חיפוש בתוכן האתר

אור ל-ה' חשון ע"ד – תתעורר-תתעורר – אילת הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ה' חשון ע"ד – תתעורר-תתעורר – אילת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "הלוך ונסוע הנגבה" – אברהם מגיע לאילת

ניגנו "אתה בחרתנו".

"אברם הוא אברהם" מראשית הליכתו

לחיים לחיים. הרבה שנים מאז שזכינו להיות כאן באילת – הקצה הדרומי של ארצנו הקדושה. מתאים לפרשת שבוע – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". כנראה שהשבוע אברהם צריך להגיע לאילת, הכי "הנגבה". בתחלת הפרשה אברהם עדיין נקרא בשם אברם, בלי ה-ה, ורק בסוף הפרשה, כאשר ה' נותן לו את מצות ברית המילה, הוא מוסיף לו אות לשמו ומאז הוא נקרא אברהם (וכתוב שמאז אסור יותר לקרוא לו אברם, זו עבירה, אלא צריך לקרוא לו רק אברהם). אף על פי כן, יש כמה רמזים שכבר מהתחלה, מ"לך לך מארצך", הפסוק הראשון, הוא בכח אברהם[ב]. כבר בתחלת התורה ממש כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", ב-ה בראם, באברהם – ב-ה העתידה להנתן לאברם להשלימו לאברהם (שעל כן ה-ה של "בהבראם" היא אות זעירא, ללמד שהיא בכח להנתן לאברם). הרי אברהם הוא חסד, אהבה, ויום החסד – "יום אחד" של מעשה בראשית, בו נברא האור, סוד "אברהם התחיל להאיר" – הוא כיוון דרום (כמו שיתבאר) והוא מגיע עד לקצה שלו, סוד נסיעתו "הנגבה"[ג]. בלשון הקבלה, לשון ספר יצירה, זה נקרא "עומק דרום" (שייך לשנה החדשה – תהא שנת עומק דרום) – עומק החסד, העומק של אברהם, שבו "עולם חסד יבנה". "עומק דרום" מגיע עד לאילת, כמו שנסביר. בפסוק השני של הפרשה (בהמשך ל"לך לך... אל הארץ אשר אראך") כתוב "ואגדלה שמך", ורש"י מסביר שאוסיף לך ה ותקרא אברהם – כלומר, מקבלת הצו "לך לך וגו'" הוא כבר בכח אברהם[ד]. היות שיש לוח, אפשר להראות כמה רמזים יפים, נתחיל ממה שקורה כשאברהם – בשמו המלא דווקא – מגיע לאילת.

'אמת מאילת תצמח'

קודם נאמר מה היא אילת בכלל. על אילת כתוב בתורה, "מאילת ומעציון גבר". בכל התנ"ך העיר אילת מוזכרת שמונה פעמים, כמו נרות חנוכה – למעלה מהטבע. עציון גבר, שהוא ה'חבר', הצמד של אילת, מוזכר שבע פעמים. אילת – לפעמים כתוב אֵילַת ולפעמים אֵילוֹת – כתובה שמונה פעמים בתנ"ך. לאילת יש סגולה מאד מיוחדת, שהגימטריא שלה היא אמת. שינוי מאד קל, מחברים את ה-יל של אילת ל-מ ונעשה אמת. כתוב ש"אמת מארץ תצמח" – מהנקודה הכי דרומית, משם האמת צומחת. לכן הרבי מליבאוויטש אמר שתורה תצא מהמקום הזה. כמו שיש תורה שיוצאת מירושלים עיר הקדש יש תורה שיוצאת מאילת, "אמת מארץ תצמח".

אברהם מגיע לאילת

נעשה כעת כמו קמיע קטן. מה קורה כשנחבר את אברהם אבינו עם אילת, כשאברהם אבינו מגיע למדת האמת. הוא חסד, אבל צריך להיות חסד של אמת. כשהוא מגיע לאילת החסד מתאמת. החותם של הקב"ה הוא אילת – כשה' חותם על החסד הוא חסד של אמת, זה כשאברהם מגיע לאילת, ל"עומק דרום" כנ"ל. באברהם ואילת יחד יש 9 אותיות, אז לשם ההתחלה נעשה תרגיל יפה, מעין קמיע – נצייר אותם ב-3 ברבוע:

א  ב  ר

ה  ם  א

י  ל  ת

נסתכל על האלכסון – אותיות אמת. לא רק ש-אילת בעצמו שוה אמת, אלא שבציור-בקמיע שאברהם מגיע לאילת רואים שהאלכסון הוא אמת. מה הפנות אומרות?

א  ב  ר

ה  ם  א

י  ל  ת

הפסוק אומר "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – הפנות הן יראת. יראת בגימטריא תורה. הסדר הוא שלמעלה אותיות א-ר ולמטה י-ת. מה הסדר הזה אומר? בשיר השירים כתוב "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה". כתוב שראשי התיבות של קריאת החתן, הדוד של שיר השירים, לכלתו – "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – הם יראת, אבל הם לפי הסדר שכתוב כאן – ארית. כשאברהם אבינו מגיע לאילת מתגלה בחינה של שלמות. כמו שהחתן הוא שלמה, "מלך שהשלום שלו", גם הכלה, שולמית ("שובי שובי השולמית"), היא שלום. צריך גם שיהיה שלום אמת. כמו שאמרנו שיש חסד של אמת, הנביא אומר "והאמת והשלום אהבו" – צריך חתונה בין מדת האמת למדת השלום. שוב, כשאברהם מגיע לאילת יש פה את הסוד הזה של "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – ארבע מדרגות של עליה בהן החתן פונה וקורא לכלה שלו.

אברהם-אילת – "נצח ישראל"

מה הגימטריא של הכל יחד? אברהם הוא רמח, מספר מאד חשוב, רמח מצוות עשה, 248, כמנין האיברים של הגוף (מספר העצמות בשלד של הזכר), שוה גם "בצלם אלהים" (בו ה' ברא את האדם). אילת גם מספר חשוב, אמת, 441, שהוא בעצמו רבוע – 21 ברבוע. 21 הוא שם אהיה, השם של יציאת מצרים, היציאה מהגלות. כמה הם יחד? שוב, אברהם מגיע לאילת, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – כמה עולה רמח ועוד אמת? 689 – כפולה של 13. כתוב "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" – אחד בגימטריא 13. המספר 689 מתחלק ב-13, כפולה של אחד, 53 (גן) פעמים 13. אבל בתור ביטוי בתורה, כתוב בקבלה שהמספר הזה – אברהם ועוד אמת – עולה "נצח ישראל". מה הקשר בין אמת לנצח ישראל? כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אם כן, יש פה הרבה כחות נפש – חסד, אמת, נצח. נצח הוא גם נצחון וגם נצחיות. בנפש האדם נצחון הוא בטחון פעיל שה' נותן לך כח לעשות חיל.

 

ב. "וירד הגבול" – להוריד את הגבולות בין היהודים

קו ימין-הדרום: חכמה-חסד-נצח – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך

מצד אחד חז"ל אומרים ש"הרוצה להחכים ידרים" – מי שרוצה להיות חכם ידרים, יסע דרומה, לאילת. כנראה כאן מקום שמחכימים הרבה, מאד חכמים. אבל דרום הוא גם מדת החסד, מדת אברהם, לכן הוא נוסע דרומה כל הזמן. כעת אנחנו אומרים שכאשר אברהם מגיע לעומק דרום הוא פתאום מגיע לנצח – אברהם-אילת עולה "נצח ישראל [לא ישקר]". אם כן, יש כאן שלש ספירות של הדרמת אברהם – חכמה-חסד-נצח. מי שמכיר את השמות והמיקום של הספירות העליונות בעץ החיים, כל הספירות האלה הן בקו ימין של הספירות. למעלה יש חכמה, ענף החכמה הוא חסד וענף החסד הוא נצח. כל הספירות האלה הן שאברהם מחכים ומדרים ומתעצם עם החסד והאהבה שלו, וככל שהוא מתעצם עם האהבה הוא מקבל בטחון לפעול במציאות. נצח הוא בטחון לפעול ולהצליח להשפיע במציאות. מהו קו ימין של חכמה-חסד-נצח? בקבלה כתוב שקו ימין הוא כמו יסוד המים, שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. כל הספירות האלה הן ספירות של מים. קו שמאל הוא אש שעולה למעלה, הקו האמצעי בספירות הוא רוח, שמרחף, עולה ויורד, ולמטה-מטה יש מלכות, יסוד העפר, אבל קו ימין הוא מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. התורה נמשלה למים, "הוי כל צמא לכו למים".

"וירד הגבול" מצפון לדרום (אסמכתא לאוריינטציה של כיווני המפה המקובלים)

כשיורדים מצפון לדרום, כמו אברהם – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – איך זה מתואר בתורה? בגבולות הארץ כאשר הגבול נמשך מצפון לדרום הבטוי הוא "וירד הגבול". בפרשת מסעי כתוב הביטוי הזה שלש פעמים. רש"י, הפרשן הפשטן העיקרי בתורה, מסביר שכל פעם שכתוב "וירד הגבול" הכוונה מצפון לדרום. כלומר, האוריינטציה היא בדיוק כמו שרואים במפה. לכאורה, איך שהתקבל בעולם לצייר מפה זה מוסכם – מי אמר שצפון למעלה ודרום למטה? אולי הפוך? אבל כך התקבל, והאסמכתא לכך בתורה הוא הביטוי הזה – "וירד הגבול". שוב, בתורה כתוב שלש פעמים "וירד הגבול". אחר כך, בספר יהושע, שגם עוסק בגבולות ארץ ישראל, בהנחלת ארץ ישראל לכל השבטים, גם כתוב שלש פעמים "וירד הגבול" – כל פעם מצפון לדרום. כלומר, סה"כ יש שש פעמים בתנ"ך "וירד הגבול".

"וירד הגבול" – להוריד את הגבולות המפרידים בין יהודים

יש ווארט, שהוא עיקר הנושא שנרצה לפתח הערב, היות שאנו ב"עומק דרום" של ארץ ישראל, המקום בו החסד מתאמת ואז האמת צומחת מהנקודה הזו, אילת. יש ווארט ש"וירד הגבול" הכוונה שצריך להוריד גבולות. יש גבולות שמבדילים בין אנשים – זה ככה וזה ככה, זה משתייך לעדה הזו וזה לעדה האחרת, לזה יש מנהג כזה ולזה מנהג אחר, זה יותר דתי וזה פחות דתי – יש גבולות. מה קורה כאשר "וירד הגבול"? שוב, הדרוש, הווארט, הוא שצריך להוריד את הגבולות. דווקא כשנוסעים דרומה מורידים גבולות. כל צעד נוסף שאני נוסע דרומה, עוד "וירד הגבול", אני צריך להוריד עוד גבול ועוד גבול. כשאני מגיע לאילת אין יותר גבולות.

כשעוברים את הגבול בהורדת הגבולות נכנסים למיצרי מצרים

אם ממשיכים עוד קצת אחרי שמגיעים לגבול הדרומי – מה קורה? בכל זאת יש כאן גבול – אם יורדים מה קורה? מה שקרה בפרשה – "וירד אברם מצרימה". מורידים גבולות עד המקסימום שצריך וראוי להוריד גבולות, ואם ממשיכים – מגיעים לגבול הכי גרוע וחונק את הנפש, מצרים לשון מיצר וגבול, שאין עבד יכול לברוח משם. נכנסים לאיזה כלא, בית סוהר של מצרים, שהוא הגלות שכוללת את כל הגלויות של עם ישראל. היות שאברהם נוסע הנגבה ה' רוצה להראות לו שטוב מאד שאתה יורד – שבחסד שלך, באהבה שלך, אתה מגביר את האהבה והיא מורידה גבולות. יש שתי מדות בנפש שמורידות גבולות – אהבה ושמחה, כמו שנסביר. אם אדם מאד שמח גם כל הגבולות מתמוגגים, מתבטלים, מסתלקים. גם אם יש הרבה אהבה בין אנשים – באמת אני אוהב אותך ואתה אותי – לא משנה שום דבר. לא משנה שלי יש כובע ולך אין – לא משנה כלום, אם יש אהבה הגבולות מתבטלים. זה בדיוק מה שה' רוצה. רק מה? יש איזו נקודה שמכאן ולהבא עוברים את הגבול של להוריד את הגבול. כמו כאשר ה' ברא את העולם, הוא ברא אותו בשם "שדי" – "שאמר לעולמו די" – שיש גבול. כי אם מורידים יותר מדי – כמו שתיכף נסביר – נכנסים למצרים. הפוך על הפוך – חשבתי שאני מוריד גבולות, ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך הגבול הכי קשה, הכי חונק.

כח העליה ממצרים – סוד שם "אהיה אשר אהיה" (הרומז לאילת)

אחר כך כתוב "ויעל אברם ממצרים". זה קדם-תמונה, הצגה, של מה שאחר כך יעקב ובניו יורידים למצרים – גלות מצרים – ואחר כך משה רבינו מוציא אותנו ממצרים עם השם הקדוש "אהיה אשר אהיה" שהזכרנו, שרומז למקום הזה, אילת (אהיה פעמים אהיה שוה אילת). אברהם נוסע לארץ ישראל, הוא הולך ונוסע הנגבה, וה' מנסה אותו – עושה רעב בארץ – והוא מוכרח להמשיך באינרציה שלו, הנגבה. בסדר, תרד עוד – תראה מה קורה עם יורדים יותר מדי. כמו הביטוי, אם יותר מדי יורדים – יורדים מן הארץ. יש רחמנא ליצלן יהודים שיורדים מן הארץ, מקדושת ארץ ישראל. אבל אחר כתוב "ויעל". שם רש"י כותב לראשונה את האוריינטציה של המפה – שהיות שמצרים דרומית לארץ ישראל, העליה היא צפונה. ב"וירד אברם מצרימה" הוא לא כותב זאת, אלא רק בהמשך – ב"ויעל אברם ממצרים".

הורדת גבול חיובית – בין יהודים; שמירת גבול הכרחית – בין ישראל לעמים

אם כן, מה שצריך להבין הוא מה ההבדל בין הורדת גבולות – "וירד הגבול" – שהיא דבר טוב ורצוי, "חסד לאברהם", לבין הורדת גבול אסורה. יש גבול שאסור להוריד – ואדרבה, חייבים להציב גבול. יש גבולות של ארץ ישראל. קודם דברנו על שיר השירים, שיר האהבה בין החתן והכלה, הדוד והרעיה, הקב"ה וכנסת ישראל. כאן, בפרשתנו, הזוג היהודי הראשון בתורה הם אברהם ושרה. בהמשך אברהם אומר "לוּ ישמעאל יחיה לפניך". ישמעאל הוא בנו הראשון והוא מלמד עליו זכות, הלואי שישמעאל יחיה לפניך. אחר כך שרה אמנו אומרת לו שכאן עברת יותר מדי, הורדת את הגבול יותר מדי. אם אתה מוריד את הגבול הזה, בין היהודי לישמעאל, זה כבר יותר מדי – זה מכניס אותך למצרים (ממנה באה הגר אם ישמעאל, ומשם היא לקחה לו אשה, וכפירוש חז"ל "זרוק חוטרא כו'"). מה היא אמרה לאברהם? "גרש את האמה הזאת ואת בנה" – "האמה הזאת" היא הגר, האמא של ישמעאל – "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אז אברהם מאד נבוך, זה נסיון בשבילו, כי בהתחלה אברהם הוא מעין שלום-עכשוניק, הוא רוצה שלום עם כולם. כך אברהם אבינו, היהודי הראשון. באים ואומרים לו – יש גבול. כמה שאתה אוהב להוריד גבולות, וטוב להוריד גבולות – טוב להוריד גבולות בין יהודים, לעשות שלום בין יהודים. את כל הגבולות בין היהודים צריך להוריד ולבטל. אבל יש גבולות שבינתים, עד שיתקיים היעוד של המשיח "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", ואז אפילו עם הגוים יהיה חבור ושלום אמתי – זה באמת יעוד של העתיד – אבל בינתים יש את מה שכתוב בתורה "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". כדי להיות "אור לגוים" אנחנו צריכים להתעצם בעצמנו ולא חס ושלום להתבולל עם גויי הארצות.

קביעת היהדות – האם השומרת מהתבוללות

מי שומר מהתבוללות? האמא. בהלכה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, כי היא השומרת על הזיהוי היהודי, שומרת מהתבוללות. היא אומרת לאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", המאמין הראשון שבא ללמד את כל העולם את האמונה בא-ל אחד – ובכל זאת יש דבר אחד שצריך ללמד אותו, "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". בשבילו זה נסיון קשה לקיים את צו אשתו שרה אמנו, לכן ה' צריך להופיע לו באופן מיוחד ולומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע", הפעם היא צודקת. מכאן חז"ל לומדים ששרה גדולה מאברהם בנביאות, ברוח הקדש. היא יודעת שהגבול הזה לא עוברים, לא מורידים. במה כן צריך להוריד גבולות, שש פעמים "וירד הגבול"? בגבולות שבתוכנו.

הורדת גבולות בשמחה ואהבה

אמרנו שמורידים גבולות עם שתי מדות בנפש – מדת האהבה ומדת השמחה. כתוב שכאשר יש לאדם שמחת גדולה, כמו שמחת חתונת בנו יחידו, ונכנס איזה שונא לתוך אולם החתונה – אז מתוך רוב שמחה, אפילו שזה שונא נפש ממש, בשמחה הכל מתבטל. הוא הולך ומחבק אותו, כי שמחה מבטלת שנאה – אפילו שנאה, וכל שכן כאשר אין שנאה אלא סתם אין יחס, אין קשר. אם יש שמחה כל הגבולות נופלים. אז צריך גם הרבה שמחה וגם הרבה אהבה, וזה מה שקורה כאשר מדרימים. כאשר אדם מדרים ומחכים – פנימיות החכמה היא בטול בקבלה. להחכים פירושו להרגיש אין, כלום, בטול. כשאדם בטל הוא פתאום גם שמח מאד, הוא משוחרר. לשחרור שבא יחד עם החכמה-הבטול קוראים בקבלה יחוד אבא ואמא עילאין. כל הדבר הזה קורה כאשר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה".

"שמחה פורצת גדר" ואהבה מורידה גבולות

הווארט הוא ש"שמחה פורצת גדר". לכאורה, הפשט הוא ש"שמחה פורצת גדר" זה לפרוץ החוצה, כמו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", אך יוצא ממאמר של הרבי ששמחה פורצת גדר כלפי פנים, גדרות בין יהודים. אפשר לומר שכל גדר בין יהודים הוא מחוץ לפרט, אבל כאשר קוראים את המאמר של הרבי נראה בדיוק כמו מה שהסברנו על "וירד הגבול" – שכח השמחה הוא לפרוץ את הגדרים שיש בין אנשים בתוכנו, בין יהודים. גדר הוא הגדרה – זה מוגדר ככה וזה מוגדר ככה, ספרדי ואשכנזי, חסיד כזה וחסיד אחר, חסיד ומתנגד, דתי וחילוני. השמחה פורצת את הגדרים היינו על דרך "וירד הגבול", אבל "וירד הגבול" הוא מאהבה ואילו "שמחה פורצת גדר" משמחה. אם מחשבים בהכאה פרטית את שתי המדות שמורידות את הגבולות – אהבה-שמחה – הן עולות ישראל. כידוע, ישראל עולה יפי (י ברבוע) ועוד אמת (אהיה ברבוע[ה]). יפי עולה לך לך ו-אמת היא אילת. שוב, 10 ברבוע ועוד 21 ברבוע נותן ישראל, שהוא אהבה-שמחה בהכאה פרטית, אלה המדות העיקריות שלו.

הורדת הגבולות בכל ו הקצוות

בתורה, בתיאור גבולות הארץ, שלשת "וירד הגבול" הם בשני פסוקים רצופים. בפסוק הראשון כתוב פעמיים "וירד הגבֻל" חסר והפסוק הבא מתחיל "וירד הגבול" מלא. כל שלש הפעמים ביהושע הן "וירד הגבול" מלא. אמרנו ש"וירד הגבול" אומר להוריד גבולות. אף על פי שבכלל טבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך הוא קו ימין, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", כתוב שש פעמים – רמז לו"ק. עיקר הגבולות בקבלה הוא ו הקצוות. המושג גבול שייך ל-ו קצוות – ארבע רוחות העולם, מעלה ומטה. אם כתוב שש פעמים "וירד הגבול" זאת אומרת שצריכים להוריד את כל הקצוות, את כל הקיצוניות, כדי ליצור אחדות בין הנשמות. כתוב בתורה שלש פעמים וביהושע שלש פעמים. צריך לומר ששלש הפעמים של התורה הן חג"ת ושלש הפעמים ביהושע הן נה"י. זה הפשט, כי בתורה זה עדיין בגדר מצוה, הלכה, אבל עוד לא "הלכה למעשה". הלכה למעשה, הבפועל ממש, הנה"י, הוא ביהושע שמנחיל את הארץ לישראל בפועל.

"וירד הגבֻל"-"וירד הגבול"

זה מסביר בצורה יפיפיה למה הפעמיים הראשונות בתורה הן חסרות, הפעם השלישית מלאה, וכל שלש הפעמים ביהושע מלא. שני הקצוות הראשונים, חסד וגבורה, הם עדיין "חסדים מכוסים" בלשון הקבלה. הגילוי, האור – תמיד ה-ו הוא גילוי, כמו "הקֹל קול יעקב". כלל גדול בקבלה שאם כתוב חסר מדובר בחסדים מכוסים, ויש שנים כאלה (ששניהם בפסוק אחד כנ"ל). השלישי הוא התפארת, שכבר מלא, ועוד שלש פעמים מלאות ביהושע – כי הכל חסדים מגולים. צריכים להוריד את כל הגבולות. יש גם יחס יפה מספרי: אחת התופעות החשובות אצלנו היא זוג בו אחד כפולה של 13 והשני כפולה של 7. "וירד הגבֻל" עולה 260, י"פ הוי', כ"פ 13 – כפולה של 13. "וירד הגבול" עולה 266, שכבר כפולה של 7 – 7 פעמים 38. הראשון עולה צמצם והשני עולה צמצום. את כל הצמצומים האלה צריך להוריד. אז, כשמורידים את כל ששת הגבולות, זוכים למלכות, זוכים ל"רדו" מתוך ה"וירד" (כדלקמן).

רמזי גבול-גבֻל

גבול בכתיב מלא עולה 41. סכום המספרים האי-זוגיים עד 41 שוה אילת. 20 ברבוע הם כל המספרים הזוגיים מ-1 עד 39, וכשמוסיפים גבול – 41 – מקבלים אילת. אם מחשבים רק שרש גבל – גבֻל חסר – ברבוע פרטי, שוה "בראשית". כלומר, בראשית היינו שרש הגבול. כמו שכתוב בחסידות שבריאת העולם היא לגלות את כח הגבול שבאין סוף. אם מחשבים גבול מלא ברבוע פרטי יש עוד 36 (ו ברבוע) – "אלה", תחלת הספור השני של מעשה בראשית ("אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'"). אז עולה 949 – מספר מאד אהוב אצלנו, "אהבת ישראל", אהבה פעמים חכמה וכו'. הווארט היה שהורדת הגבולות בתוך עם ישראל תלויה בכך שיש גבול בין ישראל לעמים. הווארט היה שאם מטשטשים את הגבול בין ישראל לעמים נכנסים לגבול הכי גדול, כמו שהיה במצרים, ובאמת מעמידים גבולות בין אחד לשני, בין יהודים. [עוד נושא שיש לפתח הוא הקשר בין גבול לגורל. בחלוקת הארץ לשבטים לגבולותיהם הגורל היה מדבר. בין שלשת הדברים לפיהם נחלקה הארץ הכי גבוה הוא הגורל – כך יוצא לפי הרבה שיחות ומאמרים של הרבי, וכך הוסבר במאמר שלנו במלכות ישראל שנכתב בזמנו בימית. אז גורל-גבול הם כמעט אותו דבר, חלופי ב ו-ר (באותיות אי"ק בכ"ר)].

 

ג. דרום בארבע רוחות המפה

דרום למטה ודרום מימין

נשלים רק את הקטע הזה ונעשה עוד הפסקה של שירה. הזכרנו את המושג אוריינטציה, איך נהוג לצייר מפה – שהצפון למעלה והדרום למטה, וממילא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" נקרא לרדת, יורד הנגבה, יורד לאילת. אבל אם אמרנו קודם שהדרום הוא חסד-ימין, יש באמת ציור של המפה אחרת מהאופן בו נוהגים לצייר מפה. השמש הרי זורחת במזרח, לכן המזרח נקרא קדם – כשאדם עומד זקוף קומה הוא מביט למזרח, הוא הקדם שלו. אז המערב הוא האחור שלו, הדרום הוא הימין שלו והצפון הוא השמאל שלו. כתוב, למשל, שהאות הראשונה של התורה – "בראשית" – היא ב שמציירת שלשה קוים: קו למעלה, קו אנכי, קו למטה. כתוב שהקו העליון הוא המזרח, הקו האנכי הוא דרום והקו למטה הוא מערב. הצד הצפוני פתוח, ומי יסגור אותו? רק משיח. לכן יש פסוק אחד בישעיהו שכתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" – הפעם היחידה שיש בתנ"ך ם סתומה-סופית באמצע פסוק. הצד הצפוני סגור, ללמד שמשיח יסגור את הצפון. מהצפון באה הרעה והוא סוגר זאת. יש בחז"ל שבעה שמות של היצר הרע, ואחד מהם הוא "הצפוני" – מי שיכול לסגור אותו, לבטל אותו, הוא המשיח. למה אמרנו את כל זה? רק כדי שנדע שיש אוריינטציה אחרת לגמרי, מפה אחרת שאפשר לצייר – למעלה מזרח, למטה מערב, מימין ומשמאל דרום וצפון. לפי זה "הלוך ונסוע הנגבה" היינו לפנות תמיד ימינה. באמת כתוב שכאשר אדם מגיע לצומת ולא יודע לאן לפנות יש ענין שיקח ימינה, כמו אברהם אבינו – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". שוב, מה פירוש ימינה? חסד. איך יודעים שימין הוא חסד-דרום? ימין כמו תימן – צד דרום (כמו שנאמר בשיר השירים "עורי צפון ובואי תימן" ע"ד הנאמר שם "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", נמצא שאילת היא עיר של חיבוקים). אז לא תמיד דרום יורד למטה – לפעמים דרום הוא ימינה.

דרום למעלה – דר-רום

אבל יש עוד פירוש, כתוב שדרום לשון "דר ברומו של עולם" – הוא "עומק רום" (בלשון ספר יצירה). אם כתוב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", לאן הוא נוסע ברוחניות? כתוב שבנסיעת אברהם דרומה הוא נוסע למעלה, כל הזמן ממריא. יש משהו כאשר נוסעים לאילת כל הזמן ממריאים. כמו שנוסעים במטוס, מתל אביב לאילת. אבל בסוף הטיסה יש גם נחיתה כשכבר מגיעים לאילת – אברהם לא נוחת כתחנה סופית אף פעם אלא כל הזמן ממריא, וכל נחיתת ביניים היא לצורך המראה חדשה גדולה יותר, בסוד "הלוך ונסוע הנגבה" – "הלוך" היינו המראה (הליכה כלפי מעלה) ואילו "ונסוע" היינו נחיתה (חניה) לצורך ההמראה הבאה, כמבואר בחסידות. הוא מגיע מעלה-מעלה. בלשון הקבלה, כאשר אברהם נוסע הנגבה הוא כל הזמן נוסע לכיוון אור אין סוף – יותר אין סוף ויותר אין סוף, יותר שמים ויותר שמי השמים. כלומר, יש משהו בדרום שאדם נוסע למעלה. אז אם דרום הוא לנסוע למעלה ממש הופכים את המפה – הדרום למעלה והצפון למטה והכל מתהפך.

דרום משמאל – בכניסה למקדש

כדי להשלים את זה צריך עוד אוריינטציה אחת, שלנסוע דרומה פירושו לקחת שמאלה. יש כזה דבר? כן, כאשר יהודי נכנס לבית המקדש. מנין חז"ל לומדים את הכלל "הרוצה להחכים ידרים"? הרי כל דבר לומדים ממשהו בתורה. לומדים זאת מהכניסה לבית המקדש. כשאדם נכנס לבית המקדש הוא נכנס ממזרח למערב – כתוב "שכינה במערב", שם קדש הקדשים של המשכן. עולים מדרגות, יש חמש עשרה מעלות, כמו שיש חמש עשרה "שיר המעלות" בספר תהלים. עולים ממזרח למערב. כשנכנסים להיכל המקדש, שנקרא "קדש", מה יש מצד שמאל? אם אני הולך ממזרח למערב צד שמאל שלי הוא הדרום וצד ימין שלי הצפון. אני נכנס למקדש – אין לך אוריינטציה קדושה מזו, לכאורה צריכה להיות העיקר במח היהודי, ש"שכינה במערב" וכל הזמן הוא נכנס לקודש ומשם לקדש הקדשים. כשנכנסים לקדש מה יש מצד שמאל? מנורה. מצד ימין יש שולחן. השולחן מסמל עשירות, והמנורה – שהיא אור – מסמלת חכמה. לכן מי שרוצה להחכים צריך לפנות לכיוון של המנורה ומי שרוצה להעשיר פונה לכיוון של השלחן. השלחן הוא מצד ימין, אבל הוא צפון – לכן "הרוצה להעשיר יצפין". המנורה מצד שמאל, אבל היא דרום, לכן "הרוצה להחכים ידרים". זה המקור בחז"ל. מי שנכנס לבית המקדש – מפת העולם שלו היא שדרום הוא שמאלה. כעת, אם כתוב שאברהם אבינו "הלוך ונסוע הנגבה" – אברהם שקרא לבית המקדש "הר" נכנס להר הבית ורוצה לנסוע לצד דרום, מה אומרים? קח שמאלה ותסע עד הסוף, כל הזמן שמאלה.

דרום בכל ארבע הרוחות

מה רואים? משהו מענין מאד, שדווקא בדרום – הוא מחד "וירד הגבול" ומאידך "דר ברומו של עולם", לרדת או להמריא למעלה, ויש גם דרום שהוא ימין וגם דרום במקדש שהוא שמאל – אז יש בדרום את כל ארבע הרוחות. מה זה בכחות הנפש?

דרום-ימין – התעצמות החסד-האהבה

אם דרום הוא ימין, אז הוא כמו שאמרנו קודם שדרום הוא חסד ואהבה, עיקר מדתו של אברהם אבינו, "חסד לאברהם". כשאני נוסע דרומה אני מתעצם באהבה – אהבת ה', אהבת עם ישראל, אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל (היינו התכללות ארבע הרוחות בדרום-אהבה: אהבת ה' כנגד צד מעלה, קדם, הרי ה' הוא "קדמונו של עולם" והוא "יושב בשמים" למעלה מכל, הוא ה"דר ברומו של עולם"; אהבת הארץ כנגד צד מטה, "וירד הגבול" של ארץ ישראל כפשוטו של מקרא, "דור הֹלך ודור בא [הלוך ונסוע לצד דרום, 'מדור לדור'] והארץ לעולם עֹמדת"[ו]; אהבת ישראל כנגד עצם מדת החסד והאהבה, צד דרום, היינו תכלית האהבה, לאהוב מה שהאהוב אוהב, כמבואר בחסידות, לחבק כל יהודי באהבה רבה, "וימינו תחבקני"; אהבת התורה כנגד אור המנורה במקדש, צד שמאל של הקדושה, משרש הגבורה דעתיק שמתלבש בפנימיות החכמה של התורה, מקור הדין-אמת-לאמתו של התורה). בעיקר דברנו על אהבת ישראל, להוריד גבולות בין יהודים.

דרום-מעלה – מסע אל האמונה

אם כאשר אני נוסע לאילת אני נוסע למעלה, כל הזמן ממריא – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – אז אני נוסע לאור אין סוף, לבטול עצמי בפני האין-סופיות של ה'. שוב, אברהם הוא הראשון שמאמין בה' – הוא מאמין בה' כאין סוף, כ"אל עולם", שכל העולם הוא אלקות, וכל הזמן הוא נוסע לאמונה שלו יותר ויותר.

דרום-שמאל – התכללות היראה ("שמע בקֹלה")

אם לנסוע לאילת זה שמאל, מבחינת בית המקדש, איזו מדה זו? כתוב שכמה שאברהם אבינו הוא איש חסד ואהבה, הוא כלול גם מהמשלים של האהבה. כדי שעוף יעוף הוא צריך שתי כנפים – כנף של אהבה וכנף של יראה, צריך להיות מאוזן. דווקא היראה של אברהם אבינו (דברנו על "יראת") מתגלה בעקידה, הנסיון האחרון של אברהם. עם כל הורדת הגבולות של האהבה, יש בסוף יראה שאומרת – כמו שם ש-די, "שאמר לעולמו די" – עד כאן להוריד ולא יותר. היראה כאן היא ההתכללות של שרה באברהם, שהוא מקשיב למה ששרה אומרת לו – "שמע בקֹלה".

דרום-מטה – התעצמות עם נצח-בטחון

שוב, יש לרדת. אם יורדים מגיעים למה שאמרנו קודם – מהחסד יורדים לענף החסד, הנצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". אז מתעצמים עם בטחון עצמי לפעול את דבר ה'. כמו אברהם, שהוא שליח של ה' לפרסם אלקות בעולם. כל יהודי צריך להיות שליח, כמו אברהם אבינו, וצריך לשם כך הרבה בטחון עצמי – שאני מסוגל. זה מה שה' רוצה ממני, והוא נותן לי כח, וזה מה שאני עושה בעולם.

סיכום

אז עשינו שני דברים. ראינו את כל האפשרויות של האוריינטציה ב"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – למעלה-לאמונה, למטה-לבטחון (כלומר, מעלה-מטה הם הזוג של אמונה ובטחון), לימין-לאהבה ולשמאל-ליראה (כלומר, ימין-שמאל הם הזוג של אהבה ויראה)[ז]. עיקר הווארט היה "וירד הגבול" – שצריך להוריד את הגבולות, עד שמגיעים לגבול שצריך לא להוריד, בשפיץ התחתון של ארץ ישראל, אילת. אמרנו שעיקר הכח להוריד גבולות הוא שתי המדות אהבה ושמחה. כתוב בפירוש בחסידות, עם הרבה הסבר, ששמחה מביאה לידי אחדות. כמו שאנחנו יוצאים עכשיו מחג הסוכות. בחג הסוכות לוקחים ארבעת המינים, שכל מין מסמל אחדות – כל אחד בפני עצמו מסמל אחדות – ומאחדים אותם יחד, עוד יותר אחדות. כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפֹת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל [ארבעת המינים] – ושמחתם". מכאן לומדים שכדי להגיע לערבות ואחדות אמתית צריך שמחה בעבודת ה'. הראשון שיש לו מודעות של אחדות הוא "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו".

"ירידה ['וירד הגבול'] תכלית העליה [המראה לדר-רום]"

אם כן, למדנו שצריך להוריד גבולות ויחד עם זה להמריא לה'. הא בהא תליא. יש ביטוי בחסידות שלא רק ש"ירידה צורך עליה" (שלפעמים האדם יורד כדי לעלות אחר כך), אלא "ירידה תכלית העליה" – שבירידה גופא יש את תכלית העליה. לפעמים אדם עולה, כמו בפסוק בתהלים "אם אסק שמים שם אתה" – הוא עולה ועולה, וככל שעולה ה' יותר רחוק ממנו, "שם אתה". הוא עולה לשמים ו"שם אתה", ה' רחוק ממנו. אבל "ואציעה שאול" – כשהוא יורד לתוך השאול, מטה-מטה – אז "הנך", פתאום אתה מופיע, אתה לידי ממש. אם כן, יש לפעמים חילופים בין מה שנדמה ירידה למה שנדמה עליה, ובאילת אמורים להרגיש זאת – את הירידה וגם את העליה, ואת העובדה שלא פשוט מהי הירידה ומהי העליה, עד שהירידה עצמה היא תכלית העליה. לזה מגיעים כאן, היום, באילת. לחיים לחיים, אפשר להמשיך לשמוח ולאהוב.

 

ד. בנין אילת על ידי עוזיהו ונפילתה בזמן אחז בידי רצין

בנין אילת על ידי עוזיהו אחרי מות אביו אמציהו

לחיים לחיים. נמשיך לכבוד העיר אילת והסגולות של העיר אילת. העיר אילת מוזכרת בתורה, אבל מי בנה אותה? כתוב בתנ"ך שאחד ממלכי יהודה, מבית דוד המלך, הוא שבנה את העיר הזאת – עוזיהו המלך. כתוב "הוא בנה את אילת וישִבֶהָ ליהודה אחרי שכב המלך עם אבֹתיו". מה פירוש "אחרי שכב המלך עם אבֹתיו"? אחרי מות אמציהו המלך, אביו. כתוב שעוזיהו מלך בחיי אביו אמציהו, ולכן צריך לציין שהוא בנה את אילת דווקא אחרי מות אביו, כאשר המשיך למלוך אחרי מות אמציהו. "הוא בנה את אילת וישִבֶהָ ליהודה" – הוא השיב את העיר לממלכת יהודה.

"וירד הגבול" – מלכות אחת על כל ישראל

כמו שאמרנו קודם ש"וירד הגבול" – עד שמגיע דרומה, לאילת – הוא לשון הורדת גבולות, "וירד הגבול" הוא גם לשון מלכות. אברהם הוא "בצלם אלהים" (בגימטריא). מה ה' מצווה לאדם הראשון לאחר שברא אותו "בצלם אלהים"? "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו" – "ורדו" פירושו למלוך. תכלית האדם שנברא בצלם אלקים הוא למלוך במציאות. מי המלך? דוד המלך, הוא המלך לעולם – "דוד מלך ישראל חי וקים", "דוד מלכא משיחא". מה זה "וירד הגבול"? אם עושים זאת נכון, מורידים את הגבולות בתוככי עם ישראל גופא, זוכים למלכות. איך יודעים זאת? על המלך הראשון – עוד לפני דוד היה מלך שלא החזיק מעמד, ובכל אופן הוא "משיח ה'", שאול המלך – ה' אומר לשמואל שמשח אותו למלך "זה יעצֹר בעמי", זה ילכד את העם. הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את טעמי המצוות, וכשהוא מסביר את מצות המלך הוא אומר שתפקיד המלך ללכד את העם. איך הוא עושה זאת? על ידי הורדת הגבולות בין הפלגים השונים בעם, בין העדות, וכו' וכו'. המלך צריך להיות מלך על כל השבטים, כל הסוגים. המלך הרצוי, כמו דוד ושלמה, הוא מלך על כל יב שבטי י-ה. אחר כך היתה חלוקה במלכות בין הדרום והצפון, אבל מלך המשיח שוב ימלוך על כולם.

בנין אילת על ידי עזות דקדושה המכירה בעזרת ה'

שוב, יש מלך אחד שבונה את המקום הזה – עוזיהו המלך, מלשון עוז. יש לו עוד שם, עזריה – גם מתחיל עז, בתוספת ר. לפעמים קוראים לו עזריה או עזריהו המלך ולפעמים עוזיהו, בלי ה-ר (כך הוא יותר מוכר). מה אפשר ללמוד מזה שהוא המלך שבונה את אילת? שכדי לבנות את אילת צריך עוז דקדושה, עוז שמכיר בכך שהכל בעזרת ה' יתברך – הוא עוזיהו והוא עזריה. עזריה – שה' עוזר, עוזיהו – שיש לו הרבה עוז. דברנו מאז תחלת השנה הזאת, תשע"ד, שאנחנו עדיין בתחלתה – צריך לבנות את השנה, לבנות משהו מתחיל מלהבין אותו, אז צריך להבין מה המשמעות המיוחדת של ע"ד – שיש כמה רמזים של ע"ד. אחד הרמזים שדברנו עליו הרבה הוא שע"ד ראשי תיבות עזות דקדושה. דווקא בשנה הזאת צריך עזות דקדושה כדי לבנות את המלכות. עזות היא גבורה. עד כאן אמרנו שדרום הוא חסד – שלנסוע לאילת היינו להתעצם עם החסד. אבל אמרנו שתלוי מה האוריינטציה שלך – או שדרום הוא ימין או שמאל. שמאל הוא גבורה. כדי לבנות מלכות בארץ צריך עוז, עזות דקדושה.

התדרדרות עוזיהו לעזות דקליפה

אם יש עזות דקדושה זאת אומרת שיש גם עזות שאינה של קדושה, של סטרא אחרא, של קליפה. מהי העזות של הקליפה? עזות שלא מכירה בעזרת ה'. גם עוזיהו המלך בסוף ימיו, כשיותר מדי הצליח, זחה עליו דעתו. הוא חשב שהוא יכול להיות כהן גדול. הוא נכנס למקדש (דברנו על אוריינטציה של כניסה למקדש) ורצה להקטיר קטרת על מזבח הקטרת. מה קרה לו? זרחה צרעת במצחו. הוא נעשה מצורע, והיה מצורע כל ימיו עד שמת. הוא ישב מחוץ למחנה ובנו יותם מלך על הארץ. ברגע שהוא נכנס להקטיר את הקטרת בבית המקדש יצא הכהן הגדול ושמונים פרחי כהונה על מנת למנוע ממנו – אתה מלך, אבל כאן לא המקום שלך, זה המקום של הכהנים. איך קראו לכהן הגדול בימיו של עוזיהו המלך? בשם שלו עצמו – עזריהו. כלומר, הוא – שבמקור שמו עזריהו – רצה להחליף את עזריהו הכהן הגדול. אבל בעצם הוא פגם בזה, הוא שכח את ה' מרוב זחיחות דעת, מרוב ההצלחות – הוא נצח בהרבה מלחמות, בנה ויישב את הארץ וכו'. כתוב, כולנו מכירים ואולי גם שרים את הפסוקים בתנ"ך, שהוא בנה מגדלים וחצב בורות רבים – הוא בנה מגדלים בירושלים ואחר כך גם בנה מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים. הוא מאד מוצלח. היה "אֹהב אדמה" (סוד ח-ן, זוהי מציאת החן של עוזיהו), אוהב ארץ ישראל – מלך מאד מיוחד עוזיהו. אבל בסוף קצת נטרפה עליו דעתו, שדמה שהוא יכול להקטיר קטרת בבית המקדש כמו הכהן הגדול – אני עזריהו, אז אני כמו הכהן הגדול עזריהו, יכול להקטיר קטרת כמוהו. מה קרה לו? זרחה צרעת במצחו. למה? כי גלש מעזות דקדושה לעזות דסטרא אחרא. איפה מקום העזות בפרצוף האדם? עזות מצח. היות שהוא פגם בעזות – הוא אמור להיות עז, אבל עז דקדושה, והיות שהוא עבר את הגבול הרצוי – לכן העונש שלו היה במצח, שהצרעת זרחה במצחו.

בנין אילת ברוחניות ובגשמיות

בכל אופן, מה אנחנו לומדים עכשיו? שעוזיהו הוא הדמות ממנו לומדים איך בונים ומפתחים את העיר אילת. לבנות זה לתקן, להגדיל ולהרחיב – גם בגשמיות, וגם כמובן, עיקר בנין המלכות, בנין ירושלים שאנו מתפללים שה' יבנה כל יום, הוא לא רק לבנות בנינים וכבישים, אלא לבנות את העיר ברוחניות, שתהיה עיר יהודית מתוך מודעות יהודית. מי בונה? עוזיהו, שהוא עזות דקדושה. "וישִבֶהָ ליהודה" – הפסוק אומר "הוא בנה את אילת וישִבֶהָ ליהודה", הוא השיב את אילת ליהודה. חוץ מהפשט, שהוא השיב את אילת לממלכת יהודה, יהודה הוא כמו יהודי – מי שמאמין בה'. איך הוא בנה את אילת? על ידי שהוא משיב את אילת, את כל אנשי אילת, "ליהודה" – להודות בה', "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", להאמין חזק בה', להאמין בהשגחה פרטית, להאמין ב"אלהי אברהם", הראשון שבפרשת השבוע יורד דרומה, "ויסע... הנגבה". ככה לומדים מעוזיהו, עוזיהו למחרת שכב אמציהו עם אבותיו מתחיל לבנות את אילת ולהשיב את אילת ליהודה.

נפילת אילת בידי רצין באשמת בטול החנוך היהודי על ידי אחז

אחר כך, בהמשך כתוב בספר המלכים וחוזר על עצמו בדברי הימים, שהיה אחד – מלך גוי – בתקופת נכדו של עוזיהו שכבש בחזרה את אילת, הוציא אותה מממלכת יהודה וגרש מכאן את כל היהודים. הוא הושיב כאן אדומים או ארמים – קרי וכתיב בפסוק. מי היה המלך הזה? רצין מלך ארם. כנראה שהוא מלך רציני מאד, אותו רצין. הוא רציני מהסטרא-אחרא. מאיזה כח היה לרצין הכח, העזות דסטרא אחרא שמקורה ברצון בנפש, כאן להוציא את אילת מהיהודים? בגלל מי שהיה מלך היהודים באותה תקופה, באותו דור. מי היה אז מלך היהודים? אחז, הנכד של עוזיהו. לפי חז"ל, וככה יש כמה מאמרים בחסידות, הוא הכי רשע מכל המלכים שעמדו (כמו שגם למדנו בזמן האחרון). מה הרשע הגדול שלו? שהוא ביטל חינוך כשר, ביטל תלמודי תורה. עד שישעיהו הנביא היה צריך להקים חדר של ילדים, ללמד אותם תורה במחתרת – "אנכי והילדים". אז מי שהוא נגד חינוך מקורי – רואים פה משהו מאד חשוב לגבי אילת: באותו דור שיש אחד שמבטל את החינוך היהודי – כלומר, משרד חינוך לא כמו שצריך להיות, של יהודים – הוא נותן כח למי שהוא רציני בסטרא-אחרא להוציא את אילת מתחת ידי היהודים, למסור אותה לבני עשו, לאדום. יש פה הרבה מוסר השכל שאפשר להפיק מהסיפור הזה.

לבנות את אילת בגשמיות וברוחניות בשנת עזות דקדושה

בכל אופן, רוצים שוב לבנות את העיר הזאת, אילת, בגימטריא אמת – "אמת מארץ תצמח" – וצריך לבנות אותה עם עוזיהו. עם עוזיהו לפני שהוא נופל, לפני שזה גולש לעזות של סטרא אחרא. עם עוזיהו האמתי, שמכיר בעזריהו – שה' עוזר – והוא אוהב את ארץ ישראל, אוהב לבנות אותה. זה שייך לשנה הזו. בהשגחה פרטית מגיעים לכאן בתחלת שנת ע"ד, עזות דקדושה. ככה, כמו שאמרנו, בונים את אילת – גם בגשמיות, והעיקר, כמו שאמרנו, ברוחניות, בתודעה.

חיבור ירושלים והמדבר על ידי עוזיהו

עוד נקודה להשלמת הענין: כתוב "ויבן עזיהו מגדלים בירושלם ויחזקם" ובפסוק הבא כתוב "ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים". קודם כל, רואים שהוא מתחיל בחיזוק ירושלים ומירושלים הוא מגיע למדבר. לא כתוב איזה מדבר – זה יכול להיות מדבר יהודה, שיחסית קרוב לירושלים, ויכול להיות גם הנגב – לכיוון אילת, שהרי הוא בנה את אילת. יש פה איזה תהליך שמירושלים צריך להגיע דווקא למדבר. אצלנו זה לחבר את ירושלים לאילת על ידי מגדלים – זה המכנה המשותף. מגדלים = 127, חיי שרה וכו' (כפי שדובר לאחרונה על מספר זה, מספר השבת השביעי, מספר הראשוני ה-לב, כנגד המסע ה-לב, מסע עציון גבר-אילת, כמו שיתבאר). בכל אופן, הגימטריא של ירושלם ועוד מדבר (שמירושלים מגיעים למדבר, על יגי בנין מגדלים) עולה ארץ ישראללב-כבוד פעמים הוי'. בשני המקומות כתוב "ויבן מגדלים", ב"פ "ויבן מגדלים" = יה פעמים הוי', "ביה הוי' צור עולמים" = שמים, וביחד עם ארץ ישראל, ירושלם מדבר, עולה ב"פ תורה, כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה – התורה שבכתב נתנה במדבר ועל התורה שבעל פה נאמר "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם".

 

ה. סודות עציון גבר

להעשיר מאניות אילת

אמרנו קודם שבתורה, עוד לפני הסיפור בתנ"ך שעוזיהו בנה את אילת, מוזכרת אילת יחד עם עוד מקום – סמוך, כתוב שהוא ממש פרבר, המשך, של אילת – עציון גבר, "מאילת ומעציֹן גבר". כמה פעמים בתנ"ך, גם בתורה, בחומש דברים, ועוד כמה פעמים בהמשך התנ"ך, מוזכרות יחד אילת ועציון גבר. שם בונים אוניות, ספינות לנסוע לתרשיש, לאופיר, לסחור ולהביא זהב מאופיר. גם משהו מענין מאד, שאף על פי שחז"ל אומרים "הרוצה להעשיר יצפין" (כמו שהזכרנו), "מצפון זהב יאתה" אומר הפסוק (שהזהב בא מהצפון), כאן רואים בפירוש איזה "נעוץ סופן בתחלתן" – שהקצה העליון והקצה התחתון של הארץ מתחברים, ודווקא אילת, הנקודה הדרומית הזו, הוא מקום שמפליג עוד יותר דרומה באוניות, מגיע לתרשיש, לאופיר, ומביא משם זהב. כלומר, אפשר להעשיר גם באילת, ולא רק להחכים. כנראה שהיות ש"הרוצה להחכים ידרים", מי שבא לאילת כדי להעשיר – קודם שיעשיר, כל היהודים צריכים להיות עשירים, גם בגשמיות – אבל שיעשיר מכח החכמה. כנראה קשור לחכמה איך לבנות אוניות. קודם דברנו על המראה של מטוס, אבל אניה גם מפליגה בים – ים הוא כמו שמים, שטה בים כמו לשוט באויר – ומביאים בה זהב. אולי אפילו את משיח אפשר להביא מאילת, "על ענני שמיא", להפליג לאופיר ולתרשיש ולהביא בחזרה את מלך המשיח על העננים.

הופעת עציון גבר ב-מב המסעות

מה אפשר ללמוד מזה שאילת הולכת יחד עם המקום הזה, עציון גבר? אמרנו שבחמשה חומשי תורה אילת מוזכרת דווקא יחד עם עציון גבר, אבל יש מקום שמוזכרת עציון גבר בלי אילת, עוד קודם. בפרשת מסעי, אותה פרשה שבהמשכה יש את גבולות הארץ, כתובים קודם מב מסעות מיציאת בני ישראל ממצרים עד שהגיעו לגבול ארץ ישראל, על מנת להכנס לארץ תיכף ומיד. היו מב מסעות, וכתוב בחסידות שכל יהודי בחייו עובר את כל מב המסעות. כלומר, זה מודל כללי של נפש שחיה בעולם הזה. כמו שיש מושג גלגולים, שיהודי חי והולך לעולמו, ואחר כך כדי להשלים את התיקון שלו הוא בא עוד פעם לעולם הזה בגלגול – חיים חדשים. אבל גם בתוך החיים של כל אחד ואחד יש גלגולים שנקראים מסעות. אצל אברהם כל המסעות הם דרומה – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", הכל לכיוון (ירושלים, כך מפרש רש"י, שירושלים היא בדרומה של ארץ ישראל, ובהמשך לכיוון המדבר, לכיוון) אילת.

מסע התשובה של עציון גבר – מעברונה אל קדש

יש מב מסעות בתורה, ואחד המקומות שכתוב בהם "ויסעו... ויחנו..." הוא "ויסעו מעברֹנה ויחנו בעציֹן גבר. ויסעו מעציֹן גבר ויחנו במדבר צִן היא קדש". שוב, כל מסע מסמל משהו בחיי כל אחד מאתנו. הרי כולנו עוברים את כל המסעות האלה. אין מסע מבין מב המסעות שהוא אילת, אבל יש עציון גבר שהולך יחד עם אילת – סימן שזה המסע. הוא בין עברונה לקדש, סימן שזה מסע בחיים שכל אחד צריך לעבור והוא בין עברונה לבין קדש. קדש אני מבין – לשון קודש, משהו קדוש. מה זה עברונה? יש כמה הסברים בחסידות. אחד מהם שעברונה לשון עבירות, שיהודי עושה עבירות. לפי זה, בין עברונה – בין המצב של עבירות – לבין קדש, המצב שכבר קדוש, יש באמצע ממוצע שהוא אילת, עציון גבר. מה זה אומר? שאילת היא המקום הכי מצוין כדי לעשות תשובה. מה המקום בין העבירות לבין להיות קדוש? תשובה. קודם הייתי בעברונה וכעת נוסעים מעברונה ומגיעים לאילת, ואחר כך מאילת נוסעים הלאה ומגיעים לקדש.

עצת ההתגברות

שוב, במסעות לא כתוב אילת אלא דווקא עציון גבר. אז גם בעציון גבר צריך לדרוש את השם. ה' בורא כל מקום וכל דבר על ידי שמו בלשון הקדש – וכאן נקרא "עציון גבר". עציון לשון עצה וגבר לשון להתגבר. במילים הכי פשוטות, מה אומר עציון גבר? שהעצה שלך היא להתגבר. אתה בעברונה וכעת צריך להגיע לעציון גבר – מה העצה? כתוב שכל ספר התניא, יסוד חסידות חב"ד, הוא "ספר עצות לתחלואי הנפש" (כך אמר הרבי הקודם של חב"ד). מי שקשור לחסידות ברסלב יודע שכל ברסלב זה לקוטי עצות. מי שמסתכל בזהר הקדוש רואה שכל המצוות הן "תריג עיטין", תריג עצות. מה העצה? גבר – תתגבר, תגלה את הכח-גברא שבך, שזה גם חיות. כח גברא הוא חיות בעבודת ה'. ככה, עם העציון גבר, אפשר לצאת מהעברונה ובסוף תגיע לקדש.

"עֹצה עיניו לחשֹב תהפֻכות קֹרץ שפתיו כִלה רעה"

יש פסוק בספר משלי שקשור לשם "עציון גבר", והצורה של המלה עצה היא חד-פעמית בכל התנ"ך. כתוב "עֹצה עיניו". כעת נלמד פסוק, שמן הסתם איננו מכירים אותו כל כך: "עֹצה עיניו לחשֹב תהפֻכות קֹרץ שפתיו כִלה רעה". הפשט של הפסוק הזה לא מדבר בצדיק אלא בהיפך-הצדיק, ברשע. מה זה "עֹצה עיניו"? יש שני פירושים. התרגום ורש"י אומרים ש"עֹצה" הוא מלשון עצה, לשון עציון, שהוא רומז – כאילו נותן עצות בעינים שלו. כמו מישהו שרומז בעינים. האבן עזרא כותב – וכמותו עוד מפרשים – ש"עֹצה עיניו" הוא כמו "עוצם עיניו". לפי זה השרש עצם הוא בעיקר עץ. נחזור לשם העיר שסמוכה לאילת – עציון גבר. במלה עציון יש גם עֹצה וגם עיניו – גם עץ וגם עין. או שזה עוצה בעיניו לחשוב תהפוכות או עוצם עיניו לחשוב תהפוכות. אחר כך "קֹרץ שפתיו" – גם כמו רומז, אבל יש פירוש אחד שהוא מגזים בדבור, מדבר גבוהה-גבוהה. אחר כך "כִלה רעה" – שהוא גומר לעשות את הרעה. המפרשים מסבירים[ח] שיש בפסוק הזה במשלי שלש דרגות, כנגד מחשבה-דבור-מעשה, שלשת לבושי הנפש. יש לנפש שלושה לבושים – קודם חושבים, אחר כך מדברים, אחר כך עושים. יוצא שהפסוק הזה הוא אב-טיפוס של מחשבה-דבור-מעשה – קודם "לחשוב תהפוכות", אחר כך "קֹרץ שפתיו", ובסוף "כלה רעה".

הדרך לכלות את הרע מתחילה במחשבה על מהפכה

אבל, כדרך החסידות, אפשר לפרש את כל הפסוק ולהפוך אותו מרע לטוב, לעשות אותו פירוש מאד טוב. נתחיל מהסוף, אפשר לפרש ש"כלה רעה" היינו לכלות את הרעה, לסלק את הרע מהעולם לגמרי, "בלע המות לנצח", "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". אם התכלית היא לכלות את הרעה, הפסוק מסביר איך מגיעים לכך – איך מכלים את הרע מהעולם, שיהיה רק עולם של שלום וטוב, אהבה ושמחה, כמו שדברנו. איך? קודם כל צריך "עציון גבר" – להתגבר בעצה, ב"עֹצה עיניו". עין היא גם לשון עיון – להתבונן עמוק במשהו, איך משיגים אותו. במה צריך להתבונן כאשר "עֹצה עיניו"? "לחשוב תהפוכות" – לעניננו, צריך לחשוב איך לחולל מהפכה בארץ.

להתחיל את המהפכה מלמטה

יש ביטוי בחז"ל "תתאה גבר". אמרנו שאם כי יש את כל ארבע האוריינטציות האפשריות איך לראות ולמקם את אילת, בכל אופן הפשט הכי פשוט שהיא למטה – הנקודה הכי למטה במפת ארץ ישראל. יש משל שמובא בחסידות מאדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד, שכתב את ספר התניא – הוא אומר שכאשר רוצים להרים בנין צריך להרים אותו מלמטה. המנוף צריך לתפוס את הבנין שהוא רוצה להרים מלמטה. אם המנוף יתפוס באמצע הוא יכול לשבור ולפרק את כל הבנין. הוא רוצה להשאיר אותו שלם, ולכן צריך לתפוס דווקא מלמטה.

ממחשבות מהפכה לדבורי עזות דקדושה

זאת אומרת שאם אני רוצה לחולל מהפכה בארץ ישראל – מהפכה טובה – כמו שכתוב כאן בפסוק, "לחשוב תהפוכות", לתכנן מהפכה, אז צריך להיות "עֹצה עיניו לחשוב תהפוכות". כמו שאמרנו, רומז לעציון גבר – צריך להתגבר באיזו עצה. מה העצה? לחשוב תהפוכות. אחר כך צריך להיות "קֹרץ שפתיו" – מה זה? לדבר בעזות דקדושה. בסוף יהיה "כלה רעה" – לכלות ולסלק את הרעה מן העולם. אחרי שיש תכנון של "עֹצה עיניו לחשוב תהפוכות" צריך להיות "קֹרץ שפתיו". איך אני יודע ש"קֹרץ שפתיו" פירושו לדבר בעזות דקדושה?

תהא שנת ע"ד: דבורי עזות דקדושה – "על דבר שרי אשת אברם"

אמרנו שהשנה הזו היא תהא שנת עזות דקדושה, אבל עוד לפני כן היא תהא שנת עד. עד יכול להיות הרבה מאד דברים, איך הגענו לר"ת עזות דקדושה? יכול להיות עוד מליון דברים. מי אומר לי שרומז דווקא לעזות דקדושה? אחת מדרכי ההתבוננות שעושים בקבלה וחסידות היא שמחפשים את ההופעה הראשונה של משהו, איפה כתוב פעם ראשונה בתורה. היום יש גם אמצעים פשוטים – תקליטור שאפשר מיד לחפש. אני רוצה לחפש את הפעם הראשונה בתורה שכתוב ראשי תיבות עד. משהו פשוט מאד, שיש שתי מילים שאחת מתחילה ב-ע והמלה שאחריה מתחילה ב-ד. אני פותח את התקליטור, מחפש במחשב, ומיד קופץ לי פסוק דווקא מפרשת שבוע. אם כן, זה קשור למה שצריך "לחיות עם הזמן". מה כתוב בפרשת שבוע? "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". עד כאן – זה חידוש גדול, שעד כאן, בכל פרשת בראשית ובכל פרשת נח, עד תחלת פרשת לך לך – אין שום ר"ת עד אחד אחרי השני, קודם ע ואחר כך ד. עד שמגיעים לביטוי "על דבר" – "על דבר שרי אשת אברם". פרעה לקח אותה, אבל אברהם ידע שתצא בשלום – יש שיחה מאד חשובה של הרבי[ט], שאברהם בשום פנים לא היה מבקש ממנה להפקיר עצמה אצל פרעה אם לא היה יודע שהיא תצא בשלום, תתגבר ותנצח את פרעה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" כמו ביציאת מצרים (ואחרת הוא לא היה מרשה שזה יקרה). היא שם, וה' שומר אותה, ולא די בכך אלא "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". איך רש"י מסביר, לפי חז"ל, את "על דבר"? ששרה אומרת. יש מלאך, והיא שולטת על המלאכים – היא אומרת למלאך "הך" והוא מכה. אז מה פירוש "על דבר" – על ידי הדבור שלה. "על" כמו "על ידי", על ידי הדבור שלה. איזה סוג דבור יש לה, "על דבר שרי אשת אברם"? יש לה דבור של עזות דקדושה.

"על דבר שרי" ו"על דבר שרה" – הכאת פרעה והכאת אבימלך

עד זה גם אותיות עֵד. כשאני אומר תהא שנת עד יכול להיות גם תהא שנת עֵד. כתוב "על פי שני עדים יקום דבר" – לא מספיק עד אחד, צריך שני עדים. איך זה עובד במקרה שלנו? גם בפרשה הבאה כתוב שוב "על דבר". שם אחרי שאברם קבל את ה-ה ונקרא אברהם, ושרי קבלה את ה-ה ונקראת שרה (ולא שרי). וגם שם כתוב – "על דבר שרה אשת אברהם", "כי עצר עצר הוי' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". הסיפור חוזר – כעת לקח אותה אבימלך מלך פלשתים (לא פרעה מלך מצרים), קליפת פלשתים עוד יותר קרובה אלינו, בתוך הארץ. הוא לוקח את שרה ורוצה לאנוס אותה ח"ו, וקורה אותה דבר – "על דבר שרה", וגם שם רש"י מפרש על פי דבורה. יש כאן רמז נחמד, "כי עצֹר עצר הוי' בעד [ב עד, זה העד השני, הפעם השניה שכתוב 'על דבר'] כל רחם בבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". אם כן, אני רואה פעמיים שתשע"ד היא שנת "על דבר שרה אשת אברהם". הפעולה ששרה פועלת בדבורה, ב"קֹרץ שפתים" שלה, נגד פרעה – "על דבר שרי אשת אברם" – הוא שלילת כח הגברא שלו, כפי שכתוב.. בפעם השניה "עצר עצר הוי' בעד כל רחם" – ששום דבר לא יצא מהנקבים שלהם. היחס הוא בין זכר לנקבה – להכות בחינת דכורא של הקליפה ובחינת נוקבא של הקליפה. עד אחד מסתכל על הפן הזכרי של המאורע, והעד השני על הפן הנקבי של המאורע – אבל שרה פועלת את שני הכחות ב"קֹרץ שפתים" שלה.

עזות דקדושה בכח הדוברות הנשית

כמה שוה הביטוי "על דבר"? שוב, מה יצא לנו? שהשנה הזו היא תהא שנת על דבר – הפעם הראשונה שיש ע"ד בתורה. שתי מילים פשוטות, כמה זה שוה? אשה[י]. סימן שיש פה משהו עצמי, זה הביטוי בחסידות – יש פה משהו מאד עצמי, שאשה צריכה להיות עם כח של דבור וגם עזות דקדושה, שהיא אומרת למלאך 'תכה' והוא מכה. אנחנו מסבירים שוב ושוב שהדוברות של עם ישראל בארץ שייכת דווקא לנשים. יש לנו בעיה, אין דוברות בארץ – אין דוברות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, דוברות של "גרש את האמה הזאת ואת בנה". מאיפה יודעים שזה שייך לנשים? מהפסוק "כן בנות צלפחד דוברות". מי הכי אוהב את ארץ ישראל וממילא הכי ראוי להציג את הארץ בפני אומות העולם? בנות צלפחד. הפסוק אומר שהדוברות נמצאת אצלן, "נתן תתן להם". גם כאן רואים שהדוברת הכי חזקה היא שרה אמנו, היהודיה הראשונה בעולם. אז יש שני עדים של "על דבר" – "וינגע הוי' וגו' על דבר שרי אשת אברם" ו"כי עצר עצר הוי' וגו' על דבר שרה אשת אברהם". איך היא עושה זאת? היא לא מדברת עם אבימלך אלא מדברת עם המלאכים, רומזת בשפתים שלה. זה מאד טוב לפירוש הפסוק שלנו ממשלי – "קֹרץ שפתיו כלה רעה" למעליותא.

"תתאה גבר" – התחלת המהפכה מאילת-עציון גבר

אם כן, יש לנו כעת פירוש מושלם לפסוק הזה. איך הגענו אליו? מהמקום הזה, אילת, שהוא גם עציון גבר. המקום-המסע שבין עברונה לבין קדש. אמרנו שה"עציון גבר" רמז בפסוק "עֹצה עיניו לחשֹב תהפֻכות". אמרנו ש"תתאה גבר" – חוץ מזה שהמנוף צריך לתפוס את הבנין מלמטה, מאילת, יש עוד כלל גדול בהלכה ש"תתאה גבר", שמי שהכי למטה גובר, משפיע על מי שלמעלה ממנו. מי הוא ה"תתאה גבר"? אילת, הכי תתאה. הוא גובר להשפיע. כאן זה המקום לחשוב תהפוכות, איך מחוללים תהפוכה אמתית, שהמדינה הזאת, הארץ שלנו, תהיה ארץ יהודית אמתית – עם תורה שמחה, עם אהבת ישראל, עם אחדות עם ישראל. יש כמובן תנאים על פי תורה, כמו שכל בן תורה יודע, איזה לא-יהודי יכול לגור בארץ ישראל, באיזה תנאים, אבל כמובן לא שיגזול מאתנו את הקרקע. לשם כך צריכים להתעצם – "עֹצה" גם מלשון להתעצם, עוצם עינים, להתגבר, "עציון גבר", כאן, כדי שה"תתאה" תגבר. לחשוב את התהפוכות, לחשוב את המהפכה, לקרוץ בשפתים, לדבר כמו שרה אמנו בעזות דקדושה, ולכלות את הרעה – לכלות את כל התופעות הבלתי-רצויות ולעשות שלום אמתי בארץ.

המסע ה-לב

נסיים בעוד דבר: אם אילת רמוזה במסע של עציון גבר, בין עברונה לקדש – איזה מסע זה מבין ה-מב מסעות? חשוב לדעת, כי בקבלה מב המסעות מכוונים כנגד השם של מב אותיות. יש שם קדוש של מב אותיות, שראשי התיבות שלהם הם "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה וכו'" – כל מסע מכוון כנגד אחת האותיות האלה. מאד חשוב לדעת איזה מסע הוא עציון גבר, שהיא אילת. אם באמת מסתכלים בתורה רואים שהוא מסע מאד חשוב במספר שלו. מבין ארבעים ושנים המסעות של עם ישראל, שהם-הם ארבעים ושנים המסעות של כל יהודי בחייו, עציון גבר הוא המסע ה-לב. בספר התניא של אדמו"ר הזקן פרק לב הוא הפרק של אהבת ישראל. המסע הזה הוא סוד אהבת הלב. דברנו בהתחלה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, כל הזמן נוסע הנגבה – נוסע להתעצם עם המדה שלו, "חסד לאברהם", אהבה לכל יהודי. הוא גם אוהב את הבריות, רוצה לקרב את כולם לאמונה בא-ל אחד. הוא מתעצם כל הזמן, מתגבר יותר ויותר, נוסע הנגבה – אהבה (הנגבה = ה פעמים אהבה, אהבה פנים ואחור).

מסע האהבה ה-לב – "לעשֹתה לאהבה"

יש תופעה מיוחדת במינה בתורה, שאם בודקים כמה פעמים מופיע שרש אהב בכל חמשה חומשי תורה – כמה אהבות יש בתורה – רואים שיש בדיוק מב אהבות בתורה. כתוב ש-מב האהבות שיש בתורה הן-הן ה-מב מסעות[יא]. כל מסע הוא עוד אהבה ועוד אהבה שכתובה בתורה. הכל בסוד הפרשה שלנו, "ויסע אברם ['אברהם אֹהבי'] הלוך ונסוע הנגבה". זאת אומרת שאילת, עציון גבר, היא כנגד הפעם ה-לב שכתוב אהבה בתורה. צריך לבדוק מה האהבה ה-לב בתורה, ורואים שזה הפסוק של אהבה שמיד לאחר הפרשה השניה של קריאת שמע בחומש דברים – "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשֹתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". מה מיוחד בפסוק הזה? מכל האהבות שבתורה את הפסוק הזה מביא אדמו"ר הזקן, בעל ספר התניא, בהקדמת שער היחוד והאמונה בתניא. הוא אומר שהחידוש של הפסוק הזה דווקא מכל פסוקי האהבה, לגבי אהבת הלב, שכתוב בו  "לעשותה לאהבה". מה אני לומד מכאן? שעושים-מיצרים את האהבה על ידי התבוננות. שיש עבודה נפשית להגיע לאהבה – היא לא רק רגש שמתעורר ספונטאנית בלב, אלא יש עבודה שלמה בנפש כדי ליצור או להוליד את מדת האהבה בלב. זה היסוד המוסד של חסידות חב"ד, שנלמד מהאהבה ה-לב מ-מב האהבות – האהבה שכנגד עציון גבר, אילת.

סגולת הדבקות ברבי באילת

איך רש"י מסביר? שמתוך ה"לעשֹתה לאהבה" – האהבה שעושים על ידי התבוננות (בדיוק כמו הפסוק "עֹצה עיניו לחשֹב תהפֻכות", קודם מתבוננים, ואז מגיעים ל"קֹרץ שפתיו וגו'"), היא אהבה שמביאה ל"ללכת בכל דרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים". מגיעים ליכולת לאמץ את כל המדות של ה' שכתובות בתורה (קודם דברנו על עוזיהו, שאביו אמציהו). כתוב "כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". מה הכוונה "לדבקה בו"? השכינה היא אש, אי אפשר ממש להדבק בה. אלא להדבק בתלמידי חכמים. מה זה? שכל יהודי מצווה, וזו תכלית האהבה הזו – אהבה מספר לב בתורה – למצוא את הצדיק, התלמיד חכם, של הדור, ולהדבק בו. אצל חסידים אומרים – למצוא את הרבי ולהתקשר ולהדבק ברבי. זו התכלית של האהבה. אם כן, מה לומדים כאן לסיום? שאילת היא המקום הכי טוב בשביל להיות חסיד, כי האהבה המיוחדת של אילת מביאה לכך. גם, בשביל להיות חסיד צריך קודם לאמץ את המדות של ה' – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" – ואחר כך זוכים ל"ולדבקה בו", להתדבק בצדיק [רבי הלל אמר שמתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי-גבול ורבי הוא בלי-גבול בגבול. אילת, עומק דרום, היא המקום הכי טוב להגיע למדרגת רבי שהוא בלי-גבול בגבול, אחרי שהחסיד הוריד את כל הגבולות ("וירד הגבול"). תכלית הורדת הגבולות היא להוריד את הבלי-גבול את תוך הגבול, והיינו ההדבקות ברבי (וממילא רכישת ההליכה במדותיו של ה')]. הצדיק הראשון הוא אברהם אבינו, אותו אחד שנוסע הנגבה ו"ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוא קורא לכולם להאמין בה' אחד, קורא לכולם לחולל את המהפכה הטובה שמתחילה מלמטה, בבחינת "תתאה גבר".

סוד האות ה-לב בשם מב – מקור העזות דקדושה

עוד נקודה חשובה: האות ה-לב של השם של מב אותיות, שכנגד עציון גבר (אילת) היא ה-ג של "יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך", האות השניה של השם הששי הכלול בשם של מב אותיות, שכנגד ספרית הגבורה שביסוד (סוד השם של הרבי הקודם – יוסף יצחק) – דהיינו כח גברא, אבר חי, חיות רבה בעבודת השי"ת כנ"ל. "יחיד גאה" על דרך "אשירה להוי' כי גאה גאה", מקור העזות דקדושה, העבודה המיוחדת של שנה זו.

בזה נסיים ונאחל שנזכה לכל הסגולות המיוחדות של אילת, שהן בעצם הכל: מאהבה, עומק דרום שהוא עומק אהבה אין סוף לכל יהודי וגם לכל הבריות, לקרב את כל העולם "לעבדו שכם אחד", אבל בדרך הנכונה. ועד לעזות דקדושה – צריך אהבה, שמחה, עזות דקדושה, בטחון עצמי, דבקות ה' – כל הסגולות של אילת שדברנו, אילת בגימטריא אמת. הפסוק אומר "והאמת והשלום אהבו", לחיים לחיים. נשמע עוד כמה שירים.

 

ז. עוד מסודות אילת ועציון גבר

[בשיט בסירה:]

ראשית התפשטות ארץ ישראל לכל הארצות

יש כאן שני יעדים, שני 'עד'ים של תהא שנת עד – רואים מכאן את ירדן וגם את סעודיה. צריך שיהיה "עד ועד בכלל" – לכבוש את שתיהן, מכח הים, מכח ה"עלמא דאתכסיא". מכאן יכול להתחיל מה ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות".

[בישיבת תות"ל אילת:]

"אילת אהבים"

העיר אֵילַת היא אותיות איֶלֶת. בתהלים יש "אילת השחר", שהיא אסתר המלכה, סמל של גאולת ישראל, שתתחיל להאיר מאילת, ובמשלי כתוב "אילת אהבים ויעלת חן", שהיא ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן אמת (אילת = אמת, אהבים = חן). לפי זה אילת היא מקום שמסוגל ללימוד תורה שבעל פה, עליה כתוב "אילת אהבים ויעלת חן" (שמעלה חן על לומדיה). [הרב ארז: הרבי אמר שזה מקום ששמים וארץ מתחברים וגם שזה המקום שממנו יוצאת תורת ארץ ישראל]. כן, חזרנו על זה בשיעור. פירוש אחד לגברי הרבי הוא "אמת מארץ תצמח" ופירוש שני – שאמרנו בשיט ובעצם גם בשיעור – שמכאן התורה מתפשטת לכל העולם, לכבוש את כל העולם. אם יורדים עוד מאילת בלי לכבוש זה לא טוב – זו הירידה למצרים. אבל כשממשיכים לרדת כדי לכבוש זה כבר סיפור אחר, "ופרצת".

ר"ת אילת – סוד כחו של יוסף

נחפש ראשי תיבות אילת בתורה. הפעם הראשונה שיש אילת ישר בר"ת הוא מאמר פרעה לאנשי מצרים – "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". רש"י מפרש שם שהוא אמר להם למול, והם באו וצעקו ופרעה אמר להם "הרי גזר על התבואה והרקיבה מה אם יגזור עלינו ונמות", ולכן "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". מכאן שאפילו פרעה מודה בכחו העל-טבעי לגמרי של יוסף הצדיק ואומר לעשות כל מה שהוא אומר. נמצא שהכח של אילת הוא הכח של יוסף הצדיק למול את המצרים (אז הוא לא זכה להחזיר אותם למוטב כרצונו, אך לעתיד לבוא הוא יזכה)!

ר"ת אילת למפרע – סוד שם אהיה

הפעם הראשונה שיש ר"ת אילת למפרע היא בתחלה חומש שמות, בדיוק באותו פסוק של שם אהיה (שסכל התנ"ך נמצא רק בפסוק הזה): "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". זה פלא, כי אילת היא אהיה ברבוע כנ"ל, ויש בכל התנ"ך רק פסוק אחד של שם אהיה. אפשר להוסיף לזה – כמדומני דבר שטרם אמרנו – שיש משהו עיקרי דווקא בשם אהיה שמופיע בסוף הפסוק, "אהיה שלחני אליכם" (עוד יותר מאשר בתחלת הפסוק, "אהיה אשר אהיה"). אחרי שמשה שואל "מה אומר אלהם" כתוב "אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". על פי פשט לא מאה אחוז ברור ש"אהיה אשר אהיה" הוא שם קדוש, השם שהוא מתכוון שהוא יאמר. כתוב שה' אמר "אהיה אשר אהיה", ואני יכול לחשוב שזה לא שם, אלא הקדמה שאחריה ה' יאמר מה השם. אבל ב"תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" מוכח שזה שם קדוש, שם של ה', ומכאן אפשר ללמוד למפרע שמה שהיה קודם הוא גם שם. בלי זה הייתי יכול לחשוב שזה רק משפט, ולא שם קדוש (ואכן באותה פרשה כתוב כמה פעמים "אהיה" לא כשם קדוש). ההוכחה היא "אהיה שלחני אליכם" – ה-א של אילת למפרע[יב].

ר"ת אילת (שלא כסדר) – סוד לידת יצחק

להשלמת הדרוש הזה: נחפש אילת בר"ת מבלי להקפיד על סדר האותיות. מענין שאלה – הפעם הראשונה של אילת ישר והפעם הראשונה של אילת הפוך – הם השני והשלישי. יש לפני כן רק פעם אחת, לא לפי סדר האותיות – שייך לפרשת שבוע, לך לך, "הלוך ונסוע הנגבה" – שבברית מילה כתוב "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת". "יצחק אשר תלד לך" ר"ת אותיות אילת (לא לפי הסדר), זו הפעם הראשונה בתורה. עד פרשת לך לך אין אילת בר"ת, ואחר כך יש אילת – שייך ללידת יצחק, גבורה ועוז. אחר כך, הפעם הבאה היא האילת של יוסף והפעם הבאה האילת של שם אהי' שה' אומר למשה. אחר כך, כשממשיכים לחפש יש הרבה אילת בתנ"ך לא לפי הסדר (ומעט מאד לפי הסדר). זה חידוש, שקודם יש פעם אחת בפרשתנו אילת לא לפי הסדר, ואחר כך יש את הישר ואת ההפוך.

"כרך תרנגולא"

בתרגום יונתן בכל מקום שכתוב "עציון גבר" – שסמוך וקשור לאילת – מתרגם "כרך תרנגולא". לפי זה כל כרך, כל עיר, היא עציון (עיר ציון). היום יש עוד עציונים, יש גוש עציון, ניר עציון – יש כל מיני 'עציונים'. תרנגול = נצח ישראל = אברהם-אילת כפי שדובר. מכל בריות מעשה בראשית מיוחד הוא התרנגול שזכה לשבעה קולות בפרק שירה:

תרנגול אומר. בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן עדן, זולפים כל אילני גן עדן בשמים , ומרננים ומשבחים, ואז גם הוא מתעורר ומשבח:

בקול ראשון אומר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה".

בקול שני אומר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה".

בקול שלישי אומר: עמדו צדיקים ועסקו בתורה, כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא.

בקול רביעי אומר: "לישועתך קויתי הוי"'.

בקול חמישי אומר: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך".

בקול שישי אומר: "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם".

בקול שביעי אומר: "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".

התרנגול מעורר אותנו משנתנו, מתרדמתנו ושקיעתנו בהבלי העולם הזה. הוא מגלה לנו את תכלית חיינו כאן למטה (בעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה ממנו, המקום שבו נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה לשכון נצח), איך לעבוד את השי"ת ואיך לחולל מהפכה בארץ ישראל. "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" – "המבדיל... בין אור לחשך בין ישראל לעמים". שלשה שמות יש לו – גבר שכוי תרנגול. שכוי ועוד גבר = ישראל. תרנגול = נצח ישראל כנ"ל. גבר שכוי תרנגול = קדוש קדוש קדוש. במספרים, יש כאן סדרה רבועית עולה אשר הבסיס שלה הוא בכר, האותיות השניות של גבר שכוי תרנגול – "בני בכרי ישראל" (מגבר לשכויענוה, מ-שכוי לתרנגולשמחה, ענוה שמחה = כב ברבוע, שלמות ההתכללות של כב אתוון דאורייתא). אילת הוא המקום לשמוע את קולות התרנגול, להתעורר לעבודת ה', להשכים לחשוב תהפוכות, לחולל את המהפכה המיוחלת.  

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] חלק המילוי, ה'בכח' של "לך לך": למד כף למד כף = אברהם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" = אברהם פנים ואחור.

[ג] "הנגבה" (פעמיים בתנ"ך, שתיהן כאן בתחלת פרשת לך לך – "ויסע... הנגבה", "ויעל אברם ממצרים... הנגבה") = ה פעמים אהבה (אהבה פנים ואחור), הערך הממוצע של כל אות (רת"ס "הנגבה" = אהבה, "הנגבה" = ד פעמים אהבה), מדת "אברהם אֹהבי", פנימיות מדת החסד, "חסד לאברהם". והוא עולה שם א-דני, השם שהתחדש על ידי אברהם, הראשון להכיר בהשי"ת כ"אל אדון על כל המעשים" = "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה".

[ד] לפי עוד פירוש ברש"י "ואגדלה שמך" הוא כנגד "ואלהי יעקב", נמצא רמוז שה-ה של אברהם נתנה לו בזכות יעקב, "ליעקב אשר פדה את אברהם" (והיינו מה שנפדה מאור כשדים כפירוש חז"ל. מאז, מעמידתו של אברהם אבינו בנסיון הראשון שלו – "הכל הולך אחר הפתיחה" – בכחו להקרא אברהם, בזכות יעקב הבחיר שבאבות שעתיד לעמוד ממנו).

[ה] אהיה היינו פעמיים י ועוד א (כמבואר יחס זה בחכמת ההנדסה במ"א, איך שכל מרכיבי הרבוע של י, נקודות קוים שטחים, עולה אמת, אהיה ברבוע). הסדרה הרבועית הנבנית על פי הגיון זה היא: 1 10 29 58 97 146 205 274 353 442 541 650... בסיס הסדרה הוא 10. לפני ישראל בא בעל שם (ישראל בעל שם טוב) שעולה טוב (הוי' במספר קטן, שם אהוה המיחד שמים וארץ) פעמים הוי'. לפני בעל שם באה שמחה! משני צדדי ישראל יש כפולות של שם הוי', 442 = 17 פעמים 26 ו-650 = 25 פעמים 26, יחד 42 פעמים הוי', 1092, סוד "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" הכתוב בתפלין של מארי עלמא, כאשר בתפלין שלנו יש 42 שמות הוי' ב"ה. 7 המספרים הראשונים של הסדרה = 546 = חצי 1092 = 3 פעמים יעקב, אהיה פעמים הוי' כנודע. אח"כ בא מרדכי, ב"פ 137. יש כאן חן (מידד, סוד מט-ט, ז ברבוע ועוד ג ברבוע, כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד חלוקת ה-י של שם הוי'), מהיטבאל (אלדד מידד) עולם (ב"פ חכמה, "כלם בחכמה עשית") וכו'. תן לחכם ויחכם עוד.

[ו] רמוז כאן דרום בדילוג ("הלוך ונסוע") מעניין: "... ודור בא והארץ לעולם..." – דילוג של 8 אותיות מ-ד ל-ר, 4 אותיות מ-ר ל-ו, 2 אותיות מ-ו ל-ם, חזקות של 2 יורדות ("וירד הגבול"). דרום רמוז כאן ב-יה אותיות, ה במשולש (פנות שתי צורות המשולש: למד ו-אדם), חוץ מאותיות דרום שאר האותיות = אילת!

[ז] אמונה-בטחון אהבה-יראה = 406, משולש כח = 7 פעמים חן = אתה (אברהם, עליו נאמר "אתה כהן לעולם" – כהן היינו מי שיודע לכוון את כל הכיוונים). שרשי אהבה-יראה (חסד וגבורה) בבטול-שמחה (חכמה ובינה), יחוד או"א שהוסבר בפנים, שהם גם שרשי גילויי אמונה ובטחון, כמבואר במאמר אמונה ובטחון (אין ויש). בטול-שמחה = 400, 20 ברבוע, ת, ויחד עם 406 = 806 = לעשות (תכלית מעשה בראשית) = אל פעמים הוי' (בסוד "אל הוי' ויאר לנו"). שאר 7 שמות הפנימיים של הספירות = 3354 = הוי' פעמים "הוי' הוא האלהים" = 3 פע' 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

[ח] ראה ביאור הגר"א עה"פ.

[ט] לקו"ש ח"כ עמ' 38 ואילך.

[י] הר"ת הם עד ושאר האותיות רלבד מילויי הוי' עסמ"ב. בספר על 1820 כתוב שהמלה ה-1820 בתורה היא "לרֹב" – כאילו אומר עד-לרֹב.

[יא] ראה במאמר "מב מסעות של אהבה" בספר שערי אהבה ורצון.

[יב] "אשר יאמר לכם תעשו" = 1618, המספר של חתך זהב (1.618), שייך לחתוך של ברית המילה שיוסף תבע מהם. "תאמר לבני ישראל אהיה" = 1295 = 37 פעמים 35 (כפולה של 3 ראשוניים, 5 ו-7 ו-37, נמצא שה'יסוד' = 49 = 7 ברבוע).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com