חיפוש בתוכן האתר

מוצאי כ"ח סיון ע"ג – שיעור שבועי קרח – בית כנסת היזדים ירושלים הדפסה דוא

מוצאי כ"ח סיון ע"ג – ירושלים

   שיעור שבועי פרשת "קרח"

אנחנו עכשיו בערב ראש חדש תמוז, לקראת ימי הגאולה של חדש תמוז, אז נשיר את ניגון גאולת יב-יג תמוז של הרבי הקודם.

2.              א. מעלת אהרן ומלך המשיח – העלאת הנשמות עד שתהא שלהבת עולה מאליה

3.               פקחות קרח עד הרקיע אבל לא עד כסא הכבוד

אנחנו בפרשת "ויקח קרח", ורש"י (פס' ז') מביא בשם התנחומא ש"קרח פקח היה"[א]. האותיות קח חוזרות גם בקרח וגם בפקח, קיחה-קיחה[ב]. אבל כנראה שכמה שקרח היה פקח – הוא לא היה מספיק פקח. הבעל שם טוב אומר שהמצוה הראשונה של היהודי היא להיות פקח, וצריך להיות יותר פקח מקרח.

השפת אמת מסביר שקרח בפקחותו הגיע עד לרקיע, בסוד התכלת. בסוף הפרשה הקודמת למדנו על הציצית, "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת". תכלת היא תכלית. כתוב בחז"ל ש"תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד". אומר השפת אמת שקרח בפקחותו הגיע עד ל"תכלת דומה לרקיע", "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", "יהי רקיע בתוך המים" – יש הרבה סודות גדולים של רקיע, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" (כך אדמו"ר הזקן פותח את שער היחוד והאמונה בשם הבעל שם טוב). אז עד לשם, ל"תכלת דומה לרקיע", הגיע קרח בפקחותו, אך הוא לא הגיע עד לכסא הכבוד – "הרקיע דומה לכסא הכבוד". כדי להגיע לכסא הכבוד אי אפשר ב"טלית שכולה תכלת" – הרקיע כולו תכלת, אבל כדי להגיע ל"רקיע דומה לכסא הכבוד" אפשר רק עם תוספת של חוט תכלת. יש קו וחוט, "'הכנף' מין כנף" – צריך להגיע לאור אין סוף שלפני הצמצום, וזה לא עם טלית שכולה תכלת (סוד טהירו תתאה, לאחר הצמצום) אלא רק עם חוט דק, נוסף לרקיע של הטלית שכולה תכלת. צריך עוד חוט כדי לטפס ולעלות עליו עד לכסא הכבוד.

זו הפקחות של הבעל שם טוב, המצוה הראשונה של כל יהודי להיות פקח – יותר מקרח. כשעולים דרך החוט עד לכסא הכבוד מגיעים גם ללבן, לעתיק יומין שלפני הצמצום ש"לבושיה כתלג חור ושער רישיה כעמר נקא" – כולו לבן. לבן הוא האדם דאצילות שלפני הצמצום, שיושב על כסא הכבוד, שעד אליו מגיע חוט התכלת. את כל זה קרח לא ידע.

4.               הגבול בין הכהן המשיח למשיח בן דוד

בהמשך כתוב על מטה אהרן הוא האות הסופי שהכהונה שייכת לאהרן ולבניו אחריו. שם כתוב "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" מי שאני בוחר בו, המטה שלו יפרח. "מטהו יפרח" בגימטריא משיח. יש כהן משיח ויש משיח ממש, משיח בן דוד, שאינו כהן אלא משבט יהודה. אמנם אסור לעבור את הגבול מכהן למלך וממלך לכהן, מי שניסה לעבור את הגבול היה עוזיהו המלך שחשב שהוא מלך ומגיע לו להיות גם כהן גדול, עד שזרחה הצרעת במצחו. גם הכהנים ניסו פעם להיות מלכים. בהתחלה זה היה בסדר, החשמונאים הגבורים, אך בהמשך זה התדרדר והתקלקל. בכל אופן, "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", דווקא באות של מטה אהרן בפריחה ובשקדים כמו שנסביר את סוד השקדים יש בהחלט קשר בין הכהן המשיח לבין משיח ממש, משיח בן דוד. יש להם גם תכונות משותפות.

5.               בחירת אהרן בשל כחו להעלות את הנשמות

למה באמת ה' בחר באהרן יותר מכל אחד אחר, יותר מקרח שהיה פקח, עשיר גדול ומיוחס? כתוב שאהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא". לפני שבועיים קראנו את פרשת "בהעלֹתך את הנרות", ורש"י מביא בשם חז"ל "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אהרן, כשושבינא דמטרוניתא, מעלה את "נר הוי' נשמת אדם" – את נשמות ישראל, שבכללותם יש שבעה נרות – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". שלהבת בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כידוע. מי שמסוגל להעלות את הנרות בשלהבת אהבת ה', "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", הוא אהרן. אותו אחד שמסוגל להעלות את הנשמות באהבה, עד "בכל מאדך", הוא "האיש אשר אבחר בו". כנראה שקרח, עם כל הפקחות שלו ועם כל הכסף שלו, לא עוזר כדי להעלות את נשמות ישראל "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אפשר לעשות הרבה דברים עם הכסף של קרח, גם משיח זקוק לכסף של קרח, וגם פקחות היא דבר חשוב מאד, צריך להיות חכם מאד, פקח, אבל יש תכונה פנימית אחרת שלא תלויה לא בפקחות ולא בכסף: היכולת לעורר את הנשמות לאהוב את ה' יתברך "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", והוא "האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח".

6.               כח המשיח – לעורר ב"תורה חדשה" שלו אהבה וחדושי תורה אצל כל יהודי

גם משיח בן דוד, הגם שאינו כהן, צריך את התכונה הזאת, את הכח הזה. לא רק לגלות "תורה חדשה מאתי תצא", אלא מכח התורה החדשה של מלך המשיח לעורר את עם ישראל "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". מה זאת אומרת? שלהבת עולה מאליה היא שכל אחד עובד מכח עצמו, עד ש"לא ילַמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". זה כח מיוחד של התורה החדשה של מלך המשיח, שכל אחד ידע את ה' מעצמו. "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – גם שלהבת הלב וגם שלהבת השכל (סוד "שלהבת-יה" של שיר השירים). לגבי הפסוק שנאמר לאדם וחוה "פרו ורבו" יש כמה פירושים: יש "פרו ורבו" כפשוטו; יש פירוש (של אדמו"ר הזקן) שעל יהודי לעשות עוד יהודי, כלומר לעשות בעלי תשובה; ויש פירוש (של הרבי מקאמארנא) לחדש חידושי תורה. שכל אחד יחדש – זו גם "שלהבת עולה מאליה". אותו איש שיכול להעלות את השלהבת של כל נשמה הוא "האיש אשר אבחר בו" – גם להיות כהן וגם להיות מלך – ואותו איש "מטהו יפרח" (גם בבחינת שלהבת-פריחה עולה מאליה).

7.              ב. פרח־ציץ־שקדים

8.               "ויֹצא פרח" – פרחי כהונה

ההבטחה של ה' היתה שמי שהוא הנבחר "מטהו יפרח", והפריחה לבד מספיקה לקיום "והשִכֹתי מעלי את תלֻנות בני ישראל", אבל אחר כך כתוב "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויֹצא פרח ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים". הכל התקיים ביתר שאת וביתר עז – לא רק פריחה, אלא שלשה שלבים עד לגמר הפרי בכי טוב. "ויֹצא פרח" הוא כבר קיום הענין, אבל יותר מזה, "ויצץ ציץ", ועוד יותר מזה, "ויגמֹל שקדים". יש כמה וכמה מדרגות של כהונה. כתוב ש"ויֹצא פרח" רומז לסגולה המיוחדת של פרחי כהונה. פרחי כהונה הם בחורים חמים, חזקים, בעלי עוז, שעושים מעשים מיוחדים שמישהו אחר לא עושה. זה סימן של כהונה. אם אין פרחי כהונה אין את שבט הכהונה. צריכים להיות פרחי כהונה, בחורים צעירים. זה יסוד הענין, ה"ויֹצא פרח", "מטהו יפרח". קודם כל, הבדיקה היא האם יש לכהן הזה פרחים. הוא גם מעורר את הפרחים האלה, פרחי הכהונה, שיפעלו בזריזות, בבחינת "שלהבת העולה מאליה".

9.               "ויצץ ציץ" – כהן גדול

אבל אחר כך, מה התוספת? "ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים". מה זה "ויֹצא ציץ"? כתוב שזה הכהן הגדול בעצמו (שזוכה לעלות לגדולה מכח הפרחים שלו). הרי משמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול, הבגד הכי מקודש אצלו הוא "ציץ נזר הקדש", בו כתוב "קדש להוי'", על מצח אהרן כהן גדול. המצח הוא אותו מקום בו פרחה צרעת עוזיהו כאשר נכנס ורצה להקטיר קטרת, בדיוק מה שקרח ועדתו עשו כאן. הראשונים שנכנסו להקטיר קטרת שלא כדבעי הם נדב ואביהוא, שהגיעו למדרגה מאד גבוהה של נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות, כמו שאומר בעל אור החיים הקדוש, שיום ההילולא שלו יחול בע"ה בעוד שבועיים. אבל מ"אש זרה אשר לא צוה אֹתם" של נדב ואביהוא התדרדרו דתן ואבירם (שיש להם אותיות משותפות עם נדב ואביהוא), עד שהפגם הגיע בסוף לעוזיהו מלך יהודה, צאצא דוד המלך. איפה הצרעת פגעה בו? היא זרחה במצחו, דווקא במקום הכי מקודש, באותו המקום שהכהן הגדול עונד עליו את הציץ, "ויצא ציץ", ציץ נזר הקדש.

10.         סוד ה-רח והמסעות תחת-תרח-מתקה

כמו שיש קרח – כל הפרשה נקראת קרח, יש כאן גם פרח: "מטהו יפרח", "והנה פרח מטה אהרן", "ויצא פרח" – שלש פעמים, "בתלת זימני הוי חזקה" של פריחה בסיפור כאן. המלה פרח קרובה מאד לקרח – זה רח וזה רח, וגם לזרח יש אותו רח. בשבוע שעבר דברנו על סרח בת אשר, וכולנו צאצאי תרח. יש כאן הרבה רח שצריך לשים אליהם לב. "ויסעו מתחת ויחנו בתרח". תרח הוא גם אבא שלנו (ובסוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד"), וגם שם של מקום – אחד מ-מב המסעות של בני ישראל במדבר[ג]. איך מגיעים לתרח, מאיפה? מתחת. אבל אחרי שבאים לתרח – "ויסעו מתרח ויחנו במִתקה". מתקה היא לשון המתקה ותחת היינו הכנעה – "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "שבו איש תחתיו" – סימן שתרח הוא ענין ההבדלה. מתחת מגיעים לתרח ומתרח למתקה, זה הסדר[ד]. בכל אופן, יש פה הרבה רח – זו התבוננות בפני עצמה.

11.         שקדים – "לשקֹד על דלתֹתי"

שוב, "ויצץ ציץ" רומז לכהן הגדול, אבל קודם כל צריכים להיות פרחי כהונה. אין כהן גדול בלי פרחי כהונה. אבל אם "ויֹצא פרח" הם פרחי כהונה והציץ הוא כבר הכהן הגדול עם הציץ על מצחו, מה יכולה להיות מדרגה עוד יותר גבוהה, שרמוזה ב"ויגמֹל שקדים"? יש פירוש אחד ש"אלו השקדנים", כלליות שבט לוי ששוקדים על משמרת המקדש. לפי זה, קודם יש פרחי כהונה, הם היסוד, אחר כך יש כהן גדול, ובסוף יש הרבה שקדנים, הרבה 'שקדים' ששוקדים על מלאכת הקדש, "אשרי אדם שֹמע לי לשקֹד על דלתֹתי יום יום לשמֹר מזוזֹת פתחי"[ה]. יש "דלתֹתי", שתי בחינות דלת. יש דלת של רוממות, "ארוממך הוי' כי דליתני", ויש דלת של דל ואביון (דלית ליה מגרמיה כלום). דלת של כתר ודלת של מלכות (דברנו על שתי הדלתין שלל דוד לפני כמה שבועיים). "אשר אדם שמע לי לשקד על דלתתי[ו] יום יום לשמר מזוזת פתחי". כשנכנסים לבית הכנסת צריכים להכנס שני פתחים. מה הם? אומר הבעל שם טוב שהם דחילו ורחימו, אהבה ויראה, שני פתחים של עבודת ה'. אם כן, "דלתתי" הם "כתר עליון איהו כתר מלכות", הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מלמעלה למטה, וגם "לשמר מזוזֹת פתחי" הוא בריח מן הקצה אל הקצה, מהקצה הימני עד הקצה השמאלי, לחבר את הימין והשמאל שעיקרם הוא בלב, אהבה ויראה, שני הפתחים של עבודת ה'. אז יש שני בריחים, מלמעלה למטה ומימין לשמאל, "מן הקצה אל הקצה" (גם ברח הוא רח).

אם כבר אמרנו את זה, נאמר רמז יפה: כתר, מלכות, חסד, גבורה – רק ספירות ה"דלתתי" ו"מזוזֹת פתחי" – 1404 (כתר מלכותבראשית ברא, חסד גבורהפרח), נחלק בשנים (שני יחודים שיש כאן), עולה שבת-שבת, מיד פעמים הוי', "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין". שמירת שתי השבתות היינו ה"דלתֹתי" ו"מזוזֹת פתחי".

12.         שקדים – מעלת "הכהנים הלוים"

בכל אופן, לפי הפירוש הזה "ויגמל שקדים" היינו כללות שבט הלוי. אבל לפי זה לא כל כך מובן סדר העליה כאן: קודם פרחי כהונה, אחר כך כהן גדול ובסוף כל השקדנים-הלויים? ההסבר הוא שלעתיד לבוא כתוב "הכהנים הלוים" – הכהן הלוי יעלה גם למעלה מהכהן הגדול של היום. לשם כך צריכים הרבה שקידה, כדי שהכהן יתעלה להיכלל בלוי שלעתיד לבוא. בעולם הזה השמאל צריך להיכלל בימין. בדרך כלל הלוי הוא השמאל, והיום העבודה היא להכליל את השמאל בתוך הימין. אבל לעתיד לבוא השמאל יעלה יותר גבוה מהימין, עד שהימין יתגלה בתוך השמאל. זה פירוש עמוק מה העליה ב"ויגמל שקדים" לאחר "ויצץ ציץ" שלאחר "ויֹצא פרח". בכל אופן, "והנה פרח מטה אהרן" היינו פרחי כהונה. יש לפרחי הכהונה הרבה גבורה, אז יש איזו סגירת מעגל בין פרחי הכהונה ללויים שלעתיד לבוא, שאם יש פרחי כהונה לפני הכהן הגדול זה מכין את הכהן הגדול וכל הכהנים שעוד עתידים להיות לויים, "ויגמל שקדים".

13.         שקדנות בן עזאי ש"הציץ ומת" – מהירות מתוך השתדלות

"משמת בן עזאי בטלו השקדנים", כך אומרים חז"ל במשנה בסוף מסכת סוטה. סימן שבן עזאי הוא אחרון השקדנים והוא מייצג את כל השקדנים. כשמו כן הוא, בעל עזות – עזות דקדושה. ידוע ברמ"ח אותיות שלכל חסיד צריכות להיות שלש תכונות, והראשונה שבהן היא עזות דקדושה. מי שאין לו עזות לא יכול להיות חסיד. זה הדבר הראשון, ולכן זו גם ההלכה הראשונה של הטור והשו"ע, "הוי עז כנמר", לא להתבייש מפני המלעיגים. "משמת בן עזאי בטלו השקדנים". איך בן עזאי מת? בעליה לפרדס – "בן עזאי הציץ ומת, ועליו דרשו 'יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו'". מסביר האריז"ל שהוא נכנס דרך ספירת החכמה לפרדס, על מנת לתקן את חטא אדם הראשון. חברו בן זומא – "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (בן עזאי הוא "השקדנים" ובן זומא חברו "הדרשנים") – "הציץ ונפגע", נטרפה עליו דעתו. גם הוא נסה להכנס לפרדס על מנת לתקן את חטא אדם הראשון, ונכנס דרך הבינה – שם יש את הדרוש שבתורה, כידוע בסוד הפרד"ס, שהדרוש של הפרדס הוא בבחינת בינה (ה עילאה שבשם), ולכן "משמת בן זומא בטלו הדרשנים", אבל "משמת בן עזאי בטלו השקדנים" (מצד החכמה, י שבשם).

14.         מהירות מתוך השתדלות

למה "משמת בן עזאי בטלו השקדנים"? כי שקדנות היא מהירות. המפרשים מסבירים שעיקר פירוש המלה שקד היא מהירות, ואכן פרי השקד הוא הפרי שהכי ממהר להבשיל (כפי שנסביר), אבל זו לא סתם מהירות, אלא זו מהירות שיש בה השתדלות רבה – מהירות שאתה משתדל לעשות משהו, להשיג משהו, להפיק משהו, מהירות של השתדלות. זו ההגדרה של שקדנות, "אשרי אדם שמע לשקד על דלתותי". איפה יש מהירות? עיקר המהירות בעולם שלנו, וגם בעולמות העליונים, היא מהירות האור. אין דבר מהיר כמו האור. התופעה של אור ומהירות האור היא בחכמה. רש"י אומר שחכמה היא מה שאדם למד מרבו – החכם ממהר ללמוד מתוך בטול. ככל שמשהו יותר בטל, בלי כובד, בלי מסה, כך הוא יותר מהיר (כך חלקיק האור). אבל לשם כך צריך להיות "החכמה תעֹז לחכם" – צריך להיות בן עזאי, ו"משמת בן עזאי בטלו השקדנים", ה"ויגמל שקדים". "כהנים זריזים הם". החכמה היא שרש החסידים. כתוב שחסיד הוא חסד עם י של חכמה. "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" – בן עזאי הוא חסיד, אבל הוא מת, ו"משמת בן עזאי בטלו השקדנים", השקדים.

15.       ג. כא ימי גידול השקד

16.         כא ימי גמילת השקד ושלשת השבועות

מכל זה נגיע לנקודה החשובה הראשונה. הזכרנו הרגע שהשקד הוא הכי מהיר מכל העצים לפרוח, להוציא ציץ ולגמול שקדים – להגיע עד גמר הפרי. כמה זמן לוקח לו? 21 ימים. ידוע מה שכותב השל"ה הקדוש, שמה שאנחנו קוראים בתורה, לפי קביעות פרשת שבוע, מתקשר עם מה שקורה במשך השבוע, במשך החדש, במשך הזמן הבא. פרשת קרח תמיד סמוכה לראש חדש תמוז – היום שמסמל את הימים המיוחדים, מתחיל מה שעתיד להיות הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. אם לא סופרים את היום הראשון או את היום האחרון יש כא ימים, לכן קוראים לימים האלה "שלשת השבועות". בדיוק הזמן שלוקח לשקד – הכי מהיר מכל העצים – להוציא את הפרי שלו. לכן דורשים חז"ל[ז] על הפסוק בסוף קהלת שבא לתאר את ירידת האדם לעת זקנה, "וינאץ שקד", שזהו רמז לחורבן – בשלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

17.         פירושי רש"י ל"וינאץ השקד"

רש"י בפירוש על קהלת מביא גם את הפירוש הזה כדרשה (בפסוק הבא, כשהוא דורש מחדש את כל הפסוקים לפי דברי המדרש), אבל לפני כן הוא אומר עוד שני פירושים על פי פשט: פירוש אחד הוא ששקד הוא עצם הלוז, כמאמר חז"ל שם שהלוז הזה נקרא שקד. בתחתית השדרה נמצאת עצם הלוז, ולעת זקנותו של האדם, כאשר הבשר נעשה כחוש, העצם הזו נעשית בולטת – "וינאץ השקד", רואים את צורת השקד (שוב רואים קשר בין השקד והציץ), אבל יש פה גם תקוה כי מהעצם הזה יבנה הגוף בזמן תחיית המתים. זה פירוש אחד ל"וינאץ השקד", שהעצם בולט לעת זקנה. פירוש אחר ל"וינאץ השקד", אומר רש"י, שכמו שהשקד הכי ממהר לפרוח ולהבשיל, כך לעת זקנה הזקנה קופצת על האדם במהירות גדולה. פתאום, לעת זקנה, הוא מתחיל לרדת מכל הבחינות. הפירוש השלישי, שאמרנו קודם, הוא מביא מהמדרש – שאלו כ"א יום מי"ז בתמוז עד ט' באב.

18.         סוד "אהיה אשר אהיה"

נחזור לפסוק שלנו בפרשה: "ויצא פרח, ויצץ ציץ, ויגמל שקדים". נעשה גימטריא רק מ"ויגמל שקדים" – שוה 543, הערך של השם הקדוש שהקב"ה גלה למשה רבינו בסנה, כאשר הוא שאל "ואמרו אלי מה שמו מה אומר אליהם?", אומר הקב"ה "אהיה אשר אהיה" ומוסיף "כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם". פלא, "ויגמל שקדים" עולה "אהיה אשר אהיה" – שם שהוא בעצמו כא. חז"ל מזהים את מה שקרה כאן בן לילה עם מה שקורה בטבע ב-21 יום, "אהיה אשר אהיה". אם כתוב "אהיה אשר אהיה", פעמיים "אהיה", אלה שני "אהיה". לכן דורשים חז"ל – "'אהיה' עמם בצרה זו, 'אשר אהיה' עמם בצרה אחרת". משה רבינו טוען – למה אתה מודיע להם על צרה אחרת? דיה לצרה בשעתה! והקב"ה מסכים, "כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם". השם קדוש אהי' לא מופיע יותר בתנ"ך – רק שלש פעמים באותו הפסוק.

19.         יסוד בתורה ומדע – הקבלת הצומח והחי

חז"ל אומרים משהו חשוב מאד שנוגע לחבור התורה והטבע, וגם לחבור בין הנס והטבע, כפי שהרבי מסביר כאן את כל ענין השקד שפרח. יש סוגיא של תורה וטבע, נס וטבע, במסכת בכורות. מאמר חז"ל שם מתחיל "תרנגולת לעשרים ואחד יום, וכנגדה באילן – לוז". חז"ל רוצים ללמד אותנו פרק בחכמת הטבע – פרק חשוב בכל חיידר, בכל ישיבה, בכל מקום שרוצים ללמוד בו את החולין על טהרת הקדש – שיש הקבלה וקשר בין החי לבין הצומח. כמו שבמקום אחד כתוב שכל מה שיש ביבשה יש בים, כאן כל מה שיש בחי – יש משהו דומה לו ומקביל אליו בצומח. חכמת הקבלה היא חכמת ההקבלה כידוע. זה דבר שגם מי שלומד מדעים באוניברסיטה לא לומד – לא לומד להשוות בין תופעות בעולם החי, בזואולוגיה, לתופעות בעולם הצומח, בוטניקה. כאן יש סוגיא שלמה, מאמר מפותח ושלם, של כמה וכמה דרגות שכל מה שיש בחי – יש תופעה מקבילה אליו בצומח.

הכל קשור לזמן – כמה זמן לוקח ללדת. עיקר גדר החי וגם הצומח הוא ה"פרו ורבו" שלו. זה עיקר הגדר בכלל של כל בריאת העולם, שה' רוצה שתהיינה תולדות – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". זמן התולדה, הוא התכלית, התכלת של הציצית, גם מלשון "ויצץ ציץ". הוא מתחיל מ-כא יום, הכי קצר, ונגמר בשבעים שנה – האפעה יולד לשבעים שנה וכנגדו באילן החרוב – ויש הרבה מדרגות באמצע. ההקבלה בין החי והצומח מתחילה מעשרים ואחד יום ונגמרת בשבעים שנה[ח]. בהתחלה, "הכל הולך אחר הפתיחה", עשרים ואחד הימים הם תרנגולת, קשור לביצת התרנגולת, ביצת המלכות, שהזכרנו כאן לפני שבוע ועוד הרבה פעמים בעבר. נציין שר' נתן מברסלב מאריך בכמה מקומות בלקוטי הלכות בקשר בין הביצה והמלכות – שהביצה היא בחינת מלכות.

20.         השקד והלוז

לפי חז"ל בסוגיא זו במסכת בכורות, הביצה נולדת לעשרים ואחד יום, וכנגד התרנגולת והביצה יש את עץ הלוז. קצת פלא שלא כתוב שם שכנגדו השקד, כי במקום אחר ראינו שכתוב שהשקד הוא שיא המהירות שמבשיל לעשרים ואחד יום, וכאן כתוב לוז. אלא מה? איך מתרגמים את המלה שקדים בתנ"ך? יש שני תרגומים. יש תרגום "שגדין" (כמו כאן ב"ויגמל שקדים") – שבמקום ה-ק, בלשון הקדש, יש ג (ק ו-ג מתחלפות באותיות גיכק – יש לכך הרבה דוגמאות[ט]), אבל יש גם תרגום "לוזין". כלומר, יש סברא לומר שכאשר חז"ל אומרים עץ הלוז הכוונה היא בעצם לעץ השקד. הרי קודם ראינו גם שעל "וינאץ השקד" אומר רבי לוי שזו עצם הלוז – עצם הלוז נקראת שקד. רואים שיש קשר מאד הדוק בין השקד והלוז, עצם הלוז. תחית המתים ובנין הגוף לעתיד לבוא באים מעצם הלוז, מתכונת השקדנות, המהירות כמראה הבזק, אבל יחד עם השתדלות כנ"ל[י].

הבעל שם טוב אומר שצריך "זריזות במתינות". מצד אחד, עצם הלוז היא הכי מתון שיכול להיות, שהרי היא מחכה בשקט עד לתחית המתים. אבל באותו רגע שמגיעה תחית המתים, היא בונה מחדש את הגוף המת בזריזות הכי מופלאה – יותר מה"בן לילה" של מטה אהרן, במהירות האור ממש. כמה שוה לוז? לפני שבוע דברנו על המספר הזה – חלה. כנראה שחוץ מהסגולה לאכול מלוה-מלכה במוצאי שבת, הסעודה היחידה שמזינה ישירות את עצם הלוז, להזינה ולחזקה, יש פה רמז מאד פשוט שמצות חלה, עם כל ה-מג ששייך לה, כמו שדברנו לפני שבוע, היא סגולה לתחית המתים (סוד "בבאכם" – מיד בשעת ביאת הארץ, "ארץ החיים"). האשה שמקיימת את מצות חלה – הראשונה ממצוות הנשים הרמוזות בחנה – זוכה לסגולת תחית המתים, לחזק את עצם הלוז. שוב, יש קשר בין עצם הלוז לשקד של פרשתנו, קשר לגמרי הדוק.

21.         שלשת שמות "אהיה" – ביצת התרנגולת, הלוז והשקד

כל זה היה להסביר את ה"ויגמל שקדים" – "אהיה אשר אהיה"[יא]. לפי מאמר חז"ל הנ"ל במסכת בכורות "אהיה אשר אהיה" היינו תרנגולת ולוז – "תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז". כלומר, יש משהו ב"'אהיה' עמם בצרה זו" משהו ששייך ללידת תרנגולת, ויש אחר כך, "אשר אהיה", לעתיד לבוא, משהו ששייך ללוז, תחית המתים מעצם הלוז. אבל בסוף "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – פעם אחת "אהיה" – זה כנראה השקד, המכנה המשותף, מהירות האור בתוך הטבע, הזריזות בתוך הטבע.

22.         מבנה אותיות הפסוק "והנה פרח וגו'"

אם הגענו עד הלום, נסתכל בעוד משהו יפה – רמז לשלשת השבועות במבנה הפסוק: הוא מתחיל "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" – בכל ביטוי כאן יש 7 אותיות שמתחלקות 3-4, רק שהסדר מתהפך. "והנה פרח" – ד-ג, "מטה אהרן" – ג-ד, "לבית לוי" – ד-ג. סה"כ כא אותיות – שלשה שבועות – רמז יפה ל"אהיה". כא הוא מספר צורני – משולש של 6 (יש כאן 6 מלים), מ-א עד ו:

ו

ה נ

ה פ ר

ח מ ט ה

א ה ר ן ל

ב י ת ל ו י

בהמשך יש עוד לשונות של שבע אותיות – "ויצא פרח ויצץ ציץ", ד-גד-ג אותיות. עד כאן יש חמש פעמים שבע אותיות, אבל בסוף יש רזולוציה – כמו שנסביר – שאחרי שיש חמש פעמים 7-7-7-7-7 אותיות, שבכל יחידה של 7 אותיות החלוקה היא ל-3 ו-4, פתאום הפסוק מסיים "ויגמל שקדים" – 5-5 אותיות. למה זה הרזולוציה של ה-5 פעמים 4-3 (או 3-4)? כשאני אומר 3-4-5 מה אני חושב? על אחד הכללים הכי חשובים בחשבון – 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע. נוסחא זו קשורה לסוד השקד וגם לסוד הביצה, כמו שנסביר. אם כן, עד "ויצץ ציץ" יש 5 פעמים 5 ברבוע (5 פעמים 3-4, אם נעלה כל מספר ברבוע), אז הרזולוציה היא 5-5 – עוד 5 ברבוע ועוד 5 ברבוע. 7 פעמים 5 ברבוע עולה חיי אברהם אבינו – "זריזותיה דאברהם" – 175. זה מבנה האותיות של "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים". כמה אותיות יש סה"כ? 45 – משלים מהמשולש של 6 (אהיה) למשולש של 9:

ו

ה נ

ה פ ר

ח מ ט ה

א ה ר ן ל

ב י ת ל ו י

ו י צ א פ ר ח

ו י צ ץ צ י ץ ו

י ג מ ל ש ק ד י ם

23.       ד. סימני הכשרות של ביצה

24.         שקד וביצה – ממוצע בין משולש לאליפסה

מה הקשר של הנוסחא הנ"ל לשקד? אם נסתכל על צורת פרי השקד, הוא קצת דומה לצורת ביצה. מה כתוב בשלחן ערוך בהלכות ביצים? שאחד הסימנים לביצה כשרה הוא, שהיא צריכה להיות בצד אחד כד ובצד שני חד. זה לא מספיק כדי להכשיר את הביצה, אבל אם היא כד בשני הצדדים או חד בשני הצדדים היא ודאי טרפה. גם שקד הוא כד וחד. אפילו בספרי המדע מתארים את הצורה הזו, שהיא כעין ממוצע בין משולש לאליפסה – חצי משולש וחצי אליפסה. זו הצורה המיוחדת גם של הביצה וגם של השקד. זה סימן כשרות.

25.         לוז – מעבר הסתרים לבית המקדש – מפרצוף לאה לפרצוף רחל

יש על זה תורה בלקוטי הלכות, על פי תורה קצרה של רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן – למה אוכלים ביצה בסעודה מפסקת לפני ט"ב? בגלל הגמרא הזו, שהביצה נולדה ל-כא יום, כמו כא ימי בין המצרים, שלשת השבועות. הוא מסביר משהו עמוק, שהלוז רומז גם לעיר לוז, שכתוב שהוא מעין מבוא-מחבוא כדי להכנס לבית אל – כפי שקרא יעקב לבית המקדש. כדי להכנס לבית המקדש, גם היום, כדי לבנות את בית המקדש – כל מה שחושבים ופועלים בענין – צריכים להגיע דרך מקום נסתר שנקרא לוז. הוא מסביר שלוז הוא פרצוף לאה ובית אל פרצוף רחל. הרי יש שתי דעות לגבי מיקום עצם הלוז – למעלה בשדרה, מול העורף, או למטה בשדרה. קודם אמרנו לפי הדעה שלמטה בשדרה, אבל בתורה זו כתוב המקום של העצם לפי הדעה שזה למעלה בשדרה – במקום פרצוף לאה, לפי הקבלה, מקום הקשר של תפילין. משם נכנסים לבית אל, פרצוף רחל, אבל הדרך להגיע מלוז אל בית המקדש היא לא דרך ידועה וסלולה אלא דרך מסתורין. לכן כל המגמה שלנו היום להגיע אל בית המקדש, היא דרך מאד נסתרת.

26.         כד וחד – בכיה וחדוה

איך רבי נתן מסביר כד וחד? על דרך מה שכתוב בזהר הקדוש, ומובא פעמיים בספר התניא קדישא (שיא הסבר ספר התניא), ש"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". חדוה לשון חד, ואילו כד לשון צער ואבלות (כך מסביר רבי נתן). סימן כשרות של יהודי, שגם כאשר צר לו – הוא סובל יסורים וגלות, אבלות על הגלות (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – צריכה להיות לו תקוה טובה שתיכף ומיד, או-טו-טו, משיח בא. "אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא לא יאחר". משיח עצמו נקרא "חדרך" – שהוא חד לאומות העולם ורך לישראל. יש כמה פירושים לכד וחד. חוץ מזה שהם לשון נופל על לשון, כד-חד, היחס ביניהם בגימטריא הוא שלם וחצי – חד הוא חצי כד. צריך להיות צד אחד כד וצד אחד חד. אבל כאמור הסימן הזה לבד עדיין אינו מספיק, צריך שהצייד (לשון צד) יאמר בפירוש את שם העוף שממנו הוא לקח את הביצה, ושאנחנו נכיר את שם העוף הזה ככשר במסורת. אז הביצה כשרה.

27.         צבעוני מבפנים ולבן מבחוץ

כתוב בהלכה שם שיש עוד סימן שצריך להיות בביצה כשרה: את הסימן של צד אחד כד וצד אחד חד אפשר לראות מבחוץ בלי לשבור את הביצה, אבל בשביל הסימן הנוסף צריך לפתוח אותה – צריך שיהיה החלבון בחוץ והחלמון בפנים. למרבית הפלא יש ביצים בהן זה הפוך – החלמון הצהוב בחוץ והחלבון הלבן בפנים, והן ביצים טריפות. צריך להיות כמו העין – שהלבן מסביב והצבע בפנים. גם זה קשור לציצית, אודותה למדנו לפני שבוע, בה יש לבן ויש תכלת. יש לבן ויש צבע, הלבן צריך להיות מקיף – אור אין סוף הסובב כל עלמין, והצבע צריך להיות פנימי. מה שלא יהיה הצבע – תכלת הציצית או חלמון הביצה – הוא צריך להיות בפנים, אחרת הביצה טרפה.

28.         חדוה ובכיה בקליפה

את הענין שהסימנים בפני עצמם לא מספיקים מסביר רבי נתן, שיכול להיות אחד שלא בקדושה ואף על כן יש לו תקוה בתוך הצער שלו שיצא מזה (וגם שסופו להרויח מזה). אצל מי שבקליפה בדרך כלל זה לא כך. או שלא הולך לו ואז הוא מיואש, כד משני הכוונים, ודאי טרף, או שהשעה משחקת לו, ואז הוא מאושר, חד משני הכוונים, וגם כן ודאי טרף. יהודי צריך להיות חד מצד אחד וכד מצד אחד, אבל זה לא מספיק – צריך לדעת מה שם העוף, ולדעת במסורת שהעוף כשר. למה? כי "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", ויש במדה מסוימת יכולת גם בסט"א לסלף את היחוד הזה של הכד והחד. כלומר, מצד אחד יש לו צער, אבל הוא בונה על זה – בוטח בעצמו – שמתוך הצער ירויח הרבה, הרבה כסף או הרבה תאוות, מה שלבו חפץ. זאת אומרת שכד מצד אחד וחד מצד אחד עדיין לא סימן מובהק של יהודי כשר, אבל מי שאין לו כד מצד אחד וחד מצד אחד – הוא ודאי טרף. שוב, חשוב גם איפה החלבון ואיפה החלמון. אם כבר אמרנו חלבון – חלבון הוא גם מלשון חָלָב, הוא לבן. חלמון הוא לשון חלום, חלום צבעוני, חלום צהוב. גם בשקדים יש חלב, עושים חלב שקדים – יש לו ערך תזונתי גבוה מאד.

29.       ה. כב השקדים

30.         כב ימי בין המיצרים

אמרנו שבימי בין המצרים יש כא ימים. כך חז"ל אומרים תמיד – "ויגמל שקדים" – כא ועוד כא, "אהיה אשר אהיה", התרנגולת והלוז. אבל באמת, אם מחברים גם את היום הראשון וגם את היום האחרון – י"ז בתמוז ו-ט' באב – יש כב יום. לכן בימים האלה מתוודים "אשמנו בגדנו וכו'", לתקן את כב האותיות שפגמנו בהן. לכן גם מגלת איכה, קינות, היא היחידה בתנ"ך שמסודרת לפי סדר האלף-בית, כי פגמנו באותיות וצריך לתקן אותן, כמפורש במדרש. זו דוגמה של 'כולל' – שיש כא יום בלי היום הראשון (או בלי היום האחרון), אבל עם הכולל יש כב ימים. לכן, כשאנחנו מחשבים דלוגים באותיות התורה, אם סופרים גם את האות הראשונה וגם את האחרונה אנחנו קוראים לזה דלוג כולל – כי כולל גם את ההתחלה וגם את הסוף. לגבי שלשת השבועות, הכולל הוא כב. איך יודעים שהשקדים הם כב? במקום אחד – על הנאמר בגמרא "תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדו בעצים לוז" – יש מי שאומר שהכוונה שהלוז בשל ל-כב ימים, שחז"ל מתכוונים כאן עם הכולל.

31.         כב פעמים שרש שקד בתנ"ך

אמרנו שבתנ"ך השרש שקד מופיע או במובן של עץ השקד או במובן של "לשקֹד על דלתֹתי יום יום לשמֹר מזוזֹת פתחי". כמה פעמים מופיע השרש הזה? רואים משהו מאד יפה, ששרש שקד מופיע בכל התנ"ך בדיוק כב פעמים. יש כב שקדים בתנ"ך כנגד כב הימים, הכולל. מה בתורה? כמה פעמים שקד ממש במובן של פרי העץ? מתוך כב הפעמים רק ד הם פרי השקד ממש.

32.         כב השקדים וסוד אהוי – כלים במהירות האור

ידוע, כפי שמאריך האבן עזרא בפירושו בשמות על "אהיה אשר אהיה" – כותב ברמז, באתב"ש – שעיקר סוד השם הוא ש-כב האותיות נכללות ב-ד אותיות, אהוי, שעולה כב. כל אות מ-אהוי היא גם עיצור וגם תנועה. אהוי הוא גם סימטרי – א ועוד י עולה יא, ובאמצע האותיות הו, גם כן עולות ביחד יא. וגם, וזה עיקר מה שהוא מסביר שם, כל שמות העצם של הקב"ה מורכבים דווקא מהאותיות האלה. לכן הוא כותב את פירושו באריכות על "אהיה אשר אהיה" – שם עצם. כמה שמות עצם יש לקב"ה בתנ"ך? 3 – שם הוי' (שם העצם, שם המפורש), שם אהיה (שלש פעמים בכל התנ"ך, בפסוק אחד) ושם י-ה, "עזי וזמרת יה", "כי יד על כס יה" (כתוב בתורה פעמיים, שניהם באותה פרשה, בשלח – ובנ"ך הרבה פעמים). בקבלה הראשונה אהוי עצמו נחשב כשם קדוש, וכנ"ל – הוא כולל את סוד כל כב האותיות. הוא בעצם האור שבכלים. אמרנו, ונמשיך להסביר, שהשקדים הם כמו אור (חלקיקי אור, פוטונים) – הכי מהירים, כמו מהירות האור. אבל כב הן אותיות. כתוב בתניא, בשער היחוד והאמונה – למדנו לפני כמה ימים בחת"ת – שהאותיות הן שרש הכלים. הכלים הם צמצום האור. אבל השקד והשקדן – לכאורה גם הם גילוי של אור, מהירות האור, אלא שהם תופעה של גילוי מהירות האור בתוך הכלי עצמו, שהכלי לא מסתיר. איפה זה ואיך זה? לפעמים כתוב שבכתר אין כלים, וכל-שכן וקל-וחומר שבא"ק אין כלים, אבל לפעמים כתוב – ומוסבר באריכות בחסידות – שבכל אופן יש שם כלים דקים. יש כמה ביטויים. גם בחכמה כתוב שאין עדיין כלים גמורים, אבל יש אותיות דקות (שוב, כלי הוא אות). הכלים הדקים[יב], שהם עדיין בתכונה ובטבע של אור – במהירות האור – הם השקדים.

33.         השקדים הראשונים בזמרת הארץ – שקדי החכמה

יש כב שקדים כאלה בכל התנ"ך, מתוכם רק ארבעה הם ממש שקדים – פרי השקד, שנים מהם בחמשה חומשי תורת משה ועוד שנים בנ"ך (סוד ד אותיות אהוי מתוך כב אותיות). מן הסתם גם ארבעת השקדים הם כנגד שם י-ה-ו-ה. מהם השנים שבתורה? פעם ראשונה בזמרת הארץ, מה שיעקב אבינו שולח ליוסף – השליט במצרים, הוא הרי לא יודע שהשליט הוא יוסף – מנחה-מתנה מ"זמרת הארץ". ר"ת זה, "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו, יש הרבה מאד רמזים מה זה זה, וזה אחד מהם. כדי לזכות לאספקלריא המהירה, נבואת "זה", צריך את זמרת הארץ – "ברב שירה וזמרה" (המלים האחרונות של הרבי). פעם הרבי רצה ניגון מארץ ישראל, אז הוא בקש שישירו מ"זמרת הארץ" – שרו אז "הושיעה את עמך" (לכן הניגון התקבל בחב"ד).

זמרת הארץ היא "מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולֹט בטנים ושקדים". מתוך זמרת הארץ יוצא שם קדוש בקבלה, ר"ת של צרי-דבש-נכאת-לֹט-בטנים-שקדים – שם קדוש אין לומר אותו, אבל בהרבה "שויתי" בבתי כנסת הוא כתוב. כל השמות הקדושים הם בחינת חכמה. כמה אותיות יש בששת המרכיבים האלה? צרי-דבש, נכאת-לט, בטנים-שקדים – סה"כ כב אותיות. אם כל הסוד שיעקב שולח ליוסף הוא שם קדוש של זמרת הארץ, בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'", הוא סוד השם של כב אותיות, למה הוא שולח ששה דברים? הם בסוד ו קצוות דאבא. הצרי והדבש הם חסד וגבורה דאבא, הנכאת תפארת דאבא, הלט נצח דאבא, הבטנים הוד דאבא והשקדים – העיקר, "הכל הולך אחר החיתום" כאן – הם יסוד אבא. מכל הו"ק דאבא העיקר הוא יסוד אבא, הברק המבריק על השכל, עליו נאמר "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". הוא גם נתיב ה-לב שמחבר את אבא לאמא – הכל הוא סוד השקדים, יסוד אבא. שוב, השקדים האלה הם הברק המבריק כמהירות האור. אלה השקדים של שליחות יעקב ליוסף[יג].

34.         ארבעת השקדים בסוד הוי'

אחר כך, הפעם השניה בתורה, היא השקדים אצלנו במטה אהרן. השקד האחרון הוא "וינאץ שקד" בסוף קהלת, שהזכרנו. אבל קודם יש עוד אחד, בתחלת נבואת ירמיהו הנביא – הדבר הראשון שה' מראה לו בחזון: "ויהי דבר הוי' אלי לאמר: מה אתה רֹאה ירמיהו? ואֹמר מקל שקד אני רֹאה. ויאמר הוי' אלי היטבת לראות, כי שֹקד אני על דברִי לעשֹתו". אחר כך הדבר השני שירמיהו הנביא רואה בחזונו הוא סיר נפוח – יש ביניהם קשר, נשאיר אולי להשלמות[יד]. בכל אופן, הדבר הראשון שהוא רואה הוא מקל שקד.

אלה ארבעת השקדים המפורשים בתנ"ך: שקדי זמרת הארץ שכנגד החכמה, כנ"ל. אח"כ שקדי מטה אהרן שכנגד הבינה – איך יודעים שמטה אהרן בכללות הוא כנגד הבינה? אהרן בכלל הוא בינה, אהרן לשון הריון. ועוד, מה מתרחש במופת המטות? תהליך לידה מזורז. השקדים של מטה אהרן הם זירוז לידה. אמרנו שהכל מתחיל ממה שכתוב במסכת בכורות, ש"תרנגולת לעשרים ואחד יום" – תרנגולת היא אמא, שרובצת על האפרוחים והביצים שלה. אפרוח לשון פרח. בכלל בתרנגולת יש תופעה מענינת, שהפרח הוא לאחר השקד. הביצה היא כמו השקד. במטה אהרן הכל הוא לפי הסדר: קודם פרח, אחר כך ציץ ובסוף שקדים. בתרנגולת זה הפוך – קודם יש ביצה, שקד, כד וחד, ואז פרח-אפרוח. הפסוק משום מה מקדים את האפרוחים לביצים – "והאם רֹבצת על האפרֹחים ועל הביצים" – יש משהו באפרוח-פריחה שקודם לביצה-שקד, כמו בעץ. השקד השלישי הוא "מקל שקד אני ראה" של ירמיהו – ה-ו של השם, המקל (המקל היינו צורת ו). ולבסוף "וינאץ השקד", שהזקנה קופצת עליו לעת זקנה, וגם כל פורענות השקד (ע"פ פשט, גם מקל השקד של ירמיהו הוא נבואת פורענות, שהפורענות ממהרת לבוא, וגם כאן, בפרשת קרח, השקד מסמל את מהירות הפורענות לבוא על המערער על הכהונה, כמבואר ברש"י), והפירוש הכי יפה, שיש שם את עצם הלוז וממנה תחית המתים. יש תקוה, הצד החד גם במצב של כד.

ולסיכום:

    י   "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים"

    ה   "ויגמל שקדים"

    ו   "מקל שקד"

    ה   "וינאץ השקד"

35.         חלוקת כב השקדים בתנ"ך

אם יש ד פעמים שקד ממש, מה הם חי הפעמים הנוספות? גם הן מתחלקות, לא כולן לשון שקידה. יש מלה אחת שחוזרת שש פעמים בתורת משה (הכי הרבה של משמעות אחת באותה מלה ממש משרש שקד), שגם בפשט ממש לא ברור אם היא מלשון עץ השקד או שיש פירוש אחר – המלה "משֻקדים" במנורת הזהב. שש פעמים – שלש בצווי ושלש בבצוע – כתוב "משֻקדים" בתיאור המנורה. אם כן, רואים שיש משהו עצמי מאד-מאד בין השקד לבין המנורה. כמו שבזמרת הארץ יש ששה מינים והסיום הוא השקדים, כך יש שש פעמים את המלה "משֻקדים", ורק במנורה ולא בשום כלי אחר במקדש. כלומר, בחמשה חומשי תורה שרש שקד מופיע ח פעמים – בהתחלה בזמרת הארץ, בסוף במטה אהרן, ושש פעמים באמצע במנורה. מה המבנה של 1-6-1? כך האריז"ל מסביר את סוד יחודא עילאה, שילוב א-דני בהוי' – שיש י-י בהתחלה ובסוף ו-ו אותיות באמצע (יאהדונהי). אחר כך יש בנ"ך ב פעמים שקד במובן של עץ שקד ועוד יב פעמים שקד במובן של שקידה. אם כן, אם נחלק ממש את כב הפעמים שקד לפי התוכן זה 4-6-12 (4 שקדים ממש, 6 משקדים, 12 שקידות) – בונה סדרה רבועית סימטרית, בעלת חן, סביב המספר 4 (לכל מי שמבין בסדרות)[טו].

36.       ו. "גבִעים משֻקדים", שקדים מרים ושקדים מתוקים

37.         ארבעת מרכיבי השקד

נדבר רגע על ששת ה"משֻקדים". ב"משקדים" יש שש אותיות – שקד ועוד מים, שקד בתוך המים. בשביל מה שמים שקדים בתוך מים? כדי שיהיה אפשר לקלף בקלות את הקליפה, העור הדק, ולאכול רק את הלובן. אם כבר הגענו לידי כך, אז לפי הבוטניקה השקד אינו אגוז. ההגדרה המדויקת של אגוז היא פרי עם הזרע בתוכו, ואילו שקד – מה שאנחנו קוראים לו פרי השקד – הוא-הוא הזרע, אין עוד זרע בתוכו. שוב, הפרי הלבן – השקד, שהוא גם טעים וגם בריא מאד לכל מיני דברים (זמרת הארץ מתחיל מ"צרי" ונגמר ב"שקדים"[טז] – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, צרי הוא רפואה, והכי בריאים שם הם השקדים[יז]) – הוא הזרע[יח]. לפעמים הטבעונים אומרים שיש הרבה ערכי תזונה בתוך הקליפה של הפירות, אבל בכל אופן, כמו שנסביר תיכף, בשקד יש גם משהו מר – יש בו אפילו רעל, "את זה לעֻמת זה" בתוך השקד. אם אוכלים יותר מדי שקדים מרים – זה יכול להיות ממש קטלני. יש ממש רעל בתוך השקדים המרים. לכן נהוג, וגם טוב ומומלץ (על ידי הטבעונים), לשרות את השקדים במים – "משקדים", ואז מקלפים את העור ואוכלים רק את הפרי, הזרע. בכלל, בשקד יש ארבע מדרגות, כך שבשקד לבדו כבר יש י-ה-ו-ה מהפְּנים החוצה: הכי פנימי, ה-י, הוא הלובן, הזרע. הוא עטוף בתוך עור חום – זה המלבוש הפנימי שלו, והיחס ביניהם הוא כמו אבא ואמא. אחר כך יש קליפה קשה, אבל לא כולם זוכרים – מי שלא חי בטבע – שיש עוד מלבוש ירוק מעל הקליפה הקשה.

38.         פרחים ושקדים מימין ומשמאל המטה – עושין רצונו של מקום ואין עושין רצונו של מקום

המשנה אומרת ש"החייב בשקדים המרים פטור בשקדים המתוקים, והחייב בשקדים המתוקים פטור בשקדים המרים". מה הכוונה? לגבי מעשרות. איך זה קשור לפסוק שלנו, "ויגמל שקדים"? קשור מאד. היו כמה נסים במטה אהרן. יש שם זירוז הטבע – חבור הנס והטבע, שיש עליו שיחה של הרבי, אך חוץ מזירוז הטבע יש במטה אהרן כמה נסים על טבעיים. מה הם? קודם כל, באופן נסי יש תופעה מוחשית בקדש הקדשים (שקד השקדים), גם בכרובים וגם במטֶה, שמבחינה בין מצב של "עושין רצונו של מקום" ל"אין עושין רצונו של מקום". במטה אהרן כתוב שגדלו שני סוגי שקדים, מימין שקדים מתוקים ומשמאל שקדים מרים. בדרך הטבע, עוד לפני שהפרי גדל ובשל, הפרחים נושרים (אחרי הציץ ובוודאי עוד לפני השקדים – כך ע"פ טבע), אבל במטה היו פרחים ושקדים כאחד, הפרח נשאר (באופן נסי), ולכן חז"ל אומרים שמטה אהרן נגנז עם פרחו ושקדו. נשארו פרחים גם בצד ימין וגם בצד שמאל של המטה. הנס הקשור לכך: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, הפרח שבצד הימין, של השקד המתוק, הוא לח, והפרח של השקד המר שבצד שמאל נעשה כמוש[יט]. בזמן הפוך, שאין עושין רצונו של מקום ח"ו, הפרח של הימין כמוש והפרח של השמאל לח.

39.         התייבשותו המהירה של ענף השקד

עוד נס: גם הוא קשור ללחלוחית – כתוב שכאשר כורתים ענף מעץ, גם אחרי הכריתה נשארת קצת לחלוחית בתוך הענף למשך זמן מסוים, ואז אפשר לצפות שמתוכה אולי יצמח משהו. כך זה ברוב העצים, שלא מתייבשים מיד. מה שאין כן עץ השקד – לא רק שהוא הכי מהר להבשיל פרי, אלא שהוא הכי מהר להתייבש כאשר הוא כרות מהמקור. הוא מיד מתייבש לגמרי. כמובן שהיות והוא מתייבש לגמרי אין שום סיכוי כלל וכלל שמשהו יצמח ויפרח ממנו. אבל, באופן נסי, במטה אהרן (מטה שעתיד להתגלות כמטה שקד) נשארת הלחלוחית.

40.         חבור הנס והטבע

שוב, יש את התהליך המזורז – חבור נס וטבע יחד, לזרז את הטבע. הרבי אומר[כ] משהו מאד יפה, שהיות שזה זרוז הטבע ולא נס למעלה מהטבע, לכן הפרי שיוצא בסוף הוא פרי אמתי, שקד אמתי. אם היה זה נס למעלה מהטבע, לא בטוח בכלל שהפרי הוא באמת שקד, כי הוא משהו נסי – הוא לא מעלמא דין. חבור הנס והטבע בא מכח שלמעלה מנס וטבע גם יחד, "מעל העצים".

41.         הטבע – עץ הדעת טוב ורע

נאמר עוד גימטריא חשובה: יש פה שלשה שלבים – פרח, ציץ, שקדים – שעולים יחד 932, עץ הדעת טוב ורע[כא]. יש הרבה דעות בחז"ל מה היה אותו עץ, מחִטה עד גפן וכו', אבל הנה יש רמז שפרח-ציץ-שקדים שוים יחד "עץ הדעת טוב ורע" בדיוק. מה זה "טוב ורע"? קיצור של טבע. הרי בכלל, המלה טבע לא מופיעה בתנ"ך (הגימטריא המפורסמת, אלהים בגימטריא הטבע, היא לא מהתנ"ך וגם לא מחז"ל), אבל הרמז החשוב ביותר של המלה "טבע" היא "טוב ורע". כתוב בתניא ש"טוב ורע" היינו קליפת נגה, וזה הטבע – כמו שהוא מסביר בתחלת ספר התניא. הפלא בשקד כאן הוא, שמצד אחד הוא למעלה מ"עץ הדעת טוב ורע", שהוא טבע, אבל המהירות שבתוכו היא בעצם פנימיות הטבע, כמו אור, הכי מהיר בטבע – כלומר שהשקד הוא המסוגל להמשיך את הנס, שלמעלה מהטבע, שיתלבש בטבע ויתאחד עמו ממש.

42.         הנס – עץ החיים

הנס בפני עצמו נקרא "עץ החיים" ("וחי לעֹלם", בדרך נס, שהרי הכלל הגדול של הטבע הוא ש"כל הוה נפסד"[כב]). ה' שָֹם את הכרובים לשמור את דרך עץ החיים. כתוב בספרי הקבלה שהכרובים הם מלאכים שנקראים גם חשמלים, שמדברים כל כך מהר שאי אפשר להבין אותם. מי שבא לשער גן עדן ורוצה להכנס הם מתחילים לדבר אתו מהר-מהר, ואם הוא לא מבין את המלאך ולא מצליח לענות לו באותה המהירות – הוא לא רשאי להכנס. זו שמירת דרך עץ החיים. רק מי שיכול לדבר מהר-מהר עם הכרובים האלה, החשמלים, יכול להכנס. עץ החיים הוא עוד יותר מהיר.

43.         חבור הטבע והנס – עץ הדעת ועץ החיים – בכח האור ש"ממעל לעצים"

בכל אופן, השקד יכול לקחת מעץ החיים ולהלבישו בתוך עץ הדעת טוב ורע על מנת לתקן אותו – תיקון החטא. כמו שדברנו על בן עזאי, השקדן, שרוצה לתקן את חטא אדם הראשון. זה חבור שני העצים, מכח של "ממעל לעצים". בעקדת יצחק, אברהם שם את יצחק אחרי שעקד אותו "ממעל לעצים", וכתוב בחסידות שהיינו ממעל לשני העצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, גם יחד.

כמה אותיות יש ב"עץ החיים"? 7. כמה יש ב"עץ הדעת טוב ורע"? 12. כתוב בספר יצירה ש-כב אותיות מחולקות ל-ג אמות, ז כפולות ו-יב פשוטות. עוד סדרה חשובה, 3-7-12 בסוף ספר יצירה כתוב "שלש על גבי שבע" ו"שבע על גבי שתים עשרה". אם יש 7 אותיות ב"עץ החיים" ו-12 ב"עץ הדעת טוב ורע", צריך למעלה מהם משהו עם 3 אותיות אור. "ויאמר אלהים יהי אור", אור בגימטריא אין סוף. אותו אור הוא הכי מהיר, שיא המהירות. מהירות האור. אמרנו שעץ החיים יותר מהיר מעץ הדעת טוב ורע, אבל הכי מהיר הוא אותו אור ואותו אור אין סוף הוא המסוגל לחבר את שני העצים, כמו כאן במטה אהרן, כי הוא "ממעל לעצים"[כג].

כידוע, כל ממוצע מחבר צריך להיות יותר גבוה בשרש משני הדברים שהוא מחבר. ככה, כדי לחבר את הנס והטבע צריך כח שמעל לנס ומעל לטבע גם יחד. יש הרבה מדרגות של נס, צריך להיות למעלה מכל הנסים – מכל סוגי הנסים שמבוארים היטב בחסידות (נסים גלויים, נסים נסתרים בדרך הטבע וכו'). כדי לחבר ממש, לעשות את הנס והטבע אחד – במטה אהרן – צריך להיות למעלה מכל סוגי הנסים, וכמובן גם למעלה מהטבע.

44.         שקדים מרים טובים בקטנותם – פרחי מלכות מרי נפש

נחזור ל"מֻשקדים" – שקד בתוך מים: כתוב במשנה שהחייב בשקדים המרים פטור במתוקים וכו'. מה הכוונה? פטור ממעשרות, כי לא ראוי לאכילה. השקדים המרים טובים רק בקטנותם, עד 50 יום[כד]. אחר כך הם לא טובים, הם רעילים. השקדים הגדולים, המתוקים, הם לא טובים עד 50 יום, ורק אחר כך הם מבשילים. הכל כאן הוא פונקציה של זמן. מי שחייב במתוקים, הגדולים, פטור במרים. אם כן, יש מרים שהם טובים כשהם קטנים. מר הוא הצד הכד של הביצה, של השקד. הכד, המר, טוב כשהוא קטן ("כד קטן"). מה טוב בלהיות מר?

אמרנו שכל הסוד כאן הוא הקשר בין הכהונה והמלכות, וכמו שיש הקבלה בין חי לצומח, יש בין הכהונה והמלכות. אם בכהונה יש פרחי כהונה, מה מקביל לכך במלכות? המקבילים לפרחי הכהונה במלכות הם מרי הנפש. כאשר דוד בורח משאול הוא מגיע למערת עדֻלם – "אין מלך בלא עם", מערת עדלם – ושם מתקבצים ("ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר ויהיו עמו כארבע מאות איש"[כה], קיבוץ עיקרי בתנ"ך, רבי נחמן מדבר על קיבוץ) סוגים שונים של מרי נפש. בסוף היו לו ארבע מאות מרי נפש. מרי הנפש הם פרחי המלכות. מתי הם טובים למאכל? רק כשהם קטנים, כלומר כשהם בחורים – לא כשהם מזדקנים. אבל המתוקים טובים רק כשהם גדולים – כשהם קטנים הם לא שוים כלום.

45.         תרבות השקד – "ברישא חשוכא והדר נהורא"

אמרנו שבשקד יש את החלק הלבן שלו, התוֹך, ויש את העור החום. כשאוכלים את המרים בקטנותם, מה אוכלים? לא את הפרי שבפנים, אלא את מה שאחר כך לא רואים בכלל במציאות, את המלבוש החיצוני הירוק. הוא בעיקר מה שטוב כאשר השקד צעיר מאד. בשקד מר קטן שראוי לאכילה, החלק האכיל הוא המלבוש החיצוני שכלל לא מכירים את מציאותו אחר כך, כי הוא נופל לגמרי. כשקונים את השקד בקליפה הוא כבר בלי המלבוש החיצוני. היום מוכרים רק שקדים תרבותיים. מי שקצת מכיר את חכמת הבוטניקה יודע שפעם לא היו כל כך שקדים מתוקים בעולם אלא בעיקר מרים, והיום להיפך. כמו כל דבר שמתחיל "ברישא חשוכא והדר נהורא", אחד הביטויים העיקריים לכך הוא התפתחות השקד. בתחלה רוב השקדים בעולם היו מרים, ולאט-לאט תרבתו אותם – תרבתו את האורות דתהו באופן המתקבל יותר. איך האנושות הצליחה לתרבת את השקד? כתוב בספרים שזה מפלאי התפתחות האנושות. אין כאן המקום להאריך בזה. בכל אופן, י-ה-ו-ה של השקד היינו זרעו הלבן, העור שלו, הקליפה הקשה, והמלבוש החיצוני. בשקדים המרים אוכלים את ה-ה תתאה, את המלכות – אלה מרי הנפש של דוד המלך. אצל הגדולים אוכלים את ה-י, את הלבן (לגדולים, מעל לגיל חמשים, יש כבר זקן לבן, וכמו שיתבאר).

46.         מקרא שאין לו הכרע

נחזור ל"משֻקדים" שלנו, ששורים שקד בתוך מים. מים הם מ-י-ם – ה-מ של מים שוה חלב. אז כמו ש"משקדים" הם שקד במים, הם גם חלב שקדים (לפי הסדר). למה יש שש פעמים "משֻקדים" במעשה המנורה? ועוד, למה זו חידה שמקורה ברדל"א, ב"איני יודע"? הרי זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע, "ובמנֹרה ארבעה גבִעים משֻקדים כפתֹריה ופרחיה". נסביר: רואים שבמנורה יש בפירוש גם שקדים וגם פרחים – ממש צד השוה בין מטה אהרן והמנורה. על מטה אהרן לא כתוב בפירוש שהציץ נשאר, כתוב שנשארו הפרח והשקד, בדיוק שני הדברים שיש במנורה, "משקדים" ו"פרחיה". אבל בפסוק הזה כתוב "ובמנֹרה [גוף המנורה, הקנה האמצעי; בכל הקנים הצדדיים יש שלשה גביעים בקנה] ארבעה גבִעים משֻקדים כפתֹריה ופרחיה".

למרות שתחת המלה גביעים יש אתנחתא, איסי בן יהודה אומר שזה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע – איני יודע אם "גבִעים משֻקדים" או "משֻקדים כפתֹריה ופרחיה". למה לומר שהמשוקדים מוסב על הגביעים למרות האתנחתא? כי בכל מקום כתוב "גבִעים משֻקדים". [אגב, צורת הגביעים היא גם כד וחד, כמו שהרמב"ם מצייר. בנוסף, הגביע גם הפוך כשפתחו כלפי מטה, כמו שהרבי והחסידים אומרים – 'באטמז אף' (bottoms up), שהגביע יהיה הפוך, צריך לשתות את כל המשקה עד הסוף. או שנאמר שבמקום לשתות משקה חריף שותים חלב שקדים – אולי זו הכוונה...].

מהו בכלל פשט המלה "משֻקדים"? אמרנו שיש מפרשים ש"משקדים" היינו דומה לשקד, אבל רש"י והתרגום לא אומרים כך. התרגום מתרגם "שקד" מלשון ציור – משוקדים-מצוירים. כמו שבחשבון אנחנו אוהבים את המושג מספרים צורניים – כל צורה נקראת שקד, כך יוצא מהתרגום ורש"י. יש מי שאומר שלא סתם ציור, אלא ציור שדומה לשקד ממש, שאמרנו שהוא כמו הביצה, כד-חד, "שלם וחצי".

47.         כב גביעים משוקדים במנורה

היות שבכל מקום המלה "משקדים" הולכת על הגביעים נשאל כמה גביעים יש? זה הרמז הכי מובהק שמקשר בין השקדים למעשה המנורה. כמה קישוטים יש בכלל? מב קישוטים סך הכל (כמו שם מב, כמו מב מסעות במדבר), שמתוכם כב (הרוב) גביעים – 3 משוקדים בכל קנה (חי), ועוד 4 בגוף המנורה (סוד אותיות אהוי כנ"ל). כמה כפתורים יש? חצי מהשקדים, יא. כמה פרחים? ט – 1 על כל קנה (6) ובקנה האמצעי אחד למעלה מיציאת הקנים, אחד למטה מהם, ועוד אחד "עד ירכה עד פרחה". למדנו לפני כמה שבועות מאמר של הרבי שמביא את הלקו"ת על זה, "עד ירכה" היינו היהודים הפשוטים ו"עד פרחה" תלמידי החכמים, אבל "עד ירכה עד פרחה" אינו הפרח שלמעלה אלא הפרח שבירך, פרח מיוחד, פרח נוסף – כמו שכתוב שהרבי של בני ישראל בעקבתא דמשיחא הוא הראש של העקבתא, הראש של העקב, "עד ירכה עד פרחה" – הראש, הרבי, צריך להיות באותו מקום של העמך הפשוטים, לא למעלה. זה כבר הפרח התשיעי[כו]. חוץ משלשת הפרחים – למעלה ולמטה ובירך – יש ביציאת כל שני קנים, סה"כ יא. יש כב גביעים, עליהם כתוב משוקדים, ויש כב פעמים שרש שקד בכל התנ"ך.

48.         השקד – סמל הציור

זה מהמקראות שאין להם הכרע – אולי ה"משקדים" הולך על ה"גבִעים" ואולי על "כפתריה ופרחיה". מה הרמב"ם כותב? בצורת כלי המשכן הרמב"ם כותב שכל מב הקישוטין משוקדים. האחרונים שואלים מאיפה הוא לוקח את זה – אפילו אם נפרש שה"משקדים" שאין בו הכרע הולך על הכפתורים והפרחים, הרי אמור כך רק בקנה המרכזי, בגוף המנורה, ולא לגבי שאר הפרחים שבכל הקנים. בכל אופן, הרמב"ם לומד מזה מעין בנין אב – היות שאין הכרע, זאת אומרת שהכל משוקד, הכל מצויר. מזה שיש פירוש אחד שמשוקד הוא מצויר ופירוש שני שהוא שקד – סימן שהשקד הוא סמל הציור המושלם, הממוצע הזה בין משולש לאליפסה, בין עיגולים ליושר. ציור מאד מיוחד. אם כי הרמב"ם מצייר את הגביעים וגם את המנורה גופא בקוים ישרים – כמו שהרבי מאד מקפיד – בכל אופן השקד הוא נושא הפכים של משולש ואליפסה (שהיא קצת כמו קנים מעוגלים). הכל משוקד.

49.         חמשה מקראות שאין להם הכרע – חמשה ספקות ברדל"א – ועיקרם "גבִעים משֻקדים כפתֹריה ופרחיה"

נעשה עוד גימטריא מאד יפה, של הפסוק שאין בו הכרע, סימן ששרשו ברדל"א. איך יודעים שהוא ספק של רדל"א? כי כתוב שהוא אחד מחמשה מקראות שאין בהם הכרע, וברדל"א (שהוא העליון מבין ג' רישין שבכתר) יש חמשה ספקות. זה כל כך חזק עד שאפשר לומר שזה המקור של האר"י הקדוש שיש חמשה ספקות ברדל"א, מאד יתכן. הפסוק הזה הוא העיקר ביניהם – היחיד שרש"י מציין בפירוש בפירושו על התורה, פשוטו של מקרא ממש. "ובמנרה ארבעה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה" מתחלק באחת המלים של הפסוק – תופעה מאד חשובה אצלנו, שנקראת סלף-רפרנס, שיש מלה אחת בפסוק שהיא המכנה המשותף של כל הפסוק – ארבעה. היא החדוש של כל הפסוק, שבכל קנה יש שלשה גביעים וכאן ארבעה – רומז ל"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (כי יש שם ספק של רדל"א). ארבעה עולה אור הגנוז. כל הפסוק עולה שמונה פעמים ארבעה. לא הייתי אומר זאת אם לא היה מצטרף לעוד פלא – על זה חז"ל אומרים "זה אחד מן חמשה מקראות שאין להם הכרע", שעולה ז"פ ארבעה (כל הפסוק חוץ מהמלה "ארבעה"), יחד עולה י-ה פעמים ארבעה, י-ה פעמים אור הגנוז. גימטריא יפה של הפסוק עם חז"ל.

50.       ז. מטה אהרן וסוד המנורה

51.         כח האור של מטה אהרן ושל המנורה

מה יצא לנו מכל זה? שמטה אהרן קשור מאד לסוד המנורה. חוזר למה שאמרנו בהתחלה, "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". אמרנו שהסימן עצמו לא כתוב בפירוש. ה' בחר באהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ויבחר במשיח – "מטהו יפרח" – כי הוא נשמה כללית ויש לו כח להעלות את הנשמות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". יש לו כח של מנורה, כח של אור.

52.         תורה – אור-שקד – מנורה-מטה אהרן

נעשה פה שתי גימטריאות יפהפיות: כל עולם הצומח חי ישירות מאור השמש – הופך אור למזון – לכן המשיח הוא "צמח שמו ומתחתיו יצמח". יש על זה הרבה חסידות שנכתבה, שהפוטוסינתזה היא תופעה משיחית, שאחר התחיה (מכח עצם הלוז, עצם השקד) תתקיים אצל בני אדם – אז כולנו נחיה מאור, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", ו"אין שם לא אכילה ולא שתיה", נהנים-ניזונים מאור. מה שהכי מסמל זאת בטבע הוא השקד, כי הוא הכי אור, הכי מהר. כמה שוות שתי המלים הפשוטות אור-שקד? תורה – "תורה אור". כל התורה כולה היא אור שקד, אור של שקד, אור ששוקד. על הפסוק "וינאץ השָקד" אומרים כל המפרשים שזה עץ השקד, אבל המלבי"ם אומר שזה פועל (מביא לכך כמה דוגמאות). בכל אופן, אור שקד הוא גם אור של השקד וגם אור ששֹקד (פועל). כלומר, או אור-שקד בסמיכות, או משפט עם שם (אור) ופועל (שקד) – וזה עולה תורה. עוד גימטריא: בבית המקדש, האור הוא המנורה והשקד הוא מטה אהרן. נחבר מנורה (אש, ר"ת אור-שקד) ועוד מטה אהרן (יש, שי, "להנחיל אהבי יש", אהרן הוא אוהב ישראל, וזו גם בחינתו של משיח, מכח אהבה זו יכול להעלות את הנשמות) – עולה בדיוק אותו דבר, תורה. גימטריא פלאית. "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

53.         התכללות שלשת הכתרים במנורה

עוד משהו: אור בגימטריא רז, ו-רז הפוך הוא זֵר. במקדש היו שלשה זֵרים – על ארון הקדש, על מזבח הקטרת ועל השלחן. כל זר הוא כתר אחר. "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות". "כתר תורה" הוא זר הארון, "כתר כהונה" הוא זר מזבח הקטרת, ו"כתר מלכות" הוא זר השלחן. במנורה אין זר, אבל מה אמרנו? שהמנורה היא התורה. אמרנו שמטה אהרן רומז לכהונה, אבל בפנימיות הוא רומז גם למלך המשיח. יש משהו במנורה שלא צריך זר, בגימטריא אור, כי הוא כולל את כל הזרים, את כל ג האורות – כמו "כתר שם טוב עולה על גביהן", הכתר הרביעי. אין לו זר, אבל כולו זר.

54.         כתר תורה – אור המנורה

אם נתבונן במנורה, מה המלכות של המנורה, מה הכהונה של המנורה ומה התורה של המנורה? נאמר הכי פשוט. זה שהמנורה היא סמל של תורה די פשוט, כי היא אור – כתוב "תורה אור", היא מאירה. האור שיוצא מהמנורה הוא התורה.

55.         כתר כהונה – נרות המנורה

מהי הכהונה במנורה ומה המלכות שלה? "בהעלותך את הנרות" – נרות המנורה, שהם בעיקר השלהבת, הכח המיוחד של "האיש אשר אבחר בו", הוא הכהונה של המנורה. יש כהן שמיטיב ומעלה את הנרות. כלומר, הנרות עם השלהבת הם סוד הכהונה. האור שיוצא הוא התורה, כמו שתפקיד הכהן ללמד תורה לעם, להורות, "יורו משפטיך ליעקב" כתוב על שבט לוי, הולך על הכהנים.

56.         כתר מלכות – "מקשה תיעשה המנורה"

מהי המלכות, כתר המלכות של המנורה? כללות כנסת ישראל היא המלכות. יש למנורה תכונה מיוחדת – שכתובה גם על הכפֹרת והכרובים וגם על החצוצרות, אבל היא הכי עצמית במנורה – "מקשה תיעשה המנורה". מה שהמנורה היא "מקשה אחת" – מכים בקורנס ומה שלמעלה יורד למטה ומה שלמטה עולה למעלה, כמוסבר בחסידות[כז], אבל הכל "מקשה אחת" ממש – זה המלכות, גוף המנורה. התכונה המיוחדת של מקשה, שהיא עצם, היא המלכות. אם הייתי שואל מה מביניהם הכי חשוב – אי אפשר לומר. מה זה מסביר לי? למה המנורה אצל הרבה יהודים היא סמל של המלכות, של מלכות ישראל? (רק שבינתים זו לא מלכות אמתית, אבל יש דברים בגו בכך שתופסים את המנורה כסמל של מלכות-מדינה). כשעושים את המנורה כסמל של מלכות אין שם אש בכלל – לא מציירים את השלהבת. זו בעיה שאין שם אור אלא רק גוף. בכל אופן, יש בזה אמת, כי ה"מקשה אחת" של המנורה – על כל מב הקישוטים שלה – היא כנסת ישראל, ובמיוחד כנסת ישראל בכל דור ודור "עד ירכה עד פרחה" כמו שהרבי המסביר. זה עצם המקשה, הביטוי האמתי של כנסת ישראל, שיש "עד ירכה עד פרחה" (ביטוי שעולה הוי' ברבוע, כידוע, שהיא גם הגימטריא של הפסוק הראשון של ספר מלכים בתנ"ך – לא נסביר כעת באריכות – "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסֻהו בבגדים ולא יחם לו"[כח]), פשוטים וראשים.

57.       ח. רב אדא בר אהבה

נסיים בקיצור נמרץ בעוד נושא גדול שרצינו להאריך בו: הרבה פעמים אנחנו בוחרים בצדיק אחד – מתורה שבכתב, מתורה שבעל פה או מהחסידות – שהוא ה'גבור' של השעור. היום רצינו גבור שהוא אמורא מאד חשוב בגמרא – רב אדא בר אהבה[כט]. הנושא הזה דורש עוד שיעור גדול מאד, לכן נאמר רק את הווארט שמקשר אותו לכל מה שדובר עד עכשיו.

58.         נסים לראשונים בשל מסירות נפשם על קדושת ה'

חז"ל שואלים במסכת ברכות: למה לראשונים נעשו נסים מהשמים ולנו – אומרים האמוראים בדור יותר מאוחר, של אביי ורבא – לא מתרחש ניסא. הרי הראשונים, רב יהודה, היה בקי רק בסדר נזיקין, ואנחנו בקיאים בששת הסדרים, גם במסכת עוקצין, ואף על פי כן לראשונים התרחשו נסים ולנו לא מתרחשים נסים. התשובה היא שהראשונים מסרו את נפשם על קדושת ה', ואנחנו, האחרונים, לא מוסרים את עצמנו על קדושת ה'. לכן לראשונים נעשו נסים ולנו לא. כדי להמחיש זאת, הגמרא נותנת דוגמה.

59.         מסירות נפשם של הראשונים – מעשה רב אדא בר אהבה

מי מבין הראשונים מסר את עצמו על קדושת ה'? הדוגמה היא רב אדא בר אהבה. שם מאד מענין, אדא, ובמיוחד שם אביו – אהבה. איך הוא מסר את הנפש על קדושת ה' וממילא מגיע לו שיעשו לו נסים? פעם אחת הוא הלך בשוק וראה שם אשה שחשב שהיא יהודיה, שהולכת עם לבוש שנקרא כרבלתא. יש שני פירושים בראשונים – או שהוא חשב וראה שלבוש זה עשוי משעטנז, או שהלבוש הזה היה אדום והיה מאד-מאד לא צנוע. איך הגיעו בכלל לסיפור הזה? כי קודם בגמרא היה כתוב שמי שהולך ברחוב ופתאום מבחין שיש בבגד שלו שעטנז צריך לפשוט אותו באמצע השוק וילך ערום הביתה. יש סוגיא איך יתכן, הרי זה בניגוד לעקרון של כבוד הבריות, אך זו המסקנה.

אחר כך מגיעים לסיפור הזה, שרב אדא בר אהבה הולך בשוק ורואה אשה אחת עם כרבלתא. אז, חיש מהר, כמראה הבזק, בשקדנות מופלאה, הוא הולך וקורע ממנה את הכרבלתא שלה – מפשיט אותה באמצע השוק. זו, מכל הדוגמאות שיכולות להיות בעולם, הדוגמא ב-ה הידיעה למי שמוסר את נפשו על קדושת ה' ומגיע לו שיעשו לו נסים מן השמים. הוא חשב שהיא יהודיה, לפי הפשט, אבל בסוף התברר שהיא גויה. אז היא לוקחת אותו לבית משפט ומחייבים אותו על הבושה שהוא עשה לה באמצע הרחוב בארבע מאות זוז. טוב, הוא התחייב – זה עלה לו הרבה כסף, זו מסירות נפש על קדושת ה' (עולה כסף? עולה כסף, מה לעשות). בסוף, לפני שיוצאים מבית המשפט – הוא משלם את הכסף יפה – הוא שואל את הגויה, השיקסע, איך קוראים לך? היא אומרת שנקראת מתון (בגימטריא מלכות). אז הוא אמר לה: קוראים לך מתון? זה השם שלך? "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

יתכן מאד שהספור הזה הוא מקור פתגם הבעל שם טוב שצריך זריזות במתינות. הוא פועל במסירות נפש, בזריזות מקסימאלית, אבל חסר לו "מתון". יש שני פירושים ברש"י, השני מלשון מתינות.

[השלמה: אם רב אדא בר אהבה חשב שהיא יהודיה – והוא צדיק – סימן שבאמת יש לה קשר לאידישקייט[ל], מתאים שתתגייר. יש דברים בגו. כמו שמוסבר אצלנו בספר של התבוננות עבור אומות העולם שאצל מי שראוי להתגייר הנשמה האלקית נמצאת במקיף – ברור שרב אדא בר אהבה מרגיש את המקיף.]

60.         "משמת רבי נולד רב אדא בר אהבה" – עיקר ה"וזרח השמש ובא השמש"

צריך לברר עוד קצת מיהו האמורא הצדיק הזה, רב אדא בר אהבה, שהוא הדוגמה למי שמוסר את עצמו על קדושת השם ומגיע לו שיעשו לו נסים מן השמים. חז"ל מונים שרשרת ארוכה של צדיקי יסוד עולם, החל מרבי עקיבא – משמת רבי עקיבא נולד רבי, משמת רבי נולד רב אדא בר אהבה, משמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא וכו' (עוד כמה וכמה, חוזר כמה פעמים במדרש). הכי חשוב בשורה הזו הוא "משמת רבי נולד רב אדא בר אהבה" – זה התפר והחבור בין הנשמות דבריאה לנשמות דיצירה, בין התנאים לאמוראים. כמו שאמרנו קודם, כל דבר שמחבר הוא גבוה בשרשו משני הדברים אותם הוא מחבר, לכן יש משהו ברב אדא בר אהבה שבעצם מחבר את התנאים והאמוראים שיותר גבוה משניהם. הוא זה שמוסר עצמו על קדושת ה'. מה המשפט? "משמת רבי נולד רב אדא בר אהבה" – בגימטריא טל (הוי' אחד) ברבוע, 1521, "טל ילדותך". הפסוק לכך הוא "וזרח השמש ובא השמש" בקהלת – עד שלא בא שמשו של זה זרחה שמשו של זה. זרח כמו פרח, כמו קרח – יש הרבה דברים להשלים. "וזרח השמש ובא השמש" שוה 1520, עם הכולל שוה כנ"ל. רב אדא בר אהבה שוה וזרח. לכן, מכל הדוגמאות שנדרשות על פסוק זה העיקר הוא רב אדא בר אהבה, לפי שני הרמזים המובהקים הנ"ל.

61.         חזרות רב אדא בר אהבה בהיסטוריה

מי הוא רב אדא בר אהבה? כתוב שהוא מאד האריך ימים, אבל הפלא הוא שבכל פעם שמוצאים אותו – מוצאים אותו כבחור צעיר. גם בגיל 130 ו-160. חוץ מזה שהוא זריז לקרוע את הכרבלתא מאותה אשה, מתון (היא גויה, שיקסע, הוא לא סתם שואל לשמה ואומר "מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא", כנראה שהיא באמת שוה, הרי הוא 'דור' שני לרבי עקיבא, אולי גם אצלו יש איזה זווג נסתר, אולי בסוף היא מתגיירת כמו אשת טורנוסרופוס? – לא כתוב), הוא חבר של רב ושמואל. אחר כך פתאום הוא מופיע כתלמיד של רבא, ואחר כך הוא מופיע עוד פעם כתלמיד-מתורגמן של רב פפא, התלמיד של רבא. כתלמיד של רבא כתוב שהוא מת בחייו, ואחר כך הוא פתאום קם לתחיה ומופיע כתלמיד של רב פפא.

מה קורה כאן?! מי זה האדם הזה?! לכן בעל סדר הדורות מאריך עליו באריכות מופלגה – שלא כדרכו – כמה וכמה דפים, להוכיח כמה רב אדא בר אהבה יש – אחד? שנים? אולי שלשה? אם זה היה שם אחר, יותר שכיח – רב נחמן, רב יצחק – זה לא כל כך פלא שיהיו כמה אנשים באותו השם. אבל רב אדא בר אהבה?! בכלל, צריך לתת את הדעת מה אומר השם אדא (אולי מלשון אהדה, או מלשון אדוות מים, או שמא כינוי של דוד מלך ישראל, לשון דודים). שיהיו שלש פעמים אחד שנקרא רב אדא ולאביו קוראים אהבה – מאד לא סביר. אבל ככה לכאורה יוצא – שוב, כי יש אחד שהוא חבר של שמואל, אחד שהוא תלמיד של רבא ואחד שהוא מתורגמן של רב פפא (אחרי שהוא – כתלמיד של רבא – כבר מת...).

62.         זווג רב אדא בר אהבה ושרח בת אשר

אם מתבוננים – זו האריכות שלא נספיק – רואים שהוא צעיר תמידי. זה שקוראים לו מן הראשונים, סימן שכמו שהוא בחור נצחי הוא מן הראשונים באופן נצחי – גם כאשר הוא חי אצל האחרונים. כלומר, הוא משהו שמאפיין בעצם את הראשונים, את פרחי הכהונה. אם רוצים לזווג אותו למישהי – רוצים להיות שדכן – אז הכי כדאי לשדך אותו (חוץ מלמתון) לסרח בת אשר, עליה דברנו לפני שבוע. זה זווג מן השמים לגמרי. היא בחורה נצחית, כל פעם היא חוזרת צעירה – היא האשה החכמה וכו'. היא לא מזדקנת – צעירה נצחית. אחד שחי, וגם אחרי שהוא מת הוא ממשיך לחיות, וכל פעם הוא בחור צעיר – סטייל פרחי כהונה, רק אחד כזה קורע את הכרבלתא של האשה באמצע השוק – הכי מתאימה לו שֹרח (כך בתנ"ך).

63.         רמזי הזוג

איך רואים את זה? אם כבר עשינו חתונה – תיכף אפשר לרקוד להם כמה ריקודי חתונה – נעשה להם כמה גימטריאות: אדא (בגימטריא שש, כמו מרכיבי זמרת הארץ, שאם עושים את הגימטריא שלהם – כל כב האותיות – הם עולים מא ברבוע, שהוא בדיוק הגימטריא של השם של כב אותיות שיוצא מברכת כהנים! השם שמכוונים את ראשי התיבות שלו ב"יהי רצון" שאומרים לפני תקיעת שופר, שם של חכמה – עוד רמז ש"זמרת הארץ" היא חכמה, ו"ק דחכמה) שרח שוה 514. בהזמנה כתובים גם ההורים שמזמינים – אשר אהבה – ששוים יחד בדיוק אותו דבר, 514! זו ממש הזמנה מושלמת.

מהו המספר המשותף הזה? פסוק שאמרנו לפני שבוע – "מכנף הארץ זמרות [בחינת זמרת הארץ] שמענו צבי לצדיק ואומר רזי לי רזי לי". "רזי לי רזי לי" = אדא שרח = אשר אהבה. "רזי לי רזי לי" היינו יסוד אבא ויסוד אמא. כתוב בקבלה שכל רז הוא ביסוד. כמו שהשקדים הם יסוד אבא, יש גם יסוד אמא. ביסוד יש הארה של פנימיות הפרצוף, פנימיות אבא פנימיות עתיק וכך פנימיות אמא פנימיות עתיק – פנימיות הבטול היא פנימיות האמונה ופנימיות השמחה פנימיות האמונה. "רזי לי רזי לי" – שדוך מאד יפה, שדוך שני הצעירים הנצחיים, רב אדא בר אהבה ושרח בת אשר. לגבי מתון – צריך במתינות לחשוב מה נעשה אתה[לא]. בכל אופן, בטוח שהיא באמת שוה ארבע מאות זוז, סוף הספור הזה. הרעיון הוא שהוא השקד, הוא עיקר השקדן[לב]. לא כתוב שממתי שהוא מת בטלו השקדנים, כי כך כתוב, כאמור, על בן עזאי שהוא תנא כמה דורות לפניו, אבל גם הוא שקדן – שוקד למסור את נפשו בזריזות הבזק, ומי שמוסר עצמו כך ראוי שיעשה עמו נס.

[מכאן עד סוף הפסקה השלמה:]

64.         גדולת רב אדא בר אהבה במדע – תקופת רב אדא – מדייק פי 76 משמואל

נקודה מאד חשובה אצלו – שנקשר אותה לענין – שמי שיש לו את הטבע של פרחי כהונה הוא גם גדול במדע (רצינו לקשר כאן בין תורה למדע), והראיה שלענין תקופות ושנת העיבור אנחנו סומכים על חשבונו, שהוא יותר מדויק מחשבונו של שמואל (למרות ששבילי דרקיעא נהירין לשמואל כשבילי דנהרדעא). מה הוא חידש בחכמת התקופה? את המושג רגע. שמואל מחשב רק עד חלק, ורב אדא בר אהבה מחלק עד חלק אחד משבעים ושש בחלק – רגע – כלומר שמדייק פי 76 משמואל. במלים אחרות, שמואל מעגל את החשבון במדה מסוימת ורב אדא מדייק אותו, שהשמש והירח יפגשו בדיוק על הרגע ממש בסוף המחזור.

כנראה שיש דברים בגו – אמרנו שהוא כמו שקד, במהירות האור. לכן, ככל שאתה יותר מהיר, יש תחושה של "ישועת הוי' כהרף עין". הרגע, המושג שהוא מחדש, הוא השיעור של הרף עין. גם היום במדע, מה שנקרא אחיזת עינים – הרף עין, שאי אפשר להבחין – הוא חלק אחד ב-23 ממה שאנחנו קוראים שניה, והוא חלק אחד מ-76 מחלק. אומרים שחלק הוא השיעור של נשימה בינונית – כל שיעורי התורה הם על פי מציאות מסוימת, חויה של בן אדם. רבי שלמה קלוגר אומר בתחלת השו"ע שחלק הוא נשימה ממוצעת, וכמו כן רב אדא מחדש הרף עין – "ישועת ה' כהרף עין" – שהוא רגע. מאד מתאים למה שאמרנו שיש לו ראש מדהים ביותר (של ראשון המוסר את נפשו על קדושת השם; רוב החידושים הגדולים במדע נעשו על ידי מדענים מבריקים בצעירותם דווקא, פרחי מדענים).

65.       ט. "זקן מלא רחמים" ו"בחור איש מלחמה" בו זמנית

66.         "אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור"

נסיים ממש עם מאמר חז"ל במסכת חגיגה שגם קשור לענין: חז"ל שואלים בפרק "אין דורשין" שפעם אחת כתוב שלה' יש שערות שחורות "קוצותיו תלתלים שחורות כעורב", ופעם אחת כתוב "ועתיק יומין יתיב ולבושיה כתלג חור ושער רישיה כעמר נקא" – יש לו שערות לבנות (גם כמו לובן וצבע של ביצה, וכמו לבן ותכלת של ציצית). איך זה הולך יחד? חז"ל מפרשים ש"אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור" – בשעת מלחמה נאה להיות מפרחי כהונה, להיות בחור עם שער שחור, וכך ה' על הים התגלה כ"בחור איש מלחמה", אבל בשעת מתן תורה ראינו אותו כ"זקן מלא רחמים", עם שערות לבנות. חז"ל אומרים שבשביל לשבת בישיבה, להיות ראש ישיבה, להיות בסנהדרין – אין נאה כמו לבן, דווקא זקן עם שערות לבנות. אבל למלחמה, מי שיוצא להלחם – הספור של רב אדא בר אהבה הוא ספור של מלחמה – צריך להיות בחור עם שערות שחורות.

67.         "שמאלא אתער וימינא עביד" – צעירות הלויים ושלמות הכהנים

כתוב שמה שפוסל אצל לויים כשר לכהנים, ומה שכשר אצל לויים פוסל בכהנים. אצל לויים שנים פוסלות – הוא עובד רק עד גיל חמשים שנה (כמו חמשים יום בשקדים המרים) – ואצל כהנים מומים פוסלים. מאמר חז"ל שהפוסל בזה כשר בזה. איך ההסבר? נסיים בשפת אמת, שמסביר שזה בדיוק אותו ענין שמדברים עליו כל הערב: הלוי, שהוא לוחם בטבעו, מר ושמאל, נאה לו להיות צעיר, להיות בחור. מכאן רמז שאפשר להיות בחור עד גיל חמשים. הרי אצל רחבעם שקבל את עצת הילדים נגד עצת הזקנים, חז"ל אומרים שהילדים היו בני 41 – בני גילו, חברי הכתה שלו. כלומר, עד גיל 41 אתה ילד, אבל עד גיל 50 אתה בחור. להלחם נאה לבחור עד גיל חמשים, אבל מ"חמשים לעצה" והלאה – כבר נאה לישיבה. זו תכונה אחרת, כמו השקדים הגדולים, שלא טובים כשהם קטנים – הם כבר ימניים. זה היחס בין הכהנים והלויים.

כתוב בזהר ש"שמאלא אתער וימינא עביד" – השמאל מתעורר ומעורר, והימין עושה. במוחין זה הפוך – "אבא אומר ואמא עושה" – אבל בלב השמאל מעורר והימין מבצע. השמאל בא קודם והימין משלים. מסביר השפת אמת שכדי להשלים, "ימינא עביד", צריך להיות שלם בגוף – לכן המומים פוסלים בכהנים. צריך להיות שלם בגוף ובנפש על מנת להשלים[לג]. אבל מי שמעורר – ענינו להיות צעיר[לד]. הוא לא צריך להיות שלם, אדרבא – מי שמעורר, מעורר מתוך אי-שלמות. הוא יכול להיות קִטע ובכל אופן חזק, כמו שלמדנו "הקִטע יוצא בקב שלו" – ספירת ההוד. השמאל שמעורר אינו שלם, אבל הוא צעיר עם דם חם, דם צעיר, מפרחי כהונה, "ויֹצא פרח"[לה] – הוא מהיר, פועל בזריזות. את המתינות לומדים מהנסיון, כמו רב אדא בר אהבה. לאט לאט לומדים להיות מתון. מגיל 50 והלאה לומדים להיות שקד מתוק. אבל שוב, בטבע הראשון יש שקד מר, צד שמאל, ויש תפקיד מאד חשוב לשקדים המרים האלה.

68.         משיח – מלחמה בדרכי נעם – זקן ובחור בו-זמנית

נחזור ונסיים: מה זה משיח? הוא שקד מר או שקד מתוק? פרחי כהונה, כהן גדול, או שמא הוא "ויגמל שקדים", "אהיה אשר אהיה"? על המשיח כתוב "וברוח שפתיו ימית רשע" (בלי שפיכות דם, לא כמו "דמים רבים שפכת" של דוד, אבל בכל אופן הוא לוחם מלחמות ה' ומנצח), ומסתבר שהוא מחבר את שני ההפכים. אמרנו שכדי לחבר שני הפכים צריך להיות למעלה משניהם. מצד אחד, השקד מחבר את הנס והטבע, צריך להיות "ממעל לעצים". אבל העיקר, התכל'ס של כל מה שדברנו הערב, הוא של"מטה אהרן" יש שקדים מתוקים מימין ושקדים מרים משמאל, אף שהפשט הוא שהשקדים המתוקים "עושין רצונו של מקום" והשקדים המרים "אין עושין רצונו של מקום", אלו ואלו נשמות ישראל קדושים. אחרי שקרה מה שקרה לקרח ועדתו התלוננו בני ישראל על משה ואהרן, "אתם המִתֶם את עם ה'", דהיינו, הטענה של בני ישראל היא שאתם רק בעד השקדים הימניים, המתוקים. צריך להיות "אות לבני מרי" – לתקן את השקדים המרים, לחבר אותם למתוקים. אדרבא, כמו שאמרנו, מלכות בית דוד צומחת דווקא ממרי הנפש, פרחי המלכות.

לכן חייבים לומר שמשיח יגלה תכונה שלא היתה ולא נבראה עד היום הזה – שיכול להיות נאה לישיבה ונאה למלחמה בעת ובעונה אחת. יכול להיות לבן ושחור יחד, עם זקן לבן וזקן שחור ביחד – לא שחלק לבן וחלק שחור, אלא הכל לבן והכל שחור. איך הרבי קורא לתכונה הזו? שהוא לוחם את המלחמות שלו בדרכי נעם ובאופן המתקבל. תמיד כשאנחנו אומרים את המלים האלה עולָה קצת בת שחוק – מה זאת אומרת להלחם בדרכי נעם ובאופן המתקבל? כל השיעור הזה היה כדי שיתקבל אצלנו, באופן המתקבל, שאפשר להלחם מלחמות ה' ולנצח בדרכי נעם של זקן מלא רחמים, יחד עם תכונה פרחית של רב אדא בר אהבה, של המלחמה הנאה רק לבחור, בחור איש מלחמה[לו]. כלומר, להיות בחור איש מלחמה וזקן מלא רחמים בעת ובעונה אחת ממש – הכל זה והכל זה ביחד. זה מוסר ההשכל של מטה אהרן. לחיים לחיים.

 

[השלמה (מיד אחרי השיעור):]

69.       י. היכלות הנשים

בשבוע שעבר דיברנו באריכות על הזהר שמתאר את עשרת היכלות הנשים בגן עדן – נושא שלם בפני עצמו – ואמרנו שבכל היכל יש צדיקה אחת שהיא ה"רבי" של אותו ההיכל, ושכל אשה תוכל לזהות את התכונות שלה ולדעת לאיזה היכל היא שייכת. חלק מהעניין כבר רמזנו, אבל אפשר להרחיב:

70.                       היכל שרה אמנו בכתר – הנשים המגיירות

שרה בכתר, שהיא אמונה. היכל זה שייך לכל אשה שמגיירת את הנשים, מקרבת רחוקים. מעלתה לגבי אברהם בכך שהיא מבחינה בין גר צדק למי שלא ראוי, כפי שכתוב שהיא חופפת לאברהם את הראש ומוציאה כנים מהראש שלו[לז]. בכל אופן, הענין שלה שם הוא לקרב, והיא למעלה מראשו של אברהם בעלה – הוא תענוג והיא אמונה, אף על פי שהוא "ראש כל המאמינים". אם היא חופפת את ראשו, אז הוא בחינת גלגלתא והיא רדל"א שמעליו (וליתר דיוק, הוא התענוג שבאמונה, מה שאמונה היא תענוג לעתיד לבוא כמבואר במ"א, שרש הגלגלתא ברדל"א, ואילו היא האמונה שבאמונה, עצם הרדל"א, שרש הרצון העצמי שבאמונה). כל אשה שזה עניינה שייכת להיכל של שרה. בכל השנים ששרה היתה עקרה, היא ואברהם הולידו נשמות גרים.

71.                       היכל רבקה אמנו בחכמה – נשים האומרות "אלך" במסירות נפש על הארץ והאהבה ממבט ראשון ליצחק

רבקה, חוץ מהיותה חכמה – וכל הנשים החכמות שייכות לה – מה עיקר הנקודה שלה? השרש של כל אחד קשור למסירות הנפש שלו, והזיהוי של השרש הוא לבדוק על מה יש לך מסירות נפש. זו הנקודה העיקרית. אצל רבקה, כמו שדובר הרבה פעמים, הנקודה היא "אלך!". כל אשה שמתוך אמונה הולכת בעינים סגורות על הבעל לעתיד, שיש לה חוש שזה באמת בן הזוג שלי, ויותר מזה – שהולכת על ארץ ישראל, היא מההיכל של רבקה. רבקה יודעת בשרש הנשמה שלה שמה שמאפיין את יצחק הוא הקשר בעצם לארץ, ולכן הוא לא יכול לצאת אליה לחו"ל אלא היא צריכה לבוא אליו לארץ.

כל אשה שעיקר הנקודה שלה היא ציונות אמתית. לדוגמה, באיזה היכל נמצאת הרבנית מנוחה-רחל? היות שבגיל הכי קטן, כשהיתה ילדה (על דרך רבקה אמנו שאמרה "אלך" בגיל 3), מסרה את נפשה שתלך לארץ ישראל ויהי מה, ועד כדי כך שכאשר בגיל מבוגר הציעו לה בזווג שני להתחתן עם הצ"צ היא סרבה כי לא רצתה לצאת מהארץ – כל אשה שהולכת על זווג בארץ ישראל וקשורה בעצם לארץ – שייכת לרבקה.

וגם, אם מדברים על אהבה ממבט ראשון – חתן שהתאהב בכלה מהמבט הראשון הוא יעקב ברחל, אבל הכל מתחיל מהאשה, ואשה שהתאהבה מהמבט הראשון היא רבקה ביצחק. מענין שאצל אשה זה אחרת מאצל גבר. אצל איש זו אהבה, תשוקה עצומה – אמנם הוא גם בוכה (כמבואר במ"א), "וישק יעקב לרחל וישא את קֹלו ויבך" – אבל אצלה יש תווהא, תמיהה, היא נופלת מהגמל, בכך מתבטאת האהבה ממבט ראשון.

כנראה שזה הולך יחד, יש קשר בין להיות ציונית אמתית וללכת לארץ – לא שייך לגברים, ולהתאהב ביצחק אבינו (איש ארץ ישראל). היא הלכה גם כי האמינה, היה לה חוש, שזה שידוך מהשמים והחתן שלה שם – הרי הכל התחיל ממנה והכל בגללה, "ותרד אל העין" וגו', והיא חוותה על עצמה יותר מכל אחד אחר מה שאליעזר חוה, את ההשגחה הפרטית (ובבחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד") – זו החכמה שלה. וכאשר היא רואה את יצחק היא נופלת מהגמל – מתאהבת (מתוך ביטול, פנימיות החכמה, שרש קו ימין, קו האהבה) מיד. יצחק מתאהב רק אחרי שמביא אותה האהלה. אלה תכונות קשורות, ומי שיש לה אותן שייכת להיכל של רבקה. שוב, זה הולך יחד עם חכמה – שהיא אשה מבריקה בשכל.

72.                       היכל לאה אמנו בבינה – אידישע־מאמע וריבוי ילודה

לאה אמנו היא ברוכת ילדים יותר מכולם. יש משהו בלאה אמנו, יותר מכולם, שהיא האב-טיפוס של מה שנקרא אידישע-מאמע. כל אשה בישראל שהיא בטבע הזה של אידישע-מאמע, ודאי שייכת לבחינת אמא – לכן שמים את לאה אמנו באמא – אב-טיפוס של אמא, עם הרבה ילדים.

אמרנו שהנקודה של כל אחת ניכרת במקום של מסירות הנפש שלה, וכך כתוב על לאה – שמסרה נפשה להוליד עוד ילד. בשכר זה ילדה את יששכר ואחר כך את זבולון. זה הענין שלה בחיים, לכן היא יוצאת אל יעקב ואומרת "אלי תבוא [כי שכר שכרתיך וגו']" (האמירה המסורה של לאה, "אלי תבוא", בתביעה של בינה, מתחברת לאמירה המסורה של רבקה, "אלך!", בהצהרה של חכמה, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). שואלים – איך היא תובעת בפה? אבל על מסירות נפש אין קושיות, וזו מסירות נפשה, להוליד הרבה ילדים. כל אשה שעוסקת במבצע ילודה – אחד ממבצעי הרבי – טהרת המשפחה, מן הסתם שייכת להיכל של לאה אמנו. הטבע שלה הוא כנראה של אשה גדולה, אידישע-מאמע שמבשלת ומטפחת את הילדים שלה, כן ירבו.

73.                       היכל רחל אמנו בדעת – היפהפיות הרחמניות המוותרות על עצמן

רחל אמנו היא אשה יפה – יפת תאר ויפת מראה (חוץ מההבחנה בין עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, הפשט שהיא יפה) – קל מאד שמישהו יתאהב בה. כמובן שהיא צנועה, שומרת על עצמה, אבל היא יודעת שהיא יפהפיה. מה הענין שלה? אפשר לומר שכל הבנות היפהפיות אוטומטית מזדהות אתה, אבל מה הנקודה הפנימית בנפש? שדווקא היפהפיה בקדושה זקוקה למסירות נפש לוותר על עצמה, להפקיר את עצמה. היפהפיוּת של "שקר החן והבל היפי" היא ניפוח אגו, ישות, גסות. אבל מי שיפהפיה בקדושה, הנקודה שלה היא להפקיר את עצמה. איפה רואים את זה? במה שחז"ל תמיד מציינים, שעיקר הזכות של רחל אמנו היא מסירת הסימנים – שהיא מוותרת על עצמה לגמרי לטובת אחותה הגדולה. היא גם נקברה בדרך – מוותרת על עצמה באמת[לח]. דווקא יפהפיה צריכה להפקיר את עצמה.

חוץ מזה, "רחל מבכה על בניה". היא מוותרת לאחותה כדי שלא תתבייש – אני היפהפיה ועיני לאה רכות. דעת היא פנימיות התפארת-הרחמים, ו"אסור לרחם על מי שאין בו דעת" – כלומר, הרחמים נובעים מהדעת (של המרחם, בבחינת אתערותא דלעילא, ושל מי שמרחמים עליו, בבחינת אתערותא דלתתא) – וזו התכונה המיוחדת של רחל אמנו. יש לה חוש פנימי ברחמים. כתוב שאצל גבר עיקר הרחמנות היא תכונה של מלך – שככל שהוא מרומם יש לו רחמנות על השפלים. אבל מכאן יוצא חדוש גדול, שאצל אשה רחמנות היא תופעה של יֹפי אמִתי, גם בגשמיות (עצם היפי הוא שרש המלכות של האשה היפה; אשה יפהפיה = מלכות) – היא מאד יפה ומאד מרחמת (והרחמים נובעים מדעת היפהפיה של הקדושה). היא מרחמת על אחותה, שלא תתבייש, לכן היא מוסרת לה את הסימנים, ואחר כך היא מבכה על בניה – כל עם ישראל הם הבנים שלה. לכן הולכים לשפוך דמעות על הקבר שלה, קבר רחל, כי היא הכי מרחמת.

אם כן, נשים יפהפיות עם ויתור והתעוררות רחמים שייכות לרחל. איך יודעים שיש לה תכונה כזו? היא רחל, כִבשֹה, וכתוב שכבשה מעוררת רחמים בקול שלה. מה עוד? אמרנו שיעקב מתאהב בה, למה הוא צריך לבכות בשעה שהוא רואה אותה לראשונה ומתאהב בה? חז"ל דורשים שראה שלא תקבר עמו. זה קשור, אבל מה הפשט? היא עוררה את הבכי שלו, כי היא לא רק מרחמת, אלא גם מעוררת רחמים. כמה שאני יפהפיה ואתה מתאהב בי – אם אתה קשור אלי באמת, אתה צריך גם לבכות. "וישק יעקב לרחל" בא ממנו, ועל ידי שהוא מנשק אותה הוא נדבק בה, ואז היא מעוררת אצלו "וישא את קֹלו ויבך". זו תוצאת הדבקוּת של זווג נשיקין. שוב, זו תכונה מיוחדת של אשה. כל הנשים שממלאות את הקטגוריה הזאת באות להיכל של רחל אמנו, כל היפהפיות הרחמניות.

74.                       היכל שרה אמנו בחסד – גומלות החסדים

הסברנו שבחסד שוב נמצאת שרה. כל מי שעוסקת במפעל של חסד, של צדקה, שייכת לשרה. הבעל שם טוב אומר שצריך להיטיב ליהודי בגשמיות ואז ברוחניות – קודם חסד ואז אמונה. כל אשה שענינה לדאוג ליהודים בגשמיות, לעשות חסד, היא שרה של החסד.

75.                       היכל דבורה בגבורה – גבורות, שופטות ומשוררות

דבורה, חוץ מגבורתה – ששייכת לכל בנות מעלה לבונה וכיו"ב (הציונות האמתית של רבקה שייכת גם לדבורה, גבורה היא פנימיות החכמה, אך רבקה לא לוחמת בפועל ודבורה כן) – מה עוד יש לה? אם למשל אשה הולכת ללמוד משפטים אז היא "שופטת את ישראל". כל אשה שיש לה חוש במשפטים, טוענת רבנית, שייכת לדבורה. מה עוד? כל אשה משוררת. כתוב ששירת דבורה גבוהה עוד יותר ממתן תורה, שבו נאמר "אנכי הוי' אלהיך", ובשירה שלה כתוב פעמיים "אנכי להוי', אנכי אשירה" (דבורה לשון דבור, בדברי שבח והודיה הנאמרים בגבורה). אבל אלה שירות של מלחמה, שירות חזקות. מי שהיא שופטת, מי שהיא משוררת, מי שהיא לוחמת – כל התכונות האלה כבר מעצבות אישיות דבוראית – אפשר להזדהות אתה מצד הלוחמה, מצד החוש במשפטים או מצד החוש בשירה[לט].

76.                       היכל יוכבד בתפארת – מסורות לחנוך בכלל וגידול ילדים מחוננים בפרט

יוכבד: יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, בלב של ז"א. גם יוכבד וגם חנה מצטיינות כאמהות. אמרנו שהאידישע מאמע בכלל, שמגדלת את המשפחה הברוכה, היא לאה. אבל מה מיוחד אצל יוכבד? שיש לה שלשה ילדים מחוננים. כשיש לך ילדים מחוננים זה משהו מיוחד, ראש אחר לגמרי של חינוך וגידול ילדים. נאמר אחרת: דיברנו על אשה שלומדת משפטים, אבל הרבה יותר נפוץ (בקו האמצע) שאשה עוסקת בחנוך – גננת, מורה, מנהלת בית ספר. כל אשה שעיקר מסירות הנפש שלה היא בשדה החינוך – בפרט לחנך ולדאוג לילדים מחוננים, היא נשמה של יוכבד. היא גם מיילדת – דואגת לילדים, ובזכות שהיא שפרה, משפרת את כל הילדים (בגשמיות וברוחניות), היא זוכה לילדים הכי מחוננים. ודאי מסירות הנפש שלה היא לגדל אותם כמו שצריך. אם כי היא לא כל כך זוכה לגדל את הילד הכי מחונן שלה, משה, ומגדלת אותו בעיקר בתיה בת פרעה (הגם שהחלב אם שמשה ינק בא מיוכבד אמו דווקא; חלב אם = אנכי, המלה הפותחת את עשרת הדברות [בדבר הראשון של עשרת הדברות, "אנכי וגו'", יש אם אותיות, הנקודה האמצעית של אנכי], וד"ל) – מקשר בין תפארת להוד, אור ישר ואור חוזר. אם כן, את כל המורות המסורות נשייך להיכל של יוכבד. איך אני יודע שכל המורות המסורות שייכות להיכל התפארת? כי בזהר, הגם ש"אורייתא מחכמה נפקת", כל מארי תורה שייכים לספירת התפארת. כל תלמודי התורה וכל החינוך בכלל – לגדל תלמידי חכמים – בתפארת, וכך גם כל נשות החינוך.

77.                       היכל חנה ביסוד – "נשים במאי זכיין"

נאמר משהו על חנה, שתחת יוכבד, בספירת היסוד (גופא ובריתא חשבינן חד): גם לחנה יש ענין מיוחד עם ילדים, כי היא אחת משלש הנשים שהיו עקרות, וכולן נפקדו בראש השנה. סימנן שרח (בת אשר) – שרה-רחל-חנה, לפי הסדר (כולן בקו האמצעי זו תחת זו – כתר דעת יסוד, בדילוג על יוכבד בתפארת, ודוק). אמרנו ששרה בתקופת העקרות שלה הולידה נשמות גרים. כתוב שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. על יצחק ורבקה כתוב בפירוש שהתפללו, אבל לא כתוב במפורש על תפלות של אברהם ושרה – היו כמעט לאחר יאוש, וכאשר נתבשרו בפרי בטן שניהם מאד הופתעו וצחקו, כל אחד בדרכו שלו, מכך שיהיה להם ילד משותף. לגבי רחל, כתוב בתורה שהיא כעסה – מסופר איך שהיא כועסת על יעקב והוא כועס עליה בחזרה ואז היא מוסרת לו את בלהה שפחתה. אבל זו שהתפללה, וממנה לומדים את כל הלכות תפלה – פרק חמישי במסכת ברכות – היא חנה דווקא.

אם כן, אפשר כבר לומר שכל אשה שעיקר ענינה הוא להתפלל – על יהודים בכלל, והתפלה הכי מיוחדת היא על ילדים – שייכת להיכל של חנה. מה עוד מיוחד אצלה? יוכבד מחנכת, ואילו חנה מקדישה את הילד לה' אחרי שגומלת אותו (אחרי שנתיים). כלומר, חנה היא אב-טיפוס של מה שכתוב בחז"ל[מ] "נשי במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" – נשים, במה הן זוכות? שלוקחות את הילדים לבית הכנסת, ושולחות את בעליהן ללמוד תורה בביהמ"ד, וממתינות להם עד שיחזרו משם. הכל תחת רחל – אמרנו שלרחל יש נקודת בטול. חנה היא האב טיפוס ששולחת את אלקנה – תלך, אני נשארת בבית – ואחר כך שולחת את בנה למקדש כל הימים, וכבר לא תראה אותו כל כך. יוכבד מחנכת בעצמה, ולחנה יש מסירות נפש – היא מתפללת, "ותתפלל חנה על הוי'", יותר גבוה משם הוי', ואחר כך – אחרי שנולד סוף-סוף, היא משאילה אותו לקב"ה כל ימיו. שוב, היא טיפוס של תפלה וטיפוס של "נשי במאי זכיין". גם לה יש תפלה ושירה – היסוד מקבל מכמה כיוונים. שמנו אותה ביסוד, כנראה שעצם הווארט של "נשי במאי זכיין" הוא כללות תיקון האשה. כללות תיקון האשה היא בספירת היסוד, תיקון הברית. כללות התיקון הוא שהיא שולחת את הבעל, שומרת לו, ושולחת את הילדים ללמוד תורה.

78.         רמזי היכלות חו"ב וית"ד

נעשה איזו גימטרית ביניים: חכמה ובינה כאן הן רבקה ולאה, זו מול זו. בשיעור אמרנו רמז של כתר-מלכות וחסד-גבורה. כעת נעשה משהו אחר בספירות, גם כן סימטרי. בפרצוף שלנו חכמה ובינה הן רבקה ולאה – 7 בחזקת 3, 343. הית"ד – מה שיוצא מיחוד חכמה ובינה, רחל-יוכבד-חנה (כל אחת בפני עצמה כפולת 7) – היא בדיוק אותו מספר, 343. שויון יפה מאד.

79.                       היכל שרח בת אשר בנצח – הנשים האמניות שבעולם הדמיון

את שרח בת אשר שמנו בהיכל הנצח, בגלל החיים נצחיים שלה. איזה סוג של אשה קשור אליה? היא מייצגת אשה שעוסקת באמנות – אמנות הנגינה (היא ניגנה כאשר היא בשרה ליעקב ש"עוד יוסף חי"), אמנות הציור, אמנות הדרמה. כל אמנות היא דמיון. מה המיוחד בשרח? שהיא אשה אגדית, אשה של פנטזיות. יש נשים שעיקר הענין שלהן הוא פנטזיות. אם היא משתמשת בחוש הזה טוב (תוך שמירה מסרח העודף, כידוע ענינו בדא"ח), היא יוצרת מתוך הפנטזיות שלה – כח המדמה המבורר שלה – כל מיני דברים, נגינה או ציור או משחק, וכל כיו"ב. כל הנשים עם הפנטזיות, שיוצרות מכח זה, שייכות להיכל של שרח בת אשר בנצח (לשון "למנצח", שייך בפרט לנגינה בכלים, אך גם לניצוח על משחק וכיו"ב). מבין כל הפרצופים שלנו הכי קשור לזה הוא סוד הצבעים, שבספקטרום הרגיל אין נצח (צבע הארגמן, המושפע מנצח למלכות, וד"ל) – הוא מאחור (אותם תדרים, אבל כביכול מאחורי הספקטרום הנראה לעין), בעולם של דמיון. כל אשה שנמצאת בעולם של דמיונות ומנצלת זאת לטובה, לשם אמנות יהודית מקורית, שייכת לשרח בת אשר.

80.                       היכל בתיה בת פרעה – היכל הגיורות

אמרנו שעניינה של בתיה הוא גיור – מי שמזהה את עצמה כבעלת תשובה או גיורת. כמובן שזה קשור מאד גם לשרה – שרה למעלה מגיירת אותה, והיא המתגיירת. זה הקשר בין כתר להוד, שהוד מלכות הוא כתר מלכות (שרה, האמונה שברדל"א, משתקפת בשני ה"בדי ערבה" שאין להם טעם וריח, נצח והוד, שהם תרין פלגי גופא. שרה, בשין שמאלית, ושרח, זהות ממש באותיותיהן, שהרי ה ו-ח מתחלפות כו'. וביחד עם בתיה בהוד – שרה שרח בתיה = הכל פעמים הוי' וכו').

81.                       היכל אסתר – היכל המלכות

על אסתר כבר אמרנו בשבוע שעבר שיש לה תכונות מלכותיות, שלשמן היא מוכנה לוותר על דברים אישיים שלה. בנין המלכות מהגבורות – מדבורה שיש לה חוש במשפטים. בדיוק כמו שמסבירים תמיד שפרשת המלך בתורה כתובה בפרשת שופטים ושוטרים – קודם צריך את המשפטים, את הגבורה. המלכות מקבלת גם מהכתר – שרה חיה 127 שנים ואסתר מולכת על 127 מדינות.

יש עוד מה להוסיף בענין, אבל הספקנו לשרטט כמה תכונות מיוחדות של כל אשה בכל היכל. הכי מענינת היא שרח בת אשר.

82.         שרח בת אשר – בתו של אשר או גיורת מגיל צעיר

עוד משהו לגבי שרח: יש דיון אם שרח היא בכלל הבת של אשר. כתוב "ושֵם בת אשר שרח" (ולא שרח בת אשר), אז התרגום אומר שהיא לא הבת שלו אלא בת חורגת – הבת של אשתו. איך קוראים לאמא של שרח? הדורה. אשר התחתן אתה בזווג שני. לאשתו הראשונה קראו עדון, אבל היא מתה בצעירותה בלי ילדים, ואז הוא התחתן עם הדורה – שגם היא היתה אלמנה. הדורה היתה נשואה קודם למלכיאל, והם ילדו בת קטנה בשם שרח שהתיתמה בגיל שלש. כאשר נשא אשר את הדורה, הוא גדל את שרח כאילו היתה בתו, לכן "ושם בת אשר שרח". יוצא יפה ששרח מול בתיה. בתיה היא גיורת לגמרי, ושרח היא גיורת מהגיל הרך. היא גדלה כיהודיה לכל דבר – זה פרק איך צריך לאמץ ילד, שהוא נעשה יהודי לגמרי. בכל אופן, מאיפה באות אגדות, כמו אילה שהופכת להיות אשה? הרווחנו גֶנים של אגדות – דברים נצחיים וכיו"ב – ואמצנו את זה לתוך היהדות.

83.         שרח בת אשר – האשה החכמה מאבלה

עוד משהו: שרח היא גם האשה החכמה ששכנעה את בני עירה להרוג את שבע בן בכרי, שמרד במלכות דוד. יואב רדף אחרי שבע בן בכרי, והוא הגיע למקום שנקרא אבלה והסתתר שם. יואב אמר שהוא הולך להשמיד את כל העיר. יצאה אשה חכמה מהעיר ובקשה לדבר עם יואב. היא אומרת לו "אנכי שלֻמי אמוני ישראל" – ביטוי מיוחד לגמרי – וחז"ל אומרים שהיא השלימה בין נאמן לנאמן, גלתה למשה רבינו את מקום ארונו של יוסף הצדיק ("ויקח משה את עצמות יוסף עמו"), והזכות הראשונה שלה היא שהיא גלתה ליעקב אבינו ש"עוד יוסף חי". לכן היא אומרת "אנכי שלֻמי אמוני ישראל" וקוראים לה "אשה חכמה", וחז"ל אומרים שהיא-היא שרח שעדיין חיה. מה היתה חכמתה? היא אמרה ליואב שהוא לא צריך להרוג את כל תושבי העיר, כי האיש שיואב מבקש הוא מורד במלכות בית דוד, והם ימסרו אותו ליואב. היא משכנעת את בני העיר, הם הורגים את שבע המורד, חותכים לו את הראש, היא משליכה את הראש ליואב מעל החומה והוא מסתלק משם. זו חכמת שרח, החכמה המיוחדת שלה.

84.         הקשר בין שתי הנשים החכמות

יש תמיהה – שאני לא מצאתי, אולי מישהו כותב – שהביטוי "אשה חכמה" כבר מופיע קודם בתנ"ך, גם כן ביחד עם יואב. האשה החכמה הראשונה היא האשה שמשחקת אבלה בפני דוד המלך, כדי שהוא יחזיר את אבשלום הביתה. היא מתאבלת, משחקת אבלה, וכאן האשה החכמה השניה היא מהעיר אבלה. קודם כל, הראשונה היא שחקנית מעולה –מתאים מאד לשרח. יותר מזה, היא מהעיר תקוע, אבל תקוע היא בנחלת שבט אשר שעשירה בזיתים, והגמרא אומרת "תקוע אלפא לשמן" – שם יש את השמן הכי טוב. למה היא חכמה? חז"ל אומרים שבזכות השמן של אותו מקום, "אלפא לשמן", שבשבט אשר. אין בכל התנ"ך, חוץ משני המקומות האלה, "אשה חכמה" – השניה היא שרח בת אשר, "אנכי שלֻמי אמוני ישראל". שתיהן עם יואב, הראשונה היא השחקנית הכי מקצועית שיכולה להיות, השניה חכמה למסור את הראש של שבע. לכאורה זו אותה אחת, אבל לא ראיתי רמז לזה בשום מקום – כדאי לחפש.

85.         חכמת שרח – לימוד ר' חיים אודות ההפרש בין מורד במלכות סתם למורד במלכות בית דוד

נסיים שיש ר' חיים שאומר, שלכאורה מה שהאשה החכמה מאבלה עשתה הוא נגד חז"ל ופסק הרמב"ם. ההלכה אומרת שאם גוים מבקשים למסור יהודי אחד – ימותו כולם ואל ימסרו. אבל אם אותו יהודי חייב מיתה בלאו הכי מותר למסור אותו, אבל זה לא מדת חסידות. כך יוצא מהגמרא שמספרת שאליהו הנביא לא בא לבקר מישהו שעשה זאת. כלומר, מדת חסידות היא עדיין שימותו כולם ולא ימסרו. אם כן, איך "אנכי שלֻמי אמוני ישראל" מסרה אותו?

אומר ר' חיים – נקודה מאד יפה, שרצינו לקשר לפרחי כהונה – כדרכו לחלק בכל מקרה "צווי דינים" – שני ענינים. יש דין של מורד במלכות סתם, ויש דין מיוחד של מורד במלכות בית דוד. במורד במלכות סתם – הוא חייב מיתה, אבל מדת חסידות היא לא למסור אותו (כמו לגבי כל עון שחייב עבורו מיתה). אבל מורד במלכות בית דוד, יש דין מיוחד שחובת גברא על כל יהודי, היכן שלא נמצא, להרוג אותו. מצוה על כל פרח ופרח לקום ולחסל אותו, כמו שיש מצוה של מחית עמלק – שאם אתה פוגש עמלקי צריך להרוג אותו – כך אומר ר' חיים שאת המורד במלכות בית דוד יש מצוה על כל אחד להרוג.

אם כן, אין כאן מדת חסידות של הרמב"ם – כי כאן היתה מצוה על כל אחד בעיר אבלה להרוג את שבע בן בכרי. זו היתה החכמה שלה – האשה החכמה, שרח בת אשר, הסבירה לאנשי העיר את הפשט של ר' חיים שיש צווי דינים, ומה ההבדל בין מורד במלכות סתם למורד במלכות בית דוד. הם קבלו את ההסבר שלה, הרגו אותו, ועל זה נאמר "אנכי שלֻמי אמוני ישראל". עוד קשר בין שרח לפרח – אמרנו שכל ה-רחים קשורים (רצינו להסביר ש-רח ר"ת "ראשית חכמה" – זו השלמה גדולה, כל ה-רחים בלשון הקדש בכלל, וכל השמות שהם רח).




[א]. קרח פקח = מלכות (= אברהם אברהם, נמצא שאברהם הוא הערך הממוצע של כל תבה, ממנו ירש קרח את הפקחות שלו), ללמד שהפקחות שלו התבטאה בחוש במלכות (מתאים לכך שהיה עשיר מופלג, בחינת שלחן מלכים).

    והנה, כשם שמשה רבינו (ואהרן הכהן) הוא הדור ה-כו, כמנין שם הוי' ב"ה, מאדם הראשון, כך גם קרח (בן דודו של משה). נחשב את כו הדורות מאדם עד קרח (הפסוק הראשון של הפרשה מתחיל ביחוסו של קרח, כפי שמציין רש"י [וידועים הרמזים: קרח יצהר = תריג, משה רבינו; קרח יצהר קהת = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"]): אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח שם ארפכשד שלח עבר פלג רעו שרוג נחור תרח אברהם יצחק ישראל (כפי שקרח מיוחס בד"ה, מובא ברש"י כאן) לוי קהת יצהר קרח = 8164 = 26 פעמים 314, שם הוי' ב"ה פעמים שם ש-דיאדם עד נח [י דורות] = הוי' פעמים אדם-נח כנודע, משם עד לוי [דרך ישראל, יג דורות] = כד צירופי יעקב = קסח פעמים הוי', קהת יצהר קרח [ג דורות] = מג פעמים הוי' כנ"ל). נמצא שהערך הממוצע שכל הדורות עד קרח = ש-די, שם היסוד, סוד "שקדתי ואהיה וגו'", וכפי שיתבאר.

[ב]. משדה עפרון, מכאן לומדים דין קידושי כסף – קרח עשיר היה.

[ג]. תרח הוא המסע ה-כד מ-מב המסעות. תרח אבי אברהם הוא הדור ה-יט מאדם הראשון (תרח = יט פעמים לב). יט ועוד כד = לוז (עצם הלוז = אברהם). יט פעמים כד = אברהם יצחק (= יעקב רחל לאה, יעקב מרדכי) = "חי לעד וקים לנצח" וכו', כמבואר סוד מספר זה במ"א.

[ד]. נבנה משלשת המספרים האלה – 808 608 545 – סדרה רבועית. הבסיס הוא 137, קבלה וכו'. המספרים עולים משני הצדדים של 545, מתקה, נמצא ש"מתקה" היא נקודת ה"תחת" של הסדרה (בסוד "אל הארץ אשר אראך"): 1145 808 608 545 619 830 1178 – שבעה מספרים אלה (מסביב ל-545, מתקה) = 5733 = 7 פעמים 819, ממוצע שבעת המספרים = אחדות פשוטה (הפירמידה של 13, אחד, כנודע) = 13 פעמים אמת (אהיה ברבוע). הרת"ס של שבעת המספרים = 2868 = עשר ספירות בלימה (כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות). בדילוג: 1145 608 619 1178 = 3550 = עשר פעמים ספירה (סוד התוספת של מספר בני ישראל מעל 600000 – 603550)!

[ה]. בהבא לקמן ראה עבודת הלוי עה"פ ד"ה "וידבר הוי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה וגו'".

[ו]. יש בפסוק ג דלתין ("אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי") – מה-ד הראשונה ועד ל-ד האחרונה יש דוד אותיות. סכום ג התבות שבהן ג הדלתין: "אדם... לשקד... דלתתי" = ג פעמים אמת (הממוצע, אהיה ברבוע; בסיס הסדרה: 45 434 844 = 21, אהיה!). בכל הפסוק יש מב אותיות – ג פעמים דוד (סוד ג ידות כנודע [לפני ה-ד הראשונה יש 5 אותיות ואחרי ה-ד האחרונה יש 23 אותיות – נמצא סדרה לינרית, בסיס 9, בפסוק: 5 14 23, ודוק]). "יום" = דוד פו"א. "לשקד" = דלת. "לשקד על דלתתי" = 1378 = בן במשולש (הוי' פעמים גן). השאר = 2646 = 6 צירופי אמת = 7 פעמים חשמל (דוד פעמים 189). נמצא שכל הפסוק = 13 פעמים 106 ועוד 7 פעמים 378 – 106 ו-378 = 484 = 22 ברבוע (סוד כב אתוון דאורייתא בתכלית ההתכללות זב"ז) וביחד עם 13 ו-7 = 504 = 7 פעמים עב (= 8 פעמים סג). בדילוג תבות: "אשרי... שמע... לשקד... דלתתי... יום... מזוזת" = 2715 = 5 פעמים "אהיה אשר אהיה" (= "ויגמל שקדים", כמו שיתבאר).

[ז]. קהלת רבה יב, ז. פתיחת איכה רבה (פסקה כג).

[ח]. 21 פעם יום = 1176, משולש 48 (24 פעמים 49) = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", פתיחת היד החזקה לרמב"ם ז"ל. 70 פעמים שנה = 24850 = 10, משולש 4, פעמים 2485, משולש 70. שני הקצוות יחד (עשרים ואחד יום ושבעים שנה) = 26026, סוד "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגווייהו, סוד הצמצום כנודע. והוא עולה "הוי' אלהינו הוי'" (ד-ו-ד אותיות יחודא עילאה) פעמים "אחד" ברבוע!

[ט]. ידוע שבסידורו של הבעש"ט במקום "קדושה" כתוב "גדושה" – קדש אותיות שקד. שקד, בלשון יחיד, הוא שגדא, בגימטריא קרח (דתן = שקדים). שגד הפוך הוא דגש, מדות דתהו (בסוד דגש ורפה), סוד מהירות השקד. "ויגמל [שקדים]" לשון גימל, רמז לחילוף ה-ק של שקדים ב-ג, ודוק.

[י]. בשרשים שקד ושדל יש שתי אותיות משותפות – שד, ודוק.

[יא]. בשני הלשונות יחד יש אהיה אותיות, ודוק. שניהם יחד = 1086 = שרה רבקה רחל לאה, ארבע אמהות, וד"ל. האותיות האמצעיות של שני הלשונות – גדש, שגד תרגום שקד כנ"ל (בגימטריא רבקה, שאר האותיות = שרה רחל לאה = אם פעמים חוה, "אם כל חי").

[יב]. בתוך שקד יש אותיות דק (קד היינו חצי קדקד, סוד הלוז בתורה הנ"ל בלקוטי מוהר"ן, עיין שם), כאשר ה-ש של שקד היא לשון אש (כידוע בספר יצירה), כלומר ששקד הוא אש דקה, ודוק.

[יג]. השקדים הם סוד "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג". "שקדתי" רת"ס ש-די (כאשר שתי האותיות קת [500 = "פרו ורבו"] = חלק המילוי של ש-די: שין דלת יוד, כמבואר בכתבי האריז"ל; "שקדתי" = כב פעמים לז), שם ספירת היסוד, כאן – יסוד אבא (ארוך ומסתיים ביסוד ז"א). "ואהיה" היינו כניסת יסוד אבא ביסוד אמא (יחודא עילאה), סוד שם אהיה – אהיה הימים של פריחת ובישול השקד. "שקדתי ואהיה" = שלמות של כט ברבוע שהוא כא (אהיה) בהשראה. "בודד... גג" = כבו (פעם "משקדים", כמו שיתבאר) ועוד יו (שאר הופעות השרש שקד בתנ"ך), סוד צורת חשמל (מספר מחומש) – משולש ג על גבי רבוע ד, ודוק. המבנה של הפסוק "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג" – ו (גג) תבות ו-כג אותיות – זהה למבנה של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". שני הפסוקים יחד = 4 פעמים "אהיה אשר אהיה" = "ויגמל שקדים".

[יד]. מקל שקד ועוד סיר נפוח (י שקד) = 988 = 38 פעמים הוי' ב"ה. 38 = "זה הוי' [קוינו לו וגו']". פרשת קרח (308) היא הפרשה ה-38 בתורה. "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" = 38 ברבוע. 38 = חוה חוה, חוה ראשונה (שנתקנה על ידי לאה, לוז) וחוה שניה (שנתקנה על ידי רחל, בית אל).

[טו]. בסיס הסדרה = 4 (מספר השקדים ממש, סוד ד אותיות אהוי כללות כב אותיות האלף-בית). הסדרה:... 102 76 54 36 22 12 6 4 6 12 22 36 54 76 102... לאחר 4 6 12 = 22 בא המספר 22 עצמו. ז מספרי הסדרה ב"חן" = 84 = 7 פעמים 12 (הממוצע, מספר השקידות). יג מספרי הסדרה ב"חן" = 416 = 13 פעמים לב (הממוצע, 10 ספירות ו-22 אותיות – לב נתיבות חכמה). אחר כך יש אמונה מכאן ואמונה מכאן, ס"ה ע"כ כתר, וד"ל.

[טז]. צרי שקדים (נסב"ת ותב"ס) = חן פעמים אחד (אחד = חן במספר קטן), הר"ת = ל פעמים אחד (יה פעמים הוי') והאוס"ת = כח פעמים אחד (יד פעמים הוי').

[יז]. מן הסתם, יוסף, שמדתו יסוד (ז"א), הכי אהב את השקדים, יסוד אבא המתלבש ומאיר ביסוד ז"א. ורמז בדרך צחות: יוסף אוהב שקדים = ד פעמים יוסף (שעולה ג פעמים יצחק, כד פעמים הוי' ב"ה).

[יח]. סוד יסוד אבא המתלבש ומאיר ביסוד ז"א.

[יט]. לח כמוש (ר"ת לך – "לך לך", שאר האותיות – חמוש) = שקד (קדש = "הוי' אחד ושמו אחד" – בתוך כמוש יש אותיות שמו). פרשת קרח היא הפרשה ה-לח בתורה כנ"ל.

[כ]. לקו"ש חכ"ג עמ' 113 ואילך (וראה גם בשיחת ג' תמוז נ"א ונתבאר באריכות בשיעור אור לז"ך סיון תשס"ז).

[כא]. עץ הדעת טוב ורע = ד פעמים עץ החיים (הערך הממוצע של ד תבות עץ הדעת טוב ורע, כשם שטוב הנו הערך הממוצע של ד אותיות חיים). והוא עולה זהב כסף נחשת (פרחי השקד – כסף, הציץ – זהב, השקדים – נחשת). וכן עולה לבן תכלת (לבן סוד הטוב ותכלת סוד הרע של עץ הדעת טוב ורע, סוד "רזי לי רזי לי אוי לי וגו'", כמבואר בשיעור הקודם). וכן עולה חשמל במילוי: חית שין מם למד – רמז לתכלת של הציצית בפרט, שעתים חשות (בזה"ז) ועתים ממללות (בזה"ב).

[כב]. שקדים (= תמיד = התמדה, שקידה והתמדה) = כל הוה נפסד ביחד עם וחי לעלם – שני הפכים בנושא אחד ממש.

[כג]. "ממעל לעצים" = 420 = 6 פעמים 70 = יחוד יעקב רחל (במילוי, "ממעל לעצים": מם מם עין למד למד עין צדיק יוד מם = ד פעמים יחוד יעקב לאה). הר"ת – מל (של סוד חשמל) והס"ת לם (של סוד צלם). האמ"ת = ד פעמים מל, ודוק.

[כד]. סוד נ הימים שלאחר ג השבועות ועד לסוף השנה, מ-י אב עד כט אלול, שעד אז יש טעם מר (של שקדים מרים קטנים) למעליותא, בעבודה של תשובה תתאה. אך מיום א של ר"ה, שבו טובלים את התפוח בדבש ואומרים יהי רצון גו' שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, כבר הגיעה עונת השקדים המתוקים (ופטורים מן השקדים המרים), העבודה של תשובה עילאה.

[כה]. כל הפסוק עולה 5470 = 10 פעמים 547 = "איש מצוק".

[כו]. י"ל הרבי של הדור התשיעי.

[כז]. וראה המדובר בשבת פרשת בהעלותך ש"ז.

[כח]. "והמלך דוד זקן בא בימים" = שמואל = כט פעמים אחד, "ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" = כג פעמים אחד.

    ספר מלכים בא כהמשך לספר שמואל, ובעצם חיי דוד מלך ישראל (חי וקים), "כתר מלכות", נמשכו (נמשחו) לו על ידי שמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן, "כתר תורה" ו"כתר כהונה". ידוע שדוד קבל את שבעים שנות חייו בחיצוניות, בסוד השתלשלות, מאדם הראשון, אך בפנימיות, בסוד התלבשות, קבל את שבעים שנות חייו מאברהם יעקב ויוסף. וי"ל שבסוד השראה (סוד משיחה) הוא קבל את שבעים שנותיו משמואל דווקא (אדם אברהם יעקב יוסף שמואל = 1008 = דוד פעמים עב, חסד, וביחד עם דוד עצמו = 1022 = דוד פעמים חכמה – "החכמה תחיה בעליה"). הרי שמואל שקול כנגד משה ואהרן כנ"ל, וכשם שאהרן חי קכג שנים (יותר מ-קכ שנים של משה) כך היה ראוי לשמואל, אלא שבפועל חי רק נב שנים. נמצא שחסר עא שנים, וי"ל ששנה אחת הוא נתן לשאול בסוד "בן שנה שאול במלכו" (שעד אז היה נאמן לדבר שמואל משא"כ לאחר מכן, כמסופר שם בתנ"ך) אך יתר השבעים שנה נתן לדוד, והיינו סוד הגימטריא ש"והמלך דוד זקן בא בימים" = שמואל (לאחר שנפסקה המשכת החיים משמואל "ולא יחם לו", הוא אבד את חום החיים, ונסו להחזיר לו על ידי אבישג השונמית [אני אבישג = שמואל]).

[כט]. הוא מופיע רכב פעמים בתלמוד בבלי = אדא בר אהבה ע"ה. בתלמוד ירושלמי הוא מופיע ו פעמים = אדא.

[ל]. וראה גם במהרש"א שם שדנו לה בדיני ישראל.

[לא]. רמז לזיווג ראב"א ומתון: אדא מתון (רת"ס אמן, ג אותיות אמצעיות – אמת) = שכינה ביניהם (אמת בתוך אדון).

[לב]. אדא בר אהבה – כל תבה בהכאת אותיות = שקדן (אדא = ד, בר = שק, אהבה = ן)!

[לג]. בספר יצירה יש עולם שנה נפש: הכהנים בחינת נפש ועל כן צריכים להיות שלמים בגוף (היינו פירוש נפש בס"י). הלויים בחינת שנה ועל כן שנים פוסלות בהם ולא מומים. נמצא שישראלים, כללות נש"י, בחינת עולם, בחינת ארץ ישראל (בקדושה), וע"ד דוד (משבט יהודה, ישראל) שאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי' לאמר לך עבֹד אלהים אחרים", שהרי "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" (רש"י: "'כי גרשוני'. מארץ ישראל. 'לך עבוד אלוהים אחרים'. היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית, כאלו עובד עבודה זרה. ויונתן תרגם 'איזיל דוד ביני עממיא פלחי טעותא'"), ודוק.

[לד]. נוטריקון צדיק ער ומעורר.

[לה]. "ויצא פרח" = "אביר יעקב" (אותיות רבי עקיבא, בגימטריא נשמה וכו'), המתגלה בברכת יוסף, "מידי אביר יעקב משם רֹעה אבן ישראל", שהוא בחינת "נער ישראל ואֹהבהו" ("ישראל ואהבהו" = משיח בן יוסף [= "וינאץ שקד"] – "והוא נער את בני בלהה וגו'. וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו'"), וד"ל.

[לו]. בחור איש מלחמה ועוד זקן מלא רחמים = 1176, משולש 48 = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"ת הוי' ב"ה), פתיחת היד החזקה לרמב"ם ז"ל.

    שקד מר-מתוק (כמו שוקולד מר-מתוק, bittersweet, שוקולד היינו שקידה בהשתדלות) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", נרנח"י של מלך המשיח.

[לז]. וראה גם לעיל – בהתוועדות הקודמת הערה ל – אודות חוש ההבדלה של שרה בין יצחק וישמעאל (שגם בכך, בפשט הכתובים, יש לה מעלה על אברהם אבינו).

[לח]. אמירת רחל "ואם אין מתה אנכי" – שהתקיימה בה באמת כאשר מתה בלידת בנימין (שעל כן כעס יעקב שאמרה כך) – היא סוד שרש מיתת המלכים בדעת (ובסוף "רגליה יֹרדות מות" במלכות, הגם שבעולם התהו "ארעא אתבטלת" בלבד), וד"ל.

[לט]. ורמז: שירה לוחמה משפטים (ר"ת שלם – 10 פעמים יחידה – ושאר האותיות עולות עוד 31 פעמים חיה) עולה ג פעמים (היינו שהוא הערך הממוצע שלהם) חוה ברבוע (רמז לתיקון חוה בשלמות).

[מ]. ברכות יז, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com