חיפוש בתוכן האתר

בואכם לשלום למשפחת חלפון - ראש חודש שבט תשע"א הדפסה דוא

בואכם לשלום משפחת חלפון

ראש חודש שבט תשע"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

עכשיו ראש חדש שבט, שהוא ראש השנה לאילן לדעת בית שמאי. מכלל ראשי השנה במדה מסוימת זה הכי קשור לארץ ישראל, כי מדובר בפירות ארץ ישראל, בעצי ארץ ישראל. בזמן הזה, לפני ביאת משיח, פוסקים כבית הלל – שר"ה לאילן הוא חמשה עשר בשבט. לכן ההוה-אמינא היתה לחזור לארץ בט"ו בשבט, לחגוג כאן את ראש השנה לאילן, אבל התברר שאנו כבר בימות המשיח, שאז הלכה כבית שמאי, ולכן חייבים לבוא לארץ בר"ח שבט – ר"ה לאילן כדעת בית שמאי. זה מסביר את ההשגחה בהקדמת הביאה. סימן שאתם בעצם שייכים לארץ ושייכים לאילן, אילנא דחיי – זמן של התקשרות באילנא דחיי – וגם לבית שמאי. בגאולה, בסוף, יתברר שהגבורה היא התגברות החסדים. בעצם מה שפעלתם בשליחות זה התגברות החסד. יש חסד, שאוהבים כל יהודי, אבל בשביל לקיים את השליחות שם צריכים להתגבר בחסדים, גבורות גשמים (לשון גישה והגשה, לכל או"א לפי ענינו) – כח של בית שמאי, בית שמאי כמו שהוא לעתיד לבוא.

הפסוק של העצים של ט"ו בשבט הוא הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". [לדרור: שרתם עם הילדים את הניגון הבקר?]. ניגנו את הניגון מפרק שירה.

כמו שהרבי מסביר, כל המחלוקות של בית הלל ובית שמאי הן על "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל". הפירוש הפשוט הוא ש"בכח" היינו טרם שיצא לפועל ו"בפועל" אחר שיצא, אבל היות שבית שמאי הם גבורה אפשר לפרש ש"בכח" היינו שכל דבר שעושים צריכים לעשות בכח – "אנא בכח". ב"אנא בכח" המלה "בכח" היא הגבורה שבחסד, התגברות החסדים, כנ"ל. השם הראשון – אבגית"צ – הוא כנגד ספירת החסד, ואת "בכח" מכוונים ביום השני, גבורה שבחסד (והוא סוד "ורב תבואות בכח שור" – שור היינו יוסף הצדיק, "בכור שורו הדר לו", והנה הערך הממוצע של ג אותיות בכח ברבוע = יוסף!). "אזלינן בתר בכח" (= ה פעמים יוסףיוסף פנים ואחור) – אותו "בכח" של "אנא בכח גדולת ימינך", הגדולה (חסד) של ימין (חסד), אבל צריכים לעשות את הדברים בכל הכח, לעשות את החסד בכל הכח. זה היום הזה, ר"ח שבט. כמובן שמי שעושה בכח מקדים – למה לחכות עוד שבועיים? מי שמחכה לבפועל, שהדבר יצא לפועל בדרך הטבע – מחכה (אותיות חכמה, כידוע בסוד "יעשה למחכה לו", שבה ה-ח, ר"ת חכמה, קודמת ל-כ, ר"ת כתר, משא"כ בצירוף כח מה, בו הכתר קודם לחכמה, שמזה בא הכח). אבל מי שרוצה שכבר יתממש, גם בפועל, רק קודם, צריך לזה כח – ואם יש מספיק כח, הדבר יתמשש בפועל ממש שבועיים קודם, בראש חדש. אז הירח במצב של אין, "ונפקדת כי יפקד מושבך", במצב של ה"אין מזל ישראל" הכל יתממש בפועל ממש – לא צריכים לחכות לסיהרא באשלמותא, היש של הקדושה. צריך לממש בכח את הכח של הקדושה, האין של הקדושה.

בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" יש בחז"ל, במסכת תענית, הסבר למה צריכים  לדמות את הצדיק גם לתמר וגם לארז, ולא מספיק אחד מהם. חז"ל אומרים שבכל אחד מהם יש מעלה שאין בשני – התמר עושה פירות, והארז לא עושה פירות בעולם הזה (לע"ל גם הוא יעשה פירות), אבל יחוד הארז (חוץ מזה שהוא עץ אדיר, גדול, הכי חזק, את זה לא כותבים, אבל כנראה קשור, כפי שיבואר) הוא שגזעו מחליף. אם גודעים אותו – הגזע יחליף. כמו שכתוב ב"התחדשות" על הפסוק "ויצא חטר מגזע ישי". יש עץ שכאשר גודעים אותו לא צומח חוטר אדיר, אבל הארז גזעו מחליף. חז"ל שואלים שבמקום אחר כתוב שדווקא ארז אין גזעו מחליף, ומתרצים שיש עשרה מיני ארז, והמין של "ארז בלבנון ישגה" דווקא גזעו מחליף. צריך להתבונן, כנראה שאם רוב הארזים אין גזעם מחליף והוא כן, אז כנראה אצלו תכונה זו היא ביתר שאת ויתר עז. הצדיק צריך להיות עם שתי התכונות – גם שהוא עושה פירות וגם שגזעו מחליף. לא כתוב בגמרא מה בדיוק הכוונה – חז"ל מבינים שבעצמנו נבין מה הכוונה בפנימיות. אבל רש"י כותב, ש"גזעו מחליף" – מעלת הארז – היינו שהוא קם לתחיה. אחרי שהוא מת, נכרת, הוא יקום בתחית המתים. זה "גזעו מחליף" לפי רש"י. "עושה פירות" רש"י מסביר לא כפי שהייתי חושב בהשקפה ראשונה – מסביר שיש לו שכר לעולם הבא על כל מה שעושה בעוה"ז. התמר אומר שיש פירות לעוה"ב והארז מבטיח לנו שיש תחית המתים.

ודאי הפירוש של רש"י הוא אמת ויציב, אבל לכאורה היה אפשר לפרש גם אחרת, יותר בפשטות. כשאני אומר "עושה פירות" ו"גזעו מחליף" בא לי בהשקפה ראשונה משהו הרבה יותר פשוט. "עושה פירות" היינו "תולדותיהם של צדיקים" – "ועמך כלם צדיקים", בכל יהודי יש נקודת צדיק – "מצוות ומעשים טובים", ש"הקרן קיימת לעולם הבא" אבל "פירותיהם בעולם הזה" ולא רק בעוה"ב. מה זה "גזעו מחליף"? אפשר לומר שאם היה תקופה בהודו ואחר כך חזר הביתה אז גמרנו איתו, גארנישט, שם עשה משהו אבל עכשיו הוא כבר נגמר. אבל אם הוא כארז אומרים ש"גזעו מחליף", שעוד פעם יוציא חוטר, עוד פעם יצמיח עץ אדיר (בשליחות הבאה). שבכל מצב, גם כשיהודי גמר תפקיד וכאילו שהוא כרות – יהודי לא כרות אף פעם. הוא תמיד מחליף את הגזע שלו, מוציא ענפים, מוציא עץ חדש.

זה שרש"י מחלק בין תחית המתים, "גזעו מחליף", ועולם הבא, "עושה פירות", זאת אומרת שיתכן אחד בלי השני (זו הצריכותא בגמרא), זה קצת דומה לשיטת הרמב"ם לגבי תחית המתים ועולם הבא – שזה לא אותו דבר (לא כשיטת הקבלה על פי הרמב"ן). זה רק בתור מאמר מוסגר, מה אפשר ללמוד על שיטת רש"י ממה שאומר כאן.

נעמיק עוד קצת: "ויצא חטר מגזע ישי" קאי על בית דוד (אף ש-ישי ר"ת "יחד שבטי ישראל"). היו כמה פעמים בהסטוריה שבית דוד כאילו נכרת, נגמר – כך ה' עשה בהשגחה – ופתאום יצא חוטר. ויותר 'גרוע' מזה, שלפעמים גם הגזע נעלם, ואז התקיים "ונצר משרשיו יפרה" – זה מה שצריך להיות בדור שלנו. אם הגזע קיים צריך שיצא חוטר, אבל אם גם הגזע איננו נשאר רק השרש צריך "נצר משרשיו יפרה". בכל אופן, כל הענין של "גזעו מחליף" הוא לכאורה תכונה מובהקת של דוד המלך. גם כמו הירח, בו מתקיים "ונפקדת כי יפקד מושבך" – מתייחס לדוד, שהוא מתאיין, נעלם, ומופיע מחדש. כל פעם שהוא חוזר זה כמו גלגול, תחית המתים בזעיר אנפין – הוא נעלם, מת, וקם לתחיה. אם "כארז בלבנון ישגה" קאי בעיקר על גזע ישי (בית דוד, וממילא קשור למשיח בן דוד), על מי נאמר "צדיק כתמר יפרח"? מי שעושה פירות, הצדיק. בלשון הפסוק המלה "צדיק" מתייחסת במיוחד ל"כתמר יפרח", שמברר את ה-פרח ניצוצין (בסוד צדיק ברבוע כללי = רפח במשולש כללי, וכן בסוד יג הרבועים הכפולים הראשונים, שרפח נמצא בספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", כמבואר במ"א). הצדיק הוא היסוד, מי שעושה פירות הוא מי שמצווה על פרו ורבו. כמו שאמרנו פשט, שעיקר פירות הם מעשים טובים בעולם הזה – לא לחכות לעולם הבא. זה קשור לצדיק יסוד עולם, וממילא זה קשור למשיח בן יוסף. "צדיק כתמר יפרח" שייך למשיח בן יוסף ואחר כך "כארז בלבנון ישגה" שייך למשיח בן דוד. אם רוצים דווקא כשיטת הרמב"ם בענין משיח, שיש אדם אחד – הוא לא מחלק בין שני אישים שונים, הכל מדובר במשיח אחד – יש לו שתי בחינות (עושה פירות גזעו מחליף = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי). יש לו את הבחינה שמקבל מהיסוד, ה"צדיק כתמר יפרח", ויש משהו בעצמו כבר-נפלא, שזה "כארז בלבנון ישגה". דווקא התכונה של גזעו מחליף, שכל הזמן קם לתחיה, צומח העץ הכי אדיר. הייתי חושב שאולי יהיה צמח הכי קטן, שכל פעם גוזרים אותו ומתחלף, אבל חז"ל רוצים להדגיש שדווקא הארז המיוחד שגזעו מחליף עליו כתוב "כארז בלבנון ישגה". זה נגד הציור, הייתי חושב שמשהו שמחליף יהיה איזה סנה קטן, אבל הוא דווקא "כארז בלבנון ישגה".

אפשר לומר עוד יותר: תמר היא אשת יהודה, אז גם היא שייכת ליהודה ולא ליוסף. לכן לענין שליחות – כך נסיים – בזכות תמר, וגם בזכות מעשה תמר, שהיא עושה מה שהיא עושה כדי להוליד ילדים, לעשות פירות, יש לה מסירות נפש ונועזות נגד מוסכמות החברה, הכל מתוך מסירות נפש לעשות פירות דווקא לדוד. כלומר, הכל הולך על בית דוד, רק שה"צדיק כתמר יפרח" זה בזכות אשתו של השליח, כל מה שעושים פירות זה בזכות ה"צדיק כתמר יפרח", והוא בעצמו – אחר כך, בזכותה – "כארז בלבנון ישגה". צריך את שניהם יחד. ה' יעזור שיהיו הרבה פירות, וגם "גזעו מחליף". "גזעו מחליף" זה דבר מאד חשוב לכל אחד ואחד. יש בחיים כל מיני תפקידים. אחד עשה תפקיד כמה שנים, והתפקיד נגמר, אז הוא כרות לעת עתה (הוא מובטל), אבל צריך להיות "כארז בלבנון ישגה" – גזעו מחליף, צריך להצמיח ארז עוד יותר אדיר מאשר הארז הקודם.

אם כבר, מה הרמז ששניהם הולכים על משיח בן דוד? קודם אמרנו שהראשון הוא יוסף והשני דוד, אבל יוסף נכלל בדוד. אין הכי נמי, זה כן יוסף, רק שהוא נכלל בדוד – דווקא באשתו של דוד, תמר אשת יהודה, שם נמצא משיח בן יוסף שעושה פירות. מה הרמז שהכל משיח בן דוד? אם מחברים יחד תמר ארז עולה 848 (גימטריא פשוטה, אפשר לעשות עם ילדים קטנים – צריך לשיר איתם את הניגון, להסביר את מעלת הארז והתמר, ולעשות את הגימטריא), הממוצע הוא משיח בן דוד. זה פסוק מובהק של חדש שבט. אם כבר עשינו תמר-ארז, רק שני העצים, כמה עולות שאר האותיות בפסוק? בדיוק עוד 1000. כלומר, כל הפסוק הוא 1848. 1000 רומז בכל מקום לאלף אורות של מתן תורה. ט"ו בשבט הוא הזמן להתקשר לאילנא דחיי. בתורה יש אלף אורות, והם ניתנים לתמר ולארז, כלומר למי שיש לו את שתי התכונות, גם של התמר וגם של הארז, והמספר השלם הוא 1848 – גם מספר מאד חשוב. בשביל אחד מגדולי דורשי הגימטיראות בדור האחרון, ר' יעקב אורבך ע"ה, זה היה המספר 'הכי חשוב' (יש כאלה שאצלם המספר הכי חשוב הוא 1820), שבין היתר זה "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד" במילוי. לא זוכר אם ידע שזו הגימטריא של הפסוק הזה. "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", שנזכה לזה, להיות תמרים וארזים ביחד. לחיים.

ניגנו...

בפרשת שבוע יש את שלש המכות האחרונות, ארבה-חשך-בכורות (= 1170 = מה פעמים הוי' ב"ה = רבי שמעון בן לקיש, אודותיו דברנו לפני שבוע). שבע המכות הראשונות היו בפרשת וארא. פרשת וארא נגמרת "כאשר דבר הוי' ביד משה". אחר כך מתחיל "בא אל פרעה". הפסוק המסיים מחלק בין שבע המכות הראשונות לשלש האחרונות, צריך להבין מה זה, ואפשר גם ללמוד מזה לענין השליחות (להודו ולכל מקום). שש פעמים בפרשת וארא כתוב "כאשר דבר הוי'", בסוף מכה מסוימת. יש שם שבע מכות, אבל רק שש זכו לסיום "כאשר דבר הוי'" – מה דבר ה'? שפרעה לא ישמע אליהם. אחרי שפרעה בקש ממשה רבינו להתפלל ושהטראומה של המכה תפסיק, ובאמת משה רבינו עשה כך – יצא מהעיר והתפלל והמכה נפסקה – ואז בחמש המכות הראשונות פרעה חיזק את לבו, ואחר כך ה' צריך להמשיך ולחזק את לבו, אבל הצד השוה שהוא לא שמע אליהם, לא שמע למשה ואהרן, לא קיים את ההבטחה שלו – הוא שיקר. כל פעם כתוב "כאשר דבר הוי'". מה הפשט? ה' צריך להוכיח שכמו שאמרתי כך היה? חסר לקב"ה להגיד אמרתי וכך היה? בן אדם צריך להגיד שהיה כמו שאמרתי, אבל לה' חסר להגיד "כאשר דבר הוי'"? בהרגש זה מאד מוזר שה' צריך לומר כל פעם "כאשר דבר הוי'". כאשר הביטוי "כאשר דבר הוי'" מופיע בהקשרים אחרים בתנ"ך הוא מובן בפשטות, אבל כאן זה קצת מוזר כנ"ל. בשביל מה צריך את זה? והנה, עיקר היחידה בתורה של "כאשר דבר הוי'" היא שש פעמים "כאשר דבר הוי'" בפרשת וארא, בסוף המכות.

כדי להבין את זה צריך לדייק, שאולי יש בכל אופן איזה הבדל בין כל הפעמים שיש כזה סיום. ואכן יש, בפעם החמישית כבר יש שינוי. כל פעם כתוב "ולא שמע אליהם כאשר דבר הוי'" וסוף פסוק, אבל בפעם החמישית יש שינוי קל, שכתוב "כאשר דבר הוי' אל משה". בחותם וארא, דבר חשוב, יש חידוש – לא סתם "כאשר דבר הוי'" או "אל משה" אלא "כאשר דבר הוי' ביד משה". אז יכולה להתחיל פרשה חדשה – כנראה דילוג אחר – של "בא אל פרעה", ואז באות שלש המכות האחרונות שהן רמה אחרת, מוחין. כידוע ששבע המכות הראשונות הן מדות, להכות את הרגש של הקליפה, ושלש המכות האחרונות הן להכות את השכל של הקליפה, בינה-חכמה-כתר.

הנקודה היא: בשביל מה צריך עשר מכות? לפני כמה זמן הסברנו שעשר המכות הן ממוצע בין עשרה מאמרות שבהן נברא העולם לעשרת הדברות. כמו שהבעל שם טוב אומר, צריך להיות בכל דבר הכנעה-הבדלה-המתקה, או בלשון אחרת של הבעל שם טוב עולמות-נשמות-אלקות, והמכות הן כדי לגלות את היחוד של נשמות ישראל, שהן בין עשרה מאמרות במעשה בראשית (עולמות) לבין גילוי אלקות ממש בעשרת הדברות. צריך עשר-עשר-עשר. מתחילים מהבריאה והתכלית היא להגיע לעשרת הדברות, מתן תורה בו תלוי "יום הששי", אבל יש אמצע – עשר המכות, בהן כתוב "נגוף ורפוא", שתוך כדי המכה למצרים יש רפואה לישראל. כלומר, בכל מכה לקליפה שמשעבדת את הנשמה היהודית משהו משתחרר בקדושה, משהו מתרפא, זה "נגוף ורפוא". לגבי עשרה מאמרות חז"ל בעצמם שואלים, "והלא במאמר אחד יכול להברא", ויש בכך ענין. גם על עשר המכות שואלים, שלכאורה ה' היה יכול לשלוח ברק אחד, במכה אחת לגמור עם מצרים, ולהוציא את בני ישראל – בשביל מה צריך עשר מכות? כמו ששם יש תירוץ למה צריכים עשרה מאמרות ולא מספיק אחד – שכר לצדיקים וענש לרשעים, לטובת הנשמות, לטובתנו ה' שיכול בהחלט לברוא במאמר אחד 'עבד' יותר קשה וברא בעשרה מאמרות (בעצם זה לטובת התכלית, עשרת הדברות, תורה ומצוות – זו חשיבה קדימה, על התכלית, בשלה ה' ברא לכתחילה את העולם בעשרה מאמרות) – צריך להבין גם כאן. אם אתה רוצה לגמור חשבון עם מישהו בהחלט אפשר לתת מכה בבת אחת, אבל אם התכלית היא לא גמירת החשבון אלא ריפוי לנשמות עם ישראל, כנראה שכל ריפוי – כל תהליך של ריפוי – הוא בהדרגה, בשלבים. לכן, דווקא בשביל ה"רפוא" – לא בשביל ה"נגוף" – צריכים שלבים. מה קורה בפועל? עם ישראל הם עבדים לפרעה במצרים. הכל התחיל מראש השנה – רואים מכה אחת, בפשטות, אז רואים שהקב"ה עשה לנו מופת גדול. עצם הדבר שרואים שה' עשה לנו מופת – אז מתחזקים, יש התחזקות. כל פעם, עוד מכה, לא הייתי בטוח שה' לצדי מאה אחוז, אבל הנה יש עוד מכה – זה עוד סימן שה' אתנו, אז אני מתחזק. מה הכוונה להתחזק? לקבל בטחון.  מי שעבד מאתים ועשר שנים במצרים – הם היו שטופים בע"ז, לא כי יהודים לא מאמינים, אלא כי כל כך שטופים במנטליות, בתרבות של מצרים, עד שאין להם שום בטחון עצמי. לעבד אין בטחון עצמי. אם היה לו בטחון עצמי היה בועט באדון ובורח. זה שעבד גם בעל כחות לא בועט באדון זה סימן שבמדה מסוימת אבד את הצלם, אבד בטחון, ויכול לחיות רק כעבד. כל פעם שיש מכה הוא מקבל קצת יותר בטחון. ה' נותן מכה לאדון שלי, ולי הוא לא נותן מכה – זה מרפא אותו. לא כתוב בעשר מכות שה' נתן כדורים לעם ישראל. מה זה "נגוף ורפוא"? כתוב "נגוף למצרים ורפוא לישראל". כתוב מה עשה למצרים, אבל לא כתוב שנתן איזה טיפול רפואי לישראל. אז באמת מה הריפוי? איך התרפאו מכל מכה? כי כל מכה הוסיפה בטחון לעם ישראל. מצד אחד הרושם של המכות למצרים נשאר בעם ישראל. אחרי קריעת ים סוף ה' אומר "כל המכה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" – זה נשאר בראש כדי שתשמרו את מצוותי, והאזנת לקולי, ורק אז "כל המכה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (רפואה מונעת). בכל אופן, הפשט של "נגוף ורפוא" הוא שכל מכה למצרים מחזקת את עם ישראל. זה הפשט.

מה שלא ראיתי כתוב במפורש – אולי כן כתוב באיזה ספר, זה רעיון פשוט שראוי שכן  יהיה כתוב: הרי משה שקול כנגד כל עם ישראל. משה הוא השליח, "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים... הוא משה ואהרן". המדברים בתוקף נגד פרעה הוא בעיקר משה, והמעודדים את בני ישראל לצאת ממצרים זה בעיקר אהרן. משה עושה במצות ה', בדיוק מה שה' אומר לו. מה שרואים בתחלת פרשת בא הוא שמשה תופס בטחון עצמי, בשידרוג – בדילוג מאשר פרשת וארא. מה המיוחד של מכת ארבה? שכאן גם חכמי פרעה אומרים לו שמצרים אבדה וצריכים לשלח את בני ישראל. פרעה כבר מסכים ושואל מי ומי ההולכים, ומשה עונה "בנערינו ובזקנינו". פרעה בא להתמקח עם משה, ומשה עומד לגמרי נגדו. זה מאד קשה, הוא כבר מסכים ורוצה להתמקח – אם יש קצת דרך ארץ (כמו שדברנו) קשה לעמוד מולו. לא ולא, אין מה להתמקח. זה מראה על בטחון שלא היה קודם. יש כמה וכמה סימנים דווקא במכות של פרשת בא, עד הסוף – "'ויצא מעם פרעה בחרי אף', אמר ריש לקיש סטרו ויצא". ה' לא אמר לו, זה כבר הוא. בפרשת בא אנחנו רואים שמשה רבינו תופס בטחון עצמי בדירוג אחר לגמרי. יש הרבה הרבה סימנים, אם קוראים, גם עם פירוש רש"י, איך משה מתחזק בבטחון העצמי שלו – הוא משקף את העם והעם משקף אותו, הוא שקול כנגד כולם.

זה יסביר לנו גם את ההבדלה בין פרשת וארא לפרשת בא, ומה שכתוב כל פעם "כאשר דבר הוי'". ארבע הפעמים הראשונות שכתוב "ולא שמע אליהם כאשר דבר הוי'" – שאלנו, למה ה' צריך לומר 'צדקתי'? חסר לו? – הוא רוצה לנסוך במשה רבינו יותר ויותר בטחון כל פעם. הנה, אתה יכול לסמוך עלי – אמרתי שלא ישמע, ובאמת היה כמו שאמרתי, יש על מי לסמוך. בעולם הזה אפילו משה רבינו, גואל ישראל, צריך להתחזק בבטחון – זה לא פשוט. אחר כך, בפעם החמישית, זה כבר "כאשר דבר הוי' אל משה" – משה יצא מזה. לא רק שה' אומר למשה אמרתי וכך היה, אלא "כאשר דבר הוי' אל משה" – משה הוא כבר ביחד עם ה'. אבל הפעם האחרונה היא התכלית, "כאשר דבר הוי' ביד משה" – משה הופך להיות הצינור של הקב"ה, וכאשר מגיע ל"כאשר דבר הוי' ביד משה", לא "אל משה" ולא סתם, אז יכול להיות "בא אל פרעה" (בא אתי ביחד, ללא שום פחד מפרעה, עד שאני אתה ממש, וד"ל. ועוד ידוע שא-ב היינו אמונה בטחון, אך ב"בא" הבטחון קודם לאמונה, ודוק), יכול להיות עיקר הבטחון.

כל זה להסביר מה זה לצאת לשליחות: כל שליחות היא מכה למישהו, לאיזה כיוון. כשחוזרים לשליחות – עיקר הסיבה לצאת לשליחות, לכולם, היא לקבל בטחון עצמי. כמה שאדם חזק צריך בטחון עצמי. הסוף הוא "כאשר דבר הוי'" – כל מה שהיה זה בדיוק מה שה' אמר כך קרה. אחרי כמה שליחויות זה "כאשר דבר הוי' אליך" – אתה חלק מהסיפור. אחר כך "כאשר דבר הוי'" בידך, זה משהו אחר לגמרי – אתה צינור להמשכת ומימוש הענין. אחר כך אפשר לתפוס את המוחין דגדלות – פרשת בא – כשאתה לא מתפשר על כלום, הולך על משיח, הולך על תכל'ס, אין פה מה להתמקח ומה להתפשר בכלל, כי באמת רוצים גאולה. עד פרשת וארא אולי אפשר להתפשר על גאולה, כמו שיש אנשים שמתפשרים – שתהיה גאולה, אבל 'עד כאן' – אבל בפרשת בא לא מתפשרים על גאולה. הגאולה צריכה להיות מאה אחוז, לא תשעים אחוז ולא תשעים ותשע אחוז. זה דורש בטחון של הגואל בעצמו. לפי זה, כל עשר המכות הן כדי לבנות את הבטחון העצמי. איך אני יודע שכל זה נכון? משה שייך לפי קבלה לספירת הנצח, ואנחנו תמיד מסבירים שנצח זה בטחון עצמי. הוד זה בטחון שיהיה טוב, אבל נצח זה בטחון של "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אם כן, כל הסיפור הזה הוא כדי לבנות את הנצח. משה רבינו במקור הוא לא נצח, הוא חכמה ודעת, והכל כדי לבנות אצל משה רבינו את ספירת הנצח שלו. אהרן הוא ההוד ומשה הוא הנצח. בשביל זה הכל.

זו המכה הראשונה – כעת צריכים לחשוב הלאה. כמו שאמרנו על "גזעו מחליף", כעת צריך לחשוב הלאה (דגניה זה כמו שהשליך את המטה לפני פרעה, לפני המכות. דגניה אמנם זה חסד, אבל הודו זה ראשית התגברות החסדים כנ"ל). הכל כדי שנתחזק בבטחון בגאולה, שתבוא תיכף ומיד ממש – לחיים לחיים. ראשית הגאולה היא לתפוס בטחון. כמו שחושבים על המדינה, פלא שעם ישראל תפס בטחון עצמי להלחם וכו' – דברים שאלפים שנה לא חלם. האמת שזה היה בטחון מוגבל, כמו לא להגיע לסוף פרשת וארא – קצת בטחון, אבל לא מספיק. הגאולה האמתית היא לא להיות נרפים, להתקדם יותר ויותר. כאן תפסו קצת בטחון – גם לא מצד הקדושה, לא אמרו שזה מה' אלא "כחי ועצם ידי" (סט"א), אך נלמד זכות שכאשר יהודי קם ונלחם זה טוב – אבל רואים שזה בערבון מוגבל, נגמר הבטחון, חוזר לפחד מה יאמר הגוי, מה תאמר אמריקה, מה יאמר פרעה מלך מצרים. אף ראש ממשלה לא יקום ויתן סטירה לאובאמה, ועד שזה לא יהיה אין גאולה – עד "סטרו ויצא". כתוב ש"פשרה עדיפה מדין" – בין שני יהודים מצוה להתפשר – אבל בין הקדושה לקליפה, בענין הגאולה, אין פשרות. הכל בדרכי נעם, הכל לטובתך, אבל אין פשרה – לטובת האויב שננצח, בסוף גם לו יהיה טוב. לחיים לחיים.

נתפלל ערבית. עכשיו כבר ההילולא של הרבי ר' זושא – אפשר לחשוב עליו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com