חיפוש בתוכן האתר

ט"ו בשבט תשע"א הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ט"ו בשבט תשע"א
Page 2
Page 3
Page 4
השלמות שניתנו למחרת
כל הדפים

התועדות ליל ט"ו בשבט תשע"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

[אופשערניש למאיר-מנחם (אנגלית) – לפני השיעור בישיבה:

לחיים לחיים. בקשו שנאמר כמה מילים באנגלית. האופשערעניש הוא מנהג ישראל מאד חשוב, שכאשר ילד מגיע לגיל שלש מספרים אותו פעם ראשונה. המקור הראשון של מנהג זה הוא מהכתוב בפרשת קדושים – שנקראת ב"הקהל", כי רוב דיני תורה נמצאים בה – שם כתוב על ערלה, ששלש שנים לא נהנים מפירות האילן, והפסוק אומר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'". כאשר מגיעים לשנה הרביעית כל הפירות הם "קדש הלולים להוי'". מה זה אומר? שהכל קדוש להלל את ה', ואיך מהללים את ה'? מעלים את הפירות לירושלים, כמו מעשר שני, ואוכלים אותם בקדושה ובטהרה בירושלים. עצם העובדה שיהודי עולה ומעלה את הפירות לירושלים, "מעלין בקדש", זה "הלולים להוי'". לפני גיל שלש אי אפשר להנות מפירות הילד. מה הם פירות? לימוד התורה, קיום המצוות. מגיל שלש, כל דבר שעושים עם הילד צריך להיות "קדש הלולים להוי'". זה הסבר חינוכי מה צריך להיות מכעת ואילך, שהילד יהיה "קדש הלולים להוי'". מתי אתם עושים עליה? זה מצוין. זה הכל תנועה של עליה, לארץ, לירושלים, לבית המקדש – זה ההילול לה'.

ר"ת "קדש הלולים להוי'" הם קהל – קהל ישראל, קהל קדושים. שמעתי שהיה אתמול דינר של מנהיגות יהודית. ענין גדול שבארץ ישראל להקהיל קהילות, זה הילול ה'. ס"ת של "קדש הלולים להוי'" הם משה. משה רבינו הקהיל קהילות ברבים ללמד תורה – "ויקהל משה". שמאיר מנחם יגדל להיות חסידשע איד, תלמיד חכם, ירא שמים וכו'. ושתהיה לו המודעות הזה – החל מכעת, שההורים נותנים לו תודעה זו – שכל מה שהוא עושה הוא מוקדש לה', ושיעלה לירושלים ולבית המקדש שיבנה על ידי משיח צדקנו. ה"ויקהל משה" הוא דבר חשוב – לעשות הרבה כינוסים וקהילות קדש. חשוב להקהיל ילדים. הרבי רצה שיעשו 'ראלי' לילדים – שהרבה ילדים יהיו יחד, זה "קהל". מי שהבין זאת הוא משה רבינו, בו כתוב "ויקהל משה". שכולם יזכו להכלל בקהל קדושים, להקהיל קהילות לדברים טובים – ללמוד תורה ולקיים מצוות, בארץ ישראל ובכל העולם, ובא לציון גואל.]

 

ניגנו "לכתחילה אריבער".

לחיים לחיים. אנחנו נכנסים לט"ו בשבט, חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילן, פרשת יתרו, פרשת עשרת הדברות. דברנו על פירות האילנות, שמותר לאכול אותם בשנה הרביעית – "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'", הפירות קדש להעלותם לירושלים ושם להלל את ה'. כפי שיוצא מרש"י, עצם העליה לירושלים על הפירות היא גופא ההילול לה' – "קדש הלולים להוי'". אמרנו שיש כמה דברים יפים בביטוי "קדש הלולים להוי'" – ר"ת קהל וס"ת משה, "ויקהל משה". יש קשר יפה לעשרת הדברות בפרשת יתרו, בהן הביטוי "קדש להוי'" (בלי מלה באמצע, לא כמו "קדש הלולים להוי'") – שיהודי צריך להיות קדש לה' כמו כהן גדול, שיש על מצחו ציץ נזר הקדש בו פתוחי חותם קדש להוי'. הביטוי "קדש להוי'" מופיע בדיוק עשר פעמים בתורה. רמז יפה לעשרת הדברות, שמטרתם שהכל יהיה קדש לה' – כל כחות הנפש. הדבר רמוז בפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" – רמז לכך שיש בדיוק עשרה "קדש להוי'" בתורה.

נתחיל עם ווארט: הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית שכתוב "קדש להוי'". יש עוד פעם אחת במשנה תורה. בחומשים הראשונים יש ט"פ "קדש להוי'", כשהתשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'", בסיום חומש ויקרא. אחר כך יש עוד פעם אחת, במשנה תורה, ושם כתוב "קדש להוי' אלהיך". בכל הפעמים הראשונות כתוב רק "קדש להוי'", בלי "אלהיך", אבל בפעם העשירית – שהיא ממש "העשירי יהיה קדש להוי'" – כתוב "קדש להוי' אלהיך", מתאים למבואר בחסידות שתכלית עבודת ה' (בפעם העשירית מגיעים לתכל'ס, כמו שנסביר) היא שה' יהיה "אלהיך", כחך וחיותך, הטבע שלך, המודעות הטבעית שלך. לכן בפעם העשירית כתוב "קדש להוי' אלהיך". אבל למה הפעם התשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'". אפשר לומר שהיא אומרת ש"העשירי יהיה קדש להוי'" – צריך לחכות (עוד חומש וחצי) להגיע לעשירי, שהוא יהיה קדש לה'. אי אפשר לומר שהוא לא קדש, הרי הולך שם על מעשר בהמה, שם המשנה אומרת "קרא לתשיעי עשירי – מקודש". רמז לכך שהתשיעי מקודש, ובמקרים מסוימים גם האחד עשר מקודש (התשיעי תמיד מקודש, אבל האחד עשר רק במקרים מסוימים), לומדים מכך שהפסוק התשיעי הוא "העשירי יהיה קדש". את הדין חז"ל לומדים מהריבוי "וכל מעשר בקר". יש כאן רמז יפהפה לדין הזה, ש"העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית של "קדש להוי'" בתורה. אם כן, יהודי צריך להיות כולו "קדש להוי'".

אמרנו שאלה ביטויי "קדש להוי'" בלי מלה באמצע, אבל יש עוד שלש פעמים עם מלה באמצע. "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו", ובעשרת הדברות יש 13 פסוקים לפי טעם תחתון. הפעם הראשונה היא "קדש הלולים להוי'" (פירות ט"ו בשבט), "קדש יהיו להוי'" ו"קדש הוא להוי'". רש"י בנשיאים אומר שאם יש מלה באמצע היא מאד חשובה, כי כאשר התורה שמה מילה באמצע היא רוצה שנצרף אותה לגימטריא. אם כן, יש י"פ "קדש להוי'" ועוד ג"פ – "קדש הלולים להוי'", "קדש יהיו להוי'", "קדש הוא להוי'". אמרנו שבעבודה, בנפש האדם, ה'שפיץ' של "קדש להוי'" הוא ציץ נזר הקדש. על אהרן כתוב "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". אם עושים את הגימטריא של כל הביטויים (עם המלים באמצע, כנ"ל), הכל עולה כד פעמים אהרן (16 ברבוע, 2 בחזקת 8). היות שב-אהרן יש ארבע אותיות יש לו כד צירופים, וכאן רמוזים כל צרופי אהרן, שנבדל להוי' "קדש קדשים". אהרן במ"ק 13, כנגד 13 פעמים שכתוב "קדש להוי'" ו"קדש... להוי'".

אמרנו שזה קשור לעשרת הדברות, ושרק ה"קדש להוי'" האחרון הוא "קדש להוי' אלהיך". הוא כנראה כנגד הדבור האחרון של עשה"ד – "לא תחמד". דווקא כאשר מגיעים לסוף, לסיום, הכל הוא "קדש להוי'" אבל רק בסוף חודר לפנימיות. האבן עזרא שואל, איך יתכן שילוד אשה, אשר ב"חטא יחמתני אמי", יכול לקיים את "לא תחמד". זה טבע האדם, איך יכול להיות אדם בעוה"ז שלא חומד?! יש אריכות באבן עזרא, ואחריו עוד הרבה מפרשים מתחבטים בשאלה זו – איך יתכן שהתורה תצוה עלינו כזו מצוה, שאי אפשר לקיים אותה על דרך הטבע, שלא תחמוד "כל אשר לרעך". מתי אפשר לקיים מצוה זו? כאשר האדם הוא "קדש להוי' אלהיך". כאשר ה"קדש להוי'" – נבדל לה' – הופך להיות "אלהיך", מודעות טבעית, כחך וחיותך. אז האדם יכול לקיים "לא תחמד בית רעך וגו' וכל אשר לרעך".

בדברות השניים, בפרשת ואתחנן, יש חידוש – מתחיל "לא תחמוד אשת רעך" (הופך את הסדר) ואחר כך "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך". ידוע שעשרת הדברות הם כנגד עשרה דורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, כמפורסם אצלנו[א]. ועל כן הדבר הזה מאד נוגע לנו, שנתבונן ב"לא תחמד". היות שגם יוצא ט"ו בשבט, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ופעם ראשונה שרש חמד בתורה הוא ב"ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", ובפעם השניה "ותרא האשה כי טוב... ונחמד העץ להשכיל". הרבה פעמים אנחנו מסבירים ששרש מתחיל בתהו, מופיע בפעם הראשונה בתהו, ובפעם השניה בתורה כבר נתקן, שעל זה כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש המון דוגמאות כאלה בתורה, אבל כאן הפוך. הפעם הראשונה מתארת את המצב הראשוני והמתוקן, בגן עדן, שה' הצמיח "כל עץ נחמד למראה". כנראה ש"נחמד למראה" מתייחס בפרט לעץ החיים ו"טוב למאכל" על "עץ הדעת טוב ורע". בפעם השניה כתוב הפוך, "כי טוב העץ למאכל", ויש תוספת של "וכי תאוה הוא לעינים" (כתוספת ה"לא תתאוה" בדברות בואתחנן), ואחר כך "נחמד הוא להשכיל". צריך לומר ש"נחמד למראה" בעיקר הולך על "עץ החיים בתוך הגן" ואילו "טוב למאכל" בעיקר הולך על "ועץ הדעת טוב ורע". אם היו מחכים שלש שעות בלבד, עד כניסת שבת קדש, באמת היה מתר להם לאכול והיה טוב להם לאכול – לכבוד שבת קדש. אז היה נשאר רק "עץ הדעת טוב" בלי הרע. עץ החיים נשאר "נחמד למראה". בסוף, בחטא, הסדר מתהפך. צריך לומר שהפעם הראשונה היא למעלה מתהו ותיקון, אולי היא עקודים, והפעם השניה נקודים – התהו שנשבר. הפעם הראשונה היא גם אולי תהו, אבל הוא לא נשבר – עולם העקודים נקרא "תהו יציב". בפעם השניה זהו תהו שנשבר. אולי בכל התורה אחר כך, כל פעם שכתוב שרש חמד הוא בא לתקן את החטא הראשון. אם כן רואים ששרש חמד הוא שרש חשוב ביותר, שרש של ראש השנה לאילן – התואר הראשון על העצים, "כל עץ נחמד".

בפסוק של החטא, בו כתוב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", אומר רש"י ש"תאוה לעינים" מתייחס ל"ותפקחנה עיני שניהם" ו"נחמד להשכיל" ל"והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". באמת בהמשך כתוב שהיא אכלה, אחר כך הפסוק אומר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". במקום השכל, ההשכלה, ה"נחמד להשכיל" – היא חשבה שהשכל יהיה "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", אבל קבלה שכל אחר, "וידעו כי ערומים הם", ש"מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה". אם כן, לפי רש"י "ונחמד העץ להשכיל" לשון שכל, אבל לפי התרגומים – אונקלוס ויונתן – "להשכיל" לשון הסתכלות, ולא שכל. כתוב בפעם הראשונה "נחמד למראה", ולכן התרגום – פשט – אומר ש"נחמד להשכיל" הוא לשון הסתכלות. אם כן, מה הכוונה ב"תאוה הוא לעינים" שכתוב קודם? התרגומים אומרים "אסי", שיש כאן רפואה לעינים, שראית הפרי מיטיבה את העינים. אחר כך, אחרי שרפאנו לך את העינים (כידוע הווארט בחסידות של רבי אייזיק ביחס לאדמו"ר הזקן), יכול להיות "נחמד להשכיל" – אז באמת אפשר להסתכל. זה פירוש אחר לגמרי מהפשט של רש"י. הווארט של רבי אייזיק הוא שאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה רופא עינים. נסביר יותר לגבי רופא עינים. זה אדמו"ר הזקן וזו חסידות חב"ד, ועל כך נאמר לפי התרגום "וכי תאוה הוא לעינים".

בכלל, מה ההפרש בין תאוה לחימוד – בכלל לא פשוט. לפי הרמב"ם אלו שתי מצוות, התאוה בלב והחימוד במעשה. כדי להגיע למעשה צריך דבור וגם "ירבה עליו רעים ויפציר בו" שימכור לך את החפץ שאתה חומד. בדבור בפני עצמו אין עבירה עדיין, כי יצא מכלל "לא תתאוה" – שבלב, במחשבה – ועדיין לא בא ל"לא תחמד", שלקח את החפץ בידים. יש מפרשים שכבר בדבור עובר על "לא תחמד". רוב הראשונים הולכים אחרי הרמב"ם, שיש פה שתי מצוות, אבל לא כולם. הרס"ג, ועוד כמה מהראשונים הגדולים, סוברים שיש רק מצוה אחת – שתאוה היא בכלל חימוד.

אחד מהדברים שצריכים להתבונן בהם במצוה זו, שהיא המצוה של הדור שלנו, היא "לא תחמוד כסף וזהב עליהם". מאיפה לומדים שחימוד הוא דווקא במעשה? מהפסוק "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מכאן לומדים שעד שאין לקיחה בידים לא עוברים על "לא תחמד". כך לומדים חז"ל מהרמב"ם, אם כי לכאורה לא מוכרח מהפשט – אפשר לומר שהחימוד והלקיחה הם שני דברים. אדרבה, אולי "לא תחמד" לפני ה"ולקחת", אך לא כך לומדים חז"ל ולא הרמב"ם. שוב, יש מפרשים על פי פשט שעל "לא תחמד" עובר כבר בדיבור. מי הדוגמאות? הרמב"ם מביא דוגמא שמתאוה מגיעים לחימוד ומחימוד לגזל ומגזל מגיעים לרציחה. ממי הוא לומד זאת? מאחאב ונבות. אבל יש הרבה מפרשים שלומדים זאת מעכן, שאצלו כתוב בפירוש לשון חמדה. גם כן, זה הגיע לידי רציחה של עצמו ושגם הרבה יהודים נפלו במלחמה. מי חמד בהתחלה? מי החומד הראשון? הנחש הקדמוני, חמד את חוה. הוא הטיל בזוהמה בחוה, והזוהמה שהוא הטיל בה היא זוהמת החמדה – שהיא חמדה, "ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו". כמה פעמים כתוב שרש חמד בחמשה חומשי תורה? שמונה פעמים. כמה פעמים כתוב תאוה, שרש אוה (כמו "אוה למושב לו")? [סופרים "תתאו לכם"? כנראה שלא, אף שרש"י אומר שקשור]. יש כל כך הרבה ענינים פה, שכדרכנו נשזור אחד בשני. לפי הרמב"ם תאוה באה לפני חמדה – האדם קודם מתאוה בלב, ואחר כך חומד. החמדה מתחילה בדבור, אבל מגיעה לידי מעשה, ואם לא הגיעה לידי מעשה הוא לא עבר את העבירה. אבל מלשון הפסוק ב"ואתחנן", "לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך וגו'" הסדר הוא חמדה ואחר כך תאוה. כמו שנסביר, לפי פשט הכי פשוט חמדה היא גם בלב, ואם חמדה היא בלב אולי תאוה היא תכלית ההתעצמות וההתגברות של החמדה. אם נאמר כך, התאוה באה אחרי החמדה, כסדר הפסוק. איך אני יודע שתאוה היא תכל'ס – הסוף של החמדה (וגם סוף הסוף של עשה"ד בפעם השניה)? מהפסוק של ברכת יעקב ליוסף, "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם". יש לרש"י שני פירושים ל"עד תאות גבעות עולם", ובפירוש הראשון הוא אומר ש"תאות" היינו סוף. הברכות שלי הן יותר מברכות אבותי אברהם ויצחק, כי אני נתברכתי ב"נחלה בלי מצרים", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". "עד תאות" מלשון "והתאויתם" ו"תתאו". הפירוש השני של רש"י ש"תאות גבעות עולם" לשון חמדה, שאלו הברכות שחמדה אותן רבקה אמנו (כאשר צותה על יעקב לרמות את אביו ולקחת את הברכות). שוב, לפי הפירוש הראשון "תאות" היא לשון 'עד הסוף'. לפי זה, אם יש לך תאוה עד הסוף – היא מתחילה מחמדה, אתה חומד משהו, ואחר כך באה התאוה, "לא תחמוד... ולא תתאוה". לא ראיתי אף אחד שמפרש כך, וזה הפוך מפירוש הרמב"ם (על פי חז"ל, כמובן) מה בין תאוה לבין חימוד. [זה מולה למלה קו, גם לשון קו וגם תקוה]. יש פסוק "אף ארח משפטיך הוי' קוינו לשמך ולזכרך תאות נפש". רואים פסוק מפורש בישעיהו הנביא, בו גם כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שם המפרשים מסבירים (במיוחד המלבי"ם), ש"אף" הוא ריבוי, ומתייחד ביחס לשאר הריבויים שתמיד יש בו חידוש. "אף עשיתיו" – אפילו עשיתיו, והדגש על החידוש. אף בגימטריא אנכי, המלה הראשונה של עשה"ד. אפשר לומר ש"אף עשיתיו" רומז לפסוק בהמשך ישעיהו – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש". מה פירוש הפסוק? יש פירוש רש"י, ויש את שאר המפרשים (בעיקר רד"ק). רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה לראות נקמה, "ארח משפטיך", שהוא עיקר קידוש ה'. הוא לא אומר ש"אף" לשון אף וחמה, אבל מתאים. אני מקוה בתאות נפש שלי שה' ינקום את נקמת עם ישראל מהגוים הרשעים שהורגים בהם ומשעבדים אותם במשך כל הדורות – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך", אנחנו מקוים לתכל'ס, שיבוא יום נקם לה'. מה זה "לשמך ולזכרך"? רק זה קידוש ה' האמתי. מדברים על קידוש ה', ורש"י אומר שזו מצות קידוש ה' – המצוה הראשונה מבין חמש המצוות הכלליות. לא הזכרנו פסוק זה שם, אבל הוא פסוק חשוב מאד. שכל תאות הנפש שלנו היא רק ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ואיך זה? על ידי שתעשה נקמה בגוים הרשעים. זה פירוש רש"י ל"לשמך ולזכרך תאות נפש". אבל הרד"ק מפרש אחרת, יותר 'גלותי' אפשר לומר – הוא אומר ששייך לגלות, שאת הפסוק הזה אומרים היהודים שבגלות, ומבקשים מה' שילמד אותנו "ארח משפטיך" גם בגלות, שה' ישלח לנו איזה מורה צדק גם בגלות. המלבי"ם אומר ווארט מאד יפה, שצריך להתבונן בו, מה בין "שמך" לבין "זכרך". יש כמה פעמים שיש היקש בין שם לזכר, גם בתורה וגם בתהלים, והמלבי"ם אומר שאם יש שם וזכר ביחד היינו שני גילויים של הקב"ה – יש גילוי של ה' יתברך בפלאי הטבע (קשור לתורה ומדע שלנו), ואם ה' מתגלה לנו מתוך ההתבוננות בנפלאות הבריאה ובוראה קוראים לכך "שמך". זה גם רמז יפה לכך שבכל תופעה אפשר למצוא את שם הוי', הכלל הגדול שלנו – עיקר הפלא שבטבע שכל תופעה חתומה בסוד הוי'. אבל יש עוד התגלות, שבמדה מסוימת היא יותר נעלית, שה' מתגלה בנסים ובנפלאות, בהשגחות הפרטיות שהוא מחולל עמנו על כל צעד ושעל. אלה לא נפלאות הטבע, אלא פשוט השגחה פרטית. הוא אומר שהשגח"פ בחיינו נקראת "זכרך" – כך אנחנו זוכרים אותך ומשבחים אותך. זה מאמר מוסגר. בכל אופן, זה פסוק מאד יפה – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש", פסוק עם היקש בין תקוה ותאוה.

עיקר הפסוק של תאוה לשון גבול הוא "והתאויתם לכם גבול קדמה". קודם כל, רואים שזה שייך לשלמות הארץ. שמגיעים עד לגבול, ושהגבולות מתפשטים. הארץ היא מקום התאוה, "ארץ חמדה טובה ורחבה". בתנ"ך כתוב ג"פ על ארץ ישראל "ארץ חמדה", ובברכת המזון מוסיפים "ארץ חמדה טובה ורחבה". כמו ששרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים, הוא קשור גם לארץ – "כל עץ נחמד" צומח מ"ארץ חמדה", ארצנו הקדושה. אמרנו שיש ח"פ חמדה בתורה בלבד. אחד מהם הוא "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה". מתי? אם אנחנו שומרים את החגים ושומרים את התורה בכלל. אז עולים לירושלים – קשור גם ל"קדש הלולים להוי'", עולים לירושלים לשבח ולהלל את הקב"ה, בפרט ב"שלש פעמים [לשון פעימה בלב, שלש פעימות] בשנה" בהן עולים לירושלים כל היהודים – ואז התורה מבטיחה את הנס של "לא יחמוד איש את ארצך". זה לגמרי "זכרך", לא מפלאי הטבע אלא מפלאי ההשגחה. פלאי ההשגחה באים כתגובה לעבודת האדם. כלומר, אם אנחנו רוצים לזכות לירושלים, לבית המקדש, לעליה לרגל – כנראה שהכל תלוי בשמירת מצות "לא תחמד" בפרט. שאם אנחנו נקיים את "לא תחמד" יתקיים "לא יחמוד איש את ארצך". יש מאמר חז"ל מפורש שלפי כמה שאנו מקיימים את "לא תחמד" – התכלית והסוף, התכל'ס, התאוה, של כל עשרת הדברות – כך ה' מקיים את "לא יחמוד איש את ארצך בבואך לראות את פני וגו'".

אמרנו ששרש חמד מופיע ח"פ, ומה לגבי תאוה? לפי המדקדקים שרש אוה מופיע בתורה יא פעמים. אם נחבר יחד, גם לפי סדר התורה שקודם כתוב "לא תחמד" ואז "לא תתאוה", יהיה חוה. אז כל הנושא של חמדה ותאוה הוא תיקון של חוה (כמו התכשיט תיקון חוה). אבל, אם זה מאד מדויק, ב-יא התאוות צריכים אבחנה בין ה-ו ל-ה. כשמתבוננים זה לא פשוט, עד שפתאום מבריקה ההברקה, שמבין יא הפעמים לשון תאוה יש ו פעמים בהן התאוה היא בסדר, ובכולן כתוב תאוה עם נפש ("תאוה נפשך" וכו'), "לשמך ולזכרך תאות נפש" היא בהחלט בגדר "תאות צדיקים אך טוב", "תאות ענוים", "תאות אדם חסד" (כמה וכמה תאוות טובות בתנ"ך). בכל שש הללו יש תאוות טובות שה' מרשה ומלמד איך לקיים בקדושה ובטהרה. יש שש תאוות נפש שכולן בגדר הטוב, אבל יש חמש תאוות רעות – "לא תתאוה" וג"פ במתאוים בקברות התאוה. אז יש ה"פ תאוות רעות, ו"פ תאוות רעות, ו-ח פעמים חמד (בהן הפעם הראשונה לכאורה טוב, בפעם השניה זה מניע לחטא, אז לכאורה לא טוב, אבל אלה האורות מרובים של עולם התהו – אמרנו שהפעם הראשונה שייכת לעקודים והשניה לנקודים).

אמרנו ש-חמד קשור לעצים וקשור לארץ. חמד קשור גם למשיח, זה כבר לא בתורה אלא בסוף התנ"ך. "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות". הדוגמה של חז"ל למלך המשיח, מכל אישי התנ"ך – לא אברהם אבינו ולא משה רבינו, אלא "אם מן מתיא כגון דניאל איש חמודות", כך כתוב בגמרא. זה לא סתם דניאל, אלא "איש חמודות" – כנראה לכן הוא הוא יותר מכולם ראוי להיות מלך המשיח. "איש חמודות" כמו "איש נעמי" – הוא הבעל של החמדה, מתקן את הלא תחמד, הדור העשירי. על המשיח כתוב "ונחמדהו". אנחנו חומדים את המשיח והמשיח בעצמו הוא הוא "איש חמודות". איך רש"י מסביר פשט שמלך המשיח הוא "איש חמודות"? רש"י כותב "'איש חמודות' – איש טהור". איך רש"י יודע ש"איש חמודות" הוא "איש טהור"? כי קודם בספר דניאל היה כתוב "לחם חמודות", שפירושו לחם נקי. ואיך רש"י יודע ש"חמודות" זה נקי וטהור? לומד זאת מאחת משמונה הפעמים שכתוב חמד בתורה, "בגדי עשו בנה הגדול החמודות". בכלל פלא, המפרשים שואלים למה לשון נקבה, ומביאים עוד דוגמאות בתנ"ך שבגדים לשון נקבה. איך התרגום מתרגם "בגדי עשו החמודות"? "דכייתא", נקיות, טהורות. זה פירוש ראשון של רש"י, ל"בגדי עשו החמודות", לפי התרגום. הפירוש השני של רש"י – כמו ב"עד תאות גבעות עולם", פירוש ראשון הוא פשוט ופירוש שני לשון תאוה – שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון. כתוב בפדר"א שבגדי עשו החמודות הן בעצם כתנות האור שהקב"ה הלביש לאדם וחוה לאחר החטא, סימן שהכל הוא השתלשלות חטא אדה"ר – החטא ותיקון החטא. יש בכך איזו התחלה של תיקון החטא. יש כמה פירושים מהן "כתנות עור", ויש פירוש שמדובר בעור הלויתן. לכן הבגדים טהורים – גם כי עור הדג לא מקבל טומאה, ויש גם דעה שהלויתן עצמו הוא דג טהור. לכאורה הפשט שהוא טהור, אם נאכל אותו בסעודת לויתן (כל ה"תורה חדשה" היא לגבי השחיטה, אבל הוא טהור לכאורה – לא פשוט, זו מחלוקת). בכל אופן, פשיטא שעור הדג לא מקבל טומאה, לכן גם כשהבגדים הם "בגדי עשו", אצל עשו הרשע, הן "החמודות"-טהורות. ראינו ש-חמד מתחיל מהעץ, מהארץ, יש גם בגדים, גם משיח, גם לחם מן הארץ. בדניאל יש עוד חמודות, "רב חמודות". קשור לארץ מצרים, ממנה העלינו רב ניצוצות – כנראה שהעלינו את כל חמודות מצרים. חמד מתחיל מ-חם – מצרים היא קליפת חם, אבל מוציאים ממנה את כל חמדת מצרים. דניאל איש חמודות ר"ת דא"ח – זו הכוונה כשאומרים ולומדים דא"ח. כל הכוונה של לימוד דא"ח היא המשכת הנשמה, שתהיה התגלות מלאה של דניאל איש חמודות, שהוא מלך המשיח לפי חז"ל.

נחזור ל"בגדי עשו החמודות": מה היתה הסגולה המיוחדת של הבגדים האלה? כתוב במדרש שעל בגדים אלה, שהתחילו מאדם הראשון, היו מצוירות כל החיות שבעולם. לכן נמרוד החל להיות גבור ציד. איך היה צד? לבש את הבגדים, עליהם היו מצוירים כל החיות, ואז החיות חשבו שהוא חיה ונמשכו אליו – כל החיות. כל החיות נאספו אצלו, וממילא צד אותן בדרך ממילא, בקלי קלות. כך המדרש אומר. איך עשו הצליח להוציא ממנו את בגדי עשו החמודות? קודם כל, רואים שבגדים אלה כוללים את כל החיות, וכנראה עם כל חיה גם פרק שירה שלה. בזמן האחרון, וכל השנים, מאד שמים דגש על פרק שירה, במיוחד בחינוך ילדים. כל ציורי החיות וכל פרק שירה נמצאים על הבגד. זה ציור אמתי, ולא סתם אמתי. איך עשו הצליח להוציא אותם מנמרוד? כתוב שהלך לנמרוד ובקש – בקשת תם – אם ירשה לו ללבוש את הבגדים בהשאלה. כנראה עשו היה גם מיוחס, ונמרוד היה אדיב כלפי עשו והשאיל לו את הבגדים שלו. זה סרט מצוין בשביל ילדים. נמרוד משאיל לתומו את בגדיו לעשו. עשו לחץ על הכפתור של האריה, שיש שם באיזה מקום, ואז בא אריה. כעת הוא בעל הבית, שלובש את הבגדים, אז הוא פשוט משסה את האריה בנמרוד – האריה הולך וטורף אותו, והוא נשאר עם הבגדים (ראש יהודי, ישראל מומר). כך עשו השיג את הבגדים. אבל כעת איך באמת קוראים לכל החיות? על ידי השירה שלהן, פרק שירה. הכל חמוד, סימן שגם כל ההתעסקות בפרק שירה היא חמד של דבר.

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הקדמה ל"לא תחמד", הדבור האחרון של עשרת הדברות, כנגד הדור האחרון, דרא בתראה. הקושיא היא היא קושית האבן עזרא, איך יתכן שילוד אשה לא יחמוד שום דבר. יש בזה כמה וכמה תירוצים במפרשים. האבן עזרא אומר שנגד הטבע שאדם יראה משהו יפה אצל החבר שלו ולא יחמוד. איך האבן עזרא מתרץ? הוא מביא משל, כנראה מהמדרש, של כפרי אחד שפעם אחת ראה את בת המלך. בת המלך היא יפהפיה ביותר, אבל הוא יודע טוב שהוא כפרי, איש פשוט בתכלית, וזו בת המלך, והיות שאין שום סיכוי בעולם – בשכל הפשוט של הכפרי הפשוט – נישט שייך כלל וכלל שלכפרי זה יהיה איזה עסק או מגע עם בת המלך, לכן הוא לא חומד אותה. יכול להיות שהוא קצת מתפעל מהיפי שלה, אבל הוא לא חומד אותה. הוא אומר שכך צריך להיות ביחס לכל דבר שהוא לא שלך, שהוא פשוט מופלג ממך. כלומר, לפי הראש של האבן עזרא צריכים להפליג כל דבר שהקב"ה לא זיכה אותך ולא הקנה אותו לך – אותו דבר מופלג ממך בעצם, בדיוק כמו שבת המלך מופלגת לגמרי מהאיש הכפרי. זה פירוש אחד, של האבן עזרא, אבל יש עוד פירושים לשאלה זו.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com