חיפוש בתוכן האתר

שיעור פרשת שמות – תיקון השובבי"ם - אור לט"ז טבת ע"ד – כפ"ח הדפסה דוא

אור לט"ז טבת ע"ד – כפר חב"ד

שיעור פרשת שמות – תיקון השובבי"ם

א. תיקון שובבי"ם בתחלת פרשת שמות

תיקון הברית בימי השובבי"ם

היום פרשת שמות, מתחילים את השבועות שקוראים להם שובבי"ם – על שם ראשי התיבות של שש הפרשיות הראשונות של חומש שמות, שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים. בשנה מעוברת, כמו השנה הזאת, יש נוהגים להוסיף גם ת"תתרומה-תצוה. אבל עיקר התיקון שמובא בספרים, תיקון הברית, הוא דווקא בתקופה הזו של שובבי"ם. אלה הימים הקצרים שאדמו"ר הזקן כותב באגרת התשובה שמי שצם ישמור זאת לימים הקצרים של החורף.

כתוב שבאופן מיוחד הזמן הזה הוא תיקון לפגם שבגללו העיכוב של ביאת משיח. חומש שמות, פרשת שמות, מתחילה מהשעבוד בגלל הפגם (כמבואר בכתבי האריז"ל), אבל תיכף נולד הגואל והתהליך מתחיל – מתחיל מהר מפרשת שמות לפרשת וארא ופרשת בא, שכבר יש בה יציאת מצרים, ואז קריעת ים סוף (בשלח) ומתן תורה (יתרו) ו"ואלה המשפטים", התכלית של ה"חק ומשפט", לכן סיום סדרה זו הוא פרשת משפטים. בשנה מעוברת כוללים גם את המשכן, תרומה-תצוה. עיקר התיקון הוא עד גמר המשפט – משמות, השעבוד, דרך הגאולה ועד התורה כאשר התכלית היא המשפט. הכל יחד הוא תיקון הברית.

שובבי"ם בפתיחת חומש שמות

סוד השובבי"ם רמוז בפסוק הראשון בפרשה – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". אפשר להוציא מראשי התיבות של הפסוק הזה את המלה שובבים. שמות מתחיל ב-ש – שם הפרשה והחומש – אחר כך ואלה, בני, באו, יעקב, מצרימה. יש בעצם עוד ו בפסוק – וביתו, ועוד יישראל (נמצא ששמונה מתוך אחת עשרה התבות של הפסוק הן ר"ת שובבים). בכל אופן, הרמז העיקרי הוא כפי שאמרנו, שהשובבי"ם רמוזים כבר בפסוק הראשון בתבות שמות ואלה בני באו יעקב מצרימה.

רק כדי להווכח שזה משהו נדיר – שיש ר"ת של איזו מלה של שש אותיות, איזה אותיות שלא נחפש, בתוך פסוק מסוים – אפשר להתחיל לחפש פסוקים בתורה שיש בר"ת שלהם שובבי"ם. אפילו שאלה לא אותיות נדירות, בכל אופן הופעת כל האותיות בר"ת באותו פסוק היא תופעה בהחלט נדירה.

השראת האבות ב"ואלה שמות"

אם כבר אמרנו את הרמז הזה, נראה עוד כמה תופעות יפות כאן: נקח את המלים שהן הר"ת שובבי"ם ונתבונן גם בסופי התיבות שלהן – שמות ואלה בני באו יעקב מצרימה. רואים שהראשי תבות וסופי התיבות עולים בדיוק הערך של "ואלה שמות". ממילא יוצא שאמצעי התיבות – שמות ואלה בני באו יעקב מצרימה – עולים בדיוק בני-באו-יעקב-מצרימה, שעולה אברהם-יצחק-יעקב (יעקב מפורש ואברהם-יצחק בגימטריא).

אם כן, יוצא שברמז הזה יש "ואלה שמות" (מסגרת, ראשי וסופי תיבות) ובתוך המסגרת אברהם-יצחק-יעקב. בפשט השמות הם הכתובים בהמשך – ראובן, שמעון, לוי, יהודה וכו' – אבל רואים שמקור השמות של בני ישראל הבאים מצרימה, כל ההשראה והכח לרדת למצרים ולצאת ממנה, "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" כמו שאמר הקב"ה ליעקב אבינו, היא בעצם זכות אבות והשמות של האבות, אברהם-יצחק-יעקב.

ב. "שבית שבי"

"עלית למרום שבית שבי" – שבי התורה ושבי במלחמות דוד

יש רמז שמובא בספרי החסידות על פסוק בתהלים ס"ח, פרק של מתן תורה שאומרים אותו בתיקון ליל שבועות כידוע. שם כתוב "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכֹן יה אלהים".

חז"ל דורשים את הפסוק על משה שעלה למרום ו"שבית שבי" – שבה את התורה ממלאכי רום. כמו שהגמרא מספרת, היה ויכוח שלם בין משה רבינו והמלאכים, והקב"ה גם עזר למשה רבינו מה לענות להם – איך לנצח אותם – ולשבות את השבי ולהביא את המתנה לעם ישראל. התורה היא גם השבי וגם המתנות – "שבית שבי לקחת מתנות באדם"[1] – וסיום הפסוק הוא "ואף סוררים לשכֹן יה אלהים".

רש"י בפירושו על ספר תהלים מפרש כמו חז"ל, כמו שאמרנו כרגע, על משה רבינו שעלה למרום. האבן עזרא, שהוא פשטן, אומר שכל הפרק הזה הולך על דוד המלך, ו"שבית שבי" היינו שבי כפשוטו מהגוים, ושהוא לקח מהשבי גם "מתנות באדם".

"ואף סוררים לשכֹן יה אלהים" – הכח להחזיר בתשובה

מה פירוש לפי האבן עזרא של "ואף סוררים לשכן יה אלהים"? שאותם גוים שהוא שבה, בסוף הוא פעל שהם התגיירו גיור צדק ואז גרי הצדק האלה, שהם בעצם השבי של דוד המלך, ישכנו י-ה אלקים, בארץ הקדש, בעיר הקדש, בהר הקדש, בהשראת י-ה אלקים.

איך רש"י מפרש "ואף סוררים לשכן יה אלהים" על פי חז"ל? שאותו משה רבינו, שנולד בפרשתנו – בה מזלו גובר – פעל על הסוררים בעם ישראל, על הפושעים. קודם הוא עלה למרום ולקח את השבי, לקח את התורה, הוריד את התורה כמתנה לאדם, ובכח התורה – תכלית הפסוק – שעם התורה שלו הוא עשה בעלי תשובה, פעל על הסוררים, והיות ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" הוא פעל על סוררי כל הדורות, שיחזרו בתשובה, ואז הם שוכנים עם י-ה אלקים, בארץ הקדש, עיר הקדש, הר הקדש, בית המקדש.

אם כן, הסוף דומה – או שהולך על משה רבינו שמחזיר את כל הסוררים בתשובה בכח התורה שהוא שבה, או שמדבר על דוד המלך שלוקח שבי (גוים, עוד יותר חידוש) ובסוף השבי שלו מתגיירים גיור צדק, ועד כדי כך שהם שוכנים עם ה'.

שבי – "שמות בני ישראל" – כל התורה שמותיו של הקב"ה

מה הקשר של הפסוק הזה לפרשתנו? בפרשתנו יש סיפור של שמות – "ואלה שמות", שם החומש, הכל נכלל בשם "שמות", שהשמות האלה יורדים למצרים והשמות האלה יעלו ממצרים. מה הקשר לפסוק הזה? כתוב בספרי החסידות שהביטוי הראשון של הפסוק הראשון בפרשה, "[ואלה] שמות בני ישראל", ר"ת שבי.

בעצם כל התורה כולה היא שמות של הקב"ה, כך כתוב בזהר הקדוש. כשיבא מלך המשיח במהרה בימינו ויגאלנו הוא גם יקח שבי, התורה, ויגלה לנו איך כל התורה כולה היא שמות של ה'. עד כדי כך שכתוב שהוא יגלה שכל התורה מהתחלה עד הסוף, כל שש מאות אלף אותיות התורה, הכל שם אחד ממש גדול, "שמיה דקודשא בריך הוא". אבל, היות שלכל יהודי יש גם אות בתורה, וכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק מה' – כל יהודי חלק מהשם של ה'. זה הפשט של "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד" – כל יהודי הוא חלק מה' ויש לו אות בשם של ה' – לכן לומר שכל התורה כולה היא שמות של הקב"ה זה כמו לומר שכל התורה כולה היא "שמות בני ישראל", ר"ת שבי. היינו הך.

עוד כתוב ש"שבי" ("שמות בני ישראל") עולה יב פעמים הוי' ב"ה, דהיינו סוד יב צירופי שם הוי' ב"ה שכנגד יב שבטי יה (שבי למפרע – יב שמות), ללמד שהפנימיות והעצמיות של כל אחד משמות השבטים – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – הוא צירוף של שם הוי' ב"ה, וכפי שמתלבש בשם אלהים בגימטריא הטבע, סוד "לשכן יה [שבטי יה] אלהים"[2].

לגלות את קדושת "שמות ישראל" בשרש

זה עיקר הסוד של הפרשה שלנו. שהסוף, התכלית, של "עלית למרום שבית שבי" – בפרשת יתרו (כאשר הפירוט של דיני התורה שניתנה בפרשת יתרו באה בפרשת משפטים) – כבר רמוז בביטוי הראשון של פרשת שמות.

כתוב "עלית למרום שבית שבי". על פי פשט, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" פירושו שהם ירדו למצרים. אבל כדי לגלות את הסגולה הפנימית האלקית של השם של "כל אשר בשם ישראל יכונה" – קדושת השם של כל יהודי, הקיימת בעצם בשרש – צריך להיות "עלית למרום" ושם לגלות את "שמות בני ישראל" בשרש. אז השרש משפיע על ההארה, על מה שירד לגוף ועד לשבי הלעו"ז, השעבוד במצרים, ומכח השבי למעלה פודים וגואלים את השבי למטה, מוציאים את כל הניצוצות, כל רפח הניצוצות, החל מהערב-רב (שיחד עם אלהים עולה רפח, כמו שהאריז"ל כותב). כאשר כל הניצוצות נגאלים, "שבית שבי", מגיעה הגאולה (האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, משה רעיא מהימנא, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון").

"שמות בני ישראל" הם שמות השבטים, בשרש שמות האבות, ועוד יותר בשרש היינו שם ה', יב צירופי הוי' כנ"ל – כל יהודי הוא בשרש שם ה', וזו כל התורה כולה.

"אין מלך בלא עם" – תכלית יציאת מצרים

אם כבר אנחנו מדברים, מתבוננים בפסוק החשוב הזה בספר תהלים, "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכֹן יה אלהים" – הכל מכח השם, מכח "שמות בני ישראל" – נראה עוד כמה רמזים יפים בפסוק הזה:

לכל פסוק בתנ"ך יש סימן, כאשר מחברים את האות הראשונה והאחרונה של הפסוק. זה גם קשור לשמות. ידוע מנהג ישראל שבסוף תפלת שמו"ע כדי שכל אחד יזכור את שמו כשיגיע למעלה, וגם כעת יעלה את הניצוצות השייכים אליו השבויים למטה דרך שמו – ועל ידי כך יקשר עצמו לשמא דקוב"ה, יקשר את עצמו לה' – הוא אומר פסוק שהאות הראשונה והאחרונה שלו הן כמו האות הראשונה והאחרונה שבשמו הפרטי. כך יש סימן לכל פסוק, שקשור למושג השם של יהודי.

הסימן של הפסוק "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים" הוא עם – "עם בני ישראל"[3]. זה רומז לביטוי של חז"ל שמובא בספר התניא – אחד מיסודות החסידות – "אין מלך בלא עם". כל הירידה למצרים היא כדי לעשות מאתנו עם וממילא לעשות מהקב"ה מלך. ב

בזמן האבות, כמו שלאבות קוראים אבות דווקא – "אין קוראים אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב" – גם היחס של בני ישראל לקוב"ה הוא יחס של "אבינו", של בן לאב. כל ספר הישר, חומש בראשית, שהוא ספורי אבות האומה, אומר שהמודעות, המנטליות, היתה יחס של בן לאבא. מה החידוש? בשביל מה צריך גלות? מה החידוש של חומש שמות עם שעבוד מצרים, יציאת מצרים, מתן תורה וכו'? שה' יהיה מלך. כדי שה' יהיה מלך צריך שאנחנו נהיה עם. לא רק "בני ישראל" אלא "עם". "אין מלך בלא עם". זה גם רמוז בפסוק "עלית למרום... לשכן יה אלהים"[4], מתחיל ב-ע ונגמר ב-ם (וכן רק הלשון הראשון "עלית למרום"), "אין מלך בלא עם".

ברכה בשם ומלכות – תודעת חו"ל ותודעת א"י

יש מחלוקת בגמרא מסכת ברכות בין רב לרבי יוחנן לגבי מטבע הברכה[5]. כל ברכה מברכות הנהנין – ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן וכיו"ב – רב אומר שכל ברכה שלא מזכיר את שם ה' אינה ברכה (עוד ענין שקשור לשמות). אם לא הזכרתי את שם ה' לא יצאתי ידי חובת הברכה. כך אומר רב, ואין חולק עליו. אבל רבי יוחנן בא ואומר שיש עוד משהו שצריך להזכיר – לא מספיק להזכיר את שם ה' – ובכך הוא חולק על רב שאומר שמספיק להזכיר את שם ה'. הוא אומר שחוץ מזה שחייבים להזכיר את שם ה' – חייבים גם להזכיר מלכות. אם לא אומרים "אלהינו מלך העולם", אף על פי שאומרים "ברוך אתה..." (רק לברך, בלי להזכיר את ה', זה כמו "ברוך אתה", "ברוך הוא"), זו לא ברכה. לפי רב אם אמרתי "ברוך אתה הוי'" זה מספיק, אבל רבי יוחנן אומר שצריך להגיד "מלך העולם" ובלי זה לא יצאתי. הלכה כרבי יוחנן, כלל גדול בפסיקה (רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן).

רבי יוחנן הוא מרא דאתרא של ארעא קדישא, ארץ ישראל. דווקא כאן בארץ יש את התחושה הזו. רב הוא גדול, "רב תנא הוא ופליג", אבל הוא מבבל. רבי יוחנן הוא בארץ ישראל – יש כאן משהו מיוחד שחייבים להזכיר מלכות. בחו"ל לא חייבים את המלכות, די בשם ה', אבל כאן בארץ חייבת להיות תודעה ונחישות שהולכים על מלכות[6]. שוב, כך ההלכה.

המלכות של "אלהי אברהם"

שואלים התוספות שאלה מאד פשוטה – מה לגבי תפלת עמידה? הרי בברכה הראשונה אין "מלך העולם" – רק "ברוך אתה הוי' אלהינו ואלהי אבותינו וכו'". כל פעם שמתחילים שמו"ע לכאורה לא מזכירים מלכות ואז לא יוצאים ידי חובת הברכה. אומרים תוספות פירוש מאד מיוחד וחזק, שברגע שאני אומר "אלהי אברהם" בשמו"ע, היות שאברהם אבינו הקדיש את חייו להמליך את ה' בעולם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", הוא קרא והקריא בפי כל שהקב"ה "אל עולם" הוא מלך העולם. אז ברגע שאומרים "אלהי אברהם" הזכרתי מלכות. כך אומרים בעלי התוספות.

אם כן, יש מלכות גם בשמו"ע – לא "אלהי יצחק ואלהי יעקב" אלא דווקא "אלהי אברהם", שהמליך את ה' בכל העולם כולו. יש פה רמז יפהפה (שכמובן התוספות לא כותבים): דווקא הביטוי "אלהי אברהם" הוא המלכות של השמו"ע, נעשה את החשבון – "אלהי אברהם" שוה בדיוק "אין מלך בלא עם"! אם כי אמרנו קודם שהתודעה הכללית של חומש בראשית היא אב ובן, בכל אופן היעד של עם ומלך הוא מה שה' הבטיח לאברהם אבינו בברית מילה – יצא ממך עם מיוחד, והוא העם הנבחר לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. הכל מתחיל מ"אלהי אברהם" – בגימטריא "אין מלך בלא עם".

רמז המלכות בפסוק

נחזור לפסוק ונראה שיש בו רמז למלכות, חוץ מזה שמתחיל ב-ע ונגמר ב-ם: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים" – האם אפשר לראות כאן רמז של מלך או מלכות? איך מחפשים? על ידי דילוג. יש דילוג פשוט, שמחפשים מאות לאות של התבה המתבקשת בפסוק. אבל נעשה משהו יותר מתוחכם – לפעמים יש דילוג יורד או עולה. קודם כל נאמר משהו חשוב – אם סופרים כמה אותיות יש בפסוק הזה בפרק סח בתהלים רואים שיש בו בדיוק מט אותיות, מספר מושלם, ז ברבוע (כימי ספירת העמר, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות – התכלית להגיע למלכות שבמלכות). כלומר, אפשר לצייר את כל הפסוק "עלית למרום וגו'" כרבוע של שבע על שבע.

כעת נראה איפה מלכות נרמזת בפסוק. נתחיל מהאות האחרונה של הפסוק, ה-ם הסופית של אלקיםם), ונחפש – למפרע – את האות הבאה:

"עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים"

מדלגים 3 מה-ם האחרונה ל-ל, אחר כך 5 ל-כ, מתבקש לדלג 7 (כמו ברכת כהנים, 3‑5‑7) ומגיעים ל-ו, עוד 9 אותיות ומגיעים ל-ת. העם הוא המסגרת והמלכות עולה כאן מהסוף להתחלה. אמרנו שיש מט אותיות בפסוק הזה – ה-ת של המלכות היא בעצם האות האמצעית (המלכות דא"ס, שבה היה הצמצום הראשון, הוא סוד הנקודה האמצעית כנודע), האות ה‑25, של הפסוק מכל כיוון. אם כן, מהסוף עד לאמצע של הפסוק בדילוג עולה – שמתחיל במבנה היסודי של ברכת כהנים, 3‑5‑7, וממשיך 9 – קבלנו את המלה מלכות.

"באור פני מלך חיים"

מתבקש להמשיך הלאה – כשמדלגים עוד 11 מגיעים ל-ש של שבי, עצם ה"שמות" ברמז של "שמות בני ישראל". ממשיכים עוד 13 ומגיעים לאות ע של ראש הפסוק:

"עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים"

זה לא סתם דילוג, אלא דילוג מיוחד יפהפה, שיש בו הגיון פנימי, שמגיעים בו מתחלת הפסוק לסוף הפסוק דרך אמצע הפסוק[7]. מקבלים מלכות-שע, מה אומר בקבלה שע? שע נהורין. מה זה בקבלה? "באור פני מלך חיים". שע נהורין הם אור הפנים של אריך אנפין, שכתוב עליו "באור פני מלך חיים". יש מלכות ויש שע נהורין שמאירים משרש המלכות בכתר עליון (כתר עליון איהו כתר מלכות).

אם כן, יש פה רמז של 7 אותיות (מתוך 7 ברבוע אותיות של כל הפסוק) – מלכות שע[8] – שבדיוק מקיפות את כל הפסוק: מה-ם של מלכות עד ה-ת של מלכות יש 25 אותיות ומה-ת של מלכות עד ה-ע של "עלית" יש 25 אותיות, "כה וכה", עם אות משותפת באמצע[9]. אם כן, יש פה רמז מאד יפה בפסוק "עלית למרום שבית שבי וגו'", "שמות בני ישראל", קשור לפרשה ולכל חומש שמות.

ג. שובבים וסוררים

התחלנו מ"שמות בני ישראל", הגענו לשבי, הגענו לפסוק הזה וראינו שיש בו מסגרת של עם ורמוזה בו מלכות, עם הקשר ל"אין מלך בלא עם". כעת נחזור להתחלה:

שלשה שובבים בתנ"ך

אמרנו שנכנסים לתקופת השובבי"ם. בפסוק הזה החידוש העיקרי הוא לא שובבים אלא מלה דומה לשובבים – סוררים[10]. יש שובבים ויש סוררים. כמו שבשבועות האלה צריכים לתקן את השובבים – לא סתם אמרו ר"ת, שובבים היא מלה. זו מלה שמופיעה שלש פעמים בתנ"ך, שלשתן בנבואת ירמיהו. פעמיים בדיוק באותו ביטוי, בהקשר של תשובה, גם בבחינת לשון נופל על לשון – "שובו בנים שובבים". הלשון נופל על לשון – שובו שובבים. בפשט שובבים הם ילדים שובבים, בנים שובבים, וצריכים להפוך את השובבות שלנו – עם ישראל, שאנחנו שובבים, דווקא בימים האלה אנחנו ילדים שובבים וצריך להפוך את השובבות – לתשובה, לשון נופל על לשון. אמרנו שהמלה שובבים מופיעה שלש פעמים – פעמיים באותו ביטוי, ועוד פעם אחת יש כתיב וקרי. הכתיב, הסוד, הוא שובבים, והקרי, שהוא יותר פשט, "הרים שובבום", ששבו אותם (לא לשון שובבות אלא לשון שבי).

"הרים שובבום" – השבי בתרבות הזרה

מה הפירוש? שני פירושים בפשוטו של מקרא. או שהרים היינו עבודה זרה שעבדו על ההרים, ואותם הרים עם העבודה זרה שעבדו עליהם שובבום – שבו אותם תחת ידי הסטרא אחרא, הם בשבי של הסט"א וצריך לגאול אותם. יש עוד פירוש, שההרים הם השלטונים – כך לשון המפרשים, כלומר הגוים, אויבי עם ישראל, שהם גם הרים חזקים, מצוקים – ששובבום, שבו אותם. יש שני פירושים על פי פשט להרים כאן, אבל בשניהם היינו הרים לגריעותא. הרבה פעמים הרים הם משהו טוב, הם האבות, ובפרט בין האבות ה"הר" הוא אברהם אבינו שקראו (למקום המקדש) "הר" (והוא הגדול בין האבות-ההרים, "האדם הגדול בענקים") ויש גם הר באותיות שמו.

בכל אופן, בפסוק הזה – "הרים שובבים" או "הרים שובבום" – "הרים" הם הסט"א, או ע"ז של היהודים או שלטון הגוים, האויבים של עם ישראל. אפשר לומר שהא בהא תליא, שבעצם מה שהגוים שובים אותנו בתרבות הרעה שלהם, כמו שעכשיו אנחנו עדיין יוצאים מחג חנוכה – מלחמת היונים וההתיונות בעם ישראל, שהולכים ונשבים בתרבות יון, וכך בתרבות כל העמים ששובים אותנו – זה בעצם מה שאנחנו, ר"ל, עובדים עבודה זרה, שהיא תרבות הגוים. אם כן, תרבות הגוים והע"ז הם אותו דבר – ההר של הלעו"ז.

כנגד זה בא ההר של הקדושה, אברהם אבינו הראשון. ההר של הקדושה בסוף ינצח ובסוף גם יחזיר את הבנים שובבים בתשובה (על דרך המוסבר לעיל לגבי תשובת ה"סוררים" על ידי משה ודוד). זה רק היה מאמר מוסגר – ותיכף נסביר למה חשוב לנו לדעת שיש שלש פעמים שובבים בתנ"ך, הסימן של התקופה הזו, שובבי"ם.

שלשה שובבים ושבעה סוררים

מה לגבי סוררים? בפסוק שלנו במקום שובבים יש סוררים. הדבר הראשון שבא לראש לשאול הוא – מה יותר גרוע, להיות שובב או להיות סורר? כמו שיש בנים שובבים יש גם בן סורר ומורה. יש הרבה שובב בתנ"ך, אבל הצורה שובבים יש רק שלש פעמים. כמה סוררים יש? שבע פעמים[11]. כמו ש"שובבים" מופיע בלשון נופל על לשון, "שובו... שובבים", כך מתוך שבע פעמים סוררים יש שלש לשון נופל על לשון – "כולם סרי סוררים", "שריך סוררים", "וכל שריהם סוררים" (שרי ממשלה, זה הפשט של הפסוק). שוב, שאלנו מה יותר גרוע – להיות שובב או סורר? לכאורה סורר יותר גרוע. שובב מילא – הוא שובב. אבל סורר – סר מן הדרך.

הסוררים דקדושה בפרשת שמות

כמו ששובבים רמוז בפסוק הראשון "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" – רמוז בר"ת – מה לגבי סוררים? האם יש את המושג הזה, השרש הזה, בפרשתנו? כן. יש הרבה מילים מהשער סר בתורה, אבל בסיפור המפתח של הגאולה בפרשתנו – המראה האלקי הראשון של משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", בו הקב"ה ממנה אותו להיות השליח הנאמן שלו לגאול את עם ישראל – כתוב פעמיים השרש סור. "ויאמר משה אסֻרה נא [סוררים לא מלשון לסור לרעה, אבל בהחלט אותו לשון] ואראה המראה גדול הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא אלהים כי סר לראות". אז יש כאן ממש 'סוררים' – פעמיים סר בזה אחר זה.

היות ש"אסורה" היא מלה מיוחדת רש"י צריך לפרש אותה (סתם מלה, שהפשט מובן, רש"י לא חייב לפרש, אבל מלה מיוחדת או דגש מסוים הוא מפרש) – "אסורה מכאן להתקרב לשם" (ביטוי שמובא בחסידות). כדי לראות "מדוע לא יבער הסנה" אני צריך לסור מהמקום שלי, גם נפשית. אני נמצא באיזה מקום וצריך לסור ממנו לראות מדוע לא יבער הסנה. בהמשך הפרשה רש"י אומר שהסנה הוא אתה עצמך – אני שולח אותך לשליחות מסוכנת אבל אתה לא תשרף ממנה, תשאר קיים. הוא עצמו הסנה וצריך להתקרב לשם, אך לשם כך צריך לסור מהמקום שהוא עומד בו – "אסורה מכאן להתקרב לשם". ושוב, כדי להדגיש שהמלה העיקרית כאן היא סר, בא ההמשך – "וירא ה' כי סר לראות". יש פה סוררים – בולט מאד, כבר דבר נדיר, לא שכיח. התחלנו משובבים, הגענו מזה לפסוק של סוררים, וחוזרים לפרשתנו ורואים סוררים במראה הסנה.

אחר כך, בהמשך הפרשה, עוד כמה פסוקים הלאה, יש עוד שרש משער סר, אבל עם תוספת אות מ-האמנתיו (כידוע הכלל שאותיות האמנתיו לא משנות את משמעות השער שהוא העיקר בשרש) – סתר ("אתה סתר לי", כמו הנסתר של התורה). סתר ו-סר הם מאותו שער. בהמשך כתוב "ויסתר משה פניו" – כאשר משה רבינו ראה שה' דבר איתו הוא הסתיר את פניו. יש הרבה מדרשים של חז"ל על "ויסתר משה פניו" – אם היה טוב או לא טוב. הפשט הוא שהיה טוב מאד, "כי ירא מהביט אל האלהים" – שיש לו יראת כבוד, יראת בשת (שהיא היראה הכי גדולה, בראשית אותיות ירא-בשת, זה משה רבינו). אם כן, יש אסֻרה-סר-ויסתר[12].

שלשה פירושים מה בין שובבים לסוררים

נחזור לשאלה: לכאורה משמע שסוררים יותר קשה משובבים. שובבים יש שלש פעמים וסוררים שבע פעמים בתנ"ך. מה אפשר לרמוז מתוך התופעה הזו של שלש ושבע? יש כאן איזה רמז ששובבות היא בשכל, במוחין. חלוקה ל‑3 ו‑7 היא כמו ג"ר וז"ת – המוחין והרגש, המדות שבלב. יש פה, אם כן, רמז ששלש פעמים שובבים היינו שובבות בדעות, בהשקפות, בשכל, וצריך לעשות תשובה – לתקן את השכל[13]. אבל לסור היינו לסור ממדה בלב. לסור זה פגם ברגש, שאדם סר מן הדרך. זה דרך רמז לגמרי, מתוך התופעה הזו של שלש ושבע.

עוד דרך: על פי פשט, בלי לדעת שיש שלש פעמים שובבים ושבע פעמים סוררים בתנ"ך, מה הייתי אומר? הייתי יכול לחשוב ששובב זה לתיאבון אבל סורר זה להכעיס, דווקא. שוב, סורר יותר גרוע מסתם שובב.

איך עוד אפשר להתבונן בהבדל בין שובב לסורר? הרי אמרנו שאם מוסיפים אות מ-האמנתיו לא משנים את עצם השער. אם נוספים ל-סר א בהתחלה מקבלים שרש אסור[14]. בפעם הראשונה בחומש שמות כתוב "אסורה", עם א השימוש, אבל אם יש א בשרש זה לשון איסור. אסור הוא לא-תעשה, אסורים. לפי זה אפשר לחשוב שמתוך שהילד שובב הוא בורח מבית הספר, בורח מחובת קיום מצוות עשה. עליך לעשות כך וכך, אתה צריך לעשות כך וכך, אבל מי ששובב לא רוצה לעשות כך וכך – יש לו את התכניות שלו, את האג'נדה שלו. לכן הוא שובב ובורח מלעשות מה שצריך לעשות. אבל סר עושה מה שאסור לעשות.

אם כן, יש לנו פה שלש דרכים איך להסביר את ההבדל בין שובב לסורר: או ששובב היינו לתיאבון וסורר הוא להכעיס; או ששובב היינו לברוח מאחריות של עשיה חיובית ואילו סורר היינו לעשות מה שאסור לעשות, לעשות איסורים; או – לפי הרמז של שלש ושבע – ששובב הוא ילד פקח (אומרים שילדים שובבים הם פקחים), קשור למשהו בשכל, כל הגאונים והעילויים הם מאד שובבים בשכל, אבל סורר הוא במדות הלב. יש פה שלש דרכים וצריך להתבונן שכנראה הכל הא בהא תליא, שלשת הפירושים האלה להבדל בין השובבים והסוררים.

דמיון שובבים-סוררים

נשים לב לעוד משהו: שתי המלים שובבים ו-סוררים הן בנות שש אותיות, רמז לששת השבועות משמות עוד משפטים. שובבים הם ראשי התיבות שלהם, אבל סוררים – לא רק שזו מלה שנפלה לנו מהפסוק הזה בתהלים, אלא שמאד דומה לשובבים, ש-ס מתחלפות וגם ב-ר מתחלפות. כלומר, סוררים ממש כמו חילוף אותיות של שובבים. נשים לב לעוד משהו, אם אני רק לוקח את ראשי התיבות של שובבים-סוררים – שס – כמה זה שוה? שובבים. רק ר"ת הם שובבים, סימן שכל מה שבא אחר כך – חמש האותיות הבאות בכל מלה – שוה סוררים. אם כן, יש כאן חלוקה חלקה לשובבים-סוררים.

תיקון הברית בשובבים-סוררים

נשים לב לעוד תוספת יוקר בדמיון בין המלים האלה: לא רק שכל מלה כאן היא בעלת שש אותיות, אלא שכל מלה מתחלקת בשש. שובביםשס – עולה שש פעמים ששים. כלומר, ממוצע כל אות ב-שובבים הוא ס, האות הראשונה של סוררים. סוררים שוה 516, האם מתחלק בשש? מה הסבירות ששתי מילים, כל אחת מהן, תתחלקנה בשש? אחד לשלשים ושש, נדיר. כמה פעמים שש שוה סוררים? 86, אלהים, זה הערך הממוצע של כל אות במלה סוררים. בסוף הפסוק כתוב – "ואף סוררים לשכן יה אלהים". יה במספר קטן שוה 6, ו-סוררים הוא 6 פעמים אלהים.

האם יש בכל התנ"ך את צירוף שני השמות האלה, "יה אלהים"? לא, זו הפעם היחידה בכל התנ"ך שיש את הצירוף הזה, שלפי הרמז הזה הוא בעצמו (תיקון ה)"סוררים". הסוררים הולכים לשכון "יה אלהים" בששת השבועות האלה, שכעת עשינו היקש – הזמן לתקן את הג"ר והז"ת וכל מה שאמרנו, הכל יחד.

מה ההפרש ביניהם? אם שובבים עולה ו"פ ס וסוררים עולה ו"פ אלהים, ההפרש ביניהם הוא ו"פ הוי'. כתוב ששם אלהים הוא כלי הוי' – הכלי שמכיל וגם מגלה אם שם הוי' הוא שם אלהים. כלי הוא ס. כדי להגיע משובבים ל-סוררים צריך להוסיף ו"פ הוי' – מי זה? יוסף. מה התקופה הזו? לתקן את הברית, לתקן את פגם הברית, שמי שמתקן אותו הוא יוסף הצדיק. הוא בדיוק ההפרש כאן – שש פעמים הוי' – בין שש פעמים כלי לשש פעמים כלי-הוי', שש פעמים אלהים. בסוף יתקיים אצל כל יהודי "אני אמרתי אלהים אתם". שכל הסוררים האלה יהפכו להיות כמו משה רבינו – הסורר המקורי, "אסורה מכאן להתקרב לשם", "כי סר לראות".

אם כן, אמרנו עכשיו הרבה דברים נחמדים בקשר בין השובבים והסוררים, ואיך תיקון הסוררים הוא גם תיקון השרים, שרי המדינה, שרי הממשלה, שכולנו נהיה עם לקב"ה.

נעשה הפסקה ונשיר איזה שיר – גם סר, נסיר איזה סיר – ונמשיך לתקן את הסוררים, המשוררים.

"כֻלם בחכמה עשית" – תיקון בכח החכמה

נחזור ונחבר שוררים-סוררים יחד. אמרנו שההפרש ביניהם הוא יוסף, ו"פ הוי'. מה יהיה כאשר נחבר אותם? 876. יש ביחד 12 אותיות – נראה אם יש ערך ממוצע לכל אות, נחלק ב‑12. הערך הממוצע צריך להיות מה שבאמצע בין 60 ל‑86 (ממוצעי כל מלה בפני עצמה). המשך לרמז ש-אלהים הוא כלי הוי' – שיש כלי-אלהים, שהוא עולם ("ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", העולם הוא כלי-אלהים, אלהים בגימטריא הטבע והעולם הוא הכלי של אלהים), אבל עולם הוא "כֻלם בחכמה עשית", הוא ב פעמים חכמה. לכן הערך הממוצע של כל 12 האותיות הוא חכמה.

כלומר, תיקון הכל כאן – גם של השובבים וגם של הסוררים – תלוי בחכמה. החכמה היא בחינת משה רבינו, "מן המים משיתהו" – מושים אותו מהמים העליונים, מי החכמה העליונה, בעצם מהמים של השמיטה הקודמת, מהחסד של עולם התהו (כך כתוב בקבלה), לכן משיתהו צירוף אותיות שמי-תהו[15], והמים הם החכמה (והחסד, שבעולם התיקון היינו סוד "אלהי אברהם" הנ"ל). בחכמה של משה רבינו "כלם בחכמה אתברירו" (תרגום הזהר לפסוק "כלם בחכמה עשית"). מהי החכמה בכחות הנפש? בטול לה'[16]. לכן התקופה הזו של שובבים וסוררים – מה שהוספנו עכשיו – היא זמן של בטול.

דרך אגב, מי שעד עכשיו היה נותן שובבים לצדקה[17] כעת יכול להעלות את זה לסוררים. אם הוא מאד זריז ורוצה להדר במצוות יכול גם לחבר את שניהם יחד, להוסיף את הסוררים לשובבים.

אבל הרמז שיצא לנו בסוף – "כלם בחכמה עשית", "עשית" לשון תיקון, התיקון גם השובבים וגם הסוררים, הוא חכמה, הערך הממוצע. ה' ברא את העולם בחכמה ומתקן אותו בחכמה. יש לב נתיבות חכמה. כמה שוה "שבית שבי"? 1024, מספר האותיות בשמע ישראל, לב ברבוע. לב נתיבות חכמה ברבוע – כל נתיב כולל את כל הנתיבות. זה מספר האותיות בקריאת שמע, ועוד הרבה דברים חשובים בתורה.

יחוד "שבי" בקריאת שמע

אם הגענו ל"שמע ישראל", יש עוד מקום חשוב שמכוונים את אותיות שבי. איך הגענו לכל זה? שבי ר"ת "שמות בני ישראל", ואחד המקומות קשור לקריאת שמע. בקריאת שמע יש שני פסוקים ראשונים שמצוה וחובה לכוון את שניהם – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחודא עילאה, הבטול המוחלט של המקום והזמן בלמעלה ממקום וזמן, ויש "ברוך שם כבוד מלכותו [יש כאן גם שם וגם מלכות, דעת רב ודעת רבי יוחנן] לעולם ועד", יחודא תתאה, בתוך המקום והזמן. בכל ביטוי יש ו מילים (כמו ו אותיות בשובבים וסוררים), וו, סוד "ווי העמודים".

בתניא כתוב בשם הזהר והאר"י שב"שמע ישראל", יחודא עילאה, מכוונים שילוב א-דני בהוי', שילוב הזמן והמקום בתוך מה שלמעלה מהזמן והמקום, ואילו בבשכמל"ו מכוונים להיפך, שילוב הוי' באדנות (כמו בכוונת אמן), הארת מה שלמעלה ממקום וזמן בתוך החויה המוחשית שלנו של זמן ומקום, יחודא תתאה. בכל אחד משני הפסוקים האלה יש ר"ת. ר"ת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הם שייאיא – 332. הר"ת של הפסוק השני הם דבר עוד יותר שכיח, אפילו כאשר רוצים לכתוב את הפסוק השני כמעט תמיד כותבים אותו בר"ת, בשכמלו – 398. ביחד שוה 730, י"פ חכמה (המספר הראשוני, הבסיס)[18].

אבל רצינו כאן רמז אחר. כמו שכל אחד בפני עצמו הוא שילוב, גם צריכים לשלב אותם לשלב יחו"ע ויחו"ת. אם לוקחים ר"ת שמע ישראל ור"ת ברוך שם יש כוונה שמשלבים אותם יחד שבי (שמע-ברוך-ישראל) וכו'. ראשית השילוב כותב את המלה שבי. כאן יש עוד כוונה מאד חשובה בקבלה של המלה שבי "עלית למרום שבית שבי". זה שילוב של שילובים היכולת לשלב את יחודא תתאה בתוך יחודא עילאה. כמו שכתוב בתחלת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי שמסירות הנפש של אדמו"ר הזקן, שגם מי ששייך ליחו"ת בלבד רובנו ככולנו יהיה לו טעם ביחודא עילאה, שבדרך כלל שייך רק לצדיקים. שנצליח לשלב את היחו"ת שלנו לתוך היחו"ע של הצדיקים. איך עושים זאת? על ידי התקשרות לצדיק. כשמקושרים בלב ונפש לצדיק משלבים את ה"ברוך שם" לתוך "שמע ישראל", וראשית השילוב הזה היא שבי. זו כוונה יפה מאד של שבי, כוונה שובה לב.

אז יש לנו שני דברים של שבי – "שמות בני ישראל" ו"שמע ברוך ישראל". בשניהם ה-י הוא ישראל.

ד. "הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד" – ה׳ של הכלל וה׳ של כל אחד

"שמע ישראל" – הצהרת בני יעקב ודברי משה לדור שנכנס לארץ

נסיים בכוונה יפה של הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הוא מתחיל שם[19] (שמע הוא שם-ע) – שמע ישראלשם-ע ישראל. אפשר לומר שה-ע היינו שבעים נפש יוצאי ירך יעקב. מי אמר את הפסוק הזה? כתוב שבני ישראל, בני יעקב אבינו, השבטים, שבטי י-ה ("יה אלהים"). הם באו ליעקב אבינו והצהירו בפניו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" והוא ענה להם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כלומר, בשילוב שמע וברוך שם משלבים את מענה יעקב באמירת בני ישראל.

הפשט של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – אנחנו מצהירים שה' הוא אחד. על פי פשט משה רבינו אומר זאת, מצוה אותנו, דווקא לדור שנכנס לארץ (כמו שמדייקים בתניא). מי שנכנס לארץ, עיקר החידוש שלו – שיש לו תפקיד, כמו לאברהם אבינו, להמליך את ה' בעולם, לעשות כאן מלכות. כדי לעשות מלכות צריך נכונות תמידית למסירות נפש, ולכן דווקא לדור הזה משה מצוה "שמע ישראל וגו'". כך כתוב בתניא פכ"ה.

"הוי' אלהינו" בכלל, "הוי' אחד" לכל אחד

אבל יש עוד פירוש: "שמע ישראל" – כל אשר בשם ישראל יכונה, כל יהודי הוא ישראל. יש שאלה למה כתוב כאן פעמיים שם הוי'. כל הפסוק הזה הוא פסוק של שמות – "הוי' אלהינו הוי'", הכל שמות. זה פסוק של חומש דברים, אבל שייך ל"ואלה שמות" – פסוק שכולו אומר שמות. יש הרבה פירושים למה כתוב פעמיים הוי', וכעת נסביר פירוש אחד חשוב, שגם הופך את הכיוון של הפסוק – במקום שאנחנו מצהירים את הפסוק הזה לה', יש פירוש (אפשר לומר מפתיע) שמכוון את כל הפסוק הזה לכל אחד מאתנו, כל אשר בשם ישראל יכונה.

"שמע ישראל הוי' אלהינו" – ה' הוא האלקים של כולנו. במלים הכי פשוטות, שם הוי', השם המיוחד, הוא ה' של כלל ישראל, "אלהינו". מה פירוש "הוי' אחד"? שה' הוא בפרט, שם הוי' של כל אחד ואחד באשר הוא שם, בכל מצב פרטי אישי מיוחד, אחרת מכולם, שרק הוא יודע, "ידע איניש בנפשיה", בפרט בימים האלה שהם ימים של תשובה, שרק כל אחד בפני עצמו יודע איפה הוא נמצא בעולם (כמו שאלת "איכה" לאדם הראשון, שהיה יחיד בעולם – איפה אתה נמצא בעולם), שה' הוא "הוי' אחד" של כל אחד ואחד מכם, כמו "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל". שוב, זה פירוש מפתיע, שה"אחד" כאן הולך על כל אחד ואחד מישראל.

כל יהודי "אחד קדוש מדבר" הנשלח להמליך את ה'

אפילו עוד יותר מחדדים את הפירוש הזה של "הוי' אחד", שה' קורא לכל אחד בפני עצמו, כמו שהוא קרא למשה רבינו להיות השליח שלו להוציא את בני ישראל מארץ ממצרים. בדניאל יש "אחד קדוש מדבר", מלאך שיש לו שליחות – כל יהודי הוא מלאך-שליח וצריך להיות שליח. חלק גדול מהשליחות שלנו הוא להיות "מדבר", לפתוח את הפה מול המיקרופון ולדבר דברים נכוחים. ה' אומר לך ולך ולך, לכל אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו" – ה' הוא באמת ה' של כולנו ולכולנו יש אחריות להמליך את ה' בעולם – אבל "הוי' אחד" (עם פסיק טעמא בין "הוי'" ל"אחד" לרמוז ש"אחד" היינו דברי הוי' לנו), ה' קורא לך, לכל יהודי, ואומר שאתה בשבילי האחד המיוחד, "אחד קדוש מדבר", שאני ממנה אותך במיוחד, כמו משה רבינו ממש, שאתה תהיה השליח שלי להמליך אותי בעולם.

רבי יוחנן, שאומר שברכה בלי מלכות היא לא ברכה, הוא שאומר במסכת ראש השנה ש"שמע ישראל" הוא פסוק מלכויות. רש"י אומר ש"הוי' אלהינו" בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא "הוי' אחד", כאשר כל האומות יעבדו את ה' "שכם אחד", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". זה כאשר יקוים פירוש האבן-עזרא ל"ואף[20] סוררים לשכן יה אלהים", שכל הגוים שאנחנו נשבה, שדוד מלכא משיחא ישבה, יתגיירו ויבואו "לשכן יה אלהים".

שוב, מה היה הפירוש? "שמע ישראל הוי' אלהינו" – קודם כל צריך לדעת שה' הוא אלקינו, הקשר לכלל. אבל מתוך "הוי' אלהינו" – "הוי' אחד", אומרים שוב את שם ה', ואותו ה' הוא אומר לנו "אחד", שממנה כל אחד מאתנו להיות בא-כחו היחיד להביא את הגאולה, להמליך אותו בעולם. זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". שוב, שם יש בהתחלה את השילוב של השבי, "עלית למרום שבית שבי".

חלוקת הזהב של "יה אלהים"

לא הגענו לעשות מהפסוק רבוע ולהתבונן בו. רק נשים לב לתופעה אחת, שאם עושים רבוע של שבע על שבע השורה התחתונה היא "יה אלהים" (גילוי המוחין הפנימיים של שם אלהים כנודע, שיהיה ה"אלהים" של כל יהודי בבחינת "אחד קדוש מדבר" ולא אלם), שהוא עצמו תיקון הסוררים:

ע  ל  י  ת  ל  מ  ר

ו  ם  ש  ב  י  ת  ש

ב  י  ל  ק  ח  ת  מ

ת  נ  ו  ת  ב  א  ד

ם  ו  א  ף  ס  ו  ר

ר  י  ם  ל  ש  כ  ן

י  ה  א  ל  ה  י  ם

איך מתחלקות שבע האותיות האלה? 2 ו‑5, חלוקת הזהב, כמו נרות המנורה בבית המקדש. מה הנר המערבי, הנר הנסי? הנר השני כאשר נכנסים להיכל. רק כאן בכל התנ"ך כתוב "יה אלהים", שבע האותיות האלה, 2 ו‑5. לפי זה נר המערבי הוא ה-ה של "יה", ה של תשובה (תשוב ה)[21] – שובו בנים שובבים ושרים סוררים. יש בנים שובבים ושרים סוררים – שכולם יעשו תשובה וישכנו "יה אלהים". כאשר ישכנו "יה אלהים" גם כל אחד יקבל את הציווי של "הוי' אחד", שה' אומר לך שאתה תהיה "אחד קדוש מדבר" בשמי, להמליך אותי בעולם. זה התפקיד שלנו, היהודים. לחיים לחיים, שיהיו שובבים וסוררים שמחים.



[1]. שבי מתנות נוט' שמות (שאר האותיות – נתיב [בסדר למפרע], היהלום של 21, סוד "אהיה אשר אהיה", שם [שמות] הגאולה; הערך הממוצע של 8 אותיות שבי מתנות = קנא, מילוי אהיה וכן אהיה בר"פ – "אהיה אשר אהיה"; ועוד, מתנות – מיעוט רבים שנים [י"ל תורה ושבת], נמצא שיש כאן שבי מתנה מתנה = "אהיה אשר אהיה" פע' אל). שבי כפולת 13 ומתנות כפולת 7, זוג של זו"נ.

[2]. והנה, שאר האותיות של "שמות בני ישראל" עולות אני פעמים והו, סוד כללות עב שמותיו יתברך (היוצאים משלשת הפסוקים ויסע-ויבא-ויט בפרשת בשלח של שובבי"ם).

[3]. ברמז הנ"ל שבפסוק הראשון של החומש יש שובבי"ם: שמות ואלה בני באו יעקב מצרימה = תשובה תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה (פעמיים כתוב "שובו בנים שובבים", ראה לקמן). והנה, "עם בני ישראל" (ביטוי שכתוב פעם אחת בתורה, בתחלת פרשתנו – "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו") = תשובה, סוד "שלם וחצי".

[4]. "עלית... יה אלהים" = תורה. והוא עם (הרו"ס) ועוד ראש (משה יוסף) שעולה ג"פ "הוי' אלהינו הוי' אחד" (ראה לקמן) – 'ראש עם' הוא המלך ד"אין מלך בלא עם". והנה אותו ראש הוא הוא סוד "לשכן יה אלהים" (חושבנא דדין כחושבנא דדין).

[5]. ראה שיעורים והתוועדויות תשע"א ח"ד שידור לפרשת חיי שרה.

[6]. ועוד, רבי יוחנן (לשון חן) היה יפה ביותר, יפי נשי (כמו שאמר לו ריש לקיש "שופרך לנשי"), בחינת מלכות. לפי זה, י"ל שרב הוא בחינת אמת (שלמות של אהיה ברבוע), ומוסיף לו רבי יוחנן יפי (שלמות של י ברבוע) – אמת יפי = ישראל (המספר הראשוני היפי החל מ-ב; או ה"יה אלהים", יפי ע"ה, החל מ-א), כנודע.

[7]. מבחינה מתמטית ההגיון הפנימי של הדילוג מבוסס על כך שכל רבוע הוא בעצם סכום כל המספרים הלא-זוגיים מ‑1 עד השרש הרבועי. לדוגמה, 7 ברבוע, 49, שוה לסכום 7 המספרים הלא-זוגיים מ‑1 ואילך – 1 ועוד 3 ועוד 5 ועוד 7 ועוד 9 ועוד 11 ועוד 13. הדילוג בפסוק בן 49 האותיות ממחיש זאת, כשהוא כולל בדיוק את 7 המקומות הלא-זוגיים הללו. אם מחלקים את אותיות הפסוק לפי הדילוג מתקבלת הצורה הזו (ראשי התיבות של השורות הן הדילוג):

ע ל י ת ל מ ר ו ם ש ב י ת

ש ב י ל ק ח ת מ ת נ ו

ת ב א ד ם ו א ף ס

ו ר ר י ם ל ש

כ ן י ה א

ל ה י

ם

    בצורה זו מקיפות 24 אותיות (מסגרת המשולש) 25 אותיות (תוך המשולש). האותיות הפנימיות – ב י ל ק ח ת מ ת נ ב א ד ם ו א ף ר ר י ם ל ן י ה ה – עולות 1724, כמנין שמות האבות והאמהות, אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה, מקור "שמות בני ישראל" (על דרך הרמז לעיל בפנים, שמות האבות אברהם-יצחק-יעקב בתוך המסגרת של "ואלה שמות").

[8]. את שבע האותיות מלכות שע אפשר לקרוא גם מלך ותשע. מלך בגימטריא 90, תשעים, רומז לפעם השביעית (החביבה) והאחרונה שהמלה "ותשע" כתובה בתורה – "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו". נמצא שיש כאן רמז לאברהם, מקור המלכת ה' בעולם, בקיום מצות ברית מילה, תיקון הברית של שובבי"ם.

    והנה, ותשע עולה "שובו בנים שובבים"! אברהם הוא המלך של "שובו בנים שובבים" (המחזיר את כל העולם כולו בתשובה), שגם עולה ביאת המשיח וכו' כמבואר הרמזים בזה בסוד ה' ליראיו שער "ביאת המשיח" (רק תשע, החצי הראשון של הפסוק – מה-ת, האות האמצעית שעולה לכאן ולכאן, כמבואר בפנים – עולה 770, בית משיח וכו').

[9]. לפי רמז זה, בתוך המסגרת של עם יש חמש אותיות שעולות 756. והנה, עם, 110, היינו היהלום של 10 וכך 756 היינו היהלום של 27, יהלום בתוך יהלום.

[10]. בפסוק "עלית למרום וגו'" שמופיע בו בפירוש "סוררים" גם רמוז שובבים: יש בפסוק ארבעה פעלים – "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים" = 2160 = 6 פעמים שובבים (כלומר שכל אות משובבים כוללת את כל השובבים!). שני הפעלים הראשונים "עלית... שבית" = תורה תורה, כאשר הכנף הוא "יה אלהים" (בגימטריא "והחכמה מאין תמצא")! שאר תבות הפסוק = 2275 = 25 פעמים 91, כה פעמים אמן.

[11]. שש פעמים "סוררים" ופעם אחת "הסוררים". לפי סדר התנ"ך, "הסוררים" היא ה"סוררים" ה-ה, כנגד ספירת ההוד (הוד = ה במשולש), ודוק.

[12]. אסרה-סר-ויסתר = "בראשית ברא אלהים". אסרה – כפולת 7, סר ויסתר – כפולות 13, סר = 10 פעמים הוי', ויסתר = הוי' ברבוע.

[13]. הפעמיים הראשונות הן אותו לשון ממש "שובו בנים שובבים", סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין", ואילו הפעם השלישית (שבה כתיב וקרי, סוד תרין עטרין דדעת) כנגד הדעת, ששם ראשית השבירה, וד"ל.

[14]. מצאנו בפירוש היקש (לשון נופל על לשון) בין שרש אסר לשרש סור (סוררים): "מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה" (באותו פרק תהלים של "ואף סוררים לשכן יה אלהים" – קודם ה"סוררים", המצרים, שכנו צחיחה, ואחר כך הסוררים חוזרים בתשובה "לשכן יה אלהים".

[15]. והוא עולה "[משה] לעיני כל ישראל", חותם-תכלית תורת משה, מספר ההשראה של 20 (עשרים = כתר).

[16]. חכמה-בטול 120, חיי משה. "הוי' בחכמה" – חכמה = בטול ועוד הוי'.

[17]. ראה שיעורי כ"ח טבת (פ"ג) וי"ג שבט (פ"ה) ע"ג.

[18]. הממוצע בין ר"ת שני הפסוקים = 365, שסה (מצות ל"ת וימות שנת החמה וכו'), מספר ההשראה של 14. הכנף = גל ("גל עיני") – גל מכאן וגל מכאן, "את גלת עלית [יחודא עילאה של שמע] ואת גלת תחתית [יחודא תתאה דברוך שם]", וד"ל.

[19]. שמע-ברוך = אברהם-יצחק-יעקב, שלשת האבות (היוצאים משם בן נח [אברהם-יצחק-יעקב = יא פעמים נח], השם של שמע).

[20]. הוא אותו "אף" של "אף עשיתיו", ה"אף" של "יגרתי מפני האף גו'".

[21]. "יה אלהים" במשולש פרטי = 1426 = שמות ואלה בני באו יעקב מצרימה ר"ת שובבים = תשובה תשובה כנ"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com