נעבור לחסידות ברסלב: לברסלב יש גם מנגינה מיוחדת, יחודית. מה שאנחנו אומרים שמי שרוצה ללמוד את המנגינה של רבי נחמן אז העיקר זה מה שהוא הגדיר כפסגת דבריו – הסיפורי מעשיות שלו, זה הדבר היחודי אצלו. הוא אמר שכתב שלשה ספרים – סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, לקוטי מוהר"ן וספר המדות. כמו שנסביר תיכף, בתור תורות. נתייחס גם לסיפורי מעשיות כעין תורה, כי יש בזה לימוד עמוק ביותר, והוא עצמו אמר שאין ערוך בין זה לבין הלקו"מ וכו' – זה עמוק באין ערוך יותר, בלשון חב"ד, ולכן גם אותי אישית זה מה שהכי תופס אצלי, זה הדבר היחודי ותמיד צריך לחפש משהו יחודי שאין כיוצא בו, שאם אתה רוצה את זה תמצא את זה רק פה. אז כמו שאמרנו לגבי חב"ד, שהניגונים – לא רק בתורה, אלא גם הניגונים כפשוטו – זה הכי יחודי, ואמרנו שבנרות של חנוכה כל נר שר שיר, אז גם כל צדיק מספר סיפור. סיפורי הנרות זה סיפורים משנים קדמוניות של כל נר ונר. לכל נר יש סיפור ויש ניגון. ידוע שנר ר"ת ניגון-ריקוד, שלהבת הנר רוקדת, ותוך כדי זה הנר מנגן. רק השאלה, אם צריך לבחור בין מה שהצדיק מנגן לבין מה שהוא מספר. יש סיפורי חסידים שלפעמים הרבי אמר לחסידים לבחור בין תורה לסיפור – אז ברור שהחסידים הפקחים בחרו סיפור, אבל מה יהיה אם שואלים אותך אם אתה רוצה סיפור או ניגון? אני לא זוכר כזה סיפור, אבל ברור שמי שיש לו דעת יבקש את הניגון, עד כדי כך שרבי הלל מפאריטש אמר שכל העולם הזה הוא חיפוש אחרי ניגון ששכחתי – כל העולם הזה אדם מחפש את הניגון שהוא שכח. את הניגון של רבי נחמן ודאי שהכי הרבה אפשר לשמוע בתוך סיפורי מעשיות. הניגון של חב"ד זה ניגון בפני עצמו, ומי שזוכה יכול לשמוע אותו גם בתניא ושאר הספרים העמוקים. את הניגון של רבי נחמן אפשר לשמוע בלקו"מ, אבל הכי הרבה בסיפורי מעשיות.

כל מה שאמרנו כעת בא לי לחשוב בשבת. רק במוצאי שבת הזכירו לי שזה היארצייט של מי השילוח. בשבוע שעבר שאלו אותי את השאלה הנ"ל, וצריך לחשוב מה לענות לתלמידים החביבים של עוד יוסף חי, ובשבת יש לי קצת זמן לחשוב איך לומר להם את הווארט. יש חב"ד וברסלב, על זה כולם שם מתלבטים, אז צריך לכוון להתלבטות (לכן על זה דברנו). אבל יש עוד גורם חשוב – מי השילוח. אמרנו שקודם כל צריך משהו יחודי. מי השילוח פרש מקוצק, אבל גם ירש את קוצק במובן מסוים – מה היחוד של פשיסחא-קוצק-איז'ביצא? יש כמה גוונים, אבל הגוון של פשיסחא שהגיע במיוחד לאיז'ביץ נקרא לו נועזות. גם בחב"ד יש ווארט שהתנאי הראשון (מתוך שלושה) להיות חב"דניק זה עזות פנים. אבל זה שכל התורה בנויה על "התפשטות", שאדם עושה מה שבא לו, ספונטאניות נועזת, זה באיז'ביצא. לכן הסוכוטשובער היה יותר מדי עז פנים בשביל להיות החתן של הדברי-חיים – בחורים שכמניקים צריך לשלוח לקוצק ולא לצאנז. אז יש את היחודיות הזאת, וגם בזה יש ודאי מנגינה מיוחדת – מנגינה פולנית, הרבה מארשים והרבה סיגנון, מנגינה יפה. זה לא המנגינה של ברסלב ולא של חב"ד, זה מנגינה אחרת.

אחר כך יש עוד אחד. אם יש אנשים שאני מעריץ אותם זה גם אלה וגם אלה וגם אלה – שלשת אלה שאמרנו עכשיו – אבל אני גם מעריץ תלמידי חכמים סתם (כמו שדברנו גם פעם בשכם). בעצם, כשהגענו לאיזביצא יכולנו להרחיב למסורת יותר רחבה, של הרבה צדיקי פולין. אם האדם הוא רק חב"דניק כולל גם את רבי נחמן בזה – יש חב"ד ויש כל השאר, חב"ד וחסידות פולין וליטאים. אבל בגלל המציאות, בגלל השטח, 'נכנענו' להגדיר שיש חב"ד וברסלב וחסידות יותר כללית (כאשר שפיץ מסוים של החסידות הכללית, שפיץ חשוב מאד, זה איזביצא היוצא מקוצק ויוצא מפשיסחא וכו'), אבל לא נשכח שיש גם יהודים שיושבים ולומדים תורה יומם ולילה, ולפעמים אני מקנא בהם יותר מכולם, כי הם יודעים יותר ממני. אז מאד חשוב לי גם "קנאת סופרים תרבה חכמה". כאן קשה לי להצביע על אחד שמסמל את כולם – אולי הגר"א, אולי ר' חיים (הרבי רש"ב מאד העריך אותו), אחד הגדולים. לא חסרים גדולים בנגלה. לבעל נגלה יש גם את המנגינה שלו, מנגינה של ישיבות – מנגינה מאד מאד מיוחדת, מאד געשמאק, איך שלומדים תורה (מי שזכה פעם ללמוד תורה; יש אנשים שזה אגדה בשבילם) – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", פשוטו כמשמעו, בלי חסידות, רק גמרא וראשונים ואחרונים עם המנגינה של הישיבה וזה גן עדן עלי ארץ (זה "גן עדן הארץ" – גן הוא לשון ניגון, כל ניגון זה גן עדן).

עכשיו צריך להבין את המבנה שבנינו: נתחיל משלשת הספרים של רבי נחמן, שזה מפורש – סיפורי מעשיות זה קומה עליונה בפני עצמה, לקו"מ זה עיקר התורות, וספר המדות. אפשר לכוון את זה כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע. "בורא חשך" זה חומר היולי, אחד מהפלאים בסיפורי מעשיות שלא יודעים אם גיבורי הסיפורים זה יהודים או גוים, זה היולי. כשזה יותר מגובש זה הופך לתורה, זה יצירה – צורה. כשזה תכל'ס, זה סגולה לזה, זה עולם העשיה (רבי נחמן אמר שזה עשה אותי יהודי, זה עשיה, לכן רבי נחמן היה גם מאד בעד לימוד שו"ע).

החוזה מלובלין אמר שיש ספרים – אוה"ח הק' והזהר הק' ומאור עינים – שעושים לי אור בעינים והתניא עושה לי חשך בעינים (ויש כאלה שיכולים להזדהות איתו...), והתלונן על זה במכתב לרבי לוי יצחק מחותנו של אדמו"ר הזקן. על זה רבי לוי יצחק ענה לו שזה יותר גבוה מכל הספרים שעושים לך אור (אפילו זהר), שהם "יוצר אור", והספר הזה שהוא שמן מרוכז – היו צדיקים כמו ר' אברהם קאליסקער שהעבירו בקורת שזה מדאי מרוכז – זה "בורא חשך", עולם הבריאה זה שכל נטו.

אם גם סיפורי מעשיות זה בעולם הבריאה, הרי סיפורי מעשיות וספר התניא שונים לגמרי לכאורה – איך משייכים אותם לשם? כי בבריאה גרים שני סוגי נבראים – שכלים נבדלים ושרפים. כתוב שהשכלים הנבדלים זה החב"ד של הבריאה והשרפים זה המדות – סיפורי מעשיות זה השרפים, יסוד אש (שגם בשרש הוא חשך), ותניא זה כמו שכל נבדל של הרמב"ם (זה תורת הבעל שם טוב, אבל זה המקום). איפה המנגינה? השכל של התניא זה החב"ד של הבריאה, שכלים נבדלים, שזה נקרא בלשון הקבלה "היכל קדש קדשים" שבתוכו יש הארה של מלכות דאצילות, כמבואר בפרטיות ובאריכות בביאור של רבי הלל על קונט' ההתפעלות ואכמ"ל לפרט. אבל הארת האצילות שיש בהיכל קה"ק דבריאה זה הנגינה החב"דית. המנגינה בתוך סיפורי מעשיות זה עדיין בבריאה נטו, כמו השרפים שאומרים "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות" – זה המנגינה של ברסלב, מה שהשרפים שרים שם. נגינה חב"דית זה לא זה, זה משהו אחר, מנגינה של מלכות דאצילות בהיכל קה"ק. כל התלמידים שאוהבים לומר קדוש-קדוש-קדוש – זה השירה של עולם הבריאה עצמו, השרפים בעולם הבריאה.

אחר כך, גם הלקו"מ – לכן בשביל חב"דניק זה כמו כל חסידות פולין – זה עולם היצירה, תיקון מדות ואהוי"ר והרבה דברים טובים. היות שו"ק מקננים ביצירה לכן שם יש הכי הרבה גיוון – יש לקו"מ, קדושת לוי, נעם אלימלך. הרבי אמר פעם במענה לשאלה מה בין חב"ד לשאר ספרי חסידות שזה כמו ללמוד גמרא וללמוד משנה – זה בדיוק מתאים, לימוד גמרא זה בבריאה ולימוד משנה ביצירה.

מי שהוא בעל נגלה, והגעשמאק של גן עדן הארץ, זה "אף עשיתיו". בגלל שיש "אף" באמצע יכולה להיות גם התנגדות, אבל צריך להמתיק את ה"אף" הזה. כתוב שדווקא באף יש הארה של האצילות. אם יש איזה מדען גדול, כמו אינשטיין, יש לו שכל להבין את היקום הגשמי – זה שכל של עולם העשיה. זה שזה עולם העשיה זה לא אומר שזה לא שכל עמוק, ובמדה מסוימת זה שכל הכי עמוק – הכי מה שאנחנו רגילים לקרוא שכל, איי-קיו גבוה. לכן לבעלי הנגלה יש יכולת חשיבה מדהימה, ויש שם מנגינה יפהפיה. גם בעצם הלימוד צריך קנאת סופרים באלה שלומדים כל היום גמרא. עד כאן הלימוד הזה בשביל מה חב"ד. אצילות זה הטעמים, ו"אצילות איז אויך דא" – מנגינה וטעמים בכל מקום. משהו מיוחד ב"אף", שמחד יכול להיות התנגדות ומאידך ריבוי מיוחד של אצילות. לכן מי הכי אוהב ניגוני חב"ד? הליטאים. תלמידים מפונוביז' הס מלהזכיר אצלם את הרבי וחסידות חב"ד, אבל ירוצו לשמוע ולהכיר ולהעריך ניגון חב"די מקורי.

כל השיעור היה צריך להיות בשכם, גם לכבוד הבחור הכנר שיש שם. בכלל, צריך מבצע שתהיה שם גם מקהלה של כל בעלי המנגנים הטובים. צריך כל פעם ללמוד ניגונים עתיקים וגם ניגונים שלנו (שמשתדלים להתקרב לניגוני חב"ד מקוריים). צריך ללמוד גם את נוסחי הניגונים של שבת. אם אדע שיודעים איך לנגן לכה דודי...

לחיים לחיים!