חיפוש בתוכן האתר

תנועת "דרך חיים" הכינוס השני - ב אב תשע"א הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

תנועת "דרך חיים" הכינוס השני - כפר חב"ד

ב אב תשע"א

נפתח עם איזה דבר תורה: ידוע שהימים של בין המיצרים הם כנגד אותיות האלף-בית. יש כב ימים, והיום כבר ג' אב – האות ע. כמו בוידוי, כל יום מתקנים אות. ל-ע יש משמעות מיוחדת לגבי תקופה זו, כי במגילת איכה בכמה פרקים – הראשונים – ה-פ מופיעה לפני האות ע. לכאורה לפי סדר האלף-בית זה לא מדויק, אז חז"ל דורשים במדרש שעיקר החטא והסבה שהקדימו את הפה לעין, שהעידו מה שלא ראו, וממילא עיקר התיקון להקדים חזרה את העין לפה, כלומר לדבר רק דברים שרואים אותם. יש ראיה בעין בשר, בגשמיות, ויש ראיה בעין השכל שבלב – זה גם טוב. אם אני רואה משהו בעין השכל שבלב, אף על פי שעדיין איני רואה אותו במציאות, בהחלט אני יכול לדבר עליו. אם איני רואה אותו בכלל – אני סתם שקרן. מה זה שקר? שאני אומר דבר שלא ראיתי בכלל. מה שאנחנו כאן עושים – מנסים לדבר ולקדם נושאים שעדיין העין הגשמית לא תופסת בהם, אבל צריך להיות קודם עיון. אדמו"ר האמצעי כותב בתחלת קונטרס ההתבוננות (שער היחוד) שהתבוננות היא עיון בלשון  חז"ל, עיון לשון עין – צריך לתת את הדעת, להעמיק. יש "עין השכל במח", סוד השבת, ו"עין השכל שבלב", סוד המקדש – "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". העיקר הוא עין השכל שבלב, ולכן תקופה זו שייכת לבית המקדש. צריך לפתח מאד את עין השכל שבלב, את החוש לראות דברים מתוך עיון נכון, עיון עם רגש, ואז צריך להיות "לבא לפומא גליא" – כל מה שאני רואה בלב, אדרבא, שאומר אותו בצורה הכי טובה, אפרסם בריש גלי, אבל מוכרחים שהעין תבוא קודם.

יש פסוק בתחלת פרק מ"ה בתהלים (שכולו הולך על משיח, כפי שמסבירים המפרשים): "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר". קודם כל יש "רחש לבי דבר טוב" ואחר כך "אומר אני". זה בדיוק מה שאמרנו כעת, שקודם צריך להיות "דבר טוב" שאותו "רחש לבי", ב"עין השכל שבלב", ששם "את חזי כולא". כך רשב"י אומר לרעיא מהימנא, שאף על פי שלכאורה לא ראה את פני ה' אלא רק את אחוריו, אבל הוא אומר לו שב"עין השכל דבלבך" ראית גם את הפנים של ה'. כלומר, שאפשר לראות הכל במקדש. "עין השכל שבלב" היא סוד המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שם ה' ממש – עם הפנים שלו – שוכן. זה ממש יוצא מהפסוק הזה, "רחש לבי דבר טוב", "דבר טוב" גם מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – לשון מנהיג. כלומר, שאני מצייר לעצמי, אף שעדיין איני רואה, שיש "דבר טוב" לדור. אחר כך "אומר אני מעשי למלך" – כל מה שאני עושה הוא בשביל שיהיה מלך לעם ישראל. זו מצות עשה דאורייתא, מצות עשה ראשונה לעם ישראל שנכנס לארץ, להעמיד להם מלך. אחר כך להכרית זרעו של עמלק ואחר כך לבנות להם בית הבחירה – הכל תלוי במלך. לכן "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך", בעצם מה שאנחנו עושים כאן – אנחנו אומרים "מעשי למלך". בשביל שה"מעשי למלך" יתפוס יותר, ירוץ בעם, צריך "לשוני" – הדבור שלי – אבל הדימוי הוא "עט סופר מהיר". כאן יש רמז שצריכים גם דוברים וגם כותבים, ושילך ביחד, כמו שכתוב בלוח "היום יום" – "מי בעטו, מי בלשונו" – וכל המעשים הם כדי לפרסם את הענין של "מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר".

בפירוש רש"י על הפסוק מענין קודם כל דבריו על המלה הראשונה והאחרונה, "רחש" ו"מהיר". הוא אומר ש"רחש" לשון תנועה, ריחוש ושירוץ לשון תנועה. אנחנו רוצים לעשות תנועה, ותנועה מתחילה מרחש, מהלב. לפעמים הסברנו שהתנועה בגוף מתחילה מגלגל העין, ששם שרש התנועה, אבל עוד לפני גלגל העין יש את הריחוש בתוך הלב. הרי "שוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – קודם יש את הריחוש בלב, אחר כך העין מתחילה להתגלגל, וכשיש את תיקון העין (כמו ביום הזה, תיקון ה-ע) הפה מתחיל לומר ולהריץ דברים מהר. רש"י אומר ש"רחש" היינו תנועה, פשט. על המלה האחרונה, "מהיר", הוא כותב שלומד מהרבי האהוב שלו, רבי משה הדרשן (שמאד אוהב אותו בכל מקום), ש"מהיר" בלשון ערבי לשון בקי, כך הוא כותב. כלומר, ש"סופר מהיר" היינו לאו דווקא המהירות, אלא הבקיאות. אף אחד אחר לא מביא פירוש זה, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל רש"י רוצה שהמהירות תהיה יחד עם הבקיאות. קצת רומז ל"זריזות במתינות". הפסוק מתחיל מ"רחש", תנועה, ונגמר "מהיר", שהדברים ירוצו מהר, אבל עם כל התנועה והמהירות, כל הזריזות, צריך גם בקיאות. גם אומר שצריכה להיות עין של עיון, התבוננות של תורה, של בקיאות. שאר המפרשים לא אומרים דווקא ש"רחש" הוא תנועה. למשל, האבן עזרא אומר ש"רחש" היינו דבור והמצודות אומר שמחשבה. בעצם שלשת הפירושים הם שלשת לבושי הנפש. אם "רחש" היינו תנועה זה מעשה, דופק הלב. כמו שמסבירים שלקיום חובות הלבבות בפועל צריכה להיות מצוה מעשית, היינו שרופא יכול לבדוק ולמדוד זאת בלב – שיש תנועה יותר מאומצת ויותר אמיצה, של "חזק ויאמץ לבך", בתוך הלב. לפי רש"י תנועה – מעשה ממש, לפי האב"ע דבור ולפי המצודות מחשבה ("הגיון לבי לפניך", שגם "הגיון" לעתים דבור ולעתים מחשבה). בכל אופן, יש כאן את כל שלשת לבושי הנפש – החל ממעשה ממש – בתוך הלב ובתוך העין שבלב.

התחלנו מ"רחש לבי דבר טוב", שזה "דבר אחד לדור" שהוא "דבר טוב", "אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר". אולי פעם דברנו, יש רמז ישן נושן אצלנו, ש"רחש" סימן של משהו חשוב בחז"ל: כתוב "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל – ראיה, חגיגה ושמחה". הסימן הוא ר"ת רחש. כלומר, שחוש מהפשט שאמרנו כעת, שהכל מסביב למלך – "דבר טוב", "אומר אני מעשי למלך" – יש כאן גם רמז יפה לגבי המקדש, עיקר הנושא של הימים האלה, "יבנה המקדש". אמרנו שהמקדש הוא גם עין השכל שבלב, ולפי זה אומרים כל מה שאומרים ומשדרים. כמה פעמים חוזר בחז"ל הביטוי "שלש מצוות נצטוו ישראל"? זו תוספת לחלק א' של מלכות ישראל, שכמדומה אין מאמר על ההשוואה בין שלשת המקומות בש"ס שיש לשון זה. מה שמיד זוכרים הוא לא הראיה-שמחה-חגיגה – נושא חשוב, ואולי העיקרי, של המקדש. זה שהמקדש הוא "עין השכל שבלב" זו הראיה, "כשם שבא לראות כך בא להראות". אין יותר "עין השכל שבלב", עד שמשפיע על העין ממש – "עין בעין יראו" – כמו מצות ראיה, המצוה הראשונה של העליה לרגל. אבל אנחנו זוכרים את הביטוי הזה בהקשר של "בכניסתן לארץ", כפי שהזכרנו קודם – להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. זה מאמר במסכת סנהדרין, ששני תנאים אומרים אותו לשון – רבי יהודה ורבי יוסי. המאמר "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל" הוא מאמר של רבי יוסי הגלילי. יש עוד פעם אחת בש"ס "שלש מצוות נצטוו ישראל". כמובן, לפי הדרך שלנו בלימוד, אם אותו ביטוי חוזר יש הקבלה בין שלישיות המצוות. לפני שנאמר את הלשון השלישית, נעשה את ההקבלה, במיוחד כשיש עיכוב בסדר המצוות או שהוא לפחות לכתחילה. יש על זה דיון בטורי אבן במסכת חגיגה, השאג"א אומר שכן צריך לכתחילה לקיים לפי הסדר וכך אומר הרמב"ן. הכל הולך על קרבנות, והקרבן הראשון המקודש יותר מהשאר הוא קרבן ראיה (תיכף נסביר למה), השני הוא חגיגה והשלישי הוא קרבן שמחה, החיתום. כלומר, יש פה סדר, בדיוק כפי שרש"י כותב בסנהדרין שיש סדר (אפילו לעכובא), וכך גם מביא הרמב"ם בתחלת הלכות מלכים. מן הסתם יש פה הקבלה, וכמדומני שאין מאמר על זה – דבר כל כך פשוט ומתבקש שחייב להיות על כך מאמר. אם "רחש לבי דבר טוב" – מנהיג טוב – "אומר אני מעשי למלך". יש כמה מפרשים שאומרים ש"מעשי" היינו חיבור השיר, שהמשורר אומר שמחבר את המזמור לכבוד המלך. עצם חיבור השיר הוא מעשה. אפשר ללמוד מכך שמי שמוכשר לכתוב שירים – ובכלל כל אמנות שהאדם מוכשר בה – ועושה זאת בשביל מלך, זה "מעשי למלך", זה מעשה, "מעשה גדול" (כפי שלע"ל, בימות המשיח, "מעשה גדול"). גם לחבר שיר זה "מעשה גדול" בשביל המלך.

נחזור: צריך לומר שראיה היא כנגד מלך, חגיגה כנגד הכרתת זרעו של עמלק ושמחה כנגד בנין בית הבחירה. כמובן שצריכים לנמק ולהסביר זאת, אבל כבר נשמע טוב. חדש אב הוא חוש השמיעה (כפי שתמוז הוא חוש הראיה) בספר יצירה. דבר שנשמע טוב, שיש איזה 'דערהער', זה חדש אב. ההקבלה נשמעת מאד טוב, שהמלך כנגד ראיה, הכרתת זרעו של עמלק חגיגה ובנין בית הבחירה עצמו – בו מתרחש כאן הכל (גם לשון רחש), "שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל" – כנגד השמחה. אמרנו שיש לשון זה עוד פעם אחת בכל הש"ס, במסכת קידושין לקראת סוף פ"א, מאמר של רשב"י: "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ [בדיוק הלשון כמו בסנהדרין] והן נוהגות בין בארץ ובין בחוצה לארץ – חדש, ערלה, כלאים". יש שם סוגיא ארוכה והמסקנה שלה – וכך פוסק הרמב"ם – שחדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים. ומה פירוש "הלכה"? מחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן. שמואל אומר ש"הלכה" היינו "הלכות מדינה" ורבי יוחנן אומר "הלכה למשה מסיני", וכך פוסק הרמב"ם. אם כן, יש לנו עוד דבר שצריכים להקביל. היום אנחנו ביום ג בחדש אב שעולה גג שב-ג במדה מסוימת – ויש שלש פעמים בש"ס "שלש מצטוות נצטוו ישראל", פעם אחת "בעלותם לרגל" ופעמיים "בכניסתן לארץ ישראל".

יש בזה הרבה אריכות (חשבתי שהישיבה תהיה כאן), אבל נאמר רק כמה נקודות: צריך לעשות הקבלה שמלך, עיקר היעד הראשוני שבעצם כולל הכל, הוא ראיה וחדש. אם נקביל יחד את כל ה"שלש מצוות נצטוו ישראל". למה המלך הוא ראיה? "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אמרנו שהמאמר של "רחש", ר"ת ראיה-חגיגה-שמחה, הוא מאמר של רבי יוסי הגלילי, שהוא ובית הלל ור"ע אומרים דבר אחד, ובית שמאי ורבי אליעזר ורבי ישמעאל חולקים עליהם, הכל לגבי קרבן ראיה. האם הקריבו קרבן ראיה כאשר כתוב "וישלח נערי ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" ב-ה' סיון או שהקריבו עולת תמיד. בית שמאי ורבי אליעזר ורבי ישמעאל אומרים שזו היתה עולת ראיה, ואילו ב"ה ור"ע ור"י הגלילי אומרים ש"ויעלו עולות" – "נערי בני ישראל" הם הבכורות – היינו עולת תמיד, קרבן תמיד ולא עולת ראיה. מביאים ראיה שכך סובר רבי יוסי הגלילי, מצטרף לר"ע וב"ה, מכך שאומר ש"שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותן לרגל, ראיה חגיגה שמחה, ויש בראיה מה שאין בשתיהן, ויש בחגיגה מה שאין בשתיהן, ויש בשמחה מה שאין בשתיהן". יש בראיה מה שאין בשתיהן – ראיה היא קרבן עולה, כליל לה', ואילו החגיגה והשמחה שלמים. יש בחגיגה מה שאין בשתיהן – שחגיגה היא קודם הדבור, היה קרבן חגיגה לפני מתן תורה, מה שאין כן בקרבנות ראיה ושמחה. מכך רואים שהוא סובר שלא היה קרבן ראיה לפני מ"ת, והקרבן של "נערי בני ישראל" לא היה קרבן ראיה, אבל "ויזבחו זבחים שלמים" היינו קרבן חגיגה. איך אני יודע? כי היה כתוב קודם, בדבור הראשון של משה לפרעה מלך מצרים, "כה אמר הוי' אלהי ישראל שלח את עמי ישראל ויחגו לי במדבר". כדי לקיים את "ויחגו לי במדבר" קיימו ערב מתן תורה "ויזבחו זבחים שלמים", ולכן יש בחגיגה מה שאין בשניהם שהוקרב קודם הדבור. יש בשמחה מה שאין בשתיהן – שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין בשתיהן, שראיה וחגיגה הן רק חובת אנשים ולא נשים. יש מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד – הרמב"ם אומר שחובת נשים בקרבן שמחה היא ממש לאכול מקרבן בעלה ואילו הראב"ד אומר שהבעל חייב לשמח אותה במה שמשמח אותה, ולאו דווקא בקרבן. אבל בפשט של ר"י הגלילי משמע מאד-מאד כמו הרמב"ם – המחלוקת בהלכה הראשונה בהלכות חגיגה. בכל אופן, בכל אחד כתוב שיש בו מה שאין בשתי המצוות האחרות. אם כן, מה יש בקרבן ראיה שאין בשתיהן? שהוא עולה, "כליל להוי'". איך אני יכול לקשר זאת ל"שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", חוץ מזה שראיה היא "מלך ביפיו תחזינה עיניך", כמו שהמצוה במקדש היא לראות ולהראות, "עין בעין יראו". לפי חסידות מלך הוא כמו רבי. אנחנו יודעים ומספרים הרבה מאד פעמים את ההתקשרות של אדמו"ר הזקן ורבי זושא ומהר"ל מאניפוליא לרבי אברהם המלאך, כתב ההתקשרות שכתבו לו אחרי הסתלקות המגיד, שמוסרים לו את הנרנח"י. כלומר, התקשרות למלך – "שום תשים עליך מלך" – זה לא שלמים, זה לא שכל אחד נהנה. יכול להיות שאחר כך כולם נהנים ושמחים, אבל מלך – "את מלכותו ברצון קבלו עליהם" – כמו שהעם בא ומשתחוה למלך, זו התמסרות של כל הנרנח"י, קרבן עולה. מה שכתוב כאן שמלך הוא "מה שיש בראיה שאין בשתיהן" שהוא עולה, כולו לה'. כך היחס בין המצוה של מלך להכרתת זרעו של עמלק – זה שלמים, מיד נהנים. ודאי שכך ביחס לבנין בית המקדש. איך עמלק הוא חגיגה? למרבית הפלא נסמיך זאת על הנצי"ב. הנצי"ב אומר בהעמק דבר שפירוש של חגיגה הוא ריקוד של נצחון. איך הוא יודע שזה ריקוד של נצחון? דווקא חגיגה, לא שמחה. חגיגה היא מחול לפי דקדוק. הוא כמובן לא מקשר לעמלק. המדרש אומר לגבי חג הסוכות שיש "שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", שיש בחג הסוכות שבע שמחות – הסוכה, ארבעת המינים, חגיגה ושמחה. הוא שואל מה ההבדל בין שלמי חגיגה לשלמי שמחה שמתחלקים לשתי שמחות. מביא את המדרש, שתמיד מוזכר בחסידות, שיש משפט בין ישראל לאו"ה ומי שמנצח נוטל לולב בידו וזה סימן של "דידן נצח". הוא אומר שכמו שהלולב הוא סימן של "דידן נצח" החגיגה היא ריקוד הנצחון. יוצא מהנצי"ב שכאשר נוטלים לולב צריכים גם לרקוד – מחול של נצחון. כמו שיש כמה גוטע אידן, כמה צדיקים, שבנטילת לולב רוקדים ממש. זכיתי לראות שנים כאלה, ריקוד ממשי של נטילת לולב. בכל אופן, כך יוצא מהנצי"ב, שכמו שהלולב הוא סמל של נצחון כך החגיגה היא ריקוד של נצחון, וממילא מתקשר יפה להכרתת זרעו של עמלק. עיקר השמחה, שמחה נטו, "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם", זה המקדש. בית המקדש הוא נשיאת הפכים, מחד הוא תכלית היראה, "ומקדשי תיראו", ומצד שני הוא אהבה בתענוגים. אבל אם אני רוצה לסכם מה הוא בית המקדש – שמחה. בית המקדש הוא גם מקום של אנשים ונשים, ולא מקום של גברים בלבד. מה יש בשמחה שאין בשתיהן? ששמחה היא אנשים ונשים יחד (לא בתערובת, אבל גם אנשים וגם נשים), מה שאין בשתיהן. בריקוד הנצחון על עמלק יתכן שהנשים, כמו בשירת הים, קצת תומכות באנשים – אבל עצם הריקוד זה הגברים. אותו דבר בראיה, שעיקר ההתקשרות ומסירת הנרנח"י לרבי היא אצל הגברים, הנשים כנראה מוסרות לבעל. איך אני יודע ששמחה באנשים ונשים, משא"כ חגיגה וראיה, הרי כל השלש הן מצות עשה שהזמן גרמא! לכאורה כל מ"ע שהז"ג רק לגברים, אבל הפסוק ריבה נשים לשמחה. אע"פ שהכל מ"ע שהז"ג, וממילא נשים פטורות לכאורה, אבל הפסוק אומר "ושמחת אתה וביתך" ומרבה נשים, שגם להן יש חובה להשתתף בשמחת החג. אותו דבר בית המקדש – יש שם עזרת נשים, הנשים צובאות פתח המשכן. להבדיל, כמו שבית המקדש הוא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", משהו אוניברסלי, כ"ש וק"ו ששייך לכל עם ישראל, גברים ונשים. יתכן שיש שם יותר נשים, יולדות, בפרט לע"ל כאשר עתידה אשה שתלד בכל יום, אז כל נשות עם ישראל בכל יום צובאות להביא קרבן יולדת. יש שם בעיקר נשים, ים של נשים בעזרת נשים. העיקר הוא שמחה, קרבן יולדת הוא "אם הבנים שמחה". אם כן, מצות השמחה הנוהגת גם בגברים וגם בנשים זה עצם בית המקדש. אנחנו באבלות כי אין לנו בית מקדש, אין לנו במה לשמוח, ועם בית המקדש הימים האלה יהפכו לששון ושמחה וימים טובים.

צריכים גם טפה לחבר זאת לחדש-ערלה-כלאים. ערלה ודאי שייך לעמלק, שחותך מילות, והוא עצמו ערלה – הוא פוגם בברית. חגיגה היא כאשר זוכים לתיקון הברית. מי שזוכה לתיקון הברית מביא קרבן חגיגה והוא הכרית זרעו של עמלק. כלאים כאן הכוונה כלאי הכרם, זרע וחרצן יחד – חטה ושעורה וחרצן, כל השלשה יחד, אבל זרע אחד עם חרצן כבר אסור (שיש בכך אריכות גדולה למה) – בכל אופן, זה זיווג שאסור על פי תורה. כמו בשר וחלב, כמו שהחינוך מסביר וכתוב בקבלה שיש בכך איזה כישוף, הרכבת כחות שמכחיש את מעשה מרכבה של הקב"ה. אבל הלעו"ז של הכלאים הוא-הוא מעשה מרכבה של הקב"ה. שוב, מה כל הענין של בית המקדש? פרו ורבו, עיקר הברכה של המקדש. כמו שאמרנו שהנשים צובאות על המקדש, כך עיקר הברכה של בית המקדש – עיקר ברכת כהנים – היא ברכת פרו ורבו, כמבואר אצלנו רבות, וזהו עיקר סוד המעין שיוצא מבית קדשי הקדשים, "יפוצו מעינתיך חוצה" בריבוי מופלג של יהודים, ריבוי הדמות בעולם הזה הגשמי. כל המקדש הוא פרו ורבו, מקום של זיווג – זיווג קוב"ה וכנס"י ב"חדר המטות". לכן בית המקדש הוא הכלאים של המקדש (ואכן בבית המקדש, באבנט הכהן, יש כלאים), וזו השמחה הגדולה – זו המצוה השלישית של שלש המצוות, לבנות בית הבחירה. "חדש" הכי מובהק, איך אני יודע ששייך למלך? היו כמה שיעורים שהפעם הראשונה שהמלה חדש מופיע בתורה היא "ויקם מלך חדש". יש בחומש בראשית חדשים, החדש הראשון וכו', אבל אין שם דבר חדש. אמרנו שבראשית כ"כ חדש שכנראה לא צריך עוד משהו חדש. הפעם הראשונה שיש משהו חדש בתורה היא בתחלת חומש שמות – "מלך חדש". המלך שם הוא בבחינת "ברישא חשוכא", מלך של תהו, אבל "ברישא חשוכא והדר נהורא", כמו הרבה תופעות שמופיעות קודם בצד האחר, וצריכים להמשיך "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

נאמר רק ווארט אחד: איך מסבירים בחסידות, בפרט רבי הלל, את הביטוי "אור חדש"? שחדש להיות אור. קודם הוא לא היה בגדר אור אלא בגדר עצם בלבד. לא אור שהיה נסתר ואני מגלה אותו, אלא שהוא חדש מלהיות אור – הוא לא היה אור, לא היה אור נסתר אלא לא היה אור בכלל, הוא "אור חדש על ציון תאיר". אותו הדבר "מלך חדש", צריך לפרש בדיוק באותה צורה, שהוא "חדש להיות מלך". מה הכוונה? שלא היה בגדר מלך. משהו מאד מעשי. אפשר לחפש מלך עם כל הכישורים בשטח, בחור שרואים עליו שהוא מוכשר, הוא יכול להיות מנהיג. הרי הרוגאטשובר אומר שקיום מצות "שום תשים עליך מלך" לא היה אף פעם, כמו שלא היה קיום מצות "ועשו לי מקדש" בבית ראשון ושני, והראיה שחרבו. אפילו בדוד המלך לא התקיימה המצוה. אפשר לומר בדרך מליצה שהסיבה שהיו לו כישורים לפני כן, הוא לא היה "מלך חדש" לגמרי. "מלך חדש" הוא בחור כזה נעבעך ש'נישט שייך' שהוא יהיה מלך – אין לו שום כישורים ואי אפשר בכלל לצפות שיצא ממנו מנהיג. זה "עני רכב על חמור", בזהר זה משוגע – הגנני של הזהר, מלך המשיח – כך תופסים אותו. שוב, ככה צריכים לפרש את "מלך חדש", אותו מלך ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך", אחד כזה שבדווקא לא רואים בו שום כישורים כלל וכלל להיות מנהיג, ופתאום "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

לחיים לחיים. זה גם יכול ללכת על התנועה בכלל, גם על בעלי התפקיד. לחיים לחיים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com