חיפוש בתוכן האתר

מוצאי ח"י מנחם-אב ע"ג – שיעור פרשת עקב – ירושלים הדפסה דוא

מוצאי ח"י מנחם־אב ע"ג – ירושלים

 שיעור שבועי פרשת "עקב"

2.              א. חמשה עשר באב חג הנשים – ארבע משפחות של בנות ישראל

3.               מעלת חמשה עשר באב גם לגבי חגי "סיהרא באשלמותא" בניסן ותשרי ויום הכפורים

הערב אנחנו נמשיך את חמשה עשר באב – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". נכון להמשיך את החג הזה לפחות עד סוף החדש, אם לא עד יום הכפורים ממש. כתוב שה"סיהרא באשלמותא" בחדש אב שונה מבכל חדשי השנה. בכל חדש יש "סיהרא באשלמותא", אבל העוצמה של חמשה עשר באב לאחר הירידה של תשעה באב היא בעליה אין סופית, עד לעצמות ממש. זה מה שמתגלה בחמשה עשר באב, ואין כדוגמתו ב"סיהרא באשלמותא" של שום חדש, כולל גם לא בניסן ובתשרי, שב"סיהרא באשלמותא" שבהם יש יו"ט מדאורייתא, ואף על פי כן חמשה עשר באב הוא יותר מהם. לכן כתוב ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", כולל גם החגים מדאורייתא. הרבי מוסיף ומדייק שהיות שכתוב "חמשה עשר באב" לפני "יום הכפורים" משמע שחמשה עשר באב הוא גם יותר מאשר יום הכפורים.

4.               מ"עקב תשמעון" ל"ראה אנכי"

נתחיל מכך שאנחנו בפרשת עקב וצריך "לחיות עם הזמן". "והיה עקב תשמעון" – בעקב, בעקבתא דמשיחא, צריך לשמוע את דבר ה'. אם בעקב שומעים, אז הפרשה הבאה – שבת מברכין חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי" – היא פרשת ראה. מה"עקב תשמעון", מהשמיעה של העקב – כמו שכתוב אצל אברהם אבינו, "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי"[1], שהיתה לו שמיעה, 'דערהער', אפילו בעקב – באים ל"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". בעצם השמיעה של "והיה עקב תשמעון" כבר החלה מסוף פרשת ואתחנן, שהיא תמיד שבת נחמו, השבת הראשונה של ז' דנחמתא. שם, בסוף הפרשה (בתחלת "ששי", בחינת ה"צדיק יסוד עולם", יסוד סיומא דגופא), יש את פסוק היחוד – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כתוב דווקא "שמע", לשון שמיעה, ולא "ראה", אף על פי שהיתה הו"א למשה רבינו לומר "ראה ישראל", אבל הקב"ה אמר לו שצריך לומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שמיעה פנימית, דערהער. ראשית העבודה הפנימית, "עבודה שבלב זו תפלה", היא שמיעה.

כך מוסבר באריכות בחסידות, ובעצם אפשר לומר שזו נקודת התמצית של כל דרך העבודה, עבודת ה', של חסידות חב"ד בפרט – צריך לשמוע. ודאי שיש מעלה גם ב"ראה", "ראה אנכי", אבל היסוד והבסיס הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ידוע הרמז ש"שמע ישראל" ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (סיום ההפטרה של שבת נחמו, שנקראת בסמיכות לפסוק "שמע ישראל"). תוך כדי שאני שומע, השמיעה עצמה מרימה את עיני למרום כדי שאוכל לראות "מי ברא אלה". בכל אופן, הפשט הוא "שמע". אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ההמשך הוא "והיה עקב תשמעון" ומ"עקב תשמעון" בא ה"ראה אנכי". אחד מפירושי "עקב" הוא סבה לגבי מסובב – עקב השמיעה באה הראיה. תמיד הסבה היא למעלה מהמסובב – כלל גדול בחסידות. איפה באמת יש פסוק מאד חשוב של "עקב", שהפשט של רש"י הוא שעקב דבר מסוים בא משהו אחר? הפסוק במשלי "עקב ענוה יראת הוי' עֹשר וכבוד וחיים". רש"י אומר שהפשט הוא ש"עקב ענוה", מתוך ענוה, באה יראת ה', ועקב יראת ה' שבאה בזכות הענוה באים גם העושר והכבוד והחיים.

5.               ארבע משפחות – מיוחסות, יפיפיות, עשירות, עניות

הפסוק הזה מיד מקשר אותנו לחמשה עשר באב. לפי גרסת העין יעקב ארבע משפחות היו בעם ישראל – מיוחסות, יפיפיות, עשירות, עניות. לגבי העניות יש עוד שתי גרסאות בעין יעקב – או בינוניות או מכוערות. כבר משהו מענין מאד. לשלש המשפחות הראשונות יש כינוי אחד בלבד – מיוחסות, יפיפיות, עשירות. יש עוד משפחה שלא יודעים איך בדיוק לקרוא לה – או בינוניות, או עניות, או מכוערות. בבבלי, לא בעין יעקב, כתוב סתם מכוערות (בלי הגרסאות של בינוניות או עניות), אבל בדרושי דא"ח הרבה פעמים מובא דווקא עניות. אז מסבירים שהסדר של מיוחסות-יפיפיות-עשירות-עניות הוא סדר מובהק של י-ה-ו-ה, כמו שנסביר בהמשך.

6.               "בכה רבי ישמעאל ואמר, בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"

הקשר בין עניות למכוערות מיד מזכיר לנו את המשנה האחרונה של פרק ט במסכת נדרים, שם בחור אחד נדר מלשאת אשה מכוערת, ורחם עליה רבי ישמעאל, לקח אותה הביתה, ייפה אותה וקשט אותה והביא אותה לאותה בחור ושאל – לזאת נדרת? הוא אומר, חלילה וחס, לזאת לא נדרתי. אז בכה רבי ישמעאל – בכי כזה הוא תמיד בחינה של "לית כל מוחא סביל דא" – ואמר "בנות ישראל נאות הן [כל בנות ישראל, ללא יוצאת מהכלל] אלא שהעניות מנוולתן". מכאן קשר מובהק בין עניות לבין מכוערות – המכוערות אינן באמת מכוערות אלא רק עניות. רבי ישמעאל סבר שהיות שניתן לקחת את הבת העניה וליפות אותה הנדר של אותו בחור לא חל – זה נדר טעות, שלכתחילה לא חל. חכמים חולקים עליו, והלכה כחכמים ולא כרבי ישמעאל. אף על פי כן, מה שהוא בכה ואמר "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" באמת – בפנימיות ובעצמיות – נכון. אבל כל הנדרים תלוים בדעת בני אדם. האם את החידוש שהיא יכלה להיות יפה הבחור לקח בחשבון, שיכול להיות כזה "אתהפכא". אם הוא בכלל לא לקח בחשבון שיתכן כזה דבר, אז בלשון בני אדם הנדר חל – כך סוברים חכמים. רבי ישמעאל סובר – כלומר, שהוא עצמו רוצה להחדיר את הדעת (גם באמצעות הבכי שלו), בכל כנסת ישראל, כל נשמות ישראל – שאין כזה דבר בת מכוערת יהודיה, ואפילו שאתה נודר הנדר הוא רק על דעת כך שבינתים יש איזה מום, אבל באיזה מקום אתה יודע שהמום עשוי לעבור, להתבטל ולהתהפך (ועל כן לדעת רבי ישמעאל הנדר לא חל).

7.               שני גבורי הנשים – רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל

כשרבי ישמעאל נפטר כל בנות ישראל נשאו עליו קינה. כמו שנסביר, יש לנו הערב שני גבורים, שהם רגישים באופן מיוחד לבנות. אחד מהם הוא רבי ישמעאל כאן והשני רבן שמעון בן גמליאל, שהוא האומר שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. הוא ה"מאן דאמר". כתוב בחסידות, וככה נסביר בע"ה, שהחג הזה – חמשה עשר באב – הוא חג של בנות. הגם שנעשו שידוכים, ואם יש שידוך הוא שייך גם לבן וגם לבת, אבל השידוכים שנעשו הם בחג שהבנות יוצאות וחולות בכרמים – חג של בנות, והבת עולה יותר גבוה מהבן. אלה שידוכים שבהם מתגלה המעלה של הבת אין סוף יותר מהבן. הבנות רוקדות, חולות, והבת אומרת לבחור "שא נא עיניך וראה מה שאתה בורר לך" – היא מנחה אותו. שוב, כתוב שהחג הזה הוא חג של בנות, ומי שמגלה את זה הוא רבן שמעון בן גמליאל. אם כן, יש פה שנים שהם גבורי בנות ישראל – רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, הנשיא. מה שמשותף לשניהם, רבי ישמעאל ורבן שמעון, הוא השרש שמע – "והיה עקב תשמעון" – שניהם מלשון שמיעה.

8.               "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מלאנשים" – כח השמיעה הנשי

חז"ל אומרים במסכת ברכות שגדולה ההבטחה לנשים יותר מלאנשים. מה שה' הבטיח, ברכה וכל טוב סלה, "ותשחק ליום אחרון", ההבטחה שה' מבטיח לבנות היא יותר מלבנים. מאיפה לומדים את זה? יש פסוק בנביא, בספר ישעיהו, "נשים שאננות קֹמנה שמענה קולי בנות בֹטחות האזנה אמרתי". מה הפסוק הזה מדגיש? את חוש השמיעה, "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בֹטחות האזנה אמרתי". סימן שאת הקול אנחנו שומעים – קשור גם לראש השנה, ש"מצות היום בשופר", "לשמוע קול שופר" (צריך 'דערהער' בקול השופר) – ואילו לתוכן, המאמר, צריך להאזין. כל חוש השמיעה הוא באמא. לפעמים כתוב בזהר שהשמיעה היא גם בשמיטה, המלכות. אז או שהשמיעה היא ה עילאה שבשם, האשה בדרגה הגבוהה שלה, או שהיא ב-ה תתאה, גם אשה, בדרגה הארצית שלה. אמא עילאה היא אשה שמימית ואילו המלכות היא אשה ארצית. אצל האשה נמצא חוש השמיעה. על חוש השמיעה שלה כתוב "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" – בינה היא השמיעה, "שמענה קולי... האזנה אמרתי". "והיה עקב תשמעון" – "עקב ענוה יראת הוי'".

9.               "עקב ענוה יראת הוי'" – חבור הפשט של רש"י עם מאמר חז"ל

איך האריז"ל מסביר את הפסוק "עקב ענוה יראת הוי'"? ש"ענוה" היא לאה, הדרגה הגבוהה של האשה, ו"יראת הוי'" היא רחל, הדרגה היותר נמוכה של האשה בקדושה. שוב, נחזור ל"עקב ענוה יראת הוי'". רש"י אומר שהפשט הוא ש"עקב ענוה", בגלל הענוה, מגיעים ל"יראת הוי'". אחר כך אומר עוד פירוש, יותר כמו שחז"ל דורשים (וכמו שהאריז"ל מסביר את הסוד של הפסוק). בלשון חז"ל "מה שעשתה ענוה עקב לסוליתה עשתה יראה עטרה לראשה". בלשון האריז"ל, העקב-הסוף של לאה נעוץ בראש של רחל. בעצם שני הפירושים הולכים יחד, לפי הכלל שהסבה יותר גבוהה מהמסובב, וממילא הענוה שבעקבה באה יראה היא יותר גדולה מהיראה. או, בלשון חז"ל, "ענוה גדולה מכולם". אם כבר אנחנו בפסוק הזה – אנחנו עדיין באמצע רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, לשון שמיעה, אבל – נסיים את הפסוק (ונפרשו כמפרט את ארבע משפחות הבנות בישראל): "עקב ענוה יראת הוי' עשר וכבוד וחיים".

10.         התפתחות סוגית ט"ו באב – שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע

במשנה של רבן שמעון בן גמליאל כתוב שהבנות אמרו לבחורים "שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה 'שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל'". במשנה לא מוזכר בכלל שיש סוגים שונים של בנות. בירושלמי יש שני סוגים – רק כאורות ונאות. לפי התפיסה הפשוטה של הירושלמי בת – או שהיא יפה או שהיא לא יפה, אחד מהשנים. בבבלי, לא בעין יעקב, יש כבר שלשה סוגים – יפיפיות, מיוחסות, מכוערות. אבל בעין יעקב, שהוא הכי מפותח, יש כבר ארבע משפחות (מונה בפירוש). אם כן, הסוגיא הזו של חמשה עשר באב היא-היא הסוגיא – ב-ה הידיעה – בנגלה, בגמרא, של "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע". במשנה "שיר פשוט", בירושלמי "שיר כפול", בבבלי "שיר משולש" ובעין יעקב כבר "שיר מרובע"[2].

זו כבר תופעה יפיפיה, משהו מתאים ליפיפיות ביותר – סימן שכולן יפיפיות, כי התהליך כאן הוא תהליך יפה ביותר. בחסידות[3] מביאים בפשטות את העין יעקב, כי הוא הכי מפותח והכי שלם, וגם הוא היחיד שאומר בפירוש את מספר המשפחות שיש בעם ישראל – ארבע משפחות – שרומז לפסוק שאנחנו אוהבים להביא מספר משלי, "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה [כתיב וארבע] לא ידעתים". בבבלי יש שלשה, אבל בעין יעקב כבר ארבעה. סימן שכאשר מגיעים לשלמות הפיתוח של המאמר הזה לארבע אז דווקא עולים ל"ארבעה לא ידעתים". כלומר (כך מוסבר בחסידות), הרביעי, האחרון, הוא עולה עד "לא ידעתים", עד רדל"א – שרש המלכות בעצמות ממש, המלכות דאין סוף כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש. כל הארבע האלה רמוזות בפסוק "עקב ענוה יראת הוי' עשר וכבוד וחיים" (כדלקמן).

11.         עלית המלכות מעל הז"א – "בחור שא נא עיניך"

נחזור למשנה: המשנה לא מחלקת בכלל, אלא רק אומרת שהבנות אומרות לבחורים – ושוב, לפי הקבלהג מה שקורה כאן הוא שהבנות, שהיו עד עכשיו מתחת לבחור, עולות. המלכות היתה מתחת לז"א. הבחור כאן הוא ז"א, כמוסבר בחסידות שלומר את המלה בחור מתאים רק לז"א, ולא לפרצוף יותר גבוה מהמדות שבלב. גם ווארט חשוב ביותר, שהבחירה – הבחור כאן בוחר כלה – היא בדעת שבפנימיות ז"א. למעלה מז"א אין בחירה ואין בחור. ברגע שיש "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" הבת פונה לבחור, אבל לא מלמטה למעלה אלא כבר מלמעלה למטה. לכן היא אומרת "שא נא עיניך" מלמטה למעלה, אלי.

12.         כלל הצריך לפרט – רמז כל הבנות ב"שיר פשוט" של המשנה

במשנה לא כתוב כלל סוגים שונים, ואף על פי כן המפרשים[4] מדייקים שהכל כלול במשנה. איך? כתוב שהיא אומרת "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" – מי שאומרת סתם תסתכל עלי היא מהיפיפיות, זה רמז שלהן.

אחר כך כתוב בהמשך – על פי פשט הכל משפט אחד, אבל מי שרוצה למצוא את השרש של מה שהולך להתפתח מתוך הכלל (שהרי הכלל צריך לפרט, זו דוגמה יפיפיה של פרטים שכבר נמצאים בתוך הכלל) – "אל תתן עיניך בנוי", אל תסתכל על יפי, זו כבר לא מהיפיפיות, אלא "תן עיניך במשפחה", זה כבר מאמר המיוחסות. היפיפיות רוצות לשכנע את הבחור ש"אין אשה אלא ליפי" והמיוחסות רוצות לשכנע ש"אין אשה אלא לבנים" – שכולם יקפצו על הבנים שיוולדו לך ממני, לעשות להם שידוכים בהמשך, כי כולם קופצים על מיוחסים.

אחר כך הבת עצמה ממשיכה ואומרת פסוק מסוף "אשת חיל", סיום משלי, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". כפרט אומרים שהפסוק שהיא מצטטת לא אומרת מישהי מהיפיפיות או מהמיוחסות אלא מהמכוערות – היא אומרת לבחור, תהיה ירא שמים ותקח מקחך לשם שמים, ותדע ש"שקר החן והבל היפי [רק מה שחשוב באמת היא] יראת הוי' היא תתהלל".

המפרשים מסבירים שמן הסתם המיוחסות לא הכי יפות. גם משהו די פשוט בפסיכולוגיה. אם המיוחסת היתה גם יפה, היא היתה מעדיפה לומר תסתכל על היפי – בלי להזכיר את יחוס המשפחה. אם היא זקוקה להזכיר שהיא מיוחסת סימן שהיא לא הכי יפה[5]. היא אמרה "אל תתן עיניך בנוי[6] תן עיניך במשפחה". יש מי שעוד יותר, אין לה גם את היחוס של המשפחה, היא הלמדנית, יראת השמים, הכי צדיקה מכולם – היא אומרת פסוק. היא אומרת "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". מפרשים[7] את הפסוק שסופה של "אשה יראת הוי'" להתהלל גם בחן וביפי שלה – שהחן יהיה חן אמת והיפי יהיה יפי ממשי של קדושה. זה אליבא דרבי ישמעאל ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", לכן "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי גם כאשר הוא כעת בבחינת העלם שאינו במציאות – הוא עתיד להתגלות (תיכף נסביר יותר טוב).

אם כן, בפשט המשנה כל המשפט הוא אחד, משפט שבת אחת (כל בת ובת) אומרת – "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי אלא במשפחה, 'שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל'" – אבל רואים שיש כאן שרש לכל הבנות. בעצם אמרנו שיש כאן שרש לשלש משפחות, אבל מה עם העשירות שהעין יעקב מוסיף? כנראה עשירות הן גם שייכות למשפחה – יש משפחה מיוחסת ויש משפחה עשירה. לא מדובר על בת שעשתה קריירה, אלא שאם הבת היא עשירה סימן שאבא שלה עשיר – משפחה עשירה[8].

13.         התכלית – התכללות כל הבנות

מה ראינו עכשיו? שיש שרש לכולם בלשון המשנה. זה גם מדבר את התכל'ס. דרושי החסידותג גילו שתכלית כל הסיפור הזה, תכלית החג של חמשה עשר באב – ומה שכעת נמשך ממנו ("מוסיף והולך ואור") – שכל המשפחות בישראל תתחברנה יחד, להיות אחד. לכל בת יש את המעלה שלה, וצריך שתהיה התכללות אמתית, עד כדי אחדות ממש – שכולן הכל. באמת זה בא לידי ביטוי בלשון המשנה, שהכל נכלל יחד.

14.         התכללות כל הבנות בפסוק "עקב ענוה וגו'"

אמרנו שכל הסוגים האלה נכללים בפסוק "עקב ענוה יראת הוי' עשר וכבוד וחיים"[9]. יש אחד שמפורש – מה שהתחדש אחרון בהתפתחות של המשנה מ"שיר פשוט" ל"שיר מרובע" – עושר, עשירות כתובות בפירוש, "עשר וכבוד וחיים". אבל מתחיל "עקב ענוה" – ענוה היא כמו עניה. יש אפילו פסוקים בתנ"ך שיש חילוף כתיב וקרי בין עני לענו. "עקב ענוה יראת הוי'". אמרנו שבגרסת עין יעקב הן עניות או מכוערות או בינוניות – שלש גירסאות לאותו דבר. בלשון המשנה מה אומרת המכוערת בפרט? "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". "עקב ענוה יראת הוי'" היא-היא ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל", כפי שהאריז"ל מסביר בפירוש – זה הולך על המלכות, שהיא האשה, ה"עקב ענוה יראת הוי'". הסבה והשרש של הכל היא האחרונה בבנות המשנה. "והיה עקב תשמעון" אומר שצריך לשמוע את המעלה המיוחדת של הבת העניה-המכוערת, צריך דערהער במה שהיא אומרת – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". זה שייך בפרט לעבודה של עקבתא דמשיחא. אם שומעים בעקבתא דמשיחא את ה"עקב ענוה יראת הוי'" זוכים ל"ראה אנכי" – שגם היא עצמה הופכת להיות יפיפיה שצריך להסתכל עליה, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"[10]. הכל מתחיל מ"עקב תשמעון", "עקב ענוה יראת הוי'". אחר כך עושר – עשירות. אחר כך כבוד – אלה המיוחסות, מי שמיוחסת היא בעלת כבוד. מהי משפחה מכובדת? משפחה מיוחסת[11]. בסוף כתוב "חיים" – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". כתוב שאשה יפה, אשה נאה, מוסיפה חיים לבעלה. אם כן, הפסוק הזה רומז – גם משהו יפהפה ביותר – לכל ארבע המשפחות שיש בעם ישראל. "עקב ענוה יראת הוי'" – השרש מתחיל מהכי למטה, מהמלכות (של המלכות, האשה). אחר כך "עשר וכבוד וחיים"[12] – עשירות ומיוחסות ויפות. והכל יחד, זוכים לכולן יחד, עד כדי "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאשר לאנשים", "נשים שאננות [כל סוגי הנשים כאן] קמנה שמענה קולי בנות בֹטחות האזנה אמרתי".

15.       ב. "קהל עמים" – "נשים עם בפני עצמן הן"

16.         "שמעי בת וראי והטי אזנך"

יש עוד פסוק חשוב מאד בתהלים שקשור לבנות. אמרנו שט"ו באב הוא חג של בנות. יש בו קודם שמיעה ואחר כך ראיה, הסדר הוא משמיעה ליראה, כמו מפרשת "עקב תשמעון" ל"ראה אנכי" – "שמעי בת וראי והטי אזנך [גם שמיעה וגם האזנה] ושכחי עמך ובית אביך". את הפסוק הזה חסידים מאד אהבו לצטט, אמרו שזה פסוק של חסיד שמתקשר לרבי – הוא צריך לשכוח את עמו ואת בית אביו ולדבוק ברבי. "שמעי בת וראי והטי אזנך" – הדבר הראשון שצריך המתקשר לרבי הוא לשמוע את הקול של הרבי, כמו קול שופר, עדיין בלי מילים, עוד לא להבין את מאמר החסידות, רק את הקול הפשוט. מתוך ה"שמעי בת" רואים – באים לראות את הרבי. קודם שמיעה ואחר כך ראיה. אחר כך, כששומעים ורואים, מגיע "והטי אזנך" – מקשיבים למאמר חסידות שהרבי אומר. אז זה קונה את החסיד לגמרי, הוא נקנה לרבי, עד כדי שכחת עמו ובית אביו.

17.         "ושכחי עמך" – לכל "עם" מנהגים פרטיים

מה פירוש לשכוח את העם? יש סוגיא במסכת שבת באיזה תכשיט אשה מותרת לצאת בשבת, שלא נחשב משא. המשנה אומרת שטבעת עם חותם היא תכשיט לגבר – אם הוא יוצא בשבת עם הטבעת עם החותם הוא פטור (מדרבנן פטור אבל אסור, אבל מדאורייתא פטור כי היא תכשיט לו) – אבל אם בת יוצאת עם טבעת שעליה חותם היא חייבת חטאת. למה? טבעת עם חותם היא לא תכשיט לאשה אלא רק לאיש. מה שאין כן בטבעת ללא חותם – הפוך ממש. גם מקור מאד יפה בגמרא למנהג שלנו לקדש אשה בטבעת שאין עליה שום חריטה ושום דבר – טבעת פשוטה בלי חותם ובלי כלום. כאן הסוגיא אומרת שלאשה תכשיט הוא טבעת בלי חותם, ואם היא יוצאת בטבעת בלי חותם היא פטורה מדאורייתא (רק אסור מדרבנן, שמא תוציא ותראה לחברתה).

מה רואים כאן? עולא מבטא זאת – "נשים עם בפני עצמן הן". מה פירוש המשפט הזה? ש"עם" מתבטא במנהגים – שמה שתכשיט לזה לא תכשיט לזה ומה שתכשיט לזה לא תכשיט לזה. גם מאד מענין, שהעם נמדד במה נחשב לו תכשיט, 'תכשיט'[13]. שאם לכולם אותו דבר נחשב תכשיט סימן שזה אותו עם, אבל אם לא נחשב תכשיט – סימן שזה כבר עם אחר. ככה עולא מבטא זאת. תכשיט לאשה הוא לא תכשיט לאיש והפוך, חוץ מהאיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה וגו'" – משהו בטבע של האיש והאשה. לאשה טבעת עם חותם היא משא, לא תכשיט, ואצל גבר הפוך. כנראה שיש משהו גברי בחותם על הטבעת, שבשביל הגבר – בפסיכולוגיה שלו – היא נחשבת לו תכשיט. כמו שאמרנו את הסוגיא בגמרא גם נפסקה הלכה בשו"ע.

מה למדנו? ש"נשים עם בפני עצמן הן" – הכוונה שיש מנהגים, מנטליות (טבעית) אחרת, מה יפה, מה תכשיט לה. איך הגענו לזה? "ושכחי עמך". מה היתה עיקר הבעיה אז, בראשית יסוד החסידות, כאשר היו מתקשרים לרבי? היו צריכים בדרך כלל לשנות נוסח, לשנות מנהגים, להפוך לעם אחר – וזה מאד-מאד קומם את ההורים הרבה מאד פעמים, שהנה הילדים פתאום משנים מנהגים. לשנות מנהג נקרא "שכחי עמך ובית אביך". אם כן, הפסוק הזה הוא פסוק מאד חשוב לנו – "שמעי בת[14] וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך"[15].

18.         "בת תחלה סימן יפה לבנים" – להתחיל מעבודת שומע-מקבל

זה קשור לעוד מאמר חז"ל, לגבי לידה – כתוב "בת תחלה סימן יפה לבנים". פרשו תלמידי הבעל שם טוב שבכל עבודת ה' קודם צריכים להיות בת. מה זה להיות בת? לפעמים אומרים שבת ר"ת בעל תשובה. בכלל אדמו"ר הזקן רצה שכולם יהיו בעלי תשובה. הוא עצמו רצה לקרוא לתנועה תנועת התשובה. דברנו הרבה פעמים שמה שהוא רצה מתקיים בדורנו, הדור של "'ונקה' לשבים". בכל אופן, חוץ מהרמז הזה שבת ר"ת בעל תשובה, כתוב ש"בת תחלה" אומר שקודם צריך להיות מקבל, לשמוע, לא להשמיע. לומדים זאת מהפסוק "שמעי בת", ואחר "וראי" – קודם צריך לשבת ולהקשיב, לשמוע. כמו שאמרנו, בפרטיות, קודם צריכים לשמוע את הקול, עוד לפני הדבור, ובין הקול לדבור רואים[16].

19.         סימן ארבע המשפחות – עמים

שוב, אמרנו שיש ארבע משפחות של בנות. היות שדברנו על המלה "עם", ש"נשים עם בפני עצמן הן", ניתן סימן לכל הבנות האלו, לפי הגרסה היותר מקובלת לסוג האחרון – מכוערות (אם כי בחסידות מובא עניות). אז סימן כל הבנות יהיה המלה עמיםעשירות מיוחסות יפיפיות מכוערות. לפי עוד גרסה – שלמכוערות קוראים בינוניות (שמובאת בספרים חשובים, כמו ספר מנורת המאור שמביא את המאמר ומפרש את כל ארבע המשפחות בעם ישראל) – הר"ת, סימן ארבעת הסוגים, יהיה עבים (עב פירושו ענן), "גם עבים נטפו מים", בגימטריא נשים (400 בדיוק). עבים ר"ת עשירות בינוניות יפיפיות מיוחסות[17].

20.         "מלכי עמים ממנה יהיו" – שרש כל הבנות בשרה אמנו

נחזור ל"עמים": "הכל הולך אחר הפתיחה", איפה כתוב לראשונה בתורה "עמים"? בפרשת ברית מילה. קודם ה' משנה לאברהם אבינו את השם מאברם לאברהם ובהמשך הוא גם משנה את השם של שרה אמנו משרי לשרה, ואז הוא אומר פסוק שסיומו "מלכי עמים ממנה יהיו". זו הפעם הראשונה שכתוב בתורה "עמים", "הכל הולך אחר הפתיחה", ואמרנו ש"עמים" הוא סימן לכל ארבעת סוגי הבנות בעם ישראל. מאד מתאים, הכל מתחיל משרה, היהודיה הראשונה, שממנה יוצאות ארבע משפחות של בנות – עשירות, יפיפיות, מיוחסות, מכוערות. שרה היתה מאד יפה, כל היפיפיות בעולם הן כקוף בפני אדם בפני שרה אמנו. אף על פי כן (ומפני כך – הכל נכלל ביפי) היא כוללת הכל. שוב, זה סימן ש"כל בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אפילו אם היפי הוא בגדר העלם שאינו במציאות צריך להוציא אותו, ומי עושה זאת? רבי ישמעאל.

מה הפשט של "מלכי עמים"? אפשר לומר שלאו דווקא עם ישראל, אלא כל מיני עמים שהמלכים שלהם יוצאים משרה. הרי גם עשו יוצא משרה אמנו. יש שני פסוקים שנאמרו ליעקב אבינו, שכתוב "קהל עמים" ("והיית לקהל עמים" "ונתתיך לקהל עמים"[18]), ושם הפירוש הוא ש"עמים" היינו שבטי עם ישראל. כל שבט הוא עם בפני עצמו, לכל שבט יש את המנהגים שלו, את השער שלו, כמו שהאריז"ל מסביר, שזה נוסח התפלה שלו וכל המנהגים שלו. אם כן, גם על שרה, כאשר כתוב "עמים", אפשר לפרש כך. בדרך כלל "עמים" בתנ"ך הולך על כל העמים, אבל מה שיעקב מתברך (פעמיים) ב"קהל עמים" היינו דווקא שבטי י-ה, שבטי ישראל, וגם אצל שרה אמנו ודאי הפנימיות של "מלכי עמים ממנה יהיו" רומז ל"עמים" שבתוך עם ישראל גופא. עיקר העמים תלויים בארבע המשפחות האלה, הבנות – הבנות קובעות כאן את העמים.

21.         ממנה-ממנו-ממני

נעשה פה רמז-בינים: "מלכי עמים ממנה יהיו" – ארבע מילים שבכל אחת ארבע אותיות. נכתוב בצורת רבוע (כל מלה שורה):

מ ל כ י

ע מ י ם

מ מ נ ה

י ה י ו

נתבונן מה האלכסון של הרבוע. כתוב בכתבי האריז"ל כמה פעמים לעשות רבוע ולהסתכל על האלכסון. האלכסון הוא ממנו. יש "ממנה" ויש "ממנו". על פי פשט זה "ממנה", אבל צריך גם את הבעל – זה לא הולך בלי בעל. מסתתר פה גם אברהם עם שרה. אמנם העיקר כאן הוא ממנה, אבל גם ממנו. מה קורה כאשר מחברים ממנה ו-ממנו? 271, מספר מאד חשוב, שכתוב שהוא הריון. לכן בכל הריון יש רעא ימים. זה ממנו ועוד ממנה, אחרת אין הריון. ממנו יכול להיות גם לשון נסתר יחיד וגם גוף ראשון רבים. "כי חזק הוא ממנו" הפשט הוא מאתנו אבל חז"ל דרשו שהם רמזו ש"אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" – הפשט אנחנו והדרוש הוא. כאן הפוך, הפשט הוא ממנו, מאברהם אבינו, אבל גם רומז שמאתנו, קשור לכל עם ישראל יחד (וגם רומז ממנו יתברך, השותף השלישי בכל הריון). בצורה של ממנ יש רק עוד אפשרות אחת. אם כבר אמרנו, נאמר גם אותה – אפשר לומר ממני. אין אפשרות אחרת, רק ממנה, ממנו וממני. איפה ה"ממני" הכי חשוב בתורה? "צדקה ממני", וגם שם יש שני ממדים, מי ה"ממני" הזה? על פי פשט יהודה אומר ש"ממני", אני האבא כאן. יהודה מודה – יהודה לשון הודיה – שההריון כאן ממני. אבל חז"ל דורשים שהקב"ה אומר, השכינה אומרת, "ממני" יצאו הדברים כבושים. אם כן, יש לנו כאן מאמר מוסגר בפני עצמו. בעשירות כתוב "תן עיניך בבעלי ממון" – זה לשון העין יעקב. מה זה ממון? ממנה-ממנו-ממני. כמה הכל יחד עולה? אמרנו שרק ממנה-ממנו עולה הריון, וכשנוסיף ממני הכל יצא 411 – יש מאין. נחלק לשלש (הממוצע שלהם) – 137, קבלה, המספר הכי חשוב היום במדע. זה היה לעשות הפסקה בין פרשה לפרשה.

22.       ג. רבי ישמעאל ושאול המלך – "בנות ישראל אל... בכינה"

23.         גלגול שאול המלך ברבי ישמעאל – מקור הדאגה לבנות ישראל

נחזור לרבי ישמעאל. כשרבי ישמעאל מת הבנות נשאו עליו קינה ואמרו "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה". ככה הספידו אותו דווקא הבנות. כלומר, הוא רבי של בנות. מי שהכי הצטער שהוא נפטר היו הבנות, כי הוא עשה מכולן יפות, יפיפיות. איך הספידו אותו? "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה". מאיפה לקחו את המשפט הזה? מהקינה שדוד מלך ישראל חי וקים קונן על מות שאול ויהונתן. הוא אומר "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבִשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן"[19] – זה הפסוק.

מי עוד כאן? אמרנו שיש שני גבורים, אבל כבר הפך לשלשה. יש עוד אחד שדואג לבנות, ליפות את הבנות – שאול מלך ישראל, המלך הראשון של עם ישראל[20]. אמנם "ברישא חשוכא והדר נהורא", ה"הדר נהורא" הוא דוד מלך ישראל חי וקים, אבל דוד מאד מכבד את שאול כ"משיח הוי'", הוא צריך לקבל ממנו. מה צריך לקבל ממנו? כנראה במיוחד צריך לקבל משאול את הדאגה שלו לבנות ישראל. גם אצל דוד המלך מוצאים אחר כך ש"ידי מלוכלכות בדם לטהר אשה לבעלה", גם דואג לנשי ישראל, אבל מי שדואג בכלל ליפות את כולן – "המלבִשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן" – הוא דווקא שאול המלך. כנראה שהבנות, ברוח הקדש שלהן, הבינו שרבי ישמעאל הוא גלגול של שאול מלך ישראל. וכמו שאז דוד המלך אמר "בנות ישראל אל שאול בכינה", כאשר נפטר רבי ישמעאל הבנות אמרו "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה", רומז כמובן להמשך הפסוק – "המלבִשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן".

24.         רמזי שאול ורבי ישמעאל

נראה קצת איך מתבטאת רוח הקדש של הבנות, שרבי ישמעאל הוא סוד שאול – נחבר אותם יחד ונראה מה יוצא. כמה זה רבי ישמעאל וכמה שאול? רבי ישמעאל הוא 663 ו-שאול 337. איך אני רואה שרבי ישמעאל הוא עיקר המשלים, לשלמות הכי מושלמת, את שאול? הוא לוקח את שאול ומשלים אותו ל-1000 – אלף אורות של מתן תורה, תלמיד ותיק, רבי ישראל בעל שם טוב, מחלוקת-שמאי-הלל (ר"ת משה)[21]. כל הדברים היפים ביותר, נושאי ההפכים ביותר, מתקבלים כשמחברים את רבי ישמעאל לשאול. אלף אורות.

25.         רמזי רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל

אם כבר אמרנו את המספר של רבי ישמעאל, 663 – אמרנו שיש קשר בינו לבין רבן שמעון בן גמליאל. כדי שנראה את הקשר הזה נעשה את הגימטריא – כמה שוה רבן שמעון בן גמליאל? 884. נחלק ל-4 ונקבל 221, יאיר, מספר השראה (של 11 – 11 ברבוע ועוד 10 ברבוע, שהוא גם כפולת אחד פעמים טוב, המתחלפים באטב"ח כידוע מר"א אבולעפיא). אהבה פעמים טוב פעמים 4 שוה רבן שמעון בן גמליאל. אבל רבי ישמעאל היה 663 – שלש פעמים 221. כלומר, רבי ישמעאל הוא שלשה חלקים מרבן שמעון בן גמליאל – קשר מספרי מובהק, שגם רומז ל"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". כנראה רבי ישמעאל גורס כמו הבבלי, שלש משפחות, אבל רבן שמעון בן גמליאל – בעל המשנה של "לא היו ימים טובים לישראל" – גורס כעין יעקב. יחד הם 7 פעמים 13 פעמים 17 – מספר חשוב מאד, שהפסוק ששוה אותו הוא "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". יש הרבה כוונות בכתבי האריז"ל למספר הזה, החבור של רבי ישמעאל עם רבן שמעון בן גמליאל.

26.       ד. שלשה עשר דורות של תנאים

27.         יג דורות של תנאים

עוד דבר: אמרנו שהקשר בין שני אלה, רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, גבורי הבנות, הוא שמיעה. גם ישמעאל לשון שמיעה וגם שמעון כמובן לשון שמיעה. "נשים שאננות קמנה שמענה קולי", "שמעי בת וראי". שמיעה היא החוש של חדש אב (בסוד הנאמר בהפטרת שבת חזון "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו") ששבטו שמעון. נעשה עכשיו פרק שלם שהוא גם מאמר מוסגר. לפני כמה שבועות דברנו על 13 דורות כנגד יג מדות הרחמים, מהקב"ה שנותן לנו תורה מסיני ועד לדור שלנו. יש עוד משהו שלא הזכרנו. איפה מופיע המושג 13 דורות בעם ישראל? כתוב בכמה ספרים שיש 13 דורות של תנאים – "והאתנים מוסדי ארץ", "אל תקרי 'אתנים' אלא 'תנאים'". האתנים-התנאים הם מי שמגלה את האיתן שבנשמה, את עצם הנשמה היהודית, "אחד היה אברהם" שנקרא איתן, "משכיל לאיתן האזרחי". התנא הראשון – בפרקי אבות, שגם אומרים בחדשי הקיץ, בתקופה זו – הוא שמעון הצדיק, השני הוא אנטיגנוס איש סוכו, יוסי בן יועזר (זוגות, אבל הנשיא עיקר), יהושע בן פרחיה, שמעון בן שטח, שמעיה, הלל, שמעון בן הלל, רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון הנהרג, רבן גמליאל דיבנה, רבן שמעון בן גמליאל (שלנו), ובסוף רבי יהודה הנשיא. מהלל הזקן עד רבי יהודה הזקן, רבינו הקדוש, יש שבעה דורות – ועליו דורשים בפירוש "כל השביעין חביבין" (כמו משה רבינו מאברהם אבינו). אבל לפני הלל הזקן יש ששה דורות, אז סה"כ יש 13 דורות של תנאים – כך כתוב בפירוש.

28.         ששה דורות של שמיעה מבין יג דורות התנאים

הכל הולך אחר הפתיחה והכל הולך "בתר רובא". יש תופעה מיוחדת ביותר, משהו בעל משמעות (לשון שמיעה) כבדה ביותר, חשובה ביותר – שהשם העיקרי כאן, שחוזר שוב ושוב, הוא שמעון (השבט של חדש אב כנ"ל). גם "הכל הולך אחר הפתיחה", שלראשון קוראים שמעון – שמעון הצדיק – ואחר כך יש עוד שמעון (בן שטח), ואחר כך יש עוד שלשה שמעון (בנו של הלל הזקן, רבי שמעון הנהרג – בנו של רבן גמליאל הזקן – והשמעון האחרון החביב אצלנו, רבן שמעון בן גמליאל, שאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"). חוץ מזה שחמשה שמעון מתוך 13 שמות הוא משהו נפלא ביותר, יש עוד אחד שמלשון שמיעה – שמעיה (שהוא הנשיא, וחברו אבטליון אב בית דין). אז מבין יג דורות התנאים יש ששה דורות של שמיעה[22]. משהו לגמרי יוצא דופן. "והיה עקב תשמעון" (יג אותיות, כאשר רק ב"תשמעון" יש ו אותיות כנגד ו שמיעות מבין יג!)[23].

29.         תורה שבעל פה – "תורת אמך" – תורה שבבחינת שמיעה

מה הדבר הראשון והכי פשוט שלומדים מכאן? תורה שבעל פה היא בחינת שמיעה, רבי שמעון. כנראה שהתורה שבכתב היא בחינת ראיה, מוחין דאבא, "שמע בני מוסר אביך" (ומה שמתחיל "שמע [בני מוסר אביך]" דווקא, היינו בסוד "הבן בחכמה", "שומעים את הנראה"), אבל התורה שבעל פה, "ואל תטש תורת אמך", היא שמיעה (שבשמיעה). זו תורה של נשים, של אמך. בסוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה היפיפיות הן כנגד האמא – מיוחסות באבא, יפיפיות באמא, עשירות בז"א ועניות במלכות ("לית לה מגרמא כלום", וכתוב שהעניות היא הכתר שלה, עליו כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה" – היא בת מלך והיא מופנמת, ודווקא נקודה זו נקראת עניה, "כי עני ואביון אני", כמו שאומר דוד מלך ישראל על עצמו). יש כאן דבר והפוכו, "ועיני לאה רכות", היא לא היפיפיה, והיא האמא, ואילו רחל "יפת תאר ויפת מראה" היא המלכות, אבל כאן כתוב שהיפיפיות באמא והעניות (או מכוערות, או בינוניות) הן במלכות. סימן שיש כאן הרבה התכללות (וצריך לומר שרחל בחינת בינה שבמלכות, סוד גן עדן, "שדה" לעומת "ארץ" בסוד הפסוק "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד", וד"ל). נחזור לענין, מתוך יג דורות התנאים יש ששה דורות של שמיעה.

30.         יג הדורות – תכלית בירור רפח ניצוצין

נקח את השמות הפרטיים של יג הדורות ונעשה מהם גימטריא. נראה אם נמצא כאן אסמכתא ל-יג הדורות, לענינם ולתפקידם: שמעון אנטיגנוס יוסי יהושע שמעון שמעיה הלל שמעון גמליאל שמעון גמליאל שמעון יהודה.

קודם כל, באיזה דור אנחנו עכשיו? הדור של "'ונקה' לשבים" – הדור של רבי, רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש. למה נקרא קדוש? יש כמה טעמים, אבל כולם קשורים לשמירת הברית. "'ונקה' לשבים" בפרט בנקודה הזאת, בתיקון הברית, כמו שכתוב גם באריז"ל והרבי מביא בהרבה מקומות, שמה שמעכב את הגאולה הוא פגם הברית. צריך להזדהות עם רבינו הקדוש, הדור ה-13. הוא היחיד מבין ה-יג שקוראים לו יהודה – השבט המיוחד למלכות (בית דוד, ממנו הלל וצאצאיו). "שמע הוי' קול יהודה" – כל השמעונים כאן, כולל רבן שמעון בן גמליאל, השמעון האחרון בשושלת, נכלל בסוף ברבי יהודה, כמו ששבט שמעון נכלל בנחלת יהודה. "שמע הוי' קול יהודה" – שמיעת הקול של יהודה, "שמענה קולי".

שוב, אמרנו שנחשב את 13 השמות הפרטיים כאן. מישהו עשה את זה? לא?! כדי לקצר את החישוב אפשר לעשות חמש פעמים שמעון ועוד שמעיה, אחר כך פעמיים גמליאל, יוסי אחד, אנטיגנוס כמובן אחד, שם מיוחד. אם תעשו את החשבון – לא קשה מדי – תראו שיוצא 3744. למה טרחנו והטרחנו את קהל העמים שיש כאן? כי הוא מספר מובהק, שלא רק שמתחלק ב-13, אלא שהוא 13 פעמים מספר מאד משמעותי. כלומר, יש פה ערך ממוצע לכל השמות – רפח (שהוא גם רבוע כפול, אבל גם מספר מאד חשוב בפני עצמו, ד"פ עב כמובא בכתבי האריז"ל הסוד של רפח, רפח ניצוצין). כלומר, 13 הדורות האלה הם תכלית בירור ה-רפח, 13 פעמים רפח. זה התפקיד של התורה שבעל פה.

מה שהרבי אמר "נסתיימה עבודת הבירורים" הוא כבר בעצם דבר קצת קדימה, מה צריך להיות התכל'ס של הדור ה-13 – לגמור, לסיים, כמו רבינו הקדוש שסיים את המשניות ובכך סיים את הבירור של ה-רפח (בסוד "אין הגלויות מתכנסות [סוד בירור ה-רפח] אלא בזכות המשניות"), בעולם הבריאה על כל פנים. הכלל הגדול בקבלה ובחסידות הוא שכל התנאים – כל השושלת שאמרנו – הם נשמות דבריאה. רבינו הקדוש סיים את הבירורים של הבריאה, "בראשית ברא" עד רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא.

נעשה הפסקה היות שאמרו שאי אפשר להשמיע מוזיקה יותר מאוחר – נשיר כמה ניגונים ואחר כך נמשיך.

31.       ה. בין חמשה עשר באב לל"ג בעמר

32.         "הוד מלכות" של שלמה המלך – "סיהרא באשלמותא"

אמרנו שה"חמשה עשר" של חדש אב הוא יותר מה"חמשה עשר" של כל חדשי השנה, כולל ניסן ותשרי[24]. יום החמשה עשר של החדש, סיהרא באשלמותא, הוא בחינת שלמה המלך, שבכל שיר השירים רומז ל"מלך שהשלום שלו". שלמה במספר קטן שוה 15 (ובמספר רגיל = 375 = 15 פעמים 25, יה פעמים יהי [אור][25]). כמו שדוד אביו שוה 14 והוא הדור ה-14 לאברהם אבינו, כך שלמה הוא הדור ה-15 ולכן בדורו אנחנו – עם ישראל, שמונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה – בדרגה של שלמות, "סיהרא דאשלמותא". אנחנו הולכים לפי דורות, "דור הֹלך ודור בא והארץ [הצבור, כנסת ישראל] לעולם עֹמדת [צבור לא מת]". על שלמה המלך מופיע ביטוי שלא כתוב על אף מלך אחר ולא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך, שהוא זכה ל"הוד מלכות". הוד שוה 15.

כתובג שבכל חמשה עשר לחדש יש הארה של הוד מלכות, של שלמה המלך, שנקראת "סיהרא באשלמותא". אבל עצם ההוד, בלשון הקבלה "הוד דעתיק יומין", מאיר דווקא בחמשה עשר בחדש מנחם-אב. מכאן ואילך "דמוסיף יוסיף" ולכן ה"חמשה עשר" של אב לא פוחת והולך אחר ה"סיהרא באשלמותא" אלא "מוסיף והולך ואור", היות שהוא עצמי. עצמי לא פוחת. בחינת משיח – מגיע לחמשה עשר, סיהרא באשלמותא, ומוסיף והולך לעולם ועד. זה בדיוק מה שחז"ל אומרים, שמהיום הזה, חמשה עשר באב, רק מוסיפים. בכל חדש אחר לאחר היום החמשה עשר רק פוחתים, כדרך הטבע[26]. כמו במלכי ישראל, שהגיע לשיא בשלמה המלך, דור החמשה עשר, ואחר כך פוחת והולך – מרחבעם עד יאשיהו המלך.

33.         "גלה כבוד מלכותך" – גילוי הוד דעתיק יומין בט"ו באב ובל"ג בעמר

שוב, היום הזה, חמשה עשר באב, שממשיך ומוסיף והולך ואור, הוא עצם הוד המלכות, הוד דעתיק יומין. על זה מתפללים בחגים, ר"ה ויום כפור, "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה". כתוב בכוונות שהתפלה "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה" היא תפלה להתגלות של הוד דעתיק יומין. ככה מובא באר"י הקדוש וככה מובא ומוסבר באריכות בחסידות בכמה מקומות, גם ובעיקר בנוגע ליום הזה – חמשה עשר באב. בנוגע לעוד איזה יום בשנה דורשים את ה"גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה"? גם בהוד שבהוד, ההילולא דרשב"י. גם לו קוראים שמעון, חבר לכל השמעונים שהזכרנו קודם. כשסתם אומרים רבי שמעון חושבים תמיד על רשב"י. קודם אמרנו חמשה שמעון ועוד שמעיה – שש שמיעות. רשב"י הוא כבר השביעי-החביב (אם מונים את סדר הקבלה מהלל לרבן יוחנן בן זכאי אזי רשב"י נכלל כמקבל מרבי עקיבא המקבל מרבי אליעזר הגדול המקבל מרבן יוחנן בן זכאי, וכמבואר בסדר הדורות[27]). היום המיוחד שלו הוא ל"ג בעומר, הוד שבהוד, וגם אומרים שהמעלה המיוחדת של הוד שבהוד, יותר מכל ה'הוד'ים האחרים, העצם של ההוד, ההוד שבהוד, שאז מתגלה הוד דעתיק יומין. לכן מסבירים את התפלה "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה" בדרושי ל"ג בעומר[28].

אם כן, יש כאן מכנה משותף בין ל"ג בעומר לחמשה עשר באב. גם התבוננות מאד מענינת וחשובה. לרבי לוי'ק, אבא של הרבי (שההילולא שלו בשבת), יש מכתב שכותב לרבי בו הוא מסביר על דרך הסוד את הקשר בין ל"ג בעומר לכ"ד טבת, ההילולא של אדמו"ר הזקן[29]. לא נאריך בזה – דברנו על זה כמה וכמה פעמים. בכל אופן, כעת יש לנו קשר מאד יפה – יפיפיות – של ל"ג בעומר וחמשה עשר באב. כתוב שאדמו"ר האמצעי בל"ג בעומר היה מברך בעיקר בברכת זרעא חייא וקימא, ברכת ילדים. בל"ג בעומר נוהגים – העם, "אין מלך בלא עם", בלא מנהגים מיוחדים, מנהגי מלכות (אמרנו ש"עם" היינו מנהגים מיוחדים, אז כך נפרש היום "אין מלך בלא עם") – לירות בחץ וקשת (גם רמז לזיווג). היות ש"איהי בהוד", כל מה שקשור להוד הוא חג של בנות, של נשים. "איהו בנצח", אבל "איהי [המלכות, כמו שמוסבר כאן בנוגע לחמשה עשר באב, דווקא] בהוד".

34.         רמז מנין הימים מל"ג בעומר לחמשה עשר באב

אם מקשרים בין ל"ג בעומר לחמשה עשר באב, נעשה חשבון פשוט כמה ימים יש ביניהם. ל"ג בעומר הוא ח"י אייר, יב ימים עד סוף החדש, ל ימי סיון ו-כט ימי תמוז – מל"ג בעומר עד סוף תמוז יש 71 ימים, ואחר כך יש עוד 15 ימים, מר"ח אב עד חמשה עשר באב ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". זה קשור לכוונה מאד חשובה שמובאת הרבה בכתבי האריז"ל וגם בחסידות. כמה ימים סה"כ מל"ג בעומר עד חמשה עשר באב? אלהים. מה עיקר הכוונה של אלקים? "מי כמכה באלם [אלמים] הוי'" – שבשם אלקים יש מוחין, אותיות י-ה (חמשה עשר), שכאשר הם נכנסים לתוך ה-אלם נעשה אלהים. "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – שם אלקים הוא גבורה, אבל הוא מקור התורה ששמענו "מפי הגבורה". כמו שכתוב "אחת דבר אלהים שתים זו שמענו כי עז לאלהים" – ה"עז" הוא ש"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". רש"י מדייק שגם נאמר יחד וגם ששמענו זאת יחד – תסתכלו ברש"י – ועיקר החידוש הוא שגם שמענו את ה"זכור" ו"שמור" כאחד. החידוש לא שה' יכול לומר אותם כאחד, אלא עיקר החידוש שאנחנו שמענו כך. הפסוק שרומז לכך הוא "אחת דבר אלהים שתים זו שמענו כי עז לאלהים". אם כן, מה שמחבר את ל"ג בעומר וחמשה עשר באב הוא שם אלקים[30]. וכאמור, גם אנחנו נקראים אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם". זוכים לזה בחמשה עשר באב מל"ג בעומר. שוב, זה ממשיך והולך ואור, עד סוף אב, עד סוף השנה, עד יום הכפורים ועד בכלל.

35.       ו. בכיה – כח להמשיך מהעלם שאינו במציאות

36.         מחמשה עשר באב עד יום הכפורים

אם כבר התבוננו כמה ימים יש מל"ג בעומר עד "הוד מלכות" של חמשה עשר באב, נתבונן כמה ימים יש מחמשה עשר באב עד יום הכפורים. הרי כאן רבן שמעון בן גמליאל – שדרך אגב, הלכה כמותו בכל מקום בו הוא מופיע במשנה (שכתב וערך הבן שלו) – מקשר ביניהם, הכל תקופה אחת. יש 16 יום באב, 29 ימים באלול – כבר מה ימים, המשולש של 9 (כל המספרים מ-1 עד 9) – ואחר כך עשרת ימי תשובה, השורה התחתונה, עוד 10 שנוספים למשולש של 9. אז מגיעים ל-55 ימים, המשולש של 10 – עד "חג העשור". על פי פשט הוא רק היום העשירי מראש השנה, אבל על פי פנימיות הוא כל המספרים מ-1 עד 10 מחמשה עשר באב. מה המלה הכי חשובה של המספר 55? כלה. הכל קשור עם "כלה נאה וחסודה", ש"לא היו ימים טובים לישראל" הכוונה לבנות, לכלות, לכן יש כלה ימים. כלה גם אותיות הכל, אבל הכוונה העיקרית כאן היא כלה (הכלה היא הכל).

37.         בכיה וחדוה – המשכה מהעלם שאינו במציאות ומהעלם שישנו במציאות

לגבי "כיצד מרקדין לפני הכלה" פוסקים כבית הלל, "כלה נאה וחסודה" (ולא "כלה כמות שהיא", כבית שמאי). לגבי נדרים אמרנו שפוסקים לא כרבי ישמעאל, אם כי בפנימיות ודאי מה שהוא אומר נכון, ולכן הבנות קוננו עליו "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה". הוא עצמו בכה על החידוש שלו, על מה שקרה כאן. מהו בכי? יש בכיה וחדוה, בכיה בגימטריא יחידה ו-חדוה בגימטריא חיה – שני מקיפים של הנפש, ה-ם הסתומה של הצלם וה-ל של הצלם. ה-ם הסתומה, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" של משיח, תלוי בבכיה[31]. בכיה כתובה קודם, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". זו דוגמה להתגברות השמאל על הימין. איפה הבכיה ואיפה החדוה? יש בלב שני חללים, ימין ושמאל. פשוט שהבכיה בצד שמאל של הלב, היא על היצר הרע (ששוכן בחלל השמאלי של הלב, כמבואר בתניא), והחדוה בצד ימין של הלב (שבו מאירה הנפש האלקית). והנה, מה שנמצא בצד שמאל, שנוכח וחווה את מציאות הנפש הבהמית, היצר הרע, הוא היחידה שבנפש. מי שחווה את מציאות הנפש האלקית שבתוכי שמח מאד, אך הוא רק החיה שבי.

מה היחס בין שניהם? בכיה מסוגלת לגלות את ההעלם שאינו במציאות, זה כלול בתוך היחידה שבנפש. חדוה מסוגלת לגלות את ההעלם שישנו במציאות, כמו ברכה. כתוב בחסידות שברכה היא להמשיך מהמקור, אבל זה דבר שקיים במציאות – נקרא "העלם שישנו במציאות". כשאומרים ברכה – הגם שפעם דרשנו שהשער של ברך הוא בך, שהוא גם השער של בכי, אז אפשר לחשוב שצריך לברך מתוך בכי, אבל באמת כדי להמשיך ברכה, מלמעלה למטה, עיקר החויה היא חדוה (לברך בשמחה). מה שאין כן בכיה, שמסוגלת להמשיך מ"העלם שאינו במציאות". יש לפעמים יוצא מהכלל, שגם ברכה ממשיכה מהעלם שאינו במציאות, כברכת כהנים לדוגמה. וכמו הברכה העיקרית בתורה (הכלולה מעשר ברכות פרטיות, סוד הממוצע המחבר את עשרה מאמרות לעשרת הדברות), ברכת יצחק אבינו בלא-יודעין ליעקב אבינו, "ויתן לך האלהים מטל השמים" – גם ברכה מהעלם שאינו במציאות, כמו שהוא בעצמו לא יודע למי הוא מברך. אפשר לומר שברכה כזו באמת מלווה בכיה. אבל להמשיך מהעלם שישנו במציאות – זה בעיקר ע"י חדוה, חוית הנפש האלקית. להמשיך מההעלם שאינו במציאות זו עבודת התשובה, כמו שנסביר – עבודת הדור שלנו. זה רק כשהאדם חווה את הרע, את הנפש הבהמית, את היצר הרע – הוא בוכה.

38.         המשכת הרמב"ם חכמה מהעלם שאינו במציאות על ידי בכיה

בעל סדר הדורות מביא סיפור מדהים על הרמב"ם, שכאשר הוא היה צעיר הוא היה ראש סתום – זה נקרא מוחא סתימאה... – הוא לא ידע ללמוד. אבא שלו כל כך לא היה מבסוט ממנו, כל כך כעס עליו, שגרש אותו מהבית. הוא הלך, ברח לבית כנסת, פתח את ארון הקדש והחל לבכות בדמעות שליש, עד שבאופן נסי ה' פתח לו את מעינות החכמה – מחכמה סתימאה ועוד יותר, מה שנקרא בחסידות קדמות השכל, החכמה הנטועה בעצם הנפש, ואז הוא הפך להיות הרמב"ם ש"ממשה עד משה לא קם כמשה". מסבירים שהחכמה הזו לא באה מחכמה סתימאה סתם – חכמה נעלמת, כח המשכיל, העלם שישנו במציאות – אלא מהעלם שאינו במציאות. איך הוא משך וגלה את החכמה הזאת? מכח הבכי האמתי מקרב איש ולב עמוק. למה בכי? כי הוא הרגיש שאני מטומטם, סתום, אטום. בבכי שלו הוא שבר את זה, והגיע ל"בתי גואי", ששם הקב"ה בוכה – "בתי גואי" נקרא העלם שאינו במציאות – והמשיך משם.

39.         "כלה נאה וחסודה" – המשכה מהעלם שאינו במציאות

למה אומרים את כל זה? כי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי איך מרקדין לפני הכלה ומשבחים אותה, אם אומרים את ה'אמת', "כלה כמות שהיא", או ש'משקרים' ואומרים "כלה נאה וחסודה" – והלכה כבית הלל. אומרים שזה לכאורה כנגד הכלל הגדול במחלוקות בית הלל ובית שמאי – תמיד בית שמאי אומרים "אזלינן בתר בכח" ובית הלל אומרים "אזלינן בתר בפועל", ואילו כאן לכאורה הפוך. בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" בפועל, במציאות, ובית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". הרי היא לא נאה וחסודה במציאות, סימן שהלל כאן הוא כמו רבי ישמעאל – אומר "כלה נאה וחסודה" על כל הכלות שבעולם, כולן נאות, כולן יפיפיות. זה מוסבר במקום אחר באריכות – יש שיחה של הרבי והסבר באריכות שלנו על זה[32] – שיש שלש מדרגות. יש בפועל, יש בכח, ויש יכולת פשוטה. היכולת היא למעלה מהבכח – היכולת היא העלם שאינו במציאות והבכח הוא העלם שישנו במציאות. ה"אזלינן בתר בכח" של בית שמאי הוא העלם שישנו במציאות, וה"כלה כמות שהיא" לא יפה גם בכח. ואילו בית הלל, שתמיד אזלינן בתר בפועל – דווקא בגלל שקשור לפועל, זו הנקודה העמוקה שאין כאן המקום להאריך, וכמבואר במ"א – דווקא לכן יש להם חוש ביכולת שלמעלה מהבכח (בסוד "ארץ קדמה", דעת בית הלל). לכן רק הוא יכול להלל – נקרא הלל על שם היכולת שלו להלל – את הכלה שהיא "כלה נאה וחסודה".

40.         הלל הזקן – תיקון "ואמת" – המשכה מהעלם שאינו במציאות

הרגע אמרנו שיש יג דורות של תנאים. כנגד איזו מדה ב-יג מדות הרחמים הוא הלל? יש שבעה דורות מהלל, אבל מיהו הלל עצמו? הדור השביעי של התנאים, הוא עצמו החביב. רבינו הקדוש הוא החביב כשמונים ממנו, אבל הוא החביב משמעון הצדיק. וכנגד מה הלל ב-יג מדות הרחמים? תיקון "ואמת", אור הפנים. האמת לאמתו, שמכל התיקונים – כתוב שכל שאר התיקונים ממשיכים מההעלם שישנו במציאות, ואילו באור הפנים, תיקון "ואמת", יש תיקון והתגלות של ההעלם שאינו במציאות, של העצם, העצמות, "באור פני מלך חיים". לכן הלל אומר "כלה נאה וחסודה" על כל כלה שיש בעולם. הגילוי הזה הוא גם גילוי של "הוד מלכות" בדרגה הכי גבוהה – הוד דעתיק יומין, "גלה כבוד מלכותך[33] עלינו מהרה".

41.         תיקון "אלף נשים" – "הוד מלכות"

ידוע ששלמה המלך התחתן עם אלף נשים, ובכך הוא רצה לברר את כל הניצוצות הקדושים שיש בכל העולם כולו ולהביא משיח. רק שהוא טעה, כי עשה נגד התורה. התורה הגבילה אותו לא לשאת יותר מ-חי נשים והוא הפריז, עבר את המדה, דמה לעצמו שאני אשא ולא אחטא – לא יטו את לבבי. אבל בסוף לא היה ככה, אלא "נשיו הטו את לבבו". בכל אופן, היתה לו מגמה. כתוב שזה דומה ליוסף הצדיק, שמל את כל המצריים, גם במגמה לברר את כל הבירורים באומות העולם. דומה גם למשה רבינו, שקרב את הערב-רב ועד היום הזה חוזר בכל דור לתקן אותם – הוא אחראי עליהם, ערב להם. הנה, יש פה שלשה אנשים גדולים, שכל אחד מהם לכאורה טעה, אבל הלך על מהלך משיחי – משיח נאו. יוסף הצדיק, משה רבינו ושלמה המלך[34]. כמה שוה אלף נשים? הוד מלכות. כלומר, התיקון של ה"אלף נשים" – שבדור שלנו צריכים לתקן את ה"אלף נשים" של שלמה המלך. אמרנו שרבי ישמעאל ועוד שאול – השנים שעליהם בנות ישראל בוכות, רוצות לגלות את ההעלם שאינו במציאות שלהם – שוים יחד 1000.

42.         "האלף לך שלמה" – אלף חסידות תיקון ל"אלף נשים"

כתוב "האלף לך שלמה", פסוק בסוף שיר השירים – פסוק טוב, לא מאשימים את שלמה כאן אלא משבחים אותו. מה זה "האלף לך שלמה"? איזה אלף יש לשלמה? שוב, משבחים אותו, אבל איזה אלף יש לו? אלף נשים. כלומר, באיזה מקום יש איזה שבח. מה זה אלף נשים? כל אשה היא "שמעי בת וראי והטי אזנך" – אלף חסידים או אלף חסידות. כנראה שאם למשיח תהיינה אלף חסידות זה מה שיביא אותו. גם אצל הרבי רואים את זה, שמי שהכריז על הרבי כמלך המשיח היו בעיקר הנשים – ה"נשים שאננות קמנה [אותיות נקמה בגימטריא יפיפיה[35]] שמענה קולי בנות בֹטחות האזנה אמרתי". מצד אחד אלו בנות פייטריות, מצד שני אלו בנות חסידות – אבל זה הולך ביחד, הא בהא תליא. גם שאננות ובוטחות (ולהן דווקא ה' מבטיח ההבטחה הכי גדולה).

43.         "בכו תבכה בלילה" – ה"בתי גואי" של הזמן

מה אמרנו? ש"הוד מלכות" הוא תיקון "אלף נשים". עיקר ה"הוד מלכות" מתגלה בחמשה עשר באב, יום ה-הוד של חדש אב, ו"מוסיף והולך ואור"[36]. איך? באמצעות מה שאנחנו מוסיפים ללמוד תורה שבעל פה, הפשט של "מכאן ואילך דמוסיף וכו'", צריך להוסיף, ודווקא בלילה, זמן לימוד תורה שבעל פה, ב"שמענה קולי". לילה אינו זמן של ראיה אלא זמן של שמיעה. גם זמן של בכיה, כמו שקראנו בתחלת איכה, ונכון תמיד – "בכו תבכה בלילה"[37]. כמו שיש לקב"ה "בתי גואי", מקום לבכיה, יש גם "בתי גואי" של הזמן, הלילה, "בכו תבכה בלילה". חז"ל אומרים שאז הקול נשמע. כל זה היה לומר שה"כלה נאה וחסודה" של הלל קשור גם לרבי ישמעאל, שבוכה ואומר "בנות ישראל נאות הן", הוא החיבור של חמשה עשר באב ויום הכפורים.

44.       ז. מעלת תשובת חמשה עשר באב על תשובת יום הכפורים

45.         חמשה עשר באב – מילוי הלבנה בדרגה הגבוהה ביותר

אמרנו שהרבי כותב שחמשה עשר באב הוא עוד יותר יום טוב מיום הכפורים. לא רק שהוא יותר מהימים הטובים של התורה שחלים ביום החמשה עשר בחדש, אלא גם מיום הכפורים, שגם עליו מוסיף רבן שמעון בן גמליאל ש"לא היו ימים טובים לישראל אלא...". מה המכנה המשותף שלהם, קודם כל? שניהם ימים של תשובה. נאמר בקיצור נקודה מאד חשובה, וגם חדשנית מאד, שהרבי מחדש במאמר אחד על חמשה עשר באב[38]. בענין מילוי הלבנה, בגמרא הבבלי נותן שש סיבות מה קרה באותו יום[39]. חוץ מהסוגיא בבבלי יש עוד ארבעה טעמים – סה"כ עשרה טעמים לחמשה עשר באב, שפעם אחרת עשינו מהן פרצוף של עשר ספירות[40]. אבל בבבלי יש שש סיבות, החל משתי סיבות שקשורות לנישואין – שהותרו שבטים לבוא זה בזה ושהותר שבט בנימין לבוא בקהל. אלה שני הטעמים הראשונים מששת הטעמים לשמחת חמשה עשר באב, שקשורים באופן ישיר לנישואין. אבל הטעם העיקרי, כותב הרבי, הוא הטעם של מילוי הלבנה – מילוי הלבנה בדרגה הכי גבוהה שיש בכל השנה.

46.         קדושת הזמן והמקום וקדושת עבודת הנפש

אז הרבי מסביר שבעצם יש ארבע מדרגות של הוד מלכות במילוי הלבנה. יש מילוי הלבנה בטבע, שכל חדש יש מילוי הלבנה. זה כמו קדושת בית המקדש מצד המקום, מצד הזמן, מצד הדור של שלמה המלך שבנה את בית המקדש, דור החמשה עשר, והמקום הכי מקודש שיש בעולם. זו מעלה מצד הטבע. יש מעלה מצד העבודה. אם מדברים על בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, היינו מה שאנחנו עובדים את ה' בבית המקדש – מביאים קרבנות וכו'. רוב מצוות התורה קשורות לעבודה בבית המקדש. מה שמאיר מכח עבודה הוא הרבה יותר ממה שמאיר מכח סגולה – סגולה טבעית, איך שה' ברא את העולם.

47.         רמזי ישראל – "יש הוי' במקום הזה" ו"האלף לך שלמה"

ה' ברא את העולם שהמקום הזה הכי מקודש, וממילא יש שם גילוי אלקות, כמו שיעקב אבינו אומר בפירוש – "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". כמה שוה "יש הוי' במקום הזה"? ישראל. אם יש ארץ ישראל, אחד הפירושים שכל ארץ ישראל היא סביב לישראל עצמו, ועצם הישראל הוא בית המקדש, לכן "יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ישראל. אבל זה שוה עוד משהו שאמרנו הרגע – "האלף לך שלמה". נעשה עוד תרגיל לילדים: אמרנו ש"אלף נשים" שוה "הוד מלכות", וכעת אמרנו ש"האלף לך שלמה" שוה ישראל. כמה אותיות יש ב"האלף לך שלמה"? 10 – משולש של 4 (כמו שדברנו קודם על התפתחות סוגית הבנות, "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"). נצייר:

ה

א ל

ף ל ך

ש ל מ ה

אז נראה שהפנות הן השה, שוה יש. אמרנו שהכל שוה ישראל, ובעל העבודת ישראל – המגיד מקאזניץ – דורש בכמה מקומות ש-ישראל זה יש רלא, יש רלא שערים. יש הרבה רמזי ישראל, הכי מפורסם לי-ראש ויש גם שיר-אל, אבל הרמז של המגיד מקאזניץ הוא יש-רלא, שקשור כמובן עם ספר יצירה, בו כתוב שה' ברא את העולם ב-רלא שערים פנים ואחור של צירופי שתי אותיות מהאלף-בית. רלא הוא המשולש של 21, כל המספרים מ-1 עד "אהיה [אשר אהיה]". אם כותבים "האלף לך שלמה" בצורה שאמרנו הפנות הן יש וממילא שאר האותיות עולות רלא, בגימטריא "הוי' במקום הזה". את זה הוא לא מביא, כמדומני. הוא כותב שישראל היינו יש-רלא, ואחד הביטויים החשובים בתורה שעולים ישראל הם "יש הוי' במקום הזה", ממילא "הוי' במקום הזה" עולה רלא, וזו גם החלוקה בציור המשולש של "האלף לך שלמה".

48.         מעלת ההמשכה בכח האדם על נתוני הזמן והמקום

כל זה היה לומר שיש מילוי הלבנה, התגלות, מצד הסגולה בה ה' ברא את העולם. אבל זה לא דומה כלל לגילוי האלקות שנמשך על ידי עבודת האדם. כמו בשבת, יש מה ש"שבת מיקדשא וקיימא" מששת ימי בראשית, אבל כתוב שזה רק מוחין דאמא. העבודה של "זכור את יום השבת לקדשו" ממשיכה ממוחין דאבא, באין ערוך יותר גבוה. כך במקדש, יש בו סגולת המקום וגם סגולת הזמן, הדור של שלמה המלך. יש כאלה שסומכים על הזמן, אבל כמו שאסור לסמוך על תכונות נתונות לך, אלא צריך "יגעתי ומצאתי תאמין" (כמו שדברנו לפני שבוע), גם לגבי הנתונים הכי מקודשים במקום והזמן עדיין חסרה הנפש – העבודה. אם אתה עובד אתה ממשיך באין ערוך יותר מכל הסגולות בהן ה' ברא את הדבר. זו המעלה של הנשמה.

49.         מעלת התשובה על עבודת הצדיקים

עד כאן היו רק שתי מדרגות. מה יכול להיות יותר מזה? בדרך כלל עבודה היא עבודת הצדיקים. זה ווארט של הרבי, נאמר בקיצור. סתם עבודה, כמו לעבוד את ה' בבית המקדש, היא עבודת צדיקים – מה שכתוב בתורה, לעשות מצוות. אבל יש משהו שבאין ערוך יותר מזה – תשובה. הכל קשור כאן ל"סיהרא באשלמותא", ה"הוד מלכות". שוב, הסיהרא היא המלכות והיום החמשה עשר הוא ה"הוד מלכות". שם יש גם גילוי של "אלף נשים". "אלף נשים" הן גם "אלף שנים", וגם אלף במספר קדמי. כשאני מחשב רק את המלה אלף במספר קדמי (כל האותיות עד א, 1, כל האותיות עד ל – 105 – וכל האותיות עד פ, 405) אני מוסיף שנים. יש גם דמות בתנ"ך ששוה למספר הזה – אסנת, אשת יוסף הצדיק. יש גם מדה בנפש ששוה המספר הזה, מדה מאד חשובה – תקוה, פתח תקוה. התקוה שלנו, הפתח תקוה שלנו, היא להגיע ל"הוד מלכות" – לזה אנחנו מקוים, "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו". יש עוד כמה וכמה דברים חשובים במספר הזה, אבל זה העיקר. אם כן, יש חמשה עשר של סגולה בה ה' ברא, יש חמשה עשר של עבודה, ולמעלה ממנו יש חמשה עשר של תשובה – באין ערוך יותר מסתם עבודה, שהיא עבודת הצדיקים. תשובה כבר מתחילה להמשיך מהיכולת. האתהפכא, שהאדם נעשה איש חדש.

50.         'בעלי תשובה עם בפני עצמו הם'

מהי תשובה? הרמב"ם אומר שאני אחר, לא אותו אחד. זה כבר מתחיל להיות גילוי של אתהפכא, גילוי של העלם שאינו במציאות, גילוי של רבי ישמעאל שלוקח בת מכוערת ומייפה אותה והיא הופכת להיות יפיפיה. זו תשובה. היפי שלה הוא יותר מאחת שיפה מיסודה, "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". זה יפי מיוחד. לצדיק יש מצוות, אבל לבעל התשובה יש עבירות שנעשו זכויות שאין לצדיק כלל. יש לו גם יפי וגם תכשיטים מיוחדים שהולמים אותו. הוא "עם". כנראה שהתכשיטים שהולמים את הבעל-תשובה לא הולמים את הצדיקים. מה שהוא 'תכשיט' לבעל תשובה אינו 'תכשיט' לצדיק, סימן שבעלי תשובה "עם בפני עצמם הם". בכל אופן, מה שנמשך, האור האלקי שנמשך, על ידי התשובה – הוא באין ערוך יותר.

51.         תשובת יום כיפור – תשובה שקדמה לעולם מתוך צפית הנפילה

עד כאן לא חידוש, שיש טבע – גם הכי טוב, טבע קדש – למעלה ממנו מה שנמשך על ידי עבודה ולמעלה ממנו מה שנמשך על ידי תשובה. עיקר החידוש הוא מה שהרבי אומר עכשיו, ומסביר למה חמשה עשר באב גם יותר מיום הכפורים שענינו תשובה. הגם שיום הכפורים לא בחמשה עשר אלא בעשור, אבל הגילוי של מה שקרה בו – כמו כל גילויי "בכסה" – הוא "ליום חגנו". במה יכול להיות גדול חמשה עשר באב גם מיום הכפורים (היום השני הטוב לישראל – של הבנות – השני)? הרי גם ביום כפור כתוב שהמלכות עולה עד לעתיק, זה החג שלה.

מסביר הרבי כזה ווארט: הוא אומר שתשובה היא אחד משבעת הדברים שקדמו לעולם. התשובה שקדמה לעולם באה ממקום של "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" – זו מדרגה מאד גבוהה באוא"ס שלפני הצמצום, לפני "חפץ חסד", לפני עלית הרצון לברוא את העולמות. שהרי ה' התייעץ עם נשמות הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", אם לברוא את העולם או לא, סימן שה"במי נמלך" הוא לפני ה"חפץ חסד", הרצון לברוא את העולם, "טבע הטוב להיטיב" ולגלות את האלקות בעולם. יש תשובה שהיא באין ערוך למעלה מעבודת צדיקים, אבל בכל אופן מקורה בתשובה שקדמה לעולם. איך מסבירים זאת? שהקב"ה גם ידע, 'עלה בדעתו' כביכול, שיתכן שהאדם שאני הולך לברוא – שנתן עצה לברוא את העולם – יעבור את הדרך ויפול וצריך כבר מעכשיו, מקדים רפואה למכה, להמציא לו תרופה ומזור לנפשו. לכן יש תשובה שהקב"ה לוקח בחשבון – ווארט מאד עמוק – תוך כדי שהוא בורא את העולם, את הנפילה. במיוחד הוא בורא את העולם בשביל צדיקים, רוצה שיעשו מצוות, לא רוצה שמישהו יחטא. הוא בורא בשביל הצדיקים, אבל לוקח בחשבון שיתכן שמישהו יעבור, ואיני חפץ במות המת, הרשע, רק בשובו אלי וחיה. לכן יש תשובה מאותו שרש של נשמות הצדיקים שנתנו את העצה לקב"ה לברוא את העולם.

52.         תשובת ט"ו באב – נפילה "הפלא ופלא" ותשובה ועליה ש"גם בעיני יפלא"

אבל יש ירידה כזו, של חורבן הבית, שלמטה-מטה עד אין תכלית בתור ירידה, ירידה לא משוערת. כביכול גם ב"מי נמלך" אין השערה שיתכן שהעולם, שהמציאות, שעם ישראל, יפול לכזה עומק שחת, שאול תחתית. והרי העליה שבאה לאחר הירידה היא בדיוק לפי ערך הירידה. אם יש נחיתה מטה-מטה גם העליה היא מעלה-מעלה. צריך להגיע למקום שעליו כתוב "גם בעיני יפלא נאם הוי' צבאות". צריך להגיע לאיזה מקום שבשביל ה' הוא פלא. הפעם היחידה שנאמר "הפלא ופלא" בתנ"ך היא בהקשר שלילי ביותר – "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר". זה עוד יותר קשה מחורבן הבית (ראה רש"י שם), שבירה ונפילה שהוא "הפלא ופלא". כנגד הפלא של חורבן הבית וגלות עם ישראל (אבדן חכמת חכמיו וכו') יש את הפלא של הגאולה, שגם תלוי בתשובה.

כעת נסביר הרבה יותר טוב מקודם מה התשובה של הדור שלנו. כל הזמן, במשך כל הדורות, יש תשובה – אבל זו תשובת יום הכפורים. תשובת יום הכפורים היא תשובה של מי שהוא בעצם צדיק, רק שהוא נפל. ה' נתן צ'אנס לצדיק שנפל לחזור, וכשהוא חוזר הוא גם אמר ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", באין ערוך מהצדיק מעיקרא, ובכל אופן זו תשובה שמקורה ב"במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים". אבל יש תשובה לא משוערת. הנפילה לא משוערת – יהודי הגיע למצב שהנפילה לא משוערת. איך יכול להיות שיהודי יפול למקום כזה?! לא משוער, אפילו ה' כביכול לא משער זאת. לכן גם התשובה מאותו מקום לא-משוער היא להגיע למקום טוב שלא-משוער בכלל. הרי אנחנו יודעים שאצל הרבי התכלית היא תמיד להגיע ל[מלה ]עצמות. כאן הרבי אומר שיש שתי בחינות תשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים, משהו מופלא, הסבר מאד מופלא. מה שמתגלה בחמשה עשר באב, שלכן הוא יותר גדול מיום הכפורים, זו התשובה הזו שלאחר תשעה באב. שוב, התשובה הזו היא תשובה שעליה נאמר "גם בעיני יפלא".

53.         "גם בעיני יפלא"

הפסוק הזה הולך בפשטות על הטוב שיהיה לעתיד לבוא. מה הטוב? קשור למה שכתוב קודם, שילדים וילדות ישחקו ברחובות ירושלים. שאחרי כל החורבן והגלות פתאום נגיע למצב שזקנים וזקנות ובעיקר ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים, ובהמשך הוא אומר שכמו שבעיניכם יפלא "גם בעיני יפלא". אבל הווארט של "גם בעיני יפלא" נוגע לתשובה כזו שהיא פלא, 'לא על זה דברנו כשנמלכתי בכם אם לברוא את העולם או לא, חשבתי על תשובה אחרת, אבל לא על תשובה כזו, לא להגיע למקום כזה'. נסיים רק בגימטריא הזו: כמה שוה "גם בעיני יפלא"? 306 – אשה. אשה שוה שלש פעמים אמונה (הערך הממוצע של כל אות באשה). היא גם הזווג של עולם התיקון – תכלית עולם התהו של עשו הרשע, של מלכי אדום שמלכו ומתו עד שהגיע בסוף הדר ושם אשתו מהיטבאל. כתוב בקבלה שהדר ועוד מהיטבאל שוה אשה, שהיא ג"פ אמונה ("איהו אמת ואיהי אמונה"). כל העליה הזו עד אין סוף ממש, עד העצמות, היא חג של אשה. חוזרים להתחלה.

54.         חמשה עשר באב – יום ההוד בחדש ההוד של "איהי בהוד"

נסיים בעוד ווארט: למה החג הזה בחדש אב? כתוב שששת חדשי הקיץ הם כנגד הנוקבא, תיקונים של האשה, וששת חדשי החורף כנגד הדכורא, תיקוני האיש. הולך לפי פשט כנגד הספירות מחסד עד יסוד. תשרי הוא חסד דז"א, חשון גבורה דז"א וכך הלאה. חדש ניסן הוא חסד של המלכות. לפי זה חדש אב הוא ההוד של המלכות – "הוד מלכות". חדש תמוז הוא הנצח ואב הוא ההוד. שני חדשי החורבן הם הנצח וההוד של הנוקבא. על ההוד של הנוקבא כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה" – הוא יורד מטה-מטה עד שאין יותר למטה, עד שהירידה עצמה היא פלאית, הירידה של תשעה באב. אחר כך, בימים ספורים, היא עולה מעלה-מעלה עד אין סוף, עד עצמות ממש, עד ש"גם בעיני יפלא" בחמשה עשר באב. כל זה הוד – עצם ה"הוד מלכות". על ששת חדשי החרף, שהם תיקוני הדכורא לפי קבלה, כתוב "ששה חדשים בשמן המור". אבל על ששת חדשי הקיץ, תיקוני הנוקבא, כתוב "וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים". אף על פי שהפשט במגלת אסתר שכל החדשים הם הכנת הנערה לקראת הזווג עם המלך, אבל בכל אופן, יחסית – כך מוסברג – עבודת הגבר היא יותר עבודה של "שמן המור". "שמן" היינו רזין דאורייתא ו"מור" מרירות. אבל עבודת האשה, שהיא עבודה של הקיץ, היא עבודה של "בשמים ותמרוקי הנשים". בתוך ששת החדשים האלה, עצם ה"איהי בהוד" – כאשר כל הנוקבא, כל האשה, מתרכזת ב"הוד" – הוא חדש אב. טו אב הוא הוד שבהוד – כעת מוסבר הרבה יותר טוב הקשר לל"ג בעומר.

55.       ח. בטול ללא קו אישי

56.         ארבע המשפחות – בטול מקו ימין, בטול מקו שמאל, בטול מקו האמצעי ובטול ללא קו

עוד ווארט בקיצור נמרץ: בט"ו באב יש התכללות של כל ארבע המשפחות. כדי שכל הבנות תתייחדנה – הכל תלוי בבטול. כתוב שיש בטול מצד שלשת הקוים העליונים ויש בטול שלמעלה מכל הקוים – זה הווארט בחסידותג. אפשר להיות עם בטול אבל גם עם קו, שיש לך קו – זה יפה מאד. אתה גם בטול, אתה חב"דניק, אבל עם קו – אתה הולך בקו שלך. יש שלשה קוים ובכל קו יש בטול. המיוחסות הן בטול, אבל הן קו – קו ימין. היפיפיות הן גם בטול, אבל עם קו – קו שמאל. עשירות הן בטול, אבל בקו אמצעי. תיכף נסביר עוד טפה. אבל אפשר בטול בלי קו, שאין לך קו – אין לך קו בחיים. בשביל זה ה' ברא את העולם, שיהיה בטול לקב"ה בלי קו. גם ווארט מאד פנימי בחסידות. מה זה עיקר הבטול? "עקב ענוה יראת הוי'" – הבטול של העניות, של המכוערות, של הבינוניות.

57.         מיוחסות ויפיפיות – בטול מתוך הברקת "אין עוד מלבדו" ובטול מתוך ענג השגת "כולא קמיה כלא חשיב"

איך מסבירים את זה? המיוחסות הן בטול של ה-י של שם הוי' – חכמה – בטול מתוך הברקת "אין עוד מלבדו". יש מישהו שיש לו הברקה, "ברק המבריק על השכל", של "אין עוד מלבדו" – בטול. הבטול מתוך ההברקה הזו בנפש של "אין עוד מלבדו" נקרא מיוחסות. יש בטול של גילוי עתיקא באמא, גילוי של תענוג מופלא בתוך השגת ה"אין ערוך" או ה"כולא קמיה כלא חשיב". עוד פעם, "אין עוד מלבדו" זה הברקה. "כולא קמיה כלא חשיב" זו כבר התבוננות. היות שההברקה של "אין עוד מלבדו" היא נקודתית אין לה שטח להכיל את התגלות עתיקא בה. מה שאין כן ההתבוננות היא דבר רחב, נקראת "רחובות הנהר", ויש לה שטח רחב לקבל את התגלות עתיקא בתוך ההשגה של "כולא קמיה כלא חשיב". מי שיש לו תענוג בהשגת האלקות נקרא "יפיפיות". בסוף אנחנו מגיעים למה נקרא יפיפיות על פי חסידות – התענוג בהשגה. היפי הוא חוית התענוג מהשגת האלקות, בעיקר השגת ה"אין ערוך" שיש באלקות, ש"כולא קמיה כלא חשיב". אחר כך יש עשירות, "אין עשיר אלא בדעת" (כמו "שאין עני אלא בדעת"). מיוחסות ויפיפיות הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אם כי כל אחד קו אחר. המכנה המשותף הוא בטול, אבל עם קו. קו הוא כמו דרך, כמו שיש רבי שמלמד את כל החסידים שלו רק הברקות. יש הרבה כאלה, כמו קוצק – בטול של הברקה, של לעלות על הגג ולצעוק "אין עוד מלבדו". זה לא סתם, זה באמת, וזה נקרא בטול עם קו – קו של קוצק. יש בטול עם קו של התבוננות, יותר עבודה של חב"ד, גילוי עתיקא באמא דווקא. זה נקרא יפיפיות.

58.         עשירות – בטול מתוך תחושת יחודא עילאה

מה זה עשירות? הסוג השלישי, כתוב שעשירות הן עשירות בדעת, פנימיות הו"ק של ז"א. הגוף כאן, "תפארת גופא" שכוללת כל הקצוות, הוא חוית יחודא עילאה – החויה שהכל אחד, כל הקצוות, כל הגוונים (זה פירוש המלה תפארת, ריבוי גוונים) מיוחדים ומאוחדים בי. זה עדיין לא בורא את העולם – בריאת העולם למטה היא מהמלכות, ובז"א עדיין כל הקצוות בחוית אחדות, יחוד של "איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד". מי שיש לו את הכל – רואה הכל, הכל בו, כמו שה' יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו עוד לפני שהוא בורא אותם – הבטול שבא עם החויה של יחוד נקרא עשירות. זה גם קו, שצריך להרגיש את האחדות – זו עבודת יחודים. מי שיש לו הרבה דברים מיוחדים ומאוחדים הוא עשיר. הבת הזאת היא גם ממשפחה של עשירים, ומי שיתחתן אתה יזכה להרבה עושר.

59.         עניות – בטול של יהודי פשוט

שוב, אלו שלשה בטולים כאשר לכל בטול יש את הקו שלו. אבל אחרון-אחרון חביב הוא העניות, המכוערות, "דלית לה מגרמה כלום" – אין לה קו, אז מה הבטול שלה? בטול פשוט, שה' רצה קבלת עול מלכות שמים. בטול פשוט, בלי קו. בטול בפני האין סוף, בטול בפני עצמותו יתברך, בטול של יהודי פשוט שאין לו כלום. זה נקרא הוד, "איהי בהוד", הוד שבהוד של חמשה עשר באב.

60.         התכללות ארבע הבנות בשני הימים הטובים

נסיים בעוד גימטריא: יש שני ימים טובים שהיו לישראל – חמשה עשר באב ויום הכפורים. נחשב אותם יחד (אם כי שחמשה עשר באב יותר גדול מיום הכפורים, כמו שהסברנו כעת). יום הכפורים בתורה כתוב בלי ו – "יום הכפֻרים". חמשה עשר באב יום הכפרים יוצא יחד 1339, כפולה של 13 (אהבה), אהבה פעמים נחמה. בכל התקופה הזאת אנחנו בתוך ימי הנחמה, ו-אהבה פעמים נחמה שוה חמשה עשר באב ועוד יום הכפֻרים. איך קוראים לבת שיש לה את כל הבחינות? מיוחסת יפה עשירה עניה – עולה בדיוק אותו דבר! זה מה שרוצים מחמשה עשר באב ויום הכפֻרים, לייחד את כל הבנות. החדוש בסוף היה שהעיקר הוא בחינת העניה, עליה כתוב "עקב תשמעון" – לשמוע את העבודה שבעקב – כי הוא הבטול הפשוט של היהודי הפשוט, בלי קו. זה מלכות ישראל, שנזכה לביאת מלך המשיח, מלך שיחזיר את כולנו בתשובה, "'ונקה' לשבים", תשובה כזו ש"גם בעיני יפלא".

נגנו "אני לדודי ודודי לי".



[1]. בסוף העקדה נאמר לאברהם "עקב אשר שמעת בקֹלי" ובתחלת פרשת תולדות נאמר ליצחק "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי" – י"ל כנגד עקב ימין ועקב שמאל של אברהם אבינו, מהן פסיעותיו המופלאות של אברהם אבינו כו', וד"ל. בשני הלשונות כאשר נעוצה ה-י שבסוף "בקלי" ב"עקב" שבתחלה נשלם סוד יעקב ("וידו – יודו – אוחזת בעקב"). לפני ה-י הנ"ל אותיות קֹל, סוד "הקל קול יעקב". והוא סוד עקביא בן מהללאל, העקב של המהלל ומתפלל לה' (וכן סוד רבי עקיבא, גלגול יעקב אבינו). אברהם (רמח) יעקב עקביא (שסה) = תריג ("'עם לבן גרתי' – ותריג מצות שמרתי"), ודוק. עקב עקב בה"פ (עקב בר"פ) = 14904 = 72 פעמים 207, חסד פעמים אור (אין סוף וכו'). בזכות תיקון העקב קטיל משיח אלהי יעקב לחויא בישא, בסוד "הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב" (ה"עקב" הראשון בתורה, לאחריו באים שני העקביים של אברהם אבינו).

[2]. בכללות הסוגיא ראה בביאור ב למאמר "פרצוף הדעת" בספר שערי אהבה ורצון, ובפרט בענין התפתחות ארבע המדרגות שם פ"ד.

[3]. ראה עבודת הלוי "ענין ט"ו באב".

[4]. אליה רבה לשו"ע או"ח סתק"פ סק"י (נעתק בענף יוסף לעין יעקב כאן) ועוד. אך ראה בלקו"ש חי"ט עמ' 80 ואילך (לפי המבואר כאן – על פי המאמר שבהערה הקודמת – מיושבות הקושיות של הרבי על פירוש האליה רבה, שהרי תכלית היו"ט של חמשה עשר באב כו' היא לגלות את האחדות הפנימית של כל בנות ירושלים [וכדמודגש בכך שבנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו כו', והרמז: "כלי לבן שאולים" = תענוג = חיה ברבוע = "אין אשה אלא ליפי" – כל בנות ישראל נאות הן כו', כולן שייכות לגילוי עתיקא, תענוג, באמא (כמו שיתבאר), מצד החיה שבנפש, השם המקורי של חוה אם כל חי לפני החטא. "כלי לבן שאולים" רומז לשאול המלך – "בנות ישראל אל שאול בכינה וגו'", וכמו שיתבאר], וממילא, בפנימיות, כל בת אומרת את כל לשון המשנה כו'. ובאמת פירוש זה עולה בקנה אחד עם ביאור הרבי, ודוק היטב).

[5]. אך ראה בירושלמי ש"הנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה" – הירושלמי מיחד את ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", המיוחסות והיפיפיות, ודוק. וכך הוא מפרט את הרמוז בלשון המשנה: "הכאורות [מכוערות] היו אומרות אל תתן עיניך בנוי והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה" (קודם מובא בנוסח הירושלמי שלפנינו: "ומה היו אומרות שא נא עיניך בנוי...", י"ל שרומז ליפיפיות שאומרות "אין אשה אלא ליפי", ואילו ה"נאות", ע"ד "כלה נאה וחסודה", הן האומרות "אין אשה אלא לבנים", ועל כן היו אומרות "תן עיניך במשפחה", ודוק).

[6]. ראה הערה קודמת, שלפי הירושלמי הכאורות אומרות אל תתן עיניך בנוי.

[7]. ראה גם הערה *31 בלקו"ש חי"ט הנ"ל.

[8]. וראה גם לקו"ש חכ"ד עמ' 57 ואילך, ובפרט שם סעיף ה. הרבי מסביר שכל הבנות – "בנות ירושלם" – יורשות את המעלות שלהן מצד המשפחה (מה שכל בת היא בת שרה רבקה רחל ולאה כו'). והרמז: "בנות ירושלם" = חי פעמים חן = מחלה נעה חגלה מלכה תרצה, חמש בנות צלפחד (י"ל כנגד ארבע משפחות הבנות כאשר המשפחה הרביעית מתחלקת לשתים, לפי הגירסות של העין יעקב – בינוניות ועניות-מכוערות שלפי רבי ישמעאל אחת הן, ודוק), שיורשות את נחלת אביהן, ודוק.

[9]. "עקב ענוה יראה הוי'" = "אשת חיל מי ימצא". "עקב ענוה יראת הוי' עשר וכבוד וחיים" = ב"פ "שקר החן והבל היפי [אשה יראת הוי' היא תתהלל]".

[10]. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" = 1305 = "אשה כי תזריע וילדה זכר" = אשה (כאשר ה-א של אשה = 1000) = "דרך ארץ קדמה לתורה" וכו', כמבואר סוד מספר זה באריכות במ"א. וביחד עם יפיפיה = 1500, שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות וכו'. "היום ברכה" (יש עוד "היום ברכה" בתנ"ך – "ולתת עליכם היום ברכה", סוד נקמה = יפיפיה, כמו שיתבאר, וד"ל) = רפח (הערך הממוצע של כל אות = 36, 6 ברבוע כו') וכן הר"ת של "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" = רפח (הערך הממוצע של כל אות = 48) – ללמד שעיקר בירור רפח, סוד "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (על בירור זה לא נאמר שהסתיימה עבודה הבירורים [שהרי זה בירור המביא לידי יחוד חתן וכלה, עבודת היחודים, ודוק]. בחור בורר = 624 = כד פעמים הוי' ב"ה = ג פעמים יצחק = ד פעמים יוסף) הוא מכח הבנות היפיפיות, כל בנות ישראל נאות הן כו' ("חן אשה על בעלה" תמיד [כלומר שבכל מקרה על בעלה לדאוג לחן אשה, "ובלבד שתעטרונו בזהובים"]).

[11]. שרש הכבוד בחכמה, בחינת יחוס (כמו שיתבאר), כבוד עילאה (כבוד נאצל), כבוד נתיבות חכמה.

[12]. יש כאן: ענוה יראה עשר כבוד חיים = "ראה אנכי נתן לפניכם", ודוק.

[13]. תכשיט = נצח הוד יסוד מלכות, המוטבע שבנפש, בחינת ה"מועיל" (לעומת ה"טוב" וה"ערב"), והיינו דרגת עם.

[14]. הכל מתחיל מ"שמעי בת" = 822 = 6 פעמים 137, קבלה וכו' (בחינת בת), הערך הממוצע של כל אות.

[15]. "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" = 2072 = 37 (יחידה) פעמים 56 (יום, יהלום 7). יש בפסוק 9 תבות, התבה האמצעית "אזנך" = 78, ג פעמים הוי'. פנות הרבוע = 800. הס"ת = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי (הערך הממוצע של כל אות = 100, יפ"י). דלוג אותיות: 548 = 4 פעמים 137, קבלה וכו' (בחינת בת כנ"ל) = "עמך ובית"; 1524 = 12 פעמים 127, חיי שרה כו'.

[16]. "וראי" אותיות אויר – מעלת הראיה שלאחר השמיעה הפנימית היא מעלת האויר, "אוירו של משיח", לגבי אור, "אורו של משיח", אויראור י, גילוי נקודת העצם של היהודי, כמבואר בדא"ח. האויר מיחד את גלי הקול וגלי האור שעוברים דרכו, וד"ל.

[17]. עשירות בינוניות יפיפיות = 2116 = 46 ברבוע = 4 פעמים תענוג (23 ברבוע). עשירות בינוניות יפיפיות מיוחסות = 2646 = 6 צירופי אמת (אהיה ברבוע – "אהיה אשר אהיה") = 7 פעמים חשמל (זך במשולש).

[18]. "לקהל עמים" = 325, 25 במשולש = 13 פעמים 25 = 5 פעמים א-דני – סוד נערה (המתקת ה דינים על ידי ה אלפין של א-דני).

[19]. יש הרבה דוד (המקונן על שאול, ובכך מקיים "והחי יתן אל לבו", להמשיך את חיות המת לתוך החי) בפסוק זה: יש בו דוד תבות. ב-ד התבות האחרונות "עדי זהב על לבושכן" יש דוד אותיות. בכל הפסוק יש 56 = 4 פעמים דוד אותיות (נמצא שהיחס בין תבות לאותיות הוא היחס השלם של א:ד). בתוך הפסוק, "זהב" = דוד. "עדי" = 6 פעמים דוד, נמצא ש"עדי זהב" = ז (חצי דוד) פעמים דוד. "שני עם עדנים" = 46 (לוי) פעמים דוד. נמצא שכל התכשיטים, "שני עם עדנים... עדי זהב" = גן פעמים דוד. "שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן" = 1400 = 100 פעמים דוד = דוד פעמים מיכל (הקשר העצמי בין דוד לשאול!).

[20]. שאול ועוד ישראל (שמשון ועוד יעקב) = 878 = משיח במילוי: מם שין יוד חית, סוד "יתרון האור [מן החשך]" וכו', כמבואר סוד מספר זה במ"א.

[21]. וכן בסוד "האלף לך שלמה", סוד אלף נשים, וכמו שיתבאר.

[22]. והם הדורות: 1 5 6 8 10 12 = 42 = 6 פעמים 7 – הממוצע הוא דור השביעי, דורו של הלל (אמצע ה-יג)! והנה, מהסוף: 2 4 6 8 9 13 = 42, שוב 6 פעמים 7 וכו'! וכן, כל מספר ברבוע – 1 5 6 8 10 12 בר"פ = 370, שע נהורין של שמע (ה"שער" של שמע), וכן 2 4 6 8 9 13 בר"פ = 370! ידוע שחוש האיזון הוא באזנים, בשמיעה, ואין סימן מובהק של איזון יותר מהנ"ל.

[23]. בסיס הסדרה הרבועית המתחילה "והיה עקב תשמעון" = 548 = 4 פעמים 137, קבלה וכו'.

[24]. נמצא שלענין סיהרא באשלמותא יב חדשי השנה מתחלקים ל: 1 2 9 – אב, ניסן-תשרי, שאר חדשי השנה (וראה במאמר של הרבי דלהלן בענין חלוקה זו של יום הט"ו של החדש בעבודה). בר"פ 1 2 9 = אלהים (ראה לקמן בסוד אלהים ימים מל"ג בעמר עד חמשה עשר באב), ובמשולש פרטי 1 2 9 = 49 = 7 ברבוע (ימי ספירת העמר). המשך הסדרה (בסיס 6) עד 7 מקומות (כל השביעין חביבין): 1 2 9 22 41 66 97 (השביעי, החביב = מהיטבאל, אשת עולם התיקון) = רחל (דוד פעמים טוב; הערך הממוצע של 7 המספרים = 34 = 1 2 9 22, ארבעת המספרים הראשונים של הסדרה), שרש הסיהרא באשלמותא, כנסת ישראל במילואה.

[25]. נמצא ששלמה במספר רגיל (375) ושלמה במספר קטן (15) = יה פעמים הוי' (390, שמים-שמן) – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". ואם נוסיף שלמה במספר סדורי (51) יעלו שלשת ה"שלמה" (חזקה של סיהרא באשלמותא) 441 = 21 (אהיה) ברבוע = אמת (קשר בין שלמה למשה – "משה אמת ותורתו אמת").

[26]. גם בניסן לאחר יום טוב ראשון של פסח אומרים רק חצי הלל כו', וגם בתשרי פרי החג פוחתים והולכים, ודוק.

[27]. לפי סדר זה יש יב דורות של תנאים: שמעון אנטיגנוס יוסי יהושע שמעון שמעיה הלל יוחנן אליעזר עקיבא שמעון יהודה = 3209, וכאשר מוסיפים את הכולל (סוד ה-יג כנודע) אזי 3210 = "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה"! לפי שני הסדרים הכל מתחיל משמעון ושמעון סמוך ליהודה בסוף = שמעון יהודה = מלכות (אל במשולש) כנודע.

[28]. סדור עם דא"ח שער הל"ג בעומר (שז, א ואילך)

[29]. לקוטי לוי יצחק אגרות קדש עמ' רמט ואילך.

[30]. השם הקדוש של ספירת ההוד בקבלה הוא אלהים צבאות = הוד פעמים הוי' אחד, ודוק. בהכאה פרטית, אלהים צבאות = הוד פעמים תפארת (לוי במשולש), וכמבואר במ"א שההוד משקף את התפארת (היינו שההוד הוא האור חוזר של התפארת), כאשר הוד תפארת = 1096 = "אשה משכלת" = ח פעמים 137, קבלה כו' (הערך הממוצע של כל אות ב"אשה משכלת"). במספר סדורי, אלהים צבאות = 90 = ו צירופי הוד.

[31]. ם סתומה = 600 ויחד עם בכיה (יחידה) = 637, 13 פעמים 7 ברבוע = "יראת הוי'" ("אשה יראת הוי' היא תתהלל" "עקב ענוה יראת הוי'").

[32]. ראה חתן עם הכלה ביאור ג.

[33]. "כבוד מלכותך" = 548 = 4 פעמים 137, קבלה כנ"ל (בחינת הוד). יש בביטוי 10 אותיות, משולש ד, המתחלקות באופן טבעי: כבוד-מלך-ות-ך. האות ל של מלך נצבת באמצע המשולש, ל = הוד הוד (הוד שבהוד), סוד ל מעלות בהן נקנית המלכות, סוד יהודה מלשון הוד. שאר האותיות = 518 = 14 (דוד) פעמים 37, בכיה-יחידה. ג הפנות והנקודה האמצעית = דע (ב"פ בכיה-יחידה) ושאר האותיות = דעת, ודוק. ועוד, הערך הממוצע של ו אותיות "מלכותך" = אלהים.

[34]. מצרים ערב רב אלף נשים = 1365 = הוד (משולש ה) פעמים אמן (משולש יג). והוא עולה אהיה (אמא עילאה, בינה) פעמים א-דני (אמא תתאה, מלכות, כאשר ספירת ההוד מחברת אותן בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" ו"איהי בהוד"). הר"ת = חוה ברבוע. הרוס"ת = הוד פעמים יהודי, האמ"ת = הוד פעמים יום (הערך הממוצע של ז אותיות האמ"ת = ח פעמים הוד = משולש הוד). על כל אחד מהנסיונות הנ"ל להביא משיח נאמר "הודי נהפך [הודי נהפך = הוא פעמים הוד (השרש הפך = ז פעמים הוד), חלק המילוי = אלהים צבאות, שם ההוד = הוד פעמים הוי' אחד כנ"ל, גם מילוי המילוי מתחלק ב-הוד, ודוק] עלי למשחית" (לעיל ראינו ששלמה = יה פעמים יהי, היינו הוד פעמים הודי, וד"ל). 1365 הנ"ל יחד עם יוסף הצדיק משה רבינו שלמה המלך = 2813, 38 בהשראה. חוץ מ"המלך" = 2718, ברכת כהנים (מלך = ו צירופי הוד).

[35]. והוא עולה ג פעמים שם א-דני, שם המלכות (האשה), וכן עולה יה ("אבא יסד ברתא") פעמים אחד-אהבה, וכן נ במספר קדמי (כל דוד האותיות מ-א עד נ), בסוד "לפני שמש ינון שמו", וד"ל.

[36]. הוד מנחם אב = יוסף.

[37]. "בכו תבכה בלילה" = חוה פעמים בכו. "בכו תבכה" ר"ת בת – "שמעי בת וראי" "בת תחלה סימן יפה לבנים".

[38]. ד"ה "לא היו ימים טובים" ה'תשל"ה (הוגה ויצא בקונטרס לקראת ט"ו באב ה'תשמ"ט).

[39]. ששת הטעמים הם כנגד הו"ק: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" – חסד; "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" – גבורה. "יום שכלו בו מתי מדבר" – תפארת; "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו" – נצח; "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" – הוד; "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה... יום תבר מגל" – יסוד. לאחר ששת הטעמים ממשיכה הגמרא: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף... תקבריה אמיה" והיינו כנגד המלכות, עצם ענינו של חמשה עשר באב, סיהרא באשלמותא דחדש אב (בדרגה של "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו'" כנ"ל), כמו שמסביר הרבי. קודם הביאה הגמרא שני טעמים לשמחת יום הכפורים: "משום דאית ביה סליחה ומחילה" – כתר; "יום שניתנו בו לוחות האחרונות" – חו"ב.

[40]. שיעור חמשה עשר באב נ"ו (ובפרצוף השלם הוקבלו טעמי הגמרא באופן אחר מאשר בהערה הקודמת).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com