חיפוש בתוכן האתר

התועדות - יט כסלו תשע"א הדפסה דוא
אינדקס המאמר
התועדות - יט כסלו תשע"א
Page 2
ב.
Page 4
ג. ניסים דאורייתא, דרבנן ומנהג ישראל
Page 6
כל הדפים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

התועדות יט כסלו תשע"א

אור לי"ט כסלו תשע"א

 

קודם כל גוט יום טוב, חג שמח לכולם, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו. גם לכל הצופים בכל העולם תהיה שנה טובה בלימוד החסידות ודרכי חסידות, והעיקר משיח נאו – שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

השנה הזאת הקביעות היא קביעות מיוחדת, שנכנסים לשבת. י"ט כסלו הוא ערב שבת ו-כ' כסלו, שהוא המשך החג – חלק מעיצומו של חג, יומא אריכתא – הוא שבת קדש. היום הוא ראש השנה לחסידות – ראש השנה אצלנו לא יכול להיות ביום ששי (לא אד"ו בראש), אבל ראש השנה הראשון, יום בריאת אדם הראשון, היה ביום ששי, אך אצלנו, בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, יכול להיות כמו ר"ה המקורית, שנכנסים מיד לשבת קדש. לכן הרבי הדגיש מאד שכדאי להמשיך את ההתוועדות לשבת קדש, שבכל קהילה יעשו התוועדות בליל שבת, ביום שבת, אפילו שיסעדו יחד. כשיש שנה כקביעות שנה זו יוצא שהחת"ת, החומש – אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אומר שצריכים לחיות עם הזמן, הזמן הוא פרשת השבוע, ופרשת השבוע מחולקת לשבעה קרואים, שבע עליות, כל עליה היא עילוי אחר עילוי, וכאשר החג חל כמו השנה, ביום ששי – קוראים את "ששי" של פרשת וישב, שם מסופר אודות הנסיון של יוסף הצדיק. אנחנו כאן ביצהר, שלוחה של שכם עיר הקדש, עיר הברית, מקומו של יוסף הצדיק שומר הברית. לא יכולה להיות קביעות יותר קשורה לענינו של יוסף כמו בשנה זאת.

נפתח עם מדרש: אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, וכאשר היא רואה שלא הולך לה בקלות היא מתחילה לאיים עליו, כך אומרים חז"ל. אמרה לו שאם לא תשמע לי אעשוק אותך, אכביד את מלאכתך בבית, ויוסף עונה לה – "עושה משפט לעשוקים". אחר כך היא אומרת יותר מזה – אני מפטרת אותך, זורקת אותך מהבית, מהתפקיד שלך, ותרעב ללחם. יוסף עונה – "נותן לחם לרעבים". אחר כך היא אומרת לו – אחבוש אותך בבית האסורים, אשים אותך בכלא. הוא עונה – "הוי' מתיר אסורים". אחר כך – אני מוציאה לך את העינים, מעוורת אותך. והוא עונה – "ה' פוקח עורים". אני כופפת לך את הקומה – "ה' זוקף כפופים". עד כאן אומרים חז"ל. לכן, היות שיש לנו גם ניגון על זה, כדאי לפתוח בכך עוד פעם (שרו קודם, אבל כדאי לשיר שוב), היות שמדרש מפורש שפסוקים אלה נוגעים להיום, לחג הזה, חג הגאולה – "הוי' מתיר אסורים", גם על פי פשט, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן.

נאמר פרט מסוים, שעוד לפני כל התארים של הקב"ה שהוא "עושה משפט לעשוקים" ו"נותן לחם לרעבים", "מתיר אסורים", "פוקח עורים" – קודם כתוב "השומר אמת לעולם", ואחר כך מתחילה הסדרה. מהי אמת? מדת האמת, שכמבואר אצלנו באריכות היא מדת ה"צדיק יסוד עולם", מדתו של יוסף הצדיק. מי ששומר את הברית הוא "אמת", הוא יהודי אמתי, והקב"ה שומר אותו – "השומר אמת לעולם" – ואחר כך הקב"ה "עושה משפט לעשוקים", הכל לאותו אחד, יוסף הצדיק, ואחר כך "נותן לחם לרעבים וגו'". ובסוף "הוי' אוהב צדיקים" – במפורש, יוסף הוא הצדיק יסוד עולם. מתחיל "השומר אמת לעולם" ו"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – מגיע בסוף ל"הוי' אוהב צדיקים". נשים לב לעוד פרט: בשני המשפטים הראשונים אין את שם ה' – "עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים" (ולא ה' עושה משפט וה' נותן לחם) – ואחר כך כל פרט מתחיל בשם הוי', "הוי' מתיר אסורים וגו'". סימן ששם הוי' מתחיל מ"הוי' מתיר אסורים" – ה' שמתיר את יוסף מבית הסהר, ומוציא את בעל הגאולה מבית הסהר. שם מתחיל גילוי שם הוי' ב"ה, נס שלמעלה מדרך הטבע. כלומר, ש"עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים" עדיין מלובש בדרך הטבע, אין עדיין התגלות שם הוי', אבל מ"הוי' מתיר אסורים" יש בכל פרט ופרט התגלות של שם הוי', שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם, שם הרחמים. אם כן, נשמע את הניגון "הוי' מתיר אסורים" ונכוון שהכל מתייחס ליוסף הצדיק ולאדמו"ר הזקן, בעל החת"ת של היום ובעל הגאולה של היום.

לחיים לחיים, אריאל, מחכים לקליפ על הניגון הזה, עם סצנות בתוך בית משפט וגם בית הסהר. לחיים! אחר כך גם קליפ על "אבדו גוים מארצו" – הרבה הרבה בני-דוד על גדות הירדן, נותנים לכל אחד מטבע של עשר שקל (כך הרבי אמר), ואומרים לו שלום. לחיים לחיים!

באמת צריך לפתוח את התוועדות י"ט כסלו ב"פדה בשלום נפשו" – פסוק י"ט בפרק נ"ה בתהלים. זהו הפסוק שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אמר כאשר מסרו לו שהוא משתחרר מהכלא, לכן הוא הניגון המיוחד לחג י"ט כסלו.

 

א. הדב וחיות אחרות

היום גם היארצייט של הרב המגיד, הרבי של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, ממשיכו וממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב. לפני שהוא הסתלק הוא קרא לתלמיד הותיק, אדמו"ר הזקן, ואמר לו – זלמני'ו היינט איז אונזער יו"ט, יום זה היום טוב שלנו. הוא הסתלק, וכעבור הוי' שנים – ה' יתיר אותך מבית האסורים, בעצם היום הזה.

מספרים סיפור שאנחנו אוהבים לחזור עליו: אחד מגדולי תלמידי הרב המגיד, שמקודם לא נמנה על חוג החסידים, והיה צריך להתגנב ולברוח מהעירה שלו כדי להסתופף בצל קדש הרב המגיד ממעזריטש, וכאשר הוא חזר הביתה כעבור תקופה תמהו עליו כולם, כל החברים לשעבר – הרי היה עילוי גדול – ושאלו אותו מה ראית, מה למדת, מה היה שם במעזריטש. הוא ענה להם – נכנסתי לתוך יער עבה והלכתי בתוך היער, עמוק עמוק לתוך לב היער, ופתאום אני רואה דב אחד גדול, ענק, עומד באמצע היער ושוקק. שוקק זו השאגה-הנהמה של הדב, כמו שהפסוק אומר "ארי נוהם ודב שוקק"; "'שוקיו עמודי שש' – זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו", דב ר"ת דירה בתחתונים. לכן זה גם מתקשר למה שדברנו עליו – כנראה שנה שעברה – שחז"ל מכנים את אשת פוטיפר, שמנסה בכל כחה וחכמתה לפתות את יוסף הצדיק, דב, "אגרה בך את הדב". "אתה מסלסל בשערך – כך הקב"ה אומר ליוסף הצדיק, אתה מרגיש טוב, בעל הבית, מושל בבית – ואני מגרה בך את הדב, מיד 'ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו''".

השלמה: "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני וגו'". היא אומרת לו "שכבה עמי" והוא עונה לה "הן", ראה הכתב והקבלה שמפרש "הן" כמו "כן" (רק שמחברו, על דרך הפשט, ל"אדני", ולא כתשובה בפני עצמה לאומרה "שכבה עמי", וכן הוא בחז"ל ש"הן אדני" היינו שלפניך אדני לשכב עמו וטעם ביאה שוה אצל כולם ולמה תבקשי אותי). וי"ל שבכל סירוב פקודה (וימאן, ראה לקמן) צריך מקודם לומר כן, כאילו מודה ומקבל את הפקודה, למראית עיני הנותן את הפקודה, ובכך הוא מחליש מאד את תוקף הפקודה ומפקדה, ותיכף, מיניה וביה, הופך את הקערה על פיה ומנמק את סירובו בטוב טעם ודעת, ודוק היטב (וכן לפי החז"ל הנ"ל שאומר לה שאדני לפניך כו' הרי מציע לה איך כן למלא את תאותה כאילו שזה הוא, ודוק).

ובדרך הרמז: "שכבה עמי... הן" = 502 = שכינה ביניהם (שתי האותיות הראשונות של שכבה, האות האחרונה של עמי ושתי אותיות הן – אותיות שכינה, ואם נחלק את ה-ע ל-יני [ואז מעמי נקבל ימיני] נקבל משאר האותיות ביניהם). ס"ת הין צדק, הן צדק, הין = אדניהן אדני, אדני הוא שם המלכות – צדק מלכותא קדישא וההין צדק היינו היסוד המזדווג למלכות, ודוק. הן אדני (הן הין) = עמי (שכבה עמי). והנה, בהמשך, בשעת הנסיון הגדול ממש היא חוזרת ואומרת לו "שכבה עמי" – "שכבה עמי... הן... שכבה עמי" = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה וכו' כנודע (וביחד עם אדני = ג פעמים הוי' פעמים אחד, ממוצע ג הלשונות).

 

אם כן, הדב של הקדושה – הרב המגיד, שנפטר בדיוק לפני רחל שנים, היום היארצייט ה-רחל של המגיד (רבי שנים מגאולת אדמו"ר הזקן, ובתוספת כו השנים בין הסתלקות המגיד וגאולת י"ט כסלו, מתקל"ג לתקנ"ט, נראה שהיום רחל שנים מהסתלקותו). קודם שרנו את הפסוק "פדה בשלום נפשי", הפסוק שאמר אדה"ז כאשר השתחרר. יש מאמר חז"ל שפסוק זה הוא פסוק שנאמר על רחל אמנו, לא פחות ולא יותר. "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – רחל, אחרי שהיא לא ילדה ליעקב, ואז עלה בדעתו של עשו הרשע שהוא יקח אותה לאשה, והיא פחדה ונבהלה (כמו שרש"י מביא בחומש), ובסוף כאשר נצלה וילדה את יוסף הצדיק (שהיום היום שלו, ראש השנה ש"מבית הסורים יצא למלוך", ראש השנה לחסידות), היא אומרת "פדה בשלום נפשי מקרב לי". הקרב שלה הוא הפחד שעשו הרשע יקח אותה לאשה, כפי שגם עלה בדעתו. ה"רבים" הם יעקב ולאה, שהתפללו שתזכה ללדת ותנצל מעשו הרשע. סימן שבשביל "רבים" – רבים היינו תפלה ברבים, כידוע שיש בפסוק זה תורה וגמ"ח ותפלה ברבים – צריכים שנים. תפלת יעקב ולאה היא תפלת רבים, בשביל להציל את רחל מיעקב ועשו. היות שהשנה היא שנת רחל מהסתלקות הרב המגיד מתאים לכך שפסוק זה משתייך לפי חז"ל לרחל אמנו.

על פי פשט דוד המלך אומר את הפסוק, בהקשר למלחמת אבשלום – הבן סורר ומורה שמרד בו, בן אשת יפת תאר (מעכה, שדברנו עליה רבות). כל פרק נ"ה הוא פרק של הודיה של דוד המלך. הוא מתאר את כל הפחדים שהיו לו מהמרד של בנו, ובמיוחד מעצת היועץ שהפך את עורו כלפיו – אחיתופל הגילוני. חז"ל אומרים שלא היה אדם בעולם שאהב דוד כאחיתופל, ואחרי שהוא השתתף במרד אבשלום כתוב שלא היה אדם בעולם שדוד פחד ממנו כאחיתופל. בסוף ירדנו שמונה ירידות בשיר, "תורידם לבאר שחת", מי יורד שם? על מי כתוב "לא יחצו ימיהם"? כל הפרק, על פי פשט, הולך על אחיתופל. "אשר יחדיו נמתיק סוד" – פעם היינו ממתיקים סוד יחד. "בבית אלהים נהלך ברגש" – היינו הולכים בצוותא, בקול רעש גדול, לבית אלקים. למדנו קבלה וחסידות יחד בחברותא, "נמתיק סוד". כך נאמר על אחיתופל. אחר כך "פדה בשלום נפשי מקרב לי".

יש שיחה של הרבי, מאמר, שהרבי אומר שב"מקרב לי" הכוונה לאנשים קרובים אלי – לא קרב-מלחמה, אלא לשון קרבת משפחה. מי הם האויבים של דוד? השווער, והחבר הכי טוב, והבן שלו – ר"ל. שלשה דורות. בכך הוא הולך בדרכו של יעקב אבינו – כמו ש"משה מלגאו ויעקב מלבר" כך "יעקב מלגאו ודוד מלבר" לגביו, וידוע שהר"ת שלהם הם מיד (משה בתוך יעקב בתוך דוד מלכא משיחא), משה-יעקב-דוד עולה ישראל, "לעיני כל ישראל". גם אצל יעקב היו שלשה דורות של אויבים – השווער לבן הארמי, האח שלו עשו הרשע, והאיידם שלו שכם בן חמור. אצל דוד זה היה טיפה אחרת – אבל בשניהם מתחיל מהשווער, אצל יעקב לבן ואצל דוד שאול. שאול הוא השווער של דוד. אחר כך עשו, האח של יעקב, ואחיתופל, גם אחי. לא היה בעולם אדם שדוד אהב כמו אחיתופל, ואחר כך – בגלל זה, כנראה – לא היה אדם בעולם שדוד פחד ממנו כמותו. דוד המלך הוא לב אריה, לב-ארי, שלא פוחד מאף אחד. חז"ל אומרים שהוא אומר "ארדוף אויב ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – אין לו פחד מאף אחד בעולם, גם מאבשלום הוא לא פוחד. ממי הוא פוחד? מאחיתופל. כל פרק נ"ה הוא עליו, כי יש פרק קודם בתהלים שמוקדש לאבשלום – פרק ג'. גם פרק נ"ה קשור לאבשלום, אבל עיקר החידוש שלו הוא העיסוק באחיתופל.

הפסוק לפני "פדה בשלום נפשי" הוא "ערב ובקר וצהרים אשיחה", ומכאן אסמכתא לשלש תפלות ביום – ערב, בקר וצהרים. חז"ל אומרים שתפלות אבות תקנום, "אין קורין אבות אלא לשלשה" – "סדר" בלשונו של רבי אייזיק. גם אלה שלשה דורות, ראשון שני ושלישי, והם תיקון של שלשת הדורות של אויבים – שווער-אח-איידם (או אוהב במקום אח). לפי זה, תפלת שחרית שאברהם תיקן היא התיקון של האויב בדור הקודם, תפלת מנחה שיצחק תיקן היא התיקון של האויב באותו דור, ותפלת ערבית שיעקב תיקן היא התיקון של האויב בדור הבא. כעת נאמר יותר בהפשטה. כל אחד, במיוחד אנחנו כאן, שרוצים להתעסק בצרכי ציבור וחולמים (כמו יוסף בעל החלומות) על מלכות מתוקנת בארצנו הקדושה, צריך לדעת שיש אויב מהדור הקודם, שהוא השווער שלנו. לא שווער גשמי, אבל יש אויב מהדור הקודם – השווער שלנו הוא סמל. יש הרבה אנשים שזוכים שהשווער שלהם הוא הכי הכי טוב, כמו הרבי, שהשווער שלו הוא הרבי הקודם. כמו אצלנו, שהשווער הוא הגבור שלנו. יש שווערים הכי טובים, אבל בכל אופן יש אצל כל אחד ואחד מישהו בדור הקודם שמאיים עליו. יש מישהו בדור הזה, שהוא חבר שלו – בן גילו (הרי אחיתופל מגילה, הוא בן גילו של דוד המלך) – והוא הכי מאיים עליך. בהתחלה אתה לא מכיר, זה מישהו שאתה אוהב מאד, ובסוף הוא משתף פעולה עם המורדים בך, בדוד מלכא משיחא. הוא הכי חכם, לכן פוחדים ממנו – מהחכמה שלו, מהעצה שלו.

ידוע הרמז והסיפור שפעם אחת, כשהתחילו לבדוק רמזים בתורה בעידן החדש – כשהתחילו לפרסם רמזים מרמזים שונים ומשונים שאנשים מצאו בתוך התורה – היו כאלה שפרסמו שבתורה יש ריבוי פעמים ס"ת הרצל, כל פעם שכתוב על הביאה לארץ ישראל יש מילים עם ס"ת הרצל (יש שש פעמים "אל הארץ אשר הויה", כולן בחומש דברים), אבל זה תמיד כתוב הפוך, מהסוף להתחלה. היו הרבה אנשים שהתפעלו מזה, שיש אסמתכא מהתורה שלבוא לארץ ישראל זו פונקציה של הרצל. כאשר חרה לנו הרמז הזה – ניסינו לצאת ידי חובת השלילה בכך שאמרנו שתמיד מופיע הפוך, ואף פעם לא ישר, אבל זה לא סיפק את אלה שפרסמו את הרמזים האלה, לכן מישהי פתחה תנ"ך ושמה את האצבע שלה על הפסוק הראשון, ויצא שם "לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל" ס"ת הרצל ישר! זה סיפור אמיתי. מי אמר את הפסוק? חושי הארכי, הרֵע שבאמת אהב את דוד המלך, שהיה מרגל אצל אבשלום לטובת דוד המלך. באמת, לענינו של אבשלום, עצת אחיתופל היתה העצה הכי טובה. דוד התפלל לקב"ה "סכל נא את עצת אחיתפל" והתפלה של דוד התקבלה, בזכות חושי הארכי – היה הצינור למימוש התפלה – שבאמת אהב את דוד ומסר עליו את הנפש. חושי אמר שתמיד אחיתופל נותן את העצה הכי טובה, אבל הפעם "לא טובה העצה אשר יעץ אחיתפל". עד כאן סיפור.

השלמה: "ויאמר דוד סכל נא את עצת אחיתפל הוי'". אחיתפל = 529 = תענוג = חיה וכו' ברבוע. עצת אחיתפל = גל ברבוע. סכל נא = 161 = 7 פעמים חיה = שם קסא וכו'. סכל נא את = 562, כידוע סודו. "סכל נא את עצת אחיתפל הוי'" = 1677 = 13 פעמים "הוי' הוא האלהים", שלם וחצי ביחס ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (דילוג תבות: 1040 = 13 פעמים 80 ו-637 = 13 פעמים 49, ודוק. דילוג אותיות: 688 = 43 פעמים 16 ו-989 = 43 פעמים 23, ודוק).

מה הקשר של הסיפור הזה? הוא על מה שאמרנו, פרק זה בתהלים, פרק הגאולה. שוב, יכול להיות שהרצל הוא השווער שלנו, מי שהתחנך על ברכיו ומי שגם נשא לאשה את הבת שלו – הוא השווער שלו. בכל אופן, במה פתחנו? שגם אצל יעקב היו שלשה אויבים בלבוש אוהבים. האיידם שלו מאד אהב את הבת שלו, מאד מאד, עד כדי כך שכל לשונות האהבה שיש בתורה – איך לאהוב את ה', איך לאהוב את עם ישראל, איך לאהוב את ארץ ישראל, איך לאהוב את תורת ישראל – נלמדות משכם. יש מאמר מאד יפה של בעל הגאולה, שכל מה שקשור לאהבה לומדים משכם בן חמור. כנראה שיעקב לא היה הורג אותו – כך משתמע מהסיפור. אם לא היה הורג אותו הוא היה נשאר האיידם שלו. גם כשהוא מת, לפי חז"ל אסנת – אשתו של יוסף הצדיק, קשר מובהק אליו – היא הבת שלהם.

יש עוד חז"ל מאד מאד מענין, למה פוטיפר כאשר אשתו ספרה מה יוסף עשה לה לא הרג אותו (מה בעל עושה? בפרט בעל שבשר חמורים בשרם – מיד הורג אותו). חז"ל אומרים שרצה להרוג אותו, והחברים אמרו שמפסיד עבד טוב אבל לא השתכנע, הוא לקח את הגרזן או הסכין ורצה להרוג אותו. למה הוא הסתפק בלשים אותו בבית הסהר? חז"ל אומרים שבזכות אסנת, שבאה וגלתה את אזנו של פוטיפר. יש בחז"ל שתי שמועות – ברש"י משמע שהיא ממש הבת שלהם, או הבת המאומצת שלהם, ויש מדרש אחד בחז"ל שפרעה עצמו גידל אותה, היא בת מאומצת של פרעה ולכן הוא מסר אותה ליוסף (אף שנקראת בת פוטיפרע), כמו שהמלך מוסר את בתו. כמו שכתוב על משיח שמי שיהרוג את הנחש, חויא בישא, ישא את בת המלך. כמו אצל דוד המלך – בסיפור של השווער והאשה של דוד – שהתחתן עם מיכל. בכל אופן, אסנת היתה בשטח, וידעה את האמת, ואסנת הצדקת הלכה וגילתה באזני פוטיפר שהכל שקר – כל מה שאשתך מספרת לך – ולכן הוא הסתפק בלשים את יוסף בבית הסהר ולא להרוג אותו על המקום. אמר הקב"ה – את, אסנת, הצלת את חיי יוסף הצדיק, חייך שאת זוכה להעמיד שני שבטים בישראל ממנו, אפרים ומנשה. גם מיכל הצילה את חיי דוד בעלה מידי אביה שאול. יש פה הרבה קוים משותפים. בכל אופן, זה לזכות אסנת, שנבין איך יוסף ישב 12 שנה בבית הסהר ולא הרגו אותו על המקום – בזכות אסנת.

נחזור לענין הקודם: הרב המגיד, בעל היארצייט של היום (ש-רחל שנים להסתלקותו), נקרא דב, וגם לאשת פוטיפר קוראים דב. כנראה שהדב הזה – שאותו חסיד תאר, שלבוא למעזריטש היינו להכנס לעובי היער, ובעובי היער רואים את 'מלך היער', הדב (האריה הוא מלך החיות, אבל כנראה הדב הוא מלך היער), באמצע היער פתאום מזדקף דב ענק שוקק. זה נקרא להגיע למעזריטש, לראות את אותו דב.

דרך אגב, מי יותר חזק בעימות, דב או אריה? חושבים שאריה הוא מלך החיות, אבל להפתעת האנשים שלא בקיאים בכך – דב גדול מנצח והורג אריה גדול. יש שלשה סוגי דובים – דב לבן, שמוצאים אותו באלסקה, הוא הכי גדול מכל הדובים, וגם הכי חזק, אין סיכוי לשום אריה נגדו; אחריו יש דב שכמעט מגיע לממדים שלו, דב חום, שגם נמצא בצפון, ברוסיה; אחר כך יש את הדב המצוי, כמו באמריקה ועוד מקומות, שהוא דב שחור – הכי קטן והכי חלש, אריה מנצח אותו. אבל אריה לא מנצח את הדב החום, וכ"ש לא את הדב הלבן. זה רק כדי שנבין שדב הוא יותר גבור גם מאריה. זה להגיע למעזריטש – לקבל מגבורת הדב. יש עוד משהו, פלאי פלאים, שרמוז בשמו של הדב. דב הוא שם מאד פשוט, ד-ב, שלם וחצי. כתוב שלא כמו אצל כל חיה אחרת, הדב הזכר הוא פי שנים בגודל מהדובה הנקבה. כל הסוד של "שלם וחצי" בקבלה הוא זכר ונקבה. "באתי לגני" – לגן החיות, כמו שדברנו הרבה פעמים על "עם זו [zoo] יצרתי לי תהלתי יספרו", לכן מברכים את השבטים בשמות כל החיות, ועד היום הזה נותנים להם את שמות החיות, כי אנחנו "עם זו", ובזכות זה "תהלתי יספרו".

השלמה: "עם זו" מופיע ג פעמים בתנ"ך, פעמיים בשירת הים: "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך", "תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך הוי' עד יעבר עם זו קנית", ופעם בישעיהו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". "עם זו גאלת" "עם זו קנית" "עם זו יצרתי לי" = 2113 = גל בהשראה (פנות המשולש של י התבות = 260 = 10 פעמים הוי', ועם הנקודה האמצעית, זו = 273 = 3 פעמים 7 פעמים 13, ודוק). "נחית בחסדך עם זו גאלת" "עד יעבר עם זו קנית" "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" = 4232 = הרבוע הכפול של 46 (= 8 פעמים 23 ברבוע, אחיתפל כנ"ל, ועוד ראה לקמן). יש כאן 16 תבות, פנות הרבוע של 4 = 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" וכו'. האלכסון = 1008 = 7 פעמים 12 ברבוע, קדם. שאר התבות = 3224 = 13 פעמים 248, "אחד היה אברהם" (הממוצע של קדם ואברהם = 196 = 14, דוד, ברבוע). עם זו = ענג = יחי המלך וכו'. עם זו ר"ת עז, ומרומז בפסוק הראשון כנ"ל: "עם זו גאלת נהלת בעזך". והוא אותיות (שילוב ב התבות עם זו) עזמו – "כי תפארת עזמו אתה וברצונך תרים [תרום קרי] קרנינו".

היות שהיום יארצייט של דב צריך להקדיש לו דבור – דברנו עליו פעם קודמת, אבל נאמר כמה דברים חדשים שלא הזכרנו, כמדומני.

איפה הדב מוזכר בפסוק? לא כתוב שאדה"ז אמר את כל הפסוקים (כמו שאנחנו שרים "פדה בשלום וגו'" ועד ל"ואני אבטח בך"), אדרבה הוא כותב בעצמו שכאשר אמר את הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" לפני שהתחיל את הפסוק הבא יצא בשלום מה' שלום. מה זה "פדה"? כתוב שלעתיד לבוא החיות הטורפות ישכנו בשקט ושלוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות, עם החיות הטובות, הטהורות (ועם בני האדם). כולנו זוכרים את ההתחלה של הפסוקים בישעיהו, שכתוב "וגר זאב עם כבש" (הכל מתחיל מ"וגר" – גיור כהלכה, וגם בעניני תורה ומדע צריך להתחיל מ"וגר"), אחר כך "ונמר עם גדי ירבץ", אחר כך "ועגל וכפיר ומריא יחדו" (עגל קטן ומריא הוא שור גדול מפוטם) "ונער קטן נהג בם" – זה חזון הגאולה. תיכף נמשיך את הפסוקים, אבל כל החזון שייך לי"ט כסלו, חג הגאולה. כל החסידות היא תורת הגאולה. הרמב"ם אומר שבתקופה הראשונה פסוקים אלה הם משל לאומות העולם ועם ישראל – החיות הטורפות ועם ישראל שהוא הכבשה-הגדי-העגל-המריא, כל החיות הטובות הטהורות שיש כאן. עד כאן הפסוק הראשון.

בפסוקים אלה יש שבע חיות רעות – "כל השביעין חביבין", לעתיד לבוא כולם יתחבבו עלינו. גם היום, כשנותנים למישהו שם אריה או אריאל, כל שם שמזכיר חיה, סימן שאנחנו מחבבים את החיות הללו. יעקב מחבב את החיות, ומחבב גם את הנחש – אם הוא מכנה את בנו דן נחש, סימן שיש לו איזו נקודה חמה בלב לנחש. אם יש לו נקודה חמה לנחש, כל שכן וקל וחומר לכל שאר החיות הרעות, הטורפות.

שוב, מה הפסוק הראשון? יש בפסוק הראשון "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם". נחשוב רגע רק על החיות הרעות, חיות הטרף, שהן החידוש. חיות טרף הן אורות דתהו, והחיות הטובות הטהורות הן כלים דתיקון. החידוש הוא לא הכלים דתיקון אלא האורות דתהו. הרבי אומר שמביאים את המשיח על ידי המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון – ממשיכים את הזאב לגור עם הכבש.

השלמה: זאב כבש ר"ת זך, סוד זכוך הכלים כדי שיוכלו להכיל גם את האורות המרובים דתהו. הרבי מאד אהב את המספר זך (ג פעמים ג פעמים גג בחזקת ג), והנה זאב כבש = מנחם מענדל, ודוק (זאב באתב"ש: עתש = 770 = 77, עז, זאבים; כבש באתב"ש: לשב = זאב כבש = מנחם מעדנל! "וגר זאב עם כבש", ואיפה הוא גר [אותיות גר הן זוג באתב"ש, וכן בש של כבש – הלשון מתחיל מאתב"ש וגומר באתב"ש, סימן שעלינו לחשב את הכל באתב"ש, ודוק]? ב-770!). "זאב עם כבש" = טוב פעמים הוי' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (ובהמשך: "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", שירת הנחש בפרק שירה).

אם לא תצליח לחבר את הזאב עם הכבש – לא הבאת את מלך המשיח. קודם צריך להביא את הזאב לגור יחד עם הכבש – כמובן אחרי ש"אבדו גוים מארצו", אחרי הבדלה יש המתקה, אחרי "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" אפשר להזמין את הזאב שיבוא בחזרה, מתי שתהיה אומדנא של חז"ל שעכשיו הזאב מוכן לגור בשלום עם הכבש. כמו שאמרנו, "וגר", הכל מתחיל מגיור – או להיות גר צדק או לפחות להיות גר תושב, אבל הכל תלוי ב"גר" לשון גיור. אחר כך, בפסוק השני, כתוב "ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן". בפסוק הראשון שלש חיות רעות – זאב, נמר (או ליאופרד או טייגר-טיגריס), כפיר. במלחמה בין אריה לטייגר מי מנצח? אם זה טיגריס סיבירי האריה מנצח, אבל אם זה טיגריס בנגלי הוא מנצח את האריה. יש מחלוקת בין המדענים מי מנצח – דוב קוטב או נמר בנגלי. כשעשו סימולציה של קרב – הדב נצח גם את הנמר הבנגלי.

בכל אופן, אותו אחד נקרא (גם בלשון חז"ל) טיגריס, שהוא "אריא דבי עילאי". חז"ל אומרים על "אריא דבי עילאי" כמה דברים מענינים. קודם כל, אומרים שבין אזן לאזן שלו יש תשע אמות. למה באמת הבנגל טייגר מנצח את האריה? כי הוא יותר גדול ממנו. בדרך כלל המנצח הוא מי ששוקל יותר – יש יוצאים מהכלל, כמובן, אבל זה הכלל. כתוב בגמרא שפעם הקיסר שאל את רבי יהושע – כתוב שה' נמשל לאריה, "אריה שאג מי לא יירא אד' הוי' דבר מי לא ינבא" (והוא הפסוק החותם את הפטרת פרשת השבוע, פרשת וישב), ויש לי פרש שהורג אריות. רבי יהושע ענה לו שאין הכוונה לאריה סתם, אריה המוכר, אלא ה' נמשל לאריא דבי עילאי – טיגריס. הקיסר אמר – תראה לי, בגן חיות אצלנו ברומא הוא לא נמצא. רבי יהושע אמר לו – לא תוכל לראות אותו, ניט שייך. אז הקיסר אמר – דווקא, איברא, אני רוצה לראות אותו. הרי "אמר מלכא עקר טורא", מה שהמלך אומר צריך לקיים. אז מביאים לו את ה"אריא דבי עילאי" – רש"י אומר ש"עילאי" הוא שם של יער מיוחד – וכשהוא יוצא ממקומו, מתקרב לרומא ממרחק של ארבע מאות פרסה (אלף שש מאות קילומטר) הוא נוהם, וכל החומות של רומי מזדעזעות, הכל הולך ליפול. הקיסר לא חזר בו עדיין. הוא מגיע שלש מאות פרסה רחוק מרומא, ועוד פעם נוהם, וכל השינים של כולם – כולל הקיסר – נופלות. אחרי שכל השינים נופלות הקיסר אמר – טוב, שיחזור למקומו, שלח אותו בחזרה. כל זה רק מאמר מוסגר, שלא בדיוק ברור מה זה נמר – מה הכוונה כאשר כתוב "הוי עז כנמר", ליאופרד או טייגר, שתי דעות בזה. שניהם ממשפחת החתולים, הצד השוה ביניהם.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com