חיפוש בתוכן האתר

שיעור לתלמידי בית הספר לתורת הנפש בדרך הבעש"ט - יט שבט תשע"א הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שיעור לתלמידי בית הספר לתורת הנפש בדרך הבעש"ט - יט שבט תשע"א
יד דוחה יד מקרבת
כל הדפים

שיעור לתלמידי בית הספר לתורת הנפש בדרך הבעש"ט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

א. "ורפא ירפא" – הרפואה מהאין אל היש

צהרים טובים. השבוע פרשת משפטים. יש פסוק מפתח שקשור לרפואה, לבריאות. כתוב "ורפא ירפא", שחז"ל לומדים "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". הרשות הזאת בעצם היא מצוה – ברגע שיש רשות היא הופכת למצוה, למי שיודע, מי שמומחה ברפואה, לרפאות את החולה. זה כולל גם רפואת הגוף אבל גם רפואת הנפש. ישנם מכתבים מהרבי שלעניני רפואת הנפש מצטט את הפסוק "'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", ולכן הוא מייעץ לאנשים לגשת להתייעץ עם רופא מתאים גם בענינים של נפש. אם כן, זה כלל גדול וחשוב גם לעניני הלימוד כאן. בהשגחה יצא לנו שזה השבוע של "ורפא ירפא". לכן נתמקד היום בפסוק הזה ומה שאפשר ללמוד ממנו כל ניב בתורה הוא מיוחד, וכאן יש כפל לשון, עם כמה פירושים בחז"ל למה צריכים את הכפל של "ורפא ירפא".

הדבר הראשון שמציינים ש"רפא" הוא גם מקור וגם לשון קל בדקדוק ואילו "ירפא" לשון כבד. למה מצטרף יחד? היה צריך להיות או "ורַפֵּא יְרַפֵּא" או "ורַפֹּא יִרְפַא". יש שדורשים שהמקור הוא למעלה מהזמן, עולה לשרש (לעומת "ירפא", בלשון עתיד), ואצל הקב"ה – מקור הרפואה – הרפואה תמיד קלה. לכן בכל התנ"ך, בפסוקים שה' הוא רופא, זה לשון קל, ואילו תמיד כשיש רופא בשר ודם – רוב הפעמים הכוונה לרפואת הגוף, כמובן, אבל כמו שאמרנו, זה גם קשור לנפש – הפועל רפא בא בלשון כבד, "מרפא". בדרך כלל לרופא בשר ודם קוראים "מרפא" בתורה. ברגע שהיום קוראים גם לבשר ודם רופא אז קצת מדמים אותו לקונו, ליוצרו, הקב"ה שהוא הרופא ב-ה הידיעה. בכל אופן, יש מי שמפרש ש"רפא" היינו להתקשר לרופא האמתי. גם הרופא עצמו, רופא בשר ודם, אם לא מתקשר קודם לשרש, למקור, הוא לא יצליח – ודאי בדרך הקדושה – להמשיך רפואה לחולה. אז ה"רפא", מקור, עולה לה', וגם לשון קל – כשה' הוא הרופא הוא עושה זאת בקלות, אין תופעות לואי. כשיש רופא בשר ודם ויש רפואות למיניהן יכולות להיות תופעות לואי, ולכן זה קשה, אבל ככל שמתקשרים לשרש זה מקל גם על הטיפול והרפואה על ידי הרופא בשר ודם.

נפתח בפירוש שבעצם מקשר בין הנפש והגוף. הרי אנחנו יודעים שהכל קשור יחד, רפואת הנפש ורפואת הגוף. אפשר ללמוד מהפסוק "ורפא ירפא" שבעצם צריכים להתחיל כל טיפול רפואי – עיקר החידוש כאן הוא לרופא גוף – מהשרש. הפסוק אומר שהמקור והשרש באלקות – ליהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", זה השרש אצלו, וצריך לדאוג לנשמה שלו, ואחר כך נגשים לרפואת הגוף. אפשר ללמוד ש"ורפא ירפא" מלמד שהסדר של כל רופא הוא קודם הפנימיות ואחר כך החיצוניות. יש תהליכים, גם תהליכים חשובים של תורה, שמתחילים דווקא מהחוץ לפנים. תהליכים אלה מכונים בדרך כלל עשיה – עושה חסד, עושה צדקות, עושה שלום. כל הדברים האלה קשורים  לעולם העשיה, ובעולם העשיה ככלל מתחילים לפתור בעיות שעל פני השטח, וככל שמצליחים חודרים יותר פנימה. אבל על רפואה כתוב "בורא רפואות". גם המלה בריאה קשורה לבריאות, כידוע שדורשים "בראשית ברא" – קודם כל בריאות. אבל גם שם דורשים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כדי להבריא את המציאות – יש פירוש שכל הפסוק הוא על רקע עולם התהו שנשבר, על רקע חולי, ו"בראשית ברא" היינו תהליך הבראה – הסדר הוא "את השמים ואת הארץ", קודם הנשמה (השמים = נשמה) ואחר כך הארץ-הגוף. וכל כך למה? כי כל תהליך של הבראה הוא תהליך של בריאה יש מאין. בחסידות הרבה פעמים הסגנון הוא לא "יש מאין" אלא "מאין ליש", כדי להדגיש שמתחילים מהאין. האין הוא הפנימיות. בכל דבר יש נקודה פנימית של אין והחיצוניות היא היש.

כעת נאמר יותר: אפשר לפרש "ורפא ירפא" על נשמה וגוף, וכעת נסביר הכל בנשמה. יש אדם שיבוא ליעוץ או טיפול נפשי, יש לו בעיה. הבעיה שלו שהוא מכיר, ויש ודאי הרבה רבדים שהוא לא מכיר, ותפקיד המטפל לחשוף – בכל אופן הבעיה היא עם ה'יש' שלו, מה יש לו ומה חסר לו. אבל בריאה היא יש מאין, מאין ליש, צריכים ממש להגיע לנקודה הכי פנימית, נקודת האין, כמו "אין מזל לישראל", ושם לגעת באין ולגלות אותו. מה זה אין? ממש הקשר העצמי בין הנשמה לבין ה'. ומתוך האין לברוא, כלומר להבריא, את היש – שזו הבעיה שלו. שוב, הסדר של בריאה הוא מהפנים אל החוץ. הסדר של עשיה הוא חסד. חסד זה יד ימין, "וימינו תחבקני". כתוב בחסידות שחיבוק קודם כל אוחז באחורים, אחורים זה חיצוניות, כמו גוף ביחס לנשמה, ועל ידי האחוריים מקרבים גם את צד הפנים. אבל רפואה, כמו שנסביר, היא לא חסד אלא רחמים – גם רפואת הגוף ובעיקר רפואת הנפש. כמובן שיש התכללות, גם מי שעושה חסד עם הזולת הוא מרחם על הזולת, אבל חסד בקבלה הוא מדה בפני עצמה, החסד קובעת ברכה לעצמה, שהיא יד ימין. ושוב, פעולת יד ימין היא לרדת ולתפוס ולקרב את האחוריים, כלומר שזה מתחיל מהחוץ. יש גם בהלכה שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, עד כדי כך שכתוב בהלכה שאפילו לבוש האדם יכול להשפיע על פנימיות האדם. כך בעולם העשיה, שמתחיל מהחוץ אל הפנים, והוא שייך למדת החסד – החל מחסד לזולת. אבל רחמים זו הסתכלות פנים – זו לא יד, לא חיבוק, אלא מבט. רפואה מתחילה מעיני הרופא, כמו שאולי נסביר יותר.

הרופא מסתכל על החולה. נגיד את הפסוק: כתוב "אשרי משכיל אל דל". כשרופא פוגש חולה, בגוף או בנפש, צריך להיות "משכיל אל דל". יש כמה פירושים ב"משכיל", והכי פשוט לשון הסתכלות. הכל מתחיל לא מחיבוק אלא מהסתכלות עמוקה, פנים בפנים. יש גם ידים ברפואה, איזון בין שמאל דוחה לימין מקרבת, כמו שנסביר. אבל מתחיל מראיה, שצריכה לגעת בנקודה הפנימית, ואם מדובר ברופא ממש טוב הוא נוגע באין ומתוכו יכול להבריא את היש, שהוא הבעיה. אם כן, כאן פתחנו בכלל, מה בין לעשות חסד עם אדם – הבעל שם טוב אומר שכאשר עושים חסד צריכים להתחיל מהגשמיות, אם יש עני צריך לתת לו לאכול לפני שאני מלמד אותו תורה, ולומדים זאת מהאבטיפוס של חסד בתורה, אברהם אבינו, שקודם הכניס אורחים, דאג לגשמיות שלהם, החיצוניות, האחוריים, ורק אחר כך לימד אותם שהאוכל הזה בא מלמעלה, מהקב"ה, וצריך לברך אותו. כלומר, בצורה פשוטה, איש חסד, כמו אברהם, קודם דואג לגוף. כמו הורה וילד. הורה עם ילד, על פי פשט, הוא לא רופא. הוא מעניק חסד ואהבה, וזה צריך להתחיל מהגוף ואחר כך לתת את הממד הפנימי של לימוד התורה. ככה הבעל שם טוב מאד מדגיש, שמתחילים בעשית חסד מהגוף וממנו מגיעים לנשמה. אבל כשצריכים לרפאות, את הגוף וכל שכן את הנפש, חייבים להתחיל לנגוע בנקודה הפנימית, עד כדי שנוגעים באין ו"בורא רפואות" מאין ליש. עד כאן הקדמה ראשונה.

 

ב. רפואה וסליחה

נתבונן, הקדמה שניה. נעשה כמה שלבים של הדברים שלנו היום. זה היה פרק א. בפרק ב' נתבונן בשרש רפא. כתוב "ורפא ירפא", וכידוע כל דבר שבעולם ה' בורא (אם כבר מדברים על בריאה) באמצעות השם שלו בלשה"ק. אם רוצים לרפא – "מכאן נתנה רשות לרופא לרפאות" – צריך להתבונן במשמעות השרש. קודם כל בשרש רפא יש רפיון והרפיה, אולי דברנו על כך פעם, ואולי נסביר יותר. אבל מה עוד טמון בשרש זה? יש שלשה שורשים קשורים, כמעט זהים, רפא, רפה ו-רופ (השרש של תרופה, "ועלהו לתרופה"). בראשונים גדול המדקדקים שיש לו ספר שרשים הוא הרד"ק (יש כמה, אבל הוא הכי חשוב). בספר השרשים שלו תחת השרש רפא הוא אומר שזה לשון רפואה, אבל גם כולל משמעות של רפאים-ענקים וגם רפאים-מתאים. רפאים בלשה"ק יכולים להיות מתים ויכולים להיות גם ענקים גדולים, שבט – שכבר הוכחד והושמד מהמציאות – של ענקים. האחרון מהשבט הזה – שזכה שמי שיכחיד אותו, את השבט כולו, זה משה רבינו בכבודו ועצמו – הוא עוג מלך הבשן מיתר הרפאים. הוא נלחם בעם ישראל, ומשה רבינו בכבודו ובעצמו נלחם בו. הוא באמת עשה ממנו רפאים. יש מי שאומר (לא הרד"ק) שהמשמעות של רפאים היא מתים בגלל ששבט הענקים רפאים הוכחד והושמד כולו. מאד מענין מה זה אומר לגבי רפואה בכלל ורפואת הנפש בפרט, שאותו שרש ממש הוא גם ענקים רשעים וגם מתים, שזה לכאורה בדיוק היפך הרפואה. אפשר לומר שזה כמו הרבה שרשים, שיש דבר והיפוכו. הפירוש הפשוט למה מתים הם רפאים הוא שהם רפויים לגמרי, הרפיה עד הסוף. מי שהוא לגמרי רפוי כבר אין לו שום חוזק של חיות בשריר, אז הוא מת – היפך החי. לדבר חי צריך להיות מתח מאוזן חיובי (כנראה שדברנו על כך פעם). אם המתח מתבטל לחלוטין זה גורם להיפך החיים. לכן שם, בכמות ואיכות המתח, זה מאד חשוב – גם בגוף וגם בנפש. הכל מתחיל מהנפש.

הרד"ק אומר עוד משהו מאד חשוב, ועליו נתמקד – זה עצם הפרק השני שלנו היום: כשהוא לוקח שרש ומחלק אותו למשמעויות כל משמעות נקראת 'ענין'. בעצם יש לו שלשה ענינים בשרש רפא – רפואה (על כל גווניה, גוף ונפש), ענקים, מתים – אבל תחת הענין הראשון, של רפואה, הוא אומר משהו מאד חשוב. הוא אומר שכמה וכמה פעמים בתנ"ך רפואה משמעה סליחה. בעצם גם בשרשים וגם בפירושו על התנ"ך הוא מביא שלש דוגמאות, שלשה פסוקים בתנ"ך, שמאד חשובים לנו ובהם נתמקד כעת. רפואה היא שם נרדף בתורה לסליחה. ברגע שאני אומר כזה משפט הוא הרבה יותר קשור לנפש מאשר לגוף – זה מיד מעורר אסוסאציות של רפואה נפשית. בדרך כלל אומרים שכדי לרפא צלקות נפשיות הרבה מאד פעמים יש בלא-מודע של האדם רגשות והאשמות או נגד הורים או נגד חברה או נגד מי שלא יהיה, אולי נגד הקב"ה. תפקיד המטפל הטוב לפתוח ולחשוף את שרש הצלקות האלה, האין שלהן, "מאין באת", וכל עוד הוא לא עושה זאת ולא נותן לחולה להרפות – כאן זו הרפיה – מהמתח והכעס שלו ולסלוח, הוא נשאר חולה. עצם הסליחה הוא הרפואה. זה דבר ידוע ומקובל היום מאד, והנה רואים שיש מקור בתורה שרפואה היא סליחה. אבל כל הדוגמאות בתנ"ך של רפואה לשון סליחה הן שה' סולח. לא כמו שאמרנו כעת, שטיפול הוא שהמטפל ילמד את המטופל איך לסלוח. ודאי זה דבר חשוב מאד, אבל קודם כל צריכים להבין את הפשט ואת המקורות, את הפסוקים. בכל שלשת הפסוקים שרש הרפואה הוא שה' רופא אותנו, או מישהו, והוא רופא בכך שהוא סולח על העוונות. ברגע שה' סולח האדם הוא בריא. האדם היה חולה, כי החולי הוא העוון, וברגע שהקב"ה – שאתה כאילו חייב לו – סולח לך, אתה מתרפא. אם כן, מוסר ההשכל הוא, שלא רק שאני צריך בתור מטפל נפש ללמד אותך איך לסלוח – לחשוף את הכעסים והצלקות שיש בך, כמו שאמרנו קודם, לפתוח ושתסלח – אלא שהרופא עצמו צריך להמשיך סליחה של ה'. רופא בלשון חז"ל נקרא אומן, לשון אמונה. עיקר הכח הנפשי של הרופא, כמו שאמרנו קודם – בין גוף ובין נפש – הוא רחמים. כמו שנגיע לכך יותר בהמשך, הרפואה – בפרט רפואת הנפש – אצל הרופא, המטפל, היא אמונה ורחמים. זה גם איזה סדר של "ורפא ירפא" – צריכים להגיע לשרש על ידי אמונה חזקה בה', אמונה היא התקשרות לה', ואחר כך צריכים לטפל ולהתמסר ולהשקיע הרבה כח לעזור לאדם שבא להתייעץ, לקבל עזרה. אז עולים לאמונה – כתוב בכלל שהרחמים הם הבריח התיכון, הקו האמצעי בספירות, שמבריח מן הקצה אל הקצה, צריכים  לעלות עד לשרש הראשון, עד לאמונה – ולהמשיך למטה על ידי רחמים. רחמים הם לא רק שאני מרחם, אלא משהו פעיל, שצריך לרפא (כמו שמסבירים תמיד, רחמים זה לא pity – לא רק לשבת ולבכות איתך ביחד – אלא לפעול משהו מתוך הרחמים). אמונת הרופא צריכה להיות כל כך חזקה, כל כך קשור לה', עד שהרופא צריך להיות מסוגל לומר לפציינט בשם ה' – כמו נביא, שליח מה' – "סלחתי". חוץ מזה שלחולה יש את המשקעים שלו, שהוא צריך לסלוח, הוא צריך וחייב לשמוע שגם הוא לא בסדר. הוא ודאי לא בסדר. אם הוא סובל ודאי משהו לא בסדר אצלו – "אין יסורים בלא עון". אם הוא מתייסר, בין בגוף ועוד יותר בנפש (שהיסורים יותר גדולים), יש שם עון. אם לא מתייסר – לא יבוא אליך בכלל. מי יכול לסלוח? רק ה' יכול לומר את ה"סלחתי", אבל רופא נפש אמתי – צדיק – משמש כביכול פה של הקב"ה לומר לפציינט "סלחתי", שה' סולח לך. אם ה' סולח לך אתה בריא, אתה יכול לקום ולהתהלך, "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא". אם כן, אמרנו עכשיו משהו מאד גדול – שהרופא צריך להשמיע את דבר ה'. ולהשמיע את דבר ה', "סלחתי", אפשר רק אם הוא קשור למקור. זה ה"רפא" שלו.

נאמר את שלשת הפסוקים:

הפסוק הראשון הוא בתהלים מא. פרק מאד חשוב, שהוא הפרק שמתחיל אחרי "למנצח מזמור לדוד" ב"אשרי משכיל אל דל". רופא – גם גוף ובעיקר נפש – הוא ה"משכיל אל דל". דל בפסוק זה פירושו חולה, ולא עני, וצריך להיות "משכיל". קודם אמרנו שהפירוש הראשון של "משכיל" הוא להסתכל עמוק לתוך עיניו, לתוך נשמתו. האבן עזרא אומר את כל שלשת הפירושים, כלומר שיש כאן מכלול וממילא גם סדר של הפירושים של "משכיל". הפירוש הראשון הוא להסתכל, כמו הרבה פעמים בתנ"ך שהשכלה באה במשמעות של הסתכלות. יש "משכיל" שהרופא צריך להשכיל בהשגחת ה', ההשגחה הפרטית של הקב"ה, וגם כמובן בנפש ה"דל" שעומד לפניו – להשכיל מה קרה כאן, למה זה קרה, מה יש לפניו. הדגש הוא לא רק להבין את הבעיה שלו, אלא להשכיל כמו משכיל בחסידות – להשכיל בחסידות של המקרה. בא לפניך מקרה, וכל פסיכולוג – שלא עבר את בית הספר – ינתח את המקרה כמיטב הבנתו, לפי מה שלמד. אבל להשכיל מקרה זה לא רק להשכיל את היש שלו, כמו שאמרנו קודם, אלא להשכיל גם את האין שלו – ה"מאין באת" – להשכיל את ההשגחה הפרטית של המקרה, כל הצדדים שלו, מה שבדרך כלל רופא מטפל, פסיכולוג, לא ישכיל. כלומר, לפני שאני פותח את הפה לתת עצה, וכל שכן לומר לך בשם הקב"ה "סלחתי", צריך להשכיל טוב טוב את המציאות. בלשון אדמו"ר הקודם צריך להשכיל גם את מהות החולה וגם את המצב, את כל הנתונים שמסביב. זה הפירוש השני של "משכיל", לשון השכלה, להשכיל מה קורא כאן. הפירוש השלישי של האבן עזרא, שמשכיל לשון יוצא – להשפיע לו בדיבור, להשכיל את הדל, להסביר לו לפי מיטב השכל הטוב שה' חנן אותי. אחרי שהסתכלתי, ואחר כך השכלתי, אני משכיל אותו בדבור שלי. למי ששם לב, יש פה תהליך יפהפה של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. מה אני מרגיש כשאני מסתכל? צריך להרגיש את הרחמים. בלי רחמים איני יכול להתייחס לאף אחד. הסתכלות מתוך רחמים היא מה שחודר פנימה לתוך הנשמה. קודם כל צריכים להסתכל, וההסתכלות היא בעיקרה רגש (כמה שהיא הסתכלות עינים) – רגש כלפי הדל שמולי. הפירוש השני הוא כבר שכל, והפירוש השלישי של משכיל הוא דבור – העברת מסרים של שכל, אבל באמצעות הדבור.  אז ההתחלה היא "חש", אחר כך "מל" מלשון מילה והבדלה – להבין את המצב, ובעיקר להבין מה שה' עושה כאן, מה ה' רוצה כאן – ואחר כך לפתוח את הפה ולהשכיל את הדל. כך מתחיל הפרק. ראשי התיבות של "משכיל אל דל" הן מאד, ורומז לפסוק על המשיח – הרופא הגדול ביותר – "הנה ישכיל [עם כל הפירושים שאמרנו] ירום ונשא וגבה מאד". מתחיל ב"ישכיל" ומסתיים ב"מאד" ר"ת "משכיל אל דל" – הוא מצליח להגיע לסוף ולרפא את החולה. כמו שהסברנו הרבה פעמים שהפעולה המשיחית הראשונה של מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו היא שירפא את כל חולי הנפש. בעצם כולנו, כל מי שיש לו יסורי נפש – ולמי אין יסורי נפש – הוא הדל כאן, ומתוך רחמים, "כי מרחמם ינהגם", צריך לרפא.

הפרק מתחיל "משכיל אל דל". זהו הפרק של תהלים – פמ"א בתהלים. לכל מי שעוסק בתהלים מאד כדאי ללמוד פרק זה בעומק, במיוחד חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק. אחר כך יש בהמשך "הוי' יסעדנו על ערש דוי". האריז"ל אומר שבמלים "ערש דוי" יש את הכוונה של בקור חולים, כדי להקל על סבל החולה וגם כדי לרפא אותו. סוד הריפוי, אומר האריז"ל בכוונות, הוא "ערש דוי". שהרופא, או המבקר, צריך להיות כל כך קשור לאין האלקי – זה מושג שאני כבר לוקח מהבעל שם טוב, שכדי לשנות את צירוף התבה, כמו לעשות מצרה צהר או רצה, צריך להיות קשור לאין – וכאן צריך לקחת ערש דוי ולהפוך ל-עשר יוד (אפשר לחשוב גם על יוֹד, חומר טוב של רפואה...). גם עשר וגם יוד רומזים לחכמה – שם הוי' הוא י-ה-ו-ה, מתחיל מיוד שהגימטריא שלו עשר – וכל רפואת כל המחלות היא על ידי המשכת אור החכמה, כמו שאולי נסביר יותר. אז אם אתה יכול לקחת ערש ולעשות ממנו עשר ולקחת דוי ולעשות ממנו יוד, בכוונה זו אתה מקרין אנרגיה, כח אלקי שמרפא את החולה, הבטול הזה. אם אני מחבר עשר ו-יוד (כמו שתי יודין בעצם, כי וד עולה עוד י), אפשרי לעשות מהמלה עשירי. כנראה יש קשר, שכוונה זו מיועדת במיוחד לדור העשירי – הדור שלנו מהבעל שם טוב – שיש כח מיוחד לקחת ערש דוי ולעשות ממנו עשר-יוד, שעולה יחד עשירי.

הפסוק ממשיך "כל משכבו הפכת בחליו". כל מה שכתוב בפסוקים הן ברכות ושמירות והטבות שהקב"ה מטיב עם ה"משכיל אל דל". לא עם ה"דל", החולה הראשון, אלא עם ה"משכיל" – הרופא. "ביום רעה ימלטהו הוי', הוי' ישמרהו ויחיהו וגו'". אם הרופא יפול למשכב – "כל משכבו הפכת בחליו". הרופא צריך לדעת שהוא לא פטור מכל המחלות, ה' ישמור. מה זה "כל משכבו הפכת בחליו"? כתוב שמי שה' מטפל בו – רק ה' – הוא לא צריך מישהו לסעוד ולסייע לו. פירוש המפרשים שחולה ששוכב במטה, על ערש דוי, לא מסוגל להתהפך מצד אל צד, הוא בצרה צרורה. לכן הרבה פעמים צריך איזה אח או אחות או מטפל פשוט להפוך אותו, שיוכל לנוח טפה. המפרשים אומרים על "כל משכבו הפכת בחליו" שה' עושה זאת באורח נסי – יורד לחולה, הופך אותו מצד אל צד, ואז לא זקוק לאח או אחות או מטפל. זו הבטחה שה' יהפוך. כנראה שחלק מהטיפול נקרא אתהפכא. האדם לא מסוגל להתהפך מצד אל צד – יש צד ימין וצד שמאל, וכל מיני דברים שאפשר לרמוז בצדדים – וחלק מהטיפול הוא האתהפכא מצד אל צד. מי שמשכיל אל דל, בין היתר מובטח לו שהקב"ה יהפוך אותו מצד אל צד, וכך יקל לו על החולי וירפא אותו.

עד כאן הקדמות לפסוק הבא: "אני אמרתי הוי' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך". היו הרבה מצדיקי החסידות שהיו חוזרים הרבה רק על  החלק השני של הפסוק, בתפלה מתוך הלב בין האדם לקונו, בהשתפכות הנפש. היו חוזרים עוד ועוד על המלים האלה, עם נוסח וניגון של פיוט – "רפאה נפשי כי חטאתי לך". זו תפלה ותחנונים לקב"ה, שאתה תִרפא (לא תרפא, כל פעם שה' רופא נכתב בלשון קל, "ורפא"), רפאה בלשון קל. מה הפירוש של "רפאה נפשי כי חטאתי לך"? תסלח לי. אם כן, כל ההקדמות כעת היו לפסוק הראשון, בין שלשת הפסוקים שמביא הרד"ק, של רפואה כסליחה. ממילא מובן שהסליחה היא היא הרפואה. אני מודה ומתוודה "כי חטאתי לך", ומבקש שתסלח לי וכך תרפא אותי. רוצים להדגיש את הקשר ההדוק, עד כדי זיהוי מוחלט, בין רפואה לסליחה, וכמובן שנוגע בעיקר לרפואת הנפש.

האבן עזרא נותן דוגמה, גם מסביר שבפסוק זה "רפאה נפשי כי חטאתי לך" לשון סליחה. המצודות דורש לשון נופל על לשון, כמו שיש סליחה יש מחילה (לא מלה תנ"כית, אלא לשון חז"ל), והוא דורש כמה פעמים שאם אדם חולה תיקון החולי הוא מחילה, כי מחילה וחולי הם לשון נופל על לשון. בכל חולי ריפוי החולי הוא על ידי מחילה. אבל שוב, מחילה במובן של סליחה היא לשון חז"ל, לא לשון תנ"ך. בתנ"ך כתוב סליחה. האבן עזרא נותן דוגמה, איך אני אומר "רפאה נפשי כי חטאתי לך"? עדיין איני מבקש סליחה כי עשיתי תשובה – כמו בפסוק השלישי שנביא – אלא רק "כי חטאתי לך". האדם אומר – אני חטאתי לך, ואף על פי כן מבקש סליחה. הוא לא מצהיר תשובה. לא שהוא לא רוצה לעשות תשובה. אולי הוא כמו חולה נפש שלא מסוגל, או חושב על כל פנים שלא מסוגל, לעשות תשובה. רק מודה שחטא ומבקש רפואה. בכך פסוק זה שונה משני הפסוקים הבאים, כמו שנסביר. האבן עזרא אומר שזה כמו הפסוק בתורה של משה רבינו, שהוא הרופא, כמו שנסביר. הרבה פעמים אומרים שאהרן הכהן הוא אב-טיפוס של הרופא, אבל מה שיצא לנו היום ששרש הרפואה – מי שקשור לאין, יכול לברוא רפואות מאין ליש – הוא דווקא משה רבינו, שהוא גם גואל אחרון, המשיח שהזכרנו קודם. הוא אומר "אם נא מצאתי חן בעיניך הוי' ילך נא הוי' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאנו ונחלתנו". אומר האבן עזרא שזה בדיוק "רפאה נפשי כי חטאתי לך". המציאות היא "כי עם קשה ערף הוא", ולא אומר שהם חוזרים בתשובה מכך. הרופא אומר "אם נא מצאתי חן בעיניך הוי' ילך נא הוי' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא" – החולה הוא חולה – "וסלחת לעוננו ולחטאנו ונחלתנו". ל"ונחלתנו" שני פירושים – או שלא תשרה שכינתך על אחרים, כמו "ונפלינו", אף על פי ש"עם קשה ערף", או לשון נחלה, שכל אחד יזכה לנחלתו בארץ ישראל. הכל תוצאת "וסלחת", על רקע של "כי עם קשה ערף הוא". יש פירוש בחסידות שאצל יהודים יש "קשה ערף" למעליותא, אבל זה לא הפשט כאן. הוא אומר שה"וסלחת" הוא ה"רפאה נפשי כי חטאתי לך". עד כאן הפסוק הראשון של רפואה לשון סליחה.

הפסוק השני הוא בדה"י, כתוב שחזקיהו המלך בשנה הראשונה למלכותו עשה פסח לעם ישראל, ומימי שלמה המלך לא היה אירוע צבורי גדול ושמח כמו הפסח שעשה חזקיהו המלך. היה לו אבא רשע גדול, אחז, שרק עבד עבודה זרה והכניס אותה למקדש. בשנה הראשונה המלך החדש מטהר את הכל, ומזמין את כל עם ישראל – גם השבטים בצפון שעדיין לא גלו – שכולם יבואו ויעשו את הפסח. לא האמינו לו, אברך צעיר שאביו היה רשע מרושע, ודורי דורות אין כזה דבר, אז בתחלה לעגו ולא האמינו. כשכבר התחילו לתפוס שזה רציני, שהמלך הצעיר הזה הוא משהו רציני, כולם התחילו להתעורר ולא הצליחו להגיע בניסן. חזקיהו עצמו החליט לדחות לחדש איר, לפסח שני, ואז נעשה את הפסח לכל עם ישראל. וגם, אלה שבאו מהצפון לא הספיקו להטהר, ועשו הוראת שעה להקריב את הפסח בטומאה, "שלא ככתוב", לא כמו שכתוב בתורה. עשו כך, ועשו זאת בשמחה גדולה, קידוש ה' מופלא. בסוף היו כל כך שמחים – הכל ראש של הוראת שעה – שאחרי שעשו שבעה ימים פסח אמרנו שנעשה עוד שבעת ימי פסח. בכל אופן, היו שם עבירות על פי פשט, רב לא חסידי היתה לו קצת בקורת על מה שקרה שם. אז הפסוק אומר "וישמע הוי' אל יחזקיהו וירפא את העם", שה' שמע לקולו של חזקיהו המלך, שנעשה בהוראת שעה דבר שלא ככתוב, לא על פי תורה, אבל לשם שמים ולכל עם ישראל, והפסוק מעיד שמימי שלמה המלך לא היה כזה דבר, אז ה' שמע לקול של יחזקיהו "וירפא את העם", כלומר שהוא סלח, הוא קבל ברצון את העבודה, ועל כך שהיו כמה עבירות פה ושם בתוך הסיפור הוא סלח. זה הפסוק השני שרפואה היא סליחה. מה ההבדל בין פסוק זה לקודם? בפסוק הקודם אדם מצהיר מתוך כאב ש"חטאתי לך", ואילו כאן עשה משהו לא בסדר בהוראת שעה, מכח המלך וכל עם ישראל יחד, עם "זכות הרבים" – עשה משהו טוב, רק לא היה מסוגל לעשות בשלמות, זה המצב, זה מה יש. אפשר כמובן למצוא הרבה הרבה דוגמאות בחיים שאדם עושה משהו מתוך כוונה טובה. לומדים מסיפור זה ש"רחמנא לבא בעי", שה' מחפש את הלב. אדם רוצה טוב, ולא יכול לעשות עפ"י שו"ע מאה אחוז, אבל ההתעוררות ונקודת האמת של הלב היתה כל כך חזקה ואמתית וכנה, שאף על פי שלא היה ככתוב ה' סלח מאה אחוז, "וישמע הוי' אל יחזקיהו וירפא את העם". זה הפסוק השני.

ושוב, כל מה שאנחנו לומדים הוא לקבל השראה שרופא אמתי צריך להמשיך רפואה בכך שהוא ממשיך סליחה, סליחה אלקית, ויש בכך כמה גוונים. שלשת הפסוקים הם שלשה גוונים של סליחת ה', שגם הם כנגד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

את הפסוק השלישי קראנו שלשום בהפטרת יתרו, ישעיהו ו. כתוב "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". הוא במצב קשה, חולי ממש, "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", אבל בכל מקרה הוא יכול לעשות תשובה. הפסוק הזה הוא פסוק של תשובה, הסוף בפירוש הוא "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין" – שרש התשובה בקבלה הוא בבינה, אמא – "ושב ורפא לו". מה זה "ורפא לו"? שה' ירפא אותו, כלומר שה' יסלח לו.

"רפאה נפשי כי חטאתי לך" במלכות, ה' אומר זאת. שכל עם ישראל מתכנסים יחד ועושים פסח לה', יחסית ל"רפאה נפשי כי חטאתי לך", זה דרגה אחת יותר גבוהה – בז"א, ב-ו של שם ה'. אבל הפסוק הזה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" הוא בפירוש בבינה, אמא, להגיע למקור התשובה. שם עושים תשובה, וכשעושים תשובה הקב"ה סולח. אם כן יש פה שלש דרגות, שלשה פסוקים של שרש רפא לשון סליחה. והנקודה היא כמו שאמרנו בהתחלה, שכמו שצריכים לפעול שגם החולה יסלח, ובכך הוא מרפא את עצמו, כך צריכים להשמיע מלמעלה שה' סולח לך, ו"חדשים לבקרים", כל יום אתה נברא (לשון בריאות) מחדש. כל בוקר אתה קם, נברא מחדש, אומר "מודה אני לפניך" – ה' סלח לך, אתה מתחיל דף חדש בחיים שלך. עד כאן הקדמה שניה.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com