חיפוש בתוכן האתר

סעודת מילה - יהודה מאיר גלעדי - כו אדר א תשע"א הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סעודת מילה - יהודה מאיר גלעדי

כו אדר ראשון תשע"א

 

ניגנו "ה' מתיר אסורים"

לחיים לחיים.

א. יהודה מאיר – ירידה צורך עליה

כששמענו את השם של הרך הנימול, יהודה-מאיר, מאד הזדהנו עם זה. יש לנו קשר מיוחד לגימטריא של הרך הנימול... המספר הוא פאר, "פאר הדור", כמו ששמענו שזה "דור הולך ודור בא", זה גם החצי של מספר חשוב אצלנו. אבל נפתח במה ששמענו במאמר של הרבי שאיתיאל חזר ("אני הנה בריתי אתך" תשד"מ), על ירידה צורך עליה, שלפני המילה לא היה גיור, ועם המילה יש ירידה לגוים ובזכותו יש עליה של ניצוצות, כמו רבי מאיר בעל הנס. הרבי מסכם שהעליה שיש לגוי שמתגייר היא באין ערוך יותר מאשר העליה שהיתה קודם לאותו צדיק גדול לפני ברית המילה של אברהם אבינו. זה במיוחד שייך ליהודה מאיר, כמו שאמרנו – וגם אמרו קודם – שרבי מאיר, מכל גרי הצדק, יש לו מעלה של משיח, אפילו יותר מאשר לרבי עקיבא רבו. שמאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'", שהכריז על עצמו הנה משיח בא – "ברוך הבא מלך המשיח". כשאומרים ברוך הבא מלך המשיח צריך לכוון לרבי מאיר בעל הנס.

בפרשה שלנו "אלה פקודי המשכן משכן העדת" – "אלה פקודי" בגימטריא ברוך הבא. כהלשון בה מתחיל הטקס של ברית המילה, ובשקט – או שאומרים או שמכוונים מלך המשיח. על כל ילד מכוונים שהוא מלך המשיח, "אל תגעו במשיחי אלה תנוקות של בית רבן", כל ילד הוא בחינת משיח. כל לידה היא ירידת נשמה מהגוף העליון לגוף שמזרזת משיח. בכלל, על הענין של ירידת הנשמה לגוף כתוב "וירד יהודה מעם אחיו". אחיו היינו כל הנשמות למעלה, בגן עדן, אחים ורעים מקשיבים, ופתאום נשמה אחת צריכה ללדת מבין הרעים יורדת למטה להתלבש בגוף קרוץ מחומר. הנשמה צועקת וי ויי, ואומרים לנשמה שכדאי, ובסוף גם היא מבינה שהכל כדאי – ירידה צורך עליה. זה לגבי כל הנשמות בכלל, וכ"ש וק"ו לגבי גר צדק, שירד למקום טמא מ-ג' קליפות הטמאות לגמרי, ועד שהוא נחלץ ונבדל משם הוא עובר הרבה הרפתקאות וקשיים ומשברים אין ספור, עד שהוא זוכה בסוף להסתפח לנחלת ה', הכל בזכות ברית המילה. שוב, הירידה היא "וירד יהודה מעם אחיו".

על יוסף כתוב "ויוסף הורד מצרימה", בעל כרחו הורד, וזו גם כן כמובן ירידה צורך עליה – "מבית האסורים יצא למלוך" ואחר כך "משם רועה אבן ישראל", ג"כ ר"ת מאיר. יש שני ר"ת מאיר החשובים ביותר בתנ"ך – "משם רועה אבן ישראל" ו"רוח אפינו משיח הוי'". הראשון הולך על משיח בן יוסף והשני על משיח בן דוד. הפשט של הפסוק "רוח אפינו משיח הוי'" הוא על יאשיהו המלך, שראוי היה להיות משיח. הוא הדור השלשים, תכלית ירידת הלבנה, ואם היו זוכים הוא היה מיד עולה מעלה מעלה עד אין סוף והופך להיות משיח, ובעוונותינו נהרג, ועל זה מקונן ירמיהו "רוח אפינו משיח הוי'". בכל אופן, יהודה – לשון הודיה – הוא המלכות, הוא יודע לרדות. הוא זה שיורד. כל נשמה שיורדת לגוף היא בבחינת "וירד יהודה". קודם כל הוא צריך להודות, לקבל את זה. כמו שאמרנו, בתחלה הנשמה צועקת, לא רוצה, ובסוף מקבלת ומודה. להודות היינו למה שלא בדיוק מבין – למעלה מטעם ודעת – אומרים לו שהירידה היא צורך עליה, וצריך לאט לאט לקלוט את זה. לכן רוב מאמרי אדה"ז מתחילים מהתבוננות זו גופא של ירידת הנשמה לתוך הגוף, הכל התבוננות של "וירד יהודה" – לא "הורד" אלא "וירד", בסופו של דבר יורד ברצון, "ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". הוא מגיע עד לאיזה גוי. בשיל מה הוא צריך להגיע לגוי הזה, להתחבר איתו? כנראה שהוא צריך לברר אותו, לעשות אותו גוי מתקרב, מתגייר, שיהפוך להיות רבי מאיר בעל הנס.

קודם פתחתי את החומש לראות אם אחרי המילים "וירד יהודה מעם אחיו" יש איזה דילוג אותיות מאיר, עוד לא מצאתי – יש משהו קרוב לזה, כמעט – צריך להמשיך לחפש את רבי מאיר בהמשך ל"וירד יהודה מעם אחיו". הסיפור שם הוא שכל אחד עוסק במשהו אחר, והקב"ה עוסק באורו של משיח, איך להוציא את פרץ אבי מלך המשיח מיהודה ותמר, גם כן בדרך של ירידה גדולה ועצומה לצורך עליה. כל הירידה היא בהודיה, עבודת המלכות.

ב. זהב כסף נחשת – טוב ערב מועיל

חוץ מזה ש"אלה פקודי" = ברוך הבא. היות שצריך לחיות עם הזמן, אז נפתח עם כמה דברים ביחס לפרשה, ביחס לברית מילה. כמו שרש"י כותב בתחלת הפרשה, הפרשה הזו באה למנות את כל המשקלים של כל החומרים שהוקדשו, שהתנדבו לצורך מלאכת המשכן. זה מתחיל עם המשקל של הזהב, המשקל של הכסף והמשקל של הנחשת – זו ההתחלה. אבל יש הבדל מאד חשוב, שהרבה מאד מפרשים מקשים. יש חילוק בולט בין הזהב לבין הכסף והנחשת. שבכסף ונחשת כתוב לצורך מה המשקל שימש – אחרי המשקל של הכסף כתוב מה עשו בו בדיוק, לאן זה הלך. ואותו הדבר לגבי הנחשת – אחרי משקל הנחשת כוב מה נעשה עם הנחשת. אבל בהתחלה רק כתוב משקל הזהב, ולא כתוב בכלל מה נעשה עם הזהב. מה החילוק? מה ההבדל? יש הרבה פירושים.

כתוב שהזהב לא נברא אלא לצורך בית המקדש, מה שאין כן הכסף והנחשת. הכסף והנחשת שייכים לעולם הזה, ומותר שכל אחד ואחד יהיה לו כסף ונחשת לצרכים שלו, לחולין שלו. רק שלכתחלה ישתמש בכל מה שה' נותן לו לשם שמים, שכל החולין יהיו על טהרת הקדש, אבל הזהב הוא רק קדש. לא היה ראוי לברוא את הזהב בכלל – רק בשביל בית המקדש. לפי ההשגה הזאת אז לא צריך לכתוב בשביל מה זה, בגלל שפשיטא, הוא הדבר בעצמו, נדבו 29 ככרות זהב ועוד פירוט אחריו של שקלים – כמו שרש"י מסביר שעד 3000 שקל צריכים לפרט, כי ככר הוא שלשת אלפים שקלים – וזהב ובית המקדש זה היינו הך. זה אפילו לא בשביל משהו – הוא הוא. כסף – בשביל מה צריך כסף בבית המקדש? לכן צריכים לפרט, בשביל מה צריכים את הכסף. הרי בימי שלמה המלך, שהוא בנה את המקדש בירושלים, בית עולמים, הכסף לא נחשב אצלו למאומה. אז גם ב"משכן אקרי מקדש" ו"מקדש איקרי משכן" צריכים להצדיק את הכסף והנחשת. בשביל מה צריך את זה? מה עושים עם הכסף והנחשת? אבל זהב לא צריך שום הצדקה.

אומרים זאת בקשר לברית המילה: ברית מילה היינו גילוי העטרה, "עטרת פז", זהב מופז. על הזהב בתחלת התורה, בסיפור השני של מעשה בראשית, כתוב "וזהב הארץ ההיא טוב", זו ארץ ישראל. כאן מקום הזהב, והזהב כאן הוא טוב. קודם, בסיפור הראשון של מעשה בראשית, על כל דבר שה' ברא לכבודו היה כתוב טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב" עד "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אחר כך הטוב,ש הוא כנראה מסכם את כל הטוב של מעשה בראשית, הוא "וזהב הארץ היא טוב" – טוב בעצם, טוב בשביל המקדש שהוא עצם הטוב, טבע הטוב. הקב"ה הוא עצם הטוב והוא טבע הטוב – טבע הטוב להיטיב – וכנראה שטבע הטוב להיטיב של ה' מתגלה במתכת הזו ששמה זהב. לכן כל יהודי הוא זהב, וכל ילד שהוא נימול הוא זהב. זה קשור ליהודה, כי ממנו יוצא דוד המלך, בגימטריא זהב, ויש לו שבעה מיני זהב בזקן כמו שחז"ל מציינים – הוא ילד זהב.

אם הזהב הוא הטוב בעצם, ולכן הוא שייך ל"הר הטוב הזה והלבנון" שהוא בית המקדש בעצם, שהיינו הך ממש, עד שלא צריך בכלל לחשוב ולציין למה זה זהב – הרי זה המשכן, המקדש, זה זהב. זה מזכיר כלל גדול של הראשונים והאחרונים – המהרש"א, המהר"ל – שיש בנפש ג' מדרגות, טוב-ערב-מועיל, ר"ת טעם, "טוב טעם". טוב זה המושכל בנפש, החב"ד הוא הטוב. מי שהוא חב"דניק הוא זהב, כי חב"ד שוה זהב. זה נקרא המושכל, חב"ד. אבל מי שהוא איש לבב הוא כסף – כסף לשון כיסופים, אהבה, משיכה – זה נקרא "ערב" בנפש, שהוא החג"ת. זה נקרא פרצוף המורגש. יש פרצוף המושכל ופרצוף המורגש. ומה זה מועיל? פרגמטי. מועיל זה נחשת, שזה פרצוף הנה"י, שקוראים לו המוטבע בנפש. מועיל ברור שצריך לפרט בשביל מה הוא – כי כל מהותו שהוא מועיל למשהו אחר, חוץ ממנו. לכן פשיטא שחייבים לפרט בשביל מה הנחשת, אחרת בכלל אין שום הצדקה שתהיה נחשת בבית המקדש, כי כל המדרגה של הנחשת היא מועיל. אבל גם ערב – דבר שהוא ערב הוא לא עצמי, הוא לא הדבר בעצמו, זה משהו אחר שהוא ערב לחיך, ולכן גם על הכסף צריכים לומר איזה ערבות הוא פועל. כנראה שיש משהו ערב באדנים, שרוב הכסף הלך למאה אדני המשכן. "כל ישראל ערבים זה בזה". אז גם בערב צריך לומר למה הוא הולך. אבל זהב, זה שעשו את הכלים הפנימיים, כמו ארון הקדש, השלחן, המנורה, כל הדברים הפנימיים והקדושים ביותר שנעשו מזהב, לא צריכים לומר בכלל – הוא הטוב בעצם, החב"ד בעצם. הערב וגם המועיל, חג"ת נה"י, מורגש-מוטבע – אלה ששת ימי בראשית. כל מה שה' ברא הוא גם ברא "לכבודו", אבל עד שמגיעים לגלות את כבודו בעולם צריכים הרבה עבודה, הרבה תיקון עולם. אבל יש משהו שלא צריך תיקון. אלפים שנה קדמה תורה לעולם, היא זהב, "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם". אותם אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, שזה המושכל, לא צריך שום פירוט בשביל מה הוא. זה תורה לשמה, שמבינים שהתורה היא לשם עצמה. ודאי שצריכים ללמוד על מנת לקיים, אבל הלימוד לשמה – עיקר עצם הפירוש של לשמה – הוא לשם עצמה, זה טוב בעצם, לא צריך שום דבר חוץ מעצמו. זה הזהב, וזה הילד היהודי שנימול לשמונה ימים, אז מתגלה אצלו מעלת הזהב.

נסכם רק את הקטע הזה – הקדמה חשובה בתורת הנפש – עם מה שהרבי מביא תמיד בשם אגרת הטיול (אחד הספרים הקדומים) שזהב-כסף-נחשת, כל אחד רומז לדרגה אחרת של צדקה: זהב ר"ת "זה הנותן בריא", כסף ר"ת "כשיש סכנת פחד" ונחשת ר"ת "נתינת חולה שאמר תנו".

יש אחד שנותן בריא, הכוונה שנותן בלי שום מניע – שום סיבה, שום טובת הנאה. זה נקרא נתינת זהב, זו צדקה שבבחינת זהב, וזה מה שמקריבים את הילד, הרך הנימול, שיהיה כולו זהב. מה זה ברית מילה? לעשות אותו משפיע, שישפיע מתוך בריאות שלמה, בלי שום חישוב, שום תועלת עצמית כלל וכלל. לצדיק אין שום דבר לעצמו – כולו זהב, כולו טוב בעצם. זה הנותן בריא ר"ת זהב.

אבל כסף – כשיש סכנת פחד. כשיש סכנת פחד צריך לטעום משהו ערב, איזו סוכריה, שוקולד או משהו, ואז האדם נרגע. יש קצת פחד – אבל משהו ערב לחיך יכול להרגיע את סכנת הפחד. יתכן מאד שכל סכנת הפחד היא שוא, כח המדמה, דמיון – אז הוא צריך משהו ערב, איזו רפואה ערבה. הסגולה היא לתת צדקה. אבל אם הוא נותן צדקה שהצדקה תמתיק לו את סכנת הפחד  - ההשפעה, זה שאני מסוגל לעשות משהו. אם איני יכול לעשות כלום אני אפס. יהודי הוא משפיע בעצם, כמבואר ב"בין ישראל לעמים". אם משותק, ר"ל, שלא יכול לתת – הוא הכי מסכן בעולם. כשהוא מצליח לתת משהו הוא מתמתק, ערב לו, זה הכל נתינת כסף. "כשיש סכנת פחד". שוב, זה הכל מאגרת הטיול.

אבל יש אחד שהוא באמת חולה, עד כדי כך שהוא חולה אנוש ר"ל – הוא שוכב על ערש דוי – וצריך שהוא, או מישהו שמבקר אותו, כמו שכתוב בקבלה, יהפוך את ה-ערש דוי ל-עשר יוד, יאיר את החכמה. גם הוא צריך לעשות משהו. מי שהוא ממש חולה, שוכב על ערש דוי, יכול לפזר הרבה צדקה שכולי האי ואולי ירחם ה' – "אולי ירחם", כמו שאומרים בסליחות. זה נקרא "נתינת חולה שאמר תנו", זו נתינת נחשת, וכולו רק לצורך מועיל. לא ערב לו בזה, אבל כולי האי ואולי זה יועיל.

עוד פעם, יש מי שנותן בבחינת זהב, שגם הוא לא צריך מזה שום געשמאק בנתינה שלו. הטוב הוא טוב – זהו טוב וזה הכל. זה נקרא "עצמי", שזה העצם של היהודי. יש בזה תענוג, אבל תענוג בבחינת אמונה, תענוג שיתגלה לעתיד לבא. ידוע שאמונה עולה ו"פ טוב – כל צרופי המלה טוב, שלמות הטוב. יש אחד שהוא צריך לתת בשביל טפת סיפוק, כידוע שנתינת זה סיפוק. יותר מדי סיפוק זה לא טוב. עד כדי כך לא טוב שזה נשיכת נחש בעקב לפי תורת הבעל שם טוב הידועה. אבל יש מי שנותן רק לצורך התועלת. הוא גם מאמין שיש בזה תועלת, מאמין שיש כח רוחני אלקי בצדקה לחולל פלאים, להפוך גזירות, ליצור רצון חדש למעלה – "יהי רצון מלפניך" – אבל זה נחשת. אז אם כן, יש זהב ויש כסף ויש נחשת. אצל הכסף והנחשת צריך לפרט בשביל מה – איך זה מגיע בכלל לבית המקדש?! אבל זהב לא. המשכן, המקדש, זה חב"ד, זה מושכל, זה עצמי.

נסכם רק את הקטע הזה עם גימטריא, כדרכנו: ידענו מזהב-כסף-נחשת וידענו מטוב-ערב-מועיל, אבל לא ידענו שצריכים לחבר אותם – שזה מה שמתגלה בפרשתנו בתור תשובה לקושיא למה לא מפרטים את הצורך של הזהב. אם כן, מתבקש לחבר אותם. כל חיבור בפני עצמו הוא משמעותי. אמרנו שזהב הוא טוב – זה פסוק על זהב ארץ ישראל, כנ"ל – כסף זה ערב, רוב האנשים בעולם אוהבים כסף, ערב להם כסף. יש מי שיאמר – למה אני אוהב כסף? כי זה מועיל. אבל לא רק שמועיל, עוד לפני שמועיל זה ערב. הרבה נחשת, בית חרושת של נחשת, זה מועיל.

אם כן, נחבר את הכל ביחד: זהב טוב כסף ערב נחשת מועיל = 1377 שמתחלק ב-טוב. עדיין יש קושיה – למה לא עשו את הכל מזהב? ראוי שבבית המקדש הכל יהיה זהב, גם האדנים וגם מזבח העולה. בשביל מה צריך חומרים נוספים? קודם כל, בית המקדש הוא בשביל לאגד אותנו – לעשות "אגודת ישראל" שכל ישראל יעבדו את ה' ביחד, קודם עם ישראל ואחר כך "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", כל מה שיהודה יורד בשביל שמאיר יעלה. צריך את הכסף, צריך אנשים שהם עדיין עם פרצוף חג"ת. צריך את כל הגוונים, את כל הצבור. צריך אנשים שהם עדיין בעיבור. פרצוף נה"י נקרא פרצוף העיבור ופרצוף חג"ת, הכסף, נקרא פרצוף היניקה. מי שהוא נחשת הוא עכשיו בעיבור. מי שהוא כסף הוא ביניקה. אבל מי שהוא זהב הוא מוחין, הוא מוחין דגדלות, הוא כבר מבוגר לגמרי – לא תלוי, לא תלותי. כמו שדברנו הרבה פעמים, במיוחד בתורת הנפש, שיש אנשים תלותיים. מי שהוא כסף, וכ"ש מי שהוא נחשת, הוא תלותי. אבל מי שהוא זהב הוא עצמי, לא תלוי באף אחד, כמו שנקרא בפרשת "ויקרא" – "אשר נשיא יחטא", מי זה נשיא? "הוי' אלהיו", מי שאין מעליו אלא ה' אלקיו, לא נשיא שבט אלא המלך. לכל יהודי יש ניצוץ משיח, הנשיא האמתי, לא נשיא שבט אלא נשיא שאין מעליו אלא ה' אלקיו. המלך הזה כולל את כולם, כי מלך ר"ת מח-לב-כבד, שהם החב"ד-חג"ת-נה"י. כמו שהרמב"ם כותב, מינוי מלך הוא כדי לללכד את כל העם. גם המקדש הוא אוהל מועד – שכולם מתוועדים שם, כל מבקש ה', וכל יהודי צריך להיות מבקש ה'. כתוב "מבקשי הוי' יבינו כל" – אדה"ז מביא זאת בתניא. יש הרבה פירושים ב"כל", עד שער ה-נ, בגימטריא כל, וכאן יבינו שעם ישראל צריך את כולם, את כל הגוונים, את כל המתכות.

אף על פי כן, הכל זהב בסוף של דבר, אצלנו, שאנחנו מהולים – הרי יהודי הוא בעצם מהול, אשה היא מהולה משעת הלידה, זה שם של עם ישראל במסכת נדרים, כולנו מולים, זה גדר של יהודי, אפילו כשבגשמיות הוא לא מהול הוא נקרא מהול. זה משהו עצמי, זה הזהב שבנו. כולם, גם הכסף יש לו נקודת זהב, וגם הנחשת יש לו נקודת זהב. איך רואים? שחיבור כל המילים עולה 1377 שמתחלק ב-טוב, הכל טוב. 1377 = 81 פעמים טוב. 81 זה או אנכי, המלה הראשונה של עשה"ד – הכל יחד זה אנכי טוב. או, עוד יותר חשוב, זה טבע. טבע לכאורה הוא המוטבע, המועיל, הנחשת – הדרגה הנמוכה ביותר. אבל אמרנו שאת הקב"ה מכנים עצם הטוב. אין לו שום כינוי חוץ מעצם הטוב, ואחרי שמכנים אותו עצם הטוב – עצם הזהב – אומרים ש"טבע הטוב להיטיב", שלאותו "עצם הטוב" יש טבע עצמי להיטיב לזולתו, לכולם, "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". זה הרמז של הגימטריא, שהכל יחד עולה טבע פעמים טוב – הכל נכלל בזהב, בטבע הטוב להיטיב בעצם, וכאן זה מוטבע גם בלי תועלת. על דרך "אל הארץ אשר אראך", ארץ החוילה ששם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב, שאחרי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" שכנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כידוע מהבעל שם טוב, שהם מוטבע ("מארצך") מורגש ("מולדתך") ומושכל ("בית אביך)", ואחרי הכל יש עוד טבע של "אל הארץ אשר אראך", שהוא טבע הטוב, זהב טוב, שכולל את הכל, כל המצבים בחיים. היות שהכל כלול ב"זה הנותן בריא", שיהודי הוא תמיד בריא, והרך הנימול הוא תמיד בריא ושלם, והיום חדש אדר שמזלו בריא ומזלו תקיף. עד כאן הווארט הראשון של הקשר בין ברית מילה לתחלת הפרשה, שברית המילה היא בחינת זהב טהור.

לחיים לחיים. שכולם יזכו לתת בריאים וחזקים, מהראש, מחב"ד בעצם.

ג. רמזי זהב בפרשה – בושה וצניעות

הפסוק הראשון של הפרשה, "אלה פקודי המשכן משכן העדת", עד כאן = זהב פעמים נס, נס זהב. נס הוא פעמיים הכל, אז עולה פעמיים הכל זהב, "אלה פקודי המשכן משכן העדת". למה כתוב פעמיים, "המשכן משכן", רש"י אומר שזה הולך על שני בתי המקדש שנתמשכנו בעוונותינו הרבים. היות שיש פה שנים, "אלה פקודי המשכן, משכן העדת", נחלק את המספר – 1540 (משולש של הכל) – לשתים, שני המשכנות, עולה פעמיים בית משיח, 770. כל 770 הוא הכל פעמים זהב, הכל פעמים חב"ד. כמו ש"אלה פקודי המשכן משכן העדת" זה פעמיים 770 – אומר שצריכים שנים כאלה, ואולי אפילו יותר משנים – אולי אפילו ארבעה כאלה, אם זה יהיה כפול, "שנים מקרא", זה יהיה זהב פעמים טהור (הרי טהור הוא פעמיים נס ו-נס הוא פעמיים הכל). אז "אלה פקודי המשכן משכן העדת" זה חצי זהב פעמים טהור, שהוא זהב פעמים נס, שהוא פעמיים הכל זהב. כל אחד מה-הכל זהב עולה 770 שהוא בגימטריא בית משיח. אז כנראה שבית המקדש הוא בית משיח. יש בית המקדש ויש בית המלך, אבל יש משהו בבית המקדש – כמו שכתוב בסוף ספר יחזקאל, ששם אין בית המלך, רק בית המקדש והנשיא בא לבקר בו בעתים הכי קרובות ובעתים הכי מקודשות, יש לו שער הפנים שנפתח לו, אז רואים שבית המקדש העתיד הוא הוא בית משיח, ופעמיים בית משיח עולה "אלה פקודי המשכן משכן העדת".

מה עם המשך הפסוק, "אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן"? למרבית הפלא גם הוא כפולה של זהבברא כפול זהב. "אלא פקודי המשכן משכן העדת" זה נס פעמים זהב, והמשך הפסוק, "אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" ברא פעמים זהב. בשביל מה ה' ברא זהב? בשביל בית המקדש, המשכן. אז כל הפסוק הוא נס ועוד ברא כפול זהב. קודם כל, כמה מילים יש בפסוק? טוב מילים, "וזהב הארץ ההיא טוב". הביטוי האחרון, אהרן הכהן, שוה פורים = 24 פעמים זהב (זהב קראט 24, שזה זהב טהור, לכן אמרנו שמתחיל מהחצי של זהב טהור). הכל ביחד עולה 313 פעמים זהב. זהב הוא פעמיים 7, "שבעה שבעה מוצקות", כמו ב"מנורת זהב" יש "שבעה שבעה", וכך כל זהב הוא "שבעה שבעה". אם כל הפסוק הוא 313 פעמים זהב, אז הוא 626 פעמים ז. בלשוננו, לשון אבולעפיא, 626 הוא ה"שלם" ביחס ל"חצי". דוגמה זו, החשובה ביותר של שלם וחצי, היא היחס בין צניעות ל-בושה, כפי שלמדנו הרבה פעמים. צניעות עולה 626, והחצי של צניעות הוא בושה, 313.

מתי מכוונים את הכוונה הזו של שלם וחצי, צניעות-בושה? ביחוד העפיפה, היחוד של ברית מילה, כידוע שהיחוד והכוונה של ברית מילה הוא "שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו [שזו הבושה] בשתים יכסה רגליו [צניעות] ובשתים יעופף [תשוקה]", וכידוע (אני מדבר בניגון בהשראה של המאמר, זה מצוין, שכולם ילמדו בניגון) שעיקר עבודת ה' היא "בשתים יכסה פניו בשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" – קודם צריך את ה"בשתים יכסה פניו", הבושה, החצי. אחר כך "בשתים יכסה רגליו" זו הצניעות, פונקציה של הרגלים, "והצנע לכת". הבושה היא בפנים, כמו שמשה ירא מהביט, "בשת פנים לגן עדן". "בשתים יכסה פניו" זה הבשת פנים לגן עדן, "בשתים יכסה רגליו" זו הצניעות של "הצנע לכת עם ה' אלהיך", ובסוף, אחרי שיש בושה וצניעות, "ובשתים יעופף" זו התשוקה. ידוע שבושה-צניעות-תשוקה = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" = ז"פ נר = זהב פעמים 5 בחזקת 3. זה מתחיל מהשלם וחצי של בושה-צניעות.

מה זה קשור ל"אלה פקודי המשכן משכן העדת"? המפרשים שואלים איך התורה מפרטת את כל המרכיבים של מלאכת המשכן, הרי "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" – למה לספור את הזהב, הכסף והנחשת של המשכן? הרי רוצים שהברכה תשרה במקום הזה, והכלל אומר שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. קודם אמרנו שהרבה מפרשים שואלים את הקושיא של זהב לעומת כסף ונחשת, כך גם הרבה מפרשים שואלים את השאלה הפשוטה למה צריך לפרט ואיך בכלל מפרטים את כל המרכיבים בפרוטרוט. לכאורה זה מונע את הברכה מלשרות במקדש. בעצם, הראשון ששאל קושיא זו הוא ספר הזהר הקדוש, ורוב המפרשים הראשונים והאחרונים – גם אחרוני האחרונים, שאמורים להיות בקיאים גם בספר הזהר – לא מביאים זאת, כלומר שזהר מפורש נעלם מהמפרשים. הזהר אומר דבר פשוט מאד, שאם המנין הוא מסטרא דקדושה אין את הכלל שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. כל אחד מהמפרשים אומר כפי דרכו, אבל הפירוש של הזהר הוא הכי פשוט, הכי ישר ולענין. לכן בעצם אחרי פירוש הזהר לא צריך שום פירוש אחר. שאם מדובר בקדושה, אז לא רק שהמנין לא מונע את הברכה מלשרות בתוך הכלי, אלא שאפילו מגביר את הברכה.

בלשון החסידות זה עושה יחוד – "ברכה שרויה" היינו אין סוף, ואם אתה סופר משהו אתה מגביל אותו. הברכה היא בלי גבול. אתה לא רוצה להכניס בזה גבול. ברגע שאתה מונה משהו, סופר, מגביל – זה סוג של עין הרע. עין רעה היא עין שמגבילה את המציאות, עד כאן תבוא ותו לא. אז מה אומר הזהר? שאם המנין הוא מסטרא דקדושה, כמו כאן, אז לא רק שלא גורם לגבול – הסותר את הבלי גבול – אלא פועל את תכלית הכוונה של הבריאה, שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. התחתונים הם גבול. ידוע הווארט המפורסם של רבי הלל מפאריטש שאמר שמתנגד הוא גבול, חסיד בלי גבול ורבי הוא בלי גבול בגבול. מי שרק סופר ומגביל ומדייק הוא באמת מכניס איזה סוג של גבול, איזו עין רעה במציאות שמתבונן בה. מי שלא רוצה בשום אופן להגביל, תהו'דיק, חסיד לעומת מתנגד, רק רוצה שתהיה ברכה פה – לכן לא להקפיד על שום דבר, לא למנות, לא לעשות סדר, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, העיקר שהברכה תשרה במקום זה. אבל מה זה רבי? ידוע שהרבי עצמו אמר שעכשיו, בדור העשירי, כל אחד צריך להיות בחינת רבי – רבי הוא בלי גבול בגבול, עיקר הפלא ונשיאת ההפכים של תכלית בריאת העולם. זה "אלה פקודי המשכן משכן העדת", עדות שהקב"ה וותר על חטא העגל בכך שהשרה שכינתו בתוך הגבול של בני האדם, שעשו לו בית מוגבל "וכבוד הוי' מלא את המשכן", עד כדי כך ש"ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הוי' מלא את המשכן". זו תכלית הכוונה, וזה דווקא כשמונים מצד הקדושה.

אז מה זה מצד הקדושה? לא שאתה עושה מנין של חפצים דקדושה. מתנגד של גבול הוא לא משרה את הבלי גבול, אף שהוא גם סופר לכאורה דברים שבקדושה. זה על דרך מאמר חז"ל "מחשבה מועלת", שאם אדם אמר שעד תאריך פלוני אגמור מסכת מסוימת (לכאורה בקדושה) – עד פורים אגמור מסכת מגילה – אז הוא לא יצליח ליישם את מחשבתו בגלל שמחשבה מועלת. אומר רבא שזה רק מי שאין בו יראת שמים. על פניו יש לו  יראת שמים, רוצה ללמוד גמרא, רוצה לתת לעצמו אתגר – האתגר שלי לסיים את מסכת מגילה עד פורים. אז אם יש לך כזה אתגר, לסיים מסכת מגילה עד פורים, דווקא בגלל שעשית לעצמך אתגר לא תצליח – זה מחשבה מועלת. רק אתגר עם בטול הולך. אתגר עם ישות, גם מצד הקדושה, היא הנותנת ש"היא לא תצלח". מה באמת ה' רוצה מאתנו? אתגר עם בטול, שזה מה שרבא אומר שהדברים לא נאמרו לגבי מי שיש בו יראת שמים. מי שיש בו יראת שמים לא אומרים שמחשבה מועלת לבטל את עצמה. זה קשור למועיל, לנחשת. בכל אופן, זה חוזר לפסוק שלנו, זהב טהור, זהב נסי, הכל זהב.

הפסוק הראשון הוא שבע פעמים צניעות ו-14 (זהב) פעמים בושה, שהם שלם וחצי. זה היחוד של "בשנים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו", יחוד העפיפה, שזה מה שנעשה לרך הנימול בשעת המילה. באותו רגע הוא מתחיל לעופף. יהודים צריכים לדעת לעופף, אז בשביל לחנך את הילד לעופף עושים לו ברית מילה, והוא מעופף עם "עטרת זהב גדולה", כמו מרדכי היהודי שיצא מלפני המלך, זה חג פורים. אבל כשהוא מעופף – יש הרבה יהודים וצדיקים שמעופפים, אבל עושים את זה מאד בצניעות, לכן מן הסתם אף אחד לא ראה אותם מעופפים, בגלל שעושים זאת גם בצניעות וגם עם בושה. אחרי הבושה ואחרי הצניעות עושים זאת עם תשוקה גדולה – לעוף ישר ליעד, למטרה, שזה אין סוף ב"ה, להמשיך את הא"ס בתוך הסוף, את הבל"ג בתוך הגבול, לעשות "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד".

יש פה שני אפ'ים, אף, "ארך אפים", "אף עשיתיו". הפרשה היחידה שמתחילה אף היא "אלה פקודי" ובהמשך יש "אשר פקד". יש פעמיים את שרש פקד. רבי אייזיק אומר שפקד היינו זכרון שיש בו מעשה. זכר יכול להשאר במוחין ולא לצאת ל"מעשה הוא העיקר", אבל זכרון שיש בו מעשה בפועל ממש זו פקידה. כאן פקד לשון מספר, אבל בתוך המספר גופא יש פקידה – זכרון שיש בו מעשה, והמעשה כאן הוא להמשיך את הבל"ג לתוך הגבול, עד למקום ה"אף". לכן כתוב פעמיים "אלה פקודי... אשר פקד". על זה נאמר "כי רגע באפו חיים ברצונו". אף ר"ת אמונה פשוטה. כשמחלקים את חלקי הזמן – אכמ"ל, דברנו הרבה על זמן בזמן האחרון – רגע הוא ברדל"א, לא נתפס. אף גם נוטריקון אין תפיסה. לכן ברוב החישובים, גם קידוש החדש, לא מתחשבים ברגעים. רגע הוא אחד חלקי 76 מחלק, 1/23 שניה. בשניה אחת שלנו יש 23 רגעים. לזה קוראים הרף עין ואי אפשר לעמוד עליו. לכן בשיעורי הזמן הרגע, ההרף עין, הוא כנגד האמונה הפשוטה שאין שם תפיסה – "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", ואין תפיסה נוטריקון אף ואמונה פשוטה ר"ת אף. על זה כתוב "כי רגע באפו" למעליותא – התיקון הזה הוא דווקא למטה מטה, בעולם העשיה שאין תחתון למטה הימנו. "כי רגע באפו", ואחר כך בזכות זה "חיים ברצונו" – חיים זה תענוג ורצון הוא רצון. התענוג, הראש השני של הכתר, מתלבש בפנימיות הרצון, הראש השלישי של הכתר. מה שאין כאן האף, שזה אמונה פשוטה, הוא למעלה מהתענוג, "רישא דלא ידע ולא אתידע", ריש גלי, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" שלא מתלבש בשום דבר, כמו שאמרנו לגבי הזהב שלא מתלבש ולא תלוי ולא קשור בשום דבר בעולם. זה נקרא "כי רגע באפו חיים ברצונו" הכל למעליותא. אותו "רגע באפו", מה זה האף שם? "אלה פקודי... אשר פקד".

עד כאן הווארט השני, שכל הפסוק הראשון כולו אומר זהב טהור, ויש פה את סוד הצניעות והבושה. "זה הנותן בריא" כמובן נותן בסתר, "מתן בסתר יכפה אף", הוא נותן את הזהב שלו בצניעות ובבושה. אבל כשיש לו גם את הצניעות וגם את הבושה, גם השלם וגם החצי, יחד הם יוצרים את התשוקה – "ובשתים יעופף", תכלית ברית המילה – והכל ביחד זה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". לחיים לחיים.

ניגנו "ארור המן".

ד. "שמע בקֹלה"

אצל איתיאל ומלכה יש סדר של אור חוזר – בת-בן-בת-בן, ה-ו-ה-י. זה בדיוק מתאים למה שלמדנו במאמר של הרבי שמאיר הוא בעצם עולה מלמטה למעלה, כאשר יהודה יורד מאיר עולה. ולאן הוא מגיע? המלכות יורדת – יהודה – אבל מגיע למאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה, בחינת חכמה עילאה. רבי מאיר הוא חכמה עילאה. ב"יהי אור ויהי אור" יש אור ישר ואור חוזר, ואור חוזר הוא יותר מאור ישר, כמו שכתוב בקבלה ובחסידות ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה עד אין סוף מנקודת המוצא של האור הישר. זה מה שקורה מיהודה מאיר והלאה, שזו חזרה לקדמותו ממש, יותר גבוה מהשרש של הירידה. העליה היא עד אין סוף, ושהא"ס יתגלה בתוך הגוף, שזה יפעל גילוי של העצמות.

היום אנחנו בחלק "רביעי" של הפרשה, וברגעים האלה נכנסים כבר ל"חמישי" – החמישי – שזה ז"ך אדר, יום מצוין ביום שלנו בחב"ד, וגם יום שהרבה חסידים דברו ועוררו שנתאחד בו באגודת ישראל האמתית, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". מענין שכאשר אומרים זאת בימים נוראים זה הולך גם, ואפילו בעיקר, על אומות העולם – גרי צדק, הגרים שיבואו ל"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". בהם נאמר הפשט, כי בתוך ה"ובכן תן פחדך", זה השני, כנגד עב ד-סג. יש ארבע "בכן", ארבע בחינות של עב, ביחד בגימטריא רפח. הראשון עב ד-עב, השני עב ד-סג, השלישי עב ד-מה והרביעי עב ד-בן. ב-סג השבירה והתיקון, ולכן הנוסח הוא נוסח אוניברסלי, והתכלית של "ובכן תן פחדך", "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שעל פי פשט הולך על כל אומות העולם, ולא רק היהודים, "אז אהפך וגו'". בכל אופן, כדאי שיתחיל בתותך היהודים, כדי שיתחיל בתוך החסידים. אם יש התעוררות אצל הרבה יהודים זה ודאי פועל משהו, ואמרו שזה יום מסוגל לענין של "ויעשו כולם אגודה אחת".

אבל למה פתחנו שיחה זו עם אור חוזר? כי כדי לפעול את האחדות בעם ישראל, וגם את האחדות בכל העולם כולו, זה אך ורק בדרך של אור חוזר. לא שלא צריך להיות אור ישר, גילוי מן השמים של תורה – "תורה חדשה" – אבל ההתעוררות להתאחד, להתחבר, ובפרט בתורה החדשה שמתגלה, ההתעוררות של האחדות היא אור חוזר, שנקבל את התורה חדשה ונפנים אותה ונחליט לחיות לפיה ונחליט להפיץ אותה הלאה, עד שבאמת תגיע, "יפוצו מעינותיך חוצה" עד חוצה שאין חוצה הימנו, ואז כהבטחת המשיח יבוא המשיח בחסד וברחמים, ואז ידעו כולם לעשות מעין העליות והיחודים שמורנו הבעל שם טוב יודע לעשות, ואז יכלו כל הקליפות, כל הרע שיש בעולם, ואז "ובא לציון גואל".

אמרנו שהחלק השני של הפסוק הוא ברא פעמים זהב, ורק אהרן הכהן עולה כד פעמים זהב. כלומר, שעד "אהרן הכהן" הכל עולה 179 פעמים זהב, ו-זהב פעמיים 7, היינו שזה 7 פעמים משיח. עוד גימטריא מאד חשובה בפסוק, שהמלים "אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן" עולה ז"פ משיח, ו"אהרן הכהן" זה 24 פעמים זהב, דויד מלא פעמים דוד חסר (= פורים, עד דלא ידע אם אתה דוד חסר או מלא). כל מי שקוראים לו דוד, אם תשתה רק עד שאתה לא בטוח איך לחתום את השם שלך – יצאת ידי חובת "עד דלא ידע", בגלל שזה פורים, דוד חסר פעמים דויד מלא, כד פעמים זהב.

אמרנו שהפרשה של היום זה "רביעי", ונכנסים ל"חמישי". הביטוי האחרון של "רביעי" הוא "ויברך אתם משה". אחרי ש"וירא משה את כל המלאכה אשר עשו", שעשו בדיוק כמו שה' צווה, אז הסיום הוא "ויברך אתם משה", ביטוי מושלם שעולה רבוע, לב ברבוע, מדות המזבח, מספר אותיות ק"ש וכו'. בין שלש המלים "ויברך אתם משה" המלה האמצעית היא רבוע, 21 ברבוע. לכן זה בטוי מאד מושלם ויפה.

יש לפעמים שיש שלש מלים ובמלה האמצעית יש מספר לא זוגי של אותיות, אז אפשר במקום סתם ראש-תוך-סוף של האותיות (יש כאן רת"ס, כי 11 אותיות), אפשר לעשות ראש מלה ראשונה, אמצע מלה אמצעית וסוף מלא אחרונה ולכך לקרוא ראש-תוך-סוף. כאן "ויברך אתם משה", צירוף תהו, ג"פ 137 – ממוצע כל אות. הכל זה 1024, לב ברבוע, אז חוץ מרת"ס שאר האותיות שוות תריג. לב ברבוע הוא תריג ועוד תהו. המלה הראשונה של התורה היא בראשית. בתקו"ז מתבוננים בכל צרופי בראשית, או בשבעים פנים עכ"פ. סה"כ יכולים להיות 720, 6 בעצרת, צירופים, אבל בשבעים התיקונים מתבוננים בצירופים שונים מתוך 720 האפשריים. יש צירוף פשוט של בראשית, שיש בתוכו אותיות בראתי. יש פסוק בישעיהו שאומר "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – גם מתאים לברית מילה – ומובא ב"היום יום" בשם מורנו הבעל שם טוב: אנכי מי שאנכי עשיתי ארץ, בשביל מה? בשביל אדם, 'אתם קרויים אדם', ובשביל מה עשיתי אדם? בשביל בראתי, בגימטריא תריג. הארץ היא בשביל האדם, והאדם הוא בשביל לחיות עלי ארץ וללכת בדרך התורה והמצוה, לשמור תריג מצוות. כלומר, שה-בראתי היא תכלית הכוונה.

בתוך "בראשית" יש המלה בראתי ונשארת שבראתי-ש. ה-ש יכולה להיות איזה ביטוי ששוה בגימטריא ש, כמו "רוח אלהים" שכתוב בפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". לא רק ש"רוח אלהים" עולה ש, אלא שעולה אלהים במילוי יודין – אלף למד הי יוד מם, כידוע בכוונת ה-ש של שופר בכתבי האריז"ל, ועוד כוונות רבות. כלומר, חלק המילוי של אלהים הוא רוח – ה-רוח הוא המילוי של אלהים. אז אפשר לפרש שבראתי רוח אלהים. חז"ל מפרשים ש"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זו רוחו של מלך המשיח. הדבר הראשון שה' בורא זו רוחו של משיח, "אחת רוח אלהים" בלשון ספר יצירה. אבל יש פירוש ש-ש רומז ל-יש, היש שנברא מאין. אז בראתי ש כבר רומז, מצלצל, בראתי יש מאין. יש מאין = תהו. זאת אומרת שיש כאן בראתי תהו = לב ברבוע = ויברך אתם אלהים. ידוע שהיום יש 'תורת הכאוס', תורת התהו, שגורסת שיש סדר נעלם בתהו. יש סדר נעלם בדבר שנראה תהו ובהו. זה אחד הפירושים בקבלה, בספר הבהיר, לכך שכתוב אחרי "תהו" גם "בהו" – בו הוא, יש שם משהו, סדר, אבל הוא נעלם. זה המלך השמיני, הדר. יש שבעת מלכין קדמאין דמיתו, שבע מדות הלב שנשברות – שאדם מתמוטט נפשית – אבל אחר כך בא המלך השמיני, תכלית הכוונה. תכלית הכוונה היא "ועשו לי משכן" אחרי חטא העגל, משכן העדות, שמעיד שוותר להם הקב"ה על חטא העגל והשרה בהם את השכינה. גם כאן, על "ויברך אתם משה" מפרש רש"י שברך "יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם". אם כן, יש כאן סגירת מעגל – ה"משכן העדת", עדות שכפר להם ה' בהשראת שכינה, נסגר ב"ויברך אתם משה" שתשרה שכינה במעשה ידיהם. הוא מתפלל על זה, ואחר כך זה מתחולל בסוף הפרשה – "וכבוד הוי' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא לאהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הוי' מלא את המשכן".

מה שרצינו כאן, היות שזה סיום וחותם פרשת היום – הכל הולך אחר החותם – לקשר עם בעלי הברית שלנו. איפה רמוזים האבא והאמא של הרך הנימול בתחלת הפרשה? ידוע שהגימטריא שלהם היא "שמע בקֹלה", שמכאן מוסר השכל לכל זוג. אם במקרה המספר שלכם לא יוצא אותו מספר, אפשר להתחבר לאיתיאל ואשתו ובזכות זה גם תקבלו את השראת המספר הזה. איפה זה רמוז בתחלת הפרשה? יש לפעמים שמחברים ראש וסוף. הפרשיה הראשונה של פקודי היא שלשה פסוקים. את הפסוק הראשון נתחנו מבחינה מספרית קצת באריכות. אחר כך יש עוד שני פסוקים – וזה סוף פרשיה זו, ואז מתחילה פרשיה חדשה. שני הפסוקים הבאים: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה הוי' ביד משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". "[ו]בשש" אותיות בֹשש, התיקון של "בשש משה", ההתחלה והסבה של חטא העגל.

אם אמרנו את שלשת הפסוקים, שיחד מהווים פרשיה שלמה, נאמר חידוש: למדנו שבפרשת "ויקהל" יש חידוש לגבי בצלאל, מה שלא היה בפרשת כי תשא, בה פגשנו אותו בפעם הראשונה, "ראה קראנו בשם בצלאל וגו'", ששם רק מצוינת השראתו האלקית לעשות את העבודה, ואילו בפרשת ויקהל יש כבר חידוש לגביו – "ולהורות נתן בלבו", שהוא מחונן בחוש ההסברה ובחשק ההוראה, שהוא אוהב לשתף עוד יהודים וללמד אותם את חוש האמנות שלו. שזה, כמו שאור החיים מציין, ועוד מפרשים – זה חידוש מופלא ביותר בשבחו של בצלאל, שלא כתוב בפעם הראשונה שפוגשים אותו, בפרשת כי תשא. גם פה, בצלאל גדל. בצלאל סך הכל היה בן 13 – ילד-נער – ובכל פרשה שפוגשים אותו הוא עצמו, הדמות שלו, גדלה מפעם לפעם. בפרשת כי תשא הוא ילד מחונן. אחר כך, כשהוא מתבגר יותר, הוא כבר משפיע את החכמה שלו – לא רק יודע לעשות בעצמו. הוא עדיין הכי הכי מוכשר. כמה שהוא מלמד אף אחד לא אמן כמוהו, לכן כתוב "ויעש בצלאל את הארון" – רק הוא מסוגל לעשות את ארון הקדש. הוא כבר משתף אחרים, זה סימן של בגרות, הוא יותר זהב. בפרשתנו הוא עוד יותר זהב, יותר מתבגר, כל חוש המלאכה עובר לאהליאב. כאילו שבצלאל הוא השראה אלקית, ויש לו בעל בצוע שעובד איתו יחד, שזה אהליאב. כי כאן על בצלאל כתוב "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה הוי' ביד משה" – ולא רק שעשה, אלא הוא ידע יותר טוב ממשה רבינו, כמו שרש"י אומר שמשה אמר לעשות כלים ואז משכן והוא אמר שהסדר הוא כלים ואז בית, ולכן "בצל אל היית" – זה עוד יותר, כנראה בזכות זה שהוא מורה צדק, הוא זוכה עכשיו לציון כזה שעושה מה שה' אומר. כל זה שהוא מוכשר בעצמו לעשות לא חשוב כאן בכלל. חשוב רק שעשה את כל אשר צוה הוי' ביד משה. ומי המבצע? רק אהליאב, ואיתו – בשביל לבצע את ההשראה שבצלאל מקבל ישירות מה', אפילו לא דרך משה רבינו (מקבל מה שה' אמר למשה לא דרך משה) – אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש. כל החורש וחושב ורוקם – הכל מתייחס כעת לאהליאב. זה ווארט מאד מאד חשוב בפני עצמו. שלש הגדילות כנראה שהן גם כן איזה מוטבע-מורגש-מושכל. כנראה ש"ולהורות נתן בלבו" שייך ליניקה, שיש לו כבר חשק, רגש, ללמד אחרים. זה שהוא מוכשר – עם רוח אלקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה – זה המוטבע שלו, כך נולד עם כשרונות שה' נתן לו, עד כדי רוח אלקים. אבל החב"ד בעצם היינו שהוא עצמי. מה זה להיות עצמי? פרשת "אלה פקודי" היא פרשת הזהב, שהכל זהב. עצמי הוא כמו רבי אייזיק. אומרים שבחב"ד, חוץ מהרביים, העצמי זה רבי אייזיק. איך זה בא לידי ביטוי? קצת קשה לומר – אבל לא היה זקוק לרבי. לא שלא היה חסיד, הצ"צ אמר שהיו לו שני חסידים וחצי – רבי אייזיק ורבי נחמיה הם השנים, ורבי הלל הוא חצי חסיד. רבי אייזיק לכאורה לא שייך לצ"צ, הוא עצמי כבר אצל אדמו"ר האמצעי (לכן אפילו היתה קצת קפידא) – אני שומע מהרבי וצריך קצת לתקן אותו שיבין מה שה' אמר לו... זה בצלאל כאן, זה חב"ד בעצם, זה זהב גמור. בפרשה הראשונה בצלאל היה נחשת, אחר כך כסף, ועכשיו הוא זהב טהור. זה עוד ווארט חשוב בפני עצמו.

כעת נעשה חשבון, נמצא את הזוג שלנו: המלה הראשונה והאחרונה של כל פסוק – אלה הכהן, ובצלאל משה, ואתו ובשש, שלש יחידות של ראש וסוף פסוק, שיוצא 1641 = ג"פ 547, "שמע בקֹלה". זו הפעם הראשונה שמוצאים את הזוג כאן בצורה יפהפיה, מובהקת, בתחלת הפרשה. אבל אמרנו שבהשגחה "ויברך אתם משה" מסיים את החת"ת של היום. לב ברבוע שבתוכו יש אתם שעולה 21 ברבוע. אתם במספר קדמי – א = 1, ת = 1495, מ = 145, סה"כ = 1641 = ג"פ 547. כלומר, הערך הממוצע של כל אות של "אתם" במספר קדמי הוא "שמע בקלה", בדיוק המספר של רו"ס שלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה. לא רק זה, אלא שהביטוי שלפני "ויברך אתם משה" – "כאשר צוה אתם הוי' כן עשו" – שוה פעמיים 547. יש שלשה עדים שיש משהו עצמי, מאד חשוב בפרשה זו, של "שמע בקלה". זה רמז שהזוג שלנו, בזכות שכנראה עשו נכון מה שה' רצה, זכו בנסים – כמו ששמענו קודם – ל-זהב פעמים נס, לברית המילה שלנו היום, וכך לכל המשפחה הברוכה כן ירבו. הם רמוזים במלים של מה שמשה ראה. משה הוא המשיח שבדור – משה רבינו מסתכל ורואה ש"כאשר צוה הוי' כן עשו". מה שה' צוה זה בדיוק מה שהם עשו, והיות שהם עשו מה שה' צוה – "ויברך אתם משה", משה רבינו מברך אותם. זה מה שאנחנו רוצים לברך אותם, כי הם עשו כאשר ה' צוה. שכל אחד יעשה "כאשר צוה הוי' כן עשו" – "ויברך אתם משה".

ניגנו ניגון שאחרי מאמר.

הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם", זה מה שצריכים להתבונן בו – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל תיכף ומיד ממש". ה"עשו" הזה הוא "כאשר צוה הוי' כן עשו" ואז "ויברך אתם משה". אם נדייק אפילו עוד יותר, יש שני פסוקים שחותמים את החת"ת של היום. אחרי פירוט כל מה שעשה אומר הפסוק שלפני האחרון – "ככל אשר צוה הוי' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה", ואחר כך "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה הוי' כן עשו [עוד פעם, ואז] ויברך אתם משה". לומדים שקודם בני ישראל עשו זאת, לפני שמשה ראה. כמו במעשה בראשית – שה' אומר משהו, וזה נעשה, ורק אחר כך ה' מסתכל ורואה שזה טוב. גם כאן, הפסוק הראשון אומר שבני ישראל עשו בדיוק נכון, "ככל אשר צוה הוי' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה", ורק אחרי זה בא משה רבינו ומסתכל על כל מה שנעשה, "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה הוי' את משה כן עשו ויברך אתם". לומדים שקודם צריכים לעשות – מה שה' אמר למשה, אבל אתה עושה את המלאכה – מעין בצלאל שעושה על דעת עצמו. המעשה הוא העיקר, שעושה מה שה' צוה את משה, ורק על רקע זה בא משה ורואה שעשו נכון, וזה מה שמעורר את הברכה – "יהי רצון שתשרה השכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו וגו'", קודם פתח בתפלה שלא כתובה בנ"ך ואז סיים בפסוק "ויהי נעם". קודם עושים כאשר צוה הוי' את משה, ואחר כך משה בא וראה. משה לא רואה "כאשר צוה הוי' אתי כן עשו". הם עושים כאשר צוה הוי' את משה בלי שהוא רואה, ואחר כך הוא בא ומסתכל ורואה שהם עשו בדיוק "כאשר צוה הוי' כן עשו", כמובן בלי לומר שה' צוה אותו, כי הוא בטל כאן, "ונחנו מה". אבל זה מה שמעורר אותו לברך. את מי הוא מברך? מי שמקיים "שמע בקלה", אז הוא עושה בדיוק מה שה' רוצה, מה שה' אמר למשה. לחיים לחיים.

ידוע שאחרי הנסיון של ברית מילה – יש עשרה נסיונות של אברהם אבינו, ברית מילה הנסיון השמיני (כמו היום השמיני), מה שעשינו היום, והעקדה הנסיון העשירי, וביניהם הנסיון של "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", שעל זה אומר ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק [שכבר נולד, אחרי ברית המילה של אברהם] יקרא לך זרע", ולכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". אם כן, הנסיון של "שמע בקלה" הוא הממוצע המחבר את ברית המילה לעקדה, ומי שמקיים את זה מובטח לו שיכוון לאמת, לעשות את כל מה שה' צוה למשה, ואחר כך יבוא משה ויאשר את זה, שיעשו כל מה שה' צוה, ואז משה ימשיך את הברכה, "ויברך אתם משה".

[יש סידור עם "יום ליבשה"? רוצים סידור של אגודת ישראל, אגודת ישראל החדשה... הסיבה שכל הפיוטים לא מודפסים בתהלת ה' – למה? כי כל חסידי חב"ד ידעו את כולם בעל פה. ככה כתוב. אבל אנחנו, ירידת הדורות – זה נקרא ירידה צורך עליה – לכן זקוקים לאיזה סידור.]

שרו "יום ליבשה". כתוב שבברית מילה אפשר לנגן גם הניגון של אדה"ז, וקודם ניגון ההכנה. אחר כך ניגנו "ניע זשורצי חלפאצי"

בפרשת פקודי שכולנו נזכה לפקידה, "והוי' פקד את שרה כאשר אמר וגו'", והפקידה העיקרית היא ביאת מלך המשיח. פקודי-פקד על דרך "פקד יפקד הוי' אלהים אתכם מזה", "אלה פקודי... אשר פקד", כמו שכתוב "פקד יפקד", שזו סיסמת הגאולה.

נתפלל ערבית, ואת הריקוד אפשר לעשות בסוף, כ"יש נוהגין".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com