חיפוש בתוכן האתר

אור ל־ה׳ מנחם־אב ע"ג – גבעת שמואל סוד ההלכה התוועדות בהענקת "פרס היצירה היהודית" לרב אליעזר שי׳ מלמד על ספרי פניני הלכה הדפסה דוא

אור ל־ה׳ מנחם־אב ע"ג – גבעת שמואל

 סוד ההלכה

התוועדות בהענקת "פרס היצירה היהודית" לרב אליעזר שי׳ מלמד על ספרי פניני הלכה

2.              א. סוד ההלכה אצל האר"י – "הריעו להוי׳ כל הארץ"

3.               מ"הריעו להוי' כל הארץ" ל"השתחוו להוי' בהדרת קדש" – מבטול היש בהלכה לבטול במציאות בקבלה

הנושא הערב הוא הלכה. כידוע האר"י אהב מאד רמזים וגימטריאות, וגם המארח שלנו הערב – הרב יניב שליט"א – אוהב גימטריאות, אז ננסה לערב בתוך הדברים הרבה חכמת המספר (כשיהיה לוח יראו עליו את הדברים).

את סוד ההלכה, הענין הפנימי של ההלכה, האר"י מסמיך על הפסוק בתחלת פרק ק בתהלים – "מזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ". הוא אומר ש"הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה. את פרק ק אומרים בימות החול, כל יום בבקר, אחרי "ברוך שאמר". לעומת זאת בשבת קדש אי אפשר להביא קרבן תודה ולא אומרים "מזמור לתודה". בתחלת השבת – בקבלת שבת – אומרים פרק כט, שם כתוב "השתחוו להוי' בהדרת קדש", ר"ת קבלה (למפרע)[1].

בששת ימי החול אומרים "הריעו להוי' כל הארץ" ובשבת "השתחוו להוי' בהדרת קדש", וכן כתוב שהאריז"ל עצמו למד כל סוגיא שש פעמים בדרך הנגלה, שש פנים הלכה כנגד ימות החול, ובפעם השביעית למד את הממד הפנימי, הקבלה, כנגד שבת קדש[2]. זאת אומרת שההלכה במיוחד מתקנת את ימי המעשה, וכאשר מתקנים את ימי המעשה בסוף מגיעים לשבת קדש – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – ואז זוכים לגילוי האור הפנימי שטמון בהלכה[3]. הכל טמון בהלכה. צריך לעבוד קשה, "יגעתי ומצאתי תאמין", ואז זוכים לגילוי האור הפנימי שטמון בהלכה, "השתחוו להוי' בהדרת קדש". כמובן "השתחוו להוי' בהדרת קדש" אומר התבטלות. הגילוי בשבת הוא תוך כדי השתחויה. בחול צריך להכניע את היש. ההבדל בין חול לשבת, שעבודת החול היא "בטול היש" ובשבת – בזכות "בטול היש" של החול – מגיעים ל"בטול במציאות", לגמרי אין, "אַיִן מזל לישראל" כדרשת הבעל שם טוב. יגיעת בטול היש רמוזה ב"הריעו להוי' כל הארץ"[4].

4.               "אין עומדין להתפלל אלא מתוך..."

יש כמה פירושים ב"הריעו", תיכף נאמר, והראשון לפי סדר עבודת האדם הוא "הריעו" לשון שבירה – צריך לשבור את "כל הארץ", כל הארציות, החומריות. צריך להכניע הכל לכבוד השי"ת. זה על דרך שכתוב בתחלת פרק חמישי (הפרק המשיחי) במסכת ברכות "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". רש"י מפרש "כובד ראש" – "הכנעה". לפעמים מוסיפים בחסידות – "הכנעה ושפלות". יש שם בגמרא עוד שתי ברייתות. ברייתא אחת אומרת ש"אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" – זו כבר הלכה. הברייתא השניה אומרת "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" – כתוב שם "שמחה של מצוה", אבל נראה שרש"י גורס רק "שמחה". תוספות מביא שם שגרסת הירושלמי היא "דבר הלכה" (ולא "הלכה פסוקה"). הדיוק בגרסאות נוגע כמובן לגימטריא. בכל אופן, המשנה מוסכמת בכל הנוסחאות – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "הכנעה", והיינו ה"הריעו" לשון שבירה (תחלת ההלכה של "הריעו להוי' כל הארץ"). כתוב שם בגמרא שרבנן עשו כמו המשנה ואילו רב אשי, חותם הש"ס, עשה כמו הברייתא הראשונה – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" (או "דבר הלכה" לפי הירושלמי).

5.               שלשת פירושי "הריעו" – שבירה, רעות, שמחה

הפירוש הראשון שאמרנו הוא "הריעו" לשון שבירה. יש עוד שני פירושים: אחרי תקיעת שופר בראש השנה אנחנו אומרים את הפסוק בתהלים "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". רוב המפרשים מסבירים ששם תרועה היא לשון ריצוי – כמו "תרועת מלך בו", ריצוי ורעות, כמו "ואהבת לרעך כמוך" – לרצות את ה'. גם כאן יש פירוש ב"הריעו להוי' כל הארץ" ש"כל הארץ" היינו אנחנו, "ארץ חפץ" של הקב"ה, ואנחנו צריכים לרצות את ה'. איך מרצים את ה'? יש הלכה פסוקה "מצות היום בשופר" – מצוה להריע, "יום תרועה" – ועל ידי המלכויות והזכרונות והשופרות שלנו אנחנו מרצים את הקב"ה. לפי נוסח המחזור, "אפתנו בשופר", אנחנו גם מפתים אותו בשופר. אנחנו יודעים לרצות אותו, לפתות אותו כביכול, ולכן נאמר עלינו "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". יש את הפירוש הכי פשוט – דווקא הפירוש השלישי הוא הפשט ממש ב"הריעו להוי' כל הארץ", והוא מתאים להמשך בפסוק הבא, "עבדו את הוי' בשמחה". ברוב המקומות בתנ"ך להריע פירושו לשמוח – לא שברים-תרועה, יללה-יבבה, אלא שמחה, ובפרט השמחה בהמלכת המלך. כשהעם ממליך מלך, מקבל עליו עול מלכות שמים, הוא מריע בשמחה עצומה.

6.               "הלכה פסוקה" מתוכה עומדים להתפלל: אהבת ישראל וצדקה

אם יש הלכה אחת מתוכה צריך לעמוד בתפלה[5], אומר האריז"ל – שהיום ההילולא שלו – שצריך לעמוד בתפלה מתוך הלכה שהיא כללות כל התורה, "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". זה מתאים לתקופה הזו, לפני תשעה באב, שמתאבלים על החורבן. חורבן הבית הוא בגלל שנאת חנם והבית עתיד להבנות בב"א בזכות אהבת חנם. זו בדיוק ההלכה הפסוקה, ב-ה הידיעה, מתוכה צריך לעמוד לתפלה. זה ממש "הריעו" מלשון רעות, "ואהבת לרעך כמוך".

כתוב גם שלפני התפלה רבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני ואז מתפלל – "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" ("דכתיב אני בצדק אחזה פניך"). היה עושה צדקה, כמו הפסוק שמסיים את הפטרת פרשת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". הביטוי המעשי של אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", הוא להיטיב, להשפיע, לתת צדקה. כתוב בירושלמי, ומובא ומוסבר באריכות בתניא, שצדקה היא המצוה הכללית. העמידה מתוך דבר הלכה כוללת גם לימוד ועוד יותר מכך קיום המצוה-הצדקה בפועל. מי שנותן צדקה לעני לפני שמתפלל עומד להתפלל מתוך דבר הלכה. ידוע שהלכה לשון הליכה – "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". אנחנו מתקדמים בזכות ההלכות, "'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". יש לעמוד בתפלה מתוך קיום ההלכה – לא רק התבוננות בהלכה – לאחר קבלה בלב של "ואהבת לרעך כמוך". אז התפלה מתקבלת.

7.               שלש הכנות לתפלה כנגד שלשת פירושי "הריעו" – הכנעה-הבדלה-המתקה

לפי זה, ההתחלה של פרק חמישי במסכת ברכות היא ממש כנגד שלשת הפירושים של "הריעו להוי' כל הארץ". המבנה של הכנעה-הלכה-שמחה הוא גם הסדר הידוע של הבעל שם טוב, לפיו כל תיקון אמתי מורכב משלשה שלבים – הכנעה-הבדלה-המתקה. באריז"ל עצמו זה סוד החשמל, יש חש-הכנעה ומל-דבור – צריך להמתיק את הדינים מכח ה"פתח פיך ויאירו דבריך". בין ההכנעה להמתקה צריך להיות עוד "מל", מלשון מילה-כריתה-הבדלה, והוא קיום מצוה בפועל.

עיקר המצוה הכללית היא "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאמר הלל הזקן היא "כל התורה כולה על רגל אחת" ו"אידך פירושא היא זיל גמור". ההלכה היא "ואהבת לרעך כמוך" ומתוך כך מגיעים לשמחה רבה ועצומה. הפסוק הוא ב"מזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ"[6] – ההלכה באה מתוך רגש של הודיה. יש בהתחלה תודה וגם בהמשך הפסוק יש שוב תודה ("מזמור לתודה" ואחר כך "בואו שעריו בתודה" ו"הודו לו"), ואחרי ההודיה יש שמחה. לפי האריז"ל השמחה היא באמא ותודה היא ספירת ההוד. כתוב, כלל גדול שהאר"י מסביר, שהשמחה מתפשט עד הוד – "בינה עד הוד אתפשטת". הכל בא מרגש הודיה לה' – קרבן תודה הוא גם היחיד שנשאר נצחי.

שלש העצות הן הכנעה – "כובד ראש"; הבדלה – הלכה פסוקה, קיום מצוה; שמחה היינו המתקה. הפשט הוא השמחה, כמו שכתוב "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה". [יש פירוש ש"הריעו להוי' כל הארץ" היינו דינים, לא?]. זה שייך ל"הריעו" לשון שבירה (אבל יש בזה גם כח של המתקת הדינים). לסיכום:

הכנעה

"אין עומדין להתפלל
אלא מתוך כובד ראש"

"הריעו" לשון שבירה

הבדלה

"אין עומדין להתפלל
אלא מתוך דבר הלכה"

"הריעו" לשון ריעות (הלכת "ואהבת לרעך" וצדקה)

המתקה

"אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה"

"הריעו" לשון שמחה

8.              ב. מאמרי רבי חייא בר אמי משמיה דעולא

9.               שלשה מאמרי רבי חייא בר אמי משמיה דעולא בתחלת מסכת ברכות

בתחלת מסכת ברכות, דף ח, הגמרא קודם מביאה את הפסוק "אֹהב הוי' שערי ציון מכל משכנות יעקב" ומפרשת שה' אוהב את השערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי המדרשות ובתי הכנסיות. מאמר חז"ל מובהק שמדגיש את יוקר ההלכה דווקא. בהמשך לכך הגמרא מביאה מאמר של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא. הוא אומר על כך ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". מאמר חז"ל זה מדגיש את ענין ההלכה, שהיא במקום בית המקדש, בהיותה "מקדש מעט" (שעל כן ממאמר זה למדו חכמים להתפלל לה', כבמקדש, באותו מקום שבו לומדים תורה) – בארבע אמות של הלכה יש את השראת השכינה, כמו שהיה במקדש וכמו שיהיה במקדש שיבנה בב"א (כמובן, מתאים לזמן שלנו היום) בזכות הד' אמות של הלכה (ד' אמות המיוסדות על הלכת אהבת ישראל, אהבת חנם, וצדקה כנ"ל). יש שם שלשה מאמרים של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, אחד אחרי השני, שזה הראשון בהם. נאמר את שלשתם. הראשון – "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". השני – "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". השלישי – "לעולם ידור אדם במקום רבו".

10.         אלף אורות

נתחיל עם הגימטריא של בעל המאמרים האלה: רבי חייא בר אמי משמיה דעולא = 1000, בסוד אלף אורות שנתנו למשה מסיני, נלקחו ממנו עם חטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת (ועליהם נאמר בתפלת שבת "ישמח משה במתנת חלקו"). על המספר הזה, אלף, יש כמה דברים חשובים שכתובים. קודם כל, כתוב ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני", ו-תלמיד ותיק עולה 1000. דורשי רשומות אמרו ש-1000 עולה רבי ישראל בעל שם טוב – הוא ה"תלמיד ותיק" שכל מה שהוא עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. יש עוד כמה דברים חשובים. נאמר עוד רמז מפורסם שכתוב: משה קבל את האלף אורות, ובעל מגלה עמוקות אומר שהוא ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל – הוא כולל את שניהם, "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (כמו שמובא בגמרא על המחלוקת שלהם) – וגם "מחלוקת שמאי הלל" עולה 1000. אלו אלף האורות שנתנו למשה, ונלקחו, וחוזרים אליו בכל שבת (בזמן של "השתחוו להוי' בהדרת קדש"). בכל אופן, מבין ה"מאן דאמר" בש"ס הסוד של ה-1000 הזה הוא לא זוג רגיל. בכל הש"ס הוא מופיע סה"כ שש פעמים – שלש פעמים בתחלת ברכות[7], פעמיים בשבת ועוד פעם בסנהדרין. תמיד מובא אותו דבר – "רבי חייא בר אמי משמיה דעולא", בגימטריא 1000. השלש פעמים בברכות הן אגדתא (שגם בהן נפק"מ למעשה, ובפרט "לעולם ידור אדם במקום רבו" היא הלכה למעשה), ושלש הפעמים האחרות – שבת וסנהדרין – הן הלכתא, שמעתא, דינים. שוב, סה"כ שש פעמים בש"ס "רבי חייא בר אמי משמיה דעולא", בגימטריא 1000 (לגבי המספר 6000, 6 פעמים 1000, ראה לקמן).

11.         "ארבע אמות של הלכה" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

שוב, הדבר הראשון שאומר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא הוא "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". אם כן, אפשר לחשוב שעל האדם להסגר בארבע אמות הללו. איך האריז"ל מפרש? הוא אומר שארבע האמות הן התבוננות בארבע אותיות שם הוי', כמו שהפסוק אומר "שויתי הוי' לנגדי תמיד". אם רוצים לדעת מה ההלכה הראשונה אדם רוצה לעמוד בתפלה מתוך דבר הלכה, הלכה פסוקה, אז הוא פותח שו"ע ורואה שההלכה הראשונה ברמ"א היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לפי זה, כל ההלכה "הלכה למעשה" (השו"ע) פותחת עם כך שהאדם צריך להכנס ל-ד אמות של הלכה ולא לצאת מהן אף פעם "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ללכת עם ה' לפניו, "נכח פני ה'" כל הזמן[8].

12.         "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים"

אפשר לחשוב שההוראה כאן היא שעל האדם להיות סגור בבית המדרש, לא לצאת אף פעם. לכן בא המאמר השני שלו. אחרי שהוא אומר ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" – כלומר, רק אותן ארבע אמות – הוא מיד אומר "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". על ירא שמים כתוב "אשרי איש ירא את הוי'" ואילו – באותו פרק בתהלים – כתוב על הנהנה מיגיע כפיו "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". על ירא שמים כתוב רק "אשרי", והגמרא אומרת שהיינו בעולם הזה, אבל על הנהנה מיגיע כפיו כתוב "אשריך וטוב לך", "'אשריך' בעולם הזה 'וטוב לך' לעולם הבא". איך מסבירים את "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים"? כל המפרשים מסבירים שלא לחשוב ח"ו שמי שנהנה מיגיעו אינו ירא שמים. הוא ודאי גם ירא שמים, אבל יש לו תוספת שהוא לא נהנה מהזולת, לא נזקק לקבל מהצבור או ממאן-דהו, והוא נהנה ומתפרנס בכבוד מיגיעו של עצמו.

13.         מעלת בירור המציאות באהבה ושמחה על ההסתגרות מתוך יראה

איך זה מוסבר בחסידות? מוסבר שיש נשמות מקו שמאל – יראה היא שמאל. מי ששרש נשמתו בשמאל, ביראה, באמת נוטה בטבעו להסתגרות – להסתגר בקדושה, לא לצאת החוצה. אבל מי ששייך לקו ימין, שהוא החסיד האמתי – חסד הוא ימין – לא פוחד מהחוץ. זה הווארט בחסידות. עוד פעם, יש אחד שבאמת פוחד מהעולם הגדול, לכן הוא צריך – מתוך שמרנות רבה – להסגר בתוך ד' אמות של תורה ותו לא, לא לראות את החוץ. אבל יש חסיד, שהוא נקרא "נהנה מיגיעו", שלא פוחד לצאת החוצה. דווקא בזכות זה הוא עושה את הבירורים – זה גם קיום "הריעו להוי' כל הארץ" – מברר את הניצוצות הקדושים שיש בחוץ, שלשם כך ירדה נשמתו לעולם הזה. הוא מקיים את השליחות שלו באהבה. מאד משמעותי שהמאמר הראשון כאן הוא ד' אמות של הלכה, אבל מיד המאמר השני הוא – אל תפחד. גם ב"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – החידוש הוא לא רק בית המדרש אלא "אמצאך בחוץ" (כפסוק בשה"ש), החידוש למצוא את ה' בחוץ, "אשקך וגו'", שם מתחולל יחוד הנשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו".

בכל אופן, זה המאמר השני שלו – "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שוב, הפירוש הוא שגדול מי שעובד את ה' באהבה ובשמחה, ובכך יוצא החוצה דווקא, יותר ממי שסגור ומשתמר רק בין כתלי בית המדרש. [למה כפים?]. מוסבר בחסידות שתהיה יגיעת כפים דווקא ולא יגיעת המח, אלא שהמח, המחשבה, תהיה מונחת באלקות, ב"שויתי הוי' לנגדי תמיד" כנ"ל. ועוד יש להעיר שבמאמרו של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא הוא לא מביא את המלה כפים (כמו שנאמר בפסוק "יגיע כפיך כי תאכל") אלא "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". צריך להתייגע – להתייגע לברר את המציאות בחוץ. יגיעה זו כוללת יגיעת כפים הבאות במגע ממש עם העולם הגשמי וכן יגיעת המח ב"שויתי הוי' לנגדי תמיד" (תוך כדי יגיעת הכפים בגשמיות, היינו חדירת הרוחניות והאלקות בגשמיות ממש).

14.         האיזון במאמר השלישי – "לעולם ידור אדם במקום רבו"

הדבר השלישי שהוא אומר: בכל אופן, כדאי לך מאד לגור ליד רבך – "לעולם ידור אדם במקום רבו". שואלת הגמרא, הרי במקום אחר כתוב בדיוק ההיפך, שלא טוב שאדם יגור במקום רבו. עונה הגמרא – "הא דכייף ליה והא דלא כייף ליה". אם התלמיד בטל כדבעי לרבו, כפוף אליו כמו שצריך, טוב שיגור לידו. אבל אם הוא לא כפוף, ויכול להגיע חלילה להורות הלכה בפני רבו – ואפילו לא כרבו – מוטב לו שלא יגור ליד רבו. לכתחילה רצוי שכן יהיה כייף ואז ידור ליד רבו. הדוגמה של הגמרא היא משלמה המלך – כל זמן ששמעי בן גרא[9] היה קיים (והוא היה הרבי שלו) שלמה לא נשא את בת פרעה, וברגע שרבו נפטר הוא התחיל להתדרדר ונשא את בת פרעה (שבאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב. נמצא שיש כאן "נעוץ סופן בתחלתן", "לעולם ידור וכו'" ב"מיום שחרב בית המקדש וכו'", ללמד שלדור במקום רבו, כאשר התלמיד כפוף לרבו כדבעי, גורם להשראת השכינה בישראל כבזמן שבית המקדש קיים. הרי שהדירה במקום רבו מביאה לידי התעצמות עם ארבע אמות של הלכה המביאה לידי בנין בית המקדש השלישי והנצחי במהרה בימינו אמן).

אפשר לומר שזה ממתיק, מחזיר קצת את המאמר השני לאמצע. המאמר הראשון הוא "ארבע אמות של הלכה", המאמר השני הוא להנות מיגיעו, לא לפחד מן המציאות, אדרבא – באהבה לברר את המציאות. הדבר השלישי – תהיה ליד הרבי שלך, תהיה כפוף לרבי שלך, תהיה לידו, תלמד ממנו, הוא גם ישמור עליך שלא תתחתן עם בת פרעה (שלא תכניס תרבות זרה לתוך ביתך). שוב, אלה שלשת המאמרים של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא בתחלת מסכת ברכות.

15.       ג. רבועי "ארבע אמות [מרובעות] של הלכה"

16.         "וארבעה לא ידעתים" – ארבע אמות וארבע אמהות

יש הרבה מאמרים ודינים בחז"ל של ארבע אמות. מכל ביטויי ה"ארבע אמות" שיש בגמרא, זו הפעם הראשונה – "ארבע אמות של הלכה", ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". כמו שנסביר בהמשך, ארבע אמות נשמע מאד קרוב ל"ארבע מי יודע? ארבע אני יודע – ארבע אמהות". יש אמה, שהיא מדת אורך, ויש גם אמה עבריה. הניקוד אחרת, אַמּה (מדת אורך) ואָמָה (שפחה), אבל אצל בת פרעה דורשים שוה ב"ותשלח את אמתה" (ראה רש"י שהפשט הוא אמה לשון שפחה אך הדרוש הוא אמה לשון יד, "שנשתרבבה אמתה אמות הרבה", היינו אמה שוחקת מאד, ראה להלן).

אמרנו זאת, כי כמו שנסביר – גם בשם האריז"ל – לימוד ההלכה הוא תיקון האשה, תיקון חוה. מי שמתקנות את חוה הן האמהות. יש שלשה אבות וארבע אמהות. בפסוק אחד במשלי אומר שלמה המלך, החכם מכל אדם, "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה [כתיב וארבע] לא ידעתים". כתוב ששרש הארבעה, האמהות, יותר גבוה מהשלשה, האבות. שרש האבות הוא בהפלאה – יש דבר שמופלא ממני, "במופלא ממך אל תדרוש", "שלשה המה נפלאו ממני" – אבל יש "ארבעה לא ידעתים" כלל וכלל. בלשון האריז"ל ה"לא ידעתים" כלל וכלל היינו רישא דלא ידע ולא אתידע. יש ארבע ספירות שם, כחב"ד דעתיק – לשונות של קבלה – שכנגדם מפורט בהמשך בפסוק: "דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" (כנגד כחב"ד דעתיק לפי הסדר בפסוק). בכל אופן, כאן הביטוי הראשון של "ארבע אמות" – שהן גם מקומו של אדם[10], דבר שנמצא בהלכות שבת, הלכות סוכה וכו'. האריז"ל אומר שה-ד אמות הן כנגד ד אותיות שם הוי'.

17.         חבת הרבועים – התכללות (החל מ"שתים שהן ארבע")

כעת נכנסים לחכמת החשבון: קראנו לפני כמה שבועות בברכות בלעם – שה' באהבתו הפך את קללותיו לברכות – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל". יש סגולה מיוחדת של רבוע. המיוחד בארבע שהוא "שתים שהן ארבע"[11] – הוא הרבוע הראשון הנכר במספרים. גם אחד הוא רבוע, אבל לא ניכר כרבוע – זה לא חדוש. הרבוע הראשון הניכר הוא ארבע. מה המשמעות של ריבוע? התכללות. הביטוי השכיח בחז"ל "שתים שהן ארבע" הוא ביטוי של התכללות. המקור הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[12] – איך ה' צר את עולמו? לוקח י-ה (2 אותיות) ועושה מהם י-ה-ו-ה (4 אותיות, התכללות של ה-2) – שלמות, שם העצם, שם המפורש. לפי זה, אנחנו עכשיו נראה שיש ריבוי מופלג של רבוע, דברים מאד יפהפיים, בהקשר למושג הלכה, באותו חלק פסוק שאמרנו שממנו האריז"ל לומד את יסוד ההלכה – "הריעו להוי' כל הארץ". נתבונן במלים האלה.

18.         ארבע על ארבע אמות של הלכה ב"הריעו להוי' כל הארץ"

את כל מה שנעשה כעת, כדי להמחיש טוב, צריך לראות כתוב – אחרת זה בורח. כמובן ש"הריעו להוי' כל הארץ", ר"ת הלכה, כולל ארבע תיבות. לא מחויב שבמלה הלכה – במושג "ארבע אמות של הלכה" – תהיינה ארבע אותיות, אבל ככה זה. יש ארבע אותיות הלכה וארבע תיבות "הריעו להוי' כל הארץ". כמה אותיות יש בביטוי? 16 אותיות – 4 ברבוע. מה הכוונה ארבע אמות שהן מקומו של אדם או ארבע אמות של הלכה? מה הפשט? רק ארבע? לא, ארבע על ארבע. כשאומרים ארבע אמות הכוונה ל-16 אמות מרובעות – זה הפשט, כמו שנסביר עוד יותר בהמשך. רואים קודם כל משהו פשוט – לא הסתברות אפסית, אבל כבר משהו יפה – שהמלים של האריז"ל, "הריעו להוי' כל הארץ", הן 4 מילים ו-16 אותיות. אז אפשר לצייר זאת בצורה המתבקשת, כמו שעושים תמיד כשמנתחים מספר אותיות בתורה:

ה ר י ע

ו ל י ה

ו ה כ ל

ה א ר ץ

מתבוננים על הפנות וגם על הרבוע הפנימי, ה'לב' של הרבוע (כמו "אניה בלב ים", מה"ארבעה לא ידעתים"). הפנות כאן הן "העצה" – "גדֹל העצה[13] ורב העליליה". יש מפרשים שהעצה היינו התכנית הכללית של הבריאה – ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", שכל העולם יהיה "ארבע אמות של הלכה" – ואילו "ורב העליליה"[14] היינו השגחה פרטית על כל יצור ויצור, עד הפרט האחרון (מיסודי תורת מורנו הבעל שם טוב). מה יש בפנים? המלה היכל (סוד שם א-דני – "הוי' בהיכל קדשו"), או – יותר שייך לעניננו – יהלך, "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". קשור להלכה העיקרית של לעשות צדקה[15]. בסיום התניא הוא דורש דווקא את הפסוק הזה, "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". יש עוד כמה פעמים בתנ"ך "יהלך". זה עוד לא משהו מפתיע לגמרי, רק להתחיל להתרגל, להתאמן – אימון איך מתבוננים בצורת אותיות כגון דא.

19.         שלשת פסוקי "הריעו ל... כל הארץ"

השאלה נשאלת, האם יש עוד פעם בתנ"ך "הריעו להוי' כל הארץ"? כן, שני פרקים קודם. הפסוק שהאריז"ל לומד ממנו הוא הפסוק הראשון של פרק ק (כבר יפה י ברבוע). רבי נחמן אומר שזה פרק שמסוגל למקשה לילד סגולה ללידה קלה לומר את הפרק הזה. כנראה שגם לימוד הלכה, ד' אמות של הלכה, הוא סגולה ללידה קלה. זה חשוב במיוחד לכל אשה, שגם עליה ללמוד הרבה הלכה את כל ההלכות ששייכות לה וגם קבלה, כל הכוונות הפנימיות שגם שייכות לה, כידוע שחסידות שייכת לנשים בדיוק כמו לגברים, וגם הלכה. בכל אופן, זה פרק עם הרבה סגולות, כמו שנראה. סגולה אחת היא ללידה קלה. שני פרקים קודם, בפרק צ"ח, גם כתוב "הריעו להוי' כל הארץ פצחו ורננו וזמרו". שם ממש רואים שזו שמחה רבה ומופלגה ה"הריעו להוי' כל הארץ" ממשיך "פצחו ורננו וזמרו". גם בפרק ק' כתוב בהמשך רננה "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה". עוד קודם, בפרק ס"ו, הפסוק הראשון הוא (לא "הריעו להוי' כל הארץ" אלא) "הריעו לאלהים כל הארץ". אם כן, יש בתהלים ובכל התנ"ך ג"פ אותו ביטוי, רק שהראשון הוא "הריעו לאלהים" ואז פעמיים "הריעו להוי'". זה כבר אותו מבנה שדברנו קודם "הריעו לאלהים" יותר דין, שבירה והכנעה, ואילו "הריעו להוי' כל הארץ" היינו מל-מל שאחרי ה-חש.

20.         רבוע שלשת הביטויים

בכל אופן, מה הרווחנו מזה לפי חכמת החשבון? אמרנו שאם יש פעם אחת "הריעו להוי' כל הארץ" יש רבוע של אותיות – 16, 4 ברבוע. אבל יש לנו סה"כ ג"פ – "הריעו לאלהים כל הארץ" (17 אותיות, אלקים אות יותר מהוי') ופעמיים "הריעו להוי' כל הארץ". לדרכנו, דרך המספר, למה התורה רוצה לכתוב ככה? למה דוד המלך אומר פעם אחת "הריעו לאלהים כל הארץ" ופעמיים "הריעו להוי' כל הארץ"? מה הוא מרויח מספרית? שכעת בכל המבנה יחד יש מט אותיות – גם רבוע, ז ברבוע. אם כן אפשר לעשות גם רבוע:

ה ר י ע ו ל א

ל ה י ם כ ל ה

א ר ץ ה ר י ע

ו ל י ה ו ה כ

ל ה א ר ץ ה ר

י ע ו ל י ה ו

ה כ ל ה א ר ץ

כל הביטויים הם ר"ת הלכה – יש פה שלש הלכות, שלש פעמים הלכה. הערך הממוצע של שלשת הביטויים עולה תשובה. תופעה יפה ברבוע הנ"ל הוא שכל ביטוי מסתיים ב-ץ (של "הארץ") הנמצאת באלכסון של הרבוע (בדילוג שוה של 16-16 אותיות, 4 ברבוע) כאשר שאר אותיות האלכסון הן הה-צ מתחלפות באתב"ש (בסוד ה באב, יום ה-חי, צ במספר סדורי, מתחלת בין המצרים ויום ה-ה מהסוף, וכן יום ה-ה של חדש אב)[16].

21.         רביעית מושגים מובהקים בפרק ק – "בשמחה... ברננה... בתודה... בתהלה"

נתקדם הלאה: נחזור לפרק שלנו, פרק ק, ונשאל – האם יש איזה רמז בתוך הפרק, כשקוראים את כולו, שיש כאן ארבעה דברים (איזו רביעיה בתוך הפרק)? אם יש רביעיה מפורשת בתוך הפרק נאמר שאולי דוד המלך רומז בה לארבע אמות של הלכה: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַהוי' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת הוי' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי הוי' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב הוי' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ". כל מי ששם לב רואה שיש כאן מבנה פשוט של "שתים שהן ארבע", אותו לשון – הפסוק השני והרביעי (גם שנים שהם ארבעה) – "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה", "באו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה". אין בפרק עוד מלה בצורה הזו. שוב, זה בפסוקים ב ו-ד של הפרק. נניח שאלו הארבע אמות של הלכה בפרק הזה.

22.         רמזי ארבעת הביטויים

נבדוק אם אפשר להעשיר ולהמתיק עוד יותר עם כמה רמזים יפים. נעשה את הגימטריא של ארבע המלים: בשמחה, ברננה, בתודה, בתהלה – 1521. 1521 הוא רבוע מדויק – לא סתם, אלא – טל ברבוע. טל היינו הוי' אחד, כאשר ארבע אמות של הלכה הן י-ה-ו-ה כנ"ל. באר"י הקדוש, שהיום ההילולא שלו, כתוב שיש סה"כ 27 אפשרויות איך למלא את אותיות שם הוי'. היות שלאות ה יש שלש צורות מילוי (הי, הא, הה) וכך גם ל-ו (ויו, ואו, וו), וכמובן אותו דבר גם ל-ה האחרונה שבשם. אם יש שלש אותיות עם שלש אפשרויות מילוי יש סה"כ 3 בחזקת 3 אפשרויות – זך. מתוך זך המילויים יש ארבעה מילויים חשובים במיוחד – עב, סג, מה, בן – כנגד אותיות שם הוי' עצמן, אבל סה"כ יש זך מילויים. משהו פלאי לגמרי, שאם עושים את החשבון של כל זך מילויי שם הוי' יוצא בגימטריא בדיוק המספר הזה – בשמחה, ברננה, בתודה, בתהלה – 1521. כל המכלול של זך מילויי שם הוי' עולה בדיוק "הוי' אחד" ברבוע. משהו פלאי ויפהפה ביותר.

נסיים את זה (לפני הפסקה להתקין את ההגברה) בעוד רמז: כשמתבוננים בתופעה כזו, של מלים בתוך פרק וכיו"ב – מלים שהולכות יחד, משלימות זו את זו – נוהגים גם לבדוק את המיקום שלהן. הרי המושג ד' אמות הוא מקום – "מקומו של אדם" – אז נבדוק את המיקום בתוך הפרק: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַהוי' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת הוי' בְּשִׂמְחָה [10, "העשירי יהיה קדש"] בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה [13, גם מספר מקודש, יג מדות הרחמים]. דְּעוּ כִּי הוי' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה [28] חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה [30] הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב הוי' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ". נחבר את המיקומים – 10, 13, 28, 30 – יוצא 81, 9 ברבוע, 3 בחזקת 4. אם כן, גם המילים יוצאות רבוע וגם המיקומים יוצאים רבוע.

23.         שמחה-רננה-תודה-תהלה – תיקון קו שמאל

חוץ מהמספרים היפים שיוצאים, מה ההתבוננות כאן? אמרנו (בנוגע ל"ירא שמים" שנוטה להסתגר בארבע אמות של הלכה) שארבע אמות של הלכה מצד עצמן הן תיקון קו שמאל בספירות העליונות – לימוד ההלכה, קיום ההלכה, וגם השמחה של ההלכה. השמחה היא השרש של הכל. נסביר את המושגים, כדי שנוכל להתבונן כשנאמר פרק זה כל בקר: שמחה, רננה, תודה, תהלה. מה המשמעות הפנימית שלהם? שמחה היא בינה, השרש של קו שמאל, "אם הבנים שמחה". רננה היא גבורה, כמו שאומרים בתפלת מנחה של שבת, רעוא דרעוין – "יצחק ירנן"; כך כתוב גם "באבד רשעים רנה" ועבודת הלוי היא רננה. הכל כאן בהמתקה. שמחה היא המתקת הגבורות באמא, רננה היא המתקת הגבורות בגבורה. תודה הכי פשוט – זה ספירת ההוד. הכל לפי הסדר, כמו שאמרנו קודם ש"בינה עד הוד אתפשטת". בסוף כתוב שתהלה היא "תהלה לדוד" – כתר מלכות. מכל הלשונות של תפלה ונגון שיש בתהלים התהלה היא הכתר, הכתר של המלכות. אם כן, בונים-מכתירים את המלך ב"תהלה לדוד" – אמרנו ש"הריעו להוי'" היינו להמליך את המלך, כמו מלכויות בראש השנה – על ידי תיקון שלש הספירות העליונות ממנו, שמשפיעות בקו שמאל. אם כן, יש כאן בינה-גבורה-הוד-מלכות, כתר מלכות. זו התבוננות מאד יפה.

24.         "אסדר לסעודתא" בניגון האר"י

נעשה קצת הפסקה. היות שאנחנו היום ביום של האר"י הקדוש נשיר משהו מיוחד. יש מסורת חסידית לפיה לא רק שהאר"י כתב שלש זמירות לשבת קדש, אלא שיש מנגינה ממנו עצמו בזמר של היום, "אסדר לסעודתא". לפי המסורת, מ"אסדר" עד "חדו" המנגינה מהאריז"ל עצמו ומ"קדם" עד הסוף מהבעל שם טוב – המילים כולן מהאר"י הקדוש.

25.         "ד אמות של הלכה" – רבוע ומספר השראה

ברוב המקומות (ויש מאות מקומות בחז"ל, בראשונים ובאחרונים) שמובא המושג ארבע אמות של הלכה כתוב בקיצור "ד' אמות של הלכה". הכתיבה ד במקום ארבע גם רומזת לשם הוי', שנקרא בלשון חז"ל "שם בן ד". לפי הנוהג הזה, שאומרים "ד אמות של הלכה", כמה שוה בגימטריא? "ד אמות של הלכה" שוה 841 = 29 ברבוע[17]. למספר הזה יש עוד סגולה – הוא הראשון (לאחר 25) שהוא גם רבוע וגם מה שמכונה מספר השראה. מהו מספר השראה? רבוע של מספר פלוס הרבוע של המספר שקדם לו – n ברבוע פלוס (n-1) ברבוע (או n ברבוע פלוס n פלוס 1 ברבוע, כמובן – זה אותו דבר). זה מספר השראה, שיש לו צורה מיוחדת – גם רבוע (על הצד), או רבוע בתוך רבוע. ידוע ש-3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע – נוסחה מפורסמת. 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע הוא השראה, ו-5 ברבוע הוא רבוע – לכן המספר הראשון שהוא גם רבוע וגם השראה הוא 25, "יהי אור", המלה ה-יהי בתורה (וכן המלה "כה" – "כה אמר הוי'" "כה תברכו את בני ישראל"). המספר הבא אחריו שהוא גם רבוע וגם השראה הוא 29 ברבוע, שהוא 21 בהשראה – אמת (21 ברבוע) ועוד 400 (20 ברבוע) – 841. המספר הבא שיש בו תופעה זו הוא מאד גדול – המרווחים בין מספרי ההשראה שהם גם רבועים מאד גדולים. בערך כל אחד פי 34 מהקודם – הרבה רווח ביניהם.

26.         שמחה-רננה-תודה-תהלה – מספר השראה

אם כבר הכנסנו עוד מושג, שיש רבוע וגם השראה, נחזור לפרק תהלים שלנו: אמרנו שיש בו "ארבע אמות של הלכה" – בשמחה, ברננה, בתודה, בתהלה. כל מלה אותו מבנה – 5 אותיות, ב השמוש בהתחלה ואחר כך מלה בת 4 אותיות (המסיימת עם קמץ ו-ה בסוף, סימן למספר האותיות בתבה). 4 מלים של 4 אותיות. כעת נתבונן במלים בלי ה-ב בהתחלה – רק ה-ד פעמים ד אותיות – שמחה, רננה, תודה, תהלה – רבוע של ד על ד. החשבון הוא פשוט: המספר הקודם, 1521, פחות 8 – 1513. כמובן, הוא לא יכול להיות רבוע – לא יתכן כל כך קרוב אחד לשני – אבל הוא מספר השראה. 28 ברבוע (784) ועוד 27 ברבוע (729). עם האותיות ב זה 39 ברבוע, ובלעדיהם – 4 על 4 אותיות, ממש ארבע אמות של הלכה – יוצא מספר השראה. הגשר בין המושגים המופשטים של רבוע והשראה – התכללות והשראת אלקות (התכללות נקראת התלבשות אלקות בלשון הקבלה והחסידות).

27.       ד. לידת אורו ואוירו של משיח ביום שחרב המקדש

28.         החידושים המשיחיים שנולדו ב"יום שחרב בית המקדש"

נחזור למאמר חז"ל: המאמר פותח מ"מיום שחרב בית המקדש" – תשעה באב[18]. יש הרבה דברים-חידושים שנולדו בתשעה באב. לא כתוב סתם "משחרב בית המקדש" אלא "מיום שחרב בית המקדש" – דיוק שחוזר הרבה פעמים בחז"ל. אם מדגישים את המלה "יום" סימן שרוצים לומר שמשהו נולד, משהו התחדש, מאותו יום ממש – תשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש. במקום אחר אנחנו יודעים שהתחדש משהו עצום באותו יום – באותו יום נולד מלך המשיח. בויכוח של הרמב"ן עם הכמרים בברצלונה, הויכוח המפורסם, אחת השאלות ששאלו אותו – היו בקיאים בכל המדרשים, בכל האגדות, אז שאלו אותו שאם המשיח נולד בתשעה באב צריך להיות מאד זקן. איפה מסתובב אותו אחד שהוא כמעט בן אלף שנים?! לקחו פשוטו כמשמעו. הוא לא רצה לענות – כמו שכתוב שאדמו"ר הזקן לא רצה לענות על הכל – אמר שיש בזה סוד, והתחמק מלענות כפשוטו.

בכל אופן, כמו שיש ירידת העולמות יש עלית העולמות, ואצלנו הסודות הם פשוטים – פשוט שזה סוד. אף אחד לא חושב שהמשיח נולד ביום החורבן ממש והכוונה שהוא בן 2000 שנה בגשמיות. יש בזה סוד, שהאור של המשיח – וגם האויר של המשיח, כמו שנסביר – מתחיל בלידתו עם החורבן, כי כל החורבן הוא (בלשון חז"ל) "סותר על מנת לבנות", כמאמר המפורסם "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל". "על מנת" שיקרה תיכף, וה' מקדים רפואה למכה, לכן יש מסורת מרבי לוי יצחק מברדיטשוב שבשבת חזון – מחר – כבר רואים את בית המקדש השלישי והמשולש (כמו שהרבי אוהב לדייק). "מיום שחרב בית המקדש" הוא משהו שנולד עם משיח – אח תאום או אחות תאומה – של המשיח, או אולי המשיח עצמו. יחד עם המשיח נולד שמאותו יום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

29.         תקיעת הרי"ף בר"ה שחל בשבת ב"ארבע אמות של הלכה"

יש מפרשים שה"ארבע אמות של הלכה" הן ממש בית המקדש. ידועה הסוגיא המפורסמת, שקשורה גם ל"הריעו" במובן של "אשרי העם יודעי תרועה", פסוק שאומרים לאחר תקיעת שופר, "מצות היום בשופר". כתוב שרבינו הרי"ף, רבינו יצחק אלפסי, תקע בשופר בבית מדרשו בראש השנה שחל להיות בשבת. זה חידוש מופלא, הלכה פסוקה – פסוקה למישהו מסוים – שהרי"ף בעצמו, בבית המדרש שלו, בבית דינו (לא בארץ ישראל), תקע בשופר בר"ה שחל בשבת. בית דינו, כמו שנסביר, הוא "ארבע אמות של הלכה" שלו. יש המון פלפול של ראשונים ואחרונים איך הוא עשה זאת, איך הוא 'העיז' כביכול לעשות כך.

יש גם ווארט של אדמו"ר הזקן, בעל התניא – שמאד מענין שהוא מופיע במסורת של חסידות גור, של פשיסחא וקוצק, בשם אדמו"ר הזקן – שממש נוגע לעניננו: הוא אומר שהרי"ף הרגיש וידע שבית דינו, בית מדרשו, הוא-הוא ה"ארבע אמות של הלכה" עליהן אמרו ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", זה בית המקדש. אצלו היתה התעצמות עם ההלכה. מי שמתעצם עם ה"הריעו להוי' כל הארץ" – יכול לקיים את ה"הריעו" פשוטו כמשמעו, "יום תרועה יהיה לכם". יכול להגיע למדרגת ענג – שופר לשון שופרא, תענוג – שיותר מענג שבת. מוסבר בלקו"ת שבדרך כלל אי אפשר לתקוע בשופר בשבת מיום שחרב הבית כי אי אפשר להגיע למדרגת ענג זו, אבל מי שמתעצם עם ה"ארבע אמות של הלכה" יכול להגיע.

30.         סגולת "ד' אמות של הלכה" של הב"ח – הרפואה האלטרנטיבית הכי טובה

אם כבר מספרים על סגולות "ארבע אמות של הלכה", שאצל הרי"ף הן ממש בית המקדש, מובא גם בספרי חסידות בשבח הב"ח (שיש לגביו המון שבחים מופלאים) שכל חולה שנכנס לבית המדרש שלו ועמד בארבע אמותיו של הב"ח – התרפא. היום יש כל מיני רופאים אלטרנטיביים עם כל מיני שיטות – שמהרוב-הרוב כדאי להתרחק – בכל אופן, זו השיטה הכי טובה שראיתי אי פעם. לא צריך לעשות שום דבר – רק לבוא אל הב"ח, להכנס אליו הביתה, ולעמוד ב-ד אמות שלו. כל חולה שעומד ב-ד אמות של הב"ח מתרפא – פלאי פלאים, הודו לה' כי טוב. למה? מסבירים שה-ד אמות הן אויר של ארץ ישראל. לכן, "מיום שחרב בית המקדש" איפה נמצאת ארץ ישראל גם בחוץ לארץ? האויר של ארץ ישראל – ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", וחכמה היא סוד הרפואה ככתוב באר"י עצמו, "ימותו ולא בחכמה", "החכמה תחיה בעליה" – הוא ב-ד אמות של הלכה, אצל מי שמתעצם עם זה כמו הב"ח. אתה רק צריך לעמוד ב-ד אמותיו, ואתה כבר מתרפא מכל תחלואי הנפש והגוף גם יחד.

31.         אויר "ארבע אמות של הלכה" – "ומספר את רבע ישראל"

אמרנו שיש מושג "אורו של משיח", שנולד בתשעה באב, ויש גם מושג "אוירו של משיח". איפה זה כתוב? הרמז לכך הוא בפסוק שאמרנו קודם – "ומספר את רבע ישראל", הפסוק שהוא היסוד של הארבע אמות. ה"פנים יפות" – בעל ההפלאה – אומר שאותו פסוק שאמרנו קודם, "ומספר את רבע ישראל", רומז לארבע אמות של הלכה. לא סתם אמרנו את הפסוק – מפורש בפנים יפות שהוא סוד ארבע אמות של הלכה. הוא מסביר ש"מי מנה עפר יעקב" היינו עפר ארץ ישראל "ומספר את רבע ישראל" – ר"ת אויר – היינו האויר של ארץ ישראל שמחכים. אדמו"ר הזקן אומר, ויש גם שיחה ומאמר של הרבי הקודם, על אויר – שהוא אותיות אור עם י, אור י (אור-גילוי ה-י). ה-י הוא 'דער פינטלע יוד', האיתן שבנשמה, עצם הלוז של יהודי. בדרך כלל נקודת היהדות עצמה לא מאירה, אבל אויר קדוש הוא אור-י, כאשר נקודת העצם של היהודי גם מתגלה, גם מאירה. לכן "אוירו של משיח" הוא יותר מ"אורו של משיח" – בסתם אור אין בדווקא גילוי העצם, אבל אור-י הוא גילוי נקודת העצם.

32.         רבועי "ומספר את רבע ישראל"

הרגע אמרו – דבר שבעל ההפלאה לא מביא – ש"ומספר את רבע ישראל" עולה 1600, 40 ברבוע, 40 הימים שמשה רבינו היה בהר, קבלת התורה, 40 ימי יצירת הולד. מה עוד עולה 1600? הפסוק שמסיים את הפטרת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". מה עוד שוה מספר זה, ששייך להלכה ולימוד תורה בכלל? גם רמז שכתוב – תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי ("ציון במשפט תפדה" עולה תלמוד ירושלמי ואילו "ושביה בצדקה" עולה תלמוד בבלי). כתוב בחסידות ש"במשפט תפדה" היינו לימוד הלכה. מאיפה לומדים זאת? בפתרון החלום של שר המשקים יוסף אומר "כמשפט הראשון" והתרגום הוא "כהלכתא קדמאה" – מכאן לומדים שמשפט הוא לימוד ההלכה. יש את לימוד ההלכה, ויש את קיום ההלכה במצוה הכוללת את כל המצוות – צדקה בפועל.

33.         פירוש האריז"ל – פדיון וגאולה

איך האריז"ל מפרש את הפסוק? בקיצור נמרץ: הוא אומר שבגלות, "מיום שחרב בית המקדש", כנסת ישראל (אנחנו) בגלות. אז יש יניקת החיצונים – אנו בתוך כחות חיצוניים שיונקים מהקדושה. קודם כל צריך להפדות – לכרות את יניקת החיצונים, שלא יוכלו לקבל חיות מאתנו. הוא אומר שיש שתי בחינות – פדיון וגאולה. "ושביה בצדקה" זו כבר גאולה, שיותר מפדיון. הפדיון הוא להשתחרר מיניקת החיצונים, ואילו ב"ושביה בצדקה" שבים למקום. אפילו כשישראל בחו"ל, ויש יניקת החיצונים, אפשר להשתחרר, להגיע לכך שהחיצונים לא יינקו מאתנו, מכח המשפט-ההלכה. כלומר, ההלכה היא – במדה מסוימת – כמו הווארט המפורסם של הצמח-צדק, "מאך דא ארץ ישראל", שאפשר לעשות אויר ארץ ישראל בכל אתר. אבל זה לא תכל'ס עדיין, זו לא גאולה – זה פדיון, אבל עדיין לא גאולה. הגאולה האמתית היא "ושביה בצדקה" – לקיים את המצוה. לא רק ללמוד את ההלכה אלא לקיים את המצוה הכוללת של התורה – מצות הצדקה. הוא אומר ש"צדקה" היא שמחה, המתקת הדין בדרגת אמא. "משפט" הוא בז"א – מי שמכיר את המושגים בקבלה – במדות, אבל ה"צדקה" באה מאמא. המתקת הגבורות באמא יותר גבוהה, לכן שם הגאולה. "ציון" היא המלכות, מעל המלכות יש את התפארת – ז"א – ומעל התפארת יש את אמא עילאה, שהיא כמו כתר על גבי הבן והבת. "ציון" היא המלכות והפדיון שלה הוא מכח המתקת הדין של ה"משפט" בז"א, בתפארת, אבל להשיב אותה למקומה הראשון, למקור שלה, אפשר רק מכח ה"צדקה" והחסד. כל זה דרוש מכתבי האריז"ל, הארי החי, בעל ההילולא של היום זי"ע.

34.         מספרי האותיות במאמר "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה וכו'"

בדרך כלל, ברוב המקומות שמביאים את המאמר על "ארבע אמות של הלכה", לא כותבים את ההתחלה. ההתחלה היא "מיום שחרב בית המקדש" – התחלה של הרבה מאמרים, כמו שאמרנו. רק ב"מיום שחרב בית המקדש" יש 4 מלים ו-16 אותיות. ברוב המקומות המשפט מצוטט בלי ההתחלה, רק "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". כך הרבה פעמים בראשונים ובאחרונים, בלי לומר שזה דווקא מיום שחרב בית המקדש, שאז משמע שתמיד היה ותמיד יהיה. משהו התעצם ונולד מחדש דווקא באותו יום, תשעה באב, אבל המושג הוא משהו נצחי – ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

בכל המאמר כולו, עם ההקדמה, יש 16 מילים. כלומר, מספר האותיות בחלק הראשון הוא סימן למספר המילים עד הסוף. בחלק השני יש 12 מילים ו-45 אותיות. יש שלשה מבנים יסודיים ביותר – משולש, רבוע, השראה. משולש הוא סכום כל המספרים מ-1 עד מספר מסוים. 45 הוא המשולש של 9 – 1 ועוד 2 וכו' עד 9 – אז אפשר לצייר את החלק הזה של המאמר כמשולש. אם כן, כל המאמר הוא 16 אותיות ועוד 45 אותיות – סה"כ 61 אותיות, מספר השראה. יש בתוך המאמר את כל שלש הצורות העיקריות – "מיום שחרב בית המקדש" 16 אותיות (גם סימן למלים), 4 ברבוע, "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" 45 אותיות, משולש, וסה"כ מספר השראה. רק החלק המצוטט, "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" עולה 2116 – אמה ברבוע. 46 ברבוע הוא כמובן 4 פעמים 23 ברבוע – תענוג (מספר חשוב בקבלה).

35.         רמזי שלשת מאמרי רבי חייא בר אמי משמיה דעולא

נחזור רגע למסכת ברכות ונבחר את הגרסה שמתאימה לנו: הדעה הראשונה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", הדעה השניה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה" (ירושלמי), השלישית "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" (רש"י). ראשי התיבות של כובד ראש-דבר הלכה-שמחה עולים 529, 23 ברבוע שהרגע הזכרנו. החשבון של הכל יחד – כובד ראש, דבר הלכה, שמחה – עולה 1152, רבוע כפול (פעמיים רבוע, גם מאד חשוב בחשבון) של 24. 24, כמו המושג כד בתי דינים, הוא המספר 4 בעצרת – 1 כפול 2 כפול 3 כפול 4. מתי משתמשים בזה? כשמחשבים צירופים, כמו בספר יצירה – "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים". במלה של 4 אותיות שונות – כמו שם א-דני – יש 24 צירופים שונים, 4 בעצרת. 24 ברבוע שוה שעור – המלה הכי חשובה כאשר מדברים על מדות, שהיא עצמה רבוע[19]. שעור הוא כמו "אֹהב הוי' שערי ציון" – "שערים המצוינים בהלכה". שעור עולה 24 ברבוע. כובד ראש, דבר הלכה, שמחה הם שני שעורים – שעור ועוד שעור, רבוע כפול.

36.       ה. "שמינית שבשמינית" ב"ארבע אמות של הלכה" – פירוש בעל ההפלאה והחתם סופר

37.         "שמינית שבשמינית גאוה" ופסק הרמב"ם "לא מינה ולא מקצתה"

יש עוד הרבה רבועים שרוצים לומר. נעשה הפסקה קצרה ברבועים, כדי לגוון את הראש קצת, ונביא עוד חידוש מאד יפה מבעל ההפלאה, עם האופן בו מפרש אותו תלמידו המובהק, החתם סופר: כתוב בגמרא שמותר לתלמיד חכם שמינית שבשמינית של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – שמינית שבשמינית של גבהות. בדרך כלל כתוב על גבהות "לא מיניה ולא מקצתיה" – הדעה הנוספת בגמרא, שכמותה פוסק הרמב"ם. גם זו הלכה פסוקה.

38.         מחית עמלק על ידי פסק הלכה

מהו פסק? הבעל שם טוב אומר שפסק הוא כמו "פסיק רישיה ולא ימות". למי צריך לפסוק את הראש? עמלק – "תמחה את זכר עמלק" – בגימטריא ספק (גימטריא של הבעל שם טוב). מה עושים עם הספק-עמלק? פסק. סגולת ההלכה היא לבטל את הספקות. גם על פי פשט, כשיש ספקות – גם בפסיקה – צריך פסק, להגיע להלכה למעשה. כתוב שפסק הוא בעצם "פסיק רישיה" דעמלק – ו"ימות". כך מקיימים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", על ידי פסק הלכה. אם כבר הזכרנו את עמלק – כמה אותיות יש בו? 4. כמה הוא שוה? מספר מפורסם, 240, שיש בו עוד הרבה דברים. ארבע אותיות, אז נחלק ב-4 – מה ממוצע כל אות? 60, הלכה. הסגולה להתגבר ולבטל את אבי אבות כל הקליפות, האויב המושבע של עם ישראל, הלעו"ז של עם ישראל – עמלק – היא על ידי פסק הלכה. כל מי שזוכה להפיץ הלכה בישראל בעצם נלחם מלחמות ה', ועיקר המלחמה היא להכרית את זרעו של עמלק. את אגג שמואל חתך לארבע – "וישסף" – שסף אותו שתי וערב לארבעה חלקים. בכל אופן, הטפול בעמלק הוא על ידי הלכה – לימוד ההלכה, פסק, הלכה, קיום ההלכה. כך נלחמים נגד הספק, על ידי פסק. אם כן, בתוך פסק אחד יש ד"פ הלכה (הערך הממוצע של כל אות של עמלק).

39.         ארבע מאות עולמות – צ בפנימיות הצדיק ו-שי נוספים להם הוא זוכה

אם כבר, נתבונן בביטוי "ארבע אמות", שמופיע בכמה הקשרים בתורה. ההקשר הראשון בש"ס הוא "ארבע אמות של הלכה". והנה, ארבע אמות עולה יב צירופי הלכה! כתוב בספרים ש"ארבע אמות" הוא כמו "ארבע מאות [שקל כסף עֹבר לסֹחר]". לכן כתוב שמי שמתעצם עם ארבע אמות של הלכה זוכה ל"ארבע מאות שקל כסף" – ת עלמין דכיסופין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי. יש מי ששואל על כך: כתוב שכל צדיק יורש ת עלמין דכיסופין, אבל כתוב בסיום המשנה – גם הלכה פסוקה – שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק שי עולמות. אומרים שהתירוץ פשוט, שהצדיק עצמו הוא צ עולמות, ויחד עם שי עולה ת עלמין. איך מסבירים בפנימיות? בסוד הצלם שמלמד האריז"ל – האדם נברא עם סוד ה-צ, נר"נ (הם החלקים הפנימיים, בעוד ה-לם הם מקיפים). אז בארבע מאות עולמות יש צ שהם באמת הוא עצמו – לא הוא בתוכם אלא הם בתוכו. זה ווארט מאד פנימי, שיש 400 עולמות – 90 פנימיים, שעושים אותו צדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"), וחוץ מזה יש עוד שי עולמות, "להנחיל אֹהבי יש".

40.         "שמינית שבשמינית" לתלמיד חכם אמתי (ופירוש הגר"א)

אמרנו שחז"ל אומרים שמותר לקיים את ה"ויגבה לבו בדרכי הוי'" – רק לתלמיד חכם – באופן של "שמינית שבשמינית". נזכיר את הווארט המפורסם של הגר"א ש"שמינית שבשמינית" היינו המלה השמינית בפרשה השמינית בתורה (וישלח) – "קטנתי [מכל החסדים ומכל האמת]"... באמת הרמב"ם פוסק לא כדעה של "שמינית שבשמינית", אלא הלכה פסוקה ש"לא מיניה ולא מקצתיה". בכל אופן, מובא בכל הספרים הקדושים שלתלמיד חכם מובהק, אמתי, מותר – ואם מותר לו כנראה גם ענין לו (כפשט דעה זו בגמרא: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית... ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא... בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה") – שתהיה לו "שמינית שבשמינית".

41.         פירוש בעל ההפלאה: "שמינית שבשמינית" – סוד חשן המשפט

מה הווארט של בעל ההפלאה וההסבר העמוק והמפורט והיפהפה של החתם סופר? בעל ההפלאה אומר ש"שמינית שבשמינית" היא סוד חשן המשפט של הכהן הגדול. איך יודעים זאת? כי הרבוע העיקרי במקדש – אנחנו כעת זוכרים את המקדש שיבנה במהרה בימינו ולומדים עליו – הוא "זרת ארכו וזרת רחבו כפול"[20]. החשן הוא רבוע של זרת על זרת, והוא על לב אהרן. בזכות מה? בזכות "וראך ושמח בלבו" – כשהוא פגש את משה רבינו, ולא קנא בו שהוא קבל את השליחות מה' (אף על פי שאהרן הוא האח המבוגר יותר וגם נביא), אלא "וראך ושמח בלבו". בזכות זה זכה לחשן המשפט – חשן בגימטריא משיח (אותיות יִשמח ויְשמח – ישמח בעצמו וישמח אחרים). החשן הוא רבוע וכפול (רומז לרבוע כפול). מהו הרבוע של זרת על זרת ביחס לארבע אמות על ארבע אמות ("ארבע אמות של הלכה")? זרת היא חצי אמה, אז כמה זרת על זרת יש בארבע אמות של הלכה? שמינית שבשמינית. מה יוצא מכאן? שתלמיד חכם אמתי צריך להיות בדרגה של אהרן כהן גדול, ולמי שבדרגה הזו מצוה להתפאר – "לכבוד ולתפארת" – בחשן המשפט, שהוא זרת על זרת, על הלב שלו (בזכות מה שקיים "וראך ושמח בלבו"). זה כבר ווארט מאד יפה – שזרת על זרת היא שמינית שבשמינית מארבע אמות על ארבע אמות (שמונה זרתות על שמונה זרתות). את הווארט הזה לוקח החתם סופר ומפתח אותו בצורה יפהפיה.

42.         ארבעה חלקים בלימוד התורה – מקרא-משנה-תלמוד-הלכה (החידוש: הלכה באצילות)

קודם הוא אומר שכאשר לומדים תורה יש ארבעה חלקים של לימוד התורה מלמטה למעלה, כנגד י-ה-ו-ה. בדרך כלל הייתי כבר מנחש שהוא יאמר פרד"ס, אבל הוא אומר משהו אחר: מקרא-משנה-תלמוד-הלכה. פשוט שלמוד מקרא הוא בעולם העשיה – כך האריז"ל כותב. לכן יש חמשה חומשי תורה, כנגד ה תתאה, המלכות של שם הוי'. דווקא המקרא מתקן את המלכות, עולם העשיה. במשנה יש ששה סדרים, כנגד ה-ו שבשם. התלמוד הוא כבר מוחין, בריאה, ובפרט תלמוד בבלי שהוא בינה. החידוש שיוצא כאן הוא שהלכה פסוקה, דבר הלכה, היא מוחין דאבא. התלמוד כאן הוא מוחין דאמא, על דרך תפלין דרש"י, ואילו הלכה – מי שפוסק הלכה למעשה – הם תפלין דר"ת (מאד חשוב למי שפוסק להניח ר"ת, האריז"ל פוסק שצריכים להניח). בין התלמודים שאמרנו קודם, זה שייך יותר לתלמוד ירושלמי. הירושלמי הוא יותר קצר ולענין. תלמוד ירושלמי מחולק ל'הלכות'. צריך לבדוק ממתי זה כך. מאד יפה, ואולי מישהו מסביר מי 'המציא' זאת – מי התחיל לחלק את הירושלמי ל'הלכות'. הירושלמי הוא מוחין דאבא, כנגד ה-י שבשם הוי'.

קודם כל, מהי הלכה? "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – לקחת את שמועת התלמוד ולהסיקה להלכה. מי זכה לכך? דוד המלך, "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום". איך מוסבר בחסידות? כתוב שתלמוד הוא עדיין בשם אלקים, "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (ביחס להלכה שבשם הוי', כמבואר בחסידות). גם "הריעו לאלהים כל הארץ" ר"ת הלכה, אבל ידוע שיש הבדל בין הלכה להלכה למעשה. יש לומר שהלכה – עדיין לא למעשה – היא "הריעו לאלהים כל הארץ", "אלו ואלו דברי אלהים חיים", הלכה שהיא עדיין בגדר תלמוד. מה שאין כן שם הוי', "והוי' עמו", הוא הלכה פסוקה למעשה – "הלכה כמאן" – "הריעו להוי' כל הארץ". זו הרביעיה הראשונה של החתם סופר – מקרא-משנה-תלמוד-הלכה[21].

43.         ארבע בחינות מצות – מצות-עדֹת-חקים-משפטים

אחר כך הוא אומר שיש עוד רביעיה, של סוגי מצוות. בהגדה של פסח, בשאלת הבן החכם, מחלקים את כל המצוות לשלש – עדֹת-חקים-משפטים. עדות הן כל המצוה שהיא זכר לנס, כמו "זכר ליציאת מצרים". חקים הם למעלה מטעם ודעת – "חקה חקקתי, אין לך רשות להרהר אחריה". משפטים הם על פי שכל האדם. כמו שנסביר, בדרך כלל – ככלל – משפטים הם "בין אדם לחברו". אומר החתם סופר – חידוש, שהמקום היחיד שראיתי שעוד מישהו כותב כך (לא בשמו) הוא בשם משמואל – שיש בעצם ארבע מדרגות. חוץ מעדות-חקים-משפטים יש גם מצוות. השם משמואל אומר בפירוש שמצות-עדות-חקים-משפטים הם גם כנגד י-ה-ו-ה, מלמעלה למטה – גם ד' אמות של הלכה. זה דורש הרבה התבוננות והסבר. אפשר לומר, הרבה פעמים כתוב, שהמלה מצוות כוללת את כל השלשה. אם אומרים שיש ארבעה הכוונה שיש אחד כולל, והוא מתפרט לשלשה פרטים – יש מצוות בכלל, והן מתפרטות לעדות-חקים-משפטים. הכלל הוא ה-י והפרטים ה-הוה של שם הוי'. אפשר לומר כך, אבל צריך להסביר קצת יותר טוב. אם הוא אומר שיש ארבע מדרגות מצוות, צריך להיות משהו מיוחד במצוות – לא רק כלל שכולל את כולם. מה זה? נאמר בקיצור – זה דרוש שלם בחסידות.

44.         ארבע הבחינות בכל מצוה

אם המצוות הן כנגד ה-י שבשם הן חכמה שפנימיותה בטול. מצוה היא כמו "רחמנא אמר 'תקע'" לגבי "מצות היום בשופר". יש, בלשון חז"ל, "קבלת עול מצוות". יש "קבלת עול מלכות שמים" בכתר, בטול לבעל הרצון, ואילו "קבלת עול מצוות" היא בטול לרצון שכבר נתגלה. בכל התורה כולה מצוות הולכות יחד עם שם הוי' – "מצות הוי'". אין בתנ"ך אף פעם "חקי הוי'". יש "עדות הוי'", "משפטי הוי'", "מצות הוי'", אבל אין 'חקי הוי'' – צריך לתת את הדעת. למה אומרים זאת? מצוה היא שהמלך צוה לי מצוה ועלי לקיים אותה מתוך בטול הרצון שלי לרצון ה'. שרש הבטול שלי לרצון ה' הוא החכמה שבנפש. לכן קיום מצוות מתוך קבלת עול מצוות הוא כאן בחכמה.

מה הן "עדות"? קיום מצוות עם רגש של הכרת הטוב. יש פה טעם – זכר ליציאת מצרים. אפשר לחשוב שאיני צריך להרגיש שום דבר כשאני עושה מצוות. על פי פשט כל מצוה היא או חקים, או עדות או משפטים. אבל מהווארט של החתם סופר יוצאת התכללות – יש התכללות של כל הבחינות בכל מצוה שבעולם. בכל מצוה יש פן של מצוה – בטול רצון לרצון ה', שהוא נקודת החכמה של המצוה. יש פן של זכר – כמו זכר ליציאת מצרים – הכרת הטוב, "בינה עד הוד אתפשטת", "מזמור לתודה"[22]. אחר כך יש חק – בדרך כלל חק בכתר, "חקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה" – אבל כאן מדובר ברגש שאני מקיים משהו שאיני מבין את טעמו. יהודי עושה דברים שהוא לא מבין אותם.

כתוב שהתפארת היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – עולה עד לכתר. אבל למשל היום, ממה אנשים הכי מתרגשים? מאיזו מלה – מצוות, עדות, חקים או משפטים? נאמר ווארט עממי. ממה אנשים הכי מתרגשים כאן ברחוב? חוק, צריך לשמור על החוק, החוק אומר ככה. ברגע שהחוק אומר ככה זה מאד מרגש – רגש של גבורות, כמובן. החק אומר ככה, גמרנו. שוב, המלה חק טעונה רגש, ומה הרגש הזה? שאתה חייב לעשות את זה – חייבים לעשות – אם תבין וגם אם לא תבין. אין כאן את הווארט של בטול רצוני לרצון ה', אלא פשוט רגש של חובה. לכן נשים כאן את החק ב-ו שבשם. הכל מהחתם סופר, אנחנו רק מנסים להבין אותו קצת. החקים הם ב-ו, ברגש, בלי הבנה. אתה לא מבין. הבינה היא יותר גבוה, בה יש עדות, וכאן אתה לא מבין – בלי ראש. מה הם משפטים? בדיוק ההיפך, "בין אדם לחברו", תיקון החברה. תיקון החברה הוא תיקון המלכות. אלה דברים שהשכל מבין – תעשה מה שהשכל הפשוט מבין[23]. החידוש הוא שבכל מצוה יש את כל ארבע המדרגות, כשכמובן העיקר שזה באמת מצוה – ה' צוה. בכל מצוה יש בחינה של מצוה, של עדות, של חוק, של משפט[24].

45.         התכללות ד על ד וחלוקה ל-ח על ח

אם כן, יש לנו כבר 2 רביעיות – 4 על 4. מה היחס ביניהן? עיקר המקרא מקביל למשפט, שהרי עיקר המקרא הוא פשט – משהו מובן על פי שכל – אבל בהתכללות יש בתוך כל אחד מהארבעה את כל אחד מהארבעה. משפט של המקרא, חק של המקרא, עדות של המקרא, מצוה של המקרא וכו'. יש כבר 4 על 4 – צריך לצייר – אבל צריכים להגיע ל-64. הוא לא מסביר איך לצייר, אלא אומר רק את המספרים, אבל כדי שבסוף נוכל לעשות תרשים ממש כן נאמר. בהתחלה צריך לעשות 4 על 4 של מקרא-משנה-תלמוד-הלכה ומשפטים-חקים-עדות-מצוות (מלמטה למעלה). אחר כך הוא אומר שכל אחד מה-16 מתחלק ל-2. הוא מביא מכמה מקורות שכל התורה היא הן ולאו, קום ועשה ושב ואל תעשה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לגבי משה רבינו, נותן התורה, זה נקרא "לא כן עבדי משה", יש לו את ה"לא" ואת ה"כן" (ע"ד שהוא כולל מחלוקת שמאי הלל כנ"ל). זו דעת משה – "שמאל דוחה וימין מקרבת", איזון של "לא" ו"כן" (שמאי דחה את הגר, הלל קרב אותו). הוא אומר שבכל אחד מה-16 יש את הדואליות הזו – ממד של עשה וממד של לא-תעשה. אחרון חביב הוא אומר שיש עוד זוג בכל בחינה – "דין" ו"לפנים משורת הדין". את הזוג הזה הוא מביא דווקא בשם הרמב"ן – שבכל מצוה יש שני ממדים, ממד של דין וממד של לפנים משורת הדין.

46.         רמזי "דין" ו"לפנים משורת הדין"

מכל המושגים שאמרנו עד כאן נקח רק את האחרון. "לפנים משורת הדין" נקרא מדת חסידות, ועוד כמה ביטויים, אבל הביטוי שהולך עם "דין" הוא "לפנים משורת הדין". כמובן ש"דין" הוא גבורה ו"לפנים משורת הדין" חסד. בכל אופן, דווקא בשני הביטויים האלה יש שלמות. בשביל ה"זרת על זרת" של רבו בעל ההפלאה הוא צריך לבנות לי רבוע של 8 על 8 – 64, דין. אבל יש "לפנים משורת הדין", ששוה 1225, 35 ברבוע. מי שחקר מאד, הכי אהב את הרבועים – "אֹהב הוי' שערי ציון" – הוא יהודי מנחלים, ר' טוביה וכסלר ע"ה, והוא כבר אמר זאת. הוא לא אמר שזה גם רבוע וגם משולש (הוא לא חקר משולשים) – נדיר ביותר (כמו שראינו לעיל שרבוע שהוא גם השראה נדיר מאד). המספר הקודם שהוא גם רבוע וגם משולש הוא 36 (לו צדיקים) – 6 ברבוע שהוא משולש 8 (מספר הנרות בחנוכה). המספר הבא שהוא גם רבוע וגם משולש הוא 1225 – קפיצה גדולה – 35 ברבוע שהוא 49 במשולש (כמו מט ימי ספירת העמר – "יום אחד", "שני ימים" – לא יום שני אלא שני ימים – וכו'). זה מוסר השכל עצום, שכל ההכנה למתן תורה, היא להכנס לאוירו של משיח, לאוירה של "לפנים משורת הדין", 1225. כל מצוה בתורה אפשר לקיים לפי הדין או לפנים משורת הדין. רק על הווארט הזה בסוף – שהוא מביא מהרמב"ן – יש עליו אגרת הקדש בתניא, שהוא מקשר לשרשי נשמות, שרשי נשמות מהשמאל, שהכל אצלם בצמצום ושיעור מדויק, ושרשי נשמות מהימין, שקיום המצות אצלם הוא בבחינת "ואתהלכה ברחבה".

47.         "שמינית שבשמינית" – גבהות בנקודת המשפט של ההלכה בקום ועשה שלפנים משורת הדין

ב-4 על 4 יש 16 משבצות, וכעת בכל משבצות צריך לעשות לא-כן-דין-לפנים משורת הדין – 4 בתוך כל 1 מה-16. זאת אומרת שכעת כל התרשים שיצא – משהו מופלא מהחת"ס – הוא 64 מקומות. הכל כדי להגיע ל"זרת על זרת" – משבצת אחת מה-64. מה זה? הוא אומר שקודם צריך שיהיה לך הכל – תלמיד חכם עם כל ה-64 – ואז מותר לך 'לשמוח בעצמך', מה שנקרא סיפוק, לנהוג בגבהות מסוימת של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" (כמו הר סיני, הנמוך שבהרים אך בכל אופן הר). איפה? ברבוע של הלכה-משפט-קום ועשה-לפנים משורת הדין. המשבצת הזו, של הלכה למעשה במשפטים – בין אדם לחברו, שמובן על פי שכל – בבחינת קום ועשה ולפנים משורת הדין. אם יש לך את כל ה-64 מותר לך להתגאות – לקבל סיפוק – מהמשבצת הזאת (ואזי הסיפוק שלך יבער לגמרי את החיצונים, ודוק). משהו יפהפה של החתם סופר. הכל קשור לרבוע.

48.       ו. ארבע אמות – ארבעה שיעורי אמה וארבעה אופני מדידת אמה

נחזור למושג העיקרי – "ארבע אמות של הלכה", שגם רצינו לקשר לארבע אמהות. יש כמה דברים בהלכה בהם רואים שהמושג אמה – מדידה – מתחלק לארבעה. נאמר שנים מהם.

49.         ארבע (סוגי) אמות במקדש

יש במקדש, שיבנה במהרה בימינו, ארבע אמות שונות – ארבע אמות של הלכה. יש אמה קטנה, בה מדדו את מדות מזבח הזהב, ולפי רבי יהודה את כל כלי המקדש (מה שאין כן לפי רבי מאיר, שלדעתו מדדו את כל שאר הכלים – חוץ ממזבח הקטרת – באמה הרגילה, והלכה כמותו). האמה הקטנה היא בת חמשה טפחים. אחר כך יש את האמה הרגילה, שנקראת גם "אמה של משה" (גם משמעותי ביותר), שהיא אמה של ששה טפחים. לאמה הזאת קוראים גם "אמה בינונית". כלומר, יש אמה קטנה ואמה בינונית. לדעת כולם, גם רבי יהודה, את כל הבנין של המקדש מודדים באמה הבינונית. יש את הבנין ויש את הכלים. אם יש אמה קטנה ואמה בינונית חייבת להיות גם אמה גדולה. יש שתי אמות שנקראות אמה גדולה – אמה גדולה קצת יותר גדולה מאמה בינונית. יש אמה גדולה שהיא ששה טפחים ועוד חצי אצבע, ויש אמה עוד יותר גדולה שהיא ששה טפחים ועוד אצבע שלמה. תיכף נאמר למה משמשות האמות האלה. סימן שיש ארבע אמות – יש לנו פה מושג יפהפה, שיש ממש ארבע אמות (כמו ארבע אמות של הלכה). נחזור לפשט – למה יש את שתי האמות הגדולות האלה? ההלכה העיקרית בה משתמשים באמות האלה היא איך על הפועלים – האמנים שעושים במקדש ומקבלים שכר מהכסף של בדק הבית, שהוא קדש – לחשב את העבודה (כדי לא למעול ח"ו). מחשבים את עבודתם באמות רגילות, אבל כדי להשמר ממעילה מחזירים באמה קצת יותר גדולה. אם הם עושים את הכלים בזהב מחזירים – מקבלים את השכר שלהם – בתוספת של חצי אצבע בלבד, אבל בבנין מחזירים בתוספת של אצבע (לבנאים).

50.         אמה עצבה ואמה שוחקת – תיקון הרגש הנשי

באמה השניה, הבינונית, ואמה השלישית, תוספת של חצי אצבע, יש עוד מושג בחז"ל – אולי הדבר הכי יפה כאן הערב – "אמה עצבת" (עצובה) ו"אמה שוחקת". אם יש משהו לבבי ורגשי בתוך האמות הוא ודאי כבר אומר לי שהן אמהות. מי עצובת רוח או צוחקת? האמא, האשה, "אם הבנים שמחה". אם היא לא אם הבנים ח"ו – היא עצובה. ברגע שיש לנו כזו תופעה, משהו מיוחד לגמרי – לשון חז"ל, "לשון חכמים ברכה" – שיש אמה עצבת ואמא שוחקת, הוא מיד אומר שזה משהו נשי. גם משהו נפשי-רגשי, ובפרט משהו נשי. פירוש אחד אומר שהאמה העצבת היא האמה הבינונית בעצמה, אמה שהיא בדיוק ששה טפחים, אבל אמה שוחקת היא האמה הגדולה הראשונה, שיש בה תוספת של חצי אצבע. מה הפירוש של אמה עצבת ואמא שוחקת. הלשון היא ברכה, אבל מה הפשט? אמה עצבת היא אמה מצומצמת, בדיוק, צפוף. אצבע היא אגודל, ובטפח יש ארבעה אגודלים. אם הם צפופים, מדביקים אותם, זו אמה עצבת שהיא בדיוק ששה טפחים. אם מודדים את האצבעות עם קצת רווח, קצת חופש, קצת משוחרר – להיות משוחרר זה שמח – אז כל אמה היא ששה טפחים ועוד חצי אצבע, זה שוחק.

51.         שעור עצב ושעור שוחק – בין צמצום לגמישות

המילים הבסיסיות כאן, השרשים, הם עצב-שוחק – 576, 24 ברבוע, שעור. כלומר, לכל שעור בתורה יש שני פנים – או עצב או שחק. מה לומדים מכאן? יש אנשים שאצלם הכל מצומצם, בהקפדה גמורה. מי שמצומצם הוא עצוב. אבל מי שמרווח, הוא גם גמיש – קצת גמיש, קצת פתוח, קצת מוותר (כמו הפועלים שגם מוותרים על קצת, כדי ח"ו לא לפגוע באיזו מעילה ח"ו, מה שנקרא לארג') – הוא שוחק. מי שלארג' הוא שוחק. לפי זה יש לימוד עצום מהמלה אמה – או שאתה אמה עצובה או שאתה אמה שמחה, אמה עצבת ואמה שוחקת. זה מיד אומר לי שבכל האמות כאן יש רגש, במיוחד רגש נקבי. עד כאן זה דבר אחד – ארבע אמות בהלכה, שיש באמת ארבע אמות. האמה הכי גדולה היא 'צחוק אחד גדול'. אפילו שאתה רק חצי אצבע יותר, זה כבר צחוק, אבל אם אתה אצבע שלמה יותר – זה ממש 'צחוק אחד גדול'. באמה השוחקת, כמה חצאי אצבע יש? כעת כדי לעשות מספרים צריך לחלק לחצאי אצבע. כמה חצאי אצבע יש באמה שוחקת? תעשו חשבון, יש 49 חצאי אצבע. אמה של ששה טפחים היא 24 אצבעות, 48 חצאי אצבעות, ועוד חצי אצבע זה כבר 49 חצאי אצבע, 7 ברבוע. כשיש לך 7 ברבוע אתה כבר צוחק. אם יש לך רק 48 אתה עדיין עצוב. אם אתה 50 חצאי אצבע, אתה במקום אחר לגמרי, עד דרך שנת היובל (יובל בגימטריא, בצמצום = 48). הכי גדול כאן 50 חצאי אצבע.

52.         שיעורים שנמדדים לכל אדם באמה שלו

נסיים בזה: יש עוד דבר אחד שהוא ארבע אמות, גם משהו פלאי. איך מודדים את שעור אמה? אפשר לומר שהשעור אמה הוא ראשית כל שיעורי התורה הכל נובע מאמה. על פי פשט אמה היא מהמרפק עד קצה אצבע האמה (האצבע האמצעית). נדמה שדווקא ככה מודדים אמה. יש הלכות, כמו הלכות שבת, שבהן מודדים באמת כל אדם בכלל משהו גמיש. מי שיצא מהתחום נותנים לו ארבע אמות באמות שלו, כך הלכה פסוקה כל אחד אמה אחרת, לא משהו ברור. לגבי טלטול ברשות הרבים יש גם דעה שזה באמה שלו. לפי זה יש עוד דרך לומר ארבע אמות אמה קטנה, בינונית, גדולה ו'אמה שלו' (לכל אחד אמה אחרת, חפשי, כמו ששרים שירה חפשית).

53.         ארבעה אופנים של אדם למדוד אמה

שוב, מצד אחד חושבים שאמה היא משהו קבוע, מהמרפק עד קצה האמה, אבל יש ארבע דרכים איך למדוד אמה בהלכה. למשל, תחום שבת הוא אלפים אמה – איך אני מודד? אני שם על הארץ את היד שלי 2000 פעמים? צריך להחזיק ראש... מי שלא יודע איפה התחום, אבל יודע שיש לו 2000 אמה ללכת – מה הוא עושה? פסיעה בינונית. הוא צריך לספור 2000 פסיעות בינוניות כדי להגיע ל-2000 אמה. פסיעה בינונית היא שני מנעלים שלך. פסיעה היא נעל אחת והרווח בין הפסיעות בפסיעה בינונית היא עוד נעל. זו דרך אחרת למדוד אמות – בזוג נעלים. אתה חושב שיצא בדיוק מהמרפק עד האצבע? אולי, צריך לבדוק. אחר כך יש עוד משהו, גם גמיש – יש מקום בחז"ל שמודדים אמה לפי גוף האדם, ששעור קומתו 3 אמות, ועוד אמה כדי להושיט את הידים. הגוף הוא שלש אמות, אבל יש בזה מחלוקת – האם שלש האמות הן עם הראש או בלי הראש. משהו די משמעותי, איך מודדים את שיעור הקומה של האדם – הראש שלך הוא משהו ממך או משהו נפרד? 'פסיק רישיה', צריך לפסוק. כמובן שיש פה שינוי גדול מאד. אם השלש אמות הן בלי הראש האמה הרבה יותר קטנה ואם הן עם הראש היא הרבה יותר גדולה. בכל אופן, זו דרך שלישית למדוד אמה – שליש שיעור קומה. מן הסתם לא יוצא אותו דבר. יש דרך רביעית – אמרנו שרוצים לדרוש ארבע אמות – "גברא באמתא יתיב" בלשון חז"ל. כשאדם מתיישב המושב שלו תופס אמה. כל אחד יושב, מתיישב, ואז מודד כמה הוא תופס בישיבה שלו, ו"גברא באמתא יתיב". יש פה ארבע אמות, כאשר באמת שיעור קומה יש שתי בחינות שונות לגמרי – עם הראש או בלי הראש.

54.         ארבע אמות בסוד הוי'

קודם אמרנו ארבע אמות – קטנה, בינונית, גדולה א' וגדולה ב' – שהן ודאי כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. אמה קטנה היא ה תתאה, אמה בינונית ו, אמה גדולה א' (עיקר השוחקת) כנגד אמא – אמה גדולה היא גדלות מוחין, אז יש כאן גדלות א' וגדלות ב', מוחין דאמא ומוחין דאבא – ואמה גדולה ב' היא מוחין דאבא (תוספת אצבע):

י   אמה גדולה ב'

ה   אמה גדולה א'

ו   אמה בינונית

ה   אמה קטנה

גם כאן צריך להקביל את ארבע אמות, אופני המדידה, לשם הוי'. שיעור הקומה של האדם הוא ה-י – העמידה שלו, קומה זקופה שלו. אם לוקחים אדם ומחלקים אותו לשלש האמה שיוצאת היא האמה של החכמה. אם כוללים גם את הראש זה כנראה קוצו של י, ובלי הראש – י. כתוב בקבלה שעמידה בחכמה וישיבה בבינה, אז המדידה לפי עמידת האדם בחכמה ואילו "גברא באמתא יתיב" בבינה. אם אני מודד את האמה לפי היד – הפשט – זה ה-ו של שם הוי' (זה היד, מדות). אם אני מודד את האמה לפי הרגלים, לפי הפסיעות – פסיעה בינונית, זוג נעלים – זו המלכות, על הארץ. כאן הכי טוב לומר בעולמות: אמה שהיא שליש שיעור קומה באצילות, אמה של "גברא באמתא יתיב" בבריאה, אמה רגילה ביד בעולם היצירה, אמה בפסיעות (תחום שבת) בעולם העשיה. צריך את כל האמות האלה.

       קוצו של י  שליש הגובה עם הראש

    אצילות     י   שליש הגובה בלי הראש

    בריאה      ה   גברא באמתא יתיב

    יצירה      ו   אמת היד

    עשיה       ה   פסיעה בינונית

נסיים שנזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו, עם לידת והתגלות מלך המשיח, שזה בזכות הפצת המעינות חוצה, החל מתורת האר"י הקדוש, הארי החי, של היום הזה, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

55.       ז. השלמות

56.         סדרת תקון חוה

שתי המצוות הכלליות – ההלכה הפסוקה הכללית – הן אהבת ישראל צדקה = ארבע אמות של הלכה בלבד.. אמרנו שאם כותבים ד אמות של הלכה זה רבוע, אבל הלשון בגמרא היא ארבע אמות של הלכה = 1110. ר"ת ארבע אמות של הלכה = רבקה. אמות של הלכה ר"ת אשה, ובתוספת א של ארבע = אשה ע"ה = רבקה. ס"ת "ארבע אמות של הלכה" = שרה. יש לנו כבר במפורש שתי אמהות – ההתחלה (ר"ת) דין (רבקה) והסוף (ס"ת) חסד (שרה). כל ארבע האמהות באות לתקן את חוה, "אם כל חי". נעשה פרק חדש, משהו מאד מיוחד בחשבון: אם נקח את השם חוה ונעשה סדרה רבועית משלש האותיות למפרע (סדרת תיקון חוה) – 5, 6, 8 – המספר הבא הוא 11 (וה), 15 (יה), 20 (יהה), 26 (הוי'), 33, 41 (אם), 50, 60 (הלכה). איך מגדירים את הסדרה הזו? משולש n פלוס 5. כל סדרה שההפרשים הם 1-2-3 היא משולש, רק תלוי מה המספר הראשון – הוא ה-0. הפלא שבהמשך מגיעים גם למספר 600 – י"פ הלכה – ועוד יותר פלא, פלאי פלאים (סיכוי מאד קטן, אחד למליון או משהו, שיהיה גם זה וגם זה), מגיעים ל-6000. 600 פחות 5 הוא משולש (34) וגם 6000 פחות הוא משולש (109, "אם כל חי"). גם הלכה כאן, גם י"פ הלכה וגם ק"פ הלכה. אם אני מחבר את שלשתם אני מקבל 6660, 6 פעמים 1110 – ארבע אמות של הלכה. משהו מאד יפה לגבי איך ההלכה מתקנת את חוה. כמו ש-עמלק עולה ד"פ (ממוצע כל אות) הלכה, כך הלכה עולה ד"פ (ממוצע כל אות) י-ה – גם בסדרה הזו.

57.         הלכה – כלי לשם הוי'

היות שעיקר כוונת האריז"ל היא שהלכה היא על דרך "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – י-ה-ו-ה – נשים לב שהלכה בגימטריא כלי, יחד עם הוי' עולה אלהים, כלי-הוי' ("הריעו לאלהים כל הארץ"). ראינו שברבוע של "הריעו להוי' כל הארץ" הפנימיות היא היכל-יהלך – גם אותיות הכלי. אם עושים הלכה-הוי' בהכאה פרטית מקבלים משה ("תורה צוה לנו משה" "זכרו תורת משה עבדי"). יש הלכה וגם קבלה, אם עושים הוי' קבלה בהכאה פרטית – מקבלים 1215, זך פעמים אדם (מה, קשור למשה רבינו שאמר "ונחנו מה") שהוא 5 פעמים 243 (3 בחזקת 5). הסוד של "אברם [3 בחזקת 5, כמו שמסביר האריז"ל] הוא אברהם [עם הכוללים של החזקות-הממדים]". אם כן, הוי'-הלכה זה משה והוי'-קבלה זה 1215 – יחד 1560, הלכה פעמים הוי' (בהכאה כללית). רמז נפלא שהכל נכלל בהלכה, גם הקבלה. כתוב בכתבי האריז"ל שהלכה אותיות הכלה (הלכה למפרע), שהיא כלילת יפי. שעור הוא כד ברבוע – כד קישוטי כלה.

58.         רמזי "אהב הוי' שערי ציון וגו'"

נלך לפסוק "אֹהב הוי' שערי ציון מכל משכנות יעקב". יש בו 7 מלים ו-28 אותיות (כמו ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר") – 28 הוא המשולש של 7. היות שמתחיל "אהב הוי'" – עם 7 אותיות – מתבקש לבנות את המשולש מהרחב לצר:

א ה ב י ה ו ה

ש ע ר י צ י

ו ן מ כ ל

מ ש כ נ

ו ת י

ע ק

ב

הפנות הן אהב – המלה הראשונה (רמז להיום, יום ההילולא של הארי החי – ה אב). אם נחתוך שלש שורות מכל פנה – 6 אותיות בכל פנה – עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". נשאר משולש של 4. יש כלל מתמטי של משולשים: ראינו שמשולש 7 הוא 3 משולשים של 3 ועוד משולש של 4, הכלל הוא ש-3 משולש n ועוד משולש (n פלוס 1) = משולש (2n פלוס 1). במקרה שלנו n = 3. המשולש שנשאר = 740 = י"פ (כל אות) עד (ע ו-ד רבתי של שמע, "עד הוי' בכם") = "חלק אלוה ממעל ממש" = רבונו של עולם. יש מה שאנחנו עושים מה' חטיבה אחת בעולם, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ויש מה שהוא עושה מאתנו חטיבה אחת, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", והוא מה שכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", התגלמות של "רבונו של עולם" – עצמות בתוך גוף, וזה נקרא "עד הוי' בכם". כל זה מתגלה על ידי ארבע אמות של הלכה – "אהב הוי' שערי מציון מכל משכנות יעקב". יש עוד דברים יפים במשולש הזה, אבל נסתפק בכך.

59.         התבוננות ב"ארבע אמות של הלכה" – תיקון אחז (ממנו החלה בגלוי השתלשלות חורבן המקדש)

ננתח יותר את כל המשפט: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". אמרנו שיש במשפט 16 מלים ו-61 אותיות. כל ה-16 כאן, 4 ברבוע, הוא סוד אחז שאנחנו מדברים עליו בזמן האחרון. כל תיקון "ארבע אמות של הלכה" הוא שלו, כי הוא סגר את ה-ד' אמות של הלכה – "חתום תורה בלמודי" – את ה"שערי ציון", ובכך הקדים את חורבן בית המקדש.

יש סוגיא בסנהדרין ששלשת המלכים הרשעים עליהם דברנו – אחז, מנשה, אמון – גרמו לחורבן הבית שכעת מבכים. חז"ל מציינים אותם כשלשה שלבים של חורבן הבית לפני החרבן. כמו שיש "מקדים רפואה למכה" בקדושה כך יש הכנה קרובה לחורבן. יש במקיף גזרה של "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה" – בספור של נשיאת בת פרעה (וכנ"ל) – אבל הכנה קרובה לחורבן בגשמיות היא שלשה שלבים של אחז-מנשה-אמון. הם עשו כמה דברים, נאמר שנים:

אחז הוא הראשון ששם צלם על גג בית המקדש, ואחר כך בא מנשה והכניס את הצלם להיכל, ואחר כך אמון הכניס אותו לבית קדשי הקדשים. זה דבר אחד, שלשה שלבי הכנסת הפסל לבית – זה עיקר חרבן הבית. מה זאת אומרת? בית המקדש הוא הקדושה של עם ישראל. להכניס פסל להיכל בשלבים – גג-היכל-קה"ק – בדור שלנו זה להכניס דעות זרות לתוך הקדש (לתוך בית המדרש, לתוך ה"ארבע אמות של הלכה"). ישנם אנשים שזה מאד חשוב שישמעו זאת – שהכל קדושה, אבל מכניסים הרבה צלמים לתוך הקדושה. לא נפרט... קודם שמים את הע"ז על הגג (את זה אחז עושה, יחד עם כך שסוגר את כל "שערי ציון", כל השערים המצוינים בהלכה), אחר כך מנשה מכניס את הדעות הזרות להיכל ואחר כך אמון לקדש הקדשים. זה דבר אחד שעשו בשלשה שלבים ובכך החריבו את הבית. ה

דבר השני שעשו בשלשה שלבים: כתוב שאחז התיר את העריות, מנשה בא על אחותו ואמון בא על אמו. הוא כנראה אנס את אמא שלו, היא התלוננה – איזה הנאה יש לך מהמקום שיצאת ממנו?! הוא ענה לה שעושה את זה רק להרגיז את בוראו, לא לשם הנאה. ידוע שבית המקדש שוה אם במשולש. ידועה גם הגימטריא של "לא תנאף", שקשור לפסל בבית המקדש. אלה שלשה שלבים, שהכל מתחיל מאחז. כלומר, יחד עם סגירת השערים המצוינים בהלכה – מה ש"אהב הוי' שערי ציון" – יש שני דברים. יש עוד כמה דברים שהוא עשה, אבל אלה שני דברים שהולכים בסדרה מסודרת – התחלת שימת ע"ז על הגג ובכלל היתר עריות. זה ראשית החורבן, סוד החורבן. מי זה לעניננו? אחז הוא המספר 16 שלנו, בכל מקום – כל "ארבע אמות של הלכה" וכל מה שדברנו הערב קשור ל-4 ברבוע (שהוא 2 בחזקת 4[25]).

60.         רמזי אחז והמלכים שאחריו ב"מיום שחרב בית המקדש וכו'"

נעשה עוד גימטריא: לפי הסוגיא הזו בסנהדרין מי שהחריב את בית המקדש בפועל זה אחז-מנשה-אמון = 508 = שרח (בת אשר, היא התיקון שלהם – שרח ר"ת שרה רחל חנה, שלש הנשים שנפקדו בראש השנה). הם החריבו את בית המקדש, יחד עולה 1369, 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" זה חרבן הבית, ואף על פי כן מרחפת שם רוחו של מלך המשיח. יותם-אחז-חזקיהו-מנשה-אמון-יאשיהו עולה ד"פ משיח – גם הרשעים האלה בכלל משיח. משיח יבוא כשנתקן את הרשעים האלה, היצר הרע שהוא ממש להכעיס. דברנו בשיעור האחרון על תמימות אמריקאית – משהו גדול שעושים עבירות בתמימות – אבל אלה אבי-טיפוס של להכעיס, "כלום הנאה יש לך". כנגד זה צריך להרגיז בקדושה, כמו רבי שמעון בר יוחאי שמרגיז ממלכות. "רגזו ואל תחטאו" – המקצוע שלך. אחז-חזקיהו-מנשה-אמון-יאשיהו עולה 61 פעמים 16 – סימן המשפט שלנו, אחז מלים ו-אני אותיות.

61.         הוספת הכולל – הסוד המשיחי של קריאת הלבן סביב האותיות

ראינו שמ"אין לו להקדוש ברוך וכו'" עולה אמה ברבוע, אבל כמה כל המשפט יחד? "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". מספר לא מזוהה בתור מספר צורני – 3583. כאן רצינו להסביר ענין שלם של האריז"ל, בעל ההילולא של היום. ידוע שהאריז"ל נהג בגימטריאות שלו לעשות דבר שאנחנו בדרך כלל לא מרשים לעצמנו – להוסיף כוללים. הרבה פעמים אמרנו שכדי להוסיף כוללים צריך להיות לא רק טוב בחשבון אלא עם רוח הקדש – מתי מוסיפים כולל. ידוע שרוב הגימטריאות של בעל הטורים על התורה הן עם הכולל או כמה כוללים (והוא אפילו לא אומר). אצל האריז"ל יש לומר שזה מאד מבוקר, אבל צריך להבין מה הענין של הוספת כוללים. להוסיף כוללים קשור עם תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא". כתוב בספרים, ומוסבר אצלנו בהרבה מקומות, שזה לקרוא את הלבן. בעולם הזה קוראים את ה"אש שחורה" שעל גבי "אש לבנה", אבל בימות המשיח יקראו את הלבן. קשור גם למה שאנחנו מסבירים על סרט – שבין סטיל לסטיל יש אין, שרק הצדיק רואה. ה"אין" בין הסטילים – "אין מזל לישראל" – היינו הלבן שבין האותיות השחורות (הלכה פסוקה שכל אות צריכה להיות מוקפת גויל).

62.         תוספת הכולל – תוספת הקול

הרמב"ן כותב שלע"ל לא יהיה יותר רווח בין התיבות לאותיות, שיוכלו לקרוא בצורות שונות, אבל היום יש יותר רווח – אז יש מקיף קרוב, הלבן סביב כל אות, ומקיף רחוק, הלבן סביב כל התיבה (האותיות הן כמו ה-צ של הצלם שהזכרנו). אין יותר רווח בין פסוקים. כמובן יש יותר רווח בין פרשיות. אז עיקר ה"מוקף גויל" הוא כל אות וסביב כל המלה. מי שקורא את הלבן יכול להוסיף את הכולל, הלבן שסביב כל המלה. הבעל שם טוב מלמד שכל אות היא קבוצה של אלפין – הכל אלופו של עולם, א שנכנסת לגולה והופכת אותה לגאולה. אז ב היא 'סט' (מושג מתמטי מובהק) שבתוכה שתי יחידות, שני אלפין. לסט הזה, קבוצת 2 אלפין, קוראים ב – זה הסימן שלה. כך ג היא סט של שלש אלפין, עד ש-ת היא סט של 400 אלפין. בחשיבה הזו כל אות היא קבוצה סגורה, ולכן היא צריכה להיות מוקפת גויל – לבן. אחת הדוגמאות החשובות ביותר לזה היא כאשר לוקחים את כל אותיות האלף-בית, מ-א עד ת, ומחברים יחד – 1495 – מתחלק ב-23 אבל לא ב-22, 23 פעמים א-דני. יש כאן 22 אותיות, אבל לא מתחלק ב-22. אלא מה? כתוב בכוונת המקוה ובכוונת השופר שיש עוד א פשוטה לפני האות א – קול לפני הדבור. בעצם ה-א הזאת, שהיא סוד הקול – סוד כוונת המקוה והשופר – היא הכולל של כל האלף-בית. אם לוקחים את כל האלף-בית ואומרים 'עם הכולל' אז מתחלק ל-22 (עם ה-23 מתחלק ל-22) – 22 פעמים חיים, "חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה". כדי להוציא בפה צריך את הקול – התוספת. אם רק לומדים בלי להוציא מהפה, מתבוננים רק באותיות, 22 – אין את הכולל. כעת מובן למה כל כך חשוב להוציא בפה. בשביל להוציא בפה צריכים קול – הוא מצטרף לכל כב האותיות והופך אותן ל-כב פעמים חיים. זו דוגמה אחת. בכל אופן, כל הענין של תוספת כוללים הוא לקרוא את הלבן סביב השחור – להתחבר עם ה"אש לבנה" (אור אין סוף שלפני הצמצום, בעוד "אש שחורה" היא אחרי הצמצום).

63.         הוספת הלכה מכח רוה"ק של הוספת הכולל

בהשראת התורה הזו על הוספת כוללים – ה-ל וה-ם של הצלם (בעיקר משיח יעשה זאת, הוא ה-ם הסתומה של הצלם, היחידה הכללית של נשמות עם ישראל) – נעשה זאת על המאמר שלנו: אמרנו שיש בו 16 מילים ו-61 אותיות והוא שוה – הגימטריא היא כמה אלפין קטנים יש בכל הקבוצות – 3583. מה יהיה אם נוסיף את כל הכוללים – נשלים את הצלם של המאמר. רק הגימטריא היא ה-צ של המאמר, האותיות מוסיפות את ה-ל של המאמר והתיבות ה-ם הסתומה שלו. על ה-ם הסתומה אומר אדמו"ר הזקן – ועל זה המאמרים הראשונים בע"ב – שהוא ה"אור העולה על כולנה". יש כך וכך אותיות בתיבה, אבל ברגע שמצרפים אותן לתיבה יש "אור העולה על כולנה", שהוא כאן ה-ם הסתומה, ה"מוקף גויל" של כל המלה, משהו מאד משיחי. נוסיף כאן 16, 61 – יוצא 3660. המספר הזה אינו רבוע, אבל הוא יהלום – שני משולשים (n כפול [n פלוס 1]). 60 כפול 61 – הלכה כפול מספר האותיות שכאן. כלומר, עם הכוללים הערך הממוצע של כל אות כאן הוא עצמו הלכה. זו גימטריא יפה, אבל צריכים את כל ההקדמה – אחרת אין משמעות להוספת כוללים. יוצא מכאן שדווקא מכח ההלכה מוסיפים כוללים – כנראה שהלכה עצמה קשורה לסוד קריאת הלבן. ה"תלמוד" הוא לדייק את כל הדיוקים בשחור, אבל רוה"ק של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – "והוי' עמו" – קשור לקריאת הלבן, סוד "ליבון הלכתא". לכן כדי להגיע לממוצע שכל אות הוא הלכה צריך להוסיף את הכוללים.

64.         צורת המאמר – מספר השראה ומספר שבת

הגענו לכך שיש 61 אותיות. 16 הוא רבוע, ו-61 מספר השראה:

מ

י ו ם

ש ח ר ב ב

י ת ה מ ק ד ש

א י ן ל ו ל ה ק ד

ו ש ב ר ו ך ה ו א ב ע

ו ל מ ו א ל א א ר

ב ע א מ ו ת ש

ל ה ל כ ה

ב ל ב

ד

יש עוד צורה של 61 – דבר ראשון צריך לזכור שהוא השראה, אבל הוא גם מספר שבת (1, 7, 19, 37, 61, 91, 127, 169...). זו הצורה הכי יפה שמלמדים ילדים – ששה מטבעות סביב אחד באמצע. אם רוצים עוד מעגל – נכנסים בו 12 מטבעות (סוד העבור, במחזור קטן של 19 שנה יש 7 שנים מעוברות). בכל מעגל מוסיפים עוד 6 על הקודם. נצייר את המאמר "מיום שחרב בית המקדש וכו'" בצורת שבת:

מ י ו ם ש

ח ר ב ב י ת

ה מ ק ד ש א י

ן ל ו ל ה ק ד ו

ש ב ר ו ך ה ו א ב

ע ו ל מ ו א ל א

א ר ב ע א מ ו

ת ש ל ה ל כ

ה ב ל ב ד

צורת שבת קשורה ל-ו פעמים הלכה ובמרכז פעם אחת קבלה, כפי שדובר.

65.         נוסחה של יחס הרבוע, המשולש ומספר השבת במאמר

נלך עוד שלב: אמרנו שהמאמר מתחלק ל-16 אותיות ("מיום שחרב בית המקדש") ו-45 אותיות ("אין לו וכו'"). נראה כלל למתקדמים. 16 הוא 4 ברבוע ו-45 משולש 9 וביחד נותן בסוף מספר שבת של 4 – מרבוע 4 הגענו לשבת 4 (על ידי תוספת משולש 9). אם רוצים לפשט זאת ככלל מתמטי, מה זה אומר? היחס בין 4 ל-9 הוא ש-9 הוא פעמיים 4 פלוס 1. צריך לבדוק אם נכון – ככה ילדים עושים – שקודם משערים ואחר כך בודקים אם נכון. בודקים בשני אופנים, גם בנסיון – אם זה עובד, אבל זו לא הוכחה מתמטית – וגם בהוכחה. הכלל שיוצא כאן הוא: n ברבוע פלוס משולש (n2 פלוס 1) שוה שבת n. לא מספיק רק לנסות עוד כמה פעמים, צריך להוכיח, אבל נסתפק בנסיון. עשינו על n = 4. נעשה על 3: 9 (3 ברבוע) ועוד 28 (משולש 7) = 37, שבת 3.

66.         שתי רביעיות "מיום שחרב בית המקדש" – ארבע אמות של הלכה וארבע מיתות בית דין

אמרנו שיש הרבה מאמרים שמתחילים "מיום שחרב בית המקדש". כל מה שקורה "מיום שחרב בית המקדש" הוא בעצם תופעה שנולדה בתשעה באב ממש, יחד עם לידת מלך המשיח – סימן שהכל קשור ללידת מלך המשיח. אבל, מבין כל מאמרי חז"ל של "מיום שחרב בית המקדש" יש רק שנים שקשורים למספר ארבע – המאמר שלנו, "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" ו"מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו". שואלת הגמרא, "והא בטלו?! אלא דין ארבע מיתות לא בטלו" (שאם אדם חייב סקילה נופל מהגג או משהו דומה, אם חייב שריפה נופל לאש או משהו דומה, אם חייב הרג נמסר למלכות או משהו דומה, אם חייב חנק טובע בנהר או משהו דומה).

67.         קבלת ארבע מיתות בית דין – בפניהן לא חרב הבית – סגולה לבנין המקדש

המאמר הזה הוא מאמר יסודי ביותר בכתבי האריז"ל, בעל ההילולא של היום, כי בכל ק"ש שאומרים – בפרט קשהעמ"ט, שעוד מעט צריך לומר – הכוונה הכי חשובה היא קבלת ארבע מיתות בי"ד. זו עיקר מסירות הנפש לפי האריז"ל – לקבל את כולן. הוא אומר שמי שלא אומר ק"ש חייב סקילה, פוגם בתפלין חייב שריפה, פוגם בציצית חייב הרג ופוגם בתפלה חייב חנק. יש זאת אצל כל אחד, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לכן חלק מנוסח קשהעמ"ט של האריז"ל הוא לומר קבלת מיתות בפירוש. הנושא הזה הוא משהו גדול אצל האריז"ל בק"ש, ה-י של ארבע המיתות. אם כן, יש שתי רביעיות בסוד של "מיום שחרב בית המקדש". עוד לפני הרמזים נאמר פשט לעניננו, סימן שכל הנושא של קבלת ארבע מיתות בית דין הוא סגולה גדולה מאד להחזיר עטרה ליושנה, שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, כי לא בטל. יש משהו בארבע מיתות שלגביו בית המקדש לא חרב. כלל גדול, שאמרנו הרבה פעמים, שכל פעם שחז"ל אומרים משהו ואז 'מתקנים' את הלשון – הם לא משנים את מה שהיה בהתחלה. לא בכדי אמרו "ארבע מיתות לא בטלו" (ולא "דין ארבע מיתות") – רצו להדגיש שיש משהו שבפניו לא חרב הבית.

68.         חבור ארבע מיתות וארבע אמות של הלכה

נחזור ל"ארבע אמות של הלכה" – על פי פשט "אין לו להקב"ה אלא", משהו דיעבד, אבל כמו שאדמו"ר הזקן הסביר לגבי תקיעת שופר של הרי"ף, זה לא משהו דיעבד אלא לכתחילה. בפרט אם אתה גם מקיים את "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", חסיד, ועוד יותר טוב אם אתה גם "דר במקום רבו". סימן שגם ארבע מיתות בית דין קשורות ללידת מלך המשיח – מי שמקבל ומבין שככה נמשך גילוי המקדש והמשיח. יש קשר ל"ארבע אמות" – ארבע פעמים אמוּת, בסקילה, בשריפה, בהרג ובחנק (אמות הוא גם סוד תיקון "ואמת", המכוון כנגד אדמו"ר האמצעי, כפי שדובר לאחרונה, וד"ל). והיינו מה ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", שנאמר "אדם כי ימות באהל", באהלה של תורה. הכל בחסד וברחמים, בנשיקה – "ישקני מנשיקות פיהו" – שכל ארבע המיתות יהיו נשיקין, "על פי הוי'", "פה אל פה אדבר בו" (פה ר"ת פסק הלכה). דברנו קודם על שרה אמנו שמתחילה לתקן את חוה. שרה = הלכה למעשה = דין אמת ("כל הדן דין אמת לאמתו", דין אמת הוא הלכה למעשה, שוה שרה, ס"ת של "ארבע אמות של הלכה"). נחבר את שניהם: ארבע אמות ארבע מיתות (ארבע מלים) = 1849 = 43 ברבוע. רמז שכתבנו – סקילה שרפה הרג חנק = 1156 = 34 ברבוע. רק בשני אלה "מיום שחרב בית המקדש" יש רביעיה.

69.         "הקיצה לפקד כל הגוים"

חוץ מ"הריעו להוי' כל הארץ" יש עוד ר"ת הלכה שמובא באר"י – "הקיצה לפקֹד כל הגוים", עוד פסוק בתהלים. אם הוא מביא רק את שני הרמזים האלה – יכול להיות עוד ר"ת הלכה, אבל אלה מובאים – ודאי יש קשר ביניהם. אמרנו בשיעור שלמוד הלכה הוא סגולה לנצח את עמלק, מלחמת עמלק. כאן זו סגולה לעורר את ה', להקיץ אותו, "הקיצה לפקד כל הגוים", להנקם מכל הגוים, מכח ההלכה. כל הפסוק הזה מאד מיוחד, הוא מתחיל עם שורת כינויים של שם הוי' שמאד נדירים – יתכן שהכי גדולה בתהלים (יש בתנ"ך יותר) – "ואתה [פניה לה' לנוכח, גם דבר גדול מאד] הוי' אלהים צבאות אלהי ישראל הקיצה לפקד כל הגוים אל תחן כל בֹגדי און סלה". נעשה גימטריא של הפסוק: "ואתה הוי' אלהים צבאות אלהי ישראל הקיצה לפקד כל הגוים" (עד ר"ת הלכה) = ו"פ משיח. הכי יפה לעניננו בפסוק לספור מלים ואותיות – 16 (4 על 4, ד אמות) מילים ו-60 (הלכה) אותיות. רק ב"הקיצה לפקד כל הגוים" יש 16 אותיות. גם בברכת כהנים יש 60 אותיות. יש מה שחייב אדם לפקוד את אשתו ויש מה שמבקשים מהקב"ה לפקוד את כל הגוים – כנראה הא בהא תליא, אם ה' פוקד את כל הגוים אז כל יהודי פוקד את אשתו ויש ברכת פו"ר, ברכת בית המקדש, שכל האמות תהיינה שוחקות כאשר "אם הבנים שמחה". עיקר הסגולה של ארבע אמות של הלכה. עוד קשר לברכת כהנים – "הקיצה לפקד כל הגוים" (ר"ת הלכה) = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך".

70.         שעור הגר"ח נאה

אמרנו שהמדה היסודית הכללית ביותר של כל המדות בתורה היא אמה. במדות אורך יותר גדול מאמה זה כבר פרסה – 4 מיל, מיל הוא 2 ריס. זה הרבה אמות, אלף אמות. אין משהו בין ריס לאמה. כמו מטר וקילומטר. לפי רבי חיים נאה אמה בינונית שלנו היא 48 ס"מ, בדיוק המספר שראינו קודם – שיש בו 48 חצאי אצבע. יוצא משהו מאד מכוון, פלא, שכל אגודל לפי ר"ח נאה הוא בדיוק 2 ס"מ. ממילא יש עוד יותר 'הצדקה' למדוד בחצאי אצבע – כל חצי אצבע הוא בדיוק סנטימטר. אצבע שלמה היא "אחד אחוז מן החמשים", שני סנטימטר (אחד מחמשים ממטר). 50 חצאי אצבע – 25 אצבעות – הם חצי מטר בערך. יש איזה 5 שיטות לגבי כמה ס"מ יש באמה. הכי מכוון יפה הוא ר"ח נאה, כי יוצא בדיוק מקביל לס"מ.

71.         רמזי השעורים שתחת אמה

אמרנו שמאד ברור שמדת האורך הבסיסית היא אמה, אבל מצד שני ראינו שהיא משהו מאד גמיש ופתוח. מאמה ולמטה יש ארבע מדרגות – זרת (חצי אמה), טפח, אצבע. יש שלשה סוגי אצבעות – סתם אצבע היא אגודל, יש אצבע שהיא אצבע, ויש עוד אצבע שהיא זרת, האצבע הקטנה. טפח בינוני בנוי מארבע אגודלים, חמש אצבעות, שש זרתות – הכל אותו שיעור. סתם אצבע מתכוונים לאגודל, שיש ארבעה ממנו בטפח. בכל אופן, עיקר השיעורים מאמה ולמטה הם – אמה, זרת, טפח, אצבע = 913 = בראשית (= שלשה דברים יחד, אבל כאן זה ארבעה דברים, "ארבעה לא ידעתים") = 11 כפול 83. רק זרת-טפח-אצבע = 867 = ג"פ (ממוצע) 289, 17 ברבוע. בכתבי האריז"ל אצבע היא שם הטוב במילוי – אלף הי ויו הי. אמה טפח = 11 כפול 13. זרת אצבע = 11 כפול 70 (770). ה-83 מחולק ל-13 ו-70. בחלוקה אחרת: אמה אצבע = הדר = 11 כפול 19. זרת טפח = 11 כפול 64 (דין). יש כאן 13 אותיות – אפשר לעשות צורת השראה.

עוד משהו נחמד, מהאריז"ל עצמו: לפני הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" כתוב – שני פסוקים קודם – "ואצרֹף כבֹר סיגיך ואסירה כל בדיליך". הוא אומר שזו חזרת משה רבינו בכל דור לברר את הערב רב, וכשהוא יסיים יתקיים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך = 1110 = ארבע אמות של הלכה = ה"פ כבֹר (סבון, בֹרית, אותיות ברית) = ג"פ צרף.

בכל המשניות הצירוף "ארבע אמות" מופיע 46 פעמים, כמנין אמה. בכל תלמוד בבלי מופיע הצירוף ארבע פעמים. יש ל פעמים "ארבע" בחומש ו-ל פעמים "ארבעה" (שום סיכוי שיצא אותו דבר – משהו מחודש לגמרי). והוא סוד הלב היהודי – ל מול ל. 30 מעלות, 30 דורות וכו' – תיקון מלכות. ארבע, כמו "מספר את רבע ישראל" הוא תקון המלכות. 'איהו ארבעה איהי ארבע', ארבע-ארבעה הם הכתיב והקרי של "ארבעה לא ידעתים". ל ועוד ל עולה הלכה.



[1]. הלכה קבלה = 197, 14, יד-דוד, ברבוע ע"ה (בענין סוד הרבוע וסוד ה"כולל", ראה לקמן). והוא מספר האותיות של יום אחד של מעשה בראשית (פרשיה בת ה פסוקים – בפסוקים א-ג-ה יש 100 אותיות ובפסוקים ב-ד יש 97 אותיות [מחולק ל-בן ו-מה, כפי הכוונה בזה בכתבי האריז"ל]), כאשר ה"כולל" היינו ה-ב רבתי של "בראשית", שבהיותה רבתי קובעת ברכה לעצמה (ואף חז"ל פירשוה מלשון ברכה). בחצי הראשון של הפסוק הראשון, החצי השני של הפסוק השני והפסוק השלישי כולו ("בראשית ברא אלהים... ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" יש הלכה אותיות (ובסוד חתך זהב: 60 = 37 ו-23, 37 = 23 ו-14), ובשאר פסוקי יום אחד יש קבלה אותיות!

    בהכאת אותיות, הלכה = 15000 ואילו קבלה = 30000, יחס של "שלם [קבלה] וחצי [הלכה]" (ה"שלם" מאיר בשבת, בסוד "שבת שלום", "ויכלו וגו'", נשלמה כל מלאכה, ואילו ה"חצי" מאיר בששת ימי המעשה [ו פעמים חצי ועוד שלם אחד = ד, "רבע ישראל", סוד הבירור והעליה של ג עולמות בי"ע בימי המעשה, וגילוי האלקות של העולם הרביעי, עולם האצילות, העולם המיוחד ל"אצילי בני ישראל", ביום השבת קדש]). והנה, שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות = 1500. נמצא, לפי חשבון זה, שהלכה קבלה = 30 פעמים הוי' (30 פעמים 1500 = 15000 ועוד 30000 = 45000, הרבוע הכפול של 150 [האותיות הכפולות בהלכה וקבלה, ל פעמים ה = 150]), סוד "להוי'" (ל פעמים י פעמים ה פעמים ו פעמים ה), התבה המשותפת בשני הפסוקים "הריעו להוי' כל הארץ" "השתחוו להוי' בהדרת קדש" (גם בטול היש, "הריעו", הוא "להוי'" וגם בטול במציאות, "השתחוו", הוא "להוי'").

    פעמיים "להוי'" ("להוי'" דהלכה ו"להוי'" דקבלה) = יבק, סוד ג שמותיו יתברך העיקריים בני ד-ד אותיות (סוד "ד אמות של הלכה" [ועל דרך זה 'ד אמות של קבלה' או שמא נאמר ד מאות פרסא על ד מאות פרסא של ארץ ישראל השלמה וכו', וד"ל], כמבואר בדברי הבעל שם טוב): אהיה הוי' א-דני (ומבאר הבעש"ט שא-דני היינו מציאות הבית [בית המקדש] ושם הוי' היינו האור הפנימי, התענוג לשבת בבית ["כתפארת אדם לשבת בית"], ושם אהיה היינו האור המקיף, השומר את הדרים בבית כו').

[2]. שש פעמים הלכה ועוד קבלה (ז תבות ו-כח אותיות, משולש ז, ע"ד הפסוק הראשון של התורה) = 497, מספר המתחלק ב-7 – 7 פעמים "וחי בהם" (71, כנגד 70 סנהדרין והמופלא שעליהם [71 גם עולה חזון, רמז לשבת חזון, ולהעיר שהשנה, שנת תשעג = שבת חזון]). וכך בחמשה שבועות משלים האדם הלומד תורה עד"ז 5 פעמים 497 = 2485 = 70 במשולש (יש כאן 140 אותיות, הפירמידה של 7), היינו שזוכה לשלמות של 70 פעמים לתורה (בספירת העמר, שני השבועות הראשונים הם בחדש ניסן, כשארית לאור חג הפסח, ואילו חמשה שבועות הם בחדש אייר ותחלת סיון, כהכנה קרובה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, קבלת כל 70 הפנים שלה, ודוק).

[3]. ההלכה היא בעיקר מדת הדין ואילו הקבלה היא בעיקר מדת החסד (וכמו שיתבאר). בשבת נאמר "ויכל אלהים", מדת הדין כלה ועולה לשרשו ומתמתק שם ומשם נמשך גילוי מדת החסד, בסוד "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" (בפרט בר"ה שחל להיות בשבת במקום המקדש, ראה לקמן). והיינו מה שהתבה הראשונה של פרשת שבת בראשית היא "ויכלו" בגימטריא חסד (הרבוע הכפול של ו והיהלום של ח, והוא סוד שם עב דחכמה, מוחין דאבא המאירים בשבת קדש, שהוא ענין גילוי האלקות שבעולם האצילות כנ"ל, ודוק).

[4]. "הריעו להוי'" "השתחוו להוי'" = 1128, המשולש של בטול (שעולה כד צירופי בטול [בהיות כד הנקודה האמצעית של בטול]), כולו אומר בטול!

    הערך הממוצע של אמ"ת (הפנימיות של) "הריעו להוי' כל הארץ" ו"השתחוו להוי' בהדרת קדש" = "השתחוו", ללמד שהכוונה הפנימית של כל הדרגות השונות של עבודת השי"ת (בחול ובשבת, שגם החולין יהיו על טהרת הקדש, בחינת שבת קדש, וכידוע שת"ח אמיתי הוא בחינת שבת כל ימי השבוע) היא להגיע לבטול במציאות, השתחויה (סוד "משתחוים רוחים" לאחר "עומדים צפופים", סוד אמה שוחקת, כמו שיתבאר).

[5]. הגמרא מביאה שלש דוגמאות של "הלכה פסוקה" (מתוכה "עומדין להתפלל"): "בנות ישראל..." "מערים אדם..." "המקיז דם..." וי"ל שהן גופא כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל), ודוק היטב.

[6]. כל הפסוק "מזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ" = 1431, המשולש של גן (שם יוד הה ואו הה). הר"ת = ה פעמים הוי', יאחד, הס"ת = ז פעמים מח (יג בראש ו-ז בסוף, "זכר ונקבה"). יש היום (למפרע) באותיות האמצעיות: "מזמור לתודה הריעו לי-הוה כל הארץ" (שאר אותיות הפסוק = 1370 = 10 [כנגד עשר ספירות בלימה] פעמים קבלה). יש בפסוק 26 אותיות, וכך מחולק לפי סדר תבות הפסוק: י-ה-ה-ו, הצירוף השני של שם הוי' ב"ה, הצירוף של תפילין של ר"ת (מוחין דאבא), ודוק.

[7]. כלומר שלש פעמים במאמרים שונים (המאמר הראשון "מיום וכו'" חוזר פעמיים בסוגיא, נמצא שבכל הש"ס יש ששה מאמרים שונים של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא אך הלשון חוזר שבע פעמים – "כל השביעין חביבין").

[8]. "רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" ועוד "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ע"ה = ז פעמים "ד אמות של הלכה" (841, 29 ברבוע וכו', ראה לקמן)!

[9]. שמעי בן גרא = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע (שמעי = היהלום של אהיה, בן גרא = אהרן = יו ברבוע, ד בחזקת ד, ראה לקמן) – היינו סוד ד אמות של הלכה (כמו שיתבאר בסוד הרבוע), ודוק. והנה, שלמה בן דוד = אמת = אהיה ברבוע, סוד אהיה באמא, בחינת תלמיד חכם והוי' בחכמה, בחינת חכם, ועל התלמיד חכם להדבק בחכם תמיד, בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (ועל כן גזר שלמה על שמעי – לקיים צוואת דוד אביו – שלא יצא מהעיר ויתרחק ממנו [ואם כן יתרחק ממנו חייב מיתה, הרי עליו להתעצם עם נקודת הבטול של החכמה תמיד שאזי יתקיים בו "ימותו ולא בחכמה"], וד"ל).

    ועוד רמזים: בשמעי בן גרא ושלמה בן דוד יש ט-ט אותיות (טטפת, סוד מטטרון). פנות הרבועים: שעגא שמדד = 722, הרבוע הכפול של 19 (נשיא נשיא). הכנף = 13, אחד כו'. האותיות המשותפות של שמעי בן גרא ושלמה בן דוד הן שמבןב פעמים שמבן = כח (דוד דוד) ברבוע.

[10]. הלכה במילוי: הא למד כף הא = מקום (= שם הוי' ב"ה ברבוע פרטי, כידוע בכוונות האריז"ל).

[11]. "שתים שהן ארבע" = 1378, המשולש של בן.

[12]. בפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" יש לב אותיות, הרבוע הכפול של ד (ב"בטחו בהוי' עדי עד כי" יש 16, 4 ברבוע, אותיות, וב"ביה הוי' צור עולמים" יש 16 אותיות). יש בפסוק 9 תבות, 3 ברבוע, ובשתי התבות הראשונות, "בטחו בהוי'" יש 9 אותיות. התבה הראשונה של הפסוק, "בטחו" = 25 = 5 ברבוע. התבה האחרונה של הפסוק, "עולמים" = 196 = 14 ברבוע. דלוג תבות (ארבע פנות הרבוע והנקודה האמצעית): "בטחו... עדי... כי... הוי'... עולמים" = 361 = 19 ברבוע (ב-ה התבות יש יט אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = יט, בטח). התבה השניה מההתחלה והתבה השניה מהסוף: "בהוי'... צור" = 324 = 18 ברבוע (וביחד עם 19 ברבוע הנ"ל = 19 בהשראה, 685 = 5 פעמים 137). נשארו שתי תבות, הרביעית מכל צד: "עד... ביה" = 91 = 13 במשולש (שלוב הוי' אד' = אמן וכו'), ודוק היטב. ר"ת "בטחו בהוי' עדי עד" = 144 = 12 ברבוע, ס"ת "בטחו בהוי' עדי עד" = 25 (= "בטחו" כנ"ל) = 5 ברבוע, הרוס"ת "בטחו בהוי' עדי עד" = 169 = 13 ברבוע (האמ"ת של "בטחו בהוי' עדי עד" = 42, היהלום של 6 – אהיה אהיה, שם מב). שתי התבות הראשונות והאחרונות = 17 בהשראה, וחמש התבות האמצעיות = 21 במשולש. כל הפסוק = 776 = ביאת המשיח וכו', כמבואר במ"א. תן לחכם ויחכם עוד.

[13]. "גדל העצה" = אור (אין סוף כו'). יחד עם הנקודות, "גְדֹל הָעֵצָה" = "ברא אלהים" = טוב (שם אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ") ברבוע.

[14]. "ורב העליליה" = 368 = 16 (4 ברבוע) פעמים 23 (חיה וכו') – "גדל העצה" = 9 (3 ברבוע) פעמים 23. יחד, "גדל העצה ורב העליליה" = 575 = 25 (5 ברבוע) פעמים 23, ודוק. "גדל העצה" = אור כנ"ל, וי"ל ש"ורב העליליה" היינו סוד הכלים המכילים ומפרטים את האור כו', בסוד "כלל שהוא צריך לפרט", וד"ל.

[15]. ה-ה של "יהלך" משלימה את ה"צדק" ל"צדקה": מה-צ עד ה-ה "צדק לפניו יהלך" (10 אותיות) = שכינה (הפירמידה של 10). בין הצדק ל-ה "צדק לפניו יהלך"= מקום, ודוק.

[16]. עוד תופעות ברבוע:

ה ר י ע ו ל א

ל ה י ם כ ל ה

א ר ץ ה ר י ע

ו ל י ה ו ה כ

ל ה א ר ץ ה ר

י ע ו ל י ה ו

ה כ ל ה א ר ץ

    ארבע הפנות, ארבע הנקודות שבאמצעי הצלעות והנקודה האמצעית (הרבוע של 3 על 3 במסגרת הרבוע של 7 על 7) = אור (אין סוף וכו') = "גדל העצה" כנ"ל.

ה ר י ע ו ל א

ל ה י ם כ ל ה

א ר ץ ה ר י ע

ו ל י ה ו ה כ

ל ה א ר ץ ה ר

י ע ו ל י ה ו

ה כ ל ה א ר ץ

    שני האלכסונים ועוד שני הצירים (מאוזן ומאונך) = 1024 = 32 ברבוע = 2 בחזקת 10, ודוק.

[17]. והוא (841) עולה הלכה קבלה (197) בפשוט ובאתב"ש (צכלצ דשכצ, 644).

[18]. תשעה באב = 780, המשולש של טל, הוי' אחד.

[19]. על ידי חילוף ב-ש באתב"ש שעור הוא אותיות רבוע.

[20]. בפרשת תצוה נאמר "רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו" ובפרשת פקודי נאמר "רבוע היה כפול עשו את החשן זרת ארכו וזרת רחבו כפול". בפסוק הראשון יש ז תבות, בשני – יא תבות (ס"ה חי תבות – רבוע כפול). בשני הפסוקים יש 66 אותיות – יא במשולש. שתי המלים "רבוע... כפול" = אור אין סוף, ב פעמים אור (רבוע = אור הגנוז) = "ואהבת" = קבלה באתב"ש (דשכצ). "רבוע יהיה כפול" "רבוע היה כפול" = 878 = "יתרון האור [מן החשך]" = משיח במילוי (מם שין יוד חית) וכו'. שני הפסוקים = 5480 = 40 (שני שליש הלכה) פעמים קבלה.

[21]. מקרא משנה תלמוד הלכה = 1276 = חן פעמים כב (חן במספר סדורי). תלמוד = ח פעמים הלכה (תלמוד הלכה = ט פעמים הלכה, הערך הממוצע של כל אות = רוס"ת מקרא משנה תלמוד הלכה עם האות האמצעית של תלמוד – ט אותיות). מקרא משנה = לב פעמים חיה.

[22]. עדת אותיות דעת – "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת". בינה דעת = ישראל.

[23]. הביטוי "חקים ומשפטים" מופיע ארבע פעמים בתנ"ך, זוג מובהק כנגד תפארת ומלכות (זו"נ), ארבע פעמים כנגד י-ה-ו-ה לפי הסדר (ג פעמים בדברים ופעם אחת בסוף מלאכי, סוף הנבואה בישראל): "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו'" – ראיה בחכמה, י שבשם; "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם וגו'" – מי בבינה, ה עילאה שבשם; "ואתי צוה הוי' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים" – לימוד סתם, עמוד התורה, בתפארת, ו שבשם; "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים" – סיכום הכל המלכות (סופא דכל דרגין, "כל הנחלים הלכים אל הים"), ה תתאה שבשם.

    יש גם שלש פעמים "חק ומשפט" בתנ"ך, י"ל כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה (בסדר למפרע): "כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת הוי' ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט" – עיקר הכנת הלב היא הכנעה; "ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם" – כריתת ברית, בחינת מל מלשון ברית מילה, הבדלה; "ויצעק אל הוי' ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" – הפעם היחידה בתורת משה שמופיע השרש המתקה. כאן ההמתקה היא תוך כדי נסיון, סוד "נעוץ סופן בתחלתן", המתקה בהכנעה, סוד "אל הארץ אשר אראך", כמבואר בכתר שם טוב, וד"ל.

[24]. נמצא שמצות בחכמה עדֹת בבינה חקים בתפארת ומשפטים במלכות = 3364 = חן ברבוע, ודוק.

[25]. 4 בחזקת 4 = אהרן (שהסתלק בראש חדש מנחם אב), וכן השם של החומש שמתחילים לקרוא בשבת חזון – דברים (שמתחיל באות ד), ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com