חיפוש בתוכן האתר

מוצש"ק זכור, י"א אדר ס"ט – בר מצוה גרשון אבינעם שי' שסל – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

מוצש"ק זכור, י"א אדר ס"ט

בר מצוה גרשון אבינעם שי' שסל – כפר חב"ד

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות"

[לפני השיעור, הוספה בענין "איתא במדרש תילים"]:

המקור בתורה ל"מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות" –"אשר ברא אלהים לעשות" (כפי שכבר כתוב בפנים בהערה). זה קשור עם מה שכותב בהמשך על "ברא שית". החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ו"לעשות" זה המלכות – מה שאנו עושים זה להשלים את השביעי, את המלכות (יש מאמר בפלה"ר על "ברא שית"). בהכאה פרטית ברא שית = 3000 = 6 פעמים 500 (ממוצע כל אות) = פרו ורבו, מצוה רבה, המצוה שנאמרה תיכף לבריאת האדם, גולת הכותרת של כל מעשה בראשית, סוף מעשה במחשבה תחילה של ברא שית (שית רומז לבריאה המיוחד ליום הששי דוקא, בריאת האדם).

ובדיוק, יש לומר שיש בזה שלש בחינות כנגד בי"ע:

"אשר ברא אלהים לעשות" היינו שה' ברא אדם עם ערלה, ועל האדם "לעשות", להשלים ולתקן את גופו להיות קדוש לה' על ידי קיום מצות ברית מילה (יש כאן הסרה, פיחות, ולא תוספת, כמו במדרגה הבאה, ודוק), זאת אומרת שה' עשה (ברא) באופן של "עד ולא עד בכלל" ועל האדם להגיע ל"עד בכלל".

דרגה שניה היא כדרז"ל עה"פ "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא", "מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה הה"ד 'שור או כשב או עז'", ועל דרך זה כתוב בפרקי אבות "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". והיינו שה' נותן לאדם דבר שלם (שמצד עצם הגדרתו אינו חסר כלום, אין הבית חסר מזוזה מצד עצם הגדרת הבית, אלא שהמזוזה היא מצות ה' כו' ודוק). העיקרון כאן הוא על דרך תורת המגיד שה' ברא את העולם יש מאין ואילו הצדיקים מחזירים את היש לאין. וביחס לדרגה הראשונה, מדרגה ועבודה זו היא ביצירה, ה' נותן לאדם יצירה מושלמת, אך מזכה את האדם במצוה לקיים בגופה כדי להחזיר את היצור מרשות הרבים לרשותו יתברך, רשות היחיד.

אך המדרגה השלישית, כנגד "אף עשיתיו", היינו המובא כאן שמה שהקדוש ברוך הוא עושה אומר לישראל לעשות, ועיקר החידוש הוא לא בקדימת ה' למעשה האדם אלא אדרבה בקדימת מעשה האדם למעשה ה', כמבואר אצלנו באריכות (משא"כ בשתי הבחינות הראשונות, ה' הוא הקודם והמקדים בהחלט), והיינו פשט נכון מאד ב"אף" שנאמר לפני דרגת העשיה דוקא, שמשמע שגם אני עושה בעצמי, אחרי מעשה בני אדם, "בני בכרי ישראל", היינו שהוא בכור לי, הוא עושה לפני, וד"ל.

 

ב. "תמחה" בשמחה – פעולה משיחית

לחיים לחיים!

הבר-מצוה נולד ביום הזה של שבת זכור לפני 13 שנה, וגם הבר מצוה חל בשבת זכור, סימן שיש לו קשר מיוחד לשבת זכור. י"א אדר זה גם היום הראשון שאפשר לקרוא את המגלה, כמו שמפורש בתחילת מסכת מגילה, שקוראים את המגילה מ-י"א. הרמז הראשון של היום הזה, שאפשר להתחיל לקרוא בו מגילה, ויוצא השנה בפרשת זכור – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח": יא אדר = גבורה (ריו, מספר חשוב בקבלה) = דידן נצח (ביטוי של חז"ל, אבל נעשה ביטוי חזק ושגור בפי כל בדור שלנו דוקא). דידן נצח כמובן שייך באופן מיוחד ל"תמחה את זכר עמלק". כאשר שאול לא קיים את מצות ה' למחות את עמלק אז שמואל אומר לו שה' התחרט על היותו למלך ומוסר את המלכות לאיש הטוב ממנו – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" כמו שקראנו היום בהפטרה. כלומר שמחית זכר עמלק קשור עם ספירת המלכות. זה קשור גם למאמר האחרון של הרבי הקודם, המתחיל מ-י' שבט ונגמר ב-ב' ניסן ועוסק בענין של נצחון. אני חוזר, שהוא גם נולד בשבת זכור וגם הבר מצוה בשבת זכור. לכן, כדאי להתחיל בניגון "דידן נצח".

לחיים לחיים!

יש פעמיים בתורה שכתוב על מחית עמלק. היום קראנו בסוף התורה, פרשת כי תצא, שמתחילה "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו" ומסיים "זכור את אשר עשה לך עמלק... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הפעם השניה זה הקריאה של פורים, בסוף פרשת בשלח, ששם הלשון שונה – "מחה אמחה את זכר עמלק". נתחיל בקצת מילתא דבדיחותא: אצל חסידים היו מכנים גוי רשע "תמחה", זה המילה לכל גוי רשע שצריך לקיים בו את המצוה "תמחה את זכר עמלק". כנראה שיש עדיין הרבה 'תמח'יים' בעולם, שצריך לטפל בהם, אז גם הכח של הבר מצוה, שהופך כעת מילד לאיש, היות שכל כך קשור לפרשת זכור, "תמחה את זכר עמלק", ודאי יזכה לקיים את זה, מצוה משיחית. כידוע, "את זה לעומת זה עשה האלהים", וזה בא לידי ביטוי גם במספרים – קראנו היום על ה-חשן, אותיות נחש, העולה בגימטריא משיח. כתוב בזהר ש"מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא" – יש לו כח התפלה. על דרך זה ש-משיח עולה נחש, כך תמחה עולה מלך המשיח. סימן שרק מי שהוא מלך המשיח גם יכול למחות וגם יודע לזהות את ה"תמחה". מי שיכול למחות את ה"תמחה" כנראה שמאיר אצלו הניצוץ של מלך המשיח שבו. זה עולה גם צדיק גמורמלך המשיח צריך להיות צדיק גמור (הוא כבר גמר להיות צדיק, וכעת כל עיסוקו הוא בעבודת התשובה מאהבה, גם ביחס לעצמו וגם ביחס לזולתו, שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא").

הרבה פעמים יש בין לשון הקדש ללשון תרגום ש-ת ו-שׁ או שׂ מתחלפות (שתי האותיות האחרונות בלשה"ק). במיוחד כאשר לפי הדקדוק במקום לומר תּ אומרים ת, לאחר אותיות אהו"י וכו', כפי הנשמע לאזן בהגיה אשכנזית. לפי זה "תמחה" מאד קשור ל"שמחה" – "עבדו את הוי' בשמחה" – כי ת ו-ש מתחלפות. האבא של הבר מצוה אמר ש-השמחה עולה משיח, משיח אותיות יִשמח ויְשמח, הוא הכי מסוגל לשמח את כולנו. לכן בשמחה (ורק בשמחה) אפשר לקיים את המצוה הזאת של "תמחה". לכן זה קשור לחדש אדר, שבו מרבין בשמחה, ובמיוחד פורים שזה השמחה הכי גדולה ונפלאה בכל השנה (יש חמש מדרגות שמחה, כנגד נרנח"י כידוע, והכי גדולה זה שמחת פורים – כנגד היחידה שבנפש). כך פותחים, בעניני דיומא, שבת זכור שזה היום הולדת שלנו. ושוב, בשביל לגלות את המצוה הזאת – ענין מיוחד של מלך המשיח – צריך לגלות ניצוץ משיח. רואים שבעבר אף אחד לא קיים את המצוה בשלמות – משה צוה את יהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" אבל יהושע לא גמר את המלאכה, רק "ויחלוש את עמלק" (על פי הדיבור, לא היה הזמן וגם לא הכח הנפשי לקיים מצוה זו עד גמירא). אחר כך שאול המלך לא קיים את המצוה כדבעי אלא חמל על אגג מלך עמלק ועל הצאן. אנחנו רחמנים, אבל מי שחומל שלא במקום זה חטא איום ונורא, שבזכות החמלה הזאת שלא במקום נולד המן הרשע, כי הוא חמל על אגג ואז באותו לילה יצא השרש של המן האגגי-העמלקי, לפני שלמחרת היום שמואל עצמו היה צריך לקיים את המצוה של "וישסף את אגג" – הריגה מיוחדת, אומנות מיוחדת מאד, של לשסף, לחתוך אותו שתי וערב, כפי שמסבירים חז"ל – שמואל היה אמן מאד גדול במלאכת ה"תמחה", שידע לשסף אותו, לחתוך אותו לארבע רבעים במדויק, כמו שמוכרים 'רבע עוף', כך זה המצוה לגבי "תמחה", כמו ששמואל קיים את זה, אבל בכל אופן המצוה לא התקיימה כדבעי – היתה מוטלת על שאול ולא עשה זאת), אחר כך בא הדור של מרדכי ואסתר, היה נצחון גדול, "דידן נצח", ו"זכרם לא יסוף" ו"הימים האלה נזכרים ונעשים", אבל עמלק לא חוסל. יותר מזה, כמו שנסביר, לא עשו את זה בדיוק בידים אלא ברשות אחשורוש. יש כמה טעמים שלא אומרים הלל, אבל הרבי אומר שהטעם העיקרי זה "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" – יש שמחה נפלאה, עד דלא ידע, גילוי היחידה, אבל "אכתי עבדי אחשורוש אנן". לכן קיום ה"תמחה" בשלמות זה על ידי מלך המשיח, והוא גם ידע איך לעשות זאת בשלמות – זה לא פשוט. בדורו של שמואל היתה לו האמנות איך עושים את זה, לארבע חתיכות, אבל כנראה שבכל דור ודור זה משתנה, כמו שכל הטכנולוגיה משתנה – אז גם הטכנולוגיה של מחית עמלק כנראה משתנה מדור לדור. במיוחד דור כל כך מתקדם בטכנולוגיה, כמו הדור שלנו, אז ודאי יש דרכים מאד מיוחדות איך לקיים את זה היום.

 

ג. מחה-אמחה-תמחה – "מאת בני ישראל"

נחזור ונשים לב למה שנאמר בסוף פרשת "בשלח". ראוי לציין ששתי הפעמים שכתוב עמלק בתורה זה בסוף פרשה – זה ענין של סוף, משהו סופי – סוף פרשת בשלח וסוף פרשת תצא. בשתי הפרשיות חותמים עם עמלק – "הכל הולך אחר החיתום". בסוף בשלח הלשון זה "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" ואילו בסוף פרשת תצא (שזה מה שקראנו היום, פרשת זכור, שדווקא זה מדאורייתא) כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". זה רמז שכתוב בספרים שהר"ת של מחה-אמחה-תמחה זה אמת. יש מלחמה כאן על נקודת האמת. ידוע שהבעל שם טוב אומר ש-עמלק בגימטריא ספק, הוא מטיל ספק באמיתות התורה, באמיתות הקב"ה, באמיתות תורה מסיני, באמיתות התורה שבעל פה. לכן, כשמקיימים את המצוה הזאת של "תמחה את זכר עמלק" – סוף הרמב"ם – אנחנו מחזקים את אמיתת כל התורה, "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת". זה רמז ידוע. גם ידוע הרמז שמובא בחסידות, ש"תמחה" זה מלמטה למעלה, מעשינו, ואילו "מחה אמחה" זה מלמעלה למטה, מה שה' עושה. זה על דרך המבואר בברית מילה – ידוע שעמלק היה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה, הוא היה מטמא את הברית, ומי שהברית טמא אצלו הדעת מתבלבלת אצלו (ידוע שהברית והדעת קשורים), אז אם רוצים להטיל ספקות בדעת של היהודי מטמאים את הברית. אין שמחה כהתרת הספקות, זה השמחה של מחית עמלק. לפי הפשט צריך קודם להתיר את הספקות, לקיים את מצות מחית עמלק, ואז יש שמחה רבה ומופלאה – שמחת פורים. אבל כמו כל דבר בחסידות, אפשר לפרש בשני הכיוונים – אפשר לומר שמי שרוצה למחות ולנצח את עמלק, גם לנצח בויכוח השכלי, להתיר את הספקות, זה על ידי השמחה. מי שמתעצם "ברוב שירה וזמרה" זו הסגולה לנצח את עמלק. אז כמו בברית מילה, חיתוך העור הגס זה "תמחה" וקריעת הקרום הדק (הפריעה) – שבו מגלים את העטרה, את מלכות ישראל של כל יהודי, מלך המשיח שבכל יהודי – זה "מחה אמחה".

אבל כעת נתבונן יותר במילים האלה שכתובות בפרשת בשלח ובפרשת תצא. לפי הסדר זה לא צירוף אמת – אותיות אמת, אבל לא סדר הצירוף, אלא מאת (מחה-אמחה-תמחה). בתחלת פרשתנו, שברוב השנים קוראים אותה בשבת זכור, יש הפעם הראשונה בתורה שכתוב ביטוי, שאחר כך חוזר הרבה – "מאת בני ישראל". יש שני פסוקים בענין שמן זית זך של המנורה החותמים "חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל", וזו הפעם הראשונה שהביטוי הזה מופיע בתורה. אחר כך, בהמשך הפרשה, יש עוד פעמיים "מאת בני ישראל", ובתחלת פרשת תשא יש עוד הפעם – סה"כ יש 15 פעמים בתנ"ך, יה פעמים. היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" חשוב מה הפעם הראשונה, והפעם הראשונה זו תחלת פרשת שבוע, פרשת "זכור" בדרך כלל, "חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל". כל הפרשה הזאת קשורה עם עמלק – יש אחד שקוראים לו "תמחה". [אלי טישלר, שהגיע משויץ, נכנס] בחו"ל רואים הרבה "תמחה", גם בשויץ רואים הרבה "תמחה", וצריך לדעת מה עושים איתם – בכל דור יש טיפול מיוחד. שוב, יש 15 פעם "מאת בני ישראל" – ר"ת מחה-אמחה-תמחה. בפעם הראשונה זה המלה ה-35 בפרשה, יהודי – כל המגלה זה "איש יהודי". חז"ל אומרים לגבי פורים "מי זה יהודי? זה הכופר בעבודה זרה" קודם כל הוא מוחה בדעת, בראש, כל זיקה וכל ספק של עבודה זרה. זה יהודי. שוב, המלה ה-יהודי מתחלת הפרשה זה "מאת". רק "מאת" מופיע עוד הרבה פעמים, והפעם הראשונה בכל התורה זה בסוף פרשת ברית מילה (קשור למה שדברנו קודם), שה' מצוה לאברהם אבינו למול את עצמו, כתוב בסוף "מאת בן נכר נמֹלו אתו". זה איזה תיקון מיוחד של עמלק. יש מחלוקת אם אפשר לגייר עמלק, הרמב"ם פוסק שכן, ויש כאן רמז יפה שה"מאת" הראשון בתורה זה "מאת בן נכר נמלו אתו". הם חתכו את הבריתות שלנו, ר"ל, וזרקו אותם כלפי מעלה, אבל מי שמתגייר – כאן זה תינוק שמלים אותו – כך מקיימים את המצוה של מחה-אמחה-תמחה.

קודם כל צריך להבין מה ההבדל בין הצירוף מאת לצירוף אמת. הרי לכל שלש אותיות יש ששה צירופים, וכאן דוגמה מאד יפה. התחלנו לדבר על "דידן נצח". אם אני יודע את סדר הג"ר בשלש האותיות אני גם יודע לפי הצירופים לאיזו מדה בלב שייך הצירוף – זה חכמת הצירוף בספר יצירה. לעניננו זה מאד פשוט – א זה כתר, מ זה חכמה ו-ת זה בינה. הדוגמה הקלאסית של ג אמות בס"י זה אמש – כח"ב – והרי אמרנו ש-ת מחליפה את ה-ש. ש זה אש, וגם ת זה סוף – "עמק אחרית", שזה בינה. לפי זה אמת זה ויה, התפארת, מתאים ל"תתן אמת ליעקב". אבל מאת זה יוה, זה בספירת הנצח. מאד מתאים, יפהפה, שהנצח הוא "מאת [בני ישראל]". נמשיך קצת: תמא, לשון תמימות, זה בהוד – בדיוק מה שאנו מסבירים שפנימיות ספירת ההוד זה תמימות. אתם – "'גם אתם' לרבות שלוחכם" – זה ביסוד, שבזהר כתוב שהוא השליח. וכך הלאה, זה צירוף שמאד יפה אפשר לכוון את כל צירופיו איך שנופלים. מה שכעת מעניין אותנו זה "מאת" – מחה-אמחה-תמחה.

 

ד. מלחמת עמלק בסדר הדורות

חז"ל אומרים על סיום פרשת "בשלח" – "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – מה זה "מדר דר"? יש שלש דעות. רבי אליעזר אומר "מדורו של משה עד דורו של שמואל", רבי יהושע אומר "מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר", ורבי יוסי אומר "מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח". יש הרבה חסידות, הרבה פירושים בכלל, מה זה שלש הדעות האלה. מה זה "מדר דר"? אם כי משמע שזו מצוה שנוהגת בכל הדורות, אבל יש משהו מיוחד במצוה זאת שיש דורות מיוחדים שזכו לכך במיוחד, שקשורים בעצם לענין של מלחמת עמלק בפועל, והמצוה הזאת מדלגת על הרבה דורות עד שנופל פתאום על דור המסוגל לקיים את מחית עמלק. או שמדלג מדורו של משה לדורו של שמואל, או שמדלג מדורו של שמואל לדור של מרדכי ואסתר, או מהדור של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח. יש כאן שלשה דילוגים. יש בכלל מושג בקבלה וחסידות של "שלשה דילוגים" – של רבי הלל מפאריטש, של אדמו"ר האמצעי – ויש על זה שער בסוד הוי' ליראיו, דילוג מעצמות לאוא"ס, מאוא"ס לקו וחוט, ומקו וחוט לעולמות. אז גם כאן יש שלשה דילוגים, ועל כל דילוג מדבר רבי אחר – רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי יוסי. רבי יוסי הוא המלכות בכל מקום, והוא מדבר על הדילוג האחרון ממרדכי ואסתר עד מלך המשיח.

בכל אופן, הענין הזה של דורות וגם דילוגים של דורות שייך לפורים באופן מיוחד. גם על פורים כתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור בכל משפחה ומשפחה בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר" – יש ארבע מדרגות, דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, אבל הראשון והעיקרי זה דור ודור. "הימים האלה נזכרים ונעשים" – כשנזכרים נעשים מחדש, כפי שאומר הבעל שם טוב. זה כתוב גם באר"י, אבל הבעל שם טוב מדגיש שזה נעשה עוד יותר מהפעם הראשונה, ו"הקורא את המגלה למפרע" – כאילו זה היה פעם – "לא יצא". לכן אחד הפירושים של אדר זה לשון דור, אלף-דור ("דבר צוה לאלף דור") – או שזה המשכיות הדורות, או שזה הולך בדילוגים, כמו דילוגי קוואנטום, מדלג כך וכך ופתאום זה נופל. כנראה שבתור מדען, עמלק מתמחה (לשון "תמחה") במכניקה קאוונטית, ובשביל להתגבר עליו צריך להיות עוד יותר בקי בזה – שם כנראה העימות בין הקדושה לקליפה. גם בפסוק הראשון של "מאת בני ישראל" זה "לדרתם" (מלה סמוכה לפני) – זה עוד רמז שקשור לפורים. גם בפסוק האחרון בפרשה כתוב "אחת בשנה", שהולך על יום כיפור, וכתוב עוד הפעם שם "אחת בשנה... לדורותיכם". על פי פשט הפסוק הזה על יום כיפור ועל מזבח הקטרת, שהכה"ג מכפר על קרנותיו "אחת בשנה", אבל הביטוי הזה חוזר פעמיים ובפעם השניה כתוב "לדורותיכם", על זה כותב ר' צדוק הכהן מלובלין שהפעם הראשונה זה על יום כפורים כפשוטו, אבל הוא רק כ-פורים, וה"אחת בשנה" האחרון, החותם, זה כבר פורים – זה ה"אחת בשנה לדורותיכם". זה עוד יותר "אחת בשנה" – ה"אחת בשנה" הראשון זה יו"כ ו"אחת בשנה לדורותיכם" זה פורים. כל פעם שיש מושג של "דורותיכם", "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", זה פורים. זה גם ה"לדורותם" בתחלת הפרשה וה"לדורותיכם" בסוף הפרשה – מחית עמלק בכל הדורות, עד מלך המשיח.

אחרי כל זה נסביר את זה ענינית, יותר לעומק: אמרנו שככלל "תמחה" זה ממטה למעלה ו"מחה אמחה" ממעלה למטה. אבל ב"מחה אמחה" יש שתי מילים, ומה ההבדל? "אמחה" זה פועל יוצא, בלשון מדבר בעדו, שה' אומר שאני "אמחה", אבל לפני כן יש "מחה" ובדקדוק זה נקרא מקור. "מחה" זה מקור ואחר כך "אמחה" זה פועל יוצא בגוף ראשון יחיד, ואחר כך "תמחה" בגוף שני – פועל יוצא. מה יותר גבוה אצל הקב"ה, "מחה" או "אמחה"? כשה' אומר "אמחה" זה אני אמחה, אבל ב"מחה" עדיין איני יודע מי ימחה – זה מקור, זה עדיין היולי, זה עצם המושג למחות, אבל זה בצורת פועל. זה לא מושג-שם, אלא מושג-פעלי, המקור של הפועל. אני לא יודע על מי זה הולך, ברגע שאני מחבר את זה – "מחה אמחה" – אני מבין שהמקור הזה משתייך כאן, בהקשר הזה, בפסוק הזה, על ה', שהוא ימחה. כשכתוב "תמחה" אין מקור, אלא רק מילה אחת. כתוב בחסידות שה"מחה", שעוד לא מזוהה אפילו כה', זה אין סוף יותר גבוה מה"אמחה". בכל אופן זה הולך ביחד, כי בסוף זה מתברר שה"מחה" הזה, המקור, כן הולך על ה', אבל ה"מחה" בפני עצמו זה משהו נעלם, זה סתימו דכל סתימין כלפי קוב"ה. אמרנו שבמלחמת עמלק, כל הסוד של מלחמת עמלק זה שלשה דילוגים – לא מלמעלה למטה, אלא בעצם, בעבודת האדם, מלמטה למעלה. רבי אליעזר אומר "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – מדורו של משה עד דורו של שמואל. הדילוג הראשון זה לדלג מהפעם הראשונה שבא עמלק בדרך, ברפידים, מקום שרפו ידיהם מדברי תורה. אז משה רבינו עשה עמו מלחמה, וה' אמר לו רק לחלוש את עמלק – לא גורמים את הענין, לא הגיע הזמן עדיין, רק "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". אח"כ ה' אומר שזה רשום אצלי בחשבון הענין של עמלק. בפורים בע"ה נסביר יותר מה היחס בין עמלק לשאר הקליפות, "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד".

בכל אופן, עמלק לא נמצא בכל רגע אלא מופיע בדילוגים קוואנטיים. ה' אומר שהפעם הבאה שהוא עתיד להופיע ועתיד להיות עימות ומלחמה מעשית עם עמלק זה בדורו של שמואל, ושמואל שקול כנגד משה ואהרן – אתה עצמך, משה, תחזור כשמואל ותתן לשאול את הפקודה למחות והוא לא יקיים. אני כבר מנבא לך את הסיבוב הבא. באותה פעם מה היה האופי, "מחה" או "אמחה" או "תמחה"? ברור שבפעם הראשונה ה' רצה לזכות את שאול במצוה פשוטו כמשמעו – תלחם בעמלק, תחרים אותם, תהרוג את כולם ואת הבהמות. קראנו היום בתורה דווקא את פרשת זכור ובהפטרה את דורו של שמואל – לא הזכרנו את פורים, דורו של מרדכי ואסתר, ולא את מלך המשיח. כנראה שזה הולך ביחד – ב"זכור" כתוב "תמחה", והיתה כאן הזדמנות לקיים "תמחה" כפשוטו, מיד אחרי מינוי מלך ישראל, שאול המלך. שאול לא מקיים את זה, לא עושה את זה כמו שצריך, ומשאיר את אגג – חומל על אגג ועל הצאן. אז מה שמואל צריך לעשות? גם צריך לעשות איזה "תמחה" בידים. לכן שמואל בסוף – בסיפור של "תמחה" פשוטו כמשמעו – צריך לקחת את אגג ולשסף אותו שתי וערב, ארבע חתיכות. כי זה דור שההזדמנות היתה לקיים "תמחה" פשוטו כמשמעו.

מה היה בדילוג הבא, בדורו של מרדכי ואסתר ("מרדכי בדורו כמשה בדורו", שוב משה חוזר בגלגול כדי להלחם בעמלק)? הדילוג הבא זה המהדורה הבאה – מהדורה לשון דור, כל דור זה מהדורה חדשה. צריך להוציא מהדורה חדשה של ספר כשהמהדורה הקודמת אזלה, כנראה כך גם אצל עמלק – מדפיסים הרבה, לוקח כמה דורות, אבל כשהמהדורה הקודמת נגמרת צריך חדשה, ואז צריך כל פעם שינוי. המהדורה הכי מענינת זה מה שהמפרשים שואלים איך נקיים מחית עמלק אחרי שזה יקוים על ידי משיח – הרי "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", כל המצוות קיימות בפועל עד תחית המתים, אז איך יקיימו בפועל אחרי שמשיח יקיים זאת. עצם השאלה הזאת כבר אומרת שהמצוה הזאת עוברת מהדורות שונות לגמרי, משהו שקשה אפילו לצייר. איך יהיה אחרי משיח זה עוד שאלה, אבל חז"ל מציינים עד דורו של משיח ועד בכלל – כדעת רבי יוסי. אמרנו שהפעם הראשונה זו היה הזדמנות לקיים את ה"תמחה" כפשוטו, ושאול לא עשה זאת. בפעם הבאה זה מדלג למרדכי ואסתר, ושם היה "תמחה" או "אמחה"? בסוף באמת נתנו רשות ליהודים להנקם מאויביהם, היה קצת "תמחה", אבל עיקר הנס (המלובש בדרך הטבע, שגבוה מנס שמעל הטבע) היה "אמחה" – אחשורוש תלה את המן. להרכיב על הסוס זה היה שהמן ירכיב את מרדכי, אבל בתלית המן הוא לא זיכה את מרדכי (כמו "יד העדים תהיה בו בראשונה") אלא הכל מצוה של אחשורוש. כתוב במדרש שכל "המלך" במגילה זה מלכו של עולם, אבל האריז"ל מחדש (בשם מדרש שאין לנו) שגם אחשורוש זה "מלך שאחרית וראשית שלו". אז מי קיים את מחית המן? "ויאמר המלך תלוהו עליו". את אגג היה צריך להרוג שאול, ולא עשה זאת, אז שמואל עשה זאת – גם בשר ודם, יהודי (ששקול כנגד משה ואהרן), אבל בהמן כתוב "ויאמר המלך" – זה יותר "אמחה". אחר כך אותו מלך גם נתן רשות ליהודים להנקם, אבל עיקר קיום המצוה – להרוג את המן – המלך עושה. אם כן, זה כבר לא "תמחה" אלא "אמחה". הרמז ש"אמחה" זה הר"ת של אסתר-מרדכי-חרבונה-המן (ה-א גם כוללת את אחשורוש) – דווקא זה רומז לפורים. אם כן, פורים זה יותר פריעה (אמחה) מאשר מילה (תמחה). כנראה שבכל אופן מה ששמואל עשה, שתקן מה ששאול פספס, כן עזר בתור מילה, שאחר כך יכול לבוא ה"אמחה" של פורים. אבל עדיין, כמה שהנס-המלובש-בטבע הזה גדול, יש עדיין בפשט ידי בשר ודם. על פי פשט גמור מלך פרס עושה את זה, בגלל כל הסיפור שם של הקנאה. אפילו שנאמר שמלך פרס זה בעצם ה', "לב מלכים ושרים ביד ה'", בכל אופן זה מלובש בבשר ודם, בדיוק כמו שכתוב שנס פורים מלובש בטבע. ה' עושה את זה, מלובש בטבע.

הכל היה כדי להגיע ל-מ של "מאת", לדורו של משיח, שהוא גם סוד ה-מ של מאד, שלמות התיקון של אדם (ר"ת אדם דוד משיח, כנודע מהאר"י) – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ה-ת של מאת מתחלפת ב-ד של מאד באי"ק בכ"ר, ודוק). המדרגה הכי גבוהה זה ה-מ של "מחה", שזה מקור. כמו שאמרנו, שבמקור בכלל לא ברור מי עושה את זה. זה דומה למה שכתוב על בית המקדש השלישי, שגם קשור לפורים, שלא ידוע מי בונה אותו. לכן יש מחלוקת, שהרמב"ם כותב ש"משיח בונה מקדש", היינו שאנחנו בונים, ורש"י ותוספות כותבים שזה יורד מהשמים באש. בית המקדש זו המצוה השלישית המוטלת על הצבור לאחר הכניסה לארץ ישראל – מינוי מלך, מחית עמלק, בנין בית המקדש. כמו שלא ברור מי בדיוק בונה את בית המקדש העתיד, ולכן צריך לומר שיש פה כח כל כך עליון יותר גבוה ממה שנקרא בדרך כלל השגח"פ או נס מלובש בטבע (שאפשר להבין שה' מלובש בטבע) – זה כמו שכתוב במגלת אסתר, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כל כך ממקום אחר שזה כמו שכתוב על משיח "פתאם יבוא האדון" ואיני יכול להבין מאיפה זה מגיע. כך גם לגבי מחית עמלק. יש ווארט מאדמו"ר הזקן שבוקר אחד קמים בבקר, לוקחים את העיתון מסף הדלת, ורואים שהכותרת הראשית זה "הגיע מלך המשיח" – הפתעה גמורה, פתאום. פותחים את הרדיו – הגיע משיח, וזהו. יכול להיות שבמלחמת עמלק, היות שעמלק זה ספק, וספק צריך להתיר, להרוג אותו בשמחה, אז מה זה מחית עמלק? אם רק נצייר לעצמנו שיום אחד אנחנו קמים בבקר ואין יותר ספקות. כל אחד, גם יהודי חרדי, יש לו ספקות. יש לו ספקות מה לעשות בחיים, ואיפה לחיות, כל מיני 'תמחה' יש לו בראש. כמו שיש הרבה דגים בים, כך יש הרבה 'תמחה' שוחים בתוך הראש. לו יצויר שבקר אחד קמים ואין יותר "תמחה", אין יותר ספקות, הכל ברור ושפיר, זה איזה מן ציור של מה זה "מחה". שדבר נמחה בדרך ממילא. מה זה אצלנו מודעות טבעית של ימות המשיח – הכל בדרך ממילא. מה צריך לעשות בשביל זה? במסירות נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, להפיץ את החסידות. אם נצליח לקיים מה שמשיח אמר, "יפוצו מעינותיך חוצה", אז יום אחד פתאום לא יהיו יותר ספקות. "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", וכ"ש הרבה אור שדוחה את החשך לגמרי ואף הופך את החשך לאור, אז פתאום יש יום אחד שאין יותר ספק, הכל ברור, הכל שמח. "ליהודים היתה אורה ושמחה". זה ציור של "מחה". אין פה שום פועל יוצא. גם "אמחה" וגם "תמחה" זה איזה פעולה, אבל "מחה" זה הפועל המופשט, בלי שום פעולה מורגשת – אף אחד לא עשה שום דבר, רק שזה נמחה, זה נגמר. אז השאלה איך ממשיכים לקיים את זה? כנראה שגם יש דרגות שונות בדרך ממילא. מאיזה כיוון נותנים את הבוקס לעמלק? לא בכיוון גשמי. יש כיוונים וממדים נעלמים, שלא מודעים להם – לא מכאן ולא מכאן ולא מכאן ולא מכאן (ימין, שמאל, מעלה, מטה). בעולם הזה נותנים בוקס מאיזה כיוון, אבל כשמשיח בא זה נגמר – צריך לתת מאיזה ממד אחר. במוצאי שבת צריך לדבר על סיפורי הבעל שם טוב, ושם יש קפיצת הדרך – שפתאום נכנסים לממד אחר, ואז נמצאים באמריקה איפה שאתה רוצה בן רגע. זה תעלות של 'תולעים' (כפי שזה נקרא במדע) – מי שמקיים בעצמו "ואנכי תולעת ולא איש" יכול כמו תולעת לעשות תעלה (אותן אותיות), להכנס לממד אחר לגמרי ולהגיע פתאום למקום אחר משום כיוון מוכר. זה נקרא "מחה", זה הדור של מלך המשיח, ה-מ של "מאת". אחרי שניסו את ה"תמחה" ולא הצליח עד הסוף עשו (ה' עשה) בדרך של "אמחה", היה יותר מוצלח אבל גם לא גמר את הסיפור, זה עדיין איזו פעולה, אז עכשיו צריך להגיע ל"מחה" שכולל ממילא את הכל. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור... חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל".

לחיים לחיים, שנזכה למחית עמלק כדבעי.

ניגנו הרבה. לחיים לחיים.

 

ה. מלחמת עמלק ו"פרו ורבו"

מחה-אמחה-תמחה רת"ס מחה. אם אני מוציא את ה-מחה מה-מחה-אמחה-תמחה, אז נשאר חה (אהבה) אמה (חסד בפי אמה), תמחחתם, "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש להוי'". "הכל הולך אחר החיתום", חתם = "מדר דר". עמלק בא לטמא את הברית, את ה"פרו ורבו" בקדושה ובטהרה של עם ישראל, לכן יש רמז שאחרי קיום ה"מחה" – המקור הכולל – אז יש אהבה, ואז "חסד בפי אמה", ובסוף יש "חֹמת אנך", "אנכי מי שאנכי", לידת יהודי בקדושה ובטהרה, שהוא ריבוי דמות ה', צלם ודמות ה' בארץ. נגד זה עמלק נלחם, שלא יהיה עוד יהודי בקדושה ועוד יהודי בקדושה, ולכן צריך לקיים "מחה אמחה" ו"תמחה", רת"ס מחה. פורים זה לשון "פרו ורבו" – "פוריא" בארמית, שזה מטה, שנקראת כך כי עליה פרים ורבים. אז כל הענין של פורים, ושל עד דלא ידע, זה כדי להמשיך את הלידה. "דלא" זה שם "אלד" הפוך – אלד = יהודי.

מי שנלחם נגד לידת עוד יהודי ועוד יהודי זה עמלק. כשיש ראשית עיבור הוא מנסה למחות, לשון מיחוי, כמו במבול – מיחוי הזרעא חייא וקיימא. צריך להלחם נגדו, שלא יהיה שום מיחוי של הקדושה אלא רק מיחוי של הקליפה, "ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, וגם חרבונה זכור לטוב". כשמוציאים את ה"מחה" נשאר אהבה, "חסד בפי אמה" (הטפה בפי הברית). הוצאנו את חרבונה מ"אמחה" ונשאר רק אסתר-מרדכי-המן. גבורה (יא אדר) = ג"פ חסד, חזקה של חסד. כל הגבורה שיש כאן זה חזקה של חסד. צריך התגברות של החסד, כמו "גבורות גשמים", וזה מה שממשיכים בפורים. קצת גבורה, אבל העיקר זה להמשיך את החסדים, את ה"זרעא חייא וקיימא". אין בן דוד בא אלא כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף (העליון) – אז פתאום נקום בבקר ואין יותר עמלק. קודם אמרנו שזה "יפוצו מעינותיך חוצה", אבל הפשט של "יפוצו מעינותיך חוצה" זה להוליד הרבה ילדים, מעינות הלידה של עם ישראל. גם הפסוק של "ופרצת ימה וקדמה" זה להוליד הרבה ילדים. שני הפסוקים העיקריים של החסידות – פץ ו-פץפרצת ויפוצו), "פי צדיק" (ברית הלשון וברית המעור מכוונות זו כנגד זו, סוד "ועלהו לתרופה" כנודע, להתיר פה אלמים ופה עקרות) – זה להוליד הרבה ילדים, ומי שמפריע לזה הוא עמלק, ולכן צריך לגמור איתו. דווקא כשמתגברים, התגברות החסד להוליד יותר ויותר ילדים, ולהפיץ יותר ויותר חסידות – זה נגד עמלק. עמלק היום מתלבש היום (בין היתר) בדעת רופאים (מסוימים). אמרנו שעמלק זה בדעת, וכל הרופאים שמורים למעט את הילודה זה קליפת עמלק. לכן צריך להתגבר נגד זה, ולהתעקש על מבצע "פרו ורבו" – מבצע של הרבי, קשור למבצע משיח, כמה שיותר ילדים לצבאות ה'. "אל תגעו במשיחי" – אם יש מצוה משיחית זה ילדים, צבאות ה', שהם "משיחי". זה ממצוות של מלך המשיח, הם מקיימים את ה"תמחה" (= מלך המשיח) בעצם מציאותם. מלך המשיח זה הילד היהודי, שהרבי הכי אהב – ילד בצבאות ה'.

נעשה חסד עם האנשים שרוצים לסדר את המקום, ונפגש בע"ה בעוד פחות מ-מח (מחית עמלק) שעות, בפורים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי, עם השלמות מהרב אחרי השיעור. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com