חיפוש בתוכן האתר

אור לר"ח שבט ע"ד – שבע ברכות אליחי-אליהו ושפרה-חסדיה שפירא – בית חב"ד קרית ארבע-חברון הדפסה דוא

בע"ה

אור לר"ח שבט ע"ד – שבע ברכות אליחי-אליהו ושפרה-חסדיה שפירא – בית חב"ד קרית ארבע-חברון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע בחינות ב-צ (האות של חדש שבט)

"צדיק אֹכל לשֹבע נפשו" – חוש האכילה בשבט

לחיים לחיים. מזל טוב וחדש טוב. צריך לאכול – החוש של חדש שבט הוא חוש האכילה, לאכול כמו שיהודי אוכל. זה גם ראש חדש וגם ראש השנה לאילנות לדעת בית שמאי. לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי – לעתיד לבוא מתחיל כבר עכשיו. לחיים לחיים. גם מזל טוב לבית חב"ד המפואר – שיהיה פה הרבה-הרבה תורה, תפלה וגמילות חסדים. כמו שהרבי אומר – בית משולש בכל שלשת העמודים עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים[ב], הרבה הצלחה.

בספר יצירה, חוץ מזה שלכל חדש יש שבט וגם חוש – השבט של חדש שבט (לפי שיטת האריז"ל) הוא שבט אשר, עליו נאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", והחוש קשור לזה במפורש, חוש האכילה – יש גם אות מ-יב האותיות הפשוטות של האלף-בית (לפי חלוקת ספר יצירה), שבאותה אות ה' בורא את החדש. האות של חדש שבט היא אות מיוחדת מאד – האות צ. הקשר בין הצדיק לחוש האכילה הוא פסוק מפורש בתנ"ך – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו". לעומת זאת המשך הפסוק – "ובטן רשעים תחסר" (יש רמז לחדש שבט בפסוק עצמו: "צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר"[ג]).

כתוב ש"צדיק אֹכל" מתוך תודעה של א-כל, שה' – "אלופו של עולם" (שהוא גם "צדיקו של עולם", קשר מובהק בין האות א לאות צ[ד]) – הוא הכל והכל הוא ה', ומתוך תודעה זו הוא אוכל. אם עושים את החשבון של צדיק – הוא עולה 204, ואם מחלקים ל-4 (ממוצע כל אות) הערך הוא אֹכל. לא סתם כתוב "צדיק אכל", אלא יש קשר מהותי בין הצדיק לבין מה שהוא אוכל, והוא אוכל מתוך התודעה שה' הוא הכל והכל הוא ה'. כך הוא מעלה את כל הניצוצות הקדושים שבאוכל, כל רפח הניצוצין שנפלו בשבירת הכלים[ה] – את הכל הוא מתקן.

צדיק כפוף וצדיק פשוט

בגמרא כתוב שיש שתי צורות של האות צדיק – יש צדי כפופה וצדי פשוטה. על זה הגמרא אומרת שאלה שני מיני צדיקים – צדיק כפוף וצדיק פשוט, "צדיק כפוף בעולם הזה וצדיק פשוט [בלי מגבלות, בלי מעצורים, בלי צורך להתכופף בפני אף אחד] לעולם הבא". שוב, אנחנו צריכים לחיות עם משיח ולהביא לימות המשיח, עכשיו אנחנו בדור של גאולה, אז כל מה שקשור לעתיד לבוא כבר צריך להתחיל להתממש עכשיו. זה תלוי ברצון שלנו, בהתבוננות שלנו, במעשים שלנו לקראת הגאולה.

קשר ה-נ וה-צ

יש עוד אות באלף-בית שכתוב עליה בדיוק אותו דבר, שיש שתי צורות, כפוף ופשוט, ואחד כפוף בעולם הזה, שעדיין יש יצר הרע וצריך להלחם נגד הרע ולנצח את הרע, אבל אחרי הנצחון, "דידן נצח", שזה לעתיד לבוא, הוא נעשה פשוט, מתיישר לגמרי – האות נ. גם כתוב באותה סוגיא בגמרא – שזו בעצם דרשה של ילדים שלומדים בחדר, ב"ה יש כאן הרבה ילדים שלומדים בחדר, כן ירבו, וילדים בחדר אוהבים לדרוש את סודות האותיות, להתבונן באותיות, לשחק עם האותיות, "ואהיה שעשועים יום יום", להשתעשע עם אותיות הקדש שלנו, והילדים דרשו את הדרשה הזו כמסופר במסכת שבת. על נון אמרו אותו דבר – "נון כפופה נון פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט".

נאמן בתורה הוא משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא", וצדיק סתם בתורה הוא יוסף הצדיק. על שניהם כתוב אותו דבר – שיש אחד כפוף ואחד פשוט, בעולם הזה הוא כפוף ובעולם הבא הוא פשוט. הקשר בין שניהם הוא "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כמו שה-צ היא האות בה ה' בורא את חדש שבט, ה-נ היא האות של חדש חשון. אם כן, יש קשר בין חשון לשבט, בין ה-נ וה-צ, הנאמן הכפוף והפשוט והצדיק הכפוף והפשוט (וכמו שהגמרא עצמה מקשה ומקשרת ביניהן – "צדיק כפוף צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד"[ו]).

שני ציורי האות צ – י על גבי נ

יש עוד דבר שכתוב לגבי האות צ, שיש שתי צורות של כתיבת האות צ. מי שלומד כתיבת סת"ם יודע שה-צ מורכבת משתי אותיות. דברנו על הקשר בין ה-נ וה-צ – יש עוד קשר מובהק ביניהן, שה-נ נמצאת בתוך צורת ה-צ. איך כותבים צ? יש נ ועוד י שנעוצה בה[ז]. רק שיש שתי דעות איך לכתוב את ה-י – האם הפנים של ה-י פונות כלפי מעלה, כלפי שמיא, שכך סובר האריז"ל, או לפי שיטת הבית יוסף, שה-י מסתכלת על ה-נ.

יש שתי שיטות, וכמובן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". צריך להבין את שתי הבחינות, מה אומרת כל בחינה. אם כן, לגבי האות צ יש "שתים שהן ארבע" או "כפלי כפלים" (יש ביטוי כזה בקבלה) – יש שתי צ, כפופה ופשוטה, ולכל אחת שני ציורים, או שה-י פונה למעלה או שפונה לאות נ. כמו שאמרנו שבאות נ הקב"ה בורא את חדש חשון, גם האות י היא מ-יב פשוטות בהן ה' בורא את החדשים – האות י היא האות של חדש אלול.

יב פשוטות

מה הן יב האותיות הפשוטות? ה-ו-ז-ח-ט-י – מניסן (שייך לפרשת שבוע, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", המצוה הראשונה שנצטוינו לפני יציאת מצרים, שקבלנו בתור עם שזה עתה נולד) עד אלול, כל הקיץ לפי הסדר מ-ה עד י. אחר כך בתשרי כבר קופצים-מדלגים אות, והאות של תשרי היא ל. אחר כך שוב מדלגים על אות וחשון הוא נ, כסלו ס, וטבת – שכעת יוצאים ממנו – ע. הרגעים האלה, שאנחנו בליל ר"ח שבט, אנחנו עוברים מה-ע ל-צ. בעצם אנחנו מחברים את ה-ע וה-צ אז יוצאת מלה פשוטה – עץ, "עץ חיים היא למחזיקים בה". הפירות של ט"ו בשבט – או של ר"ח שבט, לפי בית שמאי – גדלים על אותו עץ. זו אסמכתא יפה לבית שמאי, שהעץ נעשה בר"ח שבט, שאז ה-ע של טבת מתחברת עם ה-צ של שבט. אחרון חביב, האות שנשארה מבין יב הפשוטות, האות ק – האות של חדש אדר.

חבור אלול וחשון בחדש שבט

בכל אופן, מה הוספנו? שחוץ מ-נ יש בציור ה-צ את ה-י. כלומר, בממד הזמן – "שנה" (של "עולם שנה נפש" – "והר סיני עשן כלו") בלשון ספר יצירה – יש משהו בשבט שמחבר אלול וחשון. הוא לוקח את ה-י של אלול, עבודת אלול, חדש של רחמים, חדש התשובה, חדש של חשבון נפש, ומחבר אותה עם ה-נ, חוש הריח. השבט של חשון הוא מנשה, אותיות נשמה, והחוש שרק הנשמה נהנית בו ולא הגוף הוא חוש הריח, חוש של משיח, "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין". לוקחים את ה-י של עבודת אלול ומחברים אותה ל-נ של חדש חשון ומקבלים את ה-צ של עכשיו – חדש שבט, "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו". בכל זה ראוי להתבונן.

אותיות מנצפך – חמש גאולות

עוד דברי לגבי האות צ – ה-צ וה-נ (לא ה-י) הן מהאותיות הכפולות, שיש להן צורה באמצע מלה וצורה שונה בסוף מלה. איזה אותיות אלה? מנצפך. לפי האריז"ל הן גם סוד ה מוצאות הפה – שרש כל הדבור. עוד לפני שהקול מתחלק לאותיות יש ממוצע המחבר את ה"קול" ל"דבור" (יחוד יעקב-רחל כנודע) והיינו ה מוצאות הפה, סוד  אותיות מנצפך, שרש כל כב האותיות (סוד ה-ה, מוצאות הפה, הוא הממוצע בין ה-א, הקול הפשוט, לבין ה-כב, אותיות הדבור)[ח]. חז"ל אמרו משהו מאד חשוב לגבי אותיות מנצפך – שהן אותיות של גאולה. אמרנו שאנחנו בדור של גאולה. מציינים חמש גאולות – גאולה של אברהם אבינו, גאולה של יצחק אבינו, גאולה של יעקב אבינו, גאולת מצרים (עליה קוראים כעת בתורה), והגאולה החמישית (המשיחית), הגאולה של משיח צדקנו, גאולת לעתיד לבוא שאנו מצפים ("מנצפך – צופים אמרום") ומחכים ומנסים לחוות גאולה זו ברגע הזה. הכל "להביא לימות המשיח", במיוחד שיש חתונה בעם ישראל – זה ודאי וודאי להביא לימות המשיח (להוליד את מלך המשיח).

התהליך בסדר הגאולות

איך זה הולך? לפי סדר האותיות:

גאולת אברהם אבינו היא "לך לך", שיש שם ך-ך בסופי תיבות – האות כ הכפולה היא הגאולה של אברהם אבינו. מה הגאולה של אברהם אבינו? שהוא יוצא מהגלות, מחרן, ועולה לארץ ישראל. הוא יוצא כפשוטו מהגלות ו"לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך".

אחר כך יש את גאולת יצחק, לפי הסדר, באות מ – "מצאנו מים". כשיצחק אבינו חופר בארות ומגלה את האוצרות – מים הם גם אוצר שטמון בעובי האדמה – "מצאנו מים", באר מים חיים, זו הגאולה השניה. זה כבר בארץ, הרי יצחק אבינו לא היה צריך לבוא לארץ – הוא נולד בארץ ו"גור בארץ", נשאר בארץ, אסור לו לצאת מהארץ – אך הוא צריך לחפור בתוך הארץ, לגלות את אוצר המים החיים שבתוכה.

אחר כך באה גאולת יעקב אבינו – "הצילני נא". כאן יעקב הוא הנאמן, ה-נ. יש קודם כ, אחר כך מ, אחר כך נ. כתוב, חז"ל אומרים, שגאולת יעקב היא "הצילני נא". מה זה? פשוטו כמשמעו. יש לו אח רשע, עשו, שרודף אותו ורוצה להרוג אותו, והוא מתחנן ומתפלל לה' שיציל אותו מיד אחיו מיד עשו, "כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". זו שלמות עם ישראל והצלת עם ישראל מיד צר. יש פה איזה סדר. קודם יוצאים מהגלות הפיזית ובאים לארץ, אחר כך חופרים ומוצאים כל מיני אוצרות בארצנו הקדושה, ואחר כך יש איזה איום – איום קיומי על עם ישראל כאן בארץ – וצועקים לה' "הצילני נא" וה' מציל. זו כבר הגאולה השלישית, יעקב אבינו.

אחר כך הגאולה הרביעית, הכי מפורסמת – "פקד פקדתי", "פקד יפקד". גאולת מצרים היא גאולת האות פ. "פקד יפקד" היינו כמו איש, כמו בעל, שפוקד את אשתו. בפרט שיש אתערותא דלתתא מצד האשה יש מצוה מיוחדת על הבעל לפקוד את אשתו. אם כן, זו גאולה שיש אכן אתערותא דלתתא מצד הכלה ויש פקידה – "פקד יפקד" – מצד הבעל.

אבל אחרון חביב הוא גאולת מלך המשיח, לו מחכים כל רגע. לפי זה יש סגולה מיוחדת של הגאולה העתידית בחדש הזה, חדש שבט, ביום הזה. זו הגאולה של צ – "צמח צדיק"[ט]. המשיח נקרא צמח צדיק וגם קוראים לו "גואל צדק" וגם קוראים לו "משיח צדקנו". כל מה שקשור למשיח הוא גאולת ה"צדק מלכותא קדישא", לקיים את המצוה של "שום תשים עליך מלך". גם המלה מלך שוה צ. "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" כתוב בזהר. קודם צריך להמליך את ה' עלינו (לאחר הפקידה של גאולת מצרים, סוד האות פ של מנצפך, באה ההמלכה של גאולת משיח, סוד האות צ של מנצפך). הכל לפי הסדר. אחרון חביב – להמליך את ה' עלינו למעלה, ויחד עם "'שום' לעילא" צריך גם "'תשים' לתתא", שיהיה לנו כאן למטה גם מלך ישראל וגואלו, מלך המשיח, "מלך ביפיו תחזינה עינינו". אם כן, יש משהו מאד מיוחד באות צ – זה מלך, ולא סתם מלך אלא מלך המשיח, משיח צדקנו.

ה-נ שבתוך הצדיק – "שבע יפול צדיק"

נחזור להתבונן בארבע הבחינות של ה-צ – ה-צ הכפוף עם שתי צורות הכתיבה וה-צ הפשוט עם שתי צורות הכתיבה. כנראה שצריכים לעבור את כל ארבעת השלבים כדי לזכות לגאולת ה-צ. חז"ל אומרים לגבי האות נ שהיא מסמלת נפילה. כל פעם שיש נ יש רמז לנפילה. הכי בולט הוא הפירוש של חז"ל לתופעה שב"אשרי" חסרה האות נ – כל אשרי מסודר לפי סדר האלף-בית ואין שם נ, יש "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור", ה-נ חסרה, ואז באה ה-ס וסומכת את ה-נ למפרע, "סומך הוי' לכל הנופלים". כאן אסמכתא הכי ברורה ש-נ היא נפילה. יש משהו נפלא בנפילה הזו, יש משהו משיחי בנפילה הזו. משיח נקרא בר-נפלי – גם דוד המלך ועוד יותר משיח צדקנו. זה עוד קשר בין ה-צ ל-נ – בין משיח צדקנו, גואל הצדק, לנפילת הנון.

גאולת הצדק

נאמר עוד ווארט שלא אמרנו: חוץ מזה שצריך לרצות ולפעול למען מלכות ה' בארץ, הגאולה של משיח וניצוץ משיח בכל יהודי הוא לגאול את הצדק, שיהיה פה צדק. המשמעות הכי פשוטה של צדק – שיהיה צדק בארץ. צדק הוא משפט עברי, לא מה שקורה היום במדינה. צריך לגאול את הצדק. גאולת משיח היא צדק – גואל צדק, צמח צדק, צמח צדיק, משיח צדקנו – "צדק מלכותא קדישא".

"שבע יפול צדיק וקם"

איפה היינו? שהמשיח הוא צדיק, גואל את הצדק, והוא גם נפל – כל הזמן נופל אבל כל הזמן הוא קם. כמו שיש פסוק חשוב מאד של צדיק, שמקשר בין הצדיק לחוש האכילה, "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו", יש פסוק שמקשר אותו לנפילה ולקימה העתידית – "שבע יפול צדיק וקם". יש שני פסוקים – צדיק אוכל וצדיק נופל. לפני כמה ימים בקבר רחל – כאן אנחנו ליד אבותינו הקדושים, כולם כאן חוץ מרחל, וצריך לחבר בין האבות לרחל (היא בוכה "כי איננו", שיעקב לא נמצא אתה, וצריך לפעול שיתחברו) – דברנו על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם". נמשיך להתבונן בזה בקשר ל-נ שבתוך הצדיק: שוב, ה-צ מורכב מ-נ ו-י. מה ה-י עושה? ה-י נעוצה בתוך ה-נ והיא הכח של ה-צ לקום – גם כשהוא נופל "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו". "הוי' סומך ידו" היינו ה-י (ה' הוא ה-י וגם ידו אותיות יוד).

נפילת חשון

אם נחזור לחדשים, כנראה יש איזה כח נפילה בחשון, בריח, ב"מורח ודאין". הרי חדש חשון נקרא בתנ"ך חדש בול, ואחד הפירושים אומר שהוא על שם המבול. אבל, עוד יותר פשוט (הקשר בין חשון לנפילה), כתוב בחסידות שחדש חשון הוא החדש שכולנו נופלים. למה? כי היה לנו חדש של היי, חדש תשרי הוא חדש של ל – האות הכי גדולה, מגדל הפורח באויר. היה חדש שלם של היי, ואחר כך פתאום "ויעקב הלך לדרכו" – יש נפילה, נפילה גדולה. אין שום דבר, שום חג, בחדש חשון לעת עתה. כשיבוא משיח נבין את גדולת ענין הנפילה, אז כל החדש הזה יהפוך להיות חג, החל מה"סיהרא באשלמותא" של חדש חשון, כמו שכתוב בספרים. אבל כרגע החדש הזה הוא חדש של נפילה – נפילה מגובה.

ה-י של אלול – רחמי ה' ועבודת האדם

צריך לקחת את ה-י – מהי ה-י של אלול? אמרנו שיש י שמסתכלת למעלה ויש י שמסתכלת למטה, יש י שמסתכלת על ה' ויש י שמסתכלת על המציאות, ולא סתם על המציאות אלא על ה-נ, על תופעת הנפילה – איך נפלתי, "איך נפלת משמים הילל בן שחר", איך הכוכב נפל. תיכף ננסה להסביר יותר.

אם חדש אלול הוא חדש הרחמים ומתבוננים בעיקר ברחמי שמים, ב-יג מדות הרחמים, אז מסתכלים כלפי מעלה וסומכים על רחמי ה' לסלוח לנו – חדש הרחמים, חדש הסליחות. אבל אם חדש אלול הוא בעיקר חדש של תיקון, שאני צריך לעשות משהו, לתקן את עצמי, לעשות חשבון נפש, איפה אני עומד, מה עשיתי, "איכה", זאת אומרת שה-י מסתכלת על הנפילות שלי, על המציאות שלי, על מנת לתקן.

יש את הווארט המפורסם של רבי נחמן ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". מתי הווארט הזה שייך במיוחד? חדש אלול, שהוא חוש התיקון, חוש המעשה (לשון תיקון) בקבלה. צריך להאמין שתמיד יש בי כח לתקן. זה אחד שהוא קצת על סף היאוש מעצמו ואז באים וצועקים חזק לאוזן שלו "אין שום יאוש בעולם כלל" ואם קלקלת אתה יכול לתקן. זו י שמסתכלת למטה. יש י שמסתכלת למעלה ויש י שמסתכלת למטה.

תיקון הברית (שובבי"ם) – היסח הדעת

נחזור: ה-נ היא מציאות הנפילה. ה-י היא הנפש האלקית, כך כתוב. ה' נתן לכל יהודי נפש אלקית כדי שהנפש האלקית גם תתגבר על הנפש הבהמית, תאיר בנפש הבהמית, ותתקן את הגוף והנפש הבהמית. בעולם הזה "שבע יפול צדיק וקם" פשוטו כמשמעו – יש נפילות. לפני שבוע אמרנו שיש צדיק שהנפילות שלו הן רק נפילות ביחס אליו, לא נפילות שמישהו אחר – בינוני – היה קורא להן נפילה, אבל בשבילו הן בהחלט נפילה. יש נפילות שהן נפילות אצל כל אדם. ממש שאדם גולש או נופל מרשות היחיד של הקב"ה לתוך רשות הרבים של עלמא דפירודא, של הפירוד של עולם הקליפות.

התקופה הזו במיוחד שאנחנו בה, החל מפרשת שמות, נקראת שובבי"ם – ששת השבועות שקוראים בתורה שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים, ר"ת שובבי"ם. זו תקופה של תיקון – אז יש כבר איזה קשר בין ה-י של אלול לחדש שבט (רוב התקופה הזו בתוך חדש שבט, מחברת את טבת ושבט, גם סוד ה-עץ שאמרנו קודם) – תיקון הברית. איך על בחור ואברך צעיר להתייחס לפגם הברית ותיקון הברית? אומר הרבי – וקובע כלל ברזל חזק מאד – שבפרט בדור שלנו לא צריך להתבונן בפגם הזה כלל וכלל, רק להסיח את הדעת מזה לגמרי. ממש לא לשקוע כלל וכלל בשום חשבון נפש ושום נפילת רוח של 'כמה פגמתי', ורק להרבות בטוב. כמו הפירוש הידוע של הבעל שם טוב "סור מרע ועשה טוב" – ש"סור מרע" הוא על ידי "עשה טוב", שרק מגבירים את הטוב ואת האור, ואם מעט אור דוחה הרבה מן החשך כל שכן שהרבה אור דוחה את כל החשך ואף הופך את החשך לאור.

לכן, למשל, אפילו על המושג שובבי"ם לא שומעים הרבה בחב"ד – תיקון שובבי"ם. אכן כתוב באגרת התשובה בתניא שמי שרוצה לצום – וכן כותב שעיקר הצומות הם על הפגם הזה – שישמור את הצומות לימים הקצרים של החורף (לא אומר בפירוש שובבי"ם). שוב, מה הרבי כותב? על כל הצעירים – צעירי הצאן, הבחורים והאברכים – להסיח דעת מזה. כמובן, לא לזלזל בזה, אלא רק להשקיע בטוב, ויבוא היום שאולי תוכל כן להשקיע בזה ולהתחיל לעשות תיקונים.

שתי צורות ה-צ – תיקון הנפילה בהסח הדעת או על ידי התבוננות בה

למה אמרנו את זה? חוץ ממוסר ההשכל, שודאי ששייך לרוב האנשים, לרובנו ככולנו, אמרנו כדי להסביר את שתי צורות ה-צ: ה-י נעוצה בתוך ה-נ של הנפילה ומתקנת את הנפילה, מקימה את הצדיק שנפל, ה"שבע יפול צדיק וקם" – השאלה איך היא מתקנת.

אם היא מתבוננת כלפי מעלה, לא כלפי ה-נ (כמו שהאריז"ל כותב), זה אומר שלא מסתכלים על הנפילה, מסיחים דעת, רק מתבוננים בה', מרבים בתורה ומצוות, לומדים הרבה חסידות, מפיצים הרבה חסידות. בדרך ממילא ה-י הזו נעוצה בתוך ה-נ וכך היא תקים את הנפילה של ה-נ, בלי להסתכל על הנפילה בעצמה – לא להתבונן בנפילות.

ואילו לפי השיטה שה-י מסתכלת על ה-נ – האדם מסתכל על הנפילה כדי לתקן. הוא בוכה, קם חצות לבכות על חורבן הבית ויודע שחורבן הבית הפרטי שלי הוא הנפילות שלי. הוא מסתכל ומחפש עצה כדי לתקן. הוא מתעסק עם זה. בדור שלנו, כמו שאמרנו קודם בשם הרבי כלל גדול, אפשר לשקוע בזה ולא רק שלא תתקן את זה – אפשר להגיע ליאוש מתוך זה. הרי אין שום יאוש בעולם כלל, בלשון חב"ד הפתגם המקביל לזה הוא "אין אף פעם מקרה אבוד". בכל אופן, יש שיטה כזו שכותבים את ה-י כך שמסתכלת על ה-נ, מתבוננת בנפילה.

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס לנפילות

אז לפי הרבי, השיטה הזו שה-נ מסתכלת על הנפילה כדי לתקן אותה במודע – מתעסקת איתה במחשבה, 'איפה הייתי, מה עשיתי, איך נפלתי, מה עושים' – הרבי אומר שאולי בגיל שבעים תתחיל לחשוב כך. אם אתה סופר סת"ם, בגיל שבעים אולי תתחיל לכתוב ככה את ה-צ, אבל בינתים תעשה אותה כמו האריז"ל. אם כן, יש נטיה להתעסק בנפילות, לחשוב על הנפילות, כאשר אתה בוסר לזה – שאתה לא שייך לזה, ואדרבא, זה רק מזיק לך.

אז אומרים לך – כעת נשתמש בלשון הבעל שם טוב – שיש איזו נקודת הכנעה בכללות שאדם יודע שאני נפול, שיש בי נפילות. אבל הבדלה היא לא לחשוב על זה, כמו שהרבי אומר – להסיח דעת מזה, לא להתעסק בזה. יש בכללות "ידע איניש בנפשיה" איפה שאני עומד, שאני לא כדבעי – זה בסיס בעבודת ה', קוראים לזה הכנעה, שפלות. אבל אחר כך הבדלה – תעבוד רק על טוב. תחשוב טוב יהיה טוב, תעשה דברים טובים, תלמד הרבה תורה – "אין טוב אלא תורה" – תלמד תורה, תהיה שליח של הצדיק, של הרבי, תפיץ תורה. זהו.

אחר כך, כאשר יזקין – כתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין" – כשהוא נעשה זקן בגיל שבעים (זקנה היא ששים, אבל אנחנו נתנו לו להגיע לשיבה טובה, לשבעים), אז אפשר להמתיק את הדינים ואפשר לחזור ולהתבונן בכל הנפילות. כתוב למשל שצדיק כמו הרבי ר' אלימלך מליעזנסק, בעל הנעם אלימלך זי"ע, כשהוא היה זקן עשה תשובה על כל מיני דברים שאף אחד לא שם לב. כתוב שהוא צם על כך שכאשר ינק מאמא שלו הוא פעם נשך אותה או הכאיב לה. על זה הוא עשה הרבה צומות כאשר הוא הזקין. אז הוא הגיע למצב שהוא מסוגל באמת לפנות למטה, שה-י שלו תסתכל על הנפילה שלו והתיקון יהיה – בלשון הבעל שם טוב – תיקון של המתקה, להמתיק את זה לגמרי. זה כלל גדול.

"אודך הוי' כי אנפת בי"

אם כן, כעת הסברנו את שתי צורות כתיבת האות צ כפופה, שתיהן בעולם הזה. שתי העבודות האלה שאמרנו הן איך שכותבים את ה-צ הכפופה. מה לגבי ה-צ הפשוטה, הצדיק שלעתיד לבוא, שהוא כבר פשוט, שאין יותר יצר הרע בכלל? "אודך הוי' כי אנפת בי" אומר הפסוק, שלעתיד לבוא נסתכל על כל הצרות שעברו עלינו בגלות, הגלות הכללית והגלות הפרטית, ונגיע להודיה, נודה לה' כי אנפת בי.

אם כבר הזכרנו את הרבי נזכיר עוד משהו מהדברים הכי מרגשים אצל הרבי, שהוא אמר על עצמו שמאז עמדי על דעתי – כשהיה בגיל צעיר, ילד ממש – ייחלתי ליום שיתקיים "אודך הוי' כי אנפת בי". זו דעת של ילד קטן, מתי כבר יגיע היום שאני אוכל להודות לך על כל הצרות וכל היסורים שעברו על כלל ישראל מאז ומתמיד (כולל אותי, אבל אני בטל בתוך הכלל)? מתי כבר יתקיים "אודך הוי' כי אנפת בי"?

זה ה-ץ הפשוטה, עם הקו הפשוט. הוא כבר לא מפחד מנפילה, לכן ב-ן הפשוטה וב-ץ הפשוטה הקו יורד מטה-מטה, למטה מהקו התחתון של שרטוט הקלף, בלי שום פחד – כי הכל ממותק, הכל אלקות, אין יותר יניקת קליפות, "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". בכל אופן, יש פה את רושם כל הנפילות. איך מתייחסים אליהן לעתיד לבא?

"ירידה צורך עליה" ו"ירידה תכלית העליה"

איך בעולם הבא שני ציורי ה-צ – ה-י הנעוצה ב-ן ומסתכלת למעלה וה-י שמסתכלת למטה על ה-ן? יש ביטוי של "ירידה צורך עליה". כל ירידה שאני יורד, או שה' פועל אותה או שאני עצמי על ידי חטא יורד – בסופו של דבר אפילו החטאים שלי, שהיו בבחירה החפשית שלי, "סוף ישראל לעשות תשובה", גם הכלל וגם הפרט, "לא ידח ממנו נדח", וכאשר אעשה תשובה מאהבה הזדון הופך להיות זכות – ואז היה כדאי. לא שחלילה וחס מותר לכתחילה לחטוא – כל מי שאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אף על פי כן הוא כותב בתניא מאד חזק שאם הוא מתאמץ ועושה תשובה ביתר שאת גם אותו מקבלים בתשובה, אין דבר העומד בפני התשובה. זה נקרא "ירידה צורך עליה" – סוף הכבוד לבוא, בסוף תהיה עליה.

יש עוד פתגם מקביל, שמובא אצל רבי נחמן ובעוד מקומות (בלשון זו או בלשון אחר, כמו משל השווינדעל טרעפ של הבעל שם טוב) – "ירידה תכלית העליה". שאפשר להסתכל על כל ירידה בצורה אחרת לגמרי, לא שיש ירידה ואז עליה, אלא שמה שהיה נראה לי שאני יורד – זה גופא העליה. הירידה עצמה היא חלק מהעליה ולא רק זה אלא היא תכלית העליה.

"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"

זה קצת דומה לשתי כוונות לגבי אכילה. יש כוונה אחת לגבי אכילה שאני אוכל כדי שאוכל ללמוד, להתפלל, לעשות מצוה, להיות בריא. זה הפשט של הרמב"ם בהלכות דעות. ומה מאמר חז"ל שהוא כלל גדול אצל הרמב"ם? "כל מעשיך יהיו לשם שמים". איך מסבירים זאת בחסידות? שאני עושה משהו – אפילו שזו ירידה מסוימת – חייבים לאכול, אפילו שאז איני לומד תורה. מי שכל חייו הם לימוד תורה יורד באכילה, אבל זו "ירידה צורך עליה" – שיהיה לו כח לעלות וללמוד עוד.

אבל יש מי שאוכל והאכילה שלו היא לא ירידה לצורך עליה אלא ירידה שהיא תכלית העליה, כי הוא לא עובד את ה' בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" אלא בבחינת "בכל דרכיך דעהו" – שכל "דרכיך", הדרכים שלך, האכילה שלך, החולין שלך, "דעהו" תוך כדי הדרך שלך גופא. אדרבא, הוא יורד בשביל לדעת את ה'.

מי שכל החיים שלו עבד את ה' בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" יהיה לעתיד לבוא צדיק פשוט, אבל ה-י שלו תסתכל כלפי מעלה, כי כל הזמן הוא רק חשב איך זה יביא אותו לעבוד את ה', זה כל משמעות ה-נ הפשוטה שלו. תיכף נאמר טפה יותר עמוק. אבל מי שכל החיים שלו עבד את ה' כמו שחסיד אמור לעבוד את ה', בבחינת "בכל דרכיך דעהו", לעתיד לבוא ה-ץ פשוט שלו יהיה עם י שמסתכלת על ה-ן.

הרי מה זה "בכל דרכיך דעהו"? דע-ה-ו – היחוד של ה ו-ו (דעת לשון יחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו"), מתחילים מה-ה ומגיעים ל-ו, מחברים את הארציות-הגשמיות לשמים. מצוה היא לעשות יחוד מלמעלה למטה, וה, "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". אבל כשעושים יחוד באוכל – חדש שבט – היחוד הוא דע-ה-ו, מלמטה למעלה. שוב, צריך להסתכל ולהתבונן באוכל ולדעת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – לראות ולחפש, לחפור בתוך האוכל (כמו יצחק שחופר בארות בארץ) אחרי ה"מוצא פי הוי'" שיש שם ולחבר אותו לשרש, דע-ה-ו. מי שעבד כך את ה' יהיה לעתיד לבוא ץ עם ה-י שלה כלפי מטה, כי כך עבד את ה' כל החיים.

י פונה כלפי מעלה מה-ן הפשוטה – בטול הסבל באין סוף

שוב, נחזור, בכלל כתוב שלעתיד לבוא כל הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – יתבוננו למפרע על היצר הרע שהיה בעולם הזה, מה היה, אם הוא הר או חוט השערה. בכל הצרות, כל ה"אודך הוי' כי אנפת בי". נחזור ל"אודך הוי' כי אנפת בי" – כל הצרות והסבל של עם ישראל במשך כל שנות הגלות שלנו. איך מתבוננים בסבל?

יש מה שהרבי כותב שיש להתבונן גם בתקופות הכי קשות שעברו על עם ישראל, כמו השואה, שמצד הנשמה של כל אחד, כל יהודי שנספה בשואה הי"ד, להתבונן שכל הסבל הכי נוראי שלא יהיה ר"ל הוא אין ואפס ביחס לנצח. זה כמו כל דבר מוגבל, כל דבר סופי, שהוא אין ואפס המוחלט לגבי אין סוף. התבוננות מאד פשוטה – הנשמה קיימת לנצח וכל סבל הוא בבחינת רק "רגע באפו". בעצם כל ההתבוננות הזו שהרבי אומר היא פסוק מפורש – "כי רגע באפו חיים ברצונו"[י]. שוב, הכל קשה, שה' ירחם ושיהודי לא ידע מכל צער, אבל מה עם כל ה"כי אנפת בי" שעבר עלינו? מה זה "אודך"? יש להודות – כמו שיש דיני בטול ביורה דעה, מי שלומד להיות רב לומד דיני בטול ברוב ובטול בששים וכל מיני דיני בטול, ויש התבוננות שכל ה"רגע באפו" שבעולם הזה הוא או לכתחילה גארנישט, שום דבר, או שבטל ברוב הטוב שיתגלה לעתיד.

נאמר עוד משהו – זה שיהודי נופל זה עצמי אצלו או מקרי? יש ביטוי של הראשונים – עצם או מקרה. ידוע שהרע שלי, כמה ש"ידע איניש בנפשיה" שיש לי הרבה לא-טוב, בכל אופן בכל הספרים הקדושים כתוב שאצל יהודי כל הרע שיכול להיות וכל הנפילות הם מקרה (כמו פגם הברית שנקרא מקרה), לא עצם. העצם הוא טוב, ובסוף יהיה ברור שהמקרה בטל ברוב, הסוף בטל באין-סוף.

מה כל מה שאמרנו עכשיו? זה הצדיק פשוט לעתיד לבוא עם ה-י למעלה. שוב, ה-י נעוצה בתוך ה-ן, אבל היא מסתכלת למעלה – היא מסתכלת באין-סוף, וכל הרע שלי, כל הסבל שלי ושל כולם, אפילו השואה, הכל בטל באין סוף טוב שיתגלה. אבל זו לא ה-י כלפי למטה.

י מתבוננת ב-ן פשוטה – ראית הסבל עצמו כטוב

מהי ה-י למטה לעתיד לבוא, על דרך שאמרנו קודם ש"ירידה תכלית העליה" (ולא "לצורך עליה")? נחזור לרמב"ם, שאוכל כדי שיהיה לו כח ללמוד, אז מה מנחם אותו? שהלימוד שלי יהיה הרבה זמן ובאוכל אני אנסה לקצר. בסדר, קצת זמן, כמה דקות מבזבזים כדי שאוכל ללמוד הרבה. אם אפשר לצמצם שהאוכל יהיה פחות ופחות זמן והלימוד יותר ויותר זמן – אז הקצת יותר מתבטל בתוך ההרבה.

אבל מה הבחינה השניה? שה-י מסתכלת על הנפילה, והיא מסתכלת על הנפילה כתכלית העליה. זה פשוט שלעתיד לבוא יראו עולם אחר, עולם הפוך. כמו שכתוב גם היום שהרבה צדיקים נשבעו שכאשר יעלו למעלה לא ישקטו עד שלא יפעלו, יצעקו למעלה בשמים ויפעלו, את הגאולה האמתית והשלמה לעם ישראל. ופתאום אותם צדיקים אחרי מאה ועשרים שנה שלהם בעלמא דין עלו למעלה ופתאום התחילו לראות את המציאות אחרת לגמרי. אפילו על הבעל שם טוב כתוב כגון דא. התחילו לראות את המציאות הפוך, גם את הרע שיש כאן. לכן אנחנו רוצים צדיק חי, לא רוצים צדיקים כאלה שרואים כמה הרע הוא טוב. הביטוי הוא שאנו רוצים "טוב הנראה והנגלה [לנו]".

בכל אופן, יש כזה דבר. יש גם היום צדיקים שיכול לחתור להגיע לפנימיות הפנימיות של המציאות ולראות שהכל טוב כמו שהוא. לא שאיזה מין רע שאני צריך לומר שהוא בטל בתוך הטוב האין סופי. אותו אחד שזכה לזה, לעבודה כזו, לעתיד לבוא הוא יהיה ה-ץ עם ה-י שלו כלפי מטה.

שני הצדיקים בעולם הזה ולעולם הבא

יש עוד הרבה להאריך, אבל זו המסגרת של ארבע בחינות צדיק – שתי בחינות הצדיקים הכפופים בעולם הזה ואיך העבודה שלהם בעולם הזה מתפשטת ומתיישרת ומתפרשת ב"אור חדש על ציון תאיר" לעתיד לבוא, הצדיק הפשוטה. זה הכל לכבוד "ועמך כֻלם צדיקים" – אפשר לומר ש'מיעוט צדיקים שנים', צדיק אוכל וצדיק נופל, שני צדיקים. צריך לדעת איך לאכול ואיך ליפול והכל יהיה טוב. נעשה הפסקה. לחיים לחיים.

 

ב. השפת אמת ודור העשירי

התקשרות לצדיקים בחדש שבט

לחיים לחיים. מכיון ששבט הוא שייך לאות צ, כתוב שזה החדש הכי מסוגל להתקשר לצדיק – כל הצדיקים של כל הדורות. באמת יש הרבה צדיקים שקשורים במפורש לחודש שבט, בהיות שימי ההילולא שלהם נופלים בחדש שבט.

בחב"ד כמובן העיקר הוא הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שההילולא שלו ב-י שבט – יום שגם מציין את תחלת הנשיאות של הרבי. אותו יום עצמו, י שבט, הוא גם ההילולא של אחד מגדולי הצדיקים, שנחשב למקובל הגדול והממשיך העיקרי אחרי האר"י הקדוש, רבינו הרש"ש – גם י שבט, ממחיש קשר בין שני הצדיקים האלה של י שבט.

מחר, ב-ב שבט, יש את ההילולא של הרבי ר' זושא מאניפולי. אחר כך, ב-ד שבט, יש את הבבא סאלי. ב-ה שבט את השפת אמת. אחר כך יש הרבה-הרבה צדיקים. ב-ז שבט יש את רבי דוד מלעלוב. כב שבט זה גם הרבנית של חב"ד וגם הקוצקער – רבי מענדלי מקוצק באותו יום. קשור לשפת אמת, אותה שושלת. ועוד ועוד. זה חדש מלא צדיקים גדולים מאד, שכנראה שיש קשר בין כל הצדיקים האלה והכל קשור לאות צ של החדש.

הערב נדבר על השפת אמת, בעל ההילולא של ה' שבט: היה קשר מאד פנימי בינו לבין הרבי הרש"ב, ואפילו הרבי הקודם – בעל ההילולא של י שבט, הרבי הריי"צ – כאשר היה אברך צעיר פעם אחת בקר אותו. כשהוא הושיט לו את היד לשפת אמת הוא אמר בהתפעלות גדולה – א הייליגע האנט. אמר על הרבי הקודם, שהיה אברך צעיר, 'יד קדושה'. יש עוד כמה ביטויים.

השפת אמת – דור העשירי לבעל שם טוב

השפת אמת הסתלק בגיל חן, יחסית צעיר. מספרים שהסתלק מפני הצער על גיוס יהודים לצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן. ידוע שהרבי כותב במאמר האחרון של "באתי לגני" שהוא הגיה והוציא לאור, ששייך ל-י שבט, שאו-טו-טו אנחנו מגיעים ונכנסים לדור העשירי לבעל שם טוב, שהוא דור הגאולה. והנה, קשר מיוחד לשפת אמת – שהוא הדור העשירי לבעל שם טוב. משהו מאד מענין, שבשושלת של קוצק וגור הדורות מאד קצרים יחסית. לכן הספיקו עשרה דורות שמה כנגד שבעה דורות עד הרבי הרש"ב.

איך זה הולך, איך מגיעים לשפת אמת? השפת אמת הסתלק בשנת תרס"ה, 15 שנה לפני הרבי הרש"ב. הוא נולד בשנת תר"ז, 14 שנה לפני לידת הרבי הרש"ב (בשנת כתר"א). איך הסדר של השושלת של חסידי גור? הכל מתחיל מהבעל שם טוב, אחר כך המגיד, אחר כך הרבי ר' אלימלך שהזכרנו קודם, אחר כך החוזה מלובלין (שהתחיל לנהוג נשיאות בחיי רבו הרבי ר' אלימלך, ואותו דבר קרה לו בעצמו שבחייו התחיל לנהוג נשיאות) היהודי הקדוש מפרשיסחא, הרבי ר' בונים, הקוצקר (רבי מענדל מקוצק שההילולא שלו בהמשך החדש), החידושי הרי"מ, שאחרי הסתלקותו היו שרצו מיד להכתיר את נכדו השפ"א שהיה רק בן 19, אבל הוא התנגד בכל תוקף וגם צדד בדעת חסידים אחרים שצריך להכתיר את רבי חנוך העניך מאלכסנדר, ובאמת הוא נחשב הרבי השני של גור, והוא מלך 4 שנים, דור קצר, ואחרי שהוא הסתלק בקושי הסכים השפת אמת – שהיה בן 23 – לקבל את הנשיאות.

אם יודעים לספור מאחד עד עשר – שזה תרגיל טוב, עשר ספירות בלי מה – הבעל שם טוב, המגיד, הרבי ר' אלימלך, החוזה, היהודי הקדוש, הרבי ר' בונים, הקוצקער, החידושי הרי"מ, הרבי ר' חנוך העניך מאלכסנדר והשפת אמת, "העשירי יהיה קדש להוי'". אם עושים בדיוק אותו דבר בחב"ד, ממש פלא, זה הפרש של 123 שנה (בגימטריא יחי המלך). היות שהוא הדור העשירי לפי השושלת של גור, זה בהחלט זיקה בינו לבין דורנו אנו.

התבססות השפת אמת על חידושי הרי"מ ועל ליקוטי תורה

עוד דבר מאד חשוב לגבי השפת אמת: הוא אמר שכל הספר שלו – הוא גדול גם בנגלה וגם בחסידות, גם בנסתר, ואמר שכל השפת אמת על התורה – ינק משני מקורות, מהסבא שלו, החידושי הרי"מ, ומספר אחד, הלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן. כלומר, עיקר המקור שלו במסורת בכתב, תורת הבעל שם טוב, הוא חב"ד, אדמו"ר הזקן. חוץ מזה, כל מה שהוא שמע – בעיקר ווארטים והסברים קצרים – מהסבא שלו והוא מרבה להביא אותם בספרו הקדוש, השפת אמת.

"שפת אמת" – תיקון המלכות

אולי נאמר עוד ווארט במה שאמרנו קודם שהשפת אמת הוא הדור העשירי. אפשר להסביר כך למה ספרו נקרא "שפת אמת". "אמת" היא יסוד אבל "שפת אמת" היא מלכות. יש אמת לאמתו, אמת ושפת אמת – "שפת אמת תכון לעד". בתניא כתוב ש"שפת אמת" היא האמת של הבינוני – מושג מאד חשוב שמוסבר בספר התניא דווקא. עבודת הבינוני היא ספירת המלכות, הספירה העשירית – שייך לדור העשירי.

 

ג. הכתר בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת

פרצוף פירושי "החדש הזה לכם"

כל זה הקדמה, לעשות משהו בקיצור – שלא נספיק כעת את כל הפרצוף – מהמושגים שהוא הכי אוהב לדבר עליהם, הכי עצמי אצלו, שקשור במיוחד לפרשת השבוע (ולפי אדמו"ר הזקן צריכים "לחיות עם הזמן"), פרשת בא, שיש בה את המצוה הראשונה שנצטוו ישראל ביציאת מצרים, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (כפי שאמרנו קודם). מה המושג? התחדשות. המושג שעיקר עבודת ה' הוא כל הזמן להתחדש הוא חוט שזור בכל השפת אמת. נחזור: מהנושאים העיקריים שלו בעבודת ה', הכי חשוב אצלו, הוא התחדשות. איפה המקור של התחדשות? בפרשתנו, המצוה הראשונה של היהודי, "החדש הזה לכם". נחפש מלה אחת ששוה להתחדשות אצלו ובכלל בחסידות.

השפת אמת – צדיק מסודר

איך בנוי הספר שפת אמת? הוא היה דורש בשבת ובמוצאי שבת רושם את מה שהוא עצמו אמר. זה דומה לספרי החוזה מלובלין, שגם היה עושה בדיוק אותו דבר. זה הולך לפי שנים. גם יש משהו ראוי לציין אצל השפת אמת – היה מאד מסודר. עשה דברים בקיצור אבל מאד מסודר. הוא אמר על עצמו, כאברך צעיר, שיודע מה יעשה בעוד שנתים מהיום ברגע הזה. הכל מסודר אצלו. היו צדיקים אחרים שאמרו שאיני יודע מה אעשה מחר. שתי הנהגות של צדיקים. יש צדיק שיודע מה הוא יעשה בעוד שנתיים ביום הזה בשעה הזאת – כך השפת אמת. גם, בסוף ימיו, כשהוא עשה וידוי לפני שהוא הסתלק, אמר שהוא מתחרט רק על שני דברים – שלא אכל יותר ולא ישן פחות. סימן שהיה לו חוש האכילה, מה שאמרנו בהתחלת ההתוועדות – שהחוש של חדש שבט הוא חוש האכילה. זה רק מה שנזכרנו כרגע – אפשר לשמוע עליו עוד הרבה דברים, בלי סוף.

דרשות המדרש רבה על "החדש הזה לכם"

בכל אופן, נחזור לנושא – התחדשות. כל שנות הנשיאות שלו הוא כותב, בפרשת בא משנת תרל"א עד שנת תרס"ד. כל שנה יש כמה תורות קצרות. בדרך כלל הדיבור המתחיל הרבה פעמים חוזר על עצמו, רק שכל פעם "פנים חדשות באו לכאן" על אותו ענין. כמו במסורת של פרשיסחא, הוא מאד דרש את המדרש רבה. מצד אחד היה גאון גדול בנגלה, בקי בש"ס ופוסקים, אבל החסידות שלו בעיקר מבוססת על המדרש רבה. את אותם מדרשים הוא מסביר בפנים חדשות כל שנה. אם מסתכלים במדרש רבה על "החדש הזה לכם ראש חדשים" יש ריבוי מופלג של דרשות שונות על "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", שרבות מהן הוא דורש בשנות נשיאותו.

התחדשות – חיות

שוב, מה היתה השאלה? איזו מילה פשוטה מקבילה להתחדשות? יהודי צריך להתחדש תמיד. כל ענין הגאולה – גאולת מצרים (שעל שמה נקראו כל הגאולות של עם ישראל) – היא התחדשות. לכן המצוה הראשונה שקבלנו לפני יציאת מצרים היא "החדש הזה לכם ראש חדשים". המלה הפשוטה שמקבילה להתחדשות היא חיות[יא]. מי שמתחדש הוא חי ומי שלא מתחדש הוא מת. צריך חיות בעבודת ה' – חיות היא כל הזמן להתחדש.

נעשה את הרמז הראשון (הוא לא עושה גימטריאות ככלל): כמה שוה "החדש הזה לכם" (העיקר הוא שלש המלים הראשונות, ב"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" יש עשר מילים, העיקר הוא הג"ר) – 424, בגימטריא חיות. מה עוד שוה המספר הזה? משיח בן דוד. זה שיהודי חי וזה שיהודי מתחדש – זה בעצמו בתוך היהודי "דוד מלך ישראל חי וקים", זו החיות, זו ההתחדשות. מה שאמרנו קודם, "שבע יפול צדיק וקם", שהמשיח הוא הנופל, הבר-נפלא. מה זה החי וקים? שכל פעם שהוא נופל הוא חי וקים, הוא קם לתחיה. בשביל לקום לתחיה צריך גם לפול, אז כל הנפילה היא רק בשביל ה"חי וקים", בשביל החידוש שאף על פי שהוא נפל, אף על פי שהוא כאילו מת, הוא "חי וקים". זה להתחיל ברמז.

"והחיות רצוא ושוב" – ראש וראשון

מה הפסוק העיקרי בתנ"ך של חיות? שאומרים "אל תקרי... אלא חיוּת" – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" במעשה מרכבה של יחזקאל. "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – כל חיות שבעולם היא בתנועה תמידית ("כל חי מתנועע") של רצוא ושוב. איפה זה רמוז ב"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"? זה ההבדל בין "ראש" ל"ראשון".

יש בפסוק הזה חדש, ראש וראשון. "החדש הזה לכם" בגימטריא חיות, אבל החיות היא רצוא ושוב. זה שהוא "ראש חדשים" היינו ריצתו למעלה, להיות "ראש חדשים", אבל זה שהוא נמשך למטה זה מה ש"ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – ראשון ביחס לשורה שלמה של דברים שבאים בעקבותיו, אחריו. הראשון הוא ראשון לשני ולשלישי וכו', אבל ראש הוא נבדל לעצמו (ומה שהראש מנהיג את כל אברי הגוף – וכמו שכאן נאמר "ראש חדשים", שהוא "ראש" ביחס ל"חדשים"[יב] – היינו שמנהיגם מלמעלה, בהיותו נבדל מהם בעצם, לא שהוא הראשון שבהם). זאת אומרת שגם אפשר לומר שיש משהו בחיות – גם שהוא חי – שיש בה יסוד של הכנעה, חש, "החדש הזה לכם", ואח"כ הוא מתפרט ל"ראש חדשים" הבדלה ו"ראשון הוא לכם לחדשי השנה" המתקה.

המצוה הכללית – חבור פרשת בא בין מעשה בראשית למתן תורה

בכל אופן, זה הפסוק של המצוה הראשונה שקבלנו כעם, סימן שהיא מצוה כללית. איך עוד יודעים שזו מצוה כללית? הרש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'" כאן בארץ ישראל. לכן פתח בבראשית, אבל לא היתה צריכה התורה להתחיל אלא מ"החדש הזה לכם ראש חדשים" – זה משהו אמתי שכך היה צריך, לכן צריך לשאול "מה טעם פתח בבראשית".

מהי פרשת בא? אחד מפירושי בא הוא חבור בין בראשית למתן תורה על ידי שלמות עשר המכות למצרים שמביאות לידי יציאת מצרים. בפרשת בא באות שלש המכות האחרונות (בא בגימטריא). העולם נברא ב-ב של "בראשית" אבל התורה נתנה ב-א של "אנכי", אז יש משהו בפרשת בא שמחבר ביניהם. הכח בנפש שמביא מ"בראשית" ל"אנכי" הוא "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'" – כך הוא כותב בדרושי שפת אמת.

הוא לא אומר שזה סוד המלה בא, אבל כן אומר שזה עיקר החבור בין מעשה בראשית למתן תורה. מעשה בראשית הוא גם התחדשות, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אבל מתן תורה הוא התחדשות מיוחדת לנו, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הצורה הפנימית של עם ישראל – קודם דברנו על ציור צורות, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "אין צור כאלהינו", "אין ציר כאלקינו" שצר צורה בתוך צורה – יש צורה פנימית של יהודי בתוך הצורה הכללית של מעשה בראשית, והיא מתחילה להתנוצץ ב"החדש הזה לכם". עד כאן הקדמה.

שפת אמת – ספר של 'עבודה'

תמיד אנחנו רוצים לקחת מכלול, והיות שיש הרבה דרשות קצרות יחסית על הפסוק "החדש הזה לכם" – הכל עבודה. שפת אמת על התורה הוא ספר של עבודה. כל חב"דניק שאוהב באמת עבודת ה' – מאד כדאי שבעת הפנאי ילמד שפת אמת גם כן, יוסיף את זה לרשימת הספרים שהוא לומד לעת הפנאי שלו. שוב, זה גם מבוסס על חב"ד וגם מה שיוצא מזה הוא עבודה חב"דית מאד. כמו הנקודה הזו, הנקודה של התחדשות.

כל פעם הוא מסביר אותם דברים כנ"ל, שאם קוראים בשטחיות, בהשקפה ראשונה, קשה מאד להבחין מה בין דרוש לדרוש על אותו פסוק או מדרש חז"ל. לכן גם עוזר – זו עוד תועלת בדרך שלנו – לעשות פרצוף מריבוי דרשות על ענין אחד, שמחדד את ההבדלים בין הדרשות. כאן יש דוגמה יפהפיה של רעיונות שונים שמשלימים פרצוף של התחדשות. נתחיל לומר בקיצור נמרץ:

"אשר אנכי מצוך היום" – התחדשות בתורה

הוא אומר[יג] שכל יום תמיד כשיהודי אומר קריאת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" – כשהוא מגיע למלה "היום" בקריאת שמע, חז"ל אומרים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", לכן במלה "היום" צריך להתבונן על מנת להגיע להתחדשות. התחדשות במה? התחדשות בתורה, שהתורה חדשה בכל יום. אבל כל מה שקשור להתחדשות מתחיל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים", המצוה הזו.

מחלוקת מוני המצוות בענין קידוש החדש ועיבור השנה

דרך אגב, לפי הרמב"ם – נאמר מלה קטנה בנגלה – יש כאן רק מצוה אחת מבין תריג, קידוש החדש ועיבור השנה שניהם מצוה אחת לפי הרמב"ם. בספר המצוות, בשרשים, הרמב"ן חולק על הרמב"ם ומביא ראיות שונות שיש כאן שתי מצוות מבין תריג – מצוה אחת לקדש את החדש ומצוה שניה לעבר את השנה (שייך במיוחד לשנה שלנו, שנה מעוברת).

אם חוזרים קדימה, למוני המצוות הראשונים, לפני הרמב"ם והרמב"ן, המחלוקת הזו כבר קיימת בדורות הראשונים, בין הרס"ג והבה"ג. הרס"ג סובר כמו הרמב"ם, שזו רק מצוה אחת, ואילו הבה"ג – בעל הלכות גדולות – סובר כמו הרמב"ן (היינו צריכים לומר הפוך, הרמב"ן סובר כמו הרס"ג והרמב"ם כמו הבה"ג), שיש כאן שתי מצוות.

לגבי קריאת שמע עצמה, היא מצוה אחת אצל הרמב"ם בערב ובבקר ויש מי שמחלק. בתפלין הפוך – יש מי שאומר שתפלין של יד ושל ראש הם מצוה אחת ואצל הרמב"ם הם שתי מצות. אם היינו מעמיקים אולי היה אפשר לעשות שיטה בענין שתי מצוות ומצוה אחת.

מצוה בלשון עובדה

כאן יש משהו שלא מצאתי אף אחד אומר, שהמצוה הזו נאמרה באופן יחודי כעובדה קיימת ולא כציווי. לא כתוב 'קדשו את החדש'. יש פסוק אחר, שמי שלומד שיש מצוה מיוחדת על עיבור השנה לומד ממנו, בו כתוב "שמור את חדש האביב" – לשון צווי. אבל "החדש הזה לכם ראש חדשים" לא כתוב כצווי אלא כעובדה. צריך לומר שאם יש כאן כבר צווי הוא אולי בתוך המלה "לכם".

האם יש עוד מצוה שנאמרה בצורת עובדה קיימת, בלי שום צווי, לא עשה ולא לא-תעשה אלא עובדה? לפי הרמב"ם מצות האמנת אלקות נאמרה כך – "אנכי הוי' אלהיך". זה מדגיש שיש קשר בין המצוה הראשונה של עם ישראל למצוה שפותחת את מתן תורה (וכפי שיתבאר עוד בחכמה של פרצוף הפירושים).

יש עוד צורה מיוחדת של מצוה שנאמרה לא כמו שאר מצוות התורה, "ונקדשתי"[יד], שאת זה מזכירים בכל פעם – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" לשון נפעל, אבל בכל אופן יש כאן פועל. מזה אנחנו מרבים להתפעל, מ"ונקדשתי", מצוה בלשון נפעל – בדרך ממילא, שיהודי מוסר את הנפש שלו בדרך ממילא. זה קשור למה שנסביר כרגע על הכתר של ההתחדשות.

קדש-חדש

יש קשר בין קדש ל-חדש. עוד משהו בנגלה – כשהיו מקדשים את החדש בזמן המקדש ואחרי המקדש, על פי ראיה, היו אומרים ברכה כשבית דין קדש את החדש. מה נוסח הברכה? יש שלש דעות בחז"ל. דעה אחת – "ברוך אתה הוי' וכו' מחדש חדשים". דעה שניה – "מקדש חדשים". דעה שלישית – "מקדש ישראל". שלש דעות בנוסח ברכת קידוש החדש. למה אמרנו את זה? רק לומר שיש קשר בין קדש לחדש. גם הוא אומר שמי שמתחדש הוא קדוש – הקדושה של עם ישראל היא מה שאנחנו מתחדשים כל הזמן.

"כי חק לישראל". חז"ל באחד המדרשים על "החדש הזה לכם" אומרים "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", "כי חק לישראל הוא", הולך על מצות קידוש החדש. כמובן שלא אומרים ש-חק ר"ת חדש-קדש (פרצוף הנצח של אלב"ם).

חוית "היום" על ידי "בכל מאדך"

נחזור לקריאת שמע: כתוב "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ואחר כך "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ואחר כך "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום". כשמגיעים למלה "היום" צריך לחוות התחדשות, שהתורה מתחדשת, וכדי להרגיש שהתורה מתחדשת גם אני צריך להתחדש. באיזה זכות מרגישים את "היום"? הוא אומר שבזכות מה שכתוב שבע מלים קודם – "מאדך", מסירות נפש בדרגה הכי גבוהה. הוא אומר שזו דווקא מסירות נפש בתוך הגלות, ומכח מסירות הנפש של היהודי הוא זוכה להתחדשות. זה אחד הווארטים של השפת אמת. גם "בכל נפשך" זה מסירות נפש, אבל עוד יותר "בכל מאדך". אפשר לקשר זאת לתקופה הזו של שובבי"ם – חז"ל דורשים "'בכל מאדך' – בכל ממונך", להרבות מאד בצדקה, לפזר במסירות נפש, ועל ידי כך זוכים ל"היום".

"היום" של משיח

איזו דרשה מאד מפורסמת יש לגבי "היום" בחז"ל? מה שמשיח ענה לרבי יהושע בן לוי ששאל אותו מתי הוא בא. הוא חכה וכשעבר היום הוא אמר שכנראה משיח הוא שקרן (ח"ו), עד שאליהו הנביא היה צריך להסביר שלא הבנת – הוא התכוון "היום, אם בקולו תשמעו". לבעל שם טוב המשיח אמר "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", אבל בגמרא הוא אמר שאני בא "היום".

היות שהשפת אמת עושה כאן ענין גדול שהמלה "היום" היא התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אז נחבר ונאמר שלכך המשיח התכוון. הרי המהר"ל מפראג אומר שאליהו הנביא לא נמצא בדיוק באותה רמה של מוחין כמו המשיח, אלא שהוא יודע לתרץ אותו (לפי רמת המוחין של עצמו). הוא אומר ששכל אליהו הנביא הוא מדרגת בינים בין שכל המשיח לשכל של רבי יהושע בן לוי – שני דברים רחוקים צריכים חבור, ואליהו הנביא הוא הממוצע המחבר, אבל זה לא אומר שדברי אליהו הם בדיוק סברת המשיח. לכן אנחנו מרשים לעצמנו לדרוש הרבה דרשות – שבעים פנים לתורה – מה חבוי וטמון בתוך אמירת "היום" של המשיח עצמו, עוד לפני שבא אליהו ואומר שהוא התכוון לפסוק "היום אם בקולו תשמעו".

"היום" – "תורה חדשה מאתי תצא" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"

אז הנה, לפי השפת אמת כאן יש לנו פתח מאד טוב להסביר את "היום" של משיח – מתי משיח מגיע? כשנגיע להתחדשות. "היום" היא מלה של התחדשות, התחדשות בכלל והתחדשות בתורה בפרט – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום". מה כתוב על משיח? "תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא".

מהי תורה חדשה? הרי לא יכול להיות משהו אחר מאשר התורה שנתנה לנו בסיני, אז מהי תורה חדשה? תורה עם חיות מחודשת. לא סתם שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כמו אתמול (ועד לאותו אתמול של היום שנתנה לנו פעם ראשונה), אלא עם תאוצה של התחדשות אין סופית. התחדשות כזו בתורה, טל תורה הוא טל תחיה שמחיה את המתים ממש – מאין יקומו המתים? מטל תורה, אבל תורה חדשה כזו שהיא התחדשות שאי אפשר לשער, שזה "היום".

איך אפשר להרגיש שזו כוונת "היום" של המשיח, שצריך להגיע לחיות ולהתחדשות אמתית? כי אז זה מיד מתקשר למה שמשיח אמר לבעל שם טוב. ככה לכאורה אלה שני דברים. רבי יהושע בן לוי חשב שהמשיח הוא שקרן, אבל אם הוא אמר דבר אחד לריב"ל ודבר אחר לבעש"ט – זה לא אומר שהוא שקרן, אבל סתם אומר שכל פעם הוא אומר משהו אחר. אבל לאור מה שעכשיו הסברנו זה ממש אותו דבר. כי אם הוא אמר "היום" והתכוון ל"היום" של קריאת שמע זה אותו "היום" – תורה חדשה, תורה עם חיות. מה זה הבעל שם טוב? יותר חשוב מזה שיש ווארטים שהוא אמר, וכל הצדיקים אמרו כל מיני ווארטים יפהפיים, זה לא בגלל זה – לא כי יפה, אלא כי הם הכניסו חיות בלב כל ישראל, חיות בעבודת השי"ת. עם ישראל היה בעלפון וצריך היה להחיות אותו, תחית המתים – התורה החדשה מחיה מתים. זה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" וזה "היום".

כתר – התחדשות תלויה במסירות נפש

כל מה שאמרנו עכשיו הוא הכתר של ההתחדשות, כי הוא אומר שהתחדשות תלויה במסירות נפש של היהודי, ובפרט מסירות נפש בגלות, כלומר בצרות. כשיהודים, עם ישראל, נמצאים בשעבוד מצרים ושעבוד גלויות וכל השעבודים, גם היום יש שעבוד, ומוסרים את הנפש על התורה והמצוות – מסירות נפש היא למעלה מטעם ודעת, "מאדך" היינו כתר – בזה זוכים להתחדשות, החל מ"תורה חדשה מאתי תצא". התחדשות התורה היא חכמה של הכתר, מוחא סתימאה, שעל זה נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

זה ווארט אחד, אחת מתורות השפת אמת על ההתחדשות – "החדש הזה לכם ראש חדשים" – ויש לנו עוד עשר ספירות, עם הדעת. גם הכלה צריכה להגיע הביתה וגם אנחנו צריכים – יש פה הרבה חתנים וכלות, כולנו חתנים וכלות, שצריכים להגיע הביתה. הכתר הוא נקרא כליל – כולל את כל הספירות. העיקר שמשיח יגיע היום. לחיים לחיים.

שיר המעלות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שמות החתן והכלה – אליחי אליהו ושפרה חסדיה – עולים שלשת הדברים עליהם כתוב "אחד" במעשה בראשית: "יום אחד", "מקום אחד", "בשר אחד" (וראה יין המשמח ח"ג שער ד בתורות "והיו לבשר אחד", "זיווג במחשבה דבור ומעשה" ו"שארה כסותה ועונתה בסוד ההריון"). שלשת הדברים רומזים לכך שהבית שהם מקימים יהיה בית של תורה, תפלה וצדקה. "מקום אחד" עולה בגימטריא צדקה, "בשר אחד" עולה בגימטריא תפלה ו"יום אחד" בו נברא האור (ונאמר "ויקרא אלהים לאור יום") רומז ל"תורה אור" (וכן "יום אחד" הוא ממוצע כל אות במלה אור). ההחלטה של בני הזוג להקים בית מבוססת על כך שיש להם "יום אחד" – אור של "הוי' אחד" – בו הם רוצים להאיר את העולם בשליחות משותפת. כשמקימים בית, "מקום אחד", צריכים להשתית אותו על צדקה וגמילות חסדים בפועל (בתוך הבית וממנו החוצה). בכך זוכים לקיים "יקוו המים אל מקום אחד", בתיקון ה"מים מצמיחים כל מיני תענוג" וכינוס כל המים-התענוגים שיש בחיים המשותפים של בני הזוג אל תחום הקדושה. בהמשך מגיעים ל"בשר אחד", בשורת הגאולה בלידת ילדים – כפירוש רש"י ש"והיו לבשר אחד" היינו בולד הנולד – והכח לכך הוא תפלה, שהרי "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" אודות לידת ילדים.

[ג] אותיות שבט הן האמ"ת של "לשבע... ובטן", ואילו הרוס"ת "לשבע... ובטן" = יוסף (ו פעמים הוי' ב"ה) שלפי שיטה אחת (סדר לידת השבטים) מכוון כנגד חדש שבט, והוא ה"צדיק" סתם בתורה.

[ד] שתי אותיות אלו – א-צ – הן זוג בסוד ציור האותיות (הזוג הראשון – כתר), כידוע מהמקובלים הראשונים ומבואר במ"א.

[ה] וכידוע הרמז בחכמת החשבון שצדיק ברבוע = רפח במשולש.

[ו] בעצם הכל כלול במשה (הענו מכל אדם), והרמז: צדיק נאמן = משה.

[ז] יש ח פעמים "מדבר צן" בתנ"ך – ז פעמים בתורה ופעם אחת ביהושע – ותמיד חסר י כתיב. והוא רומז להסתלקות מרים ("ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם") אהרן ומשה ("כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן"), הסתלקות ה-י (בחינת "קדש" – מלה בגרמיה) של ה-צ מתוך ה-ן.

[ח] בסדרה הרבועית היוצאת משלשת המספרים 1 5 22 (בסיס – 13), המספר שלפני 1 ("לפני אחד מה אתה סופר") הוא 10, סוד "עשר ספירות בלימה" עוד לפני (וכשרש ל)התפשטות כב האותיות מ-א. המספר שלפני 10 הוא 32, סוד לב נתיבות פליאות חכמה של תחלת ספר יצירה, עוד לפי החלוקה ל"עשר ספירות בלימה" ו"עשרים ושתים אותיות יסוד", ודוק. מ-32 עד 22 – 32 10 1 5 22 = 70, סוד "שבעים פנים לתורה" ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שנות חייו של דוד המלך – הערך הממוצע של 5 המספרים = דוד). רק 1 5 22 = 28 ופעמים 10, המוציא אותם = 280 = מנצפך, וד"ל.

[ט] מבין אותיות מנצפך רק שתים הן מאותיות הפשוטות שכנגד חדשי השנה – נצ – שלפי הסימן מנצפך גם סמוכות זו לזו (קודם נ ואח"כ צ), והן כנגד חדשי חשון שבט כנ"ל, ובסוד ה-נ שבתוך ציור ה-צ ממש כנ"ל (ובחושים היינו סוד הריח שבטעם, הריח הטוב העולה מתוך האכל הטוב והטעים). והיינו גאולת יעקב ("הצילני נא") שמתחברת ונכללת בגאולת משיח ("צמח צדיק"), סוד "משיח אלהי יעקב".

[י] "רגע באפו חיים ברצונו" עולה שלמות של כח ברבוע.

[יא] התחדשות ועוד חיות עולה 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 (ה"יסוד" = 37) = שם הוי' ב"ה יחד עם זך מילוייו = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (ללמד שבעולם התיקון ההתחדשות והחיות הן בהתישבות, כאשר עיקר הביטוי שלהן הוא "יהללוך סלה", הילול חדש בכל רגע תמיד, גם, ובעיקר, מצד ה"עוד", הגוף המתחדש של היהודי).

[יב] חז"ל פירשו ש"ראש חדשים" (ללא ההמשך של "ראשון הוא לכם לחדשי השנה") משמע רק ראש לשני חדשים.

[יג] ד"ה "במדרש כובד אבן" תרמ"ז (וראה גם ד"ה "החדש הזה לכם" תרמ"ט):

במדרש כובד אבן כו'. כי הנה ביצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. ואמו"ז ז"ל אמר כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות כי מאמר הוא בכלל ודיבור הוא בפרט כו'. והענין הוא כי הוצרך להתברר תערובת טוב ורע. והרע ניתן למצרים בעשרה המכות. ובנ"י קיבלו הטוב שהוא התורה. כי הכל לכבודו ברא. אבל התחתונים צריכין לברר זאת ובנ"י בגלות מצרים ביררו זה העדות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך כו' שבנ"י מבררין כי קיום כל הבריאה ע"י עשרה מאמרות. וכמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. והש"י כביכול מעיד על בנ"י כי כל המאמרות ובריאת העולם הי' בשביל בנ"י. ואלה הבירורים הם גם היום בכל יום ויום כמ"ש א"ה האמרת היום כו' וכ"כ ולמען תספר באזני בוב"ב. שנתן זה הבירור לבנ"י לדורות. וכפי הבירור כך זוכין להתחדשות בכל יום כמו שזכו אחר הגלות לפרשת החודש הזה לכם. ושמעתי מפי אמו"ז ז"ל כי אין כל חדש תחת השמש ורק ע"י מסירת נפש שמבטלין הטבע זוכין להתחדשות שלמעלה מן השמש. ולכן כ' ואהבת את ה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים האלה א"א מצוך היום. ודרשו חז"ל בכל יום כחדשים. והיינו שע"י מסירת נפש ויוצאין מן הטבע. זוכין להתחדשות והארת התורה בכל יום ויום עכ"ל ז"ל. וזה כוונת המדרש שבנ"י מבררין תכלית מעשה בראשית ועומדין נגד הרשעים וכעס אויל כו'.

[יד] ורמז: "החדש" "אנכי" "ונקדשתי" עולה ד"פ "החדש" (ובתורה מופיע ד פעמים המלה "החדש"!) – הכל נכלל במצות "החדש הזה לכם ראש חדשים".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com