חיפוש בתוכן האתר

ז' שבט ע"ד – יארצייט אם הרב, מרת בריינה-מלכה ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

ז׳ שבט ע"ד – כפר חב"ד

פרצוף ההתחדשות בשפת אמת (ג)

יארצייט אם הרב, מרת בריינה־מלכה ע"ה

2.              א. תפארת ויסוד בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – חבור הנס והטבע בתורה ומצוות

לחיים לחיים, בשורות טובות לכולם.

3.               סוד משה ב"החדש הזה לכם"

הגענו לתפארת של "החדש הזה לכם". אמש עשינו משולש של שלש המילים "החדש הזה לכם":

ה  ח  ד  ש

ה  ז  ה

ל  כ

ם

מ"החדש" עד ה-ם הסתומה של משיח. לא אמרנו שפנות המשולש הן משה, וגם סופי התיבות של "החדש הזה לכם" – בלי לעשות צורת משולש – הם משה. יש עוד שני צירופים חשובים של משהשהם, האבן הטובה של יוסף הצדיק (בתחלת הפרשה כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", זה הקשר בין שהם ל-משה), וכן ב-עב השמות שיוצאים מפסוקי ויסע-ויבא-ויט בפרשתנו, השם החמישי (המשיחי – "הוא [משה] גואל ראשון והוא גואל אחרון [משיח]") הוא מהש (שהם הפוך). והוא גם אותיות השם (משה הפוך) – "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה[1] את הוי' אלהיך". הכל רמוז כאן בס"ת ובפנות המשולש של "החדש הזה לכם".

4.               "ראשי חדשים" – יחוד תפארת ומלכות ויסוד מלכות

"החדש הזה" – כתוב שמשה רבינו התקשה לגבי החדש, באיזה שיעור יהיה ראוי לקדש את הלבנה, וה' הראה לו באצבעו. רש"י מביא שה' דבר עם משה ביום, סמוך לחשכה, ועם חשכה הוא הצביע על צורת הלבנה ואמר לו "כזה ראה וקדש". הלבנה היא המלכות והרמז הוא ש"כזה ראה" עולה רחל. לאחרונה דברנו הרבה על רחל אמנו. "כזה ראה", הלבנה, סוד רחל אמנו[2], "וקדש" – צריך לקדש אותה, כמו שחתן מקדש כלה.

יש שני יחודי חתן וכלה, "כזה ראה וקדש". יש יחוד תפארת ומלכות ויש יחוד יסוד ומלכות, שנקראו בספר הזהר הקדוש שני "ראשי חדשים". "החדש הזה לכם ראש חדשים", יש "ראש חדשים" ובמקום אחר כתוב "ובראשי חדשיכם"[3], ובזהר כתוב שיש בעצם שני ראשי חדשים – או שהתפארת מזדווגת עם המלכות או שהיסוד מזדווג עם המלכות.

5.               המשכה למלכות-מציאות מתפארת-תורה ויסוד-מצוות

לאור התורות שאנחנו לומדים כעת מהשפת אמת, יש "כזה ראה וקדש" מהתפארת ויש "כזה ראה וקדש" מהיסוד. מה ההבדל ביניהם? ההבדל בין תורה ומצוות. תפארת היא "עמודא דאמצעיתא". סתם עץ חיים בקבלה הוא ספירת התפארת, "עץ החיים היא למחזיקים בה", והיא סוד התורה – "זכרו תורת משה עבדי". אבל היסוד הוא "יסוד צדיק", "צדיק יסוד עולם", צדיק לשון צו, לשון מצוה, לכן היסוד כולל את כל המצוות המעשיות. המצוות המעשיות פועלות מקרוב בקידוש המציאות[4].

מהי המלכות-רחל-הלבנה? העולם, לגלות את האלקות שבתוך העולם. יש יחוד של יסוד ומלכות ויש יחוד של תפארת ומלכות. במילים הכי פשוטות, הכל עושים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – כשלומדים תורה היחוד הוא בעיקר תפארת ומלכות וכשעושים מצוות היחוד הוא בעיקר יסוד ומלכות. איך הוא מסביר את "החדש הזה לכם" של התפארת ואיך את "החדש הזה לכם" של היסוד? נסביר את שתי הספירות יחד, היות שיש קשר והשלמה ביניהן:

6.               יהודי – נס מהלך

הוא חוזר לרעיון שדברנו אתמול שבעצם הופיע בכמה מהספירות הקודמות שהסברנו, שאנחנו – ישראל – שייכים לשם הוי', כמו שאומרים בפסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". שם הוי' הוא שם של נסים גלויים למעלה מדרך הטבע. כלומר, ישראל שייך בעצם לנס. עצם המציאות של עם ישראל בעולם הוא נס. זה עיקר החידוש, שהקב"ה עושה נסים – "החדש הזה לכם". אנחנו נס.

כמו שיש ביטוי שחסיד שהולך ברחוב קוראים לו 'ביטול מהלך' (ווארט מהחסידים ברוסיה, שכאשר השוטר הרוסי, הבולשביק, שואל אותו מי הולך – אפשר לאמץ גם פה בארץ, אם עוצרים אותך – והוא עונה 'ביטול', 'ביטול מהלך'; תוציא תעודת זהות, תזדהה, 'כזה ראה'). [לבטול יש תעודת זהות?]. סוג אחר של תעודת זהות. תלוי מי מנפיק את תעודת הזהות. אפשר להוציא תעודת זהות של מלכות מלך המשיח. בכל אופן, זה רק לומר שכל יהודי בעולם הוא נס מהלך. עם ישראל שייך לנס, ואילו גוי הוא טבע – הוא משקף ומסמל את העולם, הוא חלק מהעולם ובמדה מסוימת הוא הפסגה של הטבע, האנושות, דומם-צומח-חי-מדבר.

7.     תפארת ויסוד: יחודי הנס והטבע – העלאה והמשכה

הווארט הוא שה' ברא אותנו בתוך הטבע. בגבורה הסברנו שחייבים לעבור את הטבע כדי לתקן אותו, לכן כל ההיסטוריה היא שהרבה דורות היינו בתוך הטבע, כחלק מהאנושות הכללית, עד שנבדלנו. זה היה מחויב המציאות כדי לברר את המציאות. כך כל יהודי צריך לעבור את הטבע, ורק אחרי ההכנעה יכולה להיות ההבדלה של גילוי היהודי שבו. זה היה שייך אתמול לגבורה, אבל כאן יש ניואנס חדש בענין הזה.

היהודי הוא נס והגוי הוא טבע – ה' ברא את כולם, ברא גם את הגוים – ומה התפקיד שלנו? בפירוש שאנחנו מקבילים לספירת התפארת[5] הוא מסביר שהתפקיד שלנו הוא להעלות את הטבע אל הנס ולכקלול-לשלב את הטבע בנס. ואילו בפירוש של היסוד[6] זה הפוך, "כמו רצוא ושוב" – ביסוד הענין הוא להמשיך הארה (זו הלשון בחסידות תמיד) מהנס שתחדור, תתלבש ותופיע בתוך הטבע ומתוך הטבע.

8.               להעלות את הגוי ליהודי ולהמשיך גילוי היהודי בגוי

היות שאמרנו שהתפארת היא תורה והיסוד הוא מצוות, ככה באמת הוא מסביר. כשיהודי לומד תורה – התורה היא בעצם למעלה מהעולם, היא נס. יחסית התורה היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אבל כאן היינו י-ה כפי שהן מאירות ב-ו, בספירת התפארת (יעקב לעומת יוסף, "ראשי חדשים"). כשאני לומד תורה אני לומד על המציאות של הגוי, של העולם הזה, ובלימוד אני מעלה ומכליל את הטבע בתוך הנס, את הגוי בתוך היהודי. זה ווארט, השגה והבנה.

ואילו כל מצוה שאני עושה – שהיא מה', והיא מצ-וה, מצ הם י-ה באתב"ש, בנסתר, ומה שמתגלה הוא בעיקר ה-וה, וכאן ה-ו הוא היסוד ("גופא ובריתא חשבינן חד", שני ווין, ו השרש ו-ו המילוי, ה-ו של התפארת וה-ו של היסוד), ה"צדיק יסוד עולם" שמקיים מצוות מעשיות. הוא כותב שכל מצוה היא ציור, משהו ממשי-גשמי, והציור הוא צנור (שתי המלים מאותו שער, צר) – צינור להמשיך את הנס למציאות (לא כמו "בכל דרכיך דעהו", שמעלה את ה-ה ל-ו, כאן הסדר הוא וה). האור של הנס הוא בעצם היהודי, והמצוה היא להמשיך גילוי יהודי בתוך הגוי.

זה ווארט מאד יפה מהי תורה בתפארת ומהי מצוה ביסוד. תורה היא להעלות את הגוי לתוך היהודי. בהשקפה ראשונה חושבים שצריך הבדלה גמורה, אבל ה' ברא את הטבע בשביל משהו וגם את הנס בשביל משהו, והתכלית היא לחבר ביניהם כך שתוך כדי החבור תתגלה העצמות.

בתורה צריך להעלות את מציאות הטבע-הגוי לתוך הנס-היהודי ובמצוות הכיוון הפוך, להמשיך את היהודי לתוך המציאות. לפי זה כל מצוה היא כמו יהודי קטן שמהלך בתוך העולם הגוי, העולם הזה. לימוד תורה הוא בעיקר לימוד הנגלה, ההלכה, שדן במציאות העולם הזה – אך שמעלה את המציאות לשכל של הקב"ה. שאם ראובן טוען כך ושמעון טוען כך ההלכה היא כך. אפילו שראובן ושמעון הם יהודים, הם עוסקים בעיני העולם הזה שבכללותו הוא גוי וכשדנים בענין שלהם זה בכללות בעניני גוים, וכשמרימים את הדיון לדין תורה מרימים את הטבע לתוך הנס, מרימים את הגוי לתוך היהודי, נס להתנוסס.

זה הווארט, שתי תורות, שני סוגי חידוש ב"החדש הזה לכם": שיש להעלות את הטבע לתוך הנס (שאנחנו מזהים אם התפארת) ויש להמשיך את הנס לתוך הטבע. כל נס הוא חידוש, אבל עוד יותר חידוש שאפשר לחבר אותו עם הטבע – להעלות את הטבע או להוריד את הנס.

9.              ב. "וחדשות אני מגיד" – חוש בחדשות (ותיאורית ההתפתחות)

10.         מבנה הפסוק

בתורה שאנחנו מקבילים לתפארת, להכליל את הטבע בתוך הנס, הוא אומר עוד ווארט מאד מיוחד. הוא מביא פסוק מפרקי הנחמה של הנביא ישעיהו – "הראשונֹת הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם". פסוק יפהפה, שיש לו גם מבנה מיוחד. נתבונן שוב בפסוק. כמה מלים יש בו? 10 – משולש. כאן המשולש מסודר מלמעלה למטה, מ‑1 ל‑4:

 

הראשונֹת

 

 

הנה

באו

 

 

וחדשות

אני

מגיד

 

בטרם

תצמחנה

אשמיע

אתכם

כל פעם שיש כזה מבנה הוא נקרא בזהר "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע", כנגד הספירות – כתר, חכמה-בינה, חסד-גבורה-תפארת, נצח-הוד-יסוד-מלכות. גם כאן מאד פשוט, "הראשונֹת" – רישין שבכתר; "הנה באו" – ראשית גילוי המוחין; "וחדשות אני מגיד" – מורגש. איך הוא הגיע לפסוק הזה? "וחדשות" – "החדש הזה לכם" – וזה החג"ת כאן, המדות בלב. אבל "בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" – הנהי"ם הם המעשה, אבל "בטרם תצמחנה אשמיע אתכם".

לא רק שהמלים בפסוק עושות מושלש של שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע, גם אם סופרים את האותיות יש בדיוק מה (אדם) אותיות בפסוק, שהוא גם משולש:

ה

ר  א

ש  ו  נ

ת  ה  נ  ה

ב  א  ו  ו  ח

ד  ש  ו  ת  א  נ

י  מ  ג  י  ד  ב  ט

ר  ם  ת  צ  מ  ח  נ  ה

א  ש  מ  י  ע  א  ת  כ  ם

המילים הן משולש של 4, ד, 2 ברבוע, והאותיות משולש של 9, ט, 3 ברבוע (סוד אח-ד כנודע). במשולש של האותיות רואים שהשורה התחתונה – 9 האותיות האחרונות של הפסוק – היא "אשמיע אתכם" ("אשמיע אתכם" = אמת אמת), שתי המלים האחרונות של הפסוק. זה רק היה להתבונן בצורה של הפסוק הזה.

11.         חוש בחדשות

מה הווארט שלו? נאמר קודם בתמצית: בספירת התפארת ליהודי יש חוש בחדשות. יש מישהו שיש לו חוש מה תהיה הכותרת של העיתון מחר בבקר. מי שכל הזמן עוסק בלהעלות ולכלול את הטבע בתוך הנס, בתורה שהוא לומד, שזה הפירוש של ספירת התפארת כפי שהסברנו, מקבל חוש בחדשות.

יש עוד פסוק שאומר "ישראל אשר בך אתפאר", שהקב"ה מתפאר בנו כי אנו קשורים לתפארת, ומי שקשור לספירת התפארת – כפי שננסה להסביר עוד – יש לו חוש מה יהיה, חוש יהודי מיוחד. לגוי אין כזה חוש. רק ליהודי יש חוש מה הולך להיות. בדיוק כמו שהפסוק אומר, "בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" – או ש"אשמיע אתכם" על ידי נביא או על ידי החוש הפנימי בלב של היהודי, שהוא גם רוח הקדש.

לכל יהודי יש רוח הקדש (דהיינו הדעת המיוחדת ליהודי – לגוי אין דעת, "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין" – וכפי שרש"י מפרש אצל בצלאל שדעת היינו רוח הקדש), שאומר לו מה אמור להיות. היהודי הוא נס, וכאשר הוא עוסק בהעלאת הטבע לנס הוא מגלה את החוש שלו לדעת מראש מה יקרה בטבע.

12.         להוביל את החדשות

עוד יותר, כשיש למישהו חוש במישהו אפשר לחשוב שהוא רק משקיף – משקיף או"ם, מה הולך לקרות. לא, מי שרק משקיף אין לו חוש. זה גם דבר שדברנו עליו הרבה פעמים, שיש גם צדיקים, אנשים גדולים, שרק מנסים לקרוא את המפה של מה קורה, מה מתרחש, בלי להתערב – ואי אפשר ככה. החוש מה הולך להיות הוא רק אם אתה גם מעורה בזה, שאתה מוביל את זה. כמו שה' אומר לאברהם אבינו בברית מילה – "התהלך לפני" – שאברהם אבינו לוקח את ה' אחריו, כביכול. איך הוא יודע מה הולך לקרות? כי הוא עושה את זה. הוא מתכנן את זה והוא פועל את זה. זה יהודי של "החדש הזה לכם" בספירת התפארת.

13.         מוטציה וברירה טבעית – בחירה חפשית והשגחה פרטית

נסביר עוד טפה: ידוע שבתיאוריה של ההתפתחות מדברים היום על שני כחות שפועלים בטבע. יש כח שפועל בתוך הנבראים, שכל הזמן יש שינויים שקורים, יש שינויים חיוביים מועילים ויש שינויים שליליים שלא רק שלא מועילים אלא שמזיקים – לשינויים אלה קוראים מוטציות. חוץ מזה יש עוד עקרון, שקוראים לו ברירה טבעית – שמתוך כל המוטציות בטבע יש הכוונה. לפי המדענים הרחוקים מדעת אמת הטבע כאילו בוחר מה נח לו ומה טוב לו ומה לא טוב לו.

איך אנחנו מסבירים את המקור האמתי של שני היסודות האלה. בחולין זה מעוות, כי הטבע לא מחובר לנס – אין אמונה. לפני כמה ימים הסברנו מה שאדמו"ר הזקן אומר שתפארת היא אמונה. אנחנו מסבירים שלשני הדברים קוראים אצלנו השגחה פרטית ובחירה חפשית. בתוך כל המציאות יש ממד או בחינה מסוימת של בחירה חפשית.

עיקר הבחירה החפשית, כמו שכתוב בכל הספרים, הוא דווקא אצל היהודים (שלהם יש דעת כנ"ל). לצדיק יש בחירה אמתית, שמה שהוא בוחר גם עושה במציאות מוטציה חיובית – עושה שינוי אמתי בתוך העולם, מתקן את העולם ומקדם אותו לקראת היעד שלו. מי שלמעלה בוחר איזו מוטציה מקבלים – כלומר, שהיא הופכת לירושה הלאה, לדורי דורות – הוא ההשגחה הפרטית.

14.         כניסת הנס לטבע

איך מסבירים אצלנו תמיד את הפנמת המוטציה לדורות? שהוראת שעה הופכת להיות הלכה. הרבה פעמים יש צדיק גדול, כמו פינחס, שעושה משהו בהוראת שעה, ועוד לפני שהוא עושה יש לו השראה שמשה רבינו אומר כך וכך. יש הרבה דוגמאות שונות – אין כאן המקום להאריך, כי הארכנו בזה הרבה בעבר – איך במשך הזמן מה שפעם היה הוראת שעה הופך להלכה פסוקה, כלומר שמה שהיה פעם דרך ליחידי סגולה הופך לדרך סלולה לרבים.

זו דוגמה שמישהו – הקב"ה, שהוא בעצם הנס שלמעלה מהטבע – בוחר בדבר הזה, וגם כולל אותו ואומר שיהפוך להיות חק טבע (יהודי). זה נכנס לטבע ומורישים את זה הלאה.

15.         תורה (העלאת הטבע לנס) – ברירה טבעית

למה אמרנו את כל זה? כי זו דרך מצוינת להבין את ההבדל בין שתי התורות של השפת אמת, בתפארת וביסוד. התפארת, שהיא חוש בחדשות, "וחדשות אני מגיד", היא בעצם שאתה מעורה בחדשות, מוביל את החדשות, ויחד עם ה' מכתיב את העיתון, את הכותרות, העם היהודי. אז אתה קשור למה שהם קוראים הברירה הטבעית, שקובעים מה יקרה ומה ייקבע בטבע.

מה אומרים כאן? על דרך שהרבי מדגיש מהשיחה הראשונה בלקו"ש ואילך, שהיות שכתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא" לא יתכן שהעולם יתנגד לתורה – זה כלל גדול, כלל ברזל, אצל הרבי. ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, אז הוא לא יכול להתנגד.

בכל אופן, כתוב בהרבה ספרים (וגם במאמרי הרבי גופא, כגון במאמרי "באתי לגני" השייכים לשנה זו, שבהם מוסבר איך יתכן שהנברא יכול להסתיר ולהעלים על הבורא, הנה"ב על הנה"א) שדבר זה הוא 'ניט-פשוט', שבגלל שה' ברא את העולם לפי ההסתכלות בתורה העולם חייב להסכים בנוחות לתורה. הרי רואים בעינים שלנו שהעולם לא תמיד מסכים להנהגה התורנית.

צריכים צדיקים ששייכים לתפארת, שהם מסתכלים על המציאות ממבט התורה והם כוללים את הטבע בתוך הנס, והם-הם שמשגיחים איך הטבע יתנהל. זו הבחינה של "אסתכל באורייתא", הצדיקים האלה (שה' שותל בכל דור ודור) הם ה"אסתכל באורייתא" ולפי זה "ברא עלמא".

16.         מצוות (המשכת הנס לטבע) – מוטציה

לעומת זאת, יש איזה שינוי מהותי שקורה בתוך הטבע. מה זה? מה שקראנו קודם מוטציה, שרק צריך לבחור אם לקבל אותה לצמיתות או שמא לפסול אותו על הסף. אמרנו שספירת היסוד היא צדיק, לכן עיקר הדוגמאות של הוראת שעה נוגעים לענינים של ספירת היסוד פה, ליוסף הצדיק. הצדיק שעושה מצוה – "ועמך כֻלם צדיקים" – הוא עושה איזו מוטציה קטנה במציאות. מצוה היא לא לפי חוקי הטבע. הוא עושה איזה שינוי קל, וזה מצטבר.

העולם תמיד שקול, צריך לחשוב שאם אני עושה מצוה אני מכריע את כל העולם כולו לכף זכות ולהיפך. איפה אני עושה חשבון שהכל שקול? ביסוד. נצח והוד הם כפות המאזנים, וביניהם יסוד (הלשון של המאזנים) – כל מה שאני עושה טוב אני מכריע לנצח, נצחון הקדושה. אם אני חלילה פוגם בברית, עושה משהו רע, אני מכריע לכיוון ההפסד – יש לנצח ויש להפסיד, "פלוני אתה זכאי" ו"פלוני אתה חייב". יש לזכות ולזכות את כל העולם כולו.

הווארט הוא להמחיש לנו מה הכוונה שהנס נמשך בתוך הטבע – זה עצמו המושג שנקרא מוטציה, משהו לא טבעי שפתאום מופיע בתוך הטבע, בתוך המציאות. צריך מישהו לבחור בזה – לקבל או לא לקבל – וזה "חדשות אני מגיד" למעלה, בספירת התפארת.

17.         הבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן

אחרי ההתבוננות הזו נסיים בעוד ווארט: יצא שיהודי צריך להיות עם חוש בחדשות, כי הוא מעורה ביצירת החדשות. הוא יודע מה הולכת להיות הכותרת הראשית מחר בעיתון של הבקר, כי הוא עושה את זה – או במקיף או יותר בפנימי. היות שכתוב שם המלה מגיד, "אני מגיד" – "הראשונֹת הנה באו, וחדשות אני מגיד, בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" – אז על מי אני חושב? על המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב והרבי של אדמו"ר הזקן. אם ג' אבות החסידות הם כנגד האבות המגיד הוא כנגד יצחק אבינו (הבעש"ט אברהם אבינו ואדה"ז יעקב אבינו, עמוד התורה).

אם "וחדשות אני מגיד" היינו המגיד, אז "הראשונֹת הנה באו" היינו הבעל שם טוב ו"בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" אדמו"ר הזקן. "אשמיע אתכם" היינו דא"ח והוא "בטרם תצמחנה" – כדי לקיים את "יפוצו מעינותיך חוצה" ולהביא את המשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". את זה פועל אדמו"ר הזקן (יעקב), תחלת חב"ד, ההמשך של "וחדשות אני מגיד".

18.         "הראשונֹת הנה באו" – לכתוב את ההיסטוריה מחדש

אם יש לנו כזו התבוננות, גם על פי פשט צריך להבין מה החידוש של "הראשונֹת הנה באו" (עוד לפני "וחדשות אני מגיד"). מה הניגוד בפסוק? אפשר להבין ש"הראשונֹת הנה באו" – כבר באו, ולא מעניינות אותנו, כבר לא מחדשות לנו כלום – ולעומת זאת "וחדשות אני מגיד". אך כאשר נתבונן יותר לעומק, המלה "מגיד" מזכירה את הפסוק "מגיד מראשית אחרית" – "מגיד" לשון המשכה, ממשיך מ"ראשית" ל"אחרית". לפי זה מובן שבשביל ה"מגיד מראשית אחרית" צריך גם את "הראשונֹת הנה באו", לא שלא מעניין.

בכל אופן, אם אומרים ששלשת חלקי הפסוק הם כנגד הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, צריך להסביר הרבה יותר עמוק מה החידוש של "הראשונֹת הנה באו" – לא רק שמדבר מדברים שכבר היו. החידוש הגלוי שבפסוק הוא "וחדשות אני מגיד, בטרם תצמחנה אשמיע אתכם", אבל צריך להבין מה החידוש הנסתר יותר של "הראשונֹת הנה באו".

נסביר לפי המבנה הנ"ל של הפסוק, ש"הראשונֹת הנה באו" הם ג"ר. מה החידוש של מה שכבר היה? כמו שאמרנו הרבה פעמים, שיהודי לא רק מכתיב את כותרות העיתון מחר בבקר, אלא שהוא גם מכתיב מחדש את כותרות העיתון של אתמול! כלומר, הוא גם יוצר את ההיסטוריה, את העבר, מחדש. איך רואים שסוד זה מרומז במלים האלה? אם היה כתוב רק "הראשונֹת באו", אז הייתי מבין שמה שהיה היה, שהראשונות כבר באו וזהו. אך מהי המשמעות של המלה "הנה"? כעת שכתוב "הראשונֹת הנה באו" משמע שמשהו חדש קורה ב"ראשונות", הרי "הנה" מורת על גילוי חדש. לא סתם הראשונֹת באו אלא "הראשונֹת הנה באו", כי עכשיו אנחנו מכתיבים את ההיסטוריה של מה שהיה, יוצרים את זה עכשיו.

זה שייך לבעל שם טוב, כי זו היא הבחינה של הבעל שם טוב עצמו. הבעל שם טוב הוא ההתחלה, כמו שדברנו אתמול – הוא מתחיל הכל מחדש, ובכך גם מכתיב מחדש את כל מה שהיה.

ידוע שרבי נחום מטשרנוביל, בעל המאור עינים, לא סבל איזו כוס, איזו ענתיקה, מלפני הבעל שם טוב – כי זה לא מעולם התיקון אלא מעולם התהו (כמו מאובן). הוא הסתכל על הכוס והיא התפוצצה[7] (סוד שבירת הכלים של עולם התהו). כמו שהכוס התפוצצה, כך כל מה שכתוב בספרי ההסיטוריה ראוי להתפוצץ ולהכתב מחדש. אם זה נכתב מחדש – זה כבר חלק מעולם התיקון.

זה חידוש מופלא, הפלא ופלא. זה נקרא "הראשונֹת הנה באו", זו החכמה היהודית, פנימיות אבא פנימיות עתיק (מחיצוניות עתיק משתלשלות כל הענתיקות), ה"הנה" הזה. "הראשונֹת הנה באו" ואז מקבלים את החוש של "וחדשות אני מגיד".

19.         הברירה הטבעית – תפארת הטבע

נחזור רגע לברירה טבעית, איך בדמיון של המדענים הטבע קובע מה לבחור מתוך כל הבחירות הפרטיות? קודם כל, עוד ווארט – אתמול הסברנו שבחירת ה' בעולם ובחירת ה' בישראל בכל רגע תמיד הן בדעת. הדעת היא נשמת התפארת ועיקר הדעת מתגלה ביסוד, "והאדם ידע" (ובסוד "אין קישוי אלא לדעת").

שוב, ביסוד יש את הבחירות של הצדיקים, בקיום המצוות שלהם (ב"אבר חי", כידוע מהבעל שם טוב), שעושה שינוי קטן או גדול במציאות. מי שצריך להעלות ולכלול את זה בתוך הנס, וגם לקבוע שכעת זה יכתב בטבע, זו התורה של התפארת, שהיא גם דעת (סוד נקודת היסוד שבחזה).

למה זה תפארת? שוב, מה החישוב של הטבע לפי הבנתם? איך הוא בוחר מה לקבל ומה לא לקבל? דברים שמוסיפים למכלול התפארת של הטבע – כמו שמנסים להסביר היום בלימודי אקולוגיה וכיוצא בזה. שינוי שמוסיף פאר לכללות העולם – מקבלים. תוספת פאר היא גם תוספת ב"פרו ורבו" (של מגווני המינים הרבים שבטבע), וכידוע בספר יצירה שמתנת הזרע בתפארת. מה שמיפה את התמונה הכללית של היקום מקבלים ומה שמכער את היקום לא מקבלים.

מי שבוחר מה לקבל ומה לא הוא הבורא, שהוא בעצם הגנן של כל הגן הזה (לשון מגוון – תפארת). זה הפשט של ספירת התפארת – שמה שמייפה את הכל במבט מלמעלה אני מעדיף ומקבל ומה שמכער בשבילי את התמונה הכללית אני דוחה.

לכן זה שייך לספירת התפארת, ו"ישראל אשר בך אתפאר" היינו שליהודים יש חוש בתפארת. אם היהודי אינו מפואר זו גלות. זה שבגלות הגוים, בין היתר, מבזים את היהודים בהיפך היפי – כמו שרבי נחמן אומר שהחן בגלות – הגוי הוא ה'מלוכלך' האמתי, אבל למה אומרים את זה על היהודי? בגלל הגלות של התפארת. עד כאן דברנו על התפארת והיסוד, ששניהם בתוך המלים "החדש הזה לכם".

20.         "החדש הזה לכם" – משה ואהרן בתפארת וביסוד

נחזור רגע למה שאמרנו, שיש משה-שהם-מהש-השם גם בפנות המשולש וגם בסופי תיבות של "החדש הזה לכם": איך חז"ל מסבירים על פי פשט שכתוב "לכם" לשון רבים? אומרים שזה כדי לומר למשה רבינו שכמה ש"כזה ראה וקדש" – לשון יחיד, דקאי על משה רבינו – אבל כתוב בתחלה "ויאמר הוי' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר", הוא אמר לשניהם את המצוה הראשונה. גם את ה"לכם" דורשים חז"ל על זה – משה רבינו לא יכול לקדש את החדש לבד, הוא צריך לצרף אליו את אהרן אחיו.

במקום אחד בחז"ל כתוב שצריך עוד שלישי – הקב"ה – כדי לקדש את החדש בשלשה. גם פה, יחסית, אם כי הרבה פעמים משה ואהרן הם נצח והוד, כאן משה הוא בעיקר תפארת (תורה, "זכרו תורת משה עבדי") ואהרן לעומתו בעיקר יסוד (שמקיים את המצוות במקדש, מדליק את הנרות וכו' וכו'). משה הוגה-אומר-מצוה את התורה, "תורה צוה לנו משה", ומי שמקיים הוא אהרן. מכח שניהם מתגלה השותף השלישי שביניהם, הקב"ה, והוא משלים את השלישיה של "החדש הזה לכם". במלכות נראה עוד צורך ב"לכם" לשון רבים.

התבוננו בתפארת וביסוד, נעשה הפסקה.

21.         "אני ראשון ואני אחרון" ואני באמצע

נחזור רגע למשולש של הפסוק "הראשונֹת הנה באו וחדשות אני מגיד וגו'":

 

הראשונֹת

 

 

הנה

באו

 

 

וחדשות

אני

מגיד

 

בטרם

תצמחנה

אשמיע

אתכם

במשולש של עשר מלים יש נקודה באמצע – מה הנקודה באמצע המשולש? בעשר אין נקודה אמצעית במספר, כמו שאמרנו אתמול, אבל במשולש יש נקודה אחת שהיא בדיוק באמצע, וזו מעלה של עשר, מכל פנה הוא באמצע. בפסוק שלנו המלה "אני" היא האמצע. אתמול למדנו בחסד שצריך להתחיל מהאמצע, ולא מההתחלה או מהסוף. כתוב "אני ראשון ואני אחרון" בהתחלה ובסוף, אבל בפסוק הזה ה"אני" הוא באמצע, ממנו מתחילים (מסופר על הרב המגיד דווקא שהוא תקן אצל תלמידיו את אמירת "אני").

מה שיפה מאד, כשעושים את הגימטריא של כל הפסוק הוא יוצא כפולה של המלה אני (61, שהוא גם מספר השראה) – 59 (אחֹן) פעמים אני. חן פעמים אני מסביב ועוד אני אחד באמצע. זה הפסוק המופלא של "הראשונֹת הנה באו וגו'". "אני" הוא גם המלכות וגם הכתר, וכאן הוא האמצע (המלה החמישית, המשיחית, של הפסוק, כנגד הספירה החמישית, גבורה = יראה[8], שעל ידי יראה נתקן האני, ואזי האני מגיד-ממשיך את החדשות מראשית לאחרית).

22.       ג. נצח והוד בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת – הקימה מהגלות וגלות ההתחדשות

23.                       נצח: קימת ישראל מכל גלות

כמו שתפארת ויסוד הולכים יחד, גם נצח והוד הולכים יחד. לפני כמה ימים[9] אמרנו שנצח היא הבחינה של "שבע יפול צדיק וקם". יש חידוש ב"החדש הזה לכם" שיהודי – הגם שהוא נופל – הוא מיד קם. זה ראשית בנין המלכות מהנצח, "דוד מלך ישראל חי וקים". אחד מפירושי השפת אמת[10] קשור לזה, לכן נשים אותו בנצח.

הוא מביא מדרש רבה על הפסוק "מי זאת הנשקפה כמו שחר", שכל הפסוק שלנו – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – מדבר מארבע גלויות של עם ישראל, ואיך שבכל גלות יש את הארת אור ה', החדוש של האמונה, שהוא מה שמקים אותנו ומוציא אותנו מהגלות. בשביל להבין את זה טוב צריך להביא כל המדרש[11] ואיך הוא מקשר את "מי זאת הנשקפה כמו שחר", שבכל גלות אנחנו יוצאים מהגלות כמו השחר שזורח בבקר לאחר חשכת לילה – זו הקימה, אחרי כל נפילה אנחנו קמים. זה בעצם ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". באיזה מצב שלא יהיה, באיזה מצב נפול שלא יהיה, באיזו גלות שלא תהיה, הוא עתיד לקום.

24.         הכנה לגאולה בזמן הגלות

זה גם המשך של "וחדשות אני מגיד, בטרם תצמחנה אשמיע אתכם", שהחדשות האמתיות הן כמו שאדמו"ר הזקן אמר שכאשר משיח יבוא זה יהיה כתוב בעיתון, הכותרת הראשית. יש אנשים שיזונו רק מהעיתון, יקבלו אותו בבקר ויפתחו את העיתון – היה לפני רדיו ושאר כלי התקשורת המודרניים יותר – ויקראו בחדשות שמשיח בא. אז הוא מיד יתלבש מהר וירוץ לקראת קבלת פני משיח צדקנו.

אם באמת רוצים לעשות חסד, שלא להיות יותר מדי לחוצים, כותבים יום אחד לפני שמשיח בא – שמחר משיח יבוא, "בטרם תצמחנה אשמיע אתכם", שאפשר להתכונן.

באמת ידוע בחסידות שזה ההבדל בין חסידים ללא-חסידים, שלחסידים אדמו"ר הזקן כבר השמיע כמה ימים קודם שמשיח הולך להגיע וגם מה הוא הולך לומר, את הנאום שלו כתובים כמה ימים קודם... המתנגד מופתע מהכל, ולכן לא מיושב בדעתו – לא יכול לקבל את המשיח בישוב הדעת כי לא היתה לו הכנה לזה. כתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל", כל דבר שבקדושה צריך הכנה, והחסידות היא ההכנה למשיח.

25.         ההתחדשות הנצחית

בתורה אחרת על "החדש הזה לכם"[12] מסביר השפת אמת עוד נקודה השייכת לספירת הנצח. ידוע שנצח הוא לשון נצחון וגם לשון נצחיות. הפירוש הקודם התיחס בעיקר לנצחון של הנצח, איך שהצדיק מנצח את הכח המפיל אותו, וקם – "שבע יפול צדיק וקם" (ומה שתמיד יש לו את הכח לקום מהנפילה היינו מצד התכללות הנצחיות בנצחון) – וכך עם ישראל מנצחים את שעבוד הגלות, בסוד "מי זאת הנשקפה כמו שחר". הפירוש השני מתיחס בעיקר לכח הנצחיות של הנצח, לכח ההתחדשות התמידית המיוחדת לעם ישראל – "החדש הזה לכם".

לפי פירוש זה, היהודי המתחדש תמיד לכתחילה אינו נופל להתיישנות ולרגילות בעבודת ה' שלו (מה שאין כן מי שאינו מתחדש תמיד, עליו נאמר "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלֻמדה"). בכך הוא מתקן את הרגל-ימין – ספירת הנצח – שתהיה צועדת קדימה תמיד, ובתאוצה, ללא נפילה להרגל. ומה שיהודי מתמיד להזדרז בעבודת ה' שלו היינו בסוד יחוד נצח והוד, סוד "זריזות במתינות" (ההוד הוא כח ההתמדה, וכאשר הוא מצטרף לנצח היינו שמתמיד להתקדם בזריזות ובתאוצה, ללא שום נפילה לאחור, דהיינו ללא האטה ואיבוד אנרגיה מלרוץ קדימה).

הוא מסביר, על פי ההלכה בנוגע לברכת שהחיינו על דבר שלא ראה שלשים יום, שאחר שלשים יום ללא התחדשות הדברים מתיישנים והאדם נכנס לתלם (שלילי), ועל כן באה מצות "החדש הזה לכם", "מדי חדש בחדשו", כדי שהאדם הישראלי יתחדש בעבודת ה' שלו ולא יפול אף פעם לרגילות (ל"מצות אנשים מלֻמדה" כנ"ל).

26.         המשכה מהימים העליונים לימים התחתונים – תיקון תודעת הזמן

ועוד – כך הוא ממשיך להסביר – על ידי ההתחדשות הנ"ל ("החדש הזה לכם") ממשיך היהודי מהימים העליונים, שלמעלה מהשמש, לימים התחתונים שלמטה מהשמש (עליהם נאמר "אין כל חדש תחת השמש"). והיינו סוד ספירת הנצח, תודעת הזמן (הימים) בכלל, להמשיך מהימים העליונים, עצם החג"ת, לימים התחתונים, הנה"י, וד"ל.

והוא רומז לנצח לשון ניצוח (הפירוש השלישי של ספירת הנצח – "למנצח"). על זה נאמר בסוף פרשתנו "ושמרת את החֻקה הזאת למועדה מימים ימימה" – "ושמרת" ע"ד "שומר מצוה לא ידע דבר רע" שפירש הבעש"ט מלשון "ואביו שמר את הדבר", לשון צפיה – שתשמור ותשתוקק לקבל את ההארה של "מימים ימימה" (ההמשכה מהימים העליונים לימים התחתונים). בכוונת עשר ההויות המנוקדות של "אשרי", "שומר הוי' וגו'" מנוקד בחיריק, ניקוד הנצח, סוד "נקודה לתתא", היינו סוד המשכת הימים העליונים לימים התחתונים.

27.         תחלת העבודה מההוד – הדרשה של ראשית נשיאות השפ"א

נאמר את נצח והוד יותר בקיצור: בנצח, לפי הפירוש הראשון הנ"ל, הוא מסביר על פי המדרש (על הפסוק "מי זאת הנשקפה כמו שחר") ש"שבע יפול צדיק וקם", החידוש של היהודי הוא שהגם שהוא נופל בגלות יש לו את הכח תמיד לצאת מזה (בפירוש השני של הנצח הנ"ל הוא מסביר שמי שהוא "אץ ברגליו" למעליותא, להתחדש תמיד, "מדי חדש בחדשו", לא ליפול אף פעם ברגילות, אינו נופל בגלות לכתחילה). מה ההוד לפי זה?

מעניין, אתמול אמרנו שהתורה האחרונה של השפת אמת על הפסוק "החדש הזה לכם" (היו עוד כמה שנים אחרי כן, אבל הוא לא דרש את הפסוק הזה שוב) הוא דרש חדשיים לפני שהרבי נולד, בשנת תרס"ב (הרבי נולד ב"החדש הזה לכם", חדש ניסן, חדש הגאולה והנסים). הפעם הראשונה שהוא דרש את הפסוק הזה היתה מיד בהתחלה, כשקבל את הנשיאות בתרל"א. שם הוא דרש את הפירוש שנמקם בספירות ההוד. גם יפה, בהרבה דברים תחלת העבודה היא מההוד, כמו "מודה אני לפניך" שאומרים דבר ראשון בבקר, האדן של היום, כפי שהרבי מסביר.

28.                       הוד: מהות הגלות – גלות ההתחדשות

מה הפירוש של ההוד? בפעם הראשונה שהוא כותב את הפסוק "החדש הזה לכם"[13] הוא מסביר שעצם המושג חדש והתחדשות – יהודי צריך להתחדש, זה יסוד היסודות – היה בגלות. כלומר, שעצם גדר הגלות היא גלות ההתחדשות. קודם אמרנו מרבי נחמן, שהגלות היא גלות החן והתפארת. כאן הוא אומר שעצם הגלות הוא גלות ההתחדשות, שההתחדשות בגלות. על כך שההתחדשות בגלות נאמר "הודי נהפך עלי למשחית".

איך הוא מבין זאת? איך הוא רואה שההתחדשות היתה בגלות? הוא מביא מתחלת פרשת שמות, תחלת הגלות – גלות מצרים, וכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמיצרים לישראל, ששוללים את הציור והצנור, וראשית כל מצרים בכך שמעלימים על ההתחדשות, אבל הם עצמם יונקים מההתחדשות – "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", הפסוק הראשון של הגלות. על זה דברנו הרבה פעמים שכאן מופיעה המלה "חדש" לראשונה בתורה (במובן של חידוש דבר מה; במובן של חודש, חדשי השנה, יש הרבה בחומש בראשית) – לא היה בחומש בראשית, מתחיל מ"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (חדש לגמרי או שנתחדשו גזירותיו, כמובא בפירוש רש"י). ההופעה של המלך חדש ב"אשר לא ידע את יוסף" זו גלות ההתחדשות.

29.         להוציא את ההתחדשות מהגלות על ידי דבקות

מה היה בגבורה? הוד הוא ענף הגבורה. בגבורה היה שצריכים לעבור את כל העולם הגויי, כל עולם התהו ("ברישא חשוכא"), כדי שבסוף נוכל להוציא ממנו את ה"רכוש גדול" – צריך לעבור את הכל. גם כאן, כדי להוציא את "החדש הזה לכם" צריך לעבור את המצב הגלותי בו החדש נמצא בגלות אצל מצרים, ה"מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". הוא מסביר ש"לא ידע את יוסף" היינו שלא ידע את החיות. אמרנו שהתחדשות וחיות הם שמות נרדפים. יוסף הוא הצדיק החי. אם אין חיות בקדושה, אז כל החדש הוא בקליפה, ובעצם כאשר כל החדש הוא בקליפה-בגלות על זה נאמר "אין כל חדש תחת השמש" – לא חדש אמתי. החדש הוא בגלות, אז הוא לא באמת חדש, אין שם חידוש. או שזה איזה מלך חדש שלא היה קודם או שנתחדשו גזרותיו – הכל יניקה, יונקים מהחדש אבל אליבא דאמת "אין כל חדש תחת השמש", המלך החדש הוא בטבע.

איך מוציאים את החדש מהגלות? הוא כותב במלה אחת – מוציאים את החדש מהגלות על ידי דבקות, שהיא כל דרך העבודה של החסידות מההתחלה עד הסוף. יהודי חייב להתדבק בחיות האלקית שיש בכל מה שהוא חווה (רואה, שומע וכו') ובכל מה שהוא עושה. ברגע שיהודי מתחיה – כמו שאומרים א מחיה – ויש לו חיות בעבודת ה', ככה הוא מוציא את החדש מתחת השמש, שם "אין כל חדש" באמת, ומגלה את הנס, שהוא הנס האמתי, שלמעלה מהשמש. בינתים, כל עוד החדש בגלות, על זה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה".

30.         מהות הגלות והקימה מהגלות – תיקון מיניה וביה

אם כן, מה המכנה המשותף בין הנצח וההוד שהזכרנו כעת. שניהם מדברים על גלות, שתי תורות שלו על גלות. בנצח על אף הגלות "מי זאת הנשקפה כמו שחר", עולים ויוצאים מהגלות, "שבע יפול צדיק וקם", אבל מהות ההוד היא להסביר את ענין הגלות, שההתחדשות בגלות. קצת מזכיר מה שהרבי הרש"ב כותב על פגם הברית (ביסוד), שאין דרך להמשיך מבחוץ את מה שנחסר. פגם הברית הוא העלם השלמות העצמית, וצריך לחפור עמוק בתוך עצמי עד שמגלים את ה"באר מים חיים" של השלמות העצמית, צריך לחפור עד שזה מתגלה מחדש. כך בעם הוא מסביר, שהחידוש בגלות בתוך מצרים, וצריך להתעמק בנקודת החיות ולגלות את החידוש.

עד כאן הנצח וההוד של "החדש הזה לכם". או ש"החדש הזה לכם" הוא החידוש שיהודי תמיד בקימה, שהנפילה היא רק בשביל הקימה – יהודי בעצם הוא המנצח, הוא הקם. הוד הוא ש"החדש הזה לכם" – החדש הוא בגלות, וצריך להוציא את זה על ידי מציאת החיות שבכל דבר שבעולם. מה שנשאר עכשיו הוא רק המלכות, אחרון-אחרון חביב, אחרי עוד ניגון.

31.       ד. המלכות בפרצוף פירושי ההתחדשות של השפת אמת – כח החידוש בפה ישראל

32.                       מלכות: מצוות ניסן – כח הפה

כעת נגיע ל"אני" של המלכות, אחרון חביב בפירושים: את הפירוש הזה[14] הוא מקשר עם הפשט של מצות קידוש החדש – המצוה שבית דין צריך לקדש את החדש בפה, בדבור. הוא מסביר שכל המצוות של חדש ניסן, חדש הנסים, חדש החסד – קשורות לדבור. לכן גם החוש של חדש ניסן הוא חוש הדבור. השבט שלו הוא יהודה – גם הוד ("איהי בהוד", "הפעם אודה את ה'" בפה מלא), וגם, בעיקר, שבט המלכות, ה"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", "באשר דבר מלך שלטון". והנה המצוה הראשונה, "כזה ראה" – הראיה היא עוד לא המצוה, אלא – "וקדש", הקידוש בפה.

בכלל, פסח (החג של "החדש הזה לכם", שדיניו מפורטים בהמשך למצות קידוש החדש) הוא פה-סח, רמז למצות ההגדה, אמירת האדם בפה. כל שאר המצוות של פסח הן מצוות של אכילה בפה, שהן המשכת חיות מ"מוצא פי הוי'" העליון. נמצא שכל מצות חדש ניסן נכללו בפה, בחינת "מלכות פה", לכן הכי פשוט שהפירוש הזה שייך למלכות, בחינת נוקבא. יסוד הנוקבא היינו "ברית הלשון" שמכוון כנגד "ברית המעור", שעל כן "וכל ערל לא יאכל בו".

33.         כח ישראל לקדש החדש בפיהם

הוא אומר שההתחדשות שה' נותן לנו במצוה הזו היא הכח לנתב ולכוון את מציאות העולם בכח הדבור שלנו, כמבואר בחז"ל על הפסוק "לאל גומר עלי". כעת עושים את יחוד התפארת והמלכות, סוד "מאן מלכי רבנן", שמולכים על מציאות העולם (מלכות) בכח התורה (תפארת).

הכח המיוחד שה' נותן לנו בפה הוא לקבוע ראשי חדשים, וממילא לקבוע את מועדי החגים. ר"ח ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל וגם לרגלים, ועל כל רגל אומרים "מקדש ישראל והזמנים". על מצות קידוש החדש מברכים, ויש בזה שלש דעות, "מחדש חדשים", "מקדש חדשים" או "מקדש ישראל".

זה ווארט מאד קרוב לפשט, שהחידוש של "החדש הזה לכם" הוא הכח של יהודי לשנות את המציאות, לקבוע את המציאות בכח הדבור שלו, "לאל גומר עלי".

34.         מצוה על כל אחד שנמצא בבי"ד לענות "מקודש"

נסיים בהלכה יפה, עוד חידוש – "החדש הזה לכם" – של הרב פערלא במנין המצוות של הרס"ג. ידוע כמה שהרבי חבב וייקר את הפירוש שלו. הוא שואל שאלה פשוטה וטובה: אצל רבינו סעדיה גאון, במנין המצוות שלו, אין רק רמח מ"ע ו-שסה ול"ת (כמו אצל הרמב"ם וסיעתו), אלא מצות עשה, מצות לא תעשה, עונשים, פרשיות. כל מצוה שנמסרה לצבור, מצוה על בית הדין, לא נכללה במצוות עשה אלא בפרשיות. הוא סובר כמו הרמב"ם, כמו שכבר הזכרנו, שקידוש החדש ועיבור השנה הן מצוה אחת (בה"ג ורמב"ן סוברים שהן שתי מצוות שונות).

השאלה הנשאלת, כשמסתכלים ברס"ג, רואים שהוא כולל את המצוה האחת הזו – קידוש החדש ועיבור השנה – ברשימת מצוות עשה, בתחלת החבור. השאלה שהוא שואל – איך זה תואם את שיטתו? הרי זו בצורה מובהקת מצוה המוטלת על בית הדין! היה צריך לכלול מצוה זו בפרשיות, לא במצוות עשה (המוטלות על כל יחיד).

לאחר פלפול כדרכו הוא אומר סברא, הדבר היחיד שיכול לתרץ את הרס"ג לשיטתו – מביא דעה של ראשונים שעל כל מי שנוכח בשעה שבית הדין מקדש את החדש לענות "מקודש מקודש", ויש דעה בראשונים שענייה זו לעיכובא. זה בעצמו פלא. אם בית הדין מקדשים את החדש והנוכחים לא עונים "מקודש מקודש" – החדש אינו מקודש.

הוא אומר שלפי זה אפשר להבין למה הרס"ג מונה את מצות קידוש החדש במצוות עשה המוטלות על כל יחיד. אם אתה לא נמצא שם, בבית הדין, אתה לא מעכב. אבל עקרונית אתה וכל אחד מישראל יכול להיות שם, ואם אתה נמצא שם בשעה שבית הדין אומרים "מקודש" ואתה לא עונה אחריהם "מקודש מקודש"[15] – כמו עניית אמן אחר ברכה (שלפי המשל המובא בחז"ל, עיקר נצחון המלחמה הוא בעניית אמן) – זה מעכב את קיום מצות קידוש החדש. סימן שזו באמת מצוה שמוטלת על כל אחד ואחד (וראוי להמנות במנין מצות העשה, לא בפרשיות).

35.         קידוש החדש והעמדת "מלך חדש" זקוקים להסכמת העם

למה סיימנו בווארט הזה? רואים כאן שהכח של "מקדש ישראל והזמנים" – "לאל גומר עלי", שיש כח בפה של היהודי לכוון ולקבוע את המציאות – באמת שייך לכל יהודי. כמובן שצריך להיות בית דין, צריכים רבנים שמובילים את העסק, אבל אם אין את הענייה של העמך, שאומרים אחר הרבנים "מקודש מקודש", שאנו מסכימים איתך, בוחרים אותך, זה לא הולך, אין החדש (החידוש שרוצים לחדש הרבנים) מקודש. יש משהו בחידוש של ראש חדש שחייבת להיות הסכמה מלמטה, כמו שהרבי אמר על משיח שחייבים הכתרה מלמעלה וגם הכתרה מלמטה. לא סגי הא בלא הא.

אם צריכים להוציא את ה"מלך חדש" מהגלות (כמו שדברנו כמה פעמים שההופעה הראשונה של "חדש" במובן של התחדשות היא דווקא בסמוך ל"מלך"), להוציא אותו מהגלות וגם ללכת עם זה בקדושה – "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל", קודם "חיל בלע ויקיאנו", מוציאים את הניצוץ שהקליפה בלעה, את ה"חדש", ואחר כך גם "ומבטנו יורישנו אל", מוציאים את עצם הקליפה, גם את ה"מלך" של הקליפה (פרעה מלך מצרים, לשון אתפריעו כו', לשון גילוי, שכאשר עולה מן הקליפה לקדושה היינו ענין תיקון עלמא דאתגליא על ידי גילוי אור ה' בעולם שנמשך ע"י המלך דווקא), שמתוך "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי" זוכים לקיום מצות "שום תשים עליך מלך", שיש "מלך חדש" בקדושה, בכח העשיה וההסכמה של העם. חייבים להגיע לכך שהעם יענה מקודש-מקודש, שהצדיקים יאמרו – הרבי יאמר מקודש – והעם יענה מכל הלב "מקודש מקודש" ואז זה מקודש.

אפשר גם לקבל מזה קצת חוש מה זה ענין אמירת "יחי המלך" וכיוצא בזה. גם "עד מתי". הרבי אמר שאומרים "עד מתי" בבחינת מס שפתים, ואם היו צועקים את זה באמת משיח כבר היה בא, ואותו דבר בנוגע ל"יחי המלך". הכל חלק מהנקודה הזו שהעם צריך לענות אחר בית הדין. זה "החדש הזה לכם", הכח של היהודי לקבוע את המציאות בפה שלו.

כתוב "לב חכם ישכיל פיהו" – חכם הוא מי שבטל, הלב של החכם הבטל באמת לאלקות צריך להשכיל את הפה שלו, צריך להוציא בפה דווקא, "חיים [חדשים] הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה", וכך קובעים את המציאות. זה הפירוש האחרון החביב של "החדש הזה לכם".

36.       ה. סיכום הפרצוף

סיימנו את פרצוף פירושי ההתחדשות בשפת אמת, ונסכם אותם לפי סדר הספירות:

כתר: על ידי מסירות נפש – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – זוכים להתחדשות בתורה עד ל"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", "אשר אנכי מצוך היום"[16].

חכמה: הרגשת התחדשות הנפש האלקית ("אשר הוצאתיך מארץ מצרים") שלמעלה מהרגשת התחדשות הבריאה בכל רגע[17] וזכיה להתחדשות על ידי חזרה לשרש באבות[18].

בינה: ההתחדשות בהנהגת הטבע בדרך נס מגלה שכל בריאת העולם – גם בהנהגת הטבע – היא עבור ישראל[19].

דעת: יש להכיר בחידוש ה' את הבריאה בכל רגע – "קודם לכל מעשה ותנועה והרגשה"[20]. התחדשות העולם בכל רגע מלמדת על בחירת ה' בעולם, כאשר דעת תחתון היא בחירת ה' בעולם ודעת עליון היא בחירת ה' בישראל.

חסד: ההתחדשות היא תחילת התנועה בעבודת ה' – התחלה מן האמצע דווקא, כמאמר החוקרים – והיינו ההתחלה במדת החסד והאהבה[21].

גבורה: התחדשות ישראל היחודית באה דווקא מתוך המעורבות הקודמת שלהם בטבע העולם ובאומות על מנת שיוכלו לברר את המציאות כולה (בשלשה שלבים: יציאת האבות מהאומות שמלמדת על האומות; יציאת ישראל מהאומות במתן תורה; חזרת ישראל לתיקון כל העולם לעתיד לבוא)[22].

תפארת: העלאת ישראל את הטבע לתוך הנס בכח לימוד התורה (הנותנת להם 'חוש' בחדשות וכח ב'ברירה הטבעית'-ההשגחה הפרטית המכוונת את המציאות)[23].

נצח: הכח לקימת ישראל מכל נפילה הטמון כבר בתוך הגלות והיכולת שלהם להמשיך את הזמן העליון-הנצחי אל תוך הזמן התחתון[24].

הוד: עצם הגלות הוא גלות ההתחדשות והגאולה היא לגאול את ההתחדשות מהקליפה (בה באמת "אין כל חדש תחת השמש") ולגלות את ההתחדשות (אמתית) בקדושה[25].

יסוד: המשכת ישראל את הנס לתוך הטבע בכח קיום המצוות (הפועלות 'מוטציות חיוביות' – בכח הבחירה החפשית – בתוך העולם)[26].

מלכות: כח ההתחדשות ניתן בפיהם של בני ישראל במצות קידוש החדש בפרט ובמצוות הפסח בכלל[27].

ולסיכום:

כתר

התחדשות בתורה על ידי מסירות נפש

חכמה

התחדשות הנפש האלקית והתקשרות לשרש באבות

בינה

התחדשות הנס לישראל מגלה שהעולם נברא בשבילם

דעת

הרגשת ההתחדשות בכל רגע מגלה את בחירת ה' בעולם ובישראל

חסד

התחלת ההתקדמות בעבודת ה' מהאמצע – מדת האהבה

גבורה

בירור העמים והטבע ע"י שהתחדשות ישראל באה מתוכם

תפארת

העלאת הטבע לנס על ידי לימוד תורה

נצח

תקומת ישראל מהגלות והמשכת יומין עילאין לתתאין

הוד

גלות וגאולת ההתחדשות

יסוד

המשכת הנס לטבע ע"י קיום מצוות

 

מלכות

מסירת כח ההתחדשות בפה ישראל

37.       ו. נס וטבע – "מוצא פי הוי׳" והלחם – ים ויבשה

38.         החיות מ"מוצא פי הוי'" שבלחם

נסיים עם משהו מהפרשה – שיחה של הרבי על המן. יש בפרשה את ירידת המן, לחם מן השמים. בחומש דברים כתוב "ויענך וירעיבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתיך למען תדע כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". הרבי מביא מהאריז"ל (דווקא ממאמרי "באתי לגני" בפרק ד, הפרק של השנה הזו) שכותב בשם החוקרים, הפילוסופים, שלא מובן איך המדבר – שהוא פסגת הטבע, כמו שדברנו קודם – זקוק לקבל את החיות שלו מהדצ"ח שלמטה ממנו בהרבה.

האריז"ל כותב, בלקו"ת שלו, שהחוקרים לא הבינו את הסוד של הפסוק "כי לא על הלחם לבדו", הגילוי שלשמו ירד המן (פרשת המן, שהיא פרשת הפרנסה בכלל, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", שדברנו עליו לפני כמה ימים, הווארט של הרבי ר' זושא עליו, הפסוק שבו נמצא שם חתך, שם הפרנסה – כל הפרנסה יוצאת מפרשת המן, לכן יש יהודים שאומרים אותה כל יום). הסוד הוא שהאדם לא חי מהגשם של הדבר, אלא מהניצוץ האלקי שבתוכו, ה"מוצא פי הוי'" שבתוכו.

39.         מעלת הניצוץ שבלחם על הניצוץ שבאדם

עדיין שואלים, הלא גם באדם עצמו יש "מוצא פי הוי'", גם הוא נברא בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם – הוא נברא מהמאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". אז יש בתוך האדם גם "מוצא פי הוי'", ולמה הוא צריך את ה"מוצא פי הוי'" של דומם-צומח-חי? התירוץ הוא – כך הרבי מדגיש במאמרים[28] – שלאחר הצמצום הניצוץ בדצ"ח בא ממקום יותר גבוה מהניצוץ שבאדם, לפי הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, כטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

40.         "מוצא פי הוי'" הנמשך על ידי הברכה

יש שיחה אחת – לא במאמר הזה – שהרבי כותב בהערה[29] שיש עוד פירוש בחסידות ל"מוצא פי הוי'". לא רק פירוש האריז"ל ש"מוצא פי הוי'" הוא הניצוץ האלקי שבתוך האוכל. מה שכתוב בחסידות ש"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – שכאשר הלחם הוא "לבדו" אי אפשר לחיות ממנו. צריכים את הלחם, אבל לא "לבדו" אלא עם "מוצא פי הוי'" בתוכו ומזה ניזון וחי האדם. כותב הרבי שהפירוש הנוסף של החסידות הוא שיש אמנם ניצוץ של "מוצא פי הוי'" בתוך הלחם, מאור אין סוף הממלא כל עלמין, אבל יש גם את המקור של ה"מוצא פי הוי'", הארה מאור אין סוף הסובב כל עלמין, שמקיף על הלחם, וכמובן שצריך אותו – ובמיוחד אותו – כדי ש"יחיה האדם".

41.         שתי בחינות "מוצא פי הוי'" – קבלת המלכות (הלחם) מהיסוד והתפארת

מה זה קשור למה שאמרנו קודם? יש את המלכות, מוצא הפה, אבל היא צריכה לקבל מהתפארת ומהיסוד. כאשר המלכות מקבלת מהתפארת היא מקבלת מ"מוצא פי הוי'" שבבחינת סובב, מהתורה, כפי שנסביר יותר. כאשר המלכות מקבלת מהיסוד היא מקבלת מ"מוצא פי הוי'" שבתוך האוכל עצמו. המלכות היא כמו האוכל בפני עצמו, אבל חייב להיות יחוד. אם מפרידים את המלכות מהספירות העליונות, בפרט מהיסוד, זה קיצוץ בנטיעות – זה כל ענין הגלות וכל ענין הפגמים. ככה, להתייחס ללחם כרק גשם, בלי ה"מוצא פי הוי'" שבתוכו, זה קיצוץ בנטיעות. אבל יש גם "מוצא פי הוי'" שלמעלה מהלחם, ולא בתוכו, ואיך מגיעים אליו? על ידי הברכה. זה יחוד תפארת ומלכות.

42.         כח הברכה – ראשית התורה שבעל פה

איפה הברכה כתובה? בתורה. מה המסכת הראשונה בש"ס, שהיא שרש ומקור התורה שבעל פה (התורה שבפה)? הכל הולך אחר הפתיחה – מסכת ברכות. ברכה היא "עובר לעשיתן" – ברכה לפני האוכל. יש גם ברכה אחרי האוכל, "ואכלת ושבעת וברכת", "אני ראשון ואני אחרון". אבל הברכה שלפני האוכל היא "עובר לעשיתן" – "עובר" היינו מקיף. ליהודי יש כח להוציא מפיו "מוצא פי הוי'" מהסובב, עוד לפני שהוא אוכל (ומעלה את הניצוץ, ה"מוצא פי הוי'", שבתוך האוכל).

ברגע שהיהודי מברך ומגלה את "מוצא פי הוי'" העליון, יחוד תפארת ומלכות, יש כח לגלות את ה"מוצא פי הוי'" שבתוך הלחם – הוא כמו מגנט שמושך את מה שבפנים, כמו מדורה שמושכת אליה את הניצוצות. אם לא אומרים ברכה, לא מגלים את "מוצא פי הוי'" שבבחינת מקיף, וממילא אין כח להוציא את ה"מוצא פי הוי'" שבתוך הלחם. לכן ראשית התורה-התפארת שמתחברת עם הפה היא מסכת ברכות, לומר ברכות עם כוונה. ה"עובר" הוא גם מלמעלה וגם מלמטה, מקיף, "ומתחת זרועות עולם", ולכן צריך – וזה העיקר מהתורה – לברך אחרי האוכל. זו הקדמה לברכת המזון, מסכת ברכות.

43.         פירוש הבת עין: "בתוך הים ביבשה" – "ביבשה בתוך הים"

בפרשת שבוע, לפני ותוך כדי קריעת ים סוף, מקיף את שירת הים אחרי קריעת ים סוף, קודם כתוב (פעמיים) "ויבֹאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", תוך כדי הסיפור – "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" – אבל אחר כך, לפני "ויושע הוי' ביום ההוא", כתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", ואחר כך בסוף השירה בדיוק אותו לשון, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". כל לשון כאן כפולה. בהרבה ספרי חסידות כתובה השאלה למה מתהפך, בתחלה "ויבואו בני ישראל בתוך הים [ואז] ביבשה" (פעמיים) ואחר כך "ובני ישראל הלכו ביבשה [ואז] בתוך הים" (פעמיים, לפני השירה ובסופה).

מקום שזה כתוב באריכות ומאד יפה – תסתכלו[30] – הוא הספר בת עין, מהאווריטשער רב, הרב-חבר של רבי הלל מפאריטש. כשהוא בא לארץ ישראל הוא התיישב בצפת ונחשב למרא דארעא דישראל אחרי רבי מענדיל ויטבסקער. כל צדיקי הדור ייקרו אותו ואת ספרו מאד כידוע.

44.         "בתוך הים ביבשה" – העלאת הטבע לנס; "ביבשה בתוך הים" – המשכת הנס בטבע

יש מקומות שכתוב אפילו קצת הפוך, אבל הווארט שלו הוא שבהתחלה, "ויבֹאו בני ישראל" קודם "בתוך הים" ואז "ביבשה". הוא מפרש זאת כמעט כמו שפרשנו את "וחדשות אני מגיד". זו ההתחלה, הם רק באים, אז מה התפעלות שלהם? הם באים, מרגישים שאני הולך כעת להיכנס לים, "בתוך הים", עלמא דאתכסיא, ופתאום מה קורה כאן שבתוך הים אני מוצא את עצמי במצב של יבשה, עלמא דאתגליא, הכל מיושב ורגיל.

כלומר, אני הולך לתוך הנס ושם אני מוצא את הטבע – ככה הם באים. כמו שאחד בא לתוך העתיד, לתוך החדשות – ככה הוא חווה את החדשות, "וחדשות אני מגיד". יש כאן כמה שינויים, כתוב "ויבֹאו בני ישראל" ואחר כך "ובני ישראל הלכו" (ולא "וילכו" – "הלכו" היא לשון עבר רגיל, ללא ו ההיפוך). אם כן, יש את תחושת הביאה לתוך העתיד, שאתה בא לתוך הנס, ואתה מעלה את הטבע לתוך הנס או מוצא את הטבע בתוך הנס. "ויבֹאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חֹמה מימינם ומשמאלם".

אחר כך, כשכבר הולכים – הים התחלק ל-יב שבילים כנגד השבטים וכו' – אז כתוב "ובני ישראל הלכו [כמו 'ונתתי לכם מהלכים בין העומדים האלה', ההילוך שלהם, העבודה הקבועה שלהם] ביבשה בתוך הים". ההליכה היא הטבע שלהם, היבשה, והמשיכו לתוכה "בתוך הים".

יש כמה ספרי חסידות שכתוב הווארט הזה, ולעניננו זה כמו שהסברנו קודם על התורה והמצוות, התפארת והיסוד, אבל שהם כראשי חדשים מתחברים עם המלכות.

45.         סוד השפלות של הים (שפלות החסידות לעומת שפלות המוסר)

כמו שהשפת אמת מדבר על התחדשות, הכלל-גדול אצלו בעבודת השי"ת, כך הבת עין הוא ספר של שפלות וענוה (שהוא תורת ארץ ישראל), לכן הבת עין מדגיש ואומר כאן שיהודי כל הזמן צריך להיות "בתוך הים", כטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (כמו שהלכה כבית הלל כי "ענוים טפי", התורה יורדת עד אליהם ומתיישבת אצלם כי הם בתכלית השפלות). עיקר ה"עלמא דאתכסיא", דווקא הנסתרות שצריך לחבר עם היבשה, עם הטבע, הם מקור השפלות.

רק נאמר רמז בסוף, שכתוב כבר אצלנו: הביטוי הראשון, "ויבֹאו בני ישראל בתוך הים ביבשה"[31], עולה בגימטריא 1430. מספר מצוין אצלנו, 55, הכל, פעמים הוי' – הכל הוי', הוי' הכל – ולענין הפסוק הזה היינו הים[32] פעמים הוי' ("הים", עלמא דאתכסיא, היא המלה העיקרית כאן, כמו שראינו קודם בפסוק "הראשונֹת וגו'" בענין כפולת תבת "אני", עלמא דאתגליא). זה ה"יחי וכו'" – הכל הים, ענוה ושפלות שמקורן בעלמא דאתכסיא.

מה החידוש? אפשר לחשוב ששפלות היא עלמא דאתגליא. למה אדם בשפלות? כי "ידע איניש בנפשיה", מסתכל על המציאות שלו ורואה מי אני ומה אני. לא, השפלות האמתית של היהודי היא בחינת מ"ה שלו (ליתר דיוק בחינת מ"ה דב"ן), סוד. שוב, ווארט מאד חשוב – יש שפלות וענוה של מוסר. זו לא השפלות של החסידות. שפלות של מוסר היא השפלות הגלויה – מה עשית ואיפה היית והיתר, בנגלה. כל מה שאנחנו לומדים שפלות, תורת ארץ ישראל, היא לא זה. אנחנו לומדים על שפלות של הים (והיבשה שבים והים שביבשה), כמו שהוא מסביר טוב בקטע הזה בבת עין.

שוב, שפלות היא באמת מלכות, אבל מלכות שמקבלת מהתפארת והיסוד. התפארת והיסוד, "מוצא פי הוי'" בתפארת מהברכות ו"מוצא פי הוי'" שביסוד, בתוך האוכל, שמחיים את המלכות – מחיים את המלכות בתחושת ענוה ושפלות.

איך הוא מסביר בצורה הכי פשוטה ענוה ושפלות? שכל הזמן מכירים בחסדי ה', כל מה שקורא איתי הוא חסדי ה'. הכל רחמים – ככה רבי אשר היה אומר – ובבת עין כתוב חסדי ה'. מי שלא מכיר שהכל חסדי ה' אין לו שפלות. לא שעיקר השפלות רק שאני למטה, לא שוה כלום, פגום, אלא עיקר השפלות הוא איך שהכל חסדי ה'. זה יחוד השפלות והרחמים, כמו שמוסבר אצלנו באריכות בפרק בעבודת ה'. עד כאן פירושי "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".



[1]. "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (בכל לשון יש ו תבות ו-כד אותיות, יחס מושלם של א:ד).

[2]. רחל נוטריקון ירח לבנה (רחל ירח לבנה = "אהיה אשר אהיה").

[3]. "ראש חדשים" "ובראשי חדשיכם" = 1764 = 42 ברבוע (סוד שם מב של מעשה בראשית ועלית העולמות בתפלה). הערך הממוצע של כל תבה = אמת (אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים ולידת העם).

[4]. "פעֻלת צדיק לחיים" ("פעלת צדיק" = 784 = כח ברבוע) – שני השרשים פעל ו-בעל מתחלפים. נמצא ש"פעלת צדיק" הוא ענין "כי בֹעליך עֹשיך הוי' צבאות שמו", פעולת ספירת היסוד ביחודו עם המלכות ("כמשוש חתן על כלה"), ודוק.

[5]. ד"ה "בפסוק החדש הזה לכם" תרמ"א:

בפסוק החודש הזה לכם כו'. וחכמים הגידו כי הי' צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בנ"י זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבנ"י. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בנ"י לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והש"י שרצה לחדש העולם ע"פ התורה זיכה את בנ"י להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכ' הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. שמקדים הש"י בעבודת בנ"י שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא.

[6]. ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרמ"ו:

במדרש החודש הזה לכם. מגיד דבריו ליעקב זו התורה. חקיו ומשפטיו החודש שהחגים תלוין בו. ונק' חק כדכ' חק לישראל כו'. הענין הוא דאיתא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל הוא פרשת החודש. דכ' החודש הזה לכם. הוא דרך המיוחד לבנ"י. דבגלות מצרים הי' העבודה בעבור תיקון העולם. כמ"ש מזה בפ' וארא. ועתה התחיל דרך חדש המיוחד רק לבנ"י והוא דרך התורה. אך התורה למעלה מעולם הטבע. ובחי' המצות הם דרכים להתפשט הארת התורה בעולם הטבע. ונק' חקים שהמה חקיקה וציורים ורמזים מהתורה שמתלבשין בעולם העשי'. והי"ב ראשי חדשים המה י"ב צינורות ושערים להמשיך התחדשות לעולם הטבע. וזה הדרך הוציאו בנ"י מכח אל הפועל שזכו לפתוח להם דרכי נתיבות אלה. וע"ז אומרים בעמך ישראל בחרת כו' וחקי ר"ח להם קבעת.

[7]. ראה לעיל (ח"א לשנה זו) אור לי"א חשון פ"ד (שני סיפורים על רבי נחום מטשרנוביל והבעש"ט בענין שבירת כוסות).

[8]. כאשר מונים את עשר הספירות לפי הסדר כח"ב חג"ת נהי"מ אזי הספירה החמישית היא ספירת הגבורה, כמבואר בפנים. אך כאשר מציירים את עשר הספירות כמשולש של 4 בסוד שיר פשוט וכו', אזי יש עוד דרך לכוון את הספריות, לפי הנטיות שלהן לימין ולשמאל. בג"ר – שיר פשוט ושיר כפול – אין שינוי. אך בשורה השלישית של המשולש – שיר משולש, חג"ת – יש לומר שהחסד לימין (כמובן) והגבורה לשמאל והתפארת באמצע. על דרך זה, בשורה האחרונה – שיר מרובע, נהי"מ – יש לומר שהנצח בימין ההוד בשמאל וביניהם היסוד והמלכות (היסוד לימין המלכות).

    לפי דרך זו, ה"אני" שבאמצע המשולש מכוון כנגד ספירת התפארת, סוד הלב שבאמצע גוף האדם וכולל את כולו ("תפארת גופא"). אני הוא מספר ההשראה של ו (תפארת). תפארת הוא המשולש של לוי (הבן השלישי של יעקב, תפארת). תפארת עולה אני ועוד השגחה פרטית, ששייכת לספירת התפארת (וייחודה עם המלכות, המציאות), כמבואר כאן.

    הצד השוה של שתי הדרכים הנ"ל הוא צד ימין, ראשי ארבע שורות המשולש – "הראשונת הנה... וחדשות... בטרם" – כנגד כתר חכמה (ראשית המוחין) חסד (ראשית מדות הלב) נצח (ראשית כוחות המעשה). כתר חכמה חסד נצח = בראשית! הר"ת = אלהים – "בראשית ברא אלהים". "הנה" היינו ראשית הגילוי של ספירת החכמה. "וחדשות" היינו סוד חדש-חסד שהתבאר בפנים. "בטרם" היינו עיקר תודעת הזמן שבפסוק, בחינת נצח כנודע. "הנה... וחדשות... בטרם" (שלש ההתחלות-ההתחדשויות שבמודע, בשכל ברגש ובמעשה) = משה משה משה שעולה מה במשולש ("ונחנו מה", "ונחנו" כנגד משה ואהרן שנכללו יחד במצות "החדש הזה לכם") וה"פ אור של יום אחד (ההתחלה-התחדשות) של מעשה בראשית. והוא עולה חיה פעמים אדם (שם מה, המילוי העיקרי של שם הוי' ב"ה: יוד הא ואו הא). "הראשונת" (הכתר, הראש הנעלם, בעל-מודע של הנפש – "ראש חדשים") = יחידה (בחינת כתר) פעמים הוי' ב"ה, ודוק היטב. הערך הממוצע של שש התבות הנותרות בפסוק = מרכבה (רכב מה), בסוד מרכבה לעצם ההתחדשות (כוחות הראשית) של הנפש.

[9]. התוועדות כ"ד טבת.

[10]. ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרנ"ה:

במדרש החודש הזה לכם מי זאת הנשקפה כו'. דורש על הד' מלכיות שירדו בנ"י לתוכם והאירו תוך החושך ע"ש. וז"ש החודש הזה לכם ראש חדשים שזה הי' סימן והכנה לכל הגליות שבנ"י יש בידם כח התחדשות. ולכן יכולין להאיר תוך החושך. דאין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י יש להם דביקות למעלה מן הזמן. ראשון הוא לכם לחדשי השנה הוא התחדשות לחדש הזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. שבנ"י ממשיכין קדושה לתוך הזמן כי הם למעלה מן הזמן וכל זה התחיל ביציאת מצרים.

[11]. שמות רבה טו, ו:

ד"א "החדש הזה לכם". הה"ד "מי זאת הנשקפה כמו שחר", ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע גליות, שבארבע גליות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה בגלות.

בבבל מנין? שנאמר "מי זאת הנשקפה כמו שחר", נבוכדנצר היה משתחוה לשמש, שנאמר "איך נפלת משמים הילל בן שחר", ודניאל היה שוחר ומתפלל למקום, שנאמר "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם ערב ובקר וצהרים". ולמה היה שוחר ומתפלל? כדי שירחם הקב"ה על ישראל, ועליו אמר שלמה "שוחר טוב יבקש רצון". ונמצא להם האלהים בעת צרתם, שנאמר "אני אוהבי אהב וגו'". וכן מצינו כשהושלך דניאל לגוב אריות לא ניזק, שנאמר "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני". חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש ולא ניזוקו, שנאמר "ושער ראשיהן לא התחרך וריח נור לא עדת בהון", אלא האירו לעולם כשחר שהוא מאיר לעולם, לפיכך "הנשקפה כמו שחר". ועשו לעובדי כוכבים להכיר להקב"ה ולקלסו, שכן נבוכדנצר אמר כשיצאו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן "בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה". וכן דריוש אמר כשנפל דניאל לגוב אריות "להוון זעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל די הוא אלהא חייא". לכך כתיב "מי זאת הנשקפה כמו שחר".

"יפה כלבנה" בגלות מדי. אתה מוצא בלילה אם אין הלבנה נראית ברקיע החשך בעולם ואין אדם יכול להלך אפילו תוך המדינה, כיון שהלבנה נראית ברקיע הכל שמחין ומהלכין בדרך. כך בימי אחשורוש שגזרו על ישראל "להשמיד להרוג ולאבד" ובאה אסתר והאירה לישראל, שנאמר "ליהודים היתה אורה ושמחה". לכך כתיב "יפה כלבנה" בגלות מדי. ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה, כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום כך אסתר אמרה "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום", לפיכך "יפה כלבנה" בגלות מדי.

"ברה כחמה" במלכות יון. סנדריאוס אם אוליאוס חמה שמה, והשמש גבור נקרא, שנאמר "ישיש כגבור לרוץ אורח". בתקופת תמוז מי יוכל לעמוד כנגד השמש? הכל בורחים ממנו, שנאמר "ואין נסתר מחמתו". כך במלכות יון הכל ברחו ממנו, ומתתיה הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כולן. וכן הקב"ה אומר להם "כתו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני", ואומר "כן יאבדו כל אויביך ה' וגו'", לקיים מה שנאמר "ברה כחמה".

"איומה כנדגלות" באדום. למה נקרא שמה "איומה"? לפי שעומדת במלכות שיש לה אימה, שנאמר "וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא". מהו "איומה כנדגלות"? אתה מוצא י"ב מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מי"ב מזלות כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מי"ב שבטים, שנאמר "אם ימושו החוקים וגו'". "איומה כנדגלות", אין דגלים אלא צבאות, שנאמר "דגל מחנה וצבאו ופקודיהם". וכן דגלי השמים המלאכים ודגלי הארץ ישראל, צבאות השמים מלאכים, שנאמר "וכל צבא השמים עומדים וגו'", צבאות הארץ ישראל, שנאמר "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ואדון שניהם הקב"ה. וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כך העובדי כוכבים היו יראים מישראל, שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וגו'". לכך נאמר "איומה כנדגלות", שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים. במלאכים נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" ובישראל נאמר "אתם נצבים היום". המלאכים אומרים בכל יום "קדוש קדוש קדוש" וישראל אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". המלאכים נקראו אש, דכתיב "משרתיו אש לוהט", וישראל כמו כן, דכתיב "והיה בית יעקב אש". המלאכים מתחדשין בכל יום ומקלסין להקב"ה, והן חוזרין לנהר אש שיצאו ממנו ושוב האלהים מחדשן ומחזירן כשם שהיו בראשונה, שנאמר "חדשים לבקרים", כך ישראל משתקעין בעונות מיצר הרע שיש בגופן וחוזרין בתשובה והאלהים בכל שנה סולח לעונותיהם ומחדש לבם ליראתו, שנאמר "ונתתי לכם לב חדש". לכך כתיב "איומה כנדגלות".

[12]. ד"ה "החדש הזה לכם" תרנ"ח:

החודש הזה לכם. בנ"י מונין ללבנה. כי בר"ה מתחדש כל השנה. אבל לבנ"י ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות. ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום. וכמו ברואה הים הגדול לפרקים. ולכן ניתן לבנ"י התחדשות בכל חודש שיהיו נגאלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד. ובאמת אין בני עוה"ז יכולין לקבל התחדשות כדכ' אין כל חדש תחת השמש אבל בנ"י שהם בני עוה"ב יכולין לקבל התחדשות כדכ' החודש הזה לכם. ולכן תיקנו בברכת הלבנה וללבנה אמר שתתחדש כו' לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. כנ"ל שעתידין להיות בני עוה"ב. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק לכן אינה יכולה לקבל התחדשות. אבל בני ישראל שהם בני עוה"ב יש להם דביקות בבחי' התחדשות. וכ"ז בא לבנ"י בגאולת מצרים. לכן כ' ושמרת כו' החוקה מימים ימימה כמ"ש במ"א הפי' להביא הארה מימים שלמעלה לימים שלמטה. דכ' יום ליום יביע אומר. פי' ממדרגה למדרגה דאית ימים ואית ימים. ובימים שלמעלה מהשמש שם יש התחדשות. והקב"ה בטובו מחדש בכל יום הארה מימים ימימה. והאדם צריך לשמור ולהשתוקק לקבל הארה מזה ההתחדשות כמ"ש ושמרת. וכמ"ש אני מעיר השחר. וע"י מצות התפילין שהם זכר ליצ"מ יכולין למצוא זה ההתחדשות. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי הימים שלמעלה מאירין בשבת לימים שלמטה מעצמן. וזה שכ' ששת ימים עשה כו' השמים ואת הארץ. אבל בשבת נעשין אחדות א' השמים וארץ כמ"ש במ"א.

[13]. ד"ה "החדש הזה לכם" תרל"א:

החודש הזה לכם. ענין זה לגאולת מצרים. כי בגלות נחסר זה ההתחדשות. כמ"ש בפ' ויקם מלך חדש ע"ש. ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות הש"י. ומזה בא התחדשות. כי חיותו ית' יש בו התחדשות תמיד כמ"ש מחדש בכל יום תמיד. ופי' תמיד בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כ' אין כל חדש כו'. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות. וז"ש החודש הזה לכם. שיכול כל א' מישראל לעורר התחדשות זה ע"י אמונה שמברר בלבו שהכל מהש"י. וזה ההפרש בין שבת לר"ח. ששבת מעין עוה"ב קביעא וקיימא שאין הסתר. כמ"ש מתעברין מינה. ור"ח הוא להאיר ההתחדשות גם בימות החול. וזה תלוי בישראל כמ"ש לאל גומר עלי כו'. וז"ש רש"י ז"ל ובמד' שנתקשה מרע"ה עד שהראה לו כזה ראה וקדש כו'. והלא לא נדבר אלא ביום כו' עם חשיכה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא דנהרא בחי' שבת. וזה ישמח משה כו'. אבל בחי' חודש בדרך אמונה כנ"ל. והראהו עם חשיכה בין השמשות. וכ' הזה להודיעהו כי ה' ושמו אחד. ולפעמים צריך להיות דרך אמונה לעורר התחדשות כנ"ל.

[14]. ד"ה "החדש הזה לכם" תרנ"ו:

החודש הזה לכם. פי' חז"ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליצ"מ. אכן זה כח הדיבור שניתן לבנ"י ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב"ד אומרים מקודש החודש. וביצ"מ זכו בנ"י לברית הלשון. וזה מצות פסח פה סח. ולמען תספר. ולכן המצוה באכילת קרבן פסח. והגם כי אין אכילה מעכב. מ"מ צריך להיות ראוי לאכלו כמ"ש לפי אכלו תכוסו. והוא תיקון הפה. וז"ש בעבור זה עשה ה' לי. בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'. והנה ב' מ"ע שחייבים עליהם כרת. פסח ומילה. והם ברית הלשון וברית המעור. ונק' בריתות שעיקר החיות תלוי בהם. וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם. ורוב כריתות הם על מאכלות אסורות וביאות אסורות. ובב' בריתות אלו עיקר ההתחדשות. כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם. כמו כן כח הפה להביא התחדשות. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. וע"ז נא' החודש הזה לכם. שנמסר לבנ"י כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבנ"י. והוא כולל כל הלשונות. וע"ז אומרים ורוממנו מכל לשון. וזה נגמר ביצ"מ. ז"ש למען תספר. וב' הבריתות תלוין זה בזה. לכן כל ערל לא יאכל בו.

[15]. מקֻדש ועוד מקֻדש מקֻדש (סוד קדש קדשים, קדש אחד מעל שני קדשים, סוד ג"ר, כח"ב) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (1332, היהלום של 36 = 36 פעמים 37), פסוק הכותרת של עשרת הדברות. האמ"ת = חדש (יב צרופי הוי' ב"ה, סוד קדוש החדש), הרוס"ת = השגחה פרטית.

[16]. שיעור אור לר"ח שבט עפ"י ד"ה "במדרש כובד אבן" תרמ"ז (וד"ה "החדש הזה לכם" תרמ"ט).

[17]. שיעור ר"ח שבט עפ"י ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תר"נ.

[18]. שיעור אור לז' שבט עפ"י ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרס"א (וד"ה "בענין מצות פסח" תרנ"ב).

[19]. שיעור אור לז' שבט עפ"י ד"ה "בפסוק החדש הזה לכם" תרמ"ט.

[20]. שיעור אור לז' שבט עפ"י ד"ה "במדרש כובד אבן" תרל"ב.

[21]. שיעור אור לז' שבט עפ"י ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרנ"ד.

[22]. שיעור אור לז' שבט עפ"י ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרנ"ד וד"ה "החדש הזה לכם" תרס"ב.

[23]. שיעור זה עפ"י ד"ה "בפסוק החדש הזה לכם" תרמ"א.

[24]. שיעור זה עפ"י ד"ה ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרנ"ה וד"ה "החדש הזה לכם" תרנ"ח.

[25]. שיעור זה עפ"י ד"ה "החדש הזה לכם" תרל"א.

[26]. שיעור זה עפ"י ד"ה "במדרש החדש הזה לכם" תרמ"ו.

[27]. שיעור זה עפ"י ד"ה "החדש הזה לכם" תרנ"ו.

[28]. "באתי לגני" תשי"ד ותשל"ד.

[29]. לקו"ש חט"ז עמ' 178 הערה 39.

[30]. וזה לשונו:

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים וגו' (יד כב - כט). וי"ל למה שינה הכתוב, בתחלה הקדים בתוך הים ואח"כ ביבשה, ואח"כ הקדים ביבשה ואח"כ בתוך הים.

ולהבין זה, הנה ידוע מאמר חז"ל (אותיות דר"ע אות ב, וע' בר"ר א א, זח"א יא ע"ב) שעיקר בריאת העולם היתה בשביל היראה שנקראת ראשית, ובשביל התורה ובשביל ישראל שנקראים ראשית.

ובחינת יראה אי אפשר לבא כי אם על ידי בחינת מ"ה בחינת ענוה תחלה, כי כאשר מתבונן האדם ומאמין באמונה שלמה אשר בידו נפש כל חי ומה אנחנו מה חיינו מה גבורתנו (ע' תנדבא"ר פכ"א, תפילת לעולם נוסח אשכנז) ובלתי לה' עינינו, שה' יושיענו ויתן לנו חיים וכח וכל אשר צריך לנו, וכאשר מתבונן האדם בענינים אלו בכל פרט ופרט להבין שפלותו באמת, אזי ממילא נופל עליו אימה ויראה ופחד מגדולתו ית', ונכנע לפניו ית' בהכנעה גדולה, ובזה מהפך מדת הדין שהוא בחינת אלה"ים שהוא גימטריא מ"ם ה"א, ועושה בחינת הוי"ה במלוא אלפין, גימטריא מ"ה, על ידי בחינת מ"ה בחינת ענוה שיש לו, גם ענוה גימטריא מ"ם ה"א מ"ה.

וצריך האדם ללמוד זה הבחינה מן המים, שיורד ממקום גבוה למקום נמוך כמאמר חז"ל (תענית ז.) התורה נמשלה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך אף התורה כו' (ר"ל שגם להתורה צריכים להיות בבחינת ענוה).

וזהו שאמרו חז"ל (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר את הטמאים כו'. ר"ל שאפילו הטמאים היינו החוטאים, מי שחטא על ידי בחינת שכחה, ששכח בשעת העבירה את חסדי ה', כמאמר הכתוב (ע' תהלים קו ז) שכחנו את רוב חסדיך וגו', ועל כן חטא כי לא זכר את חסדי ה' ולא היה לו בחינת ענוה ובחינת יראה, ואעפי"כ כאשר זוכר אח"כ בחינת מים שיורד ממקום גבוה למקום נמוך, וגם הוא משפיל את עצמו מבחינת גבהות וגדלות, ולבו נכנע בקרבו בבחינת מ"ה, אז אותה הבחינת מים שיש לו מטהרת אותו ומחזירו לתשובה שלמה ביראה גדולה לפני הבורא ב"ה, ונמחלו לו כל עונותיו, וזהו מטהר את הטמאים.

וזה מרומז בכתוב (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו', פירוש מים נקרא דמות לבחינת ענוה כנ"ל מה מים יורד כו', וזהו פירוש הפסוק נעשה אד"ם, גימטריא מ"ה, בחינת ענוה. כדמותנו, ר"ל כמו המים שנקרא דמות כנ"ל.

ובחינה זו קדמה לבריאת העולם, כמאמר הכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים וגו', שבחינת מים היה קודם שנברא העולם, ר"ל שלכן נקרא העולם, בעבור בחינה זו של מים שהיה במחשבה הקדומה.

וזהו שאמר הכתוב (שמות יד טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו', ואיתא בזוה"ק (זח"ב נב ע"ב) בעתיקא תליא מילתא כו', פירוש עתיקא היא בחינת מחשבה קדומה, הוא בחינת מ"ה, בחינת ענוה ויראה, בחינת מים שקדמה במחשבה קדומה. ר"ל מילתא זו תליא, כאשר יהיה לישראל בחינת מ"ה בחינת מים, ועי"ז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים.

ומיד האיר ה' והשפיע לישראל בחינת מים, בחינת י"ם, בחינת מ"ה הנ"ל. וזהו שאמר הכתוב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, פירוש שהיה להם בחינת י"ם כאשר היו עדיין ביבשה, ועל ידי בחינה זו, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, פירוש על ידי בחינה זו נתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ונעשה להם נס שהלכו ביבשה בתוך הים.

וזהו שאמרו חז"ל (בר"ר ה ה) תנאי היה להקב"ה עם הים וכו'. תנאי מרמז לבחינה זו שיורד מגבוה לנמוך, הוא בחינת מ"ה בחינת ענוה, ונקרא תנאי, כי שורש המלה של תיבת ת"נאי הוא ת"נ, גימטריא עשר פעמים מ"ה, כי אין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כא ע"ב).

וזהו שאמר הכתוב וישב הים לפנות בקר לאיתנו וגו', ואמרו ז"ל (שם) חזר לתנאי הראשון. (וקשה, וכי אימתי בטל את התנאי). פירוש, כאשר נתבקע הים היו המים עומדים ולא ירדו מגבוה לנמוך, כמאמר חז"ל (מדרש תהלים יח) המים התחתונים ירדו והמים העליונים עמדו, וא"כ בטלו המים העליונים בחינת תנאי, לירד ממקום גבוה למקום נמוך, ולזה וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, היינו לתנאי הראשון להיות יורד מגבוה לנמוך, כמאמר הכתוב (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים (בחינת ענוה בחינת מ"ה) בחימת י"ם בחינת מ"ה הנ"ל.

ובבחינה זו יצאו ישראל ממצרים, כמאמר הכתוב (שמות יב כט) וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וגו', ר"ל שהכה בחינת בכור, בחינת גסות הרוח, והיה לישראל בחינת ענוה, ובזה יצאו ממצרים.

רק שאח"כ נפלו מעט מבחינה זו, ויחנו לפני פי החירות בין מגד"ול (שמות יד ב) לשון גדלות, ר"ל בחינת גסות. ובין הי"ם, מרמז לבחינת מ"ה בחינת י"ם הנ"ל, היינו שהיו ממוצעים, שלא היה להם בחינת י"ם בשלמות, ולכן לא יכלו לכנס בתוך הים כנ"ל. עד אשר האיר ה' עליהם בחינת מ"ה כנ"ל, ואז ויבקעו המים וגו', על שם הכתוב (ישעיה נח ח) אז יבקע כשחר אורך, ר"ל שהאיר עליהם אור ה' בחינת מדת הרחמים (ת"ז ת' כב סז.).

ולזה היתה עיקר בריאת העולם, כמאמר הכתוב (בראשית א א) בראשית ברא אלה"ים, אותיות א"ל הי"ם, ר"ל שהבריאה היתה בשביל בחינת י"ם כנ"ל.

ובחינה זו מרומז בתיבת (שמות יד ל) ויושע ה' ביום ההו"א וגו', ההו"א ר"ת של א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ הנאמר בבריאת העולם (בראשית א א). אמנם מכל מקום עדיין לא היה בחינה זו בשלמות, ולזה שר לא נאמר אלא ישיר לעתיד לבוא (סנהדרין צא ע"ב, תנחומא צו ז), כי אז יהיה הבחינת מ"ה בשלמות, ויהיה השירה בשלמות, ואז יהיה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וגו' (שופטים ה לא), בגבורתו גימטריא כתר, שבחינה זו תהיה לכתר, כדאיתא בזוה"ק (ח"ב דף קלב.) מאן דאמר שירתא דא זמין לעטרא למלכא משיחא וכו', שיהיה אז בחינת כמים לים מכסים כנ"ל.

[31]. יש בביטוי זה "ויבאו" אותיות, ה ברבוע. האות האמצעית של הביטוי (של הרבוע) היא ה-ל של ישראל, שהיא ה"מגדל הפורח באויר", כאשר כד האותיות שמסביב עולות 1400 = סוד פעמים כ (סוד הכתר).

[32]. הים (= הכל) = י במשולש. לעיל דברנו על "מוצא פי הוי'". "מוצא פי הוי'" = 22 במשולש (סוד כב אתוון דאורייתא היוצאות מ"פי הוי'"). יש ב"מוצא פי הוי'" י אותיות וכאשר מציירים אותו כמשולש של ד (שאזי שם הוי' ב"ה הוא השורה התחתונה, ה"שיר מרובע" של המשולש) פנות המשולש הן אותיות הים, משולש י (סוד עשר ספירות בלימה, שרש ומקור לעשרים ושתים אותיות יסוד, וכידוע שמהתעבות האורות, הספירות, נתהוו הכלים, האותיות).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com