חיפוש בתוכן האתר

בר מצוה ישי יוסף שרגא - אור לכט תמוז הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

בר מצוה ישי יוסף שרגא - כפר חב"ד

אור ל-כט תמוז תשע"א

ניגנו "שאמיל". לחיים לחיים, במזל וברכה לישי-יוסף, ועוד כמה בעלי יום הולדת, וגם חתן, שיש כאן – ברכה לכולם.

נדבר קצת על השם ישי, ועל יום הולדת ובר מצוה. לישי בתנ"ך יש שלשה שמות. ישי הוא כמובן אבי "דוד מלך ישראל חי וקים". כעת זמן של סעודת מלוה מלכה, "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", ואביו הוא ישי. בהרבה מקומות בתנ"ך קוראים לדוד "בן ישי". מכל הדמויות והאישים החשובים בתנ"ך, דוד הוא שנקרא דווקא על שם אביו. בחז"ל משה רבינו נקרא "בן עמרם" בכל מקום. שתי הדמויות העיקריות שמהן מורכב – "מעשה מרכבה" – מלך המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל הראשון", הוא משה רבינו בפנימיות, בנשמה, והוא דוד המלך בגוף, "בן דוד"[א]. שניהם נקראו דווקא על שם האבא – "בן עמרם" בחז"ל ו"בן ישי" בתנ"ך. כתוב גם שחיי דוד – שידוע שאין לו חיים מעצמו, והוא מקבל מאדם הראשון שבעים שנה, ומהאבות הוא מקבל יותר בפנימיות כמבואר בדרך מצותיך (הצ"צ מביא זאת), ה שנים מאברהם, כח שנים מיעקב, לז שנים מיוסף (במקום יצחק) – באים דרך ישי, האריז"ל אומר שדרכו באה השפעת החיים בפועל להחיות את בנו דוד. האריז"ל מסמיך זאת על דברי שאול ליונתן בנו, "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך". מכך שכתוב "בן ישי חי"[ב] לומד האריז"ל שחיי דוד באים לו כל הזמן מאביו. הוא מצד עצמו "בר נפלא", נפל שלא חי, וה"חי" שלו בא לו מישי – "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה". אם כן, ישי האבא מחיה את דוד בנו. עוד דבר מאד חשוב לגבי ישי, הרי ידוע שדוד המלך הוא הדור ה-דוד מאברהם אבינו, ואחר כך בנו שלמה הוא הדור ה-יה – "סיהרא באשלמותא" – מאברהם אבינו, ו-שלמה במ"ק עולה יה. אם כן, ישי הוא הדור ה-יג מאברהם, גם משהו מיוחד, קשור ל-יג מדות הרחמים. בסוף מגלת רות כתוב "ואלה תולדות פרץ" מלא דמלא. רק פעמיים בתנ"ך כתוב "תולדות" מלא דמלא, בשתי ווין, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ו"ואלה תולדות פרץ". לפני החטא עולם על מילואו נברא, אך כתוב ש"תולדות פרץ", הרומז לימות המשיח, עוד יותר נעלה. בכל אופן, כתובים שם כל הדורות עד סיום הדורות – "וישי הוליד את דוד", ישי דור ה-יג ודוד דור ה-יד[ג]. האריז"ל אומר שישי ביחס לדוד הוא היסוד ביחס למלכות. ישי מקבל מיסוד אבא וממשיך אותו שיאיר מיסוד ז"א למלכות, וכך הוא מחיה את בנו.

יש לישי עוד שני שמות בתנ"ך. אחד הוא ואריציה של ישי – אישי עם א בתחלה[ד]. ישי שלנו הוא ישי, אך היות שיש לישי שני כינויים הם גם שייכים אליו בפנימיות. פעם אחת פשוט מוסיפים לו א (אלופו של עולם) בתחלה, אך יש לו גם שם אחר – הוא נקרא נחש. למה קוראים לו נחש? כי היה צדיק גמור, מאותם צדיקים שלא היה לו חטא ומת רק "בעטיו של נחש", הנחש הקדמוני, ולכן נקרא נחש – נחש למעליותא, נחש בגימטריא משיח. סימן שלא רק דוד מלכא משיחא, אלא שהמשיחיות באה מישי, "בן ישי חי על האדמה"[ה]. אדמה היא מלכות ו"בן ישי" ממשיך חיות לתוך דוד שנמצא במלכות, ישי הוא "על האדמה", למעלה מהאדמה. נעשה סימן – כתוב "סימנים עשה" – אישי-ישי-נחש ר"ת אין[ו]. ישי מלשון יש[ז], סימן שהוא יש מאין[ח] – יש לו איזו השראה, מקיף, של אין (הר"ת), אבל הוא היש שמתהוה כל רגע מהאין. כך משפיע בדוד המלך שכל רגע נופל ומתחיה מחדש מהחיות שבאה לו מישי, שגם הוא כל רגע מרגיש את עצמו מתהוה יש מאין ואפס המוחלט. נמצא שישי מרגיש את עצמו מתהוה יש מאין ודוד מרגיש את עצמו "כי נפלתי קמתי" – כל רגע נופל, מת (מי שנופל מדרגתו נקרא מת כנודע), וקם כל רגע מחדש לתחיה. "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". התחושה של ישי אביו יותר פנימית, התהוות יש מאין ואפס המוחלט. בהרגשת ההתהוות  של ישי הוא ממשיך חיות לדוד שחש "כי נפלתי קמתי".

יש פסוק שדוד המלך אומר בתהלים ב – "אספרה אל חק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". דוד נולד כל יום, אך על איזה יום במיוחד מדובר? כתוב בזהר, בסבא דמשפטים (מהחלקים העמוקים ביותר של הזהר, סבא מופיע ומסביר את עיקרי סוד גלגולי הנשמות), ש"אני היום ילדתיך" מתייחס ליום הבר מצוה. לא מתייחס ליום הלידה מהרחם, אלא דווקא לבר מצוה. דוד אומר על עצמו "אספרה אל חק"[ט], שלפי רש"י ושאר המפרשים הכוונה שעשיתי לעצמי חק לספר זאת תמיד – לספר תמיד ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". דוד אומר שחוק בל יעבור אצלי לספר זאת תמיד. אומר רש"י ש"אני היום ילדתיך" היינו היום בו דוד קבל את המלוכה על עם ישראל בפועל. הרד"ק אומר שהכוונה ליום בו הוא נמשח, בערך שנה קודם לפי חז"ל, בגיל עשרים ותשע. אבל סבא דמשפטים אומר בזהר שהכוונה ליום הבר מצוה שלו, ביום שמלאו לו יג שנים ויום אחד, אז "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" ומאותו יום והלאה דוד עשה לעצמו חק לספר זאת (ומה עוד, שלפי הפנימיות חק זה הוא חק משמים). ביום הבר-מצוה, מי שעד כה היה ילד עם חכמה ובינה אך חסרה לו הדעת, נעשה בר-דעת. הרמז ש"אני היום ילדתיך" מתייחס לבר-מצוה הוא ש"ילדתיך" בגימטריא דעת. המלה "ילדתיך", בניקוד זה (ובמשמעות של לידה), מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך[י] – נתבונן בה. יש במלה שש אותיות, וידוע ש-דעת עולה ו"פ דעה – הרמז היפהפה לכך שהדעת היא "מפתחא דכליל שית", וכל מדות הלב הן דעות בשרש, כמו בלשון הלכות דעות של הרמב"ם. ל-דעת אין שש אותיות, אבל ב"ילדתיך" יש שש אותיות, כך שממוצע כל אות הוא דעה. את הדעת הזו מקבל בר-המצוה ב"ילדתיך".

שתי האותיות באמצע הן דת, "מימינו אש דת למו", "דת ודין" – דת היינו משפט התורה, דין תורה. נכנסנו לפרשת דברים, "ציון במשפט תפדה" – המשפט הוא הדת של התורה. דעת היא דת עם ע בפנים – צריך עיון בתוך הדת. יש לנו דת משה וישראל, אבל בשביל דעת לא מספיק שאני דתי. זה שאני דתי לא אומר שאני בר-דעת, אלא רק שאני שומר תורה ומצוות. צריך ע בתוך ה-דת כדי שיהיה דעת. כאן ה-ע יצאה מה-דת והלכה לצדדים[יא], ואם נקרא את האותיות בצדדים בסדר הפוך יהיה כתוב כי-לי. ה-ע עלתה – יש בתנ"ך האות ע תלויה, ה-ע נוטה להתלות – הלכה לצדדים, ונעשתה כי-לי[יב]. איפה מופיע הביטוי כי-לי בתורה? בכל התנ"ך יש עשר פעמים "כי לי", חמש פעמים בתורה וחמש פעמים בנ"ך, מתאים לדעת שיש בה ה חסדים ו-ה גבורות.

הפעם הראשונה היא לפני מתן תורה, "והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ". רש"י מסביר: אפשר לחשוב שרק אתם שלי (וממילא מה הרבותא שבחרתי בכם), אבל באמת "כי לי כל הארץ" ו"הם בעיני ולפני לכלום" ורק אתם "לי סגולה", אתם העם הנבחר. כתוב שדעת היא כח הבחירה – דעת המכריע[יג]. למה לא מספיקה דת בלי ע? למה לא מספיק להיות דתי וצריך להיות גם בר-דעת? כי יש דעות שונות, כמו שאמרנו ש-דעת עולה ו"פ דעה. גם בתורה יש דעות שונות, וצריך לדעת "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", כדוד המלך ש"והוי' עמו" "שהלכה כמותו בכל מקום". בשביל להכריע צריך דעת – כח הבוחר וכח המכריע בין הדעות השונות[יד]. עד לבר מצוה אין כח הכרעה. הוא לומד הרבה תורה, אבל אין לו כח הכרעה. אפילו דבר פשוט, כמו להכריע לאיזו ישיבה אני הולך אחרי החיידר – צריך הכרעה. יש כמה אופציות וצריך לבחור. כמובן ההורים עוזרים לו, ההורים והמורים בתמונה באיזה מקום, אבל הוא כבר בר דעת שמכריע בעצמו. זו הפעם הראשונה שכתוב "כי לי", וזו הפעם הראשונה שה' אומר בצורה ברורה שאני בוחר בכם – לי כל הארץ והכל נחשב לפני לכלום, ורק אתם היש האמתי, ישי, הסגולה שלי. אחר כך כתוב "כי לי הארץ", "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ופעמיים "כי לי כל בכור".

אחר כך יש בנ"ך ה"פ "כי לי". מבין כל הי"פ "כי לי" ט"פ ה' אומר "כי לי", אבל יש פעם אחת יוצאת מהכלל, הפעם הראשונה בנ"ך שכתוב "כי לי", בדברי אדניהו בן חגית אחרי ששלמה המלך קבל את המלכות. הוא הלך אל בת שבע, אם שלמה המלך, ובקש ממנה שתבקש עבורו משלמה שתתן לו את אבישג השונמית, ואומר לה "את ידעת כי לי היתה המלוכה", רק שה' לקח אותה ממני ונתנה לשלמה, ואז הוא מבקש שהיא תבקש עבורו מבנה את אבישג[טו]. היא העבירה את הבקשה ועל כך שלמה דן את אדניהו להיפך החיים, כמורד במלכות, שמבקש את שרביט המלך. בכל אופן, זו הפעם היחידה שמישהו אחר אומר "כי לי". אחר כך יש פעמיים בישעיהו הנביא, פעם ראשונה פסוק שאומרים כמה פעמים ביום בעלינו לשבח, "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון" ופעם שניה "כי לי איים יקוו". ויש עוד פעמיים בתהלים נ, "כי לי כל חיתו יער" ו"כי לי תבל ומלאה"[טז]. אלו י"פ "כי לי" בתנ"ך – ה בתורה ו-ה בנ"ך. יש גימטריא נפלאה, אם מחברים את כל הלשונות של "כי לי" – כל הארץ, הארץ, בני ישראל, כל בכור, כל בכור, היתה המלוכה, תכרע כל ברך, איים יקוו, כל חיתו יער, תבל ומלאה – הכל עולה י"פ דעת, היינו שזהו הערך הממוצע של י הלשונות! יש משהו ב"כי לי" שקשור לדעת, ולא סתם דעת אלא ה-ע שבתוך הדעת. אם מחברים לחשבון את י"פ "כי לי" הכל עולה טוב פעמים ישי, רמז מיוחד בשביל ישי שלנו. תוספת רמז שבאותיות המילים שעולות י"פ דעת יש דע אותיות. בתוספת האותיות של "כי לי" יש כבר מדע אותיות. הכל אומר דעת.

נחזור לזהר: הזהר אומר שביום הבר-מצוה, כעת, נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך". למה? עד כה לא היית "בני"? מה קורה בבר-מצוה שאז ה' אומר "בני אתה"? הסבא דמשפטים מסביר שרק כאשר ילד מגיע ונעשה בר מצוה הוא נעשה בן לכנסת ישראל ומקבל נפש דאצילות. עד כה, לפני שנעשה בר מצוה, יש לו נר"נ דבי"ע. ילד יכול שתהיינה לו גם נפש וגם רוח וגם נשמה, אבל הכל מהעולמות התחתונים בי"ע, שבכללות עולם העשיה בחינת נפש, עולם היצירה בחינת רוח ועולם הבריאה בחינת נשמה. בפרטיות, את הנפש דעשיה מקבל כבר כשנזרע ונקלט ברחם, את הרוח כאשר נימול ואת הנשמה ביום שנכנס לחיידר, שמתחיל ללמוד תורה. דבר מאד חשוב למלמדים – כשילד מתחיל ללמוד תורה בחיידר הוא מקבל את הנשמה דבי"ע. אבל בכל זה הוא לא נקרא בן – בן לקב"ה הוא רק מי שמאירה אצלו בחינה מעולם האצילות. בגיל בר מצוה, מי שזוכה – יש לו את כל הנר"נ דבי"ע והוא עוסק בתורה, לומד ועושה מצוות – מקבל ביום הבר-מצוה נפש דאצילות, שהיא כבר משהו אחר לגמרי. מה ההבדל בין נר"נ דבי"ע לבין אצילות? בי"ע כולם יש (הרגשת ישות, של דבר נפרד בפני עצמו), בלי הרגשת האין האלקי, ואצילות היא אין. בבר מצוה מתחוללת עליה מהיש ההברא לאין האלקי, ואז יכול לחוש את היש מאין ואת ה"כי נפלתי קמתי", ואז הוא נעשה בן לכנסת ישראל. כאשר עולה בקדש עוד שבע שנים, בגיל עשרים, הוא נעשה בן דקוב"ה – ז"א דאצילות – מקבל רוח דאצילות. מן הסתם זכית כעת לקבל נפש דאצילות, "בני אתה". רש"י מסביר על "בני אתה" שכל בני ישראל הם בנים לה', "בנים אתם להוי' אלהיכם", "בני בכורי ישראל", אבל יש משהו מיוחד במלך, בהתאם לדברי המפרשים ש"בני אתה וגו'" קאי על מלכותו – או בכח, ביום המשיחה, או בפועל, ביום ההכתרה. לפי זה, יום הבר מצוה הוא יכולת המלכות, אחר כך במשיחה יש מלכות בכח ובהכתרה מלכות בפועל. בכלל, כל פעם שאדם עולה מדרגה יש בחינת אין בין יש ליש, יש מעין מיתה מהיש התחתון הקודם וקימה לתחיה ליש העליון מתוך נקודת אין – כשאדם עולה מדרגה הוא בעצם 'מת' מהמדרגה הקודמת ומקבל מהשמים נשמה חדשה. כך בבר מצוה האדם עולה מנר"נ דבי"ע לקבל נפש דאצילות ונקרא בן לכנסת ישראל. הפשט הוא שכל בני ישראל בנים לקב"ה, אבל מי שראוי למלוך נקרא בן על שם הכלל. מהמפרשים יוצא שכאן יש דוגמה לכך שמי שזוכה בכתר מלכות הוא בחינה של נשמה כללית – כל עם ישראל הם בנים לה', ומי שראוי להיות מלך של עם ישראל (כל יהודי הוא מלך, כלומר שיש לו סביבה שבה הוא המנהיג-המלך, ביתו או חבריו וכו', לכל יהודי יש מלכות), המלכות היא הבחינה הכללית בנשמתו. לכל אחד יש את הפרט שלו והכלל שלו, והמלכות היא הכלל. כך יוצא מהמפרשים, שהיות שעם ישראל הם בנים, כאשר אתה עולה להיות מלך אתה נקרא "בן" על שם הכלל.

זה מביא אותנו לשלב הבא של הדברים: ידוע במאמר "וצדיק יסוד עולם" (בספר לב לדעת) שלצדיק, לרבי – דעת גם ענין של התקשרות, התקשרות לרבי – יש שלש בחינות (כך קבלה בחב"ד, שבארנו שם באריכות), שהוא נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה. כל הבחינות הללו רמוזות בתוך שם הבר-מצוה שלנו. ידוע שהרמז העיקרי שמובא בספרים ל-ישי הוא "יחד שבטי ישראל" – "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מתי יכול להיות מלך? כשיש "יחד שבטי ישראל". הענין נכון בשני הכיוונים – תפקיד המלך הוא ללכד את העם, כדברי הרמב"ם, וצריכה להיות גם יסוד של אחדות בעם בשביל שהעם יקבל את מלכות המלך ברצון, כמו שנאמר "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". כמו שהרבי בטא כמה פעמים, המלך (המשיח) צריך הכתרה מלמטה ומלמעלה – צריך שה' יכתיר אותו מלמעלה וצריך שהעם יכתיר אותו מלמטה, ולא סגי הא בלא הא. ישי, אבא של דוד, הוא ה"יחד שבטי ישראל" שבזכותו יתכן ה"ויהי בישרון מלך". מה לגבי יוסף? כתוב שהוא היחיד בין השבטים שהוא נשמה דאצילות בעצם. שאר השבטים הם נשמות דעולם הבריאה, מרכבתא עילאה דבריאה. לכולם יש שרש באצילות, לכל יהודי יש שרש באצילות, אבל יוסף הוא נשמה דאצילות גם כאשר נמצא למטה – עדיין מאירה אצלו האצילות, האין, מה שאין כן אצל שאר השבטים. אבל יוסף גם קשור לתורה, כידוע שיוסף ומשיח בן יוסף הוא בחינת "גדול תלמוד [שמביא לידי מעשה]", וכל מי שקשור בעצם לתורה הוא בחינת חידוש. הנשמה החדשה במשיח היא בחינת משה רעיא מהימנא, ולכן "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – כי יוסף מוסיף, "לאפשא לה" כמו שמביא הרבי בפירוש השם יוסף בהרבה מקומות. הוא גם מוסיף בקירוב יהודים, "יוסף הוי' לי בן אחר" – איך הוא מקרב יהודים? כי מוסיף ומחדש בתורה. התפקיד של כל חסיד חב"ד הוא להוסיף בעלי תשובה, החל מכך שגם אני אעשה תשובה, אבל הוספה של בעל תשובה תלויה ביכולת להוסיף בתורה. זו בחינת יוסף וממילא זו בחינה של תורה חדשה ונשמה חדשה.

רבי שמעון אומר שיש שלשה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר תורה הוא בחינת נשמה חדשה שיש ברבי ובניצוץ של הרבי בכל אחד (דהיינו בדעת החסיד המקשרת אותו לרבי). כתר כהונה הוא הנשמה דאצילות. בכלל, מה עושה נשמה דאצילות ביחס לחסידים שלו. הרי "נשמה דאצילות" נשמע דבר נבדל – מה טוב לך שהרבי הוא נשמה דאצילות? שאתה יכול להסתכל עליו, לראות נשמה דאצילות (ולנסות ללמוד ממנו)? מה זה עושה לך? כתוב שאם חסיד מקבל ברכה מהרבי לבני-חיי-ומזוני רויחי – המברך הוא בחינת כהן, "כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו'", ולמה יש לו כח מיוחד לברך? כי הוא אציל. אצילות אומרת לי כח של ברכה. נשמה חדשה היא כח של תורה, שהוא שופע תורה חדשה כי יש לו – בלשון הבעל שם טוב – נביעת האין סוף, רבי בתוספת י (לא רק רב), "כל רבי מארץ ישראל" (כמו שכתוב בתיוני הזהר), וכל החסידות היא תורת ארץ ישראל. אבל אצילות היינו האצלה ופנימיות האצילות היא אצל. למה הולכים לצדיק לקבל ברכה? כי אני מאמין, אמונת צדיקים, שהצדיק הזה קרוב לה'. כולנו קרובים, אבל הוא קרוב במיוחד, נשמה דאצילות – הוא קרוב לה' ולכן יכול לפעול מה' את המשכת הברכה. שוב, נשמה דאצילות מכח זה שהוא קרוב וסמוך לקב"ה, במודע יותר ממני, ולכן אני מבקש את ברכתו מתוך אמונת צדיקים. כל זה להסביר שהכתר כהונה היינו נשמה דאצילות. הכהנים הם האצילים בישראל, ולפני שהיו כהנים היה "כי לי כל בכור" בבני ישראל, והבכורות היו אצילים. יש כתר מלכות, פשוטו כמשמעו, שהוא בחינה של נשמה כללית – "בני אתה" כמו שמסבירים כאן המפרשים. את הבחינה הזו דוד מקבל מישי, "יחד שבטי ישראל".

שוב, אמרנו לגבי השם ישי-יוסף שישי הוא בעיקר הנשמה הכללית ויוסף בעצם כולל את שתי הבחינות האחרות – ביחס לאחים שלו הוא נשמה דאצילות, לכן ממשיך ברכות, "משם רועה אבן ישראל", רועה ומפרנס את כולם, אב ובנים, בקדושה הסבה לכך שהוא אציל, הוא "משנה למלך" גם ביחס למלכו של עולם, נותן למי שהוא רוצה, וכן יוסף הוא גם בחינת תורה, לכן קשור למשה רבינו, רעיא מהימנא, נשמה חדשה.

חוץ משלשת הכתרים יש גם "כתר שם טוב עולה על גביהם". צריכים קודם שלשה כתרים, תורה-כהונה-מלכות, ואחר כך פתאום מופיע "כתר שם טוב עולה על גביהם". יש מי שאומר שכתר תורה הוא משה, כתר כהונה אהרן וכתר מלכות דוד, ומהו כתר שם טוב? משיח. משיח הוא בן דוד – משה בפנימיות, אבל בפשט הוא בן דוד – מה שאומר שמכל שלשת הכתרים כתר שם טוב הכי קרוב לכתר מלכות. זה גם הסבר למה אמר בתחלה שלשה כתרים ולא ארבעה, כנראה שכתר שם טוב צומח מתוך אחד הכתרים הקודמים – מתוך איזה כתר? "עולה על גביהם" הוא כמו "אשת חיל עטרת בעלה", כתר מלכות. כתר שם טוב פירושו שהוא מקובל ואהוב, שרוח הבריות נוחה הימנו, כדברי הבעל שם טוב (שצריך להזכיר במוצאי שבת) שכל התורה היא "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", וההיפך. כתר שם טוב צומח מפנימיות כתר המלכות, הוא צומח מה"יחד שבטי ישראל", שאצלו "רוח הבריות נוחה הימנו", הוא הנשמה הכללית. במאמר "וצדיק יסוד עולם" הסברנו שהמדרגה הכי גבוהה היא נשמה חדשה (מא"ק שלמעלה מהאצילות, המאציל את האצילות), אחר כך נשמה דאצילות ואחר כך נשמה כללית. יוסף הוא נשמה דאצילות ביחס לאחים שלו, אבל כתוב בקבלה שהשרש האמיתי של יוסף הוא משם מה החדש, יותר גבוה מאצילות – משם הוא מחדש תורה, משם מה החדש שיוצא בעצם ממצח דא"ק ואחר כך מאיר מהיסוד דא"ק, סוד המלך הדר, "בכור שורו הדר לו". הוא נקרא גם "בכור" וגם "הדר", על שם שם מה החדש שלו (ובזה גם הקשר המיוחד למשה רבינו, שאמר "ונחנו מה"). אבל תכל'ס, בסוף, "כתר שם טוב עולה על גביהם" – כח הישי, הכל צומח מישי, מהנשמה הכללית, "יחד שבטי ישראל".

נסיים בגימטריא: בשם ישי יוסף יש שבע אותיות והוא עולה ז"פ חיים, כלומר שממוצע כל אות הוא חיים. יוסף הוא בחינת חי, הוא ה"צדיק חי עלמין", "עוד יוסף חי", וישי גם חי, כמו שאמרנו קודם בשם האריז"ל על הפסוק "בן ישי חי", שישי הוא החי, והחיבור שלהם עולה ז"פ חיים. אמרנו שהרמז העיקרי של ישי בתורה הוא "יחד שבטי ישראל", העולה יג פעמים חיים. אמרנו שישי הוא הדור ה-יג מאברהם אבינו, הדור ה-יג בעם ישראל, ו"יחד שבטי ישראל" (שבו יב אותיות כנגד יב שבטי יה) עולה יג (הכולל את ה-יב כנודע) פעמים חיים. שתי הכפולות, ז ו-יג, הן שתי בחינות שהולכות יחד.

נסיים עם עוד עומק: אמרנו שה' אומר ט"פ "כי לי" ואחד אומר אדניהו, ומה המיוחד בו? הוא האב-טיפוס בקבלה של מלך דתהו. הוא אומר "כי לי היתה המלוכה". איך יודעים שמכל הדמויות הוא מלך דתהו? כתוב בקבלה שכל מלכי התהו מלכו ומתו כי אמרו "אנא אמלוך". זו ישות של קליפה. עיקר הישות של הקליפה, ההיפך מכתר מלכות של הקדושה, ההיפך מכתר שם טוב של הקדושה, הוא אמירת "אנא אמלוך", ביטוי שמקורו בתנ"ך הוא "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך". אמרנו קודם שהסימן של אישי-ישי-נחש הוא אין, אך אם שמים את הנחש באמצע – שלא צריכים לעשות – נעשה ר"ת אני, ויכול לתת מקום ל"אני" של הסט"א[יז], "אני אמלך", ואז יקלקל את כל העסק. צריך להיות אין ולא אני – את הנחש משאירים לסוף. גם על פי פשט, בחינת הנחש שישי נתגלתה רק בסוף ימיו כאשר מת – אז התגלה שהוא היה צדיק גמור בלא חטא, ומת רק בעטיו של נחש. הפגם של עולם התהו הוא "כי לי היתה המלוכה". "היתה" רומזת לפעם הראשונה שמופיעה תבה זו בתורה – "והארץ היתה תהו". השרש הכי חשוב בתורה הוא הוה, לשון הויה, השרש של שם הוי' ב"ה, וההויה הראשונה בתורה היא "היתה תהו". אחר כך, ההויה השניה היא "יהי אור", כבר עולם התיקון[יח]. זו הסדר של "ברישא חשוכא והדר נהורא". ה"כי לי" הראשון בנ"ך, ב-ה גבורות, הוא "כי לי היתה המלוכה" של תהו. הפלא שדווקא ביטוי זה, "כי לי היתה המלוכה" עולה בדיוק "אני היום ילדתיך". מכל ה"כי לי" דווקא "כי לי היתה המלוכה" עולה ה"אספרה אל חק" של דוד – שהחוק שלו לספר תמיד "אני היום ילדתיך". ב"אני היום ילדתיך" אתה נעשה בן לכנסת ישראל, מקבל נפש ממלכות דאצילות, והלעו"ז הוא "כי לי היתה המלוכה" ("אני" של קליפה, "אני אמלך", כנגד "אני" של קדושה, "אני היום ילדתיך"), "את זה לעומת זה עשה האלהים".

נסתפק בכך, ונברך את ישי שלנו שיתקיים אצלו "יחד שבטי ישראל", שיזכה לכל הכתרים, כל הניצוצות, מתוך ההתקשרות לצדיק, שבעצמו תתגלה נקודת הצדיק, הנשמה החדשה שלו – היכולת לחדש בתורה, שהיא היא הכח להחזיר את עם ישראל בתשובה – הנשמה דאצילות שלו, שהרי כל עם ישראל הם "ממלכת כהנים" (כתוב "ובני דוד כהנים", וההסבר שזה לשון שררה, אבל כהנים גם לשון אצילים, וכל יהודי הוא "ממלכת כהנים"; בפרק של הרבי כתוב "אתה כהן לעולם", ויש מפרשים על אברהם שה' נתן לו כהונה, אבל יש פשט שהולך על דוד או משיח, שאינם כהנים, ואצלם הכוונה "אתה כהן לעולם" שיש לו כח אציל לברך את עם ישראל). יש שהולכים לרבי לשמוע תורה, יש שהולכים לרבי להתברך, ויש שהולכים ומתקשרים לרבי שיעשה סדר כי בלעדיו יש תהו ובהו – צריכים אותו רק להיות ראש, כדברי הבעל שם טוב שאם יש חבורת יהודים בלי ראש הבעל דבר נעשה ראש. יש מי שמודע לכך וחושש שחלילה שהשטן יהיה ראש, אז נשים מישהו – אפילו מקל – שיהיה רבי, נקוה שהוא יהיה מצד הקדושה. אלה שלש הבחינות למה צריך רבי, אבל דווקא בבחינה האחרונה – שעשינו ממנה קולא – יש את ה"יחד שבטי ישראל". עוד משהו מהסבא דמשפטים, שמכל השבטים רק יהודה נקרא "אתה" – "יהודה אתה [יודוך אחיך]". הוא מסביר שבאותו לילה שבעז לקח את רות והיא נתעברה בעובד[יט] נשמת יהודה נכנסה לתוך בעז, היינו שבעז היה כולו יהודה[כ], ואחר כך הוא מסביר ש"יהודה אתה" המשיך בכל ארבעת הדורות, מבעז דרך עובד וישי עד דוד – הכל עצמותו של יהודה. לכן "יהודה אתה", על דרך שאומרים בבקר "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", ללא כל שינוי, בחינת "אני הוי' לא שניתי", יש המשכיות של יהודה מבעז עד דוד המלך. שוב, יש כאן בחינה של "אתה כהן לעולם" – מלכות של יהודה, שהוא כהן (מלך אציל, מממלכת כהנים), לעולם ועד. על פי פשט כהן הוא לנצח נצחים. על פי פשט אתה, ישי, משבט יהודה מן הסתם, אתה ישראל ורוב היהודים הפשוטים אנחנו מיהודה, וגם זה כהן – "אתה כהן לעולם". איך שאתה – שתהיה כהן לעולם, עם כח לברך מתוך אהבת ישראל. אז יהיה גם את החידוש בתורה, גם את הכהונה-האצילות, וגם את המלכות שהיא היכולת לאחד ולהנהיג, ומתוכם שיצמח גם הכתר שם טוב, התכלית של "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". שרוח כולם תהיה נוחה ממך, ההורים והמורים וכל עם ישראל. שתהיה חיל ושליח נאמן, "ופרצת". לחיים לחיים.



[א] משיח יוצא מנישואי דוד ובת שבע. בת = בן עמרם, שבע = בן ישי, ודוק.

[ב] "בן ישי חי" = שמן ("בשמן קדשי משחתיו" לדוד) = יה פעמים הוי' ב"ה ("ביה הוי' צור עולמים"). הרת"ס – בשי = יב פעמים (צירופי) הוי' ושאר האותיות = ג פעמים הוי', יחס של א:ד, סוד שם בן ד כנודע. בן = ב פעמים הוי' וישי חי = יג פעמים הוי' (הוי' פעמים אחד, הרבוע הכפול של אחד). ישי הוא הדור ה-יג לאברהם, כמו שיתבאר, ואילו שלח = ישי חי, הוא הדור ה-יג לאדם הראשון, ודוק.

[ג] ישי-יג דוד-יד = נשיא, שלמות של יט (חוה) ברבוע.

[ד] בדברי הימים: "... ובעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי. ואישי הוליד את בכרו את אליאב... דויד השבעי". אישי דויד = משה (בהכאה פרטית = 3104, כאשר הערך הממוצע של 4 פעולות ההכאה = 776 = ביאת המשיח וכו'), ודוק.

[ה] "בן ישי חי על האדמה" = 545, מספר ההשראה ה-טוב (דוד מתואר כ"טוב ראי", והטוב נמשך לו מישי, היסוד המכונה טוב, וראה בהמשך ברמז של טוב פעמים ישי). הערך הממוצע של ה תבות "בן ישי חי על האדמה" = דוד המלך (= "אם כל חי", וד"ל). אמצעי התבות = משה.

[ו] אישי ישי נחש = 999, סוד "לפני אחד ['איכה ירדף אחד אלף' – אלף היינו אחד בחזרת הגלגל] מה אתה סופר", היינו בחינת אין ממש.

[ז] צורת ה"חן תחתון" של ישישי.

[ח] הרמוז בפרט בתבת איש (אישי) כנודע. באישי ישי נחש יש י אותיות, ד במשולש. פנות המשולש (לפי שתי הצורות של משולש) הן אותיות איש, ודוק.

[ט] "אספרה אל חק" – "אל חק" הם שני "פרצופי" אלב"ם, פרצוף הכתר ופרצוף הנצח. יש כאן אם כן (בסיפורו של דוד) המשכה מכתר לנצח, שרש בנין המלכות דדוד מלך ישראל חי וקים. ישי הוא מלשון יש כנ"ל, והוא פרצוף היסוד דאלב"ם (והוא עולה י פעמים אל, כתר דאלב"ם, סוד "מכתם לדוד" – המשכה מכתר ליסוד לדוד המלך, סוד תיקון הברית, וד"ל), הממשיך למלכות כנ"ל, ודוק.

[י] ופעם אחת כתוב, בפרק של הרבי של השנה הזאת – "לך טל ילדתיך".

[יא] כלשון הידוע בסוד הצמצום, שהשי"ת סילק את אורו (מהאמצע) לצדדין.

[יב] בהכאת אותיות, כי = 200 ו-לי = 300, יחד 500 = פרו ורבו, כח הדעת, שהרי לסט"א אין דעת שעל כן "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", וד"ל.

[יג] דעת המכריע = דעת משה (ראה תניא פרק מב) = אחדות פשוטה (הפירמידה של אחד) וכו', וד"ל.

[יד] בעיקר שוני הדעות יש דעות הנוטות לימין, להקל, ודעות הנוטות לשמאל, להחמיר. ויש גם התכללות בין הדעות, בין הימין והשמאל וכו'. הכל נרמז ב"מימינו אש דת למו" הנ"ל, וכמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא שהוא אותיות מימינו דת שמאלו וכן אותיות משמאלו דת ימינו (ובסוד אחליפו דוכתייהו, תופעה המשקפת גילוי אור עצמי של דעת עליון כמבואר בדא"ח בענין שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע).

[טו] הוא בטח שבת שבע תיאות לבקשתו בהיות שאבישג היתה מעין "צרה" לה (וראה המעשה המובא בחז"ל איך שדוד קרא לבת שבע להוכיח לאבישג שכחו אתו). יש אכן סוד עמוק בקשר הנפשי בין בת שבע לאבישג (אותיות שמה רומזות ל-אני גם בת שבע) – הערך הממוצע של שני השמות = "בן ישי חי על האדמה" (ה פעמים דוד המלך כנ"ל), נמצא ששני השמות = י פעמים דוד המלך, ודוק.

[טז] יש כאן תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן" – "כי לי תבל ומלאה" ב"כי לי כל הארץ". "כי לי כל הארץ" "כי לי תבל ומלאה" = 1000, שלמות של 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. והנה, ידוע ש-1000 = תלמיד ותיק (שכל מה שעתיד לחדש נכלל באותם 1000 אורות שניתנו למשה מסיני), ומרומז כאן: "כי לי תבל ומלאה" = תלמיד, "כי לי כל הארץ" = ותיק (= יצחק יצחק, יו פעמים הוי'), ודוק.

[יז] אבל כמובן שיש גם "אני" של הקדושה (ר"ת אישי נחש ישי, ודוק שאז הס"ת הן ישי לפי הסדר, כלומר שדווקא צירוף זה אומר אני ישי), דהיינו "אני היום [היום = אני] ילדתיך", מלכות דאצילות, וד"ל.

[יח] ההויה השלישית – בתלתא זימני הוי חזקה – היא "ויהי אור". שלש ההויות הראשונות בתורה: היתה יהי ויהי = 476 = 7 פעמים חיים = ישי יוסף. "היתה תהו" הוא כנגד כתר מלכות, סוד "ברישא חשוכא [ותהו – ז מלכין קדמאין דתהו דמלכו ומתו] והדר [סוד המלך הדר] נהורא" כאשר נתקן שרש ההויה דתהו בסוד ישי, "יחד שבטי ישראל", ו"בן ישי חי". "יהי אור" הוא סוד אור חדש (שחדש להיות אור כמבואר בדא"ח), בחינת כתר תורה. "ויהי אור" היינו סוד האצלת אור האצילות מאור המאציל, סוד כתר כהונה (שתי הבחינות של "יהי אור ויהי אור" נכללו בסוד יוסף כנ"ל). "היתה תהו [ז אותיות]... יהי אור ויהי אור [יג אותיות]" = 1301, מספר ההשראה של הוי' (26, דהיינו 26 ברבוע ועוד 25 ברבוע) ב"ה!

[יט] עובד הוא גלגול מחלון (שחוזר בסוד היבום) שהוא גלגול ער בן יהודה (שהיה רע בעיני ה'). שני הראשונים חטאו ופגמו (מחלון פחות מער), ועובד, בעבודת ה' המסורה שלו, תיקן אותם בשלמות. והוא סוד "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" – "שטרי קודם" (ועד שאפילו הנמכר לע"ז יוצא ביובל). עובד היינו המודעות שיהודי הוא עבד לקב"ה ואף פעם לא עבד לעבדים, אינו משועבד למוסכמות העולם, עלמא דשיקרא. היינו עיקר סוד וכח ה-ע שבתוך הדעת (הבחירה החפשית של עובד לצאת מכל שעבוד רע, החל משעבוד לרע הנשרש בנפש מגלגולים קודמים), וד"ל.

[כ] יהודה בעז = דוד המלך כנ"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com