חיפוש בתוכן האתר

כ"ג טבת ע"א – ברית שמואל מ"מ פריימן – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

כ"ג טבת ע"א – ברית שמואל מ"מ פריימן – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "שאמיל".

 

א. שמואל מנחם מענדל = "אין מזל לישראל" = "הוי' עז לעמו יתן"

נפתח עם השם של הרך הנימול, שמואל-מנחם-מענדל שי'. שמואל על שם האבא של מוטי ע"ה, וזה גם השם של

הרבי המהר"ש, מנחם מענדל זה הרבי, שבעצמו נקרא על שם הצמח-צדק, שנקרא על שם רבי מענדלי ויטבסקער. ידוע מה שאנחנו דורשים כל פעם שקוראים לילד מנחם-מענדל, שכל המנחם-מענדלים בדור הזה הם הדור הרביעי, וממילא "דור רביעי ישובו הנה" – שיבת ארץ ישראל, בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בכל אופן, שמואל מ"מ זה גם המהר"ש והצ"צ, אבא שלו, ומ"מ זה הרבי. יש סיפור מפורסם שאנחנו אוהבים תמיד לספר על הרבי, שפעם שאלו את הרבי במה ההתקשרות – אנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון מהי התקשרות – והרבי אמר, התקשרות היא שתלמד מה שאני לומד, ואני לומד את הדא"ח של הרבי המהר"ש. כלומר, הוא אמר בפירוש שמי שרוצה להיות קשור אלי שיהיה קשור לרבי המהר"ש – שילמד את החסידות שלו. אם כן, הצירוף שמואל מנחם מענדל הוא צירוף מאד חשוב.

לאחר ההקדמה הזו נפתח עם הגימטריא של השם. כל פעם שיש מנחם-מענדל יש לנו הרבה גימטריאות, ויש הרבה גימטריאות יפות לשמואל בפני עצמו, אבל כאן יש צירוף מיוחד, שמצריך את חכמת הצירוף – לצרף את מנחם-מענדל לשמואל, יחד יוצא 709. מה המספר הזה אומר? דבר ראשון, אנחנו הרבה מזכירים את המספר הזה בהקשר למאמר חז"ל שהבעל שם טוב אוהב ודורש בדרכו המיוחדת – "אין מזל לישראל", שהבעל שם טוב דורש שהאַיִן האלקי הוא המזל לישראל. האין האלקי הוא כמו ששמענו במאמר של הרבי על ברית מילה, "היכל קדשך", עולם האצילות, שמוגדר "אין" (שרשו ברישא דאין, תענוג אלקי). עולם הבריאה, "ביתך", הוא יש בבחינת אפשרות המציאות, ואחר כך יש מציאות של כלל ופרט, בעולמות יצירה-עשיה, שתי בחינות של "חצריך" כמו ששמענו במאמר. אנחנו, כל נשמות ישראל – שיושבים כאן ושלא יושבים כאן, הרך הנימול – שרשנו הוא באין האלקי. כל שאר אומות העולם הן יש, אבל אנחנו אין, והאין הוא המזל שלנו, השרש שלנו והתוקף שלנו. זה מיסודי היסודות של הבעל שם טוב, שעל כל יהודי להזדהות עם האין האלקי, מזל ושרש הנשמה. "אין מזל לישראל" = שמואל מנחם מענדל (אין מזל = מנחם, נמצא ששמואל מענדל = לישראל), זו הגימטריא הראשונה. כלומר, באופן מיוחד בילד הזה יש את המזל גובר של גילוי האין האלקי, המזל של עם ישראל.

על פי הירושלמי כתוב שביום ההולדת של האדם המזל גובר, לכן הרבי – מנחם-מענדל – אמר שכל יהודי צריך לחגוג את יום ההולדת שלו. כאשר הוא חוגג, "נזכרים ונעשים", הוא מגלה וממשיך עוד יותר את המזל שלו, שיעזור לו בעבודת ה' כל השנה. הבן איש חי כותב שבכל שנה על האדם לחגוג את יום הברית שלו, שגם יש בו גילוי עצום שלמעלה משם הוי'. פעם, לפני המאמר של הרבי, כולם היו חוזרים בברית את המאמר שבסוף פרשת לך לך בתו"א – "בעצם היום הזה נמול אברהם". עכשיו יש הרבה חסידים, כמו ששמענו, שבברית חוזרים את המאמר של הרבי. צריכה להיות איזו השקה, נקודת קשר, וההשקה היא בכך שהרבי מצטט מהתו"א את הענין של "מי יעלה לנו השמימה" – ר"ת מילה וס"ת הוי', שהמילה היא בסוד א"ק למעלה מכל עולמות אבי"ע. גם א"ק הוא בכלל "אין מזל לישראל" – השרש, כתר עליון, שבכללות העולמות הוא א"ק. לכן יש התבוננות בחסידות שחמשת העולמות א"ק אבי"ע הם אין-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, אין במקום א"ק. לפעמים אומרים שאין הוא מה שמאיר בעולם האצילות, כי "אבא מקנן באצילות" ו"החכמה מאין תמצא", לכן כל עולם האצילות הוא עולם של אין, והיש מתחיל מהבריאה ומטה, אבל האין האמתי הוא א"ק, ועל כך כתוב שמילה היא למעלה משם הוי'. ברית מילה היא גילוי של א"ק בכלל ויסוד א"ק – המלך הדר (הברית היא הידורא דגופא), המלך השמיני ("למנצח על השמינית" שנדרש על ברית מילה. הדר הוא יוסף הצדיק, אות ברית קדש) – בפרט. כל זה הענין של "אין מזל לישראל".

מזל בגימטריא עז. אמרנו שהמזל גובר גם ביום ההולדת וגם ביום הברית. לכן יש ענין מדי שנה לזכור – "נזכרים ונעשים" – גם את יום ההולדת וגם את יום הברית. מזל שוה עז. עיקר ה"אין מזל לישראל" מאיר ביום ההולדת, בחינת מזל עליון, "נצר חסד", ממנו יונק אור אבא שעליו דווקא נדרש "אין מזל לישראל". המזל, העז, של יום הברית הוא סוד "ונקה", מזל תחתון (שיחסית ל"אין מזל" הוא "יש מזל", כנודע שאבא ואמא, חכמה ובינה, הם אין ויש. יש באלב"ם הוא סוד פרצוף היסוד, האות ברית קדש, וד"ל), ממנו יונק אור אמא, סוד רקיעא תמינאה (ששם שי עולמות דירתי צדיקיא נטרי בריתא לע"ל, ו-יג נהרי דאפרסמונא דכיא דשם כנגד יג בריתות שנכרתו על המילה), ודוק. מהפסוקים החשובים ביותר של עז בתנ"ך, הוא "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". מהפסוק הזה חז"ל אומרים "אין עז אלא תורה", שהתורה נקראת עז. כנראה שגם בתוך התורה גופא העז של התורה הוא דרגה מאד גבוהה, נקודת העצם של התורה, המזל של התורה. והנה פלא, החלק הראשון של הפסוק – "הוי' עז לעמו יתן" – עולה בדיוק "אין מזל לישראל", שמואל מנחם מענדל. "אין מזל לישראל" הוא מאמר חז"ל, אבל בתור פסוק בתנ"ך הפסוק הכי טוב של חשבון הרך הנימול לכוון הוא "הוי' עז לעמו יתן". מכח העז בא ההמשך – "הוי' יברך את עמו בשלום". בשביל השלום צריך עז. בצורה הכי פשוטה, אם אנחנו לא עזים כאן בארץ ישראל – עזים מול האויבים שלנו (עז = מול ע"ה, מול לשון מהול, ראה לקמן), וגם עזים בתוך עצמנו, וזה אולי העיקר, עזים בתוך עצמנו כדי למסד את התורה בחברה שלנו כאן בארצנו הקדושה – אי אפשר להגיע לשלום. מסר מאד פשוט – כולם רוצים שלום, אבל בשביל להגיע לשלום צריך להתחיל מעז, "הוי' עז לעמו יתן" ורק אז "הוי' יברך את עמו בשלום". ישראל עזין שבאומות. חושבים שיהודים הם כבש, ובאמת כתוב שאנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. לכאורה הזאבים הם העזים (הם סוג של כלבים, עליהם נאמר "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה"), אבל כתוב שכמה שאנחנו כבשה אנחנו העזים יותר מכולם. מצד אחד זה פלא אלקי, נס, שה' מקיים את הכבש בין שבעים הזאבים, אבל אותו נס מתלבש על נתון מסוים – צריכה להיות תשתית, בסיס, "יהב חכמה לחכימין" (בשביל לקבל משהו צריך להיות לו בסיס במציאות הקיימת) – אנחנו מקבלים את העז מלמעלה בגלל שגם אנחנו עזים בטבע שלנו (ומכח זה יקויים לעתיד היעוד של "וגר זאב עם כבש", כאשר יתגלה איך שבעצם הכבש הוא יותר עז מהזאב, ועד שהזאב יפחד מהכבש, "וגר" לשון פחד כנודע, ואזי הכבש יכבוש את כל שבעים הזאבים שלא ידעו שבעה, רק הכבש יהיה שבע – "צדיק אוכל לשבע נפשו", וד"ל). מי אמר "ישראל עזין שבאומות"? ריש לקיש, העז בין האמוראים. אותו אחד שהוא הכי עז בין חכמינו זכרונם לברכה, רבי שמעון בן לקיש, הוא האומר שישראל עזין שבאומות. זה מצד הגנים, מצד הטבע ממש, ובזכות כך שאנו עזים שבאומות אנחנו זכאים לעז שהקב"ה נותן לנו. על זה כתוב "הוי' עז לעמו יתן" – העז של התורה, התורה היא מקור של עז – ורק מכח העז מלמטה והעז מלמעלה (מזל עליון ומזל תחתון, דווקא בברית מילה מתגלה העז מלמטה, הטבע של "ישראל עזין שבאומות", דבר המתבטא בעזות האב למול את בנו הנוסך בבן את העזות למול את עצמו, לכרות מן המציאות את הרע, בעז ותעצומות, משך כל ימי חייו) "הוי' יברך את עמו בשלום". בלי העז אין שלום. זו גימטריא יפה של שמואל מנחם מענדל – "הוי' עז לעמו יתן", שהוא הוא "אין מזל לישראל", כאשר הקשר ביניהם הוא ש-מזל שוה עז.

 

ב. סוד המילה בסבא דמשפטים – נחש ונמלה וסוד החשמל

יש בזהר הקדוש כמה חלקים הכי עמוקים – רמה אחרת לגמרי של עומק, על פי פשט – כמו אדרא רבא ואדרא זוטא וספרא דצניעותא, שהם סגנון אחר ורמה אחרת של רזין דרזין. יש עוד חלק כזה בזהר, שנקרא "סבא דמשפטים" – שמגיע סבא אחד – הוא שייך לכל ברית מילה שיש בה סבא, כי תחלת חלק זה (שגדול בכמות, יותר מהאדרות וספד"צ) היא כוונה של ברית מילה. מתברר בהמשך שאותו סבא, שבהתחלה חושבים שהוא סתם עם הארץ, סוחר זקן, ובסוף מתברר שהוא לא פחות ולא יותר מאשר רב ייבא סבא, אחד הנשמות הכי גדולות, הנשמות המשיחיות שיש בזהר הקדוש, כמו שרשב"י מעיד עליו בסוף. האריז"ל אומר שהוא משרש קין, שלעתיד לבא, בימות המשיח, שרש קין עולה יותר גבוה משרש הבל. האריז"ל גם אומר שהיות שייבא הפוך זה אביי הוא באמת מתגלגל באמורא אביי. רב ייבא סבא בגימטריא רפחרפח ניצוצין, יש בו כח לברר את כל הרפח. האריז"ל אומר שה-רפח מתחלק ל-רב ניצוצין שביררו בגלות מצרים – שכעת קוראים עליה בתורה, צריכים "לחיות עם הזמן", עשר המכות וכו' עד יציאת מצרים, שם "וגם ערב רב עלה איתם" – ועוד פו ניצוצין שעבורם כל תקופת ההסטוריה (עד שהרבי אמר שנגמרה עבודת הבירורים, עבודה העוסקת בבירור שם אלהים = פו, ומעתה כל העבודה היא לגלות את שם הוי' ב"ה, וד"ל). זו בדיוק החלוקה של רב ו-ייבא סבא (פו) – במצרים ביררו את רב, ונשארו ייבא סבא ("אני אמרתי אלהים אתם") ניצוצות לברר במשך כל הדורות.

רב ייבא סבא התגלגל באביי, ואדמו"ר הזקן – שכבר נכנסנו להילולא שלו – העיד שהמוחין של הבעל שם טוב הם המוחין של אביי. בעולם הזה פוסקים כמו רבא, החבר של אביי, חוץ מששה יוצאים מן הכלל (שסימנם יע"ל קג"ם). אבל הבעל שם טוב הוא אביי, וכמו בכל הדברים – לעתיד לבא יהיה עולם הפוך, שיפסקו כבית שמאי ביחס לבית הלל, הכל כי שרש קין (שרש רב ייבא סבא) יעלה למעלה משרש הבל, ואז הכל יתהפך. בית הלל יודו לבית שמאי – כולם יסכימו פה אחד, לא תהיה יותר מחלוקת – כולם יסכימו שהשמאל יעלה למעלה מהימין. בעולם הזה עיקר העבודה היא "לאכללא שמאלא בימינא", לכלול את השמאל בימין, אבל לע"ל השמאל יעלה למדרגה בה "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", השמאל הופך להיות יותר ימין מימין, הופך לימין הקיצוני ביותר. אין ימנים קיצוניים, אם יש ימין קיצוני סימן שהוא משרש שמאל, כי רק השמאל יודע מה זה להיות קיצוני (סוד יצחקקץ חי, שהוא "קץ הימין" דווקא, חיים נצחיים, קץ עליון בו כולא ימינא, ימין קיצוני, על דרך ה"שלום אין קץ" שיביא מלך המשיח) – זה משיח. מתחיל מקין, אחר כך עובר לרב ייבא סבא, עובר לאביי ואז עובר לבעל שם טוב וממנו למשיח. הבעל שם טוב הוא שמאל? הוא הרי חסיד, מקור החסדים, אלא שהוא התגברות החסדים – הימין הקיצוני האמיתי, התגברות החסד, חסד ללא גבול הנמשך למטה בעולם הזה דווקא (סוד גבורות גשמים, משיב הרוח ומוריד הגשם, כידוע פירוש הבעש"ט בזה. והוא בא מכח היראה-עילאה דווקא, שרש השוב של פנימיות אבא פנימיות עתיק, שעל כן לא היה מי מעולם שהתדמה לו במדת היראה שלו דווקא, ודוק). זה בא מאביי.

כל זו רק הקדמה, שיש חלק בזהר שנקרא "סבא דמשפטים", ואיך הוא מתחיל? שהיה רבי יוסי (= פו) – שבחבריא קדישא של רשב"י הוא כנגד המלכות (כמו שהאבא של הרבי דורש את שמות התנאים בכל הזהר לפי איך שהם יושבים באידרא) – הוא הלך בדרך, והתלוה אליך חד טעייא. כמו שהיום יש לכל אחד רכבים, אז רכבו על חמורים – כל אחד רכב על חמור. שני יהודים נפגשים ביחד – מתחילים לדבר. היתה דרך ארוכה, וכל הזמן הסבא-הטעייא שואל את רבי יוסי – תנא חשוב – חידות, כל מיני דברים שעולים בדעתו. כתוב שם שהוא שואל אותו חמש חידות מוזרות, משונות לחלוטין, והוא לא יודע מה לענות – דברים מוזרים. שניהם מגיעים לפונדק, ולשמחתו של רבי יוסי הוא פוגש את החבר שלו רבי חייא – שהוא כנגד היסוד (הצדיק חי עלמין, אבר חי בעבודת השי"ת), המלכות פוגשת את היסוד – והוא אומר לו, אני כל כך שמח שפגשתי אותך, אתה לא יכול לשער. כל הדרך הלכתי עם הסבא הזה שציער אותי, שאל אותי כל מיני שטויות. רבי חייא, שהוא דרגה אחת יותר, שואל – מי הוא הסבא? הוא נמצא כאן? אני רוצה לראות אותו. רבי יוסי אומר שהוא נמצא, מאכיל את החמור שלו למטה, ורבי חייא אומר לקרוא לו. הם מתחילים לדבר – משהו ארוך – עד שהסבא מתחיל לשפוך רזין דרזין דאורייתא, ובסוף מתברר שזה לא פחות ולא יותר מאשר רב ייבא סבא. בסוף כל הסיפור, אחרי שמנשקין אותו וכו' – כסגנון הזהר, שאילו לא באנו לעולם הזה אלא רק כדי לשמוע את הסודות הללו דיינו, ומבקשים שכמו שאתה חקוק בנשמתנו ולא נשכח אותך לעולם כך תחקוק אותנו על לבך וכו' – חוזרים לרשב"י ומספרים לו את כל הסיפור. רשב"י אומר להם – אשריכם, אשריכם, אשריכם. אשריכם ששמעתם את הסודות, וגם אשריכם שהוא לא הקפיד עליכם, למרות שבהתחלה אמרתם שהוא בור ומשוגע וכו'. אשריכם שעבר בשלום ולא הקפיד – במיוחד אחד שהוא משרש קין, הקפידא שלו מסוכנת.

כל ההתחלה היה חמש חידות – סיפורים, דבורים שטותיים כאלה. הדבור הראשון היה שיש נמלה אחת שיושבת בין שיני הנחש ואין לה מנוחה ורק לפעמים כשהנחש קצת נח וכיו"ב יש קצת מנוחה לנמלה בפה של הנחש. מה זאת אומרת? מי זה הנחש ומי זו הנמלה בתוך הפה של הנחש? אחר כך יש עוד כל מיני סיפורים כאלה, עד שמגיעים לאחרון, החמישי, שהוא משהו יותר מפורסם – שאני מכיר עולמיתא שפירתא דלית לה עינין, איזו נערה יפהפיה שאין לה עינים, ויש סיפור שלם על הנערה הזו, שיורדת ועולה בכל עת, ומתקשטת מקישוטים שלא היו במציאות. כל מיני ווערטלאך מאד מוזרים. בסוף, כשהוא הגיע ל"עולימתא שפירתא" – החידה-הספור האחרון – רבי יוסי כבר חשב שהסבא יצא מדעתו. בכל אופן, הדבר הראשון – הסיפור של הנמלה שיושבת בתוך הפה של הנחש. אומרים בחסידות שזו הכוונה העמוקה של ברית מילה, מה שעכשיו עשינו. עשינו איזה תיקון לנמלה שבין שיני הנחש. יש כל מיני הסברים מה זה יכול להיות, אבל הדבר הפשוט הוא – כתוב שבברית מילה מתגלה סוד החשמל. חשמל על פי פשט הוא "עתים חשות עתים ממללות", אבל כתוב שיש באמצע "מל" לשון מילה. לפני מל מלשון דבור, "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו", בין השתיקה ובין הדבור צריך להיות ברית מילה – כריתת הערלה באמצע. רק כאשר אתה כורת את הערלה אתה יכול לעבור משתיקה לדיבור. כל זמן שלא עשית ברית מילה, גם ובעיקר בלב – "ומלתם את ערלת לבבכם", המילה, ואז "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", הפריעה מלמעלה – אי אפשר לפתוח את הפה ולדבר. מי זה נחש ומי זו הנמלה? כתוב שנחש זה נ-חש ונמלה היא נ-מל.

על מילה, נ-מל, כתוב אצל אברהם "ונמלתם". יש מחלוקת בין המדקדקים אם נמל הוא שרש נפרד משרש מול, שרש מילה בכל מקום. הרד"ק אומר שהם שני שרשים קרובים אך שונים זמ"ז. אדה"ז במאמר בתו"א לפני "בעצם היום הזה" מסביר חידוש, על פי דקדוק, שמילה היא לשון "מול", שברית מילה היא התגלות, כמו דבר שעומד מולך (יש בתנ"ך 26 "מול", כמנין שם הוי' ב"ה, יה בתורה ו-וה בנביא, כאשר רק ה"מול" האחרון הוא לשון ברית מילה – "על כל מול בערלה" עיי"ש בירמיהו ודוק. ה"מול" הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "היה אתה לעם מול האלהים" – משה, שנולד מהול, הוא מול האלהים, האלהים מתגלה לו לעשות משפט). באמת כך על פי דקדוק, כי שרש מילה הוא מול – כך כתוב ברד"ק ובכל המפרשים כנ"ל. ברגע שמלים יש התגלות, שפתאום משהו מופיע מולי – גלוי העטרה (העטרה = טוב ברובע, גלוי = ז ברבוע, הממוצע = אחד ברבוע, סוד יג בריתות שנכרתו על המילה), גילוי אור החשמל – אור פני אל (חשמל = אור פני אל כנודע). לכן "מל ולא פרע כאילו לא מל" – באמת עשית מל לשון מילה, חיתוך הערלה הגסה, אבל לא עשית מל לשון מול, כי אין עדיין גילוי שלם. רק על ידי הפריעה המל הופך להיות  מול, ולכן כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל" – לא השלים את ה"מל", לא הגיע ל"מול". אבל מה השרש של "ונמלתם"? רש"י אומר שבא מאותו שרש, רק שתי הטיות, אבל הרד"ק אומר שיש שני שרשים, מול ו-נמל (ודוק שמול נמל משלימים זא"ז ל-יד ברבוע. מול נמל בה"פ = 10 [ד במשולש] פעמים שדי, בר"פ = כד [ד בעצרת] פעמים שדי – שדי שם היסוד, האות ברית קדש, ודוק).

 

ג. שמונה שרשים בשער מל; שמואל מנחם מענדל = חסר-שלם-מלא = מזבח קרבן ריח ניחוח

אם כבר אמרנו את שיטת הרד"ק נאמר יותר בדרוש של ברית מילה. לפי ספר השרשים של הרד"ק יש בעצם שמונה שערים שונים של השער מל. מאד יפה, כי אפשר לכוון אותם כנגד שמונת ימי מילה. כל הענין של שמונת ימי ברית מילה – כמו ששמענו קודם גם במאמר הרבי, והוא כמאמר חז"ל ידוע – שברית מילה היא ביום השמיני כדי שתעבור עליו שבת אחת, למעלה משם הוי' ("שבת להוי'"), א"ק שלמעלה מאצילות, ועד לבחינת "יחיד" שלפני הצמצום, שלמעלה מ"אחד" שלפני הצמצום (שהוא כנגד אצילות, אדם דאצילות, בעוד יחיד הוא כנגד א"ק). כשיש שער של שתי אותיות, מל, איך מתבוננים כמה שרשים של שלש אותיות יוצאות ממנו? כשלומדים דקדוק, ורוב השרשים אצל המדקדקים הם בני שלש אותיות (שרשים יוצאי דופן, של ארבע אותיות, בדרך כלל מחלקים לשתי מילים, כמו חש-מל), ושער בספר יצירה הוא שתי אותיות. כמו שהמלבי"ם מסביר ב"אילת השחר", הקדמתו לחומש – כדי להגיע משער לשרש אפשר להוסיף על שתי האותיות (בהתחלה, באמצע או בסוף) אחת מאותיות האמנתיו, שהן אותיות שנופלות מהשרש וממילא השער הוא אותו שער. אלה כללים פשוטים בדקדוק, למי שמכיר. לעניננו, יש בדיוק שמונה שרשים בתנ"ך משער מל. נאמר אותם לפי סדר האלף-בית:

אמל (אומלל – ה-ל היא כפל, והשרש אמל). הצד השוה, שיש בכל השרשים הללו משמעות של כריתה (כך מסבירים הרד"ק ושאר המפרשים), יש כריתה לטובה (כריתת ברית היא חיובית ביותר) ויש כריתה לרעה (נפשית, פסיכולוגית, שאדם מרגיש את עצמו כרות), ממש דבר והיפוכו, כמו שכתוב בפרשת מילה גופא, שה' כורת ברית עם אברהם אבינו, ואומר שכל מי שלא מל "ונכרת" ("וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר") – או כריתה חיובית או כרת, "את זה לעומת זה עשה האלהים". כרת אותיות כתר, שרש מאד גבוה. דוד המלך אומר על עצמו "חנני הוי' כי אמלל אני רפאני הוי' כי נבהלו עצמי" – "חנני הוי' כי אמלל אני = דוד פעמים דויד, "רפאני הוי' כי נבהלו עצמי" = נ (אות ה-דוד בסדר הא-ב) פעמים דוד ("רפאני הוי' כי נבהלו" = לה פעמים דוד, "עצמי" = יה פעמים דוד), כל הפסוק = נכד פעמים דוד, רמז למשיח בן דוד. "חנני הוי' כי אמלל אני" = רבי יוחנן (= נכד דוד בה"פ [כל הפסוק = נכד דוד בה"כ]!), שדווקא הוא, באומללתו (שמתו עליו בניו, והוא נשא את עצם בנו הקטן כו'), ממשיך את ה"חנני הוי'", ודוק.

אחר כך יש המל – קול המולה, קול תשואות ע"ד תשואות חן. בברית מילה ה' אומר לאברהם – עד עכשיו היית אברם וכעת אתה נקרא אברהם, כדי שתהיה "אב המון גוים". הביטוי "אב המון גוים" מופיע פעמיים, וכתוב שיש קשר בין המן ל-המל (חילוף למנר) – המון כמו המולה. כנראה כשעושים ברית יש קול המולה, קול מחנה, במיוחד אם צועקים אחר כך "יחי אדוננו" (סוד גילוי העטרה – אין כתר אלא למלך – מלך המשיח). למנהג הספרדים אומרים ג"פ יג מדות הרחמים – צריך שיצא "קול המולה כקול מחנה".

השרש השלישי הוא מהל – "סבאך מהול במים". משום מה המילה "מוהל" לא מופיעה בתורה, אין בתורה מהל בקשר לברית מילה בכלל, אך משום מה אומרים מוהל בברית. השרש מהל מופיע סה"כ פעם אחת בתנ"ך, בפסוק "סבאך [המשקה שלך, היין שלך] מהול במים". עשו עול במשפט, כמו שמוכרים חלב עם מים, ככה מכרו מים עם יין. האריז"ל אומר שכדי להמתיק את היין לכתחילה צריך למזוג בו מים. לא שהמוכר ימהל ברמאות, אבל הקונה צריך למהול כדי שהיין לא יזיק. יש משהו חיובי במהילה – להמתיק את הגבורות בחסדים, את היין במים. כנראה שגם למוהל קוראים כך כי עושה בברית איזו פעולה של מהילה. אפשר לומר שה-ה היא המשכת ה חסדים כדי להמתיק את הגבורות, את הדם של ברית המילה. בכל אופן, זה עוד שרש שקשור לענין.

אחר כך יש מול – עיקר השרש של ברית מילה, גם למול וגם גילוי מול כנ"ל.

אחרי מול יש שרש שלכאורה לא מבינים מה יכול להיות הקשר שלו – מלא. כנראה שמשהו מתמלא כאשר עושים ברית מילה. שוב, המדקדקים אומרים שלכל השרשים של מל יש קשר לפעולת כריתה, חיתוך, וכיוצא בזה. מה הקשר ל"מלא"? יש מי שמפרש את הפסוק באיוב "בלא יומו תמלא" ("בלא יומו תמלא" = משיח בן יוסף, וד"ל), שכמו בצמח – כשהצמח או הפרי מתמלא הוא נופל. גם כשאומרים "את מספר ימיך אמלא" – משהו חיובי – ברגע שמשהו התמלא הוא נגמר. כך מסבירים שיש משהו במלה "מלא" שיש בה משמעות של כריתה, והפסוק הנ"ל אומר זאת יותר ברור.

אם דברנו על "מלא" נחזור לגימטריא של שמואל-מנחם-מענדל: אמרנו שהכל קשור לסוד החשמל. יש שלם ויש מלא. ומה ההבדל ביניהם? כתוב שההבדל בין להיות שלם ללהיות מלא ששלם הוא על שם הכלי ומלא על שם האור, כמו בפסוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום", ממנו לומדים חז"ל – בחותם ששה סדרי משנה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". הכלי הוא השלום-השלם, והברכה ממלאת אותו – "מלא ברכת הוי'". בפשט, דבר שלם הוא כלי בלי חורים, וממילא התוכן שלו לא הולך לאיבוד, לא נשפך החוצה. שלם אומרים על הגוף, ואם אומרים שהנשמה שלמה – היא שלמה על מנת לקבל אור מלמעלה. כעת כבר היארצייט של אדמו"ר הזקן, והכל הוא לפי התניא. החת"ת של כד טבת בתניא הוא "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (מאמר של ריש לקיש), ואדה"ז, בעל ההילולא, אומר שהעזר הוא האור שהקב"ה נותן לנפש האלקית – שהקב"ה נותן מנה מיוחדת, תוספת אור לנפש האלקית, כדי שהנפש האלקית תוכל להתגבר ולנצח את הנפש הבהמית, היצר הרע. זאת אומרת שכאן הנפש האלקית היא הכלי לקבל אור עוד יותר נעלה, שעליו נאמר "הקב"ה עוזרו" (הכל בסוד כ"ל צמ"א: כלי לבוש צלם מח אור כנודע שגם המח, בחינת הנפש האלקית שעיקרה מוחין, ביחס לעצם האור לכלי יחשב). על כך אני יכול לומר שצריכה להיות נשמה שלמה – שלמות – כדי לקבל אור יותר נעלה. שוב, השלמות היא תמיד תנאי בכלי, כדי שהוא יוכל להכיל את האור, והאור ממלא את הכלי – "מלא ברכת הוי'". לפי כל זה יש רמז מפורסם במלא חשמל, שאם הכלי לא שלם הוא חסר, לכן מסבירים ש-חש על שם הכלי ו-מל על שם מילוי הכלי – כך אכן יוצא בפשטות מכתבי האריז"ל. והנה, חש ר"ת חסר-שלם, הכלי מתחיל חסר וצריך להשלים את המחסור, ורק כשהוא שלם הוא נעשה מלא, מל. חסר-שלם-מלא בגימטריא עולה שמואל-מנחם-מענדל, "הוי' עז לעמו יתן" (כדי להשלים את החסר צריך עז – "הוי' עז לעמו יתן" – ואזי נמשכה הברכה לכלי השלם – "הוי' יברך את עמו בשלום". ברכה היא הממוצע, בקירוב האפשרי, בין עז לשלום, ודוק).

עוד דבר פלאי שעולה אותו מספר, והוא גם בנוי על אותו הגיון: כשהאבא מביא את התינוק לברכי הסנדק – שהמוהל ימול את הבן שלו – כתוב שיש בכך מסירות נפש, כמו בהקרבת קרבן על גבי המזבח, ודווקא לכן הברית היא כל כך שמחה, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". זו מצוה שהתקיימה מאז ומתמיד במסירות נפש מתוך שמחה. כתוב שגם בקרבן יש שלשה שלבים – זה ציור, התבוננות. קודם יש מזבח, אבל המזבח הוא כמו שלחן, ואם אין סעודה – כמו שאומרים, אם אין לחם לשים על השלחן – אם אין קרבן לשים על המזבח, המזבח חסר, יש מחסור. ברגע שיש קרבן לשים על המזבח – לחם על השלחן – הוא כבר שלם. אבל מה ממלא אותו? בשביל מה יש קרבן? מה הוא פועל? בלשון התורה, הקרבן פועל ריח ניחוח, כשהקרבן עולה – "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף" – נמשך ריח ניחוח (לשון נחת-ירידה). כל קרבן הוא העלאה מלמטה למעלה, ומה שיורד – עיקר התכל'ס – הוא גילוי של ריח ניחוח, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". רק אז הכל מתמתק – הקרבן מצד עצמו עדיין לא מתוק, אבל התכלית היא  שעל ידי הקרבן שהמציאות תתמתק. בציור כאן יש בסיס, מזבח – שגם בפני עצמו צריך להיות שלם, אחרת הוא פסול, אבל השלמות האמיתית שלו היא קרבן, והברכה (ה"מלא ברכת הוי'") היא ריח ניחוח. נעשה גימטריא: מזבח קרבן ריח ניחוח, גם עולה בדיוק אותו מספר, חסר-שלם-מלא, שמואל-מנחם-מענדל, "אין מזל לישראל", "הוי' עז לעמו יתן".

עד כאן מאמר מוסגר, אמרנו חמשה שרשים – אמל, המל, מהל, מול, מלא. תכלית ברית המילה היא להתמלא, תכלית החשמל, תכלית הנמלה בפה הנחש כדלקמן. אחר כך יש עוד שרש, של "מי ימלל גבורות הוי'" – מלל, לשון מלילות וגם מילול. שרש מול הוא לא דבור, לא ה"עתים ממללות" שחז"ל דרשו על חש-מל, אלא ברית מילה או התגלות מול. דבור הוא משרש אחר – שרש מלל, "מי ימלל", "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה". גם כשכתוב "אין מלה בלשוני", בלי ל כפולה, יש דגש ב-ל, כי השרש הוא עם ל כפולה. בסגנון הרד"ק יש בכך שני ענינים – גם למלל-לכרות וגם לדבר. מה הקשר בין דבור לכריתה? (כתוב שהכל כאן כריתה). כתוב שדבור הוא חתוך אותיות. עיקר כושר הדבור הוא חתוך אותיות. גם "היום יום" של היום הוא "מי בנאומו". צריך להפיץ יהדות בעולם – היום ההפצה היא להפיץ משיח לעולם, להביא את המסר של משיח לעולם – מי בכספו, מי בעטו, מי בנאומו. יש גם סיפור בחב"ד על ברית המילה של הרבי הקודם, שבברית ברכו אותו הסבא, הרבי המהר"ש, שיזכה לומר חסידות ב"שפה ברורה", בלי לגמגם. דבור צריך להיות בשפה ברורה – חתוך אותיות נכון. זה ממש פשט, ככה מסבירים את הקשר בין כריתה לדבור (שעל כן דבור, בפה, לשון קשה, מה שאין כן אמירה בלב, ודוק). כמובן, כאשר הבעל שם טוב אומר חש-מל-מל ה"מל" הראשון הוא כריתה והשני דבור, אבל כאן מסבירים הכל ככריתה. אם כן, מלל הוא כבר השרש הששי, ויש עוד שני שרשים.

אמרנו שלפי הרד"ק נמל הוא שרש בפני עצמו. גם למי שסובר ש"ונמלתם" הוא משרש מול יש שרש נמל בפני עצמו – השרש של נמלה. בכל התנ"ך הנמלה מופיעה רק פעמיים. פסוק אחד אומר "הנמלים עם לא עז" ואף על פי כן הן כל כך חרוצות שהן אוגרות בקיץ הרבה תבואה וכל אחד צריך ללמוד מהן. לכאורה אם הנמלים "עם לא עז" הן לא קשורות לעם ישראל שהן "עזין שבאומות", הקשורים ל"אין מזל לישראל", כח של עז. פסוק שני אומר "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם". בפרק שירה לכל דבר יש שירה שהוא שר לקב"ה, ושירת הנמלה היא הפסוק הזה. שירת הנמלה היא "לך אל נמלה עצל", סימן שהנמלה היא תיקון מדת העצלות. בעל התניא, בעל ההילולא של היום, כותב בתניא פ"א שביסוד העפר דלעו"ז – הכי גרוע בלעו"ז, היפך החיים – יש שתי מדות רעות, עצלות ועצבות. לעצבות קוראים היום דכאון בנפש, והיא זוג עם עצלות. התיקון של העצלות היא להתבונן בנמלה – "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם". זו שירת הנמלה. יש גם שירה לנחש. הרי אמרנו שחשמל היינו נחש-נמלה. מה שירת הנחש בפרק שירה? פסוק שאומרים שלש פעמים ביום ב"אשרי" – "סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים". באשרי יש עשר הויות, כל אחד עם ניקוד אחר לפי הספירות, והעיקרי הוא שם הוי' של "סומך הוי' לכל הנפלים" – בניקוד חולם, ניקוד התפארת, עיקר הרחמים של הוי' (שם הרחמים) שסומך נופלים (כאשר החולם הוא "נקודה לעילא", שעולה עד הכתר להמשיך משם את יג מדות הרחמים, סוד יג הבריתות שנכרתו על המילה). ממי שומעים זאת, מתבוננים ושומעים כיוצא מפיו? מפי הנחש, שזו שירתו לבורא עולם, מפני שכרתו לו את הרגלים – עשו לו ניתוח כריתת רגלים רח"ל – והוא אומר שגם אחרי כריתת הרגלים הוא אומר שעדיין בוטח בה' ש"סומך הוי' לכל הנופלים" (והרי "דרך נחש עלי צור", הוא אמנם הולך על גחון אבל הוא הולך חיש מהר, סוד חש דחשמל). לפי זה, סוד החשמל הוא שני פסוקים אלה – לומר "סומך הוי' לכל הנופלים" ומיד לומר "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם", הנמלה בתוך פה הנחש. בכל אופן, השרש השביעי של מל הוא נמל, נמלה, ולפי הרד"ק שייך גם ל"ונמלתם". אגב, במאמר מוסגר – נמל של אניות אינו מילה בתנ"ך אלא לשון  חכמים. בתנ"ך יש רק נמלה.

אחרון אחרון חביב, השמיני, הוא בתוספת ת לפני המל – תמל, תמול שלשום, אתמול. אם כן, יש איזה קשר בין ברית מילה לאתמול (עכשיו בהתוועדות, הברית כבר היתה אתמול, אבל זה המשך ישיר). למה נקרא אתמול? כי מה שהיה אתמול הוא עדיין מול העינים – כך מסבירים פשט. לכן בעברית בלשון הקדש על מה שהיה אומרים "לפנים" (שהיה, לא שיהיה). הייתי חושב ש"לפנים" היינו הפנים קדימה, אבל בעברית "לפנים" הוא מה שהיה, כי הוא מול הפנים – אני רואה אותו. העתיד הוא חשוך, איני רואה אותו, לכן הוא כמו אחור (מחר). יש מאמר מפורסם של הרבי הקודם שהעבר מלמד את העתיד – אני צריך לראות את העבר כדי ללמוד לגבי העתיד, "אין חכם כבעל הנסיון" והנסיון הוא בעבר. אז תמול הוא על שם מול, שהוא עדיין קרוב. יש פסוק באיוב "כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ". כתוב שפירוש שם של "תמול [אנחנו]" הוא צעירים – כאילו שנולדנו רק אתמול, מאד מתאים לברית. מי שצעיר, "כי תמול אנחנו", שאנחנו כל כך צעירים שנדמה שנולדתי רק אתמול – יכול להיות לפני שניה, כמו כעת, שאתמול היה לפני רגע – הוא גם ב"ולא נדע" למעליותא, שזוכה לאיזה גילוי של רדל"א. מי שרוצה להתחדש, להיות צעיר, צריך לעשות לעצמו ברית מילה ואז הוא נעשה "כי תמול אנחנו ולא נדע". באמת כתוב שהתינוק לא יודע מה נעשה איתו, זו מסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת, "כי תמול אנחנו ולא נדע".

יש מי שחותכים לו את הערלה ומרגיש נורא אומלל, שחתכו לי. המפרשים אומרים שהתגובה הראשונה לכריתה היא חולשה – שנמשכת לאורך ימים – חולשא דגופא תוקפא דנשמתא. כמו שיש היום, ר"ל, שמתנגדים לברית מילה, כי אומרים שמחלישה. אכן, הרמב"ם (שיוצאים מיום ההילולא שלו, כ' טבת) כותב במו"נ שטעם ברית מילה הוא להחליש את התאוה. אבל יש אחד שהוא בעל תאוה, הוא בהמה – כמו ששמענו במאמר של הרבי – והוא נורא אומלל כשמחלישים לו את התאוה. זה השרש הראשון, אמל. סנבלט שנא את היהודים (סנ-בלט, הוא שנא את החותם בולט של הקדושה, את האות ברית קדש), והוא אומר "מה היהודים האמללים עשים היעזבו להם היזבחו היכלו ביום היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות". הוא ראה כמה יהודים שמתחילים לבנות את בית המקדש – כמה משיחיסטים – והוא אמר שהיהודים האומללים האלה לא יצליחו לעשות כלום. היה לסנבלט חבר טוביה – שני חברים טובים, שדברנו עליהם כמה פעמים – ושניהם ניסו ככל יכולתם למנוע מהיהודים את המשימה המשיחית שלהם, את החזרה לירושלים ובנין חומות ירושלים ובנין המקדש. הביטוי שם הוא היהודים האומללים. הרושם שהיהודים אומללים, במיוחד כשמנסים ליזום משהו, הוא רושם שנשאר עד עצם היום הזה. אם כן, צריכים להפוך את היהודים האומללים למכבים וחשמונאים (ואז מתגלה ה"חנני הוי' כי אמלל אני" למעליותא, סוד מתתיהו בן יוחנן ויוחנן בן מתתיהו, "מסרת גבורים ביד חלשים", ודוק).

לפי לשון הקדש, בספר השרשים, מה בא אחרי שרש נמל? נמר. על הנמר כתוב "הוי עז כנמר", ועל הנמלה כתוב "הנמלים עם לא עז". פלאי פלאים, שדווקא מהנמלים, "עם לא עז", צומח "הוי עז כנמר" – הלכה ראשונה בשו"ע (כך בעל ההילולא פותח את השו"ע). מיהודה בן תימא – גלגול יהודה המכבי – אומר "הוי עז כנמר". היום עושים אנימציה במחשב, אז כדי להדגים צריך לעשות אנימציה – אפשר בקלות – שרואים נמלה קטנה ובהדרגה, לאט לאט, היא הופכת להיות נמר. אני מבקש מהחבר'ה הטובים שלנו שיעשו אנימציה זו, שהמנמלה נעשה נמר, ואז רואים את הזיקה ל"ישראל עזין שבאומות". בכל אופן, יש כאן מגוון יפהפה של שרשי מל, כנגד שמונת ימי מילה.

 

ד. הנמלה בפה הנחש – פירוש האר"י ופירוש החסידות (תיקון שפינוזה)

נחזור לברית מילה: מה זה הסוד של הנמלה בפה הנחש, הסיפור של הסבא דמשפטים. אפשר לראות-להמחיש גם את זה – נמלה בפה הנחש, שאין לה מנוחה שם. מה היא עושה שם? מה הקשר? הפשט בזהר, לפי האר"י הקדוש, מוסבר שהנחש הוא הסטרא-אחרא והנמלה היא אחד שהסטרא-אחרא כאילו טורפת, לא טורפת לגמרי, אבל מחזיקה אותו בפה ולא נותנת לו לנוח, כמו כף הקלע. הנמלה היא גלגול נשמה של אחד של התעסק בעולם הזה במצות "פרו ורבו" – לא הוליד ילדים – לכן קשור לברית מילה. "פרו ורבו" זה עסק, ואחד שלא התעסק בעולם הזה ב"פרו ורבו" הוא הנמלה שנמצאת בפה הנחש, והנחש זורק אותו – כמו בכף הקלע – ולא נותן לו לנוח. עד שבא היבם – קשור לאחד הסודות העמוקים בקבלה, סוד היבום – ומתקן את הנמלה, וממשיך את הנשמה בתוך הילד שהוא מוליד מהיבמה. זה הפשט של האר"י בסיפור-בחידה של הנמלה בפה הנחש.

יש בחסידות פירוש אחר לגמרי, שהצד השוה הוא שהנחש הוא הסטרא-אחרא, אבל מפרש שהנמלה היא צדיק הדור, חכם הדור ("ראה דרכיה וחכם", סימן שהנמלה היא החכם באמת, חכם הדור, ממנה לומדים חכמה), הרבי מלך המשיח הוא הנמלה. ודאי בשביל הורים משיחיסטים הפירוש הזה יותר מענין – צריכים להבין אותו. בפירוש זה כנראה הנחש הוא לא בדיוק כף הקלע אלא משהו אחר – אולי דומה, אבל אחר. השאלה היא מה עושה הרבי מלך המשיח, שהוא הנמלה הקדושה, בתוך הפה של הנחש-הסט"א? הנחש הוא לא סתם סט"א שם, בעולמות הרוחניים הטמאים, אלא מסמל מישהו בעולם הזה. כתוב שהנחש – לשון ניחוש – הוא הפילוסופים הכי מעמיקים, האפיקורסים, של העולם הזה. תכל'ס הנחש יכול להיות גם ראשי ממשלה – כל מי שמקדמים את הכפירה בעולם. יתכן שזו האקדמיה, יתכן שזו הכנסת. כל מי שלוחם לקדם כפירה, אבל לא סתם, אלא כי הוא באמת פילוסוף ו'מאמין' חזק בכפירה שלו.

הכל בהשגחה פרטית. קודם, לפני כמה דקות, מישהו שאל מה אני חושב על בן גוריון, האם היה יותר טוב מביבי נתניהו או לא. אמרתי שלא הייתי רוצה את בן גוריון, אבל בכל אופן אני חושב שהוא יותר טוב. קודם כל, אולי הוא יותר ישר – איני מכיר לא את זה ולא את זה לעומק. אני חושב שהממסד כרגע הוא מושחת מכל הבחינות, ויתכן שהוא היה פחות. חוץ מזה, המורל בצבא ירד פלאים – מדיניות מוכתבת, על פי השקפת עולם – והוא היה יהודי יותר גאה, הצבא היה יותר חזק, אף שלא הייתי בוחר בו. אז הוא שאל – אם אתה אומר שבן גוריון יותר טוב מכל ראשי הממשלה כעת, אז מה הבעיה איתו? לא ענין את השואל תורה ומצוות, רק מנהיג טוב. כמובן שאנחנו חושבים שלא יכול להיות מנהיג טוב באמת בלי תורה (אין טוב אלא תורה ואין אמת אלא תורה). אבל אמרתי לו ווארט חשוב שלא כולם יודעים, שלבן גוריון היה צד השוה, מכנה משותף, עם מי שנחשב ליהודי הכי חשוב במאה השנים האחרונות – אלברט איינשטיין, שכל העולם היהודי גאה בו, שהמציא מה שהמציא ועשה מהפכה במדע, היהודי הכי חכם בעולם. אולי היום כבר עבר, כי סין בהתקדמות, אבל לפני עשר שנים כשיהודי היה מגיע לסין היו כמעט משתחוים לו – היו קוראים לו איינשטיין! מיד אחרי ששת הימים, כשהשווער שלי עבר ברובע היהודי הערבים יצאו מהבתים והחנוית שלהם והשתחוו לו אפים ארצה. המצב הזה השתנה, יתכן שגם בסין המצב השתנה (אבל אולי לא). בכל אופן, אמרתי לאותו יהודי – מה המכנה המשותף בין אלברט איינשטיין לדוד בן גוריון? היה להם מכנה משותף מאד חזק, שניהם אמרו בפה מלא כמעט אותן מילים, אותו משפט. כששאלו אותם לגבי אמונה באלקים, שניהם אמרו – בנפרד, בלי תיאום ביניהם – 'אני מאמין באלקים של שפינוזה'.

ברוך שפינוזה = אבישי בן צרויה = ובחרת בחיים. שפינוזה לא האמין באלקים פרסונלי וממילא לא האמין בבחירה חפשית אלא בדטרנמניזם, והוא אמר שכל היקום הוא מחשבה והתפשטות, ושבעצם הם דבר אחד. למה אמרנו את כל זה? כי זה הנחש של הסבא דמשפטים. היו גדולי הפילוסופים – כתוב שמשיח צריך לתקן את כולם, ואחת הנשמות שהוא צריך לתקן היא ברוך שפינוזה. אחד התיקונים החשובים של מלך המשיח הוא לתקן את נשמת ברוך שפינוזה. כאן כתוב בחסידות שזה הפירוש של הנמלה הנמצאת בפה הנחש בבחירתה החפשית. אם זו נשמה שצריכה תיקון שמים אותה בכף הקלע, אבל לפי פירוש החסידות הנמלה בוחרת ללכת לפה הנחש – הצדיק נכנס לתוך החקירות של הפילוסופים הכופרים בהשגחה פרטית, בבחירה חפשית וכו'. כמה שהוא עמוק, ברוך שפינוזה, עד שגדולי הפילוסופים בדורות שאחריו הודו ולא בושו לומר שאיננו יורדים לסוף דעתו (כנראה שהוא הלעומת זה של רבי מאיר שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, או שמא הוא ניצוץ של אלישע אחר רבו של רבי מאיר, וד"ל). כמדומני לא אמרו כך על מישהו אחר. עוד דבר, כולם מודים פה אחד שלא היה צדיק בין הפילוסופים כמוהו. ידוע בחסידות שאריסטו, הגוי, היה טיפוס מושחת בחייו האישיים. היה פילוסוף דגול, אך בחיים האישיים היה מושחת בכל דבר, נואף וכו'. כולם מציינים שאותו אחד, ברוך שפינוזה, יהודי, הוא הפילוסוף הכי צדיק שהיה אי פעם, הכי צנוע, הוא לא קבל אף פעם שום כסא כבוד של פרופסור בשום מקום, עם כל כמה שהציעו לו. סך הכל הוא חי 44 שנים, כמנין אבישי במספר סדורי (כפי שדובר לפני כחדש).

שוב, אמרנו שלפי פירוש החסידות המשיח צריך לברר את הפילוסופיה החילונית, פילוסופיה שמביאה לידי כפירה באמונה בה' אחד כמו שהתורה תופסת אותו – מתפללים לה', עובדים את ה', ה' מעניק לנו בחירה חפשית, יסוד היסודות. פעם פילוסופיה היתה מטא-פיזיקה והיתה פיזיקה, אבל היום כלול במדע – גם המטא-פיזיקה היא חלק מהמדע של היום, וצריכים להתמודד עם זה, צריכים להכנס לתוך פי הנחש (לא סתם פי הנחש עולה מלך המשיח, ודוק). מי יכול לעשות זאת? מי שיש לו קדושת ברית המילה, זה הסוד של קדושת הברית, וזהו ה"צדיק יסוד עולם". הוא הנמלה של הקדושה, שבאנימציה שלנו הופכת להיות נמר. אחרי שהנמלה נעשה נמר הוא טורף את הנחש, גומר חשבון עם הנחש (בן המלך, המשיח, קטיל לחיויא בישא ואזי יהבין ליה ברתא דמלכא). את כל זה צריכים לראות באנימציה – שקודם הנמלה נמצאת בתוך הפה של הנחש, מתבודדת שם וקשה לה שם, אבל היא יודעת שחייבים לעשות את התיקון ולהכנס לשם, ואחר כך היא מתחזקת מתוך כך שאיננה עצלה (הדבר הראשון, זו הנמלה, אוגרת בקיץ, חוסכת, בונה, חרוצה), אט אט גדלה ונעשית נמר, "הוי עז כנמר", ואז הנמר טורף את הנחש. ידוע שהחתולים הגדולים טורפים נחשים, ואפילו החתולים הקטנים טורפים נחשים – גם אצלנו, זו אחת ממעלות החתולים. כמו שהחתולים הקטנים טורפים נחשים, כל שכן שהחתולים הגדולים – הנמרים (לא פשוט אם נמר הוא ליאופרד או טייגר). [העירו שהחתול טורף את הנחש על ידי שמעייף אותו ועושה אותו עצל]. יפה, הכל מתחיל מהנמלה החרוצה – "עם לא עז" אבל לא עצל – שנעשית נמר.

 

ה. מילה ופריעה

עד כאן פרק אחד, נעשה הפסקה. בכל זאת, עוד ווארט אחד: היתה שאלה לפני ברית המילה היום, וכך לפני כמה בריתות בזמן האחרון, לגבי מכתב של הרבי שאומר שצריך להפריד בין המילה לבין הפריעה, חיתוך העור הגס וקריעת הקרום הדק. קריעת הקרום הדק, שהוא כמעט שקוף, נקראת פריעה, וכתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל". אלה שתי פעולות, ולכן צריכים לעשותן זו אחר זו, אבל יש מוהלים שעושים את הכל בבת אחת, לחסוך עבודה וזה יותר נקי. לכן מחפשים מוהל שיקיים כך (וקודם, מה שמאד לא אהוב עלי, מוציאים לעז על מוהלים אחרים...). צריך גם ללמד זכות. למראה עין, כמו שאני רואה, אין כל כך הבדל. יתכן שיש טפת הבדל, אבל אין כל כך הבדל, בין מה שכל המוהלים עושים.

בנפש הפעולה הראשונה, "מל", היא מעשה האדם – "ומלתם את ערלת לבבכם", בחירת האדם החפשית. אבל הפריעה אינה פעולת האדם, כפי שכותב בעל ההילולא של היום במאמר המקורי של ברית מילה, אלא "ומל הוי' אלהיך". בחסידות מוסבר שאני יכול לחתוך בלבי רק את הרע הגלוי, "ומלתם את ערלת לבבכם", אבל איני מודע לתת-מודע שלי. הקרום הדק מסמל את התת-מודע, את הרע הנסתר שיש אפילו אצל צדיקים. אפילו אצל הרביים בחב"ד היו פעמים שבכו ועשו תשובה שאולי יש לי בתת-מודע איזה רע נסתר. תיקון התת-מודע נקרא פריעה, וזו פעולת ה'. אם עשיתי כל שביכולתי בחיתוך הרע הגלוי ה' גומר את המלאכה ועושה את הפריעה. אם זו פעולה מלמעלה למטה, אולי ה' עושה זאת על המקום – מי אומר שצריך כל כך להפריד ביניהם? אני צריך לעשות את המילה וה' את הפריעה.

עוד יותר, אם אני מתבונן במאמר חז"ל "מל ולא פרע כאילו לא מל", אפשר להבין שאם לא עשיתי פעולת מילה ואחריה פעולת פריעה כאילו שהפעולה הראשונה לא נעשתה, אבל מכיון שהסך הכל נקרא "כאילו לא מל" אפשר להבין שהכל יחד נקרא "מל". לא שאם לא עשיתי פריעה המילה הקודמת לה לא היתה מילה, אלא שבלי פריעה לא היה כלום, כי מילה היא שתיהן יחד – "מל ולא פרע כאילו לא מל". אם אני קורא כך, מי אומר שצריכים להפריד ביניהם? הרי בכל אופן זו מילה אחת. בכל אופן, יש מילה ויש פריעה. זו רק כניסה לענין.

יש חש-מל-מל, שהמל האמצעי הוא מילה, אבל רק בברית מילה – המל הראשון – יש חש-מל-מל. כלומר, יש חש-שתיקה ומל-דבור ("פתח פיך ויאירו דבריך"), ובאמצע יש מל-מילה עם שלשה שלבים – מילה-פריעה-מציצה, שגם הן הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל בלשון הבעל שם טוב). החיתוך הוא הכנעת הרע הגלוי, הפריעה היא גילוי העטרה – גילוי ההבדלה – ובסוף יש מציצה להוציא את הדם, ואז יש המתקה בגוף, הכל מתמתק. הוצאת הדם הלא-טוב, כמו שפיכת היין הלא-טוב בליל הסדר – זו המציצה לשם הבריאות, שהגוף יהיה שלם ומלא ברכת ה'. זה החש-מל-מל של המל האמצעי. החש של ברית המילה הוא סמוך לחש הראשון של השתיקה. מה חדשנו כעת? שהחיתוך הוא "חש" והפריעה "מל" והמציצה גם "מל". מה "חש" שייך לברית מילה? כתוב ש"חש" שייך לברית, כי המוהל הכי טוב הוא המוהל הכי מהיר, חש לשון חיש. החש הראשון הוא שתיקה, אבל החש של ברית מילה הוא חיש מהר. אם הוא מוהל טוב שמל מהר באמת קשה לראות את שתי הפעולות. אפילו אם הוא חותך בפעם אחת, הסכין פגע קודם בערלה הגסה. יש כאילו בעיה, שבמכת סכין אחת הוא לוקח גם את הערלה הגסה וגם את הקרום הדק, אבל הקרום הדק הוא בתוך הערלה הגסה, אז אם נראה בהילוך-איטי את הפעולה המהירה שלו, אראה שקודם הוא חתך את הערלה – לפחות מצד אחד – ורק אחר כך הגיע לקרום הדק. אין מציאות שאפשר לכרות ממש בבת אחת – קודם פוגעים בערלה ואז בקרום.

כל זה לא פסיקה כמובן, אלא לימוד זכות על כך הבעיה-לכאורה שמלים מהר והכל  יורד ביחד – שכל אותם ילדים שעשו להם כשרים מאה אחוז, "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", ואדרבה, יש אפילו מעלה בחש-מל-מל שהוא חיש מהיר, בחש-חיש בתוך החשמל הכללי. יש עוד הרבה להרחיב בכך, אבל נשאיר כך בדוגמה זו. ושכל עם ישראל, נזכה לקיים את ברית המילה בלב שלנו – מה שכמובן שייך גם לגברים וגם לנשים, עיקר ברית המילה בלב – החיתוך של "ומלתם את ערלת לבבכם" והפריעה של "ומל הוי' אלהיך".

כלל גדול אצלנו בהכנעה-הבדלה-המתקה שהטעות בכל הדורות – גם של אנשים גדולים מאד, כמו יוסף שמל את המצרים – שרצו להגיע להמתקה בלי לעמוד על ההבדלה שבאמצע. כל מי שחותר להמתיק את העולם, שמיד יהיה שלום, מיד יהיה שויון והכל טוב – בדילוג על הבדלת ישראל מאומות העולם – הוא מועד לכשלון בטוח. בסוף יש המתקה, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", אבל חייבים הבדלה לפני כן. אבל מה בנוגע ליחס בין הכנעה והבדלה? זה גם כלל גדול בעבודת ה'. כעת הסברנו שבחש-מל-מל של ברית המילה, אם יעשו את המילה והפריעה יחד זה חיבור החש-מל של הברית, לחבר את ההכנעה וההבדלה (לא את ההבדלה וההמתקה, לא מציצה יחד עם החיתוך, זה כמובן בלתי אפשרי במציאות). איך הבעל שם טוב מסביר הכנעה-הבדלה-המתקה בפשט? שחש היא הכנעה עד שכורת את הקליפות, כל כך להכניע את היש עד שהרע נבדל מהטוב. כל דבר צריך לצייר במח איך הוא עובד. ההכנעה בלי ההבדלה היא ממש "מל ולא פרע כאילו לא מל" – לא גמרת את ההכנעה אם לא הגעת לידי הבדלה. ההבדלה היא בעצם שלמות ההכנעה, ואז "פתח פיך ויאירו דבריך". צריך לחשות עד שמל את המל הראשון, ואז בא המל השני, וממילא תכלית המילה היא פריעה ו"מל ולא פרע כאילו לא מל" בכלל, כי ההכנעה לא שלמה אם לא הגיעה ההבדלה.

זה גם מסביר את יסוד היסודות של ספר התניא קדישה, של בעל ההילולא של היום, שבקושי מוצאים אצלו הסבר מפורש לשלשת השלבים של הבעל שם טוב של הכנעה הבדלה המתקה (הגם שנמצאים ברמז בכ"מ). בפירוש הוא מדבר על שתי עבודות כלליות, אתכפיא ואתהפכא. אתהפכא היא עבודת צדיקים, המתקה, ולא עבודתנו – "הלואי בינוני". אתכפיא היא הכנעה או הבדלה? גם על כך דברנו הרבה פעמים. האתכפיא האמתית של התניא היא שניהם יחד, כל כך הרבה הכנעה עד שיש הבדלה, ואז בסוף באה האתהפכא. על כך נאמר "מל ולא פרע כאילו לא מל" – צריכים להגיע לאתכפיא השלמה, ואז אפשר להגיע ("כולי האי ואולי") להמתקה של האתהפכא.

אנחנו כעת עמוק בתוך כ"ד טבת, אז יש שתי סיבות טובות לנגן ארבע בבות – נוהגים לנגן בברית מילה, וכן היום הוא ההילולא של אדמו"ר הזקן. נסיים בארבע בבות, וקודם כל ניגון הכנה. לחיים לחיים. שיר המעלות.

"ותיטב להוי' משור פר מקרן מפריס". דברנו קודם על מזבח-קרבן-ריח ניחוח – ר"ת "מקרִן", מלה שכתובה פעם אחת בתנ"ך, "משור פר מקרן מפריס", הקרבן שהקריב אדם הראשון, שיש לו קרן במצחו. הכל כלול במלה קרבן, כי במזבח ה-ב היא האות השלישית, כמו בקרבן, ויש לו ק של קרבן ו-רן של ריח-ניחוח.

לגבי הנמלה והנמר, חוץ מזה שמדובר בשני שרשים רודפים לפי האלף-בית, יש חילוף ל-ר באותיות למנ"ר.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com