חיפוש בתוכן האתר

כג חשון תשס"ז - מסכת בבא קמא - שיעור ג הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג חשון תשס"ז - מסכת בבא קמא - שיעור ג
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
כל הדפים

כג חשון סז – בבא קמא (3) – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג

כפיה לפי אומדנא

התחלנו ללמוד הלכות גניבה, ובפעם קודמת התחלנו לדבר מה"חכמת שלמה" בריש הלכות גניבה – שו"ע סימן שמח: "אסור לגנוב אפילו כל שהוא דין תורה". אומר החכמת שלמה: "הנה, אם נעשה לאחד גניבה בביתו, והוא יש לו אומדנא שזה וזה עשאו שגנב, אם מותר לו להכותו להודות, או אסור להכותו על פי אומדנא? נראה דמותר לו להכותו, ודבר זה מפורש הוא בהרא"ש בפ"ב דב"מ גבי מר זוטרא חסידא דיש מעשה דמר זוטרא חסידא איגניב לי כסא דכספא מאושפיזיה... כפתיה [בשוטיה, הרא"ש] ואודי, ועיין ברא"ש שם שביאר שסמך על אומדן שלו וכפה אותו בשוטים, עיי"ש. אם כן מוכח דמותר להכות כי האי גוונא על פי אומדנא אף אם הוא בר בי רב וצורבא מרבנן, וזה ברור לדינא".

יתכן שהסיומת "וזה ברור לדינא" אומרת שאולי לא כל אחד צריך לעשות זאת, אלא צריך לאמוד את עצמו. ר"ה מפאריטש היה חסיד טשרנוביל עד ששמע על חב"ד, ואז רדף אחרי אדה"ז ולא הצליח לתפוס אותו. בסוף החליט לארוב לו מראש תחת המטה באכסניא, ותכנן לקפוץ מתחת המטה ולהקשות לו קושיא חמורה כמסכת ערכין – כפי שהיא מקובל אז, בתחלת התקרבות לרבי – ואכן הקדימו תחת המטה, שכב שם וחכה שהרבי יכנס, וכאשר הרבי נכנס ר"ה שמע אותו אומר בניגון, כדרכו, אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין שקודם יעריך את עצמו. כששמע זאת התעלף על מקומו, ואדה"ז השאירו שם – עשה מה שעשה ונסע משם – ור"ה התעורר רק אחרי שנסע. כך מסופר שלא זכה לראותו בחייו, והתקשר רק לאדמו"ר האמצעי. זה 'ווארט' מפורסם שמי שיש לו קושיא בערכין קודם יעריך את עצמו ("איכה" – איפה אתה נמצא בכלל, וכמה אתה שוה). גם פה, בזה שאומר "וזה ברור לדינא" אפשר להבין שזה כפסק ברור – וכך מבינים החולקים עליו – אך אפשר להבין שאומר שלפני שאתה מתחיל לתת מכות לפי אומדנא בלבד, תאמוד קודם גם את עצמך אם אתה כמר זוטרא חסידא.

עכ"פ, מתחיל בפסק מאד שמח – מישהו גנב, ולך יש אומדנא רחוקה שמישהו הוא הגנב, אז אתה לוקח אותו ומרביץ לו עד שיודה שהוא הגנב. אף אחד לא מסכים איתו, ונראה כעת מי שהכי חולק עליו – וננסה להפריך החולק אחד לאחד. נלמד זכות על החכמת שלמה, אף שבסוף "זה ברור לדינא" ולא הפקר לכל, אלא דורש אומדנא אמיתית של אדם את עצמו.

 

סיפורי מר זוטרא חסידא

בפעם הקודמת התחלנו להקדים לדין זה את ההיכרות עם מר זוטרא חסידא – מז"ח. אמרנו שיש שני פסוקים בתנ"ך – "אין מזח עוד" בישעיה ו"ולמזח תמיד יחגרה" בתהלים – ומזח זה חגורה, והמלבי"ם מסביר בפרק שזה אזור שתפקידו להרים את הבגדים שלא יסחבו אל הרצפה.

אולי לא הזכרנו שאגה"ק הראשונה בתניא עה"פ "חגרה בעז מתניה ותאמץ זרעותיה" – מתנים זה אמונה, ובשביל לחזק אותה צריך את התושב"ע שבכללותה נחשבת לחגורה המחזקת את המתנים של עמ"י, ועל ידי כך "ותאמץ זרועותיה" מדות האהוי"ר בנפש.

הבאנו ארבע סיפורים ממנו בש"ס:

א. שכאשר היה מנדה ת"ח (ויש מציאות שצריך לנדות ת"ח) קודם היה מנדה עצמו ואז ת"ח, וכשבא לביתו היה מתיר את עצמו (כדי שיהיה נקי, תוס') ואחר כך מתיר לת"ח.

ב. שיהושע תקן עשרה תנאים של ערבות ואי-הקפדה בכניסה לארץ ישראל, ואחד מהם שנפנים מאחורי הגדר ונוטלים ממנה אבן בשביל לקנח, ומספרים שפעם אחת נצרך לכך בשבת ולקח צרור מהגדר וקינח ואז החזירו לגדר, ואחר שבת שלח את שמשו לטייח את האבן בתוך הקיר (ובכך השביח את הגדר יותר ממה שהיתה קודם שהוציא ממנה את האבן). אמרנו שכנראה הסיבה העצמית שזכה לתואר "חסידא" זה בגלל סיפור זה, כי הוא "מדת חסידות" בסעיף ראשון של הלכות גניבה וגזילה, להקפיד גם בדבר מועט שאין מי שמקפיד עליו (לכן אמרנו שסיפור זה הוא נקודת היסוד שלו, הצדיק שלו).

ג. שמישהו גנב כוס כסף מבית מארחו, וראה אחד התלמידים מנגב ידיו בבגד חברו, אמר שזה הוא וכפהו עד שהודה.

ד. שכאשר היו מכתפים אותו ברגל היה נשמע מפיו "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" – השפיל עצמו שלא תזוח עליו דעתו (הזכרנו שחסן-נזר ר"ת חן – נזהר מ"שקר החן" וזוכה ל"חן אמת" של "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד" – חן זה מתנת המלכות, שפנימיותה מדת השפלות).

את כל ארבע ההנהגות הקדושות הללו כוונו כנגד הנהי"ם בנפש – א-הוד, ב-יסוד, ג-נצח, ד-מלכות, כפי שהוסבר לפני שבוע.

עוד נקודה פשוטה שכנראה לא הוזכרה – אמרנו שסיפור כפית התלמיד עד שיודה בא בהמשך לסוגית "טביעת עין" של תלמיד חכם. המפרשים מסבירים מה הקשר, אך אנו הסברנו שאחד הקשרים הוא שגם אומדנא מתי להרביץ למישהו צריך הרבה "טביעת עין". אם הנקודה העצמית שלו זה סיפור הצרור, אז הוא החסיד של הלכות גניבה – המדריגה הרביעית והעליונה בהן – והיות שהוא החסיד של הלכות גניבה זה גופא הסיבה שיכול להרשות לרוח הקדש שלו לעבוד ולהכיר מי זה גנב. דבר הכי פשוט, שאם אתה נזהר עד הקצה האחרון לא לגנוב אתה מקבל חוש להסתכל על מישהו ולזהות שהוא הגנב, עם היות שהאומדנא שם רחוקה לגמרי. זה דבר מאד מתבקש, לתלות שני הסיפורים זה בזה – שמהיסוד שלו, מדת החסידות של "לא מיניה ולא מקצתיה" (כלשון על שתי המדות, כעס וגאוה, מדות יסוד האש בתניא, ואצל חסיד – העוסק במילי דנזיקין – גם גניבה היא באופן הזה), מקבל חוש הכי דק ועדין לזהות מי זה הגנב. בכלל, זה כלל גדול בתורה לגבי כל דבר, שבשביל רוה"ק לזהות משהו אתה צריך להיות מאה אחוז בענין הזה – אז תהיה לך גם טביעות עין לגבי אחרים (טביעות עין זה איזה ממוצע בין שכל לבין רוה"ק; זה עוד נושא גדול להבין טביעות עין – בפשט זה הכרת החפץ, אך הכרה זה דעת ועל דעת רש"י כותב שזה "רוח הקדש", ושרש רוה"ק זה טביעות עין של ת"ח). עד כאן חזרה על מה שדובר פעם קודמת.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com