חיפוש בתוכן האתר

א סיון תשס"ט - סעודת ראש חדש - בית גל עיני ירושלים הדפסה דוא
אינדקס המאמר
א סיון תשס"ט - סעודת ראש חדש - בית גל עיני ירושלים
Page 2
Page 3
כל הדפים

 

בע"ה

סעודת ר"ח סיון ס"ט – גל עיני ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

ניגנו "אלי אתה" ועוד ניגונים.

 א. פסוקי ר"ח סיון

היום ר"ח סיון, ובעוד כמה ימים מקבלים את התורה מחדש. כתוב "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". אחר כך כתוב "ומשה עלה אל האלהים", אבל זה כבר למחרת היום – מחר בבקר – ככה רש"י כותב, ככה חז"ל מפרשים. כלומר, יש שני פסוקים על היום הזה, ר"ח סיון, שני הפסוקים הראשונים של הפרשה:

תורה חדשה

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" – "ביום הזה" זה ר"ח, ומוסיף רש"י: "'ביום הזה'. בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה'? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו". גם "בחדש" נדרש מלשון חידוש. נמצא שיש כאן שני חידושים: "בחדש השלישי" "ביום הזה", כאשר עיקר החידוש שהתרחש בו ביום הוא הנאמר בפסוק הבא "ויחן [שם ישראל נגד ההר]" (ביום הזה = ויחן ע"ה), לשון יחיד (פעם יחידה בתורה) – "כאיש אחד בלב אחד" (והרמז: "בחדש השלישי... ביום הזה... ויחן..." = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"; ס"ת נשימה, ה פעמים אנכי, ועוד תשובה, וד"ל). מהיום כבר מתחילה התורה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח.

קדושה משולשת

"כל הנביאים נתנבאו ב'כה'", באספקלריא שאינה מאירה, "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'", באסקפלריא המאירה, מצביע באצבעו ואומר זה. גם בשרפים כתוב "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש" (= תריג תריג תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"), קדושה משולשת. אחד הפירושים של "בחדש השלישי" הוא שביום הזה התקשרו לקדושה המשולשת (וראה בפירוש המלבי"ם שיש אחד בדור שזוכה לשלמות כל ג הקדושות, כולל קדושת השי"ת עצמו כביכול, מה שלקח לעצמו כתר אחד, בחינת "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", בחינת חיים נצחיים, והיינו האתפשטותא דמשה שבכל דור ודור).

שני פסוקי ר"ח סיון – "וקרא זה אל זה"

שוב, שני הפסוקים הראשונים של הפרשה שייכים לר"ח סיון, ויש בהם רמז להאמור לעיל – "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". קודם כל נספור את המילים בכל פסוק, ואת החלוקה של הפסוק לפי הטעמים (כל פסוק מתחלק על ידי האתנחתא לשני משפטים): "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" – יב מילים בחלוקה ל-זה, נבואת משה רבינו שזכה לאספקלריא המאירה, "במראֶה ולא בחדות" (בשאר הנביאים "במראָה"), "פה אל פה אדבר בו... ותמֻנת הוי' יביט". אז רמוז שהמדרגה הזאת מתחילה מהיום הזה, בו עזבו את רפידים ובאו למדבר סיני. בבקר של ראש חדש סיון היינו עדיין ברפידים, וביום הזה נוסעים מרפידים ובאים עד מדבר סיני, וחונים במדבר – "ויחנו במדבר" – ואז "ויחן שם ישראל נגד ההר". בפסוק השני זה מתחלק "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" – שוב יב מילים שמתחלקים ל-זה! רק שני הפסוקים הללו מדברים על היום הזה כנ"ל, והמבנה שלהם זהה – יב מילים המתחלקות ל-ז ו-ה. כלומר, יש כאן סוד של "זה אל זה", כמו "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש", קדושה משולשת שרמוזה ב"בחדש השלישי" כנ"ל ("זה אל זה" הוא על דרך הנאמר במשה רבינו "פה אל פה"; "זה אל זה" משלים את "פה אל פה" למנין אהרן, יו בריבוע, ד בחזקת ד, ב בחזקת ח כנודע, פה זה סוד מהיטבאל, ר"ת פז – "ראשו כתם פז", וד"ל. במילוי: פא הא אלף למד פא הא זין הא אלף למד זין הא = משה משה [לא פסיק טעמא בגווייהו]! בריבוע פרטי, "פה אל פה" "זה אל זה" = 14800 = 100 פעמים נצח, מדתו של משה רבינו, ודוק).

"לעולם השלישי חביב"

אנחנו זוכרים ודאי את הביטוי "כל השביעין חביבין". משה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו, ולכן הוא החביב. אבל יש עוד כלל, פחות מוכר, שכתוב במדרש לגבי "בחדש השלישי" שבפסוק שלנו – "לעולם השלישי חביב" [והוא מאמר רבי יהושע בר נחמיה = אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה = 3 בחזקת 3 פעמים לד, מספר אהבה (סדרה המתחילה 1 2 3, סוד א ב ג, תחילת שם מב וסוד "אותיות משולשות בחז"ל). "לעולם השלישי חביב" = 853 = "והאמת והשלום אהבו", "שלום" בין שנים כנודע ו"אמת" השלישי, "תתן אמת ליעקב", סוד מתן תורה – תורת אמת שכל נתיבותיה שלום – בחדש השלישי. 853 היפוך ספרות של משיח. ביחד עם רבי יהושע בר נחמיה, בעל המאמר = 1771 = המשולש בשלשה ממדים של אהיה (שהוא המשולש של 6, שהוא המשולש של 3, שהוא המשולש של 2), שעולה עז פעמים חדוה (77 ועוד 23 = שלמות של 100 ברכות בכל יום), סוד "עז וחדוה במקומו", כמבואר במ"א]. זו אותה מלה, "חביב", כמו בפתגם היותר מפורסם – "כל השביעין חביבין" (שביחד עם "לעולם השלישי חביב" = ד"פ משיח).

לשון יחיד ולשון רבים, ג"ר וז"ת

אם נדייק בהבדל בין הלשונות "לעולם השלישי חביב" ו"כל השביעין חביבין", אז ההבדל הפשוט, הבולט לעין, שכאן זה יחיד וכאן זה רבים. בשלישי זה "לעולם [תמיד] השלישי חביב" בלשון יחיד, אבל לגבי השביעין אומרים את זה משום מה כהכללה, שכל מה שהוא שביעי הוא חביב. כלומר, "כל השביעין" הולכים יחד, אבל כנראה כל שלישי קובע ברכה לעצמו, וזה גם חביב. אפשר לומר שהדרגה של "לעולם השלישי חביב" זה כנגד הג"ר בנפש (כח"ב או חב"ד) ו"כל השביעין חביבין" זה כנגד המדות. מה שבספירת העומר סופרים שבע שבתות, שבעה שבועות – כל שבוע זה שבעה ימים, אז סופרים "שביעין", כי כל אחד מהשבע בעצמו כולל שבע. אבל למעלה מ"כל השביעין חביבין", וכנראה שזה השרש והמקור כדי להגיע לזה, צריך את הסוד של השלשה, ש"לעולם השלישי חביב". שוב, זה מאחז"ל שלומדים מהפסוק הראשון, מהמלים הראשונות של היום הזה, "בחדש השלישי [לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני]".

יום של התקרבות כלל ישראל לדרגת משה

 יש הרבה דברים של שלשה שקשורים למ"ת. אחד מהם שבמ"ת זוכים לקדושה המשולשת, "וקרא זה אל זה", כנ"ל. ודאי משה רבינו הוא זה שמביא אותנו מרפידים למדבר סיני, אבל השם שלו לא מוזכר בשני הפסוקים של ראש חדש סיון. רק למחרת, השכם בבקר (כל עליותיו היו בהשכמה), הוא עולה אל האלהים ויורד ומדבר אתנו. גם לרבנן וגם לרבי יוסי (שמחלוקתם תתבאר בסמוך), ביום הראשון ה' לא אמר משהו מיוחד מפני טרחת הדרך. כל הסיפור אחר כך, שמשה עולה ומדבר עם ה' ומוסר מסרים לבני ישראל ומשיב מה בני ישראל אמרו – זה מתחיל רק ממחר. היות שהיום נסעו מרפידים והגיעו למדבר סיני והיו עייפים מהדרך לכן לא היה פה שום דבור, שום דבר – רק להגיע וללכת לנוח, לחנות, לישון, ולקום בבקר ולהתחיל את המהלך. אם כן, לכאורה משה רבינו לא משחק ביום הזה, אלא רק מתחיל ממחרת – אז עלה בהשכמה, ואז מתחיל כל הדו-שיח בינו לבין ה' ובינו לבינינו. בכל זאת, אמרנו שדווקא ביום הזה רמוז שרש נבואתו – "זה", "זה אל זה" בשני הפסוקים של ראש חדש. אבל, כל מה שמופיע כאן בעצם מתרחש בתוך כלל ישראל. משה שקול כנגד כל כלל ישראל, אבל בר"ח הוא לא 'משחק' בפני עצמו. ר"ח (יום הכסה, יום שמשה חוזר לשרשו להתעצם עם בחינת האין שלו ולהתחדש משם, כידוע בסוד מה שבפרשת "ואתה תצוה" לא מוזכר שמו של משה, וד"ל) זה יום שכלל ישראל מתקרב לדרגת משה רבינו (על דרך הסוד של "בתולות אחריה" – ר"ת בא, "בא חדש" – וד"ל), ויכול להתעצם ולהזדהות עם דרגתו, כדי שלמחרת משה באמת יוכל לעלות להר ולהיות נציגנו מול ה', להביא את דברי ה' אלינו ואת דברינו אליו. אם כן, בפסוקים אלו אנו זוכים בדרגה של "זה" (וקוראים, לשון חבה, זה אל זה, כאיש אחד בלב אחד). הרי בקריעת ים סוף שפחה על הים אמרה "זה אלי ואנוהו" – השפחה, הכי פחותה בעם ישראל, גם זכתה לדרגת נבואה של משה רבינו, "זה". בכל אופן, רצינו רק להדגיש שכאן משה רבינו לא משחק בפירוש, בר"ח, אם כי שכל החדש, כל מ"ת, זה סיפור שלו – הוא הגבור כאן של כל הספור, ובכל אופן נוסעים-באים-נחים. כמו שאדם מגיע מרחוק ונכנס לבית מלון – יתחיל את הביזנס מחר בבקר.

 

ב. קביעות שבועות ביצי"מ – כקביעות שנה זו

יש מחלוקת בין רבנן לרבי יוסי באיזה יום בחדש ניתנה תורה – ו' סיון או ז' סיון. היות ששניהם סוברים שמתן תורה היה בשבת קדש – "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה" – אז ממילא יש גם מחלוקת באיזה יום באו למדבר סיני. אם שבת היתה ו' סיון – כרמוז ב"יום הששי" בסיום ששת ימי בראשית, "הששי" ב-ה הידיעה (מה שאין כן בחמשת הימים הראשונים של מעשה בראשית), דקאי על הששי בסיון, שכל העולם מחכה למ"ת ואם ישראל יקבלו התורה העולם יתקיים ואם לאו יחזור לתהו ובהו – אז ר"ח, א' סיון, היה ביום שני (עד שיש מי שרומז את זה במלה "בחדש השלישי" – שר"ח "איקלע ביום ב" – ראה בעל הטורים). אבל לפי רבי יוסי, ששבת היתה ז' סיון, אז ר"ח היה ביום ראשון – כמו עכשו. הדעה של רבי יוסי מתאימה לחשבון הפשוט של הלוח העברי.

יציאת מצרים ביום ה ומ"ת בשבת

יציאת מצרים לכולי עלמא היתה ביום חמישי, כמו בשנה זו, שהיום הראשון של פסח חל ביום חמישי (יום משיחי כנודע). אם ניסן מלא, שלשים יום, ואיר חסר, רק כט יום – וככה זה בלוח שלנו תמיד, בלי יוצא מהכלל – ז"א שר"ח סיון חל כמו היום, ביום ראשון בשבוע. כלומר, השנה הזאת זה בדיוק כמו השנה המקורית של יצי"מ ומ"ת. אבל, אם אנחנו באמת סוברים ככה, שר"ח אז היה כמו היום, היינו שאייר היה חסר כמו היום, אז כדי שמ"ת יצא בשבת צריך להוסיף עוד יום – ככה באמת סובר רבי יוסי. חכמים סוברים שבאותה שנה – אז, כאשר קדשו לפי הראיה (ולא לפי חשבון) – אייר היה מלא. אצלנו זה לא יכול להיות אף פעם, לפי החשבון שלנו, כי היום, בגלות, לא קובעים לפי הראיה אלא רק לפי החשבון. אבל לפי מצות "החדש הזה לכם", לפי הראיה (סוד הגאולה, "עין בעין יראו"), יתכן שיהיה חדש אייר מלא, וכך רבנן סוברים שהיה בשנה ההיא של יציאת מצרים. אז ר"ח היה ביום שני ומ"ת היה ביום הששי לסיון שחל ביום השבת קדש.

מתן תורה – ביום החמישים ואחת.

לפי שניהם, אם נשים לב, מ"ת היה ביום החמישים ואחד לספירת העומר. אם ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", היום השני של פסח, אז לא משנה – אם מוסיפים יום באייר או לא, שבת היא היום ה-נא לספירה. זאת אומרת שלפי שניהם, לכולי עלמא, זה לא כמו היום, שזמן מ"ת ביום החמשים – לכו"ע אז זה היה ביום החמשים ואחד. זה רק שאנחנו נבין את החשיבות של הקביעות של השנה הזאת, שזה בדיוק הקביעות של השנה המקורית אליבא דרבי יוסי – שר"ח כמו היום, ומ"ת ב-ז' סיון (אם כי אצלנו "זמן מתן תורתנו" זה ביום ששי). למה, לפי רבי יוסי, בכל שנה לא עושים את החג ב-ז'? יש כמה הסברים, אבל הכי פשוט והכי טוב, שהיות שמה שהיה בדעת ה' לתת את התורה ב-ו' אז תוספת משה היא רק לאותה שנה, אבל ההמשכה כל שנה היא כמו שעלה בדעתו של הקב"ה מראש. היות שאצלנו אייר תמיד חסר, אז כולם מסכימים שהיום מ"ת זה ביום החמשים לספירת העמר – זה השיא, התכלית, של ספירת העמר, "תספרו חמשים יום" (= 1200 = 50, חמשים, פעמים 24, סוד כד ספרים דתנ"ך, שהם כד קשוטי כלה, עיקר התיקון של ליל שבועות, וד"ל), שער הנון. בכל אופן, אנחנו עכשיו רוצים להתבונן וללמוד מהיום הזה, ורק הדגשנו כעת שלפי רבי יוסי זה בדיוק הקביעות של השנה המקורית.

 

ג. פירוש בעל אור החיים הקדוש: שלש הכנות למתן תורה בר"ח סיון

הקדמת הפסוק הראשון לשני משום חביבותו

נפתח עם משהו מאד יפה מבעל אור החיים הקדוש: אמרנו שלשני הפסוקים יש מבנה זהה. לפי הסדר, כותב בעל אור החיים הקדוש, הפסוק השני היה צריך להיות לפני הפסוק הראשון, רק שמשום החביבות בכך שהגיעו ליעד – שבאו למדבר סיני, וזה בחדש השלישי, בר"ח סיון – מקדימים את הפסוק הראשון לשני (וכן דרשו חז"ל "'בחדש' – בא חדש", הגיע, סוף סוף, החדש אליו צפינו בכליון עינים. "בחדש" = שדי, שאמר לעולמו די, "בא חדש" = ז פעמים מה = עמר, סוד יום ה-מה של ספירת העמר, ראש חדש סיון).

שלשת חלקי הפסוק השני – שלש הכנות למ"ת

בכל אופן, הפסוק השני, שאומר מאיפה הגענו – והנסיעה מרפידים היתה באותו יום –  מתחלק לשלשה חלקים, ומכאן לומד בעל אוה"ח הק' שלש הכנות הנדרשות ביום הזה על מנת לקבל את התורה. כמובן, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. אלו הכנות של "בחדש השלישי", השלישי והמשולש (כמו שהרבי תמיד מסביר לגבי בית המקדש השלישי, שהוא השלישי והמשולש, שכולל גם את שני בתי המקדש הקודמים, שעתה קמים לתחיה מתוך חורבנם ומתחברים עם בית המקדש השלישי, סוד "ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו", לעלם ולעלמי עלמיא כנ"ל, וכך לגבי חדשי ניסן ואייר כאשר באים להר חורב המזכיר את חורבן הראשונים ומקימם מחורבנם לחיי נצח, וד"ל). בלי שלש הכנות אלו אי אפשר בשום פנים לקבל את התורה. ומה הן? אומר שהן כתובות בפסוק השני. הדבר הראשון –  "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". הדבר השני – "ויחנו במדבר". שני אלו זה עיקר החידוש, כי את השלישי כל אחד יודע כדבר המיוחד של ר"ח סיון – "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד". שכל החניות במדבר היו במריבה ומחלוקת, ורק כאן היו בלי מחלוקת. זה משהו מיוחד מאד. אפילו מחר מי יודע מה יהיה, יש רק יום אחד בשנה שאין מחלוקת – ר"ח סיון, "ויחן שם ישראל נגד ההר" (כנראה שזה נמשך עד מתן תורה, כלומר שהרשימו של האחדות של ראש חדש, יום הכסה ובטול האני להיות דבר יש ונפרד בפני עצמו, נשאר עד מתן תורה וכו'), אז זה הדבר השלישי, ובזכות זה קבלנו את התורה. זה חז"ל אומרים ורש"י מביא, אבל בעל אוה"ח אומר שזו ההכנה השלישית בפסוק, וצריך ללכת לפי הסדר.

"נסיעתן מרפידים בתשובה" – תשובה על ספקות עמלק

קודם נאמר את דברי רש"י על החלק הראשון. רש"י אומר על "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני", שלכאורה זה מיותר (גם "ויסעו מרפידים", "והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", וגם "ויבאו מדבר סיני", כי נאמר כמה מילים קודם "באו מדבר סיני"), שיש כאן היקש – מה "ויבאו מדבר סיני" בתשובה (כפי שנלמד מההמשך, "ויחן שם ישראל נגד ההר", אז כנראה שזה יום מיוחד שעושים תשובה) כך "ויסעו מרפידים" מתוך תשובה. ככה רש"י מביא בשם חז"ל, שכל המסע המיוחד שהתורה חוזרת עליו לכאורה ללא צורך, זה להקיש את הנסיעה לביאה – ששתיהן בתשובה, היינו שהכל זה תנועה של תשובה (בלשון רש"י: "'ויסעו מרפידים'. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה"). יש הרבה דברים שצריך לעשות עליהם תשובה, אך עיקר התשובה שצריכים לעשות כאשר נוסעים מרפידים היינו התשובה על הספק של עמלק – עמלק ברפידים מכניס ספק בעם "היש הוי' בקרבנו אם אין", האם ה' נמצא איתנו או שח"ו לא. צריך לעשות תשובה על הספק הזה, "הודאי שמו כן תהלתו", שאין שום ספק וס"ס בנוכחות ה' אתנו, ה' נמצא אתנו תמיד.

תשובה על רפיון ידים מדברי תורה

אבל יש עוד פירוש (שבעצם הא בהא תליא) – למה עמלק יכול לפגוע בעמ"י ברפידים? חז"ל דורשים שרפידים זה לשון רפיון ידים, "שרפו ידיהם מדברי תורה". [מה פתאום אומרים "רפו ידיהם" ולא רפה פיהם או ראשם מדברי תורה? כנראה שזה הולך על מי שכותב במחשב (בשתי ידים, לא רק כותב ביד אחת), שאם הוא מפסיק לכתוב מתוך רפיון זה נקרא שנמצא ברפידים, ואז הוא בסכנה של "ויבא עמלק". והנה באמת רפידים אותיות ר פ ידיםראש פה ידים, הכל מתחיל מרפיון בראש, ומשם לפה ומשם לידים, ודוק. ראש פה ידים = שלישי (נ פעמים אחד, שער ה-נ דמתן תורה), סוד "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ממשיכים כל הזמן לצאת ממצרים, כמבואר בחז"ל, ומכח זה מתגברים על קליפת עמלק, וד"ל. ס"ת ראש פה ידיםשהם, אותיות משה (ראשי התבות = מרים), עליו נאמר בפרשה "והיו ידיו אמונה" והוא ראש בני ישראל שאתו דבר ה' "פה אל פה" כנ"ל. רק על ידי ההתקשרות אליו אפשר להתגבר על עמלק (סוד "בחר לנו אנשים" – אנשי משה דווקא).]. יש מקום שרפו ידיהם מדברי תורה, וצריך לצאת משם ולהגיע למדבר סיני.

"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" – תשובה תתאה ותשובה עילאה

בכלל, זה שיש תשובה של "ויסעו מרפידים" ויש תשובה של "ויבאו מדבר סיני", מסתבר מאד שזה עזיבת החטא וקבלה לעתיד. "ויסעו מרפידים" היינו עזיבת החטא החמור, של הספק או של רפיון הידים מהתורה (וכנ"ל הא בהא תליא, שכאשר הבור רק מדברי תורה, מים אין בו, אזי נחשים ועקרבים יש בו, יש מקום לחדירת כל מיני ספקות באמונה וכו' ר"ל. על דברי תורה נאמר "כי חיים הם למוציאיהם בפה", שעל ידי זה מבריחים את הספקות מהראש, סוד "ראשית גוים עמלק וגו'", ועל ידי זה מקבלים כח בידים להתמיד במלאכת הקדש, המעשה, של כתיבת והפצת התורה ברבים, הוא העיקר, ומקבלים כח ושכל בידים – בחינת "שכל את ידיו" – להיות שמאל דוחה וימין מקרבת, וד"ל). עזיבת החטא זה תשובה תתאה, תשוב ה תתאה. לפי זה צריך לומר ש"ויבאו מדבר סיני" זה גם תשובה, שבסוף מאחדת את עם ישראל, וזה ודאי תשובה עילאה – בשביל שלא תהיה מחלוקת לא מספיקה עזיבת החטא. עזיבת החטא זה שכל אחד אומר (כלומר שיכול לומר באמת) שאני שומר שו"ע, ואז יש הכי הרבה מחלוקת – כל אחד דתי, כל אחד עם החצר שלו והזרם שלו. בשביל "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", לא מספיקה רק תשו"ת וצריך תשו"ע (תשובה מאהבה, וגדולה אהבת ישראל מאהבת ה' כנודע מאדה"ז שאוהב מה שהאהוב אוהב). שוב, מאד מתבקש ש"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" זה תשו"ת ותשו"ע, תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה, והאחדות של "ויחן וגו'" (ולפירוש בעל האור החיים הקדוש, גם ההכנה השניה של "ויחנו במדבר") תלויה בתשו"ע.

הכנה ראשונה: "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" – עזיבת רפיון ידים והתמסרות לתורה

נחזור לבעל אוה"ח הק': הוא אומר שההכנה הראשונה לקבלת התורה זו ההחלטה החזקה ביותר שהאדם מחליט לא להרפות מדברי תורה, עד שכתוב "אדם כי ימות באהל" – ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". צריכים התמסרות כזאת לתורה – שאין שום דבר חשוב אצלו חוץ מיגיעה בתורה, ומרגיש שזה יגיעה מתוך נעם ושמחה, שממית עצמו מחד, וזה הכיף הכי גדול שלו מאידך. אם זה לא הכיף הכי גדול אצלו, לעזוב כל הבלי העולם הזה ותענוגות בני אדם, אי אפשר לקבל את התורה, כי אתה עדיין ברפידים – במצב של רפיון ידים מדברי תורה. אז בלי לנסוע, להתרחק, לעזוב את רפידים לגמרי – אי אפשר לקבל את התורה. הוא אומר שזו הכנה אחת, החלטה שאני עוזב כל דבר שעלול להרפות את ידי מלהתמסר כולי, עד כדי להמית את עצמי, בשביל התורה.

שלש הכנות – עשית חיצוניות-אמצעיות-פנימיות הכלי

זה כבר נשמע הכל, מה יכול להיות יותר מזה? מי שקיים את זה הוא לכאורה כבר כלי שלם לקבל את התורה, אך הוא אומר שזה רק שלב א'. אם כל ההכנות כאן זה עשית כלי, אז ידוע בקבלה שיש חיצוניות-אמצעיות-פנימיות הכלי. הפנימיות מחזיקה את האור ממש, עד כדי כך שרבי אייזיק מהומיל – שהיארצייט שלו היה לפני כמה ימים – אומר שפנימיות הכלי אינו השכבה הפנימית אלא התוך ממש, החלל של הכלי. אבל יש שכבה שזה התוכיות ויש חיצוניות הכלי. אז לפי הסבר בעל אוה"ח הק' נאמר ש"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" זה לבנות את חיצוניות הכלי (שזה דומה מאד למושג שלמדנו לא מזמן, "חקיקה מבחוץ", שעושים את החקיקה ומכינים את הכלי מבחוץ), שבעצם זה אומר שאני עוזב כל דבר שעשוי להפריע לי ולמנוע ממני להתמסר ליעד שהוא תכלית חיי האמיתית. שאני מכיר בזה, ומחליט לעזוב כל דבר שהוא בעצם גורם לבגידה בתכלית כוונת החיים שלי – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה".

"ויחנו במדבר"

מה ההכנה השניה? "ויחנו במדבר". המקרא חוזר כאן על המלה "מדבר" עוד הפעם ועוד הפעם – "באו מדבר סיני... ויבאו מדבר סיני... ויחנו במדבר". הכל זה כאילו לשון מיותר. "במדבר" היינו הפעם השלישית שמציין שהיו במדבר, ויש להעיר שבפעם זו השלישית, סוד "בחדש השלישי", רואים איך שהשלישי כולל את ה-ב שלפניו. הרי קודם כתוב "מדבר סיני" "מדבר סיני" ועכשיו כתוב "במדבר" סתם, "במדבר" – ב מדבר, שכולל את ב ה"מדבר" שלפניו. ידוע שמדבר = צלם אלהים ואילו במדבר = בצלם אלהים = רמח = אברהם כו'. מדבר מדבר במדבר = 740 = חלק אלוה ממעל ממש = 10 פעמים 74  (= "ויחן [שם ישראל נגד ההר]" – "כאיש אחד בלב אחד" – עד, בסוד "עד הוי' בכם" העולה בצלם, וד"ל). מדבר סיני מדבר סיני (= שלום שלום, סוד השנים הקודמים לשלישי המיחדם, מדת האמת, כנ"ל) במדבר = 1000, סוד אלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע.

הכנה שניה: "ויחנו במדבר" – שפלות

שוב, מה זה ה"ויחנו במדבר" החוזר בפסוק זה? אומר בעל אור החיים הקדוש ש"ויחנו במדבר" זה עוד דגש בענין השפלות והענוה, שאדם לא רק ממית את עצמו – כלומר מתייגע, "כך היא דרכה של תורה וכו'" – אלא "משים עצמו כמדבר" בשפלות וענוה. כאן יש דוגמה מצוינת, יפהפיה, שאתכפייא ושפלות זה לאו דווקא אותו דבר. כמו שיש ת"ח שממית עצמו ללמוד תורה והוא לא בהכרח ענו. כך יוצא כאן מפורש – חידוש עיקרי שרצינו להדגיש. למשל, אם מישהו גאון בתורה – אף אחד לא נעשה גאון סתם ככה. אם הוא גאון בתורה סימן שהקדיש חייו לזה, שהמית את עצמו, שקיים את "כך היא דרכה של תורה", לא יכול להיות אחרת. ואחרי כל זה, אחרי שהוא נסע מרפידים והגיע למדבר סיני ושם לומדים תורה – כל החיים לומד תורה, ויש לו מס"נ בשביל זה – אבל הוא לא חנה במדבר, לא התעצם עם מדת השפלות, אין לו שפלות וענוה באמת (ובאופן חריף: מתוך מסירותו לתורה הוא בקושי מדבר עם בני משפחתו, כל הזמן פניו בתוך ה"קצות", ובני משפחתו, שבקושי מתיחס אליהם, מרגישים היטב את חסרון השפלות והענוה, או במודע או שלא במודע, וקורה אתם מה שקורה אתם). תקראו את האוה"ח במקור, זה משהו מדהים, שקשה להבין אותו כשקוראים – קודם מביא את הפסוק "אדם כי ימות באהל", שממית עצמו על דברי תורה, ואחר כך אומר שהוא לא ענו. אפשר למות על דברי תורה ולהיות בעל גאוה. לכן צריך דבר שני, שזה "ויחנו במדבר", שזה להתעצם עם השפלות והענוה, להיות נדרס כמו מדבר. זה מה שאומרים בסוף התפלה "ונפשי כעפר לכל תהיה", שזה להיות מדבר, להיות קרקע נדרסת. שכולם דורסים עלי – זה משל, אבל זה "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (כפי שאומר דוד המלך).

הכנה שלישית: "ויחן שם ישראל" – אחדות חכמי התורה

אחר כך הדבר השלישי, שיכול להיות אחד עם שפלות, והוא עדיין לא מסוגל להתחבר עם חכמים אחרים. הוא לא מסוגל לשבת עם עוד חכמים בבית מדרש ולשאת ולתת איתם ביחד. "ויחן שם ישראל" זו ההכנה השלישית. אנחנו, קשורים לתורה שבעל פה, והאחדות זה עיקר היפי של תורה שבעל פה. זה דבר שדברנו עליו המון פעמים.

בעלי הש"ס – ראו למעלה ואמרו למטה

כתוב שעד סיום הש"ס היתה מדרגה מיוחדת של רוה"ק בעמ"י (וגם אחר כך, מדרגה אחרת, שכתוב שעד הש"ך והט"ז הכל נכתב ברוה"ק, אך יש דרגות שונות, אחרונים-ראשונים-גאונים-בעלי התלמוד), ש"ראו למעלה ואמרו למטה" (כמו שמדגיש האבא של הרבי). אתה קורא את התלמוד וחושב שהכל זה שכל, כי זה סברות, אבל אם אתה חושב שהראש של התנאים והאמוראים עבד חזק אתה בטעות חמורה. כתוב שרבא, שהוא הראש הכי חזק מכולם, אומר שעד שאיני אוכל בשר שמן אין לי ראש לפלפל. אם אתה חושב שהבשר הזה, והראש שלו, זה איזה שכל מאד חד ומפולפל – אתה טועה לחלוטין. כי כתוב שהגדרת בעלי התלמוד זה שרואים למעלה ואומרים למטה. כנראה שגם בשביל לראות למעלה צריך לאכול בשר, אבל לא שצריך לאכול בשר בשביל מה שאנחנו קוראים שכל. מה שאומר למטה הכוונה שמסנן את זה דרך השכל הכי חזק ובריא וטוב, יש לו המון שכל, אבל כל זה אומר בגלל שראה למעלה בקדש. כתוב שמדרגה זאת כבר לאו דווקא היתה מחתימת הש"ס והלאה, שכמה שהגאונים והראשונים והאחרונים – לפחות עד הש"ך והט"ז – זה ברוה"ק, אבל זה לאו דווקא בדרגה זו.

יפי הש"ס – כל החכמים יושבים באותו בית מדרש – הכל סיפור (ולא רק הלכות)

למה הקדמה זו? היפי המיוחד של הש"ס, שמי שיש לו חוש זה קונה אותו, זה שרואים שם שהחכמים נמצאים יחד. כל גדולי הדור, כל הרבנים הגדולים, יושבים יחד בתוך בית המדרש – אפילו שהם אולי בערים אחרות, רחוקות קצת – כל הזמן יש שיחה וקשר ביניהם, זה אומר כך וזה משיב כך, גם כשחולקים אחד על השני מתחשבים זה בזה. אצל התנאים, שהתורה היתה בארץ ישראל, זה עוד יותר כולם במקום אחד. בסנהדרין – עוד יותר. כל החכמים יושבים יחד. זה בדיוק ההיפך מהיום, ההיפך המוחלט. זה דבר שאפשר להבין דרכו את גדולת הש"ס לעומת כל ספרות התורה שאחרי זה. אחרי זה, נקח את הספר הכי חשוב – הרמב"ם (שעכשיו התחילו ללמוד אותו מחדש) – אבל אין שם מישהו אחר, הרמב"ם עשה את זה לבד, נכנס לאיזה חדר, לאיזו מערה, עם כל ספרי התלמוד וכל הספרים האחרים שהיו שם, וישב שם ארבע עשרה שנה וחבר. המאירי קורא לו "גדול המחברים" – הוא המחבר הכי גדול, עשה הכל לבד. וככה כל אחד, כל ספר מאחרי מהש"ס, אין משהו דומה לש"ס בכלל, שזה ספר שמתעד מה קורה בבית המדרש. כמו שאומרים שכל התורה שבכתב זה הכל ספור – לא שו"ע אלא ספור, לא הלכות הלכות – אותו הדבר הש"ס, התורה שבעל פה. זה לא רמב"ם וזה לא שולחן ערוך. צריך שו"ע בסוף, שיצא מזה ידיעה מה לעשות (לאנשים כערכינו כו'), אבל הש"ס זה לא שו"ע – זה ספר שכולו סיפורים (אכן יש בו שמעתתא ואגדתא, אבל השמעתתא עבורנו זה כמו אגדתא, איך שהחכמים דברו זה עם זה והתיחסו זה לזה, על כל הסברות שלהם הדקות שבדקות, עבורנו זה ממש אגדה, ספור מופלא שאין דוגמתה כלל וכלל בשום מקום), זה אומר ככה וזה אומר ככה, מה התרחש היום בבית המדרש, יומן החדשות. זה הש"ס – ספר של ספורים. וזה היפי שלו, וזה עושה אותו תורה (אורייתא מחכמה עילאה נפקת, עיין תחילת קונטרס אחרון בתניא קדישא) – זה עושה שזה התושב"ע, ואחרי חתימת הש"ס נגמר הסיפור הזה, כי זה כבר לא סיפור אלא איזה טקסט. אבל עד הש"ס, ועד בכלל, זה סיפור, וזו הגדולה, זו החכמה היהודית האמיתית, זה היהודי האמיתי.

תוספת ההכנה השלישית על ההכנה השניה

כל זה, בדרך אגב, רק להסביר מה שהאוה"ח כותב, שזה "ויחן", ובשביל זה צריך להיות כולם כאיש אחד בלב אחד. זו המדרגה השלישית, שגם מי שבשפלות לא בהכרח זוכה לה. לדוגמה: למה פוסקים כמו הבית יוסף, מחבר השו"ע? מחד גם הוא כתב את זה לבד, באיזה חדר – העתיק והשווה כל הראשונים ובסוף פסק כשיטתו. היה משהו מיוחד, שכמעט שהיתה אחדות בין כל חכמי הדור – שמאה רבנים הכי גדולים של הדור הסכימו על השו"ע של הב"י, של המחבר. אף על פי שאומרים שהיו כמה – ולפחות אחד, המהרש"ל – שהיה הרבה יותר חריף ממנו, אבל הוא לא זכה לחבר את השו"ע ושהלכה כמותו כו'. למה הוא לא זכה לכתוב את השו"ע? בדיוק כמו שכתוב בגמרא לגבי בית הלל ובית שמאי, שבית שמאי יותר חריף מבית הלל, אבל הלכה כבית הלל כי "ענוים טפי". להיות יותר בענוה זה טוב בשביל שיפסקו הלכה כמותך, כמו הבית יוסף, אבל זה עדיין לא "ויחן שם ישראל נגד ההר". שוב, מי שזוכה ל"ויחנו במדבר" – שפלות וענוה, ההכנה השניה – אז כדאי שאם יש מחלוקת בין החכמים יפסקו הלכה כמותו. אבל להגיע למצב של אחדות בין החכמים עצמם זה עוד יותר מזה. זה כמו שכתוב שלע"ל הם יסכימו, שבית הלל עצמם יסכימו לפסוק הלכה כבית שמאי. זה על דרך "ויחן שם ישראל נגד ההר".

סיכום דברי בעל אור החיים הקדוש

שוב, זה פירוש אוה"ח שחזרנו עליו והסברנו קצת, שצריך שלש הכנות למ"ת, ובקצור:

הכנה ראשונה שאדם מוכן להמית את עצמו בשביל ללמוד תורה (ומדגיש שיש בזה נעם, וזה לא צער בלבד, אם כי כתוב "וחיי צער תחיה", אבל זה הכי כיף למי שזוכה לזה) – זה שנסעת מרפידים, אתה לא ברפיון ידים מללמוד תורה בכלל, אבל אתה עוד לא המדבר בעצמך. אחר כך צריך שאתה תהיה המדבר, שזה נקרא "ויחנו במדבר" (בתוך המדבר ממש, וכנ"ל), אבל עדיין לשון רבים. הדבר השלישי, שתהיה אחדות אמיתית – ברש"י מובן שכל עם ישראל, אבל כאן מדבר על הכנות למ"ת אז מדגיש אחדות החכמים, שהיא הכי קשה – צריך להגיע אחרי שני השלבים הראשונים, חיצוניות הכלי ותוכיות גשם הכלי, עד שמגיעים לפנימיות הכלי ממש. עד כאן חזרנו, עם קצת הסבר, את השלישיה הזאת.

[ונביא כאן את דברי בעל אור החיים הקדוש, המתוקים מדבש ונפת צופים, במלואם:

"'ויסעו מרפידים'. קשה למה איחר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר 'באו מדבר סיני'. ואולי שהוא על דרך אומרם 'אהבה מקלקלת השורה' להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים, ולתחתונים, ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותיכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו', הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה, ואחרי כן חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים.

 עוד ירצה בהעיר עוד, אומרו ויבואו מדבר סיני, והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר, הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו. אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתינו הנעימה. הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה ידקדקו לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה, דכתיב 'זאת התורה אדם כי ימות וגו'', ודרשו ז"ל וכו', כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל 'למיימינים בה כו'', ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים', לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל בפסוק 'וילחם עם ישראל ברפידים' 'ברפיון ידים' עד כאן, והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו 'ויבואו מדבר סיני'. וענין ב' הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר, פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו. וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב 'חרב אל הבדים', אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה".]

שוב, כל מה שקשור למ"ת וליום הזה זה "בחדש השלישי" – חדוש של שלשה – וכאן יצא דבר יפה, שלש הכנות לקבל את התורה, שכולן זה היום, עוד לפני מחר, לפני שמשה מתחיל לעלות להר ולהעביר מסרים. עוד לפני שזה מתחיל צריך לקבל את שלש ההחלטות האלה.

לחיים לחיים! ניגנו ניגונים. לחיים לחיים!



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com