חיפוש בתוכן האתר

י"א מנחם-אב ע"ג – בית ספר לתורת הנפש – ירושלים הדפסה דוא

י"א מנחם־אב ע"ג – ירושלים

שיעור בבית ספר לתורת הנפש

ניגנו את "אזמר בשבחין". יש אומרים שזה ניגון של רבי הלל מפאריטש, שהיום יום ההילולא שלו – י"א מנחם-אב.

א. "אהבה שאינה תלויה בדבר" – עצם היהדות

מתשעה באב לחמשה עשר באב – מבירא עמיקתא לאיגרא רמה

צהרים טובים. אנחנו בימים שאחרי תשעה באב, אחרי החורבן, ולקראת היום ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים". ימים של מעבר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, מנקודת השפל של השנה לנקודת הגובה של השנה, בכמה ימים ספורים. בכלל, זה אומר משהו מאד חזק בנפש, שאדם מסוגל להתרומם מנקודת שפל הכי נמוכה, גם בחייו האישיים, ומהר מאד – תוך כמה ימים – להגיע הכי גבוה. זה לא נקרא שהוא חולה בהפרעה דו-קוטבית, אלא שהוא בריא מאד – שהוא מסוגל להתרומם מהשפל עד לגובה האמתי. אנחנו גם ביום חשוב, יום היארצייט של רבי הלל מפאריטש, שהרבה מתורת הנפש (כמו שאולי אמרו) בהשראת החסידות שלו והדמות שלו – החיים שלו בתור חסיד מסור, חסיד שהוא 'עובד', עובד ה'. היום בערב כבר י"ב מנחם-אב, גם יום חשוב בחב"ד – יום הנישואין של הרבי הראשון, אדמו"ר הזקן בעל התניא, גם יום של שמחה גדולה. בשנה שהוא התחתן היתה הקביעות כמו השנה – י"ב אב היה ביום ששי. פעם היו נוהגים להתחתן דווקא ביום ששי בצהריים, באירוע יחסית צנוע, ולעשות את סעודת הנישואין יחד עם סעודת שבת.

נחם מכח אהבת חנם

איך עושים את המהפך מהשפל ועד הגאולה? כנראה שזה קשור עם התיקון של החורבן. כולנו יודעים שסבת חורבן הבית היא שנאת חנם, וממילא בנין הבית השלישי והנצחי, שיבנה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, הוא בזכות שכולנו, כל עם ישראל, נגיע למצב הפוך משנאת החנם שגרמה לחורבן – למצב שנקרא אהבת חנם. שלשת השבועות, שהסיום שלהם הוא בתשעה באב, נקראים בלשון חז"ל "ג דפורענותא", שלשה שבועות של פורענות, ומיד במוצאי תשעה באב – עוד לפני ט"ו באב – נעשה מהפך מהקצה אל הקצה, מפורענות להתחלת "ז דנחמתא", שבעה שבועות של נחמה[1]. השרש נחם הוא צירוף אותיות חנם – קשור לאהבת חנם שהיא תיקון שנאת חנם, סבת החורבן. כנראה יחד עם אהבת חנם באה הנחמה לעם ישראל, לחיי הכלל וגם לחיי הפרט, לכל אחד ואחד שזקוק לנחמה. הנחמה באה מכח החנם, אהבת חנם.

אהבת חנם – לאהוב גם יהודי שאין לי שום סבה מיוחדת לאהוב אותו

קודם, לפני שהגענו לכאן, היה כינוס של פעילים שהנושא שלו היה "יהודים אוהבים יהודים". ברגעים האלה החבר'ה צועדים ברחובות ירושלים עם הסיסמא "יהודים אוהבים יהודים". שוב, זה מאד מתאים לימים האלה. אז נתחיל עם הנקודה של אהבת ישראל, ונסביר מה הכוונה של אהבת חנם. הפירוש הכי פשוט שאהבת חנם היא אהבה בלי סבה – סתם אני אוהב אותך, לא שעשית לי איזו טובה שאני חייב לך אהבה, מתוך הכרת הטוב, אלא שאני אוהב אותך סתם. כמובן, אם עשית לי טובה אני מכיר טובה ואוהב אותך עוד יותר, אבל הבסיס הוא אהבת חנם. כמו הסיסמא "יהודים אוהבים יהודים", כמו תורת הבעל שם טוב שאהבת ישראל היא לאהוב יהודי שלא ראית ולא הכרת מעולם. ההסבר הפנימי שלא ראית אותו היינו שדפוסי החשיבה שלכם שונים לחלוטין, לא נפגשים, אבל זה לא משפיע – אני אוהב אותו אהבת חנם.

אהבת חנם – "אהבה שאינה תלויה בדבר" – גם לא בדבר הכי קדוש

יש משנה בפרקי אבות שכולם זוכרים, שיש "אהבה שהיא תלויה בדבר", והדוגמה לה היא "אהבת אמנון ותמר", ויש "אהבה שאינה תלויה בדבר", והדוגמה היא "אהבת דוד ויהונתן". ברור שהמקור לביטוי אהבת חנם – ביטוי מחודש בדורות האחרונים, שהרבי הריי"צ השתמש בו וגם הרב קוק השתמש בו (בלי תיאום ביניהם, כנראה) – הוא בלשון חז"ל "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה בלי שום סבה. נתבונן במשפט "אהבה שאינה תלויה בדבר": הפירוש הכי פשוט של "דבר" כאן הוא אינטרס – שאני אוהב אותך בלי שום אינטרס, בלי רצון להשיג ממך שום דבר, אלא אהבת נפש טהורה. אבל היות שכתוב סתם, "אהבה שאינה תלויה בדבר", אפשר לפרש שלא תלוי בשום דבר – אפילו לא בדבר שבקדושה, אפילו לא "דבר הוי'". אם יהודי אומר סתם "דבר", מה הדבר הכי מקודש? "דבר הוי'". יש בחז"ל שלשה פירושים מה הכוונה כאשר כתוב בתנ"ך "דבר הוי'". הפירוש הכי ידוע הוא "'דבר הוי'' זו הלכה". אבל יש עוד שני פירושים של חז"ל: "'דבר הוי'' זו נבואה" ו"'דבר הוי'' זה הקץ", ביאת משיח, הגאולה. כלומר, כאשר כתוב בתנ"ך הביטוי "דבר הוי'" הכוונה או הלכה – הלכה למעשה – או שדבר ה' הוא נבואה בפי הנביא, שבא למסור מסר לעם ישראל בשם ה' (לאו דווקא הלכה למעשה, אבל איזה מסר, בדרך כלל תוכחה לסור מרע ולעשות טוב בכלל), או, הפירוש השלישי, שדבר ה' הוא חזון, חזון של גאולה, "'דבר הוי'' זה הקץ".

אהבה עצמית – למעלה מהלכה, נבואה או שאיפת גאולה

אם נקח את שלשת הפירושים ונלביש אותם על המאמר "אהבה שאינה תלויה בדבר" – בשום דבר שבעולם – נקבל פירוש מאד חדשני וקצת מפתיע, אפילו הרבה מפתיע. מה יכולה להיות אהבה שלא תלויה לא בהלכה, לא בנבואה ולא במשיח? אהבת חנם היא לא הלכה והיא גם לא נבואה. מהי נבואה? גם השראת רוח הקדש היא נבואה. לכל יהודי יש את הנבואה שלו. דווקא כאשר משיח יבוא נקודת הנבואה שבכל אחד תתגלה, "ונבאו בניכם ובנותיכם", אבל גם כעת לכל אחד יש את נקודת רוח הקדש שלו, שהיא בעצם הדעת שלו – שאין דעת אחד שוה לדעת השני ("כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות"). רש"י כותב בחומש שדעת היא רוח הקדש – לכל אחד יש את נקודת רוח הקדש שלו, הדעת שלו. כאן נפרש ש"אהבה שאינה תלויה בדבר" לא תלויה גם ב"דבר הוי'" לכל פירושיו.

זו לא הלכה, כלומר אני לא אוהב אותך כי ה' רוצה וצוה אותי לאהוב אותך. ה' כתב בתורה "ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אמר "זה כלל גדול בתורה" והלל הזקן כבר קדם אותו ואמר "זו כל התורה כולה [על רגל אחת] ואידך פירושה היא זיל גמור" (העמוד החזק של כל התורה הוא אהבת ישראל) – אבל רצון ה' שבתורה הוא לא הסבה לכך שאני אוהב אותך.

אם לא היה לנו שום תקדים למה שאנחנו אומרים עכשיו יתכן שלא היינו פותחים בכך, אבל כתוב באמת שהאהבה שלימד הבעל שם טוב – ובפרט איך שפירש אדמו"ר הזקן, שכמו שהזכרנו מחר יום הנישואין שלו, היום בו הוא נעשה אדם שלם באהבה ואחוה שלום ורעות – היא לא מצוה, כפי שהוא עצמו אמר. היא כן מצוה, כלל גדול בכל התורה, אבל אהבת ישראל שהבעל שם טוב גילה – אהבת ישראל, דבקות בין נשמות, אחדות ישראל – היא למעלה ממצוה, היא משהו עצמי, עצם הלוז של יהודי. יש ווארט מפורסם בחסידות שאנחנו אוהבים לחזור כל פעם – יתכן אפילו שהוא בשם רבי הלל מפאריטש, שהיום ההילולא שלו – שאם לוקחים יהודי וסוחטים אותו כסמרטוט, עד הטפה האחרונה, בסוף יוצאת טפה אחת של אהבת ישראל. לא כי זו מצוה, אלא כי זו התמצית (essence) של יהודי. אם כן, יש לנו תקדים לפירוש מרחיק הלכת שלנו, ש"אהבה שאינה תלויה בדבר", שהיא אהבת חנם ממש, לא תלויה בשום דבר שבעולם.

זו לא אהבה בגלל "'דבר הוי'' זו הלכה", גם לא בגלל "'דבר הוי'' זו נבואה". האהבה העצמית היא יותר מנקודת רוח הקדש שבי, וגם יותר מחזון הגאולה – "'דבר הוי'' זה הקץ". הגענו לדבר על אהבת חנם כי כתוב שבית המקדש השלישי יבנה בזכות אהבת חנם. אפשר לחשוב שמישהו ישאף להגיע לאהבת חנם כדי שיבנה המקדש במהרה בימינו. הוא מבין שהפטנט לבנות את המקדש הוא אהבת חנם וירצה לאמץ זאת – זו לא אהבת חנם. כנראה שמזה לא יבוא משיח, אם הוא חושב שהוא עושה את זה כדי שיבוא משיח, כי אז האהבה תלויה בדבר. המשיח גם הוא "דבר". הכל כדי לחדד כמה עצמית היא אהבת ישראל (ולא מדובר על אהבת ה' אלא על אהבה בין יהודים).

ב. דאגה קיומית – דאגה שאינה תלויה בדבר

דאגת היהודי – השלילי והחיובי בדאגה

נאמר בדיוק אותו דבר בסגנון קצת אחר: נקרא ל"'דבר הוי' זה הקץ" – שענינו משיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו – דאגת היהודי לכלל ישראל. הרי אנחנו עם ידוע סבל ויסורים במשך כל הדורות. אהבת ישראל היא כמובן לחשוב על הזולת הפרטי וגם על כלל ישראל בכלל. ובכלל, יהודי דואג – יש לו דאגה בלב. מי שהשתתף בשיעורים של תורת הנפש ודאי שמע את הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" עם שלשת הפירושים – השפלת הדאגה, יסיחנה מדעתו (להסיח דעת מהדאגה), ישיחנה לאחרים (לדבר עם יועץ, להוציא ולבטא, וככה זה מתמתק). יש עוד משהו שכתוב לגבי דאגות: שלשת הפירושים הללו אומרים איך לנטרל את הלא-חיובי שיש בדאגה, אבל יש עוד מאמר מאד חשוב – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". שוב, יהודי הוא טיפוס דואג. אפשר לומר שזה בגֶנים של היהודי בגלל ההסטוריה שלנו. כמו שאמרנו, בגנים אנחנו למודי סבל, שורדים. אנחנו עם הנצח, שורדים את הסבל, אבל מה שנשאר כ'רשימו' הוא דאגה – בדיוק כמו שאמא דואגת לילדים שלה – זו דאגה לכלל.

קץ – דאגה לכלל; נבואה – דאגה חיובית למימוש עצמי; הלכה – דאגה לה'

נחזור לשלשת הפירושים של "דבר הוי'": אמרנו ש"'דבר הוי' זה הקץ" פירושו כח שמניע אותי לדאוג ליהודים כדי לזרז את הקץ, לקרב את ביאת המשיח, כמו שהרבי אומר "עשו כל אשר ביכלתכם" – זו דאגה לכלל. נאמר מה שאמרנו קודם, אך בסגנון אחר – סגנון של דאגה ליהודים, דאגה לכלל. ביאת משיח היא תרופה לתחלואי הנפש והגוף של כלל ישראל. כמובן, משיח גם טוב בשבילי, אבל כשאני חושב על משיח ובית המקדש אני חושב על טובת הכלל. אני רוצה להביא גאולה לעולם כולו, אפילו ללא-יהודים, לכלל הכי גדול.

עוד פירוש היה שה"דבר" הוא "'דבר הוי'' זו נבואה", ושיש אהבה התלויה ב"'דבר הוי'' זו נבואה". כפי שפרשנו הרגע, מדובר בנבואה שנובעת מהלב שלי – ה' רוצה לממש אותה, ה' רוצה שכל הכשרונות והחושים שלנו יבואו לידי מימוש. אז בעצם יש כאן דאגה למימוש עצמי – המימוש העצמי של כל יהודי הוא גילוי רוח הקדש שלו, שכל אחד יהפוך להיות נביא. כמובן שזה גם לטובת הזולת, לא רק לטובתי, אבל זו בפירוש תופעה אלקית שעיקרה בתוך היהודי. זה מה שה' רצה כאשר ברא אותי ואותךָ ואותךְ. כל יהודי הוא "צלם אלהים" מהלך. יש ביטוי להיות תמים, "תמים יהיה לרצון", ונעשים תמים על ידי אהבת ישראל לכולם – זה משלים אותי, את היעוד שלי בחיים (מאד חשוב, שה' ברא אותי עם יעוד). בעצם הדאגה ל"'דבר הוי'' זו נבואה" היא דאגה למימוש העצמי – דאגה לעצמי, אבל בצורה חיובית. סתם דאגה לעצמי היא אינטרס שבדרך כלל לא חיובי, אבל כאן זה משהו חיובי מאד – באמת ה' רוצה שכל אחד, מתוך בטול ואהבת ישראל, יגיע לגילוי אלקי מתוך עצמו. משהו מאד גדול. שוב, אנחנו אומרים את כל הדברים האלה כדי לעלות מעליהם – לומר שאהבת חנם היא לא זה ולא זה ולא זה.

הדבר השלישי, "'דבר הוי'' זו הלכה", אולי הכי פשוט – למי אני דואג? לקדוש ברוך הוא. בלשון חז"ל התורה נקראת "רחמנא", ה' עצמו, ולעשות את מה שה' רוצה נובע מדאגה לה'. יש פסוק "רחמיך רבים הוי'", ופירש אדמו"ר הזקן – ה', עליך בעצמך הכי הרבה רחמנות. בפרט בגלות, כאשר "שכינתא בגלותא". איך דואגים לה'? זה לדאוג לתורה, "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – כשהולכים בדרך ה', מבטלים את רצוני לרצון ה', והולכים ב"'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", "'דבר הוי'' זו הלכה".

דאגה קיומית – 'דאגה שאינה תלויה בדבר'

אם כן, יש מוטיב בנפש, כח מניע, של דאגה לכלל. יתכנו אנשים שדואגים לכלל אף שאינם כל כך דתיים – הם באמת דואגים לכלל. הדאגה למימוש העצמי שלי, באופן שתהיה דבר חיובי ולא שלילי, מצריכה אמונה – זו דאגה לנבואה שלי, דבר שקשור לה', לניצוץ האלקי שבקרבי, הרצון לגלות את ה"חלק אלוה ממעל ממש" שחבוי בקרבי. דאגה לכלל לא צריכה אפילו אמונה כזו – היא משהו פשוט לגמרי, מובן מאליו, שיהודי לא פורש מהצבור, הוא חלק מהצבור. יש גם את הדאגה לה' ולתורה (שהם ודאי בקשר מודע לה'). מה אמרנו? אותו דבר, בסגנון החדש של אל-דאגה, שאהבת חנם, טפת התמצית שיוצאת מהסמרטוט – היא לא זה ולא זה ולא זה. אמרנו קודם שיש עוד דאגה – דאגה קיומית, שגם היא לא זה ולא זה ולא זה – הדאגה של "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". זו דאגה שאי אפשר להצביע על הסבה שלה. תמיד רוצים להצביע על הסבה, מה אתה דואג? למה אתה דואג? למי אתה דואג? יש דאגה שאי אפשר להצביע על הסבה שלה. כמו שיש חרדות שאי אפשר להגדיר ממה האדם פוחד, דבר קיומי לגמרי, כך גם בדאגה.

בכיה וחדוה – אצל ה' ואצלנו

כדי להמחיש זאת נאמר עוד מאמר חז"ל חשוב, שגם קשור לזמן שלנו: פסוק אחד אומר "עז וחדוה במקומו" של ה' – במקום ה' יש כל הזמן עוז וחדוה, שמחה. הפסוק השני אומר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – שבמסתרים הקב"ה בוכה. אז מה קורה אצל ה', כביכול – ה' שמח או שהוא בוכה? באמת ה' הוא כמו יהודי. גם על יהודי כתוב בזהר הקדוש – ביטוי שהוא התמצית של ספר התניא (מובא בסוף פל"ד), אם לוקחים את התניא וסוחטים אותו עד הטפה האחרונה – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". זה המצב הקיומי של יהודי, שיש בלבו בו-זמנית נשיאת הפכים – בוכה בצד אחד של הלב, ובו זמנית שמח מאד בצד השני של הלב. כך כביכול גם אצל הקב"ה, שבו-זמנית "עז וחדוה במקומו" ו"במסתרים תבכה נפשי".

"במסתרים תבכה נפשי"

רק מה? כדי להבין את זה טפה יותר טוב, חז"ל אומרים שבעצם אצל הקב"ה יש שני מקומות – יש מקום חיצוני, אותו מקום שמתגלה לכולם, הפנים כביכול של הקב"ה כלפי חוץ, ויש את המקום שנקרא "מסתרים", מקום נסתר שאף אחד לא רואה אותו. בלשון חז"ל אלה "בתי גואי" ו"בתי בראי" – חדר פנימי וחדר חיצוני. חז"ל אומרים שבחדר החיצוני ה' כל הזמן שמח, מראה פנים שוחקות, אבל בחדר הפנימי הוא בוכה. כמו אצל יוסף הצדיק, שלא רצה שיראו אותו בוכה, אז הוא נכנס חדר לפנים מחדר ושם בכה. כך גם אצל ה' – "הוי' צלך על יד ימינך", כמונו כך הקב"ה. ב"בתי גואי" – בחדר הפנימי שלו, הוא נכנס ובוכה. על מה הוא בוכה? בכי הוא על דאגה הכי עמוקה. הפסוק אומר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – מה פירוש "גוה"? חז"ל מפרשים "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם". בעצם זו הגלות, הגלות של עם ישראל בין אומות העולם. אנחנו, עם ישראל, הבנים של הקב"ה. הוא בוכה על זה שהוא הרחיק אותנו משולחנו – זה הביטוי של חז"ל – שאנחנו גולים וסובלים ונדכאים בין אומות העולם, על זה הוא בוכה, אבל בחוץ הוא לא מראה זאת.

יש גם ווארט חסידי מאד חשוב, שככה לימד אותנו מורנו הבעל שם טוב וכל צדיקי החסידות בכלל, שכלפי חוץ צריך כל הזמן להיות עם פנים שוחקות – אפילו בתשעת הימים, אפילו בתשעה באב – וכל הבכי צריך להיות מופנם. צריכים את שני הדברים, אבל הבכי והדאגה בפנים, ובחוץ – בשמחה. באותה סוגיה בגמרא, שמדברים על הבכי של ה' והשמחה של ה', אומרים שיש עוד פסוק – "הן אראלִם צעקו חֻצה מלאכי שלום מר יבכיון". מסבירים שביום החורבן כולם בכו, כולם היו בצער – כל העולמות, כל המלאכים, כביכול גם הפנים החיצוניות של ה', הפנים שהוא מציג כלפי חוץ, היו בצער. כך היה, אבל רק באותו יום – יום החורבן. אחר כך מיד התחלף, שהפנים כלפי חוץ שמחות ו"במסתרים תבכה נפשי".

האם בגאולה מתבטלת הבכיה בחדרים הפנימיים של ה'?

כעת נסביר למה הבאנו את הסוגיא הזאת. מכל הסוגיא משמע שכל הבכי הוא בגלל החורבן, בגלל הגלות, עד שבזמן החורבן ממש הבכי אפילו תופס כלפי חוץ. חוץ מאותו זמן ממש, אותו יום ואותו רגע ממש, יש בכי בסתר – "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה', מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", וכלפי חוץ ה' כל הזמן שמח, ויהודי צריך ללמוד מה' לנהוג כך. אבל נשאלת השאלה – לכאורה מזה יוצא שכאשר יבוא משיח, במהרה בימינו, וכבר לא יהיה הפירוש של "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", יתבטל לכאורה הנוהל של החדר הפנימי של ה'. אם הייתי צריך לשאול את השאלה – אם יש מצב פנימי ועצמי ומצב חיצוני יחסית, מה אמור להיות יותר נצחי? לכאורה הייתי חושב שהיותר נצחי הוא הפנימי, מה שה' עושה בינו לבין עצמו ממש, ומשהו כלפי חוץ יכול להשתנות. תיכף נדבר על שינוי דעות, שנקרא להינחם – קשור לנחמה, ז דנחמתא. באמת, לפי הסוגיא, החיצוניות כן היה השתנתה – באותו יום ממש היה צער בחוץ, אבל אחר כך חזר והתהפך מהר לשמחה כלפי חוץ. שוב, יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש – אז מה עושים בחדר הפנימי? מבטלים אותו? "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", אי אפשר יותר לפרש "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", הכל בסדר ב"ה.

הדאגה והבכיה העצמית שנשארות לעתיד לבוא

אם נפרש ככה, שלעתיד לבוא, בביאת משיח, הבכי של ה' מתבטל לגמרי – אין יותר על מה לבכות – וממילא גם הבכי שלי מתבטל, אז רזי תורה מה יהיה עליהם? הרי כתוב ש"אין מגלין רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו". צריך לומר שחז"ל מגלים לנו רק עד נקודה מסוימת למה ה' בוכה. נאמר בדרך מליצה, שאם לא תהיה הסבה הזאת לבכות – על חורבן הבית וגלות עם ישראל – ה' כבר ידאג למצוא לעצמו על מה לבכות, וכמוהו כמונו. הרי כתוב ש-בכיה בגימטריא יחידה, היחידה שבנפש, ואילו חדוה בגימטריא חיה. שתי המדרגות הגבוהות של הנשמה הן חיה-יחידה, אבל היחידה גבוהה מהחיה וכך הבכיה גבוהה מהחדוה (כמה שנשמע מוזר).

אם נפרש שממשיכים לבכות כאשר אין שום סבה לבכות, כי משיח כבר בא – ומשיח אותיות יִשמח ויְשמח, שמח בעצמו ומשמח את כולם – צריך לשאול איך אפשר להמשיך לבכות אחרי שמשיח בא?! גם אנחנו וגם ה'. אלא אם כן נאמר, כמו שאמרנו קודם, שאולי הבכי של החדר הפנימי מתבטל. יש פסוק "בבכי יבואו" – הגאולה תהיה עם בכי. אולי אפשר לומר שגם זה רק ביום הגאולה, בכי של שמחה, ואחר כך אין יותר בכי בכלל. אנחנו מתקרבים יותר ויותר לנקודה העצמית. הנקודה העצמית היא שיש דברים קיומיים, שקשורים לעצם הקיום היהודי, שלמעלה מכל הדברים, כולל כל הפירושים של "דבר הוי'", דאגה שלמעלה מכל הדאגות למשהו – אפילו המשהו הכי מקודש, דאגה לכלל, דאגה למימוש העצמי החיובי, דאגה לקב"ה. אחרי שכל הדברים המותנים מתבטלים – כל מה שמותנה בנפש מתבטל – עדיין יש איזו טפה, תמצית (essence), של דאגה ובכיה.

ג. ג׳ דפורענותא ו־ז׳ דנחמתא – משל הרב והתלמיד של רבי הלל מפאריטש

ג"ר של פורענות וז"ת של נחמה

כדי להבין את כל זה נעבור לרבי הלל מפאריטש, שהוא הצדיק-החסיד של היום. אמרנו קודם שיש שלשה שבועות של פורענות ואחר כך שבעה שבועות של נחמה. אם יש שלש ושבע, כנראה – כך מתבקש, ואכן כך כתוב – שהשלשה של פורענות הם הג"ר והשבעה של נחמה הם הז"ת. כמו בנפש, עשר הספירות מתחלקות ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות. ג ראשונות הן המוחין, כולל גם את הכתר שלמעלה מטעם ודעת (שגם הוא בכלל מה שנקרא בקבלה מוחין), וה-ז תחתונות הן הרגש – חסד, גבורה, תפארת (אהבה, יראה, רחמים – כל רגשות הלב). זאת אומרת שדווקא מצד המוחין, הג"ר, יש פורענות, ואילו מצד הלב יש נחמה.

לחם ומלחמה

קודם כשדברנו הזכרנו את השרש נחם. כתוב שיש שלשה שרשים קשורים בלשה"ק – נחם, רחם, לחם (מצד אותיות למנר שמתחלפות). אם אני מצרף את שלש האותיות לנר – מאותיות למנר – לאותיות חם, שהוא עיקר השער כאן (שער של 2 אותיות), אני מקבל נחמה, רחמים (רחם) ולחם (על זה יש פסוק מפורש, "לחם חֹם ביום הלקחו", לחם הפנים שהיה בבית המקדש נקרא "לחם חֹם"; בגלל שהכהנים בנוב נתנו לדוד "לחם חם" שאול הרג את כולם...). לחם הוא גם לשון מלחמה. רק בדורות האחרונים התחדש מושג – שאולי נזכיר בהמשך – של מלחמה קרה, אבל זה לגמרי נגד הטבע של מלחמה. מלחמה היא משהו חם, אש. גם לחם הוא חם – אופים אותו, כדי להוציא לחם צריך אש, חום. יש כמה פירושים לקשר בין שרש לחם – לחם מן הארץ או מן השמים – למלחמה. הרד"ק בספר השרשים אומר שהפשט הוא שבמלחמה החרב אוכלת, לכן מלחמה לשון לחם. המדקדקים האחרונים אומרים שאולי הקשר הוא בגלל הביטוי "קשרי מלחמה" – במלחמה יש קשר, והוא בעצם לחם מלשון הלחמה (מובן שמופיע בחז"ל והוא מלה שגורה אצלנו היום), מלשון הלחמה – גם בהלחמה לוקחים אש ובאמצעות מלחימים, מחברים ומקשרים יחד שני דברים (כמו שמאבק הוא לשון חבוק – כפי שמוצאים במאבק יעקב עם שרו של עשו). אלו שני פירושים על דרך הפשט לקשר בין לחם למלחמה – כי החרב אוכלת במלחמה או כי מלחמה היא קשר-מאבק-חבוק-הלחמה. יש דרוש שכל המלחמות שיש בעולם הן על לחם. הסבה למלחמות היא חוסר לחם, חוסר פרנסה – נלחמים בשביל להשיג יותר פרנסה, יותר לחם. יש מדרש חז"ל על דוד המלך, שיצאו למלחמות בדורו כדי להתפרנס. אבל זה בדרך דרוש.

נחמה – להכניס חום במקום קור

מה שרצינו לומר כאן הוא שהקשר בין כל שלש המלים האלה הוא חום. גם נחמה, גם רחמים – "נכמרו רחמיו" (וגם "חמרמרו מעי", קראנו במגלת איכה לפני כמה ימים) – וגם מלחמה. נזכיר משהו שאוהבים להזכיר בשם הבעל שם טוב. בתקופת היותו צדיק נסתר הוא היה בהעלפער – עוזר מלמד, שמוליך את הילדים בבקר לחיידר ומחזיר אותם הביתה בסוף היום. הוא היה שם את היד שלו על לב הילדים ומברך כל ילד 'שתהיה יהודי חם'. זו הברכה המסורתית של הבעל שם טוב. הסבא משפולי אמר – אצלי הברכה הזו כל כך פעלה, שמאז ועד היום אני בשיא החום של הקדושה. אם כן, נחמה היא להכניס חום במקום קור. באמת חז"ל אומרים שהתקופה הכי חמה בשנה היא "שלהי קייטא" – סוף הקיץ, התקופה הזאת. הייתי יכול לחשוב ששלשת השבועות עוד יותר חמים. אנחנו נאמר כעת שפורענות היא קור ונחמה היא חום. מילא אפשר לומר שנחמה, בסוף הקיץ, היא חמה. אבל איך אפשר לומר ששלשת השבועות הם תקופה קרה? גם אז חם מאד. אלא מה, צריך להסביר כמאמר חז"ל "חמרא אפילו בתקופת תמוז [שלשת השבועות] קרירא ליה". למה קר לו? כי הוא הולך במקרה עם ה', הולך בקרי עם ה', "אשר קרך בדרך".

משל הרב והתלמיד של רבי הלל מפאריטש

כל אלה היו הקדמות לפירוש המופלא של רבי הלל מפאריטש, שמסביר מה הסדר של שלשה של פורענות ואחר כך שבעה של נחמה. הוא מביא לענין משל מרב ותלמיד. בכלל, יש מסורת שהמשל הכי טוב להסביר את כל סודות סדר ההשתלשלות של העולמות – מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין – הוא משל של רב ותלמיד. הוא מסביר שיש רב ותלמיד, שהרב מאד אוהב את התלמיד והתלמיד אוהב את הרב שלו. הרב כל יום מלמד את התלמיד, מגלה לו דברים חדשים, ופתאום – יום אחד בהיר, באמצע הלימוד של הרב והתלמיד – התלמיד מתחיל לשים לב שהרב לא נמצא איתו, שהוא 'הלך' למקום אחר. הוא יושב כאן, אבל הוא כבר לא משדר איתו. בהתחלה הוא רק שם לב לכך טפה, מרגיש שיש איזה קצר לרגע בתקשורת, בזרימה, בין הרב לבינו. אחר כך זה הולך ומתגבר, שיותר ויותר הרב מסתלק ממנו בתשומת הלב שלו – הוא לא נמצא איתו. עד שבאיזה שלב הרב קם והולך – או שהוא מבקש סליחה או שלא מבקש סליחה – והוא נסגר בתוך החדר הפנימי שלו. אז הרגשת התלמיד היא משהו איום ונורא, הכי אומלל שיכול להיות בעולם, שהרב האהוב שלו – שממנו כל החיים שלו, "כי הם חיינו ואורך ימינו" – עזב אותו. זו הרגשה כמו ההרגשה של "עזב הוי' את הארץ", הרב עזב אותי, כמו ילד שאמא עזבה אותו – ההרגשה הכי נוראה שיכולה להיות בעולם, שאמא או אבא עזבו אותי. ככה מרגיש התלמיד, והזמן עובר – כל יום שהרב לא מופיע ההרגשה יותר ויותר קשה. עד שכעבור פרק זמן מסוים – שלשה שבועות – פתאום הרב מופיע שוב, בפנים זוהרות, שוחקות, שמחות, ומתחיל להשפיע לתלמיד ביתר שאת ויתר עז מקדמת דנא. מה קרה פה? אז – יכול להיות לאט לאט, כמו ילד ואמא, שצריך כמה ימים עד שארגיש בטחון שאכן הרב נמצא אתי ולא יעזוב יותר (אמא נמצאת אתי) – התלמיד מתמלא נחמה, שלא יתאבל על עזיבת הרב (כפי שהתאבל עד כה). הרב חזר, מאיר לי פנים, מלמד אותי תורה יותר מקודם. עד כאן המשל. בנין הבטחון והנחמה שהולכת ומתגברת – כמו שהאבלות הלכה והתגברה – הם בשבעת השבועות. כל יום מביא עוד חום וחיים ללב. הלימוד הוא חום, הוא חיים – חיים לשון חום (והפך החיים הוא קור).

עזיבת הרב כדי לתפוס את החידוש שמבריק על שכלו (גם לטובת התלמידים)

זה היה רק התיאור החיצוני, מה שרואים כשמסריטים את הסיפור שספרנו עכשיו. אבל למה זה קרה? מה היה? זה עיקר הווארט שרבי הלל מסביר בפרוטרוט (אנחנו לא נסביר כעת את כל הנמשל באותו פירוט). הסבה שהרב עזב לא היתה שהוא כעס. ככה התלמיד מרגיש, אבל האמת הפוכה לגמרי. הסבה שהוא עזב, היא שתוך כדי השעור לתלמיד הבריק אצלו איזה חידוש מופלא. אבל, כטבע ההברקות – תכונה של חכמה בלי בינה (בינה היא תפיסה וקליטה, אבל כשמשהו מבריק על השכל הוא כמו ברק המבריק שאינו נתפס) – הברק תיכף ומיד מתעלם, אלא אם כן מצליחים לתפוס אותו. ברגע שאור מופלא מבריק במוחו של הרב הוא רוצה לתפוס אותו. אם נחזור לדאגות שלנו, כמובן שיש דאגה לגילוי האלקי הפנימי, ועוד יותר – ככה מסביר רבי הלל – יש דאגה לכך שבסופו דבר החידוש הפנימי הנפלא הזה הוא לטובת מה שהתלמיד האהוב שלי צריך לשמוע, יותר ממה שאני מלמד אותו כעת. כלומר, הכל בסופו של דבר לטובת התלמיד. כדי לתפוס את הברק איני יכול להמשיך לדבר ולתקשר, הוא עלול להסתתר ממני, ולכן אני צריך להתרכז בו, הכל כדי לתפוס ולהפנים את האור החדש הזה – "אור חדש על ציון תאיר". לשם כך אני צריך להתכנס פנימה, לתוך החדר הכי פנימי, ולשהות שם כמה זמן כדי גם לקלוט וגם לבנות. הרי אור חדש, כמו שנסביר, משנה את כל השקפת העולם שלי. זה עיקר החידוש הפנימי של המלה נחמה. אור חדש אמתי הוא "פנים חדשות באו לכאן" בכל התורה כולה. מובן מאליו שלוקח זמן לקלוט ולבנות את זה.

אחר כך, אחרי שהרב הצליח לקלוט, למסור את האור לוקח עוד יותר זמן. אם לקלוט לוקח שלשה שבועות, להשפיע את הענין לוקח שבעה שבועות. אמרנו שלא נסביר כרגע את כל הפרטים – כל אחד יכול ללמוד בעצמו את המאמר (אחד המאמרים הכי יפים בחסידות) – אך הוא מסביר את סדר ההסתלקות, מה מסתלק בכל שבוע – הכל כדי לתפוס את האור החדש. אחר כך הוא יורד, מיד אחרי תשעה באב, אתמול והיום. אתמול עד אחר חצות היה לנו רשימו של אבל, אבל היום הראשון שכולו אור של נחמה הוא דווקא י"א מנחם-אב – כנראה שזו הסבה הפנימית הרוחנית לכך שהוא יום ההילולא של רבי הלל. שוב, המאמר הזה הוא מאמר עצמי שלו – לא חזרה על מאמר של הרביים[2] – כל המהלך הזה הוא שלו. האור הזה מתחיל להאיר בעיקר היום.

הדאגה הנצרכת לגילוי רזי תורה

מהמשל הזה נוכל להבין מה קורה בחדר הפנימי של ה' אחרי שמשיח בא. שאלנו מה קורה בחדר הפנימי אחרי שעל פי הפשט אין יותר סבה לבכות – רק לשמוח יש, גם בפנים וגם בחוץ. אמרנו שעדיין יש כלל גדול ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" (כל המשל של רבי הלל הוא למסור רזי תורה, גם לרב וגם לתלמיד). צריך לומר שכאשר הרב מוסר את רזי התורה לתלמיד שניהם צריכים לדאוג – הרב צריך לדאוג שיצליח למסור את רזי התורה כדבעי, שיוקלטו בכי טוב, שהאור יתקבל בכי טוב אצל התלמיד, וכמובן גם התלמיד צריך לב דואג בקרבו על מנת לקלוט ולקבל את רזי התורה בקרבו. אבל עדיין לא נגענו, לא הגדרנו, את הנקודה – איך יתכן עדיין בכי ב"בתי גואי" גם לאחר ביאת משיח, בגאולה, כאשר לא שייך יותר "'מפני גוה', מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם".

שכל קר ורגש חם – "אברם הוא אברהם"

מה שכן ברור לנו, אפילו בלי המשל של רבי הלל, ששלשת השבועות – הג"ר – הם דין. הם גם שכל – שכל מצד עצמו הוא קר. הלב הוא חם והשכל הוא קר. כך אפילו אצל היהודי הראשון, אברהם אבינו. כתוב עליו "אברם הוא אברהם" – הוא היה אברם ואז קבל ה ונעשה אברהם. כל זמן שהיה אברם בא הפירוש – חז"ל מפרשים שהוא היה אב-רם ומובא בחסידות ההסבר שהיינו "השכל הנעלם מכל רעיון". אותו "אברם הוא אברהם" – מה קרה כשהוא קבל את ה-ה? הרי גם בתור אברם הוא הלך ופרסם אלקות במסירות נפש, דאג לזולת. אבל נאמר ווארט מאד חזק, שיחסית, אברם בלי ה-ה, כולו שכל – גם במה שהוא דואג ויש בו חסד (הרי הוא מדת החסד), יחסית לאברהם הוא קר. כמו שאמרנו ששלשת השבועות הם באמצע הקיץ, תקופת תמוז – זמן חם – אבל זה עדיין קר יחסית למה שבא מהיום והלאה, שמתחיל להיות "שלהי דקייטא", הזמן של עיקר הנחמה, עיקר החום בלב. מה ה-ה עושה לו? הופכת אותו לאבר-מה, אבל אם קוראים ישר מקבלים אבר-הם, וחז"ל מפרשים בהרבה מקומות את האות ה כמו ח. כלומר, ה-ה של אברהם באה לתת לו חום, לעשות אותו אבר-חם יותר מקודם. לכן כתוב בקבלה וחסידות שרק אחרי ברית המילה, בה הוא מקבל את ה-ה, הוא יכול להוליד בקדש זרעא חייא וקיימא. לזכות לזרע אמת, להוליד יהודי – יהודי חם של הבעל שם טוב – הוא יכול רק אחרי שמתגלה ה-ה, שנותנת לו חום יהודי. כל כמה שיש לו הרבה רגש קודם, את החום היהודי האמתי – כדי להשפיע חום ולהוליד עוד יהודי ממש, 'על יהודי לעשות עוד יהודי' (כביאור אדמו"ר הזקן לפרו ורבו של יהודי) – הוא מקבל מה-ה שנוספת לשמו.

ד. פנים חדשות להבנת הדינים – "סותר על מנת לבנות"

דין – "סותר על מנת לבנות" ולהיטיב הרבה יותר

נחזור, שלשת השבועות הם ימי דין ואחר כך השבעה דנחמתא ימי חסד. הדין הוא שה' עושה אתנו דברים לא טובים, דינים, חורבן – חורבן של עם ישראל, חורבן של הכלל, חורבן של הפרט. כל המשל המופלא של רבי הלל הוא לתת פנים חדשות להבנת הדין. מה פירוש שאדם מרגיש שמתנהגים איתו בדינים? בכל סיטואציה יכולים להיות דינים – מתח בין בני זוג, בין הורים לילדים, בעבודה בין מנהל לעובדים שלו. כל מצב של מתח נקרא דינים – אחד מרגיש שהשני מפעיל נגדי דינים, הולך איתי בדינים. זה מה שמכל השנה הכי מרגישים בשלשת השבועות, בין המיצרים, שה' הולך אתנו בדינים. ממילא, זה הזמן המתאים כדי להתבונן בכלל מהם דינים, ללמוד איך להבין דינים. בא רבי הלל ונותן לנו פנים חדשות, פירוש חדש לגמרי, לדינים. הוא אומר שמה שנדמה לך שעושים איתך דין – פשוט רוצים לעשות איתך מליון פעמים, אין סוף, יותר טוב מקודם. יש לו אסמכתא פשוטה בחז"ל, שכל החורבן הוא "סותר על מנת לבנות" – ה' סותר את הבית כי הוא לא הכי מוצלח, "על אפי ועל חמתי" נבנה הבית הזה, ובסוף הוא הורס אותו כדי לעשות משהו הרבה יותר מוצלח. אם הייתי מבין זה היה מתפרש לי לגמרי אחרת המושג דין – זה בכלל לא דין, אלא פשוט לעשות יותר טוב.

שרש הדין – המחשבה שיכול להיות יותר טוב

אם נעמיק בזה עוד ועוד נראה שכל דין בשרש הוא מתוך השכלה, לכן דין קשור לשכל. אני מסתכל על המציאות הקיימת ואומר לעצמי, מבין בשכלי, שיכול להיות יותר טוב. לא משנה כמה מה שאתה או אני עושה מוצלח, הוא יכול להיות הרבה יותר טוב. לכאורה זו מחשבה מאד תמימה, של כל אחד, בפרט של יהודי. יהודי יכול לומר על מצב שהוא הכי טוב? יהודי אף פעם לא יאמר שזה הכי טוב. תמיד יכול להיות יותר טוב. הרבי תמיד אמר שכמו שבגשמיות הביטוי אומר "יש לו מנה רוצה מאתים", כל שכן וקל וחומר צריך להיות ברוחניות – אם יש למישהו מאה הוא רוצה מאתים. הוא גם אמר שמה שכתוב בפרקי אבות שצריך להיות "שמח בחלקו" הוא רק בחיצוניות העולם הזה, בגשמיות, אבל בכל דבר רוחני-פנימי לא צריך להיות מבסוט בכלל. האי-מבסוט מהמציאות – עצם האי-מבסוט, שאני אומר שזה לא הכי טוב – זה דין. למשל, מי שמנהל את תורת הנפש – זה מאד יפה, אבל זה לא הכי טוב, יכול להיות הרבה יותר טוב מכל הבחינות. אם תוך כדי שאני מרגיש שמשהו לא הכי מוצלח יש לי גם הברקה איך יכול להיות יותר טוב – איזו הברקה שלא תפסתי אותה לגמרי, מאה אחוז, אבל היא כמו על קצה הלשון, על קצה המח, כמו במשל של רבי הלל – אז, קודם כל, יש הצדקה לדין. אם אין לי שום הברקה איך באמת אפשר לעשות את זה הרבה יותר טוב, אז לא מוצדק רק לומר ולחשוב שזה לא הכי מוצלח. אפילו בין הורים לילד – מוצדק לחשוב שהילד שלי לא הכי מוצלח? לא, זו מחשבה זרה שצריך לזרוק אותה. אבל אם יש לי מחשבה איך לשפר – כתוב בלוח "היום יום" שהורה צריך לחשוב כל יום חצי שעה על חינוך הילדים – אם יש הברקה, אפילו מרחוק, איך יכול להיות יותר טוב, זה מצדיק את הדין במחשבה שכרגע המצב לא בסדר. אפילו שהמצב מאד טוב כרגע, אבל תמיד יכול להיות יותר טוב ועוד יותר טוב.

"צדיקים אין להם מנוחה" – גבורות דאין סוף – יזרום לעתיד בלי שלב של פורענות

איך אומרים את זה בלשון הקבלה? כתוב "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". אדמו"ר האמצעי, הרבי המובהק של רבי הלל, מסביר שזה מצד הגבורות של האין סוף. מצד החסדים באין סוף כתוב שיש "מנוחה לחיי העולמים", אבל מצד הגבורות, הדינים, "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". כלומר, הם כל הזמן בדינים, רק שבעולם הזה הדין המוצדק הוא רק כאשר רואים אור בקצה המנהרה (כמו שאומרים) ורוצים לתפוס אותו. אם אין שום אור באופק לא מוצדק לחשוב את הדין, ובאמת זה דין שלילי. לעתיד לבוא קצה המנהרה, האור, יהיה כל כך קרוב – שזה יזרום באופן טבעי. כלומר, הדין מלכתחילה יהיה עם האור שלו, איך להתקדם, לעשות יותר טוב, יותר טוב ועוד יותר טוב – יזרום בדרך ממילא, בלי צורך בתקופת שלשת שבועות, תקופת אין והסתלקות בה תופסים את האור, שרק אחריה חוזרים להאיר במשך שבעה שבועות. כך יהיה לעתיד לבוא.

מדת הדין ומדת הרחמים בבריאת העולם

בכל אופן, כתוב שעלה במחשבה אצל הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, ורק אחר כך הוא ראה שאין העולם מתקיים ואז שתף את מדת הרחמים ואף הקדימה למדת הדין, שנאמר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". קודם היה רק שם אלקים, מדת הדין, אבל ה' ראה שהעולם לא מתקיים ולכן שתף את מדת הרחמים, שם הוי', ואף הקדים את שם הוי' לשם אלקים. מה ההסבר לכך לאור מה שדברנו כעת בנפש? ה' ברא את העולם ורצה שכולם יהיו כמו הרבי מליובאוויטש – שאף פעם לא מבסוט. ככה הרבי אמר על עצמו וכך גם דרש מכולם. כמה שטוב, יכול להיות יותר טוב ועוד יותר טוב. כתוב באמת שעם צדיקים לע"ל ה' ינהג במדת הדין, "וסביביו נשערה מאד", כחוט השערה. אבל לרוב האנשים קשה מדת הדין, לא יכולים להתקיים עם המדה הזאת. רוב האנשים צריכים לקיים הרבה "שמח בחלקו" פשוטו כמשמעו, להיות שמח ממה שיש.

דין ושמחה – מוחין דאבא ומוחין דאמא

השמחה של האדם בחלקו באה מצד מוחין דאמא, בינה. להיות בדין בפנימיות זה מצד מוחין דאבא דווקא. זה בעצם הפירוש הפנימי, אחד מהיסודות בתורת הנפש, שפנימיות החכמה היא בטול. החכמה, שהיא רק הביטוי החיצוני של החכמה, היא הברק המבריק על השכל. אבל מאיפה הגיע הברק? כתוב שפנימיות החכמה היא דווקא דין. הברק הגיע מכך שהמצב הקיים וגם הידע הקיים חסרים – התיאוריה הקיימת לגבי כל מציאות העולם, עדיין חסרה, לא מושלמת. בקיצור, 'זה לא זה'. התחושה הזו היא הבטול שבזכותו זוכה החכם לקבל הברקה חדשה. כמו שאמרנו קודם, הברקה חדשה, אור חדש, היינו השקפת עולם חדשה – זו נחמה. התחלנו מכך שאלה ימים של מהפך – שינוי הוא נחמה, מהפך בראש. יש סיפור מרבי הלל על ראש עקום[3] – לכל אחד יש ראש עקום, וצריך ליישר את הראש. זו הנחמה. מיישרים את הראש על ידי חום – ששורפים את החוט, את הפתילה (כמו בסיפור).

הבכיה במסתרים – הכח המניע התקדמות

מה אנחנו מסבירים עכשיו? שהפן הכי פנימי של דין הוא פשוט שרוצים משהו יותר טוב. רוצים בית מקדש יותר טוב. לכאורה אחרי שמשיח יבוא אז הכל בסדר, מאה אחוז, כמו שאמרנו. מה יש לבכות? קשה להוציא את זה מהפה – אולי רוצים שיבוא משיח עוד יותר טוב. אנחנו נשמח במשיח, איך שהוא יהיה. כתוב, יש ווארט מפורסם של אדמו"ר הזקן, שהמשיח שמצפים לו לא יבוא אף פעם, ואת המשיח שבאמת יבוא אף אחד לא רוצה. בכל אופן, זה מה שאמרנו קודם – שתמיד ה' ימצא בשביל מה לבכות. בשביל מה לבכות זה בעצם כח הכי עצמי שמניע התקדמות שבאין ערוך, יותר ויותר ויותר טוב שיהיה. רק מה? מי שמוצדקת אצלו האי-שביעות רצון הוא מי שיש לו המון בטול פנימי וגם זוכה לראות את האור מרחוק. באותו רגע שהוא רואה מרחוק את האור החדש הוא מתחיל להסתלק. אותו רב במשל של רבי הלל לא התחיל להסתלק, לנהוג בדין, לפני שהוא ראה איזה אור גדול שהולך להתגלות.

ה. ארבע מדרגות של התיחסות לחורבן ולשואה

נחזור אחורה: איך רוב האנשים מתייחסים לדין? איך מתייחסים לכך שה' מחריב את בית המקדש, או למשהו שהרבה יותר קרוב אלינו – התייחסות לשואה. מה התגובה הכי נחותה? איך אנשים מבינים את זה? מה שנעשה כעת בקיצור הוא "סוד הוי'" – מבנה של י-ה-ו-ה – של ארבע תגובות אפשריות לכך שמפעילים נגדך, נגדנו, דינים. הכי גבוה הוא החידוש של רבי הלל, שיהיה ה-י של המבנה.

ה תתאה – מסקנה ש"לית דין ולית דיין" (עם ניצוץ שעתיד להביא לתשובה)

התגובה הכי נמוכה, שהרבה אנשים הגיבו, היא שראו דינים עצומים והגיעו למסקנה – כמובן לא בצדק (מלכות, ה תתאה שבשם, נקראת "צדק", "צדק מלכותא קדישא" כתוב בפתח אליהו) – ש"לית דין ולית דיין", שבאמת "עזב הוי' את הארץ", ר"ל. אנחנו יודעים שהצדיקים, גם הרבי, אף פעם לא אמר איזו מלה טובה – מלת הצדקה – על יהודים שעזבו את הדת בגלל השואה. זה לא מוצדק, אך אף על פי כן ולמרות הכל – בהחלט אפשר להבין זאת. את המשל של רבי הלל לא היה להם, וגם עוד שתי מדרגות הרבה יותר נמוכות מהמשל לא היו להם – הם דנו רק לפי מה שעיניהם החיצוניות ראו, שיש כאן דין, ואפילו אי אפשר לומר שהוא דין כי "לית דין ולית דיין". בדין יש איזה חישוב, וחורבן כזה נראה כמו הפקרות – שה' הפקיר אותנו, אם יש ה' בכלל. רואים חורבן – או בחיי הפרט או בחיי הכלל – ומסיקים מסקנה ש'גמרנו'.

אם אין בזה שום ניצוץ להציל אי אפשר לומר שזו אחת מארבע המדרגות שכעת רוצים להסביר, אבל יש בזה ניצוץ. לכן כל היהודים האלה, שעזבו את הדת בגלל החורבן והשואה, יחזרו בתשובה – "לא ידח ממנו נדח". אולי אפילו התשובה היא בזכות הכעס שלהם על רבונו של עולם, שעשה לנו ככה – הכעס הוא סימן שיש עדיין משהו חם אצלו, משהו חי אצלו. יש הרבה סיפורים, של חסידים, שדווקא אותם מתנגדים שהיו יורקים על ספרי חסידות ומבזים אותם נעשו חסידים גדולים, אלה שהיו חמים נגד. אלה שהיו קרים, שלא היה אכפת להם, נשארו מתנגדים.

ו (זעיר אנפין) – "והלכתי אף אני עמכם בקרי"

יש מדרגה מעל זה, על פי מה שכתוב בתוכחת פרשת בחקתי, בסוף חומש ויקרא, שאם אנחנו הולכים עם ה' בקרי גם הקב"ה הולך אתנו בקרי, בחמת קרי. מה פירוש קרי? מקרה, מקריות. מה שעיני רואות הוא מקריות – קרה מקרה, לכאורה ללא השגחה. האמונה בהשגחה פרטית היא מיסודי היסודות, ומקרה הוא היפך ההשגחה. אבל ברגע שאני לפחות מרגיש שהסבה שה' נוהג אתי במקריות היא שאני נהגתי איתו במקריות, "כמים הפנים לפנים", יש בזה ממד של אמונה. נדמה שהוא עזב אותי כי אני עזבתי אותו, "אם תעזבני יום יומים אעזבך". דרך אגב, רש"י מביא זאת בחומש, אבל זה לא פסוק אלא משפט מספרים חיצוניים. סימן שהתפיסה הזו לא מספיק מקודשת כדי להכנס לכתבי הקדש, אבל היא מספיק נכונה כדי לצטט אותה.

מה שאמרנו עכשיו הוא כבר חידוש גדול. זו המדרגה השניה. קוראים לזה – ביטוי של חז"ל ממש, ביטוי מקודש – שה' נוהג אתנו מדה כנגד מדה. אם יש דין הוא מתפרש כאן כמו עונש – מגיע לנו. כך הרמב"ם אומר על פי פשט, שעל כל דבר לא טוב שקורה לעם ישראל, בכלל או בפרט, צריך לעשות חשבון נפש שהוא מגיע – שאנחנו אשמים. על השואה הרבי לא אהב שאומרים כך, לחפש ולחטט למה זה הגיע לנו – אסור לחשוב שזה הגיע לנו. זה כבר סימן שהוא היה בדרגה יותר גבוהה מהתפיסה הזו. למה מגיעה כאילו הפקרות, כאילו מקריות? אתם הלכתם אתי בקרי אז גם אני הולך אתכם בקרי. אבל בפנימיות מורגש שכן יש השגחה, כי המקריות היא מדה כנגד מדה.

המדרגה הכי נמוכה היא במלכות, ה תתאה שבשם. המדרגה הזו, השניה, שכבר יש בה אמונה מסוימת – היא במדות, בז"א. מה פירוש ז"א? זעיר אנפין, מוחין דקטנות. מהו עצם הדבר שה' אומר, כותב בתורה, שאתם הלכתם בקרי ולכן אף אני הולך אתכם בקרי? כמו שאדם אומר, אתה עשית לי ככה גם אני אעשה לך, כאילו עובר על "לא תקם ולא תטר". מה זה? כביכול זעיר-אנפין של ה', קטנות מוחין של ה'. הוא גם משוה בינינו לבינו – מדה כנגד מדה, אתה הלכת אתי בקרי ואני אלך אתך בקרי, אתה עזבת אותי יום ואני אעזוב אותך יומים. זה הגיוני, אבל זה שכל של ז"א, זעיר אנפין, מדה כנגד מדה.

ה עילאה – רחמים בדין ("שפך חמתו על העצים ועל האבנים")

יש משהו עוד יותר גבוה: להרגיש תוך כדי הדין שיש פה אין סוף רחמים תוך כדי. יש ווארט, שיש עליו שיחה של הרבי, שהיתה שמחה גם בעיצומו של היום המקורי תשעה באב, יום חורבן בית המקדש. נשמע הפוך ממה שאמרנו קודם – כתוב שבאותו יום גם כלפי חוץ "מלאכי שלום מר יבכיון", אבל היתה באותו יום גם שמחה. איך היתה שמחה? מי שהיה רגיש הרגיש שה' שפך את חמתו על העצים ועל האבנים ואותנו הציל. לא את כולנו, הרבה הלכו, הרבה נהרגו, אבל בכל אופן עם ישראל ככלל נשאר קיים. את עיקר הדינים ה' שפך על העצים ועל האבנים. זו שמחה תוך כדי דין, כי אתה מרגיש שבתוך הדין גופא יש רחמים רבים, וממילא אתה גם שמח על הרחמים האלה. אם דאגת קודם ופחדת – היו חרדות קודם – החרדות היו מיותר גרוע ר"ל. כעת נרגעת – כמה שהכל גרוע, שהכל חרב, אתה עדיין כאן, אתה נושם, הסיפור נגמר. יש איזו שמחה תוך כדי הדין. מי שיכול להגיע למדרגה כזו הגיע לאמא, ה עילאה של שם ה' – זה נקרא יסוד אמא. הרחמים כאן הם הרחם של האם, ששם יש רחמים בתוך הדין וממילא יש גם שמחה. שמחה היא גם אמא.

י – כל הדין הוא דרך ל"אור חדש"

אחרי כל שלש המדרגות האלה עולים לדין של רבי הלל. לא רק שיש רחמים בתוך הדין, שה' שופך את חמתו על העצים ועל האבנים ואנחנו נשארים חיים – "דוד מלך ישראל חי וקיים" – אלא שכל הדין הזה בא כי עוד לפניו יש אור חדש. ה' מקדים רפואה למכה – עוד לפני שהתחיל כל הספור, והסבה לכך שהתחיל כל הספור, היא לא כדי להעניש אותי בכלל. באמת אני לא בסדר. התלמיד היה יכול לעשות חשבון שאכן מגיע לי שהרב יעזוב אותי – לא נהגתי בו מספיק כבוד, לא הייתי מספיק בטל, אז מגיע לי. אבל יש תלמיד שיעשה חשבון שלא ככה, אלא בגלל שפתאום התחיל להבהיק חידוש אצל הרב, וכדי לתפוס אותו – בשבילי – הוא כאילו הסתלק ממני. ההבנה הזו של הדין היא הברקת החכמה של התלמיד מה קורה כאן, זה ה-י של שם הוי' בארבע המדרגות כאן.

התכללות "לא הולך ולא עושה" בארבע המדרגות

אם כן, זה עצמו שיעור חשוב מאד איך מתייחסים לדין. יש כאן מבנה שלם. הרבה פעמים יש מבנה של ארבעה דברים, כמו ארבע מדות בהולכי בית המדרש, שכוללים אחד ש"לא הולך ולא עושה". הבעל שם טוב שואל: איך אפשר לכלול את המדה הרביעית, שהיא גארנישט, כאחת מהמדות של "הולכי בית המדרש"? הרי הוא לא הולך ולא עושה! הוא אומר שכל ארבע המדות, כל המדות היותר גבוהות, בנויות על היהודי שלא הולך ולא עושה – הוא התשתית. או בגלל "כיתרון האור מן החשך", שהחשך שלו מבליט את האור, או מעוד סבות. גם אצלנו, היהודים מלמטה, שמסיקים את המסקנה השגויה ש"לית דין ולית דיין", הם כאן המדרגה הנמוכה, התחתונה בארבע הדרגות, המלכות שצריכים לתקן אותה. מה התיקון? שאותם יהודים יחזרו בתשובה. יכול להיות שאותם יהודים הכי יכולים לקפוץ ולהבין את הדבר הכי עליון – המשל של רבי הלל, שמתנוצץ כאן אור חדש לגמרי.

במדרגה העליונה – הקב"ה לוקח את האחריות על כל העבירות שלנו

נחזור: מהו האור החדש? התלמיד יכול לחשוב שאני לא בסדר, אבל אמרנו שבמדרגה של מוחין דאבא הרב לא חושב שהתלמיד אשם ו'מגיעה לו' איזו הסתלקות. הוא בכלל לא מסתלק כי מגיע לתלמיד שיסתלק, אלא רק לטובתו. אם כבר, הרב, שיודע שהתלמיד לא מושלם, מייחס זאת לעצמו. הרי גם הקב"ה מתחרט כל יום על שברא את היצר הרע. אם יש לנו, עם ישראל, איזו בעיה היא כי יש לנו יצר הרע. במסתרים, במקום בו ה' בוכה – בוכה שיכול להיות יותר טוב (גם אחרי שמשיח בא, עד נ אלפי יובלות של עליות אין סוף, כל פעם אור חדש עד אין סוף) – שם הוא גם לוקח את כל האשמה על עצמו. זו גם השגה עצומה, שאני יכול להרגיש שה' לוקח את האשמה, ומה שהוא מסתלק ממני הוא רק כדי לתקן – לתקן את עצמו, לתקן אותי, על ידי "אור חדש על ציון תאיר".

עד כאן המהלך של ארבע המדרגות של דין. אחר כך הכל מתהפך, הקור מתהפך לחום, ליהודי חם של נחמה.

ו. דפוסי חשיבה מקובעים או מתפתחים (התייחסות תורנית לשיטת דוואק)

השינוי התמידי אצל ה' – "כי לא אדם הוא להנחם"

אמרנו שנחמה היא לשון שינוי דעה. פעם אחת כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – שה' לא משנה את עצמו, לא משנה את דעתו, "אני הוי' לא שניתי". אבל אותו מאמר שאמרנו קודם, שעלה לפניו לברוא את העולם במדת הדין וכשראה שאין העולם מתקיים צרף את מדת הרחמים ואף הקדימה למדת הדין, אומר לכאורה הפוך, שה' כן משתנה. אז מה, ה' הוא "אדם להנחם" או "לא אדם הוא להנחם"? כנראה שיש לו גם את זה וגם את זה, שתי בחינות. יש עליות עד אין סוף, וכל עליה עד אין סוף היא סוויצ', שינוי לגמרי בראש – מה שהיה קודם ראש עקום משתנה על ידי אור חדש שמשנה את כל השקפת העולם שלי – אבל אמרנו שלעתיד לבוא, וכנראה כך אצל ה' היום, זה זורם אוטומטית בלי שום שהות של זמן. לכן אפשר לומר שה' לא משתנה בכך שהוא תמיד משתנה. מה שלא משתנה אצל ה' הוא הדבר הזה – שכל הרף עין, כל חלקיק של שניה, יש אור חדש. כמו השינוי מ"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" שאחר כך מתהפך למדת הרחמים. הוא לא בטל את מדת הדין, רק הוסיף את מדת הרחמים והקדים אותם – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

דפוסי חשיבה – פסיכולוגיה עדכנית ותורת המשחקים

אחרי כל זה נשייך את הענין לנושא בתורת הנפש שמדובר היום הרבה מאד בעולם הגדול, שקשור לכך שנחמה היא שינוי מחשבה – שינוי מחשבה שמחמם את הלב וככה מנחם את הלב. בלועזית יש מלה די חדישה בעולם, mindset. בעברית אומרים דפוס חשיבה. כמו כל הביטויים החדשים בעברית, זה תרגום של איזה מושג באנגלית. היום הפסיכולוג הכי גדול בתחום הזה הוא כנראה אשה יהודיה בסטנפורד (פרופ' קרול דוואק). היות שנחמה היא שינוי דפוסי חשיבה – דפוסי חשיבה הם כמו השקפת עולם – נסביר בקיצור נמרץ מה אומרים על זה בעולם ומה זה בתורה. עוד לפני שנגיע לתיאוריה הכי 'חדישה' (של האשה הזו)[4] – שאצלנו היא דבר ישן נושן – נאמר איך דברו על זה בעשרות השנים האחרונות, הדוגמאות העיקריות. הנושא גם מאד קשור לנושא שיש יהודי שומר תורה ומצוות, יהודי מאד חשוב, שגם זכה בפרס נובל במה שנקרא 'תורת המשחקים' – כל מה שקשור ל-mindsets, דפוסי חשיבה, הוא מרכיב, אולי הכי חשוב, בתורת המשחקים.

המלחמה הקרה – דפוס חשיבה ציבורי מקובע

קודם הזכרנו את הביטוי המלחמה הקרה – מלחמה קרה בין ארצות הברית לרוסיה. יש mindset של יחיד ויש mindset של צבור, של צבור מסוים או אפילו של כל העולם, שבדרך כלל מאד קשה לשחרר אותו, כלומר לנחם אותו, להוציא אותו מדפוס החשיבה שלו. יש לפעמים, כמו בדוגמה הזו, שדפוס חשיבה מקובע מועיל למשהו. דפוס החשיבה במלחמה הקרה היה שמלחמה גרעינית, כאשר מעצמה אחת תתקיף את השניה, תביא לסוף העולם – זה היה דפוס החשיבה של שני הצדדים, והוא שמר והציל את העולם ממלחמה גרעינית. אם זה צודק או לא – זו שאלה. או שזה רלוונטי או שלא, אבל זו דוגמה איך המציאו בכלל את המושג דפוס חשיבה, לאיזה ענין, מה זה אומר. כלומר, התחום הראשון בתורת המשחקים כאשר מדברים על נושא חשיבה קשור לפוליטיקה. אחר כך זה יהיה גם מאד קשור לפסיכולוגיה, לתורת הנפש, אבל קודם כל משפיעים דפוסי החשיבה הכלליים על פוליטיקה.

איך משנים דפוסי חשיבה של עם?

בדרך כלל עם שלם נמצא בדפוסי חשיבה מסוימים ולא יכול לזוז מהם – משהו קבוע במסמרות. קובעים את האדם, קובעים את המח – מעקמים את הראש, ראש עקום – עם מסמרים, וכולם חושבים אותו דבר. כדי להביא משיח חייבים לשנות. מה הבעיה שלנו? איך מזיזים את העם הזה, שזה אנחנו. איך מוציאים את העם מדפוסי חשיבה קיימים וקבועים כל כך חזק, שאי אפשר להזיז אותו סנטימטר, מילימטר, כאילו דפוסי החשיבה הם תורה מסיני, הלכה למשה מסיני. התחום הראשון בו זה מאד בולט הוא תחום הפוליטיקה.

מפלגה שלא משנה דפוסי חשיבה לא מאריכה ימים בשלטון

עוד דוגמה בתחום שתחת הפוליטיקה: הנושא של דפוסי חשיבה קשור למפלגה השולטת במדינה. כאן מתחיל להיות חידוש. אומרים בעולם שאם המפלגה השולטת לא גמישה כלל וכלל לשנות בעצמה, אפילו קצת, מדי פעם איזה דפוס חשיבה – אפילו בתוך העקרונות שלה, המצע שלה – היא לא תאריך ימים ושנים בשלטון. כלומר, כל מפלגה מוצלחת באמת, שמאריכה זמן בשלטון – קדנציה אחרי קדנציה – עושה זאת מתוך יכולת פנימית כל הזמן להתנחם. יש שינויים בדפוסי המחשבה של השלטון, ובזכות זה הוא ממשיך – אחרת לא יבחרו בו. כמעט דבר והפוכו: מצד אחד העם הוא עולם-גולם בדפוסי החשיבה שלו, מצד שני יש איזה ממד שאם המנהיגים, השלטון, כל הזמן משדרים אותו דבר – כמה שמצא חן בעיני לפני 4 או 8 או 12 שנה – באיזה שלב זה כבר נמאס לי. זה דבר חשוב מאד, שצריך גמישות פנימית בתוך מצע של מפלגה מוצלחת. איך משתמשים בווארט שאמרנו הרגע? אומרים שהמדינה בה רואים זאת בשטח בצורה הכי טובה היא אמריקה. יש בה שתי מפלגות גדולות, ואף אחת לא מאריכה זמן בשלטון לעולם ועד, כי באמת לכל מפלגה יש את דפוסי החשיבה שלה שלא זזים. אם היתה מפלגה שהיתה יכולה להיות גמישה כל הזמן היא היתה יכולה להאריך ימים, אך היות שלא כך – המפלגה הזו בשלטון כך וכך זמן ואחר כך מתחלף. יש שם איזה איזון שכל הזמן מתחלפים.

שינוי דפוסי חשיבה במלחמה (בטרור)

תחום שני בו מדברים על דפוסי חשיבה ונחמה הוא איך להלחם נגד טרור. זה כמובן נושא מאד אקטואלי היום, בפרט כאן בארץ. הווארט הוא בדיוק אותו דבר, שבמלחמות בכלל ובמלחמה נגד טרור בפרט, כדי למגר את האויב (במיוחד אם מדובר בטרור) צריך כל הזמן שינוי דפוסי חשיבה של איך נלחמים. צריך שינוי במדיניות ואפילו במה שקוראים היום מוסר לחימה. אנחנו, בין היתר, חוץ מבית הספר לתורת הנפש, רוצים לפתח את הכל על פי תורה. אחד הדברים שצריך לפתח הוא מהי מדינה יהודית על פי תורה, כולל מהו מוסר מלחמה על פי תורה וכו' וכו'. אומרים בעולם, וכנראה יש בזה צדק, שמוסר מלחמה גם צריך להיות משהו גמיש. זה גם דבר שלמי שקשור ל"'דבר הוי'' זו הלכה" קשה לשמוע – הרי יש הלכה. אבל בפועל ממש, כדי להצליח – הכל תורת המשחקים, יש הרבה צדדים למשחקים (על התורה עצמה נאמר "משחקת לפניו בכל עת") – צריך את חוש הנחמה, היכולת להנחם, לשנות אסטרטגיה, לשנות אפילו את כללי המשחק.

דפוסי חשיבה מתפתחים לעומת דפוסי חשיבה מקובעים

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא טפל. כעת נגיע לנפש: מה הווארט בנפש? בנפש מגדירים שני טיפוסים, והדבר מאד תלוי בחינוך ילדים – איזה טיפוס אתה גדל להיות. יש טיפוס שיש לו fixed-mindset ולעומתו יש טיפוס של growth-mindset – לראשון יש דפוסי חשיבה קבועים ולשני יש דפוסי חשיבה צומחים ומשתנים. אם הראשון הוא סטטי השני הוא דינאמי יותר. עיקר הווארט – זו תיאוריה שלמה, השלאגר היום בתחום הזה בפסיכולוגיה בעולם – שצריך לחנך ילדים לדפוסי-חשיבה-מתפתחים ולא לדפוסי-חשיבה-קבועים.

"יגעתי ומצאתי תאמין" – הכל תלוי בעבודה

צחקנו קודם, זה ממש צחוק, שחושבים שגילו את אמריקה (זה קורה בעיקר באמריקה ומיובא לכאן). כל הדברים האלה הם מאמרי חז"ל מפורשים ובהירים, הרבה יותר ממה שהם משערים לעצמם. גם הרבי, שעשה יב פסוקים שהילדים ישננו אותם בעל-פה, בחר חלק מהם כדי לקבוע בחינוך הילד מה שנקרא דפוסי-חשיבה-מתפתחים ולא להיפך. בפרט את מאמר חז"ל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". אם יש איזה משפט בעולם שמסכם את המושג דפוסי-חשיבה-מתפתחים הוא המשפט הזה. מה הווארט? כל השלאגרים, אם בתחום הפסיכולוגיה בעולם או סתם בתחום הגובל על מיסטיקות, מבוססים על כך שאנשים רוצים לדעת את סוד ההצלחה. לפני כך וכך שנים היה את הספר "הסוד". כעת ברוך ה' יש התקדמות בעולם – הוא היה תת-רמה יחסית – ואוחזים בתיאוריה של דפוסי חשיבה משתנים ומתפתחים לעומת דפוסי חשיבה קבועים. יש הרבה אנשים שמאמינים שכל ההצלחות הן לפי הכשרונות הנתונים. כל אחד נולד עם תכונות שהוא קיבל, בגנים שלו, ולפי הכשרונות או אי-הכשרונות שלו הוא מצליח או לא מצליח בחיים שלו. מי שחושב ככה נקרא fixed-mindset – דפוס החשיבה שלו קבוע, הוא חושב שאני מה שאני עם המינוסים והפלוסים, ולפי זה החיים שלי. מה הדבר השני, הרצוי, growth-mindset? שלא ככה, הכל תלוי בעבודה. רבי הלל, בעל ההילולא של היום, היה 'עובד'. כאן הווארט שהכל תלוי בעבודה: אם תעבוד קשה – תצליח, ואם לא – לא תצליח. זה ממש המשפט "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אם תתייגע אתה חייב להצליח. "לא יגעתי" – אם אתה סומך על הכשרונות שלך, ולא יגע כי אתה כל כך חכם או מוצלח – "אל תאמין", זה לא נכון. רק "יגעתי ומצאתי תאמין", הכל תלוי בעבודה. זו שטת התורה בכלל, ובתוך החסידות זו שטת חסידות חב"ד בפרט – "עבודה בכח עצמו", לא לסמוך לא על כשרונות וגם לא על מה שמעניקים לך מבחוץ.

"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"

יש בפרקי אבות עוד משהו מאד חשוב, שאפשר לבחור מתוך פרקי אבות – הרבי לא בחר זאת ל-יב הפסוקים, והכל חשוב שם, אבל מה הכי חשוב? – "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי". מאמר של הלל הזקן, הראשון שאמר שכל התורה על רגל אחת היא אהבת ישראל "ואידך פירושא הוא זיל גמור". איך נפרש "וכשאני לעצמי מה אני"? יש הרבה פירושים, ולפי הווארט הזה הכוונה שאני סומך רק על עצמי, על מה שקבלתי, התכונות הקבועות שיש לי – סומך עליהם ולא עובד קשה – אז "מה אני", זה גארנישט. זה "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". מתי צריך להתחיל לעבוד קשה? ברגע הזה, משיח נאו, "אם לא עכשיו אימתי".

איך משבחים ילד?

שוב, מה הדוגמה שמביאים בחינוך ילדים? ילד הצליח באיזו משימה. האמא אומרת – איזה יפי, עשית טוב, כמה אתה ילד חכם. קוראים לזה cue – רמז שמשודר ישר לתת-מודע. איזה יפי, עשית טוב, כמה אתה חכם או כמה אתה מוצלח. אם זה הורה דתי – איזה צדיק אתה, איזה חסיד אתה. הקיו הזה, הרמז הזה, בונה בלא-מודע אצל הילד דפוסי חשיבה קבועים – שמה שהוא מצליח או לא מצליח הוא בגלל החכמה שלו. לעומת זאת, מה ההורה היותר חכם צריך לומר? איזה יפי, עשית מאד טוב, כנראה עבדת קשה וכיו"ב. זו הדוגמה העיקרית שמביאים. ברגע שההורה אומר ככה, משדר ככה לילד, הוא בונה אצלו בלא-מודע דפוסי חשיבה מתפתחים – שהכל תלוי בעבודה.

הקבעון בתיאוריה של דפוסי החשיבה המתפתחים

כל הסיפור הזה בא מספר שהיום מאד בסט-סלר בעולם הפסיכולוגיה, ספר של אותה אשה. כמה שמה שהיא אומרת נכון-לכאורה, ובשביל להגיע ל"יגעתי ולא מצאתי וכו'" לקח לה ששים שנה – ב"ה שהיא הגיעה לזה, סוף כל סוף, קיימה בעצמה "יגעתי" ששים שנה עד שהגיעה למציאה הזו – אף על פי כן זה לא הכל. זה הווארט – גם בכך גופא, בקיטוב האבסולוטי בתיאוריה בין growth-mindset ל-fixed-mindset, היא בעצמה קובעת איזה fixed-mindset (כמה שהיא בעד growth-mindset).

לדוגמה, כל הענין של חב"ד הוא עבודה בכח עצמו, "אם אין אני לי מי לי", "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" – כל מה שאמרנו. ועם זאת יודעים גם סיפור מפורסם על אדמו"ר האמצעי. אדמו"ר הזקן מינה אותו להדריך את האברכים, להיות אחראי על החנוך שלהם, והיו לו דרישות מאד כבדות של עבודה, שיגיעו להישגים מאד גדולים. כמו איזה ראש-ישיבה שיש לו דרישות מאד כבדות מהתלמידים, וברגע שהם לא משיגים השגות כאלה כולם מאוכזבים – זה יכול לגרום לשבירת הכלים. פעם אחת אחד החסידים בא וצעק על הבן של הרבי – הרבי לעתיד, אדמו"ר האמצעי – 'אתה חושב שכולם בנים של אבא שלך?!'. הטענה הזו זעזעה את אדמו"ר האמצעי. אחר כך, כאשר אותו חסיד נכנס ליחידות אצל האבא, אדמו"ר הזקן, האבא, מאד חייך אליו ואמר לו – ישר כח גדול שחנכת את הבן שלי. כלומר, יש דברים שהם כן גנים, כן כשרונות (לא דתם שיהודים יותר מוצלחים...). זו גם התחלת התניא, שיש דברים שהמלאך גוזר. בכל אופן, "צדיק ורשע לא קאמר".

מה המשמעות של growth-mindset? בחירה חפשית. fixed-mindset דוגל בידיעה, דטרמיניזם. אבל בכל אופן יש דברים שה' קובע, טבע התכונות. אפילו על אי-קיו, שהוא משהו חיצוני, אי אפשר לומר שהוא לא אומר שום דבר. לכן צריך את האיזון הנכון, אם כי צודקת הגישה שהדגש הגדול בחינוך צריך להיות על "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". רבי נחמן, שהוא גם עם גנים של נין ונכד של הבעל שם טוב, אמר לחסידיו שכולם צריכים לשאוף להיות כמוני – לא לומר שהוא צדיק, איזו נשמה גבוהה יש לו. גם הרבי אמר תמיד – ממני יראו וכן יעשו.

יהודים – "מהלכים בין העֹמדים" ללא פחד מכשלונות

כנראה האשה הזו יהודיה, כמו שאמרנו – קוראים לה Dweck, אני מנחש שהיא חלבית (היא גדלה בברוקלין, לא כתוב בויקיפדיה שהיא יהודיה, אבל הניחוש ש‑Dweck חייב להיות יהודיה). הטבע של יהודים הוא "מהלכים בין העֹמדים". מי שיש לו דפוסי חשיבה מקובעים הוא עומד, אפילו אם הוא הכי מוכשר בעולם – הוא עומד, לא זז. היא מסבירה מה הנפקא-מינה בין הדפוסים, דבר מאד חשוב לחינוך: מי שיש לו fixed-mindset פוחד מכשלונות, אבל מי שיש לו growth-mindset לא פוחד מכשלונות. הוא גם יודע, במודע או שלא במודע, ש"אין חכם כבעל הנסיון", יודע ש"שבע יפול צדיק וקם", יודע ש"אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה" – שהכשלון הוא חלק מהענין, חלק מהעבודה שלו. זו גם נקודה מאד חשובה.

שוב, אנחנו יהודים, אמורים להיות "מהלכים בין העֹמדים". כל המלכים קדמאין דמיתו נשברו כי לא היתה להם שום גמישות ושום צמיחה. יש פה שני דברים שאמרנו שהם קשורים – מצד אחד דברנו על growth-mindset, שעצם דפוס החשיבה הוא שאדם צריך לעבוד ובכך הוא מתקדם ובונה את עצמו, ומצד שני אמרנו שצריך גם גמישות בעצם המושג mindset (גמישות שהיא אפילו יכולת קצת להתאזן ולעבור בין הדפוס המקובע והדפוס המתפתח). לאור מה שאמרנו כעת, בסוף, מי שיש לו ביסוד את דפוס החשיבה המתפתח, שהכל תלוי בעבודה עצמית, יש לו גם יותר יכולת להיות גמיש בין הדברים – היכולת לעבור מדפוס חשיבה לדפוס חשובה. זו נחמה, להנחם – לתקן מצב על ידי שינוי ראש. כל המצבים הלא רצויים הם כי הראש לא ישר – כמה שהוא ישר, הוא עקום. אם משהו לא בסדר, או משהו יכול להיות יותר טוב – תמיד יכול להיות יותר טוב – סימן שהראש עקום, מזה זה מתחיל, וצריך לשנות דפוס חשיבה.

שינוי דפוס החשיבה של המלך הדר – בזכות מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב

היו שבעה מלכים שמתו ואחד שלא מת – קוראים לו הדר. השבעה מתו כי היו רק בדפוס חשיבה אחד. זו חזרה לתחום הפוליטיקה – הם מתו כי מלכו בדפוס חשיבה קבוע. כמו שאמרנו, זו הדוגמה שמביאים, שדפוס חשיבה מקובע לא מחזיק מעמד – הוא נופל ומת. אם כן, מיהו המלך המיוחד הזה שבא בסוף, שלא מת, ונקרא הדר? קודם כל, זה רמוז בשם שלו – שמו הדר, כמו 'הדר ביה' בארמית, שהוא חוזר בו ומשתנה. עוד יותר: מה ההבדל בין השבעה שמתו לשמיני שלא מת? אם הוא לא מת סימן שהוא מתקדם, הוא עם הדין בדרגה הכי גבוהה, של רבי הלל, שכל הדין הוא כדי להתקדם בחיים. מה ההבדל בינו לבין המלכים שקדמו לו? גם קוראים לו הדר וגם יש לו אשה. לראשונים לא כתוב שיש אשה, אלא רק לו – קוראים לה "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". מה זה אומר לי לאור כל התיאוריה הזאת? שבלי אשה אתה רק ב-fixed-mindset. בשביל growth-mindset, דפוס חשיבה שאומר שצריך עבודה – וכל שכן כדי לשנות mindset, להיות גמיש – צריכים את האשה שקוראים לה מהיטבאל. השם מהיטבאל אומר שאתה יכול להיות יותר טוב. היא אומרת: אתה בסדר, הדר, אבל אתה יכול להיות הרבה יותר טוב – לשם כך צריך לסובב לך את הראש. בזה היא מצליחה, היא בת מטרד – כל הזמן מסובבת לו את הראש, מטרידה אותו. היא גם "בת מי זהב" – מייא דניידי, גמישות. התוצר הכי יקר בעולם, הזהב, הם מים – למה? כי הם ניידי, לא קבוע, נוסע, נייד. כך נפרש את "מי זהב", שהכי זהב, הכי יקר, זה תכונת המים – מים חיים (גם חי, גם חם, סתם מים הם קרים אבל "מי זהב" הם חמים כטבע-צבע הזהב שמראה על חום). צריך גם להטריד את הבעל כדי שהוא יסתובב, יחזור בו, "הדר", וגם להיות עם התודעה שאין דבר יותר יקר בעולם מאשר תנודה, "כל חי מתנועע". דומם לא מתנועע, הוא קר וסטטי, קבוע (ובסוף – מת).

"זה ינחמנו" – שינוי ומנוחה

נסיים בפעם הראשונה שכתובה בתורה נחמה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – בפרשת בראשית: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה הוי'". "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו". רש"י שואל מה הקשר? נח זה מנוחה ולא נחמה – היה צריך לקרוא לו מנחם (כמו שכתוב ברש"י) או נחמן (כמו שכתוב במדרש). רש"י מסביר ש"ינחמנו" פירושו כאן "יניח לנו". המדקדקים אומרים ששינוי הדעה שיש בנחמה מניח את הדעת. זו גם נשיאת הפכים. מצד אחד "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'", נ אלפי יובלות, מדת הדין שתמיד יש יותר טוב ועוד יותר טוב (והיותר טוב גם מבריק בתודעה, כמו במשל), ומצד שני יש "מנוחה לחיי העולמים". זו נשיאת ההפכים. מצד אחד הוא נח, מניח את הדעת – כשצריך לנחם אבל צריך להניח לו את הדעת, לנחם אותו זו הנחת דעת. מה מניח את הדעת? הדבר שמניח את הדעת הוא שינוי הדעת. זה שכל הזמן יש שינוי דעת, ראש חדש ואור חדש, הוא הדבר שמניח את הדעת.

"זה אל זה" – "זה ספר תולדֹת אדם" ו"זה ינחמנו"

כתוב שמשה נתנבא ב"זה". בפרשת בראשית יש פעמיים את המלה "זה" – "זה ספר תולדֹת אדם" ובהמשך "זה ינחמנו". הסימן הוא "וקרא זה אל זה ואמר" – שני ה"זה" בבראשית, "זה ספר תולדֹת אדם" (שבן זומא – בן דורו של רבי עקיבא – אומר שהוא כלל יותר גדול מאשר "ואהבת לרעך כמוך", הכלל הגדול של רבי עקיבא, כמובן דורש הרבה התבוננות) ו"זה ינחמנו". נח עשה לא רק שינוי דפוס חשיבה, אלא שינוי דפוס בכל הנפש – עד המעשה – המציא את המחרשה (חרש הוא גם לשון מחשבה-דפוס חשיבה). התכלית של נח היתה לסובב את כל הראש – יש מה שהצליח בו, אבל גם מה שלא הצליח, ועליו בא המבול.

כמדומני שעדיין לא אמרנו אפילו גימטריא אחת, לכן נסיים בגימטריא – לא לקפח את כל האנשים שבאו רק בשביל איזו גימטריא יפה. כתוב "וקרא זה אל זה" – הראשון "זה ספר" והשני "זה ינחמנו". נעשה חשבון, "זה ספר" שוה 352 ו"זה ינחמנו" שוה 176 – בדיוק החצי. היחס בין "זה ספר" ל"זה ינחמנו" נקרא "שלם וחצי". נאמר אותו דבר במלים אחרות – הערך הממוצע של שתי המלים "זה ספר" הוא "זה ינחמנו"[5]. יש קשר בין שניהם. שוב, מה זה "זה"? משה רבינו נתנבא ב"זה", בשני ה"זה" האלה, "זה ספר תולדֹת אדם" ו"זה ינחמנו". מה שזה אומר לנו, ש"ספר תולדֹת אדם", מה שה' רצה מהאדם, הוא שיהיה מהלך, שיתקדם, שיעבוד – יעבוד קשה. אפשר לעבוד קשה וגם בכיף. תודעה של growth-mindset, שכל הזמן צריך לעבוד ולהתקדם, נקראת "זה ספר תולדֹת אדם", שכל הזמן האדם מתקדם ומוליד. הספור הזה צריך להיות "זה ינחמנו" – ספור של נחמה, שמנחם את כל מעשינו וכל שכן את עצבון ידינו, להמציא דברים חדשים (כמו הברקת-המצאת המחרשה של נח). צריך מהיטבאל שכל הזמן מיטיבה את בעלה – היא לא אומרת לו שהוא צדיק, fixed-mindset. שנזכה לגאולה האמתית והשלמה, נחמה גמורה, במהרה בימינו.

ז. השלמות

יוסף ומשה – כזה וזה – "זה ספר תולדֹת אדם" ו"זה ינחמנו"

השלמה למה שדברנו אתמול בלילה: אמרנו שעוד נסביר למה יוסף שייך למלה "זה", על דרך שמשה נתנבא ב"זה". הקשר הוא בפסוק "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו". "כזה" היינו ממוצע בין נבואת "כה [אמר הוי']" של כל הנביאים (כ..., כף הדמיון) לנבואת משה רבינו שמוסיף עליהם והתנבא ב"זה [הדבר אשר צוה הוי']". מי שבעצם מעלה את משה רבינו מ"כה" ל"זה" הוא יוסף – "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו". כאן יש גימטריא יפה: אם מעלים כזה ברבוע פרטי הוא שוה דעת. רק זה ברבוע פרטי שוה דע (הממוצע בין ז ברבוע ל-ה ברבוע הוא 37, יחידה וכו'), כמו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם" – ו-כ ברבוע מוסיף ת. משה הוא זה ויוסף כזה – שני הרבועים הפרטיים יחד עולים ד"פ 137. יוסף נקרא אדם – אדם במספר קדמי עולה יוסף (כמו שהזכרנו אתמול על "ויכנע מאד"). לעניננו, ב"זה ספר תולדֹת אדם" (שהוא "כלל גדול הימנו" לפי בן זומא) ה"זה" רומז על יוסף שנקרא אדם – "ביום ברֹא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אֹתו". ה"זה" השני, "זה ינחמנו", רומז בעיקר למשה רבינו, כפי שכתוב שעיקר התיקון של נח הוא משה ("בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה"), הוא מתקן את "מי נח" באמירת "מחני נא", כנודע.

השרשים החמים

עוד נושא שלא נגענו בו: דברנו על שלשה שרשים קשורים – לחם, רחם, נחם (פסוק של לשון נופל על לשון: "כי נחם הוי' עמו וענייו ירחם"). אם בודקים אם יש עוד שרש חוץ משלשת אלה שנגמר ב-חם פשוט עוברים על כל האלף-בית. יש רק עוד אחד – פחם, שפשיטא שקשור לחום. רצינו לדרוש שאם רוצים להדגיש את החם, אז רחם רומז לנוטריקון רגש-חם (יש עוד אפשריות, כמו רוח חמה, אבל ככה נראה הכי טוב לעניננו), לחם הוא לב-חם. איך נדרוש נחם? יש מועמדים, כמו נר-חם או ניצוץ-חם. אולי הכי טוב נשמה-חמה או נפש-חמה, אם רוצים שהכל יהיה ביטוי נפשי של חמימות. יש אחד שיש לו לב חם או רגש חם, וצריכה להיות גם נשמה חמה – שיהיה יהודי חם, עם נשמה חמה. לפי זה פחם הוא פה-חם (כמו פה-סח), דבורים חמים – כמו "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני". יש אנשים עם דבורים חמים בסט"א, וצריך גם בקדושה.

שרש הגחמות – גחם בן ראומה

יש שם פרטי של מישהו שעשו ממנו היום מלה – "ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה" (רבי לוי'ק דורש "ואת מעכה" – "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד"). יש הרבה רמזים מופלאים בארבעת הילדים האלה, שעולים יחד בראשית (זה סיום פרשת וירא, סיום העקידה). היום עשו מגחם מלה – גחמה. אפילו המחשב לא יודע בדיוק מה זה – המלה הכי קרובה בלועזית היא קפריזה, אבל יש עוד כמה מילים שדומות שמשתמשים בהן כדי להסביר. מתוך ה-חמים הקודמים הכי קרוב ל-גחם הוא נחםגן מתחלפות (באלב"ם ובצורה). רציתי להאריך – היות שחלק מהשיעור התייחס לכמה דברים שדוברו בזמן האחרון – מה עושה הפועל אם לבוס שלו יש גחמות, איך העובד 'אוכל' את כל הקפריזות של הבוס. אנחנו אוהבים לדרוש את הפסוק "ופילגשו ושמה ראומה". הסוף היה להגיע שהתקופה של ז' דנחמתא היא התקופה הכי טובה לעבוד על גחמות. מי שמשנה דעה יש לו גחמות, קפריזות.

קרירות החמור

"חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה" אפילו שקוראים לו חמרא (מתחיל חם וצירוף של רחם). קר לו כי הכל אצלו במקרה – גם אם חם זה במקרה. אין חמימות כמו אבר-חם שמקשר ומדבק.

תיקון חם בן נח

היה עוד פרק: רציתי לדבר על שלשת בני נח בהמשך ל"זה ינחמנו". כתוב שם בהמשך "ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת". הכי רשע בין הבנים הוא חם – רואים שכל מושג החום צריך בירור (כמו "אדמת בני חם" – שיונקת מ-מח הצירופים האחרונים של שם אלקים – שהיא המקום הכי נמוך ומושחת). לגבי חמורים כתוב "בשר חמורים בשרם". מצד אחד זו חמימות של קליפה לגמרי – מה שהמצרים שטופי זמה – אבל אותו חמור גופא, שטוף הזימה, כל הזמן קר לו, כי כל הזימה שלו היא קרי (כמו לראות קרי). מי שהוא חמור חי במקרה – כל החיים אצלו הם מקרה – ולכן זה גם מה שהוא מקבל בחזרה, מדה כנגד מדה. כל תיקון החם בנחמה הוא תיקון חם בן נח.

שם חם ויפת – חוש בשפה, חוש בחום וחוש ביפי

צריך לומר שיש את כל אחד מהם בקדושה – כנראה ענין שמגיע לו עוד שיעור שלם בתורת הנפש. כל אחד מהם הוא חוש – חם הוא חוש בחום, יפת חוש ביפי, ושם חוש בלשון ("שפה אחת"). אנחנו שמיים, עיקר החוש שלנו הוא להמציא שפות (כמו שפות מחשב, כל הפטנטים שודאי יהודים הכי טובים בהם). חוש באסטטיקה שייך ליון, יפת. חוש בחום שייך לחם, פשוטו כמשמעו. כמו ש"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", לוקחים את היפת למקדש, גם את החם צריך לקחת – "ויהי כנען [בן חם] עבד למו"[6]. זה היה הווארט של "אברם הוא אברהם" – ברית מילה היא לתקן, לאמץ ולגייר את החום (סוד אליעזר עבד אברהם – אליעזר הוא כנען). חוש בחום זה משהו שיש לחבר'מן.

כל אחד צריך שתהיה לו תכונה. יש מקום שכתוב שישאר בעולם רק שליש מהאנושות, רק בני שם, אבל יש מקומות שכתוב בפירוש שכולם ישארו – "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". הדגש בפסוק על שם – על "שפה ברורה", "שם הוי'" ו"שכם" (גם רומז לשם כאשר ה-כ של כנען נכנסת בתוך השם, וכידוע שסוד השכם הוא המעבר, הגשר, בין האחור לפנים [אם נחליף את חם בכנען, כשם שעשה נח כאשר קלל את כנען במקום חם – בעבודה: קודם כל צריך להכניע את החום של חם – אזי שם כנען יפת = שם שם שם!]) – אבל צריך לומר שכל מי שיישאר יוכלל בקדושת שם. כתוב שחם שמש בתיבה, והבעל שם טוב אומר שתבה היא מלה – אז היא שייכת לשם, בעל החוש בשפה – וממילא חם טמא את השם בחמימות שלו. לפי הווארט הזה, הכניסה של כולם לתבה היא כבר הכנה שכולם יוכללו בשם, יכללו במלה, לעתיד לבוא. הרי כל תבת נח רומזת לעולם הבא. חם פגם בשם והתיקון הוא על ידי היהודי החם של הבעל שם טוב.

חם-חש

שלש האותיות רנל – של רחם, נחם, לחם – מצטרפות גם לשער חש. לפי זה נחם היינו נחש-חם, ובאמת כתוב שהארס של הנחש חם. יש ביטוי בתנ"ך "חמת נחש" ("חמת" היינו הארס של הנחש. "חמת נחש" ר"ת חן, "שקר החן". "חמת נחש" ר"ת נח, אמ"ת חם, בן נח, ס"ת שת, בן אדם הראשון [הכל הפוך, יש גם "נחש חמת", הכל ישר, שניהם בתהלים]). כמו שיש נחש יש גם רחש (הנחש רוחש, אבל רחש הוא גם רגש חם, "רחש לבי דבר טוב") ויש גם לחש – "אם ישך נחש בלוא לחש". גם בלי החם, זו דוגמה של קשר בין האותיות רנל – יש קשר של רחש-נחש-לחש, ואם כולם חמים זה כבר רחם-נחם-לחם. כתוב שחם בן נח הוא גלגול הנחש הקדמוני. יתכן שכתוב באיזה מקום ששם-יפת-חם הם כמו אדם-חוה-נחש – 'אין אשה אלא ליפת...'. "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" זו חתונה בין איש ואשה, אבל הנחש הוא חם – פגם הברית (והתיקון – "ויהי כנען עבד למו"). לכן באמת הארס שלו חם. התקופה לתקן את זה היא כעת. גם בארץ, תקופת הנחשים היא עכשיו – סוף הקיץ, שלהי דקייטא.

"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא"

חז"ל אמרו ש"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" ובא הפירוש בחסידות שהם למעלה מהעולם הבא כו'. כך לגבי אהבה-דאגה (חושבנא דדין כחושבנא דדין) שאינה תלויה בדבר, הן למעלה מ"דבר הוי'" על כל שלשת פירושיו כנ"ל.

אהבה-חרדה-דאגה

הסברנו שיש שלשה דברים שאינם תלוים בדבר: אהבה, חרדה, דאגה (ר"ת אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל). והם כנגד אברהם (אוהבי) יצחק ("פחד יצחק" [פחד נוטריקון פה חרדה], "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד") ויעקב (שנולד מתוך דאגה, דאגת אמו מה תהא עליה כו', "וידו אחזת בעקב עשו" לעכבו מלצאת ראשונה כו', וכל חייו חי בדאגה ובצער [ראה רש"י על "ואל שדי יתן לכם רחמים"], "מעט ורעים היו ימי שני חיי").



[1]. במלה פורענות יש ז אותיות – ג פעמים ז = כא (שם אהיה, בינה, עלמא דאתכסיא), משולש ו. במלה נחמה יש ד אותיות – ז פעמים ד = כח, משולש ז. לפי הכלל הידוע בזה, יחד = מט (אותיות), ז ברבוע:

פ ו ר ע נ ו ת

פ ו ר ע נ ו ת

פ ו ר ע נ ו ת

נ ח מ ה נ ח מ

ה נ ח מ ה נ ח

מ ה נ ח מ ה נ

ח מ ה נ ח מ ה

    פורענות = 812 = 7 פעמים חן חן (הערך הממוצע של כל אות). ג פעמים פורענות = 2436 = מב פעמים חן (כמבואר סוד מספר זה במ"א). ז פעמים נחמה = 721. הכל יחד = 3157 = 7 פעמים 451 = 77 פעמים 41. המקיף הרחוק של הרבוע הנ"ל = 2121 (אהיה אשר אהיה) = 7 פעמים 303. הפנימיות = 1036 = 7 פעמים 148, נצח וכו'. הרבוע של ד על ד המסתתר ברבוע של ז על ז = 1512 = ז פעמים ריו (ו בחזקת ג) = ד פעמים חשמל (משולש זך) וכו' (השאר = 1645 = 7 פעמים 235, שהוא עולה ארבעת הרבועים של ב על ב שבארבע פנות הרבוע הגדול ועוד הרבוע הפנימי של ג על ג [ס"ה 25 אותיות], נמצא שהשאר [24 אותיות] = 1512 [הערך הממוצע של כל אות = שם סג, ז פעמים ט]). ארבעת משולשי הפנות של ו-ו אותיות ועוד הרבוע הפנימי של ג על ג = 2401 = 49 ברבוע = 7 בחזקת 4 (השאר = 756 = 7 פעמים 108, היהלום של זך, חשמל חשמל, חצי 1512 הנ"ל). הרבוע הפנימי של ג על ג = 468 = חי פעמים הוי' ב"ה (ט פעמים בן, הערך הממוצע של כל אות). ארבע הפנות – אותיות פתחה, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". חוץ מהאות האמצעית, אותיות שני הצירים: עעע (ה-ע היא אמצע פורענות) נחם נחם נחם = 504 = 12 פעמים 42, הערך הממוצע של כל אות (אהיה אשר אהיה). ראשי ז השורות: פפפנהמח (פפפ נחמה) = 343 = 7 בחזקת 3 (הערך הממוצע של כל אות = 49, ז ברבוע). תן לחכם ויחכם עוד.

[2]. אך הרבי כותב – בדבר מלכות דברים (הערה 80) – שכנראה המאמר מבוסס על דרוש של הצ"צ, ללא הפניה לדרוש מסוים.

[3]. משיעור לילדים ט"ז מנחם-אב ס"ז: פעם אחת היה כזה סיפור, שבעירה של רבי הלל היה איזה אברך צעיר והיתה לו בעיה גדולה מאד, שהצוואר שלו התעקם וכל הראש שלו היה עקום והוא וכל המשפחה מאד סבלו מזה. באו לרבי הלל לשאול אותו עצה – "תשועה ברֹב יועץ", שזה רב שנותן עצות טובות ופלאיות (גם על משיח כתוב שהוא "פלא יועץ"). איזה עצה אפשר לתת לבחור שיש לו ראש עקום? הוא אמר שיקחו חוט ועם החוט ימדדו לו את האורך של הראש (העקום), ואחר כך מהחוט יעשו פתילה לנר. אפשר לעשות מחוט פתילה, ומהחוט שמדדו לו את הראש יעשו פתילה לנר וידליקו אותו בבית הכנסת, לכבוד בית הכנסת. כך עשו, לקחו את החוט ועשו ממנו פתילה – הוא ישב שמה, וכאשר הנר הזה דלק, ככל שהפתילה נשרפה ככה ראו שהראש שלו מתיישר, עד שהנר נגמר והפתילה נשרפה, והראש עמד ישר לגמרי. זה נס אחד, מופת, שבעצם יש בו משהו עמוק מאד – אנו לא יכולים להבין איך זה עובד, אבל הוא הבין שזו העצה. אפשר גם לפרש את זה על סתם אחד שיש לו 'ראש עקום' – לא בגשמיות. 'ראש עקום' זה שאדם חושב לא נכון – שיש לו דפוסי חשיבה עקומים, חושב דברים לא נכונים, לא לפי החסידות. רבי הלל היה כמו רופא מומחה לטפל באנשים עם ראשים עקומים, וכנראה שאת כל אחד שבא אליו עם ראש עקום הוא מודד עם איזה חוט (צריך להסביר מה זה חוט ברוחניות), ואחר כך עושה מהחוט פתילה לנר ומדליק אותו, וכמה שהנר דולק ככה הראש מתיישר. הנר הוא "נר הוי' נשמת אדם". בתניא כתוב שהפתילה היא הגוף, ועם האור-הנשמה צריך לשרוף את הגוף בצורה נכונה, עד שהראש מתיישר. כך הבין רבי הלל שעושים במקרה שיש למישהו ראש עקום.

[4]. עוד ביחס לשיטת דוואק ראה לקמן בשיעור כ"ח אב.

[5]. "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם" יחד עם "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" = 4048 = 23 פעמים 176 (8 פעמים 22), "זה ינחמנו" (חצי "זה ספר", 16 פעמים 22)! סיום הפסוקים: "בדמות אלהים עשה אתו" = 1320 = 60 פעמים 22, "מן האדמה אשר אררה הוי'" = 1078 = 49 (7 ברבוע) פעמים 22 – הכל כפולות של 22, כב אתוון דאורייתא בהן נכתב "ספר תולדת אדם" ומכוחן באה הנחמה לאדם (שינוי דפוסי החשיבה).

[6]. כתוב פעמיים – פעם בזמן הבית ופעם בזמן הגלות (ראה רש"י). גם בזמן הגלות על יהודי להיות חם (להכניע את החמימות תחת הקדושה, סוד כנען בן חם), לעבוד את השי"ת בחמימות ולאהוב כל יהודי בחמימות.

    "ברוך הוי' אלהי שם ויהי כנען עבד למו. יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו" = 3256 = 22 פעמים 148 (נצח, נחמן, ד"פ הבל-יחידה). וביחד עם שני הפסוקים הנ"ל "זה ספר וגו'" "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו וגו'" = 9702 = 22 פעמים 441 (21, אהיה, ברבוע), כב אותיות התורה פעמים אמת (רת"ס האלף-בית). יש כאן אדם תבות ("זה ספר תולדת אדם וגו'") – פנות המשולש (יורד מ-ט ל-א: זה בדמות למו) = זה פעמים אדם!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com