חיפוש בתוכן האתר

מוצש"ק בא, ג' שבט ע"ד – שבע ברכות שמואל וחנה-יהודית מרנץ – כפ"ח הדפסה דוא

מוצש"ק בא, ג׳ שבט ע"ד – כפר חב"ד

שבע ברכות שמואל וחנה־יהודית מרנץ

א. רמזי שמות החתן והכלה

ניגנו שאמיל. לחיים לחיים, מזל טוב לחתן ולמשפחה, מזל טוב לכל ימי ההולדת.

שילוב השמות

פותחים בברכה לחתן ולכלה, נאמר משהו על השמות שלהם: שמואל נקרא על שם הרבי המהר"ש, שעל שם שמואל הנביא, שמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן, והכלה – חנה-יהודית – היא על שם שתי הגיבורות של חנוכה (אנחנו יוצאים מחנוכה). האור של חנוכה מוסיף והולך ואור, "מעלין בקדש", ושתי הנשים האלו הן נשים של מסירות נפש (חנה היא מסירות נפש של הוד ויהודית היא מסירות נפש של נצח – "הולך בתום ילך בטח") – מסירות נפש שמביאה לידי אור, גילוי אור עצמי בלשון החסידות.

גם כשעושים את החבור של החתן והכלה ביחד, רק סופי התיבות – שמואל חנה יהודית – שוים יהודית. זאת אומרת שראשי ואמצעי תיבות הם שמואל-חנה. זה שילוב – הם משתלבים בשתי צורות – וזה מראה על זה שהם זיווג מן השמים.

קידוש התענוג והרצון

נחשב את המספר שלהם יחד ונראה מה זה יגלה לנו: שמואל (377) חנה יהודית (498) עולים יחד 875. המספר הזה בחסידות הוא סוד הכתר – "אשת חיל עטרת בעלה". כתוב שבכתר יש שני ממדים, הממד הפנימי והממד החיצוני. הממד הפנימי הוא תענוג – עתיק יומין בלשון הקבלה – והממד החיצוני הוא רצון, אריך אנפין. תענוג רצון עולה שמואל חנה יהודית. זה גם קשור לעצם הזיווג של חתן וכלה, שזיווג הוא חבור של תענוג בקדושה ורצון בקדושה. תענוג ועוד רצון הם החתן והכלה.

בתור ביטוי מובהק בתורה, המספר הזה שוה "קדֹשים תהיו". אומרים לחתן ולכלה – "'קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם' – קדושתי למעלה מקדושתכם", שמתוך הקדושה של החתן והכלה מגלים את הקדושה העצמית של ה', שה' הוא קדש קדשים. זה תלוי ב"קדֹשים תהיו" של החתן והכלה יחד.

מה צריכים לקדש? את התענוג והרצון. "זכו שכינה ביניהם" – כשאיש ואשה מקדשים את התענוג והרצון שלהם שכינה ביניהם. כשכל החיים שלהם מלאים תענוג ורצון – הגשמה של כל הרצונות הטובים שיש, והכל מתוך קדושה. אם כן, זה רמז מאד יפה לחשבון שלכם – תענוג-רצון ו"קדשים תהיו".

ב. הרבי ר׳ זושא: "ומשביע לכל חי רצון" – תיקון התענוג והרצון

ה"מזל גובר" של החתונה – הילולת הרבי ר' זושא

נעבור לתאריך החתונה, שהוא בהשגחה פרטית – ראש חדש שבט, אך בעצם החופה היתה כבר אור לב' שבט. ב' שבט הוא יום ההילולא של אחד מגדולי החסידות, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן, הרבי ר' זושא מהאניפוליא. היות שאנחנו כעת ב"דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" צריך לספר סיפורי צדיקים מתלמידי הבעל שם טוב, ויום החתונה הוא המזל שלכם – חתונה היא כמו לידה שניה[1], ויום ההולדת שלכם, ה"מזל גובר" שלכם לכל החיים, קשור לרבי ר' זושא.

קודם כל, ידוע שהוא והחבר שלו – רבי לייב הכהן – הם השנים שהיו חברותא עם אדמו"ר הזקן, ולכן הוא בקש משניהם דווקא שיכתבו הסכמות על ספר התניא קדישא. בהסכמה הרבי ר' זושא חותם את שמו – משולם זוסיל. יש עוד הסכמות שהוא כתב לעוד ספרים קדושים, כמו מאור עינים ועוד כמה ספרים קדושים, וככלל הוא חותם את השם שלו ככה – משולם זוסיל. דברנו כמה פעמים על כך שחשבון החתימה שלו שוה תענוג. קודם אמרנו שאתם תענוג-רצון, ורבי זושא – שהוא המזל של החתונה שלכם – עולה תענוג. המספר הזה הוא גם מספר מושלם, 23 (חיה-חדוה) ברבוע.

מה שנעשה הערב – שוב, מלוה מלכה מצוה לספר סיפורים – נספר כמה סיפורים עליו וכמה ווארטים שהוא אמר.

"ומשביע לכל חי רצון" – ה' נותן רצון

היות שהוא תענוג, נתחיל עם ווארט שהוא אומר לגבי רצון, ובתוכו ניתן לחבר את התענוג והרצון – חבור שלכם, החתן והכלה. הוא מפרש את הפסוק שאומרים שלש פעמים בכל יום ב"אשרי", ובגללו גופא חז"ל בחרו לומר את הפרק הזה שלש פעמים בכל יום, והוא פסוק שגם צריכים לכוון אותו כאשר אומרים אותו – "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

רבי זושא אמר כזה ווארט – בדרך כלל הוא דבר על עצמו הרבה, זושא כך וזושא כך, דבר על עצמו בגוף שלישי, וכאן אמר – 'זושא לא רוצה לאכול בכלל, אין לו שום רצון לאכול, אבל הקב"ה "משביע לכל חי רצון" שירצה לאכול, כי הוא חייב לאכול כדי להתקיים'. ככה הוא פירש את הפסוק הזה.

למה אין לו רצון לאכול? כי הוא תענוג – תענוג עצמי, מעין עולם הבא, הכל מושלם, משולם. הוא משולם זוסיל – זיס זה מתוק והוא מתיקות בשלמות, כולו תענוג. הוא צריך לאכול? לא, אין שום רצון לאכול. בכל אופן, הקב"ה ברא אותו נשמה בגוף, צריך לקיים את הגוף ולגמול חסד עם הגוף, כמו שהלל הזקן אמר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה, עם הגוף, כמובא גם בספר התניא – לכן הקב"ה "משביע לכל חי רצון".

"צדיק אֹכל לשֹבע נפשו" – שובע-תענוג ורצון

זה קשור גם לכך שהחתונה היתה ב-א' שבט (אז כתבו את הכתובה וכך כתוב בהזמנה, רק שלמעשה אח"כ החופה היתה ב-ב') – ר"ח שבט כולל את כל החדש, שהחוש שלו הוא חוש האכילה (שפנימיותו תענוג), מתאים במיוחד לווארט הזה.

כל חדש הקב"ה בורא עם אות מבין אותיות האלף-בית, וחדש שבט נברא באות צ – לכן הוא חדש שמתקשרים לצדיק, כמו ב-י' שבט שמתקשרים לרבי. מה הקשר בין הצדיק לחוש האכילה? כתוב "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו".

אם נחזור לפסוק של אשרי, שאומרים שלש פעמים ביום, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" – הוא אומר שה' משביע-נותן לך רצון לאכול. קודם חייבים להשביע, לשון שובע, שהוא כבר תענוג. זה מזכיר לנו את פתיחת התניא, "משביעין אותו", שכתוב שפירושו נותנים לו כחות בשובע כדי שיוכל לקיים את השבועה.

אם כן, "משביע לכל חי רצון" הוא גם רצון לאכול וגם רצון שהוא יהיה צדיק שאוכל לשובע נפשו. כלומר, התענוג נמצא בתוך השובע. "משביע לכל חי רצון" – הוא נותן לו גם תענוג קדוש וגם רצון קדוש (שיודע בדיוק כמה צריך לאכול ולא יותר – הרי הוא לא רוצה מצד עצמו – וה' נותן לו רצון בדיוק לפי הבירורים שהוא צריך לברר).

פרנסה בגשמיות וברוחניות

ידוע בקבלה שצריך לכוון את סופי התיבות "פותח את ידיך" – שם קדוש, חתך, החותך חיים לכל חי, שהוא שם הפרנסה. חתן וכלה שמתחתנים צריכים פרנסה – לא רק בגשמיות (גם בגשמיות, כמובן) אלא גם (ובעיקר) ברוחניות. השם של הפרנסה יוצא מסופי התיבות, וכתוב בהמשך לאותה כוונה בקבלה שהמלה "ומשביע" שוה בגימטריא בדיוק חתך. כלומר, יש שם פעמיים אותו רמז – בסופי תיבות ואחר כך בגימטריא. השובע ברוחניות וגם בגשמיות, שאדם זוכה לשובע – "ומשביע לכל חי רצון", "שֹבע שמחות את פניך".

עד כאן ווארט אחד מהרבי ר' זושא מה לכוון כשאומרים "ומשביע לכל חי רצון", שאני מצד עצמי לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום – רק אותך בעצמך – אבל היות שצריכים להתקיים בעולם, לאכול, וכל מה שעושים בעולם, להתחתן ולהקים בית וכו', אז הקב"ה נותן רצון. "ומשביע לכל חי רצון" – תענוג בשובע עם הרצון, ויחוד תענוג-רצון הוא אתם.

בין ווארט לווארט אפשר לנגן, שלא נתעייף ואדרבא שנתעורר.

ג. חבורת הגנבים

מ"לא תגנֹב" ל"ואהבת לרעך כמוך"

עכשיו נספר סיפור, שכל מלמד כאן יכול לספר אותו מחר לילדים: פעם אחת נפל לידיו של הרבי ר' זושא סכום רציני של כסף – הוא קבל כנראה פדיון או משהו – עשרה רובל. הוא היה עני מרוד לגמרי, לא היה לו שום דבר, שום פרוטה לפורטה, אז הכסף הזה היה מאד חשוב לו.

הוא חשב איפה הוא יכול לשים את הכסף שמור מגנבים – גנבים מצויים, ובכלל לרבי זושא יש ענין עם גנבים כידוע, הוא למד שבעה דברים בעבודת ה' מגנב. איפה הוא יכול לשמור את הכסף מגנבים? הרי הגנבים המצויים הם יהודים – חבורה של יהודים – אז הוא חשב שהמקום הכי טוב לשים את הכסף הוא בתוך החומש, בעשרת הדברות (קוראים עוד שבוע), על המלים "לא תגנוב". כך עלה בדעתו וכך הוא עשה. מחר בבקר הוא קם, פותח את החומש, ואין שם את הכסף. הוא מדפדף בחומש ופתאום הוא מוצא שם חמשה רובל ב"ואהבת לרעך כמוך".

מה היתה התגובה שלו? הוא אמר לרבונו של עולם – ה', תראה כמה קמצן זושא, שנפלו לידי עשרה רובל ורציתי לקחת הכל לעצמי בלי להתחשב באף אחד. והנה, היהודי הזה, בלארג', באהבת ישראל אמתית, לקח רק חמשה רובל ומחזיר לי חמשה רובל. זה הסיפור.

אהבת חברים של הגנבים

כך הוא לימד זכות על הגנב. יש גירסה אחת, שגם את שלשת הדברים שלומדים מתינוק (שלא כתובים בלוח "היום יום") וגם את שבעת הדברים שלומדים מגנב (שכתובים בשמו ב"היום יום") הוא שמע מהמגיד. יש גרסה ששלשת הדברים מהתינוק הוא שמע מהמגיד ושבעה מהגנב הוא למד בעצמו. אלו ואלו. יש שינויי גרסאות מה השבעה דברים שלמד מגנב. יש את מה שכתוב ב"היום יום" ויש עוד דברים.

אחד הדברים שמופיע בגרסאות האחרות הוא שלגנבים יש אהבת חברים מאד חזקה, שכל חבר הגנבים מאד באחדות, אוהבים אחד את השני ודואגים אחד לשני. אפשר לקשר זאת עם הסיפור הזה, אותו ווארט – אותו גנב, כנראה יודע שרבי זושא הוא גם 'גנב' בקדושה, אז הוא אחד מהחבורה, לכן הוא מתחשב בו, "ואהבת לרעך כמוך", לוקח רק חמשה ומחזיר לו חמשה.

שנזכה ללמוד את כל שלשת הדברים מהתינוק וכל שבעת הדברים מהגנב, עם כל הגרסאות של שבעת הדברים. שנזכה להיות באהבת חברים ובדיבוק חברים. ידוע מאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב" – החבר הכי טוב הוא האשה. שככה יתקיים אצל החתן והכלה, החברות האמתית בין החתן והכלה. בזכות "כל ישראל חברים" נזכה לגאולה.

עומק הלימוד מהגנב – בין "לא תגנֹב" ל"לא תגנֹבו"

כנראה שאותו גנב של רבי זושא היה תלמיד חכם גדול, והוא גם רצה ללמד איזו הלכה לרבי זושא בעצמו. הרבי רבי זושא שם את עשרת הרובל שלו ב"לא תגנֹב" בעשרת הדברות, אבל חז"ל מפרשים ש"בגונב נפשות הכתוב מדבר" – לא תגנוב נפשות, אבל כסף אפשר לגנוב... אם רק היה כתוב עשרת הדברות הייתי מבין שכסף מותר לגנוב ורק נפשות אסור, לכן צריך להיות עוד פסוק – בפרשת "קדשים תהיו", פרשת החתן והכלה – "לא תגנֹבו".

מה ההבדל? "לא תגנֹב" נאמר בלשון יחיד ו"לא תגנֹבו" בלשון רבים, כלומר שיש שני גנבים. בכסף יש שני גנבים ובנפשות גנב אחד. ליד "לא תגנֹבו" כתוב "ואהבת לרעך כמוך". את כל זה הגנב רצה ללמד את רבי זושא, שמה"לא תגנֹב" שלך כאילו הזמנת אותי לגנוב – נפשות אסור אבל כסף מותר – לכן אני שם את זה ב"ואהבת לרעך כמוך" שסמוך ל"לא תגנֹבו", שנינו חבורת גנבים ומתחלקים חצי חצי...

ד. לראות את היד הגדולה

ראית "היד הגדֹלה" רק לאחר מיתת שר מצרים שהסתיר אותה

נכנסנו לפרשת "בשלח", שבת שירה. לפני שירת הים כתוב "ויושע הוי' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים וייראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" ואז מתחילה השירה. אומרים זאת כל בקר.

שואל הרבי ר' זושא למה כתוב "וירא ישראל את היד הגדֹלה" אחרי "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"? לכאורה זה היה צריך לבוא מיד אחרי "ויושע הוי' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", ואחר כך "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". למה צריך לכתוב קודם שראו את מצרים מת? הוא מסביר, לפי דברי חז"ל, ש"מצרים מת" הולך על השר של מצרים – כל מצרים מרוכז בשרש שלו, בשר שלו, והשר מת. הוא אומר שכל זמן שהשר של מצרים חי אי אפשר לראות את היד הגדולה של השי"ת.

היד הגדולה היא יד של חסד. יש שלש ידות – "יד הגדֹלה", "יד החזקה", "יד רמה" – כנגד חג"ת. לכאורה צריך לראות כאן את היד החזקה, שה' מכה את מצרים, אבל כתוב שראו את היד הגדולה, החסד של ה'. הוא אומר שאי אפשר לראות את היד הגדולה של ה' כל זמן שהשר של מצרים, הכח הרוחני שמשפיע לו, קיים.

פקיחת העינים תלויה בבטול השעבוד

אם נשליך את הווארט הזה לימינו אנו, יש איזה שר של השעבוד שלנו – אנו בגלות, עד שיבוא ויתגלה מלך המשיח במהרה בימינו. הרבי אומר שצריך רק לפקוח עינים ולראות משיח, אבל למה לא רואים אותו? לפי הווארט הזה יוצא שלא רואים אותו כי יש איזה מסך שמבדיל ומסתיר, והמסך המסתיר הוא השר של המשעבד – הכח הרוחני של מי שמשעבד אותנו בגלות. גם פה, כל אחד יכול לחשוב בעצמו מי זה השר הזה. יש פה איזה שר שמשעבד אותנו, וכל זמן שהמסך שלו קיים אי אפשר לראות את היד הגדולה שה' עושה אתנו. ברגע שהוא יפול, שימות, אז אפשר לראות את היד הגדולה. זה ווארט של הרבי ר' זושא.

מדות הצדיק – אהבה-יראה-אמונה

נמשיך את הווארט הזה: יש פה שני פסוקים כהקדמה לשירת הים. בפסוק השני יש "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים" אחר כך "וייראו העם את הוי'" ובסוף "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". בתניא, בפרק כז של אגרת הקדש, שם הוא מנחם את החסידים על פטירת רבי מענדלי ויטבעסקר, הוא כותב שלכל צדיק יש שלש מדות עצמיות שדווקא בהסתלקות הצדיק יכול מי שהיה מקושר אליו – בחבלי עבותות אהבה (עיקר ההתקשרות לצדיק, אהבה) – לקבל ממנו ביתר שאת. חדש שבט הוא חדש ההתקשרות לצדיק, הסתלקות הרבי הקודם, ואז אפשר לקבל ממנו – היום הכי מסוגל ביארצייט – את שלש המדות העצמיות שלו, אהבת הצדיק, יראת הצדיק ואמונת הצדיק.

מסביר האבא של הרבי, רבי לויק, הוא כותב שם ששלש המדות האלה הן הרוח של הצדיק, חג"ת בקבלה. אהבה ויראה הן חסד וגבורה, והחידוש שאמונה היא תפארת. אצלנו אמונה היא רדל"א, לפעמים כתוב שהיא מלכות – רדל"א הוא מלכות של אין סוף שמלובשת ברדל"א דאצילות – אבל כאן זו התפארת.

אסמכתא בפסוקי ההקדמה לשירת הים

בפסוק הזה יש אסמכתא, מקור מפורש, להסבר הזה. כתוב "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים" – זה החסד. תיכף יסביר יותר מהו החסד – החסד שאפשר לראות אותו במכות ובקריעת ים סוף, את החסד הגדול שבזה אפשר לראות רק אחרי שמצרים מת. אבל אם נמשיך לקרוא, אחרי "היד הגדֹלה" כתוב "וייראו העם את הוי'". קודם כתוב שלש פעמים "ישראל" – "ויושע הוי' ביום ההוא את ישראל... וירא ישראל... וירא ישראל..." – ואחר כך "העם", "וייראו העם" (כנראה כנגד י-ה-ו-ה – ישראל-ישראל-ישראל-העם).

אחרי היד הגדולה, חסד, ואחרי היראה, גבורה כפשוטו (שייכת לעם), יש אמונה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". אם כן, יש פה פסוק מאד מסודר של חג"ת, שלש מדות, ואסמכתא מפורשת למה שכותב רבי לויק בפירוש דברי אדמו"ר הזקן (וחייבים להסביר כך בדבריו).

בתפארת יש תמיד איזון ומיזוג של גוונים שונים, וגם פה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (יש הרבה פירושים בזה). בתפארת צריך לומר ש"בהוי'" יותר מצד החסד שבתפארת "ובמשה עבדו" (שוב "עבדו", כמו "עם") זה יותר מצד הגבורה שבתפארת.

לראות את החסד גם עם האויב

נחזור ל"וירא ישראל את היד הגדֹלה" – שאת היד הגדולה, החסד, רואים דווקא אחרי שמת מצרים ולא לפני שמת מצרים. זה שיש "נגֹף ורפוא", "'נגֹף' למצרים 'ורפוא' לישראל", זה באמת חסד לישראל. אבל כתוב "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים" – כנראה שיש איזה חסד למצרים, אפילו לקליפות, יש איזה חסד שה' עושה גם עם האויב ואפשר לראות אותו אחרי שהוא מת. אז אפשר לראות את החסד שה' עשה איתו, ולא רק אתנו. הרי פשט הפסוק "נגֹף ורפוא" הוא רפוא למצרים, לא לישראל, אבל חז"ל דורשים "'נגֹף' למצרים 'ורפוא' לישראל". אז דווקא הפשט, "היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים", הוא חסד עם כולם – גם עם היהודי ואפילו עם הגוי.

זו התכלית, שנראה את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. מכך שה' עושה חסד אפילו עם המוכה, שהנגוף נעשה רפוא, באים ל"וייראו העם את הוי'". כל פלא של נשיאת הפכים מביא ליראה עילאה, "וייראו העם את הוי'", ומתוך יראה זו באים ל"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", האמונה המפוארת שקושרת את שניהם יחד, "בהוי' ובמשה עבדו". כל זה הרחבה של הווארט של הרבי ר' זושא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

כבר הזכירו שהיום הזה ההילולא של הבבא סאלי, איל ספר לי כמה סיפורים יפים ממנו והוא יכול לספר בהמשך לכולם. זכות כל הצדיקים יגנו עלינו ועל כל ישראל אמן.

ה. שלשה ווארטים קצרים

התוועדות במקום תפלה

לוט אמר לאנשי סדום "אל נא אחי תרעו". אומר רבי זושא שאין "נא" אלא לשון בקשה ותפלה – "אל נא", אם אתה לא יכול להתפלל, "אחי תרעו", תתוועדו, זה יפעל אותו הדבר. "תרעו" מלשון "ואהבת לרעך כמוך" – תשבו יחד באהבה, אחוה, שלום ורעות, כמו עכשיו בהתוועדות חסידים – וגם אם אתם לא יכולים להתפלל זה יפעל את אותה פעולה ועוד יותר.

נחזור לגנב: גנבים מתפללים חזק, "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא", אבל אם הוא לא יכול להתפלל, קשה לגנב להתפלל, אז שיעשה התוועדות גנבים. זו גם סגולה להצלחה לכל הגנבות שלו. כל מה שגנב מרויח בלילה הוא מוכר בבקר בזול.

בריא וחזק כמו גוי – אורות דתהו בכלים דתיקון

לכל אחד יש ברכה. כמו שהבעל שם טוב היה מברך כל ילד יהודי 'שתהיה יהודי חם'. הברכה המסורתית של הרבי זושא היתה 'שתהיה בריא וחזק כמו גוי'. פעם אחת שאלו אותו מה זה, אז הוא אמר שגוי לא צריך זכויות להיות בריא וחזק – ה' עושה אותו בריא וחזק גם בלי שום זכות – אז ככה שיהיה גם אצל יהודים, בלי שום זכויות. לחיים. בזה הוא בטל את היכל הזכות. היכל הזכות הוא ההיכל של ספירת הגבורה, והוא כולו חסד.

כמובן שלהיות בריא וחזק כמו גוי זה גם לקבל כחות של תהו, משם סג, שלמעלה מכל הכח והאור שיש בעולם התיקון. כשיהודי מקבל את זה הוא ממשיך את האורות המרובים של תהו בתוך הכלים של תיקון, שהוא עצמו תיקון. אז שיקבל את כל הכח של הגוים. הרי בחנוכה – אמרנו שהשם של הכלה הוא שם של חנוכה – כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים". ההסבר שכמה שאנחנו יכולים להיות גבורים בפועל, כמו המכבים, אבל היות שהשרש שלנו הוא שם מה אנחנו חלשים יחסית והיות ששרש הגוים הוא שם סג, אז הם החזקים. אבל הרבי אומר שמשיח זה אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון – שהיהודי יקבל את החוזק של הגוי. זו בדיוק הברכה של רבי זושא.

כשהרבי אמר אורות דתהו בכלים דתיקון זה שנהיה בריאים וחזקים כמו גוים – שנהיה "גוי אחד בארץ". מה הבעיה עם שלמות הארץ? שאנחנו לא מספיק כמו גוים, צריך שיהיה "גוי אחד" בשביל שיהיה "בארץ". זה בעצם הטבע היהודי האמתי. הטבע היהודי הוא עוד לפני מתן תורה. יש לנו שבוע בשביל להתעצם עם זה, לפני שמקבלים את התורה בפרשת יתרו. הטבע היהודי הוא מהאבות, מה שישראל "עזין שבאומות". כשמקבלים את התורה העזות מתחלפת בבישנות, כידוע, שאז אנחנו "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים". אבל לפני מתן תורה לא היתה בישנות אלא רק עזות – "ישראל עזין שבאומות".

שוב, שכולם יהיו בריאים וחזקים כמו גוי, לחיים. לזה מגיע ניגון – ניגון של בריאים וחזקים כמו גויים, האפ קוזאק זה מתאים.

לשוב על התשובה

אנחנו בתקופה של שובבי"ם. הפסוק הוא "שובו בנים שובבים". אומר הרבי ר' זושא זי"ע ועכי"א ש"שובו בנים שובבים" זה לעשות תשובה על התשובה הראשונה. כלומר, שהוא דורש – כמו שהזכרנו כמה פעמים – ש"שובו בנים שובבים" היינו לשון נופל על לשון. אבל הוא מחדד הרבה יותר ממה שאמרנו, שזה סתם לשון נופל על לשון, אלא ש"שובבים" גם לשון תשובה. רק ש"שובו בנים שובבים" – אתם הבנים, שעושים תשובה, תעשו תשובה על התשובה שלו.

זו המדרגה שהיא עיקר החסידות, מה שהבעל שם טוב למד מרבינו סעדיה גאון, שכל יום צריך לעשות תשובה על עבודת ה' ועל התשובה של אתמול, כי כל יום אני מכיר את ה' מחדש ומה שעשיתי אתמול הוא כלום ביחס לזה. צריך כל יום להתחדש, "החדש הזה לכם" – המצוה הראשונה כשנולדנו כעם – וההתחדשות היא מצות התשובה.

תשובה שובבית

מה אפשר ללמוד מ"שובו בנים שובבים" לתקופה שלנו, תקופת השובבי"ם? שצריך לעשות תשובה על התשובה. יוצא מהווארט הזה שהתשובה הראשונה היא תשובה שובבנית. הוא דורש את הילד השובב כבעל תשובה. אנחנו רק חשבנו שמי שהיה שובב צריך לעשות תשובה על זה שהיה שובב, אבל מהווארט של רבי זושא משמע לא כך – לא רק שמי שהיה שובב צריך לשוב, אלא שהתשובה עצמה היא שובבות.

אם אתה מבין שהתשובה שלך היא בעצם שובבות זה מניע אותך כל הזמן להתחדש בתשובה, לעשות כל הזמן עוד תשובה ועוד תשובה. מי ששובב זה לא מספיק – הוא לא שבע מהשובבות, שובב אמתי (כמו גנב אמתי, הוא מאד אוהב את המקצוע שלו ולא יחליפנו בשום פנים, רק יתמחה בו עוד ועוד). מי שלא שובב אמתי יכול להיות שבע (לגריעותא), מבסוט, אבל שובב אמתי מתחדש כל הזמן.

אנחנו דור של תשובה, של בעלי תשובה, וצריך דווקא בעלי תשובה שובבים, שהם עצמם השובבים, ואז אפשר לומר להם "שובו בנים שובבים". הם נשארים שובבים, "בנים שובבים" זה תואר עצמי, ו"שובו בנים שובבים" – תשובו להשתובב, לעשות תשובה מתוך שובבות. שה' יזכה אותנו להיות בנים שובבים, שכל הזמן עושים תשובה שובבה, כמו שכתוב שיש "הבת השובבה". לחיים לחיים. עוד ניגון ועוד משהו אחרון חביב.

ו. "חמשים צדיקִם – בתוך העיר"

להיות צדיק "בתוך העיר"

אחרון אחרון חביב מהווארטים של הרבי ר' זושא: כאשר אברהם אבינו מתווכח עם ה' על אנשי סדום, "השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט", הוא פותח את הויכוח ב"אולי יש חמשים צדיקִם בתוך העיר". ה' עונה לו ש"אם אמצא בסדֹם חמשים צדיקֹם בתוך העיר" אסלח לכל המקום.

אומר הרבי ר' זושא שזה לא קונץ להיות צדיק בבית – צריך להיות צדיק "בתוך העיר", שיוצאים למבצעים, מסתובבים בעיר. גם החתן וגם הכלה צריכים להיות שלוחים וצריכים לצאת מה-ד' אמות של הבית, ששם לא קונץ להיות צדיק. אף על פי שיש להם גימטריא מאד חזקה, של "קדֹשים תהיו", תענוג-רצון – שלא ישארו בבית, צריכים להיות "חמשים צדיקִם בתוך העיר".

בפרט, הוא אמר את הווארט הזה בהקשר לדבור – שאדם ישמור את הלשון בתוך הבית, שאין לו יותר מדי עם מי לדבר, זה לא קונץ. אבל לצאת ולהסתובב ולעשות עסקים ועדיין לשמור את הדבור – זה קונץ. אנחנו מרחיבים, שהמבחן של הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים", ובפרט כאשר מתחתנים זה שתי בחינות צדיקים, המצוות של החתן והמצוות של הכלה, הצדיקים מתחתנים ומולידים, "אמרו צדיק כי טוב" (= חנה יהודית) – הוא כאשר יוצאים לעיר.

הכח לעשות סביבה

נקח את הווארט הזה של רבי זושא וקצת נרחיב אותו: הצדיק יוצא לתוך העיר כדי להשפיע על הקהילה. כתוב בלוח "היום יום" שכל מי שלא עושה סביבה לא ראוי לשם חסיד. חסיד זה לעשות סביבה, לצאת בתוך העיר ולהשפיע לטובה על כל העיר שלו. כדי להבין את הענין נדרוש את המילים בביטוי "חמשים צדיקים בתוך העיר":

"אולי" – התעוררות רחמים

למה הוא מתחיל מחמשים? על פי נגלה כי היו חמש ערים, אבל ודאי יש דברים בגו, שהוא מתחיל דווקא מחמשים צדיקים. "אולי" – "אולי ירחם". כתוב שהמלה "אולי" ממשיכה רחמים, כשאני אומר "אולי", כמו בסליחה שאומרים "אולי ירחם" – מה"אולי" יש המשכת רחמים. כך הוא מתחיל, "אולי יש חמשים צדיקִם בתוך העיר". ה' אומר "אם אמצא בסדם חמשים צדיקִם בתוך העיר", חוזר על הביטוי, אז צריך לדייק כל מלה.

"העיר" – התעוררות הלב

"עיר" – כמו שכתוב אצל הבעל שם טוב שהוא "עיר וקדיש מן שמיא נחית". "עיר" הוא מלאך, שהוא ער. "עיר וקדיש" – שהחתן והכלה הם "קדשים תהיו", ושתהיה נחת (נחִת) מעצמם ומהילדים ודורות ישרים מבורכים. "עיר" לשון ערנות – "אני ישנה ולבי ער". אפשר לומר שהצדיק צריך לצאת "בתוך העיר", להגיע לנקודה הפנימית של הלב. אמרנו שהוא קושר זאת לדבור – הדבורים בין יהודים צריכים לצאת מהלב ולהכנס אל הלב, והעיקר לגלות את הנקודה הפנימית של הלב ששם "לבי ער".

"בתוך" – "רש ואיש תככים נפגשו"

כתוב "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'" – רש הוא המושפע ואיש תככים הוא המשפיע. "תוך" גם לשון "איש תככים", צריך לפעמים קצת חכוך ותככים, גם קצת לריב עם היצר הרע, אבל בדרכי נעם. שוב, בפסוק כתוב "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'". אדמו"ר הזקן מביא זאת בהקדמת ספר התניא, סימן שמאד חשוב – מדבר על המשפיעים בכל עיר, שלא ינהגו בענוה של שקר ויסתמו את הפה. צריך לא להיות צדיק 'פאר זיך' ב-ד אמות שלו, אלא לפתוח את הפה – "פתח פיך ויאירו דבריך" – ואז "מאיר עיני שניהם הוי'".

חמִשִים – חמֻשים (עם כל הפירושים)

אז דרשנו קצת את המלה "עיר" וקצת את "תוך" – "בתוך העיר" – ונשאר להסביר למה הוא מתחיל בחמשים. נקשר בהשגחה פרטית לחת"ת של היום, תחלת הפרשה – "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", חמשים לשון חמֻשים.

אם חמושים היינו כלי זין, זה קשור ל"תככים". החתן והכלה מתחתנים ומקימים בית חב"ד כדי להשפיע בתוך העיר וצריכים להיות חמֻשים, זה "חמשים צדיקִם בתוך העיר". כדי לצאת ולעלות ממצרים, "עלו בני ישראל מארץ מצרים", ובשביל להעלות ממצרים, "וגם ערב רב עלה אתם", לברר את כל הניצוצות ולהעלות את כל הגרים, צריכים להיות עם כלי זין מתאימים – להיות חמושים.

עוד יותר, התרגום מתרגם "מזורזין" (וגם רש"י מביא) – בשביל לפעול בתוך העיר צריכים להיות חמשים-חמושים-זריזים. רש"י מביא את הפסוק "וירק את חניכיו" – "ויזרז". כמה היו שם? שלש מאות ושמונה עשרה – חיש, ראשי התיבות של החתן והכלה חנה-יהודית-שמואל. צריך חניכים מזורזים. רש"י מביא שעיקר החינוך הוא חינוך לזריזות, ומי שרוצה לפעול בתוך העיר צריך להיות חמוש וזריז. צריך "ועמך כלם צדיקים", שקודם כל הם מזורזים, והם גם צריכים את כלי הזין.

יש גם עוד ווארט שרש"י מביא, ש"חמֻשים" היינו אחד מתוך חמשה – ארבעה מתו במצרים ורק חמישית יצאו. מה זה בנפש כל אדם? הפשט שהיו יהודים שנשארו, אבל מה הפירוש הפנימי? בכל אחד יש חמשה חלקים, נרנח"י, ומי שיוצא ממצרים הוא היחידה, מסירות הנפש. בזכות היחידה הזו כנראה שהוא גם סוחב וגורר אחריו את החלקים האחרים. אבל לולי היחידה כל ארבעת החלקים היו נשארים במצרים, גם החיה – הכל היה נשאר במצרים כי לא היה כח לצאת ממצרים. אז גם, חמשים-חמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים היינו שעלו עם גילוי היחידה שבנפש, "ביד רמה" ("בריש גלי").

ידוע מה שאמרו תלמידי הבעל שם טוב, שגילוי היחידה שבנפש הוא יותר מגילוי אליהו. במוצאי שבת אומרים אליהו הנביא מאה ועשרים פעם. למה גילוי היחידה יותר מגילוי אליהו? כי אליהו הנביא רק מבשר את הגאולה והיחידה היא המשיח עצמו.

צריכים את כל הפירושים האלה – כלי זין, זריזות, גילוי היחידה שבנפש – אלו ה"חמשים צדיקִם בתוך העיר".

"חכמות בנתה ביתה"

נסיים: מה הר"ת של "חמשים צדיקִם בתוך העיר" (אותו ביטוי שכתוב פעמיים, "על פי שנים עדים יקום דבר")? התחלנו הכל בכך שלא מספיק להיות צדיק בתוך הבית וצריך להיות צדיק בתוך העיר. אנו מתבוננים בזה, וסוף ההתבוננות הוא בר"ת – חצבה. בכל התנ"ך רק כאן יש ר"ת חצבה לפי הסדר. איפה כתובה המלה הזו? זה הסיום, שקשור לבנין בית, בנין עדי עד. מלה זו מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, בתחלת פ"ט בספר משלי – "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", פסוק חשוב מאד. הפסוק של חצבה, ר"ת "חמשים צדיקִם בתוך העיר".

מה פירוש "חכמות בנתה ביתה"? כל אשה היא חכמה, וצריך חוג של "חכמות בנתה ביתה" (מתאים לכלה שלנו להקים כזה חוג, וכך לכל אשה בעלת יוזמה בכל מקום). המפרשים מסבירים שזה דומה לפסוק "בנות צעדה עלי שור" – בנות, כל אחת ואחת מהן, צעדה. כך "חכמות", חבורה של חכמות, שכל אחת מהן – בזכות החבורה של הנשים היהודיות החכמות (חכמות כמו "כי חיות הנה", חיה בחינת חכמה, החכמה, "נביעת הא"ס", היא להוליד כל הזמן) – "בנתה ביתה".

מה הוא הבית שלה? "חמשים צדיקִם בתוך העיר". עד מהרה יהיו חמשים צאצאים, ילדים ונכדים וכו'. אחר כך יהיה פעמיים חמשים – כתוב פעמיים – וכו'. בכל אופן, מתחיל מחמשים, שיגיעו ל"חמשים צדיקִם בתוך העיר" – אז מתחילים לכבוש ולהפוך את העיר (אפילו את כפר חב"ד...). כשמגיעים ל"חמשים צדיקִם בתוך העיר" הכל מתחיל להתהפך לטובה.

"חצבה עמודיה שבעה"

איך הפסוק רומז לשם החתן? שמואל שוה שבעה – "חצבה עמודיה שבעה". יש פירוש ש"שבעה" היינו שבע חכמות, כאשר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – כל החכמות מאירות מול חכמת התורה וחכמת האלקות בפרט. סימן שצריך לגייס את כל החכמות כדי להשפיע "בתוך העיר".

יש פירוש שחמֻשים היינו חמשה חומשי תורה. מה כלי הזין של הצדיקים? אדמו"ר הזקן אומר שקודם כל כל אחד צריך להיות בקי בחמשה חומשי תורה, זה כלי הזין. אבל מה זה "שבעה"? לפי חז"ל, הפסוק "ויהי בנסוע הארון וגו'" מחלק את התורה לשבעה ספרים. כשנוסעים בתוך המציאות לפעול זה קובע ברכה לעצמו ומחלק את חומש במדבר לשלשה חומשים – ואז יש שבעה חומשי תורה.

יש פירוש ש"חצבה עמודיה שבעה" היינו שבעה ספרים של התורה, שמגיעים לשבע בזכות "ויהי בנסוע הארון". לוקחים את הארון, המאור הכי פנימי של התורה, שתמיד מתחדש, כמו שכתוב בלוח "היום יום" שהאור יכול להיות אותו אור, אבל המאור תמיד מתחדש, תמיד יש "פנים חדשות" (כמו שצריך בשבע ברכות).

משלשה לשבעה עמודים

בכך נסיים, שנזכה ל"חכמות בנתה ביתה", בנין עדי עד, עם הרבה תורה – "אורייתא מחכמה נפקת", כפי שהסברנו לפני כמה ימים – ושיהיה "חצבה עמודיה שבעה", עם כל העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים. כך ראינו בוידאו לפני החופה, ברכה שצריכה להיות חרוטה בזכרון, שיהיה בית שמגדלים בו תורה, תפלה וצדקה. אלה שלשת העמודים, אבל אחר כך מתפרטים לחמש ולשבע (כמו ברכת כהנים). מתחיל משלשה, מגיע לחמשה ואז לשבעה – "חצבה עמודיה שבעה", "חמשים צדיקים בתוך העיר", "שבעה" קשור גם לשובע כפי שדרשנו. לחיים לחיים, שנזכה לבנין בית המקדש השלישי והמשולש על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.



[1]. ראה לעיל ר"ח שבט סוף פ"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com