חיפוש בתוכן האתר

סעודת יום פורים תשע"א - כפר חב"ד הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סעודת פורים

יד אדר שני תשע"א

 

 

כתוב "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". אחרי ש"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר [חכמה] בן שמעי [בינה] בן קיש [דעת]" – הוא חב"דניק. הדבר הראשון שהמגלה מתארת כפעולה שלו, מה זה ה"איש יהודי", לא כותבים שיושב בשער המלך, אלא מתארים קודם כל את הרקע של הגלות – איך הגיע יהודי לשושן הבירה? גלות – ומה הוא עושה בגלות היהודי הזה? יהודי שהזדמן לו להגיע לשושן הבירה, בגלות, מה עושים שם? הדבר הראשון שאומרים – "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". כל הענין שלו, יש לו אחיינית, "ותהי לו לבת", חז"ל דורשים "לבית", שהוא גם התחתן איתה, וכל הענין שלו שהוא אומן את הדסה היא אסתר. יש לה שני שמות. אומן זה מחנך. במה האיש היהודי הזה עוסק? בחינוך בנות, זה המקצוע שלו. הכתה שלו זה סך הכל בת אחת, אבל יש לה שני שמות. "ויהי אמן את הדסה היא אסתר". הוא מכניס בה אמונה. כתוב ש"אומן" לשון אמונה. הוא גם מלמד אותה אמנות, כתוב ש"אמן" זה גם אמנות – אמנות של אמונה, אמונה בה'. למה יש לה שני שמות (חוץ מהענין של התקציב...)? כתוב בקבלה שיש לה שם למעלה, באצילות, שהיא "מלכות דאצילות", ובעוד המלכות דאצילות נמצאת במקור קוראים  לה הדסה, אבל ברגע שהמלכות דאצילות יורדת נקראת אסתר. "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'", היא על שם ההסתר של המלכות, שהיא יורדת פלאים מטה מטה, אבל היא היא. אסתר זה ירידת המלכות. למה היה צריך לכתוב את שני השמות? קודם כל צריכים לדעת שהיא היא במקום שהיא יורדת, שהיא בעצמה אסתר. אבל אחרי הפעם הזאת אין יותר את השם הדסה בכל המגלה. בהמשך יש רק אסתר. הדסה זה השרש שלה. רק בסליחות של תענית אסתר אומרים "מור והדס". כמה פעמים בתפלה מזכירים אותה כ"הדס". כתוב "והנה הוא עומד בין ההדסים". כשמישהו מוסר את הנפש הוא נותן ריח טוב כמו הדס. כתוב שהקב"ה עומד בין ההדסים, ודורשים את זה על חנניה מישאל ועזריה. אלה ההדסים, בערך באותו תקופה. לפי זה יש שלשה הדסים, חנניה מישאל ועזריה, ויש הדסה אחת. כנראה שהיא המקבלת. אם יש שלשה הדסים והדסה אחת אז שלשת ההדסים, כמו שלוקחים בלולב שלשה הדסים וכמו שיש מריחים בשבת הדסים, הם כנגד חג"ת, חנניה מישאל ועזריה הם כמו אברהם יצחק ויעקב (כך בחז"ל), והדסה היא מלכות, היא המקבלת. בכל אופן, היא שם למעלה באצילות.

"ויהי אומן את הדסה היא אסתר", אז כתוב בספרי הקבלה, במיוחד הרמ"ע מפאנו כותב בספרים שלו, שמרדכי שהוא בעצם נשוי לאסתר – "ותהי לו לבת", "לבית" – הוא נשוי להדסה, הזיווג שלו הוא בעולם האצילות, למעלה. אסתר בסוף מתגלגלת ונישאת לאחשורוש – היא נושאת חן בעיני כל רואיה, ובזכות נשיאת החן שלה אחשורוש המלך לוקח אותה לאשה והיא נשאת לו, "כאשר אבדתי אבדתי", במיוחד כשהיא הולכת ברצון כדי להציל את עמה, אז היא אומרת "כאשר אבדתי [ממך] אבדתי". מה הווארט? שבעצם מרדכי נשוי להדסה. יש בזה גם רמז יפה בגימטריא – בפורים עושים הרבה גימטריאות – כשמאחלים "פורים שמח" (וכך שמח כל השנה) מכוונים ש-שמח = מרדכי הדסה. זה הזיווג שלהם, כלומר ששמחת פורים זה היחוד והזיווג של מרדכי והדסה. הרבי אומר ש-שמח זה שליח, וכאשר מוסיפים את י כחות הנפש זה משיח, אותיות ישמח וישמח. השרש זה שמח, מרדכי ועוד הדסה.

חוץ מזה הוא כותב עוד רמז, ש-מרדכי = לאה רחל. האר"י כותב שלאה ורחל הם בעצם חוה ראשונה וחוה שניה, התיקון של שתי החוות. בחסידות תמיד מבואר שלאה היא אותיות המחשבה, עלמא דאתכסיא, ורחל אותיות הדבור, עלמא דאתגליא. מרדכי הוא שתיהן יחד. הוא הרי גבר, אבל הגימטריא שלו היא שתי נשים – הוא שוה שתי נשים שקדמו לו לפי סדר הדורות, שתי האם-טיפוס של עם ישראל, אתכסיא ואתגליא. מכאן גם כן ניתן להבין, וככה גם יוצא מדבריו, שהחינוך – "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – הוא גם שהוא מחנך אותה, זה שיעור בחינוך בנות, שצריך מחנך, שהוא מרדכי (כך פותחים את הספור, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר"), שהוא לאה-רחל. אפשר לומר בכלל, שלמחנך צריך להיות חוש בכל ילד. "חשך שבטו שונא בנו" – צריך לזהות את החוש של הילד ולחנך אותו לפי החוש, לפי השבט. אצל בנות בעיקר צריך לדעת אם הבת היא משרש לאה או משרש רחל. כל הבנות הן או משרש לאה או  משרש רחל, על דרך שכתוב שכל הנשמות או משרש קין או משרש הבל. כל הבנות הן או עלמא דאתכסיא, בת חושבת, או עלמא דאתגליא, בת מדברת. בדרך כלל בנות מדברות, "תשעה קבין של דבור נתנו לנשים", אז הייתי חושב שכל הבנות הן רחל, אותיות הדבור, אבל לא ככה – יש בנות חושבות. על זה כתוב "ומה' אשה משכלת". "בית והון נחלת אבות" – יש דברים שיורשים מהאבות, אבל "מה' אשה לאיש", בלשון חז"ל, ובכתובים הפסוק הוא "מהוי' אשה משכלת", זו לאה. לא שהיא לא מדברת, יש התכללות. שוב, ההוה-אמינא הראשון או שצריך להבחין בין לאה לרחל. לכל אחת יש התכללות של הכל, אבל צריך להבחין מה העיקר – האם לאה או רחל. אבל זה לא הפירוש של המגלה. זה קשור למה שדובר אמש בהתוועדות. העיקר כאן שהוא מחנך אותה, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – כך הוא מחנך אותה, להיות הדסה מתי שצריך להיות הדסה, וכאשר צריך להיות אסתר להיות מאה אחוז אסתר. כך גם הוא שוה לאה-רחל, לא רק שהוא מחנך עם חוש טוב בחניכים שלו – זה טוב, אבל עדיין לא משיח. משיח הוא שאתה יכול לשחק שני תפקידים, דבר והיפוכו, אפשר לשחק כאילו סכיזופרניה. אמרנו שהחג שמתקן סכיזופרניה הוא פורים, כמבואר באריכות במ"א. כלומר, שאפשר להיות שני טיפוסים. שוב, זה דבר מאד מאד חשוב. ההוה-אמינא הראשון של חינוך זה לחקור מה השרש שלך, מי אתה באמת, לגלות את החוש שלך, את הכשרון שלך – כל אחד זה משהו אחר – ולעזור לך לפתח את זה. יפה מאד, אבל פורים, משיח, זה יותר מזה. זה חינוך לשחק הרבה תפקידים, ותפקידים שונים ומשונים, תפקידים הפוכים – "ונהפוך הוא". אני המחנך, מרדכי היהודי, שוה לאה-רחל. בשביל מה אני? בשביל לחנך בנות, אז המהות שלי שאני גם לאה וגם רחל, כך הגימטריא שלי. לכן "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" – הדסה בחינת לאה ואסתר בחינת רחל, שיורדת לתחתונים, ואני מחנך לשניהם. מתי שצריך להיות הדסה – הדסה, ומתי שצריך להיות אסתר – אסתר. לאורך כל המגלה התפקיד העיקרי הוא אסתר, אבל כשהיא בחיקו של מרדכי היא הדסה. אפילו אחרי שהיא אומרת "כאשר אבדתי אבדתי", לא רק שהוא ידעה או שהוא ידע, אלא ששניהם ידעו את הסוד איך להשביע את השד, לשלוח את השד של אסתר לשכב עם אחשורוש, ואילו היא בעצמה נשארת שוכבת בחיקו של מרדכי הצדיק. שניהם ידעו את זה. כנראה שזה לא עוזר שרק אחד יודע להשביע את השד, לא מספיק טוב, גם הוא צריך לדעת להשביע את השד וגם היא צריכה לדעת. דברנו הרבה שנים על זה שיש אצלה פצול אישיות, אבל הכל בשליטה. חסידים בדור הזה אומר שהכל בשליט"א. מי שבאמת הוא חולה נפש זה לא בשליטה אצלו, לא שולט על זה, זה "וי א מאל" – יעלו שמים ירדו תהומות, אז הוא מטורף, זה נקרא בן אדם מטורף. לפעמים הוא בהיי גדול ולפעמים הוא נופל והוא בלואו גדול. זה לא בשליטה, אבל הדור שלנו הוא דור של שליט"א, שהכל צריך להיות בשליטה. אם זה בשליטה זה טוב מאד, הכי שמח והכי מבדר. מי יכול לתקן את זה? "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה". הסוד של טירוף הדעת – היא שולטת על זה, וגם נותנת זה לביתה וחוק לנערותיה, ה"אשת חיל מי ימצא". בכל אופן, זה הווארט הראשון, שנסביר יותר את הקשר למה שדובר אתמול, שמרדכי הוא אמן את הדסה היא אסתר והוא שוה לאה-רחל והוא זה שכל ענינו לחנך את האחיינית שלו איך להתנהג. היום מדברים על "מאמן", האומן כאן זה מאמן. התכל'ס, כמו שיש איזה מאמן כדורגל – התהלה הולכת על השחקן, לא על המאמן. צריך מאמן טוב, אבל עיקר התהלה בסוף היא של השחקן שמנצח, שלמד את העבודה טוב. אז ככה מי שלומד את זה טוב, "ומתלמידי יותר מכולם", הוא גם עולה על המאמן שלו – זו אסתר. לכן כל המגלה נקראת על שם אסתר, "מגלת אסתר", כידוע הווארט ש"מגלת אסתר" זה לגלות את ההסתר, לא רק לגלות את ה"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", לגלות את הסוד הזה איך משחקים אסתר. הרי כל המגלה זו הצגה, עיקר ההצגה של השנה כולה היא פורים. זו הצגה של "הדסה היא אסתר", והמאמן הוא מרדכי. זה מה שצריך בימינו, "עשו כל אשר ביכלתכם" אומר הרבי "להביא את המשיח בפועל ממש". צריך לדעת לשחק לא רק תפקיד אחד. זו עיקר הבעיה, שרוצים לקבע אותך, כל אחד – או שאתה רבי או שאתה משהו אחר, אבל העיקר שתהיה משהו מוגדר. ברגע שמקבעים אותך אין לך סיכוי להביא את הגאולה. אתה כבר לא יכול לקיים את "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש". צריך גמישות, יכולת גם להיות מהפורים וגם להיות מהריצ'ים. אם כי עיקר היסוד הוא הפורים צריך גם ריצ'ים. פורים ריצ'ים = 676, הוי' ברבוע. "הריצ'ים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך". ידוע הכלל שהמושג השני יוצא מהאות השניה של המושג הראשון. מאיפה הרצים יצאו מבוהלים ודחופים? מה-ר של פורים. ביחד הפורים והריצים הם הוי' ברבוע, סימן יפה שמשלימים אחד את השני. העיקר זה פורים, עומק תחת, אבל צריך גם לשחק את עומק רום. כמו שאמרנו אתמול, שצריך לדעת גם להתחפש כאחד מהריצ'ים. כולם רצים, "הם רצים ואנחנו רצים", כמו שאומרים בסיום מסכת. הם רצים לגיהנם ואנחנו רצים לחיי העולם הבא. זה שני סוגים של ריצ'ים. באמת הרבי רוצה שהריצ'ים שלנו, היהודים, יהיו הרצים לחיי העולם הבא, שאין עשיר אלא בדעת, להבין הרבה תורה, בנגלה ובחסידות גם יחד. להיות אותם ריצ'ים שרצים לחיי העולם הבא, אבל בכל אופן היסוד זה הפורים. זה האמת, שכולנו פורים.

נגנו "פורים פורים פורים לנו".

[באמצע הניגון:] איך אני יהודי שהיסוד זה הפורים? כי "פור הוא הגורל", ובדרך כלל לא אומרים גורל על מי שיש לו גורל להיות עשיר. בדרך כלל הביטוי הוא הפוך, שמה אפשר לעשות – זה הגורל שלו, להיות poor. גם בגמרא יש ביטויים כאלה. הפור הוא הגורל, וככלל השימוש הוא שיש לך גורל נעבעך, זה מה שנפל בגורל, וכדי לשנות את הגורל צריך להחזיר את העולם לתהו ובהו ולברוא אותו מחדש, ו"כולי האי ואולי, יצא לך גורל אחר. אבל "הפור הוא הגורל", הגורל הוא להיות פור. הרופא הופך את הפור ולוקח א מה-ים של פורים, ואז הים נשאר חולה, ואז יש רופא וחולה. אחר כך יש את הבוזונים שמתחלפים, חלקיקי הכח, וברגע שהרופא מחזיר את ה-א הוא שוב נעשה פור. הוא היה פור, כדי להיות רופא הלך ללמוד כמה שנים באוניברסיטה, ובשביל לקבל את התואר היה צריך חולים – לקח מאנשים את ה-א והשאיר אותם חולים, אבל התיקון של פורים שיחזיר לו את ה-א והכל יתהפך, וגם הוא יתהפך ויחזור להיות פור עוד הפעם. לחיים לחיים.

האריז"ל אומר ש"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" אין הכוונה שצריך להתבלל ולומר "ארור" על מרדכי, ח"ו, רק צריך להתבלבל ולומר ברוך על המן, זה כן, כי אז אתה מעלה את הניצוץ, כמבואר אצלנו שגם בו יש איזה ניצוץ. צריך להעלות את זה על ידי ש"עד דלא ידע", שאומרים ברוך על המן – זה השיא של פורים. זו הכוונה של אהבה בפורים – ארור המן ברוך המן. ארור המן זה פשיטא, בהשקפה ראשונה, ואז שותים ומתבסמים-מתמתקים – המתקה בלשון הבעל שם טוב, "אתבסמת נוקבא", שעיקר ה"אתבסמת נוקבא" זו יכולת הנוקבא לשחק את שני התפקידים – ואז אפשר להוציא את הניצוץ גם מהמן. אם הייתי עם שכל ה"ברוך המן" היה נותן יניקה לחיצונים, לכן איני יכול לומר זאת עם שכל, אבל כשעולים למעלה מהשכל צריך להגיע לברוך המן, וזה משלים את האהבה. זה נקרא "אהבה בתענוגים" של פורים, שקודם היה רק "ארור המן", א-ה, אין בזה חידוש, אבל עיקר החידוש של פורים זה "ברוך המן", שיש גם ב-ה. זה התיקון הברוך שלנו עכשיו, שמעלים את כל הניצוצות, גם מה שהיה אצל המן ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". מי שמענין את זה יכול לעשות את הגימטריא, מה זה אהבה של פורים – ארור המן ברוך המן, דבר והפוכו, ר"ת אהבה. אהבה זה יחו"ע של י-ה ויחו"ת של וה, וכתוב ששרש יחו"ת גבוה מיחו"ע, בה למעלה מ-אה. יחו"ע זה שכל, אבל שרש וה הוא למעלה מהשכל, למעלה מחב"ד. כשעולים למעלה מחב"ד אפשר להגיע עד כדי "ברוך המן". כמו שאמרנו אמש, "ויגד מרדכי", שהוא ממשיך מוחין של זכר – "נזכרים ונעשים" – גם לנוקבא, זה הענין של חוג פורים. פורים זה לא "כה תאמר לבית יעקב", זה "תגד לבני ישראל" גם לנשים. זו מסירות הנפש בפועל, ועל זה כתוב שבזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה, "ויגד מרדכי את כל אשר קרהו", "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי לעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדי ומי יודע אם לא לכעת כזאת הגעת למלכות". הגעת למלכות כדי להיות מלך. גם מלך משחק הרבה תפקידים, אם הוא מלך מוצלח. ואם אתה לא יודע לשחק, אז "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". ואם את כן יודעת לשחק, אז גם את "מקום אחר" – את גם "את" וגם "מקום אחר". כידוע ש"רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר" = השגחה פרטית. הבעל שם טוב אומר שהאמונה בהשגחה פרטית זה דוד המלך, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם", כמו שמסיימים קדוש לבנה כל חדש. האמונה בה' זה "את הוי' אלהיהם" והאמונה בהשגח"פ זה "ואת דוד מלכם". את בעצמך צריכה להתעצם עם ה"רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר", זו את בעצמך, שאת צריכה להיות לא מקומית, "הדסה היא אסתר". כידוע שיש תופעות מקומיות ויש תופעות לא מקומיות, כמוש היום מדובר במדע. יש דברים מקובעים גם בטבע, בתפיסה שהאדם תופס את הטבע, אבל התפיסה הכי עמוקה היום בטבע היא לתפוס את המציאות לא כדבר מקובע, תופעה מקומית, אלא כדבר שהוא תופעה לא מקומית. השרש של זה בתורה הוא מגלת אסתר, "ויהי אמן את הדסה היא אסתר".

בכל אופן, כתוב "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". צריך מחית עמלק, וחז"ל מדייקים את המקום שעמלק בא – כל דבר הוא מדויק ומכוון – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מה זה ברפידים? במקום שרפו ידיהם מדברי תורה. כל האחיזה של עמלק, "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים", כל הברוך הזה של עמלק הוא בגלל רפידים, שברפידים רפו ידיהם מדברי תורה. כמה שיש מצוה בפורים של "עד דלא ידע", שיוצאים מהכלים, מההגבלות והמגבלות של הטעם ודעת, אבל צריך [מישהו נכנס והיה קצת הפסקה]. ברפידם = פורים. כתוב בתנ"ך רק פעמיים "ברפידם", בפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם", ובפרשת המסעות כתוב "ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם". פעמיים כתוב באותו כתבי וממילא באותה גימטריא, שהיא פורים. על פי פשט גם כתוב לפורים, מחית עמלק. מה הרמז ב"ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם"? אלוש אותיות שאול. הרי מרדכי ואסתר הם צאצאי שאול המלך, בן קיש, איש ימיני משבט בנימין. מבנימין בא שאול המלך הראשון. הסברנו שבפנימיות זה גם תיקון דוד ובת שבע, ותיכף נסביר עוד, אבל שאול הוא משבט בנימין. מי שקרא את ההפטרה בשבת זכור, מי ששם לב, זה מה ששאול לא קיים את דבר ה' – לא קיים את המצוה של "תמחה את זכר עמלק", ולכן לקב"ה נמאס ממנו להיות מלך, וכבר עלה במחשבה לפניו יתברך שיבחר מישהו יותר טוב, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", והתרגום מתרגם ש"נצח ישראל" קאי על מלכות בית דוד, "בית נאמן" (לא כמו בית שאול). זה קשור דווקא לפורים. זה הרי השיא של ההפטרה, אז ודאי שזה קשור לפורים. שיא ההפטרה שה' מואס בשאול שלא קיים את העבודה. הוא הנביא, הרבי הזקן (לא היה כל כך זקן, נפטר בן 52, אבל כך נקרא לו), היה צריך לקרוא לאגג ולשסף אותו – חתך לארבע (שמענו לפני זמן שהיו בפלמ"ח שהתנסו בזה, בלי דעת שזה כבר עבודה של שמואל). ידוע הרמז שמי שמשסף את אגג זה כולל [למה אתה לא מחייך? הנה, הוא מחייך. אתה יודע מה זה נקרא לשסף?] את כל החגים – שבועות, סוכות, פסח. מתחיל ממתן תורה. מי שיודע לשסף את אגג, קודם זה נחשב לו שהוא שמר את כל החגים. אבל מכאן לומדים – הרי באותו לילה אגג הוליד את המן (את מי שהמן בא מזרעו, שרש המן), אז שמואל לא גמר את התיקון בכך ששיסף אותו – לומדים מכאן שמה שהוא שסף אותו זה היה כללות כל חגי ישראל מדאורייתא, אבל זה לא היה מספיק. סימן שצריך עוד חג חוץ מאלה שבר"ת שסף, שבועות-סוכות-פסח. צריך גם את פורים, אבל פורים גם בר"ת שסף – אפשר לומר שה-פ היא גם פסח וגם פורים. בכל אופן, "ויסעו מאלוש", משאול – שהוא לא מספיק, לא גמר את המלאכה – "ויחנו ברפידם", צריכים להגיע לפורים ולתקן את המקום שרפו ידיהם מדברי תורה.

כל מה שדברנו על רופא וחולה, ידוע שלרופא יש כח בעינים, בפה, וגם בידים. שעיקר הכח שלו זה "יד הרופא", זה הביטוי. בכל פרשת בשלח, שיש שם את מלחמת עמלק, קשור ל-יד – "יד רמה" ו"יד אמונה", סימן שזו כל הפרשה. בכל אופן, פורים זה "ברפידם". פור אותיות רפו – לא סתם גימטריא, מאד קרוב לאותיות. בשביל להפוך "ברפידם" לפורים צריך רק לחבר ב ו-ד ל-ו. ממש כמעט אותן אותיות. זה "יד הרופא", הידים המאומנות של "ויהי אומן את הדסה היא אסתר".

נסיים את הנקודה של חטא דוד ובת שבע, שאמרנו שפורים חל במוצאי שבת, בסעודתא דדוד מלכא משיחא, אז יש ענין מיוחד לקשר בין פורים לדוד המלך, כאשר ידוע שמרדכי ואסתר הם תיקון אדם וחוה וגם דוד ובת שבע, הגם שהם משבט בנימין. כמדומני שמה שצריך להשלים, שלא אמרנו, אבל זו היתה הכוונה – שיום כפורים זה כפרה, וכתוב שפורים כמו כפורים אבל יותר גבוה. הכפרה של פורים יותר גבוהה מהכפרה של כפורים. חז"ל אומרים שמתי שהקב"ה כפר לעם ישראל על חטא העגל, "ויאמר הוי' סלחתי כדבריך", היה ביו"כ, בפעם השלישית שמשה ירד מההר. ככה כתוב שהחטא של דוד ובת שבע היה בכ"ד אלול, וה"סלחתי" – נתן בא לדוד והוכיח אותו, ודוד מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'", ואז בכל הדו-שיח וכו' ודוד מסכים לקבל יסורים ומקבל יסורים – כתוב בספרים שעיקר הסליחה של דוד המלך היתה ביום כפור, כמו סליחת חטא העגל. היות שפורים הוא יום כפורים, לכן זה יום הסליחה לדוד. פורים בפרט הוא הכפרה השלמה של דוד המלך. אפשר לומר גם על פי פשט, בפרט בשנה מעוברת. אם ה' הסכים לסלוח לגמרי, "ונקיתי מפשע רב", "תמחול לי על החטא כולו", והקב"ה אומר שאיני יכול, הרי שלמה אמר "לא ינקה כל הנוגע בה", אז דוד אומר שהוא אבוד והקב"ה אומר שעם יסורים יש תקוה. מתי נגמרה החצי שנה? בפורים, בפרט בשנה כמו זו, שנה מעוברת. אם כן, ביום כפורים הוא הסכים לקבל את היסורים על מנת להתכפר כפרה גמורה, "ונקיתי מפשע רב", והתיקון בפועל של ה"ונקיתי מפשע רב" זה היום, בפורים. אחר כך, ה"עשה עמי אות לטובה" זה חנוכת הבית בימי שלמה המלך. להודיע את זה ברבים זה בביאת דוד מלכא משיחא תיכף ומיד ממש, אז "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה הוי' עזרתי ונחמתני". אז זה יתגלה בראש כל חוצות, בכל העולם כולו.

ניגנו "רומא פומא".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com