חיפוש בתוכן האתר

שבע ברכות למתניה וטל בת שבע סגל - יז תמוז תשע"א הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שבע ברכות למתניה וטל בת שבע סגל - כפר חב"ד

מוצאי י"ז בתמוז תשע"א

א. "בצלו חמדתי וישבתי"

יש לנו חוב – בווארט אמרנו שנעשה את הגימטריא של השמות ביחד. בחתונה אמרתי לאבא של הכלה רמז אחד – לא יודע אם מסרת אותו. בשיר השירים נאמר "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", ושמות החתן והכלה יחד עולים "בצלו חמדתי וישבתי". בחסידות מבואר שהפסוק הזה הולך על חדש תשרי, "כתפוח בעצי היער" זה ר"ה, שאוכלים תפוח (בדבש[א]), "בצלו חמדתי וישבתי" היינו הסוכה, צלא דמהימנותא, "ופריו מתוק לחכי" היינו הקליטה בשמיני עצרת. יש הרבה דרושי חסידות לעומק על הפסוק, אך היות ששמות החו"כ עולה דווקא "בצלו חמדתי וישבתי", כנראה שיש להם קשר מיוחד למצות סוכה. היו כמה צדיקים מתלמידי הבעל שם טוב שלמדו כל השנה מסכת סוכה, "א גאנץ יאר סוכה", לשבת בצלא דמהימנותא. אמרנו שהזוג הזה כנראה צריכים להדר בסוכה בפשטות, כל השנה לחשוב על הסוכה הנאה שיבנו, אבל בכלל, כמו ששמענו, כל חתן וכלה בונים מקדש מעט, וכתוב שהסוכה היא מקדש מעט. בפירוש המקדש נקרא סוכה – "ויהי בשלם[ב] סוכו", והיא סוכת דוד, לכן אומרים בסוכות "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". זה הענין שלהם – סוכה עם הצל ועם חימוד של קדושה, "בסכת תשבו", ישוב הדעת, להמשיך את כל המקיפים. צלא דמהימנותא היינו מקיפים דאמא, מקיפים של אמונה, וצריך להמשיך אותם בפנימיות – "בצלו חמדתי וישבתי". זה רמז אחד שלהם. ["חמדתי" רומז לאתרוג, ובקבלה האתרוג הוא האשה. החתן מבין באתרוגים...].

בדרך מליצה אפשר לקרוא את זה אחרת, יש רק פעם אחת בתנ"ך את המלה "בצלו", אפשר לשים גרש על ה-צ ולקרוא "בצ'לו" – אומרים שזה כלי טוב דווקא לבת, כי מנגנים בישיבה. זו תפלה דמיושב. בכנור עומדים, אבל בצ'לו יושבים – "בצ'לו חמדתי וישבתי", מנגנים בצ'לו בישיבה. אפשר לחשוב על הכלי הזה... אם לא מנגנים אפשר להקשיב לקלטות (דורון טויסטר הוציא כעת ניגוני חב"ד עם צ'לו –עושים כעת פרסום לדיסק שלו... משהו ממש נחמד – "חמדתי").

ברמז הזה הכלה נקראת שושנה, "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות", ואחר כך החתן נקרא תפוח, "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'". סימן שהנישואין הם בין תפוח ושושנה – דימוי מאד יפה. השושנה יותר פורחת וצומחת ומתיפה מדקירות החוחים, כך מוסבר גם על פי פשט וגם על פי חסידות, ש"כשושנה בין החוחים" מבליט ומוציא ממנה היפי הפנימי. לפי זה צריך לומר שגם "כתפוח בין עצי היער" – עצי היער הסתמיים מבליטים את התפוח, אבל כנראה שהם לא מפריעים ודוקרים את התפוח כמו שהחוחים דוקרים את השושנה. זה ההבדל בין המלכות שיורדת אל בין החוחים לבין הז"א שהוא בין עצי היער אך לא סובל דקירות וממילא גם לא מתיפה כל כך.

לכל אחד יש בעצם שני חושים: כתוב שהשושנה בין החוחים היא גם יפה, בחוש הראיה, והדקירות גם מוציאות ממנה ריח טוב, חוש מיוחד של נישואין, חוש של משיח, "והריחו ביראת הוי'". לעומת זאת, אצל החתן העיקר הוא הטעם (כמו הלולב של ארבעת המינים שכנגד ספירת היסוד, החתן), "ופריו מתוק לחכי" (נמצא שבשמיני עצרת טועמים ומפנימים בעיקר את טעם הלולב של חג הסוכות; בסוכות ברכו על כל ארבעת המינים "על נטילת לולב" דווקא, ע"ד ברכת "על נטילת ידים" לפני הסעודה, וטועמים אותו ממש בשמיני עצרת), אבל צריכים עוד חוש, כמו אצל הכלה, והעיקר כאן הוא "בצלו חמדתי וישבתי". מהו הצל? יש חוש בצל, הצל רומז לצלם. זה לא בדיוק חוש כמו ראיה, אבל מדובר בצ'לו זה חוש השמיעה (פעם דובר על צלילי הצל). לחתן צריך להיות איזה צל נחמד. על פי פשט, צריך להיות נעים ונחמד לשבת ליד החתן. מה הפשט של "בצלו חמדתי וישבתי"? כנראה שיש אוירה טובה, הנוכחות שלו עושה לי טוב על הנשמה. החתן צריך להיות צל טוב. גם מלשון אצל, כמו אצילות מלשון אצל, שלהיות אצלו זה "חמדתי וישבתי" – פשוט נחמד וטוב לי להיות אצלו, בצל שלו. חוש בצל הוא לא אחד מחמשת החושים הרגילים, ואפילו לא מ-יב החושים של ספר יצירה, אבל לפי הווארט הוא קשור לצליל – יש תדרים טובים, ויבראציות טובות, בצל שלו. הצל הוא מקיפין דאמא, ואמא קשור לשמיעה. יש לחתן אקוסטיקה טובה... אז יש פה ארבעה חושים מבין החמשה הרגילים – אצלה ריח ומראה ואצלו צל-צליל וטעם. בלשון הזהר בדרך כלל איהו תפוח ואיהי תפוחה, אבל כאן איהו תפוח ואיהי שושנה[ג] – לפי שני הפסוקים הסמוכים בשיר השירים.

ב. "שיח השדה"-"עשב השדה" – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

רמז שני, ששייך למשיח, היות שיש ענין שהרבי רוצה שבכל דבר נחפש ונמצא את המשיח, וגם בחתן והכלה שלנו יש משיח מאד יפה: הפסוק שמתחיל את הסיפור השני של מעשה בראשית הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". מתחיל מ"השמים והארץ" ועובר ל"ארץ ושמים", שמכאן לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה", וכתוב בחסידות שבעצמות – במקום הכי גבוה – אכן "ארץ קדמה"[ד]. זו ההופעה הראשונה בתורה של שם הוי' ב"ה, ויחד עמו "ארץ קדמה" – "ארץ ושמים". עם שם אלקים כתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כדעת ב"ש ש"שמים קדמו", אבל כשמופיע שם הוי' פעם ראשונה "ארץ קדמה". בהרבה ספרים, גם בקדושת לוי, מוסבר שבעולם הזה דרגת המלאכים בשמים גבוהים מהנשמות בארץ, אבל לעתיד לבוא יתגלה (וזו התכלית) שהנשמות הן אין סוף יותר נעלות מהמלאכים, הנשמות הן "חלק אלוה ממעל ממש", החל ממשה רבינו שהוא הנשמה הכללית ביותר של עם ישראל. לכן כתוב בברכות בלעם שלע"ל מלאכי השרת ישאלו את הנשמות "מה פעל אל" – המלאכים יהיו בחוץ והנשמות בפנים, אצל ה', וישאלו אותן "מה פעל אל"[ה]. "ארץ קדמה" היינו שנשמות יותר גבוהות ממלאכים.

הפסוק הבא הוא "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". יש במפרשים שתי דעות מאיזה פסוק מתחיל הסיפור השני של מעשה בראשית. על פי פשט, ההתחלה היא מ"אלה תולדות השמים והארץ וגו'", אבל יש מי שאומר שהפסוק "אלה תולדות השמים" מסכם את הסיפור הראשון וחותם ב"עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (ונעוץ סופן בתחלתן – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). בשבת יש שם הוי' בר"ת "יום הששי. ויכלו השמים", אבל הופעה מפורשת שלו היא רק בפסוק הבא. לפי דעה זו הסיפור השני בפרט מתחיל רק מהפסוק "וכל שיח השדה וגו'". רש"י מסביר ש"טרם" היינו "עד לא" (ולא "קודם"). כלומר, זה נמצא שם בפוטנציאל – כמו שרש"י מביא בשם חז"ל, שכל הצמחים עמדו על פתח הקרקע ולא צמחו כי ה' לא המטיר, ולמה? כי "אדם אין", לא היה אדם שיתפלל על הגשם, לא היתה אתערותא דלתתא. לכן הפסוק הבא הוא "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". אד הוא אתערותא דלתתא, כתוב שזה גם ר"ת אתערותא דלתתא, וכתוב ש-אד הן שתי האותיות הראשונות של שם אד-ני ושתי האותיות הראשונות של אדם. הפסוק הבא הוא "וייצר הוי' אלהים את האדם", אחרי שגבל את האדמה באד שהשקה את פני האדמה. בעצם הכל סיפור של יצירת אדם הראשון, כולל אדם וחוה, גם איש וגם אשה.

בכל אופן, הכל בשביל הרמז שלנו. כתוב בזהר הקדוש ש"שיח השדה" ו"עשב השדה" היינו שני משיחים, ראשון ושני, ומחלוקת במפרשים מה הוא מה. רוב המפרשים אומרים ש"שיח השדה" הוא משיח בן דוד ו"עשב השדה" משיח בן יוסף – לכאורה היפך הסדר המקובל. יש מי שמפרש הפוך, ש"שיח השדה" – שיח לשון משיח – הוא משיח בן יוסף ו"עשב השדה" משיח בן דוד. לכאורה לשון הפסוק יותר מתאימה לפירוש השני, "וכל עשב השדה טרם יצמח" – "צמח שמו [צמח = מנחם – שמו של מלך המשיח] ומתחתיו יצמח" (ממדת השפלות שלו) שייך למשיח בן דוד – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וגו'". על שיח השדה כתוב "טרם יהיה בארץ", לשון הויה, שיותר מתאימה למשיח בן יוסף (בחינת יסוד). בכל אופן, הגימטריא של מתניה טל-בת-שבע הוא "שיח השדה" ו"עשב השדה"[ו], שני משיחים, ובאמת צריך לחשוב מי הוא מי. היות שיש שני פירושים סימן שאליבא דאמת יש התכללות. או שנאמר ששיח השדה הוא משיח בן דוד שבמשיח בן יוסף ועשב השדה משיח בן יוסף שבמשיח בן דוד או הפוך.

"טרם" הכוונה שהוא נמצא, אבל עוד לא רואים אותו[ז]. למה לא רואים אותו? בגלל ש"ואדם אין לעבוד את האדמה". מה הזהר אומר על זה? הזהר אומר שאלו שני משיחים – ולפי מה שאמרנו יש התכללות גדולה ביניהם, סימן שתכל'ס הם אחד, כמו שלמדנו הרבה פעמים והרבי אומר בהרבה שיחות שאצל הרמב"ם יש רק משיח אחד, יש התכללות לגמרי עד שנעשה דמות אחת, כמו חתן וכלה "והיו לבשר אחד". על פי פשט הכי פשוט החתן הוא משיח בן יוסף, יסוד, והכלה משיח בן דוד, מלכות. בכל אופן, יש פה התכללות, והתכלית היא "והיו לבשר אחד", שתהיה אחדות אמתית בין "שיח השדה" ו"עשב השדה". כנראה שמי שיותר מדבר הוא "שיח השדה".

כל המפרשים שואלים – רבינו בחיי ועוד – שהתרגום של "שיח השדה" (גם אונקלוס וגם יונתן) הוא "אילני חקלא", אז למה לא כתוב "עצי השדה"? הרי בסיפור הראשון כתוב שה' ברא עצים, "עץ פרי" או "עץ עושה פרי", ושברא דשא ועשבים, אז למה כאן כתוב שיח ועשב? אומר רבינו בחיי שכאן יסוד מוסד – שייך למלמדים בחדר אצלנו – של "פרק שירה". זה הדבר הראשון שמוזכר בסיפור השני של מעשה בראשית, ובמדה מסוימת כולל "שיח השדה" את כל הבריאה כולה, ו"שיח השדה" אומר שכל הבריאה שרה לבורא עולם (כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה"). זה פרק שירה, וזה הרמז הראשון בתורה למלך המשיח – הוא מתחיל מ"שיח השדה", שנקרא כך ללמד שהוא מתפלל לה' ושר לה'[ח].

למה "טרם וגו'"? הבעיה היא "ואדם אין", ומסביר הזהר ש"אדם" היינו משה רבינו. במקום אחר בזהר כתוב שיש שלשה משיחים – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא. כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – יותר מה, יותר בבטול, וממילא יותר עצמי, קשור לעצמות, מכולם. זה ווארט עמוק על משיח, שהמשיח נמצא, אבל כל זמן שמשה רבינו – כאן משה רבינו יותר גבוה – לא מתעבר ונמשך ומתלבש בתוך שיח השדה ועשב השדה, בתוך המשיח, אז משיח לא יכול לבוא. המשיח לא יכול לבוא אם משה רבינו לא נמשך בו. זה פירוש הזהר בבראשית – כתוב מאד פשוט. יש משיח ראשון, משיח שני וכל זמן שמשה רבינו לא מתעבר במשיח הוא לא יכול להופיע – אפילו שמכירים שיש אחד, אבל הוא לא יכול לעשות את כל הפעולות שהרמב"ם כותב, להיות חזקת משיח ומשיח ודאי, אם משה רבינו לא מתלבש בו.

הזהר מביא על זה עוד פסוק, כאסמכתא לפירוש שיש משיח בן דוד ואז משיח בן יוסף – כך משמע בזהר – "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים". אומר הזהר "'לא יסור שבט מיהודה' דא משיח בן דוד 'ומחקק מבין רגליו' דא משיח בן יוסף" – הכל בברכת יהודה. ידוע שבדורות יותר מאוחרים השבט הוא ריש גלותא בבבל והמחוקק נשיא בארץ ישראל. כאן אומר שה"שבט", הכח, המלכות, הוא משיח בן דוד (תיכף נאמר איך הרבי מסביר את הבדל השבט והמחוקק, המחוקק הוא איש התורה), והמחוקק, איש התורה, הוא משיח בן יוסף. הרמז, אולי – לא ראיתי כתוב – ש"בין רגליו" רומז לספירת היסוד. נקרא "מחקק" – סוד של "חק" ביסוד, אותיות החקיקה. ועוד, ידוע שהרבי תמיד מסביר ש"משיח בן יוסף" הוא הפן הפנימי של משיח, ולא כמו שכולם מפרשים – נושא שדברנו עליו המון. הרבה חושבים שמשיח בן יוסף הוא ציוני אחד ומשיח בן דוד זה כבר משהו היולי. על פי פשט יש משיח אחד, עם משה רבינו, הכל יחד. אבל אם כבר יש שנים, הרבי תמיד מסביר שמשיח בן יוסף הוא "תלמוד גדול" ומשיח בן דוד הוא "מעשה גדול" (כפי שנפסוק לע"ל כרבי טרפון, שמעשה גדול). כאן יש ראיה, שהזהר אומר שמחוקק הוא משיח בן יוסף – ה"שבט מיהודה" הוא משיח בן דוד וה"מחקק מבין רגליו" הוא משיח בן יוסף. הסוף הוא "עד כי יבא שילה" – שילה בגימטריא משה (ו"יבא שילה" בגימטריא משיח, כלומר שמשיח תלוי בביאת משה בו) – הכל מחכה – "עד כי" (ד אותיות = ד פעמים הוי', ממוצע כל אות) – למשה. זו האסמכתא שהזהר מביא לפירושו לפסוק שלנו. צריך לבוא משה "ולו יקהת עמים", "גורעין ומוספין ודורשין" נוסיף את ה-י של "יקהת" ל"לו", זה לוי (שייך לחתן ולכלה), ואז יש "קהת עמים", "עמים" רומז לעמרם (עם רם, עם שהוא רם על כל העמים), מהם יוצא משה רבינו בגימטריא שילה. כל זה פירוש הזהר על הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין...". כל זמן ש"אדם אין" משיח לא יכול לבוא.

במאמר מוסגר, יש מפרשים "ואדם אין" למעליותא – שמשה רבינו הוא אדם שבאמת בבחינת "אין", מחכים לאותו אדם שהוא אין אמתי, בטול אמתי, וכאשר יבא ה"אדם אין", משה רבינו, אז "שיח השדה" ו"עשב השדה" יצמחו ויופיעו. רק בתור ווארט, לפי זה, אם אתם "שיח השדה" ו"עשב השדה" עם כל הפירושים שיש בכך, בשביל לגמור את הענין שלכם בכי טוב, להוציא מהכח אל הפועל, צריך להביא את משה רבינו שיהיה בתוככם. ברגע שמשה רבינו, שהוא הרבי, נמצא בתוככם, אז השיח נהיה בארץ והעשב צומח, ואז "ובא לציון גואל". בסוף התורה כתוב "כי האדם עץ השדה" – הביטוי "עץ השדה", שאמרנו שהיה צריך להופיע כאן – מופיע באותו פסוק מרכזי, שמזכירים תמיד בט"ו בשבט. כתוב ש"עץ השדה" עולה דעת ורק "השדה" רומז לשם שדי (עץ = צלם, נמצא ש"עץ השדה" הוא צלם שדי), השם של הברית, היסוד, שמחבר את החתן והכלה. שוב, "כי האדם" – החתן והכלה יחד, אדם השלם – "עץ השדה" עולה דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", והדעת הכללית של כל נשמות עם ישראל היא משה רבינו, כמפורש בתניא. מצד אחד הוא ה"אדם אין" והוא "עץ השדה" שצריך להופיע בין "שיח השדה" ו"עשב השדה" על מנת שמשיח יבוא ויצמח[ט].

ג. שיחת הרבי על מלכות משה ויהושע לעומת מלכות שאול ודוד

רק נאמר עוד ווארט מהרבי משיחה לגבי מלכות, שייך ל"חתן דומה למלך והכלה למלכה". אנחנו עדיין בשבוע של השבע ברכות, כעת נכנסנו ליום השביעי, ותמיד דורשים כמו כל חג של שבעה ימים – היום האחרון הוא מלכות. אם במשך כל שבע הברכות החתן והכלה הם כמו מלך ומלכה, אז "הכל הולך אחר החיתום" של המלכות שהוא כעת, כעת חותמים את המלכות של החתן והכלה לגמרי, שכל החיים יהיו מלך ומלכה. כידוע הווארט ששמענו מרב אחד שדרש תחת החופה שכמה זמן קוראים לחתן ולכלה מלך ומלכה (אולי שבע ברכות, אולי חדש, אולי שנה)? הוא אמר שכל זמן שהחתן עושה מהכלה מלכה אז הוא מלך. הכל תלוי בו – אם הכלה היא מלכה הוא מלך כל החיים. בכל אופן, הענין של מלכה (שהחתן, שכנגד ו"ק, ו הימים הראשונים של השבע ברכות, עושה ומחליט לעד שהכלה, עצם מדת המלכות, היא מלכה) הוא דווקא ביום האחרון, וממנו יוצאים לדרך – "ויעקב הלך לדרכו" – שכל החיים יהיו מלך ומלכה.

לגבי מלך יש שיחה מאד יפה ועמוקה, גם בנגלה, על ההבדל בין מלכות משה ויהושע (בפרשת פינחס, בה היתה החתונה, כתוב על סמיכת משה את יהושע) – כמפורש ברמב"ם שלמשה ויהושע יש דין מלך ממש (לא כמו הר"ן והאברבנאל שכותבים שלא היה להם דין מלך) – למלכים שאחר כך. נשאלת השאלה למה משה ויהושע לא נמשחו בשמן המשחה, כפי שהרמב"ם פוסק שמלך צריך משיחה – לא כתוב שמשה משח את יהושע, אלא רק שסמך ידיו עליו. זו שיחה ארוכה ונאמר רק את הווארט. הרבי מסביר שלפי הלכה, לפי הרמב"ם, כולם מלכים ממש, אך למשה ויהושע יש גדר מלכות אחר מאשר שאול ודוד.

החידוש לגבי שאול, שגם שנוי במחלוקת – האם שמואל כשמשח את שאול בפך ולא בקרן ("רמה קרני בהוי'", "קרני ולא פכי") משח אותו בשמן אפרסמון, בו מושחים מלכי ישראל שאינם מבית דוד, או בשמן המשחה שמיוחד רק למלכי בית דוד (כפסק הרמב"ם). יוצא מהרמב"ם במפורש, ששמואל משח את שאול בשמן המשחה, לא כשאר מלכי ישראל שנמשכו אחרי מלכי בית דוד (שמשיחתם היתה רק לכבוד וסימן בעלמא). יש כמה סברות למה שאול נמשח בשמן המשחה, או כי הוא המלך הראשון, ושמואל חשב בעת משיחתו שזו תהיה מלכות עולמית, וגם שמלך על כל יב השבטים (ולא עשרה שבטים, כמלכי ישראל הבאים). הרבי אומר שצ"ע האמירה ששאול הוא המלך הראשון, שהרי היו משה ויהושע לפניו, אך יש באמת בחינה של מלכות שלגביה הוא המלך הראשון. יש גם את ההו"א של שמואל, שהיתה מתקיימת אם לא חטא שאול. הרמב"ם כותב ששאול נמשח בשמן המשחה, וכך גם דוד המלך וגם שלמה, ואחר כך מלך מבית דוד שיש איזו מחלוקת עליו. אם אין מחלוקת לא צריך משיחה.

לגבי מלך המשיח, הרבי אומר – ואפילו קצת צ"ע אצל הרבי – שנקרא משיח, אז מסתמא מושחים אותו. אם כי שהווארט של השיחה בסוף הוא, שהמדרגה הכי גבוהה במשיח – הנשיא שבו, המשה שבו – לא צריכה משיחה. בפשט התורה מושחים רק כהנים, וגם מלך הוא זר לשמן המשחה (כך כותב האבן עזרא כפשוטו של מקרא). רש"י כותב ש"זר" להוציא מהכהונה והמלכות, ושואלים עליו. רש"י אומר שמושחים מלכים, וכך ההלכה. שוב, האבן עזרא אומר שמפשט הפסוק לגבי שמן המשחה גם מלך הוא נחשב זר ונכלל באיסור "על בשר אדם לא ייסך". הרמב"ן שרוצה לעשות פשרה וגם להצדיק את ההלכה אומר שיש רמז ב"יהיה זה לי לדורותיכם", שמי שהוא "לי" – מלך הוא לא סתם "בשר אדם" אלא הוא "לי" – וגם הוא בכלל משיחה. זה חידוש נפלא של הרמב"ן, כדי להוציא מהפשט של האבן עזרא.

איך שלא יהיה, הרבי אומר שמי שהמלכות שלו היא מצד התורה (בלשון הרבי, יש "נשיאות התורה" ו"נשיאות המלוכה" ואצל משה ויהושע היתה "נשיאות המלוכה" טפלה ונכללת ב"נשיאות התורה" שלהם) – משה רעיא מהימנא – לא צריך משיחה, ולכן גם אין מצוה מפורשת בתורה למשוח מלכים. אם כי הרמב"ם אומר הלכה שמושחים מלכי בית דוד, אבל זו לא מצוה מ-תריג – לא כתוב בפירוש בתורה. כותב הרבי כי באמת אין מצוה למשוח מלכים, בפרט מי שהוא בגדר משה ויהושע – יהושע נסמך ולא נמשח. יש הרבה מה להאריך, אבל אומר הרבי שהנשיא שבכל דור ודור – כמה שהוא "תחת משה רבינו", המופלא שבסנהדרין, הוא לא המקבל היחיד של התורה. הוא לא כמו משה ויהושע שכל אחד מהם לא רק "חד [אחד המיוחד] בדרא" אלא "יחיד בדור" (וכידוע בדא"ח ההבדל בין "אחד" ל"יחיד") – שכל התורה כולה אצלם דווקא. היום יכול להיות "חד בדרא" אבל לא שהוא מולך בתורה, שליט גמור שאין (כח תורני אמיתי) חוץ ממנו. הרבי מוכיח מלשון הרמב"ם שבשושלת הקבלה תמיד "פלוני ובית דינו קבלו מפלוני מבית דינו" – רבים מרבים – ורק "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", יחיד מיחיד, ואחר כך "ויהושע לזקנים", רבים מיחיד, ומאז רבים מרבים[י], גם שיש אחד שהוא תחת משה, הוא לא מלך ממש בתורה (שאין על גביו אלא ה' אלקיו ובכח התורה הוא שולט על כל העם בכל הענינים שליטה בלעדית), אין לו דין מלכות בתורה כמו שהיה למשה ויהושע. זה ווארט מאד חשוב של הרבי.

כלומר, עד מלך המשיח כל גדולי ישראל, שהם "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", אין לאף אחד מהם דין מלך בתורה. לכן יכול להיות "שבט" ו"מחקק" אחד ליד השני בלי בעית "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". אם הנשיא בתורה היה מלך בתורה זה היה שני מלכים בכתר אחד וזה אסור, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". אבל היות שהנשיא הוא לא מלך בתורה, יש סנהדרין, יש עוד רבנים – אין בעיה. זה שמשה הוא אחד אני מבין, אבל מה עם יהושע? הרי משה למד את כולם, גם את בני אהרן וגם את הזקנים וכו', לא רק את יהושע. הרבי מביא מהמאירי בתחלת אבות, שכמה שמשה לימד את הזקנים וכולם, אבל את כל "סודות התורה" (זה הביטוי) משה מסר רק ליהושע. כל חייו של משה הוא למד את כולם, אבל את הכללות והעצם והסודות הוא מסר (לעת זקנתו) ליהושע דווקא (עליו נאמר "נצר תאנה יאכל פריה") – יהושע הוא מלך כי הוא היחיד, הוא מלך מכח התורה, וזה יותר מסתם מלך שהוא רק לענין מלחמות ומשפט. מה בכלל תפקידו של המלך זו מחלוקת גדולה בין הר"ן בדרשותיו – שאומר שדיני המלך אינם דיני תורה כו' – לחולקים עליו, והרבי מביא תשובה ארוכה מהאבני נזר (יו"ד שיב, בפרט בסעיפים מז-נ שבה, אך כל התושבה נוגעת לעניננו עיי"ש) שמסיק שדברי הר"ן הם בדרך דרוש ולא ע"פ ההלכה. לפי הר"ן יוצא שמלך הוא לא דמות תורנית, וזה לא כמו שכותב הרמב"ם בפשטות שעיקר תפקיד המלך הוא "להרים דת האמת". והרבי מוסיף שעל פי דא"ח "שלימות התורה וההלכה היא כשיש מלך" דווקא.

לאור זה רוצים להבין מה זה משיח, שאומרים שהתחיל מהאריז"ל והלאה ועוד יותר מהבעל שם טוב והלאה, וכל דור יותר. מה הכוונה? לפי שיחת הרבי חשבנו, שהיחוד הוא שכל "סודות התורה" אצלו. אם יש אחד, כמו האריז"ל, שכל הסודות של התורה אצלו ואין כיוצא בו בכלל – לא הוא ובית דינו – אז הוא ממש בדרגת משה רבינו, וזה מה שצריך בשביל להיות משיח. כך לכאורה יוצא מהשיחה של הרבי על פרשת פינחס. יש מכתב מאד יפה של הרבי שכותב לבן תורה אחד שכותב ספרים ומפיץ נגלה ולא עוסק בהפצת חסידות, אז הרבי כותב לו שידע שעיקר התפקיד שלנו בדור זה, דור האחרון לגלות שהוא הוא דור הראשון לגאולה – הוא להפיץ חסידות. זה הענין, גם שאתה מוכשר בנגלה. שוב, מישהו כתב לרבי מה שעשה בנגלה דאורייתא – כתב, למד, הצליח, שגשג – והרבי כותב לו מה אתה כותב לי על זה? העיקר חסר, צריך להפיץ חסידות. אם יש לך ראש, אם יש לך כשרון, צריך להיות שקוע בחסידות ולהפיץ חסידות בעולם. בכל אופן, אם יש אחד שכולל את כל "סודות התורה", בלשון המאירי, הוא ממש "יחיד" ולא רק "חד בדרא", וכנראה שזה התחיל מהאריז"ל ואחר כך הבעל שם טוב, שיש אחד כזה, זה על מנת להטעים את דברי רבי.

בכל אופן, משה ויהושע הם גדר מיוחד של מלכות. יהושע הוא גם לא ממש כמו משה רבינו, כי הוא רק "פני לבנה" ואילו משה הוא "פני חמה". בהערה הרבי כותב שמשה הוא המלכות כמו שהיא מושרשת באבא, ומביא מהאור החיים (שהיארצייט שלו היה שלשום) ש"ויצוהו" שכתוב בסמיכת משה ליהושע – "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר הוי' ביד משה" – היינו שהקב"ה המשיך את המלכות (אין צו אלא מלכות) לתוך ידו של משה ולכן לא היה זקוק יהושע למשיחה[יא]. ווארט יפהפה של בעל אור החיים הקדוש. יש איזה כח של מלכות בתוך שמן המשחה שהוא שם אותו על הראש. כאן "ויצוהו", שהקב"ה המשיך את עצם המלכות ביד משה, וכאשר שם ידיו על ראשו זה כולל את המשיחה ולא צריך שמן. בכל אופן, הווארט שיש נשיאות של משה ויהושע, שלא צריך משיחה בכלל, ואחר כך שאול ודוד.

נחזור לזהר על "וכל שיח השדה וגו'" הנ"ל, שבפירוש הדמשק אליעזר – הבן של הרבי מקאמרנא (שגם לאביו יש פירוש על הזהר, זהר חי, אבל פירושו של הבן הוא בסגנון אחר לגמרי, הרבה יותר פשוט) – מסביר על "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח" היינו שאול ודוד, גם מקדים משיח בן יוסף למשיח בן דוד (שהרי שאול הוא בחינת משיח בן יוסף[יב], והוא מבני רחל, ולכן ה' צוה לו להלחם בעמלק כמו יהושע, כי עמלק נמסר רק בידי בני רחל, ודוד הוא כמובן בחינת משיח בן דוד), ולמה לא הסתדרו ביניהם? דוד מאד מכבד את שאול, וקורא לו דווקא "משיח הוי'" (עוד סימן שהוא נמשח, כדעת הרמב"ם שנמשח בשמן המשחה, רק שבפך ולא בקרן), שאול הוא יסוד ודוד הוא מלכות. הרבי אומר שעיקר שלמות המלכות היא בספירת המלכות גופא, שם שלמות המלכות ושלמות כל התורה כולה. שם, במלכות, מרימים את דת האמת (כמשל הליווער הידוע מאדה"ז). כשהאור יורד ומגיע למלכות מרימים את דת האמת, וזה אצל דוד. שאול הוא יסוד ודוד מלכות, וצריך זיווג ביניהם – למה היתה מריבה? הוא אומר שכאשר משיח יבוא גם שאול יחזור, כמו יהונתן בנו שנשבע להיות משנה לדוד. מה קרה? ווארט מאד חזק, שלא היה יחוד כי משה לא היה ביניהם. הסיבה שמלכות שאול לא הצליחה וגם מלכות דוד בסופו של דבר לא הצליחה – חרב הבית ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו לא מלך וכו' – והסיבה שהיתה מריבה ביניהם, כי לא היה שם משה, "ואדם אין". זה ווארט מאד יפה.

נחזור לשיחת הרבי, שיש מלכות משה ומלכות יהושע – פני חמה ופני לבנה. הרבי מסביר שיהושע יחיד רק בבחינת "סיני" ולא "עוקר הרים", שהרי עתניאל בן קנז החזיר בפלפולו את שלשת אלפי ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה וכן היה אז אלעזר (כפי שחז"ל מסבירים שגם אצל יהושע לא היתה תורה וגדולה במקום אחד). יהושע הוא יחיד בדור בקבלת כל התורה, כולל כל הסודות – אבל לא בגדר מעין המתגבר ונובע מדיליה (כמו שהיה משה רבו), אלא שהוא בקי בכל – אבל הוא לא משה רבינו, שהוא גם סיני וגם עוקר הרים[יג]. עדיין זה בכלל לא כמו בדורות אחר כך, שיש נשיא – מופלא שבסנהדרין – ולידו יש רבים, וצריך להתחשב בדעת כולם, הוא לא פוסק יחיד. הנשיא הוא הכי חכם ביניהם, וגם הכי צדיק ביניהם, וגם הכי בעל רוה"ק ביניהם, אבל בהלכה צריכים להתחשב בכולם.

תכל'ס יוצא מהשיחה שיש משה ויהושע – מלכות מכח חכמה ובינה, כידוע ש-חמה לבנה עולה חכמה בינה[יד], חכם ותלמיד חכם – ושם, ב"הנסתרת להוי' אלהינו" לא צריך משיחה אלא רק סמיכה. אצל משה אין לשון סמיכה (אולי על דרך זה "ושכתי כפי עליך" שמשם קבל את ההוד שלו), ואצל יהושע "ויסמך את ידיו עליו". אחר כך בשאול ודוד, שהם בגדר אחר של מלכות[טו], יש לשון משיחה. שאול ודוד הם יסוד ומלכות – הכל מלכות – ואילו משה ויהושע הם חכמה ובינה. יש מלכות מצד החכמה והבינה, בלי משיחה אלא רק סמיכה, ויש מלכות עם משיחה – כמו זיווג גופני, זרעא חייא וקיימא, "שמן משחת קדש"[טז] – שאול ודוד, ובגלל שלא היה שם משה לא הזדווגו כדבעי (יחוד זו"נ לפרקים, אבל אנחנו מייחלים להגיע לימים בהם "יהיה הוי' אחד", שגם יחוד זו"נ, ו-ה, יהיה תדיר כיחוד י-ה).

נאמר עוד באותיות של נסתר: אם "ויהי בישרון מלך" הולך על משה או יהושע, יש להם מלכות, אז ודאי קבלו מלכות מאיזה מקום. שרש המלכות במלכות דא"ק, וכאשר מאירה בחכמה זה ענין מלכות משה, וכאשר מאירה בבינה היינו מלכות יהושע, וביסוד מלכות שאול ובמלכות ממש היינו מלכות דוד[יז]. מה לגבי משיח? כתוב בחסידות שמשיח הוא המלכות – הרי הוא בן דוד, הוא ודאי מלכות, ולא מלכות בתוך ספירה אחרת, אלא מלכות נטו, מלכות אמתית – מלכות דא"ס שמאירה במלכות דא"ק[יח], למעלה מכל הארות המלכות דא"ק הנ"ל. זו מלכות ה' ממש שמאירה במלכות דא"ק – כך כתוב – זו מלכות מלך המשיח[יט]. אחרי מלכות המשיח יש עוד מלכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ [ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד]", זו מלכות דא"ס עצמו, ועוד, מה ש"מלכותך", מלכות דעצמות (שאין עוד "ספירה" למעלה ממנה, כידוע בשם הצ"צ), נעשה "מלכות כל עולמים", במלכות דאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום[כ].

זה ווארט לסוף, אבל עיקר נקודת השיחת של הרבי היתה ההבחנה בין מלכות משה ויהושע למלכות שאול ודוד. הרבי מסיים את השיחה שיש ודאי משהו במלכות דוד שיותר תכל'ס ממלכות משה, כי יותר מלכות, אבל לפי הזהר חייב שמשה רבינו יופיע שם – "רעיא מהימנא" (שהוא רועה ומפרנס את האמונה בנשמות ישראל, בחינת "ורעה אמונה", וללא אמונה אין מלכות אמת) – וכן מה שהרבי כותב בסוף שמלך המשיח הוא "מלך רב", שכולל את שתי הבחינות של "נשיאות המלוכה" ו"נשיאות התורה". קודם מלכותו מתבטאת במה שהוא מחזק את בדק הבית של שמירת התורה והמצוה בקרב עם ישראל, ואח"כ הוא לוחם מלחמות ה' ומנצח, כדרך המלך, אבל בסוף הוא נשאר בגדר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שהוא גילוי דרגת משה רעיא מהימנא שבו – זו מלכות אך ורק מכח התורה (ואצל מלך המשיח היינו מה שאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש), נשיאות תורנית. הווארט בשיחה שיש מלך ממש מכח התורה, לגמרי, ואין זאת ע"ד מלכות שאול ודוד – הגם שעל דוד כתוב "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" זה לא כמו אצל משה רבינו, מלכות שהיא כמו המופלא שבסנהדרין ויותר ממנו, כי כל התורה אצלו, והוא "יחיד" השולט במציאות אך ורק מכח התורה, זו מלכות משה רבינו המיוחדת לגמרי, ובסוף מדרגה זו וכנראה עוד יותר היא מלכות משיח, יבוא ויגאלהו תיכף ומיד ממש.

לחיים לחיים! שהחתן והכלה יהיו מלך ומלכה, שיח השדה ועשב השדה, והכל יהיה בארץ ויצמח, ובא לציון גואל.



[א] סוד היחוד (והתיקון) של דוד בת שבע, ר"ת דבש (וס"ת דעת = עץ השדה [צלם שדי], ראה לקמן) ובגימטריא שלום בית, כמבואר במ"א. "דודי" של שיר השירים רומז לדוד ובת שבע, השם השני של הכלה, היא סוד שולמית (נוטריקון שלום בית) של שיר השירים. והנה, ב"חכי" אותיות ("ופריו מתוק לחכי") – מה-ת של "כתפוח" ועד ה-ש של "וישבתי" – יש רמז מופלא לתפוח בדבש: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי" – לאחר "תפוח" באה האות ב של "בעצי" שממנה יש לדלג של ד של "דודי", אך ב"דודי" יש ב דלתין (שתי בחינות בטול, דלית ליה מגרמיה כלום, כנודע ומבואר במ"א), ל-ד הראשונה יש לדלג 10 אותיות ואילו ל-ד השניה 12 אותיות. אח"כ ל-ב של "בצלו" יש לדלג 12 אותיות מה-ד הראשונה או 10 אותיות מה-ד השניה, ואח"כ ל-ש של "וישבתי" (אות ה-טל בפסוק) יש לדלג 11 אותיות – ממוצע 10 ו-12, ודוק היטב (נמצא שהדילוג בממוצע הוא 11-11-11). נמצא שב-ד של דבש יש יחוד ב הדלתין של דוד ("דודי"). ונמצא שרמז ה"דבש" נמשך עד ל"בצלו חמדתי וישבתי" שבתבות אלו רמוזים השמות של החתן והכלה (ובפרט, האותיות בש ר"ת בת שבע, שם הכלה). יש בפסוק 13, אהבה, תבות (הקדמת ספר הזהר הקדוש פותח מהפסוק הקודם "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" ומסביר את סוד השושנה שלה יג עלין כנגד יג מדות הרחמים כו'). בכל הפסוק יש 55 אותיות, משולש 10, ורק הדילוג של "בדבש" מקיף 34 אותיות, נמצא ש-55 מתחלק ל-21 ו-34 – חתך זהב (ובסדרת האהבה, לפני 21 בא 13, מספר התבות בפסוק כנ"ל). כל הפסוק – "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי" –  עולה 3468 = ג פעמים 34 ברבוע (רק התבה האחרונה "לחכי" = 68 = ב"פ 34, כאשר יב התבות הראשונות = 3400), סוד ג הפסוקים בתורה נביאים כתובים ("ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה") של אור שבכל אחד מהם 6 תבות ו-23 אותיות, כמבואר במ"א.

[ב] שם בן נח, מלכי צדק, קראו שלם – "מלכי צדק מלך שלם", ואילו אברהם קראו יראה (לשון ראיה הרומזת גם למדת היראה [עילאה] בנפש) – "הוי' יראה... בהר הוי' יראה", וביחד (בקדימת השם שנתן אברהם אבינו) – ירושלם, הרומזת לשלמות היראה (ושעל כן זקוקה לחומה מסביב לשמור שלא תתקלקל היראה הטהורה ח"ו על יד חדירת חיצונים, דהיינו הקלקול של שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה העיר כו'. והתיקון הוא על ידי שלום בית, שהרי כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה, וכמו שהכלה אומרת בסוף שיר השירים "אני חומה וגו'", רמז לחומה האותיות של יג מדות הרחמים, יג העלין הסובבים את השושנה העליונה כנ"ל. וגם לעתיד לבא, כאשר יקוים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואזי לא יהיה צורך בחומה גשמית ו"פרזות תשב ירושלם [מרב אדם ובהמה בתוכהה]" [ר"ת פתי – "פתי יאמין לכל דבר", תיקון שם בן בימטריא בהמה, "בהמות הייתי עמך", לאחר גילוי שם מה החדש, בגימטריא אדם, "ניכרים [בדעת – 'אתה חונן לאדם דעת'] דברי אמת", כמבואר בדא"ח] אעפ"כ נאמר בהמשך "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" [סוד "אהיה אשר אהיה", סוד אמא עילאה, עלמא דחירו, וד"ל]). אך בחג הסוכות יש תיקון לשבעים אומות העולם (שכנגדם מקריבים שבעים פרים בחג), ואז דווקא עיקר הגילוי של ירושלם הוא ענין השלם, השלום, שבה, מה שהיא עיר השלום והבית שבה היא "בית תפלה לכל העמים". ועל כן בפסוק זה נאמר "ויהי בשלם סוכו" דווקא, מבלי להזכיר את מדת היראה, ודוק. ומכאן רמז מובהק שמצות סוכה היא סגולה נפלאה לשלום בית (למשך כל השנה כולה), וגם מי שקשור למצות סוכה חושב ופועל במשך כל השנה כולה למען הבאת שלום אמת לכל העולם כולו, החל ממבצע הפצת שבע מצות בני נח לכל יושבי תבל.

[ג] תפוח שושנה ע"ה עולה 34 ברבוע כנ"ל.

[ד] הלל ועוד "ארץ קדמה" = מתניה (ממילא, בית הלל ו"ארץ קדמה" = בית מתניה – "ביתו זו אשתו"), שם החתן, לרמוז שעליו לדעת תמיד שהכלה – ארץ – קדמה (בלשון החסידות, שרש הכלים גבוה משרש האורות).

[ה] ס"ת הלל – "ארץ קדמה".

[ו] מתניה טל בת שבע = 1318 = 1000 ועוד שיח (אלף אורות של מתן תורה, מתניה, שנמשכו לשיח, וכידוע עד"ז בנוגע למספר 1345, אלף אורות שניתנו למשה, ועוד). נמצא ש"[שיח] השדה... עשב השדה" = 1000. והנה, שיח הוא סוד אליעזר, "שמנה עשר ושלש מאות", שרש נשמת משיח בן דוד, כדאיתא רבות בכתבי האריז"ל, וד"ל. ועוד איתא בכתבי האריז"ל (בפירוש פסוק זה, "וכל שיח השדה וגו'") ששיח הוא ר"ת שם יפת חם, שלשת בני נח, סוד הנה"י של הנוק' (שם-נצח, יפת-הוד, חם-יסוד [שם עיקר חום הנוק'], והוא אחרת מסדרם כנגד חג"ת – שם-חסד, חם-גבורה, יפת-תפארת, וד"ל). נמצא שכאן רמז למה שהמשיח (משיח במילוי: מם שין יוד חית = שם חם יפת) יחזיר את כל העולם כולו, כל בני נח, לעבוד את ה' ביחד, "כי אז אהפך אל עמים וגו'", וכנ"ל בסוד "ויהי בשלם סוכו", וד"ל. ועוד איתא שהנשמות שעיקרן מצד שרש הנוק', שנולדו בעיקר בזכות ומכח אמותיהן (כולן משרש יצחק בן שרה), שלש הנשים שתיקנו בפרט את חטא חוה (שבזה דווקא תלויה ביאת המשיח) – חנה (ר"ת חלה נדה הדלקת הנר, אך עיקר תיקונה הוא תיקון נדה) צרפית (כד הקמח – חלה) שונמית (מנורה – נר) – שמואל יונה חבקוק, הן ר"ת שיח, ודוק.

[ז] יש בפסוק שתי מלים מיוחדות: "טרם" ו"[ואדם] אין". טרם משלים את אין ליש – יש מאין, ללמד שהיש נמצא, בבחינת העלם שישנו במציאות, בתוך האין, דהיינו בתוך ה"אין של היש", לאפוקי מ"האין האמיתי", שם היש נמצא בבחינת העלם שאינו במציאות, וכמבואר בדא"ח, וד"ל.

[ח] לפי מה שהוסבר קודם, "שיח השדה" הוא העץ, "כתפוח", ו"עשב השדה" הוא "כשושנה", ודוק.

[ט] כאשר "ואדם אין" מצטרף ל"שיח השדה" ו"עשב השדה" (הצטרפות משה רעיא מהימנא למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד [משה משיח בן יוסף משיח בן דוד = 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"]) יוצא 1430 = הכל פעמים הוי' = יחי וכו'! והנה, "ואדם אין" = הוי' אלהים, שם מלא, שמופיע כאן פעם שניה בתורה, לאחר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" בפסוק הקודם. משה הנו "איש האלהים", ומפרש בזהר שהוא בעלה דמטרוניתא, נמצא שהוא עצמו, בחינת ה"איש" שבו, הוי' המתיחד עם המטרוניתא, שם אלהים, כללות נשמות ישראל עליהן נאמר "אני ארמתי אלהים אתם". וממילא, "ואדם אין" הוא ממש "כי לא המטיר [מטר אותיות טרם] הוי' אלהים", וד"ל. ועוד, "וכל [שיח השדה...] וכל [עשב השדה...]" = הוי' אלהים = "ואדם אין", נמצא שגם "וכל שיח השדה... וכל עשב השדה..." = 1430 = הכל פעמים הוי' = יחי וכו' (= אני ואתה וכו', היינו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, כאשר משה רעיא מהימנא מתלבש בנו – אזי נשנה את העולם!), ובתלתא זימני הוי חזקה!

[י] נמצא שיש ג בחינות בשושלת קבלת התורה: "יחיד מיחיד" "רבים מיחיד" "רבים מרבים" = ג פעמים "רבים מיחיד" (קבלת זקנים מיהושע) = חי ברבוע ("וחי בהם" = עא סנהדרין, ע זקנים עם משה על גבם).

[יא] זל"ק: "עוד ירמוז אל המלכות על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות דכתיב ויצוהו ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו כאשר דבר ה' ביד משה, פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה".

[יב] השם שאול מופיע בתורה כמלך הששי של אותם ז מלכין קדמאין שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, והוא "שאול מרחבות הנהר". ומבואר בכתבי האריז"ל שהוא כנגד ספירת היסוד, בחינת משיח בן יוסף. ומה שהוא "מרחבות הנהר" היינו שנמשך מאמא, ובסמוך נבאר שמלכות יהושע מושרשת באמא דווקא, ומשם נמשכת ליסוד, למלכות שאול, וד"ל.

[יג] סוד סיום וחיתום התורה: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – סיני עוקר הרים (כולל הר סיני, שהרי שבר את הלוחות שניתנו לו מסיני, וה' אשר ואמר לו יישר כח ששברת) = "לעיני כל ישראל" (הרוס"ת של סיני עוקר הרים = שכינה = סיני הרים, נמצא שהאמ"ת = עוקר, ודוק).

[יד] סתם לבנה במלכות, כדברי הרבי בהערה האחרונה לשיחה, אך בשעת הסמיכה, כך מסביר הרבי, העלהו משה (במה שסמכו בכל כחו, בשתי ידיו, יותר ממה שנצטוה) לדרגתו הוא, לדרגת "הנסתרות להוי' אלהינו", דהיינו יה שבשם, חכמה ובינה, חמה עילאה ולבנה עילאה המקבלת מהחמה, סוד חכם ותלמיד חכם כנודע (וכאשר החכם מתיחד עם התלמיד חכם אזי נמשך אור הכתר עליון לחכמה ובינה, וד"ל).

[טו] הרבי מסביר שמלכותם היא מצד החסרון שבעם, המבקש מלך ככל הגוים, עיי"ש. אך לפי הכלל שכל ירידה היא לצורך עליה, יש בזה גם מעלה, וד"ל.

[טז] "שמן משחת קדש" = ו צירופי נזר (סוד ו השמות שהוזכרו לעיל בסוד שיחשם יפת חם שמואל יונה חבקוק), רמז למשיחת מלכים דווקא שהיתה בצורת נזר, משא"כ משיחת כהנים היתה בצורת כ"י, ודוק.

[יז] חכמה בינה יסוד מלכות = 716 = משיח משיח, דהנה מבואר בדא"ח ששרש משיח בן דוד בחכמה (מלכות משה) ושרש משיח בן יוסף בבינה (מלכות יהושע, סוד "שאול מרחבות הנהר"), וד"ל.

[יח] מלכות אין סוף = 703 = 37 במשולש. מלכות אדם קדמון = 741 = 38 במשולש. ולפי הכלל בזה, שתיהן יחד (הארת מלכות אין סוף במלכות אדם קדמון) = 1444 = 38 ברבוע, שלמות של חוה חוה, וד"ל.

[יט] משה יהושע שאול דוד מנחם (מלך המשיח) = 1225 = 35 ברבוע = 49, 7 ברבוע, במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". ממוצע ה השמות = 245 = אדם קדמון (כל המלכים הנ"ל הם בסוד אדם קדמון), ד הארות דמלכות דאדם קדמון בעולם האצילות, וגילוי עצם המלכות של אדם קדמון (על ידי הארת מלכות דא"ס בו).

[כ] על גילוי מלכות ה' נאמר "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא". "ונשגב" = נשיא = חוה ברבוע (רבע 1444 הנ"ל). פעמיים כתוב "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא" ויש עוד "ונשגב" אחד בתנ"ך – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" (וכמו שיש ג פעמים "ונשגב" בתנ"ך כך יש ג פעמים "נשגב" בתנ"ך, כאשר הערך הממוצע של כל ו הלשונות = משיח, ודוק). ב"ונשגב" השלישי עולה מלך המשיח להכלל במלכות ה' ממש. ב"פ "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא" ועוד "ונשגב" = 1369 = 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח" שהוא "רוח אלהים" ממש, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com