חיפוש בתוכן האתר

טו תמוז תשס"ט - אופשערניש למנחם מענדל הרמתי הדפסה דוא

 

 

מוצאי ט"ו תמוז ס"ט – אופשערענש למ"מ הרמתי – מירון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון יב-יג תמוז (ועוד).

לחיים לחיים!

 

א. ראשית החינוך בגיל שלש – הכרה שמאפשרת כבוד הורים

גיל שלש – ראשית הדעת

כתוב שהנחת פאות בגיל שלש – לפי המנהג – זה כמו מצות ערלה, ששלש שנים "וערלתם את ערלתו" וכו'. כתוב שאיסור ערלה הוא בגלל חטא עץ הדעת, ואם אדם הראשון לא היה חוטא לא היה איסור ערלה, וממילא כל הגילויים היו מיד, וגם ראשית החינוך היתה מיד עם הלידה. עכשיו מחכים שלש שנים בשביל להתחיל את החינוך, להשאיר פאות. כלומר, שקודם אין עדיין מספיק דעת. כל שלבי ההתבגרות הם שלבי קבלת דעת, עד שדעת מלאה (מצד מוחין דאמא) באה בבר מצוה, אבל גם בשביל ללמוד אלף-בית צריך דעת. כל שלב זה דעת. גיל שלש קשור לדעת מצד המספר – יש חב"ד, חכמה-בינה-דעת, ויש איזו הארה של דעת, הספירה השלישית, בגיל שלש. לכן אפשר להתחיל לחנך את הילד לתורה ומצוות.

"בן שלש שנים הכיר"

יש עוד משהו פשוט מאד, שהוא פתיחה לנושא שלנו: דעת זו הכרה. כתוב בחסידות שפנימיות הדעת היינו הכרה. בגיל שלש כנראה שהילד כבר מסוגל להכיר בדבר שקודם לא היה יכול להכיר בו. בגלל שהוא מקבל איזה מינון ראשון של דעת, של הכרה, אפשר להתחיל לחנך. באברהם אבינו כתוב ש"הכיר את בוראו" בגיל שלש – אז יש תחילת ההכרה. חז"ל אומרים ש"שלשה שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה" – אבא ואמא נותנים את הגוף, לובן שבו ואודם שבו, והקב"ה נותן את הרוח ואת הנשמה. כך אומרים חז"ל במסכת נדה. מענין שגם התניא מתחיל מספ"ג דנדה – "משביעין אותו" – וכמו שאמרנו, אם היה זוכה מרגע שיוצא לאויר העולם היה מתחיל לקיים את השבועה. מרגע שהיו משביעין אותו "תהי צדיק" היה מתחיל מיד להיות צדיק בדעת ובהכרה. בגלל החטא צריך לחכות שלש שנים, אבל אחרי שלש שנים יש לו מספיק דעת שיכול להתחיל לקבל תורה, לקבל חינוך, להשאיר פאות שזה מצוה.

בגיל שלש – הכרה ב"שלשה שותפים לאדם"

אפשר להרחיב ולומר שחוץ מזה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הכיר את בוראו בגיל שלש, בגיל שלש מתחילים להיות מסוגלים להכיר בשלש. כשלומדים תורה יש צווי דינים ויש דריי דינים – בשביל להתחיל להתחנך צריך מספיק הכרה בשביל להכיר "שלשה שותפים" (פרק "השותפים", שעל פי פשט מדובר בשני שותפים, פותח דווקא את הבבא השלישית, בבא בתרא, כנגד השותף השלישי; ג הבבות הן כנגד חב"ד, וידוע ששרש הדעת הוא בכתר שמעל לחו"ב, עצם הבחינה של "בן ג הכיר את בוראו", שמזה מובן איך ששלשתן הן כנגד אבא אמא והקב"ה, ודוק). יש "זה וזה גורם" – תוצאה אחת לשני גורמים, אבל אצל האדם זה בעצם שלשה גורמים שגורמים אותי, "שלשה שותפים באדם". היכולת להכיר את זה, להכיר שיש לי אבא ואמא והקב"ה – זו רמה מפותחת של דעת. זה ראשית הענין, שאם לילד בגיל שלש משאירים פאות ומתחילים ללמד תורה – החל מאלף-בית – כנראה שהוא מסוגל להכיר שיש לי שלש סמכויות (אלף למעלה מבית – הקב"ה למעלה מאבא ואמא), כי יש שלשה גורמים לגבי ההויה שלי. לא שממש יכול לנסח בפה מלא, אבל באיזה מקום מכיר שיש לי אבא ואמא והקב"ה. הרי אי אפשר ללמוד תורה בלי ברכת התורה קודם – שאלולא הברכה תחילה אין לימוד התורה שוה שום דבר, ואדרבא, בגלל זה חרבה ירושלים – וברכת התורה היינו הכרה בנותן התורה. אבי מלמד אותי תורה (וכן אמי – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"), אבל זה תורה שה' נתן, דרך משה רבינו וכו'. בכל אופן, זו הפתיחה, שגיל שלש זה היכולת להכיר בשלשה גורמים – שלש סמכויות – על החיים שלי. כשיותר מתגבר ומקבל עוד דעת כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – לא עוזב את ה', אבל עוזב את אביו ואמו כדי לפתח עוד דרגה של דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". עוזב את הוריו כדי בעצמו להיות אבא (ח"ו לא עוזב את ה', כמו שכתוב "כי אבי ואמי עזבוני [כמו שאני עוזב אותם כך הם עוזבים אותי] וה' יאספני"). כל זה פתיחה.

 

ב. עניני כבוד אב ואם בספר אור החיים הקדוש

הקשר בין בעל אור החיים הקדוש למורנו הבעל שם טוב

היום הילולת בעל אור החיים הקדוש, וב"ה יש לנו כמה שמחות במשפחה (כעת החאלקה של מ"מ הכהן הרמתי, וזה גם יום ההולדת של הנכדה הגדולה, וגם יום נישואין של מענדי ולאל'ה – כבר שלש שמחות בחיק המשפחה, ויש עוד כהנה וכהנה, כן ירבו שמחות בישראל, בכל המשפחות בישראל). בכל אופן, זהו יום סגולה. הרבי אומר שהיום הוא גם המשך של חג הגאולה של הרבי הריי"צ, יב-יג תמוז, שהוא חג הגאולה של כל ישראל. אבל הרבי גם מזכיר – וזה דבר פשוט אצל כל עם ישראל, ובפרט אצל מי ששוכן בארצנו הקדושה – שהיום יום הילולא רבא של בעל אוה"ח הק'. ידוע הקשר ההדוק בינו לבין מורנו הבעל שם טוב, עד כדי כך שהוא ממש נחשב כשרש רוחני של החסידות, קשור בעצם עם הבעל שם טוב. יש מסורת ששניהם שייכים לדוד מלך ישראל חי וקים – שבעל אור החיים הק' הוא הרוח של דוד והבעל שם טוב הוא הנפש של דוד. רק היות שדוד המלך הוא עצמו הנפש של כללות נשמות עם ישראל, כמפורש באר"י, ואליהו הנביא הוא הרוח של כללות נשמות ישראל, אז להיות רוח דוד זה להיות אליהו שבדוד ולהיות נפש דוד זה דוד שבדוד, העצם של דוד. ידוע גם שהבעל שם טוב הרגיש בנטילת ידים בהסתלקות בעל אור החיים הק', כי יש סוד (של נטילת ידים – הרמת המדות למוחין והמשכת המוחין במדות) שמוסרים רק לחד בדרא וברגע שבעל אוה"ח הק' הסתלק מסרו לו את הסוד.

ט"ו תמוז – הקדמת רפואה למכה

אנחנו כאן ליד רשב"י. יש ווארט של הרבי הריי"צ שרשב"י הוא רבי שמח. אנחנו בסמיכות לרשב"י שהוא רבי שמח, והיום הצדיקים עושים מסיבה שגם רשב"י וגם אוה"ח וגם הבעש"ט וכל הנשיאים – כולם חוגגים ביחד את ה"סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז. כל הימים האלה לפני ג' השבועות זה הקדמת רפואה ל... והסמוך ונראה – עכשיו בעצם הגענו ממש לערב יז בתמוז – הכח העיקרי שמקדים רפואה זה עכשו, ביום הזה, וזה הופך את הגלות ואת סיבת הגלות לגאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו. זה הכח של היום.

גיל שלש – הכרת הסמכות וכבוד ה"שלשה שותפים באדם"

בכל אופן, רוצים עכשיו לדבר על הענין של "שלשה שותפים באדם", הקשור למצוה של כבוד אב ואם. יש שיחה של הרבי (שלמדנו בשבת שעברה) על מצות כבוד אב ואם. הווארט שם שהרבי מסביר, לפי הרמב"ן, שמצות כבוד אב ואם היא ממש "כבוד הא-ל", כבוד הבורא. כבוד אב ואם הוא הדבור החמישי בלוח הימני, שכולו מצות שבין אדם למקום, והממד של בן אדם לחברו שיש במצוה זו טפל וכמעט בטל ביחס לזה (לפי הסבר הרבי לשיטת הרמב"ן). בכל אופן, מצוה זו מיוחדת בכך שהיא כוללת גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו (שלרוב הדעות, שבראשן דעת הרמב"ם – מתאים לכך שהרמב"ן הוא סוד הפאה הימנית והרמב"ם הוא סוד הפאה השמאלית, כמו שהסברנו בחאלקא שהיה לא מזמן – הוא הממד העיקרי במצוה), וודאי שכל שלשת השותפים מיוחדים ומחוברים במצוה זו. אם יש מצוה אחת מיוחדת שהילד בגיל שלש מסוגל להתחיל לקיים במודע זו מצות כבוד הורים. עד גיל שלש יכול להיות שניסו לרסן את ההשתוללות של הילד, אבל להבין שיש כזה דבר לציית, להקשיב לסמכות – כמו שאמרנו קודם שיש שלש סמכויות – זה בגיל שלש. אז הוא יודע מה האב אומר, מה האם אומרת, וברגע שלומד תורה ומבין לפעמים שיש התנגשות ואז צריך לציית לתורה (אבל בגיל הזה הוא עוד לא יודע תורה). הרצוי כמובן שלא תהיה סתירה, אלא שכל אחד ידע את התפקיד שלו בשותפות – שתמיד האבא יתן את הלובן (ליבון הלכתא, "מוסר אביך"), תמיד האמא תתן את האודם ("חכלילי עינים מיין", מיינה של תורה, "תורת אמך"), ותמיד הקב"ה יתן רוח ונשמה (שהכל יהיה "פעולה נמשכת", כמו שהרבי אוהב להביא מהרוגאטשובער).

אחרי כל זה נפתח את פירוש בעל אוה"ח הק' בכל החומש, בכל מקום שמדבר על כיבוד הורים, וננסה בקיצור לעשות מזה פרצוף:

 

פנימיות הכתר: "פרו ורבו"

תחלת כבוד הורים – מצות "פרו ורבו"

נתחיל מהסבה – מהמצוה שבכלל יהיו ילדים (וממילא יחס בין הורים לילדים, יחס של אהבה וכבוד). בתחלת התורה, במעשה בראשית, כאשר ה' בורא את אדם כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'". מצוה זו נקראת בחז"ל "מצוה רבה". הרמב"ן כותב (ועל כך שיחת הרבי) שהסבה שהילד מצווה לכבד את ההורים שלו היא שהם שותפים ביצירתו, שהם חלק מהיצירה, וזה בגלל שהם קיימו את מצות "פרו ורבו" (האבא קיים את המצוה והאמא עזרה לו, ומכאן יוצאת סברה פשוטה להעדפת כבוד אב לכבוד אם –  כדלקמן – שהרי גדול המצווה ועושה ולו מגיע כבוד על עשיתו, עשיתו אותי, ביותר, ודוק). אם כן, זה הענין הראשון, שכל המצוה של כבוד הורים היא כמו אור חוזר לאור הישר של ההורים בעצמם שבחרו להיות שותפים (כמו שהרבי מדגיש בשיחה, אף שזו הרמה הנמוכה שם), הם קיימו את מצות "פרו ורבו", ועכשיו אני צריך להכיר שהם שותפים ביצירתי ולכבד אותם. אם כן, באמת הכל מתחיל מ"פרו ורבו".

הרגשת הילד שהוריו הם ה'כביכול'

יש ווארט פון דער הייליגער רוז'ינער, רבי ישראל מרוז'ין הנין של המגיד, שפעם אמר לגבי הבעל שם טוב והמגיד: הבעל שם טוב לא היה ה'כביכול' והסבא רבא לא היה 'בעל עגלה'. יש כנראה כאלה שחושבים שהבעש"ט הוא ה'כביכול', והוא אומר שזה לא כך, ומוסיף שגם הסבא רבא שלי לא היה בעל עגלה (יהודי פשוט, ביחס לבעש"ט). הוא אמר את זה כדי לשים את הדברים בפרופורציה נכונה. המלה שפותחת את הדבור החמישי של עשרת הדברות היא "כבד", וכתוב שיש משהו מיוחד ב-כבד שעולה הוי', וגם מתחיל ב-כב הרומז ל-כב אותיות התורה. ידוע מהאבן עזרא שסוד הוי' זה כב אותיות ועוד ד אותיות שמשמשות לא רק כעיצורים אלא גם כאמות הקריאה, אותיות אהוי (= כב!) – אז חלוקת ה-כו היא כב-ד. "כבד" במספר קדמי (כ = 75, ב = 3, ד = 10) עולה 88, העולה כביכול, היינו כב פעמים ד – "כבד"! אומרים שהרמז של "כביכול" זה כב-יכול, שה' יכול הכל עם כב האותיות, עמן הוא בורא הכל. יכול = ג"פ כב, אז כביכול זה ד"פ כב. הווארט הוא שאם כי שהרוז'ינער הקדוש אמר שהבעל שם טוב לא היה הכביכול, אבל יוצא משיחת הרבי, ובכלל מכל הגישה של הרבי, שאצל כל רבי אמיתי מרגישים בו איזו השראה של "כביכול". החידוש מהשיחה של הרבי – חידוש חשוב לגיל שלש – הוא שהיחס להורים בתור "כבוד הא-ל" ממש, כבוד הבורא ממש, וזה עושה מההורה גם בחינת "כביכול" בשביל הבן (הרי ילד קטן בפרט חושב שאביו הוא כל יכול כו'). כתוב בפירוש כי הזרעת האב את הלובן והאם את האודם הוא סוד המלה שכבש-כב – היום במדע יודעים שיש כב כרומוזומים בתוך זרע האדם (חוץ מהכרומוזום הקובע את המין). כל התהוות הולד היא סוד כביכול, כב-יכול, וכשמרגישים את זה אצל ההורה זה עצם הכיבוד הורים, להרגיש שיש "כביכול" אצל ההורים שלי.

רמזים בפסוק "פרו ורבו"

הרמז בכל זה הוא שה-כביכול רמוז במספר האותיות בפסוק של "פרו ורבו" (הפסוק ה-כח של מע"ב): "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". יש בפסוק 22 תבות, כב של "כבד" כנ"ל, נמצא שהיחס בין התבות לבין האותיות, 22:88, הוא יחס של 1:4, היחס המושלם בין תבות לאותיות, כנודע (על דרך שם הוי' ב"ה, שם בן ד, ש-ד אותיותיו הן כנגד אב-אם-בן-בת, קיום מצות "פרו ורבו", הויה חדשה כפשוטה). בכל פסוק שהיחס בין מספר תבותיו למספר אותיותיו הוא 1:4, "סימן" הפסוק (מספר התבות כפול מספר האותיות) יהיה ריבוע (של פעמיים מספר התבות, שהוא חצי מספר האותיות), ובפסוק של "פרו ורבו" הסימן = 1936 = 44 בריבוע. 44 = אב אם (כאשר משמעות הריבוע היינו הזיווג שלהם – "ומספר את רבע ישראל") = ילד ("והיו לבשר אחד")! האותיות מתחלקות ל-26, כבד, ו-62 (26 הפוך) – בפתיחת הפסוק (6 התבות הראשונות) "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים" יש 26 אותיות, ובמאמר ה' עצמו (16 התבות הבאות) "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" יש 62 אותיות.

צווי "פרו ורבו" – על אף הברכה לקיום המין האנושי

יש בפסוק הזה ברכה ומצוה – "ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים". בפרצוף של פירושי כבוד אב ואם "פרו ורבו" זו ההתחלה, בפנימיות הכתר, ושאר המצוות (השייכות בפירוש לכבוד הורים) הן מחיצוניות הכתר ואילך. בעל אור החיים הקדוש אומר ש"ויברך" זה ברכה על קיום המין. גם את הדגים ה' ברך שהמין יתקיים, כי יש טורפים וסכנות. אז מה זה אחר כך "ויאמר להם"? זו המצוה על האדם. והוא מסביר בתוקף שאל לו לאדם להסתמך על הברכה של קיום המין, אלא צריך להשתדל להוליד:

"ויברך אותם" פירוש שלא יכרת מין האנושי "ויאמר וגו'" צוה אליו לפרות ולרבות שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות.

אין שיעור (למעלה) למצות "פרו ורבו"

בהמשך הוא כותב ווארט יפה, שבעמנו, עם ישראל, יש דברים לקויים ר"ל. הוא מביא שתי דוגמאות: שיש ארבעה אחים ושנים עוסקים בפו"ר אז שני האחרים אומרים שזה מספיק לקיום המין (בחיק המשפחה שלנו). עוד דוגמה, יותר נפוצה, שיש אחד שקיים את המצוה (בהולדת בן ובת) ואז מפסיק. הוא אומר שמצות פו"ר זה מהדברים שאין להם שיעור (על המשנה של "אלו דברים שאין להם שיעור" דברנו גם בשבת ה' תמוז – על אף שעל פי פשט יש במצוה זו שיעור לצאת ידי חובה, אבל יש "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו'", שזה לא רק "שבת" אלא הידור מצות פו"ר לישראל, או מדרבנן, או גם יש לומר, וכך משמע מדברי אור החיים, שהוא מדאורייתא ממש, עיקר הפשט של "פרו ורבו ומלאו את הארץ", זה יותר נעלה באין ערוך ממצות "שבת" שחל על כולם, לא רק על יהודים):

וראיתי דעות נפסדות בנבראים מבני עמינו דכשיש ג' או ד' אחים אחד או ב' מהם משתדלים בפריה ורביה ואומרים כי הוא זה קיום המין. גם באדם אחד כשיקיים מינו תבא לו הסברא שלא ישתדל עוד לפרות ולרבות לזה אמר ה' תחילת דבר ה' מצות ה' ברה אמר פרו ורבו ולא עשה גבול למצוה והגם שבירך אותם שלא יכרת מין האדם מן העולם, וגמר אומר ומלאו את הארץ.

פרו ורבו – למילוי הארץ

איך שיוצא ממנו, וכך על פי שכל, זה הידור מדאורייתא – יש מינימום, אבל גם הדאורייתא אין לו שיעור. לכן לא כתוב שיעור בתורה, וצריך להמשיך לקיים את זה כמה שיותר – המצוה היא למלא את הארץ, ואומר שהארץ תשאר שוממה ואי אפשר בשום פנים לכבוש את הארץ (שזה רצון ה') בלי למלא את הארץ:

ואומרו "וכבשוה" – סמוך ל"ומלאו" לומר כי באמצעות שימלאו הארץ בזה תהיה נכבשת לפניהם, כי מקום החרב אין אדם שולט בו כי לצד שוממתו הוא מתמלא נגדיים לאדם.

זה כמו שהרבי אמר אחרי ששת הימים, שאם רוצים את השטחים צריך למלא אותם ביהודים. על זה נאמר "ויאמר" (מעניין שימושו במלה "נגדיים", היינו קליפות וכל מרעין בישין ר"ל, והוא על דרך השימוש החסידי במלה "מנגדים" כו', ודוק. והוא ענין "הבור ריק אין בו מים" שאם מים – יהודים רבים שומרי תורה המשולה למים – אין בו ממילא נחשים ועקרבים יש בו). זה פירוש אחד שלו.

פירוש שני: ברכה על כח המוליד ומצוה ללדת

פירוש שני, שקשור ממש עם השיחה של הרבי, שה"ויברך" זה שיהיה כח הולדה. זה להמשיך ליהודי את כח ההולדה:

עוד ירצה באומרו "ויברך" אותם שיהיה בהם כח המוליד ואחר כך צוה אותם על הדבר.

הרבי מסביר בשיחה שעל אף שרואים שיש גם הרבה סינים בעולם, אבל אצל יהודי כח ההולדה זה בעצם אחרת – זה אלקות בפנימיות. אצל או"ה זה במקיף ואצל היהודי זה בפנימיות. להמשיך ליהודי את כח ההולדה זה תלוי רק בברכת ה'. הרבי מסביר שיש אחוז מסוים שבלי שום סיבה רפואית לא מולידים, כי חסרה הברכה מאת השי"ת. זה מה שהאוה"ח כותב כאן, שלהמשיך את כח ההולדה זה הברכה, ואז צריך להשתמש בזה. לדגים אין אמירה, כי זה פונקציה של דעת שאין להם (כתוב בהם רק "לאמר" אבל לא "ויאמר להם אלהים" כמו שכתוב באדם שהוא בעל דעת).

 

שבעת פסוקי כבוד הורים ודין בן סורר ומורה

עד כאן זה "פרו ורבו", וכעת נתחיל עם פסוקי כיבוד הורים. יש הרבה פסוקי כבוד הורים – אמרנו שיש שבעה – וברמב"ם זה ארבע מצוות: לכבד, לירא, לא לקלל, לא להכות. אבל הרמב"ם כולל בהלכות ממרים, שם מביא הלכות כבוד אב ואם, גם את דין בן סורר ומורה. כשדברנו על שבעת הפסוקים לא כללנו את זה – זה ענין בפני עצמו – אבל לפי הרמב"ם בהלכות ממרים זה מצטרף. על ארבע המצוות יש שבעה פסוקים בתורה (כי יש פעמיים "כבד" בעשה"ד, ויש שני פסוקי קללה, במשפטים ובקדושים, ויש פסוק אחד של מורא, ויש עוד פסוק שהרמב"ם מביא אבל אינו מצוה – כותב את זה בסוף הפרק של איסור קללה והכאה – מביא את ה"ארור" שבסוף התורה, לפני התוכחה, "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן"), בלי בן סורר ומורה (בו נסיים את הפרצוף הזה).

 

חיצוניות הכתר: "ארור מקלה אביו ואמו" בסתר

"מקלה אביו ואמו" אפילו בסתר

נתחיל עם ה"ארור": מה זה "מקלה אביו ואמו"? מי שמבזה אותם, אפילו בסתר, כמו שנראה תיכף בבעל האוה"ח. מבזה אביו ואמו הוא בכלל ארור. הרמב"ם פוסק כך להלכה (בסוף פ"ה בהלכות ממרים), שאפילו שהוא לא מקלל ולא מכה, אבל אם מבזה אותם אפילו ברמיזה – הוא בארור. מה החידוש של בעל אוה"ח כאן? אחרי שבת פתחנו את המלבי"ם וראינו שהמלבי"ם כותב על כל הארורים שהמיוחד שבכולם שהם בסתר – מתחיל מ"ושם בסתר" ואמר שזה מכנה משותף של כל הארורים. צריך "ארור" על דבר שאדם עושה בסתר, אז כל אלו בסתר. עכשו כשראיתי את בעל ההלולא של היום קצת התקוממתי על המלבי"ם, כמו המון פעמים בעבר, שהוא לוקח חידוש מפורש באוה"ח וכותב אותו בלי לומר את זה בשמו – זה ממש תופעה חוזרת (דומה לכך שהח"ח לא מזכיר את אדה"ז, אבל הרבי למד עליו זכות בזה). כאן זו דוגמה מצוינת, שהאוה"ח מחדש שכל הארורים הם דברים שבסתר, ומפרטם בקיצור, ואחר כך המלבי"ם כותב את זה גם בפרטיות על כל אחד ואחד. אחרי הכלל של "ושם בסתר", הראשון שפותח את כל האחרים הוא "ארור מקלה ואביו ואמו" – זה הכי גבוה, וכולם אחריו. כאן הוא כותב ש"מקלה אביו ואמו" זה דבר שבית דין לא יודע, אי אפשר להעניש עליו כי הוא בסתר, ולכן צריך לומר "ארור":

"ארור מקלה וגו'" צריך לדעת למה לא בחר מכל העבירות לומר עליהם הארורים אלא אלו, גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו, והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש.

ואולי כי לא אמר כאן אלא העבירות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר "ושם בסתר", כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחייבו ישראל בערבות זה על זה, וכן מה שאמר "ארור מקלה", פירוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה, וכן השגת גבול הוא דבר שאינו ניכר, וכן "משגה עור בדרך" אין רואה, וכן הטות משפט השפלים, וכן הבא על אשת אביו, ועל הבהמה, ועל אחותו, וחותנתו, כולם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקור בו, וכן "מכה רעהו", דקדק לומר "בסתר", וכן "לוקח שוחד וגו'", כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד, גם זה הוא מדברים המסורים ללב, ואין הרגש לזולת.

"כל המהרהר אחר רבו"

נאמר בקיצור למה שמנו את זה בחיצוניות הכתר: יש איסור להרהר אחר רבו, וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה. הרמב"ם אומר ש"מקלה אביו ואמו" זה אפילו ברמז בפיו וכדו'. האם יש גם איסור להרהר אחר אביו ואמו? בכלל, מה הפשט באיסור להרהר אחר רבו? האם יש כזה דבר באב ואם? כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". אם הרב דן והתלמיד רואה שהוא טועה הוא מצווה להעיר – אז מה ההבדל בין מתי שצריך להעיר לבין האיסור להרהר? אפשר להסביר שמי שקשור אליך, שאתה אוהב אותו בעצם, אינך רואה בו חסרון. כתוב בחסידות, בדרך מצותיך במצות אהבת ישראל (וכבוד הוא אפילו יותר מאהבה, כמו שרואים באשה ש"אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו"), שעל כך נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה", שבמי שאוהב מתקיים "וירא און ולא יתבונן". לכאורה להרהר אחר רבו זה לגלות ערוה, במקום שבאופן טבעי תעלים את זה. אם אתה רואה דבר שצריך להעיר, שזה קידוש ה' שהרב לא יכשל בדין, או בכלל שיצא משפט הצדק לאור כרצון ה', חייבים להעיר. אבל אם אתה אוהב ומכבד את הרב לא תחשוב על 'ערוה'. גם כשיש טעות, משהו לא בסדר אצל הרב, משהו שמישהו אחר היה יכול 'לתפוס', שהנה הרב הזה עושה כך וכך – אתה אפילו לא צריך ללמד זכות, אלא בכלל לא רואה את זה. ברגע שאתה מתחיל לשהות על דברים שליליים זה נקרא שאתה מהרהר (אחריו, לשון אחוריים, ודוק). הדוגמה הכי טובה, שהרב עושה משהו ולחשוב שאולי זה בא לו מתוך אינטרס לגרמיה, לא לשם שמים. הרהור זה כמו הרהור עבירה.

יסוד כבוד הורים – לכסות ערות האב – להשמר מקלון אפילו במחשבה

גם כשהאבא הוא לא הרב שלו, רואים מהיסוד של כבוד הורים בתורה – שהיסוד המוסד בתורה של כבוד אב בתורה זה שם (עם אחיו יפת הטפל אליו בזה), שדאג לכסות את ערות אביו. זה היסוד והשרש של כבוד אב, אז אפשר לעשות מזה כלל – שצריך להיות "ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו". אפשר לפשט את זה, שזה נקרא שהוא גם לא מהרהר אחר אבא שלו. "ופניהם אחרונית" מתוך אהבה וכבוד – אסור לגלות את ערות ההורים בשום אופן שהוא. זה ממש "סתר". האוה"ח אומר ש"סתר" הכוונה שבית דין לא רואה, וכאן אני מנסה לחדד את זה מעל ומעבר – ש"מקלה אביו ואמו" זה אחד שאפילו מהרהר. לכן זה שייך לכתר. זה להעמיק ב"מקלה" באופן הכי פנימי, על פי דברי בעל אוה"ח – ברגע שהוא אומר שמדובר ב"סתר" אפשר להעמיק ולומר שנוגע ללא-מודע, לסתר שבנפש. לא להרהר תלוי בלא-מודע, אני לא חושב על משהו שלילי כי אני מכבד בעצם, בלא-מודע, ולא יעלה על דעתי לגלות ערוה אצלו. אני פוחד מזה, זה מורא מוטבע בי.

 

חכמה: קדימת כבוד ומורא אב

"אמו ואביו תיראו" – אב סמוך למורא

הכי הרבה פירושים יש לו על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" בתחלת פרשת קדושים. יש שני פירושים של חז"ל על כך שפעם אחת אב קודם לאם ("כבד את אביך ואת אמך") ופעם אחת אם קודמת לאב ("אמו ואביו תיראו") – בתורת כהנים דורשים מכך השוואת כבוד אב לכבוד אם, ורבי אומר בגמרא שגלוי וידוע שהבן ירא מאביו יותר מאמו ולכן מקדים אם למורא וגלוי וידוע שהבן מכבד את האם יותר מהאב ולכן מקדים האב לכבוד. מקשה בעל אוה"ח ואומר שהרבה פעמים מצאנו בחז"ל שהמלה העיקרית היא לא הראשונה אלא זו הסמוכה לפועל – למה חז"ל לא אמרו שהיות שכתוב "איש אמו ואביו תיראו" האב הוא העיקר בפסוק הזה? אמא כתובה קודם כדי להסמיך את האבא ל"תיראו", והיות שהוא סמוך ל"תיראו" סימן שעיקר מצות המורא זה כלפי האב:

"ואביו תיראו" - בתורת כהנים אמרו שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם דכתיב "כבד את אביך ואת אמך וגו'", ובמקום אחר הקדים אמו וכו', לומר ששניהם שקולים, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם [בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו עד כאן], גם בברייתא הובאה בקידושין (דף לא) דרש רבי וז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וכו', שבן מכבד לאמו וכו' לפיכך הקדים כבוד אב וכו', וגלוי וידוע וכו' שהבן מתירא מאביו וכו', לפיכך הקדים ה' מורא האם וכו' עד כאן:

 וקשה לי לב' הדרשות, כי כשנשכיל בענין בשני הכתובים החשיב הכתוב האב יותר מהאם, בפסוק "כבד וגו'" הסמיך האב לכבוד באומרו "כבד את אביך", גם בפסוק זה הסמיך האב למורא באומרו "ואביו תיראו", ובדרך הזה מצינו לרבותינו ז"ל שדרשו בכמה מקומות.

כלל בדברי האוה"ח: אפשר לדרוש שונה מחז"ל רק כשאין נפק"מ לדינא

בהמשך לקושיות הוא אומר כלל גדול אצלו – אם הייתי דורש הפוך מחז"ל אבל לא היה בכך נפק"מ להלכה זו זכותי, אני יכול לפרש פסוק בצורה הפוכה מחז"ל, באופן שלא נמצא בשום מקום בעולם (מקום הניחו לי...), והעיקר הוא שרק לא יסתור את ההלכה. אבל במקרה זה יש סתירה להלכה, בגלל שאכן בזמן שההורים נשואים האב קודם לאם (כי הבן ואמו חייבים בכבוד אביו), אך אם נתגרשו כבוד אב וכבוד אם שוים [יש בזה מחלוקת ב"י ורבינו ירוחם – הב"י אומר שאז יכול להקדים מי שרוצה, כמו "שודא דדייני", ורבינו ירוחם אומר, וכך פוסק המהרש"ל, שאסור להקדים אלא ששמים לפניהם, כמו "כל דאלים גבר". קצת פלא למה לא אומר שישים מים בשתי כוסות ויתן לשניהם יחד – ביד ימין לאבא וביד שמאל לאמא (וגם אם אמא עומדת לימינו ואבא לשמאלו יכול לשכל את ידיו בשכל שהוא יורש מאבא ואמא, יה שבשם)! – אלא אם כן נאמר שיש לו רק רביעית מים אחת]. דין זה לא עולה בקנה אחד עם פירושו כאן. כפי שהוא כותב:

והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה, הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב, הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשונים כל שאין הדין משתנה, אבל במה שלפנינו ישתנה הדין, אם נתגרשה האם, כי לפי מה שפירשנו שהתורה הקדימה בב' המקראות האב לאם, אם יאמר אביו השקיני מים ואמו אומרת השקיני מים צריך להקדים אביו לאם, ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים אלא לצד שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, אם נתגרשה שאין טעם זה, רצה יקדים לאביו, רצה יקדים לאמו, וכן אמרו שם בקידושין (לא:) בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע, וז"ל נתגרשה מהו א"ל הטל להם מים בספל וכו' עד כאן, הרי לסברת רבי אליעזר שקולים הם ממש.

אם כן, אומר האוה"ח שאם זה לפי הפירוש שלי האב קודם גם אם נתגרשו, והיות שזה סותר את ההלכה איני יכול לפרש ככה ואני צריך לתרץ, ומביא כמה תירוצים. אבל הווארט שלו יותר חזק מהתירוצים שהוא מתרץ (לכן צריך גם כמה תירוצים). כל המהלך הזה מענין, שהייתי רוצה לפרש ככה, ורשותי לפרש ככה כל זמן שזה לא סותר את ההלכה, אבל היות שזה כן סותר אני צריך לצאת מהפלונטר.

[לשלמות הענין נצטט את תירוצי בעל אוה"ח:

ואולי כי לפי מה שדרשו ז"ל שם בתורת כהנים וז"ל איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר תיראו [הרי כאן שנים], אם כן למה נאמר איש, מפני שהאיש סיפק בידו אשה אין סיפק בידה לעשות עד כאן. הנה לדברי ברייתא זו נאמר איש למעט אשה בענין הכבוד, אמור מעתה שלענין הכבוד אמר איש אמו וגו', ובאם אינו ענין, וכפי זה ישנה להקדמת אם בבחינת הכבוד, וכל זה ליישב ברייתא דתורת כהנים, אבל לדרשת רבי שדרש שהקדים הכתוב אם לאב בבחינת המורא וכו', עדיין קשה. ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה, ואין יוצא מזה דין, הדרשה תדרש, שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אם לאב שהיה לו לומר איש יירא אמו ואביו, והגם שהוכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר איש למעט אשה מחיוב הכבוד, ולומר תיראו לרבות בבחינת המורא אף על פי כן סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב, והאגדה נתלית ברמז כל שהוא.

 עוד נראה לומר, כי התנאים לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם, מטעם שהכתוב הוכרח במעשיו לדבר בסדר זה איש וגו' תיראו, כדי שנדרוש מיעוט ורבוי בנשים, וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון, ואמר תיראו לבסוף, לא להסמיך לה האב כדי שיהיה במעלה יותר מהאם, אלא לדרוש ממנה רבוי חיוב האשה (בכבוד) [במורא] הורים.]

חידוש בדעת הרמב"ם בענין קדימת כבוד ומורא אב

לפני כמה ימים ביצהר אמרנו – בלי לראות את האוה"ח – שיש מקום לפרש בדעת הרמב"ם שתמיד כבוד אב קודם, כי הרמב"ם לא מביא את ההלכה שנתגרשה. אף על פי שהוא מביא את הטעם שגם האמא חייבת בכבוד אב, והמפרשים אומרים שמהטעם מובן הדין כשנתגרשו, ולכן לא צריך לומר – אבל זה דין מפורש בגמרא, ולכאורה הרמב"ם כן היה צריך להביאו, וגם הרי"ף וגם הרמב"ם לא מביאים את הדין. אמרנו בדרך אפשר לגמרי, כי זה חידוש מרחיק לכת, אבל כאן רואים באוה"ח שהוא חושב שכך היה צריך להיות הפירוש בתורה. קדימת האב בעצם ביחס לכבוד הורים שייכת לחכמה, שהרי חכמה היא פרצוף אבא (בסוד יב הפרצופים שיש במצות הכבוד, עליהם דברנו אתמול, כבוד אב ואם הוא כנגד אבא ואמא עילאין, דשם אמא עילאה כלולה באבא עילאה, וממילא מובן שהוא תמיד העיקר בדרגה זו, ודוק).

כבוד הורים – כללי הפסיכולוגיה

רק בתור מאמר מוסגר: במצוה של כבוד אב, כמו שראינו גם בכתר, יש את כל כללי הפסיכולוגיה. כל התסביכים של הילדים, מכאן ועד הודעה חדשה, שייכים למצות כבוד הורים. לדוגמה, רבי אומר בגמרא שגלוי וידוע לפי מי שאמר והיה העולם שילד מכבד את האמא יותר וילד ירא מהאבא יותר. יש עוד דוגמה שחז"ל מבססים לימוד על כלל פסיכולוגי? העובדה שאומרים כלל אצל ילדים, כחלק מהסוגיא, היא משהו מיוחד במינו. כלל זה הוא ענין שנמצא במוטבע, פרצוף העיבור. ברגע שהילד גדל קצת, ונכנס לפרצוף יניקה ומוחין, יכול להיות שהוא מתגבר על הטבע הראשון. בכל אופן, רואים שכל תורת הנפש נמצאת בתוך הענין של כבוד הורים.

 

בינה: כבוד הורים רשעים שעשו תשובה

"רשע" ו"בעל עבירות"

כל קו שמאל קשור לשאלה האם ומתי אין מצוה לכבד את ההורים. יש מחלוקת בין הרמב"ם והטור: הרמב"ם אומר שגם ממזר מחויב בכבוד הורים, ובכלל חיוב כבוד הורים הוא גם כאשר האבא הוא "רשע בעל עבירות". לגבי איסור קללה והכאה הוא משתמש בביטוי קצת אחר, שתיכף נעמוד עליו – רשע גמור עובר עבירות. פעמיים יש כאן אותו דיוק, אבל על כל ביטוי בפני עצמו יש מי ששואל מה זה "רשעים גמורים – עוברי עבירות" ומה זה "רשע – בעל עבירות", סימן ששני חלקי הביטוי אינם אותו הדבר. יש מי שאומר שאולי עבירות זה בין אדם לחברו ורשע זה בין אדם למקום. האוה"ח מדייק את ההבדל בין "רשע גמור" (שאז צריך להניח שלא עשה תשובה) ל"רשע" (שאז מסתמא עשה תשובה). בכל אופן, לכאורה פשט ההבדל בין "רשע" (או "רשעים גמורים") ל"בעל עבירות" (או "עוברי עבירות") הוא ש"רשע" זה ענין של אופי, של מדות, ו"עבירות" שייכות למעשה. חושבים שהרמב"ם הוא רק 'נגלה', אבל רואים שהוא צריך להדגיש "רשע בעל עבירות". רואים שאפשר להיות "רשע" (ואפילו "רשע גמור") בלי לעבור עבירות – כמו למשל בן אדם אכזרי. בן אדם אכזר הוא רשע (גמור), אפילו בלי ענין של עבירות בפועל. זה היה מאמר מוסגר.

חילוק האוה"ח (בדברי הרמב"ם) בין רשע לרשע גמור

אנחנו רוצים להגדיר, שהאוה"ח אומר שאם מישהו עושה דבר שהופך אותו לרשע גמור עובר עבירות, ולא ידוע אם עשה תשובה או לא, אז מניחים שלא עשה תשובה ואז אין מצוה לכבד אותו לדעת הרמב"ם לפי האוה"ח. ונסביר: בפשט יש מחלוקת, שלפי הרמב"ם יש תמיד מצוה לכבד ולירא, גם כשהאב רשע, אבל הטור מביא מהגמרא שבאב רשע אין מצוה לכבדו (ויש רק איסור הכאה וקללה). האוה"ח מדייק (בהמשך דבריו) כי גם לפי הרמב"ם אין צורך לכבד רשע גמור, ורק אסור להכותו ולקללו:

שכתב רמב"ם בפרק ה מהלכות ממרים (הי"ב) וז"ל היו אביו ואמו רשעים גמורים וכו' אסור לו להכותם וכו' עיי"ש, ודייקו כל האחרונים כי דוקא להכותם אסור, אבל כבודם ומוראם אינו חייב בו.

אם כן, לפי דברי הרמב"ם, איזה רשע צריך לכבד ואיזה לא? האוה"ח מדייק ברמב"ם שרק "רשעים גמורים" לא צריך לכבד, ואילו סתם רשע כן צריך לכבד:

והעליתי בחיבורי על יורה דעה בישוב דברי רמב"ם עם מה שכתב בפרק ו מהלכות ממרים (הי"א) שחייב לכבדם, כי לא כתב כן אלא במי שעבר קצת עבירות לתיאבון באקראי, וכאן מדבר במי שהוחזק ברשע גמור, ולזה דקדק בלשונו רשעים גמורים, ולא הספיק לומר רשעים.

מחלוקת הטור והרמב"ם (לביאור האוה"ח) – האם בסתמא מניחים שרשע עשה תשובה

את מחלוקת הטור והרמב"ם הוא מסביר בשאלה האם מניחים בסתמא שמישהו עשה תשובה גם אם לא יודעים זאת (אם יודעים שעשה תשובה לכו"ע חייבים לכבד אותו, אפילו שיוצא להריגה לאחר גמר דין – למישהו אחר מותר להכותו, ואילו הבן חייב על קללה והכאה אם עשה תשובה). הטור אומר שכל זמן שלא ראיתי במו עיני שעשה תשובה אני מניח שלא עשה תשובה, ואז אין מצוה לכבדו, והאוה"ח פורך את דבריו ואומר שבסתמא מניחים שמישהו עשה תשובה וזה יסוד דעת הרמב"ם:

...מה שפסק הטור (יור"ד) סימן ר"מ וז"ל "ונראה לי כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן (ב"ק צד:) גבי הניח להם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך בש"ס והלא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו, ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו" עכ"ל.

 סובר הרב שאין להחזיקו בעשה תשובה אלא כשראינוהו שעשה דוקא...

 וגם לפי מה שכתבתי בחבורי פרי תואר א והעמדנו דברי רמב"ם שכתב שמן הסתם מוחזק בחזר בתשובה, והוכחתי מההיא שאמרו בש"ס (קידושין מט:) באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק [אפילו רשע] גמור [מקודשת] וכו', שאנו אומרים עשה תשובה, הגם שלא ראינוהו שעשה וכו', ודחינו ראית הטור שהביא מהניח להם אביהם פרה גזולה, כי שאני ההוא שמעשיו מוכיחות שלא חזר בתשובה שהרי עודנה לפרת חטאתו עומדת חיה אף כי אחרי מותו, אבל כל שאין הוכחה כזו מן הסתם יעמוד בחזקת שחזר...

וזה, לדבריו, יסוד החילוק של הרמב"ם בין "רשע" סתם, "שעבר קצת עבירות לתיאבון באקראי", שמניחים שעשה תשובה גם אם לא יודעים זאת, ולכן צריך לכבדו, לבין מי "שהוחזק ברשע גמור", שאז מסתמא לא עשה תשובה ועל כן אין צריך לכבדו.

קושית האוה"ח: למה לומדים שאין לשמוע להורים כנגד התורה דווקא משמירת שבת?

את הענין של "רשע גמור" מסמיך האוה"ח הק' על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם". חז"ל לומדים מכאן שאם האב אומר לחלל שבת אסור לשמוע לו כי "אני הוי' אלהיכם" שכבודי קודם. מתוך "אני הוי'" לומדים שכך הדין בכל מצוה, ולא רק בשבת. על כך שואל בעל אוה"ח שאלה פשוטה, שראוי שכל אחד ישאל – שאם עיקר הלימוד הוא שכל מה שהאבא אומר נגד התורה צריך לשמוע לתורה ולא לו, היה צריך לבחור מצוה קלה (כמו שכהן לא יטמא למתים), ולא איסור שבת החמור. למה כותב את הדבר הכי חמור? זו שאלה מצוינת, ממש בעיה בפשט של הפסוק. אם היה כותב עבירה קלה, אז לא הייתי צריך לומר "אני הוי' אלהיכם", שמזה לומדים שכמו שבת כך זה לגבי כל עבירה:

ואת שבתתי תשמרו וגו' - רבותינו ז"ל אמרו (יבמות ו) מנין שאם אמר לו אביו חלל שבת וכו' שלא ישמע לו דכתיב איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אני ה' שאתה ואביך חייבין בכבודי עד כאן:

 הנה לטעם אתה ואביך וכו' שדרשו מאומרו אני ה' מובן, כי כמשפט הזה יהיה בכל מצות התורה הגם שאינם חמורים כשבת כגון השבת אבידה וליטמא למתים, אם כן למה לא הסמיך אלא מצות שבת שהיא חמורה שהיה לו להסמיך מצוה אחרת קלה, גם בזה לא היה צריך לנתינת טעם אני ה' להבין ממנה שאר מצות קלות.

התירוץ: מחלל שבת הוא רשע גמור ופטורים מכבודו ומוראו

התירוץ שלו הוא מה שאמרנו קודם על "רשע גמור", שהיות ששבת זה חמור וכע"ז וכו', לכן מי שמחלל שבת יש לו דין של "רשע גמור" ואז פקעה לגמרי מצוות כבוד ומורא:

וסובר אני שרשעים גמורים הם עוברים על כל העבירות הבאות לידם, אלו אינו חיוב על הבן לירא מהם ולכבדם, והוא מאמר הכתוב כאן, "איש אמו ואביו תיראו", ותנאי הוא הדבר "ואת שבתותי תשמורו" כולכם אבות ובנים, ודוק מינה שאם האבות לא ישמרו שבתות ה', הרי פקע מצות מוראם כי שקול שבת כנגד כל התורה כולה (זוה"ק ח"ב צב), ונקרא רשע גמור.

הוא לא מפרש שהאב אומר לך לחלל שבת, אלא שהאב עצמו מחלל שבת, ואז אתה לא חושב שמן הסתם הוא עשה תשובה – כי זה חמור מאד, והוא כמי שעובר על כל העבירות הבאות לידו – ולכן לא צריך לירא ממנו. יש עוד טעמים למה שבת סמוך לכבוד הורים, כמו בעשה"ד (כבוד הורים אחרי שבת), אבל כך הוא מסביר את הסמיכות כאן. בכל אופן, כך כותב, שיש דבר שאתה לא מניח שמסתמא עשה תשובה, ואז אין לך מצות כיבוד. בזה הוא גם רוצה ליישב את הטור והרמב"ם, לעשות מעין פשרה ביניהם (בחילוק בין רשע סתם לרשע גמור), שלא תהיה מחלוקת.

כבוד הורים רשעים – סוגיא אקטואלית

בספר המפתח על הרמב"ם מובא אחרון שאומר שיש ארבעה ראשונים גדולים שסוברים כמו הרמב"ם, שמצוה לכבד הורים רשעים, ויש ארבעה ראשונים גדולים שסוברים כמו הטור, שאין מצוה לכבד הורים רשעים. סוגיא זו – אם יש מצות כיבוד הורים רשעים – היא מאד אקטואלית בדור שלנו (כל בעל תשובה ישאל שאלה זו), ויש בה הרבה דיון. הדין למעשה כרוך כמובן בהמון דברים, אם מלמדים עליהם זכות וכו'.

שבת ותשובה – מוחין דאמא

מה שרוצים לומר כאן בפרצוף, שיש בפירושי אוה"ח שלשה פירושים שונים בחובת ההורים – אותם אני אמור לכבד – והדבר הראשון, בבינה, הוא דין זה. גם בגלל שסתם שבת זה מוחין דאמא (קידוש שבת הוא מוחין דאבא, אבל הדיבור של שבת בעשה"ד, וכן מה ששבת היא מעין עוה"ב, זה מוחין דאמא), וכאן לומדים את הדין מסמיכות זו. כל הדיון של תשובה גם שייך לבינה (וגם שבת אותיות תשב, כמו שכותב בתניא באגרת התשובה). במלים פשוטות, אם האבא פוגם בבינה, ב"הנסתרת להוי' אלהינו", בשבת מקדשא וקיימא (בחינת בינה כנ"ל), אזי פקע מן הבן מצוות כבוד ומורא (לפי האוה"ח בדעת הרמב"ם).

 

דעת: התכללות האב והאם

"כי איש איש אשר יקלל" – בא בהמשך לדין מעביר בנו ובתו למולך

בין הענינים של ספירת דעת יש התכללות, ולכן הפירוש דלקמן שייך לדעת. כעת עוברים לפסוק בסוף קדושים, "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו". מכאן לומדים שני דברים – שדין קללה קיים גם לאחר מיתה, וגם שהמקלל בסקילה. שואל האוה"ח שלש שאלות:

"כי איש איש אשר יקלל" קשה אומרו "כי", שנותן טעם למה שלפניו, ולא אמר דבר קודם שיהיה זה טעמו, ואם על שמירת החוקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהוצרך לומר כי, עוד למה כפל לומר "איש איש", ובתורת כהנים אמרו "'איש' אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר 'איש איש'" עד כאן, קשה מנין יעלה על דעת למעט אשה שהוצרך לריבוי, והלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה בדרך כלל וכאומרם ז"ל (ב"ק טו) ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתוב איש, לטעות לומר שבא למעט אשה, ויאמר אדם כי יקלל וגו', עוד למה כפל לומר "אביו ואמו קלל".

את שלש השאלות הללו – למה כתוב "כי" (הרי זה לא ממשיך שום דבר שהיה קודם)? למה צריך להיות כתוב "איש איש" (חז"ל אומרים שהשני זה לרבות אשה, למה צריך את זה? תאמר אדם)? למה צריך לכפול בסוף "אביו ואמו קלל"? – הוא מתרץ בחדא מחתא: בפרשה הקודמת היה כתוב על מעביר בנו ובתו למולך. הוא מביא מהגמרא שאיסור מעביר בנו ובתו זה רק בצאצאיו ממש, אבל אם לוקח ומעביר למולך אח קטן או אחיין או כל מישהו אחר בעולם שלא בנו ממש – נאמר בן מאומץ – לא קרה בכך שום דבר. למה? בגלל שבמדה מסוימת האב יכול להקדיש את הבן לע"ז. כמו שאין אדם מקדיש דבר שלא שלו, גם בלעו"ז לא יכול למסור לע"ז דבר שלא שלו, אבל הבן והבת הם שלו:

אכן כוונת הכתוב היא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד, אבל בן אחרים ואפילו קרוביו, כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וז"ל "אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו'" עד כאן.

 וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת, שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם, לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך, אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ב"מ ז) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

האב והאם כוללים זה את זה

לאור זאת, הייתי חושב – היות שיש שלשה שותפים באדם, אולי הבן לא שייך לשותף אחד לבדו. הרי יש גם אמא, ואולי האבא מעביר למולך והאמא לא רוצה, אז איך יש לאבא לבדו כח לעשות את העבירה הזאת? לכן הוא מסביר ש"כי" זה מתייחס לפרשת המולך, והסיום "אביו ואמו קלל" מלמד שיש התכללות עצמית – שאבא ואמא הם כאחד ממש, אין אבא בלי אמא ואין אמא בלי אבא, כבוד אב ואם כולל אותם יחד. אולי יש כאן גם קצת חיזוק לכך שתמיד אב לפני אם, אבל הוא כותב שזה אומר שהם תמיד יחד. חייב על "את אביו ואת אמו", כל אחד בפני עצמו, אבל אומר בסוף "אביו ואמו קלל", לומר שאבא ואמא נחשבים ליחידה אחת:

ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב, כאומרם ז"ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, ואם כן מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם, לזה אמר הכתוב אחר אזהרת ועונש מעביר בניו למולך "כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת", ודקדק לומר "את אביו ואת אמו", פירוש זה בפני עצמו, או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו, ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם.

 ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר "אביו ואמו קלל", פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו, וכן להיפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד, כמאמרם ז"ל (מנחות צג:) "אשתו כגופו", וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם, או הנעשה מאחד מהם, לבניהם, יחשב לשניהם יחד, ולזה תמצא (שבת לב:) שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב כז) "למה יקח משכבך מתחתיך".

גם בנים וגם בנות שייכים גם לאב וגם לאם

הלאה הוא כותב עוד שהיתה הו"א לחשוב שהיות ש"תלה את הנקבות בזכרים ואת הזכרים בנקבות" – "אשה כי תזריע וילדה זכר" – אז אולי האב יתחייב רק על העברת בתו והאם רק על העברת בנה, וכן במצות כבוד הורים שהבן יכבד אם והבת תכבד אב, ולכן צריך לכתוב "איש איש", ששניהם יחד וכל אחד חייב על כל ילד:

וכפל לומר "איש איש", משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, ואמרו ז"ל (נדה לא) "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה, ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות, לא יומתו אבות על העברת הבנים, או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות תלמוד לומר "איש איש" אחד לגופו ואחד לאשה ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת.

את הרעיון הזה, שאבא ואמא הם ביחד – יחידה אחת –  ראוי לשים בספירת הדעת, שזה ענין ההתכללות שמצד הדעת. [יש מי שמקשה על גירושין – בספר המפתח – שאם נתגרשה אמו זה סימן שאחד מהם הוא רשע, ואז בכלל אין מצוה לכבד אותו.]

שויון ביחס האיש והאשה להוריהם

ומוסיף עוד פירוש – למה צריך "איש איש" לרבות אשה – כדי שלא נטעה לפרש "אביו" ולא אביה "אמו" ולא אמה:     

עוד נראה כי לצד שאמר הכתוב אביו ואמו ודרשו רבותינו ז"ל (בתו"כ ובילקוט) שאביו בא למעט אבי אביו, ואמו בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמיעוט בא אביו ולא אביה, אמו ולא אמה, ואם כן הנשים פטורות מעונש זה, תלמוד לומר איש איש לרבות אשה.

נמצא שכמו שביחס לבן האב והאם הם יחידה אחת, כך ביחס לאב ואם לבן ולבת דין אחד, ובהדגשה יתרה – ה-יה הן כאחת ממש ביחס ל-וה, וכן ה-וה דינן אחד ביחס ל-יה (עד שה-וה כונו "איש איש" על דרך "איש ואיש יולד בה", ודוק). שני היחודים (והיחוד ביניהם – "ליחדא יה ב-וה") נעשים מכח הדעת כמובן, יחוד ה-יה מכח דעת עליון, כח ההתכללות להיות לאחדים בנפש, ויחוד ה-וה מכח דעת תחתון, כח השוויון להשוות את דיני השנים שתהיה להם "תורה אחת" (והיחוד השלם של יה ב-וה נעשה מכח "אל דעות הוי'", וד"ל).

 

חסד: סגולת אריכות ימים בכבוד הורים

אריכות ימים – סגולה ולא שכר

על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" בעשה"ד כתוב "למען יארכון ימיך". האוה"ח אומר שזה לא למען שה' יאריך ימיך אלא למען שתזכה באורך ימים. הזכרנו (בשיעור ה' תמוז) שהצורה הדקדוקית של "למען יארכון ימיך" היינו שהימים יתארכו מעצמם. על זה כותב בעל אוה"ח ווארט מופלא, שכנראה הענין של אריכות ימים – שבלשון חז"ל נקרא "מתן שכרו בצדו" (ויש על כך שאלות, כי כופים על כבוד או"א, והרי אם שכרו בצדו לא כופים – את זה האוה"ח לא כותב) – זה סגולה של כבוד אב ואם, ולא השכר שהקב"ה נותן על קיום המצוה:

"למען יאריכון" אמר "יאריכון" שמשמע מעצמם ולא אמר אאריך ימיך, אולי שירצה לומר כי מצוה זו סגולתה היא אריכות ימים מלבד שכרה מה', כי יש מצות שיש בהם סגולות נפלאות מלבד שכר אשר קבע להם ה', וזו גילה אותה ה'.

בדומה לזה, בענין מזוזה הרבי מדבר על "שומר דלתות ישראל" (החל ממה שהיה במעלות), ומסביר שחוץ מהמצוה (ושכרה) יש בזה גם סגולה. בנוסף לכך, איני מכיר הרבה מקורות לחילוק בין סגולה לשכר.

קרן, פירות, הבטחה כללית, סגולה פרטית

יש לומר שסגולה היינו על דרך הבטחות התורה שמי ששומר את מצות התורה יזכה לטוב גשמי, כמו שלמדנו בשבת שעברה שיש ג דרגות: קרן, פירות (שניהם שכר), הבטחה (שאינה שכר המצוה רק הבטחה מאת ה' שיוטב בגשמיות לשומרי מצותיו כדי שיהיו פנויים ורגועים להתמיד יותר ויותר בקיום המצות על מנת לזכות לשכר הצפון לצדיקים לע"ל). יש לדייק עוד שבהבטחה גופא יש שתי בחינות, ההבטחות השייכות לכלל, כמו "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם...", והסגולות השייכות לכל פרט ופרט, כמו כאן – אריכות ימים למי שמכבד את הוריו. נמצא שיש כאן י-ה-ו-ה, השכר (קרן ופירות) ב-יה וההבטחה (הבטחה כללית וסגולה פרטית) ב-וה.

כבוד הורים – סגולת כל הסגולות, לבני חיי ומזוני רויחי

נחזור, כאן האוה"ח הק' אומר בפירוש שאריכות ימים זה סגולה ולא שכר, וכל הענין מופיע בעשה"ד, בדבור ש'מציל' את הקב"ה מטענת או"ה ש"לכבוד עצמו הוא דורש". אותו דבר יש בשילוח הקן, אך שם מדובר ב"מצוה קלה" וכאן זה עשרת הדברות. אי אפשר לשקול את המצוות, כמובן, אבל אין בעשה"ד עוד דוגמה שמכניסים סגולה ולא שכר ועונש (בדבור השני היה שכר ועונש ובדבור השלישי היה עונש – קודם חשבנו שבחמישי יש רק שכר, אבל כעת יוצא אחרת, שהדבור החמישי זה משהו אחר, זה סגולה). מה הענין? צריך לומר שכבוד אב ואם הוא המקור לכל הסגולות, שהסגולה הכי סגולה של עם סגולה היא מצוה זו (הרי שלשה שותפים באדם, בחינת סגולתא בטעמי המקרא – סגולת כל הסגולות, וד"ל), כמו שהיא המקור של כל תורת הנפש. אם אתה רוצה סגולה, "בעי חיי", זה כבוד הורים (וכן לענין בני ומזוני; יש לומר ששלוש הברכות משתלשלות משלשת השותפים שבאדם: חיי מ"הוי אלהים אמת הוא אלהים חיים" – הוא הנותן את רוח החיים ואת נשמת החיים, "ויפח באפיו נשמת חיים"; בני מכח האין סוף המלובש בפנימיות באב, המצווה בפריה ורביה כנ"ל, על פי שיחת הרבי שלמדנו בשבת שעברה, ועל דרך ההבדל בין "איהו וחיוהי חד" מצד אבא לבין "איהו וגרמוהי חד" מצד אמא; מזוני מכח האם – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'").

כבוד הורים לפני מ"ת

הענין של סגולה – ולא שכר מצוה – משמעותי עד כדי כך שכאשר קראתי את זה חשבתי: הרבי שואל על כבוד הורים לבני נח, מכך שרואים שכבוד הורים נהג לפני מ"ת, אף שאינו משבע מצוות בני נח, ועד ש"ארור כנען וגו'" מפני שחם וכנען ביזו אביו-סבו. מה ההבדל בין שכר לסגולה? על שכר אפשר להתווכח אם גדול המצווה ועושה או שאינו מצווה ועושה (כפי שסבר רב יוסף בתחילה), אבל לגבי סגולה לא צריך להיות מצווה ועושה. אפשר לומר שאפילו גדול מי שאינו מצווה ועושה לגבי סגולה, אם זה משהו טבעי-אנושי. כולם שואלים את השאלה איך להסביר את אריכות הימים של הדורות הראשונים, שחיו כמעט אלף שנה, ואחרי נח זה ירד מאד (ואחריו הכי האריך ימים שם בנו שכבד אביו, שחי 600 שנה – אחריו כולם חיו יותר ממאה שנים פחות). כנראה שכל אריכות הימים של הדורות הראשונים היתה בזכות כבוד הורים. ככל שכבוד הורים ירד ככה ירדה אריכות ימים. אולי מזכירים בכל דור את אותו אחד שהאריך ימים, ה"חד בדרא", שכבד את הוריו, וכל השאר זה סתם "ויולד בנים ובנות". כתוב על קין והבל, יש מדרש שבתחלה הבל התגבר על קין ועמד להרוג אותו, ואז קין אמר להבל – מה יאמר אבא אם תהרוג אותי? איך תוכל לקבל את פניו?! ואז מתוך כבוד אב הבל ירד ממנו, ואז קין קם עליו והרג אותו. רואים שהבל מסר את הנפש בפו"מ על כבוד הורים. כאן זה בחסד, כי שכר שעיקרו בעוה"ב זה באמא, אבל אם זה סגולה בעוה"ז זה "חד אריך" – "אורך ימים בימינה".

 

גבורה: אוירת יראה בבית

האב מפחד להכשיל את בנו

האוה"ח מפרש פירוש מחודש בפסוק "איש אמו ואביו תיראו", על כך שכתוב "איש" לשון יחיד ו"תיראו" לשון רבים. חז"ל לומדים מלשון רבים לרבות גם בת, אבל בכל אופן זו תופעה שדורשת הסבר, והוא אומר עליה כמה ווארטים. אחד הפירושים הוא שזה בא לכלול את הירא ואת המתירא, כלומר שגם הבן צריך לפחד מהאבא וגם האבא צריך לפחד ממשהו (כמים הפנים לפנים, יראה מעוררת יראה – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", וד"ל). בענין של "איש אמו ואביו תיראו" היראה של הבן היא הפשט, אך יש כאן גם איזו יראה של האבא, ולכן כתוב לשון רבים "תיראו". מה היראה של האבא? יש מאחז"ל שאסור לאבא להכות בן גדול, ואם עושה זאת חיב נידוי, חרם (בסוד "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", "חרם" היא המלה האחרונה של נבואה בישראל עד שתתחדש הנבואה בדורו של מלך המשיח, וד"ל). יש כזה סיפור בגמרא, ששמו מי שהכה בן גדול בשמתא כי עובר על "לפני עור לא תתן מכשול". לכן יש גם יראה של האבא שלא יכשיל את הבן:

עוד ירצה, על דרך אומרם ז"ל (מו"ק יז.) בההיא עובדא דההוא גברא וכו' ושמע ושמתיה משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (פסוק יד), והוא מאמר הכתוב כאן "תיראו" לשון רבים, הגם שלא צוה אלא לאחד דכתיב "איש", אף על פי כן המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא לבל יגרום למצווה שלא ירא שלא יסובבהו ליכשל.

יש אוירה של יראה בבית – הבן פוחד מהאבא, והאבא פוחד להכשיל את הבן (האמא שם כדי לעשות שלום, להרגיע, לכן מתחיל "איש אמו", ודוק). את הפירוש הזה נשים בגבורה, כי מדבר ביראה. פירוש זה בא להגביר את היראה בלימוד שגם האבא צריך להתיירא ולהזהר מלהכות את בנו (הבן חייב מיתה על הכאה, והאב בנידוי). אמרנו שבכל קו שמאל יש בחינה של אי כבוד הורים, כאן היינו כאשר האב מכשיל את הבן שלא לכבדו כו' (בבינה ובהוד היינו כאשר באמת לא מגיע לאבא כבוד).

 

תפארת: הקדמת ליל שבת ליום השבת

עיקר האמונה של החסידות שכנגד התפארת – דירה בתחתונים באתערותא דלתתא

נקדים, שבתשעת עיקרי האמונה של החסידות (בספר אמונה ומודעות) העיקר שכנגד התפארת הוא להאמין שיש לקב"ה תאוה (ועל תאוה אין קושיות), שרוצה דירה בתחתונים – "כתפארת אדם לשבת בית" – וזו תכלית העולם. התכלית אינה לא עולם הבא, עולם רוחני (לאפוקי מפשט הרמב"ם), אלא העולם הזה, דירה בתחתונים. כדי שיהיה תחתונים מתאימים להשראת שכינה צריך שאנחנו ננקה את המקום כדי שהמלך יוכל להכנס. דירה בתחתונים מצריכה אתעדל"ת – "ועשו לי מקדש" ואז "ושכנתי בתוכם". כל זה עיקר האמונה של פנימיות התורה שכנגד התפארת.

סמיכות מורא הורים לשמירת שבת ללמד הקדמת ליל שבת ("אמו") ליום השבת ("ואביו")

האוה"ח מביא עוד הסבר מה הקשר בין כבוד הורים לשבת, ולמה קודם "אמו ואביו" ואז "את שבתתי": מביא את הסיפור המפורסם על אגרת מהאבן עזרא, שנתגלה לו בחזון שיש מישהו שטעה בגדול (כנראה אחד מהקראים, אבל לא מגנה אותו כאן) ופסק שבשבת הלילה הולך אחר היום, והאבן עזרא ענה לו והוכיח לו וכו'. האוה"ח אומר שלענין זה באה כאן הסמיכות. הוא מביא מהזהר – דבר שעושה לפעמים – שבכל שבת יש שתי בחינות שבת, שזה "שבתותי", שבת דמעלי שבתא ויומא דשבתא. ליל שבת בסוד חקל תפוחין קדישין והיום בסוד עתיקא קדישא, שהם כלה וחתן – קודם צריך התעוררות של הכלה ואז המשכה של החתן. הוא אומר שפסוק זה רומז שבשבת היום הולך אחר הלילה, כי הקדמת "אמו" ל"אביו" מלמדת שצריך אתעדל"ת מצד האמא ורק אחריה אתעדל"ע מצד האבא. לכן מסמיכים את השבת ל"איש אמו ואביו תיראו":

עוד יתפרש כל הכתוב בדרך רמז, בהעיר עוד למה אמר "שבתותי", לשון רבים, ולא לשון יחיד, כדרך הרגיל בכל התורה, ורבותינו ז"ל (שבת סט:) אמרו שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה, והכוונה בזה שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם שבת, אינו חייב אלא חטאת אחת.

 ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר (ח"א ה:) כי "שבתותי" ירמוז ללילה וליום, וז"ל "דא שבתא ומעלי שבתא", כי לילה כיום יתקדש ולצד שבחינת קדושת לילה אינו שוה לקדושת יום, כי הלילה הוא בחינת אור המתיחס אליו כלה, והיא בחינת "שמור", והיום הוא בחינת אור עליון המתיחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, כידוע ליודעי חן, ולזה יתיחס אליו "זכור", ולזה אמר בזוהר (ח"ב פח:) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, וסעודת יום היא סעודת עתיקא קדישא אב הרחמים, ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל (פסחים קו) קידושא רבא.

 ושמעתי גם ראיתי כתוב מעשה שבימי רבי אברהם אבן עזרא עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום, ואחר כך הלילה, ונתגלה הדבר להרב על יד נס, וסתר מועצותיו וכו' דרשו מעל ספרו (אגרת השבת) ב, וכנגד דעת טועה זו, דיבר הכתוב ואמר "איש אמו ואביו תיראו", הקדים אם לאב, והשוה למצוה זו מצות השבת, ואמר "ואת שבתותי" שהם לילה ויום וכו', לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה, לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות, מעלי שבתא ושבתא, ולא כדעת הטועים הנזכרת.

גילוי התפארת בשבת

יש כאן חתונה, בדרך של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בענין של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – זה נקרא "כתפארת אדם לשבת בית", כנ"ל. ידוע הרמז שמילוי פאר – פא אלף ריש = שבת (כאשר חלק המילוי = 421, מספר ההשראה ה-יה = "ונח מצא חן בעיני הוי'", נח בחינת שבת כנודע). ועל פי סוד, יסוד אמא, "שמור", מסתיים בתפארת ז"א, ושם מוסיף הארתו בסוד "מי [בינה] העיר ממזרח", רוח התפארת (ורמז: "מי האיר ממזרח" ס"ת ירח, שראשית בנין המלכות מאחורי תפארת ז"א, וד"ל; על הירח נאמר המשך הפסוק "צדק [מלכותא קדישא] יקראהו לרגלו", ירח צדק = בית = רוא"ת "מי העיר ממזרח"), ולאחר סיום יסוד אמא מתגלה ומאיר יסוד אבא, "זכור", בתפארת ז"א (יסוד אמא מסתיים בסוף השליש העליון של תפארת ז"א, ומשם מתחיל להאיר יסוד אבא, הכל בתפארת ישראל).

"ברישא חשוכא והדר נהורא"

ובכלל, קדימת לילה ליום (בכל ששת ימי בראשית, וכמו כן ביום השבת קדש, שבזה אין לשבת דין קדשים, שבקדשים הלילה הולך אחר היום) היא ענין "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא", כדי שיהיה "כיתרון האור מן החשך" והמשכת אורות מרובים של תהו (שהסתלקו ונתעלמו, נהפכו לחשך, בתחילת הבריאה) בכלים רחבים דתיקון. והיינו מה ששבת שייכת לעבודת התשובה כנ"ל, שעל בעל תשובה ("בעל תשובה" סתם הוא בתפארת, כמבואר בלקו"ת פרשת בלק) נאמר "ברישא חשוכא והדר נהורא" כאשר הדר ביה (וזכה, בסוד המלך השמיני – המלך הדר – לשאת את מהיטבאל, יחוד מה ו-בן, לו לאשה, וד"ל).

קדימת "שמור" ל"זכור"

המבואר כאן הוא בסוד הנאמר בפיוט הקדוש "לכה דודי": "שמור וזכור בדבור אחד השמיענו אל המיוחד ה' אחד ושמו אחד לשם ולתפארת ולתהלה". קדימת ליל שבת ליום השבת – "ואת [בחינת נוקבא] שבתתי [= 'תמים תהיה עם הוי' אלהיך', 'הלך בתם ילך בטח', הוד לפני נצח] תשמרו [החל מ'שמור' לפני 'זכור']" – היא סוד קדימת "שמור" ל"זכור", קדימת פרשת ואתחנן לפרשת יתרו (על שם "כיתרון האור מן החשך", שזכה להוסיף פרשה לתורה). ורמז: ואתחנן עולה תפלה ואילו יתרו עולה התורה, ואם כן יש כאן קדימה של לבנים (מעשה ידי אדם, אותיות התפלה) לאבנים (מעשה שמים, אותיות התורה), כמבואר בדא"ח – קדימה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

תיקון טעויות עה"ד טו"ר המתחיל בתפארת

גם מה שהאבן עזרא הוציא מלב הטועה הוא בסוד תיקון מדת התפארת בנפש, ששם (במקום החיבור של הארת "שמור" והארת "זכור", בסוף השליש העליון של התפארת) התחלת עץ הדעת טוב ורע, מקור כל הטעויות והסטיות מדעת אמת בלימוד תורתנו הקדושה, הכל מתוך ישות הנה"ב (ששרשה משם בן = בהמה, ללא הארת מה = אדם בו), ודוק.

 

נצח והוד: כבוד הורים של הילדים לפי הכבוד שרואים אצל הוריהם לסביהם

"תיראו" – קיום מצות כבוד הורים בהמשך הדורות

האוה"ח אומר עוד כלל גדול בתורה לגבי כבוד הורים, בפירוש נוסף לכך שכתוב "איש" לשון יחיד ו"תיראו" לשון רבים. הוא מפרש ש"תיראו" בלשון רבים מתייחס להמשך הדורות, ואומר בכך משהו מאד פשוט בתורת הנפש – אם אני מכבד את אבי בני יכבד אותי, ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם איני מכבד אבי גם בני לא יכבד אותי. לכן הוא אומר שכאשר אתה מקיים מצות מורא אב צריך לחשוב שככה הבן שלך יתייחס אליך. כלומר, שהפסוק "איש אמו ואביו תיראו" בא ללמד שהכל תלוי בך – גם הדור שלך וגם הדור הבא. הוא אומר שהכלל הזה במצות כבוד הורים נקרא "מצוה גוררת מצוה", שאין לך מצוה שגוררת עוד מצוה כמו כבוד הורים. תמיד מפרשים שב"מצוה גוררת מצוה" הכוונה היא אליך בעצמך, שתעשה מצוה ועוד מצוה, אבל כאן הפירוש הוא מדור לדור – אין לך מצוה שגוררת עצמה לדור הבא כמו כיבוד הורים, שאם אתה מכבד את האבא גם הבן יכבד אותך. יש מצוה לקחת את זה בחשבון, ולכון ש"תיראו":

עוד נראה לומר טעם שאמר לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, נתכוון לומר כי כשהבן יהיה ירא מאביו גורם גם כן שבנו יהיה ירא ממנו, אי בעית אימא למה שקדם בדברינו במקומות אחרים כי שורשי הקדושה ונגדיהם הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדים, ואי בעית אימא מדרך המוסר, כי כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו יפקע כלילת מוראו גם כן ממנו, וכשאדם ירא מאביו וכו' הבן לוקח מוסר גם ישרישו בנפש הבן בחינת מפעל הטוב, ונמצא מקיים ב' מוראים והוא אומרו "איש" לשון יחיד "תיראו" לשון רבים, כי במורא אחד יראים שנים וזה אומרם (תנחומא תצא א) מצוה גוררת מצוה.

פשוט שזה נצח – הכי בולט כאן – כי נצח היינו המשך הדורות, "ברא כרעא דאבוה". איך שאתה לגבי אביך – כך הבן לגביך (או מפני העברת 'גנים' מדור לדור – "כי שורשי הקדושה ונגדיהם הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדים" – או מדרך המוסר).

כשהאב אינו מכבד את אביו בנו פטור מלכבדו

הוא ממשיך ומחדד את הרעיון – והתוספת כבר שייכת לספירת ההוד, בקו שמאל בו יש היכי תמצי שאין חיוב במצות כבוד אב (נצח והוד כאן הם תרין פלגי גופא ממש, מכלל הן אתה שומע לאו): הדוגמה לכך ש"עברה גוררת עברה" היא שהאב עובר עבירה ולכן איני מכבד אותו. שהרי, אם אני רואה שאבי לא מכבד את אביו אז אין לי מצוה לכבד אותו. יש כאן המשך לדבריו לעיל (ששמנו בבינה), שאין לכבד אב רשע העובר על עברה חמורה, כמו חילול שבת (שאזי נקרא רשע גמור), וכמו כן אם יודעים שלא עשה תשובה (ברשע סתם, לא רשע גמור). כאן זה לא רשע גמור, אבל זה רשע שאני יודע שלא עשה תשובה (וכל עבירה שבעולם אם אני יודע שלא עשה תשובה לא צריך לכבדו, לפי הבנתו ברמב"ם):

...והוא מאמר הכתוב איש אמו ואביו, פירוש איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם לזה תיראו, אבל מי שמזלזל בכבוד אביו ואמו פטור ממוראו, ותיבת אמו ואביו חוזרת לאיש המוליד, ונמשכת גם כן לתיראו, להגיד על מי באה מצות תיראו, והבן.

...גם לפי זה יעמדו דברינו בזמן שאנו רואים ודאי שאינו מכבד, ואין מקום לחוש לתשובה, וכדומה להניח פרה גזולה, איש כזה פקע כבודו ומוראו מבניו כאשר עשה.

דרך ארץ קדמה לתורה

אם אני רואה את אבא שלי לא מכבד את אבא שלו ברור שלא עשה תשובה, כי אם היה עושה תשובה הייתי רואה את זה, ואז אני לא צריך לכבד אותו. בנצח רק אמר שזה קורה בדרך ממילא, ובהוד מחדד ואומר שכך גם ההלכה. שני אלה הולכים יחד, נו"ה – נצח זה הרעיון של המשך הדורות וההוד בא לומר שיש פה רשע שלא עושה תשובה ולא צריך לכבד אותו. זה "בינה עד הוד אתפשטת". שבת שמנו בבינה, כעבירה חמורה ביותר (השקולה כנגד כל התורה כולה), וכאן עבירה סתם (אם כי בלשון חז"ל מכונה "חמורה שבחמורות" ביחס למצות שילוח הקן, ללמד שהכל "לפי ערכין", וד"ל), בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". במה שכתב "איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם לזה "תיראו"" רומז גם לסוד קדימת אם לאב בפסוק זה, שהוא על דרך "דרך ארץ קדמה [גם במעלה] לתורה", שלפי ה"דרך ארץ" של האבות כך מחייבת תורת הבנים – אם בחינת מנהג דרך ארץ ואב בחינת תורה, ודוק. יחסית לתורה, מוחין ובחינת מושכל בנפש, מנהג דרך ארץ היינו בחינת מוטבע בנפש, בחינת נצח והוד, כאשר עיקר ועצם בחינת המוטבע הוא בהוד דווקא, וד"ל (והאם, הקודמת כאן לאב, עד הוד אתפשטת כנ"ל).

 

יסוד: דמות ההורים – סגולה להנצל מתאות עריות

סמיכות כיבוד הורים ל"קדושים תהיו"

כאן נביא את תחילת פירושו של בעל אור החיים הקדוש לפסוק "איש אמו ואביו תיראו וגו'", שבא להסביר למה באה מצות מורא הורים בתחלת פרשת קדושים, בסמוך ל"קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". על "קדשים תהיו וגו'" מפרש רש"י: "'קדושים תהיו'. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". נמצא ש"קדשים תהיו" קאי בפרט על שמירת הברית וקדושת הברית. אז מה הקשר? למה פתאום אחרי קדושת הברית מתחיל "איש אמו ואביו תיראו"? אחר כך צריך להסביר גם מה הקשר לשבת (המשך הפסוק: "ואת שבתתי תשמרו"). כמובן שפירוש זה יתקשר לשמירת הברית, ענינה של ספירת יסוד. האוה"ח אומר דבר ש"שמעתי משם אנשי אמת", שאם אדם מקבל יצר של תאות עריות הסגולה היא  – כמו שכתוב אצל יוסף הצדיק – לצייר את דמות אביו ואמו (קודם היתה לנו סגולה בחסד, כעת יש לנו סגולה ביסוד, מקום קיבוץ והארת ה-ה חסדים, המתפשטים מחסד עד הוד). כמו שאמרנו לגבי שם בן נח, שהכבוד המקורי בתורה הוא כיסוי על ערות ההורים – "ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו" – כאן אומר שהסגולה (ב-ה הידיעה) להנצל מפגם הברית, מיצר הרע, היא לצייר את דמות דיוקן ההורים:

איש אמו וגו' טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק "ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו'", כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'.

 ושמעתי משם אנשי אמת כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות אמו ואביו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש.

סודות קדימת האם לאב בסגולת השמירה מחטא

ויש לומר, לפי זה, שקדימת האם לאב בפסוק זה רומזת לכך שאף על פי ש"בחטא יחמתני אמי" בכל זאת דמות האם שומרת על בנה מחטא ממש, והוא סוד המתקת הדין (התאוה, היצר) בשרשו, באמא, שממנה נמשכים מקיפי השמירה מחטא, וד"ל. לפי דברי חז"ל, שמצד הטבע הבן מכבד את אמו יותר מאביו וירא מאביו יותר מאמו, קדימת האם לאב כאן רומזת שקודם צריך להעלות את התאוה לאשה הזרה לשרשה באהבה ותאוה לאשה הכשרה (כשרה אמנו כנודע) – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" דווקא, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (שגם מי שאינו צדיק, העוסק בהעלאת המדות, יכול לצייר בנפשו אהבת אשה כשרה, דהיינו אהבת אשתו טהורה, ואפילו בחור שאינו נשוי, כמו יוסף הצדיק בעת פיתוי אשת פוטיפר, יכול להמתיק את הדין בשרשו על ידי ההתקשרות לדמות אמו הטהורה, וד"ל), ואחר כך צריך להמשיך על עצמו יראה ופחד מעבור עבירה חמורה של עריות ר"ל, על ידי ציור דמות אביו, וד"ל. עוד יש לומר, על פי הידוע שנקודת צירה בבינה-אמא, שעצם כח הציור, היכולת בנפש לצייר את דמות אביו בא לו מאמו (וההתקשרות אליה) דווקא, וד"ל.

סמיכות שבת – יום הברית – ל"קדושים תהיו"

אחר כך הוא כותב מה הקשר לשבת, ששבת היא אות והברית היא אות, ובזהר היום השביעי זה יוסף. יש כמה סדרים בזהר איך לסדר ימי השבוע, ואחד מהם הוא ששבעת הימים לא מכוונים מחסד עד מלכות אלא מבינה עד יסוד, ושבת היא היסוד, לכן זה יום של קדושת הברית. וכן כתוב בזהר ששבת זה יוסף הצדיק – לא דוד המלך, המלכות, אלא יוסף שומר הברית. הוא מביא את דברי הזהר ואומר שזה הקשר לתחילת פרשת קדושים:

...ולדרך זה הרווחנו טעם נכון גם בסמיכות "ואת שבתותי תשמרו", והוא על דרך אומרם ז"ל בזוהר (ח"ג שא:) כי שבעה צדיקים יתכנו להם שבעה ימי השבוע, ואמרו בזוהר חדש (בסוף פרשת תולדות כו:) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום, ולזה אנו אומרים שבת שלום, ואנו מברכין הפורס סכת שלום, והיא בחינת יסוד הכל, ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינה זו. והוא מה שאמר כאן ואת שבתותי ב' שבתות, אחד שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש, ואחד שמירת שבת, ושניהם בחינה אחת, ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר "אות היא ביני וגו'", ובמילה אמר "והיה לאות", ותדע כי ב' הבחינות בערך המעשים הם ב', אבל בערך המסובב מהם הוא בחינה אחת, והשומר אחד מהם יסובב התיקון והתקשרות נפשו בב' המצות, ולזה אמר "ואת שבתותי".

ראשית הקדושה – "קדושים תהיו" – והקשר בין ראיה, יראה ושבת

יש כמה סיפורים מופלאים מהחוזה מלובלין על איך שהיה מחנך צעירים. יש כמה סיפורים שכאשר אברך צעיר (שעתיד להיות רבי) היה נכנס אליו הוא דבר ראשון אמר לו לומר בעל פה את הרש"י הראשון על קדושים (הנ"ל: "'קדושים תהיו'. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו'"). יש סיפור על נער שאמר לו לקרוא את זה והוא התעלף. "קדושים" מתחיל משמירת הברית, וככה גם מפרש כאן בעל אור החיים הקדוש. "קדושים תהיו כי קדוש אני" ובחסידות קוראים "יכול כמוני" בניחותא (זה ה"כביכול" עליו דברנו קודם). הוא לא אומר, אבל אפשר לומר ש"תיראו" זה כמו ראיה – שצריך לראות את ההורים. כתוב ש"בראשית" זה ירא-שבת, יראה ושבת, "תיראו" ו"שבתתי".

עובר בעריות – מקלה אביו ואמו

האוה"ח כותב גם ההיפך – שמי שלא שומר את הברית מבזה את הוריו. זה קשר בין כתר (שם שמנו את "ארור מקלה אביו ואמו") ליסוד, סוד "מכתם" בחסידות, ש"כתם" היינו כתר ו"מכתם" זה "מכתו תם", היינו הברית (וכשלא שומר את הברית נאמר בו "נכתם עונך לפני"). כמו שהסגולה לא להכשל בעריות היא לצייר את ההורים, כך מי שר"ל נכשל בעריות מבזה את הוריו יותר מבכל עבירה אחרת שיעשה. גילוי עריות הוא הקלון הכי גדול להורים:

גם ירמוז כי בעשותו המזימתה יבזה כבוד אביו, ולזה יצו האל סמוך למצות העריות מצות מוראו של אב ואם, הא למדת שאם גילה עריות בטל מצות מורא אב ואם שגרם להם זלזול שיאמרו ארור שזו ילד וכו' (סנהדרין נב), ולדרך זה הקדים האם לאב לצד שהיא נוטלת החרפה ביותר, על דרך אומרו "ובן כסיל תוגת אמו".

הוא אומר שעיקר הקלון זה לאמא – "בן כסיל תוגת אמו" – לכן היא מוקדמת כאן. יש שני פסוקי "בן חכם ישמח אב" – אחד מסתיים "ובן כסיל תוגת אמו" והשני "וכסיל אדם בוזה אמו". הכסיל הולך אחר התאוות, וזה פוגע בעיקר באמא (שרש התאוה בקדושה כנ"ל), ולכן מתחיל "איש אמו ואביו תיראו". עיקר הבזיון בספירת היסוד הוא לאמא, בסוד הפסוק "שאול מרחובות הנהר", סוד הקשר בין יוסף לאמו בהיותו יתום מאמו – יתום ר"ת "יפה תאר ויפה מראה" בן "יפת תאר ויפת מראה" (תאר ומראה היינו שתי בחינות של ציור דמות הדיוקן, וי"ל שתאר, חיתוך אברים, קאי בעיקר על שרש דמות האם, ואילו מראה, קלסתר פנים, קאי בעיקר על דמות האב, וכן על השתקפות האב, שופריה דיעקב, באם, וד"ל).

 

מלכות: פגם בחינוך לכבוד הורים גורם לחרשות רוחנית (בן סורר ומורה)

בן סורר ומורה – חרש רוחנית

את האחרון נאמר בקיצור: בבן סורר ומורה כתוב "איננו שמע בקול אביו ובקול אמו". האוה"ח שואל בדקדוק, למה צריך להיות כתוב "איננו שומע" ולא די ב"אינו שומע" (וזה חוזר פעמיים שם: "איננו שמע בקול אביו ובקול אמו" ו"איננו שמע בקלנו"). מה ההבדל בין "איננו" ל"אינו"? הוא אומר שב"איננו" יש הדגשה, שלא רק שלא שומע אלא מושלל שמיעה – "נשללה ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו" – הוא לא מוסגל לשמוע (ויש לפרש שאם היה כתוב "אינו שמע" אזי תבת "שֹמע" היתה מתפרשת כפועל, אבל עכשו שכתוב "איננו שמע" תבת "שֹמע" מתפרשת כשם – איננו בגדר שומע, כאלו נאמר שאיננו חכם, ודוק). הוא כותב שאמרתי על זה משל, שיש מלך שיש לו שומרים מקבלי שוחד סביב הארמון, ויש מישהו שרוצה להכנס ולמסור למלך מה השומרים עושים, אבל בשביל זה צריך לעבור אותם והם לא נותנים לו לעבור:

"כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע" צריך לדעת אומרו "איננו", שהיה לו לומר אינו שומע, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללה ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש, כי הם יחייבוהו לצאת משם והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים, והבאים לקבול לפני המלך מהם, היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנס לחייבם למלך, כמו כן הדבר הזה.

 והוא אומרו "כי יהיה לאיש וגו', איננו שומע וגו'", פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב (על) [בין שני] מפתחי הלב כאומרם ז"ל (ברכות סא).

 יש ביטוי מהרבי הקודם על מישהו שמקלקל את ה'חוש' שלו במשהו, שאדם נעשה אטום או חרש. דרך אגב, אין כאן המקום, אבל כל מה שסביב כבוד הורים ואי כבוד הורים (גם ברמב"ם) קשור לחרשות – נשאיר את זה לשיעור אחר בע"ה.

אשמת ההורים ביצירת בן ש"איננו שֹמע"

אם כן, קודם הוא "איננו שומע" בכלל, הוא מושלל שמיעה, הוא חרש בפנימיות, ואחר כך כתוב "בקול אביו ובקול אמו" – זה עוד משהו, שלא שומע בקולנו. אומר שאבד את החוש לשמוע בקול ה' – האבא הרוחני, הקב"ה, וכנס"י, האמא הרוחנית – ומי גרם לכך? ההורים עצמם, ש"חושך שבטו שונא בנו":

"בקול אביו ובקול אמו" - טעם שהוצרך להזכיר אביו, ולא הספיק לומר "בקולו", וחוזר לאביו שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו שהם הקדוש ברוך הוא (שם לה:), וכנסת ישראל (זוה"ק ח"ב פה) על דרך אומרו "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד. וזה שיעור הכתוב "כי יהיה לאיש וגו'", דע ש"איננו שומע" בקול הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ולזה הגם שיסרוהו לא ישמע אליהם, פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום, עוד לו שלא ישמע אליהם.

כאן הווארט בפשטות הוא שהאשמים בסיפור הזה – שלא היה ולא נברא – הם ההורים. ההורים מחרישים לו את האזן הפנימית, כאשר לא משגיחים עליו ולא מחנכים אותו הופכים אותו לאחד שהוא מושלל שמיעה. ברגע שהוא מושלל שמיעה אז ממילא הוא לא שומע בקולם, כי בכלל לא יכול לשמוע. זה הווארט שלו כאן. שמע זה ר"ת עול-מלכות-שמים – אם אין חינוך לקבלת עול אז אין שמיעה בכלל. "חושך שבטו שונא בנו" הכוונה לכך שיש סמכות הורית. זה חוזר למה שאמרנו שהכרה בגיל שלש היא שיש שלש סמכויות – זה יסוד של קבלת עול. אי אפשר לדרוש קבלת עול לפני גיל שלש, אבל כעת אפשר ותלוי בהורים. בסופו של דבר כל האחריות היא על ההורים, וזה בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת השמיעה, שהיא הקליטה והתפיסה של הילד. צריך לא להגיע ח"ו למצב של "איננו שומע", שהוא פגם בקבלת עול מלכות שמים, ואם יש בעיה אצל הבנים ההורים אשמים. היום יסכים לזה מן הסתם כל מטפל. יש כאן כדור שלג, כמו שאמרנו שאין תופעה של "מצוה גוררת מצוה" או להיפך יותר מאשר במצוה זו.

עד כאן לכבוד האוה"ח הק', כל הפירושים הללו שיוצרים פרצוף יפה כנגד הספירות (בעצם לא עשינו שום דבר, אלא רק סדרנו אותם). לחיים לחיים! [ורמז ליום ההילולא: טו תמוז = חי פעמים הוי', "חי הוי' וברוך צורי".]

 

השלמות:

א. הפסוק ה-כב במעשה בראשית (סוד כב-יכול) הוא פסוק "פרו ורבו" הראשון הנאמר לדגים. כב ועוד כח (פסוק "פרו ורבו" הנאמר לאדם) = נ = אב ואם. יש ג פסוקים במעשה בראשית הפותחים "ויברך" (= רחל = ז פעמים לד), שני הפסוקים הנ"ל של "פרו ורבו" והפסוק האחרון של מעשה בראשית, החותם את יום השבת קדש, "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש [ויקדש= יעקב רחל = כבד בריבוע פרטי] אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (= 4928 = 7 פעמים 22 פעמים 32 = כבוד פעמים "הוי' אלהינו הוי'", וד"ל). שני הפסוקים של "פרו ורבו" עולים יחד 8346 = 26 פעמים 321 (= השגחה = אלהים במספר קדמי) = 13 פעמים 642 (= "[איש אמו = משיח] ואביו תיראו"). שלשת הפסוקים יחד, שאת שלוש הברכות שלהם יש לכוון כנגד שלוש הברכות של ברכת כהנים (ג"פ "ויברך" ועוד ג ברכות של ברכת כהנים = 6 פעמים 22 פעמים 26!), עולים כמנין כל ברכת כהנים (2718) ועוד 10556 = חן פעמים יעקב, הוי' ב"ה פעמים ז"פ חן שהוא המשולש של כח! "ויברך אלהים את יום השביעי וגו'" הוא הפסוק ה-לד בתורה: כב כח לד = ג פעמים כח, הממוצע של מיקום שלשת הפסוקים במעשה בראשית, מקום ה"פרו ורבו" הנאמר לאדם! יוצא ממילא שהדילוגים ביניהם שוים – ו ו. לפי זה, לפני כב יבוא טז – מספר התבות של חלק הצווי של פסוק כח "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ", וכן מספר התבות של "ויברך אלהים את יום השביעי וגו'", ולפני טז יבוא י ולפני י יבוא ד, ובהמשך הסדרה הלינרית יבואו בן, אדם חוה, כבוד אב ואם, אביך אמך, ויברך, כבד את אביך ואת אמך וכו', ודוק.

ב. "איש אמו ואביו תיראו" = 1000 = ב"פ "פרו ורבו" שנאמרו לדגים ולאדם במעשה בראשית. ידוע שהתבה ה-500 (פרו ורבו) בתורה היא "אין" ("והאדם אין...") שבהכאת אותיות (א פעמים י פעמים ן) = 500! ברכת (וצווי – "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו וגו'", נמצא שבעצם יש ב "פרו ורבו" שנאמרו לאדם, ברכת "פרו ורבו" ואמירת-צווי "פרו ורבו" – ב"פ "פרו ורבו" = 1000 אורות של מתן תורה, כללות כל התורה כולה). "פרו ורבו" הוא אור ישר היורד מלמעלה למטה, ואילו "איש אמו ואביו תיראו" הוא אור חוזר העולה מלמטה למעלה (וכנגד כל טפה שיורדת עולות שתי טפות כנגדו כנודע, 1500 = שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות, וד"ל) [ועוד רמזים בסודות הדילוג כאן: "איש אמו ואביו תיראו" = 1000 כנ"ל = (דילוג) אור, 207, ועוד 793 = 13 פעמים אין, כללות ההמשכה מ-יג מדות הרחמים שכללותן הוא סוד "אין מזל לישראל". בין אותיות אור, אותיות ביתי = ב"פ ירא. כל ז אותיות הדילוג = 629 = 17 פעמים 37. המשך הדילוג הוא מאור – "איש אמו ואביו תיראו" כאשר ה-מ של אמו הופכת את האור למאור (וכן מאור הוא אותיות מורא, מצות מורא אב ואם – "איש אמו ואביו תיראו"). כל ה-1000 = מאור אברהם שרה, האב והאם הראשונים של עם ישראל. שלמות הדילוג – "איש אמו ואביו תיראו" הוא אותיות ויאמר – "ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'", ודוק. מה-י עד ה-ר = 992 = ד פעמים אברהם]. ההמשכה מלמעלה הוא בסוד "אין מזל לישראל" שהוא כח האין סוף שבהולדה. מצות כבוד הורים והמורא מהם היינו עיקר החזרת היש הנברא לאין האלקי, תכלית כוונת בריאת האדם עלי ארץ. ועוד ידוע שקו האלכסון של המשולש הישר של 500 ו-1000 הוא 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

ג. ראינו בשיעור קודם שמספר האותיות של "כבד את אביך ואת אמך וגו'" בעשרת הדברות שבפרשת יתרו ובעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן הוא 133, שהוא מספר ברית (שאף ציירנו אותו). היום למדנו ששרש כל הז"ת של כבוד הורים, עצם הדעת, הוא סוד הפסוק "פרו ורבו וגו'", שבו 88 אותיות. הדעת כוללת בעיקר חו"ג, אהבה ויראה – "כבד וגו'" של יתרו ו"איש אמו וגו'" של פרשת קדשים. מספר האותיות של שלשת הפסוקים האלה הוא 183, שאף הוא מספר ברית. בכל ז הפסוקים של כבוד הורים שכנגד הז"ת יש 293 אותיות, וביחד עם 88 האותיות של "פרו ורבו" יש 381 אותיות (ספרות 183 בצירוף הפוך; יש עוד צירוף של ספרות אלו שאף הוא מספר ברית – 813 = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אור ישר של ברכת וצווי "פרו ורבו" ואור חוזר של מצות כבוד ומורא הורים. והוא = "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", וכן = "ויאמר אלהים נעשה אדם"! ועוד, 813 עולה הביטוי של הפעם הראשונה שנאמר "ארור" בתורה – "ארור אתה [הנחש]", כאשר ארור היא הנקודה האמצעית של "ארור אתה", כאשר ארור = אתה ע"ה. ארור הוא סוד אור קדמון, אור גדול וחזק מאד שאינו מתקבל בכלים של העולם הזה כנודע. רק על ידי מצות כבוד ומורא הורים ניתן להפוך את הארור – "ארור מקלה אביו ואמו" – לברוך – "ברוך מכבד אביו ואמו"), שאף הוא מספר ברית!

נצייר את 183 האותיות:

ו  י  ב  ר  ך  א  ת  ם  א  ל  ה  י  ם

ו  י  א  מ  ר  ל  ה  ם  א  ל  ה  י

ם  פ  ר  ו  ו  ר  ב  ו  ו  מ  ל

א  ו  א  ת  ה  א  ר  ץ  ו  כ

ב  ש  ה  ו  ר  ד  ו  ב  ד

ג  ת  ה  י  ם  ו  ב  ע

ו  ף  ה  ש  מ  י  ם

ו  ב  כ  ל  ח  י

ה  ה  ר  מ  ש

ת  ע  ל  ה

א  ר  ץ

כ  ב

ד

א

ת

א  ב

י  ך  ו

א  ת  א  מ

ך  ל  מ  ע  ן

י  א  ר  כ  ו  ן

י  מ  י  ך  ע  ל  ה

א  ד  מ  ה  א  ש  ר  י

ה  ו  ה  א  ל  ה  י  ך  נ

ת  ן  ל  ך  א  י  ש  א  מ  ו

ו  א  ב  י  ו  ת  י  ר  א  ו  ו

א  ת  ש  ב  ת  ת  י  ת  ש  מ  ר  ו

א  נ  י  י  ה  ו  ה  א  ל  ה  י  כ  ם

נשים לב שהשורה העליונה (בת 13 אותיות) היא "ויברך אתם אלהים" ושהשורה התחתונה היא "אני הוי' אלהיכם" – "אחד באחד יגשו". השורה ה-כ (כתר) היא "יארכון" (שביחד עם כ = 307, הנקודה האמצעית של 613). ארבע הפנות והנקודה האמצעית = 88, כביכול כו'! הציר המרכזי = 2420 = 5 (מוצאות הפה) פעמים 22 בריבוע! תן לחכם ויחכם עוד.

נצייר את שלמות ה-381 אותיות:

ו  י  ב  ר  ך  א  ת  ם  א  ל  ה  י  ם  ו  י  א  מ  ר  ל

ה  ם  א  ל  ה  י  ם  פ  ר  ו  ו  ר  ב  ו  ו  מ  ל  א

ו  א  ת  ה  א  ר  ץ  ו  כ  ב  ש  ה  ו  ר  ד  ו  ב

ד  ג  ת  ה  י  ם  ו  ב  ע  ו  ף  ה  ש  מ  י  ם

ו  ב  כ  ל  ח  י  ה  ה  ר  מ  ש  ת  ע  ל  ה

א  ר  ץ  כ  ב  ד  א  ת  א  ב  י  ך  ו  א

ת  א  מ  ך  ל  מ  ע  ן  י  א  ר  כ  ו

ן  י  מ  י  ך  ע  ל  ה  א  ד  מ  ה

א  ש  ר  י  ה  ו  ה  א  ל  ה  י

ך  נ  ת  ן  ל  ך  א  י  ש  א

מ  ו  ו  א  ב  י  ו  ת  י

ר  א  ו  ו  א  ת  ש  ב

ת  ת  י  ת  ש  מ  ר

ו  א  נ  י  י  ה

ו  ה  א  ל  ה

י  כ  ם  כ

ב  ד  א

ת  א

ב

י

ך

ו  א

ת  א  מ

ך  כ  א  ש

ר  צ  ו  ך  י

ה  ו  ה  א  ל  ה

י  ך  ל  מ  ע  ן  י

א  ר  י  כ  ן  י  מ  י

ך  ו  ל  מ  ע  ן  י  י  ט

ב  ל  ך  ע  ל  ה  א  ד  מ  ה

א  ש  ר  י  ה  ו  ה  א  ל  ה  י

ך  נ  ת  ן  ל  ך  ו  מ  כ  ה  א  ב

י  ו  ו  א  מ  ו  מ  ו  ת  י  ו  מ  ת

ו  מ  ק  ל  ל  א  ב  י  ו  ו  א  מ  ו  מ

ו  ת  י  ו  מ  ת  א  ר  ו  ר  מ  ק  ל  ה  א

ב  י  ו  ו  א  מ  ו  ו  א  מ  ר  כ  ל  ה  ע  ם

א  מ  ן  כ  י  א  י  ש  א  י  ש  א  ש  ר  י  ק  ל

ל  א  ת  א  ב  י  ו  ו  א  ת  א  מ  ו  מ  ו  ת  י  ו

מ  ת  א  ב  י  ו  ו  א  מ  ו  ק  ל  ל  ד  מ  י  ו  ב  ו

ארבע הפנות = 82 = כבוד אב ואם! הציר המרכזי = 940 = 10 פעמים אביך אמך. שתי הפנות העליונות של 3 (משולש 2) – 21 ו-231, המשולש של 21 (שהוא המשולש של 6) = 12 פעמים 21 = 252 = יברכך (תחילת ברכת כהנים). שתי הפנות התחתונות כנ"ל = 484 = 22 בריבוע. ביחד, ארבע הפנות של 3 3 (12 אותיות) = 736 = 23 פעמים 32, כבוד. אבל, 3 האותיות שבאמצא הציור = 32 = כבוד, נמצא שכל יה האותיות = 768 = 24 פעמים כבוד = 24 צירופי כבוד! תן לחכם ויחכם עוד.

ד. ארבעת הארורים הראשונים בתורה הם "ארור אתה [נחש]", "ארורה האדמה", "ארור אתה [קין]", "ארור כנען". והם כנגד ארבע אותיות השם המפורש, ודוק. האחרון הוא "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". הארור הזה בא על אי קיום מצות כבוד הורים (וסבים – סבא וסבתא כנגד פרצופי עתיק ונוקביה, כמו שהסברנו אתמול). גם קין, בהרגו את הבל אחיו, פגם בכבוד הורים (כמבואר בחז"ל וכנ"ל). האדמה כאן היא בסוד האמא (השדים מהם ינק האדם, ובסוד "ובן כסיל תוגת אמו" וכן "וכסיל אדם בוזה אמו") והנחש בסוד האבא האומר לבן לעבור על דברי תורה (ויש לו דין מסית שאין משגיחים על כבודו כלל, כמבואר בהלכה), וכמבואר אצלנו במ"א שהנחש בא לפתות את חוה כזקן (שנברא לפני האדם) המנוסה בהליכות עולם כו' (ומה שאמר לה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" ובוראי עולמות, היינו הכל עיוות של מצות פרו ורבו, לברוא יש מאין בהורדת נשמות לגוף, וכן של כבוד הורים שהוא כבוד הבורא בנסיון להדמות אליו בכך שמפר את דברו ר"ל). אדמה קין כנען = 400, ח"פ אדמה. ועם נחש = נחשת, סוד נחש הנחשת, לשון נופל על לשון, שעשה משה, לתקן את פגם העם שדברו בה' ובמשה, שהשוו את משה לקב"ה, על דרך ה' ואו"א, השוואת השותפים באדם – "אתם קרוים אדם" (שהכל כבוד האל ממש וד"ל).

ה. יש שתי מערכות יסודיות של ארבעה (כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה וכו') ששוות בגימטריא: אב אם בן בת = מדבר חי צומח דומם. האב הוא עיקר הסמכות במשפחה, ראש המדברים (מדבר סתם). ב"תיקון המדינה", סמכות התורה היא בספירת החכמה (שבה גם הכח לצרף אותיות, "מצרף לחכמה"), ה-י של שם הוי' ב"ה, בחינת אב (סוד אותיות הא-ב, סוד חטה = כב בחכמה). האם היא "אם כל [= נ שערי בינה, שלמות העם התורה והארץ] חי". היא החיה המולידה ויולדת את הולד – "כי חיות הנה" – החיה העבריה. היא הנותנת לבניה חיות ("והחיות רצוא ושוב", "שוב" גם במובן של מנוחה מעצמת מאמץ הרצוא של עבודת ה', ועד שפעמים שביטולה של תורה זהו קיומה) בעבודת השי"ת (סוד "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם...", מקור החיות בעולמות-נשמות-אלקות כנודע). הבן הוא הצומח, סוד הז"א הגדל ומתפתח מעיבור ליניקה למוחין. הבת – בת הוא גם שם של מדה ושעור קבוע – היא סוד הכלי, המכיל את כל האורות העליונים ממנה, כנגד הדומם שבבחינת "לית לה מגרמה כלום" כנודע. היא סוד "והארץ לעולם עומדת", וסוד בית המקדש שנבנה מאבנים, דומם, דווקא (כאשר שרש הדומם הוא ברדל"א, פנימיות עתיק, אמונה פשוטה בנפש).

אב אם בן בת = מדבר חי צומח דומם = 498 = 6 פעמים 83. אב מדבר = 249, חצי 498, 3 פעמים 83. נמצא שכל השאר = 3 בריבוע פעמים 83, או: היחס בין אב מדבר לאם חי בן צומח בת דומם הוא יחס של 1:3 כמו היחס של כב-יכול הנ"ל (כביכול = 88 כנ"ל, והוא "יסוד" המספר 498 – סכום מרכיביו הראשוניים 2 3 83 = 88). צומח = 144 = 12 בריבוע (והוא "מקור" המספר 498, שמרכיביו הם 2 3 83 כנ"ל, הראשוניים ה-2 3 24, שבהכאה = 144). בן צומח = 196 = 14 בריבוע. בת דומם = 492 (צירוף ספרות 249 הנ"ל – "נעוץ סופן בתחילתן") = 12 פעמים אם (אב פעמים ד פעמים אם, כנגד ד אמהות) = הס"ת של אב אם בן בת (הסוף של שתי המערכות יחד שוה לסוף התיבות של המערכת הראשונה). 498 = "הוי' אל אמת" = "נפש כל חי", וד"ל.

ו. ביתרו כתיב "למען יארכון ימיך" ובואתחנן כתיב "למען יאריכן ימיך" – בכל ביטוי יש ד-ו-ד אותיות, כמו בביטוי "הוי' אלהינו הוי'", היחוד של ק"ש כנודע. והנה, "למען יארכון ימיך" "למען יאריכן ימיך" = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! על זה אמרו חז"ל "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו". בשני הביטוים יש כח אותיות, המשולש של ז:

ל

מ  ע

ן  י  א

ר  כ  ו  ן

י  מ  י  ך  ל

מ  ע  ן  י  א  ר

י  כ  ן  י  מ  י  ך

שלש הפנות ונקודה האמצעית = 70, חיי דוד, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", סוד אות ה-ע רבתי של ק"ש (ה-ד רבתי רומזת לדוד עצמו). והנה, חי האותיות שבפנות (6 בכל פנה, המשולש של 3) = 702 = שבת, היהלם של 26, 26 פעמים 27 = חי פעמים טל, הערך הממוצע של כל אות. 10 האותיות הנותרות, המשולש של 4 (היורד מ-4 עד 1, שלשת קדקדיו הם אמצעי שלשת צלעות המשולש הגדול) = 416 = לב פעמים אחד, הוי' פעמים הוה (יצחק יצחק). פנות משולש זה (נקודות האמצע של שלשת צלעות המשולש הגדול כנ"ל) = 260 = 10 פעמים הוי', ושאר 7 אותיות המשולש (שבצורת מספר שבת) = 156 = 6 פעמים הוי' = יוסף. בסיס הסדרה הריבועית הנבנית מ-ג הכפולות של הוי': 156 260 702 = 338 = הוי' פעמים אחד! תן לחכם ויחכם עוד.

ז. "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" = 1508 = 58 פעמים 26, חן פעמים הוי', כבוד הוי' פעמים הוי', כבד פעמים כבוד הוי'. ומכאן באים לכבוד ומורא הורים. "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם" = 5166 = 6 פעמים 861, המשולש של 41, שעולה בית המקדש וכו'. והוא עולה מב פעמים ענג וכו'. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com