חיפוש בתוכן האתר

אור לט"ו בשבט ע"ד – אזכרה לקדוש נתנאל (נתי) עוזרי הי"ד – גבעת רונן הדפסה דוא

אור לט"ו בשבט ע"ד – סנה יעקב (גבעת רונן)

  אזכרה לקדוש נתנאל (נתי) עוזרי הי"ד

2.              א. טוב הארץ

3.               "שנה טובה ומתוקה" – יין, שמן ודבש

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכל היהודים המתוקים של ארץ ישראל המתוקה. בין המינים, כשאומרים "לשנה טובה ומתוקה" בט"ו בשבט, "טובה" הולך בפרט על היין והשמן, שיש "יין הטוב" ו"השמן הטוב", ו"המתוקה" הולך על הדבש, המתוק, התמרים. בספירות הגפן והשמן הם התפארת והיסוד, זה "הטובה", והדבש המתוק הוא המלכות. אין מתוק כמו מלכות.

לכן בפרט צריך לאכול הרבה תמרים. הצירוף של חדש שבט הוא "המר ימירנו והיה הוא". "המר ימירנו" היינו תמרים – להמיר את המר במתוק, כמו שדורשים תמר, תם-מר, תם מר ומתחיל מתוק, כמו בכל ראש השנה "תכלה שנה וכו' ותחל שנה וברכותיה".

כדי להתחיל את השנה בארץ ישראל צריך שהרבה שרף יעלה בגזע, ושרף זה להיות שרוף על ה', שרוף על ארץ ישראל ועם ישראל. במיוחד כאן שהרבה שרף יעלה בגז'ע שיש כאן, ומכח כל השרף שיבנו הרבה בתים, שהמקום הזה יתפתח ויגדל ויפרח – "הרחיבי מקום אהלך" – יתרחב. כעת בונים מקוה, שיהיה בהצלחה רבה – כל הבניה של ארץ ישראל, מכח ראש השנה של ארץ ישראל, היום.

אפשר לשיר "שנה טובה ומתוקה" – "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה".

4.               עשרה דורות בפסוק שבעת המינים

בפסוק "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" יש שבעה מינים אבל עשר תיבות. הטור מביא זאת, שכאשר מברכים "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" – ברכה עם עשר תיבות – צריך, בין היתר, לכוון את עשר המילים של "ארץ חטה וגו'" (יש כמה פסוקים שצריך לכוון, ואחד מהם הוא הפסוק הזה של חמשה עשר בשבט).

אם יש עשר מילים, זה כמו כל הדברים של עשר – "העשירי יהיה קדש להוי'" (פסוק שבא בהמשך ל"המר ימירנו והיה הוא", הצירוף של שבט). יש עשר ספירות. הב"ח על הטור אומר שעשר המילים הן כנגד עשר ספירות, צריך לכוון את הספירות. זה הב"ח סימן קסז באו"ח.

עשר ספירות הן גם עשרה דורות מהבעל שם טוב עד דור הגאולה. זאת אומרת שהדור שלנו הוא המלכות. הדור הקודם הוא עיקר הטוב – יש יין טוב ושמן טוב כנ"ל, אבל העיקר הוא "טוב שם משמן טוב" – "שמן למאור". בנפש המאור הוא הזכרון, והשמן הוא סגולה לזכרון. על האור כתוב כי טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", שזה השמן. אחר כך, ממש בסמיכות – היה מספיק לכתוב זית, אבל רוצים שהשמן יתחבר עם הדבש, התשיעי עם העשירי, המלה התשיעית של הפסוק עם המלה העשירית של הפסוק. גם דור השמיני הולך יחד עם דור התשיעי, זה הפשט – "זית שמן".

אם נתחיל מהתחלה, ה"ארץ" הראשונה היא כנגד הבעל שם טוב. "חטה ושערה" כנגד המגיד ואדמו"ר הזקן. אחר כך הגפן, היין הטוב, הוא אדמו"ר האמצעי. התאנה – הצמח צדק. הרמון – הרבי המהר"ש. אחר כך "ארץ" תנינא – שהיא גם רצון, אם הארץ העליונה היא רצון עליון אז הארץ השניה היא רצון תחתון, וכתוב שיש גם מעלה ברצון תחתון ביחס לרצון עליון – היא הרבי הרש"ב.

כאן מתחיל מהלך חדש, כידוע שהרבי אומר שהמהלך המשיחי ממש, "להביא לימות המשיח", מתחיל מהדור השביעי לבעל שם טוב – הרבי הרש"ב. אחר כך "זית שמן" הם השמיני והתשיעי שהולכים יחד. אבל גם הצירוף "שמן ודבש", שתי המילים בפסוק שהן כפולות של שם הוי' (שמןיה פעמים הוי'; ודבשיב פעמים הוי', כל יב צירופי שם הוי', וביחד – שבת, היהלום של הוי').

בכל אופן, אנחנו כבר "ודבש" – שיהיה הרבה מתוק לדור של "ודבש", שנזכה להמתיק את כל הדינים, בכיף, ושיבוא משיח צדקנו בחסד וברחמים, משיח מתוק.

5.               ארבעה "כי טוב" עיקריים

יש ארבעה דברים עיקריים שכתוב עליהם "כי טוב": "וירא אלהים את האור כי טוב". "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". הצדיק כבר קשור לתמר, "צדיק כתמר יפרח", כמה שהתמר הוא מתוק, הוא גם "כי טוב" (בקבלתו משני הטובים שמעליו), כי "צדיק כתמר יפרח" הוא "אמרו צדיק כי טוב". בברכת יעקב אבינו ל"יששכר חמור גרם" – התלמיד חכם הלומד בשקידה והתמדה בישיבה – כתוב "וירא מנֻחה כי טוב".

אז יש "מנֻחה כי טוב", אבל ה"כי טוב" שהוא שרש ומקור לכל ה"כי טוב" שיש בתנ"ך הוא "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו" – הקב"ה בכבודו ובעצמו. אלו ארבעת ה"כי טוב" העיקריים שיש בתנ"ך.

6.     י: "הודו להוי׳ כי טוב"

אז אם כבר, צריך לסדר אותם לפי י-ה-ו-ה. היות ש"הוי' בחכמה" נכוון את "הודו להוי' כי טוב" ל-י של השם הכללי. רבי הלל בביאור שלו על קונטרס ההתפעלות מסביר שעיקר ההודיה היא לפנימיות ספירת החכמה, הרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק", ועל זה צריך להודות. כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – רבי מאיר הוא פנימיות החכמה, שמאיר עיני חכמים בהלכה ולא זכו חבריו לעמוד על סוף דעתו, צריכים להודות. זה "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו".

7.     ה עילאה: "את האור כי טוב"

אחר כך "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום [ברישא חשוכא] ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב". זה כבר "ברישא חשוכא והדר נהורא" – תופעה של אמא. קודם "במחשכים הושבני כמתי עולם", זה תלמוד בבלי, ואחר כך "כיתרון האור מן החשך" דווקא. זה פנימיות אמא.

8.     ו: "אמרו צדיק כי טוב"

אחר כך צדיק, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הצדיק הוא הקו האמצעי, הדעת, התפארת, ובפרט הצדיק הוא היסוד – "וצדיק יסוד עולם" – זה כנגד ה-ו של שם הוי' הכללי שאנחנו מתבוננים בו כרגע.

9.     ה תתאה: "וירא מנֻחה כי טוב"

ואחרון אחרון חביב, "אל המנוחה ואל הנחלה", זה ארץ ישראל, כאן במקום הזה, שצריך להגיע אל המנוחה. עם כל מסירות הנפש, כל המלחמות, כל העימותים, כל המעצרים, כל השחרורים – כל מה שקורה – צריך להיות "וירא מנֻחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה"[1] (על דרך "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו"). שוב, מה אמרנו עכשיו? שבעצם "וירא מנֻחה כי טוב" זה הארץ ("ואת הארץ כי נעמה"), שלמות הארץ. שלמות ארץ ישראל היא ה תתאה של שם הוי'.

הסדר הנ"ל, שכנגד י-ה-ו-ה, הוא בעצם הסדר של ארבע ההבדלות שאומרים במוצאי שבת: "המבדיל בין קדש לחול", היינו בין קדושת שמו יתברך, "אין קדוש כהוי'", "הוי' כי טוב", לדברי חולין; "בין אור לחשך" היינו כנגד "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"; "בין ישראל לעמים" היינו כנגד "אמרו צדיק כי טוב וגו'", "ועמך כלם צדיקים וגו'". "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" היינו כנגד "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", סוד "באת שבת באת מנוחה וכו'", וכידוע שארץ ישראל במקום מכוונת כנגד יום השביעי, שבת קדש, בזמן.

ולסיכום:

י  "הוי' כי טוב"

ה  "אור כי טוב"

ו  "צדיק כי טוב"

ה  "מנֻחה כי טוב"

רק כדי שנוכל לחשב את הגימטריא של ארבעת הדברים שהם "כי טוב" נציין ש"וירא מנֻחה כי טוב" כתוב חסר (כמו מנחה). סוף הצדיק שיזכה למלכות מתוקה, כמו שאמרנו שאין מתוק כמו מלכות מתוקנת, אז יזכה לראות את האור. בשתי בחינות כתוב כאן לראות – "וירא אלהים את האור כי טוב", "וירא מנֻחה כי טוב" – ה עילאה ו-ה תתאה. שוב, יש לנו "הוי' כי טוב", "אור כי טוב", "צדיק כי טוב", "מנֻחה כי טוב". שיעורי בית – תעשו את הגימטריא ותראו "נפלאות מתורתך" שיוצאים מזה[2].

חמשה עשר בשבט זה "מנֻחה כי טוב", שנזכה עם כל השרף, כל ההתלהבות, לשלמות הארץ – "וירא מנֻחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה". יששכר הוא "יש שכר לפעולתך" של רחל אמנו, "ושבו בנים לגבולם". "יש שכר לפעולתך", "יש תקוה לאחריתך", קודם "ושבו מארץ אויב" ובסוף "ושבו בנים לגבולם", ואז "וירא מנחה כי טוב" כאן בארץ ישראל, בקיבוץ גלויות.

10.       ב. טוב מצוות פרשת ה־טוב

11.         פרשת ה-טוב

השנה ט"ו בשבט יוצא בפרשת יתרו, מתן תורה, עשרת הדברות, שהיא הפרשה ה-טוב בתורה, וממילא ה"כי טוב", הכי טוב, בתורה – "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", "אין טוב אלא תורה". חוץ מזה שלפי סדר התורה פרשת יתרו היא הפרשה ה-טוב, לפי הרמב"ם וסיעתו במנין תריג מצוות התורה יש תופעה מיוחדת של טוב בפרשת יתרו – שיש בה טוב מצוות.

רק בעשרת הדברות יש ידיד החזקה ("וידבר אלהים [שם הגבורה, בחינת יד החזקה] את כל הדברים האלה לאמר") – מצוות מבין תריג, שלש מצוות עשה ו-יא מצוות לא-תעשה. לפני עשרת הדברות אין מצוות בפרשת יתרו – יש את עצת יתרו, אך היא לא מצוה מ-תריג. המצוה הראשונה ביתרו היא "אנכי הוי' אלהיך", מצות האמנת אלקות.

בעשרת הדברות יש יד מצות, אבל בסוף הפרשה ממש – הכל במפטיר – בסוף "שביעי" של פרשת יתרו יש עוד שלש מצוות לא-תעשה. יוצא שסך הכל יש בפרשה טוב מצוות. כבר "שני עדים" שיש פה טוב-טוב, כמו ביום השלישי – תפארת, עמודא דאמצעיתא, עץ חיים, תורה – של מעשה בראשית יש פעמיים "כי טוב". לכן אמרנו שבשבעת המינים יש גם שני טובים, היין והשמן, ומתוק שגם הוא טוב כי הוא מקבל משני הטובים.

12.         השלמת מעמד הר סיני בשלש המצוות ב"מפטיר"

זה שיש עוד שלש מצוות בפרשה אחרי עשרת הדברות אומר דרשני. לכאורה היה מספיק עשרת הדברות והסיפור מסביב. כל סיפור הוא דברים נעלים, אבל זה סיפור, מעטף. זה שיש עוד שלש מצוות בסוף הפרשה אומר שעשרת הדברות זה לא מספיק וצריך עוד שלש מצוות. לכן דבר ראשון נסתכל כאן במפטיר ונראה מה שכתוב שם ואיך באמת מאד ברור שהמצוות האלה, וכל הפרשיה הזו בסוף, באות להשלים את מעמד הר סיני. זה המשך, זה קורה במעמד הר סיני, ובא להשלים את עשרת הדברות.

ה' מדבר אתנו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו ישירות מפי הגבורה. שמענו בכללות "את כל הדברים האלה לאמר", כל עשרת הדברים בדבור אחד. אחר כך שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך", ואת שאר עשרת הדברות מפי הציר הנאמן, משה רבינו. אחרי עשרת הדברות יש כמה וכמה פסוקים – החל מ"וכל העם רואים את הקולות וגו'" – כמה פסוקים של סיפור, עד "ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים", פסוקי סיפור.

אחר כך, המפטיר מתחיל עוד פעם כמאמר וצווי של ה' למשה רבינו לומר לנו, לעם ישראל: "ויאמר הוי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל...". גם לפני מתן תורה התחיל, "כה תאמר לבית יעקב [אלה הנשים] ותגיד לבני ישראל".

13.         האמנת אלקות – "כה תאמר"

אם מדברים על "כה תאמר", איזו מצוה היא האמנת אלקות לפי סדר המצוות? עד שמגיעים לסוף פרשת בשלח, מ"פרו ורבו" וכו', "החדש הזה לכם", עד סוף פרשת בשלח. עד "אנכי" ולא עד בכלל יש כד מצוות, זאת אומרת שהמצוה "אנכי הוי' אלהיך וגו'" – האמנת אלקות – היא המצוה ה-כה, ה"כה תאמר", בתורה. כה זה גם משהו שלם, ה ברבוע. עשרת הדברות הן ה כנגד ה, ה ועוד ה, אבל ה פעמים ה עולה כה[3].

אם "אנכי" היא המצוה ה-כה, ויש יז מצוות עד סוף פרשת יתרו – עד איזו מצוה מגיעים? מא. כמה אותיות יש ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"? מא אותיות. רמזים יפהפיים, הכל לשיטת הרמב"ם. המצוות בפרשה מתחילות מ"אנכי" ומסתיימות ב"ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". עד כאן יש, בכל התורה, מא מצוות[4].

14.         סגולת היהודי ("אצילי בני ישראל") – תפיסת אלקות בראיה

שוב, הפרשה של מתן תורה בעצם מתחילה מ"כה תאמר", וגם אחר כך, אחרי סיום עשרת הדברות, אחרי פסוקי הסיפור מה חווה העם במעמד הר סיני, עוד פעם ה' מתחיל "כה תאמר" (ביטוי נדיר). ה' מתחיל שוב "ויאמר הוי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". "אתם ראיתם" – חז"ל אומרים שכל אומות העולם שמעו ממעמד הר סיני, שהיהודים קבלו תורה מסיני, כי הקולות והחויה האדירה התפשטה והגיעה לכל קצוות תבל ולאזני כל אומות העולם, כמו שגם קודם "שמעו עמים ירגזון" בשירת הים – כולם שמעו מיציאת מצרים, אחר כך מקריעת ים סוף וכל הניסים (כך מתחילה הפרשה, "וישמע יתרו", מה שמועה שמע ובא – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק). כולם שומעים – כך אומרים חז"ל – אבל "אתם ראיתם", רק אתם, עם ישראל, רואה. כולם שומעים ואנחנו רואים.

הרבה פעמים שואלים איך להבדיל בין יהודי לגוי[5]. כאן יש חז"ל מפורש, על הפסוק הזה, שכל ההבדל הוא באיזה חוש תופסים את האלקות. גם גוי יכול לתפוס אלקות, לפי ערך, אבל רק בחוש השמיעה. ואילו יהודי, שהוא מאצילות – חוש השמיעה הוא בריאה, הגוים שייכים לעולמות התחתונים, מבריאה ולמטה, אבל רק יהודי שהוא "מאצילי בני ישראל" – רואה אלקות, "אתם ראיתם"[6]. זה דיוק אחד, מאמר חז"ל מאד חשוב כאן.

אם הזכרנו קודם את קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, עם הפירוש של רבי הלל מפאריטש – שם הוא מסביר באריכות גדולה מאד מה בין חוש הראיה לחוש השמיעה בנוגע לנשמות דאצילות ונשמות דבי"ע, "זרע אדם וזרע בהמה". מי שהוא מ"זרע אדם", אוכל חטה משבעת המינים, שייך לחוש הראיה. מי שהוא רק "זרע בהמה", אוכל שעורה משבעת המינים, שייך בעיקר לחוש השמיעה. אבל בכך שהוא יהודי, אז הגם שמצד שרש נשמתו – העולם שמשם נשמתו יצאה וירדה – הוא שייך לשמיעה, היות שהוא יהודי יש לו גם שרש באצילות, ראיה בתוך השמיעה. מה שאין כן גוי, אין לו ראיה אלא רק שמיעה. לא לזלזל בגוי, יש לו שמיעה – לא שאין לו חוש באלקות בכלל – אבל אין לו ראיה. "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

15.         "דברתי עמכם" – התלבשות אלקות בתפיסת האדם

הדיוק השני בפסוק הוא "דברתי עמכם". בשביל להבין את הדיוק הזה צריך להסתכל בספר קדושת לוי[7]. הוא מסביר ש"עמכם" הכוונה שה' מדבר אתנו בשפה שלנו, לפי השכל שלנו, מתלבש בתוך השכל שלנו[8]. אמנם הדבור הוא "מן השמים", מלמעלה למעלה, אבל "וירד הוי' על הר סיני", ה' הרכין את השמים ושמי השמים על הר סיני ומשם דבר אתנו, כמו שרש"י מביא על הפסוק. היות שה' מדבר אתנו לפי השכל שלנו, מתלבש במוגבלות שלנו, לכן יש סכנה של "לא תעשון אתי" – הפסוק הבא, שהוא בעצם המצוה הראשונה מבין שלש המצוות שבסוף הפרשה.

16.         "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"

שוב, אחרי הפסוק "ויאמר הוי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", פסוק הקדמה, באה המצוה הראשונה – "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". תיכף נראה איך בעל הנעם אלימלך, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, מפרש את הפסוק הזה.

בכל אופן, רש"י כותב כאן "לא תעשון אתי" – לא תעשו דמויות של השמשים שמשמשים לפני במרום, מלאכים וכוכבים וכו'. אבל הרמב"ם פוסק את ההלכה, לפי חז"ל, שאסור לעשות צורה בולטת של דמות אדם אפילו לנוי. כל פיסול של פרצוף אדם לנוי. לעשות את השמשים, המלאכים, חמה ולבנה, אסור אפילו שלא בולט – רק סממנים, תמונה, ציור, גם אסור – אבל דמות אדם אסורה עם היא בולטת. זו מצות לא תעשה שלומדים מהפסוק הזה, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

יש עוד הרבה דרשות חז"ל על כל הפסוקים האלה. למשל, "אלהי כסף ואלהי זהב", בין היתר, חז"ל אומרים שאלו דיינים שקונים את המשרה שלהם עם כסף וזהב, והם נחשבים ל"אלהי כסף ואלהי זהב" – "אלהי" לשון דיינים. כל רב שקונה את המשרה שלו הוא עבודה זרה ממש, טליתו כמרדעת של חמור ומצוה לזלזל בו. את כל זה לומדים מהפסוק הזה.

זו המצוה הראשונה שבאה בהמשך לעשרת הדברות. איך פשיטא שהיא המשך לעשרת הדברות? כי יש פה גם קושיא. לכאורה כל הענין של איסור פסלים הוא נכלל בדבור השני של עשרת הדברות, לכן צריך לומר שיש כאן משהו מיוחד – אפילו לנוי, לא לעבודה. בכל אופן, זה ודאי מסתעף מהדבור השני של עשרת הדברות, וגם מהדבור הראשון כמו שנסביר תיכף. ברור שיש כאן המשך של יסוד עשרת הדברות – אמונה בה' ואיסור עבודה זרה.

17.         לי-לי בפסוקי המזבח

אחר כך יש שני פסוקים של מזבח[9], סימן שהוא משהו מאד חשוב ויסודי (שבא בהמשך לעשרת הדברות). הפסוק הבא אומר "מזבח אדמה תעשה לי". גם בחז"ל במפורש וגם בהרבה ספרי חסידות מוסבר ש"מזבח" היינו שאדם רוצה לעבוד את ה', החל מלזבוח את הבהמה שלו, את היצר הרע שלו לה', "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה וגו'", הוא מקריב מעצמו – עושה מזבח לעבודת ה'. ההתחלה היא מאדמה, צריך להיות "מזבח אדמה". מה זה אדמה? "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – יסוד השפלות.

שוב, שלש המצוות שאחרי עשרת הדברות הן מצוות כלליות מאד. הכל מתחיל, אחרי ה"לא תעשון אתי" – חז"ל דורשים "לא תעשון אִתי", "לא תעשון אֹתי", כתוב אִתי ודורשים אֹתי – "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". אחר כך "מזבח אדמה תעשה לי".

יש כאן עוד דיוק מופלא, הפסוק אומר "מזבח אדמה תעשה לי" והפסוק הבא מתחיל "ואם מזבח אבנים תעשה לי" – שני "תעשה לי"[10]. חז"ל אומרים "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". רש"י מסביר "'לי' לשמי" (הפעם הראשונה בתורה שהוא מפרש "'לי' לשמי"), כמו בתחלת פרשת תרומה. גם שם יש פעמיים "לי" – "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש" (ועל כל אחד מהם מפרש רש"י "'לי' לשמי"). כאן זה לא רק פעמיים "לי" אלא פעמיים "תעשה לי" ושניהם בנוגע למזבח.

כתוב "חכלילי עינים מיין", "כל חך הטועם [את הפירות של ט"ו בשבט] אומר לי לי". אפשר לפרש שרומז לכאן, "מזבח אדמה תעשה לי" ו"ואם מזבח אבנים תעשה לי"[11], ומשני ה"לי" האלה יוצאים אחר כך "ויקחו לי תרומה" ו"ועשו לי מקדש".

18.         עולותיך ושלמיך בעבודת האדם

שוב, מה הפסוק אומר? "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". עולה מכפרת על מחשבות, על הרהורי הלב. ושלמים – פירוש אחד בחסידות[12] שהשלמים משלימים את כל רמח ו-שסה אברים וגידים של האדם לה'.

לא כתוב כאן "חטאתיך ואשמיך", על חטאים של דבור ומעשה. כאן ה"מזבח אדמה" – השפלות – בא בשביל לזבוח, "וזבחת עליו את עלתיך", לתקן את המחשבות, "ואת שלמיך", להשלים את כל אברי וגידי האדם לה'.

חז"ל אומרים ש"שלמיך" לשון שלום, שעושה שלום בין המזבח הכהנים והבעלים – כולם נהנים מהשלמים – אבל בחסידות כתוב ששלמיך באים להשלים את כל ה-רמח ו-שסה לקב"ה. "את צאנך ואת בקרך", רש"י אומר שזה פירוש של עולותיך ושלמיך (וי"ל שבפרט, "צאנך" כנגד "עלתיך" ו"בקרך" כנגד "שלמיך").

19.         הזהירות ממגע ברזל במזבח אבנים – הדחף לחזור ל'תקופת האבן'

אחר כך, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – הכל המשך של הפסוק "מזבח אדמה תעשה לי". הפסוק הזה לכאורה הוא גם מצוה, אבל הרמב"ם לא מונה כאן מצוה מ-תריג, אלא רק בפסוק הבא: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה". הרי הפשט הוא שמזבח אדמה היה במדבר. היה מזבח נחשת ומלאו אותו בכל חניה וחניה באדמה. זה מזבח הנחשת של המשכן. אבל המזבח בבית עולמים, בבית המקדש, הוא מזבח אבנים. לכן כאן יש מצוה לדורות. כתוב "ואם", האם כאן אינו רשות אלא חובה, "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית". זו המצוה השניה של הרמב"ם, שאסור לבנות גזית את מזבח אבנים בבית עולמים. "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" – "ותחללה" מלמד שמחללים את הקרבנות שעשו על מזבח שנגע ברזל באבנים שלו.

כאן נאמר מאמר מוסגר, בדרך מליצה: היום כשלומדים את ההיסטוריה של האנושות מחלקים את התקופות לשלש – תקופת האבן, תקופת הברונזה (הנחשת מעורב עם קצת בדיל), תקופת הברזל. לפי זה, אנחנו עדיין בעצם בסוף תקופת הברזל. הרבי כותב, לכן אנחנו אומרים זאת, שדווקא בית המקדש השלישי יבנה מברזל. ברזל הוא מלכות. קודם אמרנו שתמרים הם מלכות, כנראה יש איזה קשר בין תמרים לבין ברזל (בין תמר אשת יהודה לברז"ל נשות יעקב).

בכל אופן, התקופה הכי מתקדמת באנושות – לפי המינוח של המדענים בנושאים האלה (שכמובן "לא מפיהם אנחנו חיים", וכל זה מובא רק בדרך מליצה, לעניננו) – היא תקופת הברזל. קודם היתה תקופת האבן, שידעו רק להשתמש באבנים. זה היה הרבה זמן, אני לא רוצה לומר כמה זמן לפי דעתם (הכוזבת), אבל היתה הרבה זמן תקופת האבן. אחר כך, כבר בתוך גדרי הזמן של התורה, היתה תקופת הברונזה. אחר כך, יותר מאוחר, תקופת הברזל (לשים לב שבתורה, תובל קין כבר היה "לֹטש כל חֹרש נחשת וברזל", לפי זה 'תקופת האבן' של התורה היא מאדם עד תובל קין, ובפרט תקופת אדם-שת, אב ובן הראשונים, כאשר שת היינו סוד אבן השתיה)[13].

מה התורה אומרת כאן, כמו שרש"י מביא בפשוטו של מקרא? שברזל הוא חרב[14], המקצרת את החיים, והמזבח נבנה להאריך את החיים, לכן לא מהראוי שהמקצר יגע במאריך (לא רק שלא יפגום, אפילו אם רק נוגע באבן זה כבר פוסל). מה זאת אומרת? שלפעמים התקופה היותר מתקדמת של האנושות פוסלת משהו יסודי ומקורי אבל יותר פרימטיבי באנושות.

למה אמרנו את כל הווארט הזה? קשור לבעל היארצייט שלנו, נתי עוזרי הי"ד. הוא ועוד הרבה חבר'ה, גם חבר'ה פה, הרגיש בחוש – לא בידע אלא בחוש – שיש לחזור לאיזה אורח חיים, או של 'תקופת האבן' או של 'תקופת הברונזה', אבל 'תקופת הברזל' פוסלת.

20.         תקופת האדמה, תקופת האבן ותקופת הנחשת

למה כל זה? מה הווארט כאן? שההתקדמות של האנושות היא בעצם התקדמות של כלי זין, של משחיתים. זה גם המניע של ההתקדמות. כל הקדמה היא איך להמציא נשק יותר טוב. לכן הברזל פוסל את המזבח, ובהחלט צריך להתחיל מתקופת האבן – "משם רֹעה אבן ישראל" (כדרשת חז"ל ש"אבן" היינו נוטריקון אב-בנים). תקופת האבן היא תקופה שיש קשר חזק ואמיץ מאד (הביטוי בספר התניא לכח הדעת בנפש) בין האב ובין הבן.

כנראה כאשר מתקדמים, מגיעים לתקופת הברזל, זה כמו סכינא חריפתא שמנתקת בין הדורות. למה תקופת האבן היתה הרבה זמן? כי כל הדורות היו אותו דבר. זו תקופת האבן, שיש באמת קשר הדוק בין האבות והבנים.

אחר כך צריכים להגיע לתקופת הנחשת – הברונזה – שאז "נובלות חכמה שלמעלה תורה". כך כתוב בחסידות (על פי מדרש חז"ל) מה זה נחשת, ר"ת "נובלות חכמה שלמעלה תורה". יש משהו מיוחד בנחשת. קודם אמרנו ש"מזבח אדמה" היינו מילוי מזבח הנחשת במדבר. אחר כך, בבית המקדש, יותר מאוחר, אומרים "ואם מזבח אבנים תעשה לי" – חוזרים תקופה. במדבר היתה נחשת, אבל במילוי אדמה. אדמה היא עוד לפני האבנים, על תקופת האדמה לא מדברים – היא "עפר מן האדמה", עוד יותר מוקדם. שוב, במדבר יש נחשת מלא אדמה וקוראים למזבח "מזבח אדמה תעשה לי". אבל אחר כך, בבית עולמים, יש כבר אבנים ואסור להניף עליהן ברזל. אז יש כאן הרבה לימודים.

21.         "וכתתו חרבותם לאתים" – תיקון הברזל בבית המקדש השלישי

אבל אמרנו שיבוא בית המקדש השלישי, הרבי לא אומר שהמזבח יהיה ברזל אבל שבכללות הבנין יהיה הרבה ברזל. איך יודעים את זה? ראיה מובהקת. כאשר דוד המלך הכין את כל החומרים לבית המקדש הוא הכין הרבה מתכת – בלי שום ערך – ברזל. אף אחד לא יודע לשם מה, הרי לא השתמשו בזה כל כך. היו כמה כלים, אבל הוא הכין מליוני טון ברזל. למה? כנראה בשביל בית המקדש השלישי. זה תיקון הברזל.

מה תקון הברזל? "וכתתו חרבותם לאתים", נבואת ישעיהו. הברזל נברא לקצר, אבל עושים המתקה – תמר, שממיר את המר במתוק – וממילא אפשר להשתמש בברזל רק לשלום, רק ל"אתים". במקום "לא תעשון אתי" יהיו הרבה "אתים" – דמות אדם אפילו לנוי לא, אבל אתים כן. כידוע שזה הדבר הראשון שה' ברא, "בראשית ברא אלהים – את", זה את חפירה. במקום הזה ובכל הגבעות, בכל הישובים, הדבר הראשון שה' ברא הוא את. בעצם הוא ברא שני אתים, אחד לחפור את השמים ואת אחד לחפור את הארץ, "את השמים ואת הארץ".

22.         חזרה נפלאה על סדר עשרת הדברות

אם כן, המצוה הכללית השניה שכתובה כאן בסוף הפרשה היא "לא תבנה אתהן גזית". אחר כך בא הפסוק האחרון. כמו שהברזל פוסל את המזבח, הוא גם פוסל את הכבש – צריך להיות חלק. בכבש יש דין כמו המזבח. מה הפסוק האחרון כאן, המצוה השלישית? הכבש. שלא לעשות מעלות, מדרגות, אלא רק כבש חלק בשפוע: "ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". זו עוד מצוה. אלה שלש המצוות האחרונות.

אמרנו שכל המצוות האלה הן כעין חותמת על עשרת הדברות, שמשלימות את מצוות פרשת יתרו – לדעת הרמב"ם – ל-טוב מצוות. אמרנו שזה מתחיל מ"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". ברור שקשור לדברות. מה לגבי הסוף? "אשר לא תגלה ערותך עליו" מזכיר את "לא תנאף". קודם כתוב "כי חרבך הנפת עליה" –מזכיר את "לא תרצח". זה כבר יותר מדי ברור. חשוף לגמרי שיש פה "לא תרצח" וכו'.

האמת שלא ראיתי את זה כתוב, אבל חשוף לגמרי – יש "לא תרצח" ומשהו שמסתעף מ"לא תנאף". "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" מזכיר "לא תשא". "אבוא אליך וברכתיך" מזכיר את שבת – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" – ש"מינה מתברכין כולהו יומין". "מזבח אבנים" מזכיר "כבד את אביך", כנ"ל שחז"ל אומרים שאבנים הן יחס של אב ובן. הכל לפי הסדר. מתחיל "לא תעשון אתי", על "אתי" יש אתנחתא, ואחר כך החלק השני "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". זה כנגד "אנכי" ו"לא יהיה לך". רואים שיש כאן את כל שבע המצוות הראשונות של עשרת הדברות לפי הסדר!

שוב, לפי הרמב"ם יש כאן שלש מצוות, אבל אם מתבוננים רואים שיש כאן את כל שבע המצוות הראשונות, "כל השביעין חביבין", עד "לא תנאף". מה ראוי לבוא אחר כך? "לא תגנוב" – הפרשה הבאה דנה בעבד עברי שנמכר בגניבתו. אחר כך, בהמשך פרשת משפטים, יש גם את "לא תענה" וגם את "לא תחמוד". "ואלה המשפטים" – "ואלה" בא לצרף ולהוסיף על עשרת הדברות. הסיום הוא במשפטים, אבל צריך להגיע לשביעי, ל"לא תנאף", בסוף פרשת יתרו[15].

23.       ג. "הרוצה להעשיר יצפין" – פירוש הנעם אלימלך

אחרי זה נסתכל בנעם אלימלך על הפסוק:

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם וכו'. כבר דקדקו קמאי דגבי אלקי כסף כתיב אתי וגבי אלקי זהב לא תעשו לכם [הוא אומר שזו קושיא עתיקה, אבל זה לא לפי טעמי המקרא כנ"ל – "לא תעשון אתי", אתנחתא, ואז "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שדורשים על דיינים שמשלמים שימנו אותם כנ"ל). אבל, באמת אפילו לפי הטעמים זה נכון. כי אם כתוב "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם", למה "אלהי כסף" קודם וסמוך ל"אתי" ו"ואלהי זהב" סמוך ל"לא תעשו לכם"? אז אפילו לפי הפשט יש כאן שאלה, למה "אלהי כסף" בא בהמשך ל"לא תעשון אתי" ו"אלהי זהב" בסמיכות ל"לא תעשו לכם"].

ונ"ל דאיתא הרוצה להעשיר יצפין [כתוב "הרוצה להחכים ידרים" ואילו "הרוצה להעשיר יצפין"[16]. קודם כל, כאן בתורה הזו של בעל הנעם אלימלך, ששייכת למתן תורה של פרשת יתרו, לכאורה מי שמקבל את התורה רוצה להחכים. כתוב "בשמאלה עשר וכבוד", שמאל זה צפון, אבל לכאורה זה בדיעבד, לא הכי טוב. עדיף "ארך ימים בימינה", אורך חיים זה חכמה (כמ"ש "החכמה תחיה בעליה"), משה נותן תורה מימין – "מימינו אש דת למו". אבל למרבית הפלא בכל התורה הזו הוא עושה את הצפון וגם את העושר עיקר (וי"ל שהוא סוד קבלת התורה מפי הגבורה דווקא, ובסוד "שמאלו תחת לראשי" – השמאל תומך את ראשיתי, דהיינו מתן תורה לישראל אותיות לי ראש), תיכף נראה.

אבל הכל תלוי בתורה, סימן שיש פה איזו ברכה בסוף שהתורה של פרשת ה-טוב – מה עוד יש טוב חוץ מגפן ושמן? זהב[17]. זהב הוא טוב, טוב מאד. והוא שייך בפרט לארץ ישראל, על דרך שבעת המינים (שהסימן שלהם הוא ז-הב, שבע שמתחלק לחמש ושתים), וכמו שכתוב בתחלת התורה "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה [שהיא ארץ ישראל, כמפורש בחז"ל] אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב..."[18] לכן כל היהודים, כמו שהרבי אומר, וכאן יוצא מהנעם אלימלך, צריכים להיות עשירים. אבל כדי להיות עשיר צריך להצפין.

יוצא שהתכל'ס של כל מתן תורה הוא שנהיה עשירים (גם שנוכל לקיים בהידור, בשופי רב, "'בכל מאדך' – בכל ממונך", דהיינו מדת עושין רצונו של מקום, תכלית מתן תורה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והרי לא נברא הזהב אלא בשביל בית המקדש). בכל אופן, הוא לא מזכיר כאן בכלל את "הרוצה להחכים ידרים". הוא נותן לזה פירוש יפהפה:].

ונ"ל הפירוש כך דאיתא בעירובין [נג, ב – תיכף נקרא בפנים] א"ל רבנן לרבי אבהו הצפיננו היכן ר' אלעאי צפון [יש סיפור בגמרא, במסכת עירובין, שהתלמידים אמרו לרבי אבהו 'הצפיננו' – הראנו, כך כותב רש"י – היכן רבי אלעאי צפון. רצו ללמוד ממנו והוא לא הופיע בבית המדרש, כנראה שהוא התחבא באיזה מקום. אבל מי שידע איפה הוא מתחבא הוא חברו רבי אבהו, לכן שאר התלמידים שאלו את רבי אבהו – תראה לנו איפה רבי אלעאי מתחבא, איפה הוא צפון.

כל פעם שלומדים משהו בגמרא, צריך לחשוב איך אצלי, אצלנו, היה כזה סיפור. יש מישהו שאמור להיות כאן אבל הוא הולך ומתחבא באיזה מקום, ויש חבר שיודע איפה הוא נמצא. שואלים – תראה לנו איפה הוא צפון. כל אחד ידמיין לעצמו.

רבי אבהו] א"ל עלץ בנערה אהרונית [אחרונית עירנית והנעירתו. רבי אילעי עלץ כל הלילה עם נערה אהרונית – בת כהן – אחרונית ערנית והנעירתו. היא עשתה אותו ער כל הלילה וכעת הוא נפל שדוד. הוא עייף, הלך לישון, לכן לא הגיע לבית מדרש הבקר.] כו' [אמרי לה אשה ו]אמרי לה מסכתא [זו חידה, יש שני פירושים בגמרא מה הכוונה[19].

יש פירוש אחד שממש מדובר באשה. רש"י מסביר שאם ממש מדובר באשה זאת אומרת שאשתו הקודמת מתה וכעת הוא היה צריך אשה, אז הוא מצא נערה אהרונית אחרונית עירנית וזה מה שהיה, לכן הוא לא הגיע הבקר לבית המדרש. אבל "אמרי לה מסכתא", שהכל מדובר במסכתא, בלימוד תורה.

מה זה עלץ? כתוב – לא מביא את הפסוק, לא בגמרא ולא בנעם אלימלך – "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". לכן כאן, מה זה "עלץ בנערה אהרונית"? רש"י אומר שהוא למד מסכת בסדר קדשים, שזו סדר של כהנים. המהרש"א חולק על רש"י ואומר שהוא למד טהרות, שגם שייכת בעיקר לכהנים. הוא חולק עליו בגלל המלה הבאה, "אחרונית". רש"י כותב שהוא למד מסכת בקדשים, וזה נקרא "נערה אהרונית", והיא "אחרונית", התחיל ללמוד אותה אחרי שסיים מסכת אחרת. המהרש"א אומר שמדובר במסכת בטהרות, והיא "אחרונית" בהיותה הסדר האחרון בש"ס. רש"י אומר ש"אהרונית אחרונית" היינו קדשים אחרי מסכת בסדר אחר בש"ס – כנראה סיים נזיקין והתחיל קדשים מזבחים, "וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך".

מה זה "עירנית"? שיש שם הרבה פלפול. מה פירוש "עירנית" לפי "אמרי לה אשה"? רש"י אומר שהיא בעלת חן וגם חריפה. יש נערה בעלת חן וחריפה. להיות בעלת חן וחריפה זה להיות עירנית. כך רש"י מפרש מה הכוונה ערנות, "עיר וקדיש מן שמיא נחת", הבעל שם טוב הוא ערני, ער בעצמו ומעיר אותנו.

רש"י אומר ש"עירנית" היינו "בעלת חן וחריפה". אז, אם יש חן וחריפות, לא רק שהיא ערנית אלא "והנעירתו" – שהיא מעירה אותו, הוא לא יכול לישון כל הלילה. אבל אם זה מסכת – זה הרבה פלפול. הוא היה ער כל הלילה וכעת הלך לישון – כך לפי שני הפירושים. אחרי לילה כזה הוא נפל שדוד על המטה ולכן לא הגיע הבקר לבית המדרש. ככה רבי אבהו ענה לרבנן איפה נמצא רבי אלעאי.]

פרש"י ז"ל שהיה לומד מסכת מסדר קדשים [הנעם אלימלך לא מביא את כל הנ"ל, אפילו לא אומר "אמרי לה אשה" אלא רק "אמרי לה מסכתא", כי רוצה לדבר על אופן של לימוד תורה שהוא סגולה לעשירות, אבל בשבילו צריך להצפין.

מה פירוש כאן להצפין בסוגיא? להתחבא. זה גם ללמוד תורה בלילה לבד, בהתבודדות. בבקר כבר ישנים. תיכף נראה ש"הרוצה להחכים ידרים" – הוא לא מביא זאת בכלל, אבל סיבה אחת שרצינו ללמוד זאת בגלל הסוגיא כאן, שיש שני אופנים של לימוד תורה, או לימוד תורה בחברותא, ברבים, בתוך סדרי הישיבה. זה טוב בשביל כל הר"מים וגם בשביל כל התלמידים ("ידרים" היינו חיבור התלמידים עם הר"מים). שמי שלומד כמו ילד טוב, קם בבקר, מתפלל, לומד בסדר – הוא "הרוצה להחכים ידרים", כפי שתיכף נסביר יותר.

אבל מי שלא יכול ללמוד כל כך בתוך סדר של ישיבה, הוא רק יכול ללמוד כאשר הוא מתחבא באיזה מקום, להצפין את עצמו באיזה מקום, להתבונן באמצע הלילה ושם להתעלס ולהתעלץ עם הנערה, נקרא "הרוצה להעשיר יצפין". יש כאלה ויש כאלה. דברי הרבי – "דער כלל איז 'וחרב אל הבדים ונואלו' [שמי שלומד לבד מטפש], אבער קען זיין אז דו ביסט א יוצא מן הכלל [אבל יתכן שאתה יוצא מן הכלל]". אלה הדברים הקדושים של הרבי בלשונו. היוצא מן הכלל כאן הוא "הרוצה להעשיר יצפין"

אם הגענו לכך, נקרא את המשך הסוגיא בגמרא:

אמרו ליה רבנן לרבי אבהו הצפיננו היכן רבי אלעאי צפון [הכל כאן חידה, לשון נופל על לשון – "הצפיננו" היינו הראה לנו ו"צפון" מוחבא, כבר אומר שזה מרדל"א, יש כאן שני הפכים בנושא אחד, גילוי והסתר.

קודם כל, רואים שרבי אבהו ורבי אלעאי הם שני חברים כל כך טובים שכל אחד יודע איפה מתחבא השני, מה היה עם השני בלילה בהתבודדות וכו'. אלה שני חלקיקים שקשורים אחד לשני בעצם בלי שום קשר גלוי ומובן – מושג הכי מתקדם היום במדע (entanglement). מה המשך הסוגיא? ששאלו את רבי אלעאי איפה רבי אבהו מתחבא – רק להראות שהם באמת חלקיקים קשורים לגמרי. יש פה קשר אדיר בין רבי אבהו לרבי אלעאי. כמה שוה אלעאי? יבק, מעבר יבק, יחוד-ברכה-קדושה. כמה שוה אבהו? 14. כמה אבהו יש באלעאי? 8. יש פה יחס של 1:8.

מתי שרבי אלעאי עושה התבודדות רבי אבהו יודע מה קורא אתו, ומתי שהפוך – שרבי אבהו נעלם – רבי אלעאי יודע היכן הוא. דרך אגב, בכל הש"ס לא מופיעה המלה 'הצפיננו', רק כאן פעמיים, בשני הכיוונים.] אמר להן עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו אמרי לה אשה ואמרי לה מסכתא

[מה קורה אחר כך?] אמרי ליה לרבי אלעאי הצפיננו הכין רבי אבהו [צפון] אמר להן נתייעץ במכתיר והנגיב למפיבשת [הכל לשון חידה, אבל הם הבינו. כנראה שכל הרבנן כאן הם ערניים, בעלי חן חריפים. הוא "נתייעץ במכתיר" – הנשיא, שנותן סמיכה לרבנים. דברנו קודם על "אלהי כסף ואלהי זהב". מי שנותן את הסמיכה נקרא "מכתיר", כי הוא מכתיר את הרבנים. רבי אבהו הלך לנשיא להתייעץ אתו, קבל ממנו רשות ו"הנגיב למפיבשת". מה זה "הנגיב"? הדרים, נסע הנגבה. למה הוא הדרים? כי אין חכמה כחכמת חכמי הדרום. הוא בקש רשות מהנשיא לנסוע דרומה.

מי הראשון שנסע דרומה? אברהם אבינו – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". אבהו אותיות אוהב, מדתו של "אברהם אֹהבי". הוא בקש רשות מהמכתיר, בעל הכתרים – עלה למי שמחלק כתרים – וקבל ממנו רשות להנגיב-להדרים למפיבשת. מי זה מפיבשת? כינוי של חז"ל למישהו מאד חכם. מפיבשת הוא הרבי של דוד המלך[20]. כל חכם שהוא רבי של משיח נקרא מפיבשת, ואלו חכמי הדרום, לכן רבי אבהו התייעץ במכתיר והנגיב למפיבשת.

מה לומדים מכאן? שאם הולכים ללמוד תורה מרב זה נקרא להנגיב – "הרוצה להחכים ידרים". הולכים ללמוד עם רב, עם חברותא, עם מישהו, בתוך ישיבה, בתוך הסדרים – זה להדרים (סדרים-להדרים, לשון נופל על לשון). כך יוצא מפורש מהסוגיא. זה מי שרוצה להחכים, אבל מי שהתכלית שלו היא להעשיר – הוא רוצה זהב – גם צריך ללמוד תורה, אבל צריך להצפין. לכן עיקר הווארט כאן הוא בהתחלה, רבי אלעאי – יש לו מעלה, אלעאי – גם יותר מרבי אבהו (אלעאי שוה ח פעמים אבהו כנ"ל).

בכל אופן, יש כאן סוגיא מיוחדת במינה של "לשון חכמים", "לשון חכמים ברכה" וכל שאר הביטויים שנאמרו על "לשון חכמים", של "הצפיננו היכן הוא צפון"].

אחרי כל זה, היה מעין מאמר מוסגר, נחזור לנעם אלימלך:]. וזהו הרוצה להעשיר יצפין פירוש אם יבא לאדם מחשבה על עשירות שיעשיר [נתבונן טוב מה הוא אומר. לא שלאדם יש איזו סתם תאות כסף, תאות ממון. כתוב שמתוך כל התאוות הכי גרועה היא תאות ממון. אבל כאן הוא אומר ש'אם יבא לאדם' – אדם המעלה, אדם צדיק, כל נעם אלימלך הוא ספרן של צדיקים – 'מחשבה על עשירות'. אצל אדם כזה מחשבה היא רוח הקדש, נופלת לו מחשבה של עשירות. צריך כסף כדי לבנות כאן את הגבעה, את סנה יעקב. לכל דבר טוב צריך כסף. הרי רבי מכבד עשירים. כדי להביא גאולה, להביא משיח, צריך הרבה כסף.

באה לאדם מחשבה על עשירות – בשביל התכל'ס צריך הרבה כסף. אז מה העצה של חז"ל?] יצפין [לא ילך לעבודה, לבורסה, אלא] פירוש ילמוד תורה [איזה סוג תורה? של "עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו" כל הלילה, וביום באמת הוא עייף.] ותבא לו העשירות ממילא [אם הוא ילמד תורה ככה, בהתבודדות, אז מה שהוא חשב שהוא צריך עשירות יבוא לו בדרך ממילא, אם הוא יזכה.] וזכות התורה תעמוד אם מה' הוא שיעשיר [גם ווארט מאד יפה. כמה שאני מבין שצריך הרבה כסף לבנות את הגבעה כאן, לבנות את ארץ ישראל, להביא משיח, להרביץ תורה בכל העולם – כמה שאני מבין את זה, זה עדיין 'אם מה' הוא שיעשיר'. קודם כל, לא צריך לעבוד – צריך להתבודד ללמוד תורה – ובזכות התורה תבוא עשירות, 'אם', מותנה ("ואם מזבח אבנים"), אם מהשמים נגזרה עשירות, כמו סיפורים בגמרא וכו'.].

וזהו מצפון זהב יאתה פירוש על ידי זה שילמוד תורה ממילא תבא לו זהב ועשירות [כתוב "מצפון זהב יאתה" – ממי שמצפין את עצמו. מה הכוונה שמצפין את עצמו? שוב, שהולך באמצע הלילה, מתבודד באיזה מקום שאף אחד לא יודע איפה הוא נמצא, ושם הוא לומד תורה, ומשם בא הזהב. זהב הוא גם פירוש של ט"ו בשבט – ז פירות שמתחלפים ל-ה ו-ב (כנ"ל). ה בארץ ראשונה ו-ב בארץ שניה וגם ב מיני דגן ו-ה פירות, שני אופנים הפוכים של חלוקת זהב. זו גם סגולה לעשירות, סימן שגם הלילה צריך להתבודד – אחרי ההתוועדות – ולאכול את הפירות בהתבודדות. אז, אם נגזר מן השמים שמזה תעשיר, אז תעשיר הרבה (אפשר גם לאכול תפוז – תפוח זהב).].

[הוא ממשיך להסביר את הפסוק. השאלה היתה למה "אלהי כסף" סמוך ל"לא תעשון אתי" ו"אלהי זהב" סמוך ל"לא תעשו לכם".] וזהו לא תעשון אתי [מה שהיהודי עושה עם ה',] היינו בלימוד תורה ותפילה לא תעשון אתי אלקי כסף. דהנה כתיב לא יהיה בך אל זר ודרשינן בגמרא איזהו אל זר שהוא בתוך לבו של אדם הוי אומר זה יצר הרע וכסף הוא לשון תאוה מלשון נכסף נכספת והיינו בהתעסקו בתורה ובתפילה לא תעשון אלקי כסף שלא יהיה בכם שום תאות שהוא אל זר כנ"ל [הוא אומר ש"אלהי כסף" הם פשוט תאוות זרות, ומזה צריך להשמר במיוחד כשאתה עוסק בענינים שלי – כשאתה לומד תורה ומתפלל לא יהיה שם "אל זר", 'אל זרים', של תאוות.].

ואלקי זהב לא תעשו לכם היינו דבר השייך לכם היינו מחשבה של עשירות [מה שאמרנו קודם, שפתאום בא לאדם שהוא צריך להיות עשיר] לא תעשו גם כן שהעשירות ממילא בא אם מה' הוא שיעשיר כנ"ל ["אלהי זהב לא תעשו לכם" הוא מפרש אין מה לעשות, אתה לא יכול לעשות שתהיה עשיר, רק תצפין את עצמך בתורה, ואם נגזר שתהיה עשיר זה יבוא לך בדרך ממילא. ככה, לפי כל הווארט הזה, הוא מפרש את הפסוק – "לא תעשון אתי", שכן צריך לעשות "אתי", צריך להתפלל וללמוד תורה בשבילי, אבל "לא תעשון אתי אלהי כסף", שלא תהיינה תאוות יחד עם זה. "ואלהי זהב", אם בא לך רצון להיות עשיר, "לא תעשו לכם", אין מה לעשות אלא רק תצפין את עצמך.[21]].

[מה כתוב בהמשך?] מזבח אדמה תעשה לי פירוש אני נותן לך עצה שתזבח את היצר הרע על ידי שתעשה את עצמך אדמה כעפר ואפר [מה שאמרנו קודם שאדמה היא שפלות, "ואנכי עפר ואפר". יש עוד הרבה ספרי חסידות שמסבירים ש"מזבח אדמה" היינו שפלות. אני נותן לך עצה איך זובחים את היצר הרע – על ידי אדמה, שתעשה עצמך עפר ואפר.].

וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך פירוש על ידי זה תזבח את הרוצים לעלות ולהתגבר עליך [זה פירוש מקורי לגמרי, שלא אמרנו קודם. קודם אמרנו פירוש מספר אחר בחסידות, שעולותיך תיקון המחשבה – יותר קרוב לחז"ל – ושלמיך היינו להשלים עצמך לה'. אבל כאן אומר ווארט, מתאים לו לגמרי, ש"עלתיך" הם אנשים שעולים עליך.

זה מאד מתאים כאן למה שקורה. באים או עם אלות או בלי אלות ועולים עליך. איך זובחים את זה? איך מתפטרים מהם? צריך לזבוח אותם. אז מה עושים? על ידי כל מה שאמרנו קודם 'תזבח את הרוצים לעלות ולהתגבר עליך'. מה העצה? אל תערב בתוך התורה ותפלה שלך תאוות, שהן "אל זר", כסף, ואם בא לך להיות עשיר אז תדע שהזכות היא שתצפין את עצמך ללמוד תורה, ואם נגזר שמגיעה לך עשירות תגיע עשירות. אם אתה הולך בדרך הזאת אתה זובח את אלה שקמים עליך להתגבר עליך. כך הוא כותב – אפשר לסמוך עליו, הוא רופא מומחה, בקי לגמרי.].

[ואחר כך כתוב] ואת שלמיך פירוש כל מיני מדרגות אדם ישלימו עמך [עולותיך הוא דורש על אלה שבאים לעלות אליך ואתה תתגבר עליהם. "ואת שלמיך" הוא דורש שבסוף הם ישלימו אתך, שכולם ישלימו – כל המדינה כאן, ואפילו הגוים – אם תנהג ככה קודם תזבח אותם ואז ישלימו עמך. לא מיד ישלימו, קודם "עלתיך", ירצו לעלות עליך וצריך זכות להתגבר, אבל בסוף "ואת שלמיך", כולם ישלימו איתך. אנחנו מאד מקוים ומתפללים לה' שמחר בערב בעז יתגבר על העולים עליו וישתחרר, ובסוף ישלימו כולם.

זה הפירוש של "את עלתיך ואת שלמיך". מי שרוצה להצפין את עצמו ללמוד תורה – יש מקום מאד מומלץ. שבעצם באותו מקום הוא גם מצפין וגם מדרים, כי יש שם אגף תורני והוא מלמד את כולם. הוא גם מדרים וגם מצפין, יש שם את כל המעלות.].

[אחר כך] ואם מזבח אבנים תעשה כו' דאיתא בספר יצירה דאותיות נקראים בשם אבנים [שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'.] פירוש אם תרצה לזבוח היצר הרע [זה מזבח בכל מקום.] על ידי עוסקך בתורה [על ידי אותיות]. לא תבנה אתהן גזית פירוש לא תהיה לימודך ח"ו להראות פלפולך שהוא כאבני גזית [שאתה חותך דברים עם ברזל, אתה חכם ואתה מפולפל, אתה "ראש ברזל".]. כי חרבך הנפת עליה פירוש אם תגבה את חריפות ופלפולך לכבודך ולגבהותך [שאם תלמד תורה שתראה ותגלה חריפות לכבודתך ולגדולתך, אז]. ותחללה אז תחלל את התורה ח"ו [זה האיסור של ברזל, שאדם לומד עם שויץ ורצון להראות כמה שהוא מפולפל וחכם, לכבודו ולגבהותו. אז בעצם הכל חוזר לאדמה, לשפלות.].

ולא תעלה במעלות פירוש שלא תחזיק עצמך במעלות [כשאדם לומד הרבה תורה, במיוחד שמצפין עצמו ללמוד תורה בהתבודדות באמצע הלילה, שלא יגיע לשום החזקת טובה לעצמו, שום מעלות. יש כמה מאמרי חז"ל שמפרשים "ולא תעלה במעלות על מזבחי" – מעלות מלשון מעילה. ברגע שאדם מחזיק מעצמו שיש לו מעלה הוא בעצם מועל, זו מעילה בקדש.]

אשר לא תגלה ערותך עליו כי על ידי זה יתגלה חרפתך ושטותך [יש פירוש אחד בחסידות שאם קודם "עלתיך" היה שמישהו עולה עליך, יש פירוש ש"לא תעלה במעלות על מזבחי" היינו שאתה לא תעלה על מישהו אחר. במיוחד שלא תדבר סרה על צדיקים ועל תלמידי חכמים. אם כן תעשה כך – בסוף הם יגלו את חרפתך. זה לא הפירוש שהוא כותב כאן, אבל זה דומה לזה.

'כי על ידי זה יתגלה חרפתך ושטותך' – במאמר "באתי לגני" הוא מדבר על שטות דקדושה לעומת שטות דקליפה. "עצי שטים עומדים" של המשכן – צריך לקחת את השטות דקליפה ולהפוך אותה לשטות דקדושה[22]. מה השטות כאן? שאדם מחזיק עצמו במעלה, אין לך שטות יותר מזה. יש כמה פירושים ב"באתי לגני" לשטות דקליפה, אבל כאן יוצא שהכי שטות שאדם מחזיק מעצמו – אין שטות יותר מזה. וממילא מתוך השטות גם תגלה ערותך – חרפתך ושטותך.] רק יהיה כל כוונתך לכבוד הבורא ברוך הוא יתעלה ויתהלל וק"ל.

עד כאן הנעם אלימלך. בזה אנחנו נסיים הערב, בשעה טובה ומוצלחת. לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה. [יין לכבוד השנה החדשה]. יין זה טוב מאד, יין משמח לב אלקים ואנשים. גפן זה געזונט פרנסה נחת. שיהיה הרבה געזונט, פרנסה, נחת – הרוצה להעשיר יצפין וגם הרוצה להחכים ידרים. רק אם אתה מדרים – צריך להדרים למפיבשת.



[1]. בפסוק "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד" יש "כי טוב" אותיות. כל הפסוק = 2015 = אל פעמים א-דני, שם עולם העשיה, שכנגד ה-ה תתאה של שם הוי' ב"ה (ששם עיקר העבדות, "ויהי [= אל] למס [= ב"פ א-דני] עבד", ודוק).

[2]. "הוי' כי טוב" "אור כי טוב" "צדיק כי טוב" "מנחה כי טוב" = 728 = כח פעמים הוי' = ד פעמים יעקב, הערך הממוצע של ארבעת הלשונות. "הודו להוי' כי טוב" "האור כי טוב" "צדיק כי טוב" "מנחה כי טוב" = 784 = כח ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]".

[3]. "כה תאמר" = 666, משולש 36 (שהוא משולש 8 וכן 6 ברבוע), 18 פעמים 37 (הבל פעמים חי). והוא עולה יתרון, סוד יתרו שבא והודה כו' ויתר פרשה אחת בתורה. פעמיים "כה תאמר", לפני ואחרי עשרת הדברות, היינו פעמיים יתרון, רמז מובהק לפסוק בקהלת "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". פעמיים יתרון ("כה תאמר") = 1332 (יהלום 36) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"!

[4]. מא = יה הוי' ("בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"). נמצא שמפרשת משפטים ועד סוף התורה יש תקעב מצות = כו (הוי') פעמים כב (אתוון דאורייתא), סוד כו-כב ("דרך כוכב מיעקב") = "והיו לבשר אחד" (סוד יה הוי', וד"ל).

[5]. ראה לעיל (ח"א לשנה זו) אור לי' אלול תשע"ג פ"ב (תחת הכותרת "קדושת לוי: עמוני ומואבי וכו'").

[6]. "אתם ראיתם" = 1092 = מב פעמים הוי', סוד תפלין דמארי עלמא שכתוב בהם "ומי כעמך כישראל גוי אחר בארץ", כמבואר סוד זה במ"א.

[7]. וזה לשונו:

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי וכו'. כלומר שהשם יתברך מנהיג עולמו בתפארת ישראל כמו שישראל רוצים כן השם יתברך כביכול מנהיג עצמו בתפארת ישראל במתן התורה. וזהו שהתחיל אנכי אף על פי שהתורה באמת יש לה צרופים אחרים גדולים יותר אף על פי כן לאהבת ישראל נתן התורה כפי שיכלו לסבול עולמות התחתונים ונמצא הקדוש ברוך הוא מתנהג כפי שישראל רוצים וסובלים. וזה מן השמים דברתי עמכם, בשכל שלכם דברתי התורה וכיון שכן לא תעשון אתי, כלומר לא תעשון אותי כיון שאני מתנהג כרצונכם ובשכל שלכם וזהו אתי, כלומר עמי כנ"ל.

[8]. "אתם... עמכם" = תורה.

[9]. מ"לא תעשון אתי וגו'" עד סוף הפרשה יש מזבח תבות (57, מזבח, הוא מספר ברית), "מזבח [אדמה תעשה לי וגו']" היינו ראש הפסוק הבא אחר "לא תעשון אתי". עד"ז, מ"מזבח אדמה וגו'" עד סוף הפרשה יש "ואם [מזבח אבנים תעשה לי וגו']" תבות, ראש הפסוק הבא אחר "מזבח אדמה וגו'". בכל חמשת פסוקי המפטיר יש חכמה תבות (מספר מגן דוד כו'), סוד "אורייתא מחכמה נפקת".

[10]. בכל התנ"ך יש רק שלש פעמים "תעשה לי": מאמר יעקב ללבן "לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמר" ופעמיים "תעשה לי" כאן.

    "תעשה לי" = 815 (בגימטריא בעל תשובה, כמבואר במ"א) = 5 פעמים אצבע (שם אלף הי ויו הי, מילוי יודין של שם הטוב). נמצא שפעמיים "תעשה לי" רומז ל"חמש כנגד חמש", סוד הספירות, האצבעות, עשרת הדברות על שני לוחות הברית (של פרשת יתרו). י"ל ש"מזבח אדמה" הוא כנגד אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר", ואילו "מזבח אבנים" הוא כנגד יצחק (בעקדה), וכמו שיבואר לקמן שאבן רומז לקשר שבין אב לבן (ו"אבנים" רומז ל"והשיב לב אבות על בנים וגו'"). והיינו ה אצבעות של יד ימין ו-ה אצבעות של יד שמאל. "מזבח אדמה" "מזבח אבנים" ועוד "חמש כנגד חמש" = 1040 = יצחק פו"א (הרי יצחק הוא כללות עמוד העבודה, עבודת הקרבנות על גבי המזבח) = 10 פעמים 104.

[11]. "מזבח אדמה תעשה לי... ואם מזבח אבנים תעשה לי" = 1944 (6 פעמים חי ברבוע). ב"מזבח אדמה תעשה לי" יש ד תבות, כמספר האותיות של "אדמה"; ב"ואם מזבח אבנים תעשה לי" יש ה תבות, כמספר האותיות של "אבנים" (הס"ת של "ואם מזבח אבנים תעשה לי" = אבנים). הערך הממוצע של כל תבה = 216 (גבורה, יראה כו'), 6 בחזקת 3, מדות לוחות הברית.

[12]. עמק תפלה עה"פ.

[13]. יג פעמים נצמדו נחשת וברזל בתנ"ך. אבן נחשת ברזל ר"ת אבן, הכל נכלל באבן. אבן נחשת ברזל = ג פעמים עפר, אותו עפר של יצירת אדם הראשון, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", ואותו עפר של אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר".

[14]. האותיות השניות של אבן נחשת ברזל הן חרב.

[15]. אם מוסיפים 7 ל‑10 הדברות שוב מקבלים 17, טוב.

[16]. ראה לעיל (ח"א לשנה זו) אור לה' חשון תשע"ד.

[17]. זהב טוב בה"פ = מהיטבאל... בת מי זהב.

[18]. "וזהב הארץ ההוא טוב [ההוא = טוב]" = עפר, סוד "מקום ספיר [= עפר] אבניה ועפרֹת זהב לו", הערך הממוצע של אבן נחשת ברזל כנ"ל.

[19]. אשה מסכת – רת"ס אמת ושאר האותיות = שכינה. הערך הממוצע של ז האותיות = כהן גדול, והיינו מה שהיא נערה אהרונית.

[20]. מפיבשת = לב (כבוד) פעמים הוי' ב"ה = ארץ ישראל = אור הכתר. רבי אבהו מפיבשת = תענוג תענוג, הרבוע הכפול של חיה ("החכמה תחיה בעליה"). רבי אלעאי = 324 = חי ברבוע, וע"ה = נערה (היינו מה שעלץ בנערה כו'). רבי אבהו = צפון (ודווקא הוא מדרים)!

[21]. לפי הנ"ל, על פי חז"ל, ש"אלהי כסף גו'" היינו דיין שקונה את המינוי כו', שהוא נחשב כעבודה זרה ממש, יש להוסיף, על פי ביאורו של הנעם אלימלך, ש"אלהי כסף" היינו מי שיש לו תאוה להיות דיין, ממונה על הצבור, ו"אלהי זהב" היינו מי שלומד על מנת שמזה תהיה לו בעתיד פרנסה (גשמית) ברווח. וגם הם כע"ז כו'.

[22]. ואז זוכים לפעמיים שטות, כפלים לתושיה, שטות שטות = 1430 = הכל פעמים הוי' = יחי כו'.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com