חיפוש בתוכן האתר

מוצאי שבת קדש חיי שרה, כ"ב חשון ע"ד – התוועדות הכנה לדיסק "שמחת עולם" – כפר חב"ד הדפסה דוא

מוצש"ק חיי שרה, כ"ב חשון ע"ד – כפר חב"ד

התוועדות הכנה לדיסק "שמחת עולם"

ניגנו: "במוצאי יום מנוחה", "חדש ששוני" (בלי המילים), "ה' מלך" ('בשביל אריאל זילבר'), "נחמו".

את הסיפור של זה אתה מכיר? זה בזכות אברהם-אריה, שארגן התוועדות במושב. בדרך להתוועדות, ברכב – זה היה לפני שבת "נחמו" – רציתי לנגן משהו שמתאים לשלמה קרליבך, משהו בסגנון שלו פחות-או-יותר, ואז עלה הניגון הזה, בדרך לשם. [זה היה המפגש הראשון?] לא. כבר הכרתי אותו מאמריקה, כבחור.

"אליהו הנביא" (מהבעש"ט).

היום היה היום ה-אליהו של השנה, היום ה-נב, וכעת, מוצאי שבת, היום ה-אליהואאליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח – יום ה-נג של השנה. מאליהו לאליהוא בן ברכאל בגימטריא משיח – אליהו מבשר את המשיח.

בלקוטי תורה יש הסבר למה אומרים "אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב" במוצאי שבת, אם כי שלמנהג חב"ד לא כולם אומרים-שרים את זה כל מוצאי שבת. אף על פי כן, חוץ מההסבר בלקו"ת, יש לזה ניגון חב"די (אחד מתוך כמה) – נשיר אותו.

[מה ההגיון של הניגון הזה שמתחיל רציני, נהיה שמח ומיד עוצר?] ההסבר של הניגון שאחרי שבת קדש (שיש עליה גם לקליפת נוגה, דבר המתבטא במצוה לענג את השבת גם בגשמיות כו') יורדים למציאות של ששת ימי המעשה, ויש בזה פחד (מיניקת החיצונים), ואז צריך לומר "אל תירא עבדי יעקב". והוא על דרך ירידת הנשמה לתוך הגוף ש"משביעים אותו וכו'", לשון שובע, עם ריבוי כחות להתמודד עם המציאות, לעמוד בנסיונות, ולהצליח בשליחותו. כנראה בירידה למציאות צריך שתי תנועות דווקא רציני, אבל בכל זאת יורדים בשמחה, ובסוף 'תופסים' את השמחה וחוזרים לרצינות.

א. "חיי שרה" – לנגן נקי ויפה

"בת ק' כבת כ' לחטא" ו"בת כ' כבת ז' ליפי"

נאמר משהו על הפרשה שאפשר לשייך לנגינה: כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". רש"י מסביר למה מחולק עם "שנה" לכל חלק – "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" – ש"בת ק' כבת כ' לחטא", שבדיני שמים אדם לא מחויב עד גיל עשרים[1], וכמו שאין לה חטא עד גיל עשרים כך אין לה שום חטא עד גיל מאה, ו"בת כ' כבת ז' ליפי", כמו שילדה בת שבע היא בשיא היפי (דברנו קצת בשיעור האחרון[2] על כך שהיפי המיוחד של בת שבע הוא בהיותו עדיין יפי תמים ובלתי-מודע), כך היא שומרת על היפי התמים הזה של בת שבע גם בהיותה בת עשרים. בסוף כתוב "שני חיי שרה", ש"כולן שוין לטובה" – שבעצם היא בלא חטא עד 127 ויפה עד 127, כולן שוין לטובה.

"בלא חטא" ו"יפי" – נגינה נקיה ויפה

מה זה קשור לנגינה? כמו ששמענו קודם, המשיח יבוא מכח הנגינה – לנגן זה משהו רציני מאד. צריך ללמוד משרה אמנו. אפשר לפרש את כל הפסוק וכל הרש"י הזה על חוש הנגינה. כלומר, שהיא היתה סופרנו, היתה זמרת, ומה זה שמשבחים אותה "בת ק' כבת כ' בלא חטא" ו"בת כ' כבת ז' ליפי"? מי שמנגן, גם בכלי וכל שכן בקול, צריך שני דברים – שהנגינה תהיה בלי חטא ושהנגינה תהיה יפה. יותר מאוחר בפרשה כתוב על חיי אברהם, שחי "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים", וגם שם רש"י רוצה להסביר למה כל אחד חלוקה בפני עצמה, אבל זה לא יוצא כל כך מענין שם, כי אין לו מה לומר על שתי בחינות שונות – הוא רק אומר "בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' בלא חטא" – אין מקבילה ליפי (בגרסא שלנו). אצל שרה אמנו יש שתי בחינות שונות – בלא חטא וליפי.

מה זה חטא? הפסוק אומר "קולע אל השערה ולא יחטיא". זה מה ששמענו קודם שהזכירו את המלה זיוף בנוגע לנגינה. בנגינה יש שמזייפים – ככה מקובל לומר, בעצם כולנו מזייפים, יש בשירה שלנו הרבה זיופים. מה זה זיוף בנגינה? חטא. מי שלא מזייף, על זה כתוב "קולע אל השערה ולא יחטיא". [יש אפשרות לתקן גם אחר כך]. כן, יש תשובה (אין דבר [זיוף] עומד בפני התשובה), יש אפשרות לתקן את כל החטאים (אם תאמין שאפשר לקלקל – ב"הקֹל קול יעקב" – תאמין שאפשר לתקן, בעזרת מכשירים שבבחינת "והידים ידי עשו"). יפי בנגינה הוא יפי – צריך שיהיה יפה, נעים לאוזן לשמוע (לא צורם את האוזן, ובסוד "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים"). אצל אברהם הכל בלי חטא – כל התודעה וכל המאמץ שלו הוא שלא יהיה מזויף, שיהיה תמים ("התהלך לפני והיה תמים"), מהתחלה עד הסוף. אצל שרה אלה שתי בחינות – בלי זיופים ויפה. זו התכלית. שׂרה זה כמו שׁרה – "ויהיו חיי שרה", החיים של מי ששרה הם שיהיה יפה ובלי זיופים.

מקור הזיופים – מודעות עצמית

בפסוק כתוב "קולע אל השערה ולא יחטיא" על בני בנימין, "שבע מאות איש בחור קולע באבן [זה בקלע] אל השערה ולא יחטִא". "ולא יחטִא" בכתיב כזה יש עוד פעם אחת בכל התנ"ך, אבל בניקוד אחר – "ולא יחטא", פסוק יותר ידוע, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". "קולע באבן אל השערה ולא יחטא" בשמואל ו"כי אדם אין צדיק בארץ וגו'" במשלי, דברים שונים, אבל הכתיב הזהה אומר דרשני. הבעל שם טוב דורש את הפסוק "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" שגם אצל הצדיק במעשה הטוב חייב להיות קצת חטא – החטא הוא שמרגיש את עצמו, מרגיש שעושה טוב. מכאן נלמד מאיפה בא הזיוף-החטא בשירה – מהמודעות העצמית. שהוא מרגיש עצמו שר, רוצה לשיר יפה ובלי זיופים – מזה בא הזיוף, זה מקור כל הזיופים[3]. כך נסביר את קשר שני הפסוקים.

"ונקה" – נקיון למי שנקי מנכסיו

בכל אופן, משבחים את שרה אמנו, את השׁרה, שהיא נקיה מחטא. בפסוק כאן רש"י לא משתמש במלה נקי, אבל בהמשך הפרשה, על רבקה אמנו, שכתוב שהיא "בתולה ואיש לא ידעה", רש"י אומר שהיא "נקיה מכל" – לגמרי נקיה, זה גם בלא חטא. בלי חטא פירושו להיות נקי. נחזור לנגינה – הנגינה צריכה להיות נקיה. כל זיוף מלכלך את הנגינה – צריך להיות נקי. כאן הלשון של רש"י היא "בלא חטא" ו"יפי" (בכל ביטוי יש שלמות: לא חטא = ז ברבוע, יפי = י ברבוע), אבל במקום "בלא חטא" נשתמש ב"נקי" (כמו שהוא כותב בהמשך) – צריכים נגינה נקיה ונגינה יפה (נגינה נקיה ועוד נגינה יפה עולה מלכות – כך זוכים למלכות). לא אותו דבר, אפשר להיות נקי ולא יפה, ואפשר להיות יפה ולא נקי. ברגע שאומרים את המלה נקי זה מיד מזכיר לנו את סוף יג מדות הרחמים – "'ונקה' לשבים". סיום מדות הרחמים, שה' מנקה אותנו. מתי ה' מנקה אותנו? מתי שאנחנו בלי מודעות עצמית (שאז אנחנו גם "שוים" ומאוחדים, לא נפרדים אחד מהשני). איך יודעים את הקשר? כתוב שנקי זה "נקי מנכסיו", אחד שיצא בלי כלום, גארנישט.

"ובעל השור-השיר נקי"

מאיפה לומדים זאת? מהפסוק "ובעל השור נקי". כתוב "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" – אין לו כלום, יוצא נקי מנכסיו. אין לו כלום מהשור – סוקלים אותו וגם אסור לאכול את בשרו. "בעל השור" הוא גם בעל השיר (וכלשון חז"ל "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר", וכידוע פירושו בדא"ח) – כאן רצינו לדרוש את שׂרה-שׁרה. שור גם מלשון לשור-לראות – "אשורנו ולא קרוב", "תשורי מראש אמנה" – וגם מלשון לשיר (יש כאן שירה יחד עם חזון הגאולה).

למדנו רבות (בפרט בזמן האחרון[4]) על כך שהדור שלנו הוא הדור שכנגד תיקון "ונקה", עלינו להגיע לסוף מדות הרחמים – אנחנו הדור השלש-עשרה של החסידות (החל מהנסתרים, רבי אליהו בעל שם [כנגד שם א-ל של מדות הרחמים], רבי יואל בעל שם ורבי אדם בעל שם, ואז הבעש"ט וכו'[5]) וכן הדור השלש-עשרה של קבלת התורה ממי שנתגלה בסיני ("משה קבל תורה מסיני [התגלות ה', כנגד שם אל של מדות הרחמים]" ואחיה השילוני קבל ממשה רבינו והבעש"ט קבל מאחיה וכו'). "ונקה" שוה איני יודע – איני יודע כלום, שער הנון. כמו שאני נקי מנכסי, אין לי שום דבר, גם איני יודע שום דבר. זה שער הנון, אחרי כל מה שאני יודע – "תכלית הידיעה שלא נדע". זה "ונקה", נקי מנכסיו. מכח זה, מי שמגיע לשער הנון, גם הניגון שלו יוצא נקי – אין לו שום כלום מעצמו, הוא אין, "איני יודע". "בעל השור" הוא גם מי שרואה וגם מי ששר (סוד "וכל העם רואים את הקולות" – "רואים את הנשמע", רואים את הגאולה בנעימות השירה וכנ"ל).

רמזי "בעל השור"

כמה שוה "בעל השור"? תריג, כל התורה, משה רבינו. כל התורה היא "בעל השור". בעל עולה אמונה ו-השור עולה ז"פ חכמה – כל השבע חכמות. קודם צריך אמונה ואחר כך את כל החכמות. אברהם אבינו הוא ראש כל המאמינים – עליו נאמר "תשורי מראש אמנה" – והוא עולה אמונה-חכמה-חכמה, בגימטריא רמח, מצות עשה. שסה מצות לא-תעשה זה עוד ה"פ חכמה (חלוקת ז החכמות על דרך ז קני המנורה, המסמלת את החכמה, ל-ב ו-ה). אברהם חי בפרשה 175 שנה, אמונה ועוד חכמה. כשמוסיפים עוד חכמה מגיעים לשם שלו, אברהם. עוד חמש חכמות – עוד שסה, עוד יוסף הצדיק, שהוא השור בתורה ("בכור שורו הדר לו").

משה רבינו נקרא "בעל השור" כי הוא לוקח את עצמות יוסף עמו. מכח יוסף, ש"רב תבואות בכח שור" – יש הרבה-הרבה כח להפיק הרבה דיסקים. זה נקרא "ורב תבואות בכח שור", בכח שיר – זה משה רבינו, שהוא "בעל השור", והוא "בעל השור נקי" ("משה זכה לבינה", לשער הנון). ממנו לומדים את סוד האיני יודע כלום. כתוב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע", ולומדים זאת ממשה רבינו שאמר "כחצות" ולא "בחצות" – לומר שאינו יודע בדיוק. כלל גדול בחז"ל שלומדים זאת ממשה.

אם כן, "בעל השור" שוה משה רבינו, יש רמז לאברהם וגם ליוסף הצדיק. שור זה גם לראות למרחוק – לראות משיח (כנ"ל – "אשורנו ולא קרוב"). אם רואים אותו, כמה שהוא רחוק – בזכות זה שאני רואה אותו הוא מתקרב. שור גם לשון שירה, אבל צריך להיות נקי. זה "בת ק' כבת כ'".

יפי – תכונה נשית; נקיות – תכונה גברית

אחר כך, אחרי שהשירה נקיה, אז השירה גם צריכה להיות יפה – זו תכונה נשית. יכול להיות גם גבר יפה, יוסף הצדיק "יפה תואר ויפה מראה", אבל הוא קבל זאת מאמו שהיא "יפת תאר ויפת מראה" – ירש מהאמא, מאשה – "אין אשה אלא ליפי". שירה יפה באמת היא תכונה נשית. יותר גברי זה שצריך להיות נקי. אצל שרה יש גם את זה וגם את זה – בלא חטא וגם יפה. קודם כל, מברכים שכל השירה והנגינה שלנו, של כולם, תצא גם יפה וגם נקי.

[השלמה: לכאורה, כיצד ניתן לומר שנקיות היא תכונה גברית? הרי מזל "ונקה" – "'ונקה' לשבים" – הוא מזל התחתון ממנו יונק אור אמא (הנקבית). אכן, כמבואר בכ"ד, אמא היא זכר ביחס למלכות, נוק' דז"א (וכן הסברנו ש"ונקה" עובר דרך אבא). עוד טפה יותר לעומק: שרש תיקון "ונקה" הוא מהחסד דגלגלתא (דרוש "ויעבור" בכתבי האריז"ל) ואילו שרש "נוצר חסד", מזל עליון, הוא בחכמה של מו"ס. היפי מגיע למלכות בעיקר מ"נוצר חסד" – שם יש גם בחינה ראשונה של הגלגלתא, אבל בעיקר מו"ס. כלומר, שרש היפי בכתר הוא יותר מגבורה דעתיק, שלפי כל מה שלמדנו בע"ב הוא גם יותר עצמי מהחסד שבגלגלתא. אבל המקור של "ונקה" הוא דווקא מחסד דגלגלתא. איך יודעים? על הגלגלתא יש את "עמר נקא". יפי, היות שהוא בעינים, צריך לקבל ממה שנקרא "פקיחא" – העינים של אריך. מה ההבדל בין שני התיקונים? קודם אמרנו חסד דעתיק וגבורה דעתיק, אבל שני התיקונים האלה הם הפרקים העליונים של נו"ה דעתיק (עמר נקא) והפרקים התחתונים של נו"ה דעתיק (שבעינים, עינא פקיחא). אלה שרשי שני המושגים האלה – של נקי ויפה.

שייך לכאן עוד נושא של זכר ונקבה שלא דובר בשיעור: נקבה – נקי-בה (יש כאן סוד של ז נקיים, כאשר ה-ז מתחלקת ל-ב ו-ה בסוד זהב, כנודע). זכר – אור זך. שתי אותיות ראשונות של זכרזך, של נקבהנק. נשארות בשניהם יחד אותיות בהר (בהירות) או רבה או "ברה כחמה" (שלש האותיות שבתוך "אברהם"), בגימטריא אור, אין סוף. כבר לא נקי-יפה אלא זך-נקי. נוגע לנקי ויפה – רק בכך שאומר שגם נקי הוא נקבה, רק שהיחס בין נקי ליפה הוא יחסית זכר ונקבה, כי בשרש בכתר הוא היחס בין חסד לגבורה.]

מדות יפות ושכל נקי

כדי להסביר יותר, צריך להסביר את משמעות המספרים – למה מאה, עשרים, שבע? כתוב כלל גדול בחסידות שזה כולל את כל שיעור הקומה של הנפש. מאה הוא כתר – שם יש התכללות של כל עשר הספירות, גם זו בזו, י פעמים י. עשרים הם המוחין חכמה ובינה, כל אחד כלול מעשר. שבע הן המדות, שאין בהן התכללות. הכי הרבה התכללות יש בכתר – העל-מודע, אמונה-תענוג-רצון. בשכל יש התכללות כל הספירות, אבל לא התכללות כפולה (שכל אחת עם כל אחת), ובמדות אין התכללות. יוצא מרש"י שעיקר היפי מתחיל מהלב, מהשבע, רק שהחידוש לגבי היפי של הלב, שגם בשכל, בעשרים, יש לה את היפי של השבע. מהו שכל בפני עצמו? שכל אמתי הוא נקי, בלי שיבושים. זיוף הוא כמו שיבוש – משהו בשכל, שהשכל לא ישר, שהוא עקום. להיות נקי זה שכל. גם בשביל לנקות אחר כך את כל החטאים מהשירה צריך שכל – איך עושים את זה.

נקיות – חבור העל-מודע והשכל; יפי – חבור השכל והלב

כל הבינה – תיכף נגיע ל"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" – מקבלת מ"ונקה", אור אמא יונק מתיקון ה-יג, תכונה שכלית שמתקבלת מהכתר. רוצים להבין למה "בת ק' כבת כ'" הוא סוד הנקיות, בלא חטא, ו"בת כ' כבת ז'" הוא החידוש של היפי. בעצם אמרנו עכשיו את העיקר לגבי הנקיות – הנקיות היא פשוט המשכה מהכתר, מה"בת מאה" ל"בת עשרים" – עיקר תיקון "ונקה" שדברנו קודם.

נאמר בצורה פשוטה – להיות נקי זה לחבר את העל-מודע עם השכל ולהיות יפה זה לחבר את השכל עם הלב, "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'". אם מחברים את הכתר לשכל יש קודם כל חבור של כחכתר-חכמה – י של שם הוי' עם "קוצו של י" (הכל אות אחת). מי שיש לו את החבור הזה, העל-מודע והחכמה, מתחיל להיות בלי חטא – מתחיל להיות נקי.

נקיות – חבור כתר-חכמה; יפי – חבור בינה-חסד

בשתי הבחינות כתוב "בת כ'" – העשרים הוא באמצע, מאה כעשרים ועשרים כשבע. בהגיון המאה כעשרים הוא בעיקר החבור בין הכתר והחכמה, אם כי הגילוי שלו בבינה. החבור הוא בין הכתר והחכמה – שם צריך לחבר, כמו י וקוצו של י. חבור היפי הוא הבינה, אמא, והמדה הראשונה – חסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כולל כל המדות. כדי להיות יפה צריך לחבר את הבינה עם החסד, בלשון החסידות – לעשות חיבור בין שמחה לאהבה.

כדי שהניגון יצא יפה בסוף, אפילו אם הניגון 'עצוב' (אמרו קודם, כמו שמקובל בעולם לומר על ניגוני געגועים) – אין עצוב, יש געגועים, דבקות, כיסופים, אבל אין עצבות [לב נשבר?]. לב נשבר זה בסדר. אם אמרת לב נשבר, אולי נאמר עוד משהו – יכול להיות לב נשבר, אבל זה לא עצוב (כתוב בתניא שלב נשבר הוא מרירות, לא עצבות). לא יכול להיות בחסידות משהו עצוב, כל הניגונים העמוקים אפשר להם שהם בשרש, באמא עילאה, אז הם יותר רציניים. אבל אמא היא מקור השמחה, והמקום הראשון שזה מתגלה בלב הוא אהבה, שכוללת את כל המדות.

אם כן, אם רוצים לתרגם כל מה שאמרנו לספירות בצורה פשוטה, יש כתר-חכמה-בינה-חסד (כתר-חכמה, "בת ק' כבת כ'", בינה-חסד, "בת כ' כבת ז'"). הווארט שלשיר יפה – עם הרבה שמחה ואהבה, ולשיר נקי – עם הרבה בטול (פנימיות החכמה, מה שאמרנו קודם) ועם אמונה-תענוג-רצון (כל העל-מודע). עם עושים את הגימטריא רק של הספירות האלה – כתר-חכמה-בינה-חסד – שוה 832, ארץ ישראל, לב (כבוד) פעמים הוי', לתת כבוד לה' בארץ ישראל. כדי להביא את המשיח על ידי נגינה – צריך נגינה של ארץ ישראל ("זמרת הארץ", וכידוע שהרבי בקש שיביאו לו "מזמרת הארץ" – ניגונים מארץ ישראל). להביא כאן את המשיח עם שני החיבורים האלה של שרה אמנו, הכתר והחכמה (על מודע ומח) שעושה את הנגינה נקיה, בלי חטא, והמחה ואהבה שעושה את הנגינה יפה.

ב. נרנח"י של נגינה

נגינה שמביאה משיח – עם כל הנרנח"י של המשיח

אם אמרת "לב נשבר", יש עוד פרק שלם שלא נאמר במלואו, אבל בקיצור: כששרים צריך לשיר עם כל הנרנח"י. אם רוצים להביא משיח עם השירה שלנו צריך לשיר עם כל דרגות הנשמה. עם הנפש, הרוח, הנשמה – המדרגות הפנימיות (ה-צ של הצלם) – וגם עם שני המקיפים, החיה והיחידה (ה-לם של הצלם). צריך להבין מה זה, בקיצור.

אחד הדברים שהם כנגד נרנח"י הם חמש פעולות המשיח שהרמב"ם מתאר בסוף הלכות מלכים. יש חמש פעולות שמשיח עושה, שהן גילוי הנרנח"י של המשיח עצמו. בכללות המשיח הוא היחידה שבנפש, אבל בתוך היחידה יש נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, כמו שהפסוק אומר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "ישכיל" הנפש של היחידה, "ירום" הרוח של היחידה, "ונשא" הנשמה של היחידה, "וגבה" החיה של היחידה ו"מאד" היחידה של היחידה.

נר"נ – כפית התורה, מלחמות ה', בנין המקדש – מחזקת משיח למשיח ודאי

כתוב שמכח ה"ישכיל" הוא כופה את כל ישראל ללכת בדרך התורה והמצוות. הפעולה הראשונה של משיח – שמחזיר אותנו בתשובה, כך כותב הרמב"ם. הוא משתמש במלה שנשמעת קשה לנו – "יכוף", הוא כופה את עם ישראל לעשות תשובה.

בכל אופן, הוא מחזיר אותנו בתשובה. הנפש שלו היא השכל שלו – "הנה ישכיל עבדי" – הוא צריך שכל איך להחזיר אותנו בתשובה. זה פשוט, כי לא קל להחזיר יהודי בתשובה. אחר כך "ירום" – הוא לוחם את מלחמות ה' ומנצח, כל אויבינו מסביב. רק אחרי שחוזרים בתשובה אפשר לצאת למלחמה נגד כל האויבים ולנצח. עיקר האויב הוא עמלק, בגימטריא רם. צריך את ה"ירום" של משיח כנגד ה"רם" של עמלק. הנשמה שלו היא "ונשא" – הפעולה השלישית של המשיח היא לבנות את בית המקדש במקומו, עליו כתוב "ונשא מגבעות".

לפי הרמב"ם אחרי שהוא מגיע לפעולה השלישית כבר בטוח שהוא משיח. עד אז לא בטוח לגמרי שהוא משיח – הוא רק בחזקת משיח – אך כשבונה את בית המקדש הוא כבר משיח ודאי, אבל בכך לא גומר את הקריירה שלו. יש לו עוד שתי פעולות אחרי שהוא משיח ודאי – מצד המקיפים שלו. להיות ודאי משהו צריך להשלים את האורות הפנימיים שלך באותו ענין, הנר"נ שלך. ברגע שהוא מחזיר את עם ישראל בתשובה, מנצח את האויבים שלנו ובונה מקדש – הוא משיח ודאי.

ח"י – קיבוץ גלויות ופעולה על העמים – תכלית פעולות משיח

אבל אחר כך יש שני מקיפים, שהם עיקר התכלית – לשמם ה' ברא את העולם (לאו דווקא לשם הפנימיים). קודם כל, קיבוץ גלויות – "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בית ישראל", שלא ישאר אף יהודי בגלות, החל מהגלות הנפשית. אפילו אם בפעולות הקודמות כבר היה רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל בארץ, צריך עדיין להגיע לקיום היעוד של "לא ידח ממנו נדח". יכול להיות בית מקדש ועדיין יש נדחים בעולם, צריך שופר גדול – כל שלב הוא יותר שירה, את הכל משיח עושה מכח הנגינה. אחרי בית המקדש עדיין צריך שופר גדול כדי לקבץ את כל הנדחים – "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם [בבית המקדש שכבר בנוי]".

גם זה לא הסוף. מה הסוף? קבוץ כל הנדחים נקרא "וגבה" – מסבירים כמו גובה חוב, הוא צריך לגבות את כולם, את כל הניצוצות של היהודים המפוזרים בכל העולם כולו, ולהחזיר אותם לארץ, כלומר להחזיר כל אחד ואחד אל מנוחה ואל הנחלה שלו. אבל זה עדיין לא היחידה שלו. היחידה שלו היא שעל ידו כל הגוים יעבדו את ה' ביחד. איך שהרמב"ם כותב לא ברור אם הדבר החמישי נעשה על ידי המשיח או על ידי ה' בכבודו ובעצמו – ה' דרך המלך המשיח, זה היחידה. קיום היעוד של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" – כולם יחד. זה מכח היחידה שביחידה, היחידה של מלך המשיח, ה"מאד" שלו (אדם ר"ת אדם דוד משיח כנודע, אך בצירוף מאד משיח עולה בראש).

"יכוף כל ישראל" מכח האתכפיא שבתוכו

כל המדרגות האלה הן מדרגות של שירה, את הכל משיח עושה עם שירה. נחזור להתחלה: המשיח כופה את כולנו לחזק את בדק הבית, לעשות תשובה, לשמור את התורה והמצוות. יש מאמר ידוע – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". פשיטא שהמשיח עושה את זה על עצמו. מה זה "יכוף"? בלשון הזהר והחסידות "יכוף" היינו עבודת אתכפיא – שאדם כופה, מכריח את עצמו (בחינת "גדול המעשה יותר מן העושה" כולל המעשה את עצמו). יש ענין שה' ברא אותנו עם יצר הרע והוא רוצה שנפעיל נגדו את יצר הטוב (להיות "בעל השור", להיות בעלים על השור-נגח שבקרבנו – "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת" – על ידי ש"בעל השור נקי" הוא מתקן את שרש קין שרצח את אחיו). קודם הוא רוצה שנכיר שיש לנו שני כחות בפנים – כל התניא, כל ספרי החסידות – נזדהה עם הצד הטוב ונרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. זה ענין שה' רוצה – "רגזו ואל תחטאו".

אם אמרנו קודם שלחטוא היינו לזייף בנגינה, ועל מי שלא מזייף נאמר "קולע אל השערה ולא יחטיא" – לשם כך צריך בנפש איזה "יכוף". שוב, לא יתכן שהמשיח יכפה על מישהו משהו אם הוא לא עושה זאת בינו לבנין עצמו. כמו כל רבי אמתי – ואפילו הקב"ה – שלא אומר לעשות אם לא עושה בעצמו. יש פעולה של כפיה. כל נגן יודע שיש דברים שהוא עושה אותם כדי שהנגינה תצא נכון – גם נקי וגם יפה כמו שהסברנו קודם – יש איזה שלב של הכרח, שהוא כופה את עצמו. נסביר יותר טוב מה זה כופה את עצמו – אחרי שנאמר כמה מהשלבים הבאים.

רוח בנגינה: מלחמות – הבעת המאבקים והמשברים הפנימיים

שואלים את השאלה, מאיפה באה ההשראה שלך? אם אתה מחבר שיר – מאיפה באה ההשראה שלך? השראה הוא גם לשון שירה. השראה באה מאלקים, אבל ההשראה שבאה לך גם באה בחמש מדרגות, כנגד הנרנח"י שלך. נעזוב רגע את הראשונה – תיכף נחזור.

המדרגה השניה שייכת לפעולה של המשיח – שלוחם מלחמות ה' ומנצח. יש שירים שבאים מתוך מלחמות, כמו מארשים וכל מיני ניגוני נצחון למיניהם הם ניגונים שנוצרו וההשראה שלהם באה מתוך מלחמות. יש כמה וכמה סיפורים של חסידים, כתוב שעל מלחמת שבע השנים (פה היתה מלחמת ששת הימים, אבל בין הגוים היתה מלחמת שבע השנים) אמרו הצדיקים שכולה היתה כדי שיצא ממנה ניגון אחד – שבע שנים הגוים הרגו אחד את השני כדי שיצא מזה ניגון אחד. למשל, אדמו"ר הזקן לקח את מארש נפוליון (לא בדיוק אותו הדבר, אבל הרבי לקח את המנון צרפת).

בכל אופן, יש ניגונים שיוצאים ממלחמה. כלומר, המלחמה נותן השראה לניגון – או במודע או שלא-במודע. כמו שמדברים על מלחמה בחוץ, שגוי נלחם עם גוי, או מלחמות כאן, יהודים נגד גוים, יש גם מלחמה בפנים. האדם בעולם הזה כל הזמן לוחם. גם זה כל ספר התניא – שיש מלחמות (מי ישלוט על העיר-קטנה, הגוף של האדם). יש משברים, יש נפילות בחיים – "שבע יפול צדיק וקם" – יש טראומות. יש ניגון שלך שבא לך מתוך המשברים של החיים (זה מה שהתכוונתי קודם בניגון של "לב נשבר"). אתה נשברת, ומתוך השבר, שאתה בוכה באיזה מקום, מתוך הבכי הזה בא לך ניגון. הניגון שבא מתוך הבכי של המלחמה הפנימית שלך – בא מהרוח שלך.

נשמה בנגינה: מקדש – ביטוי דבקות אלקית

רוצים להבין נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. נמשיך הלאה, אמרנו שהנשמה של המשיח היא "בונה מקדש במקומו". החויה של המקדש היא חויה של אלקות – משתחוים, יש אהבה בתענוגים. זו חויה אלקית עילאית, השראה, אקסטזה. אם יש ניגון שבא לך כי הגעת לאקסטזה של רוחניות, של התלהבות אלקית, הניגון הזה בא מהנשמה שלך – פתאום זכית לעבוד את ה' בבית המקדש, יש לך חויה של בית המקדש, ומה היה בבית המקדש? הכל שם היה מוזיקה. מוזיקה ואקסטזה של קרבנות. כמו שכל המלחמה היא להוציא ניגון אחד, בית המקדש כולו נגינה מבקר עד ערב. אם כן, יש נגינה של בית המקדש, שהיא הנשמה, ויש נגינה של מלחמות החיים, של המאבקים והמשברים, שהיא הרוח.

נפש בנגינה: "יכוף כל ישראל" – יגיעה להתאים לכללי הנגינה

כעת נחזור להתחלה: מה הן המנגינות של הכפיה, של האתכפיא (שהיא הנפש)? מהי התורה? המשיח יכוף אותנו, את כל עם ישראל, ללכת בדרך התורה. ברחוב יש מושג שצריך לשמור על החוק, אבל מה החוק? חוק לא יהודי. כנגד זה יש חוק יהודי. אז גם, כשיבוא מלך המשיח – יהיה מלך, כמו שהרמב"ם כותב – הוא יאמר לנו שיש חוקים, משהו ששייך לתיקון החברה. היום קוראים לזה נורמות של חברה. כל התורה והמצוות ברובד הכי בסיסי ותחתון הם הנורמות של החברה, הנורמות שהקב"ה קבע לטובת החברה. יש דברים שמבינים אותם, שנקראים משפטים; יש דברים שלא מבינים, שנקראים חוקים – אבל הכל נורמות.

גם האדם צריך לכוף את עצמו לשמור על הנורמות (ובמיוחד המשיח עצמו שהוא "קיסר"-"יוצא דופן", עליו עבודה קשה להתאים את עצמו, לשעבד את עצמו לשמור על כל הנורמות והחוקים כו'). למשל, אם מישהו שילם לך כסף לחבר ניגון – יש כללים. אתה למדת נגינה, למדת משחק, יש נורמות איך עושים את זה נכון. זה חצי השראה וחצי שאתה חייב לעשות לפי הכללים – יש כללי מוזיקה, לכל דבר יש כללים. אם אתה כופה את עצמך טוב ומצליח לעשות משהו לפי הכללים שלמדו אותך, מה שמקובל בחברה, זה נקרא ניגון של נפש – ניגון ששומר יפה על החוקים, יצא נכון לפי החוקים. שוב, כל אחד שמחבר משהו – יש חוקים שאתה חייב לשמור עליהם (שהם הנורמות של החברה המוזיקלית).

חיה בנגינה: השראת המקיף הקרוב של הנגינה הרצויה

שוב, מה שאתה עושה לפי החוקים – זה הנפש של הנגינה; מה שבא מתוך המאבקים הפנימיים – זה הרוח של הנגינה; מה שבא על ידי איזה גילוי רוחני-אלקי מיוחד, אקסטזה של אלקות – זה הנשמה של היחידה. מה יכול להיות יותר מזה? עד כאן נר"נ, אור פנימי – זה שלך. "הנה ישכיל עבדי" – שומר על כל הנורמות שצריך; "ירום" – המלחמה, בה הוא מנצח; "ונשא" – בית המקדש.

אחר כך המקיפים, "וגבה מאד" – מה הם יכולים להיות? שואלים כל אמן, כל נגן, כל זמר או שחקן או מי שלא יהיה – מאיפה באה ההשראה שלך? מאיפה ההשפעה שלך? לכל אחד יש איזו השפעה בעל-מודע, איזה מקיף שמשפיע על כל אופי הנגינה שלו – משהו בתרבות מסוימת שמעליו, או שהוא מודע לזה או שלא מודע, או שעושה זאת בכוונה (מנסה לינוק משם) או יונק משם בלי כוונה, עד כדי כך שלא מסוגל להשתחרר, שיש לו השפעה מלמעלה והוא תפוס בה.

לדוגמה, שאלו מאיפה ההשראה של הניגונים? חוץ מכל מה שאמרנו קודם, שהם דברים פנימיים. אז אם אני אומר – נניח, רק בתור דוגמה – שהשראת הנגינה שלי היא ניגוני חב"ד, ניגוני חסידות בכלל וניגוני חב"ד בפרט. אם זה נכון, משם אני מקבל השראה כללית – לכל שלשת הדברים שאמרנו קודם, מקיף-סוכה על הכל – זו החיה שבנפש.

יחידה בנגינה: השראת המקיף הרחוק של נגינת התרבות הסובבת

כעת נאמר את החידוש הכי גדול – מה עם היחידה? אם אני אומר שעוד לפני ששמעתי נגינה חסידית-חב"דית, והקדשתי שנים להתעצם עם זה עוד לפני שהתחלתי לחבר ניגונים (רק אחרי שכל כך התחברתי לזה שזה הפך להיות אני, אז פתאום התחלתי לקבל השראה) – לפני זה למדתי מוזיקה קלאסית של בטהבן, באך ומוצרט. כולנו פה באים ממקום אחר. איפה בטהובן עכשיו? במדרגה של היחידה, של המקיף הרחוק. מה המדרגה החמישית של המשיח, שלא יודעים אם זה המשיח עושה או ה' עושה? "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי'", זה הגוים. צריך להבין מה היחידה שייכת לגוים. החיה שייכת להשראה היהודית שיש לי, אבל היחידה היא משהו הרבה יותר רחוק ששייך לאנושות כולה (כמו שבתורה אברהם אבינו הוא הדור העשרים מאדם, כלומר שאדם וגם נח מקיפים אותו – גם אצלו 'בן עשרים כבן שבע', דורו של אברהם כדורו של חנוך שהתהלך עם האלהים ואיננו, הגיע לביטול במציאות, "ונקה").

מעלת החיה על היחידה ומעלת היחידה על החיה

כדי שהחידוש הזה לא יהיה יותר מדי מזעזע, קודם כל צריך לדעת שבמדרש כאשר כתוב "חמשה שמות נקראו לה" – מקור שמות הנרנח"י – הסדר הוא "נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". רק שבכל ספרי הקבלה, בכתבי האריז"ל וכמובן בחסידות אחריהם, הסדר הוא חיה-יחידה (בלשון הזהר החיה-יחידה נכללו ב"נשמתא לנשמתא"). כלומר, שהמקיף הקרוב הוא החיה והמקיף הרחוק היחידה. זה שבמדרש המקורי כתוב יחידה-חיה אומר שיש משהו בחיה שיותר מהיחידה.

הניצוץ שבגוי – להרגיש שבאמת "אין עוד מלבדו"

כדי להבין את זה טוב צריך לעסוק בשאלה שכולם שואלים – בשביל מה צריך בכלל גוים בעולם?! אם ה' אוהב את היהודים, ואנחנו הבנים שלו – "בנים אתם להוי' אלהיכם" – אז בשביל מה הוא ברא את הגוים? רק לעשות לנו צרות ח"ו? שכל יש לנו מספיק, נסתדר. התשובה למה צריך משהו היא כי יש בו ניצוץ. בצורה הכי פשוטה, ניצוץ הכוונה שאפשר ללמוד ממנו משהו – "מכל מלמדי השכלתי", "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". על פי פשט זה הולך גם על גוים – לכל אחד יש ניצוץ, צריך ללמוד ממנו משהו.

מה הניצוץ שיש בגוי? כשאני מסתכל על גוי, מה אני צריך ללמוד ממנו? מה אני לא יכול ללמוד ממך, כי אתה יהודי, ואני צריך דווקא גוי כדי ללמוד ממנו? צריך את הגוי בשביל ללמוד ש"אין עוד מלבדו". למה אני יכול ללמוד את זה רק מגוי? כי הגוי הוא באמת גארנישט. בגלל שהגוי הוא באמת לא כלום, שום דבר, כמ"ש "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו", הניצוץ שבו (שנפל בו בשבירת הכלים, וממילא רחוק מאד משרשו למעלה) הוא שיש רק ה' – אין שום דבר חוץ מה'. אני לא יכול ללמוד את זה מיהודי, כי יהודי הוא משהו – הוא באמת שוה משהו ("'ונקה' לשוים" – ליהודים ש'שוים' שה' יתגלה אליהם כמו שאברהם אבינו היה שוה, 'ווערט' באידיש, שה' יתגלה אליו[6]). גם אצל הקב"ה היהודי הוא משהו. מה אני יכול ללמוד מיהודי? מיהודי אני יכול ללמוד שה' נמצא בכל מקום, שיש השגחה פרטית.

מה כתוב בחסידות על ההבדל בין חיה ליחידה? בזהר כתוב שחיה היא מדרגה גבוהה בכתר, חיה שישראל שמה. יש משהו עצמי שחיה היא ישראל. חיה היא מה שה' מהוה ומחיה את העולמות. הניצוץ של היהודי הוא גילוי של איך שה' מחיה ומהוה את המציאות – כך אני רואה כשאני מסתכל על יהודי. כשאני מסתכל על גוי אני רואה שאין בו כלום. דוגמה למה הדבר דומה? מי שאוהב את ארץ ישראל, מה קורה כשהוא טס ונוחת בקנדי או במקום אחר? זו לא בדיוק מציאות, מה שנמצא כאן לא בדיוק קיים. זה משהו אחר – אולי חלום. זה לא ממש קיים (זה סרט). איך יודעים שאין ממש ממשות? כתוב בגמרא שאמוראים הגיעו לארץ והרגישו את הכובד של האבנים – זה ממשי, אבן (וכמ"ש "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחֹננו" – אחד השירים בדיסק אי"ה). בחוץ לארץ זה לא היה אבן אמתית, זה היה פלסטיק, משהו אחר, גארנישט. ככה ראוי להרגיש. אותו הדבר גוי – גוי זה שום דבר.

חיה-יחידה – "הוי' אחד" ו'הוי' יחיד'

הניצוץ שבגוי שיוצא על ידי היהודי המתבונן בו בעינא פקיחא הוא בחינת "יחידה ליחדך" – גילוי היחיד, שה' יחיד, יש רק ה', אין שום דבר אלא רק ה'. אבל אמרנו שבמדרש החיה היא יותר גבוהה מהיחידה. למה אומרים "הוי' אחד" ולא "הוי' יחיד"? כתוב ש"אחד" מצד החיה ו"יחיד" מצד היחידה. הצהרת האמונה שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", היא "הוי' אחד" ולא "יחיד". מפרשים שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – שמתאחד עם המציאות.

זה גילוי של היהודי, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "שמע ישראל" היינו הדעהער כאשר אתה מסתכל על היהודי. אז אתה מרגיש שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם. אם אתה מסתכל על גוי אתה מרגיש שה' יחיד, "רם על כל גוים הוי'". אז מה זה, יותר גבוה או יותר נמוך? מצד אחד יותר גבוה ומצד שני יותר נמוך, כי תכלית כוונת העצמות היא שגם היחיד ימשך ויתגלה באחד, בשוב (בבחינת "הכל הוא הוי'" ולא להשאר בבחינת "הוי' הוא הכל"). זו "דירה בתחתונים", שיהודים עושים, אבל הם עושים זאת מכח גוים (קודם הרצוא ליחיד, "ברח לך אל מקומך", ואח"כ השוב לעשות לו יתברך דירה בתחתונים). לכן צריך את הגוי – הוא נותן לנו אחיזה ביחיד כדי להמשיך אותו באחד.

השראת ה"אין עוד מלבדו" מהרגשת ה'כלום' של הנגינה הגויית הנהדרת

כשאני מתרגם הכל לנגינה (ובסוד הנ"ל של "כל בעלי השיר יוצאים בשיר [ברצוא] ונמשכים בשיר [בשוב]"), או כל אמנות – ציור או משחק, מה שלא יהיה – יש משהו בבטהובן שם יש איזו השראה של יחיד. מה ההבדל בין בטהובן לנגינה יהודית טובה, לניגון חב"ד? בטהובן זה שום דבר, המנגינה זה כלום, אין להשוות אותה כלל למנגינה חסידית. מה כן יש? כלים מפוארים מאד-מאד, ציצים ופרחים, טכניקות מפותחות וכו', אך ללא רוח חיה באמת. זה הכלום הכי מפואר שיכול להיות, כלום אחד גדול, כלום שמעורר התפעלות עצומה גם בנפש היהודי.

שוב, מי שיודע (כלומר שחש בפנימיות, לאחר ששמע הרבה בטהובן והתפעל ממנו מאד, ולאחר שעזב אותו כדי להתעצם עם נגינה יהודית-חסידית-חב"דית) – אין שם שום מנגינה בכלל. קשה לומר כך כי בודאי יש שם איזו מנגינה, אבל זה גארנישט. לעומת מנגינה חסידית אמיתית זה שום דבר, ואף על פי כן זה נשמע משהו נהדר. אם כן, מה יכול להיות הנהדר שם? רק שיש ה' בעולם. כי הוא מצד עצמו גארנישט. משהו יהודי זה כן משהו ממשי.

כל זה להסביר את חמש העליות שכנגד חמש המדרגות של נשמת מלך המשיח. כשאדם מנגן – ובדור שלנו רוצים להביא את המשיח בניגון – צריך להבין שיש במקיף הרחוק שלנו את כל נגינת הגוים. אחד גדל על מוזיקה קלאסית ומישהו אחר גדל על מוזיקה גויית אחרת. כמה שהוא מנסה לעשות תשובה, להתנקות מהשפעות הגוים, הוא רק דוחה זאת – זה נשאר, דווקא במקיף הרחוק. מאד חשוב שבמקיף הקרוב הוא כן יתעצם עם מקור יהודי מובהק, אבל במקיף הרחוק זה נשאר. שהוא יתקן שמה, במקיף הרחוק, זה השלב האחרון של מלך המשיח – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

סיכום ושו"ת

עד כאן "ויהיו חיי שרה" ועוד חמש המדרגות של המשיח והנגינה. החזרה: יש כללים, חוקים שצריך לשמור עליהם; יש הבעת משברים פנימיים-אישיים שצריך להביע; יש הבעה של גילוי אלקות בחיים, שצריך להביע אותו; יש מקיף של התרבות הפנימית האמתית, היהודית, שלנו; יש עוד מקיף של התרבות הכללית של העולם, שצריך לתקן גם אותה – זו התכלית האמתית. אלה הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, חמש העליות של מלך המשיח בכח הנגינה.

אפשר לשיר עוד משהו. ניגנו ניגון ר"ח תמוז.

איך אפשר לומר שגוי הוא גארנישט?

צריך בשביל זה לתקן את היחידה שבנפש.

מה הכוונה שבטהובן הוא כלום? הוא ממלא אולמות!

הוא עושה המון מכלום. המלודיה שלו היא כלום, הרבה פחות מניגון חסידי. יש לו אמנות גאונית, אבל בתור נשמה של מנגינה זה ריק. ההתפעלות היא מהגאונות המוזיקלית (לא יודע איך לומר זאת במילים), אבל זו לא נשמה של מלודיה, זו לא נגינה חסידית. מי שמכיר באמת נגינה חסידית, שהיא נשמה, שיש בה תוכן – אז המוזיקה הקלאסית יכולה להיות משהו יפהפה, אבל בלי תוכן. יש סיפורים שחסידים היו מתעלפים כששמעו בטהובן, מהתפעלות, ויחד עם זה – זה כלום.

אבל למה צריך להגיד שזה כלום?

כי אני רוצה ללמוד מזה ש"אין עוד מלבדו". כנראה שאותם חסידים שהיו מתעלפים מבטהובן התעלפו מ"אין עוד מלבדו". כדי שזה ישקף "אין עוד מלבדו" צריך שהוא עצמו יהיה גארנישט – האיש וגם המנגינה. בסדר, זו תחושה פנימית שלי – מסקנה מתוך הרבה שנים. תנסה להוציא מבטהובן איזו נגינה חסידית, מן הסתם לא תצליח (ואם כן תצליח אזי זה יהיה בגדר גיור[7], וכמו שיהודים וחסידים עשו מעולם ביחס למנגינות של גוים, ביניהם הם חיו).

נאמר בצורה אחרת: יש כלים ויש אורות. בטהובן – וככה כל הגוים – זה כלים. קודם אמרנו שליהודים יש הרבה שכל ואפשר להסתדר, אבל זה מסויג – יש לנו שכל של אורות, אבל אנחנו פחות חזקים בכלים. המון כלים יפהפיים בלי אורות – זה משהו מדהים, אבל מבחינת האור זה גארנישט. אפשר להתפעל מהכלים, מאיזה בנין מפואר, אבל אין תוכן. גם הכלים הם משהו – אפשר להתפעל מהם, להתעלף מהפאר של הכלי.

מה הבעיה לראות שיש לגוי מנגינה יפה, כמו עץ יפה בחוץ?

זה מה שעובד אמר: כל מה שגוים עשו – הקב"ה עשה. ליהודי יש חותמת שיהודי עשה (יהודי הוא אמת וחותמו של הקב"ה אמת).

השאלה אם "בעל השיר" תמיד ישאר נקי מנכסיו, תמיד נשאר תפרנים, או שזה ישתנה בגאולה?

הרבי רצה שכולם יהיו עשירים.

ואם יהודי שר משהו של גוי, הוא מכניס משהו?

אפשר לגייר. כמו שאמרו קודם, לחסידים המקיף של הסביבה היה נגינה עממית, של הרועים. ברגע שיהודי לקח את זה הוא גייר את זה. את הכל נגייר. זה הווארט, שכל מה שטוב, כל הניצוצות, צריך לגייר. זו המדרגה החמישית.

הם גם חסכו לנו עבודה – זו הרבה עבודה, שאנחנו נלמד והם יפתחו, ואז נגייר.

גם נכון.

צריך לנסות לבטא את היחידה בנגינה?

זה ממילא שם, במקיף רחוק, כמה שננסה להדחיק. איני יכול לברוח וכנראה איני צריך – זה מה שה' רוצה. אם מנסים להפנים את זה – זה מקלקל את המקיף הרחוק.

כשיהודי שר ניגון של גוי הוא מעלה אותו או מוריד אותו?

תלוי, צריך לבוא ממקיף רחוק. אם כמו הסיפורים, שחסיד התבודד בהר ושמע גוי שר ניגון וזה תפס אותו חזק – יש כזה דבר כן במודע. הוא שמע משהו וגואל אותו. כמו שכעת אריאל שר משהו שמדבר אליו – תגייר אותו, תטבול אותו ותמול אותו, מילה-פריעה-מציצה (תמצוץ אותו), תטבול אותו במקוה הרבה פעמים יצא משהו טוב. כשהרבי לקח את ההמנון של צרפת הם שינו אותו. כך יש סיפורים שגוים שכחו ניגונים או חדשו אותם אחרי שיהודי העלה אותם לניגון חסידי. במגלת סתרים של רבי נחמן המשיח הוא ילד שכובש את העולם בנגינה – כולנו צריכים להיות ילדים. הרבי רצה שיהיה "בית מלא ספרים" ויש בית מלא ילדים (ספרים ועוד ילדים עולה כב ברבוע שעולה "בית מלא" ע"ה) – צריך יותר ילדים מספרים... כשיהיו מספיק ילדים גם המבוגרים יהיו ילדים ונכבוש את העולם.

הרב דבר על תמימות של היפי, בשבוע שעבר, שזה יפי לא מודע. כך גם בנגינה?

זה מה שאמרנו, שהזיופים באים מהמודעות. גם היפי וגם הנקיות קשורים לזה. יפי הוא תיקון חטא עץ הדעת – תיקון המודעות העצמית. גם להיות יפה וגם להיות נקי קשור לזה.

ניגנו ניגון "החזק". הקדמה לניגון הזה – החלק הראשון הוא בהחלט השפעה של בטהובן. נגנתי הרבה סונטות של בטהובן, גם קונצ'רטו אחד, מאד גדלתי עליו – ודאי נשאר לי באיזה מקום. תחלת הניגון הזה קשורה לשם – לכן יש כמה אנשים שלא אוהבים אותו, כי מזכיר להם.



[1]. "בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי". ראה בפירוש הט"ז ובפירוש הגרי"ז. זה שאין עונש בלא חטא פשיטא, אבל כאן משמע שאין חטא ללא עונש – כלומר, עצם מציאות החטא תלויה במציאות העונש. מגיל כ' ואילך פשיטא, ואפילו לפני כ' הרי אין לומר שאכן היא חטאה בפועל רק שבהיותה פחות מגיל עשרים נפטרה מעונש, שהרי כל כוונת רש"י כאן היא להפליג בצדקתה ובנקיותה מכל חטא ועון מכל וכל (וכמו שהרגישו הפירושים הנ"ל).

    ויש לומר שיש ג' בחינות עונש, כנגד מוטבע מורגש מושכל: בבחינת מוטבע העונש הוא תגובה טבעית וממילאית של החטא עצמו (וכנ"ל). בבחינת מורגש, העונש תלוי במדת הדין (הכעס) המתעוררת למעלה ממעשה החטא, ובכך לא כל החטאים שוים (יש חטא שמגיע עליו עונש בפועל ויש חטא שה' מעביר עליו לכתחילה). בבחינת מושכל העונש תלוי אך ורק לפי רמת הדעת של החוטא, שעל כן מי שאינו בר דעת אינו נענש על מעשיו כלל, ובידי שמים אין מספיק דעת כדי להיענש עד גיל עשרים (וכמבואר במפרשים, ראה פרדס יוסף) גם לאחר מתן תורה, ולפני מתן תורה עד גיל מאה כו'. בהיות שמצד המוטבע יש עונש על כל מעשה חטא, גם ללא דעת (בשוגג, או גם לפני שהאדם מחויב במצות – וכידוע שצדיקים עשו תשובה על מעשים שנעשו גם בהיותם תינוקות) י"ל שבגיל עונשין (בת כ') הרושם של חטאים אלו נעשה מורגש ומשפיע לרעה על היפי הרוחני (והגשמי) של האדם (ראה מפרשים הנ"ל).

    היות שמרובה מדה טובה ממדת פורענות (גם במוטבע גם במורגש וגם במושכל), נמצא שהשכר על כל מעשה טוב אין לשער (כלומר שלא ניתן למדידה על דרך העונש – מדת הדין מדודה בעצם משא"כ מדת החסד). בדרגת המוטבע, בנוסף למדה כנגד מדה (שתנועה הטוב מלמטה מחייבת את תנועת הטוב מלמעלה) יש גם גילוי של אור הפנים (בדרגת מוטבע, על דרך טבע בני אדם לשמש פנים בפנים) שהרי נחת רוח לפני שאמרתי (כבר בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, היינו שהאמירה חקוקה בחוקי הטבע) ונעשה רצוני (אפילו שלא מדעת, כמו במצות שכחה).

    רמזים: הערך הממוצע של ו אותיות חטא ענש (לכל מלה יש ערך ממוצע של אותיות) = חכמה, במוטבע היינו סוד חכמת כליות, מדה כנגד מדה מאליו ובדרך ממילא (וכמו בחוק הטבע שלכל תנועה יש תנועה נגדית שוה). [ב]לא חטא = ז ברבוע, [ל]יפי = י ברבוע. שרה אמנו קכז = זך ברבוע (ט בחזקת ג, ג בחזקת ו).

[2]. אור לכ' חשון.

[3]. הוספה מתשובה לשואל במייל על השיעור (שלכאורה דווקא מי שלא מודע לאופן השירה ורק מתלהב וכו' מזייף): לקמן (פ"ב של השיעור) יוסבר שברובד הנפש על האדם לשמור (במודעות מלאה) על כללי הנגינה וכו'. נמצא שיש הבדל בין מודעות לשירה עצמה (ה'חפצא' של מה שיוצא מפי) שתהיה נכונה מאשר לזה שאני (ה'גברא') שר – המודעות העצמית (היפך מודעות טבעית) לאני שר היא מקור הזיופים.

[4]. החל מאור לג' אלול תשע"ג פ"ב.

[5]. ראה לעיל, אור לכ' חשון פ"ז.

[6]. כפי שדובר בשיעור אור לכ' חשון.

[7]. ראה שיעורים והתוועדויות תשע"א ח"ג, התוועדות אדרבה כ"ג אדר א' פ"ב (תחת הכותרת "לפדות את התורה ממאסרה; גיור כהלכה").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com