חיפוש בתוכן האתר

אור לכ"ט כסלו ע"ד – בת עין (מגדל עדר) הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ט כסלו ע"ד – בת עין (מגדל עדר)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מרכז העולם

היום נר חמישי של חנוכה, לפי המסורת של החסידים זו הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, כאשר הקטרוג היה על עצם הפצת החסידות. לכן נתחיל עם "פדה בשלום נפשי". זה גם המשך של י"ט כסלו.

לחפש בנרות את הפנימיות

לחיים לחיים. על חנוכה דרשו צדיקים את הפסוק בנביא "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות". "בעת ההיא" – בעת הגאולה, הדור שלנו, דור של גאולה – "אחפש את ירושלם בנרות", בנרות של חנוכה מחפשים את ירושלים. ירושלים היא שלמות היראה. לכל יהודי יש נקודת ציון וירושלים בלב שלו, בנקודה הפנימית שבלב. מחפשים את הנקודה הזו בנרות. יש עוד פסוק שגם כתוב בו שמחפשים – "נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן". אם כן, יש פה שני פסוקים של חיפוש על ידי נרות – שני עדים – שמחפשים משהו בנרות, מחפשים את הפנימיות, מחפשים את הנקודה הפנימית, על ידי נרות, נרות חנוכה. מן הראוי – שמישהו ידאג לזה – שיהיו פה חמשה נרות חנוכה על השלחן. הנר החמישי הוא הנר המשיחי. ידוע הרמז של חנוכהח נרות והלכה כבית הלל. היום שבו בית הלל עולה על בית שמאי הוא היום, הנר החמישי. המעלה של בית הלל, אהבת ישראל לכל אשר בשם ישראל יכונה, למקטן ועד גדול. שוב, יש שני פסוקים של נר שמחפש: "נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן" ו"והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות".

מרכז בתוך מרכז: ים-ישוב-ירושלם-הר הבית-עזרת ישראל-לשכת הגזית

בזהר הקדוש כתוב שכשם שהלב הוא המרכז של הגוף כך ירושלים היא המרכז של הישוב – של כל העולם כולו. לא כתוב שם מרכז ארץ ישראל דווקא אלא ישוב העולם (על ידי שבעים אומות העולם). שם כתוב שה' ברא את העולם כך שהים הגדול, האוקיאנוס, מקיף את כל הישוב, את כל היבשות. כלומר, הישוב הוא המרכז של הים. וככה ירושלים היא המרכז של הישוב כולו. אחר כך ממשיך הזהר ואומר שבתוך ירושלים יש גם נקודת מרכז – הר הבית – נקודת האמצע של ירושלים. אחר כך, הזהר ממשיך ואומר שבהר הבית גופא יש גם נקודת אמצע – עזרת ישראל (שם כתוב "עזרות דישראל", אך אנחנו נכוון את הדברים לעזרת ישראל דווקא). בסוף הוא מגיע לקדש הקדשים, ששם הארון הכרובים ועיקר השראת השכינה. סך הכל הוא מונה שם עשר דרגות זו לפנים מזו. אבל אנחנו נתבונן בפרט בשש המדרגות הראשונות שהוא מונה – ים, במרכז הים יש ישוב, במרכז הישוב יש ירושלים, במרכז ירושלים יש הר הבית, במרכז הר הבית יש עזרת ישראל, ובמרכז עזרת ישראל יש לשכת הגזית. בלשכת הגזית יושבים הסנהדרין – עא סנהדרין, עם המופלא שמעליהם – ומשם הוראה יוצאת לכל עם ישראל, לכל העולם כולו. כלומר, שעד כאן הנקודה הכי פנימית היא נקודת התורה. גם בקדש הקדשים, בארון הקדש, יש את התורה – לוחות הברית וספר התורה שכתב משה רבינו. אבל לעניננו (ענין תיקון המציאות שלנו היום בפועל ממש) העיקר הוא הפסיקה של התורה שבעל פה, וההלכה למעשה של התורה היא בלשכת הגזית.

חנוכה – חנה-כו – גילוי שם סג

קודם, כדרכנו, נעשה חשבון של שש המדרגות הנ"ל: ים, ישוב, ירושלם, הר הבית, עזרת ישראל, לשכת הגזית. מי שמהיר בחשבונות יראה שזה יוצא מספר מושלם – מספר מושלם בקבלה הוא רבוע – הרבוע של שם סג, 63 ברבוע, שבעצם עולה ט"פ אמת (אהיה ברבוע), הערך הממוצע של ט התבות המרכיבות את ו המדרגות הנ"ל (הכל אמת, ו"אין אמת אלא תורה", סוד לשכת הגזית, הדרגה הפנימית ביותר מבין שש המדרגות הנ"ל). למה פתחנו ברמז הזה? כי הוא קשור לחנוכה. אחד הרמזים שהאר"י הקדוש אומר לגבי חנוכה הוא חנה כו. יש סיפור מפורסם בחנוכה של חנה ושבעת בניה, כנגד שמונת ימי חנוכה. יש שתי גיבורות של חנוכה. יהודית, שהיא גבורה שפועלת באקטיביות מלאה, בפועל – חותכת לאויב את הראש שלו. ויש גיבורה שניה שמוסרת את נפשה ביחד עם שבעת בניה על קידוש ה' יתברך, שמכח זה החשמונאים נצחו את המלחמה נגד היונים וזכו למצוא את הפך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול שדלק שמונה ימים. האריז"ל אומר שבתוך חנוכה יש חנה וחוץ מזה יש שם הוי' (כלומר שיש כאן מילוי סג והשם הפשוט), שבעצם זה "נר הוי' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" – חנה-כו. חנה עולה סג, השם של אמא בקבלה, הוא מקור הגבורות – שם היתה השבירה ושם גם התיקון. לפי זה חנוכה הוא, בלשון החסידות, גילוי כח העצם שלמעלה מאור העצם. אולי נסביר את זה בהמשך יותר. מצד אחד חנוכה הוא חג של אור – שמונה נרות והלכה כבית הלל, שמוסיף והולך ואור, מעלין בקדש מיום ליום. אבל מה שחנוכה רוצה לגלות בלב של כל יהודי זה גם אור עצמי, אבל עוד יותר מזה – כח עצמי, כח העצם. כח העצם הוא שם סג, בחינת חנה. אם כן, יצאה לנו גימטריא של סג ברבוע, שלמות של סג, שש המדרגות – ים, ישוב, ירושלם, הר הבית, עזרת ישראל, לשכת הגזית.

הר הבית במרכז ירושלים – אור האהבה בכלי היראה

איך הגענו לכל זה? מהפסוק שקשור לנרות חנוכה – "אחפש את ירושלם בנרות". מחפשים את ירושלים בנרות, הנקודה הפנימית שבלב, שלמות היראה, אבל לפי הזהר יש כמה וכמה דברים עוד יותר פנימיים משלמות היראה. שלמות היראה היא בעצם הכלי של הלב, הכלי לכל אור ושפע הוא ירושלים – שלמות היראה. אבל האור שמאיר בתוך הכלי הוא כבר הר הבית. ידוע שהר הוא לשון אור – אור של אהבה רבה. ירושלים היא שלמות היראה והר הבית הוא אהבה רבה, ואהבה רבה מתגלה בתוך ירושלים – הנקודה האמצעית של ירושלים – כאשר יש שלמות היראה. מה יכול להיות עוד יותר מהאור של אהבה רבה, אור הר הבית שמאיר בתוך שלמות היראה?

עזרת ישראל – "עזרת ישראל מיד צר"

הזהר אומר שיש משהו יותר פנימי מזה – עזרת ישראל. כשפותחים את ספר הרמב"ם – שההילולא שלו היא בחדש הבא, חדש טבת, שהוא סיום חג חנוכה – רוב הפעמים שכתוב שם עזרת ישראל זה הולך על עזרת ישראל בבית המקדש, אבל יש פעם אחת שהולך על משהו אחר. בהלכות מלכים, שזה סיום הרמב"ם – "הכל הולך אחר החיתום", התכל'ס, להגיע למלך המשיח, שעל ידי מלך המשיח מגיעים לתכל'ס של התכל'ס, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – שם כתוב שמלך המשיח מצווה להלחם מלחמות מצוה קודם כל. הרמב"ם כותב שם שיש שלשה סוגים של מלחמות מצוה – יש מלחמות מצוה ויש מלחמות הרשות, וקודם כל צריך להלחם מלחמות מצוה. מלחמות מצוה הן מלחמת שבעת העמים – לרשת את ארץ ישראל השלמה. אחר כך – מלחמת עמלק. הדבר השלישי שהוא מונה בתור מלחמת מצוה – "עזרת ישראל מיד צר". אם כן, יש פה עוד פעם אחת ברמב"ם את הביטוי "עזרת ישראל". יש את "עזרת ישראל" של בית המקדש, שלפי הזהר הוא הנקודה האמצעית והפנימיות של הר הבית, ויש עוד "עזרת ישראל" – לצאת למלחמה, כמו החשמונאים בחג חנוכה, "עזרת ישראל מיד צר".

כח עצמי של "עזרת ישראל" שבפנימיות אור עצמי של הר הבית

נתבונן רק על ראשי התיבות של הביטוי החשוב הזה: "עזרת ישראל מיד צר" ר"ת עצמי. בחסידות יש שלשה סוגי אנשים – חיצון, פנימי, עצמי. בדרך כלל רק הרבי, שהוא "בלי גבול בגבול", הוא עצמי. אבל לפעמים גם חסידים זוכים למדרגה של עצמי, כמו שהרבי הרש"ב אמר על רבי אייזיק מהומיל שהיו עתים שהוא היה בדרגת עצמי – כך כתוב בתורת שלום של הרבי הרש"ב. הנה, יש לנו פה רמז ש"עצמי" היינו מי שלוחם מלחמת מצוה של מלך המשיח – "עזרת ישראל מיד צר". מזה נוכל להבין או לדרוש – זה כבר בדרך של ווארט, של דרוש – מה הכוונה שעזרת ישראל עוד יותר פנימית מהר הבית. אמרנו שהר הבית הוא אהבה רבה וירושלים שלמות היראה. ירושלים היא הכלי, הר הבית הוא כבר אור. יש יג לשונות של אור שמאירים בחג חנוכה – קודם אור, אחר כך בהר ("בהיר הוא בשחקים"), "בהר סיני" דורשים לשון בהירות. יש חמשה לשונות בלשה"ק של אור שנגמרים ב-הר – בהר, זהר, נהר, צהר, טהר – חמשה הרים של אור. הכל מרוכז בהר הבית. מה אמרנו קודם? שיותר פנימי מאור יש את כח העצם, שיותר פנימי ויותר עצמי גם מאור העצם. גם בעצמי יש דרגות. ככה נדרוש מה זה "עזרת ישראל" שיותר פנימית, והיא בעצם הנקודה האמצעית של הר הבית. מה זה במילים הכי פשוטות? שליהודי יש מסירות נפש על יהודים. שלמות היראה היא שלמות יראת ה', ירושלים. הר הבית – אהבה רבה, אהבת ה'. מה יותר מזה? מה יותר מאהבה רבה? עזרת ישראל – "עזרת ישראל מיד צר", נכונות של יהודי למסור את הנפש, כמו חיל בקרב, על עזרת ישראל. עזרת ישראל היינו לעזור ליהודי במסירות נפש. יש בזה גילוי של כח העצם של היהודי, שיותר פנימי גם מאהבה רבה וגם מאהבה רבה בתענוגים.

צורך ב"עזרת ישראל מיד צר" בעקבות התרשלות בהורשת הארץ ומלחמת ישראל

יכול להיות משהו יותר מזה? יותר ממסירות נפש, יותר מ"עזרת ישראל מיד צר"? נאמר בתור מאמר מוסגר: לכאורה המלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" היא עוד יותר מלחמת מצוה – משהו שיותר דחוף – אפילו ממלחמת שבעת העמים ומלחמת עמלק. אז לכאורה קודם היה צריך לומר שמלחמת המצוה הראשונה במעלה היא עזרת ישראל מיד צר, ואחר כך את המלחמה על כיבוש הארץ ומחית עמלק. מה אפשר לדרוש כאן? שאם מתרשלים – כמו שאמרו חז"ל על יהושע בן נון שהכניס אותנו לארץ – במלחמת שבעת העממים, כיבוש ארץ ישראל השלמה לגבולותיה, ואחר כך מתרשלים ח"ו במלחמת עמלק (כמו שהיה אצל שאול המלך, המלך הראשון בישראל), אז מגיע מצב של "עזרת ישראל מיד צר", שצריכים להלחם מפני צוררים שצוררים אותנו מסביב, כל מיני צוררים למיניהם. אם היינו מזדרזים ומקיימים את מצות ה' לרשת את הארץ בשלמות ולהכרית את זרע עמלק בשלמות אז לא היתה מציאות של מלחמת "עזרת ישראל מיד צר". זה במאמר מוסגר.

לשכת הגזית – גילוי האיתן שבנשמה

בכל אופן, פשוט שאם יש "עזרת ישראל מיד צר" יש לה דין קדימה לגבי כל פעילות אחרת של יהודי בעולם הזה. אז מה יכול להיות יותר מזה? שוב, זה גילוי כח העצם ממש – כח העצם של סג. אור העצם הוא שם מה. הר הבית הוא שם מה בקבלה, אבל עזרת ישראל היא שם סג, כמו בחנוכה. מה יותר מזה? שם עב, האיתן שבנשמה, העצם שבעצם, יותר עצמי גם מכח העצם וגם מאור העצם. איפה זה מופיע? בלשכת הגזית, בסמכות של התורה. כידוע שהדבר הראשון של תיקון המדינה כאן, ובכלל, הוא שמקבלים על עצמנו את סמכות התורה, סמכות התורה שבעל פה, עם ה-עא סנהדרין והמופלא שמעליהם, בראש. בלשכת הגזית יש גילוי של שם עב, שלמעלה מהשבירה והתיקון. ככה אפשר להבין את הזהר, אם כי שיצא לנו שכל המדרגות יחד הן סג ברבוע – אבל בפרטיות יש כאן התכללות, הר הבית, ירושלים, שלמות היראה.

מבנה שש המדרגות (ועשר המדרגות)

אם כבר, נדרוש ששלמות היראה – ירושלים – זה מלכות, תיקון שם בן. אחר כך יש הר הבית – שם מה. אחר כך עזרת ישראל – שם סג. ובסוף (בהתבוננות שלנו עד כאן), לשכת הגזית – שם עב (ומה שיש אח"כ בזהר – מזבח, אולם, היכל, קדש הקדשים – י"ל כנגד עליה נוספת של בן מה סג עב, וד"ל). הכל דרגות ועליות של עצם – של עצם הלוז שלנו, של העם היהודי. אבל יצא לנו כאן – קשור לחנוכה, חנוך, חג של תורה – שהכי פנימי זה לשכת הגזית (שמכוון, בעליה הבאה, כנגד קדש הקדשים). מתוך לשכת הגזית צריך לקבל גם את ההשראה לצאת לקרב (כמו שדוד המלך היה מתיעץ עם הסנהדרין האם לצאת למלחמה). כמו שאמרנו, שזה כתוב בספר היד של הרמב"ם – זה עצמו לשכת הגזית, ששם כתובה ההלכה שיש מלחמת מצוה. אפשר לומר שיהודי שגם לא יודע מהרמב"ם בכלל מוכן בטבעו הבריא תמיד לצאת לקרב לעזור ליהודי במסירות נפש. בכל אופן, בשרש שלו זה בא לו כי כך התורה אומרת, ככה לשכת הגזית אומרת. אם כן, יש לשכת הגזית ועזרת ישראל והר הבית וירושלים עיר הקדש. אחר כך יש את הישוב של כל שבעים אומות העולם, ועוד יותר רחוק יש את הים, האוקיאנוס, שבעצם הוא מה שהיום קוראים היקום כולו. כל היקום כולו, כל הגלקסיות וכל היקום, הכל מקבל בסופו של דבר מלשכת הגזית (שמקבלת מקדש הקדשים).

לחיים לחיים, עד כאן פרק א. היות שזה חג הגאולה של אדמו"ר הזקן ננגן אחד הניגונים שלו שכולנו מכירים – "קול דודי".

 

ב. עיקרי האמונה בחג החנוכה

כב האותיות בנרות חנוכה

ידוע שבחנוכה מכוונים את כל כב אותיות התורה. האריז"ל אומר ש-יג האותיות הראשונות, מ-א עד מ, הן כנגד יג מדות הרחמים (של אריך אנפין, כתר עליון). הוא גם כותב שכאשר מברכים את הברכה "להדליק נר חנוכה", שיש בה יג תיבות, מכוונים את יג מדות הרחמים שמאירות כולן בחנוכה. גם בכל יום של חנוכה יש מדה אחת לפי הסדר שמאירה (כאשר כולן כלולות בה), וב"זאת חנכה", היום השמיני, כל המדות מהשמינית – "נצר חסד", המזל העליון, עד המדה ה-יג, "ונקה", המזל התחתון – מאירות יחד. האור המקיף של הברכה – שהיא "עובר לעשייתן", לפני שמקיימים את המצוה בפועל, לפני שמדליקים את הנרות – הוא הארת יג מדות הרחמים שצריכים להאיר קודם. אחר כך את האור המקיף, אור רוחני, ממשיכים קודם כל בשמש. כל יג המדות הן בכתר, ודרך השמש ממשיכים אותם לאורות שנמשכים בכלים, שהם ח הנרות עצמם. עם האור של השמש מדליקים את האורות הפנימיים.

יג לשונות של אור, כבוד, ח לשונות של יפי

יג המדות, האורות המקיפים, הם כנגד יג לשונות של אור, שמות נרדפים של אור בלשה"ק. שמונת הנרות הם כנגד שמונה הלשונות של יפי. ברגע שאור מתלבש בתוך כלי הוא כבר הופך להיות יפה. ידוע שחנוכה הוא החג הכי יפה בשנה. יש ממוצע בין האור והיפי שנקרא כבוד – "ימלא כבוד הוי' את כל הארץ", "והארץ האירה מכבודו". כתוב שכבוד – כבוד ה', שמופיע בענן – הוא ממוצע בין אור מקיף לאור שממש מתלבש בתוך גוף, בתוך כלי ממש, שהופך להיות יפי, "יפת תאר ויפת מראה" שנאמר ברחל אמנו, "יפה תאר ויפה מראה" שנאמר ביוסף הצדיק. כל מדרגה היא כנגד אות: מ-א עד מ – האורות המקיפים. האות נ – הממוצע (ה-נ היא האות היחידה בא-ב שמצטרפת לכל אות אחרת פו"א ליצור שער בעל משמעות בלשה"ק). מ-ס עד ת – כנגד שמונת ימי החנוכה, שמונת הנרות, הלשונות של יפי. מי שלא מכיר אותם, רק נזכיר אותם, כי הם עיקר התכל'ס של חנוכה: שפר, יפי, טוב (כמו טובת מראה), פאר, נוי (היום, היום החמישי), הוד (מחר), הדר, חן (זאת חנוכה). אלו שמונת לשונות של יפי בלשון הקדש, כנגד נרות חנוכה[ב].

כב עיקרי האמונה

במקום אחר מוסבר שכל כב המדרגות האלה שייכות לעיקרי אמונה, שיהודי מאמין בה'. מי שמכיר את הרמב"ם שהזכרנו קודם יודע שהוא מגדיר יג עיקרי אמונה – שלשה עשר עיקרים[ג] של אמונה. מי שמכיר את ספרי החסידות ומה שנלמד אצלנו הרבה יודע שיש עוד תשעה עיקרים של פנימיות התורה, של הקבלה והחסידות, שלא כתובים וכלולים בפירוש בתוך יג העיקרים של הרמב"ם. בעצם, שמונת הנרות של חג חנוכה, שהוא עיקר ה"יפוצו מעינותיך חוצה" של תורת הבעל שם טוב – לכן הוא הכי חבב את החג הזה – הם להאיר, עם האורות העליונים המקוריים, אבל בעיקר להאיר את היפי של עיקרי האמונה החסידיים. גם נאמר אותם בקיצור (יש ספר שלם[ד] שמסביר אותם אחד לאחד):

חכמה: "תורה חדשה מאתי תצא"

הרמב"ם כותב בין יג העיקרים שהתורה הזו היא נצחית, לא תהיה תורה אחרת. ברור שכך, ואף על פי כן כתוב שכאשר יבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש – וזה עיקר סוד השמן של חנוכה, "רזין דרזין דאורייתא" – ואז יש לשון חז"ל (שהרמב"ם לא עושה ממנה עיקר בפני עצמו), על הפסוק "תורה מאתי תצא" חז"ל דורשים "חדוש תורה מאתי תצא" וגם "תורה חדשה מאתי תצא". זו תורת מלך המשיח. זו לא חלילה תורה אחרת, אבל זה ממד חדש לגמרי של התורה שלא נתגלה עד משיח, עד שבמקום אחר חז"ל אומרים שכל תורת עולם הזה הבל היא בפני תורת מלך המשיח. ככה דורשים על הפסוק הראשון בקהלת (לאחר פסוק הכותרת), "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" – כולל התורה של העולם הזה, "הכל הבל" יחסית לתורה שתתגלה במהרה בימינו על ידי מלך המשיח. צריך להאמין בזה. זה ודאי ראוי להיות עיקר של אמונה, רק שזה לא עיקר בפני עצמו ברמב"ם. העיקר הזה הוא בעצם השמש של חנוכה – האמונה בתורה החדשה, שכבר התחילה להתנוצץ מאז מורנו הבעל שם טוב. זו כבר טעימה מעין עולם הבא, מעין השבת. יש מצוה לטעום מעדני שבת בערב שבת אחר חצות, אז ככה היא תורת הבעל שם טוב.

העיקרים מבינה עד הוד

נאמר בקיצור, כי לא כאן המקום לעבור בפרוטרוט. יש את האמונה המיוחדת של הקבלה והחסידות של "עבודה צורך גבוה" – שאנחנו עושים נחת רוח לקב"ה באמת, אפילו לעצמותו יתברך, כאשר עושים את הרצון שלו. מעלים לה' ריח ניחוח – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". איך קוראים לזה? "עבודה צורך גבוה", זה חידוש מופלא. שוב, אלו דברים שלא כתובים ברמב"ם – לא בין יג העיקרים שלו.

אחר כך יש את האמונה בחדוש העולם בכל רגע תמיד ובהשגחה פרטית כפי שלמד מורנו הבעל שם טוב מהי השגחה פרטית – לא כתוב ברמב"ם (ועד שיתכן, לפי הכתוב בספרו מורה נבוכים, שלא סבירא ליה).

יש אמונה בירידה צורך עליה, עד כדי כך שאפילו חטא נכלל בכלל הגדול של "ירידה צורך עליה". צריך להאמין בזה.

אחר כך יש עיקר אמונה שהוא מאמר חז"ל – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שה' משתוקק, יש לו תאוה, לגור אתנו פה למטה, במצב הכי תחתון. גם (ודווקא) בתוך יהודי שנמצא בשפל המדרגה, במצב הכי תחתון שיכול להיות – שם הקב"ה משתוקק לדור, לגור איתו יחד. בשביל זה הוא ברא את העולם. זה לא נכלל בזה שה' מחדש את העולם בכל רגע וגם לא בזה שיש השגחה פרטית – זה משהו אחר. מצד אחד אמרנו שכל ירידה היא צורך עליה, אפילו חטא, אבל כאן יותר מזה – אומרים שה' משתוקק להגיע לנקודת השפל הכי נמוכה ושמה להתגלות.

אחר כך יש שני עיקרים שהולכים יחד: אחד מהם ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" והשני בן זוגו, בת זוגו ("איהי בהוד"), ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" (על דרך האשה המבטלת את גזירות בעלה).

יסוד-מלכות: שני עיקרי בחירת ישראל

אחר כך יש עיקר אמונה שהוא הדבר שהכי חסר בגלוי ב-יג העיקרים של הרמב"ם – היחוד של עם ישראל. זה ממש פלא. כל שאר מה שאמרנו – לא כל כך פלא שהרמב"ם לא כולל. הפלא הכי גדול שאין את יחוד עם ישראל בין יג עיקרי האמונה של הרמב"ם. זה מתפרט לשנים. מי שעקב אחרינו, תורה חדשה – כנגד החכמה; עבודה צורך גבוה – הבינה, וכך הלאה, כל אחד לפי סדר הספירות. הגענו כבר ליסוד – "ועמך כֻלם צדיקים", שכל יהודי הוא צדיק, לכל יהודי יש ניצוץ של צדיק. כשיבוא מלך המשיח יתגלה שכולם צדיקים.

מצד אחד כתוב שה' בוחר בנו בכללות ("כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך בך בחר הוי' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה"[ה]) – בחירת ה' בעם ישראל. אפשר לחשוב שזה בגלל שבעצם אנחנו צדיקים, אנחנו טובים. אבל כתוב בתניא משהו הרבה יותר חזק מזה. מצד זה שאנחנו טובים בעצם לא שייכת המלה בחירה, כי בחירה היא בין שני דברים שנדמים שוים – כשאתה רואה שני דברים זהים ואתה בוחר בזה ולא בזה. לא מתאים לומר כך על נשמת היהודי, אומר אדמו"ר הזקן, כי היא באין ערוך – חלק מה', ואין משהו דומה לזה אצל להבדיל אינו-יהודי. איפה כן אפשר לומר שה' בוחר בנו? דווקא בגוף שלנו, שהגוף הגשמי ממש נדמה אותו דבר כמו גוף של אינו יהודי, ושם ה' בוחר בגוף היהודי. כתוב שמה שה' בוחר בגוף היהודי הוא על דרך הבחירה שה' בוחר בארץ ישראל מכל ארצות תבל. הוא גם מזווג את הארץ הנבחרת עם העם הנבחר, שהוא שייך ובעצם אמור להיות הבעלים של הארץ הנבחרת – "יבעלוך בניך". שוב, העיקר שכנגד היסוד הוא שיהודי הוא צדיק בעצם, מצד הנפש האלקית שבו. גם זה לא כתוב ברמב"ם, שליהודי יש נפש אלקית שהיא חלק אלוק ממעל ממש. אחר כך, המלכות ממש – העיקר האחרון החביב, שכנגד זאת חנוכה, הנר האחרון של חנוכה – היא כבר הבחירה, הבחירה בארץ ישראל והבחירה בגוף היהודי, בגשם ממש. זה ממש מה שמגדיר אותנו כעם קדוש לה' אלהינו.

כב גוונים של אמונה

עד כאן, בקיצור נמרץ, כוונת חנוכה – כל הנרות וכל היפי של החג הזה הם הגילוי בלב של כל אחד מאתנו של האמונה שלנו על רוב גווניה (אמונת ישראל המנצחת את הכפירה של יון). יש הרבה שחלקו על הרמב"ם – מה אתה לוקח אמונה, שהיא משהו פשוט, ואתה מחלק אותו ל-יג עיקרים. לכן ספר העיקרים צמצם לשלש והיו עוד שיטות בין הראשונים של צמצומים בעיקרי האמונה. אבל אם כבר שלשה עשר – אפשר להגיע ל-כב, כנגד כל אותיות האלף-בית, וממילא זה משלים לנו את כל כוונת חנוכה. עיקר חנוכה, לאור הפירוש הזה, הוא לגלות את העיקרים המיוחדים שחדשה הקבלה והחסידות. שוב, זה לא חדוש אמיתי – הכל מאמרי חז"ל, הכל כתוב (אלא שזה בבחינת "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני", וכידוע הרמז ש"תלמיד ותיק" = ישראל בעל שם טוב, סוד ה-1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, "מסיני").

 

ג. עיקרי האמונה בסוד הוי'

'והעמידן על ארבע'

אחרי זה – יש התפשטות ויש אחר כך התרכזות או צמצום מסוים. נעשה פה דבר, התבוננות מאד פשוטה ויסודית, שכמדומני לא עשינו אף פעם. כמו שיש כב ויש יג ויש ג גם יש ד – יש "סוד הוי'", שם בן ד אותיות, ובכלל כל התבוננות ראויה להקביל את נושא ההתבוננות לסוד ה', "סוד הוי' ליראיו". בעצם מה אנחנו אומרים עכשיו? שחנוכה הוא חג של אמונה, של גילוי אור האמונה וגם כח האמונה (לנצח את היונים כנ"ל), ועד לגילוי האיתן שבנשמה, שם עב שדברנו עליו קודם (סוד לשכת הגזית שע"ה עולה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – האמנת אלקות כפי שהיא כתובה בתורת משה – ממשה עד משה כו').

האמונה בתורה כוללת הכל

נתחיל מכך שאפשר לשאול קושיא מאד פשוטה על הרמב"ם – מה אתה צריך יג עיקרים של אמונה בכלל? תאמר פשוט – שיהודי מאמין בתורה, נקודה. כל מה שכתוב בתורה, גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, יהודי מאמין בו. אם יהודי מאמין בתורה זה כולל את כל יג העיקרים. איפה כתובים כל יג העיקרים של הרמב"ם? לא כתובים בתורה?! הוא לקח אותם ממקום אחר? מהפילוסופיה?! יכול להיות שהפירוש, ההסבר, ניזון מכל מיני מקורות, אבל אם כתוב "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ויש לו אמונה באחדות ה' – זה פסוק בתורה. כל מה שהוא כותב הוא לכאורה תורה – או תורה שבכתב (בפירוש) או תורה שבעל פה (איך שהיא מסבירה את הכתוב בתורה שבכתב). לכן באמת לא כולם גרסו את העיקרים של הרמב"ם, לא הבינו בשביל מה צריך אותם בכלל, הרי הכל כלול בתורה – "זיל גמור". למשל, בחב"ד לא אומרים בכלל את יג עיקרים – זה לא חלק מהסידור, לא כתוב בסידור (עד כדי כך שכאשר אחד מאדמו"רי פולין שאל את הרבי דיוק בנוסח "אני מאמין" הוא ענה בפשטות שאנחנו לא אומרים את זה). יש הרבה יהודים שכן אומרים זאת בכל יום. בכל אופן נשאלת השאלה, יהודי שמאמין בתורה – מהו צריך לחלק אותה ל-יג עיקרים?

"כל הנחלים הֹלכים אל הים" – אמונה בתורה שבעל פה

הווארט הזה שעכשיו אמרנו ישנה לנו את כל המבט על איך לסדר את האמונות שלנו, את תמצית עיקרי האמונה שלנו, כאשר האמונה בתורה – שהיא בעיקר אמונה בתורה שבעל פה – נשים במלכות, סוד ה-ה תתאה שבשם הוי' ב"ה. הרי כתוב ב"פתח אליהו" ש"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" ו"כל הנחלים הֹלכים אל הים [של המלכות] והים איננו מלא". גם קודם דברנו על הים שמקיף את הכל. אם מאמינים בים הזה ש"כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא" – זה כולל את הכל. לכן נשים את האמונה בתורה – שברמב"ם זה מתחלק לכמה וכמה עיקרים, גוונים שונים של אמונה בתורה (החל מהאמונה שה' מנבא בני אדם), אבל אנחנו נשים את כל האמונה בתורה – במלכות. בעצם אפשר להסתפק בזה, כמו שאמרנו הרגע שאם מאמינים בתורה שם כתוב הכל – אין משהו מחוץ התורה. אין אחר לשכת הגזית ולא כלום (וכנ"ל שקדש הקדשים משתקף בעיקר בלשכת הגזית[ו]). מצד אחד לשכת הגזית היא הכי פנימית מבין שש המדרגות שהוסברו לעיל (ים, ישוב, ירושלם, הר הבית, עזרת ישראל, לשכת הגזית), אבל כאן אומרים שהתורה שבעל פה היא המלכות, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", הים שאליו הולכים כל הנחלים (כל האמונות הפרטיות).

התורה – גילוי מלכות ה' בעולם

מעבר לכך שהמלכות היא הים הכולל את כל הנחלים ואמונה בתורה כוללת בדרך ממילא את כל עיקרי האמונה הכתובים בה, התורה עצמה היא גילוי מלכות ה' בעולם – "מלכותך מלכות כל עולמים". שהרי תורת ה' היא בעצם מלכותו יתברך עלינו, כאשר אנו מקבלים את מלכותו ומקיימים את כל מצוות המלך. ללא תורה אין מצוות וממילא אין ביטוי למלכות ה' בעולם (באופן גלוי ומודע של "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"). בפרטות, בסדר של "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי", עצם קבלת המלכות היינו תורה שבכתב וקבלת גזרותיו של המלך בבירור ובפרטיות היינו תורה שבעל פה.

חלוקת עיקרי האמונה של הרמב"ם

נאמר בקיצור לאן אנחנו חותרים: כל ארבעת העיקרים הראשונים של הרמב"ם נוגעים לקב"ה – מציאות ה' (שיש בורא עולם), שהוא אחד, שאין לו גוף, שהוא ראשון ואחרון (נצחי). אלה ארבעת העיקרים הראשונים של הרמב"ם. בברכה של חנוכה – "ברוך אתה הוי' אלהינו", עד כאן. בלשונות אור – אור, בהר, זהר, נהר. אחר כך יש לו את העיקר החמישי שלו, שהוא כבר משהו חדש. עוד פעם, ארבעת העיקרים הראשונים הם על ה'.

העיקר החמישי הוא כבר ש"לו לבדו ראוי להתפלל" ואין ראוי להתפלל לזולתו חס ושלום. זה עיקר שעומד בפני עצמו, העיקר של עבודה. שה' הוא אחד שעובדים אותו, מתפללים אליו, וחלילה וחס לעבוד ולהתפלל למישהו או משהו אחר חוץ מהקב"ה. מה החידוש כאן? שזה כבר משתף אותי. לא אמרות, הגדרות, אמתות, ביחס לקב"ה בינו לבין עצמו – אלא כבר יחס ביני לבין הקב"ה. שוב, כמו שאמרנו קודם, הרמב"ם לא מחלק בפירוש בין יהודי לגוי – לכולם "לו לבדו ראוי להתפלל".

אחר כך יש לו כמה עיקרים של נבואה (המשך ענין התקשורת שיש בין ה' לבני אדם), ונבואת משה רבינו שעולה על כולנה, ונצחיות התורה שלא תהא מוחלפת – כמה וכמה דברים לגבי התורה.

אחר כך יש השגחה ושכר ועונש, יש משיח ויש תחית המתים – ככה זה נגמר.

ארבעת עיקרי האמונה בה' – י שבשם הוי'

אם רוצים לצמצם את הכל – לעשות מבנה פשוט, ותיכף נראה בשביל מה אנחנו טורחים כל כך בווארט הזה – אז כל מה שקשור לקב"ה בעצמו שייך ל-י של שם הוי', "הוי' בחכמה". הוי' זה י-ה-ו-ה – מאד יפה שיש ארבעה דברים, כנראה גם כנגד י-ה-ו-ה (כמו שיתבאר), של ה' בפני עצמו. את כל זה נרכז ונשים ב-י של שם הוי'.

עיקר האמונה בעבודה – 'אלקים פרסונאלי' – ה עילאה שבשם

אחר כך בא זה שהאלקים, ה' שבו אנו מאמינים, אפשר לעבוד אותו וצריך לעבוד אותו ורק לו ראוי להתפלל ולעבוד. מה זה? "עבודה שבלב זו תפלה". איפה יש את מצות העבודה בכלל? בשביל זה עושים בית מקדש – מקום השיא של עבודת ה' ("עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה"). בקבלה זה שייך ל-ה ראשונה של שם הוי'. זה שה' הוא אישי, פרסונאלי בלועזית, שיש כאלה גוים – ואפילו היו יהודים מאד חכמים, אבל לא בשלמות, אפילו בדור שלנו הרבה מדענים דגולים, הכי דגולים, כמו אינשטיין למשל – שקבלו-האמינו שיש אלקים שברא את העולם (או שמא נאמר שהוא הוא העולם, אמונה שהיא 'השתלשלות' מתגליתו של אברהם אבינו שה' הוא "אל עולם" ולא "אל העולם"), אבל זה שאלקים הוא אישי, שאני יכול להתפלל אליו ושהוא יקשיב לי וישנה את הטבע בשבילי? זה כבר יותר מדי.

"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – לא להפריד בין מציאות ה' ליחס אישי אליו

איפה שני הדברים האלה, שיש אלקים ושהאלקים הזה הוא משהו אישי שאני יכול וצריך להתפלל אליו? בקבלה קוראים ליסוד הזה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – שאסור להפריד בין שני הדברים האלה. הפרוד ביניהם הוא ראשית הקלקול, כמו שאמרנו הרגע, שמישהו כאילו מאמין בה' – מאמין בבורא עולם, או באלהים בגימטריא הטבע (הרי זה מה שיש מדענים שאומרים שמאמינים בו כנ"ל) – אבל לא שאפשר להתפלל אליו. אם אפשר להתפלל יש טבע ויש נס – המענה של ה' לתפלה הוא בגדר נס. כתוב שכל האותות והמופתים שעשו הצדיקים, הנביאים, כמו אלישע בעל המופת הגדול בתנ"ך – כתוב שבגמרא שאת הכל הוא פעל "ברחמי", בתפלה (בקשת רחמים, דהיינו בקשת גילוי שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים, "הוי' אלהינו הוי' אחד", שלמעלה מהטבע בגימטריא אלהים), כל מה שצדיקים פועלים הוא בתפלה. גם על משיח כתוב שהכל אצלו תפלה. רבי נחמן אומר שכלי הזין של משיח הוא תפלה ואדמו"ר הזקן אומר שלא רק כלי הזין שלו, אלא המהות של משיח היא תפלה – משיח הוא תפלה. זה שיש ה' ושאפשר וצריך להתפלל לה' היינו י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". גם זה וגם זה יש לרמב"ם. גם מאד יפה – מה שעכשיו עשינו ממנו ה עילאה הוא באמת העיקר ה-ה של הרמב"ם, אחרי ארבעת העיקרים הראשונים שכולם על ה'. גם אפשר לכוון זאת כנגד הנר החמישי-המשיחי של חנוכה.

"כי יד על כס יה" – האמונה בבחירת ישראל כנגד ה-ו שבשם

עד כאן הרמב"ם. כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – לעמלק אפילו לא מפריע יה, רק מפריע לו ה-ו של שם הוי', החבור של יה עם וה. אם אמרנו ש-ה אחרונה היא אמונה בתורה בכלל, ובפרט בתורה שבעל פה – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" – אז נשארה לנו רק ה-ו. זה העיקר שלנו כרגע – שמה שחסר אצל הרמב"ם הוא ה-ו של שם הוי'. יש משהו לפני אמונה בתורה – ה תתאה – אמונה בישראל, היחוד של עם ישראל, מה שה' בוחר בעם ישראל. מה זה ו? גם דעת ("מפתחא דכליל שית", "ובדעת חדרים [חדרי הלב] ימלאו"), שמה שמגדיר את היהודי הוא הדעת שלו, שהרי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת. גם תפארת, כמו יעקב, הבחיר שבאבות – "תפארת ישראל", ה-ו שבשם. ו היא גם ו החבור – היכולת לחבר, לחבר בין שמים וארץ, בין רוחניות וגשמיות, בין נשמה וגוף. שוב, ה-ו של שם הוי' באמונה שלנו, אם עושים את ארבעת עיקרי האמונה כנגד י-ה-ו-ה, הוא האמונה בבחירת ה' ישראל. ולסיכום:

  י        אמונה בה'

  ה       אמונה בעבודת ה'

  ו        אמונה בבחירת ישראל

  ה       אמונה בתורה[ז]

התקדמות האמונות כנגד סדר הדורות

מה שעשינו כעת הוא גם לפי סדר הדורות: קודם ה' ברא את העולם. אם רוצים גם קוצו של י בהתבוננות שבונים כרגע – קוצו של י הוא מה שיהודי קשור, גם באמונה שלו, עם עצם האלקות, עוד לפני עלית הרצון לברוא את העולמות. זה יהיה פה כתר. כשאומרים שיש ה' בעולם, הכוונה שיש בורא לעולם – זה גם ההתחלה אצל הרמב"ם ("יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"), אין לו משהו קודם (והרי באמת בריאת העולם יש מאין ואפס המוחלט הוא רק בכח העצמות ממש הקדמון לכל הקדומים, וכמבואר באגה"ק בתניא, והיינו שהקוצו-של-י הוא חלק בלתי נפרד מגוף ה-י בהתבוננות שלנו). רק מה, כמו שאמרנו קודם, מדען יכול להאמין בה' ולהכחיש את האפשרות לגשת אליו בתפלה. זה שייך לפרשת השבוע, "ויגש אליו יהודה", שאחד הפירושים שהוא נגש לתפלה. "בי אדני" – מכח זה שיש בי חלק אלוק ממעל ממש, חלק ממך, אדוני, לכן הוא נגש לתפלה. אבל שוב, לגשת לתפלה גם גוי יכול וצריך. אבל אחר כך יש בחירת ה' בישראל. בסוף יש מתן תורה לישראל. מתי ה' בחר בישראל? מזמן האבות, החל מבחירת ה' באברהם אבינו, כמו שאומרים כל בקר "אתה הוא הוי' האלהים אשר בחרת באברם וגו'", וכמו שנאמר "כי ידעתיו וגו'" (הבחירה היא בדעת כנודע, וכן "כי ידעתיו" הוא לשון "חבה יתירה נודעת לו", כפירוש רש"י). בין בריאת העולם ובין בחירת ה' בישראל, בדור השלישי לאנושות, דורו של אנוש, נאמר "אז הוחל לקרוא בשם הוי'". יש כמה פירושים ל"אז הוחל לקרוא בשם ה'", ואחד מהם, פירוש הראב"ע, הוא מאד פשוט וחיובי – יש גם שליליים (כמו פירוש רש"י) – שהתחילו לקרוא בשם ה', להתפלל לה', התחילו להתייחס לה' כאלקים פרסונאלי, ולא רק כ-אלהים בגימטריא הטבע. אם כן, גם סדר הדורות הולך לפי הסדר הזה – שקודם יש בורא עולם, שם אלהים, שבאמת בגימטריא הטבע. אחר כך מתפללים לה'. אחר כך יש את עיקר הנושא של חומש בראשית, "ספר הישר", שהוא ספר של האבות – שה' בוחר בגזע הזה. מה זה גזע? ה-ו של שם הוי', הגזע של העץ. ה' בוחר בגזע הזה. אחר כך, מה קורה בסוף, שזה כבר חומש אחר, החומש השני? אחרי שהוא בוחר בנו – הוא נותן לנו תורה. שוב, עיקר התורה למעשה – הלכה למעשה – הוא התורה שבעל פה. כמו שכתוב גם בתניא באריכות, שאי אפשר לדעת איך לקיים שום מצוה בלי התורה שבעל פה, וגם אי אפשר להבין פשט בשום פסוק – אפילו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – בלי ההסבר של התורה שבעל פה. לא הסבר של חכמת יון ח"ו, אלא הסבר של התורה שבעל פה[ח].

הבחירה בישראל מאפשרת לקחת את האלקים הפרסונאלי ולהגיע למתן תורה

אם כן, עשינו פה משהו יסודי, י-ה-ו-ה של אמונה שקשור לחג חנוכה. עיקר מה שרצינו הוא ה-ו של שם הוי', שהוא הבחירה בישראל – שלוקחת את האלקים הפרסונאלי ומאפשרת שאחר כך יהיה מתן תורה. כך אנחנו אומרים בפירוש בברכת התורה (שיש אומרים שהיא מהברכות הבודדות שחיובן מן התורה) – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". רק לאחר בחירת ישראל מכל האומות מתאפשר מתן תורה בעולם. מתן תורה הוא לעם הזה הנבחר, אבל גם נעוץ סופן בתחלתן – חוזר להיות מתן תורה מלשכת הגזית (ומקדש הקדשים), ובסוף יגיע לכל הישוב, לכל הים, לכל הגלאקסיות, לכל העולמות. הכל – כל האור וכל הישועה – יבוא מלשכת הגזית, "אני ראשון ואני אחרון".

ארבעת עיקרי האמונה בה' כנגד ארבע מדרגות האמונה

אם רוצים לעשות משהו עוד יותר יפה, נחזור לארבעת העיקרים של ה' עצמו, שאמרנו שכולם ב-י, אבל אמרנו שכל ההוי' נמצא בתוך ה-י. אפשר לומר שהעיקר השני של הרמב"ם, היחוד – שה' אחד יחיד ומיוחד, אי אפשר לחלק אותו – הוא בעצם מקור השראה שיש רק כתובת אחת לפנות אליה. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יש רק כתובת אחת לאן לפנות – זה "הוי' אחד". וכמו שנאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרֹבים אליו כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו"[ט]. כלומר, ה' אחד, העיקר השני, הוא בעצם מקור ההשראה לעיקר החמישי של הרמב"ם, שהוא המדרגה השניה שלנו (ולע"ל, סוד ה עילאה שבשם, "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", וכמו שרש"י מפרש בכוונת "הוי' אחד").

מה העיקר השלישי של הרמב"ם? שה' הוא לא גוף. זה שהוא לא גוף ולא כח בגוף – מה זה יהיה? המקור לכך שה' בוחר בעם ישראל ובגוף דווקא של היהודי, שנדמה כגופות שאר אומות העולם. כמדומה שזה היה קצת קשה לרמב"ם לשמוע. אבל עכשיו הוא כבר שומע את זה, ובטח הוא גם מבסוט. כל דבר שהוא לא משהו – אז הוא מבקש את מה שחסר לו. אם ה' הוא לא גוף – סימן שחסר לו גוף. אז הוא צריך לבחור באיזה גוף להשלים את עצמו כביכול. באיזה גוף הוא בוחר? בגוף שלך ושלך, בגוף של היהודים, של עם ישראל, וגם בגוף של ארץ ישראל. עוד ווארט – איפה יש את המושג גוף בקבלה בכלל? תפארת. "תפארת גופא" (כך כתוב ב"פתח אליהו" שהזכרנו קודם), הגוף בכלל הוא ה-ו שבשם.

אחרון אחרון, העיקר הרביעי של ה' – הנצחיות של ה'. איפה באה לידי ביטוי הנצחיות של ה'? בנצחיות של התורה. שהתורה היא ראשון – "קדם מפעליו מאז", אלפים שנה קודם בריאת העולם, והיא אחרון – זאת התורה לא תהיה מוחלפת.

סיכום ההקבלה

אם כן, יש מציאות ה' – עצם ה-י. אחדות ה' – השראה להתפלל אליו. זה חידוש מאד יפה, שמה שה' אחד – היינו שהיהודי פונה אליו ורק אליו, אין לו כתובת אחרת. אם ה' היה כמה ח"ו היו כמה כתובות, אבל ה' הוא רק אחד. זה שה' אין לו גוף – ממילא הוא בוחר בנו. זה שה' הוא ראשון והוא אחרון – זו בעצם התורה שלו ("מגיד מראשית אחרית", ראה רש"י על "בראשית", תחלת התורה), היא הראשון והאחרון ("אני ראשון ואני אחרון וגו'", בחינת "אני" היינו מלכות).

  י        מציאות ה'     האמונה בה'

  ה       אחדות ה'      האמונה בעבודת ה'

  ו        שאין לו גוף   האמונה בבחירה בגוף ישראל

  ה       נצחיות ה'     האמונה בתורה הנצחית

לחיים לחיים. שיהיה חנוכה שמח, שנזכה בשלמות האמונה של עם ישראל. עוד כמה ניגונים שמחים, ניגוני אמונה שמחים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "וירא אלהים את האור כי טוב" – לגנזו בכלי, סוד האות ט (של טוב) ש"טוביה גניז בגוויה". והנה, כל שמונת לשונות היפי הם כפולות של טוב (בג' חלוקות לפי הסדר [ב-א-ה, והסימן: "והנה רחל בתו באה עם הצאן"]): שפר יפי = 680 = 40 פעמים טוב (והוא סוד פרת – "בן פרת יוסף", לשון חן [כמפורש ברש"י, והיינו סוד חן של חנוכה], שהיה "יפה תאר ויפה מראה"). אח"כ בא טוב עצמו. אח"כ באים פאר נוי הוד הדר חן = 629 = 37 פעמים טוב. הכל מצטרף ל-מזלא (מ-זל-א) פעמים טוב (מזל טוב) = 1326 = טוב טוב טוב במשולש = אמונה פעמים אהבה = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". שמונה לשונות של יפי אלו הם כנגד שמונה האותיות האחרונות של הא-ב מ-ס עד ת כנ"ל שעולות יחד 1300 = יפי פעמים אהבה (אחד), וביחד עם 1326 = 2626 (הוי' פעמים מאין, רב פעמים אהבה) = אלהים של מעשה בראשית ("וירא אלהים את האור כי טוב" כנ"ל) ברבוע פרטי.

כאשר נצרף כבוד (השמש), 32,  ל-1326 (ח לשונות היפי, ח נרות חנוכה) נקבל 1358, סוד יחודא תתאה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (שבלי תבת כבוד = 1326, כל לשונות היפי; אם נחליף "שם" ב"יפי" [ברוך יפי כבוד מלכותו לעולם ועד] נקבל 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחודא עילאה, כאשר בכל משפט יש ו תבות ו-כה אותיות), ודוק. והוא עולה 7 פעמים צדק (מלכותא קדישא) שעולה יד פעמים מהיטבאל (יחוד מה בן).

[ג] "שלשה עשר עקרים" (כך מובא בסידורים) = 1625 = 13 פעמים 5 בחזקת 3, והוא מספר ההשראה ה-29.

[ד] ראה אמונה ומודעות במאמר "עיקרי האמונה של פנימיות התורה" (וכן בביאורים למאמר "חטא המרגלים" בספר רוחו של משיח).

[ה] יש בפסוק זה 70 אותיות (סוד חיי דוד המלך, ה פעמים דוד, יד), סוד "יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל". כל הפסוק עולה 3178 = 14 (דוד-יד) פעמים ברכה. 20 תבות הפסוק מתחלקות לפי האתנחתא לשני חצאי פסוק של 6 ו-14 תבות (שבהן 21 ו-49 אותיות, משולש 6 ו-7 ברבוע; החצי השני של הפסוק שוב מתחלק לפי טעם הזקף ל-28, משולש 7, ו-21 אותיות [8 ו-6 תבות, כלומר שהפסוק מתחיל עם 6 תבות ו-21 אותיות, משולש 6, ומסיים ב-6 תבות ו-21 אותיות, משולש 6, סוד אמת, כמבואר בשל"ה הק'; החלק האמצעי של הפסוק, של 8 תבות ו-28 אותיות – "בך בחר הוי' אלהיך להיות לו לעם סגלה", עיקר תוכן הפסוק – שוב מתחלק לפי טעם הרביע לשני חלקים שבכל אחד 4 תבות ו-14 אותיות! נמצא שחלוקת הפסוק לתבות היא 6-4-4-6 וחלוקת הפסוק לאותיות היא 21-14-14-21, חן מוחלט! בר"פ 6-4-4-6 = 104 = 4, 2 ברבוע, פעמים הוי', 21-14-14-21 = 1274 = 49, 7 ברבוע, פעמים הוי' ["אתה" = 7 פעמים חן, "בך בחר" = 4 פעמים חן, סוד רלב, עב סג מה בן כנודע]) כאשר כל חצי פסוק הוא כפולה של 14: 1078 = 14 פעמים 77 ו-2100 = 14 פעמים 150 (שהוא הערך הממוצע של 14 תבות "בך בחר הוי'..."). ר"ת הפסוק = 588 = 3 פעמים 14 ברבוע (האוס"ת = 2590 = 70 פעמים 37 = 14 פעמים 185). מבין 20 תבות הפסוק 6 תבות הן כפולות של 14! והן: "... אתה להוי'... בחר [התבה העיקרית בפסוק, והוא עולה 20 במשולש, כללות 20 תבות הפסוק]... לעם סגלה... פני..." = 1050 = 6 פעמים 175 (הערך הממוצע של 6 התבות) = 7 פעמים 25 (5 ברבוע, 4 בהשראה), חיי אברהם אבינו (שבו בחר ה' – "כי ידעתיו וגו'").

והנה, 70 הוא מספר חשמל (מספר מחומש), דהיינו משולש 6, החצי הראשון של הפסוק בעל 21 אותיות, על גבי רבוע 7, החצי השני של הפסוק כנ"ל:

כ

י  ע

ם  ק  ד

ו  ש  א  ת

ה  ל  י  ה  ו

ה  א  ל  ה  י  ך

ב  ך  ב  ח  ר  י  ה

ו  ה  א  ל  ה  י  ך

ל  ה  י  ו  ת  ל  ו

ל  ע  ם  ס  ג  ל  ה

מ  כ  ל  ה  ע  מ  י

ם  א  ש  ר  ע  ל  פ

נ  י  ה  א  ד  מ  ה

בציר האמצעי של הצורה הנ"ל יש 10 אותיות שעולות 440, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 44, פעמיים "בך". שאר כל האותיות = 2738 = הרבוע הכפול של 37 (הבל-להב-הלב המתחלק ל-כב אותיות יסוד). אלכסון הרבוע = 182 = יעקב = 7 פעמים הוי', הערך הממוצע של כל אות. תוספת האלכסון השני = 496, 31 במשולש = מלכות = אברהם אברהם. נמצא ששני האלכסונים = 678, והוא בעצמו חשבון דילוג 4-4 בצורה מה-כ שבראש הצורה ועד לשורה התחתונה שבה. שאר כל אותיות הצורה = 2500 = 50 ברבוע, שלמות של 50 שערי בינה, מקור נשמות ישראל. תן לחכם ויחכם עוד (לפי החלוקה של 21-28-21 הנ"ל ניתן לבנות עוד צורה בעלת חן, ודוק).

[ו] כאשר מוסיפים לקדש הקדשים חדש (יב צירופי הוי' כנגד יב חדשי השנה), סוד קדוש החדש ("כי חק [פרצוף הנצח – 'נצח ישראל לא ישקר' – באלב"ם. נמצא שחדש היינו ה'פנים' של קדש, סוד שבעים פנים לתורה] לישראל הוא"), סוד "זאת עלת חדש בחדשו" (חדוש בתוך חדוש, כפי שהוסבר בי"ט כסלו השתא) – "חדוש תורה מאתי תצא" – מקבלים לשכת הגזית.

[ז] בקיצור: אמונה בהוי', אמונה בעבודה, אמונה בישראל, אמונה בתורה = 1681 = 41 ברבוע, והוא סוד השם הקדוש של כב אותיות (כנגד כב אתוון דאורייתא) שמכוונים לפני תקיעת שופר (אנקתם פסתם פספסים דיונסים), שיוצא מ-כב האותיות הראשונות של ברכת כהנים, כמבואר בספר הפרד"ס לרמ"ק. והוא גם סוד "זמרת הארץ" ששלח יעקב ליוסף: "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" שהר"ת שלהם הוא שם קדוש (צדנלבש שעולה רחל רחל [הקטנה בעוה"ז והגדולה לע"ל, התיקון השלם של "זמרת הארץ", החיבור בין יעקב ליוסף שע"י רחל להיות "גופא ובריתא חשבינן חד" ממש]). והנה, ידוע בחכמת החשבון שלמספר 1681 יש בן-זוג, 1189 (41 פעמים 29 [29 ברבוע, 841, הינו הנקודה האמצעית של 41 ברבוע, 1681]) – 1189 ברבוע = 1681 במשולש (1413721). 1189 = בחירת הוי' בישראל, ללמד שהכל נכלל בעיקר אמונה זה, כפי המבואר בקבלה שהאות העיקרית של שם הוי', הכוללת את כל "סוד הוי'", היא האות ו שבשם, סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה העליון של פנימיות הכתר (פנימיות עתיק, רדל"א [וכפי שיתבאר היינו ההתקשרות העצמית של היהודי לעצמותו ומהותו יתברך ממש, שלמעלה מהיות בורא עולם, דרגת האמונה שכנגד ה-י שבשם]) ועד לקצה התחתון, מלכותו יתברך שבכל משלה, סוד "ואתה מחיה [א"ת 'מחיה' אלא 'מהוה'] את כלם".

[ח] ה' אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", "ביצחק" ולא כל יצחק אלא יעקב דווקא, שנקרא ישראל, "בני בכרי ישראל". נמצא ששלמות בחירת ה' בישראל הוא בדורו של יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שהוא הדור ה-כב לתולדות אדם. והרי בין האבות יעקב הוא כנגד עמוד התורה, עמודא דאמצעיתא" (תפארת, סוד הבריח התיכון כנ"ל), ומתאים להיותו הדור ה-כב – סוד כב אתוון דאורייתא (את סוד האותיות – "עשרים ושתים אותיות יסוד" – התחיל לגלות אברהם אבינו בספר יצירה [המתחיל מסוד שלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה המתחלקות לעשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד – י"ל שבפרט נתיבות חכמה כנגד אברהם, עשר ספירות בלימה כנגד יצחק ועשרים ושתים אותיות יסוד כנגד יעקב, כפי שכל שלשת האבות כלולים באברהם האב הראשון (סוד תבת אב כנודע), בסוד "כי ביצחק יקרא לך זרע" כנ"ל]). נמצא שאם נרצה להקביל את התפתחות ארבעת עיקרי האמונה שלנו כנגד דורות עולם תהיה ההקבלה כך: 1 3 22 26 שעולה 26 ועוד 26, סוד "הוי' הוי'" שנאמר לפני יג מדות הרחמים (הערך הממוצע של 4 מספרי הדורות הוא 13). והנה, כל מספר ברבוע = 1170 = מה (מילוי שם הוי' שכנגד ה-ו של שם הוי' בפרט, סוד בחירת ה' בישראל; מה = אדם, "אתם קרוים 'אדם'", "כתפארת אדם") פעמים הוי'. כל מספר במשולש = תורה! והיינו בסוד "כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא" כנ"ל. ועוד רמז נאה: 1 פע' 3 פע' 22 פע' 26 = 1716 = הוי' פעמים אלהיך – "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך בך בחר הוי' אלהיך להיות לו לעם סגלה וגו'".

[ט] כל הפסוק הזה = 1768 = חיים (אהיה הוי' אהיה) פעמים הוי' ב"ה. "שמע ישראל וגו'" = גדול ("כי מי גוי גדול") פעמים הוי'. יחד שני הפסוקים = 2886 = פלא פעמים הוי'. בשני הפסוקים יש 78 אותיות (משולש 12) = 3 פעמים הוי'. נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 37 = הבל = יחידה שבנפש (המתגלה בשעת התפלה "אליו [לעצמותו ממש] ולא למדותיו").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com