חיפוש בתוכן האתר

מוצאי כ"א שבט ע"ד – בר מצוה יוסף-יצחק דה ברעסר – כפ"ח הדפסה דוא

מוצאי כ"א שבט ע"ד – כפר חב"ד

אופיים של האבות

בר מצוה יוסף־יצחק דה ברעסר

יוסף יצחק

מזל טוב יוסף יצחק, לאבא, לאמא, לכל הדודים והחברים. לחיים. השם של חתן הבר-מצוה שלנו היום הוא יוסף יצחק, על שם הרבי הקודם, שהיום גם היארצייט של הבת שלו, הרבנית חיה מושקא. יש הרבה שיחות שהרבי מסביר מה המשמעות של השם יוסף יצחק:

יוסף – "לאפשא לה", שמוסיף בתורה, מוסיף לקרב יהודים לתורה, "יוסף הוי' לי בן אחר", עושה מבצעים, לוקח מישהו שהוא ממש "אחר" ומקרב אותו, הופך אותו להיות "בן".

יצחק – לשון צחוק ושעשועים, "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי".

"כל חך הטועם אומר לי-לי"

הפסוק "צחֹק עשה לי אלהים וגו'" הוא בעצם המקור למאמר חז"ל על הפסוק "חכלילי עינים מיין" (בברכת יהודה, ממנו מלך המשיח), "כל חך הטועם אומר לי לי". חך לשון חיוך, צחוק, ו"לי לי" רומז באופן ברור ל"צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". חז"ל אומרים ש"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". יש בפרשה שעברה פעמיים לי, "מזבח אדמה תעשה לי... ואם מזבח אבנים תעשה לי", וממשיך בפרשה הבאה "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש". "כל חך הטועם אומר לי לי", וזה מתחיל מיצחק.

כשאומרים יוסף יצחק, ורוצים לדרוש את שני השמות יחד, שיהיו שם אחד וענין אחד, הפשט הוא יוסף יצחק – שצריך להוסיף בענין היצחק, בענין הצחוק, השעשוע, בלימוד פנימיות התורה עליה נאמר "ואהיה שעשועים יום יום" ועד ל"ושעשועי את בני אדם".

בפסוקים שאמרנו קודם מספר שמות, פעמיים "לי" – בסוף יתרו ובתחלת תרומה, שמשפטים, הפרשה שלנו מחברת ביניהם – "תעשה לי... תעשה לי", "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש", אלה פסוקים שה' אומר. אבל את הפסוק המקורי אומרת שרה אמנו – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". הערך הממוצע של 7 אותיות שרה אמנו הוא אלהים – "צחק עשה לי אלהים וגו'", וכמו שיתבאר.

להוסיף צחוק

איך מסבירים בחסידות "צחֹק עשה לי אלהים"? ששם אלקים, השם של הצמצום וגם של הדין, של העלם אלקות, הוא בסוף מה שיגרום לתכלית הצחוק והשעשועים בכל העולם כולו. כאשר "ועמך כֻלם צדיקים" עושים את עבודתם, מבררים את הניצוצות, ואז החושך הופך להיות אור, "כיתרון האור מן החשך". דווקא הצחוק נעשה משם אלהים.

החוש של החדש הבא עלינו לטובה, חדש אדר, הוא חוש הצחוק (כך בספר יצירה). אנחנו מתכוננים להכנס לחדש הצחוק והשמחה הפורצת את כל הגדרים, "משנכנס אדר מרבין בשמחה". בשנה הזאת יש ששים ימי שמחה וצחוק, וכל הדברים הלא טובים מתבטלים בששים אלה. שוב, הפשט של יוסף-יצחק הוא שצריך להוסיף ביצחק, להוסיף צחוק ושעשועים.

אומרים ליצחק "כי אתה אבינו"

נקשר זאת למאמר חז"ל ידוע במסכת שבת, בו חז"ל אומרים שמבין כל האבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה" – יש מעלה ביצחק יותר מכולם. מה המעלה? שלעתיד לבוא – תיכף ומיד, כמו שהרבי מבטיח לנו, תיכף ומיד ממש – נאמר דווקא ליצחק "אבינו אתה", "כי אתה אבינו". לא לאברהם ולא ליעקב, לא לישראל, אלא דווקא ליצחק. סימן שיש איזו מעלה מופלאה אצל יצחק שלא נמצאת אצל שאר האבות, עד כדי כך שהוא הופך להיות העיקר לעתיד לבוא. יוסף הוא לא אחד משלשת האבות. זו עוד סבה שאם אומרים יוסף – ומקדימים אותו ליצחק – הכוונה שצריך להוסיף במעלה המיוחדת שיש ליצחק אבינו, יותר מאברהם ויעקב. מה הפסוק? פסוק בישעיהו – "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה הוי' אבינו גואלנו מעולם שמך".

"לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה"

איך חז"ל דורשים אותו במסכת שבת[1]? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן[2], שלעתיד לבוא בא הקב"ה לאבות. קודם כל הוא פונה לאברהם אבינו, האב הראשון, ואומר לו – "בניך חטאו לי". הבנים שלך, אברהם אבינו, חטאו לי – מה עושים? אומר אברהם אבינו – "ימחו על קדושת שמך". לא פחות ולא יותר. הוא לא מלמד עליהם זכות ולא כולם. אברהם, שהוא איש החסד, אומר שאם חטאו – ימחו על קדושת שמך.

טוב, הקב"ה מאוכזב מאברהם אבינו, שאין לו ללמד זכות על בניו – הוא רק מסכים לו. מה רואים מכאן? שאם רק מסכימים לה', ה' מאוכזב לגמרי. לא צריך להסכים, במיוחד אם ה' אומר כזה משפט – בניך חטאו לי. אז מה הקב"ה אומר? מדלג על יצחק בינתים ואומר שאם אברהם לא יודע ללמד זכות נלך ליעקב. למה דווקא ליעקב? כי היה לו צער גידול בנים. אם יש לו צער גידול בנים יש לו רחמנות על הבנים והוא וודאי ילמד עליהם זכות.

לכן הקב"ה הולך ליעקב ואומר לו בדיוק אותו דבר – "בניך חטאו לי". יעקב, הנכד, הולך בדרך הסבא – כידוע שיש דמיון בין הנכד והסבא, גם לטוב וגם למוטב, לטוב כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם", וכאן למוטב הוא אומר כמו אברהם – "ימחו על קדושת שמך". עם כל צער גידול הבנים שלו, עם כל הרחמנות שלו, לא רק שלא מלמד זכות אלא מסכים ישר. מה הקב"ה אומר? שוב, הקב"ה מאוכזב משניהם, והוא אומר "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה" – לא בסבים טעם (בארמית טעם פירושו עצה, כמו בספר דניאל וספר עזרא בתנ"ך) ולא בדרדקי עצה.

"בני בכֹרי ישראל" בשל "נעשה ונשמע"

אז הולכים למי שבאמצע, ליצחק אבינו, נראה מה שהוא יעשה. אם כי יצחק הוא מדת הדין, אז אם החסד אומר "ימחו על קדושת שמך" ואם הרחמים אומרים "ימחו על קדושת שמך", מה כבר תאמר מדת הדין? הקב"ה הולך ליצחק ואומר לו "בניך חטאו לי". מה התגובה הספונטאנית של יצחק? "בני ולא בניך?!" – הבנים שלי ולא הבנים שלך, ה'?! הלא כאשר אמרו "נעשה ונשמע" (בפרשתנו, לכן האגדה הזו שייכת לפרשתנו, שבסופה כתוב "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע") אתה אמרת "בני בכֹרי ישראל".

זה כבר משהו מענין מאד, שהרי הפסוק "בני בכֹרי ישראל" נאמר הרבה לפני כן, כאשר הקב"ה שלח את משה אל פרעה מלך מצרים. הוא אמר לו שיאמר לפרעה "כה אמר הוי' בני בכֹרי ישראל". אבל לפי המדרש כאן, ועוד מדרשים בחז"ל, ה' אמר "בני בכֹרי ישראל" כי צפה מראש את ה"נעשה ונשמע". כלומר, בגלל ה"נעשה ונשמע" של פרשתנו, לפני מתן תורה, ה' אומר "בני בכֹרי ישראל" – לא סתם הבן, אלא הבן הבכור שלו. זו התגובה הספונטאנית של יצחק לה' – "בני ולא בניך?!", הם הבנים שלך. ואם כבר, מה אתה אומר "בניך חטאו לי".

מדת המיקוח של יצחק אבינו

כמו שנסביר, יצחק הוא טיפוס מתמקח, גם מתפלל. אם כתוב יוסף יצחק, שם הרבי הקודם, שם חתן הבר-מצוה שלנו, שצריך להוסיף ביצחק, צריך ללמוד מיצחק שהוא עמוד התפלה. כאן מהחז"ל הזה אנחנו יודעים איך צריך להתפלל. להתפלל היינו להתמקח עם ה'. גם לסתור מה שה' אומר לך, במקום שצריך, ולדעת את חכמת המיקוח – חכמה יהודית מובהקת, החכמה היהודית. לכן לעתיד לבוא זה מה שנשאר, "כי אתה אבינו", יצחק אבינו שיודע להתמקח וכך לזכות ללמד את הזכות האמתית על עם ישראל, להציל את עם ישראל.

חשבון הזכות של יצחק

שוב, מה כתוב? "בני ולא בניך?!", וחוץ מזה, מה זה "חטאו לי"? כמה זמן אדם חי בעולם? 70 שנה. אף על פי שיצחק חי 180 שנה, הכי הרבה מהאבות, כך הוא אומר. נוציא מ‑70 עשרים שנה, בהם ה' לא מעניש. כמה נשארו? קודם כל, רואים שזו דוגמה מצוינת שיצחק בקי בחשבון, אוהב חשבונות, וגם כשהוא מתמקח עם ה' הכל חשבונות. בן אדם חי 70 שנה, 20 שנה בכלל לא מענישים אותו – נוריד 20 שנה. כמה נשאר? 50 שנה. מתוך 50 שנה חצי זה לילה – בלילה הוא ישן, בכלל הוא לא עושה חטאים חמורים בלילה. לילה זה לילה. נוציא את הלילות – נשארו 25 שנה. אבל ב‑25 שנה, חצי מהזמן או שהוא מתפלל, או שהוא אוכל או שהוא בשירותים, בבית הכסא. ככה כתוב בגמרא. אז נעשה חצי – כמה נשאר? 12.5 שנה סך הכל. אז ירדנו כבר ל‑12.5 שנה.

למה אומרים את זה? כי גם קשור לבר מצוה. בסוף נשאר זמן, שהוא קצת פחות מבר-מצוה – לא מגיע לבר-מצוה. כאן צריך ללמד זכות גם על הבנים וגם על הבנות – הבן ב‑13 שנה בר מצוה והבת ב‑12 שנה, הממוצע 12.5. כאן לימוד זכות על כולם, על הבנים ועל הבנות. כמה נשאר? 12.5 שנה.

ממשיך יצחק להתמקח עם ה': אם תקח את כל ה‑12.5 שנה עליך מוטב, יפי, ואם אתה לא מוכן לקחת על עצמך – כך יצחק אומר עם אצבע מונפת לקב"ה – אז "פלגא עלי ופלגא עליך", נתחלק, חצי חצי, חצי עלי וחצי עליך. כמה זה חצי? 6.25 – 2.5 ברבוע (2.5 היא המדה העיקרית של הארון). אם תקח את הכל, ה', על הכיפאק, ואם לא – "פלגא עלי ופלגא עליך".

"פלגא עלי ופלגא עליך" – סוד הדעת

הביטוי העיקרי כאן בחז"ל הוא "פלגא עלי ופלגא עליך", אז נעשה חשבון כמה שוה. קודם כל, אחרי שהוא הוריד 20 שנה שלא מענישים בכלל, השכל שלו פעמיים – שני עדים – היה לחתוך לחצי. רואים שיש משהו עצמי בחשיבת יצחק שהוא חותך לחצי. קודם עשה 50 שנה – חצי יום וחצי לילה. אחר כך חתך את חצי היום לחצי. אחר כך הוא אומר שמה שנשאר – או שתקח הכל עליך, או חצי-חצי. "פלגא עלי" – קודם עלי, אני לוקח חצי, אבל אם אני לוקח חצי צריך מאטצ'ינג פאנדס – "ופלגא עליך".

נעשה רק את הגימטריא כאן. השכל של יצחק הוא חצי-חצי, שהולכים על חצי-חצי, אבל הביטוי המקורי של חז"ל הוא "פלגא עלי ופלגא עליך". כמה זה שוה? 474 – דעת. מה בר מצוה מקבל בבר מצוה? דעת. היום אתה מקבל דעת – קודם לא היתה לך דעת. מהי הדעת? היכולת להתמקח עם ה' – מיקוח שממנו יוצא כל הצחוק שבעולם – ולומר "פלגא עלי ופלגא עליך".

אבל זה לא הסוף. יש עוד שלב. זה העיקר, "פלגא עלי ופלגא עליך". ואחר כך הוא אומר – ואם אתה לא מוכן לקחת כלום, הכל עלי. למה? איך אני יכול לקבל הכל עלי? שהקרבתי נפשי קמך, הקרבתי את עצמי לפניך. יצחק הקריב את עצמו לפני הקב"ה בעקדה, ולכן – הוא אומר – יש לי כח לקחת את כל החטאים של עם ישראל, מאז ועד משיח (אבל אחרי שזרקתי 20 הצדה והורדתי פעמיים חצי). בכל אופן, הביטוי שמצטטים תמיד הוא "פלגא עלי ופלגא עליך". זו עיקר הדעת של יצחק, הדעת שמקבל הבר-מצוה (גם קשור לשמעון ולוי, שבאותו פרק נעשה לוי בר-מצוה – כנראה שלוי אמר לשמעון "פלגא עלי ופלגא עליך" בהריגת אנשי שכם, דהיינו הדעת שקבל מסבא יצחק, וזהו פשר השם לוי־יצחק).

יצחק מראה את עצמות ה'

אחר כך בני ישראל באים ליצחק ומוחאים לו כפים, אומרים "כי אתה אבינו" – רק אתה הצלת אותנו. "אברהם לא ידענו [לא ידע ללמד עלינו זכות] וישראל לא יכירנו [גם לא ידע ללמד עלינו זכות]". הכרה היא פנימיות הדעת, כמבואר בחסידות, בחינת בר מצוה. הפשט של "לא ידענו" היינו שלא התקשר אלינו מספיק, שהרי דעת לשון התקשרות והתחברות כמו שכתוב בתניא.

גם מאד מענין שבתורה כתוב על אברהם אבינו "למען ידעתיו", שה' יודע אותו, אבל כמה שה' יודע אותו הוא לא מספיק יודע אותנו, ואחר כך פנימיות הדעת היא הכרה, ו"ישראל" – שם המעלה – "לא יכירנו". כלומר, לא רק שיצחק גדול כאן מיעקב, בחיר האבות, אלא גם מישראל".

חז"ל אומרים שעד כאן אמרו – "כי אתה אבינו אברהם לא ידענו ישראל לא יכירנו" – ויצחק אומר להם, עד שאתם מקלסים לפני תקלסו לפני הקב"ה. ואז כתוב משהו מדהים, חד-פעמי בחז"ל, "ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינויהי" – יצחק פותח את השמים ומגלה לנו את הקב"ה, את עצמותו יתברך – ואז אנחנו ממשיכים את הפסוק "אתה הוי' אבינו גואלנו מעולם שמך" (י"ל "אבינו" כנגד "אלהי יצחק" שקודם נקרא "אבינו", "גואלנו" כנגד "אלהי אברהם" ו"מעולם שמך" כנגד "ואלהי יעקב").

כך חז"ל דורשים את כל הפסוק, שקודם יש סיפור הדו-שיח של ה' עם האבות, ואחרי שיצחק מציל אנו אומרים "כי אתה אבינו אברהם לא ידענו ישראל לא יכירנו", ואז יצחק אומר שנקלס לה', אבל העם אומר שמכירים אותך, לא את ה', אז יצחק מראה להם את ה' בכבודו ובעצמו (וכמו שידוע ההבדל בין רשב"י והאריז"ל לבין הבעל שם טוב) ומסיימים את הפסוק "אתה הוי' אבינו גואלנו מעולם שמך".

דעת – חצי-חצי – חלוקת לתרין עטרין

עד כאן המאמר המופלא הזה של חז"ל, שקשור לדעת ולפנימיות הדעת – הכרה – שהם מה שהבר-מצוה מקבל. העיקר ש"פלגא עלי ופלגא עליך" – כל השכל שלו – קשור לדעת. למה דעת היא שכל של חלוקה חצי-חצי? הענין של הדעת בקבלה וחסידות הוא שיש בה ה חסדים ו-ה גבורות, "תרין עטרין". כמו בתפלין, שאם היו רק שלשה מוחין היו שלשה בתים, אבל הדעת מתחלקת לשנים, ועל כן יש ארבעה בתים וארבע פרשיות בתפלין של ראש. הדעת היא חצי-חצי. מה החצי-חצי הכי גבוה? המיקוח עם הקב"ה, חצי עלי וחצי עליך.

מהות יצחק – חצי־חצי

איך יודעים שהמהות והעצם של יצחק היא חצי-חצי (וביוסף יצחק צריך להוסיף בענין של חצי-חצי)? מתבוננים בשם שלו. יצחק מתחיל חצי הפוך. אחר כך יש ק – אפשר לומר שיצחק הוא חצי-ק. חוץ מכך שחז"ל דורשים את כל אותיות יצחקי נסיונות, צ שנות שרה, ח ימי מילה, ק שנות יצחק – מה עוד יש ב-ק שלו? ק היא גם האות של חדש אדר, של חוש הצחוק. ק היא האות ה‑19 באלף-בית, כלומר ש-ק שוה 19 במספר סדורי, שהוא שוה יצחק במספר קטן. מה יש במפורש בתורה אצל יצחק ק? "מאה שערים".

איפה מצינו מאה שערים? על דרך לשון תלמידי רב האי גאון – חמשים שערים שמענו, מאה שערים לא שמענו?! מה הם מאה שערים? אם יש חמשים שערי בינה, מה הם מאה שערים? יש כמה הסברים בקבלה, אבל ההסבר הפשוט הוא שבאמת יש חמשים שערים בבינה, עלמא דאתכסיא, אבל מי שזוכה ממשיך את כל השערים של הבינה למלכות. הבינה נקראת אמא עילאה והמלכות היא אמא תתאה – ה עילאה ו-ה תתאה, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא – וכאשר יש גם חמשים שערים בבינה וגם חמשים שערים במלכות, שבאמת הם חצי-חצי, יש יחד מאה שערים, אותם מצא יצחק בשנה ההיא. זה פירוש אחד, שבאמת הולך עם חצי-חצי, יש מאה ויש למאה שני חצאים.

יצחק – חצי בחן עילאה

כמו שיצחק אוהב גימטריאות, הוא אוהב חצי-חצי, הוא גם קשור למושג חן, כמבואר בקבלה. הוא עיקר בעל החן בין האבות. כשעושים מלה בחן – יש צורה מיוחדת בקבלה לעשות מלה בחן. אם יש מלה כמו דוד או נתן (יושב כאן גם דוד וגם נתן) היא חן בלי תוספת, מלה סימטרית שנקראת בשוה משני הצדדים. אבל אם מלה היא לא כזו, ורוצים שתהיה ב"חן", צריך להסתכל בתוך ראי.

יש לכך שתי צורות. לדוגמה: המלה ברא – או ש-בר משתקפות הפוך, ברארב, זה "חן תתאה", שהציר הוא האות האחרונה, או שהציר הוא האות הראשונה, ארברא, זה "חן עילאה". נקח את המלה חצי ונעשה אותה בחן עילאה, זאת אומרת שאת צי אני כותב אחרי ה-חיצחצי, בגימטריא יצחק. אם כן, יצחק הוא "חצי" בחן עילאה – סוד השם יצחק שצריך להוסיף צי שעולה ק.

"חצי הדם" ו"חצי הדם"

איפה ענין זה של חצי-חצי עוד רמוז בפרשה שלנו? בסוף הפרשה, כמו שדברנו בשיעורים קודמים, משני הצדדים של "נעשה ונשמע". "ויקח משה את חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח... הנה דם הברית....". אז יש ברית, חצי של ה' וחצי שלנו. כמו שיש מחצית השקל, וכמו שהמגיד דורש על החצוצרות – שני חצאי צורות – וחצוצרה היא הכלי של יצחק אבינו, "כלי עז" (כך נקרא בדברי הימים), עז היינו גבורה, מדת יצחק אבינו, הוא החצוצרן. בסוף כתוב "ויקח משה את הדם ויזרק על הדם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת הוי' עמכם על כל הדברים האלה". זה דם הברית, יש כאן ברית. ברית גם קשורה ליצחק, אם כי ה' עשה ברית עם אברהם – ברית על הארץ, ברית מילה – אך הראשון שנימול לשמונה הוא יצחק אבינו.

חוש המיקוח – מעלת ארץ כנען (המתגלה בגלות)

מה יצא מכל הווארט הזה? שליהודי יש חוש במיקוח עם הקב"ה, זה החצי-חצי, חוש מובהק של יצחק שמתמקח וכך הוא מנצח את ה' (ואז ה' שמח וצוחק). יש פירוש אחד למה הארץ שלנו נקראת בתנ"ך "ארץ כנען" (בקושי, פעם-פעמיים בכל התנ"ך, היא נקראת "ארץ ישראל"). יש הרבה פירושים, ואחד מהם שכנען לשון סוחר. הוא גם לשון הכנעה. כמה שכנען הוא קליפה קשה, אבל יש במהות שמו מדה מאד טובה, הכנעה, שקשורה לארץ. שנית, יש לו חוש של מסחר, חוש יהודי.

איפה היהודי משתמש בחוש הזה? כשאנחנו יושבים בארץ ישראל בזמן הגאולה, בזמן הבית, זה כמו שהרבי הריי"ץ (על שמו נקרא הבר-מצוה) אמר לתושבי כפר חב"ד שהגיעו לכאן ראשונים, שכאן בארץ יש שני דברים לעשות – או חינוך או חקלאות. או לעבוד את האדמה או לחנך ילדים. זה מה שעושים כאן בארץ.

זה שיהודי הוא ממולח במסחר – מה זה מסחר? סחור סחור. שכתוב בפרשה הבאה כמה פעמים סביב – זר זהב סביב – התרגום הוא "סחור סחור", פעמיים, סחרחורת. זה המקיף הרחוק. יש מקיף ויש מקיף דמקיף. כשעושים מסחר מעלים ניצוצות שבאים מהמקיף דמקיף, מהיחידה שבנפש. איפה בעיקר עושים את זה? בגלות.

הווארט שאחת הסבות שצריכים לכבוש את ארץ כנען ולהפוך אותה לארץ ישראל היא כדי שכאשר נצא לגלות נשאר לפחות עם החוש של כנען, שבעיקר בא לידי ביטוי בחוץ לארץ, בגלות. כי שוב, כמו שאמרנו, בארץ ישראל צריך לעבוד את האדמה שלנו וצריך ללמוד תורה. אבל כשנמצאים בתנאים שקשה ללמוד – עושים מסחר. יהודים מצליחים מאד במסחר. בכל אופן, החוש הזה הוא חוש של יצחק.

אברהם – עמוד הויתור

היות ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" נשלים את הדרוש הזה. אם יצחק הוא טיפוס מתמקח, חצי-חצי, זו הדעת שלו, חצי עלי וחצי עליך, וכל יהודי זקוק לחוש הזה, מה הם אברהם אבינו ויעקב אבינו? בכל זאת, אחרי הכל, אנחנו אוהבים אותם ומזדהים אתם, מתגאים באבותינו הקדושים.

נאמר במלה אחת: אברהם, שהוא חסד – אם יצחק הוא מיקוח אז אברהם – הוא ויתור. כמו שדורשים באותיות האלף-בית לילדים, "ואו אומרת ותר אהוב ורחם". אברהם הוא חסד, והוא אוהב, אז הוא מוותר. איך בא לי לומר שאברהם הוא ויתור? קודם כל, אברהם גם נסה לעשות מסחר עם עפרון. הוא הצליח? בסוף הוא שלם לו פי עשר ממה שהיה צריך. ככה רואים כמה טוב הוא היה במסחר... יש גם כאלה יהודים.

מה עוד יותר מזה? עוד לפני הסיפור של מערת המכפלה. שוב, הוא ויתר – אבל הוא קבל את מערת המכפלה. כדאי לו לותר, טוב שהוא ותר. גם בויכוח שלו עם ה' רואים שהוא נסה להתמקח עם ה' ולא הלך לו. גם בשלל של סדום הוא ויתר. מה עיקר הויתור שלו? שיא הזכות של אברהם אבינו – בעקדה הוא ויתר על יצחק. ה' אמר לו להקריב את הבן, אחרי שה' אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", והוא מוותר. זה שיא השיאים של אברהם אבינו, שבזכות זה אנחנו קימים. במדה זו אברהם גדול גם ממשה, וכמו שפירש רש"י בתחלת פרשת וארא על מה שה' אמר למשה רבינו "חבל על דאבדין ולא משתכחין". אם כן, הווארט כעת הוא שאברהם, האב הראשון של עם ישראל, הוא עמוד הויתור.

יעקב – עמוד הניצוח

אברהם מוליד בן, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", והבן שלו הוא כבר טיפוס אחר, בן ממולח, שלא מוותר כל כך בקלות. יש לו חוש במיקוח. מה התהליך? אם קודם יש ויתור ואחר כך שלא מוותר בקלות, מתמקח, מה אחר כך? מה יכול להיות יעקב? ליעקב יש אח שעוין אותו, רוצה להרוג אותו, עשו. הוא מתעמת איתו – הוא לא מתמקח איתו, הוא חייב לנצח אותו.

הוא באמת מנצח אותו פעמיים, "על פי שני עדים" – קודם הוא לוקח ממנו את הבכורה, ואחר כך, מכח רבקה אמנו שמלמדת אותו מה הנקודה שלו, נגד הטבע הראשון שלו, הוא לוקח את הברכות. היא אומרת – אין ברירה, אתה חייב לנצח. אתה לא מוותר לו, ולא מתמקח איתו, אלא חייב לנצח אותו.

יש עוד הרבה דוגמאות שיעקב – בקושי, אבל – חייב לנצח. כך עם לבן ועם כולם. הוא חייב לצאת מלבן (לגנוב את לבו כמו שהוא גנב את הברכות מעשו) ולנצח אותו (לאחר שהוא נסה לשאת ולתת עמו באמונה, אך כל פעם לבן הצליח לרמות אותו, קודם בענין רחל ואחר כך בענין הצאן, שהחליף את משכורתו מאה פעמים), והוא חייב לנצח את עשו.

יהודים בואו נוותר, יהודים בואו נתמקח, יהודים בואו ננצח

לפי זה הסטיקר "יהודים בואו ננצח" מתאים בעיקר ליעקב אבינו. אם רוצים לעשות סטיקר שיהיה מתאים ליצחק אבינו – "יהודים בואו נתמקח". אם רוצים שיהיה מתאים לאברהם אבינו – "יהודים בואו נוותר". מכאן רואים שהעיקר בחז"ל שאמרנו קודם – גדר הדעת, של יוסף יצחק שלנו – הוא "פלגא עלי ופלגא עליך", הדעת של היהודי שיודע להתמקח עם ה'.

חוש המיקוח – לתפוס את המראיין על כל מלה

שוב, נחזור לשכל שלו: אם מדייקים בגמרא – לא הסתכלתי בעין יעקב, יתכן שכתוב הכל בדיוק אותו דבר, אבל בגמרא הרגילה – כשה' אומר לאברהם הוא אומר "בניך חטאו לי", אבל ליעקב אומר רק "בני חטאו" בלי "לי" (דברנו על לי-לי), וליצחק אומר שוב "בניך חטאו לי". יצחק 'תופס' את ה' על הדבור שלו, גם על ה"בניך" וגם על ה"חטאו" (ויש לומר שמכח ה"לי" שאמר לו ה' היה לו בסוף הכח לגלות לעם ישראל את עצמותו ומהותו יתברך). זו פקחות אמתית של יהודי.

גם, כל אחד שצריך להתראיין לתקשורת, חייב להיות עם חוש במיקוח. אם אין לו – חבל על הזמן, שלא יתראיין, שיברח מזה (כבורח משור המועד, לשון הנעם אלימלך שלמדנו השבוע ביצהר). המראיין אומר רק שתי מלים, "בניך חטאו" (זה העיקר, כדמוכח ממאמר ה' ליעקב), אז הוא צריך לתפוס אותו ולסתור כל מילה שלו. צריך לסתור בשתי צורות שונות. אמרת "בניך"? אמרת הפוך – אלה לא הבנים שלי אלא שלך. ואחר כך "חטאו"? לאט לאט, בא נעשה חשבון, כמה זה כבר ה"חטאו" הזה.

אלה שני שכלים, שגופא כנראה שייכים לשני חצאי הדעת – איך 'תופסים' את ה' על כל מלה שלו. המלה הראשונה היתה הפוך והמלה השניה היתה מוגזמת. אמרת הפוך והגזמת. רק שתי מילים. אחד שאין לו את היכולת ככה 'לתפוס' את המראיין – שלא יתראיין. זה מה שלומדים כאן מיצחק, שתי בחינות של תגובה.

ברכה ליוסף יצחק

לכן אנחנו מברכים את יוסף יצחק, שיוסף יצחק, עם החצי-חצי – אולי טוב שילמד לנגן על חצוצרה. אתה מנגן על כלי? לפחות אוהב לשמוע כלי? טוב לשמוע חצוצרה. שתהיינה שתי חצוצרות כסף, כסף הוא אהבה. ילד פקח בפקחות של יצחק. אנחנו יורשים את הגנים של כל האבות – שיהיה לך גם את הויתור של אברהם אבינו, גם את המיקוח של יצחק אבינו וגם את הניצוח של יעקב אבינו (יש ליעקב אבינו תזמורת של שנים עשר שבטים, הוא צריך לנצח עליהם). שיהיו לך את כל החושים, ובעיקר שתוסיף בחוש של יצחק, צחוק – שתהיה חסיד שמח.



[1]. שבת פט, ב (הובא ונתבאר באורך גם במעין גנים ח"ב פרשת וארא ובנספח שם):

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבונו של עולם בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל עשרין וחמשה דלילותא פשו להו עשרין וחמשה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקדוש ברוך הוא ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

[2]. רבי שמואל בר נחמני = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה וכו', כמבואר בכ"ד. רבי יונתן = 728 = כח פעמים הוי' (יום פעמים אחד) = ד פעמים יעקב. יחד הם עולים 1677 = 13, אחד-אהבה, פעמים "הוי' הוא האלהים" שהוא "שלם וחצי" ביחס ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com