חיפוש בתוכן האתר

"דבר מלכות" תזריע-מצורע ותניא - כט ניסן תשס"ז הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

"דבר מלכות" תזריע-מצורע ותניא

כט ניסן תשס"ז

 

חדש איר שייך לרבי המהר"ש, לכתחילה אריבער, אז נפתח בניגון שלו.

קודם ספרנו לילדים כמה סיפורים על רבי משה מקוברין, צדיק גדול שהיום זה היארצייט שלו. למי שלא שמע, ספרנו שבעה סיפורים כנגד הז"ת – ז מדות הלב. כדאי להשלים את זה עם ג"ר. מי שלא מכיר את דמות הצדיק הגדול הזה – הוא התלמיד המובהק של רבי מרדכי מלעכוויטש, התלמיד המובהק של רבי שלמה מקרלין, והרבי של רבי אברהם מסלונים, הרבי הראשון של סלונים המוכרת היום. חסידות שבכמה מובנים – בניגונים, בתורות, באופי החשיבה – דומה לחב"ד. זה עדיין לא חב"ד, עדיין התבוננות כללית באלקות – עיקר הדרישה של הרביים שמה היתה שהיהודי לא ישכח את ה' אפילו רגע אחד, כל אחד לפי מדרגתו. יש אחד שדרש ממנו שלא יעבור רבע שעה ביממה שלא יזכר מהבורא עולם. יש מישהו אחר שדרש ממנו שלא יעברו חמש דקות שלא יזכר מהבורא יתברך. זה ענין חשוב, צריך ללמוד מזה הרבה מאד, אך אף על פי כן זה התבוננות כללית ולא פרטית. אף על פי כן, זה משהו מאד קרוב בנים הפנימי והדרישה מהחסיד. ידוע שעיקר מה שדורשים בחב"ד זה מדת הבטול, וגם בסלונים ראשית הדרך והדגש העיקרי זה שפלות ואמונה (זה אצל כל תלמידי הבעש"ט, אך כאן באופן פנימי זה הכי קרוב לדרך חב"ד). נספר עוד שלושה דברים ונכוון אותם כנגד חב"ד:

חכמה: ב' אייר זה היארצייט של הרבי מהר"ש, שהרבי קרא לו על שם ה'ווארט' שלו – "העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מחסום מלמטה צריך לקפוץ מלמעלה, ואני אומר 'לכתחילה אריבער'". אני אומר שאם יש מחסום לא להתכופף, אלא ה' רוצה שאדם יתפוס אומץ ויקפוץ מלמעלה. יש משהו שלא אותו הדבר בכלל, אבל יש בו הענין של "העולם אומר... ואני אומר הפוך...": "דער וואלט זאגט שאם זה לא הולך כמו שאתה רוצה, אז תרצה כמו שזה הולך, און איך זאג שלכתחילה אם תרצה כמו שזה הולך זה ילך כמו שאתה רוצה". קצת ננתח את הווארט הזה – אני רוצים שענינים יסתדרו כמו שהם רוצים. זה טבע ראשון, שאדם יש לו איזה רצון ושאיפה, והוא רוצה שהענינים יתגלגלו לפי התכנית שלו, ובסוף זה לא יוצא, אז מה הוא כבר יכול לעשות – הוא מכופף את הראש (אם הוא לא בועט) ואומר טוב, חייבים לקבל את הדין, זה מה יש, אז נרצה זאת, דהיינו נשלים עם המציאות. זו מדת כל אדם, שאם זה לא הולך כמו שאתה רוצה, אז תרצה כמו שזה הולך. אחרת תהיה כל כך מתוסכל בסוף, שתהיה חולה מזה – או חולה בגוף או חולה בנפש. אבל אני אומר הפוך – אם האדם ילמד עצמו, חינוך עצמי, שהוא רוצה כמו שזה הולך, אז סופו של דבר זה ילך כמו שהוא באמת רוצה. זה כבר היפוך בראש לחלוטין. מה הכוונה שהוא לכתחילה רוצה כמו שזה ילך? שלכתחילה הוא בטל לסיבת כל הסיבות ב"ה, בטל לבורא יתברך. הוא יודע שכל מה שהולך בעולם זה ה' עושה ,לכן הוא נקרא סיבת כל הסיבות, אז ודאי שאני לכתחילה רוצה כמו שה' מגלגל את הענינים. זה בטול רצון – לכן שייך כאן לחכמה – "בטל רצונך מפני רצונו", שלכתחילה מבטל רצונו לרצון הבורא. מה החידוש כאן? בדרך כלל כשקוראים את המשנה בפרקי אבות מפרשים זאת, וזה הפשט הפשוט, לענין מצוות. גם כאן זה כולל מצוות, כמובן, אבל כאן – כשאומרים את הפתגם הזה – ודאי שהפירוש הפשוט אינו דווקא מצוות, אלא מה שקורה בעולם. לכל אחד יש תוכניות, ולא תמיד יוצא מה שהוא רוצה, וזה תחום של "בכל דרכיך דעהו" (ולא תריג מצוות התורה). כאן, בתחום הטבע, של מה שקורה איתך בעולם, אומרים שתרצה לכתחילה כמו שזה הולך – זה ה', שהוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, והוא הבורא לשון הווה, בורא הכל כל רגע מחדש, אז הכל זה ממנו. אם תרצה כך, כמו שזה הולך במציאות, בזכות הבטול הזה ה' יבטל רצון אחרים מפני רצונך – כל המניעות יתבטלו, זה ה"רצון אחרים". אם אתה משוה ה' לנגדך תמיד הרצון שלך כבר מבורר, רצון של נה"א, ואז המניעות יסורו. לכתחילה גם חשבת שהרצונות שלך טובים, אך לא בטוח שזה נכון – האדם לא מספיק מבורר לבקר עצמו – אך אם לכתחילה רוצה כמו שזה הולך, כפי שה' יסובב, זה יברר רצונו באמת, ואז ה' יסיר ויבטל את המניעות. זה ווארט נחמד, על אותו משקל שהעולם אומר כך ואני אומר הפוך – זה קונטרה-אינטואיטיב, איפכא-מסתברא, שחושבים שמשהו נכון בקומן-סנס, אך האמת היא הפוכה.

בינה: דבר שקרה אצלו לפני שהוא הסתלק, דקות ספורות לפני שנפטר מהעולם (ב-כט ניסן) – הנוכחים העידו שבאופן פתאומי בלטו במצח שלו גידים בדיוק בצורת האות ש. מה זה? לא מסבירים מופת, וזה מופת, אך איך בכל זאת נסביר זאת? ידוע בחז"ל שיש מצוה להניח תפילין. אצל רוב האנשים התפילין הם "תפילין על הראש", אבל בחז"ל יש כמה מאמרים בהם הלשון היא "תפילין שבראש" (כמו "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' אלו תפילין שבראש") – הרצון הרצוי, וכך אצל צדיקים, שהמוחין דגדלות יחדרו לתוך הראש, ואם זה בתוך הראש זה בולט ואז "וראו כל הארץ כי שם הוי' נקרא עליך [ה-ש בתפילין היא משם ה', ש של עוה"ז בימין התפלין ו-ש של עוה"ב בשמאל התפלין] ויראו ממך". בכללות תפלין זה מוחין דאמא. כשהוא על הראש זה כתר, וכשמתגלה בתוך הראש זה "גילוי עתיקא באמא", בלשון האדרא. תופעה מוחשית זו אצלו, שפתאום התגלתה ש בראשו, זה "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם [ולא על ראשיהם] ונהנים מזיו השכינה", ככתוב על תפילין "עוטר ישראל".

דעת: ידוע מאחז"ל ש"אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת" – שעיקר העניות והעשירות היא בדעת. זה ווארט שאני חוזרים עליו כמה פעמים – אצל רוב הצדיקים תלמידי הבעש"ט (ובחב"ד זה משהו יחסית חדש, שהגיע לשיא אצל הרבי שלנו) רוצים שכל החסידים וכל היהודים בכלל יהיו עשירים בגשמיות. למשל, בחב"ד, ידוע שאדה"ז לא רצה שנפוליאון ינצח אלא שהצאר ינצח – וכך הוא פעל – כי אף על פי שהיהודים יהיו עניים תחת הצאר ישמרו על יראת שמים, ואילו אם נפוליאון ינצח יהיה רווח בגשמיות אבל התדרדרות ברוחניות. מענין ששאר צדיקי הדור – רובם ככולם – צדדו בנפוליאון. רואים שאם יש עימות או בעיה בין רוחניות לבין גשמיות אז ודאי שעדיף להיות עני בגשמיות ועשיר ברוחניות. יש עוד מאחז"ל, שאומרים שנסיון של עשירות יותר קשה מהנסיון של עניות – עניות זה נסיון, זה קשה, וכתוב שמעבירה את האדם על דעתו (כי קשור לדעת) ועל דעת קונו, אם כן זה נסיון הכי קשה, שאין לאדם דעת לעבוד את ה', אבל כתוב שהנסיון של העשירות עוד יותר קשה. אחרי הרקע הזה, רבי משה מקוברין – אולי כעת כבר שינה את דעתו, אך בחיי חיותו – הוא אהב עניים, ודווקא רצה שהחסידים שלו יהיו עניים. אצל רוב הצדיקים של פעם זה לא היה כך – בחב"ד זה משתנה, עד שבדור שלנו הרבי רוצה שכולם יהיו עשירים בגשמיות (כמו אצל חסידי פולין או וואהלין של פעם) – אבל הוא אהב עניים. פעם אחת בא אליו חסיד שלו, עני כמובן, ושאל למה צדיקי וואהלין ופולין מברכים חסידיהם בעושר, וזה מתקיים, ואצלנו זה הפוך – אתה גם לא מברך להיות עשירים, ואנו אכן לא עשירים. הוא ענה לו – חסידי פולין, אם הרבי מברך את החסיד להיות עשיר וזה קורה, זה עוזר שהוא מתקרב לרבי. ככל שהוא מצליח בעסקים בזכות ברכת הרבי הוא נעשה יותר מקושר לצדיק, כי מרגיש שכל השפע הגיע לו מהצדיק, אז קיום הברכה מקשר אותו. אבל אצלנו זה הפוך – אם אברך אתכם להיות עשירים וזה יתקיים, ככל שתהיו עשירים יהיה "וישמן ישורון ויבעט" (פסוק השנה הזאת, ואכמ"ל), שכמה שתהיו עשירים תתרחקו ממני. זה מאד מדגים מה זה נסיון העשירות, נסיון של "כחי ועצם ידי" – ככל שהאדם מתעשר הוא "כחי ועצם ידי" ואז מתרחק מהמקור, הוא כפוי טובה, לא מוכן להודות מהיכן זה בא לו, מתעוור לגבי מקור הברכה, ונעשה יותר ויותר "איך", "אני ואפסי עוד".

יש סיפור שני שעוד יותר מדגים זאת. "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל", וכיוצא מהכלל היה חסיד גביר שם, וכנראה גם עזר לרבי. אבל, כדרך העולם, הגלגל התהפך, ומלהיות גבוה גבוה הוא ירד מטה מטה ונעשה עני. הוא בא לרבי ובקש והתחנן שלפחות יחזור להיות מה שהיה, אז הרבי פנה ואמר – אבל מה אני יכול לעשות שכעת אתה יותר מוצא חן בעיני מאשר קודם.

זה ווארט של דעת. בחב"ד – אצל אדה"ז – גם יש הרבה סיפורים כאלו. למשל: היה גביר אחד, חסיד של אדה"ז, שהפך עליו הגלגל והוא ירד מטה מטה. אז הוא לרבי ובכה לו שהתחייבתי לצדקות, לחתן יתומות, ואיני יכול לקיים הבטחותי, אז בקש ברכה שיחזור להיות מה שהיה. אז הרבי אמר לו ווארט מאד חריף ביידיש – "אל תאמר מה שאתה צריך [אמר שצריך כסף בשביל המצוות שהתחייב להן], תאמר בשביל מה צריכים אותך בכלל". זה קשור למה שנלמד בתניא, בהמשך אגה"ק "קטנתי", בע"ה. שגם כאשר אדם צריך למשהו בשביל מצוה, אם זה "אני צריך" זה לא ממקור הקדושה הטהורה. כאשר שמע זאת התעלף – כדרך החסידים הטובים ששומעים משהו חזק מהרבי – וכשהתעורר לא חזר לביתו אלא נשאר אצל הרבי חצי שנה ועבד על עצמו קשה מאד עד שזה יחדור פנימה (היו חסידים שעבדו שנים על ווארט כדי שיחדור פנימה), ואחר כך חזר הביתה, ובאמת הגלגל התהפך שוב. בכל אופן, כאן ווארט נחמד של ר"מ מקוברין. כל זה הוא דעת – "אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת". עני שהוא עדיין עומד בנסיון והוא נכנע – עניות שפועלת אצל האדם לב נשבר, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", אז האדם באמת מוצא חן. בתוך הדעת יש ה"ג ויש ה"ח – תיקון ה"ג של הדעת זה תיקון העניות. תיקון ה"ח של הדעת זה תיקון העשירות. אז באמת יש ענין לתקן את שתי העטרות, "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות". אם הרבי הזה רצה את העניות, זה כי רצה לתקן את ההכנעה בנפש, שזה הווארט העיקרי אצלו בכלל. אך, כמו שאמרנו קודם, כנראה שזה כבר נשלם – כמו שהרבי אומר תמיד – כבר הסתיימה עבודה זאת, מספיק שר"מ מקוברין הצליח שהחסידות יהיו עניים, וכעת צריך שיהיו עשירים, להשלים את העטרא דחסדים של הדעת.

עד כאן שלושה ווארטים להשלים פרצוף של עשרה סיפורים של ר"מ מקוברין, שהיום יארצייט שלו.

עוד סיבה שחסידות זו מאד חשובה, כי יותר מכל חסידות אחרת קשורה לא"י. ידוע שרמ"מ מויטבסק בא לארץ, והשאיר אדה"ז להנהיג העדה בחו"ל, ומי שירש את המסורת כאן – אחרי הסתלקות רמ"מ מויטבסק (שהילולא שלו ביום חמישי), ואחרי ר"א קאליסקר – עיקר החסידים שדבקו כאן בארץ במסורת של רמ"מ מויטבסק והלאה זה סלונים, ואכמ"ל. וכן, עיקר החסידות שהתמודדה – על גופם ועל נשמתם – של תופעות הארץ במאה שנים אחרונות, הציונות וכו', זה הם. אז מי שרוצה לקבל דעת תורה ודעת חסידות מאד ברורה על כל מה שקורה, של מי שהתמודד מקרוב, לאור תורת הבעש"ט ופרי הארץ וכו', זה במיוחד אצלם, ובפרט אצל הגדול של סלונים שהיה כאן בזמן מלחמת השחרור, רבי מרדכי-חיים מסלונים.

כעת נעבור ל"דבר מלכות":

השבוע קוראים בתורה תזריע-מצורע, והרבי אומר ש"תזריע" – אם כי שזריעה בכללות זה "זורע צדקות", "זרעו לכם לצדקה", וצדקה זה מצוה כללית. כל מצוה שמקיימים זו זריעה בארץ, והמטרה היא הצמיחה שתבוא מהזריעה, כפלי-כפלי-כפליים מכמות הזרעים שזרעו, והצמיחה זה צמיחת מלך המשיח, "צמח שמו מתחתיו יצמח". וכך הרבי מסביר על "אשה כי תזריע וילדה זכר" שהזכר זה המשיח, בחינת "שיר חדש" שלא מוליד עוד 'נגלה' של גלות וגאולה. הזכר כאן זה "גאולה שאין אחריה גלות" – הזכר לפי זה זו הגאולה, ועוד יותר מכך, זה מלך המשיח. הוא הזכר של האשה שמזריעה ויולדת. אז מי האשה? זו כנסת ישראל. אנחנו, עם ישראל, האשה, ואנחנו צריכים להזריע על מנת להוליד את הזכר, את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי מלך המשיח, שהוא עצמו הזכר. מה שאמרנו קודם, שההדרכה הכללית מהבעש"ט והלאה, זה לא לשכוח את ה' אפילו רגע, כל צדיק וצדיק לפי מדרגתו, כמה המודעות שלו מלאה אך ורק עם "שויתי הוי' לנגדי תמיד", זה גם הפירוש הכי פשוט של זכר – לשון זכרון. מי שהכי זוכר את ה' הוא המשיח, הוא הכי זכר, וככה כל אחד ואחד לפי מדרגתו – כל אחד זוכר, וזכרון ה' מעורר אצל כל אחד את הניצוץ משיח שבו. הזכר זה פשוט לזכור את האמת, שהיא גם קונטרה-אינטואיטיבית, כי העולם שלנו הוא עלמא דשקרא, שמעמיד פנים שקריים, וצריך לזכור שזה לא זה, לחדור לתוך הקליפה, לקלף את הקליפות, ולגלות את הפנימיות, שהיא נקראת "זכר". אחרי הפסוק הזה, הפסוק הפותח, "אשה כי תזריע וילדה זכר ביום השמיני ימול בשר ערלתו" – אחרי כל הפרשה הקטנה של דיני אשה יולדת – התוכן העיקרי של הפרשה הזאת, הממשיך לפרשת מצורע, זה דין מצורע. זה עובר מאירוע שמח, "אם הבנים שמחה", לעצב, שיש מישהו חולה מאד, שאם הוא מתרפא זה נס. היום קוראים לזה, ר"ל, מחלה סופנית – בדרך כלל – רק שיש כהן, והכהן מקרין אור מעיניו, "וראהו הכהן", וכולי האי ואולי, אם ישפיל עצמו כראוי (כי כל המחלה בגלל ישות), יש סיכוי שבאופן נסי הוא יתרפא מהמחלה שלו. מה שמסופר בתנ"ך שמרים אחות משה היתה מצורעת, והיא התרפאה באופן פלאי, גם בזכות התפלה של משה רבינו. כדאי שלכל אחד יש אח קטן משה רבינו, זה מאד עוזר. אבל, למשל, עוזיהו המלך – ממלכי בית דוד – היה מצורע, בגלל שרצה לעבוד עבודת הכהנים במקדש וזרחה על מצחו צרעת, והיה ב"בית החפשית" כל ימי חייו, עד הסוף, לא יצא מזה. כך בדרך כלל, לכן היו עושים מקומות מיוחדים בשביל המצורעים. וכך, גיחזי, תלמידו של אלישע, גם הצטרע – ברוחניות, הוא החליף לרעה את צרעת נעמן וקבלה על עצמו, כי עשה משהו לא בסדר, בקש תמורה מנעמן בזמן שאלישע אמר לא לבקש, ועם המשהו שלקח קבל גם את הצרעת שלו – וזה גם היה לו עד סוף ימיו, הוא ובניו, זה היה סיפור עצוב, עד כדי כך שכתוב בקבלה ש"אותו האיש" של הנצרות הוא הגלגול של גיחזי, תלמיד אלישע שנצטרע. אם כן, מבחינה מסוימת, פרשה זו היא משהו מאד מיוחד – שכל הפרשה דנה במחלה ובדיניה. אין עוד כאלו מחלות בתורה, חוץ ממחלות שקשורות לטבע אבל חורגות ממנו – זב וזבה (אבל אצל אשה טבע של נדות זה חלק מהטבע, אבל אם חורג מזה – אצל גבר או אשה – זה זיבה, וזה בא בהמשך), שמזיבה כן מתרפאים, ואילו מצרעת זה נס. בשביל להתרפא אדם צריך להשפיל עצמו – להביא עץ ארז ואזוב, היינו שאם היה כארז צריך לעשות עצמו כתולעת ואזוב, ובזכות זה יתרפא. בחב"ד מבואר שכל המחלות זה מאור אמא בלי שמאיר בו אור אבא – אמא זה מצוין, אבל בלי הבטול של אבא "מינה דינין מתערין", וזה יכול להתדרדר ולהגיע למצב של מחלה, כפי שנסביר בהמשך לאור שיחת הרבי. בכל אופן, הסיבה העיקרית של המחלה הזאת היא שאור הבטול בנפש לא מאיר. האור של העין לא מאיר, וזה מקור המחלה.

רמז נאה מאד לדבר הזה: בתוך כל מלה וכל ענין יש גם את הסוד של הריפוי שלו, אם זה משהו שלילי אז "את זה לעמת זה עשה האלהים" (במיוחד בעניני גימטריא, באותו מספר יש תמיד דבר והיפוכו), וצרעת במילוי המילוי (תכלית הפשיון-ההתפשטות, לפי האריז"ל, ואם מתפשט עד ש"כולו הפך לבן – טהור הוא") – בתוספת לצרעת ולצרעת במילוי? – עולה ריבוע כפול של בטול. יש כאן איזה רמז דק פנימי שהפתרון-הרפואה לבעיה זו הוא בטול, אבל לא בטול אחד אלא בטול כפול, כאשר כל בטול הוא בשלמות ההתכללות (בריבוע, בו כל פרט כולל כל הפרטים). מה זה אומר? קודם כל צריך לזהות שתי דרגות בטול, ואז נוכל לומר שכל בטול כאן מסוג אחר. בחסידות מוסבר שככלל יש שתי דרגות בטול – בטול היש ובטול במציאות. בבטול היש עדיין מרגיש עצמי יש, אבל אני יודע שיש זה יוצא מהאין, ואני רוצה כל הזמן לבטל את הישות שלי. אני מרגיש גאוה ורצונות משל עצמי, ואני רוצה לברוח מהם, לחזור למקור ולשרש האמיתי. אני עדיין מרגיש את היש, אבל רוצה ומשתדל לבטל את היש ולחזור לשרש, לאין האלקי. יש בטול במציאות, שאני בכלל לא מרגיש עצמי – כך בעולם האצילות, שאין לכתחילה ישות שצריך לבטל, אלא שאני בטל. אז כל מה שעושה זה על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – זה מרכבה, ואפילו מדרגה יותר גבוהה ממרכבה – וכך זה בעולם העשיה. בעולמות התחתונים מרגישים יש שצריך לבטל, בטול היש, ובאצילות זה בטול במציאות. השיחות של דבר מלכות זה שיחות שהרבי אמר אחרי כ"ח ניסן תשנ"א, אז הרבי אמר "אני את שלי עשיתי וכו' מכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא משיח תיכף ומיד ממש". כיצד? הרבי אמר שיגלה רק רמז אחד, שכדי להביא משיח צריך להיות באופן של "אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון". אחרי פצצה זו – שגרמה לפצצה הכי רצינית בכל חסידות חב"ד, שעד אז חשבו שעיקר ענין הבאת המשיח על שכמו של הרבי עצמו, והרבי אמר שאני כמותכם, שכולנו האשה שצריכה להזריע בשביל להוליד את הזכר, את הגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות – בכל השיחות אחר כך זה להסביר יותר טוב מה הוא אמר בחצי משפט, שהדרך להביא את המשיח זה אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. עיקר ההסבר, בכל השיחות האלו, ש"אורות דתהו" זה "רצוא" ו"כלים דתיקון" זה "שוב", "והחיוּת רצוא ושוב". ולמשל, בשבוע הבא הרצוא הוא של נדב ואביהוא – שסיפורם כבר בשבוע שעבר, אך הסברו (בפרט באוה"ח הקדוש, שמסבירו בנפש) בשבוע הבא – וכך בתזו"מ יש גם מוטיב עיקרי של רצוא ושוב. הצרעת עצמו כאן זה ה"רצוא", והרפואה שכתובה בפרשת מצורע – שברוב השנים מחברים אותן ביחד (להוציא שנים מעוברות) – אז המצורע זה כבר פרשת הרפואה, "נרפא הנגע", שזה השוב. כמה שהצרעת קשה וממאירה, יחד עם זה זה מראה על אורות דתהו לא מרוסנים, והיות שהם לא מרוסנים המצב מתדרדר עד שזה גורם למחלה בגשמיות. היום אין לנו מחלה זאת, לא יודעים להגדיר את המחלה התנ"כית הזו בדיוק (רק שזה שרש כל המחלות). איך זה מתחיל? כמו שכל הפרשה מתחילה "אשה כי תזריע" כי פתיחת מצורע זה "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת". זה אשה וזה אדם – ברור שיש כאן איזה לשון נופל על לשון, שזה הולך ביחד. יש ארבע מראות נגעים, אך הראשון נקרא שאת – במובן של התנשאות בנפש. עד כדי כך שהשאת וההתנשאות מופיעה לו בתוך האור. אחר כך, פרשת מצורע, שזה כבר רפואתו הוא נקרא "מצורע". הכל מתחיל מאשה, אחר כך נעשה אדם (חושבים שהוא הילד של האשה, כך כנראה הוא המשיח, כך כותב כהרבי עצמו). אחר כך, "זאת תהיה תורת המצורע" זה תורת משיח, תורה חדשה מאתי תצא. לכן זו גם השיחה בה הרבי התחיל לבאר שעצה עיקרית לעסוק בטהרה זה ללמוד תורת משיח. היינו ש"תורת המצורע" היא היא "תורת משיח". מכאן לומדים שעיקר הרפואה זה התורה שבו. כנראה שבלי להיות מצורע הוא כלל לא יכול להשיג את תורתו. המשיח הוא מצורע, ובשכות זה הוא זוכה להשיג תורה חדשה, והתורה חדשה שהוא משיג מתוך הצרעת שלו היא תורת מלך המשיח, ותורה זו חוזרת ומרפאה אותו, כי כל הסיבה שהיה צריך להיות חולה זה בשביל להשיג תורה זו. "שכינתא מרעא בגלותא", ואנו, כל עם ישראל, צריכים לרפאה. זה גם בשביל "ילדה ציון בניה" – שתלד זכר, שגם בתחילה יהיה חול קשה, ואחר כך כאשר יתרפא זה מלך המשיח. אצל רבי נחמן יש סיפור על בן מלך שנצטרע, וכאן התרפא התגלה שכולו עשוי מאבנים טובות ויקרות. אבל, בלי להיות מצורע, ועל סף האנוש לגמרי, לא יתגלה שכולו עשוי אבנים יקרות. עד שהמציאות לא תתקלף – עיקר עבודתו בעולם הזה היא לקלף (כדאי שכל הבעלים ישמעו, לקלף תפוחי אדמה במטבח זה עיקר עבודתנו בעוה"ז), וכשמקלפים את הקליפה החיצונית מתגלה שיהודי הוא אוצר בלום של אבנים יקרות (זה ווארט שרבי נחמן לקח מסבו-זקנו, כמו ווארטים רבים שלו), אך צריך להתרפא מצרעתו שיש בעור הנחש שלו, משכא דחויא. זה ישות, שאת, התנשאות.

עד כאן אנו נכנסים לענין: יש אשה, היא יולדת זכר, ואחר כך הוא ה"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" (אדם בתורה זה יכול להיות גם אשה – "כתפארת אדם [בפשטות זה אשה] לשבת בית" – וגם ביחד "ויקרא שמם אדם"; לפי"ז עוד יותר קשר בין הפרשיות, בין אשה לאדם). צריך לומר ש"אדם" זה הוא ילוד אשה. המשיח, כמו דוד המלך, הוא ילוד אשה. המגיד אמר על הבעש"ט שאם לא היה אומר על עצמו שהוא ילוד אשה – היינו שיש לו בחינה של אשה – הוא שלא היה מאמין. חושבים ש"בן אדם" זה ???, אבל משיח יהיה בן אדם. כתוב על משיח שהוא "חוורא דבי רבי" – צרעת זו מחלה של "אדם", ואם "כולו הפך לבן טהור הוא". אומרים שאנו לבנים, אבל לבן זה מצורע – צריך צבע בפנים, וסתם צבע זה אודם, ואם מאבדים את הצבע-החיות-הדם, והופכים להיות לבן-חוור כמו סיד (שזה אחד מצבעי הצרעת לפי חז"ל, סיד ההיכל) זה מחלה. זה עצמו פלא, שזו מחלה של לובן – לבן זה הכי טוב לפי הקבלה, לובן העליון זה כתר (רבים לובשים חולצה לבנה, בשבת יש צדיקים ש"כולו הפך לבן") – אז מה פתאום הלובן הופך להיות מחלה ממאירה. מה זה? היא הנותנת, וכך הרבי מסביר בשיחה, שמה שגבוה-גבוה ביותר, ששרשו באמת בלובן העליון, בפנימיות הכתר, בעתיקא, היות שהוא בכתר – באורות דתהו – ולא יורד בסדר והדרגה בהשתלשלות, כי האור שם ב"רצוא". יש נפילה כשאיזה אור בשרש לא נמשך למטה, אלא הוא עצמו רץ למעלה, לשרשו, ואז כאילו שהוא מזניח ועוזב את התחתונים לחלוטין, ואז יש "נובלות" ממנו, משהו שנובל-נופל, וככל שהוא יותר גבוה כך זה נופל יותר ויותר עמוק לתוך הקליפות. זה הצרעת. אמרנו שעצם המחלה זה סודג של "רצוא", זה אורות תקיפים, דינא קשיא של קדושה, ואופי אורות אלו זה לרוץ. תמיד רצוא זה ממעלה למטה בשרש, זה איזה מן בטול היש, אבל לא בטול היש מודע.

נחזור, שלא נשכח קו החשיבה. אמרנו רמז שצרעת במילוי המילוי זה בטול היש בצורה הכי גבוהה של "רצוא" ו"בטול במציאות" שזה השוב והתיקון האמיתי. אם בטול היש הוא מודע – כדי שמשהו יהיה מודע הוא צריך כלי – אז גם אפשר להגביל אותו, שלא יהרוס ושלא יסתלק ושלא יעזוב את התחתון חלל ריק שלתוכו יכולות לחלחל כל מיני תופעות בלתי רצויות. כאן, בטול היש של המחלה לא במודע. אצל נדב ואביהוא זה כן במודע, אבל המצורע כלל זה לא במודע – זה מחלה – ומחלה זו בשרש כי האורות הכי גדולים שלו, בשרש נשמתו, הם בהסתלקות ממנו, כי עשה משהו לא בסדר (דבר לשון הרע, או התנשא על עם כעוזיה, או שרוצה לקחת משהו מנעמן אף שהרבי אומר לא לקחת, כגיחזי). מכל כינויי האדם, אדם זה הכי גדול – הכי נעלה – אז זה דווקא אחד כזה מצטרע. האריז"ל אומר שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח. גם דוד המלך היה מצורע – אחרי חטא בת שבע – והתרפא אחרי ששה חדשים. כולנו מצורעים – המצורע הראשון זה אדם הראשון, שמיד אחרי החטא הלביש אותו ה"משכא דחויא", עור הנחש. לפני החטא היה לו אור עם א, "כתנות אור", ככתוב בס"ת של רבי מאיר, ואחר כך נעשה לו עור – ויחסית למעלתו הרמה זה שנעשה מצורע עד יום מותו. גם דוד חטא, והעונש על החטא שלו היה להיות מצורע. וגם משיח, "חורא דבי רבי". אז כל השושלת שרמוזה ב"אדם", זה הכל מצורע – זה שם המעלה, זה דווקא אחד שגבוה מאד מאד, וראוי להיות משיח, אף על פי כן אם יש בסוף סדר ההשתלשלות של עצמו עור, שלא מתוקן בתכלית, זה המצורע וצריך לבוא אל הכהן להטהר. צריך שתי צפורים – אחות שחוטה ואחת חיה – ואומר האוה"ח הק' (שהרבי מביא בשיחה) שזה שני משיחים. משיח בן יוסף, אם לא שנצליח בתפילותינו להצילו מהמות, הוא הציפור השחוטה. משיח בן דוד הוא הצפור החיה. הרבי מפנה לאוה"ח, ומי שרוצה להתענג עונג רוחני ילמד אוה"ח הק' לתחלת מצורע (אנו יודעים שבעל אוה"ח הק' – שהבעש"ט אמר עליו שהוא המשיח של הדור – כותב בפירוש "חיים שמו", אחד מהצדיקים שרומז בפירוש שאני המשיח). זו דוגמה יפהפיה שמקדישה הרבה הרבה עמודים של פירוש בפרשת מצורע, לפרש הכל סביב לדמות של משיח, עם כל הפרטים, אז מאד כדאי ומומלץ ללמוד פירוש אוה"ח על מצורע.

בכל אופן, נחזור: אמרנו שהכל מתחיל מ"אשה כי תזריע", אחר כך הופך ל"אדם", ואז "אשה כי תזריע. משיח לפני מתגלה יושב בשער רומי בצפיה לגאול ישראל, אך ברגע שמקבל הוראה לגאול זה הופך מנגע לענג, ומשם מתחיל לגלות תורת משיח (שעיקרה איך הפוכים נגעים לענג – אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג – ואז זקוקים לענג של התאיינות בבטול במציאות). עוד כמה רמזים לגבי "חוורא דבי רבי" – מובן שנקרא "חוורא", כי הוא מצורע, אך מה זה "דבי רבי"? בכל בית מדרש יש אחד מצורע, שהוא המשיח. "חיוורא דבי רבי"  - ככתיב בשיחה – עולה 459, עולה בעל שם טוב (אז הוא החוורא דבי רבי). ועוד, 459 – מספר זה – עולה "דבר אחד לדור". זה דבר שצריך להאריך בו הרבה, וכולם מוזמנים להלולא בטבריא. לפי חז"ל, חוץ מבעית התנשאות וכו', עיקר עונש הצרעת הוא על לשה"ר, "מוציא רע". המנהיג של כל דור, ה"חד בדרא", הוא נקרא ה"דבר אחד לדור וכו'". תמיד מפרשים ש"דבר" זה לשון הנהגה, במיוחד בארמית, אבל הפשט – נפרש בכיוון ההפוך – זה לשון דיבור, וחייבים לומר שמשיח שבדור זה מי שתקן דבורו בשלמות. זה דבר שצריך להאריך בו, שהיות ודבר זה לשון דבור, וכתוב "דבר אחד לדור", אז יש רק אחד בדור שתקן דבורו. אפשר לפרש זאת שיש אחד שראוי לדבר – שזה פירוש אמיתי – שאם צריך שופר לשדר לדור "'דבר הוי'' זה הלכה", "'דבר הוי'' זה נבואה", "'דבר הוי'' זה הקץ". למה הוא ראוי, ומישהו אחר לא יכול לומר את הדברים. צריך לומר שאותו "דבר אחד" הוא היחיד שתקן דבורו, והוא ראוי לדבר – מוטב שכולם ישתקו, כי לא תקנו עדיין את הדבור, ובכל דור יש אחד ששתק הרבה זמן (בסוד חש-מל) שזכה לתקן דיבורו. בדבורו "פתח פיך ויאירו דבריך", "האור כי טוב", "ומתוק האור" – הוא לא יקלקל את הדיבור. יש מי שמדבר ומקלקל את המציאות, והוא מדבר ומאיר את המציאות. רק שלעניננו הרבי כן זיכה כולם לטכס עצה איך להביא משיח, ובודאי חלק מזה עם פרסומי ניסא שזה דבור.

עכ"פ, יש בהפטרה אחד שעדיין מצורע, אבל כבר התרפא, שעוסק בדיני אהל ודיני טומאה. מצורע חשוב כמת, וגם עני חשוב כמת (דברו קודם על עניים), אבל כתוב "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. איזו תורה? תורה חדשה, בזכות זה שהוא נגוע ומעונה (ככינוי המשיח "נגוע ומעונה"). אם כן, קודם כל שמשיח הוא מצורע, אם כי לא כתוב שנגוע זה מצורע. "האמנם אלם – צדק תדברון" – אומנות להיות אלם בעוה"ז, אך לא לדברי תורה, לכן צריך להיות בבית מדרש. אולי נרחיב בכך מחרתיים. אבל עוד רמז – מה הר"ת של "חורא דבי רבי"? חד"ר, שבקבלה זה הסימן של שלוש המדות הראשונות והעיקריות של הלב, חסד-דין-רחמים. כאן מתאים: חורא זה לבן, חסד. "דבי" זה כמו "דביתהו" בחז"ל, ביתו זו אשתו, ו"בנין המלכות מן הגבורות" – יש בכך מדת הדין. רבי זה תפארת, זה רחמים. רבי זה תורה, ורבי אומר בפרקי אבות – כפי שהרבי מזכיר בדבר מלכות – "איזו היא דרך וכו' כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". חד"ר זה גם מדות האבות, וס"ת "חורא דבי רבי" זה ר"ת אברהם-יצחק-יעקב. יוצא מכל זה שהמשיח-המצורע כולל את האבות, ובכך הוא מרכבה, כפי שאמרנו קודם – הוא זוכה להשיב את בטול היש, את ה"רצוא", ולעשות לו "שוב", בחינת מרכבה של האבות (כפי שאמרנו, ששוב זה מרכבה). עד כאן עוד ווארט מאד יפה של השם של מלך המשיח.

עוד רמז: הרבי כותב שהאשה כאן זה כנס"י, והזכר שנולד זה המשיח, ואז הופך להיות משיח, ומתרפא בזכות התורה החדשה, "זאת תהיה תורת המצורע" (זאת – נוקבא). רש"י קורא לפרשה "זאת תהיה". שם הפרשה הוא מצורע, אבל יש צדיקים שרצו להמנע ממלה זאת, אז היו כאלה שקראו לה פרשת טהרה, ורש"י קורא לה פרשת "זאת תהיה". אם זה השם, זה אומר הכל. מה זה "זאת תהיה"? זה חוזר ל"אשה כי תזריע", ש"זאת" – הנוקבא, כנס"י – "תהיה", היינו תקבל הויה (כמו שם "אהיה אשר אהיה" – אני עתיד להוליד את עצמי), כך אשה זו היא תוליד עצמה כזכר שהוא המשיח שהוא המצורע, המשלים שושלת המצורעים אדם-דוד-משיח.

עוד נקודה מאד חשובה: בלשון הקדש הפרשה הראשונה זה תזריע, משרש זרע (זרעא חייא וקיימא; אם כן, דרך אגב, שבוע זה מסוגל לזרעא חייא וקיימא לכל מי שזקוק לברכה זו), והשניה מצורע, משרש צרע. ז-צ מתחלפות, הן באותיות השינים (חילוף פונטי) והן באלב"ם (אלף-בית בו ה' ברא את העולם, לפי האריז"ל). רואים שתזריע-מצורע זה ממש אותו דבר – זה-רע ו-צדיק-רע. לפי זה "מצורע" זה צדיק-ורע-לו. כל עוד ששכינתא מרעא בגלותא, שהשכינה חולה והמשיח חולה ומעונה ונגוע ומחולל מפשעינו בגלות, זה "מצורע". אבל ברגע שהוא מתרפא זה הופך להיות "אשה כי תזריע וילדה זכר", הצדיק ורע לו הופך להיות צדיק וטוב לו. "אין ברע למטה מנגע ואין בטוב למעלה מענג" – כל תורת המשיח זה תורת הפיכת נגע לענג (רמז בשבילנו: נגע = יחי המלך, זה כנראה סגולה להפוך נגע לענג, אם אומרים זאת בדיבור המתוקן, מכחו של ה"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"). כתוב שגם המלה זרע – שזה משהו טוב מאד, יש "זרע אמת", "זרע ברך הוי'", "זרע קדוש", "זרעא חייא וקיימא" – הרי כל שרש שמתחיל ב-ז נדרש בחז"ל כ"זה ...". לפי זה, זרע זה זה-רע. אפילו על זכר חז"ל דורשים זה-כר (כר זה מתנה, פרנסה, ומכאן חז"ל דורשים שבא זכר לעולם באה פרנסה לעולם). מה הקשר של זה-רע לזרע? כנראה יש כאן כח של אתהפכא, כח משיחי, כח של "הרע כסא לטוב". זרע קשור לתורת משיח, אתהפכא. תורת עולם הזה היא בעיקר תורת הבדלה – "להורות בין...", כפי שקראנו בשמיני – שזו תורת אתכפייא. תורת המצורע זה בעיקר תורת אתהפכא. זה מתחיל מ"אשה כי תזריע וילדה זכר", העולה אשה כאשר מחשבים א כ-1000 (בהוספת 999 = שכבת זרע), מהגימטריאות הכי יפות בתורה. זה מה שאמרנו, שהכל כאן אשה – אשה כי תזריע, האדם זה אשה, ואחר כך "זאת תהיה" זו אשה. כל התהליך המשיחי כאן הוא אשה, כי אשה מסמלת "רצוא ושוב" כמו שצריך – היא גם "רצוא", "אל אשך תשוקתך", שיא האש קדש של ה"רצוא", ומאידך "ביתו זו אשתו", היא גם כלים של תיקון, היא המציאות (הגבר מרחף והאשה אוחזת במציאות ומעוגנת בה). מחד היא "רצוא" ומאידך היא "שוב", ולכן הויסות של רו"ש זה ממנה. למה לאשה יש מחזור של טמא וטהור? כתוב ש-טמא עולה 50 – שער ה-נ – ו-טהור עולה 220. היחס בין טמא ל-טהור (ט-ט, על דרך "טטפת" או המלאך מטט) הוא 5/22, ה מוצאות הפה, שרש כב אותיות הדבור, ביחס ל-כב האותיות. אם כן, שרש הטהור זה הטמא, על דרך "מי יתן טהור מטמא לא אחד", על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא". טהור טמא עולה רע (גימטריא של ר"א אבולעפיא) – זה תיקון הרע. טמא מבינים שזה רע, אבל בשביל שיהיה רע בשלמות צריך להוסיף לו גם טהור, ואז הופך לרע מושלם, אבל זה "הרע כסא לטוב" – רע של זרע, זה-רע, רע בשלמות התיקון שלו, שהוא כסא לטוב. מי חווה את זה כל החיים? אשה. זה משהו טוב. מה טוב בזה? כתוב שהטמא זה הרצוא שלה והטהור זה השוב שלה, ובתוך כל אחד יש את שניהם (התכללות). עכ"פ, עיקר הווארט של הדבר מלכות זה שהמחלה והטומאה זה בגלל שבשרש הדינא קשיא, האורות דתהו, רצים למעלה, ושלא במודע זה משאיר למטה חלל ריק, ואז יש נפילת ניצוצות מאותו אור עמוק לקליפות, וזה מה שגורם למחלה בגשמיות. כל "רצוא" זה בטול היש, ואחר כך ה"שוב" הוא בטול במציאות, זה הטהור.

כמה רמזים: "אשה כי תזריע וילדה זכר", "אדם כי יהיה בעור בשרו" (שגם אשה, כנ"ל). אדם = מה, משולש ט. אשה זה היהלום של טוב ("מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"). אדם אשה עולה משולש של שם הוי' ב"ה. אדם זה מ-א עד ט, ואם רוצים להשלים עד כו צריך להוסיף אשה, היינו שהיא סכום כל המספרים מ-י עד כו (שם הוי' אכן מתחיל עם י). אם לוקחים שתי המלים הללו במילוי המילוי עולה בטול בריבוע. "אשה כי תזריע וילדה זכר" "אדם כי תהיה בעור בשרו שאת" "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" עולה חוה פעמים אשה (שני השמות של חוה בתורה – בתחלה "לזאת תקרא אשה", ואחרי החטא – עם ארס החויא – נקראת חוה). כל סיפור הפרישות הזה הוא תהליך שעובר על עם ישראל בכלל, ובפרט מה שעובר על מלך המשיח, שהוא האדם – החורא דבי רבי – ובזכות זה שהוא מצורע נזכה לתורה חדשה מאתי תצא, התגלותו ורפואתו תיכף ומיד ממש.

כעת נעבור לתניא – נמשיך באגה"ק "קטנתי" בה פתחנו פעם קודמת:

קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד [היינו שהחסד של ה' הוא הסיוע לקיום המשנה "מאד מאד הוי שפל רוח"]. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי [הכוונה שככל שאני משפיל עצמי מטה מטה ה' מתגלה לי ביותר, ואם ה' עושה לי איזה חסד ואיני מקטין את עצמי האור האלקי מסתלק. אם אני רוצה לשמור חוית החסד האלקי אני צריך להשפיל עצמי, ואז אור ה' מאיר יותר]. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב. וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס  

את ג הלשונות הסברנו קצת באריכות בשיעור הקודם, ובקיצור אמרנו שזה ג רישין שבכתר, לפי פירוש אחד של ג רישין באריז"ל – גבורה דעתיק המלובש במו"ס דאריך, חסד דעתיק המלובש בגלגלתא, רדל"א (הראש הגלוי, שכלל לא מתלבש) – כסדר זה. נחזור לתניא היומי של כט ניסן, בהשגח"פ: "ואיזהו חכם הרואה את הנולד? פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם ואי לזאת הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו ממש וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה [שזה משל מקורי מהבעש"ט]". המילים לא-אין-אפס ממש ברצף אחד יש, כנראה, רק ב"קטנתי", אבל בפרק מג אומר ג"פ "ממש" – ביטוי הכי חביב על הרבי, ומתחיל מאדה"ז בתניא – "בטלים במציאות ממש", "וכלא ממש חשיבי" "ואין ואפס ממש". בפמ"ג מדבר על כך שכל המציאות בטלה ממש לה', בעוד שב"קטנתי" מדבר על עבודתו הפרטית של האדם, להשפיל עצמו מאד עד שנעשה כלא ואין ואפס. אם כן, השלישיה כאן עם תוספת – "בטל במציאות", ואחר כך "כלא" קובע ברכה לעצמו ו"אין ואפס" מצורפים (כפי שהזכרנו פעם שעברה שזה ניב הנאמר ביחד בדרך כלל, אף כי ודאי יש הפרש, כפי שבכללות ר"א מהומיל – גדול משכילי חב"ד – אומר ש"אין" זה עדיין חיצוניות הכתר, "גלגלתא" כפי שהסברנו, אבל "אפס" זה פנימיות הכתר, עתיק ממש, ובפרט רדל"א כפי שהסברנו). מה שכתוב כאן בעצם מחזק מאד את הפירוש שלנו מלפני שבוע, כי אם הכל בכתר – גם ה"לא" – אז הבטול במציאות זה דרגה אחת מתחת לכתר, חכמה עילאה, וזה מאד תואם את המובא תמיד בחסידות. כאן מחלק בין בטול במציאות ממש – ח"ע – ל"כלא ממש", ח"ס, ל"אין ואפס" שזה למעלה מהחכמה לגמרי, גלגלתא ורדל"א (או חסד דעתיק, שהרבה פעמים נכלל בג"ר דעתיק).

וזו בחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם [את הפסוק "קטנתי" אמר יעקב, אך כפי שראינו בפעם שעברה הוא משמיט בפתיחה את המלה "אמת", כי רוצה להדגיש דווקא את החסד – אברהם ביחס ליעקב, זה דבר שהוא מרגיש שה' נותן לו. אמת זה "תתן אמת ליעקב", הוא עצמו, אבל לא רוצים להדגיש כאן אותו. האמת שלו זה "השפל באמת" – כמו שהיה חותם רמ"מ מויטבסק – אבל מה שפועל את השפלות זה החסד, החיבוק שה' מחבק אותו. מי שאצלו אוטומטית החיבוק פועל שפלות זה אברהם אבינו, הימין שבקדושה] שאמר אנכי עפר ואפר [שכבר הייתי ראוי להיות עפר בידי המלכים ואפר בידי נמרוד שהשליכני לכבשן האש – היינו שזה הודיה על שני הנסים הכי גדולים שה' עשה לו, וזה הפך אותו לעפר ואפר. כלומר, מה שהיה אמור להיות אם לא היה ניצל, באמת התקיים, כפי שהרמב"ן כותב שבקרבן צריך לכוון שהכל היה נעשה למביא הקרבן. כך אברהם בעקידה, כשהקריב את האיל, כוון והרגיש כאילו עשה על יצחק. זה כח בנפש לחוש חויה שהיתה ראויה להיות – על דרך הטבע המלכים היו צריכים להרוג אותי, והייתי צריך להיות אפר על ידי כבשן האש, וממילא אני באמת כך, "ואנכי עפר ואפר". זה אב טיפוס איך חסד ונס הופך את האדם לשפל רוח]. וזו היא ג"כ מדתו של יעקב [שירש זאת מסבו. בתחלת לימוד התניא למדנו כמ"פ כתוב בתניא "ליעקב אשר פדה את אברהם" – פדיון האהבה על ידי הרחמים – זה שהנכד מזכה את הסבא, "ברא מזכה אבא", "והשיב לב אבות על (ידי) בנים". כאן משמע בכיוון ההפוך – שרש מדה זו הוא ודאי אברהם, ואחר כך זו "גם כן" מדתו של יעקב. בכל זאת, כשיעקב ירש זאת גם עשה בכך איזה תיקון – הכניס זאת לתורה, והכניס זאת בפסוק "קטנתי". ה"עפר ואפר" של אברהם הפך ל"קטנתי" של יעקב – עליו כתוב "מי יקום יעקב כי קטן הוא". אפשר לומר שיחסית להיות "עפר ואפר" זה התהו של המדה הזאת, זה להיות שרוף (הרוג), ואילו "קטנתי" זה להיות קטן (אבל בכל זאת להיות משהו, להיות אדם קטן), וזה כלים דתיקון. עפר ואפר זה תהו של שפלות, וקטנתי זה תיקון. לכאורה שפלות זה כעפרא דארעא, והייתי חושב שזה רק שוב, אבל אפשר לזהות גם שם רו"ש. אם עד כדי כך שאתה חווה שאם הייתי צריך להיות שרוף אני באמת שרוף, ואני אפר, זה עדיין עם הרגשת האש קדש של התהו. "הייתי ראוי להיות שרוף" זה על דרך איחול הבית יוסף שיזכה לעלות על המוקד ולמות על קידוש ה' – לא זכה לכך, אך שאף לכך כל החיים, ובמקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא. ובאמת, כל הזמן הוא נשרף, וכך אברהם אבינו אחרי המעשה נשאר כל הזמן עם הרושם שהייתי ראוי להיות שרוף. מענין שכתוב תמיד בחסידות שמס"נ של אברהם לא כמס"נ של ר"ע – ר"ע שאף, כב"י, להשרף. אברהם לא שאף להשרף, אבל היו ראוי להיות שרוף – הוא לא רוצה בעתיד להשרף (בניגוד לר"ע), אבל מרגיש שכבר היה ראוי להיות שרוף, ממילא הוא שרוף, כבר עבר את זה, והרבה יותר קל לו להמשיך. בכל אופן, המדה שמתאר כאן מתחילה מאברהם וממשיכה ביעקב]. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו והנה אנכי עמך כו'. מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו [כעת מסביר מה זה להיות קטן בקדושה – להרגיש שאיני ראוי לשום דבר (לא להיות קטן קומה – לאלה יש תסביך שהכי מרגישים מגיע לי), עד שאפילו מה שה' הבטיח לי אני חושש שמא יגרום החטא כי איני ראוי לזה. זו הגדרה של קטן, וזה כבר ה"שוב" ביחס לשפלות של אברהם, "ואני עפר ואפר", בתיקון גמור של יעקב, בעל עולם התיקון, המתקן גם ביחס לאביו וסבו ומכניסם לכלים של תורה] מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו' [כאן המפרשים שואלים מדוע הזכיר רק שתי מילים אלו, והשמיט את עיקר הנס – שעברתי בלי כלום, ברחתי מעשו, וכעת אני חוזר מלא רכוש. החסד של ה' הוא ה"ועתה הייתי לשתי מחנות", אך לא רומז לכך כלל. מפרשי התניא כותבים – גם הרבי מביא זאת, ואבא של הרבי – שכתוב בקבלה ש"כי במקלי" רומז לשני פסוקים: כי במ רומז ל"ברוך כבוד הוי' ממקומו" ו-קלי רומז ל"לישועתך קויתי הוי'" (במקלי = יעקב). הרבי מסביר שזה גם סוד של "רצוא ושוב" – ש"לישועתך קויתי הוי'" זה שאיפה מלמטה למעלה, "רצוא", ו"ברוך כבוד הוי' ממקומו" זו המשכה ממעלה למטה, "שוב". עוד יותר, אומר הרבי, יש פסוק "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" – יש לבקש צדקה ("בקש צדקה כעני בפתח"), ויש מה שצדיקים לפעמים תובעים המשכה מתוך בטול במציאות, שזה נקרא לעשות משפט עם רבש"ע. כתוב שאצל יעקב יש את שתי הבחינות, גם משפט וגם צדקה, והרבי מסביר שה"לישועתך קויתי הוי'" זה בקשת צדקה ו"ברוך כבוד הוי' ממקומו" זה משפט. היות שיעקב הוא באמצע – בין מים יורדים של אברהם לאש עולה של יצחק – הוא סוד הרוח, שעולה ויורדת (הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה). שלמות ויסות הרו"ש דווקא בקו האמצעי, וזה רמוז במלים "כי במקלי". הכל ביחס למדת השפלות, הבאה כי ה' מקרב אותי ועושה חסדים ונסים]. ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו'. וכמארז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. משא"כ בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה [בן אברהם איש החסד, הוא הפסולת היוצאת ממנו]. כל שהחסד גדול [עד כאן הפשט היה שמדובר בחסד שה' עושה איתי, והשאלה אם זה משפיע עלי בהקטנת עצמי או בנפוח עצמי. הפשט הוא שאצל היהודים, "כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטין את עצמכם" (זה אולי האסמכתא הכי חשובה ומפורשת בחז"ל לכל האגרת הזאת). אצל מישהו אחר שמקבל חסד, זה רק מגדיל את עצמו בעיני עצמו – איזה גילוי אלקות מגדיל עצמו, ואז הגילוי מסתלק. אצל יהודי ממעט עצמו, ואז אור ה' מתגלה יותר ויותר. בכל אופן, יש כאן איזה תפנית בפירוש, כי הטבע של ישמעאל זה גם להתייהר שהוא מקבל חסד, ועוד יותר להתייהר שהוא עושה חסד עם מישהו אחר. לישמעאל יש תאוה כאילו להיות הגביר – אצל המקורבים שלו כמובן, מאמיני הדת שלו וכו' – וככל שהוא נותן הוא מתגדל. זה לא היה כתוב קודם לגבי הקדושה, אבל הדבר הזה – להיפך – נכון לגבי הקדושה. אברהם נעשה יותר שפל ככל שה' מקרב אותו, אבל נכון גם שבקדושה ככל שאני זוכה להשפיע למישהו, הכח המניע להשפעה זה שפלות. אלא אם כן, כך כתוב בחסידות, אני מלך – שאז הכח המניע להשפיע זה מתוך רוממות עצמית. יש כלל חשוב מאד בחסידות לגבי השפעת חסד (עד כאן דברנו על קבלת חסד), שהמדה הרגילה של השפעת חסד זה שאני מתוך שפלות לא צריך לעצמי, וגם לא מגיע לי, ואני מרגיש שמה שיש לי כנראה הופקד אצלי בשביל מישהו אחר, לכן מתוך שפלות אני נותן יותר ויותר, וכמה שיש יותר שפלות כך אני מפזר יותר. אבל יש אחד שהוא בחינת מלך, שזה רוממות עצמית, זה כתר – לא חסד, אלא חסד של הכתר – ושם נותן כי אצלו "כולא קמיה כלא חשיב". זה נקרא שהוא עשיר אין סוף, ומתוך זה, כמה שלא יתן זה אפס קצהו וטפה בים, גם אם יתן אין סוף. אז מה שהוא נותן אפילו יותר ויותר זה בגלל שזה גארנישט בשבילו. זה השפעה מתוך רוממות עצמית, אבל עיקר ההשפעה של הקדושה – ההשפעה הרגילה, השוה לכל נפש – זו השפעה מתוך שפלות. אצל ישמעאל שני הדברים האלה זה הפוך – כשהוא מקבל חסד הוא מתנפח (בתחושה שכנראה אני ראוי לזה), ועוד יותר, נותן בשביל להתייהר (נותן צדקה בשביל שיעשו לו כבוד). זה הכל הסט"א של מדת החסד] הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו [כאן יש שלישיה, כפי שאנו מחפשים, צירוף של הלעו"ז: גובה – י, גסות הרוח – ו, רוחב לבו – ה. רוחב לבו זה "בינה לבא" (לב כינוי של אמא, ורוחב ג"כ, כמו "רחובות הנהר"). רוח זה דעת, וגסות רוח זה זחות הדעת. על "ויגבה מאד" כתוב בקבלה שסתם גובה זה פגם ב-י של שם הוי' (האות הגבוהה, המנותקת מהקרקע והעומדת באויר) – י אמורה להיות שרש הבטול, ובקליפה להרגיש "על הגובה" זה פגם ה-י. בקדושה ה"ויגבה [מאד]" זה החיה-החכמה של המשיח. זה עושה את צירוף הנצח – שייך לישמעאל, שהוא ענף החסד, וכל מה שהוא מתנפח ומתייהר בחסד שלו זה מתוך נצחנות, הוא חייב להיות על הגובה]. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו [אחרי השחרור מפ"ב בנסים גדולים ברחמי שמים] לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך [גם מעין שלישיה: מדת יעקב זה "שיריים" (כל צדיקי פולין נהגו לחלק שיריים; יש סיפור מפורסם שהרבי מהר"ש לפני שהיה רבי התארח בעילום שם אצל השר-שלום מבעלז, שהיה סגי נהור, אשר הריח צדיק בקהל והסתובב עם המשמש עד שאיתר אותו בין אלפי אנשים, ואז הוא התוודה מי אביו והוא הוליכו לשולחן. הוא כרביים של פולין אכל קמעא והשאר חילק שיריים, והוא כבד את הרבי מהר"ש שיאכל ויחלק בין החסידים, אז הוא סרב ואמר לו שאצלנו – אצל אבא – לא עושים מנהג זה. אחר כך השר-שלום לחש באוזנו את סוד השיריים – את כוונת הרבי, שודאי פועלת ישועות וברכות – ואף על פי כן סרב, סימן שיש יותר מ"שיריים", ככתוב כאן בהמשך, וכנראה צדיקים שמחלקים שיריים הם בדרגת "שארית יעקב שמשים עצמו כשיריים"), "ומותרות ממש", "שאין בו שום צורך". איך מחלקים בין הבחינות? שיריים זה כאשר אני שבע, ומה שנשאר שיריים זה יכול להיות טוב (ודאי שרבי מחלק שיריים משהו טוב, טעים ואכיל, רק שעבורו זה שיריים). מותרות זה דבר מיותר – לא מיותר רק לי, אלא דבר מיותר. או שאני שיריים – ה' כבר שבע מצדיקים, ולא צריך אותי. יעקב מרגיש שכבר היו אברהם ויצחק, ואני שיריים. מותרות זה להרגיש שאני מיותר, זה יותר משיריים, מותרות ממש. מותרות זה כמו שמגישים גלידה בסוף הארוחה – מבינים שזה מותרות, אך זה יכול להיות טעים מאד. זה כבר חוש חב"די שמה שלא צריך לא צריך, אבל עדיין יכול להיות טוב וטעים. יותר מזה זה מה שאין בו שום צורך – אין שום שימוש, זה פסולת שאין בה שום צורך. או שאני שיריים, או שאני מיותר – מותרות ממש – או שאני לא משמש כלום בעולם, וזה תעלומה (בחינת רדל"א) בשביל מה ה' ברא אותי. לה' יש כוונה בכל דבר – ברא את העולם עם תכלית, דירה בתחתונים – ואני לא עושה בזה כלום, לא עוזר שום דבר, ואין בי שום צורך בכלל. זה אחד שמוצא עצמו באיזה מקום, וחושב שיש לו תפקיד לעשות שם, אבל אין שום צורך שיהיה שם, זה לגמרי בלי טעם, זה רדל"א – שאף אחד לא יודע מה הוא עושה שם, וגם הוא לא יודע מה הוא עושה שם, זה שאין בו שום צורך כלל. להגיע למדרגה כזאת זה נקרא להיות "אפס". אפשר להקביל זאת כנגד ה"לא ואין ואפס" שהיה קודם: אין בי צורך – אפס. מותרות ממש – אין. שיריים – לא (איני רוצה עוד). זה הכל בדרך אפשר. לפי זה הצירוף שעשינו שם יחול גם כאן, לפי אותו סדר]. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו [שולל שלושה דברים: רום לבבם, להרחיב פה, לשרוק. ע"ד "בפיך ובלבבך לעשותו" – רום לב זה "ובלבבך", להרחיב פה זה "בפיך" ולשרוק זה איזה מעשה (בקבלה שריקה זה יסוד, אך כאן יהיה יסוד אבא). בפסוק הנ"ל הסברנו דעת-בינה-חכמה. לפי"ז, כאן הסדר הוא בינה-דעת-חכמה – בלעו"ז, שהוא שולל – הצירוף הוא גבורה, בגלל שכל הפעולות הללו זה יצר הרע להעביר בקורת חריפה ולצחוק על מישהו (אני נצחתי וכעת אני מבטל את המציאות שלך). כאן זה גם אתכפייא – שצריך להשפיל את כל הנטיות הללו בנפש]. הס מלהזכיר באזהרה נוראה רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו' [גם שלישיה: נמיכות רוח – דעת כאן. מענה רך משיב חמה – ימין, חסד, לענות רך (חסד וחכמה). רוח נכאה – רוח נשברת, זה השמאל כאן. אז הצירוף הוא ויה – צירוף התפארת, והיינו "במדת אמת ליעקב", כפי שהקדים לשלישיה זאת]. וכולי האי ואולי [על זה מסביר הרבי שלכל יהודי יש בחירה חפשית – אני יכול לעשות את כל המאמצים בעולם לפייס אותו, לא לשרוק עליו, ולהיפך, לקרב אותו וכו' (כל האגרת הזו מתחילה מזה שה' מקרב אותי ונגמרת עם זה שעלי לקרב גם את השונא שלי, ששם אותי בבית הסהר), ואחרי זה "כולי האי ואולי", ספק אם יפעל או לא (הלואי שיפעל אצל המתנגד, אבל זה ספק). למה אני עושה מאמץ מקסימאלי אם זה "כולי האי ואולי"? אולי מחרתיים נסביר משהו דומה לזה, שרמ"מ מויטבסק לקח אדה"ז אחרי הסתלקות המגיד והלכו לגר"א כדי להשכין שלום, ואפילו רבני וילנא – המתנגדים – ראו זאת בעין יפה, וניסו להשפיע על הגר"א שיקבלם, אבל הוא התנגד בכל הכח (ויש סיפור שאפילו קפץ מהחלון) וברח מהעיר, עד שהתייאשו וחזרו הביתה. כתוב שרמ"מ מויטבסק רק אז החליט לבוא לארץ ישראל – זה פרט לא ידוע. ההחלטה לבוא לארץ – ענין משיחי – זה היאוש להשכין שלום עם הגר"א. צריך להאריך בזה, אז אולי נדבר על זה מחרתיים. אגרת זו נכתבה אחרי פטירת הגר"א. בכל אופן, "כולי האי ואולי" זה יעזור. הרבי אומר שזה ייחול שהיהודי השני יבחר בטוב – הרי יש לו בחירה חפשית ,יכול לבחור טוב ויכול לבחור רע. זו הרגשה שלי – לא מספיק לעשות מאמצים, אלא תוך כדי המאמצים לקרב ולהשכין שלום צריך לקוות בלב שהמאמצים יצליחו ושהוא עצמו יתעורר ויבחר בטוב, כי הרי יש לו בחירה חפשית. הדבר הזה הוא הפנימיות של כל מה שאני עושה, אפילו של נמיכות הרוח ובודאי של המענה רך משיב חמה ושל הרוח נכאה, הייחול הפנימי שבלב שאני באמת רוצה את קרבת הזולת (אפילו אחד כזה ששם אותי בבית הסהר), ומאחל ומקוה שהוא יבחר בטוב. זה הסבר יפה, ומיד מעורר עוד כמה ענינים שנלמדים בחסידות ובנגלה. בשבת קראנו "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ונלמד מ"בצדק תשפוט עמיתך". ועוד דבר, שהוא נחלת החסידות בכלל ורבי נחמן נותן לזה פסוק – "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", שצריך לחפש נקודות טובות אצלו, נקודות של "ואין רשע" (סוד נקודת "עין השערה" השקטה שבתוך הרשע, שגם גורמת לסערה במדה מסוימת, כפי שיתבאר בע"ה במ"א), ואם אני רואה אותן אז "והתבוננת על מקומו ואיננו" כי עלה משם. גם בכך צריך להכניס את ה "כולי האי ואולי" – צריך להיות ייחול ואיחול בלב (??? באידיש) ש"כולי האי ואולי" שהשני יבחר בטוב, אחרי שאני עושה את כל המאמצים בחיצוניות לגרום לכך, אבל זה לא חייב לפעול (כמו בסיפור עם הגר"א). מה היחס בין שלשת הדברים האלה? לכאורה היחס הכי פשוט זה עבר-הוה-עתיד – יחסית לעבר "בצדק תשפוט עמיתך" (לחפש פירוש והסבר טוב למשהו שמישהו עשה ונראה מאד גרוע – שודאי הכונה היתה טובה, ואפילו המעשה היה טוב), בהוה זה "ועוד מעט ואין רשע" (נקודות טובות שקיימות אצלו בהוה, עם כל רשעתו), ולעתיד מאחלים שיבחר בטוב. לפי זה, אם רוצים לקיים בשלמות אהבת ישראל צריך את כל שלוש הבחינות, ולא סגי הא בלא הא. כדי להבין יותר טוב – יש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: לדון לכף זכות דורש הכנעה, כי על פניו נראה לא טוב, אבל אם אנמיך עצמי מאד אוכל לחפש איזו סיבה שעשה בסדר. לחפש במה שהכל נראה רע נקודות אור טובות זה הבדלה. זה שמתוך האיחול שלי לבחור בטוב זה המתקה. יש לו בחירה חפשית, אז איך אני יכול להשפיע עליו? זה נס, נשמע כאילו אני רוצה לשלול בחירה חפשית שלו, אך ברור שכל הורה רוצה שבנו יבחר בטוב, ומקוה לכך בכל מעשיו, וכך ביחס לכל אוהב. מי שמצליח בכך – זה המתקה לעתיד. רמ"מ ואדה"ז לא הצליחו להמתיק אצל הגאון. "כולי האי ואולי" זה כח של המתקה. בספירות אפשר להסביר זאת ל-ג העליונות – לדון מישהו זה בבינה ("בצדק תשפוט עמיתך" זה פנימיות אמא), לברר נקודות טובות זה חכמה ("כלם בחכמה אתברירו"), וה"כולי האי ואולי" זה לתוך הנעלם (לכן זה אולי; "אולי ירחם" בסליחות – במקום לומר לה' לרחם – זה ממשיך מרדל"א, מפנימיות הכתר), אין כאן נקודה טובה בהוה עד שלא יבחר בטוב בעתיד, ושרשו בכתר. אחרי כל זה אפשר לומר שזירת המשחק הכי טובה לבחון את כל שלוש הבחינות הללו – אם יש לי או אין לי, ולעבוד עליהם – זה בהקשר של בית, של איש ואשה, "תן לחכם ויחכם עוד". האשה הרתיחה את הבעל, או שהוא עשה משהו נורא, צריך לדון לכף זכות. כמה שבן הזוג נראה חשוך – צריך להביט רק בנקודות האור. מי שהכי יש לקוות עליו שהתקוה באמת תשפיע ותפעל שהוא יבחר בטוב זה בין בני זוג, שהם שני חצאי אותו גוף. סימן – כובע, כולי האי ואולי, בצדק תשפוט עמיתך, עוד מעט ואין רשע] יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו':

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com