חיפוש בתוכן האתר

אור לכ' חשון ע"ד – מדת התמימות בתורתו של הרבי הרש"ב – כינוס נשים, כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ' חשון ע"ד – מדת התמימות בתורתו של הרבי הרש"ב – כינוס נשים, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום ה-נ של השנה – להגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע"

יום ה-נ של השנה בחדש שנברא ב-נ – השגת שער הנון

היום כ' מרחשון, יום ההולדת של הרבי הרש"ב. כמו שציינו, גם במודעה של השיעור, זה היום החמישים של השנה מראש השנה – יום ה-נ, שער הנון מראש השנה. כתוב בספר יצירה שכל חדש חשון נברא באות נ. כל חדש נברא באות מסוימת לפי ספר יצירה. כל החדש הוא בסימן של נ, שער הנון, בפרט היום הזה – יום ה-נ של השנה. יש כמה פירושים מה המשמעות של שער הנון. שער הנון של הבינה, קשור במיוחד לנשים, ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", וי"ל ש"בינה יתרה" (על דרך "נשמה יתרה"[ב] של שבת קדש) היינו גילוי שער הנון (והרמז: בינה יתרה = שער הנון ע"ה). שוב, יש כמה פירושים מהו שער הנון, אליו מגיע האדם אחרי שהוא עובר ומשיג את כל מט שערי הבינה. משה רבינו עצמו, עליו כתוב "משה זכה לבינה", זכה לשער הנון רק בסוף ימיו – בשעת ההסתלקות שלו. במתן תורה הוא גם קבל את שער הנון, ואז גם כל ישראל זכו להארת שער הנון. הרי יום מתן תורה הוא היום החמישים, "תספרו חמישים יום", ואז כולנו זוכים לשער הנון, אבל באופן מוחלט משה רבינו קבל את שער הנון בעת ההסתלקות. אז מהו שער הנון, ששייך לרבי הרש"ב, ל"מזל גובר" שלו (המזל הוא שרש הנשמה שלו).

"תכלית הידיעה שלא נדע" לעומת "ידעתיו הייתיו"

אחד הפירושים בחסידות הוא שאחרי שאדם משיג כל מה שהוא יכול להשיג בחיים, משיג אלקות, שער הנון הוא ההשגה-הדעת של "תכלית הידיעה שלא נדע". במקור הפתגם אומר שתכלית הידיעה היא "שנדע אשר לא נדע" – תכלית הידיעה, הדעת, היא לדעת שאי אפשר לדעת את ה'. זה בעצמו שער הנון. חז"ל לומדים ממשה רבינו עצמו ש"לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע". שער הנון הוא שאחרי כל מה שאפשר לדעת – בסוף איני יודע, אפילו 'איני יודע כלום'[ג]. יש עוד פתגם של הראשונים, "אילו ידעתיו הייתיו" – אילו יכולתי לדעת את ה' אני הייתי ה'. היות שאני לא ה' – ממילא איני יכול לדעת אותו. משהו מאד מענין – הרבי הרש"ב הוא מצד אחד התכלית של "תכלית הידיעה שלא נדע", של שער הנון לפי הפירוש הזה, ויחד עם זה הוא אמר משהו מפתיע ביותר, שמשמע הפוך לגמרי – הוא היה אומר על עצמו שכאשר הוא לוקח את לקו"ת של אדמו"ר הזקן ולומד אותו מאחורי דלת נעולה (זה הביטוי), מתבודד בחדר, מתקיים אצלו "ידעתיו הייתיו" (בלי המלה "אילו"). מפליא לגמרי לומר כזה דבר, ש"ידעתיו הייתיו".

[השלמה: איך יכול להיות "ידעתיו הייתיו"? איך הוא יכול לדעת את ה'? אפשר לפרש בדרך מליצה שגם "ידעתיו" וגם "הייתיו" הן לשון שבירה. איך אני יודע את ה'? רק כאשר מתוך לב נשבר שלי (אין כלי שלם כלב נשבר – תכלית הידיעה, השבירה, שלא נדע, שאינו נשבר באמת אלא כלי שלם לגילוי העצמות בו, בשמחה) אני שובר כביכול אותו. איך? אני שובר אותו לחלקים, רק ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו" – תוך כדי שאני שובר אותו אני יודע אותו, וכמו שהרבי התבטא לגבי חמיו שרואה בו גילוי של עצמות בגוף, היינו ידיעת העצמות על ידי שבירתו, וד"ל]

תמימות – הפנמת האמונה

אם כן, מצד אחד הרבי הרש"ב הוא תכלית הדעת, והוא גם תכלית התמימות (כנראה שהא בהא תליא, וכפי שנראה בע"ה). מה שרוצים להדגיש הערב הוא מדת התמימות של הרבי הרש"ב. הוא ייסד ישיבה וקרא לה "תומכי תמימים", ובכך הוא קבע בצורה הכי ברורה ומפורשת שהיעד, התכל'ס, של תלמיד-חסיד ליובאוויטש הוא להיות תמים. לכן כך גם נהוג לכנות את התלמידים – תמימים. שוב, תמים הוא אחד שהולך תמים עם ה' – "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'". מי שתמים לא שואל שאלות מיותרות בכלל. הוא ודאי לומד תורה בשקידה והתמדה, מעיין ומעמיק, אבל הוא תמים עם ה'. במאמר אחד הרבי הרש"ב מסביר שתמימות היא הפנמת האמונה הפשוטה של היהודי. הרי כולנו מאמינים בני מאמינים. אברהם אבינו הוא המאמין הראשון בה', "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה", ואנחנו יורשים את האמונה ממנו. ולאברהם אבינו ה' אומר בברית המילה – "התהלך לפני והיה תמים". יעקב אבינו נקרא "איש תם יֹשב אהלים".

"יודע הוי' ימי תמימִם" – מתפשט מ"חיי שרה" לכל האבות

הפסוק אומר "יודע הוי' ימי תמימִם" – קשור גם לפרשת השבוע, חיי שרה. אדמו"ר הזקן אמר שצריך "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, והפעם הראשונה שחז"ל דורשים את הפסוק "יודע הוי' ימי תמימִם" הוא במדרש על "ויהיו חיי שרה". כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים [כל פירוט אומר משהו מיוחד, כמו שקצת נסביר] שני חיי שרה", "כולן שוין לטובה", ועל כך אומר המדרש "יודע הוי' ימי תמימִם". אחר כך חז"ל דורשים זאת גם על אברהם אבינו ועל יצחק אבינו, וכמו שאמרנו – על יעקב כתוב בפירוש "ויעקב איש תם ישב אהלים". אם כן, אנחנו נכנסים להתבוננות – וננסה גם לחוות – מה היא תמימות, ולמה היא המדה העיקרית של החסידות, בפרט אצל הרבי הרש"ב.

התמימות – מ"הוד מלכות" בפנימיות הכתר להוד במוטבע

יש מאמרים שהרבי הרש"ב מסביר ששרש מדת התמימות הוא בפנימיות הכתר, במקום הכי גבוה ועצמי בנפש. לפעמים הוא קורא לשרש התמימות "רצון עצמי" – רצון שיש בו גם תענוג עצמי וגם התקשרות עצמית לעצמות ה' יתברך, שהיא בעצם אמונה פשוטה. הוא גם קושר את התמימות למדת ההוד. כשאומרים הוד יש שני פירושים, שתי משמעויות של הוד. יש את ההוד בין מדות הלב – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות – המדה החמישית של הלב. לג בעומר, היום המיוחד של פנימיות התורה, מתאים לישיבת תומכי תמימים, הוא הוד שבהוד. אבל יש גם הוד בכתר – "הוד מלכות" – שכתוב שהוא פנימיות הכתר. חיצוניות הכתר היא הדר – "ברוב עם הדרת מלך" – התייחסות המלך לעם, היא החיצוניות שלו. אבל הגילוי הפנימי והעצמי של המלך הוא "הוד מלכות", הגילוי של "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אם כן, יש קשר הדוק בין מדת התמימות ומדת ההוד. שרש התמימות הוא בהוד, פנימיות הכתר, והיא מתגלה בפרט בלב בספירת ההוד (שצריך להבין מה היא). הרבי הרש"ב מסביר שמהשרש של תמימות ברצון יש תמימות במח – במחשבה, בשכל – ואחר כך יש תמימות בלב ותמימות במעשה. בכל הרמות של הנפש יש תמימות. שוב, מה שהוא רצה מאתנו שנהיה תמימים, ואם נהיה תמימים נוכל לקבל את פני משיח צדקנו בשמחה ובטוב לבב. מחד פתחנו שהיום שער הנון – שער הנון של הבינה – ומה הקשר של זה להוד? כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת". כשמגיעים לתכלית הבינה, "תכלית הידיעה שלא נדע", יש בכך שמחה רבה – אולי תיכף נסביר – ו"שמחה פורצת גדר", את כל הגדרים, והיא נמשכת ומתגלה במדת ההוד בלב, בתמימות. הפירוש הפשוט של "תמים תהיה" היא תהיה שלם – שלם פירושו תמים. שלמות הרגש בלב היא במדת ההוד-התמימות – הקצה האחרון של מדות הלב (ה קצוות). לכן בספירת העומר הוד שבהוד הוא שלמות כל התיקונים שעושים במדות הלב.

"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"

הספר "כתר שם טוב", ספר התורות של מורנו הבעל שם טוב, מייסד החסידות, מתחיל מ"תכלית הידיעה שלא נדע". הוא מביא מאמר חז"ל על פסוק בירמיהו הנביא – ירמיהו מוכיח אותנו, עם ישראל, שאנחנו סרים מדרך ה', דרך התורה. יהודים עשו דברים לא טובים, עבדו עבודה זרה. כתוב "ואֹתי עזבו ואת תורתי לא שמרו"[ד] – כך אומר הנביא בשם ה'. מהסגנון "ואֹתי עזבו ותורתי לא שמרו" חז"ל מדייקים משהו מאד מיוחד וחזק – "הלואי 'אותי עזבו' ותורתי שמרו". הנביא אומר "ואֹתי עזבו", ולא רק שעזבו אותי – גם "ואת תורתי לא שמרו". אפשר לשמוע מזה שאם היו עוזבים אותי אבל בכל אופן ממשיכים לשמור את התורה הכל היה מסתדר. זה דיוק מאד מיוחד של חז"ל מהפסוק הזה. למה? אם עוזבים את ה' מה זה עוזר שממשיכים לשמור את התורה? "שהמאור שבה יחזירנו למוטב". אפילו שאדם חושב שהוא עוזב את ה' – הרי לכל יהודי יש אמונה בלב, בגנים הרוחניים שלנו, ירושה מהאבות, אז רק נדמה לו שהוא עזב את ה', ובכל אופן – אם ימשיך לשמור וללמוד את התורה, בסוף מובטח לו שהמאור שבתורה (לא האור, שהוא רק התפשטות, אלא המאור, העצם) יחזיר אותו בתשובה. לכן אומרים "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ולא כקינת הנביא "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו".

ביאור הבעל שם טוב: "הלואי אותי עזבו [מלדעת אותי, מתוך] ותורתי שמרו"

איך זה קשור לענין של "תכלית הידיעה שלא נדע"? זה מהבעל שם טוב עצמו. הוא מביא משל, שיש מלך עם ארמון מפואר, ומי שזוכה – עובד את המלך טוב ומגיע לו פרס מאת המלך – מאפשרים לו להכנס חדר לפנים מחדר, להנות מכל האוצרות והפאר של המלך. כאשר הוא מתקרב לחדר הכי פנימי, בו יושב המלך עצמו, אומרים לו – עד כאן, אסור לך להכנס יותר. יש אחד שמחזיק עצמו חכם, והוא יודע שבסוף לא יתנו לי להכנס למלך עצמו, אז 'חבל על הזמן' – אני עסוק, יש לי מה לעשות בחיים, לא יתנו לי להגיע למלך, אז אני לכתחילה מתייאש מלהגיע למלך, לדעת את המלך, ואיני עושה שום מאמץ לזכות להכנס חדר אחרי חדר ובינתים להנות מכל האורות וכל הנפלאות של ארמון המלך. יש מישהו אחר – שהוא התמים – ודווקא בגלל תמימותו הוא הולך. הוא זוכה, עושה מה שצריך לעשות, לומד הרבה תורה ומעמיק בה כפי יכולתו, נכנס חדר אחרי חדר, מקבל את האורות – ובסוף אומרים לו 'עד כאן'. מה המשל הזה אומר? הוא אומר שאפשר להיות 'חכם' במרכאות ומראש להתייאש, לדעת שלא אוכל לדעת את ה', אז בשביל מה ללמוד תורה או לעשות מצות? יש לי מה לעשות – אני לא אצליח אף פעם להגיע לסוף, לתכל'ס. אבל יש מישהו אחר שאומר 'לא, בינתים אני צריך ללמוד ולדעת כמה שאני רק יכול לדעת'. אם בסוף לא אוכל להכנס לפני ולפנים, למלך עצמו – גם זו לטובה, אם כך רצון המלך. אני בטל לרצון המלך. זה נקרא "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". כך מסביר הבעל שם טוב – זו התורה הראשונה, המקורית, של כתר שם טוב, יסוד מוסד של כל דרך החסידות. "הלואי אותי עזבו", שאדם ישיג בסוף שאיני יכול לדעת את ה' עצמו, אבל מתוך "ותורתי שמרו" – מתוך ששומר את התורה כמה שיכול, לומד כמה שיכול, ובזכות שמירת התורה נכנס כמה שיותר פנימה לארמון המלך וזוכה לכמה שיותר אור, "באור פני מלך חיים". בסוף הוא עוזב את ה' – כלומר, עוזב את ידיעת ה' – מתוך כך ש"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", שהוא כבר יודע שאי אפשר לדעת את עצמות ה'. זה "הלואי אותי עזבו [מתוך] ותורתי שמרו". מי שתמים כך זוכה למאור של התורה, שבכל מצב בחיים המאור של התורה מחזיר אותו בתשובה. זו תמימות של תשובה. הרבי הרש"ב עצמו הדגיש שעבודת התשובה מתחילה מתמימות, כמו שנסביר.

 

ב. תמימות בתורה-תפלה-תשובה

ת רבתי של "תמים" – תורה-תפלה-תשובה

יש פסוק בתורה, בפרשת שופטים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" (הזכרנו קודם), הפסוק של מדת התמימות. לפי המסורה הקדומה האות הראשונה בפסוק, ה-ת של "תמים", היא אות רבתי (כמו ה-ב של "בראשית" וה-ע וה-ד של "שמע... אחד"). למה זה רומז? יש כמה וכמה שיחות של הרבי על האות ת. האות ת היא התכל'ס, התכלית, האות האחרונה של כב אותיות התורה. האות ת קשורה גם לפרשת השבוע, "ארבע מאות שקל כסף" בהם קנה אברהם אבינו את מערת המכפלה, שהם גם שכר הצדיקים לעולם הבא – "ת עלמין דכיסופין". יש כמה שיחות של הרבי שהאות ת היא שלשה דברים חשובים – על דרך "על שלשה דברים העולם עומד" – תורה, תפלה, תשובה. הגימטריא של תורה תפלה תשובה היא שלש פעמים – כלומר שזהו ממוצע כל מלה כאן – תריג, כללות כל תריג מצוות התורה. בכל אחת ממלות ה-ת האלה יש את הרושם של התמימות, הרושם של ה-ת רבתי של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", בסוד "ת רשים רשימו לעתיק יומיא".

תמימות בתורה ובתפלה

בתורה יש תמימות, כך הרבי הרש"ב קרא לישיבה – תומכי תמימים – עצם התמימות של לימוד התורה של חסיד. בתפלה יש תמימות – יש שיחה בה הרבי הרש"ב מסביר שתמימות היא "האמת דנשמה שמתגלה בתפלה". כשאדם מתפלל, כמו שהחסידות מלמדת אותנו איך להתפלל – "איזו היא עבודה שבלב? זו תפלה", וכל עבודת חסידי חב"ד מאז ומתמיד היא עבודת התפלה באריכות ובעומק – כשאדם זוכה להתפלל כמו שיהודי וחסיד צריך להתפלל האמת של הנשמה שלו מתגלה בתפלה. גילוי האמת של הנשמה בתפלה הוא התמימות של היהודי, כך אומר הרבי הרש"ב. זו התמימות בדרגה הכי גבוהה של הרצון העצמי שלו. תפלה היא לומר לה' "יהי רצון מלפניך..." שכך וכך (שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שיבוא משיח), וכדי לומר לה' "יהי רצון מלפניך" – ושזה יפעל – צריך לגלות בנשמה את עצם הרצון שלנו. שאני לא רוצה שום דבר אחר חוץ מ"שיבנה בית המקדש וכו'". שזה הרצון שלי, ולא שום דבר אחר, זה גילוי הרצון העצמי שלי בתפלה. זו התמימות בשרש – גילוי הרצון העצמי של היהודי.

מילת אברהם בגיל תשעים ותשע – תשובה בתמימות

אם כן, תמימות קשורה לתורה (נאמר עוד כמה דברים על הקשר בין תמימות לתורה, "תומכי תמימים") וקשורה לתפלה, ויש גם תמימות של תשובה. אמרנו קודם ששיא התשובה נקרא "כל ימיו בתשובה". בפרשה הקודמת שקראנו בתורה, פרשת וירא, יש ווארט מאד ידוע – ודאי ידוע לכולנו – מהרבי הרש"ב כאשר היה ילד קטן. הוא בא לסבא שלו, הרבי הצ"צ, בשבת פרשת וירא – כשמספרים את הסיפור לא מציינים שזו שבת מברכין את יום ההולדת שלו – והוא שואל את סבא שלו בבכיה 'למה לאברהם אבינו ה' התגלה ואלינו הוא לא מתגלה?!'. הוא אומר לו את התשובה הידועה – שהרבי בחר לשים בלוח "היום יום" (ביום הראשון של פרשת וירא), הספר הראשון שהוא חבר, שהוא בחר לו רק פתגמים מאד מיוחדים ושוים לכל נפש – שכאשר יהודי בן 99 מרגיש ויודע שעלי למול את עצמי, להתגייר, אחרי 99 שנים של מסירות נפש על פרסום אלקות בעולם, מעשים טובים והכנסת אורחים, מגיע לו שה' יתגלה עליו. ההרגשה הזו של אברהם אבינו היא בטבעיות גמורה, בתמימות, כמו שנמשיך להסביר. לכן הרבי הרש"ב גם אומר שתמימות היא מדה שכמעט אי אפשר לקנות, לרכוש – זה משהו מולד אצל היהודי, תולדתי. יש מאמר שהרבי הרש"ב מסביר באריכות שמדת התמימות שייכת למוטבע שבנפש. יש מושכל-מורגש-מוטבע, והתמימות היא שייכת למוטבע שבנפש. עיקר המוטבע הוא ספירת ההוד, כמו שהסברנו. שוב, אברהם אבינו, היהודי הראשון, מגיע לגיל 99 ומחליט בטבעיות שצריך למול את עצמו – שעדיין גוי – אז 'הוא שוה' (כך התרגום מאידיש – "ער איז ווערט") שה' יתגלה אליו. כך הוא ענה לילד הקטן, הרבי הרש"ב. כנראה כך הוא בנה אצלו יסוד לכל החיים שלו, בווארט הזה שהסבא, הצמח-צדק, אמר לו.

"'ונקה' לשוים" – למי ש'שוה' שה' יתגלה אליו

רק בתור מאמר מוסגר נדייק את המלה באידיש 'ווערט', הוא 'שוה' שה' יתגלה אליו. קודם כל, מה זו המדה שבגיל 99 הוא מחליט למול? "כל ימיו בתשובה". "התהלך לפני והיה תמים" היינו תמים בעבודת התשובה – כל יום לעשות תשובה. מה עיקר התשובה? רבינו סעדיה גאון אומר שעיקר התשובה היא לתפוס שאתמול לא ידעתי אותך כדבעי, לא הכרתי אותך ה', ופתאום היום אני מתחיל להכיר אותך חדש לגמרי, אחרת לגמרי. ממילא, קודם, כשלא הכרתי אותך, זה כמו להיות גוי – אחד שלא יודע את ה'. אף על פי שכל יום אני עושה הכרות עם הקב"ה – פוגש אותו מחדש – שער הנון הוא שאיני יודע את ה', תכלית הידיעה שלא נדע. מהו ה'ווערט' הזה? יש מאמר חז"ל על סוף יג מדות הרחמים של ה', על המדה האחרונה – "ונקה" (המשך הפסוק הוא "לא ינקה", אבל חז"ל עוצרים כאן ודורשים) – "'ונקה' לשבים". ה' מנקה לגמרי את מי ששב אליו, מי שכל הזמן שב אליו (שלא מפסיק לשוב אליו, נשאר תמיד במדת "ונקה" ולא עובר הלאה. והוא סוד "אז איתם [לשון תמימות, תמימות בתשובה] ונקיתי[ה] מפשע רב"). יש דורשים בלשון מליצה, לשון נופל על לשון, שאפשר לקרוא את "לשבים" (ב-ב) גם כ"לשוים" (ב-ו), שה' מנקה את אלה שהם "שוים". יש כמה פירושים בכך, כמה פירושים בלהיות שוה. קודם כל – להרגיש שכל היהודים שוים. יש ביטוי בקבלה שביאת המשיח היינו המצב בו הז"א והמלכות – האיש והאשה, גם למעלה וגם למטה – "שוים בקומתן", בקומה הרוחנית שלהם, שויון למעליותא. אבל כאן, בווארט שכעת חזרנו, מה שהצ"צ אמר לנכדו הרבי הרש"ב, יש לנו עוד פירוש ב"'ונקה' לשוים", לאלו ששוים משהו. מהו השווי של היהודי, שהוא 'ווערט'? שבגיל 99 הוא תופס שצריך למול את עצמו. שוב, שכל ימיו בתשובה – לגמרי בתשובה, שלא הכרתי את ה' בכלל, לא עשיתי שום דבר בחיים עד עצם היום הזה, היום צריך להתחיל מחדש. כמו שרבי זושא מאניפולי אמר כל ערב – מה היתה קריאת שמע על המטה שלו? איך הוא הלך לישון? היום זושא לא היה בסדר, אבל מחר בע"ה זושא יקום ויתחיל להיות יהודי. זו תמימות של תשובה.

אם כן, אמרנו שיש תמימות של לימוד תורה, של עבודת התפלה ושל כל ימיו בתשובה. ה-ת הרבתי של "תמים תהיה" היא גם ת של תורה, גם ת של תפלה וגם ת של תשובה. עצם האות ת – המלה תו – פירושה רושם (כנ"ל). קודם אמרנו שהתמימות הכללית של היהודי צריכה לעשות רושם על כל מה שהיהודי עושה – רושם מוטבע, טבעי, על כל מה שיהודי עושה – משכל עד מעשה.

 

ג. תמימותה של שרה

"דרך צדיקים" ו"ימי תמימים" הם להיות "יודע הוי'"

נביא דוגמה מהי תמימות מהתחלת הפרשה: אמרנו קודם שחז"ל דורשים את הפסוק "יודע הוי' ימי תמימִם" קודם כל על שרה אמנו, תחלת פרשת שבוע. יש שני פסוקים בתנ"ך, שניהם בתהלים, שנאמר בהם "יודע הוי'". בפרק א של תהלים כתוב "יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" ובפרק לז כתוב הפסוק שאמרנו כעת, "יודע הוי' ימי תמימִם ונחלתם לעולם תהיה". שני דברים שה' יודע – "דרך צדיקים" ו"ימי תמימִם". קודם כל, כתוב שתמים הוא יותר מצדיק, כמו "נח איש צדיק תמים" – תמים הוא מעליותא הרבה יותר מצדיק. יש ווארט בחסידות[ו] שאף על פי שהפשט של "יודע הוי' דרך צדיקים" הוא שה' יודע את הדרך של הצדיקים, אבל דורשים כך – שה"דרך צדיקים", הדרך של כל צדיק וצדיק ("ועמך כֻלם צדיקים", כל יהודי הוא צדיק), היא להיות "יודע הוי'". כלומר, מי הוא היהודי הצדיק? מי שכל ימיו הוא יודע את ה', עושה מאמץ כל הזמן לדעת את ה' יותר ויותר, עד שבסוף הוא מגיע לשער הנון (היום), שהוא בעצם התמימות שבאה בסוף, הגילוי בסוף של "תכלית הידיעה שלא נדע"? אם כתוב רק פעמיים בתנ"ך הביטוי "יודע הוי'", צריכים לדרוש גם בפסוק השני בדיוק אותו דבר – שבמקום לפרש על דרך הפשט, שה' יודע, נפרש שמה שממלא את "ימי תמימִם" (ש"כל ימיו בתשובה") הוא ה"יודע הוי'". התשובה שלו היא להיות יודע ה' יותר ויותר, תוך כדי הכרה שאתמול לא ידעתי אותך כלל והיום אני מתחיל להכיר אותך. ממילא אני צריך להפוך את עצמי להיות משהו חדש לגמרי, להיות בעל תשובה. הרמב"ם כותב שהפשט של בעל תשובה שאינו אותו אדם שהיה קודם, הוא משהו אחר.

הפנמת האמונה: אמונה-דעת-תמימות

אם כן, מה התכלית של התורה והתפלה והתשובה? להגיע לתמימות. יש אמונה פשוטה, שהיא מקיף. אם היא נשארת מקיף, אז ידועים דברי חז"ל "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" – שהגנב הולך בדרכו, הולך לגנוב, וצועק לה' לעזור לו. מצד אחד הוא מאמין, ואפילו מתפלל, ואבל ממשיך לגנוב – זה ודאי לא תכל'ס. משה רבינו, השיא של כל רועי ישראל – לכן הוא נקרא "רעיא מהימנא", בסוד "ורעה אמונה" (בפרק לז בתהלים, אותו פרק) – רועה את האמונה, נותן ממד של דעת באמונה. "זכרו תורת משה עבדי" כדי להמשיך את האמונה בדעת. אבל מהי תכלית הדעת? להגיע לתמימות. זה כבר משהו עצמי, עבודה עצמית, שאפילו משה רבינו לא יכול לעשות עבורך (וכידוע שאדמו"ר הזקן התנגד לפירוש "וצדיק באמונתו יְחַיֶה" – שהצדיק מחיה אחרים ומוציא אותם ידי חובת עבודה עצמית – אלא צריך להיות עבודה בכח עצמו דווקא, "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר"). משה רבינו הוא כמובן הרבי בכל דור ודור – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". משה רבינו עוזר לנו להוריד, להפנים, את האמונה לדעת – עד כמה שאפשר לדעת. הוא נותן לנו תורה, "תורתי שמרו" – הוא נותן לנו תורה עם המאור שבתורה, שיחזירנו למוטב. אחד הפירושים בכך שמשה רבינו לא זכה לשער הנון עד סוף ימיו הוא שמשה לא זכה להתעצם אתו על כדי כך שיוכל להנחיל אותו לאחרים (וכך רצון השי"ת כנ"ל שצריך להיות עבודה בכח עצמו, שעל כן גם לא נתן השי"ת למשה להכנס לארץ כו'). הוא נותן תורה, אבל שער הנון הוא מה שכל אחד בפני עצמו צריך לעשות – להגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע", ובכך גופא לתפוס אותו יתברך (בחינת "אנא נסיב מלכא") בתמימות, לא בשכל. ואז "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'". שוב, יש אמונה-דעת-תמימות – התמימות היא התכלית של הדעת.

"בת כ' כבת ז' ליפי"?!

היינו בתחלת הפרשה, לתת דוגמה של תמימות: היות שהפעם הראשונה שדורשים "יודע הוי' ימי תמימִם" (על דרך "יודע הוי' דרך צדיקים") – כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", אז לפני הדרשה בסוף של "כולן שוין לטובה" רש"י דורש כל חלוקה, "בת ק' כבת כ' לחטא", כשם שלא חטאה בנערותה כך גם בזקנתה, ו"בת כ' כבת ז' ליפי". מה הפשט? שכמו שילדה בת 7 היא הכי יפה, כך היא היתה גם בגיל 20. יש כמה וכמה מפרשים ששואלים – איני מבין, בת שבע יותר יפה מבת עשרים? לכאורה בת עשרים יותר יפה מבת שבע. עד כדי כך שבגלל זה יש שהופכים את הגרסה מרש"י, "בת ק' כבת כ' ליפי [הכי יפי בת עשרים, וכך היתה גם בת מאה] ובת כ' [בשיא ההתבגרות] כבת ז' לחטא [כמו שילדה בת שבע לא חטאה, היא גם לפני בת מצוה]". אבל רש"י לא כותב ככה, אלא כמו שאמרנו בהתחלה – "בת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליפי". אז שואלים, ילדה בת שבע יותר יפה מבת עשרים? הרי היא לא מבוגרת, גם פיזית.

יפי תמים

לכן, יש מפרשים[ז] שמסבירים משהו מאד חשוב, שבדיוק מסביר בפנימיות את הדרוש של "יודע הוי' ימי תמימִם" שהולך כאן על שרה אמנו – התמימה הראשונה, שכל התמימים הבאים (אברהם, יצחק ויעקב) מקבלים את התמימות ממנה, היא ה"אשת חיל עטרת בעלה". מסבירים שהיפי של בת שבע הוא שהיא לא מרגישה שהיא יפה. היפי של הילדה הקטנה, בת השבע, הוא יפי תמים. כלומר, היפי הוא במה שנקרא "מודעות טבעית". אין לה מודעות עצמית, היא לא אכלה מעץ הדעת להתפעל מעצמה – כל הזמן להסתכל בראי כמה אני יפה. כשבת מגיעה לשלמות ההתבגרות שלה, בת עשרים, והיא עדיין ללא מודעות עצמית ליפי שלה – זה "בת כ' כבת ז'". זה פירוש יפהפה, הכי יפה שיכול להיות, ושמסביר לנו הכי טוב מה זאת מדת התמימות. שוב, לפי זה מדת התמימות היא תיקון החטא הראשון, החטא של חוה. החטא הראשון הוא להכניס לאדם מודעות עצמית יתרה, שכל הזמן יחשוב על עצמו. שרה אמנו תיקנה את החטא של חוה. כתוב שלגבר אסור להסתכל בראי – "לא ילבש גבר שמלת אשה" – ולאשה מותר. לפעמים מפרשים שלאשה מותר מודעות עצמית ולגבר היא אסורה. כאן רואים משהו הפוך, שאשה צדיקה – כמו שרה אמנו – גם כאשר היא מסתכלת בראי יש איזו הפשטה אצלה, התפשטות הגשמיות, שהיא לא מודעת לעצמה (מה שאין כן גבר אם הוא יסתכל על עצמו בראי). היא יכולה גם להתאפר ולא להיות מודעת לעצמה. זה היפי האמתי של בת ישראל, של "יודע הוי' ימי תמימִם". אחד מגדולי האחרונים, המהר"ם שיף, מפרש כך[ח] גם את מה שמשבחים את הכלה בחופה "כלה נאה וחסודה" (כפי שהלל היה מהלל את כל הכלות, וכך מנהג ישראל להלל את כל הכלות, כל בת ישראל "נאה וחסודה"). "נאה" היא יפה ו"חסודה" בעלת חן. מה ה"חסודה" שלה? הוא מפרש אותו דבר – שהיא לא מודעת ליפי ולנוי שלה, זה יפי תמים.

יפי לא-מודע – תמימות וצניעות

אם כן, יש פה שני פירושים של יפי תמים. פירוש רש"י "בת כ' כבת ז'", ששבח שרה אמנו שגם בהיותה יפה בת עשרים היא תמימה ביפיה כמו בת ז'. גם מתאים מאד לפירוש רש"י בפרשת לך לך "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – רק כעת אני יודע שאת יפה. רש"י אומר שזה מרוב הצניעות שביניהם (צניעות תלויה בתמימות, כמו שנבאר) – אברהם היה אז בן שבעים וחמש ושרה היתה בת ששים וחמש. איך נסביר את זה בפנימיות? היא 'הדביקה' אותו בתמימות שלה. גם הוא תמים – אחרי שדורשים "יודע הוי' ימי תמימִם" על שרה ממשיכים לדרוש זאת על אברהם. כמו שהיא לא מודעת ליפי שלה – גם הוא לא מודע. שוב, זה מוטבע מוחלט, "הוד מלכות" מוחלט. רוממות עצמית, בפנימיות הכתר, שאדם לא מודע לה.

 

ד. "תמים תהיה" ו"הצנע לכת"

"נעוץ סופן בתחלתן" – ראשית התשובה "תמים תהיה" וסופה "הצנע לכת"

נחזור ל-ת של תשובה: ב"היום יום" הרבי מביא בעשרת ימי תשובה את הווארט של רבי זושא מאניפולי (שכבר הזכרנו), שהסביר איך אני עושה תשובה כל יום? אני מחלק את המלה תשובה לר"ת, כל אות כנגד פסוק בתורה. ה-ת של התשובה – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". ה-ש – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". ה-ו – "ואהבת לרעך כמוך". ה-ב – "בכל דרכיך דעהו". ה-ה – "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". כך אני עושה תשובה. הרבי הרש"ב מאד אהב את הווארט הזה, ופרש לרבי הקודם באריכות ובעומק כל אחד משלבי התשובה[ט] (הרבי מביא את הקיצור בלוח "היום יום"), והוא הדגיש שראשית התשובה היא תמימות, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". איך נגמרת עבודת התשובה? "והצנע לכת עם הוי' אלהיך". כתוב "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל" – ראש התשובה הוא התמימות, והסוף-התכלית היא הצניעות ("הכל הולך אחר החיתום"). היות שיש כלל גדול של "נעוץ סופן בתחלתן" יש קשר בין "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" ל"הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

צניעות תמימה וטבעית – 'בלי בליטות'

כמו שאמרנו כעת אצל שרה, שהתמימות שלה והצניעות שלה הא בהא תליא, כמעט אותו דבר. התמימות שלה שהיא לא מודעת ליפי שלה. אפשר לחשוב שאם היא לא מודעת היא גם לא יודעת לשמור. אבל, כמו שאמרנו, מתוך התמימות גם הצניעות היא משהו מוטבע. הרבי הרש"ב מסביר ש"הצנע לכת" היינו שאין שום בליטות. יש ביטוי בחב"ד, "אָן בליטות", שחסיד צריך כל הזמן לדאוג – יש מי שצריך לדאוג ויש מי שטבעי לו – לא להבליט את עצמו. מי שתמים, לא מודע, ודאי גם לא מבליט את התכונה שאינו מודע לה, כמובן. נספר כמה סיפורים של הרבי הרש"ב, על ענין הצניעות שלו בעצמו (שוב, הצניעות והתמימות הולכות יחד):

צניעות הרבי הרש"ב באסיפת הרבנים

פעם אחת היתה אסיפת רבנים בעניני הכלל וכל גדולי הדור נקראו יחד. ביניהם היה גם הרבי הרש"ב ומצד הליטאים רבי חיים בריסקער. נפגשו באיזו עירה, ואחר כך היו אמורים להגיע לפטרבורג, אבל קודם כל פגישת ההכנה היתה אמורה להיות באיזו עירה. הרבי הרש"ב הגיע לשם לפני כולם, בערב שבת, עם ליווי של אחד החסידים החשובים. הגיעו, נכנסו לאיזו אכסניא, והוא לא הודיע לאף אחד שאני הרבי הרש"ב, הרבי מליובאוויטש. האסיפה נקבעה רק ליום ראשון, אבל הם הגיעו כבר בערב שבת. בשבת התפללו בקלויז של סלונים, בית המדרש של חסידי סלונים. ראש המנין של חסידי סלונים שם היה יהודי מפורסם, רב חשוב בשם ר' מנחם-ועלועל דיין. בסלונים עושים סעודה שלישית, משהו מאד רציני, 'ערנסט' – שרים הרבה ניגונים בדבקות גדולה. הרבי הרש"ב גם השתתף. לא הכירו בו בכלל, לא ידעו מי זה. הוא יושב שם, משתתף, ואחרי שגמרו את כל סדר הניגונים הרבי הרש"ב אמר לרב שם – אותו ר' ועלועל דיין – שבבקשה אולי תאמר לנו איזה דבר תורה. הרי בחב"ד גם אומרים מאמר חסידות, חוץ מסדר הניגונים. הוא קצת הקפיד עליו, לא ידע מי זה – הקפיד על האורח שאומר לו לומר דבר תורה – ושאל 'אני רבי?!'. בסלונים רק רבי יכול לומר דבר תורה. בחב"ד לא ככה, כל ענין החסיד הוא לחזור על דברי הרבי, אבל שם גם החסיד הכי גדול לא אומר תורה בכלל. היה מישהו שלווה את הרבי הרש"ב, ואחרי שהוא בקש כמה פעמים שרוצים לשמוע משהו, איזה ווארט, וגם החסיד חזר ואמר – בקשו לומר משהו – בסוף אחרי הרבה לחץ אותו אחד אמר שאיני יכול לומר תורה ממש, אבל אחזור ווארט ששמעתי מהרבי. מי היה אז הרבי מסלונים, במקביל לרבי הרש"ב? המהר"ש מסלונים, רבי שמואל מסלונים, נכד הרבי הראשון של סלונים (והוא הרבי השני). אומר ששמעתי על הפסוק בפרשת וירא "ויעל לוט מצער" – ש"צוער" גם לשון צער וגם לשון ענוה ולוט הוא קליפה, הקליפה, גם כשהיא נוהגת במדת העניוות, צוער, היא מתעלה מכך בקליפה שלה, נעשית עוד יותר קליפה. "ויעל לוט מצוער" – זה שהוא נהג בענוה עשה אותו עוד יותר קליפה ממה שהיה קודם. ווארט שהוא שמע מהרבי. משהו נחמד (אח"כ כשהרבי הרש"ב והמהר"ש מסלונים נפגשו הרבי הרש"ב ספר לו את הווארט ששמע בשמו ואמר שיש לזה אסמכתא בספר הזהר). עד כאן הפרק הראשון של הסיפור הזה. למחרת מגיע בכרכרה מפוארת רבי חיים בריסקער, שכולם מכירים אותו, וכל העיירה שמעו שר' חיים מגיע ויצאו לקראתו. הוא כנראה ידע שהרבי הרש"ב נמצא במקום. מכל הסיפור רואים שהוא מאד החשיב את הרבי הרש"ב, קבל את דעתו בהכרעות גורליות הנוגעות לכלל מאה אחוז. הוא מיד שאל איפה הרבי הרש"ב מתאכסן ואף אחד לא ידע – לא ידעו שהוא כאן. עד שבסוף, כמובן, התגלה שאותו יהודי שהיה בקלויז של סלונים אתמול הוא הרבי מליובאוויטש. רבי חיים הוכיח אותם – איך זה שהרבי מליובאוויטש נמצא כאן ואתם לא יודעים?! איך יתכן?! אחר כך, כשהרבי מסלונים הגיע לשם ושמע את הסיפור הוכיח קשות את חסידיו – איך יתכן שהרבי מליובאוויטש (שתיכף נספר כמה הוא הוקיר אותו) היה כאן ולא ידעתם?! ספרנו את הסיפור כי הוא דוגמה לתמימות. התמימות האמתית היא "בת כ' כבת ז' ליפי" – בלי מודעות עצמית, וממילא גם אין בליטות והאחרים לא יודעים.

רבי חיים מבריסק שומע בקול הרבי הרש"ב כי כיסיו מלאים מסירות נפש

נשלים את הסיפור: הפרט הראשון להשלים הוא לגבי רבי חיים. בכל האסיפות שהתקיימו באותו דור, שהיו מצבי חירום מאד קשים לעם ישראל – גדולי ישראל התאספו, גם תופעה שהיום לא קורית, שגדול החסידים וגדול הליטאים יושבים יחד באהבה וחבה, ולא די בכך, אלא ר' חיים קבל כל חוות דעת של הרבי הרש"ב במאת האחוזים ומחזק אותו. זה היה כל כך מופלא גם בעיני רבנים שם, ששאלו – למה אתה מקבל ומסכים בכל דבר לדעתו של הרבי מליובאוויטש? איזה סמכות הוא בשבילך? אז הוא אמר, ביטוי שלו, שכל הכיסים של הרבי מליובאוויטש מלאים מסירות נפש. כשצריך איזו מסירות נפש הוא רק מושיט יד לכיס ומוציא. אחד כזה שמלא מסירות נפש – לא אשמע בקולו? לא אענה אחריו אמן?! זו השלמה אחת.

שבח המהר"ש מסלונים לרבי הרש"ב – כבוד מלכות ולב נשבר

השלמה שניה, לגבי היחס של המהר"ש מסלונים והרבי הרש"ב: היתה תמימות דעים בין שני הצדיקים האלה להלחם נגד ההשכלה ושאר התנועות הרפורמיות שצמחו באותו דור. הרבי מסלונים מסר את נפשו להקים גוף שנקרא "מחזיקי הדת". הוא עצמו כתת רגלים, הסתובב בכל מזרח אירופה, לכל הרבנים והצדיקים, כדי לגייס תמיכה ולהתאחד במלחמה נגד מבטלי הדת. בסיבוב שלו הוא גם הגיע לליובאוויטש, לרבי הרש"ב, והוא כל כך התפעל ממנו. יש סיפור – סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור – שלפעמים כשהרבי הרש"ב היה בקרבת מקום לעוד צדיק גדול, שחשש שהוא יותר מדי יכיר בו, הוא ברח. פעם הוא היה בבית הבראה, דאטשע, עם הרבי מקרלין. הוא הרגיש שאותו צדיק יותר מדי מבחין בו – אז הוא פשוט ברח משם. זו גם צניעות. אבל כאן הרבי מסלונים בא לבקר אותו, אז הוא לא בורח. הרבי מסלונים כל כך התפעל ממנו, שכאשר הוא חזר הביתה לסלונים הוא אמר בפני חסידיו – אשרי העינים שלי, שפעם אחת בחיים זכיתי לראות צדיק אמתי. איך הוא תאר זאת? שהרבי מליובאוויטש – הרבי הרש"ב – יושב בכבוד מלכות ויש לו לב נשבר וכולו בטול גמור. מהו כבוד מלכות? הוא פרט – יש לו שרשרת של זהב, שעון זהב, קופסת סיגריות של זהב – הכל זהב. הוא יושב שם בכבוד מלכות עם לב נשבר, כולו בטול גמור.

כבוד מלכות ולב נשבר – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

על איזה צדיק אחר אמרו משהו דומה? על תלמיד הבעל שם טוב והמגיד, רבי מנחם מענדל מויטבסק – זה שעלה לארץ ישראל, שהיה הרב-חבר של אדמו"ר הזקן – גם כתוב שהיה נוהג במלכות ובפנים היה בתכלית השפלות, היה חותם "השפל באמת". כאן הביטוי המקורי, שאשרי העינים שלי שפעם אחת ראו יהודי אמתי, צדיק אמתי, שיש לו כבוד מלכות ולב נשבר. הפנימיות היא ה"לב נשבר", מהו ה"כבוד מלכות"? הוא מלביש את ה"לב נשבר", מחביא ומצניע אותו. לכן מביאים זאת, לחדד מהי צניעות – שהצדיקים האמתיים שיודעים לנהוג בכבוד מלכות, מצניעים בכבוד מלכות את הלב נשבר והבטול הגמור. היות שהוא השתמש בביטוי שיש כאן כבוד מלכות ובפנים כולו לב נשבר נעשה רמז. קודם כל, לשים לב ש-כבוד ו-לב עולים אותו דבר. כבוד הוא לבוש – כפי שחז"ל אומרים. כבוד מלכות ועוד לב נשבר עולים בדיוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"!

רק לסיים את הסיפור של "כבוד מלכות" ו"לב נשבר" – התיאור של הרבי מסלונים לרבי הרש"ב: באותו דור שהרבי הרש"ב ייסד את תומכי תמימים גם הרבי מסלונים פתח ישיבה חשובה. אצל חסידי סלונים, כמו אצל כל חסידי פולין, מקובל שלוקחים שיריים מהרבי (בחב"ד לא נוהגים), ואחד הבחורים בא לקחת מהרבי מסלונים שיריים. הרבי אמר לו – אתה לא שייך לשיריים, תסע לליובאויטש, שם תראה צדיק אמתי. באמת הוא בא לליובאוויטש ושם סיפר את הסיפור.

 

ה. תמימות – מהלא-מודע דרך מושכל-מורגש-מוטבע

מתמימות לגדלות מוחין – מעשה מחכם ותם

כמו שאמרנו, יש מאמר של הרבי הרש"ב שתמימות היא בבחינת מוטבע – לא שכל ולא רגש – והוא אומר שמי שתמים הוא זה שיגיע לשלמות גדלות המוחין. מי שתם יהיה גם הכי גדול בתורה. ידוע שבסדר פסח הרבי הרש"ב לא אהב את הבן החכם, כי פרש אותו על ה'חכמים' של הדור, המשכילים. לכן כאשר הגיע בסדר לבן החכם היה יורד עליו, עד שכתוב ברשימות הרבי הריי"צ שהיה פחד לשבת לידו אז. היה יורד עליו כי זה חכם של חוכמלוגיה, לא חכם אמתי. הוא אמר שכאשר משיח יבוא, נתגבר על כל פגעי הדור שלנו רק עם תמימות. שוב, מהי תמימות? הפנמה טבעית של האמונה. יש שתי בחינות הפנמה – יש להפנים אמונה כדעת, שהיא כבר שכל, ויש להפנים ולהתעצם עם האמונה כתמימות, לא שכל אלא מוטבע. אם אנחנו מבטלים את הבן החכם של הסדר, מי עולה בראש? מי אז הכי חשוב? ודאי שלא הרשע, וגם לא השאינו-יודע-לשאול – אז מי הכי חשוב אצל הרבי הרש"ב? ודאי הבן התם. הוא כותב שהתם הוא זה שיהיה החכם האמתי בסוף, הוא יזכה למוחין דגדלות. מה זה מזכיר? סיפור של רבי נחמן מברסלב – "החכם והתם". גם הוא יורד לגמרי על החכם – שהוא בעצם הרשע שם – והתם, שהוא לגמרי תם, בתכלית התמות, בסוף נעשה השר הכי חשוב אצל המלך, השני למלכות, וגם החכם הכי גדול. זה נמצא בחלק השלישי של המשך תרע"ב, במקום הכי עמוק של הרבי הרש"ב, יש אריכות להסביר את הענין שהתמימות היא בהוד, במוטבע, ובסוף זה מביא את האדם לתכלית גדלות המוחין.

"תמימי דרך" – לדעת את הדרך בחיים

אחר כך הוא אומר שגדלות המוחין היא לדעת את העבודה האמתית שלו בחיים, לברר את האמת של הדרך שלו בחיים. הרי תמיד תמימות הולכת עם דרך בתנ"ך, כמו בפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'". יש עוד פסוק בתנ"ך של "תמימי דרך" – "תועבת הוי' עקשי לב ורצונו תמימי דרך". פסוק יפה וחשוב במשלי, שמה שה' הכי שונא הוא "עקשי לב" ומה שה' הכי רוצה (כמו שאמרנו ששרש התמימות ברצון הכי עצמי של הלב), "ורצונו [בגימטריא משיח] תמימי דרך". יש פעמיים "תמימי דרך" בתנ"ך – פעם אחת בתחלת פרק קיט בתהלים (הפרק הכי ארוך בתנ"ך) ופעם שניה במשלי.

תמימות בשכל – לחשוב טוב (על דרך שכל ישר לענין סברות)

אמרנו קודם שהתמימות מתחילה מעצם נקודת הרצון ואחר כך יש תמימות במח. איך הוא מסביר את התמימות במח? אלה דברים מאד חשובים להפנים. הוא אומר שלהיות תמים בשכל זה לחשוב טוב, רק טוב – שלא נכנסת לראש שלך שום מחשבה זרה. אם קשור לבן תורה – כל הזמן לחשוב תורה, שלא חושב משהו אחר. אבל הוא כמעט לא מדבר על זה, אלא על חיי היום יום. על מה שכתוב "חשוב טוב יהיה טוב" – מי שתמים לא יתכן אצלו שתכנס מחשבה רעה, כי הוא תמים. מה יוצא מזה? שהוא אף פעם לא מתלונן על שום דבר לא טוב שקורה לו בחיים – אין לו טענות, אין לו תלונות. בטבעיות, לא צריך לעשות מאמץ, זו לא עבודה אצלו כלל כי הוא תמים – הכל טוב, אין לו טענות על אף אחד, הוא לא מקפיד על אף אחד. הוא קורא לזה תמימות בשכל. הוא מסביר שלהיות תמים בשכל זה 'בן-דוד' של להיות ישר בשכל. מי שיש לו שכל ישר – השכל שלו לא סובל סברא עקומה. מי שיש לו ראש ישר – שנקרא גם ראש בריא, יש לו שכל בריא וישר – לא יכולה להכנס אליו סברא עקומה. הוא לא סובל זאת, כמו חיידק – הוד הוא מערכת החיסון בגוף – ומיד דוחה סברא עקומה. בחז"ל כתוב ש"חוסן" הוא סדר נשים – מערכת החיסון – וכשמערכת החיסון בריאה היא דוחה אוטומטית חיידקים רעים. הוא אומר שיש פה שני 'בני דוד' – להיות ישר במחשבה ולהיות תמים במחשבה. מי שישר במחשבה לא סובל מחשבה עקומה ומי שתמים במחשבה לא סובל מחשבה רעה, הוא אף פעם לא יחשוב משהו רע, כי הוא תמים במחשבה. כמובן, כמו שאמרנו קודם, הוא מנצל את הראש שלו, את המחשבה שלו שמשוטטת תמיד, לחשוב כמה שיותר תורה.

הרבי הרש"ב – רק פעמיים בחייו הסיח דעתו ממחשבת דא"ח (וחשיבות משפט בייליס)

שוב, אם אנחנו מקשרים הכל לרבי הרש"ב, יש ווארט מאד מיוחד וחזק שהוא פעם אמר על עצמו – מאז עמדי על דעתי רק פעמיים בכל החיים שלי הסחתי את דעתי לרגע מלחשוב דא"ח. יש פירוש ידוע ומפורסם של הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון" – אשרי אדם כזה שאם לרגע "לא יחשוב הוי'", לרגע מסיח דעתו מ"יודע הוי'", מלדעת את הוי', "לו עון", בעיניו זה עון. כאן הרבי הרש"ב מעיד שמאז עמדי על דעתי, מהיותי ילד קטן עד עצם היום הזה, רק פעמיים הסחתי לרגע את דעתי מלחשוב דא"ח. מה הפעמיים האלה? פעם אחת כאשר מושל המחוז – גוי רשע – רצה להתנקם מהרבי והוא איים שהוא יגייס לצבא את הרבי הריי"צ, הרבי הקודם. היה סיפור שלם שהרבי הרש"ב, האבא, היה צריך להשקיע הרבה מאד מאמצים כדי להציל אותו מהגיוס. זו פעם אחת שמרוב טרדה ועגמת נפש הרבי הרש"ב הסיח את דעתו מלחשוב אך טוב, "אין טוב אלא תורה", אין טוב אלא דא"ח, אור הגנוז, חסידות. מה הפעם השניה? הרבה יותר מאוחר, לקראת סוף ימיו של הרבי הרש"ב, בסיפור של משפט בייליס. הרבי היה מתענין והיה צריך להיות מעודכן כל יום מה קורה, ולקראת סוף המשפט – זה העסיק מאד את הרבי הרש"ב (רק בתור מאמר מוסגר אפשר ללמוד מכאן שמאד חשוב שכל ילד בחדר וכל ילדה בבית ספר וכמובן כל מבוגר שלא יודע – ידע מהו משפט בייליס בתולדות עם ישראל, סיפור שמאד הטריד את הרבי הרש"ב) עד שגרם לו להסח הדעת. לקראת סוף המשפט – בסוף לא האשימו אותו, הוא יצא זכאי, אבל עם ישראל כולו יצא עם פסק שיתכן שיש כתות של יהודים שמשתמשים בדם נוצרי לאפית מצות בפסח, כלומר אשם תלוי ועומד על כללות כנסת ישראל – וכשהדבר הזה יצא מפי מלכות הרשעה זה גרם לי פעם אחת, מרוב עגמת נפש, שהרי זה משהו שעומד בפני הגאולה, בפני ביאת משיח, להסיח דעת מחסידות. אלה הפעמיים שהוא הסיח דעת מדא"ח. בכל אופן, זה שכל הזמן חושבים טוב – ושוב, במאמר המקורי אפילו לא מקשר ל"אין טוב אלא תורה" אלא רק ל"חשוב טוב" – נקרא תמימות במחשבה.

תמימות הלב – ערנסטקייט

מהי תמימות בלב? ערנסטקייט, מהמלים הכי חשובות בחסידות חב"ד. היום, כשרוצים לומר זאת בעברית, אומרים רצינות – אבל זו לא מלה בעברית. המלה בעברית היא תמימות – תמימות בלב. במשפט אחד, מהו ערנסטקייט? קודם דברנו על ביטוי בחב"ד 'אָן בליטות', בלי לבלוט. תמימות בלב הוא מגדיר 'אָן התפעלות'. יש שני דברים שאומרים עליהם בחב"ד אָן, לשלול אותם – בליטות והתפעלות. אולי יותר נוגע התפעלות. יש ביטוי (באידיש) – מה שנוגע לו נוגע לו ומה שלא נוגע לו לא נוגע לו. הוא הולך תמים, ערנסטקייט.

תמימות במעשה – עזות דקדושה בפשיטות

אחרון חביב – תמימות במעשה. תמימות במעשה היא שהוא עושה מה שהוא צריך לעשות. כמו שבלב – מה שנוגע נוגע ומה שלא נוגע לא נוגע, הוא לא מרומה בלב (לא ששום דבר לא נוגע, יש דברים שנוגעים לו, 'וואס ארט – ארט, וואט ארט-ניט – ארט-ניט'), כולו אמתי. תמימות ואמתיות הם כמעט אותו דבר. גם במעשה – הוא עושה מה שצריך לעשות ולא עושה מה שלא צריך לעשות, "סור מרע ועשה טוב", והוא גם בתוקף, מקיים ההלכה הראשונה בשו"ע, "הוי עז כנמר", "אל יבוש מפני המלעיגים". ידוע שאחד מסימני שנה זו, תשע"ד, הוא "תהא שנת עזות דקדושה". הוא מסביר שעזות דקדושה היא תמימות במעשה. אחר כך הוא מסביר שיש אחד תמים שצריך לעמוד חזק על הנהגתו על פי תורה – נגד המלעיגים מהדרך שלו – והוא אומר שכמה שהוא עומד בתוקף ומתגבר על מעצורים, גם מבפנים וגם מבחוץ, הכל בא לו בטבעיות ולא נחשב לו לנסיון כלל וכלל, זה מחויב המציאות. בכללות יש גם מאמרים שהוא מסביר שאצל מי שתמים – אלקות בפשיטות (ביטוי חשוב בחב"ד). ה' פשוט, התורה פשוטה – כל דבר אחר הוא מחודש, לא פשוט, אבל כל מה שצריך להיות הוא בפשיטות, "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". ה' הוא פשוט – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הטוב הוא פשוט ותמים אצלו – "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'". שם, באותו הקשר, הוא מסביר שמבטול לרצון ה' הוא בא לתמימות במעשה, והתמימות במעשה היא גם בתוקף, בעזות דקדושה, אבל בטבעיות. לפעמים כתוב על ההלכה הראשונה, "אל יבוש מפני המלעיגים", שאדם צריך להזהר למתן את העזות שלו כדי לא לקנות בנפשו עזות לא טובה. לכן צריך להיות מודע איך להשתמש בעזות דקדושה. כל זה, הקושיא והתירוץ, מדובר רק באחד שלא תמים. אם הוא תמים, כמו שאמרנו עכשיו, הוא לא שם לב לזה בכלל – אז הוא לא צריך למתן.

התמים שמח באי-הידיעה שבסוף

למה הדבר דומה? נחזור לווארט הראשון של כתר שם טוב, שיש אחד שנכנס חדר לפנים מחדר לכל אוצרות המלך ומכיר בכל האוצרות ובסוף אומרים לו שלא יכול להגיע למלך עצמו – אשרי חלקו, בסוף עוזב את ה' מתוך התורה וזוכה גם למאור שבתורה. יש אחד שמתייאש לכתחילה, אומר שלא אוכל לדעת את המלך, אז הולך לעסקיו. אמרנו, אבל לא הסברנו זאת. אותו אחד שכן הולך, יודע יותר ויותר עד "תכלית הידיעה שלא נדע" – מאוכזב בסוף שלא יכול לדעת או שמח בסוף? הוא שמח בסוף, אבל למה הוא שמח? לכאורה הוא צריך להיות מאוכזב, שאחרי כל המאמצים שלו – עבר ארבעים ותשעה שערים ביגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין" – אומרים לו 'עד כאן', שאינך יכול להגיע לתכל'ס. אז לכאורה הוא צריך להיות מאוכזב, אבל אמרנו שהוא מאד שמח – בינה היא שמחה. למה? אם הוא תמים, וכמה שדעת ותמימות הן דבר והפוכו באמת הן אותו דבר – הוא לכתחילה ידע שהוא לא ידע. אדרבא, הוא התחיל את מסע הדעת שלו כדי שבסוף יגיע לדעת שאיני יכול לדעת יותר. אם הוא חשב באמת, מלכתחילה, שהוא ידע – אז בסוף הוא יהיה מאוכזב שלא, שהוא לא יודע, שאומרים לו שאינך יכול לדעת. אבל אם לכתחילה הוא הלך על זה תוך כדי שהוא יודע שבסוף הוא לא יצליח להגיע עד הסוף, ועל מנת כן הוא הלך על זה, אז ברגע שהוא מגיע לסוף – "תכלית הידיעה שלא נדע" – הוא שמח עד הגג, זו התכלית שלו. כך אצל אחד שהוא תמים, אותו תם שאמרנו שהתמימות מביאה אותו לתכלית גדלות הדעת. זה בדיוק מה שהוא רוצה לדעת – שלא נדע.

השמחה בידיעה שאיני יכול לדעת את ה'

נחזור רגע לרבי הרש"ב עצמו: הרי כל השנה (תיכף נסביר את הביטוי) הוא יושב אחרי דלת סגורה, לומד לקוטי תורה, דא"ח, ואומר "ידעתיו הייתיו" – הגעתי פנימה, למלך עצמו. איך זה? זו השמחה בתכלית הידיעה, שזו תכלית הידיעה – לדעת את המלך עצמו פירושו לדעת את האין סוף, וזה לדעת את האין סוף בתמימות (בחינת "אנא נסיב מלכא" בתמימות גמורה, תוך כדי הידיעה שלא נדע, שהיא היא ה"ידעתיו" כנ"ל). דברנו קודם על 'שוה' – יש ווארט של צדיקים שלא שוה לי אלקים שאני יודע אותו. מה אני צריך אלקים כזה שאיני יודע, ברמה שלי, שאנחנו שוים?! שוה לי רק אלקים כזה שאני יודע שאיני יכול לדעת אותו – כזה אלקים אני רוצה. לכן הוא שמח לגמרי.

דרישת וידיעת ה' בארץ ישראל – "מרשית שנה עד אחרית שנה"

למה אמרנו "כל השנה"? כל הענין של אמונה ודעת ותמימות קשור גם לארץ ישראל – כידוע שכל החסידות קשורה לארץ ישראל. גם בחוץ לארץ, המקום של הרבי קדוש בקדושת ארץ ישראל, כי כל ההליכה תמים היא הליכה בארץ ישראל. מה הכוונה? על ארץ ישראל כתוב "ארץ אשר הוי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". כמו ש"יודע הוי'" הוא עצמו "דרך צדיקים" ו"ימי תמימִם", כך מה שכתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה" אין פירושו רק שהוא מסתכל ומשגיח על הארץ ודרכה על כל העולם, אלא ש"עיני הוי'" הם העינים שלנו שמסתכלות על ה'. "תמיד הוי' אלהיך דורש אותה" היינו מקום שה' דורש וגם המקום הכי מתאים לדרוש את ה' – "כי כל לבבות דורש הוי' – אם תדרשנו ימצא לך" ו"דרשו הוי' בהמצאו". איפה? במקום הקדוש. אם ה' דורש – אנחנו דורשים אותו, אם ה' מסתכל – אנחנו מסתכלים עליו. מתי עיני הוי' בה? "מרשית השנה ועד אחרית שנה". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא וכך בדרושי החסידות שאור עיני הוי' מאיר כל השנה חוץ מראש השנה עד תקיעת שופר. אז יש הסתלקות האור שהאיר בעולם בשנה הקודמת – לכן כתוב "רשית", בלי א – ועד שיורד האור של השנה החדשה כל העולם כאילו בדורמיטא, ישן, ויש איזו נקודת חלל.

זמן הדורמיטא בראש השנה – חלל של אמונה מכחו זוכים לדעת כל השנה

מהי נקודת החלל בעבודת ה'? הרבי הרש"ב, בתמימותו, אמר שכל השנה כולה אני צריך לדעת אותו – כמו הווארט של "ידעתיו הייתיו" – אבל בראש השנה אני מאמין בו. יום ה-נ של השנה, היום הזה, הוא ראש השנה הפרטי שלו – יום הולדת הוא ראש השנה, המזל הגובר של כל אחד הוא ראש השנה. איך יודעים? כי אדם הראשון נברא בראש השנה, זה יום ההולדת שלו. ראש השנה הוא יום ההולדת של כל האנושות, לכן הוא גם יום הדין של היהודים וגם להבדיל של כולם, הוא המזל של האדם בכלל. בפנימיות "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים אדם", אבל בחיצוניות כולל את כולם. יום ההולדת של רבי הוא מזל גובר פרטי-כללי, כי רבי הוא נשמה כללית. יום ה-נ מראש השנה הוא עצמו ראש השנה, ומה מאפיין את ראש השנה? הוא היום שמאמינים בו. מכח האמונה בו בראש השנה, לגמרי למעלה מטעם ודעת, מקבלים דעת – היכולת לדעת אותו. המצוה הראשונה ברמב"ם היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". בספר המצוות כתוב "להאמין", אבל בספר ההלכות – ספר היד – כותב "לידע". איך הוא מסיים את ספר היד (שהרבי מאד רצה שנתעצם עמו)? ב"כי מלאה הארץ דעה את הוי'". מתחיל בדעת וסיים בדעת. בחנוך ילדים הרבי דבר על רגע של שתיקה. כעת יש לנו רגע של אמונה – בלי דעת. אמרנו שהתמים יודע מראש שעם כל היגיעה הגדולה שלו לדעת בסוף הוא לא ידע כלום, ואז הכי ישמח (אותיות משיח, הארת מלך המשיח) – על זה הוא הולך לכתחילה. זה ראש השנה שלו, שרש התמימות שלו. אחר כך, כל השנה כולה הוא גם יודע – וגם "יודע הוי' ימי תמימִם", פסוק מפורש שמחבר את הדעת לתמימות. כמו שאמרנו קודם, זה נדרש קודם כל על שרה אמנו, פרשת השבוע – קשר בין יום ההולדת והפרשה, "לחיות עם הזמן".

נסיים בכך ונאחל לעצמנו, כל עם ישראל, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בזכות שהולכים תמים, כמו שהרביים למדו, ובפרט זה עיקר הנקודה של בעל יום ההולדת של היום, יום ה-נ של השנה, שעם כל הדעת יהיה תמים, עד כדי כך שנבין – שכמה שנשמע דבר והפוכו – בפנימיות ועצמיות זה אותו דבר, כל הדעת בתכלית התמימות, בלי מודעות עצמית. שכולנו נזכה להיות "כבת שבע ליפי" על כל החיים, עד מאה עשרים ושבע ועד חיים נצחיים, כולן שויו לטובה. שוב, המלה כאן היא "שוים" – ווערט – שנהיה שוה שה' יתגלה אלינו. לכאורה, מה אני? גארניטש, לא שוה שום דבר. אבל מי שהוא תמים – תמים בתשובה – הוא ווערט, הוא שוה, שיבוא משיח. שנזכה להיות שוים שיבא משיח תיכף ומיד ממש.

 

[השלמות (מיד אחרי השיעור):]

ו. חוש הציור ומדת התמימות

חבת חוש הציור אצל הרבי הרש"ב

הרבי הרש"ב מאד אהב את חוש הציור, עד כדי כך שבקר כמה פעמים במוזיאון, הסתכל על תמונות ונתח מה לומדים מהן. הוא גם דבר הרבה על חוש וכשרון. בשיעורים על חנוך אנחנו אוהבים להסביר את הציטוט שלו שההבדל בין חסידות למוסר הוא פיתוח חושי הנפש לעומת פיתוח כחות הנפש. תמימות נוגעת לחושים – היא סוג של חוש, לא כח. כשהחוש מתיישם במעשה זה כבר כשרון, כושר. חוש וכשרון = תמימות. מכל החושים הוא הכי אוהב לדבר על חוש הציור (ציור = אשה).

היקש "אין קדוש כהוי" ו"אין צור כאלהינו"

"אין צור כאלהינו" – "אין צייר כאלקינו, שצר צורה בתוך צורה". הפסוק של חנה הוא "אין קדוש כהוי' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו". "אין קדוש כהוי'" הוא מהדברים העמוקים בזהר, ש"כמה קדישין אינון", תורה קדושה, ישראל קדושים, אבל "אין קדוש כהוי'" ד"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". "איהו תפיס בכולהו עלמין" – "ידעתיו הייתיו" (מצדו, מצד דעת עליון, הוא נתפס וידוע), "ולית מאן דתפיס ביה" – "איני יודע כלום". יש אצל חנה היקש בין "אין קדוש כהוי'" ל"אין צור כאלהינו". לפי זה כדי להיות צייר טוב צריך להיות תמים (וזה חוש נשי, "איהי בהוד"). אם היום עושים תמונות ששופכים צבע על הבד – עושים לכלוך אחד גדול וזה נקרא ציור מודרני – זה "הודי נהפך עלי למשחית"... ההוכחה שהרבי מקבל (אף שיש אומרים שזו לא הוכחה, אבל הרבי מקבל) הוא להוכיח שיש ה' בורא עולם מכח שלא יוצא ציור מסודר ומפורט ומפואר משפיכת דיו על בד (שם הוי' ב"ה הוא סוד יחוד דיו בד; כל תבה בהכאת אותיות = רמח = אברהם = "בצלם אלהים"). זו סברה תמימה, שמי שלא תמים (יותר מדי 'מודרני', מכור לאמנות מודרנית) לא קונה אותה, אבל היא באמת ראיה.

ציור במחדו"מ (על דרך תמימות בשכל-לב-מעשה)

הוא מסביר שיש שלשה מיני ציור (הרבי הקודם מביא זאת בספר השיחות בשמו). כמו שתמימות היא בשכל, בלב ובמעשה, כך יש חוש הציור במחשבה דבור ומעשה. מחדו"מ כנגד בי"ע, וכידוע בריאה-יצירה-עשיה שוה ציור-ציור-ציור (אשה-אשה-אשה). הציור במעשה, בסוף, כשאתה מצייר משהו על הבד, הוא כשרון (כשרון = שעור = כד ברבוע), וכמו שנאמר בקהלת, "כשרון המעשה". הציור גם בדבור וכל שכן במחשבה הוא חוש. בדבור זה חש-מל-מל ובמחשבה רק חש. חוש לשון חש. אם כן, יש חש במחשבה וחש-מל-מל בתהליך הדבור – שתיקה והבעה – ואחר כך כשרון במעשה (חש חש-מל-מל כשרון = 1332, היהלום של לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות). הוא אומר שכל אחד צריך להיות אמת. כמו שתמימות היא שכל דבר יהיה אמתי. הוא אומר שזה שיש לאדם חיות זה מאמיתות הציור שלו בכל הרבדים האלה של הנפש. אם יש לאדם חוש ציור אמתי במחשבה – הוא חי בעצמו. שוב, האמת של חוש הציור היא מה שנותן חיות. גם באמת יש שלש רמות – אמת לאמתו, אמת, שפת אמת. אמת לאמתו היא האמת של חוש הציור במחשבה – תמימות המחשבה. אמת – בדבור. שפת אמת – במעשה. במחשבה – הוא חי בעצמו. בדבור החיות היא גם חיים להחיות, שגם הזולת ששומע אותו מדבר מקבל חיות ממנו. במעשה – תכלית מה שהוא רצה לומר – הוא ממש מחיה איזה חפץ בגשמיות. אם האדם עושה ציור מוצלח התמונה הזו 'חיה', החפצא. אבל מי שבאמת יכול להכניס נשמה לציור הוא רק הקב"ה, ועל כך נאמר "אין צור כאלהינו" – "אין צייר כאלקינו, שצר צורה בתוך צורה".

ביקור הרבי הרש"ב במוזיאון

בשיחה הזו הוא מביא את הסיפור שהוא הלך למוזיאון עם אחד החסידים (יש סיפור שהוא הלך עם הבן שלו). אז ראו שלשה ציורים – אחד של מלחמה, אחד של שדה ואחד של בית משפט. הוא לא כותב שם, אבל לכאורה לפי ההסבר שם יוצא שתמונת המלחמה היא עולם העשיה, תמונת השדה עולם היצירה ותמונת בית המשפט עולם הבריאה. הוא מצא טעות בתמונה של השדה, שהשבולת שיושבת עליה צפור לא מתכופפת. הוא הסביר שברגע שיש בציור טעות, אפילו קטנה, הוא כבר לא חי אלא מת. בסוף הוא הסביר שתמונת המלחמה מצייר ומחיה את מלחמת היצר, המלחמה של העולם הזה. בבית המשפט היה שם סיפור מאד מורכב – שהשופט מצביע על הנידון, שחייב מיתה, והבן שלו מופיע וטוען לזכותו, ורואים על הפנים של הנידון חצי-חצי, חצי פחד אימים מדין המות וחצי תענוג נפשי אדיר מכך שיש אחד שמלמד עליו זכות. את כל זה הצייר תופס בציור.

 

ז. השלמות לתמימות השיעור

חשון – חוש נ – "והריחו ביראת הוי'"; כ חשון – משיח הוי'

חשון הוא חוש נ – האות בה נברא החדש. החוש של חשון הוא חוש הריח. בכ"ח חשון נח הקריב קרבנות וזו הפעם הראשונה שיש "ריח ניחוח" בתורה. כ חשון בגימטריא משיח הוי' (אין יום בשנה ששוה משיח). כתוב "רוח אפינו משיח הוי'". דוד אומר כמה פעמים "משיח הוי'" על שאול, אבישי אומר את זה פעם אחת על דוד. מופיע עשר פעמים בספר שמואל ועוד פעם אחת באיכה, קינת ירמיהו על יאשיהו. נמצא ש"משיח הוי'" נאמר על שאול דוד יאשיהו ר"ת שדי – "לתקן עולם במלכות שדי" (כולם היו מלכים). בכל אופן, היום הזה הוא יום "משיח הוי'". החוש של משיח הוא חוש הריח – "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין". זה חדש משיחי. משיח הוי' בהכאה פרטית עולה בדיוק 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית" (דברנו על אותיות רבתי) – התורה פותחת מתכלית הכוונה של בריאת העולם, "משיח הוי'".

נ פעמים הוי' ב"יודע הוי'"

אמרנו שיש פעמיים "יודע הוי'" בתנ"ך – בגימטריא חן-חן. פעמיים "יודע הוי'" עולה רלב (עסמ"ב) – רמז שיודעים את כל העסמ"ב, כל המילויים, שהם בעצמם כנגד י-ה-ו-ה. "יודע הוי' דרך צדיקים" ו"יודע הוי' ימי תמימִם" עולה 1300 – נ פעמים הוי' (סוד שער ה-נ של שם הוי' ב"ה, שם העצם).

נ – בסיס התהליך של אמונה-דעת-תמימות

אחת מהנקודות העיקריות שהוסברו היא המהלך של אמונה-דעת-תמימות. הם מספרים עולים (102 474 896), אז יש פה סדרה רבועית עולה, והיפי הוא שבסיס הסדרה הוא בדיוק 50 – שער ה-נ הוא המוביל את הסדרה, הפרש ההפרשים. בכל "שלשה דברים יחד" הבסיס, המוביל, הוא הפרש ההפרשים (ביטוי על דרך "קדש הקדשים" או "שיר השירים"). הפרש ההפרשים = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" וכו'.

תמימות הרבי הרש"ב – הרבי החמישי שכנגד ההוד

פרק שלם נוסף: למה הרבי הרש"ב הוא התמימות? כי הוא החמישי. אם רוצים להחליט לגבי הדור השביעי שהרבי הוא המלכות והרבי הקודם הוא היסוד, אז הרביים הקודמים של חב"ד הם שבע הספירות של הלב, חג"ת נהי"מ, לפי הסדר (זו שיטה אחרת מהכתוב ברשימות הרבי הקודם, שהבעש"ט והמגיד הם פנימיות וחיצוניות הכתר ושלשת הרביים הראשונים של חב"ד הם בעצמם כנגד חב"ד), כמו שהרבי אמר שאפשר לכוון את ז האושפיזין, שכנגד ז מדות הלב, מאדמו"ר הזקן ועד לרבי. אז הרבי הרש"ב הוא הוד, התמימות, "הולך בתם ילך בטח". לפי זה, איך מכוונים למעלה בקדש? הבעל שם טוב הוא החכמה, ראשית הגילוי, נקודת ההברקה של החסידות, והמגיד הוא הבינה הכללית של החסידות. זה גם מסביר מאד יפה את שלשת הנסתרים לפני הבעל שם טוב, שהם יהיו ג הראשים שבכתר – על-מודע, העל-מודע של החסידות, אליהו יואל ואדם בעלי השם. אז יש מבנה יפה של 12, כי אין פה דעת (הויטבסקער הוא בין המגיד לאדמו"ר הזקן). מה הכי יפה בסדר הזה? להתבונן בקו שמאל – בג"ה – שהוא באמת סוד התמימות, "בינה עד הוד אתפשטת". כל מי שנמצא בקו שמאל נקרא זה על שם זה – שלשת ה'בערים' (יש כאן רק שם אחד שחוזר שלש פעמים, אא"כ נכניס כאן את הויטבעסקער, ואז יהיו שלשה מנחם-מענדל בקו האמצעי – דעת-תפארת-מלכות). אדמו"ר האמצעי נקרא על שם המגיד והרבי הרש"ב נקרא על שם אדמו"ר האמצעי. יש סיפור ששייך למהלך הזה, שפעם אחת הרבי הצמח-צדק לקח את הרבי הרש"ב כשהיה תינוק, החזיק אותו בחיקו, שם עליו את השטריימל שלו, הסתכל עליו ואמר – פונקט דער שווער, בדיוק אדמו"ר האמצעי. כל זה בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" – שמחת התמימות. הבאנו גם את הסיפור של רבי נחמן – אותו תם היה כל הזמן שמח.

קשר הדעת והתמימות בששה סדרי משנה

עוד נקודה: ההוד הוא מערכת החיסון. הפסוק אומר "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו". יש כאן רמז בחז"ל לששה סדרי משנה ולבסוף – "יראת הוי' היא אוצרו". ששה סדרי משנה הם הו"ק, ו"יראת הוי' היא אוצרו" – העיקר – היא המלכות. יש רק פעמיים בתנ"ך "יראת הוי' היא" – זה בישעיהו הנביא, והפעם השניה בסוף משלי, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". בפסוקי תהלים שהם גם נדרשו כנגד ששה סדרי משנה – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש וגו'". חז"ל דורשים "תורת הוי' תמימה" כנגד סדר נשים, ויש פירוש של האבא של הרבי שהוא הסדר הכי כולל – התמימות והצניעות של האשה היא יסוד כל התורה כולה. בהמשך שם נאמר "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" נדרש על סדר טהרות. בפסוק בישעיהו סדר טהרות הוא "ודעת". אם הפסוק אומר "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו" – "יראת הוי'" היא מלכות כנ"ל, אבל למי מבין הו"ק מתקשרת בעיקר? צד אחד י"ל ל"חסן", נשים, "איהי [מלכות] בהוד", ו"יראת הוי' היא" היינו "אשה יראת הוי' היא תתהלל", סוד המלכות, אבל מצד שני מתחבר לסמוך, "ודעת יראת הוי'", סדר טהרות. הוא-הוא עיקר הווארט שלנו הערב, הקשר בין הדעת לבין התמימות – בסדרי משנה בין סדר נשים לסדר טהרות (נשים = ת, סוד ה-ת רבתי של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" הכוללת את ג התוין של תורה תפלה תשובה כנ"ל. טהרות = כתר, סוד מקור הדעת, המודע, בעל-מודע. יחד, נשים טהרות = 1020 = 10 פעמים אמונה = השגחה פרטית וכו'. טהרות נשים ר"ת טן – "טוב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". הערך הממוצע של סדר-נשים סדר-טהרות הוא תשעד, השנה שלנו). בפרק י"ט בתהלים היינו "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" ו"יראת הוי' טהורה עומדת לעד", ובישעיהו "חסן... ודעת יראת הוי' היא אוצרו".

תמימות התורה מתבטאת בתמימות המעשה

רצינו לפתח הרבה יותר את נושא תמימות התורה, תמימות התפלה ותמימות התשובה. אמרנו רק טפה על כל אחת מהן. למשל, אחד הדברים של תמימות התורה הוא סיפור הרבי הרש"ב שעד גיל בר מצוה הוא כל כך התעצם עם השו"ע עד שנעשה לו טבע – שאבריו קיימו את ההלכות מעצמן בדרך ממילא. זו תמימות של תורה שמתבטאת בתמימות המעשה. על "יודע הוי' ימי תמימים", שדורשים לכתחילה על שרה אמנו במדרש, כתוב בפירוש הלשון "שהיתה תמימה במעשיה". במאמרים בע"ב, כשהוא מסביר את ארבע רמות התמימות, ברצון, בשכל, בלב ובמעשה – הוא אומר שהמעשה, התכל'ס, קשור בנקודת הרצון, בתענוג העצמי שמאיר שם, בהתקשרות עצם הנשמה לעצמותו יתברך.

שבעת שמות הצדיק בתנ"ך

עוד פרק שלם: שבעה שמות בתנ"ך לצדיק (שלמדנו כמה פעמים) – חסיד, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק, ענו. עולים יחד מב ברבוע, ד"פ אמת, דוד (מלכות) פעמים ענו! שם ברור שהנאמן בנצח – משה רבינו עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" – והתמים בהוד. יש בזה המון רמזים – פנינה (אם נחבר את שבעת השמות הנ"ל לשמות שבע הספירות מחסד עד מלכות אזי הערך הממוצע של שתי המערכות יעלה מד ברבוע, ואם נחבר להנ"ל את שבעת הכוחות הפנימיים של שבע הספירות – אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – אזי הערך הממוצע של שלש המערכות יעלה מז ברבוע! במערכת הראשונה של חסיד וכו' יש כה אותיות, הרבוע של ה וכן מספר ההשראה של ד. בכל שלש המערכות יחד יש פה אותיות [המו בפרשת "ויהי בנסע הארן וגו'"], מספר ההשראה של ז).

תמימות הדרך

תמימות עולה ד"פ דרך. בתנ"ך תמימות הולכת עם המלה דרך – יש שמונה פעמים בתנ"ך ניב של תמים ודרך יחד – והמלה תמימות גופא שוה ד"פ דרך. איפה יש בתנ"ך ד"פ דרך? "וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" – ד ראשונות של עתיק, רדל"א. שרש כל ארבע הדרכים שכלולות בתמימות הוא ברדל"א, אמונה הפשוטה בכללות. תמימות עולה 7 פעמים 27, "כל השביעין חביבין" (חסידי הרבי הרש"ב דרשו זאת על הרבי הרש"ב, שהוא השביעי ממורנו הבעל שם טוב).

תמימות נשית – "איהי בהוד"

רצינו להסביר שיש משהו נשי בתמימות – "איהי בהוד". כתוב "נשים דעתן קלה" ורצינו לדרוש לעניננו (יש כל מיני ווארטים לשבח על זה) שאצל האשה הדעת היא מעבר בלבד בין האמונה לתמימות. בכל המהלך של אמונה-דעת-תמימות אצל האשה דעתה קלה – הדעת לא תוקעת אף פעם את המעבר מהאמונה לתמימות, אלא שהיא מודעות טבעית. התמימות היא מוטבע והדעת היא דרך מעבר. אצל האיש המעבר יותר קשה וגם עלול להתקע – אצלה בדרך מעבר ואצלו בדרך התלבשות. האיש ממש חייב להרגיש עצמו יודע את האמונה – יש התלבשות – ועד שהוא יגיע לתמימות זה יותר סיפור. לכן התמימות נדרשת קודם כל על שרה, ואחר כך על אברהם.

מקור לבטחון פעיל ובטחון סביל בנצח והוד

בפרק הראשון של התמימות בע"ב הוא מסביר שמתמימות באים לבטחון. זה מקור מוסמך, ודאי משם לקחנו את את הענין של בטחון ותמימות. מקור מובהק לשני סוגי בטחון – בטחון של נצח, שאדם עושה כלי לפרנסה ובוטח ב"וברכך בכל אשר תעשה", ובטחון של הוד, שלא עושה כלי, בטחון סביל לכל דבר. הוא מסביר שהבטחון הסביל מהסובב והבטחון הפעיל מהממלא. עיקר הבטחון – שהוא בעצם התמימות – הוא ההוד. יש כאן את כל המקורות שלנו לקביעה של בטחון בנצח ותמימות בהוד. הוא מביא מאדמו"ר הזקן את פירוש הפסוק "טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם" – בטחון באדם היינו בטחון פעיל בנצח, לבטוח באוא"ס הממלא כל עלמין, ו"לחסות בהוי'" היינו הבטחון הסביל, אוא"ס הסובב כל עלמין.

מעלת תמימות התורה על תמימות המצוות (שלמעלה ממצוות בקבלת עול)

לגבי תמימות התורה יש לו גם פרק בו הוא מסביר שאדם תמים בדברי הרשות שלו, בחיי היום-יום. זו מדה חשובה מאד, אבל עדיין לא תופסת בעצמות. התמימות בקיום מצוות היא יותר מקיום מצוות בקבלת עול מלכות שמים – כמה שהרבי הרש"ב אוהב קבלת עומ"ש – כי בתמימות יש בנוסף לקבלת עול גם התגלות של עצם הרצון שלו, שאין בקבלת עומ"ש. זה כבר מתחיל לתפוס בעצמות, אבל עיקר התפיסה בעצמות היא תמימות של תורה. זה כל מאמרי ע"ב שדברנו עליהם הרבה, ששרש המצוות בגלגלתא – רעותא דלבא – שיחסית עדיין חיצוניות הכתר, אבל התורה היא ממו"ס, פנימיות, ולכן שרשו בפנימיות אין סוף. אם כן, בסוף יוצא שהיחס בין תורה ומצוות צריך להיות תמימות בתורה דווקא – זו נשיאת הפכים של תמימות ודעת.

 

ח. נספח: מקורות השיעור

מקורות השיעור

ראוי להביא בתור נספח את כל המקומות שמהם חומר הגלם – דברים שלמדנו בע"ב בשנתיים האחרונות. יש ארבעה פרקים של תמימים בכל הספר (נמצא במפתח). הפרק העיקרי בח"א – עמ' קנה. ח"ב – תשנה. ח"ב – תשסד. ח"ג א'רכה (שם מסביר שהתמימות הוא במוטבע – חשוב לקביעה שלנו שתמימות היא פנימיות ההוד). אפשר לפרש ולהוציא כקונטרס של מדת התמימות אצל הרבי הרש"ב. בח"ג הוא כותב שזה מוטבע ומביא לגדלות מוחין – "להיות העבודה אמתית". אומר שלא הכוונה (רק) שלא יהיה מרומה – לחב"דניק אסור להיות מרומה – אלא (מעבר לכך, עיקר הכוונה) שמוצא את הדרך האמתית של עבודת ה' בחייו. כל אחד מחפש את הדרך שלו. אפשר לא להיות מרומה אבל לא למצוא את הדרך. יש פה הרבה דרכים חשובות, שבשביל למצוא את הדרך האמתית צריך גדלות מוחין, אבל גדלות מוחין שנובעת מתמימות.

 

המשך תער"ב ח"א עמ' קנה ואילך:

פב) ויובן זה מענין התמימות דידוע דעיקר ענין התמימות הוא בנקודת הרצון שבעצם הנפש שלמע' מטו"ד כו', דבד"כ ענין התמימות הוא בהעצמי דוקא לא בההתפשטות, דענין התמימות היינו שהוא תמים ושלם (גאנץ) ואינו מתנענע אנה ואנה שזהו בהעצמי דוקא, כי ההתפשטות היא בבחי' תנועה ובבחי' התחלקות לפי שבהתפשטות יש פנים לכאן ופנים לכאן, אבל בהעצמי אין בו התחלקות כו', וזהו שענין התמימו' שהוא תמימות ושלימות בכל דבר הוא בהעצמי דוקא כו'. וכמו"כ בחי' הביטול שבתמימות (דזה שהתמימות הוא שהוא שלם ותמים בכל דבר ואינו מתנענע כו', זהו מצד הביטול וההנחה שבו כו') הוא בעצם נקודת הרצון שלמע' מטו"ד כו'. וז"ע מ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך וארז"ל פסחים דקי"ג ע"ב מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהי' כו' ופרש"י תמים תהי' להיות בוטח בכל קורות ונולדות הבאות לך, והיינו שלא ילך בתחבולות והתחכמות יתירה כ"א לבטוח בה', ובזה יש ב' אופני' הא' שיעשה כלי לברכת ה' וכמו וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה שצריך לעשות כלי, אבל לא יחשוב את הכלי לעיקר ולא יניח מוחו ולבו בזה, ומכ"ש שלא יתנהג בזה בהתחכמות יתירה שז"ע מותרי מוחין כו', כ"א לבטוח בה' דברכת ה' היא תעשיר והוא הנותן לך כח כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה כי תצא דרוה"ב בענין וגלחה את ראשה כו'. וממילא לא יהי' לו מניעה ועיכוב מזה בתורה ותפלה כו', שהרי גם בעלי עסקים מחוייבים בלימוד התורה עכ"פ פרק א' שחרית ופרק א' ערבית ובתפלה בזמנה כו', וכאשר בוטח בה' דהוא הנותן לך כח כו' לא יהי' לו שום מניעה ועיכוב כו'. וזהו בבחי' ביטול והנחת עצמותו למעלה מטו"ד, כי השכל הגשמי מחייב באופן אחר, והיינו לחשוב שזהו מקור פרנסתו ושצריך לעסוק בזה במוחו ולבו כו', ולפעמים יש בזה נסיונות כאשר נראה לו ע"פ השכל שבהכרח לעשות כך וכך גם בדרך תחבולה והתחכמות כו', והוא מונע א"ע מזה מפני הבטחון שה' הוא המפרנס כו', וכן לפעמים דוקא בעת זמן התפלה או בזמן הקבוע לעסק התורה אז מזדמן איזה התעסקות בעסק, דלהניח זה ולא יביט על שום דבר ה"ז נסיון כו', רק כשבוטח בה' יכול הוא לעמוד בנסיון כו'. ואופן הב' הוא שיש ענינים שאינו צריך להיות עשיית כלי ג"כ (או שהכלי היא לפ"ע כפי הצורך לו בההשפעה או בהישועה מלמעלה כו' ועמ"ש בהקדמת ד"ח). והענין הוא דכתיב טוב לחסות בה' מבטוח באדם ומשמע מזה שטוב ג"כ לבטוח באדם רק שיותר טוב לבטוח בה', ואינו מובן איך טוב לבטוח באדם ח"ו. אך הענין הוא דבאדם הכוונה על אדם העליון כמ"ש בלק"ת ע"פ זה והיינו בבחי' ממכ"ע, ועז"א שטוב יותר לבטוח בה' בחי' סוכ"ע כו', וע"כ או' רק טוב לחסות מפני שצ"ל גם לבטוח באדה"ע וכמ"ש שם בלק"ת הענין בעבודה וגם בגשמיות שצריך האדם להתנהג ע"פ הטבע, אבל יותר טוב הוא לחסות בה' כו'. והענין הוא דהנה ידוע שיש ב' מיני הנהגות מלמעלה והוא ענין עילת העילות וסיבת הסיבות, עה"ע הוא בחי' ממכ"ע ומשם נמשכי' הדברים שהולכין כסדרן שע"פ הטבע וכענין הטבע בגימט' אלקים כו', וסבה"ס הוא בחי' סוכ"ע ומשם נמשכים הדברים שהן כעין סבה שלא עפ"י הטבע וכמו כי היתה סיבה מעם ה', ויש כמה דברים שהאדם צריך להניח על הנהגת ה' לבדו ושלא לעשות שום דבר כ"א לבטוח בה' שבטח יעזור השי"ת בדרך סבה כו' (וכאשר רואין שההנהגה צ"ל באופן כזה אין זה בכלל אין סומכין על הנס כו'). ועז"נ תמים תהי' כי לזה צריך תמימות יותר היינו ביטול לגמרי למעלה ממה שנראה לעין השכל האנושי כו', דשכל אנושי אינו מחייב כלל שלא לעשות שום דבר גם בדרך כלי כו', וצריך להיות לזה ביטול גדול ביותר שלא לעשות שום דבר רק לבטוח כו'. ולכן תמים עדיף מצדיק וכמ"ש רש"י פ' נח ע"פ כי אותך ראיתי צדיק והוא מהגמ' עירובין די"ח ע"ב, דצדיק הוא מבחי' אור ישר בחי' ממכ"ע ותמים בחי' סוכ"ע כו'. וברבות שמות אי' תמים תהי' שנתממו עמו בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה, נמצא זה שהקדימו נעשה לנשמע נק' תמים, וידוע שזהו ביטול שלמע' מטו"ד כו'. ונמצא דענין התמימות הוא בעצם נקודת רצון הנפש בבחי' ביטול שלמעלה מטו"ד כו'. ויש ענין התמימות בכל הציור קומה גם במוח ולב, וענין התמימות במוחין הוא שהשכלתו והשגתו תמיד הוא לטוב וההיפך מזה אינו עולה בדעתו כלל, וכמו שיש יושר בשכל דהיינו שמשכיל ומשיג כפי אמיתות הענין ולא יעקם בשכלו, כמו"כ יש ענין התמימות במוחין, שמפני נתינתו ומסירתו להדבר השכלותיו והשגותיו הוא רק בטובת ועילוי הענין ואמיתית הענין ואינו נופל לו מחשבה והשגה אחרת כלל כו'. ובכלל זה הוא ג"כ שלא יתאונן לעולם דענין ההתאוננות הוא מפני ששכלו מחייב באופן אחר וע"כ מתאונן כו', והתמים בשכלו לא יתאונן לעולם מפני שאינו חושב באופן אחר כלל כו'. וכן יש תמימות בלב הנק' ערנשטקייט והוא שתוכו כברו ולבבו שלם בדבר ולא ישונה לעולם ולא יטה לימין ושמאל כו', והוא בלא התפעלות אבל הוא תמים ושלם כו', דבהתפעלות הלב שמצד הטו"ד יכול להשתנות כו' (ורק התפעלות עצמי הוא באמיתות ממש ואינה משתנה כו', והיינו כאשר יש התגלות עצמי באמת ואם אינו אמיתי ישתנה ויתחלף תיכף כו', והתפעלות שע"פ טו"ד ג"כ משתנה כו'), והתמים בלב הוא שאינו מתפעל אבל הוא תמים ושלם (גאנץ און ערנשט וואס עם ארט ארט און וואס עם ארט ניט ארט ניט ואינו מרומה לא לעצמו ולא לזולתו כו'), ולא ישונה לפי שהוא מצד עצם נקודת הרצון שאינו משתנה לעולם כו'. וכן יש תמימות במעשה הנק' תמים במעשיו וכמ"ש איש תם וישר שהוא סו"מ וע"ט בפו"מ בבחי' התמימות שלא ישונה לעולם ואינו נוגע לו הזמן והמקום, שמפני תוקף הדבר והתמימות שבנפשו שכך צריך לעשות ואינו שייך כלל באופן אחר, ע"כ בכל זמן ובכל מקום שהוא ה"ה עושה כן בלי שום שינוי כלל, ולא יחוש משום מנגד ומסית להדיחו ח"ו מצד עוצם התוקף בנפשו כו', עד שגם אינו נחשב אצלו לנסיון כלל מאחר שאופן אחר ח"ו אינו שייך כלל כו' (ואין זה מצד התוקף לבד כ"א מפני שסיבת התוקף הוא מצד התמימות שהו"ע הביטול כו' ע"כ אינו מתפעל משום דבר כו'), וידוע דנעוץ תחלתן בסופן כי המעשה הוא סוף ושרשו בראש ותחלת הכל שהוא נקודת הרצון, שזהו עיקר האמת דמדת התמימות שבא בסוף מעשה בפו"מ בתמימות העשי' בתוקף מבלי יטה כלל כו' (ונודע דאמת ר"ת ראש תוך סוף והו"ע הרצון שזהו ראש הכל, והתמימו' במוח ולב שנק' תוך והתמימות במעשה שנק' סוף כו', והכל אמת בעצם נקודת הרצון בכל הכחות עד סוף מעשה כו', ואפשר שלגבי הרצון הכל כמעשה יחשב כו'). וזהו אז אתם א' תם דשרש ומקור התמימות הוא ברצון שלמעלה מהדעת, שבלתי נוטה כלל מנקודת רצונו הפשוט ותמים ותוקף התמימות הזאת הוא בכל הכחות עד העשי' בפו"מ כו', וזהו מה שבהרצון לא יש התחלקות מדרי' דבחי' מיעוט וריבוי שגם בסומ"ע שהוא בבחי' מיעוט האור לגמרי ואין כאן התפעלות והתגלות הרצון כלל, והוא בבחי' התוקף ביותר כמו בעצם נקודת הרצון ממש בלי שום שינוי כלל וכלל כו'. ומובן מזה דמה שיש באו"מ עליון ותחתון בבחי' ריבוי ומיעוט האור אין זה בחי' התחלקות כלל לפי שבהמיעוט יש בחי' הריבוי ויש בו כל התוקף שבריבוי כו' (ובכללות הוא בבחי' העלם וכמו שהוא בהעלם הוא שוה בכ"מ ממש כו', ואם יהי' התגלות נקודת הרצון הוא ג"כ בשוה בכ"מ, וכמו במס"נ בנסיון דקדה"ש הרי ההתגלות היא בסומ"ע בתוקף ההתגלות במס"נ בפו"מ על קדה"ש שזהו רק מצד עצם נקודת הרצון שמתגלה בסומ"ע בפו"מ כו')...

קיצור. ויובן זה מענין התמימות, דתמימות הוא בהעצמי דוקא, והביטול הוא בעצם נקודת הרצון, וזהו תמים תהי' שלא ילך בתחבולות והתחכמות, וזה או שעושה כלי ובוטח בה', או שאינו עושה כלי כלל, והו"ע טוב לחסות בה' בחי' סוכ"ע הנק' סבה"ס, וזהו תמים דעדיף מצדיק, ויש ענין התמימות בכל הציור קומה, במוחין הוא שהשכלותיו הן רק לטוב, ושלא יתאונן לעולם, ובלב הוא שתוכו כברו, ותמים במעשיו, והוא בלי התפעלות אבל לא ישונה בכל מקום ובכל זמן, ונתב"ס דתמימות המעשה מאמת תמימות הרצון, וזה אתם א' תם, וזהו אמת דשוה ברת"ס הרי שהמיעוט וריבוי שבהתגלות אין זה התחלקות כלל בהאו"מ (והתגלות הרצון הוא בסומ"ע בתוקף כמו במס"נ על קדה"ש)...

 

המשך תער"ב ח"ב עמ' תשנד ואילך:

שסח) ומדרי' זו היא בחי' נקודת האמת שבנשמה כו', דהנה בחי' רצון התחתון גם בהתגלות הרצון הזה אין זה אמת עדיין כנ"ל, מפני שאין זה שהוא רוצה באמת מצ"ע כ"א מצד ההתבוננות כו' (ונק' שפת אמת שגם עז"נ שפת אמת תכון לעד שהיא עבודה אמיתית במוח ולב כו', וגם נשאר מזה רשימה על כל היום בקיום התומ"צ ברצון ובחיות בזה כו', וכמשנת"ל פ' שמ"ג), והעיקר מה שאין זה בבחי' אמת הוא מפני שיש בזה הפסק, שהו"ע ההסתר וההעלם שעז"א אני ישנה בגלותא דגלות נמשל לשינה והו"ע התעלמות הכחות דראי' ושמיעה כו'. וכידוע דבזה"ב הי' השגה אמיתית באלקות והיינו שמה שהשיגו באלקות הי' זה בבחי' תפיסא וקליטה במוחם ובבחי' הנחה טובה שהי' הענין מאיר במוחם ולבם כו' וממילא הי' האהבה אמיתית כו', וגם הי' בהם בחי' הראי' באלקות דשלש פעמים בשנה יראה כו' דכשם שבא ליראות כך בא לראות כו', ועי"ז הי' אצלם העבודה כל השנה בבחי' ראי' כו' וכמ"ש במ"א, אבל בזה"ג הרי לא יש בחי' ראי' כלל (רק בנשמות היותר גבוהות שהן בבחי' בני חורין כו'), וגם ההשגה אינה אמיתית ממש להיות הענין נתפס ונקלט במוחו וכל הדברים יגיעים בריבוי העלמות והסתרים שצריכים הרבה יגיעה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לידע ולהשיג הענין לאמיתתו (שזהו ביותר מצד התעלמות כח ההשגה דנה"א כו', דלבד שבזה"ג הן נשמות נמוכות וידוע דנשמות אלו נתפסים יותר בגשם ובאים בהגשמה יותר כו', הנה עיקר הסיבה היא מצד התעלמות הכחות דנה"א דהיינו ע"י שנמשך אחר החומריות כו'), וגם לאחר היגיעה אין הענין נקלט כ"כ להיות מאיר אצלו היטיב כו' וממילא גם האהבה אינה אמיתית כו'. וכ"ז הוא כשיש עבודה עכ"פ במוח ולב כו', דמ"מ אחר היגיעה מאיר אצלו הענין האלקי ומתעורר בלבו כו', הנה בזה"ג אין העבודה אמיתית ממש כו', וצריכים הרבה הזדככות והרבה יגיעה בכדי שיהי' עבודה אמיתית כו'. אך בהעדר העבודה הרי לא יש בחי' האהבה וכנ"ל דכאשר לא יש התגלות המדה לא יש בחי' האהבה והרצון כו', וממילא בהעדר העבודה ה"ה נתפס ביותר בחומריות הנה"ב דלהיות שבהעדר עבודה לא ישנה להאהבה כלל על כן הוא נתפס יותר בחומריות ומתעבה ומתגשם גם הכחות הרוחניים שגם שכלו מתגשם שאינו שייך לענין אלקי וכ"ש המדות שאינם בבחי' אהוי"ר כו' (עד שגם ההרגש האלקי לא יש בו כו' וכמשנת"ל פ' שנ"ה) ה"ז הפסק ממש כו'. משא"כ הרצון העצמי אין בו הפסק כלל שגם כשאינו בהתגלות מ"מ יש בו הרצון בהעלם דבפנימיות נקודת לבו ה"ה רוצה תמיד באלקות כו', וכמו שאנו רואין בחוש בכאו"א מישראל גם איש פשוט שאינו שייך לעבודה שבלב כלל ה"ה רוצה באלקות כו' שזהו מצד עצם נקודת לבבו שיש בו תמיד הרצון לאלקות כו', שהרי אינו שייך לאיזה התגלות וה"ז רק מצד שבעצם נקודת לבבו הרי הוא רוצה באלקות כו', ואף גם כאשר נמשך ונשקע ר"ל בענינים החומריים ביותר כו', מ"מ בעצם נקודת לבבו יש בו הרצון ומתעורר ומתגלה לעת מן העתים (לא דוקא ע"י המיצר והדוחק כ"א אדרבא יכול להיות בעת השמחה דוקא שמתקרב ביותר ליראי אלקים כו') וכמ"ש במ"א, וכאשר מתגלה הרצון העצמי ה"ה אמת לאמיתו שחפץ בעצם באלקות מצ"ע ונמשך לאלקות בתוקף הרצוא ביותר כו', וזהו שנק' אמת מפני שאינו נפסק לעולם שגם כשאינו בהתגלות יש בו הרצון בעצם וכאשר מתגלה הוא שחפץ באמת מצ"ע כו'. והנה האמת בנקודת הרצון נמשך בכל הכחות בשכל ומדות עד גם במעשה כו' (וכמשנת"ל פ' פ"ב), והו"ע התמימות שבכל הכחות וכמו התמימות בשכל שכל השכלותיו והשגותיו הן לטוב ואינו נופל לו כלל שכל והשגה אחרת כו', וכן התמימות בלב וכמ"ש ומצאת את לבבו נאמן כו' שההטי' שלו הוא רק לאלקות ואין לו הטי' אחרת כלל כו' והו"ע התמימות (ערנשטקייט) שלבבו נאמן (ערנשט) לאלקות כו', עד התמימות במעשה וכמו התמים במעשיו שהוא סו"מ בפו"מ בבחי' התמימות שלא ישונה לעולם להפוך מעשיו מטוב לרע כו' ולא יחוש משום מנגד ומסית ומדיח כו', שזהו מעצם נקודת הרצון הפשוט שבנפש שבא במעשה בפועל והו"ע אז איתם א' תם כו' וכמ"ש בד"ח, וזהו בחי' אמת ראש תוך סוף שכמו שהוא בראש היינו בחי' הרצון כן הוא גם במוחין ומדות עד סוף מעשה כו' וכמ"ש במ"א. וזהו קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת דמפרש בזהר על הקריאה דתפלה היינו בחי' רעו"ד התגלות בחי' האמת דנשמה שעי"ז קרוב ה' שתופס וממשיך בחי' עצמות א"ס ב"ה, וכמו בכל קראינו איליו איליו ולא למדותיו פי' איליו הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתל' דהיינו בחי' האורות המתלבשים בכלים כו', וזהו ע"י בחי' רעו"ד דוקא דבעבודה דכחות גלוים ה"ז מגיע רק בהאורות דסדר השתל' כו' והקריאה איליו היא ברעו"ד שמגיע בעצמות אוא"ס ב"ה כו', וע"ז ג"כ אומר קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראהו באמת דנשמה כו' וכדאי' בזהר לית מח' תב"כ אבל נתפס איהו ברעו"ד שע"י רעו"ד תופסים בעצמות אוא"ס דלמת"ב כו', והוא לפי שרעו"ד זהו מבחי' א"ס שיש בנפש והוא בחי' כי לא אדם הוא שנמשך בבחי' אדם כו', וז"ע אדם אדמה לעליון דפי' עליון הוא בחי' כי לא אדם כו' (וכמו רצה"ע שלמעלה מבחי' טעם ושכל כו') ולכאו' איך יוכל היות האדם שאדמה לעליון כו', אך זהו שיש באדם בחי' הרצון שלמעלה מטו"ד שהוא מה שנמשך באדם מבחי' כי לא אדם (וענין כי לא אדם שבאדם דלכאו' הן ב' ענינים כו', ואיך בזה ידמה האדם לעליון שהרי בחי' כי לא אדם אין זה בחי' אדם ואיך ידמה בזה האדם לבחי' כי לא אדם כו', צ"ל שזהו כמו שהרצון הוא בסיבת הטעם כמוס לרצון בחי' טעם ועונג כו' וכמשנת"ל פ' ש"נ, דבנפש י"ל דזה שהרעו"ד היא מצד ההתקשרות עצמי דנשמה באלקות זהו כמו טעם ועונג שהוא סיבת הרצון כו', ובפרט בהתבוננות הפלאת אוא"ס כו' כנ"ל). והענין הוא דהנה ידוע דבסדר השתל' יש ג' מדרי' דבד"כ הן בחי' בי"ע שז"ע מחדו"מ כו' (והן בחי' חומר צורה ותיקון כו'), ואצי' הוא למעלה מהשתל' בי"ע דהתהוות הבריאה מאצי' הוא בדרך יש מאין כו', ובד"פ באצי' הן בחי' חב"ד חג"ת נה"י ואוא"ס שלמעלה מאצי' ה"ז למעלה מהשתל' כו', וכן כללות ההשתל' נכלל בג' מדרי' בי"ע הכללים כנודע כו', וכל המדרי' האלו ישנם בנשמה דנעשה אדם בצלמנו כדמותינו שהכל כלול בו כו', והן בחי' נר"ן ונשמה לנשמה כו', דבעבודה ג' מדרי' דהשתל' הן שכל ומדות והיינו ההתבוננות בגדולת ה' והתעוררות האהוי"ר והמעשה בפועל כו' (או הודאה שזהו בחי' נה"י כו'), ובחי' רעו"ד זהו מבחי' אוא"ס שלמעלה מהשתל' כו' וכמ"ש כ"ז במ"א בד"ה ואתה הרם את מטך כו', וב' מדרי' אלו הו"ע בצלמנו כדמותינו כו' וכמשי"ת, ולהיות שרעו"ד זהו מה שיש בנפש מבחי' אוא"ס שלמעלה מהשתל' ע"כ ע"י הקריאה באמת דרעו"ד ה"ז מגיע וממשיך עי"ז מבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהשתל' כו'...

קיצור. וזהו בחי' האמת שבנשמה, דהאהבה שע"פ טו"ד הרי אינה עצמית, וגם יש בה הפסק, והו"ע השינה, דבזה"ב הי' השגה אמיתית וממילא אהוי"ר אמיתים, וראיית האלקות, ובזה"ג הכל בהעלם, וצריך יגיעה בהשגה, מפני התעלמות הכחות, ואחכ"ז אינו בגילוי, ובהעדר עבודה מתגבר החומריות ומתגשם גם הרוחניות, אבל הרצון עצמי ישנו תמיד, ומתגלה לעתים גם באנשים פשוטים, וגם במי שמשוקע ר"ל בחומריות, וכשמתגלה הוא באמת לאמתו מצ"ע, ואמיתת הרצון יש בכל הכחות, והו"ע התמימות במוח ולב ובמעשה, וזהו האמת דנשמה שמתגלה בתפלה, איליו ולא למדותיו, והוא בחי' כי לא אדם שבאדם (שבפנימיות יש בזה ענג עצמי, ובנפש הוא התקשרות עצמי דנשמה באוא"ס) והוא בנפש מאוא"ס שלמע' מהשתל', ולכן נתפס איהו ברעו"ד...

 

המשך תער"ב ח"ב עמ' תשסג ואילך:

שעב) ומ"מ יש יתרון ברעו"ד על התורה שזהו ביטול שלמעלה מטו"ד ומתגלה בזה בחי' עצמות הנפש כמו שהוא בבחי' בל"ג כו', דהתורה הכל היא בבחי' חכ' ושכל בבחי' הגבלה והתלבשות בכלים ורעו"ד היא בחי' בל"ג ויציאה מגדר כלים כו', והיציאה מגדר כלים זה גופא מעלה גדולה מאד כו', ועם היות דבעסק התורה (באמיתת ההתעסקות בזה) גם הכלים הם אלקות ממש כו', וכידוע דגם אותיות התורה הן אותיות שלמעלה בחי' דבר ה' ממש כו' כמשנת"ל פ' שס"ג, מ"מ יש מעלה ביציאה מגדר כלים מצ"ע, וגם שזהו בדוגמא דעצמות אוא"ס שאינו בבחי' התלבשות בכלים כו' (וגם שהרי יש זמנים שצ"ל העבודה בהתגלות בחי' המקיפים שבנפש וכמו בר"ה ועשי"ת כו' דאז עיקר העבודה היא בהתגלות עצמי דהנפש כו', הרי מי שהוא בעבודה דרעו"ד (וכמו שיש מארי צלותא ומארי תורה כו') ה"ה בקירוב יותר לזה כו', ובאמת בבעלי תורה האמיתים ובד"כ באותן שהן באמיתית העבודה דמוחין עצמיים ממש (והיינו בבחי' פנימיות המוחין והעיקר בבחי' פנימיות החכ' כו') הרי הן בדוגמא שלמעלה ממש כו', ובזמן העבודה דעצם הנפש ה"ה בעבודה זו ואדרבא בזה גופא הוא בבחי' פנימיות ועצמיות באמיתתה של דבר ביותר כו', מפני שהוא פנימי בעצם ע"כ בכל דבר הוא בבחי' הפנימיות והעצמות דוקא כו', ומ"מ הרי אמרו משיחא אתא לאתבא צדיקייא בתשובה כו', ומשה זכה לתשובה רק קודם הסתלקותו כו' וכמ"ש במ"א), וגם לההמשכה דתורה צריכים תפלה והאומר אין לו אלא תו' גם תו' אין לו וצ"ל הקדמה דתפלה כו' וכמשי"ת, והעיקר הוא ע"י רעו"ד כו', דלכן אחר ובכל מאדך נא' והיו הדברים האלה דבד"ת הכתוב מדבר כו', וגם הלא עסק התורה צ"ל בבחי' ביטול דוקא וזה דוקא ע"י הקדמת העבודה דתפלה כו', עם היות שהביטול שבעסק התורה הוא ביטול עליון יותר מהביטול דתפלה גם בבחי' רעו"ד שהוא בבחי' רצוא וצמאון והביטול דתו' הוא בבחי' הנחת עצמותו כו', ומ"מ בכדי שיהי' הביטול דתורה זהו ע"י העבודה דתפלה שהיא לפעול הביטול בנפש וכמשי"ת, וע"י אמיתית העבודה דתפלה בא לבחי' ביטול עצמי כו' (ותמימות במוחין הוא ג"כ ענין הנחת עצמותו ובא מבחי' הרצון כו', וגם התמים במעשיו בלימוד התורה ה"ה כלי לאור העצמי דתורה כו'). ועוד זאת דבחי' רעו"ד עם היותה בחי' חיצוניות לבד ה"ז חיצוניות מבחי' פנימיות ועצמיות שלמעלה מבחי' התו' שהיא בבחי' ח"ע דאצי' ומלובש בזה בחי' העצמות דא"ס והיינו הכל כמו שמתלבש בבחי' החכ' כו', ורעו"ד היא חיצוניות דבחי' מו"ס עצמו כמו שהיא למעלה מהתלבשות בחכ' כו'. והענין הוא כמשנת"ל פ' שס"ז דרעו"ד הוא ע"י ידיעת ההפלאה דאוא"ס ואופן ההפלאה כו', ועיקרה הוא מבחי' ההתקשרות עצמי דחבוקה ודבוקה בך ממש בבחי' עצמות א"ס כו', וזהו כמו טעם ועונג העצמי שזה סיבת הרצון כו', וע"י החיצוניות הרי באים אל הפנימיות וכמשנת"ל פ' שנ"ה, והיינו דע"י רעו"ד נמשך בחי' העצמיות דמו"ס בחי' מוחא דעתיקא כו', וההמשכה היא ע"י התו' (דרעו"ד עצמה אינו תופס בעצמות ממש כנ"ל רק התורה תופסת בעצמות), אבל זהו דוקא ע"י הקדמת רעו"ד אז נמשך בחי' העצמית בתורה כו', והו"ע המשכת אוא"ס בתורה דהיינו המשכת שרשה ומקורה העצמי כו', ועם היות שבתורה יש בה בחי' העצמיות כו', הנה ההמשכה היא להיות גילוי שרשה ומקורה כו', והו"ע גילוי פנימיות התורה בחי' סתום דתורה וסתום דקוב"ה כו', וכמשנת"ל פ' שס"ד דע"י סתום שבנפש נמשך בחי' סתום דתורה וסתום דקוב"ה גם בגליא דתורה כו', וזהו דגם מי שתורתו אומנתו כרשב"י מפסיקין לק"ש שזה"ע רעו"ד מפני שעי"ז הוא ההמשכה דתורה כו'. ומכ"ז יובן איך שבחי' חיצוניות הכתר נק' כ"ה להיות שזהו בחי' התפשטות לבד מעצמות אוא"ס ב"ה והיא בחי' חיצוניות לגבי בחי' פנימיות הכתר כו', והחכ' היא בחי' ז"ה להיות שבחכ' נמשך ומתלבש בחי' פנימיות ועצמות א"ס והיא גילוי אור עצמי והו"ע תורה ורעו"ד כו', ומ"מ הכתר למעלה מהחכ' מפני שהיא חיצוניות מבחי' עצמיות עליונה יותר דהיינו בחי' פנימיות הכתר שזהו אמיתית בחי' העצמות כו', וע"י רעו"ד דוקא נמשך בחי' העצמיות, אך ההמשכה היא בתו' דוקא כו', דרעו"ד לבד אינה תופסת בבחי' העצמית ממש רק התורה תופסת בחי' העצמית כו', וע"י הקדמת רעו"ד נמשך גילוי העצמות ע"י התורה כו'. וז"ע ותקם את דבריך, דהנה בחי' המל' היא בחי' דמות ודמיון לגבי כל המדרי' דאצי' כו' כמשנת"ל פ' שמ"ח, אך שרש המל' הוא בבחי' פנימיות הכתר וכמ"ש בע"ח שער א"א פ"ב דכל הספי' שרשן בא"א ושרש המל' הוא ברדל"א כו', וזה"ע ותקם את דבריך להמשיך במל' בחי' אור עצמי דחכ' ובחי' העצמית דבחי' פנימית הכתר שיהי' האור בבחי' התעצמות ובבחי' קביעות במל' כו' וכמשי"ת, והו"ע זה הדבר שהדבור עליון יהי' בבחי' זה בחי' גילוי אור עצמי ממש כו'...

קיצור. ומ"מ יש יתרון ברעו"ד שהיא למעלה מהכלים, עם היות דבתורה גם הכלי היא אלקות, ויש זמנים שצ"ל העבודה למע' מטו"ד (ומארי אורייתא הן בדוגמא שלמעלה ובבחי' פנימיות ביותר), והביטול בעסק התורה הוא ע"י הקדמת רעו"ד (עם היות שאינם משתוים בעצם הביטול), וההמשכה דתורה הוא ע"י רעו"ד שזהו בחי' חיצוניות דפנימיות הכתר, וע"י הקדמת רעו"ד נמשך גילוי הפנימיות ע"י התורה (וברעו"ד לבד נמשך רק החיצוניות), ומכ"ז מובן מה שכתר הוא בחי' כה וחכ' זה, ומ"מ כתר למעלה מהחכ', וענין ותקם את דבריך הוא שיהי' גילוי העצמות במל' ובבחי' קביעות...

 

המשך תער"ב ח"ג עמ' א'רכה ואילך:

והדוגמא מכ"ז יובן בנשמה האלקית שיש בה הג' מדרי' דמוטבע מורגש ומושכל, והוא הגדלת המוחין והמדות דנה"א בהג' זמנים דעיבור יניקה ומוחין כו', דכמו בגשמיות יש טבע המדות בהאדם כמו בנשמה האלקית דשרשה מבחי' ז"א דאצי' בחי' אור זרוע לצדיק כו', בהכרח שיש בכל א' כמו טבע ממש לירא ולפחד מדבר רע המזיק לנפשו ולאהוב הטוב שהוא מחי' לנפשו, והן בחי' היראה והאהבה אלקית להיות סור מרע מצד היראה והפחד אלקי שבו, ולהיות עשה טוב מצד האהבה שבנפשו כו', וזה כמו טבע ממש בנה"א כו', רק שיש לכל א' אופן מיוחד כטבע המדות בגשמיות לב רך או קשה רחמני ואכזרי שפלות והתנשאות כו', כמו"כ הוא ברוחניות דתוכן לבות ה' אין לב א' דומה לחבירו באור האלקי במדות דנשמתו כו'. וכידוע בענין שבעת קני המנורה שהן שבע מדות מקור נש"י שיש עובד מאהבה ויש עובד ביראה כו', ובכאו"א ישנם כל המדות רק שבזה מדת האהבה בהתגלות ומדת היראה כלולה בה בהעלם כו', וכמו באברהם שהי' בבחי' אהבה וכמ"ש אברהם אוהבי כתי' בי' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כו', וכן ביצחק שהי' בהתגלות בבחי' יראה והאהבה כלולה בהעלם כו' וכמ"ש במ"א, וטבע המדות כמו שנולד ממקור חוצבו בלי ישונה גם כשיזקין ויוסף דעת וחכ' באלקות הכל יהי' ע"ד טבע המדות שבנשמתו אם מחסדים או מגבורות כו'. ובחי' מוטבע הוא שהמדות הן בתכלית ההעלם ואינם ניכרים ונגלים כלל, רק המעשה בפו"מ שהוא סו"מ וע"ט בפועל ובתוקף גדול שלא יסור אפי' זיז כ"ש כו', ובודאי יש בזה מהמדות דאהוי"ר רק שהן בהעלם ביותר ואינו נרגש כלל כו', ויש שהוא בהתגלות יותר והוא שמפחד מדבר האסור ומנגד לאלקות ויעשה כמה זהירות בגדרים וסייגים שלא יבוא ח"ו לדבר איסור, וקיום המצות יקר אצלו מאד וירדוף אחר זה וגם תשמישי מצוה ותשמישי קדושה יקר אצלו מאד כו', והכל לא ע"י עבודה בהתעוררות אהוי"ר כ"א שזהו כמו טבע בנפשו כו', והיינו שהאהוי"ר המוטבעת בנה"א ממקור חוצבה אצלו בהתגלות כו', רק שהן בקטנות מאד שאינם בבחי' אהוי"ר ממש רק בהנוגע למעשה לבד כו'. גם ענין מוטבע הוא תמימות שבלב וכמו ומצאת את לבבו נאמן לפניך (הנק' ערנשטקייט) שאין בזה התפעלות הלב באהוי"ר רק שהוא תמים בלבו שאין לו רק לב א' לאלקות לבד, והוא בדרך ממילא שאין בזה שום עבודה ויגיעה כ"א שהוא כך בדרך ממילא וכמו אמונה פשוטה כו', רק שאמונה הוא בבחי' מקיף ותמימות הלב הוא בבחי' פנימי כו', וכמו פרומקייט טבעית שהיא למעשה בפועל כן תמימות הלב היא במדות היינו בהטיית נפשו שההטי' שלו היא רק לאלקות ולטוב ואינו עולה בלבו ובדעתו לחשוב אחרת כלל כו'. וכ"ז אינו במורגש בנפשו כלל כי אין זה ע"י התפעלות בנפשו באיזה ענין אלקי, ואין בזה איזה החזקת טובה לנפשו (היינו שעושה דבר טוב), כי הוא בדרך מוטבע לבד ואינו יודע אחרת כלל כו', ועניני העולם אין עושין בזה שום גרעון להחליש ולהמעיט הדבר, כמו בהתפעלות הלב באהבה וקירוב לאלקות הרי ההתעסקות בעניני העולם מחלישים את האהבה ומתרחק עי"ז מאלקות וצריך יגיעה להתקרב כו', משא"כ התמימות שבלב אין בזה שום מיעוט וחלישות להיות שזהו עצמי והעצמי אינו מתבטל ואינו מתחלש משום דבר כו'. וגם שההתעסקות בעניני העולם הוא רק לצורך קיומו לבד, ועם היות שיש לו רצון בדבר החומרי אין זה מצד הרצון והחשק כ"א מצד הצורך וההכרח כו', וגם זה הוא בלי איזה התפעלות ואינו צריך למדוד מה מוכרח לו ומה אינו מוכרח, כי בדבר שאינו מוכרח לו ממילא אין לו רצון והטי' לזה כלל כי בעצם אין לו שייכות לענינים החומרים וההטי' העצמית שלו היא רק לעניני אלקות, וע"כ בדרך ממילא אין לו הטי' כלל לדבר מותרי רק מה שמוכרח לו כו', וההכרחי אינו עושה גרעון בהרוחני כו' (ועמשנת"ל ד"ה בסכות תשבו). והתמימות הוא יסוד מוסד אל העבודה בבחי' גדלות להיות עבודה אמיתית,

והכוונה כאן באמיתית העבודה אינו שלא יהי' מוטעה בנפשו, כ"א הכוונה שמוצא את הדרך האמיתי כו', כי יש כמה בנ"א שבאמת רצונם לעבוד את ה' ואינם יודעים איך לעבוד ובמה לעבוד וגם שיודעים ומשיגים כמה ענינים באלקות אינם יודעים איך להשתמש בזה בעבודה שבלב כו', והתמים בלבו נמצא אצלו ממילא הדרך האמיתי איך לעבוד כו', ובכל ענין אלקי הוא מוצא חלקי עבודה היינו שיודע איך להשתמש בו בעבודה באופן כך או כך לפי נושא הענין כו', וכמו בצמיחה גשמיות צ"ל תחלה ההשרשה והיא בהעלם בארץ, וכאשר ההשרשה היא בטוב אז הצמיחה וההגדלה הוא בטוב כו', וכמו בעיבור ולידה כאשר העיבור הוא בטוב מתגדל אח"כ הולד בטוב בריא ושלם כו', כמו"כ הוא בהאדם עץ השדה דהמוטבע הוא היסוד וכאשר המוטבע הוא בטוב אז ההגדלה היא בטוב כו'.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] נשמה יתרה אותיות מתניה שרה (זווג מן השמים) כאשר מתניה = שרה, כלומר שנשמה יתרה = שרה שרה, "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", וד"ל.

[ג] איני יודע = שם קסא (פנימיות אמא, שער הנון), סוד "אם אסק שמים שם אתה [רחוק רחוק ממני]". איני יודע כלום = נורא – "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים [היינו שער הנון]". בה"פ "איני יודע כלום" = 31200 = 1200 פעמים הוי' ב"ה = 100 פעמים יב (כנגד יב אותיות איני יודע כלום) צירופי הוי', ודוק.

[ד] "אתי עזבו" = מלכות (הלעומת זה של קבלת עול מלכות שמים), "ואתי עזבו" = אמונה פשוטה (שכינה ביניהם וכו'). "ואת תורתי לא שמרו" = 2000 (משיח הוי' בה"פ, ראה לקמן), הלעומת זה של ה-ב רבתי של בראשית.

[ה] "ונקיתי" = כד ברבוע. "אז איתם ונקיתי" = מה-אדם במשולש (אדם פעמים חיה, תיקון חוה) = משה משה משה = אור אור אור אור אור (של יום אחד של מעשה בראשית).

[ו] מבעל יסוד העבודה – ראה שיעור י"א חשון ש"ז.

[ז] ישועות מלכו לרב מקוטנא – מובא בפרדס יוסף עה"פ.

[ח] והובא גם הוא בפרדס יוסף עה"פ.

[ט] ראה גם תשובת השנה מאמר "הימים הנוראים ועבודת התשובה" ובכ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com