חיפוש בתוכן האתר

אור לז"ך שבט ע"ד – יום עיון תורת הנפש – תל אביב הדפסה דוא

אור לז"ך שבט ע"ד – תל אביב

 יום עיון תורת הנפש

2.              א. הכפרת והכרובים – רזין דאורייתא או תשובה מאהבה

3.               תרומה כדי להשרות את ה' בתוכנו

ערב טוב לכולם. אנחנו בפרשת תרומה – "ויקחו לי תרומה" ואחר כך "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בונים לה' מקדש. ה' ברא את העולם בשביל שתהיה לו דירה בתחתונים, הוא רוצה לדור אתנו ביחד. המצוה הזו היא המצוה של פרשת השבוע, פרשת תרומה. קודם צריכים לנדב לה' את כל מה שיש לנו, בשביל לבנות את המקדש בשבילו. כאשר נותנים את כל מה שיש לנו לתת, "'בכל מאדך' בכל ממונך", את כל כחות הנפש מוסרים לה', אז ה' מבטיח שהוא ישכון בתוכנו.

4.               כלי קדש הקדשים – ארון כפרת וכרובים

אחרי המצוה הכללית של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" התורה מתחילה לתאר ולצוות על תבנית כל כליו של המקדש, החל מהכלי הראשון, שהוא המרכזי והעיקרי, הממוקם בקדש הקדשים – הארון. על הארון יש כפרת, ומעל הכפרת – יוצאים מהכפרת – שני כרובים שפורשים כנפיהם מלמעלה. כרוב אחד מקצה אחד וכרוב אחד מקצה שני.

צווי הארון מתחיל "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו"[1]. יש רק פעמיים שכתוב בפרשת תרומה "ועשו"[2] בהפרש של פסוק אחד – "ועשו לי מקדש", "ועשו ארון עצי שטים"[3]. אחר כך כתוב על כל הכלים "ועשית". הארון הוא הכלי היחיד שנאמר בו אותו לשון כמו בכל בית המקדש – "ועשו לי מקדש", "ועשו ארון". זה מתאים לשיטת הרמב"ן – החולק על הרמב"ם – מה העיקר במקדש. הרמב"ן סובר שהעיקר הוא קדש הקדשים והשראת השכינה בין שני הכרובים. ועוד רמז למרכזיות הארון, כשיטת הרמב"ן: התכלית של "ועשו לי מקדש" היא "ושכנתי בתוכם"[4]. "ושכנתי" = "ארון עצי שטים".

אם כן, הדבר הכי פנימי שיש במשכן – כל אחד צריך לבנות בעצמו משכן, "ושכנתי בתוכם', 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", בתוך הלב של כל יהודי – הוא הארון והכרובים. על זה נדבר הערב, איך עושים את הארון בנפש, מה זה אומר לנו.

5.               שלם וחצי בסוד הארון

הארון נקרא "ארון העדות" – זה הביטוי בתורה. יש בו עדות, לוחות הברית. בעצם יש גם את הלוחות השניים, שהם שלמים, וגם את הלוחות הראשונים שנשברו – "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". גם צריך להבין, מה זאת אומרת שבמקום הכי פנימי אצלי יש גם את השבור וגם את השלם.

זה שצריך להיות גם שבור וגם שלם בנקודה הכי פנימית של היהודי מודגש גם במדות הארון. רק בארון (מבין כל כלי המשכן) כל המדות שבורות אמתים וחצי ארכו, אמה וחצי רחבו, אמה וחצי קומתו (חצי הוא מדה שבורה). בשלחן מדה אחת שבורה (הקומה "ואמה וחצי קמתו"), אבל לא הכל שבור. במזבח הקטרת הכל שלם (וכן במזבח העולה). יש משהו בהכי פנימי, בארון הקדש, שכל המדות שבורות. צריך להיות שבר, חצי, מכל בחינה ובחינה גם אורך, גם רוחב וגם קומה[5].

6.               הארון, הכפרת והכרובים – כלי אחד או שנים?

יש מחלוקת שנוגעת להלכה בין רש"י לבין הרמב"ן לגבי הארון והכפרת והכרובים שמעל הכפרת – האם אלו שני כלים שונים מבין כלי המקדש-המשכן או שהכל נחשב לכלי אחד. ישנן כמה השלכות – נפקא-מינה להלכה – האם הארון והכפרת והכרבים הם דבר אחד (כשמסתכלים רואים הכל יחד) או שיש פה שני כלים שונים, הארון בפני עצמו, ומה שמעליו (הכפרת והכרובים שכולם מקשה אחת מזהב טהור) בפני עצמו, ורק יש מצוה לחבר את שני הכלים ולשים את הכפרת מעל הארון. אם הם כלי אחד, בלי הכפרת והכרובים זה לא ארון עדיין.

לדוגמה, מה יכולה להיות בזה נפקא-מינה? יש איסור בזמן הזה לבנות בתבנית אחד הכלים של המקדש, בדיוק כמו שהוא. אם נאמר שאלה שני כלים, אם מישהו יעשה דוגמה מדויקת של כל אחד בפני עצמו הוא עבר עבירה. אם אומרים שהכל הוא כלי אחד – בכל חלק בפני עצמו הוא לא יעבור את העבירה, עד שלא יעשה את הכלי השלם.

זו דוגמה אחת, ויש עוד כמה וכמה נפקא-מינות בין הדעות האלה. לפי רש"י יוצא שאלה שני כלים – הארון בפני עצמו והכפרת והכרובים בפני עצמו. הרמב"ן כותב לא כמו רש"י, אלא שהכל כלי אחד, דבר אחד בעצם.

7.               פנימיות דעת הרמב"ן: כפרת וכרובים – פנימיות התורה

ברור שהארון קשור לתורה – יש בתוכו את לוחות הברית וגם את ספר התורה שמשה רבינו כתב. הארון הוא הקשר שלנו לה' באמצעות התורה שה' נתן – "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", התורה מקשרת בינינו לבין הקב"ה. כתוב שבלי התורה אנחנו כמו ניצוץ של ה', אבל ניצוץ בלי אור יכול להתרחק ואפילו לכבות. חייבים את האור של התורה לחבר את הניצוץ של הנשמה עם המאור של ה'.

לפי דעת הרמב"ן – כך הרבי מסביר בשיחה[6] – שהכל כלי אחד, גם הכפרת והכרובים קשורים לתורה, רק שהם גילוי רזין דאורייתא, פנימיות התורה, נשמת התורה. כמו שנסביר בהמשך, עיקר הרז של התורה הוא היחוד של שני הכרובים שפורשים כנפים, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", היחוד של ה' והשכינה, היחוד של ה' ואנחנו (אנחנו השכינה, כנסת ישראל). זה הממד הכי פנימי שישנו של התורה.

ממילא הכל דבר אחד – הכל תורה – רק שיש את התורה הגלויה לנו, בעיקר ההלכה, תריג המצוות שכולן מצוות מעשיות שעלינו לקיים בפועל ממש, ויש את הרזין דאורייתא, הסוד הפנימי של התורה. כשנכנסים לקדש הקדשים הסוד הוא מאד גלוי, הדבר הכי מוחשי לעינים, אבל אלה סודי סודות – לכן אסור לעשות כרובים בשום מקום אחר, רק בקדש הקדשים. לוחות הברית אין עוד, משה קבל אותם מה', אבל ספר תורה – ברוך ה' יש הרבה ספרי תורה, בכל מקום. אבל כרובים יש רק בקדש הקדשים.

8.               פנימיות דעת רש"י: כפרת וכרובים – תשובה מאהבה

לפי רש"י, כך מסביר הרבי, היות שאלה שתי בחינות, הארון הוא התורה, אבל הכפרת – לשון כפרה – רומזת לעבודה אחרת, עבודת התשובה. והכרובים, שפורסים כנפים ומסתכלים אחד על השני באהבה רבה ואהבה בתענוגים, יוצאים מהכפרת, אז ביחד יש כאן תשובה מאהבה.

ידוע שיש שתי בחינות של תשובה: יש תשובה מיראה, שמי ששב מיראה זדונות נעשו לו כשגגות – התשובה מחקה את הממד המודע של העברה, ונשאר כאילו עשה את העברה בטעות. אבל מי שעושה תשובה מאהבה – שהיא עיקר עבודת התשובה, ובה תלויה הגאולה וביאת המשיח – לא רק שה' מוחק את המזיד שלנו, את הכוונה הרעה שהיתה לנו, אלא שהוא הופך לגמרי את כל מה שעשינו לא טוב לטוב. כל הזדונות נעשו זכויות ממש, כמו מצוות ממש. זה דבר שבאמת שייך לקדש הקדשים, שהוא נמנע-הנמנעות – קשה להבין איך עברה הופכת להיות ממש מצוה. זה כאשר אדם עושה תשובה מאהבה.

הפירוש הכי פשוט, שכתוב בספר התניא, שהרגשת הריחוק והמרירות שנעשו על ידי העברה מניעה את האדם להתקרב לה' באהבה רבה, ביתר שאת ויתר עז מאשר צדיק גמור שלא עבר עברה. לכן, דווקא עברות שהופכות להיות כח מניע להתקרב לה' יותר ויותר, נעשות כמו זכות ממש. זה הפירוש הפשוט, אבל אם בכל זאת מתבוננים איך לוקחים את הדבר הרע הזה שנעשה ואומרים שלא רק בגברא יש התקרבות יתר לה' בזכות העברה, אלא שגם החפצא של העברה הופך להיות זכות – זה דבר שלא מובן.

9.               "אינו מן המדה"

כל מה שקשור לארון ולכרובים ולקדש הקדשים אינו מובן, הכל למעלה מטעם ודעת. יש מאמר חז"ל ש"מקום הארון והכרובים אינו מן המדה" – הוא לא בתוך המקום בכלל, לא בתוך ההגיון שלנו בעולם הזה, אלא משהו אחר, אמונה. היום דברו על אמונה כאן. אם יש מקום שכולו אמונה, שאינו מן המדה, הוא קדש הקדשים. יש מאמר חז"ל "במדה שאדם מודד בה מודדים לו" ועוד ביטוי "מדה כנגד מדה", אבל מי שזוכה למקום הארון והכרובים כבר יוצא מכל המדות. גם המדה הזו, שה' מגיב לך איך שאתה מתנהג כלפיו – הכל בטל. זה עולם אחר, מציאות אחרת לגמרי.

10.         תלת קשרין

הרבי בשיחה מקשר זאת לכלל גדול שהוא אוהב להסביר, שהיות שכתוב שיש "תלת קשרין" ש"מתקשראן דא דא" – שלשה קשרים שמתקשרים אחד בשני – ישראל, התורה והקב"ה. לכאורה, אם יש שלשה דברים שמתקשרים – כאשר ישראל מתקשרים בתורה והתורה מקשרת אותנו לה' יש רק שני קשרים. מהו הקשר השלישי? צריך לצייר זאת כמו משולש, שיש עוד קו שמחבר ישירות בין ישראל לקדוש ברוך הוא לא דרך התורה. הקשר הזה, שמקשר ישירות בינינו לבין ה', הוא התשובה מאהבה.

אם כן, מה שיוצא לנו, שלפי דעת הרמב"ן שהכל כלי אחד, תמיד מתקשרים לה' דרך התורה. אבל יש קשר דרך הנגלה שבתורה, ויש קשר הרבה יותר עמוק דרך נשמתא דאורייתא, סוד הכפרת והכרובים. אבל לפי רש"י הכפרת והכרובים הם קשר עצמאי לקב"ה, לא דרך התורה אלא דרך התשובה, ולא סתם תשובה אלא תשובה מאהבה.

עד כאן הקדמה ראשונה, שתי שיטות לגבי הכרובים ביחס לארון.

11.         שם הוי' בכללות הארון

עוד נקודה: יש מקום אחד בתיקוני זהר שכתוב ששני הכרובים הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – כנגד חכמה ובינה. זה מתאים יותר לפירוש הרמב"ן, שהכרובים הם פנימיות התורה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו". לפי זה, הכרובים הם כנגד י-ה – אותיות ה' שמופיעות בין איש ואשה (דימוי הכרובים). לפי זה הכפרת היא הדעת, הכל "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

כך מפורש בדגל מחנה אפרים, שה-יה הם הכרובים, הכפרת היא הדעת – כמו ו (רק שכאן היא ו כמו הרקיע, מאוזן על הארון) – והלוחות והתורה שבתוך הארון הם ה-ו של התפארת, ז"א, והארון עצמו הוא דווקא ה תתאה כאן. כלומר, יש ציור אחד של י-ה-ו-ה בו הכרובים והכפרת הם י-ה, כולל דעת עליון (סוד הכפרת), והלוחות והתורה הם ה-ו – המדות הן דגש ורפה, שלם ושבור (כנגד הלוחות השניים השלמים והלוחות הראשונים השבורים) – והארון הוא הדבור של המלכות, תורה שבעל פה (בסוד "לב [נשבר] חכם ישכיל פיהו", שעל כן כל מדותיו שבורות כנ"ל).

כלומר, מה שבתוך הארון הוא התורה שבכתב, הלוחות וספר התורה של משה רבינו, והארון עצמו הוא התורה שבעל פה, "מלכות פה"[7]. היות ש"הוי' אחד" המבנה הזה יותר מתאים לפירוש הרמב"ן – שהכל כלי אחד.

12.       ב. דעת עליון ודעת תחתון – ידיעה ובחירה

13.         שני הכרובים – יחוד דעת עליון ודעת תחתון

שוב, הארון נקרא "ארון העדֻת" – עדֻת גם אותיות דעת. אחד מפירושי הכרובים, פורשי הכנפים ומסתכלים אחד על השני – סמל היחוד בין ה' לבינינו, ה' הוא החתן ואנחנו הכלה – הוא שיש כאן שתי דעות שמתיחדות. הקשר בין ה' לבינינו הוא כמו שהפסוק אומר "אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב] נתכנו עלילות" – שה' הוא "אל דעות", שתי דעות, מיעוט רבים שנים. יש דעת עליון, מלמעלה למטה, איך שה' מסתכל ויודע אותנו, יודע את המציאות, ויש דעת תחתון, מלמטה למעלה, איך שאנחנו יודעים את ה'.

יש כמה הסברים בחסידות לדעת עליון ודעת תחתון[8]. לפי זה סמל הכרובים הוא איחוד שתי הדעות. בכרובים ממש רואים את הפסוק "אל דעות הוי'", שה' נושא וסובל יחד שתי דעות, וששתי הדעות גם "שוות בקומתן" ומתייחדות לגמרי – "אל דעות הוי' ולו [ולא] נתכנו עלילות".

14.         דעת עליון – אין מיש; דעת תחתון – יש מאין

יש פירוש אחד, הפירוש היותר רגיל בדרושי החסידות, שדעת עליון היא שה' למעלה הוא היש האמתי (זה הביטוי) וכל מה שה' ברא הוא אין ביחס לה' בעצמו. בלשון הזהר – "כולא קמיה כלא חשיב", הכל לפניו (כלומר, ביחס אליו) נחשב כלא. אז למעלה היש ולמטה האין, וה' בורא אין מיש. לא כמו הביטוי הרגיל שהבריאה היא יש מאין – שהוא ביטוי של דעת תחתון – אלא בדיוק להיפך, שהיש מוציא מעצמו ("כי ממך הכל") דבר שביחס אליו הוא אין ואפס, "כולא קמיה כלא חשיב". זו דעת עליון, ויחידי סגולה, כמו משה רבינו, עליו נאמר "ותמֻנת הוי' יביט", יכולים להביט על המציאות מנקודת המבט של ה' – כפי שהוא רואה – מנקודת המבט של דעת עליון.

אבל רובנו ככולנו מסתכלים על המציאות מלמטה למעלה, כלומר, מרגישים את השלחן ואת כל מה שלמטה כיש, כישויות, ומאמינים שה' בורא את הכל בכל רגע תמיד – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – אבל הוא לא נתפס לנו, הוא אין בשבילנו. אם כן, בשבילנו ה' בורא את העולם יש מאין. אין הכוונה שהאין הוא לא-כלום – בפירוש הראשון האין הוא באמת כלא ממש חשוב – אלא שהוא בלתי נתפס. מאמינים שיש כח ואור שמחיה ומקיים אותנו, אבל כלפינו הוא אין. מאמינים באין, ומי שמאמין חזק כמעט מרגיש, כאילו חש את זה – כאילו שהוא נושם כל הזמן את דופק האין שמהוה אותי ואת כל העולם כולו – אבל עדיין הכל נקרא דעת תחתון, שלמטה היש, אנחנו מרגישים את עצמנו ואת כל העולם שסביבנו כיש, ולמעלה האין. זה פירוש אחד לדעת עליון ודעת תחתון.

15.         דעת עליון – "הכל צפוי" בידיעת עצמותו; דעת תחתון – "והרשות נתונה" בידיעתנו

יש פירוש שני בחסידות שדעת עליון היינו ידיעת ה', שבידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים, וכאילו בידיעתו הוא יודע מראש מה יהיה בסוף – "מגיד מראשית אחרית", הכל גלוי וידוע לפניו – אז כאילו שמבחינת דעת עליון אין כל כך מקום לבחירת האדם. כי, בלשון המשנה – מאמר של רבי עקיבא, והמפרשים מסבירים שדווקא רבי עקיבא, עמוד התווך של התנאים, המשה-רבינו של התורה שבעל פה, יכול לומר את הפרדוקס הזה – "הכל צפוי והרשות נתונה"[9].

לפי הפירוש השני, מה ש"הכל צפוי", היינו דעת עליון. זה הפשט, ודאי ה' יודע הכל – מה שהיה, מה שהוה, מה שיהיה – "הכל בידי שמים". אבל מה שבכל אופן, החידוש הנפלא הזה ש"הרשות נתונה" – הרשות לבחור, בחירה חפשית, הרשות נתונה לנו – הוא מצד דעת תחתון (בחינת "חוץ מיראת שמים", דהיינו למי שנמצא ב"חוץ", מחוץ לתודעה של דעת עליון). כלומר, הבחירה היא-היא דעת תחתון ואילו הידיעה של ה' היא-היא דעת עליון. לפי זה, היחוד של שני הכרובים שמסתכלים אחד על השני, מתחברים, הוא היחוד – נמנע הנמנעות – של ידיעה ובחירה.

16.         המשכת דעת עליון בדעת תחתון – המשכת הידיעה במקום הבחירה

אז יש לנו עד כאן שתי דרכים איך מסבירים את שתי הדעות – "אל דעות הוי' ולו [ולא] נתכנו עלילות". אם מפרשים את "אל דעות" כדעת עליון בה "הכל צפוי" ודעת תחתון בה "הרשות נתונה", הרי שהבחירה החפשית מעידה על קטנות מוחין של דעת תחתון[10].

אכן, ידוע כי אדמו"ר הזקן מסר את נפשו על מנת שגם נשמות נמוכות – השייכות רק ליחודא תתאה, שמצד דעת תחתון (עבודת הבחירה בה' של כל יהודי) – יזכו לטעום גם מיחודא עילאה, שמצד דעת עליון. טעימה כזו היא בעצם המשכת דעת עליון בתוך דעת תחתון – הגילוי גם בעולם שלנו כי אליבא דאמת "הכל צפוי" (ובכל זאת, בדרך פלאי, למעלה מהשגתנו, "הרשות נתונה").

ואכן, ידוע ששתי הדעות מתבטאות בכתיב ובקרי של הפסוק. הכתיב – "ולא נתכנו עלילות" – מדבר על מדרגת דעת עליון שאינו מושגת לאדם ("ולא"). הקרי – "ולו נתכנו עלילות" – מדבר על מדרגת דעת תחתון המושגת גם לאדם ("ולו"). "ולו נתכנו עלילות" – שמצד דעת תחתון – רומז להיות ה' "נורא עלילה על בני אדם", פסוק ממנו לומדים במדרש כי גם חטאי האדם שנראים לו בבחירה הם (גם) 'עלילה' מושגחת וידועה על ידי ה'.

אם כן, הגילוי של "ולו נתכנו עלילות" הוא המשכת דעת עליון בתוך דעת תחתון – המשכת הידיעה המוחלטת למקום הבחירה (שהיא סוד המשכת דעת עליון כ"דעת מקנה", שמקנה את עצמה לדעת תחתון – וכדלקמן באורך).

17.         דעת תחתון ודעת עליון – דעת או"ה ודעת ישראל לע"ל

אצל רבי נחמן הענין של הדעת כל כך חזק, שהוא מסביר[11] (על "דעת קנית מה חסרת", שיתבאר עוד לקמן) שהדעת האמתית היא מעין עולם הבא, "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". כשהוא מדבר על חיים נצחיים הוא אומר שהם הדעת שלעתיד לבוא. בחב"ד מהווארטים הכי מופלאים הוא מה שאמר הרבי הרש"ב שכאשר אני יושב אחרי דלת נעולה ולומד לקו"ת מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו" בניחותא.

המקור של הווארט הזה הוא בלקוטי מוהר"ן הוא אומר שזו הדעת של לעתיד לבוא, עליו נאמר "ידעתיו הייתיו", שעל ידי הדעת האדם נכלל בה' וממילא זוכה לחיים הנצחיים שלעתיד לבוא. רואים עד כמה רבי נחמן הוא חב"דניק שרוף...

רבי נחמן אומר שלעתיד לבוא אפילו הגוים ישיגו דעת, ומה הדעת שהם ישיגו? שכל מה שנראה בעולם הזה שהם היו למעלה והיהודים היו למטה – זה בעצם "עולם הפוך". כל הזמן הגדולה של הגוים באמת היתה הגדולה של היהודים – כל הזמן היהודים היו למעלה והגוים היו למטה, רק שזה נראה הפוך. זו הדעת שהגוים ישיגו לע"ל, והוא אומר שהדעת הזו קטנה מאד, באין ערוך, ביחס לדעת שישיגו היהודים לע"ל, עד שהיא "כלא חשיב".

לפי זה, זה עוד גדר נחמד בדעת עליון ודעת תחתון – שלעתיד לבוא הדעת תחתון היא הדעת של הגוים ודעת עליון היא הדעת של היהודים. גם זה דבר שאי אפשר להבין אותו בדיוק, איך השפלות שלנו והגדולה שלהם היתה הפוך. אבל דעת עליון – אין על מה לדבר בכלל. צריך לנחש מה רבי נחמן מתכוון.

18.       ג. "וכלי יקר שפתי דעת"

19.         אמונה ודעת – תיקון הנפש במקיף ובפנימי

הזכרנו אמונה, כי בתוך קדש הקדשים יש תופעה של נמנע הנמנעות – של "מקום הארון והכרובים אינו מן המדה" – ודברנו כעת על דעת. אז יש פה כעת שתי נקודות מוקד, אמונה ודעת, שני היסודות של תיקון הנפש. אמונה היא עדיין כח מקיף, אבל הכח הפנימי הוא דעת.

עיקר תיקון האדם, תיקון הנפש כולו, תלוי בדעת. צריך להיות בר דעת. דווקא בקדושה יש דעת. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – הצד האחר הוא סריס, אינו מסוגל להעמיד פירות, תולדות, ו"עיקר תולדותיהן של צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] מעשים טובים". הכל תלוי בדעת.

יש מאמר "דעת קנית – מה חסרת, דעת חסרת – מה קנית". אם יש לאדם דעת יש לו הכל ואם אין לו דעת אין לו כלום. הדעת גוררת אחריה את כל תיקון הנפש. "ובדעת חדרים ימלאו" – כל חדרי הנפש, חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, תלויים בדעת, שהיא "מפתחא דכליל שית". הדבר מתאים גם לפירוש החסידי לנוסח התפלה הקצרה בגמרא – "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה" – לפיו כאשר "דעתם קצרה" יש הרבה צרכים, אך אם יש דעת אין הרבה צרכים – "דעת קנית מה חסרת".

20.         "יש זהב ורב פנינים" – נדבת ישראל ונדבת הנשיאים

מאיפה חז"ל לומדים את הכלל הגדול שאמרנו הרגע, "דעת קנית – מה חסרת, דעת חסרת – מה קנית"? מפסוק בספר משלי שמפרשים אותו בהקשר לנדבת המשכן של פרשת שבוע, פרשת תרומה – "ויקחו לי תרומה". מה אומר הפסוק במשלי? "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת". איך מפרשים את הפסוק הזה? מפרשים את כולו למעליותא, הכל בהקשר לתחלת פרשת שבוע:

יש מי שמתנדב לה' זהב. מבין כל חומרי המשכן שכתובים בריש פרשת תרומה הזהב הוא הראשון וממילא כולל את הכל. כולנו, בני ישראל, נדבנו בנדבת לבנו את כל הזהב שיש לנו – הכל בשביל המשכן, בית המקדש. אז "יש זהב"[12], יש מי שנותן את הזהב שלו.

"ורב פנינים" – הנשיאים נתנו נדבה מיוחדת, מה שלא היה ברשות אף אחד מבני ישראל חוץ מהם, את כל האבנים היקרות של חשן המשפט של הכהן הגדול. זו היתה הנדבה המיוחדת של יב הנשיאים – כל נשיא נדב את האבן ששייכת לשבט שלו. כאן חז"ל אומרים שהמלה פנינים – בהקשר הזה, בפסוק הזה – כוללת את כל האבנים היקרות שהן נדבת הנשיאים.

21.         "וכלי יקר שפתי דעת" – דבור ה' עם משה

אז "יש זהב", נדבת כל עם ישראל, "ורב פנינים", נדבת הנשיאים. כתוב שאחרי שמשה רבינו ראה שכולם מנדבים בחפץ לב, מקיימים את הפסוק "ויקחו לי תרומה" בבחינת "בכל מאדך" – "עושין רצונו של מקום", "בכל ממונך" – היתה לו עגמת נפש, "חלשה דעתו". למה? למה אני לא נמצא במצוה הגדולה הזו של נדבת המשכן? לא כתוב שמשה רבינו נתן שום דבר.

אז ה' מנחם אותו ואומר לו שאף על פי ש"יש זהב ורב פנינים" – שמי שנותן את הזהב זה משהו גדול מאד, ומתנת הנשיאים היא משהו רם ונשא, אבל – "וכלי יקר שפתי דעת". מה שהכי יקר לי, אומר ה' למשה רבינו שמצטער, הוא "שפתי דעת" – הדבור איתך. ה' אומר למשה, זה שאני מדבר איתך מבין שני הכרובים זה הכלי היקר – יותר יקר לי מכל מה שנתנו את הזהב והפנינים. כמובן, בלי הזהב והפנינים לא היה מתקיים "ועשו לי מקדש" – צריך לקיים את הציווי לעשות בית קדושה לי, לשמי, וזה תלוי בזהב ובפנינים שנותנים לה'. אבל בכל אופן, התכלית היא הדבור שה' מדבר עם משה רבינו.

22.         תכלית פרשיות המשכן – "ויקרא אל משה"

במקום אחר כתוב על משה "פה אל פה אדבר בו" ובהמשך כתוב "ותמֻנת הוי' יביט" (שהסברנו שהיינו דעת עליון, שמביט על המציאות ורואה את התמונה כמו שה' מביט). המדרש מסיים "ויקרא אל משה" – שכל מה שיש פה, עד סיום חומש שמות, הוא מלאכת המשכן, אבל התכלית היא תחלת חומש ויקרא (הפסוק הראשון שמלמדים ילד בחדר, כשמתחיל ללמוד תורה) – "ויקרא אל משה".

המדרש רומז ש"ויקרא" – לשון דבור, "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו" (קריאה לפני דבור, לשון חבה) – הוא גם לשון יקר, "וכלי יקר שפתי דעת". הדבר הכי יקר, שהוא תכלית הכוונה אחרי כל הנתינה, הוא פשוט לדבר איתך – "שפתי דעת". איזה סוג דבור של "פה אל פה"? דבור של התקשרות, של התחברות, דעת.

23.         תכלית כל הנדבות – התקשורת בין האוהבים

הדוגמה הכי פשוטה: כמו בני זוג. מאד חשוב שהם יתנו, יתנדבו אחד לשני, אבל מה תכלית כל הנדבה אחד לשני? אני מוכן לתת לך את הכל, אבל מה התכלית? ה"כלי יקר שפתי דעת". זה מדרש מאד חשוב ויפה לגבי כל הפרשה, שהתכלית של הכל – "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", הפסוק הראשון של חומש ויקרא.

כאן, עוד לפני סוף המדרש, שאומר שהכלי יקר הוא שפתי דעת, הדבור עם משה, הוא מביא את המשל – כך קורא לזה במדרש, מה שאנשים אומרים – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". מכאן אומר שאחרי הכל, כל הזהב והפנינים, מה שחשוב הוא הדעת. אז המדרש מסיים שה' אומר למשה רבינו – מה שהכי יקר לי הוא הדבור איתך, "שפתי דעת".

24.         רמזי הפסוק

יש מבנה מאד יפה בפסוק – כל אחד משני חלקי הפסוק הוא ארבע מילים עם יד (זהב) אותיות: "יש זהב ורב פנינים, וכלי יקר שפתי דעת". הפסוק הראשון של התורה הוא ז מלים ו-כח אותיות וכאן ח מלים ו-כח אותיות. המדרש אומר שבסוף ה"שפתי דעת" יותר יקרות מהכל, והם 7 אותיות אחרונות – השורה התחתונה של המשולש – אז מתבקש לכתוב הכל כמשולש:

י

ש  ז

ה  ב  ו

ר  ב  פ  נ

י  נ  י  ם  ו

כ  ל  י  י  ק  ר

ש  פ  ת  י  ד  ע  ת

הפנות הן ישת – 710. הפנות באמצע הצלעות – ניר. הנקודה האמצעית – י (בכל משולש שלישי יש שבע אותיות האלה – פנות, אמצע צלעות, נקודה אמצעית). סה"כ 980 – ז"פ (ממוצע) 140, הפירמידה של 7, י"פ יד, ה"פ כח. כל שאר האותיות של הפסוק עולות ד"פ משיח. רק השורה התחתונה היא "שפתי דעת" – דעת עולה ו"פ דעה ו-שפתי עולה י פעמים דעה (יחס של 5:3) ויחד עולה 16 פעמים דעה. הביטוי בהתחלה – "יש זהב" – עולה חי ברבוע. תן לחכם ויחכם עוד.

25.       ד. דעת קונה ודעת מקנה בין ה׳ וישראל

26.         דעת קונה ודעת מקנה

בלשון חז"ל שהבאנו – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – אנחנו רואים שיש קשר בין דעת לבין קנין. כשיש קנין – כמו בקידושי חתן וכלה – צריכה להיות דעת. בלי דעת לא יכול להיות קנין. הסוגיא הראשונה של מסכת קידושין היא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה – היא חייבת לרצות, לדעת ולהסכים. מה שנקרא – ללכת על זה. כמו שרבקה אמנו אמרה "אלך" – אני הולכת על זה, עם דעת מלאה[13].

יש שני סוגי דעת. אם יש מוכר וקונה אז צריך להיות דעת של המוכר ודעת של הקונה – כל אחד צריך דעת כדי שהקנין יתבצע על פי הלכה. איך קוראים לשתי הדעות? גם כאן יש שתי דעות, כמו שאמרנו ששני הכרובים הם שתי דעות – דעת עליון ודעת תחתון. יש דעת קונה – בלי דעת הוא לא יכול לקנות – ויש דעת מקנה. גם מוכר וגם נותן מתנה צריך דעת, ואיך קוראים לדעת הנותנת? יש דעת נותנת ויש דעת מקבלת – הכל דעת. הדעת המשפיעה, הנותנת, נקראת "דעת מקנה" – מישהו שמקנה משהו – ויש "דעת קונה". זה הביטוי בהלכה[14].

בלי היחוד של דעת קונה ודעת מקנה אין שום ביצוע של קנין בעולם. כלומר, ההקשר העיקרי של דעת, שכוללת את הכל, הוא קנין. ידוע שקנין גם לשון תקון. תיקון הנפש הוא קנינים, לקנות. כל מה שאני מתקן – אני צריך לקנות משהו, ממישהו שמקנה לי. אין קנין בלי שנים – צריך אחד מקנה ואחד קונה.

27.         דעת קונה ודעת מקנה – ישראל מקנים את עצמם ל"קונה הכל"

השאלה הבאה: מהי דעת עליון ומהי דעת תחתון לפי הכלל שצריך מקנה וקונה? אם נקח את הדוגמה של חתן וכלה, מי הקונה ומי המקנה? מי המוכר ומי הלוקח? על פי פשט הכלה היא המקנה – היא מקנה את עצמה, נותנת את עצמה – והחתן שמקדש אותה הוא הקונה.

אם נמשיל זאת לקב"ה ואלינו, עם ישראל, הקב"ה נקרא "קונה הכל[15]" – כמו שאנחנו מתפללים שלש פעמים בכל יום, בברכה הראשונה בעמידה (שיש מצוה מיוחדת לכוון בה). ה' הוא "קונה הכל". ה' הוא מלמעלה, אז מן הסתם "קונה הכל" היינו דעת עליון. אבל בשביל שה' יוכל לקנות הכל צריך שאנחנו, שהעולם שלו שברא לכבודו, יקנה לו הכל לגמרי. כלה היא לשון כליון – היא נותנת את הכל, לא משאירה לעצמה שום דבר. הוא קונה הכל והיא מקנה הכל. זו מסירות נפש אמתית.

כלומר, היש למטה – מי שמרגיש את עצמו יש – מקנה את עצמו למה שהוא מרגיש בתחלה כאין. רגע אחד לפני הנישואין, הכלה מכירה את החתן מפגישות, אבל להוי ידוע שהוא עדיין בגדר אין. אז היש למטה צריך להחליט, החלטה הכי גורלית, שאני הולכת כעת להקנות את עצמי – להקנות את היש הזה – לאין. אבל היש למעלה הוא מלכתחילה "קונה הכל", כי "כולא קמיה כלא חשיב". לפי זה יוצא לכאורה ש"דעת קונה" היא מלמעלה ואילו "דעת מקנה" היא מלמטה (כשיש בהקניה הזו גם ממד של "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – כשאדם מקנה את עצמו לה' הוא גם משליך את עצמו על ה', כאשר בהכרה ש"לא אני עשיתי את עצמי" האדם גם מרגיש שה' ברא אותי ולכן הוא חייב לדאוג לי בגשמיות וברוחניות).

28.         "הרשות נתונה" להקנות הכל ל"קונה הכל"

אם נקח את הדוגמה השניה מהן דעת עליון ודעת תחתון, שדעת עליון היא ידיעת ה', "הכל צפוי", ודעת תחתון היא בחירת האדם, "והרשות נתונה", אז קנית הקונה היא מה ש"הכל צפוי" ועיקר הבחירה של האדם – "והרשות נתונה" – היא להקנות את עצמו לה'. זה ווארט ידוע של המגיד ממעזריטש, שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – יחזירו את הגלגל שהתגלגל מה', יחזירו את היש לאין. הצדיק מקנה את העולם חזרה לה'.

29.         "להוי' הארץ ומלואה" ו"הארץ נתן לבני אדם" – פעולת הברכה

פסוק אחד אומר "להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" ופסוק שני אומר "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם". הגמרא שואלת איך שני הפסוקים הולכים יחד – לפי פסוק אחד ה' הקנה את הארץ לאדם, כבר לא שייכת לו, ולפי פסוק שני כל הארץ שלו. הגמרא עונה ש"כאן לפני ברכה וכאן לאחר ברכה".

זה יסוד מאד גדול של חינוך ילדים. עיקר הקנית יראת שמים של חינוך ילדי ישראל הוא חינוך לומר ברכה לפני ואחרי שאוכלים. כתוב שהאדם צריך לדעת שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, ומי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מועל וכאילו גוזל מה' את הברכה (ככה רש"י מסביר). הוא צריך להתבונן שלפני שברכתי הדבר הזה הוא רק לה', "להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", אבל אחרי שאני נותן-מקנה לה' את הברכה – שאני מברך אותו – בחזרה הוא מקנה לי את הארץ, את המציאות הגשמית, את האוכל, "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם".

לפי זה קודם, לפני הברכה, "לה' הארץ ומלואה", אבל אחרי הברכה "והארץ נתן לבני אדם". אבל יש גם פירוש הפוך איך ליישב את שני הפסוקים, לפי תורת המגיד. בתחלת הבריאה ה' בורא את העולם כשהארץ שייכת לנו, "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם" – הארץ שייכת לנו, הוא נותן לנו בחירה חפשית, הרשות נתונה. אבל עבודת הצדיקים היא להחזיר הכל לה' – העבודה שלנו היא "להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד [שהוא המלכות] הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'" (יש ווארט חסידי ש"דעת קנית – מה חסרת", הדבר היחיד שחסר לך הוא "מה", "ונחנו מה", דעת עליון של משה רבינו).

30.         מתן תורה – ה' המקנה וישראל הקונה

שוב, מה שאנחנו כעת מתבוננים – איפה ה"דעת קונה" ואיפה ה"דעת מקנה". זה לא פשוט. נחזור, "דעת קונה" יכול להיות ה' שקונה הכל ו"דעת מקנה" הדעת שלנו שמקנים את הארץ לה', כמו הכלה שמקנה את עצמה לחתן, ש"אין האשה מתקדשת אלא לדעתה". אבל נקח דוגמה אחרת, הדוגמה של מתן תורה:

במתן תורה זה הפוך – מי הקונה ומי המקנה? ברור שה' הוא המקנה. מה השיא של מתן תורה? המלה הראשונה של עשרת הדברות – "אנכי". איך חז"ל מפרשים אותה? עושים ממנה ראשי תיבות – "אנא נפשי כתבית יהבית", אני את עצמי כתבתי ונתתי לכם. כלומר, כמו שקודם אמרנו על הכלה שנותנת את כל כולה לחתן, כאן ה' נותן בתורה את כל כולו לנו. ה' אומר – אני מקנה לכם את עצמי.

ומי צריך לרצות לקנות את ה'? אנחנו. לפני חג שבועות, שהוא החג של מתן תורה, יש ברכה שתמיד הרבי וכולם מברכים אחד את השני – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. אנחנו מקבלים את התורה. ה' נותן את התורה ואנחנו מקבלים. מי שנותן הוא המשפיע והוא כאן המקנה ומי שמקבל הוא הקונה.

31.         עבודתנו כ"דעת מקנה" ביחס לגברא ו"דעת קונה" ביחס לחפצא

אם כן, מה ראינו עכשיו? שלפעמים הקונה הוא למעלה והמקנה הוא למטה – בעבודת ה' – ולפעמים הפוך, שהמקנה למעלה והקונה למטה. אם רוצים לחלק בשתי הדוגמאות, לגבי המציאות שלי – לגבי הגברא שלי – אני צריך להקנות את עצמי לה' ולרצות, להתפלל, שה' יסכים לקנות אותי. הרי הוא "קונה הכל", אז מן הסתם הוא גם יסכים לקנות אותי, רק שאני צריך להקנות את עצמי אליו – לשם כך צריך דעת. אבל כשזה נוגע לתורה – או לשבת, עוד דוגמה כמו התורה, ש"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" ואני מחפש למי לתת את המתנה – ה' הוא המקנה ואנחנו צריכים לקנות ממנו.

32.         שתי הדעות ביחס לכפרת והכרובים

כאן גם נוכל להבין את עומק שתי הדעות לגבי הכרובים והארון בכלל, האם הכפרת והכרובים הם תשובה מאהבה או שהם רזין דרזין דאורייתא – פנימיות הקשר של ישראל והקב"ה דרך התורה או קשר בפני עצמו: אם הכפרת והכרובים הם תשובה מאהבה – שהזדונות נעשים זכויות, מה שאי אפשר לתפוס אותו בכלל מצד החפצא – הכוונה שאנחנו הכלה, שמקנים את עצמנו לגמרי לה' בתשובה מאהבה. אבל אם הם ממד פנימי של התורה, אז כמו כל התורה כולה – זה מה שה' מקנה את עצמו אלינו. אם כן, בכל קשר לה' יש התהפכות הערכים, מי המקנה ומי הקונה. אבל צריך להיות קנין והקנין תלוי בדעת – מי שאין לו דעת אינו שייך לקנינים בכלל.

33.         אני שלך ואת/ה שלי

אנחנו אוהבים לעשות משפטים קצרים: להקנות היינו כמו שהכלה אומרת "אני שלך". יחד עם זה – כמו שאמרנו, ה"דעת מקנה" וה"דעת קונה" מתחלפות – אז כמו שמובא ב"היום יום" שאשתו של אדמו"ר הזקן אמרה "מיינר זאגט" ('שלי אומר'), ואז אדמו"ר הזקן התפעל מאד, "במצוה אחת אני שלך, בכמה מצוות אני של ה'". יש "אני שלך" ויש גם "אתה שלי" (אני שלך אתה שלי = גוף פעמים אחד). מהכיוון השני – אני שלך ואת שלי (אני שלך את שלי = ישראל תורה = רבוע כפול של 24[16]). אלה "דעת קונה" ו"דעת מקנה" משני הכיוונים.

ראשי התיבות אשאני שלך, את שלי – הם אש של האשה ואש של האיש. על רקע האש דקדושה הזו יש את ה-י וה-ה, "שכינה ביניהם". הסמל של "שכינה ביניהם" הוא באמת שני הכרובים שמעל הארון (שהם כנגד י-ה, "הנסתרות" כנ"ל).

34.         "קונה הכל" – "פתי יאמין לכל דבר"

נחזור רגע לביטוי "קונה הכל" שאומרים בתפלת שמו"ע: "קונה הכל" פירושו כמו "בורא הכל". בתורה הביטוי הוא "קונה שמים וארץ", כמו "בורא שמים וארץ" – על ידי שה' ברא הוא קנה.

היום כשאומרים שאני קונה משהו, בשפה המדוברת, יש גם משמעות שאתה מספר לי סיפור – או שאני 'קונה' אותו או שאני לא 'קונה' אותו. כל מי שהוא יועץ צריך להיות עם חוש טוב אם לקנות את כל מה שמספרים לו או שלא קונים בדיוק כל מה שמספרים לו. כתוב שה' "קונה הכל" – כל מה שאתה מספר לו הוא קונה... זאת אומרת שיש מדה טובה (מצוה להדמות אליו יתברך) בכך שקונים הכל.

איך זה מלמטה למעלה? כתוב "פתי יאמין לכל דבר". כשאדם מתקרב לה', לתורה ולמצוות – קשור לעבודת התשובה בכלל – קודם כל הוא צריך לקיים בעצמו את מאמר חז"ל "נכרין דברי אמת". יש חוש שמכיר אמת, והכוונה שמכיר ומבדיל בין אמת ללא-אמת. את האמת הוא מכיר ועליה הוא הולך – "נכרין דברי אמת". אבל אחרי ש"נכרין דברי אמת" כתוב שצריך לאמץ מדה משלימה – "פתי יאמין לכל דבר".

אחרי שאדם חש בתוך תוכו שהתורה היא אמת בכלל, אחר כך הוא צריך לקבל בתמימות את כל פרטי התורה, גם את אלה שאינו מבין – הוא צריך לקנות הכל. זו גם תכונה יהודית מקורית, שיהודי מסוגל קודם לקנות עם בקורת – בקורת שרשית, טבע יהודי שהוא לא קונה בהתחלה כל דבר אלא מרגיש מה אמת – אבל אחר כך הוא מתמסר (כמו הכלה שמתמסרת), נותן את עצמו לגמרי ו"קונה הכל". צריך להיות "מקנה הכל" וגם "קונה הכל".

35.         "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו"

אמרנו שהדוגמה העיקרית של "דעת מקנה" אצל ה' היא התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית". אבל גם שם יש היפוך. במסכת אבות יש משנה "חמשה קנינים [= תריג] קנה הקב"ה בעולמו" ואחד מהם (הראשון שבהם) הוא התורה.

יש פירוש שכל הדברים שה' קנה שם – תורה, שמים וארץ, אברהם, ישראל, בית המקדש – הם בעצם תהליך של קנין. ה' קנה את התורה ועל ידי קנין התורה הוא גם קנה שמים וארץ – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", על ידי קנין התורה קנה שמים וארץ. על שמים וארץ כתוב "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם" – על ידם ה' קנה את אברהם. על ידי אברהם קנה ה' את ישראל, ועל ידם את בית המקדש – התכלית היא דירה בתחתונים.

שם רואים שה' קונה את התורה – "הוי' קנני". כתוב "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" – כאילו התורה כבר היתה בעולם וה' היה צריך לקנות אותה. אבל ביחד עם זה "אני נפשי כתבית יהבית" – שהוא מקנה את עצמו. יש משהו בתורה שהיא העלאת ניצוצות – תורה אותיות תהו עם ר – ויש משהו בתורה שה' מקנה את עצמו. עיקר מה שה' מקנה הוא התורה שבכתב (הלוחות והספר) ועיקר מה שהוא קונה מתוך העולם הוא תורה שבעל פה ("ועשו ארון", כנ"ל מדברי הדגל מחנה אפרים).

36.       ה. משור מועד לשור תם – "רשות משנה" בעבודת הנפש

37.         לכל אדם יש שור

אחרי כל מה שדברנו עד עכשיו – לגבי הדעת והכרובים, התשובה ורזין דאורייתא, פנימיות התורה – נחזור רגע לפרשת השבוע שקראנו בשבת שעברה, פרשת משפטים: פרשת משפטים נקראת בלשון חז"ל "פרשת דינים", כי רוב דיני התורה מרוכזים בה. יש בפרשת משפטים מציאות, שחוזרת על עצמה בהרבה ואריאציות שונות של דינים, לפי נוהג העולם של פעם – שהיום צריך להסביר אותה יותר בפנימיות – שעיקר הקנין (הבעלות) של רוב האנשים היה שור[17].

אנשים עבדו את האדמה. זה שייך דווקא לארץ, כמו שאמר הרבי הקודם שיש כאן, בארצנו הקדושה, שני מקצועות קודש – חינוך וחקלאות. בחוץ לארץ יש עוד כמה מקצועות, אבל בארץ זה עיקר מה שצריך לעשות – או לעבוד את האדמה (לשם כך ה' נתן לנו אותה) או לעבוד עם נשמות, לחנך יהודים, מקטנים ועד גדולים. כדי לעבוד את האדמה צריך קודם כל לחרוש, ראשית כל עבודת האדמה היא חרישה, וכדי לחרוש צריך שור. לכן רוב האנשים היו בעלי שור.

זה גם ביטוי בפרשה – "בעל השור". בעל היינו קונה, בעלות היא קנין. כמה שוה "בעל השור"? תריג[18]. סימן שכל תריג המצוות קשורים לכך שאתה "בעל השור". מה זה בפנימיות? יש לכל אחד נפש אלקית ונפש בהמית, והנפש האלקית אמורה להיות "בעל השור" – להיות הבעלים של הנפש הבהמית, לתקן אותה, והיא גם זקוקה לה. האדם לא חורש בצפרנים, הוא זקוק לשור – "ורב תבואות בכח שור". המדות שלנו הן מדות של שור. אנחנו פה בעולם הזה בשביל לתקן את השור, לתקן את המדות שלנו, את הגוף והנפש הבהמית שלנו. אבל צריך להיות עם דעת, לתקן את השור.

38.         שור – ראשית ארבעה אבות נזיקין

אמרנו שחוזר בכל מיני מצוות זה שלאנשים יש שוורים. יש כל מיני שוורים – יש שור תם, יש שור מועד. יש שור תמים, שלא מזיק, לא נוגח, אבל יש שור מועד שנוגח, שמזיק מאד. יש שנוגח, ואפילו אם אינו נוגח זה שהוא הולך הוא כבר מזיק, ויש שמזיק כשהוא אוכל.

בתורה שבעל פה יש סדר נזיקין, הסדר הכי עיקרי של לימוד התורה שבעל פה, והוא מתחיל מ"ארבעה אבות נזיקין הן" – תחלת מסכת בבא קמא, המסכת הראשונה של נזיקין – שהראשון שבהם הוא "השור". יש בור ומבעה ואש-הבער, אבל הראשון הוא השור. או שהשור היינו הקרן שלו, הנגיחה שלו, או הרגל שלו, מה שהוא הולך ודורס סתם, בלי לשים לב – מזיק דרך הילוכו – ויש אחר כך עוד שור, שחוזר בצורה אחרת, נקרא "מבעה", שהולך ואוכל וכך הוא הורס לאנשים את השדות שלהם.

בתורה השור גם נקרא "בער" – "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירֹה ובער בשדה אחר" (רש"י: "'כי יבער... את בעירה ובער'. כולם לשון בהמה כמו 'אנחנו ובעירנו'") – "אנכי בער ולא איש בהמות הייתי עמך". דוד המלך אומר זאת למעליותא על עצמו, שאני גם בהמה – "בער... בהמות הייתי עמך" – "ואני תמיד עמך", זה ה"פתי יאמין", אני קונה הכל.

שוב, יש שור שיכול להיות בסדר, ואז הוא טוב מאד – "ורב תבואות בכח שור", חייבים שור – אבל אם הוא לא בסדר הוא מזיק מאד, ראשית אבות נזיקין. בשביל מה אנחנו פה? בשביל מה קיים בית ספר לתורת הנפש? אפשר לקרוא לו גם בית ספר לשורים (גם שורים וגם שברים, שבירת הכלים). צריך לדעת איך לקנות – כלומר איך לתקן – את השור.

39.         דור של תשובה – להחזיר את המועד להיות תם

שוב, אם השור הזיק שלש פעמים זו העדאה – מעידים על השור בבית דין בפני הבעלים, "והועד בבעליו" – הוא משתנה במהותו לגריעותא ומשור תם הוא הופך להיות אבי אבות המזיקים, שור מועד להזיק. עד כדי כך שיש ביטוי שגם יש בני אדם שצריך להתרחק מהם, לברוח מהם, כמו שאדם בורח משור המועד.

האם אפשר לתקן את השור הזה? האם שור מועד שמזיק יכול לחזור להיות תם? זו בעצם השאלה הראשונה שצריך לשאול כאן בבית הספר – האם אחד שיש לו טבע לא מרוסן, שהוא מזיק (לעצמו ולאחרים), יש תקוה או שאין תקוה לשור הזה? התורה היא "תורת חסד", "מימינו אש דת למו", והתורה אומרת שבהחלט כן. השור הכי מזיק, הכי רע שיש בעולם, יכול לעשות תשובה. גם שוורים עושים תשובה. הדור שלנו הוא דור התשובה, אז כולם עושים תשובה.

התחלנו עם הכרובים וכעת אנחנו חוזרים מהכרובים לשוורים. תיכף נראה שיש קשר מאד הדוק ביניהם, שבעצם תכלית השיחה שלנו הערב הוא איך לעשות משור כרוב. מי שהצליח לעשות משור כרוב הוא יחזקאל הנביא. אבל, כתוב ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן הנביא", סימן שמי שחווה את קריעת ים סוף – גם שפחה, יהודי הכי פשוט – יכול להגיע ואפילו לעבור את המדרגה של יחזקאל הנביא. חז"ל מסבירים – תיכף נסביר מה זה – שהוא מי שיכול לעשות משור כרוב.

40.         תשובת המועד לתם

קודם נחזור לפשט: האם שור מזיק, שור מועד, "והועד בבעליו", יכול לעשות תשובה? התשובה היא כן. מתי יודעים שהוא עשה תשובה? אם התינוקות – שכמו שנסביר בהמשך, הם הכרובים הקטנים – יכולים לגשת לשור שהיה מזיק קשה מאד ולשחק איתו יחד, והוא לא מזיק ולא נוגח אף אחד מהילדים הקטנים, סימן שהוא עשה תשובה. אז גם על פי הלכה הוא הפסיק להיות שור מועד.

איך זה יכול להיות אצלי? זו בדיוק השאלה. איך יכול להיות פה יועץ או יועצת שעוזר לשור מועד לעשות תשובה עד כדי כך שלא צריכים לברוח ממנו – כמי שבורח משור המועד – אלא גם הילדים הקטנים יכולים לגשת אליו והוא נחמד, יכולים לשחק איתו, משתעשע עם כולם בכיף. אז אני אפילו מוכן לתת לו תעודה עם חתימה שהוא חזר... [הרמקול עשה בעיות] גם מכשירים חשמליים יכולים להיות שור מועד וגם יכולים לעשות תשובה. כשהם נרגעים. מה זה לעשות תשובה? שהוא נרגע, מתחיל לעבוד בסדר.

41.         לתקן באמצעות שינוי רשות

חוץ מזה שאדם יכול עם העבודה הפנימית – עבודת הזכוך, שגם שיש לו מדות רעות הוא יכול לזכך את עצמו – להפוך משור מועד לשור תם, זו מציאות בתורה, יש עוד דרך. זה עיקר החידוש שרצינו לדבר עליו הערב, איך שור מועד יכול לחזור ולהיות תם. זו בעצם מחלוקת בגמרא שקשורה למלה שהשתמשנו בה קודם, אבל לכאורה בהקשר אחר – המלה רשות (שגם מתחילה באותיות שור).

מתי הזכרנו קודם את המלה הזו? במאמר רבי עקיבא בפרקי אבות – "הכל צפוי והרשות נתונה". "הכל צפוי" – דעת עליון, שה' יודע הכל – ואף על פי כן "הרשות נתונה" לאדם, לדעת תחתון, שיש רשות לאדם לבחור בחירה חפשית. אבל יש למלה רשות עוד משמעות – וכנראה שיש קשר – כמו רשות היחיד, רשות שלי, רשות שלך. כלומר, רשות היא בעצם בעלות, שייכת לקנין – ברשות מי החפץ נמצא, מי הבעלים של החפץ (שלהם הרשות להשתמש בחפץ כרצונם היות שהחפץ נמצא ברשותם).

הביטוי בחז"ל לגבי השור המועד שהופך להיות שור תם הוא המחלוקת האם "רשות משנה" או ש"רשות אינה משנה". מה הפירוש? קודם דברנו על דעת – דעת קונה ודעת מקנה. האם כשאני מוכר את השור שלי – שאז השור עבר רשות, מהרשות שלי לרשות שלך – הדבר משפיע על השור עצמו? האם מתרחש שנוי בשור שעבר מבעלים לבעלים?

42.         "ידע שור קונהו"

קודם הזכרנו את הנביא יחזקאל. הנביא הראשון מבין שלשת הנביאים הגדולים בתנ"ך – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – הוא ישעיהו. תחלת נבואת ישעיהו – שבעצם היא הפסוק השלישי של ספר ישעיהו, ראשית הנבואה שלו (אם אומרים שיש התכללות, אפשר לומר שזה שרש יחזקאל בתוך ישעיהו, השלישי בתוך הראשון) – הוא פסוק מאד חזק. הוא אומר "ידע שור קֹנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"[19].

זו ראשית התוכחה של ישעיהו את ישראל, והוא אומר לנו – עם ישראל שאיננו הולכים בדרך ה' – שאפילו השור יודע את קונהו. הוא מכיר בפנימיות וגם משועבד ברצון – כמה שלבהמה אין כל כך דעת, כתוב כאן בפירוש "ידע" – לקונהו, וישראל פחות מכך. המפרשים מסבירים שחמור יודע רק "אבוס בעליו", מכיר אותך רק אם אתה נותן לו לאכול, אבל השור יותר חכם – הוא יודע שבעצם אתה הבעלים, יודע שהוא אמור לחרוש לך את השדה, לא רק כי אתה נותן לו לאכול. יש לו איזו דעת, התקשרות והתחברות, שמכיר את בעליו ומחובר אליו בעצם.

"ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע" – הוא פחות טוב משור, "עמי לא התבונן" – פחות טוב מחמור, ככה מסבירים. לפי זה החמור מכיר לפי האוכל, "אבוס בעליו", וגם מתבונן מי נתן לי את האוכל, אבל "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". מה עיקר החידוש? שלש המלים הראשונות – "ידע שור קֹנהו"[20].

43.         חקירה הלכתית עם משמעות נפשית

יש שלש דעות בין האמוראים לגבי השאלה האם "רשות משנה". מה הכוונה "רשות משנה"? שאם השור היה מועד אצל ראובן, וראובן מכר את השור הרע והמזיק שלו לשמעון – האם העובדה שיש כאן שינוי רשות, שינוי בעלים, מוציאה את השור מההעדאה שלו, והוא חוזר על פי דין תורה להיות שור תם רק כי הוא שינה רשות והגיע לבעלותו של מישהו חדש? זו דוגמה יפהפיה של חקירה הלכתית טהורה שיש בה בלי סוף עומק.

44.         האמונה שאפשר להשתנות

בעצם, מה אנחנו לומדים כאן? אחת השאלות החשובות ביותר בתורת הנפש היא האם בן אדם בכלל מסוגל לשנות את עצמו. כשאומרים לשנות את עצמו הכוונה לשנות את הנפש הבהמית שלו, כי האני של הבינוני של תניא הוא הנפש הבהמית, כמו שכתוב בתניא – השור שלי. האם אני יכול לשנות את עצמי? יש תקוה או שאין?

כל הענין של תורת החסידות שהיא נותנת את הכח לשנות את המהות. ככה כתוב בלוח "היום יום". אבל זה חידוש. לפעמים כתוב בחסידות שאת עצם המדות שאדם נולד איתן אי אפשר לשנות, אבל את הטבע של המדות אפשר לשנות. הביטוי הוא שאי אפשר לשנות את המדות הטבעיות, אבל אפשר לשנות את טבע המדות – לעדן את המדות[21]. זה בעצמו מאמר מאד עדין וצריך להתעמק הרבה מה הכוונה. בכל אופן, בכלל לא פשוט אם האדם יכול לשנות את עצמו או לא. וכלשון הפסוק, "אולי יש תקוה".

בכל אופן, כל ענין תורת הנפש – אנחנו רוצים להאמין והולכים על זה שכן אפשר להשתנות לטובה. מי שלא מאמין שאפשר להשתנות נותן תרופות, וגם שאלה עד כמה זה עוזר. אבל אם אנחנו מאמינים שאפשר להשתנות – הכוונה שאפשר להשתנות בלי תרופות, רובא דרובא, רוב האנשים בעולם. בשביל זה אנחנו יושבים כאן.

45.         שינוי עצמי לא רק על ידי עבודת זכוך – שינוי רשות

אם כן, כל בית הספר כאן הוא לא סתם בית ספר לשורים (תרתי משמע, שורים ושברים), ויש פה סוגיא בגמרא האם רשות משנה או לא. לכולי עלמא, כמו שאמרנו קודם, אם פתאום השור מחליט באיזה מקום עמוק בנפשו שהוא חוזר בתשובה, שהוא מפסיק להיות נגחן – במקום להזיק לאנשים ולהעיק לאנשים הוא מתייחס טוב לאנשים – יכול להיות כזה דבר. מה זה בעבודה? שאדם עובד על עצמו קשה.

אבל הסוגיא שמדברים עליה הערב היא משהו חדש, שאולי יש עצה אחרת לגמרי – לעבור רשות, לשנות רשות. עד כה חשבנו שכל בית הספר הוא ללמד איך עושים עבודה פנימית. כעת פתאום אנחנו מגלים – כנראה לא סותר, ודאי לא סותר – שיש פה באמת עצה על פי תורה, שחוץ מעבודה עצמית יש עוד עצה. עוד עצה היא לעבור רשות – להקנות את עצמך למישהו אחר.

לעבור רשות זה דומה למה שחז"ל אומרים ששינוי שם יכול להשפיע על אדם, או שינוי מקום יכול להשפיע – לשנות את המזל של האדם. אנחנו תמיד מדגישים – וכשאנשים שואלים עונים כך – שהעיקר הוא שינוי מעשה, עבודה, לא לחפש אחר סגולות. אף על פי שכתוב שלגבי מזל לפעמים שינוי שם משפיע. אבל זה שהיום כל אחד וכל אחת רוצה לשנות את השם – זו ודאי לא דרך. לא דרך ה' לשנות את השם, וגם לשנות את המקום. אבל יש פה משהו שדומה לזה – שינוי רשות.

46.         הדעות האם "רשות משנה"

נחזור: הסוגיא בגמרא היא האם "רשות משנה"[22]. מה הכוונה? האם רשות משנה את הגדר ההלכתי של השור, שקודם היה שור מועד וכעת הופך להיות שור תם רק כי מישהו אחר קנה אותו. יש בין האמוראים שלש דעות – דעת רבי יוחנן, דעת רבה ודעת רב פפא. הרמב"ם ושאר הראשונים פוסקים כמו רב פפא, האחרון – הבתראה – מבין שלשת אלה. נעשה עוד גימטריא יפהפיה: אם מחברים את שמות שלשת האמוראים שחלקו בהלכה של "רשות משנה" או "רשות אינה משנה" – רבי יוחנן, רבה, רב פפא – הגימטריא שלהם שוה בדיוק רשות. כלומר, הם חולקים בכח הרשות לשנות את המציאות, לשנות את המהות.

רבי יוחנן אומר שזו מחלוקת תנאים – שיש מי שסובר שרשות משנה (שבעצם המעבר לרשות מישהו אחר השור המועד חוזר להיות שור תם) ויש מי שסובר שרשות אינה משנה (כלומר, שאף שהשור נמכר הוא נשאר שור מועד, לא השפיע עליו כלל שהוא נמכר). רבה אומר שאין מחלוקת, אלא לכולי עלמא – לפי כל התנאים – רשות אינה משנה. ואילו רב פפא אומר בדיוק הפוך מרבה, שלכולי עלמא – לדעת כל התנאים – רשות משנה.

כאמור, אם לומדים רק את הרמב"ם, רק את ההלכה, לא כל כך יודעים שיש עוד סברות – ההלכה בסוף היא כמו רב פפא, ש"רשות משנה".

47.         דעת רש"י ודעת המאירי בביאור דעת רב פפא

מה שעוד יותר עמוק, אליבא דרב פפא שרשות משנה יש שני הסברים שונים לגמרי מה קרה כאשר שמעון קנה מראובן את השור המועד שלו: יש את דעת רש"י, ויש את דעת אחד מגדולי הראשונים, המאירי.

רש"י אומר שמה שקרה כאן הוא רק שינוי בדין – כל זמן שהוא היה שייך לראובן, והוא "הועד בבעליו" שלש פעמים, יש לו דין של שור מועד, שאם הוא מזיק הוא צריך לשלם נזק שלם. שור תם שמזיק צריך לשלם רק חצי נזק מגופו, ואילו שור מועד שהזיק צריך לשלם נזק שלם.

אז כל זמן שהוא "הועד בבעליו" יש לו דין של שור מועד, אבל ברגע שהוא נמכר למישהו אחר, היות שהוא כבר לא "בעליו", על המישהו החדש – שמעון, שקנה את השור – אי אפשר לקרוא את הפסוק "והועד בבעליו".

לכן, זה אותו שור – לא קרה שום דבר לחפצא של השור – אבל הדין של מועד השתנה. אם כעת השור הזה יזיק אצל הבעלים החדשים הם לא יהיו מחויבים לשלם נזק שלם, כדין שור מועד, אלא רק חצי נזק, כדין שור תם – כי השור לא הועד אצלם. כך מסביר רש"י, ולדעתו כל השינוי הוא לא מהותי אלא רק שינוי הלכתי.

עיקר החידוש הוא המאירי. המאירי כותב לא כמו רש"י, והוא אומר שברגע שהשור עבר מבעלות של ראובן לבעלות של שמעון קרה משהו במזל ובטבע – זה הלשון שלו, במזל ובטבע – של השור, וטבע השור השתנה לטובה. זה ממש קשור למה שלשור יש דעה – לפעמים יותר מישראל – "ידע שור קנהו" (ואילו "ישראל לא ידע"). הוא מרגיש ומתקשר לבעלים החדשים, וקורה אצלו משהו שכעת הוא כבר לא מזיק – הוא תם.

48.         שני סוגי תם

כדי להסביר עוד טפה: כשאומרים שור תם יש גם שני פירושים. האם שור תם אף פעם לא מזיק? כלומר, האם שור תם הוא תמים ונחמד, אוהב להשתעשע עם ילדים קטנים ואף פעם לא יעשה שום דבר רע לאף אחד? יש כזה שור תם, שהוא תמים, שור טוב. אבל יש שור תם שהוא גם מזיק, רק שלא העידו אותו. כלומר, יש לו דין של שור תם.

אם שואלים – האם השור הזה תם, שמשלם חצי נזק מגופו, או מועד שמשלם נזק שלם? – אני אומר שהוא שור תם, אבל זה לא אומר שהוא צדיק. כלומר, יש תם שבאמת צדיק, ויש תם לא כל כך צדיק, אבל נקרא תם, ויש מועד, שיש לו 'תעודת רשע'. אז בעצם יש תם-תם-מועד[23], שלש אפשרויות.

לפי רש"י, ששינוי הרשות הוא רק בדין – זאת אומרת שהוא נשאר נגחן, רק שיש לו דין של שור תם. אבל לפי המאירי, העובדה שהוא נמכר למישהו אחר – עובר רשות – גורמת לכך שהטבע שלו משתנה, הוא חוזר להיות תם-צדיק ממש, הוא חוזר בתשובה שלמה. יכול להיות שאם לקחתי מהשור המועד את תעודת הרשע שלו וקרעתי אותה לקרעים – והשור ראה שקרעתי את זה – זה גם משפיע עליו, איזו תשובה מיראה שהזדונות נעשו שגגות. אבל לפי המאירי זה כמו תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו זכויות ממש.

49.         דעת הרמב"ם – כרש"י בהשאלה וכמאירי במכירה

אחרון אחרון בהבנת הנגלה כאן: איך הרמב"ם סובר? כמו רש"י או כמו המאירי? שוב, פוסקים כרב פפא, שרשות משנה (אף שיש דעת רבה שרשות אינה משנה), ובתוך "רשות משנה" יש שני הסברים – רש"י והמאירי. כעת שואלים מה דעת הרמב"ם, שהוא הפוסק העיקרי? יש על זה שיחה מהרבי[24], שמסביר שהרמב"ם סובר גם כמו רש"י וגם כמו המאירי.

איך זה? עד כה דברנו רק על שינוי רשות של מכירה – שראובן מוכר או נותן את השור לשמעון. הוא מוציא את השור מרשותו לגמרי ויש כעת בעלים חדשים. אבל יש עוד דוגמה לשינוי רשות בגמרא – אם אני השאלתי לך את השור. אתה שואל ממני את השור, ואחר כך השואל מחזיר את השור לבעלים. הוא רק שומר, בתור שואל. מה יהיה הדין אם תוך כדי התקופה שהשור נמצא אצל השואל הוא פתאום יצא מדעתו, השתגע, ונעשה שור מועד – הועד שלש פעמים בפני השואל?

עוד פעם, אצל הבעלים הוא היה בסדר. הבעלים השאיל אותו למישהו שבקש את השור לחרוש לו את השדה. כעת הוא נמצא אצל השואל הזה, והשור כנראה לא אוהב את השואל – הוא אוהב את הבעלים שלו ולא אוהב את השואל – אז הוא החליט שהוא יוצא מדעתו ומתחיל להזיק. הוא הועד שלש פעמים אצל השואל. בבוא המועד השואל מחזיר את השור לבעלים – מה זה? שינוי רשות או לא? הגמרא אומרת שמי שסובר ש"רשות משנה" – גם כאן יש "רשות משנה". אף על פי שזו לא מכירה אלא רק החזרת שאלה, הוא היה ברשות השואל וכעת חוזר לרשות הבעלים הראשונים, אז מה שהוא הועד אצל השואל לא משפיע על הבעלים הראשונים.

מסביר הרבי שכאן הרמב"ם מחלק. אם השור הועד אצל השואל והשואל מחזיר אותו לבעלים הראשונים אז "רשות משנה" רק לגבי הדין שלו, לא לגבי הטבע. גם כשהיה אצל השואל הוא היה במזל ובטבע של הבעלים הראשונים ואף על פי כן הוא השתגע. אז אף על פי שכעת הוא חוזר לבעלים הראשונים הטבע שלו לא השתנה אלא רק הדין. כנראה שעוד לפני שהגיע לשואל היתה לו נטיה לא טובה בנפש, וכעת התפרץ. גם בנפש, יש לפעמים דברים לא טובים בנפש, שמתפרצים רק כשאדם מגיע לסביבה לא טובה לו ולא נוחה לו. הטבע התפרץ כשהוא הגיע לשואל, וכשהשור חוזר לבעלים הראשונים איני אומר שהטבע השתנה, אבל אני כן אומר שהדין שלו השתנה.

כך הרבי מדייק בלשון הרמב"ם. אבל במקרה של מכירה, שהוא ממש נתן/מכר את השור למישהו אחר לגמרי, שם הרבי מדייק שהרמב"ם סובר כמו המאירי – שטבעו השתנה בזכות ששייך למישהו אחר לגמרי.

50.         יכולת לשינוי דרך הקנאת עצמי לרשות אחרת

מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? קודם כל, אנחנו לומדים מכאן שכאשר לומדים תורת הנגלה, הלכה, יש הרבה נושאים שמיד אפשר לאמץ את התובנות שלהן לעניני נפש ותיקון הנפש. זו דוגמה יוצאת מהכלל, השיחה הזו. או שאני אעבוד קשה על עצמי, לתקן את המדות שלי – ויש תקוה, בפרט אם אני עובד על פי מה שאנחנו קוראים כאן "שיטת הבעל שם טוב", דרך החסידות.

או – שגם זו דרך החסידות – שאני מחליט, כמו כלה שהולכת להתחתן, שאני מקנה את עצמי, עובר לרשות אחרת. בשיחה הרבי מדבר על הרשות של התורה והמצוות, של ה' – שאני מקנה את עצמי לה', בלימוד התורה, בעבודת התפלה ובקיום המצוות בהידור (מעשים טובים – מעשים מאירים). אם האדם מחליט שכעת אני משקיע ומקדיש את כל חיי לתורה, אבל באמת – פשוט זורק את עצמו לתוך התורה. או שאני מקדיש את כל החיים שלי לעבודת התפלה, או שאני מקדיש את כל החיים שלי לשליחות, למעשים טובים, אבל לגמרי – שאני מוציא את עצמי מאיפה שהייתי, "אסורה מכאן להתקרב לשם" (כמו משה רבינו בסנה). אז – "רשות משנה". לא שאני עובד על עצמי במודע על הבעיות שלי, אלא מקנה עצמי במודע לרשות אחרת.

חסיד גם יפרש שאני מוסר עצמי מאד חזק לרבי, לשליחות של הרבי, מתוך אהבה – כמו תשובה מאהבה. יחס של חסיד ורבי הוא כמו חתן וכלה. אז אם אני מקנה את עצמי לצדיק – מה שכתוב בפרק ב' בתניא, שעד עכשיו הייתי "אחור" ביחס לצדיק, לא הבטתי בו פנים בפנים על מנת לקבל ולהתמסר לראש בני ישראל, אז קבלתי ממנו אבל דרך אחור, לא במודע, אבל אם כעת אני מתעורר, עושה סוויצ' ופונה מאה ושמונים מעלות להתמסר – "רשות משנה", זה עושה תיקון בנפש, פשוט מרפא את תחלואי הנפש שלי.

בשיחה הרבי לא מדבר כעת על הפירוש שאמרנו של התמסרות לצדיק, אלא רק מדבר על התמסרות לה', אבל כמו שהסברנו כרגע – ככה כל חסיד יבין מיד מתוך השיחה.

51.         אני-מסור-נתון

כל הווארט שיש שני סוגי תיקון – עבודה פנימית עם עצמי, שהיא בעיקר הכנעה, ותיקון של למסור את עצמי למישהו אחר, טוב, "רשות משנה". בדרך הרמז: באידיש אומרים איבערגעגעבנקייט, אבל בלשה"ק (במאמרי דא"ח) אומרים מסירה ונתינה. צריך להבין את ההבדל בין מסירה לנתינה. אבל קודם רמז, כל פעם שאתה אומר אמן תחשוב – אני-מסור-נתון. בחז"ל יש שלשה פירושים לאמן – לשון אמונה, לשון קבלה, לשון שבועה.

אפשר לפרש שמסור-נתון הוא על דרך החידוש של "נעשה ונשמע" – אני מסור לכל מה שגלוי, מה שאני יודע שאתה רוצה ממני, ונתון היינו לכל מה שעתיד להיות, שאני לא יודע עדיין. גם אם תאמר לי כל מיני דברים שלא מתקבלים על דעתי בכלל. זה שור שגבוה מאדם (סוד "בהמה רבה" שלפני האצילות, כמבואר בתניא – "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"), לכן נתון שוה שור. מסור לידוע ונתון לבלתי ידוע, וביחד זה אמן.

52.         "רשות משנה" של צדיק ושל בינוני

בכל אופן, בסוף הרבי אומר שגם ב"רשות משנה" בעבודה גופא יש שתי אפשרויות. או שממש משנה אותו, הופך אותו למהות אחרת או אדם אחר – כמו שהרמב"ם כותב על בעל תשובה אמתי. למה יש את הענין של שינוי השם? כעת נבין טפה יותר טוב את אלה שבאים ואומרים שרוצים לשנות שם או להוסיף שם. מה זה שינוי שם? הרמב"ם אומר שכאשר בעל תשובה משנה את שמו הכוונה שאיני אותו אחד שהייתי קודם.

זה תלוי בתשובה שלו – לא אקט חיצוני שהוא פשוט מחליט לשנות שם או להוסיף שם וחושב שבכך ישתנה לו המזל. הוא כל כך משנה את עצמו, שפשוט מי שהיה הוא מישהו אחר ומי שעכשיו הוא מישהו חדש, כתינוק שנולד.

עוד פעם, משור הוא נעשה כרוב, כפי שתיכף נסביר. זה מישהו אחר, וממילא הוא גם לוקח שם חדש. השם החדש מבטא שזה מישהו חדש לגמרי, מישהו אחר. אם כך עושים שינוי שם זה הדבר הכי גדול שיכול להיות, גאולה, משיח – "סוף ישראל לעשות תשובה... ומיד הן נגאלין".

הרבי אומר שכאשר הבינוני משתנה הוא משנה את כל לבושי הנפש שלו, מחשבה דבור ומעשה, אבל ממש בתוך תוכו הוא לא עוקר לגמרי את המדות הטבעיות הלא-טובות של השור. אבל יש צדיק שגם בתוך-תוכו משנה הכל. אז יש גם ב"רשות משנה" לפי המאירי שתי בחינות – בחינה של הבינוני, כמה הוא יכול לשנות את עצמו באמת, וכמה הצדיק יכול לשנות את עצמו באמת על ידי שינוי רשות.

53.         שלש בחינות בתשובת השור – הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, בסוף השיחה הזאת יוצא שיש שלש בחינות של השור שעושה תשובה, שחוזר משור מועד להיות שור תם: יש את העבודה הפנימית, עליה אנחנו מדברים רוב הזמן ככולו. יש את המושג החדש הזה של רשות, "רשות משנה", עם שתי הבחינות שבזה – או של הבינוני או של הצדיק. גם את זה אפשר מיד להקביל ליסוד היסודות שלנו, חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

לכן גם מובן שעיקר הזיכוך והעבודה הפנימית עליו מדברים כאן כל הזמן הוא הכנעה ושפלות – ה"חש". עוד פעם, אתה שור מועד, אם אתה רוצה לעשות תשובה ולחזור להיות תם – כמה שלומדים על הכנעה-הבדלה-המתקה העיקר הוא הכנעה. אם תצליח באמת להכניע את הישות, את האגו, את השור המועד שלך, עם עבודה מודעת – מה טוב. אני בן אדם חדש, עברתי רשות בבחינת בינוני, היינו הבדלה. הקונץ כאן, החידוש – האליה וקוץ בה – שההבדלה היא לא מאה אחוז. מורגשת רק הבדלה, והיא עזרה לשנות את לבושי הנפש אך לא את תוך ופנימיות הנפש. מה שאין כן מישהו כל כך חדש, שהכל אצלו חדש – גם הפנימיות וגם החיצוניות – הוא הצדיק, ההמתקה. אם כן, את שלש הבחינות האלה אפשר להקביל לחש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

54.       ו. מעשה מרכבה – מפני שור לפני כרוב

55.         תרומה – להרים את השור להיות אדם

כל זה היה כדי לחזור למסר של פרשת משפטים, אבל איך זה מתחבר לפרשת תרומה עליה דברנו בתחלת השעור? קודם כל, ענינה של פרשת תרומה, "ויקחו לי תרומה", הוא להרים, להתרומם. הרמז שכתוב בזהר על תרומה הוא תורה-מ, תורה שנתנה ל-מ יום. מה עוד יש במלה תרומה על דרך הרמז של חלוקה לאותיות? תור-מהתור בארמית הוא שור ו-מה בגימטריא אדם – להרים את השור להיות אדם. זו הכותרת של כל השיעור.

56.         מעשה מרכבה ומעשה בראשית

כתוב שיחזקאל הנביא זכה להסתכל במרכבה העליונה – פרק א' של ספר יחזקאל – ומעשה מרכבה הוא הסוד הכי עמוק שיש בתורה. יש שני סודות בתורה, מעשה מרכבה ומעשה בראשית. היחס ביניהם הוא על דרך אותו יחס שדברנו בהתחלה – דעת עליון ודעת תחתון. מעשה בראשית הוא סודות בריאת העולם יש מאין – דעת תחתון. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". לפי זה מעשה בראשית הוא גם בחירה חפשית, הפירוש השני של דעת תחתון (וכמו שבא לידי ביטוי בפרט בסיפור השני של מעשה בראשית, שבו מסופר אודות חטאו של אדם הראשון). אבל מעשה מרכבה הוא דעת עליון, שלמעלה היש ולמטה האין.

לפעמים מוסבר שמעשה בראשית הוא ז"ת – ה' ברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי, שבת קדש, והיינו הז"ת, מדות הלב, "והנגלֹת לנו ולבנינו", חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת-שפלות כמו שאנו לומדים כאן. היחוד בין המדות למלכות הוא מכח דעת תחתון, זה מעשה בראשית, ואילו מעשה מרכבה הוא ג"ר – חב"ד או כח"ב – והדעת שמחברת בין חכמה לבינה היא דעת עליון[25].

57.         השינוי במרכבת יחזקאל השניה – מפני שור לפני הכרוב

יחזקאל ראה את מעשה מרכבה, ושם הוא ראה ארבע חיות קדש שנושאות את הכסא, ש"דמות אדם עליו מלמעלה". מי הן החיות? "פני אריה אל הימין", "פני שור" מהשמאל, יש נשר ויש אדם. כל זה כתוב בפרק א' של יחזקאל, כל המרכבה עם ארבע החיות וכל מה שיש שם – האופנים והכנפים שלהם וכו' (גם פורשי כנפים, כמו הכרובים על ארון הקדש – או התשובה מאהבה או רזין דרזין דאורייתא, הזיווג של פנימיות התורה).

אבל עוברים כמה פרקים ביחזקאל, מגיעים לפרק י, ושם שוב רואים את המרכבה. כשאומרים מעשה מרכבה בדרך כלל חושבים רק על פרק א של ספר יחזקאל – ההפטרה של מתן תורה (בקריאת עשה"ד בחג השבועות) – בו יש אריה-שור-נשר-אדם. לא כולם אפילו יודעים שיש עוד פעם שיחזקאל רואה את המרכבה, בפרק י. אבל יש שינוי משמעותי מאד, שבפרק י אין שור. יש את פני האריה ופני הנשר ופני האדם, אבל אין שור. מה יש במקום השור? פני הכרוב. יש כרוב במקום שור.

זה מה שאמרנו קודם, שמשהו קרה אצל יחזקאל, שהשור של המרכבה הפך להיות כרוב. למה השינוי הזה? זה לא סתם שינוי רשות – "רשות משנה". לפי הפשט ב"רשות משנה" – בפרשת משפטים – הוא עדיין שור, רק השאלה אם תם או מועד. יתכן שגם לשור משנים שם – עד כה היה לו כינוי חבה ראובן וכעת שינו לו את השם וקוראים לו שמעון – אבל הוא עדיין שור. כאן הרבה יותר שינוי – הוא היה שור והפך להיות כרוב.

58.         עדכון המרכבה לבקשת יחזקאל

מה קרה כאן? על זה יש סוגיא שלמה בגמרא, במסכת חגיגה – בפרק "אין דורשין", שדנים בו במעשה מרכבה. שם כתוב שיחזקאל ראה את השור בפרק א' במרכבה והוא בקש רחמים. כאן זו דוגמה למה שקוראים בפסיכולוגיה מודעות קולקטיבית של עם ישראל. הוא, כמייצג של כל עם ישראל, כשהוא ראה את השור זה מיד התחבר אצלו לחטא העגל.

מענין שזה דווקא השור, שהוא בהמה טהורה. האריה הוא חיה טמאה והנשר הוא עוף טמא – הם בימין ובאמצע, המועדפים שם – והשור שבצד שמאל הוא הטהור. אבל מכולם האריה לא הפריע לו, הנשר לא הפריע לו והאדם ודאי לא הפריע לו – הפריע לו השור. יתכן שהוא למד את כל הלימוד של שור נגח, שור מועד, והשור הפריע לו – כי שור הוא טבע יהודי לא מתוקן. אריה הוא משהו אחר, נשר הוא משהו אחר, אבל דווקא השור הפריע לו.

כתוב שיחזקאל בקש רחמים מה', שיוציא את השור מהמרכבה – שיחליף אותו במשהו אחר. ה' נענה לבקשה שלו, לתפלה שלו – הרי כל תפלה שצדיק מתפלל נקראת "רחמי", הוא מבקש רחמים, וכאן הוא בקש רחמים מה' שיעשה משהו עם השור, ישנה אותו. לא רק שינוי ממועד לתם, אלא שישנה אותו לגמרי. ה' נענה לו, ובלשון החסידות הוא הפך את מדת הדין למדת הרחמים לגמרי – פשוט הפך את השור הזה לכרוב. כעת במרכבה – יש מרכבה ישנה ויש מרכבה יותר מעודכנת, ובמרכבה המעודכנת מי שרוצה ללמוד מעשה מרכבה צריך לדעת שיש בה – פני אריה, כרוב ונשר ואדם.

59.         להוציא את השור – למחוק את החטא מהתודעה

רק השאלה למה דומה הכרוב הזה, מהו הכרוב בכלל? שוב, בגלל חטא העגל הוא בקש רחמים שהשור ישתנה. מה הוא בקש כאן? שהחטא של היהודי לא יהיה מושרש בתודעה שלו. המרכבה היא התת-מודע, העל-מודע, והוא רצה להוציא ממנו גם את הרשימו של החטא.

אף על פי שהכל כאן בקדושה, כל ההשפעה של הקדושה מצד שמאל – שנקראת "מזוני", כמו שהשור חורש וכל האוכל הוא בזכותו, כך כל ההשפעה הגשמית (מזוני) היא דרך השור – ואף על פי שהוא קדוש, יחזקאל אומר שיש כאן רושם מושרש של חטא העגל, ואפילו יותר מוקדם, רושם של חטא אדם הראשון. יחזקאל רוצה לשרש את הרושם, שלא יפריע לאדם להתקדם, להוולד מחדש. לכן הוא מבקש רחמים, שתוציא את השור מכל המרכבה שלך – דעת עליון, שבידיעת עצמותו יודע את כל הנמצאים – ותחליף את דמות השור במשהו אחר.

60.         פני אדם ופני כרוב – "אפי רברבי" ו"אפי זוטרי"

והנה, ה' נענה לו והחליף את השור בכרוב. רק השאלה מהו הכרוב? איזו דמות יש לו? חז"ל אומרים באותה סוגיא בגמרא שהכרוב הוא גם פני אדם, רק מה? הרי כבר יש "פני אדם", לא יכול להיות שיש כפל. לכן חז"ל אומרים ש"פני אדם" הם "אפי רברבי", פנים של אדם מבוגר, אדם גדול, ואילו "פני כרוב" הם "אפי זוטרי", פנים של תינוק. דורשים כרוב – כרביא. דורשים את ה-כ של כרוב כאילו היא כ הדמיון, ולא כ השרש (כפי שהיא על פי דקדוק), והיינו כרביא, כמו רביא (תינוק בארמית). בדיוק אותו דבר רש"י כותב בכרובים של פרשת השבוע – התשובה מאהבה – "דמות פרצוף תינוק". מה זה אומר? כתינוק שנולד דמי.

61.         הקדמת פני כרוב לפני אדם – הקדמת בעל תשובה לצדיק

יש עוד תופעה חשובה בפני שור שה' הראה ליחזקאל במרכבה: הסדר של הפנים בפרק א' הוא פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר. אבל בפרק י' הסדר הוא פני כרוב, פני אדם, פני אריה, פני נשר. שואל אחד מגדולי האחרונים, בעל השאגת אריה – שכנראה שייך לפני אריה – בספרו טורי אבן על חגיגה למה הכרוב כאן ראשון? מילא ה' שנה את השור לכרוב, ואחר כך חז"ל אומרים שהכרוב הוא תינוק – גם אדם, אבל קטן – אבל למה להקדים אותו? עדיין האדם לכאורה הוא המעולה מבין הארבעה, ולמה הכרוב קודם לו בפרק י?!

הוא שואל ולא עונה, ועונה לו אחד האחרונים שבא אחריו – החתם סופר – שזה פשוט מאד. היות שהכרוב קודם היה שור, וכעת הוא הפך להיות תינוק אדם – השתנה לגמרי – הוא בגדר בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כך אומר החתם סופר. פני אדם הוא הצדיק מעיקרא, גם במרכבה הראשונה פני אדם הוא הצדיק – "אתם קרויים אדם", אדם השלם, אדם לפני החטא. אבל יש מישהו שעוד יותר נעלה מהאדם שלפני החטא – הכרוב – כי הוא שור שהפך להיות תינוק.

שוב, אנחנו דור של בעלי תשובה. מה זה דור של בעלי תשובה? דור של שוורים שהופכים להיות תינוקות תמימים, מכח "רשות משנה" (בדרגה עוד יותר גבוהה מאשר הפשט של "רשות משנה" על פי נגלה). ואומר החתם סופר שהכרוב באמת קודם במעלה לאדם, ולכן בפרק י' פני כרוב קודמים לפני אדם.

62.         כרוב – שור מועיל

כל זה לפי הדעה שפני כרוב הם פני תינוק – כפי שרש"י מביא גם אצלנו בשם חז"ל – אבל יש עוד שני פירושים: שרש כרב בארמית פירושו חורש, לכן יש מי שאומר שאם יחזקאל פעל לשנות את השור – "פני שור" – לכרוב, הוא לא שנה את המין שלו. הרי שינוי משור לאדם הוא שינוי מין לגמרי. אבל השינוי משור לכרוב לפי הפירוש הזה – הוא עדיין שור, אבל שור הכי טוב, שעושה את מלאכתו בחרישת השדה, שור שאין לו בראש שום דבר חוץ ממילוי השליחות לשמה נברא, לחרוש.

63.         שירת הים – שירת השוורים

ידוע הווארט המפורסם של רבי מאיר מפרימישלאן על מה שכתוב לפני קריעת ים סוף. כל קריעת ים סוף שייכת לשוורים, כי בפרק שירה כל עיקר שירת הים היא שירת השור – "אשירה" מלשון שור, "כי גאה גאה" דורשים כמו 'געה געה' של השור[26] (כאשר השוורים העלו את ארון הקדש משדה פלשתים לבית שמש הם געו).

באמת יש ריבוי דילוגי אותיות של שור בתחלת השירה, וגם מיד אחרי שירת הים (קודם על ידי הגברים ואחר כך על ידי מרים והנשים) כתוב "ויסע משה את בני ישראל ויבואו למדבר שוּר" (אותיות שוֹר) – שם הלכו שלשה ימים בלי מים ואז הסיפור של "וימתקו המים". אין עוד "מדבר שור" בתנ"ך – זו הפעם היחידה שיש כזה מקום (בפרשת מסעי לאותו מקום קוראים "מדבר אֵתם", אותיות אמת).

שירת השור בפרק שירה היא "אשירה [שור] להוי' כי גאה גאה [געה געה] סוס ורכבו [רמה בים]" – צירוף אותיות כרוב (כללות המרכבה והרוכב עליה). אחר כך "זה אלי ואנוהו" – ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל, כנראה שהיא ראתה את הכרוב בתוך השור עוד לפני שיחזקאל התפלל לשינוי המהותי, השפחה ראתה איך הכל אחד.

64.         מאכילת שור לאכילת כרוב

באמת שואלים, בבית שני – אחרי המרכבה המעודכנת של יחזקאל – שוב יש כמה סימנים בגמרא שעדיין ה"פני שור" נמצא במרכבה. לכאורה קשה, אחרי שיחזקאל בקש רחמים אין יותר שוורים אלא רק כרובים – אין יותר בשרי אלא רק צמחוני, אוכלים רק כרובים.

דרך אגב, המלה כרובים (הירק) אינה מלה בתנ"ך, אבל היא מופיעה בלשון חז"ל (במשנה ובגמרא). בין ציירים, גם קדמונים, יש איזה קשר בין כרוב לפרצוף של תינוק, עד כדי כך שיש ציורי תינוקות מבצבצים מבין עלי כרוב.

בכל אופן, היום – במיוחד בשביל הנשים הצדקניות – צריך מאד להזהר עם כרובים, כי יש חשש של תולעים. כל תולע בגימטריא שור. צריך הרבה לבדוק שלא נשאר שום שור בתוך הכרוב, שום תולע, לכן צריך הכשר מאד טוב.

בכל אופן, במרכבה הראשונה בשר מותר – שור – אבל במרכבה השניה אין שור, רק כרוב. אבל שוב, בבית שני עדיין כנראה נשאר איזה רושם של השור, יש עדיין כאלה שאוכלים שוורים. יש מי שאומר שכרוב הוא שור, רק שור הכי טוב ומועיל. יש בקבלה – בספרי הראשונים – יש טוב-ערב-מועיל. השור שחורש הוא המועיל לאנושות, אז הכרוב הזה רק מועיל – רק עושה מה שצריך, רק חורש.

65.         עבודת האדם – "ואתם תחרשון"

התחלנו להגיד פירוש יפה של רבי מאיר מפרימישלאן על הפסוק שלפני שירת הים – שירת השור – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון". ה' ילחם ואתם אפילו לא צריכים להתפלל – רק אמונה פשוטה וללכת. איך הוא פירש? ה' ישפיע לכם את הלחם, "ילחם לכם", ואתם רק "תחרישון", רק צריכים לחרוש.

זה פירוש מאד יפה שכדאי לזכור אותו. לחרוש הוא גם במחשבה – כשאדם חושב עמוק, מתבונן (מה שכתוב "עמי לא התבונן"), תוך כדי המחשבה, החרישה, האדם עושה חריצים (לשון חריצות) בחומר המח (חרש-חרץ לשון נופל על לשון). ככל שיש יותר חריצים האדם יותר פקח, יותר חכם, יותר דעתן – יש יותר דעת. לכן צריך לחרוש, ומי חורש? "ורב תבואות בכח שור".

66.         כרוב – צורה היולית

אז יש פירוש שהכרוב אינו שור אלא מין אדם, "אפי זוטרי". פירוש שני – שהוא שור חורש. יש גם פירוש שלישי, הכי קרוב לפשט. בפרשה שלנו כתוב "כרובים מעשה חֹשב" (כמו מעשה חורש), ומהם כרובים מעשה חושב ביריעות הפרשה? רש"י לא כותב שאלה פנים של תינוק, אלא ציורים של אריה מצד זה ונשר מצד זה – פני אריה ופני נשר של המרכבה.

מה פירוש כרוב כאן? שם היולי של כל צורה נאה. זה פירוש גם על פי פשט למה כתוב בפרק י של יחזקאל בתחלה פני כרוב – קודם לפני אדם, פני אריה ופני נשר. לפי פירוש זה כרוב היינו על דרך חומר היולי שכולל את כל הצורות שיש בעולם, וממילא הוא למעלה מכולם. הוא בחינה חמישית – ההיולי שלמעלה מארבעת היסודות וכו', שכולל את הכל. והיינו מה ששרש כרב מורכב מאותן אותיות של שרש רכב, ללמד שהכרוב הוא כללות המרכבה (שבתחלה ראה יחזקאל על נהר כבר).

לפי הפירוש הזה, כשיחזקאל אומר שאיני אוהב את השור ובבקשה ה' עשה ממנו משהו אחר וה' נענה לו – מה הוא עשה? החזיר את השור להיולי. ממש כמו שאמרנו קודם – הוא הקנה את היש לאין. היולי בגימטריא אין. כתוב שצדיק שיכול להחזיר יש לאין יכול להוציא גם מהאין יש חדש. אם אני יכול להחזיר את השור לכרוב, ההיולי, שכולל את כל הצורות – אני באמת יכול להוריד אותו כבן אדם. איך הופכים מין משור לבן אדם? רק כשמגיעים לשרש ההיולי, בו הכל אין, כמו "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק" – על ידי ההחזרה לאין, כך מסביר הבעל שם טוב.

67.         חבור שלשת פירושי כרוב – הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, יש שלשה פירושים מהו הכרוב: או כפני אדם, רק אפי זוטרי, דמות פרצוף תינוק; או שור חורש; או צורה היולית. אם רוצים לחבר את כל הפירושים, אז צריך לקחת את השור המזיק ולעשות תיקון בהדרגה – קודם להחזיר אותו לשור מתוקן, שור לשון חורש. כהמשך לאותה עליה אני מחזיר את השור המתוקן לאין, ההיולי שכולל את כל הצורות בעולם, ומתוך זה אני יכול להוליד אותו כאדם, תינוק, בעל תשובה שיותר טהור ותמים אפילו מצדיק גמור.

גם כאן שלשת הפירושים הם הכנעה-הבדלה-המתקה. לעשות מהשור הלא מבורר שור מבורר זה בעיקר על ידי הכנעה. להחזיר אותו לאין – הבדלה לגמרי. להוליד אותו מחדש כאדם – המתקה.

נוסיף שיש פסוק "אַת כרוב ממשח הסוכך" – שם פירוש המלה "כרוב" הוא מלך, שהוא "כרוב ממשח", מלך המשיח. בסוף הכרוב נעשה מלך המשיח. התינוק נעשה משיח, כמו המשיח של רבי נחמן בספר הנסתר שלו.

68.         הכרובים הראשונים בתורה

לפני שנעזוב את הכרובים נאמר עוד משהו: הכל הולך אחר הפתיחה, איפה מופיעים הכרובים פעם ראשונה בתורה? הם מופיעים בתחלת התורה, בספור מעשה בראשית, אחרי חטא אדם הראשון – "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים".

מה הם הכרובים שם? עד כאן הכרובים היו הכי נחמדים בעולם, אבל מה הם בפעם הראשונה? רש"י – פשוטו של מקרא, מה שלומדים עם כרוב-תינוק בן חמש למקרא – אומר שהם מלאכי חבלה. אוי ואבוי, היינו מאד מיודדים וקרובים לכרובים וכעת הם פתאום מלאכי חבלה (כנראה כרובים עם תולעים, צריך מאד להזהר מהם, הם מלאכי חבלה...). יחד איתם יש את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

ה' שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה" – לעבוד את הגן ולשמור את הגן. כשה' גרש אותו הוא צריך לשים מישהו אחר לעבוד את הגן ולשמור את הגן. הוא צריך לשים כרובים – שוורים – לחרוש את הגן, לעבוד אותו. הוא צריך לשים חרב לשמור את הגן, ששום מזיק לא יכנס. כך אומר אחד הראשונים. אבל רש"י אומר ששם כרובים הם מלאכי חבלה.

69.         שלשת פירושי רש"י כנגד חג"ת (בצירוף ההוד)

אז רק לפי רש"י, פשוטו של מקרא, פעם ראשונה כרובים הם מלאכי חבלה. פעם שניה, בפרשה שלנו, הכרובים הראשונים – על הארון, בקדש הקדשים – הם דמות פרצוף תינוק. פעם שלישית, על יריעות המשכן וכל שאר הדברים שארגו בהם "כרובים מעשה חֹשב", הכרובים הם צורות נאות – כל מיני צורות נאות, גם צורות שלקוחות מהמרכבה, פני אריה ופני נשר.

את זה נסביר לפי הספירות: על מלאכי חבלה אומר אחד ממפרשי רש"י שכרוב הוא דמות – איך רש"י יודע שהכרובים שם הם מלאכי חבלה? הוא אומר – זה הביטוי, שייך לחינוך ילדים – שכרובים הם "צורות מפחידות". כלומר, כרובים באמת הם צורות, אבל הכרובים שה' שם לשמור את גן עדן – "דרך עץ החיים", שלא יכנס האדם אחרי שהוא גורש משם – הם צורות מפחידות. זה לא חינוכי (הרי הצורות המפחידות הן מלאכי חבלה), אלא אם כן ההורים באמת רוצים לשמור שהילד לא יכנס לאיזה מקום. אלה הכרובים הראשונים – צורה, אבל משהו מפחיד.

הכרובים השניים הם בדיוק ההיפך, צורות של ילדים קטנים שאוהבים – "כמער איש ולויות", חבור וזווג. מפחד זה הופך להיות אהבה וחבה. שוב, קודם הכרובים הם דמות של פחד, דמות שמעוררת בנפש פחד. זה הסרט הראשון שהתינוק או האדם חווה בחיים – סרט של פחד. התיקון הגדול של אותו סרט של פחד הוא שיגיע לבית המקדש ויקיים בנפשו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומיד יעשה את קדש הקדשים עם ארון וכרובים, ששם הכרובים הם ילדים אוהבים – כמו סיפור ילדים, שהילדים הכי אוהבים בו אחד את השני. ממש מהקצה אל הקצה, תיקון גמור. אחר כך, שלב שלישי, זה הופך להיות ספר צבעים שצובעים כל מיני דברים נחמדים, אריות ונשרים וכל מה שרוצים – כל מיני ציורים, דווקא נאים, זה תפארת.

מה קרה כאן לפי סדר התורה? עברנו מפחד לאהבה לתפארת – משמאל לימין לאמצע. איך אומרים את זה? איני יודע אם למדו כאן על סוד הצירופים. כל סדר של ימין-שמאל-אמצע מעורר בפרט מדה אחרת בנפש. הסדר של פחד-אהבה-תפארת הוא צירוף היו, שמאל-ימין-אמצע – הצירוף של ספירת ההוד (מי שמכיר, צריך ללמוד על זה בפרטיות), של האדן של המקדש. כמו שאדם קם בבקר ואומר "מודה אני לפניך". מה שמעורר בנפש את ספירת ההוד הוא הסדר הזה – פחד, אהבה, וחזרה לאמצע, לספירת התפארת. זה נושא גדול, עם דוגמה יפהפיה בנוגע למלה כרובים.

70.         "אברהם אבינו שנקרא נדיב"

אחרון חביב, נסיים ברמז: כל הפרשה הזו היא של התנדבות. כמה שחז"ל אומרים שתכלית הנדבה היא להגיע לדבור, תקשורת עם ה', והיינו התעוררות הניצוץ של משה רבינו שבכל אחד מאתנו – מה שה' קורא לכל אחד – אבל לשם כך צריכים "יש זהב ורב פנינים", "בכל מאדך".

היות שכל זה קשור למעשה מרכבה – המרכבה המתוקנת היא עם כרוב במקום שור, המעבר מפרשת משפטים, פרשת דינים, ל"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", פרשת תרומה – יש רמז מאד יפה שמובא בספרים על המלה נדיב. כל אחד צריך להיות נדיב. כתוב שבתוך נדיב יש רמז למשיח – בן דוד. כל אחד צריך לשאוף להיות נדיב.

יש רמז שהוא מסוג נדיר מאד – כתוב שמי שנדיב מעורר את כל חיות המרכבה לפי המהדורה המעודכנת של יחזקאל, בה הכרוב במקום השור. מה זה נדיב? נשר, אדם, אריה, כרוב. האות הראשונה של נשר, השניה של אדם, השלישית של אריה והרביעית של כרוב. יש פה ארבע חיות, שהשיא – אחרון אחרון חביב – הוא הכרוב, "ומספר את רבע ישראל". לוקחים את האות הראשונה של הנשר, השניה של האדם, השלישית של האריה והרביעית של הכרוב ומקבלים נדיב.

יש ביטוי בשיר השירים – "מרכבות עמי נדיב". "לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב" – פסוק שקשור למרכבה. הפסוק אומר שמי שנדיב מתקן את כל המרכבה בנפש. יש עוד הרבה לדבר על זה, שאין לנו זמן עכשיו.

מי הנדיב בעם ישראל? אברהם אבינו. כתוב רמז עוד יותר פשוט לארבע חיות המרכבה לפי המהדורה המעודכנת והמתוקנת – חוץ מה-א של אברהם, שברמז הזה היא אלופו של עולם (או כח ההיולי שנושא יחד את כל הצורות), ברהם ס"ת כרוב נשר אריה (האות הנוספת שאברהם קבל, "פני אריה אל הימין", אהבה עזה, שבמיוחד שייכת לאברהם) אדם. אז ברהם הם סופי תיבות לפי תיקון המרכבה, עם הכרוב.

יש פה שני רמזים יפהפיים של המרכבה דווקא כשהכרוב נכנס במקום שור – שהשור עשה הרבה תשובה[27], אחרי כל המדרגות של "רשות משנה", שהוא נעשה כרוב (וגם בזה יש הרבה מדרגות).

מה הווארט בסוף? שהכל מתחיל מהנדיבות של אברהם אבינו. צריך להיות נדיב לב, עם דעת להקנות את עצמי – "תן לו משלך שאתה ושלך שלו", "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – להקנות לה', לעם ישראל, להתנדב, כמו אברהם אבינו (וכמו שדורשים חז"ל לגבי נחשון בן עמינדב, שהתנדב בעד עמי – אותו "עמי" עליו נאמר "עמי לא התבונן"). בזכות זה מתקנים את כל המרכבה, ובפרט את התיקון הגדול שהשור – הנפש הבהמית שלי, לשם תיקונה ירדתי לעולם הזה – עושים ממנו כרוב, הכי נחמד והכי יפה. לחיים לחיים, שכולנו נזכה להיות כרובים.

71.       ז. פירושי החסידות לכלי המקדש (השלמה)

72.         כל כלי המקדש – השפעות הצדיק – נכללים בארון

הנעם אלימלך אומר[28] שהארון והמנורה והשלחן הם כנגד בני, חיי ומזוני – כל מה שהצדיק ממשיך לעולם. כל הנעם אלימלך הוא המשכת ברכות ושפע על ידי הצדיק. הארון-התורה הוא החיי – על ידי הארון, כשהצדיק מזוהה איתו, הוא ממשיך חיות. המנורה – בנים. השלחן – מזוני, כמובן.

מה שהוא לא אומר – תוספת לפי מה שדברנו – אפשר למצוא הכל בתוך הארון, בקדש הקדשים: ארון היינו חיי, "כי הם חיינו ואורך ימינו", עיקר התורה בארון. הכרובים הם איש ואשה – המשכה של בני, השכינה ביניהם שהיא שרש הבני. הכפרת, שהיא כמו שלחן – דף, מכסה שמכסה את הארון – היא שרש השלחן בקדש הקדשים, משם המזוני.

כלומר, יש חיי, מעליהם מזוני – מאמר חז"ל "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" (אפשר לפרש אליבא דרש"י או אליבא דרמב"ן, אם הם שני דברים או בעצם דבר אחד) – וכשיש חיי ומזוני יוצאת ה"שכינה ביניהם", בני, המשפחה. הכרובים שעולים למעלה, אם הם כבר דומים למשהו אחר בקדש – דומים למנורה, שהיא גם התפשטות לשני כיוונים למעלה. מי שעוסק באמנות מופשטת ודאי רואה דימוי מובהק בין המנורה והכרובים. הכפרת דומה לשלחן.

זה גם הסדר של התורה, ששואלים עליו, למה מיד אחרי הארון כתוב השלחן – לכאורה מתאים יותר שהמנורה תקדם, יותר געשמאק, כולו אומר אור, יותר יפה, "הרוצה להחכים ידרים". למה שמים את השמאל לפני הימין, השלחן לפני המנורה? לפי מה שהסברנו מובן, שיש ארון ומעליו הכפרת-השלחן ומעליו המנורה-הכרובים. לפי זה הסדר הוא מלמטה למעלה (בקדש הקדשים כפי שהוא משתקף בקדש). מה שרצינו היום הוא להזדהות עם קדש הקדשים, ולצדיק שמזדהה עם קדש הקדשים יש שם את כל שרשי הבני חיי ומזוני להמשיך למציאות.

73.         זכותא ומזלא – דעת תחתון ודעת עליון

אחר כך הוא מסביר ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". זכותא ומזלא הם דעת תחתון ודעת עליון לפי הפירוש השני – זכותא היינו בחירה ומזלא לא-בחירה אלא ידיעה קדומה. השלשה האלה הם דווקא במזלא, צריך להגיע לדעת עליון, מה שלא בבחירה – קדש הקדשים – לכן הכל חייב להיות בקדש הקדשים.

הוא מסביר ש"זכותא" היינו עבודת ששת ימי המעשה, שאז צוברים זכויות, אבל "מזלא" שוה ג"פ הוי', ג סעודות שבת, בחינת שבת קדש. כולל "שבת שבתון", יום כפור, "קדש הקדשים", שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים "אחת בשנה". שבת היא המקור של בני חיי ומזוני ש"לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא".

הוא אומר על "עצי שטים" שהצדיק עצמו הוא העץ והוא ממשיך שטים – ר"ת שלום-טובה-ישועה-מזוני. יש פירוש אחר, שיותר קרוב לפשט – ששטים הם לשון שטות (תמיד אומרים על הקרשים, אבל המקור הוא בארון) – שצריך להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, ולשם כך צריך עצה טובה, יועץ.

רציתי להסביר ולא הספקתי שכל בית הספר הוא בית ספר לצדיקים של הנעם אלימלך – לצדיקים שעוזרים – לכן צריך ללמוד הרבה נעם אלימלך, ספר של צדיקים, איך להמשיך ברכה לאנשים. עצי שטים – מי שהוא ארון מקבל את העצה איך להפוך את השטות של כל האנשים ששקועים בשטויות לשטות דקדושה. אז אפשר להביא גם את הרמז שלו – איך להמשיך מזה שלום-טובה-ישועה-מזוני. ועוד, מקור ההשראה לדברינו הערב על שור שנעשה כרוב לקוח מדברי הנעם אלימלך, עיי"ש.

74.         קדושת לוי: המצוות התמידיות בקדש הקדשים

בעל הקדושת לוי אומר[29] שכל מה שיש במשכן הוא כנגד אברי האדם ומצוות התורה, וכל מה שיש בקדש הקדשים הוא המצוות התמידיות (מקור חשוב שכמדומה לא מובא ב"לחיות במרחב האלקי"). הוא אומר שהארון הוא ארבע המצוות התמידיות (מדבר רק על העשין) – אמונה בה', יחוד ה', אהבת ה', יראת ה'.

הוא מסביר כמו הבעל שם טוב על עבודת ה' בתפארת – לעבוד כדי שה' יתפאר בי, "ישראל אשר בך אתפאר" – את אהבת ה', שאני אוהב להנות אותך (לא רק שעושה מה שאתה רוצה כי אוהב אותך, אלא עוד קוועטש – אוהב להנות אותך). לפי זה, פחד – שבחסידות מובא שזה פחד מלפגום בעבותות האהבה, אבל לפי הקוועטש שלו – פחד מלצער אותך. אלה גם אהבה ויראה שהולכים יחד ובני זוג צריכים לאמץ. האהבה היא שתרגיש טוב והיראה פחד מלצער אותך.

בכל אופן, אלה ארבע המצוות התמידיות, כאשר האמונה בה' כולל שלא לעבוד עבודה זרה (מעלה ומטה) והיחוד כולל את שמירת המחשבה (קדם ואחור). לפי זה הוא מסביר שדווקא על בדי ארון הקדש כתוב "לא יסורו ממנו" (משא"כ בבדי שאר הכלים), כי מחזיקים את המצוות התמידיות, שאסור להסיח מהן דעת. המצוות שרמוזות בשאר הכלים אינן מצוות תמידיות, ולכן אפשר להסיר את הבדים שלהם.



[1]. בפסוק זה יש 13 (אחד-אהבה) תבות ו‑52 (בן-אליהו) אותיות, יחס מושלם של 1:4. והנה, חוץ מ"עצי" ו"אמתים", כל שאר תבות הפסוק הן בנות 4 אותיות. הפסוק עולה 3094 = 13 פעמים רחל שעולה 17 פעמים יעקב, המספר הראשון שמתחלק גם ביעקב וגם ברחל.

[2]. ועשו עולה 382 – החלק העליון ("מחציו ולמעלה אלהים") בחתך הזהב של 1000. החלק התחתון ("מחציו ולמטה איש") בחתך זהב זה הוא 618, וההפרש ביניהם הוא 236 – סוד "שעור קומה של יוצר בראשית".

[3]. ראה גם אבן עזרא עה"פ.

[4]. "מקדש" היינו מקדש ו"שכנתי" לשון משכן, שכינה – יחוד קודשא בריך הוא (מקדש) ושכינתיה (משכן, ושכנתי). בדרך כלל, קוב"ה הוא המשפיע ושכינתיה המקבל, ו-ה, אבל כאן ה"מקדש" הוא הכלי-הגוף והשכינה שיורדת לתוך המקדש היא האור (כמו בששת ימי המעשה, בהם ה-ו – קוב"ה, שיותר גבוה מהמלכות – מתהפך להיות העבודה שלנו בששת ימי המעשה, לבנות לה' בית קדושה, "ועשו לי מקדש" – הופך להיות גוף קדוש – והאור הוא "ושכנתי"). מקדש-ושכנתי עולה 1230 – קדוש-קדוש-קדוש, שעולה משכן-משכן-משכן, יחוד הקדושה והשכינה. זו כוונה ל"שמע ישראל" – שמע עולה גם קדוש וגם משכן.

[5]. שבר = שכינה ביניהם (ר"ת שב, תחלת שבר), סוד הכרובים שמעל ארון העדות. על כל אחד מבני הזוג להשרות את ה"שכינה ביניהם" על ידי לב נשבר באמת, שהוא הכלי השלם לכל ברכאן עילאין (אותיות שבר הן האותיות המשותפות של "יברכך הוי' וישמרך" = שבת).

[6]. לקו"ש חכ"ו עמ' 175 ואילך.

[7]. וזה לשון הדגל מחנה אפרים:

מעשה הארון הלא סתום מאוד במעשיו ורמזיו. אך לפי קט שכלי אענה גם אני חלקי מעט על פי הקדמה הנ"ל הארון הוא סוד הדיבור והכפורת והב' כרובים הם תלת מוחין שהדיבור בא מהם מהשכליים והלוחות היה ארכן ששה ורחבן ששה היא מידת בחינת תורה שבכתב הכלול מששה והוא ניתן בארון שהוא תורה שבעל פה כי צריך להחביר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ובאדם צריך להיות דבריו הן דברי תורה הן בשעת משא ומתן וכל עסקיו יהיה לשם שמים ושמים נקרא גם כן תורה שבכתב כמו שהיה בארון הלוחות וכמעט זה רמזו חז"ל (בבא בתרא יד:) אין בארון רק שני לוחות מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ושברי לוחות הם הדברים שירדו בשבירה צריך גם כן לחברם ולהכניסם בארון ולהיות מונחים אצל הלוחות כי הכל בא מן התורה כי באורייתא אסתכל קודשא בריך הוא וברא עלמין ונמצא כשירדו בשבירה ירד התורה גם כן כי היא הנותנת חיים לכל הדברים לכן צריך להעלותן לחברם כל אחד למקומו ולכן היה הארון זהב מבחוץ ומבפנים כי משם הדיבור מקבל יותר ולזה כיונו חז"ל דיבור קשה.

וזהו ונועדתי אליך ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי מהתלת מוחין מהם ממשיך אל הדיבור והכפורת היא המוח הנ"ל המכוין להדיבור שידבר דבר דבור על אופניו כידוע (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו וכך היה כשהקב"ה היה מדבר היה קולו ממלא כל ההיכל ונפסק ולא נשמע לחוץ קולו להורות שצריך הדיבור להיות הכל בפנים שלא יתן כח להעומדים בחוץ הן הם הידועין והזר שהיה על הארון הוא מרמז לכתר תורה ודי למבין וזהו לשון זר היא מכל שכל כי אינו מושג כלל והוא הקוצי העליון של יו"ד של השם ברוך הוא וברוך שמו והכל באים להדיבור ומתייחדים מעילא לתתא ומתתא לעילא אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים (ישעיה מד ו) והכל היה בארון והפנימית של הארון היו עצי שיטים כי הדיבור מקבל גם כן מכסף שהיא מספר עץ אך רובו מקבל מזהב ודי למבין ולכך היה מצופה זהב מבחוץ ומבפנים וכן אדם בודאי צריך לכסוף ולהתאוה לדבר כי אם לא יתאוה לא ידבר אך כשבא לדבר צריך לחזק בכח לדבר לא כן אם אפס כחו לא ידבר ובמחשבה יוכל לחשב אף בלא כח וזה הכח הוא מהזהב והבן.

    על כך שבארון יש שלש שכבות – העיקר "ועשית ארון עצי שטים" ואחר כך "וצפית אתו זהב מבית ומחוץ" – זהב-עץ-זהב, הדגל כותב שהזהב הוא הכח לדבר (הוא לא כותב את הרמז ש-זהב ועוד זהב עולה כח) ואילו עץ שוה כסף, תשוקה וחשק, "נכסף נכספתה". בשביל לדבר, התורה שבעל פה, צריך חשק לדבר – אחרת האדם שותק – וגם כח לדבר. לא קל לדבר.

    אפשר להסביר יותר, שהזהב בחוץ הוא הכח להוציא את הדבורים החוצה – דורש כח, מאמץ – והזהב בפנים, מבית, הוא הכח להוציא את הדבורים מהלב. "לב חכם ישכיל פיהו", דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם. יש זהב בפנים ובחוץ ובאמצע העץ הוא עצם החשק. הוא רק עושה את הגימטריא, ש-עץ שוה כסף, אבל מה עוד אפשר ללמוד? יש עוד גימטריא יפה, ש"עצי שטים" – שכתוב בפעם הראשונה בארון, ואחר כך חוזר – עולה תענוג (23 ברבוע).

[8]. ראה לעיל, ז' שבט פ"ג.

[9]. "הכל צפוי והרשות נתונה" עולה ידיעה בחירה (324, חי ברבוע) ועוד כתר כל הכתרים (1345, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, כוונת הבעל שם טוב לקדושת כתר כנודע).

[10]. וראה לדוגמה במי השילוח פרשת קרח ד"ה "ויקח קרח" ה-ב' (שהבאנו כאן כי סוף דבריו שייך לסוד החילוף של השור והכרוב, המבואר באורך בסיום השיעור):

ויקח קרח. איתא במדרש מפני מה נסמך פ' קרח לפרשת ציצת לפי שקרח לקח טלית שכלה תכלת ואמר פטורה או חייבת. הענין בזה כי תכלת מורה על יראה והנה קרח טען שיראת הש"י מפורשת לפניו והוא מבין שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים. וא"כ איך יבוא לאדם שיעשה דבר נגד רצון הש"י כיון שהרצון והמעשה הכל מאתו יתברך ואיך יעשה דבר שלא לרצונו. וע"ז היה טען שפטור מציצת כי ציצת מרמזין על יראה. ובאמת רצון הש"י שבעולם הזה יהי' לעיני האדם. וזה שאיתא בגמ' יחזקאל התפלל על פני שור ונהפך לכרוב כי שור מורה על חכמה המבוררת מאד ובעומק הכל בידי שמים ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו כי הש"י הסתיר דרכו מבני אדם כי יחפוץ בעבודת האדם ובאם יהי' הכן גלוי לפניו לא יצמח בו שום עבודה. ועי"ז התפלל יחזקאל ונהפך לכרוב שיהי' דרך הש"י נסתר וידמה לבני אדם שהם בעלי בחירה וע"ז יבא ללבם עבודה וזה פירוש כרוב אפי זוטרא.

[11]. לקו"מ כא:

כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת (נדרים מ"א): 'אם דעת קנית מה חסרת', וכתיב (ישעיהו ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת" (ט). ועקר החיים נצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל ידי הדעת יכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי על ידי הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם: 'אלו ידעתיו, הייתיו'. ועקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב (שם י"א): "כי מלאה הארץ דעה", ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כלו טוב, כמאמר חז"ל (פסחים נ): 'אטו האידנא לאו אחד הוא? ותרצו: לעתיד כלו הטוב והמטיב'.

ואפלו העכו"ם ידעו ביתרון הדעת, אבל לא כמונו, וידעו שהגדלה שהיה להם והשפלות שהיה לנו בזמן הגלות, כל זאת הגדלה היה לנו. אף על פי שעכשו אי אפשר להבין כל זה, כי אין להכחיש החוש, אף על פי כן ירבה הדעת ויבינו הכל, שגדלתם של העכו"ם היה לנו גדלה ולהם השפלות. ולכאורה היא ידיעה גדולה אף על פי כן הידיעה הזאת יהיה לנו ללעג ולשחוק לפי ערך ידיעתנו. וזהו (תהלים קכ"ו): אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו, שידעו ויאמרו: הגדלה שעשה עמנו, הינו עם העכו"ם, הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדלה הזאת היה לישראל, אף על פי כן, אז ימלא שחוק פינו, הינו שנשחק ונלעיג מידיעתם והשגתם, כי השגתנו יהיה לאין סוף וקץ.

[12]. "יש זהב" = חי ברבוע (כמו שיתבאר בפנים) = ידיעה בחירה כנ"ל. ידיעה רמוזה באות הראשונה של "יש זהב" (ראש היש האמיתי) ואילו בחירה רמוזה באות האחרונה של "יש זהב" (סוף הזהב, הרגשת מציאות הזהב כדבר נפרד בפני עצמו). האותיות שבאמצע "יש זהב" עולות יב צירופי הוי' ב"ה = חדש. "מצפון זהב יאתה", בחינת אמא עילאה, סוד היש האמיתי. "ורב פנינים" לשון פנימיות, בחינת חכמה-אין. לפי זה, הצירוף שיוצא מהפסוק "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת" הוא בינה-חכמה-דעת, היו, צירוף ההוד, וד"ל.

[13]. רבקה ועוד "אלך" = משיח.

[14]. קונה = 161 = 7 פעמים 23. מקנה = 195 = 13 פעמים 15. לפי הכלל הידוע אצלנו שכאשר יש זוג של 7 ו‑13, הכפולה של 13 הזכר ושל 7 הנקבה, נמצא שהמקנה הוא המשפיע-הזכר (שנותן מה שיש לו) ואילו הקונה הוא המקבל-הנקבה, ודוק.

[15]. "הכל" אותיות כלה.

[16]. מספר שדובר עליו ב-ט' שבט ש"ז.

[17]. כאשר ה-ם של אדם = 600 אז אדם = 605 ושור = 506, היפוך ספרות. אדם שור (אש דרום) יחד = 1111.

[18]. בעל = אמונה, השור = ז פעמים חכמה, וכידוע שרמח (מ"ע) = אמונה חכמה חכמה, ועוד ה פעמים חכמה = שסה (מל"ת). נמצא שהאמונה (האדם שהוא בעל השור; בעל = אמונה = אדם חוה חוה חוה [כנגד י-ה-ו-ה – שלש אותיות חוה הן עצמן שלש אותיות הוה שבשם]) קונה את החכמה.

[19]. יש בפסוק זה יב תבות המחולקות ג-ג-ג-ג, כפי הסדר של דגלי המדבר ותקופות השנה. התבה "שור" היא התבה השניה, כנגד חדש אייר, שמזלו שור! התבה החמישית היא "אבוס" שמתחילה אב. התבה השלישית "קנהו" רומזת לקנין תורה בחדש השלישי. "וחמור", התבה הרביעית, רומזת ל"חמרא אפילו בתקופת תמוז כו'". בחדש אלול הבעל מקדש את הבתולה – "בעליו". ממלכת אפרים (חדש תשרי) היא "ישראל" סתם. טבת – שבט דן, המאסף לכל המחנות – הוא "עמי". בניסן וכסלו, חדשי הגאולה יש תבה משותפת, "ידע" (סוד שני הכרובים). בחשון ושבט (שנבראו באותיות נ-צ, נאמן כפוף ופשוט וצדיק כפוף ופשוט, כמבואר לאחרונה) יש תבה משותפת, "לא". שמחת אדר כנגד "התבונן", סוד "אם הבנים [בינה, התבוננות] שמחה". ראשי התקופות: "ידע... וחמור... ישראל... עמי" = יה פעמים בינה. סופי התקופות: "קנהו... בעליו... ידע... התבונן" = זה פעמים חכמה. אמצעי התקופות: "שור... אבוס... לא... לא" = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע = "[ראשית חכמה] יראת הוי'" (תורה הוי').

    יש בפסוק אדם אותיות (שהוא בר דעת המתבונן באלקות – "אתם קרוים אדם"), משולש ט (חמש השורות הראשונות של המשולש תואמות בדיוק את מבנה המלים):

י

ד  ע

ש  ו  ר

ק  נ  ה  ו

ו  ח  מ  ו  ר

א  ב  ו  ס  ב  ע

ל  י  ו  י  ש  ר  א

ל  ל  א  י  ד  ע  ע  מ

י  ל  א  ה  ת  ב  ו  נ  ן

    פנות המשולש הן אותיות יין – "נכנס יין יצא סוד". וביחד עם האותיות שבאמצעי הצלעות – רות – אותיות יתרוני = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. המשולש בנוי ממשולש של 6 אותיות פנימיות, מסביב להן 15 אותיות, מסביב להן 24 אותיות. ה'מקיף קרוב' של 15 אותיות = דעת. לב המשולש וה'מקיף רחוק' = כח פעמים חכמה (כח מה). ג הפנות של ג-ג אותיות = ו פעמים יד, ה פעמים יד, י פעמים ידוהי (דעת-בינה-חכמה) צירוף היסוד, ודוק. הכל תיקון החב"ד (החל מ"ידע" – תיקון הדעת) – "חננו מאתך חכמה בינה ודעת".

[20]. במספר סדורי, "ידע שור קנהו" = 121 = 11 ברבוע (במספר קטן, שור = 11 [בכל ארבע רמות המספר (כנגד אבי"ע כנודע), שור = 506 (11 פעמים 46), 47, 11, 2 = משיח בן יוסף, בחינת שור כנודע]).

[21]. כמבואר אצלנו באריכות בחוברת "עידון המדות".

[22]. וראה גם התוועדות כ' שבט ס"ז בביאור הסוגיא.

[23]. תם תם מועד = 1000.

[24]. לקו"ש חל"ו עמ' 102 ואילך (ונתבאר גם – בענין אחר – בהתוועדות כ"ג שבט תש"ע).

[25]. מה ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה (שאמרנו שהוא דעת תחתון ודעת עליון)? בראשית שוה אסור-מותר (ר"ת אם – "אם בחקתי תלכו") ואילו מרכבה שוה רק אסור. גימטריא מאד יפה, שצריך להסביר טוב. ה' ברא את העולם שיש אסור מותר ויש גם בחירה, אבל מרכבה שוה אסור – כי היא י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". כתוב ב"היום יום" שאצל חסידים מה שאסור – אסור, מה שמותר – לא צריך. מי שבמדרגה מאד גבוהה כל אסור הוא בכיף, הוא לא אסור.

    בהתחלה חשבנו שאת כל השיעור לתורת הנפש נעשה סביב המושג אסור, כי זו המלה הכי לא אהודה בתרבות המודרנית, שמשהו אסור, במיוחד בחנוך. זו המחשבה הראשונה, שעדיין צריך לעשות פעם. אני יודע על עצמי, המלה שהכי שנאתי היא שאומרים לי אסור. כל מה שקצת הזכרנו גברא וחפצא, כי רצינו שהנגלה של השיעור יהיה על איסור גברא ואיסור חפצא, שני סוגי איסור. בדרך כלל מסבירים שאיסורים דאורייתא הם איסורי חפצא ואיסורים דרבנן איסורי גברא – ההבדל בין הלוחות והארון כנ"ל – ובתשובה מאהבה הכל מתהפך.

    יש עבודה שדברנו הרבה פעמים של "מתיר אסורים", שלעתיד לבוא כל האיסורים נעשים מותרים, אבל יש עבודה הפוכה – עיקר העבודה בעולם הזה – "אוסר מותרים", "שב ואל תעשה עדיף". זה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ו"מתיר אסורים" היינו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הבא". בכל אופן, מעשה מרכבה הוא אסור – לכן אסור ללמוד אותו – אבל הוא האסור הכי כיף, "'שמי' עם יה שסה". אז הכל ידיעת ה' – אין יותר בחירה.

[26]. ראה באריכות בשיעורים והתוועדויות תשע"א ח"ד בשידור פרשת בשלח פ"ג.

[27]. תשובה = שור הבר של סעודת לויתן, כמבואר במ"א.

[28]. וזה לשונו:

ועשו ארון עצי שטים כו' נראה לפרש דהנה הארון והשולחן והמנורה הם רמז על בני חיי' ומזוני דהיינו הארון רמז על חיי' דעל ידי התורה הקדושה נמשכים חיים לעולם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. והשולחן הוא ממילא רמז על מזוני. ואיתא בגמרא חיי' ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויש לומר הפירוש כך דימי החול נקראים זכותא מלשון זכוכית והוא מחמת שהצדיק רואה בהם באספקלריה שאינה מאירה היינו שהוא כעין חציצה ומחיצה קצת המפסקת. אבל קדושת יום שבת קודש נקרא מזלא דהוא עולם עליון והוא בגימ' ע"ח נ הויות והם כנגד שלש סעודות של שבת קודש. ועל ידי הצדיק ממשיך את השלש הנ"ל דהיינו על ידי שלש הויות הנ"ל שהם בגימ' מזלא הוא ממשיך חיי' ובני ומזוני שבשבת קודש הצדיק בא בקדושה רבה וכאלו רואה באספקלריה מאירה שאין דבר חוצץ נגדו.

וזהו ארון עצי שטים דהצדיק נקרא עץ שהוא דבוק בעץ החיים כמו שכתוב היש בה עץ ופירש"י ז"ל אדם כשר. וזהו שאמר אברהם אבינו עליו השלום למלאכים והשענו תחת העץ דהיינו שראה אותם וחשב או שהם צדיקים גמורים או שהם ערביים כפירש"י. ואמר להם לפי ראות עיני אתם צדיקים גדולים והשענו תחת העץ היינו עץ החיים. וזהו ויורהו ה' עץ רוצה לומר על ידי הצדיק נהפך מר למתוק וימתקו המים שהמתיק אותם. ואמר הכתוב הצדיקים שהם נקראים עצי שטים ר"ת שלום טובה ישועה מזוני היינו שהם ממשיכים הכל לעולם והם יראו עיקר שיפעלו בתורתם.

[29]. וזה לשונו:

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ונתת אל הארון את העדות כו'. הא דהזהיר הכתוב דווקא בארון שלא יסורו הבדים לעולם יותר משאר כלי הקודש. וכדי להבינך צריך אני להאריך והוא, דכבר נודע דכמו דבאדם דהוא עולם קטן כל הרמ"ח אברים הרוחנים מרומזים לרוחניות של הרמ"ח מצות עשה, והשס"ה גידים רוחניות מרומזים לשס"ה לא תעשה הרוחניות. כן תבנית המשכן וכל כליו הנ"ל מרומזים לרוחניות המצוה דכל כלי היה רומז למצוה אחרת. והנה ידוע דיש כמה מצות אשר המה הכרחים להם להאדם לזכור אותם בכל רגע ויש מצות הצריכים אותם לפרקים לזכור בהם. והנה אלה המצות אשר צריך האדם לשום במחשבתו תמיד. אחד, שיש בורא עולם מצוי אשר המציא כל מציאות. שנית, ליחדו שהוא יחיד ומיוחד. ג' לאהוב אותו שיהא אדם אוהב לעשות תענוג ונחת רוח לבורא עולם בכל ענינים בתורה ותפלה וצדקה במצות הכל כדי להביא שמחה ותענוג בבורא כביכול וכן לירא מפניו שיהא אדם ירא לעבור על מצותיו ולהמרות רצונו חס ושלום כל אלה דברים הכרחים אשר הם צריך האדם לזכור בהם תמיד ולהאמין בהם אמונה שלימה ויש שאר מצות כמו ציצית ותפילין דאין זמנם אלא ביום ולא בלילה וכן קרבנות וכדומה דאין נוהג עכשיו כלל. והנה הארון היה מרומז נגד אלו המצות הנ"ל אשר בהם תלוי כל הדת ישראל דהוא מציאות הבורא ברוך הוא ויחודו לאהוב אותו ולירא מפניו ובזה כלל כל המצות וזה הם הכרחים אשר על זה היה מרמז הארון אשר בו היה מונח הלוחות עדות דבהם העשרה דברות שהם אנכי ולא יהיה לך. והנה יש מהם שהיו מרמזין למצות אחרות אשר אין בהם מהצורך לזכור אותם בכל רגע כמו מצות הנ"ל וכן השולחן גם כן היה מרמז למצות אחרות. והנה הבדים אשר היו נעשים לשאת בהם את הארון כמו שאמר הכתוב (במדבר ז, ט) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, רצה לומר שהיו צריכין לשאת הארון ועל ידי שהיו הלוים נושאים הארון והם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא על ידי זה היו ממשיכין אלו המצות אשר היו מרומזים אליהם הארון והשלחן והמנורה לתוך המשכן שיתקיימו אלו המצות. והנה הארון אשר היה מרמז למצות אשר בהם עיקר האמונה והזכירה בהם הוא חיוב בכל עת. לזה בא הרמז בהם אשר לא יסורו מהם לעולם ובא הרמז לאלו המצות אשר בני ישראל צריכין (חסר כאן).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com