חיפוש בתוכן האתר

מוצאי כ"א סיון ע"ג – שיעור שבועי שלח – בית כנסת היזדים ירושלים הדפסה דוא

מוצאי כ"א סיון ע"ג – ירושלים

  שיעור שבועי פרשת "שלח"

2.              א. שני חטאי הפרשה – פגם החסדים והגבורות שבדעת (ותקונו)

3.               נושאי פרשת שלח

לחיים לחיים. בפרשתנו, פרשת שלח, יש מגוון של נושאים[1]. הפרשה מתחילה בחטא המרגלים, חטא כללי, השני לחטא העגל; היא ממשיכה בחטא המעפילים; אחר כך באות שתי מצוות שהן תיקון החטא – פרשת הנסכים, שכוללת מנחה ונסכים; וב"ששי" (שאנחנו כבר נמצאים בו) מצות חלה שגם היא תיקון גדול מאד, מצוה מיוחדת שמסורה לאשה הצדיקה בישראל. זוהי הראשונה מבין שלש מצוות הנשים שסימנן חנה, כשמה של חנה הנביאה, אמו של שמואל – חנה ר"ת חלה נדה הדלקת הנר. כלומר, התיקון מתחיל בחלה; אחר כך פרשת פר העלם דבר של צבור שבא על חטא עבודה זרה (ובהמשך – חטא עבודה זרה דיחיד); מעשה חטא המקושש; ולבסוף פרשת ציצית שהיא התיקון הכללי, המאסף לכל המחנות, לכל המצוות של פרשת שלח. כמו שהמרגלים נשלחו לתור את הארץ, בפרשת ציצית כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אם כן, ציצית היא בפירוש התיקון לחטא המרגלים.

4.               הניגוד בין חטא המרגלים וחטא המעפילים – פחד ואימפולסיביות

הפרשה מתחילה בשני חטאים, חטא המרגלים וחטא המעפילים, שהם משקפים שני מצבים של אי-איזון בנפש, כאשר כל אחד מנוגד לשני. מצד אחד, על פי פשט, המרגלים לא רוצים להכנס לארץ מתוך פחד. או שפוחדים מיושבי הארץ או שפוחדים להתמודד עם הגשמיות של הארץ, כמו שמוסבר בחסידות באריכות, אבל בכל אופן פוחדים – לא מוכנים לקפוץ לים, לקחת סיכון, להתמודד. כמובן שהכל נובע מחוסר התקשרות פנימית למשה רבינו. בכל אופן, הפשט הוא שיש פה פחד – "כי חזק הוא ממנו". הפחד גם מעוות את השכל, כמאמר חז"ל[2] "'כי חזק הוא ממנו', אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם", הפחד יצר אצלם בראש עיוות כזה, כאילו שהאויב חזק גם מרבונו של עולם.

מה שבא אחר כך הוא הקצה השני ממש, שאחרי גזירת ה' על ארבעים שנה של נדודים במדבר פתאום חלק מהעם קפץ לקיצוניות ההפוכה – "הננו", אנחנו מוכנים עכשיו, 'משיח נאו', ברגע הזה עולים לארץ ישראל, "כי חטאנו". מרימים ידים בכניעה ואומרים "חטאנו", "ויעפילו לעלות", מוכנים לעלות כעת. משה אומר לעם ישראל שהקב"ה לא אתם. איך קוראים לחטא הזה? דחיקת הקץ. יש הרבה ספורים על דחיקת הקץ. מאיזה מקום בנפש בא הפגם הזה? זוהי אימפולסיביות, שהיא בדיוק ההיפך מהרשלנות, חוסר האונים ורפיון הידים שהראו המרגלים. על פי פשט הסיפורים האלה הם ממש דבר והפוכו, שהמעפילים באו מתוך רצון לתקן את חטא המרגלים, לתפוס את הקצה השני. אבל הרי גם זה חטא וגם זה חטא.

5.               חטא המרגלים וחטא המעפילים – רווקות נשית ורווקות גברית

אדם הוא בר דעת. אם הוא מעוות את הדעת, הוא חוטא, והחטא פוגם באיזון שבנפש. התיקון של כל פגם בנפש תלוי בדעת, בשיקול הדעת, שהדעת תתאזן (להיות שקול בדעתו). ובכן, החטא של המרגלים הוא חטא נקבי, חטא של פחד שפוגם במקום הנוקבא, בעטרא דגבורות, ה הגבורות שבדעת[3]. המעפילים הם בדיוק ההיפך – זהו עיוות של החסדים, מקום הדכורא, מעטרא דחסדים של הדעת, חטא זכרי. המעפילים הם יותר מדי זכר – זכר בלי נקבה. כל חטא כאן הוא רווקות (דהיינו ריקנות, כל עוד האדם איננו מושלם זו"נ). המרגלים הם הרווקות של האשה והמעפילים הרווקות של האיש.

6.               מדוע קודמת פרשת נסכים לפרשת חלה?

אחר כך, אחרי שני הסיפורים האלה, באים התיקונים. קודם כל הקב"ה מבטיח לעם ישראל "כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם", מובטח לכם שבסופו של דבר כן תכנסו לארץ, תכבשו אותה ותיישבו אותה, ואז תקריבו קרבנות לה'. וכאשר תביאו קרבנות יש מצוה לצרף נסכים לקרבן הבהמה. כללות הפרשה נקראת פרשת נסכים, אבל יש בה שני פרטים – מנחת הסולת עם השמן שבלול בה, והיין לנסך. הרמב"ם מסביר שהכל יחד נקרא נסכים[4], אבל כאשר רוצים לייחד ולפרט את המנחה אומרים מנחת נסכים. המנחה שמכילה סולת עם שמן היא מצד החסדים, והיין הוא מצד הגבורות. בכללות המצוה הזו נוהגת רק לאחר שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חילוק וישוב הארץ, כמו רוב מצוות ארץ ישראל שכתוב בהן "כי תבֹאו" ו"כי תבוא". אחר כך באה מצוה מיוחדת, מצות חלה, ששם צורת הפועל של ביאה לארץ כתובה באופן שלא כתוב בשום מקום אחר בתורה: במקום "כי תבוא" או "כי תבֹאו", כתוב "בבֹאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". חז"ל לומדים מכך שהמצוה הזו נוהגת תיכף ומיד כשבאים לארץ ואוכלים מלחם הארץ – "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה להוי'". מיד באכלכם מלחם הארץ צריך להרים תרומה לה' ולהפריש חלה, ולא רק אחרי כיבוש וחילוק. לכן שואלים חז"ל במדרש, שאם מצות חלה נוהגת מיד עם הכניסה לארץ ומצות נסכים רק 14 שנה מאוחר יותר, היה צריך לכתוב קודם את מצות חלה!

7.               בעל הטורים: תכלית מסירות הנפש – לעורר לנדור קרבן מהודר

אלא מה? הנסכים באים בעיקר כדי לתקן את חטא המרגלים, את הפחד מלהכנס לארץ עם כל הקשיים וכל היסורים בהם נקנית ארץ ישראל: ההכרח להלחם את המלחמה, לחלק את הארץ, וליישב אותה. לעומת זאת, החלה באה כדי לתקן את חטא המעפילים, כמו שנסביר. בעל הטורים בתחלת פרשת נסכים כותב ווארט מאד מענין. הוא שואל, למה ארץ ישראל היתה צריכה להגיע אלינו על ידי מלחמות? ומסביר שתכלית המלחמות, הצרות והיסורים, היא שהיהודי ידור נדר כדי שבזכותו ה' יושיע אותו, אותנו, עם ישראל. אז יתקיים "לפלא נדר או לנדבה" כמו שכתוב בתחלת פרשת נסכים, היהודי ידור להקריב קרבן לה'.

פרשת הנסכים מלמדת אותנו שבשר הקרבן הוא בשר שעולה על גבי המזבח, "זה השלחן אשר לפני הוי'", אבל כדי שהוא יהיה מושלם צריך להביא אתו גם לחם ויין. יסורים דורשים מסירות נפש, אבל יחד עם מסירות הנפש יהודי צריך לחשוב שהכל בא כדי לגלות בי גם רצון פנימי-סמוי להקריב יותר ויותר לה', לתת ממני, ממאודי ("בכל מאדך", "בכל ממונך") לקב"ה, ועיקר המקום שבו נותנים לקב"ה הוא המקדש.

לכן, מה שיוצא מבעל הטורים, שברגע הראשון שנכנסים לארץ, עוד לפני שאוכלים מהלחם, צריכים כבר לנדור שבעוד 14 שנה אביא קרבן לה'. ולא רק קרבן לבד, אלא קרבן יחד עם הנסכים שמהדרים אותו. הרי הרמב"ם לא מונה את הנסכים כמצוה בפני עצמם, אלא הכל הוא חלק מ"מעשה הקרבנות". לפי שיטת הרמב"ם, בפרשת שלח יש שלש מצוות בלבד במנין תריג: מצות עשה של חלה, מצות עשה של ציצית, ומצות לא-תעשה של "ולא תתורו". כל הפרטים – כמה סולת, שמן ויין מביאים עם כל סוג של בהמה, הם מצוה, אבל מעין הידור ולא מצוה בפני עצמה. כל ענין החסידות הוא להדר, להדר בקרבן, וכל המלחמות והקשיים הם כדי לנדור לה' נדר בתכלית ההידור. זה צריך להיות בראש, ולהתבטא בפה – בנדר או בנדבה – אפילו לפני שאוכלים מלחם הארץ, אף על פי שקיום המצוה הזו למעשה הוא רק בעוד כך וכך זמן.

8.     הנסכים – תיקון הפחד שבחטא המרגלים;
חלה – תיקון האימפולסיביות שבחטא המעפילים

אם כן, כל ענין הנסכים בא כדי לתקן את המרגלים שפחדו להכנס לארץ, להתמודד עם המלחמות ועם הגשמיות וכו'. ומה עם המעפילים, אלה שרוצים 'משיח נאו'? התיקון של המעפילים הוא גם כן מיניה וביה. מיד "באכלכם מלחם הארץ", לפני שאתה מכניס משהו לפה שלך, קודם כל "תתנו להוי' תרומה". כך חותם הפסוק האחרון של חלה, והכוונה תתנו לכהן תרומה מכובדת, נתינה הראויה להתכבד בה, יותר מתרומה גדולה. אמנם מדין תורה יוצא בכל שהוא, אבל חכמים קבעו שבעל הבית צריך מדרבנן לתת אחד מעשרים וארבעה, יותר משיעור תרומה בו עין יפה היא רק אחד מארבעים. בנתינה היפה לפני שמכניסים משהו לפה מתוקנת האימפולסיביות של חטא המעפילים.

9.               "לך אכֹל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך"

אם כן, יש פה שתי מצוות. אמרנו שגם חז"ל במדרש שואלים את השאלה למה כתובה פרשת נסכים לפני פרשת חלה שנוהגת מיד. חז"ל מביאים על כך פסוק מקהלת – "לך אכֹל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך". עיקר הווארט במדרש הוא ש"לך אכֹל בשמחה לחמך" הוא מצות חלה – אחרי שאדם מפריש חלה ונותן אותה לכהן, "לך אכֹל בשמחה לחמך", ו"ושתה בלב טוב יינך" הולך על פרשת נסכים. ומה פירוש "כי כבר רצה האלהים את מעשיך"? שה' כבר סלח[5] וכפר על חטא המרגלים וגם על חטא המעפילים, והסימן לכך הוא שה' הכניס אותנו לארץ ישראל.

הפירוש הזה של חז"ל מאד מענין. בדרך כלל אומרים חז"ל "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". כלומר, ארץ ישראל נקראה ארץ מלשון רצון, כי היא משקפת את הרצון הגדול והפנימי שלנו, היהודים, לעשות את רצון ה'. ארץ ישראל היא "עושין רצונו של מקום" וחו"ל היא "אין עושין רצונו של מקום", כי עצם המקום לא רוצה לעשות את רצון ה'. כאן יוצא שארץ לשון רצון היא הסימן שה' רוצה בנו – "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". ב"ה, כל מי שזוכה להיות כאן בארץ, ראוי לו מאד להרגיש שעל הנוכחות שלנו פה נאמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". זה משהו עצום, רק שלא נקלקל. אם כן, סדר כל הפסוק הזה הוא למפרע: דבר ראשון, ה' מבטיח שאחרי חטא המרגלים וחטא המעפילים, שני הקצוות, אנחנו נכנס לארץ, וברגע שזוכים להכנס לארץ כבר מתקיים "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". אחר כך, כמו שאמרנו, יש את הנדר להביא את הקרבן לה' עם השלמוּת של הנסכים (כולל גם את הסולת והשמן, המנחה, וגם את היין, הנסכים, כנ"ל, והכל נקרא נסכים על שם היין, ולכן הפסוק מתייחס ליין) – "שתה בלב טוב יינך". אחר כך, לפני שנוטלים ידים לסעודה הראשונה בארץ ישראל, צריכים להפריש חלה, "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה להוי'. ראשית ערִסֹתיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גרן כן תרימו אֹתה".

[השלמה:]

10.         המצוות של פרשת שלח יוצאות מהחצוצרות של פרשת בהעלותך

אמרנו שלפי הרמב"ם יש שלש מצוות בפרשה – חלה, ציצית, ולא תתורו. לפי סדר התורה – סדר החינוך – מצות חלה היא המצוה ה-שפה בתורה, שכינה, רמז יפה שזו מצוה של השראת השכינה בישראל. כתוב בזהר ש-שכינה הוא סכום כל הרבועים מ-1 עד 10, פירמידה של עשר. גם רמז מאד מיוחד עבור הרמב"ם. פרשת נסכים היא לא מצוה אצלו. בפרשה הקודמת, בהעלותך, המצוה האחרונה (הסמוכה, בסדר מצוות התורה, למצוות של פרשת שלח) היא לתקוע בחצוצרות (שכתבנו עליהן קצת בשיעור הקודם, בקשר בין חצוצרות וחצרות) – במקדש ובמלחמה. לעניננו, במצות חצוצרות יש רמז יפהפה לשלש המצוות הבאות – בפרשת שלח. חצצרות (יש כמה אופני כתיב שמופיע[6]) – חלה, ציצית, ולא תתורו (ב"חצצרות" ה"תור" מתהפך ל"רות", היינו "ולא תתורו"). רמז יפהפה איך כל המצוות יוצאות מחצוצרות, שלפי המגיד הן שני חצאי צורות – אם כן כל המצוות האלה הן זווג ואהבה ("שתי חצוצרת כסף"). ועוד רמז יפהפה – פרשת חצוצרות פותחת בדברי ה' למשה "עשה לך" (רש"י: "משלך"), ואין עוד צווי כזה עד ל"שלח לך" (רש"י: "לדעתך"), ודוק[7].

11.         חבור פרשיות חלה וציצית

שלש המצוות של פרשת שלח הן בשתי פרשות – תחלת ששי (היום), חלה, וסוף שביעי (קריאת המפטיר), פרשת ציצית. יש רמז מכוון ששתי הפרשיות האלה משלימות – כאשר מחברים את המלים והתיבות יוצא משהו מוכר במתמטיקה. בכל פרשיה יש חמשה פסוקים, כמו עשרת הדברות – חמש כנגד חמש, חמשת פסוקי חלה וחמשת פסוקי ציצית. בכל אופן, פסוקי ציצית ארוכים מפסוקי חלה, לכן בחלה יש מב תיבות (עוד רמז ל"ודברת בם", כמו שאומרים שהיינו מב תיבות של "ואהבת", יש שני "בם" – "ודברת בם" ו"לדבר בם") ובפרשת ציצית סט מילים – יחד פלא מילים, מספר צורני שאנו קוראים לו "מספר ברית". אפשר לצייר, אם כן, את 111 המלים בצורת ברית. בחלה אמרנו שיש חפץ אותיות ובציצית יש רפז – יחד 465, משולש מדויק של האות ל. גם המלים וגם האותיות מתחברות למספר צורני ידוע – חידוש. אם מחברים את המלים והאותיות עולה יחד 576 – שעור – 24 ברבוע, רמז לשעור חלה שהוא 1 מ-24. אם מתחילים לספור לא מהפסוק הראשון אלא מ"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם[8] בבֹאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" המלה "חלה" היא המלה ה-24 – גם רמז ל-1 מ-24, השעור שקבעו חז"ל לחלת בעל הבית. אז יש לז מלים – המספר של פרשת שלח.

[עד כאן השלמה]

12.       ב. דיני ורמזי חלה

13.         חלה אותיות בפסוק החלה וחפץ אותיות בפרשה כולה

המלה חלה מוזכרת בפירוש בפרשה, לכן המצוה נקראת חלה. כמו בכל מקום בתורה יש גם כאן הרבה רמזים מופלאים, אבל כאן באופן מיוחד אפשר לגלות ולראות כמה רמזים מאד מיוחדים. בפסוק בו כתובה המלה חלה יש חלה אותיות: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה". בכל הפרשה של חלה יש מב (אחד פחות מ-חלה) תבות. חוץ מהפסוק שיש בו חלה אותיות, שאר האותיות בכל הפרשה הן עוד 135 – כמו שנסביר. סך כל האותיות של פרשת חלה הוא 178, וסימנך חפץ, כמו שאמרו המרגלים הנאמנים, יהושע וכלב, בהמשך ל"טובה הארץ מאד מאד" (שמסיים את "שני" לפי חלוקת הפרשיות, ואז מתחיל "שלישי" אם המשך דברי יהושע וכלב): "אם חפץ בנו הוי' והביא אֹתנו ['והביא', כמו שקודם אמרו כל העדה "ולמה הוי' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב וגו'", ובהמשך נאמר על כלב "והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וגו'", ובדיוק כמו בפרשת חלה, "אשר אני מביא אתכם שמה" – צורה לא כל כך רגילה בתורה] אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש".

14.         אור החיים: הבינה היתרה בסגנון האמירה "אם חפץ בנו הוי'"

האור החיים הקדוש שואל שאלה יפה: הרי ה' בוודאות יביא אותם אל הארץ, אז למה יהושע וכלב אומרים "אם חפץ בנו הוי'", לשון ספק? הוא אומר משהו מאד נחמד הנוגע לתורת הנפש – שהם פשוט רצו שישמעו אותם עד הסוף. מה קרה בסוף, אחרי שאמרו את כל הנאום שלהם? כל העם אמרו לרגום אותם, עד שנראה כבוד ה'. מה היה קורה אם היו אומרים מהתחלה בוודאות שה' חפץ בנו? כנראה שהיו רוצים לרגום אותם מיד. ובכן, מי שרוצה שישמעו אותו עד הסוף, יותר חכם לו לומר "אם", לשון תנאי, כי בכל תנאי השומע לא יודע מה הוא מתכוון לומר עד שהוא יגמור. ווארט מאד יפה. עוד כמה שבועות יחול בע"ה יום ט"ו בתמוז, יום ההילולא רבה של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אם כבר אמרנו את הווארט הזה, נעמיק בו קצת: כתוב "אִם לבינה תקרא" – עצם המושג "אם", כל התנאים, שייכים לבינה, לאמא ("אל תקרי 'אִם' אלא 'אֵם'"). מוחין דאבא הם ודאי, אין שם תנאים. במוחין דאמא יש תנאי – אם כך אז כך. לכן בינה היא אם, אמא. כתוב ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". לפי זה גם אפשר לומר ווארט נחמד: מהי הבינה היתרה של אמא? שיודעת לומר דברים בלשון 'אם', כדי שישמעו אותה עד הסוף (אמא היא סוד "עמק אחרית"). אם אומרים בהחלטיות מהתחלה, אז מי שרוצה לשמוע שומע, הרי גם הוא סובר ככה, לא חדשת לו – אבל מי שלא סובר ככה מתקומם ולא מקשיב, אולי בלי שירגום באבנים כמו אצל המרגלים, אבל הוא לא מקשיב. בינה יתרה לעשות שמישהו יקשיב לך היא לומר "אם", וזו הבינה היתרה שנתנה באשה יותר מבאיש.

15.         כלה נאה במצות חלה

איך הגענו לפסוק "אם חפץ בנו"? אמרנו שבפרשת חלה יש חפץ אותיות (ועוד רמז יפה: חפץ במספר סדורי = מג = חלה!). המלה "חפץ" כתובה רק פעמיים בכל התורה כולה – פעם אחת בשכם, ש"חפץ בבת יעקב", והפעם השניה בפרשתנו, "אם חפץ בנו הוי'". עוד קשר מאד נחמד – בפסוק שאמרנו את כולו קודם, "אם חפץ בנו הוי' והביא אותנו וגו'", יש חן אותיות, כמנין בנו. כתוב בסמיכות "אם חפץ בנו" – מספר אותיות פרשת חלה ומספר אותיות פסוק זה עצמו, לומר שיש קשר ביניהם. אם שכם חפץ בבת יעקב וכאן הקב"ה חפץ בנו, היינו חפץ החתן בכלה – רק שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, להיות "כלה נאה וחסודה" שה' יחפוץ בנו. התיקון הזה, להיות הכלה הנאה והחסודה הוא בעיקר מצות חלה בפרשתנו, להפריש חלה ולתת אותה לכהן (גם באופן מהודר – נתינה מהודרת)[9].

16.         הפרשת חלה ונתינת חלה

לפי הרמב"ם, אמרנו שיש רק מצוה אחת של חלה – לדבריו ההפרשה והנתינה הן מצוה אחת. הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסובר שיש כאן שתי מצוות עשה – ההפרשה היא מצוה בפני עצמה, והנתינה היא עוד מצוה בפני עצמה. בזמן הזה אנחנו לא יכולים לתת לכהן כי כולנו טמאים, וכל המצוה היא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. מה עושים בפועל? לוקחים את חתיכת החלה מן העיסה ושורפים אותה. כשמפרישים תרומות ומעשרות לא שורפים, אבל את החלה שורפים. אמנם אנחנו שורפים את החלה במטבח על הכיריים, אבל השריפה של משהו מאד מזכירה קרבן. הראשונים מביאים שהיות שהחלה בחו"ל היא רק מדרבנן, היו מקומות בחו"ל שהיו נותנים את החלה לכהן קטן או קטנה או גם לכהן גדול שטבל[10]. גם זה משהו מיוחד, כי תרומות לא נותנים אחרי חורבן הבית, אבל יש מקומות שנהגו לתת חלה. בארץ ישראל יש דעה[11] שהחלה היא דאורייתא גם בזמן הזה.

17.         חלקיות ושלמות כשאי אפשר לקיים את כל עניני המצוה

כשיש כזה דבר, שיש מצוה שבזמן הזה איני יכול לקיים בשלמות, אפשר לחקור מה יותר טוב לי נפשית – שיהיו כאן שתי מצוות, כדעת הרמב"ן, או רק מצוה אחת, כדעת הרמב"ם. לפי דעת הרמב"ם, שיש רק מצוה אחת, לא קיימתי את המצוה בשלמות – הפרשתי חלה אבל לא נתתי אותה לכהן, אלא שרפתי. אם יש כאן שתי מצוות, כדעת הרמב"ן, מצוה אחת לכל הפחות קיימתי בשלמות, מצות הפרשה, ואת מצות נתינה לא קיימתי כלל. מה יותר טוב? האמת היא שאלו שני שרשי נשמות. על פי פשט אפשר לחשוב שעדיף להפריד, לומר שיש פה שתי מצוות. זה דבר גדול בנפש, שבסוף אני מרגיש סיפוק, שלפחות דבר אחד עשיתי בשלמות, אף שאת הדבר השני לא עשיתי בכלל. על הצד שזו מצוה אחת, אין לי סיפוק כי עשיתי רק חלק ממנה, שום דבר לא עשיתי כראוי לגמרי. אבל מצד שני, חוץ מזה שלא צריך לעשות דברים בשביל סיפוק אישי (אלא שראוי לשמוח בשמחה של מצוה), מי שמעמיק יותר יודע שאם זו מצוה אחת, "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו", וכל מצוה היא עצמית. כלומר, דווקא בגלל שזו מצוה אחת, מכח קיום חלק מסוים במצוה, ההפרשה, אף שאיני יכול לקיים את חלק הנתינה לכהן, כאילו קיימתי גם את החלק השני (הרי "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"). זה ראש יותר עמוק.

18.         דוגמה נוספת בפרשה – הלבן והתכלת

יש עוד דוגמה מצוינת לדבר הזה, במצות ציצית שכתובה בסיום הפרשה. אחרונים שואלים, הרי המשנה[12] אומרת שהתכלת שבציצית אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ואח"כ ממשיכה ואומרת אותו הדבר לגבי תפילין של יד ותפילין של ראש. והנה, הרמב"ם אכן פוסק לגבי תפילין שתפילין של יד הם מצוה בפני עצמה ותפילין של ראש הם מצוה בפני עצמה, אבל לגבי הציצית הרמב"ם מונה את הלבן והתכלת כמצוה אחת ולא כשתי מצוות. מדוע?!

יותר מזה: הפסוק אומר "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת". כתוב שהחלק הראשון של הפסוק, "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם", הולך על הלבן, ואחר כך "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" הולך, כמובן, על התכלת. יש פה שני פעלים – קודם "ועשו" על הלבן ואחר כך "ונתנו" על התכלת. המלה ציצית חוזרת בפרשה ג"פ, ואומרים שהיא תמיד הולך על הלבן, והמלה כנף – כך מפורש בזהר – היא התכלת[13]. שוב, כתוב "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם" – למה כתוב כך על הלבן? כי הלבן נוהג לעולם, כך כתוב. יש עוד מצוות שכתוב בהן "לדורותם", כמו חלה[14], למשל, אבל בהן כתוב כך בסוף הענין, ואילו כאן ה"לדֹרֹתם" בא באמצע – אחרי המצוה על הלבן, לפני ההמשך של התכלת. כתוב שכל זה בא לומר שהלבן הוא לדורות.

בסופו של דבר יש פה בהחלט שתי מצוות – יש "ועשו להם ציצת" ויש "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" – אז למה הרמב"ם לא מונה שתי מצוות? בדיוק כפי שאמרנו לגבי שתי מצוות החלה. אם היו בציצית שתי מצוות, הייתי מבסוט שאני מקיים בזמן הזה את מצות הלבן בשלמות. את התכלת אני לא מקיים, בסדר, אבל לפחות דבר אחד עשיתי מושלם. אבל אם זו רק מצוה אחת, כפי שהרמב"ם פוסק – הגם שהמשנה היא בדיוק באותו סגנון כמו בתפילין של יד ותפילין של ראש, שאחד לא מעכב את השני (זו דעת חכמים, דעת רבי היא שבזמן שיש תכלת אחד כן מעכב את השני, ויש מחלוקת ראשונים איך פוסקים) –אז כל עוד שאין תכלת בציצית שלי לא קיימתי את המצוה בשלמות – צריך להיות צובראכען, שבור, מזה שיש לי רק לבן בציצית (כמובן, כל זה מדבר במי שלא הולך היום עם תכלת – תיכף אולי נגיע לנקודה הזו). אבל כמו שאמרנו קודם, אם אני לא יכול לקיים בשלמות, אבל אני יודע היטב את הכלל הגדול ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו", ויש מצוה – זה לא מעכב – אז כשקיימתי מצוות לבן שבציצית כאילו קיימתי גם את מצוות התכלת. כמובן, אני מקיים את התכלת גם בעוד אופנים, ברוחניות, כמו שנסביר בהמשך אי"ה.

19.         תיקון לגלגול ולטמטום

היינו באמצע רמזי פרשת חלה: בפרשת חלה יש חפץ אותיות, שמתחלקות ל-חלה אותיות בפסוק בו כתובה המלה "חלה", ועוד 135 אותיות בשאר הפסוקים, שעולה עוד שתי מלים חשובות שקשורות. הראשונה היא עסה. כתוב בפסוקים "ראשית ערִסֹתכם... מראשית ערסתיכם"[15] – עריסה היא הכלי בו מגלגלים את העסה. הגלגול הוא לשון חז"ל לעירוב המים והקמח, אם מדובר במין החטה. חיוב חלה הוא רק לאחר גלגול, יש כאן תיקון לגלגול. כאשר מדובר בשעורים יש בחז"ל מלה אחרת – טמטום, שהמים והקמח נעשים גוש אחד. אם כן יש כאן גלגול וטמטום. כתוב בקבלה שגלגול הוא מצד החכמה, אבא – שייך לחטה שהיא אבא בקבלה. אם החלה היא מן השעורה יש בה תיקון של טמטום – טמטום הלב, טמטום המח – שהוא פגם של אמא. יש לנו כבר עוד כמה סגולות מיוחדות של חלה. היות שהזכרנו שחלה היא מצוה מיוחדת של נשים, זה הזמן שכל הנשים בעזרת נשים תקבלנה על עצמן להפריש חלה – מי שכבר עושה חלות אשריה, ומי שעוד לא עושה חלות, טוב מאד להתחיל כעת לעשות חלות ולקיים את מצות הפרשת חלה. שייך לפרשת שבוע.

20.         חלה מן העסה

שוב, יש עריסה – הכלי – ובתוכה עושים את העסה. בשתי המילים אותו שער, עס, רק שבעריסה יש ר שנכנסת לתוך השער. ר שנכנסת לתוך שער היא "לתפארת הלשון". דורשים "ראשית עריסותיכם", על דרך הדבר הראשון שאדם אומר כשקם בבקר מהמטה-העריסה – "מודה אני". הרבי אומר ש"מודה אני" היינו האדן והבסיס לעבודת היום – גם כאן יש איזה אדן של העבודה. עסה שוה 135, ומתוכה מקדישים את החלה – בפסוק אחד יש חלה אותיות, בו כתובה המלה חלה, ובשאר הפסוקים עסה אותיות.

21.         הקשר בין חלה למצה

כבר ראינו משהו מופלא ויפהפה. אבל יש עוד מלה ששוה 135 כמו עסה, שגם היא קשורה עם לחם – סוג מסוים של לחם. המלה מצה. האם יש קשר מיוחד בין מצה לחלה? ידוע שכאשר אופים מצות לפני פסח, צריך להזהר באופן מיוחד לוודא שהפרישו חלה מהמצות. אבל האם יש עוד משהו שמקשר דווקא בין חלה למצה? אם כן, נאמר שמצות חלה קשורה גם בפנימיות למצה. מהי מצה בפנימיות? מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא – מאכל האמונה ומאכל הרפואה, סגולה לחיזוק האמונה וסגולה לרפואה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. לגבי שני דינים דורשים "'לחם' 'לחם' ממצה". דין אחד הוא שחיוב הפרשת חלה הוא רק מעסה שנעשתה מאחד מחמשת מיני דגן, כי על החלה כתוב "והיה באכלכם מלחם הארץ" וגם המצה נקראת "לחם עני", וכמו שמצה היא רק מחמשת המינים הידועים, כך חיוב חלה. דין שני שלומדים חלה ממצה, הוא שגם אם עושים עסה מתבואה שטרם הביאה שליש, והייתי חושב שהיא פטורה מחלה (כמו תרומה), אבל חז"ל לומדים שהיא חייבת בחלה כמו דין חמץ ומצה ששייך גם בתבואה שלא הביאה שליש. אם כן, יש חלה ויש מצה, והרמז בפרשה – שבפסוק החלה יש חלה אותיות ובשאר הפסוקים מצה אותיות. אם יש היקשים מפורשים בחז"ל בין חלה למצה, מסתבר שגם החלה היא סגולה לאמונה ולרפואה[16], ממש כמו המצה[17].

22.         הקשר בין חלה לשבת

היום המצוה של חלה קשורה גם לשבת, כי בדרך כלל עושים חלות לכבוד שבת, משתמשים במלה חלה גם ללחם המיוחד והמהודר שאופים ואוכלים לכבוד שבת קדש, לענג שבת קדש. האם יש איזה רמז? על פי פשט, על פי דין, כל פעם שמכינים לחם צריך להפריש חלה גם בכל ימי השבוע, ואין לזה קשר מיוחד לשבת. אבל חוץ ממה שאמרנו קודם, שיש קשר בין כלה וחלה, האם אפשר למצוא עוד רמז יפה? אם נחליף את פרשת שבת במעשה בראשית, "ויכֻלו השמים והארץ" (שגם מתחיל מכלה, "ויכֻלו" ו"ויכל אלהים ביום השביעי"), ונשים במקום שלשת הפסוקים האלה את פרשת חלה, ואז נספור את כל פסוקי מעשה בראשית – בהם יש לב שמות אלקים, כנגד לב נתיבות חכמה, כנגד לב חוטי הציצית – יחד עם פרשת חלה, עם 178 אותיותיה, נקבל משהו נפלא ביותר: סה"כ יש כאן 1849 אותיות, חלה ברבוע. זאת אומרת שפרשת חלה נכנסת במקום שבת ומשלימה את מעשה בראשית. מתי באמת מפרישים את החלה? בערב שבת – מצרפים את פרשת חלה לששת ימי בראשית ומקבלים חלה ברבוע!

23.         שעור חלה

אם כבר מדברים על חלה, מה עוד יש במספר חלה ביחס לחלה[18]? מה השעור של חלה? כמה צריכה להיות העסה? עֹמר – המשך של ספירת העמר – שהוא "עשִרית האיפה". "עֹמר לגלגלת", מנת המן של כל אחד ואחד במדבר. איפָה היא שלשה סאין, סאה היא ששה קבים, קב הוא ארבעה לוגים ולוג הוא שש ביצים. אז כמה ביצים יש באיפה? צריכים להכפיל את המספרים – שלש כפול שש כפול ארבע כפול שש – שוה 432. יש 432 ביצים באיפה, והשיעור הסופי, המלכותי, הוא שיעור של ביצים (לא פשוט בכלל כמה זיתים יש בביצה, זו מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים, אבל עד ביצה זה בטוח. לכן מגיעים עד ביצה).

מה מיוחד במספר הזה? מה הוא אומר בקבלה? זה גם הסוד של שבת, הסוד של ענג – ר"ת עדן-נהר-גן (שהערך הממוצע שלהם הוא קדם – "גן בעדן מקדם" – מספר אותיות שבת של מעשה בראשית, הפרשיה הראשונה בתורה עם מספר מושלם, רבוע) – שעולה 432. המכנה המשותף של הכל הוא קדם. זה רק מאמר מוסגר לגבי המספר 432, מספר הביצים באיפה. אבל עשירית האיפה, חיוב חלה, הוא 43.2 ביצים, ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה. חשבון מאד פשוט. העיקר כאן הוא המספר 43, בגימטריא חלה. שוב, יש לנו פה רמז מובהק של גימטריא של המלה חלה עצמה. חומש הוא הרבה פחות גם מחצי, אז מעגלים את המספר – כמו לגלגל את העסה – הוא ודאי מתעגל ל-חלה ביצים.

24.         רמזי יחסי השיעורים בחז"ל

אם כבר אמרנו את זה, נתבונן בעוד כמה רמזים יפהפיים שיש פה: אמרנו שהכל מתחיל מאיפָה, העֹמר הוא עשירית האיפה, ואיפה היא שלש סאים, סאה ששה קבים, קב ארבעה לוגים ולוג שש ביצים. במקום להכפיל את המספרים-היחסים האלה על מנת לקבל את היחס הסופי, שאֵיפָה היא 432 ביצים, מה יהיה אם נחבר את המספרים? זו פעולה חשבונית עוד יותר פשוטה. היחס הראשון 3, השני 6, השלישי 4 והרביעי שוב 6 – סה"כ 19. את מה החלה באה לתקן? את חוה, שטמאה וקלקלה את "חלתו של עולם". לכן חלה היא התיקון שלה, המצוה הראשונה של תיקון הנשים.

מי היא התיקון של חוה בפרשה? ודאי כולם שמעו את השם שלה – "ושם אשתו מהיטבאל". התיקון הוא המלך הדר – אמרנו שנסכים הם הידור מצוה, וגם חלה היא מצוה שמקיימים בהידור – יש מלך שהוא "ראשית עריסותיכם" של התיקון, "ושם אשתו מהיטבאל". מהיטבאל היינו חבור מה-בן, לחבר את מהות האלקות, שם מה, עם המציאות של שם בן, בכל נקודה של המציאות צריכה לחדור נקודת מה, נקודה של בטול למהות האלקות. נקח כל אחד מהמספרים ונעלה ברבוע – 3 ברבוע (9), 6 ברבוע (36, לאה), 4 ברבוע (16), 6 ברבוע (36) – סה"כ מהיטבאל. מה יהיה אם במקום לעשות כל מספר ברבוע נעשה אותו במשולש? נקבל חן, "אשת חן תתמך כבוד", "חן אשה על בעלה", שאז "חפץ בנו הוי'".

25.         מכור עד ביצה – שבעה שיעורים כנגד שבע מדות[19]

אם כבר אז כבר: אמרנו שמידה שיותר קטנה מביצה אין בוודאות. יש כמה וכמה שיעורים (וכמבואר אצלנו במ"א), אבל היחס לא ברור ופשוט. למטה השעור הבסיסי הוא הביצה. מה לגבי מעלה, יש משהו יותר מאיפה? כן, יש שתי מידות נוספות. השיעור הכי גדול נקרא כור, ובתורה הוא נקרא גם חומר. חצי כור נקרא לֶתֶך. איפָה היא חמישית הלֶתֶך. יש כאן שני יחסים חדשים – היחס בין הכור ללתך הוא 2, שני הגדולים הם "שלם וחצי", היחס הידוע של ר"א אבולעפיא (שיעור מאד חשוב לילדים בחיידר, ללמוד את שיעורי התורה), והיחס הבא הוא 5, 5 איפות בלֶתֶך. אם נוסיף את כל אלה, כמה ביצים יש בכור? פשוט – בדיוק פי עשר (פי 2 ופי 5) – 4320 ביצים.

כמה שיעורים יש סך הכל? שבעה. המספר הזה ממש זועק שנסדר אותו בצורה מאד פשוטה – מחסד עד מלכות. יש מושג אצלנו, מאמר שלם, שנקרא "ביצת המלכות" – שביצה קשורה למלכות. האסמכתא הכי חשובה לדבר הזה היא מה שנאמר עכשיו:

השיעור הכי גדול נקרא "חֹמר" (גם "כור"), רמח, אברהם, חסד. היחס של "שלם וחצי" הוא בין חסד וגבורה – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, אז כור ולתך הם חסד וגבורה.

אחר כך, בתורה, כאשר מדברים על אוכל, לא מדברים על כור – כור הוא כמות של מחסן, לא של כמות אוכל בבית – אלא על "עשרון" (גם בקרבנות יש כזה מושג), עשירית האיפָה. אֵיפָה כאן היא התפארת. מה ההבדל בין החסד והגבורה לתפארת? בחסד וגבורה החסדים מכוסים, לא גלויים, והם מתחילים להתגלות בתפארת. חסדים הם אהבה – בתפארת מתחילה להיות אהבה גלויה, שאני מרגיש שאני אוהב אותך ואתה אוהב אותי, בשני השלישים התחתונים (הרגשת אני אוהב אותך בשליש השני, הסמוך ללב, והרגשת אתה אוהב אותי בשליש השלישי), שהם האיפה.

אחר כך הסאה בנצח, קב בהוד (בהוד חוש ההילוך, הולכים עם קב). אחר כך הלוג – שבדרך כלל בתורה הוא לוג שמן (אף שיכול להיות כל משקה) – הוא ביסוד, כנגדו השמן בשבעת המשקים. הביצה – במלכות. מסכת ביצה היא מסכת של מלכות.

בכל אופן, אלה שבע המדרגות של שיעורי תורה, כאשר היחס הסופי בין הכי גדול להכי קטן הוא אחד ל-4320 (בדיוק מאה פעמים עסה שחייבת בחלה)[20]. ולסיכום:

חסד

חֹמר (כור)

 

גבורה

לתך

 

תפארת

איפה

 

נצח

סאה

 

הוד

קב

 

יסוד

לוג

 

 

מלכות

ביצה

 

26.       ג. התיקון במצוות הפרשה

27.         נסכים וחלה – חג"ת

התחלנו בכך שהפרשה הזו מדברת על שני חטאים מנוגדים, חוסר איזון בדעת. חטא המרגלים הוא החטא של נקבה ללא זכר, וחטא המעפילים הוא החטא של זכר ללא נקבה. צריך לתקן את הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". מתקנים על ידי מה שבא בהמשך – פרשת נסכים (שכוללת שני דברים, חסד וגבורה, מנחה ונסכים; השמן לא נחשב בפני עצמו כי הוא בלול בתוך הסלת-המנחה[21]) ופרשת חלה. אם יש את הסולת והיין[22], חסד וגבורה, החלה היא כבר תפארת ("כתפארת אדם לשבת בית" – כתר מלכות, "אשה יראת הוי'", דבוק מאחורי תפארת ז"א, בסוד "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", כידוע מהאריז"ל). מה בא אחר כך? שלש המתנות האלה הן כבר עיקר התיקון – הן החג"ת, כנגד האבות (ושרש האמהות בתפארת, מצות חלה, כנ"ל), כמו שנסביר תיכף.

עוד רמז נחמד בענין: בתורה, לפני הזכרת היין יש מנחה ואז יש נסכים, ואז מצות חלה. הסימן הוא מנחה-נסכים-חלה, נוטריקון מפורש של מנחה (כנגד החסד – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"). פרשת חלה היא פרשה אחרת, בפני עצמה, אבל כבר רמוזה בפרשת נסכים (וכדרשת "לך אכֹל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך"). איך רואים שכל זה בא לתקן את חטא המרגלים. כתוב שבאותו לילה בכו בכיה של חנם – בהפוך אתוון זה מנחה-נסכים-חלה, סימן שמצוה אלו באו לתקן (להפוך לטובה) את חטא המרגלים. אמרנו שיש משהו מיוחד בחלה שבא לתקן את האימפולסיביות של המעפילים, אך עדיין בגדול כל הפרשה היא "שלח", חטא המרגלים (החטא הנקבי, עטרא דגבורות, והרי מצות חלה נמסרה לנשים כנ"ל[23]).

28.         ע"ז-מקושש-ציצית – נה"י

מה בא אחר כך? הפרשה של פר העלם דבר הבא על עבודה זרה, ובהמשך ע"ז של יחיד ("ביד רמה" – "במזיד", רש"י). אחר כך בא סיפור מיוחד במינו של ה"מקֹשש עצים ביום השבת", ולבסוף פרשת ציצית. על כל שלש הפרשיות האלה רש"י מביא דרשה מיוחדת של רבי משה הדרשן, ויש גם שיחה של הרבי[24] על דרשה זו של הסמיכות של עבודה זרה ומקושש וציצית – כל מה שבא אחרי מצות חלה. ודאי שיש כאן שלישיה, והשלישיה הזו היא שלישית הנה"י.

פשוט מאד שמקושש העצים הוא סיפור של "הודי נהפך עלי למשחית". לפי חז"ל הוא עשה זאת בכוונה להוכיח שיש עונשים, שה' פורע על חילול שבת. גם שבת, שבבסיס היא מלכות, "איהי בהוד". מה שקרה בסיפור המקושש הוא ודאי "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דָוָה". עבודה זרה היא פגם בנצח, כמו שכתוב גם ביחס לשבע מצוות בני נח ועוד מקומות. אז יש נצח והוד, ולבסוף ציצית היא תיקון הברית, כידוע ומפורסם בהרבה מקומות בספה"ק, ובמיוחד אצל תלמידי הבעל שם טוב. הנעם אלימלך, למשל, אמר שעיקר התיקון שלנו, תיקון הברית, במצוות מעשיות הוא ע"י מצות ציצית. הוא אמר שבכל דור יש מצוה מיוחדת שצריך להדר בה (סוד המלך הדר, ראשית עולם התיקון), ובדור שלנו זו מצות ציצית. נניח שהדור שלנו נמשך עד ביאת משיח צדקנו[25]. מנין לנו שזו מצוה מיוחדת של תיקון הברית? הדבר כתוב בפירוש בסיום הפרשה, מצות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם". הכח למצות שמירת הברית הזו הוא ממצות ציצית.

ולסיכום:

חסד

מנחה (סולת ושמן)

 

גבורה

נסכים (יין)

 

תפארת

חלה

 

נצח

עבודה זרה

 

הוד

מקושש

 

יסוד

ציצית

 

29.         הו"א לחלק את "ולא תתורו" לשני לאוים

אם כבר אמרנו שיש לפעמים מצוה אחת שאפשר לחלק לשתי מצוות, ויש שאלה למה הרמב"ם מחלק או לא מחלק – ראינו זאת כבר פעמיים, בחלה (הפרשה ונתינה) ובציצית (לבן ותכלת), והנה, יש גם פעם שלישית: המנחת חינוך מביא בשם אחרונים שלפי שיטת הרמב"ן, שאם יש כמה פרטים במצות לא-תעשה אחת, כל פרט קובע ברכה לעצמו להיחשב מצות ל"ת בפני עצמה. כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וחז"ל מפרשים "'אחרי לבבכם' זו מינות", מחשבת אפיקורסות, "'ואחרי עיניכם' זו זנות". היות שיש פה שני פרטים עם פועל אחד, "ולא תתורו". לשיטת הרמב"ן היה צריך למנות אותם כשתי מצוות נפרדות – שלא לחשוב מחשבות של מינות, ושלא לחשוב מחשבות של זנות. אמנם הרמב"ן לא מחלק, אבל האחרונים שואלים למה הוא לא מחלק – סימן שבאמת יש כאן מקום לחלק ולזהות שתי מצות נפרדות.

30.         מצות ראית הציצית (סמ"ק)

אם כבר אמרנו את זה, נתבונן רגע בכל פרשת ציצית: לפי הרמב"ם בכל פרשת ציצית יש שתי מצוות, עשה ולא תעשה, "ועשו להם ציצית" ו"ולא תתורו וגו'". הסמ"ק אומר שיש עוד מצות עשה – "וראיתם אתו". מצות עשה מדאורייתא, מבין רמח מצוות עשה, להסתכל בכל פעם בציצית, כדי לזכור ולעשות. כל מטרת הציצית היא "וזכרתם... ועשיתם", אבל לשם כך צריך "וראיתם", והסמ"ק – ראשון חשוב – פוסק שיש מצות עשה דאורייתא להסתכל בציצית בכל פעם. ההסתכלות בציצית שומרת – מזכירה לך ושומרת עליך, כמו שכתוב בגמרא – מפני "ולא תתורו... ואחרי עיניכם". אם כן, יש כאן עוד מצוה.

31.         חלוקה לחמש מצוות בפרשת ציצית

אבל אמרנו שיש כאן שני מקומות עם הוה-אמינא לחלק לשתים, וכל הוה-אמינא אמתי בתורה קיים בממד מסוים. אם כן, רק בפרשת ציצית אנו יכולים להגיע לחמש מצוות (במקום השתים של הרמב"ם) – לבן, תכלת, ראית הציצית, לא לתור אחרי הלב, לא לתור אחרי העינים. חמש המצוות האלה הולכות יפה ופשוט מאד, כנגד ה קצוות לפי הסדר: לבן ותכלת הם חסד וגבורה. "וראיתם", "לאסתכלא ביקרא דמלכא" וגם לאסתכלא בציצית כדי לזכור ולעשות שייך לתפארת (לאסתכלא ביקרא דמלכא בשליש העליון המכוסה של התפארת, להסתכל בציצית כדי לזכור ולעשות כנגד שני השלישים התחתונים המגולים של התפארת, כנגד זכירה ועשיה). אחר כך, "ולא תתורו אחרי לבבכם", איסור מינות, שייך לנצח כמו עבודה זרה. ואילו מחשבת זנות – "איהי בהוד", מתאים לספירת ההוד.

32.         שני הכוללים – יציאת מצרים ויראת המלכות

מה בא אחרי כל זה? עוד שאלה שהאחרונים שואלים – למה הרמב"ם לא מונה את זכירת יציאת מצרים שכתובה בפסוק האחרון, ובשלה אנחנו קוראים פרשה זו בכל לילה ויום? הוא כותב שזו מצוה מהתורה, אבל לא מונה אותה – למה? האמת, שגם אם הרמב"ם כן היה מונה את המצוה, הוא לא היה מונה מכאן אלא כדרשת בן זומא מהפסוק "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – "'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות".

בכל אופן, הפסוק האחרון הוא "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני הוי' אלהיכם". אין עוד דוגמה כזו, פסוק שפותח ומסיים במילים "אני הוי' אלהיכם" (ובכך חותמת פרשת שלח). איך חז"ל מפרשים זאת? הם אומרים שזו מלכות, יראת המלכות – שיש שכר ועונש: "'אני הוי' אלהיכם' להִפָּרַע, 'אני הוי' אלהיכם' ליתן שכר" (ולפי פירוש רש"י עוד יותר מודגש ומפורש ענין המלכות בכפל הלשון "אני הוי' אלהיכם": "'אני ה'' – נאמן לשלם שכר. 'אלהיכם' – נאמן להפרע... 'אני ה' אלהיכם' – עוד למה נאמר כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם וכן הוא אומר אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם").

אם כן, אחרי חמש המצוות שאפשר להקביל בקלות יחסית לחמש הקצוות, יש עוד שני כוללים – זכירת יציאת מצרים ביסוד, ופעמיים "אני הוי' אלהיכם" במלכות. הרבה פעמים תכלת היא לשון תכלית, שבקבלה היא מלכות – בנין המלכות מהגבורה, לכן בפרצוף המצוות האפשריות שבנינו מתוך הציצית אמרנו שלבן-תכלת הם חסד-גבורה, והתכלת בונה את המלכות.

ולסיכום:

חסד

לבן

גבורה

תכלת

 

תפארת

ראית הציצית

 

נצח

שמירה ממחשבת מינות

הוד

שמירה ממחשבת זנות

 

יסוד

זכרון יציאת מצרים

 

 

 

 

מלכות

"אני הוי' אלהיכם... אני הוי' אלהיכם"

[השלמה:]

33.         ציצית אברהם, ציצית יצחק וציצית יעקב

אמרנו שבפרשת ציצית כתוב ג"פ ציצית ושבזהר הציצית הולך על הלבן והכנף על התכלת. יש לומר ששלש פעמים ציצית הן כנגד האבות. כתוב "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם", שהלבן הוא תמיד, לדורות. אחר כך "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" – על הלבן כורכים "הכנף פתיל תכלת". אחר כך כתוב "והיה לכם לצִצית" (רש"י כותב, כמו שהזכרנו לפני שבוע, ציצית מלא – שש מאות – אבל כתוב חסר. אם מחברים צצית צצית לצצית – ה-ל עושה שהערך הממוצע של הכל יהיה ציצית מלא). הציצית השלישית – "והיה לכם לצצית וראיתם אֹתו" – המצוה של הסמ"ק, להסתכל בציצית, "וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אֹתם ולא תתורו וגו'". אם נאמר שהלבן הראשון, "ועשו להם ציצִת", הוא חסד, והשני, "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" הוא גבורה (ציצית של אברהם וציצית של יצחק), אז "והיה לכם לציצִת" הוא תפארת (ציצית של יעקב, סוד הויה סתם – שם הוי' בתפארת – וכמו הויה של תפלין של ראש, שהם פאר – "עוטר ישראל בתפארה") – שמהתפארת (יעקב, שמטתו שלמה, והוא כללות כל התורה והמצות) באים ל"וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אֹתם".

34.         ראיה זכירה ועשיה

לפעמים, לפי אחד המבנים שעשינו הערב, אמרנו שבמצוות – אם יש לבן-תכלת-וראיתם – הראיה היא תפארת בחג"ת. אבל אם "והיה לכם לציצִת" הוא חג"ת אז מה הם "וראיתם... וזכרתם... ועשיתם"? כתוב שנו"ה דז"א נעשים עיני המלכות. בפרט, הסתכלות על הציצית היא לא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – תפארת – אלא הסתכלות על הציצית כדי להזכר (ולעשות), מתאים שיהיה נצח והוד (קודם פרשנו כנגד שני השלישים התחתונים, המגולים, של התפארת, אך הם גופא שרשי הנו"ה, ה"תמכין דאורייתא", ודוק). אחר כך "וזכרתם את כל מצות הוי'" ("כל" ביסוד כנודע בסוד "כי כל בשמים ובארץ") – קשור גם לזכירת יציאת מצרים – ביסוד (כבר היה לנו במבנה הנ"ל). ובסוף "המעשה הוא העיקר", "ועשיתם אתם", זו התכלית-המלכות (שדווקא על העשיה יש שכר ועונש). אם כן, הכל מתחיל מעשיה, "ועשו להם ציצִת", ומסיים בעשיה, "ועשיתם" – "נעוץ סופן בתחלתן"[26]. בהמשך אותו פסוק כתוב "ולא תתורו" – שכבר יהיה כאשר המלכות יורדת לתחתונים, בין הקליפות, "כשושנה בין החוחים", אז צריך להשמר מהמחשבות הזרות, האחוריים, יניקת החיצונים. זה עוד מבנה חשוב.

ולסיכום:

חסד

"ועשו להם ציצת..."

גבורה

"ונתנו על ציצת..."

 

תפארת

"והיה לכם לציצת"

 

נצח

"וראיתם אתו" על מנת לזכור

הוד

"וראיתם אתו" על מנת לעשות

יסוד

"וזכרתם את כל מצות הוי'"

 

 

 

 

מלכות

"ועשיתם אתם"

 

[עד כאן השלמה]

אחרי כל זה נגיע לשני דברים עיקריים חדשים מהזהר על הפרשה:

35.       ד. היכלות הנשים בגן עדן

36.         הסוד החשוב לרשב"י – גורל הנשים בגן עדן

אמרנו שחלה היא המצוה הראשונה של האשה. בזהר הקדוש על פרשת שלח יש ספור ארוך, שתופס את רוב הזהר של הפרשה הזו: רשב"י והחברים עולים לגן עדן התחתון. כמו החברים שעלו עם רבי עקיבא לפרדס, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, כך בדור הבא – בו רשב"י הוא משה שבדור – רשב"י לוקח את החברים, אבל כאן כולם עולים בשלום לפרדס. שם קורים כל מיני דברים. הם מטיילים בגן עדן מהיכל להיכל, ויש שם ממונים, מלאכים, שמדברים אתם, מעירים אותם. הם היו שם הרבה זמן, הולכים לישון – רשב"י נרדם שם, הוא ישן ובא מלאך ומעיר אותו. סיפור שלם. הדבר העיקרי והמופלא ביותר שקורה שם בספור הוא, שרשב"י שואל את הממונה שם – אני מבקש ממך שתגלה לי סוד, הדבר שאני הכי רוצה לדעת ובשבילו באתי לכאן, הסוד שהכי חשוב לי: תסביר לי מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? (אנחנו חוגגים כעת גם "שבע ברכות"). הממונה נעשה מאד רציני ואומר שגם אני לא יודע, גם לי לא גילו – אין לי רשות להכנס לשם – אבל בכל אופן, היות שאתה רשב"י ומאד מכבדים אותך בשמים, תנוח כאן, תישן עוד קצת, ואני אלך למי שממונה עלי, אולי יתנו לי רשות ויגלו לי כמה סודות שאוכל למסור לך. יש שם ספור ארוך, ובסוף – בזכות רשב"י – בשמים אומרים שאם זה הדבר הכי חשוב שהוא רוצה לדעת אז מגיע לו לדעת, ולבסוף מגלים לו.

37.         עשרה היכלות נשים – שרש כל הצדקניות שבעולם

אז מתחיל סיפור שלם על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. משום מה, הכל בפרשת שלח, סימן שכל הענין הזה שייך בפנימיות לפרשה הזו. מה שיוצא – נאמר בקיצור נמרץ – שבגן עדן יש עשרה היכלות של נשים צדקניות. בכל היכל יש אשה אחת שהיא ה'רבי' של אותו היכל. יש ארבעה היכלות כנגד האמהות – היכל שרה אמנו, היכל רבקה, היכל לאה, היכל רחל – ועוד ששה היכלות של עוד שש נשים. פשיטא שלאמהות יש היכלות, ועיקר החדוש הוא שש הנשים הנוספות. מי הן? השש הנוספות מתחילות מבתיה בת פרעה, שזכתה לגדל את משה רבינו. כמובן, היא התגיירה. אחר כך יש היכל מיוחד של סרח בת אשר, שחיה חיים נצחיים. יש הרבה ספורים בחז"ל על הסגולות המיוחדות של סרח בת אשר, שגם נוגעת באופן מיוחד לבית הכנסת שאנחנו יושבים בו – לכבוד בית הכנסת נספר ספור מאד מיוחד על סרח בת אשר, שכנראה יש לה נוכחות מיוחדת כאן בבית הכנסת. אחר כך יש היכל של יוכבד, אמו של משה רבינו, יש היכל של דבורה הנביאה, יש היכל של חנה אם שמואל הנביא, ויש היכל של אסתר המלכה, שגם היא שייכת לכאן.

לעם ישראל היו עוד נשים צדיקות, כמו מרים הנביאה שדברנו עליה לפני שבוע, אבל כך כתוב בזהר הקדוש, שאלו הם עשרת היכלות הנשים. סימן שכל הנשים שיש בעולם – בכל עזרת נשים כאן ובכל העולם כולו – כל אשה צריכה למצוא את הצדיקה המסויימת שהיא ה'רבי' שלה. או שהיא תמצא במודע, או שמתי שיגיע הזמן יכוונו אותה לאותו היכל של שרש נשמתה, הרבנית שלה. כל אשה צדיקה בעולם נמצאת באחד ההיכלות האלה. זאת אומרת שיש נשים שמזדהות עם סרח בת אשר יותר מאשר עם שרה, רבקה, רחל ולאה. אותן נשים לעולמי עד, לנצח נצחים, נמצאות יום-יום בגן עדן בהיכלה של סרח בת אשר, ושם הן עושות חיל.

38.         לימוד הנשים בגן עדן וזיווגי האורות בחצות הלילה

בכלל, מה הנשים עושות שם? בעולם הזה נשים עושות כל מיני דברים, כולל ספונג'ה ובשולים וכו' – לא נאמר שהן לא עושות דברים נוספים, הן גם לומדות תורה – אבל שמה, בעולם העליון, לא צריכים לבשל ולנקות את הרצפה, לכאורה (אם כבר, בשביל זה יש מלאכים), אז מה קורה שם? זה מה שרשב"י שאל ומה שגילו לו, שבהיכלות הנשים הצדקניות, בדיוק כמו אצל הגברים ואולי יותר, הן יושבות מהבקר עד הלילה ולומדות תורה – חסידות. כך כתוב בזהר. רק מה? אי אפשר לתאר איך הן לומדות שם, כל אחת עם הרבנית שלה – אלו דברים שנסתרים אפילו מעיני המלאכים. הוא מסביר שם בזהר שיש הקפדה גדולה שבכל שעות היום אין שום קשר ומגע בין הנשים והגברים, אלו לומדות תורה לחוד ואלה לומדים תורה לחוד, כל אחד בענינים שלו. יכול להיות שהגברים יותר לומדים נגלה והנשים חסידות, נסתר, בכל אופן כל אחד לחוד.

בחצות הלילה השערים נפתחים, ואז – כמו שבעולם הזה היו זוגות-זוגות, גם למעלה – מחצות לילה עד הבקר יש יחוד וחבור בין בני הזוג. אפילו לא קוראים לזה זיווג נשמות אלא זיווג אורות – כל אחד הוא אור. כמו שבתחלת התורה כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" אור ישר, זכר, ו"ויהי אור" אור חוזר, נקבה – מתחברים האור הישר והאור החוזר. מה נולד מזה? נשמות גרים. כמו שכתוב שגם בעולם הזה מזיווג צדיקים שאין להם ילדים בגשמיות (או בזמן שאינם יכולים להוליד בגשמיות) נולדים גרים, כך גם למעלה – כל מה שקורה בזיווגים האלה הוא לידת נשמות גרים. לפעמים כתוב שגרים כוללים גם הרהורי תשובה או בעלי תשובה. כתוב שכמות ההולדה של נשמות למעלה היא אין סוף יותר מכל התולדות שנעשות למטה, בעולם הזה. שוב, זה זהר מאד ציורי ויפה – כדאי שכל אחד יסתכל שם בפנים.

39.         קבר אסתר ומערת סרח בפרס

מה שכתוב כאן בזהר, כמובן, הוא פרצוף מעשר הנשים – מה שמתבקש ממנו לעשות. הוא רק אומר שיש ארבעה היכלות של האמהות, ואחר כך עוד ששה היכלות – בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, יוכבד, דבורה, חנה, ואסתר המלכה (הפרצוף הוא לא לפי הסדר שנאמר שם). יש כמה שדי פשוט לסדר אותן בפרצוף, כמו למשל שאסתר המלכה היא מלכות – רק לה קוראים המלכה, כי אף אחת אחרת לא היתה מלכה בפועל (אמנם שרה אמנו היא מלשון שר, שרה על כל העולם, ואותה נמקם בכתר, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות" – שרה חיה קכז שנים ואסתר מלכה על קכז מדינות, יחוד ממדי הזמן והמקום, כמבואר במ"א).

אנחנו יושבים פה בבית הכנסת של היזדים. בפרס יש שני מקומות קדושים וחשובים ביותר. האחד הוא קבר מרדכי ואסתר המלכה – פשוט שהם שם, חיו שם ופעלו שם, וגם קבורים שם. אם כי חז"ל אומרים שמרדכי חזר לארץ ונעשה אחד מהסנהדרין, אבל אסתר ודאי שם. לפי זה שיש שם גם ציוּן של מרדכי משמע כנראה שהוא חזר לשם, אולי לבקר אותה. בכל אופן, העיקר היא אסתר, שעדיין נמצאת בפרס.

למרבית הפלא, יש שם גם את המערה של סרח בת אשר (לציין שהאותיות המשותפות של אסתר וסרח[27]סר, י פעמים הוי', שלמות הדעת הכוללת ה"ח וה"ג, בסוד "כי סר לראות" – הן מופיעות גם בפרס). איך היא הגיעה לשם? שוב, זו אגדה של יהודי פרס – אגדה מאד מוסמכת ועתיקה. נסי נסים, מופתים על גבי מופתים, מה שקורה אצל סרח בת אשר – כדאי לנסוע רק בשביל זה. כמו שהיום נוסעים לרוסיה, לקברות הצדיקים, היה מאד כדאי לארגן טיול לפרס, לאירן, בפרט טיול של נשים, כדי לבקר את אסתר המלכה ואת סרח בת אשר.

40.         אגדת מערת סרח בת אשר

בקיצור הכי נמרץ: פעם אחת היה מלך רשע, שאח עבאס קראו לו, שעשה צרות צרורות וגזר גזרות רעות של שמד על היהודים. היהודים התפללו לה' להושיע אותם – "אנא הוי' הושיעה נא". המלך הזה יצא לציד עם כל הפמליא שלו, ותוך כדי הציד הם ראו אַיָלָה, צביה, בממדים לא טבעיים – מאד גדולה ומאד יפה, אף פעם לא ראו כזו אילה. המלך מיד אומר שהוא רוצה את האַיָלה הזו, וצריך לרדוף אחריה ולתפוס אותה. כולם רודפים, האַיָלה עומדת, וכשמתקרבים היא בורחת – נעלמת ומופיעה (סוד משיח – נגלה ונכסה). המלך רודף אחריה עד שהיא נכנסת לתוך מערה. המלך נכנס אחריה לתוך המערה ופתאום האילה נעלמת ואיננה, ובמקומה מופיעה אשה יפהפיה – גם כן משהו שלא מעלמא הדין בכלל – והמלך פונה אליה: מי את? מה את? היא עונה לו ואומרת: אני סרח בת אשר. פתאום נסגר פתח המערה ונעשה חשך, והיא אומרת למלך הרשע: אם תבטיח לי וגם תכתוב ותחתום לי שאתה מבטל את כל הגזרות נגד היהודים תצא מכאן חי, ואם לא – אתה נשאר כאן, במערה הזאת. המלך קבל את האיום, נשבע וכתב וחתם שהוא מבטל את כל הגזירות ומעתה עושה ליהודים רק טוב וחסד, ואז היא פתחה לו והוא יצא משם. הוא חזר הביתה וקרא לכל היהודים – שמאד פחדו למה הוא קורא להם – סיפר להם את הספור, וכמובן בטל את כל הגזרות ומאז והלאה עשה רק טוב ליהודים, וגם נתן סכום כסף גדול וצווה שיעשו מהמערה שם אתר קדוש. באמת ככה עשו – יש שם גם איזה מעין, עם ספורי מופת לגבי המים והדגים שיש בו, ליד מערת סרח בת אשר. זה הספור של סרח בת אשר, שמשום מה הגיעה עד לפרס (יש מי שאומר ששבט אשר גלה לפרס[28]).

41.         שש הנשים מגבורה עד מלכות

שוב, לפי חז"ל הפשט הוא שסרח בת אשר היא אשה נצחית, חיה חיי נצח. מאד מתאים שנשים אותה בספירת הנצח. פשוט שכל הגיורות הצדיקות שיכות לבתיה. רות, למשל, שקראנו את המגלה שלה בשבועות, שלא נמצאת בין עשר הנשים שיש לכל אחת מהן היכל בגן עדן. גם מרים הנביאה שהזכרנו לפני שבוע לא כאן. כנראה שכל הנשים הצדקניות נכללות בעשר הנשים האלה. ובכן, כמו שאמרנו, יש קשר בין חזרה בתשובה לגיור. אז יתכן שהיום אשה בעלת תשובה או גיורת, שיש ביניהן צד שוה, הכי מזדהה עם בתיה בת פרעה, ונמצאת בהיכל שלה. מענין שהזהר פותח בהיכל שלה, וודאי שהוא ההיכל של ספירת ההוד. כל גיור הוא רגל שמאל, עליה. כמו שיש ירידה, התדרדרות של "הודי נהפך עלי למשחית", יש גם חזרה, הזדהות והתיהדות – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – בספירת ההוד. אם כן, סרח בת אשר ובתיה בת פרעה הן נצח והוד, ואת אסתר כבר שמנו במלכות. כל אשה שיש לה כישורים מלכותיים, כמו אסתר, שלפעמים היא צריכה לוותר על דברים מאד אישיים, פנימיים ואמתיים כדי לפעול למעלה – בין שרי המדינה. יש כאלה נשים, והן ודאי שייכות להיכל של אסתר המלכה.

איפה נשבץ את דבורה הנביאה? בין שבע הנביאות היא בספירת הגבורה – דבורה אותיות גבורה בחילוף ד-ג. כל אשה לוחמת – למשל אשה שלוחמת בשביל ארץ ישראל, בת שלומדת במעלה-לבונה למשל, ולוחמת על הארץ, מן הסתם תלך ללמוד חסידות עם דבורה, תחת התומר, תומר דבורה, שממוקם דווקא במקום הכי מסוכן. והיא בספירת הגבורה.

מה נשאר לנו בין השש (טרם דברנו על האמהות)? יוכבד. כמו שרות ודאי כלולה ונמצאת יחד עם בתיה, מן הסתם מרים נמצאת יחד עם אמא שלה – הרי הן שתי המילדות העבריות, שפרה ופועה. למרים אין היכל וליוכבד יש, אז מן הסתם היא עם אמא שלה. יוכבד היא האמא של משה רבינו – הדעת, פנימיות התפארת – אז מסתמא היא בתפארת. כל מה שדברנו על הפרשת חלה, מפרשת שלח, קשור במיוחד ליוכבד. יוכבד בגימטריא היא מב, כמספר המלים של פרשת חלה. כנראה שהאשה שהכי הידרה במצות חלה היא יוכבד, אולי בגלל זה נולדו לה שלשת הדַבָּרים, מרים אהרן ומשה.

אם את יוכבד נשים בתפארת, אז תחתיה נשים את חנה. בזהר מתוארת יוכבד כאמו של משה, וחנה כאמו של שמואל. שמואל בן חנה שקול כנגד משה ואהרן – שני בני יוכבד. אם יש את יוכבד וחנה, מתאים שחנה תהיה תחת יוכבד באותו הקו. אם יוכבד בתפארת, אז חנה – לשון חן – ביסוד, מתאים גם לשלש המצוות הרמוזות בשמה, שהן תיקון היסוד (גם ה'איום' של חנה "רבונו של עולם 'אם ראה' מוטב, ואם לאו 'תראה', אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר 'ונקתה ונזרעה זרע'" שייך כמובן לשמירת הברית-היסוד). כל התיקון של חנה, אם שמואל, לשון חן – "ונח מצא חן בעיני הוי'. אלה תולדות נח נח איש צדיק" – שייך ליסוד.

ובכן, בנינו שש ספירות, מגבורה עד מלכות – היכל דבורה הנביאה בגבורה, יוכבד בתפארת, סרח בנצח, בתיה בת פרעה בהוד, חנה אם שמואל ביסוד ואסתר המלכה במלכות.

42.         ארבע האמהות – כחב"ד

עדיין חסרה לנו ספירת החסד, ויש ארבע אמהות – ברור שהן צריכות להיות השרש. נדבר רגע על רחל אמנו – איפה נשים אותה? הייתי שם אותה במלכות, אבל המלכות כבר תפוסה על ידי אסתר המלכה. את רחל צריך לשים בדעת. אחד הפירושים שרחל היתה "יפת תאר ויפת מראה", הוא שזה כנגד עיטרא דגבורות של הדעת (יפת תאר, תיקון חטא המרגלים), ועיטרא דחסדים של הדעת (יפת מראה, תיקון חטא המעפילים). "והאדם ידע את חוה אשתו", ועיקר תיקון אדם וחוה הוא יעקב ורחל[29]. איפה לאה? פשוט, בבינה, "שם הגדֹלה לאה", ה גדולה, וכתוב בפירוש שהיא תבונה. היא האמא של ששה בנים ובת – שש מדות ומלכות. מה לגבי רבקה ושרה? אם לפי הסדר שפתחנו, מלמטה למעלה, שרה תהיה הכתר כאן. רבקה, אשת יצחק – שהוא הגבורה, אבל פנימיות החכמה היא גבורה דעתיק – היא חכמה. רבקה היתה מאד חכמה, הכי חכמה בין האמהות (וכן רבקה היא סוד הברק המבריק על השכל של החכמה). שרה היתה הכי נביאה, עם רוח הקדש[30], לכן שרה היא משבע הנביאות – משא"כ שאר האמהות. רוח הקדש היא בכתר, לכן מתאים ששרה תהיה כאן הכתר של כל הנשים (גם בהיותה מלשון שר כנ"ל). יוצא מתאים שרבקה תהיה החכמה, לאה בינה ורחל הדעת – לפי הסדר.

43.         שתי בחינותיה של שרה – כתר וחסד

הכל מסתדר יפה מאד, אבל יש לנו עדיין בעיה – חסרה ספירה אחת, ספירת החסד. אפשר לומר שני דברים: או שהיות ועיקר האהבה שיעקב התאהב באשה הוא ברחל, לכן רחל שייכת לחסד. גם ביצחק כתוב שאהב את רבקה (באברהם ושרה לא כתוב, היתה אהבה מסותרת, אהבה טבעית של אח ואחות, "אחתי", כמבואר בדא"ח), אבל רק אחרי הנישואין. ביעקב כתוב שאהב את רחל אהבה ממבט ראשון, אז אפשר שהיא חסד-אהבה, ובתוך הדעת העיקר הוא עיטרא דחסדים. אבל אפשר להשלים את החסר בצורה אחרת: הרי לאברהם אבינו, הבעל של שרה אמנו, יש שתי מדות. מחד הוא "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה", "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה", ומאידך – והא בהא תליא – הוא איש החסד, "חסד לאברהם". לכן מתאים שאשתו תכלול את שתי המדות, אמונה וחסד – אמונה בכתר וחסד במדות. אמונה היא למעלה מטעם ודעת, שרש רוח הקדש, וחסד הוא בספירת החסד. שתי המדות הן ראשית – האמונה היא ראשית המוחין והחסד הוא ראשית המדות – והראשונה מבין הנשים הצדקניות היא שרה.

לכן, לענ"ד, הכי מתאים לתת כאן כבוד כפול בפרצוף הזה לשרה, שהיא גם אשת "חסד לאברהם" וגם אשת "ראש כל המאמינים". והרי האמונה והחסד לא נשארים רק אצל אברהם, כי כתוב שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. מה הכוונה לגייר? להחדיר אמונה. היא האשה שיותר מכל אשה אחרת יש לה כח להפיץ ולהחדיר אמונה בעולם, בין כל הנשים. אם כן, כל אשה שעושה מבצעים של אמונה וגם מבצעים של חסד – יש נשים שעוסקות במפעלי חסד – יתכן מאד שנשים אלו שייכות להיכל של שרה, ללמוד איתה חסידות כל היום. אם כן, עשינו פרצוף של היכלות הנשים של פרשת "שלח לך" בזהר הקדוש[31].

ולסיכום[32]:

כתר

היכל שרה אמנו (אמונה)

חכמה

היכל רבקה אמנו

בינה

היכל לאה אמנו

 

דעת

היכל רחל אמנו

 

חסד

היכל שרה אמנו (אהבה)

גבורה

היכל דבורה הנביאה

 

תפארת

היכל יוכבד אם משה

 

נצח

היכל סרח בת אשר

הוד

היכל בתיה בת פרעה

 

יסוד

היכל חנה אם שמואל

 

 

 

 

 

מלכות

היכל אסתר המלכה

 

 

44.       ה. בין תכלת ללבן

45.         חמש בגידות – חמש גלויות

נסיים בעוד משהו מאד חשוב בזהר הקדוש, שנוגע לפרשת ציצית: בנביא יש פסוק יפהפה ומיוחד של גאולה – "מִכְּנַף הארץ זמִרֹת שמענו צבי לצדיק, וָאֹמַר רזי לי רזי לי אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". פסוק מופלא ביותר. סיום הפסוק הוא חמש בגידות. המפרשים אומרים שחמש הבגידות קשורות לארבע הגלויות ועוד אחת. "אוי לי", אחרי "רזי לי רזי לי" – פעמיים רז, רזין דרזין – פתאום "אוי לי". כל הרזין דרזין הופכים להיות "אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". יש ארבע גלויות – לאחר חורבן בית ראשון גלות בבל, אחר כך גלות פרס ומדי, אחר כך גלות יון ואחר כך גלות אדום.

מהי הגלות החמישית? יש שני פירושים. יש פירוש של מפרשים בספר דניאל, שיש עוד גלות אחרי אדום – גלות ישמעאל, גלות של ארץ ישראל. יש גם את הווארט של אדמו"ר הזקן, שחזרנו ולמדנו כמה וכמה פעמים, שאחרי שנגמרות כל ארבע הגלויות, הבגידות של הגוים, יש עוד גלות אחרונה לפני ביאת משיח צדקנו, הגלות של יהודים בידי יהודים. כך אמר אדמו"ר הזקן. לפי זה, זו הגלות החמישית. כנראה שהגלות החמישית היא, במדה מסוימת, כנגד היחידה שבנפש – המדרגה החמישית (דרך אגב, המשפט המופלא "בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" עולה יג ברבוע[33]. השרש הוא בגד, ג ברבוע. בתוך השרש גופא ה-ד, הסוף, היא ב, ההתחלה, ברבוע). שוב, "אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו", אבל תחלת הפסוק כולו אומר כבוד. הוא נגמר מאד עצוב, אבל ההתחלה היא הכי יפה שיכולה להיות – "מכנף הארץ זמִרֹת שמענו צבי לצדיק ואומר רזי לי רזי לי". המפרשים מדייקים שלפי דקדוק לשון הקדש צריך לומר "רזי" מלעיל (דהיינו רז דאצילות כנודע סוד מלעיל, ועד לאצילות הכללית שלפני הצמצום), כי המלה הזו סמוכה ל"לי" שהיא מלה קצרה – כך מסביר הרד"ק.

46.         "צבי לצדיק" בלבן ו"בגד בֹגדים" בתכלת

איך הזהר מסביר זאת ומקשר פסוק זה לפרשת ציצית? "מכנף הארץ" רומז לכנף הציצית, התכלת של הציצית. ל"זמירות שמענו" יש שני פירושים. אם זמירות מלשון "זמיר עריצים", להכרית את הקוצים, אז עדיין מדובר על תכלת הציצית, לשון תִכלא, שמכלה ומכרית את העריצים. אבל אם זמירות הן מלשון שעשוע ותענוג, "זמר בכל יום זמר בכל יום" (תורת ר"ע בגמרא), אז הזמירות הן כבר הלבן של הציצית. ה"צבי לצדיק" לכל הדעות הוא כנגד הלבן של הציצית, גם ה"רזי לי רזי לי" הוא הלבן של הציצית, וה"אוי לי" חוזר לתכלת של הציצית. כל ההמשך, חמש הבגידות, כולו התוצאה של התכלת של הציצית. כמובן, כל ה"בגד בוגדים" שייך לבגד הציצית. מיהו הבוגד? מי שלא מקיים את מצות ציצית. או שאתה מקדש את הבגד, לובש ציצית, או שאתה בוגד. גם זה דבר מאד חזק, שמי שלא לובש ציצית הוא בוגד (במקום בגד)[34].

47.         תכלת נותנת כח למלכות – בקדושה בזמן מלכות ישראל ובקליפה בזמן מלכות זרה

למה כל ה"אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" קשור לתכלת? נאמר בקיצור נמרץ, וגם כדי שנבין את הכוונה לעניננו, באקטואליה שלנו – התכלת באה לתת תוקף למלכות. להפרע, לתת שכר, כמו שכתוב בסיום – חותם פרשת ציצית, "הכל הולך אחר החתום" – "אני הוי' אלהיכם... אני הוי' אלהיכם", שהוא (כמו שאמרנו) כח המלכות, שיש בכחה להעניש ולתת שכר (סוד "אני [הוי' אלהיכם] ראשון ואני [הוי' אלהיכם] אחרון"), ולכן צריכה להיות יראת המלכות. אבל כתוב שאם אנחנו במצב שלפני התיקון של מלכות ישראל בארץ ישראל, התכלת מניקה – נותנת יניקה – למלכות הקיימת, מלכות של גוים או מלכות של יהודים שמתנהגים לפי מנהג גוים. אם הבגידה האחרונה, החמישית, היא מלכות ישמעאל, או מלכות היהודים – כשני הפירושים, ש"אלו ואלו", התכלת נותנת למלכות זו כח, ולכן "אוי לי בֹגדים בגדו וגו'". בזמן הגלות, התכלת שנותנת כח למלכות – איזו מלכות שלא תהיה – מניקה כח ל"בוגדים בגדו וגו'". הנביא מסתכל ברוח הקדש על התכלת ואומר "אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". לכן יותר כדאי שבזמן הגלות, עד שתכונן מחדש מלכות ישראל בארץ ישראל, עדיף שלא תהיה תכלת. יש דברים שתלויים במקדש – המצוה השלישית של עם ישראל כאשר נכנסים לארץ ישראל, ויש דברים שתלויים במצוה הראשונה, להעמיד להם מלך. בכתבי האריז"ל קושרים לפעמים את התכלת למקדש, לכן כל עוד שאין מקדש אין מקום לתכלת, אבל לפי הפירוש הזה – של "אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" – זה קשור יותר למלכות. כלומר, מהרגע שיש מלכות אמתית, מלכות ישראל בארץ ישראל, הגיע הזמן לחדש את התכלת – שאז לא תניק לחיצונים.

48.         התבוננות אמא תתאה – להחליש מחשבות מינות וזנות; התבוננות אמא עילאה – יחודא עילאה

נאמר ממש בקיצור נמרץ איך הזהר הזה מתבאר בחסידות[35]: כתוב שיש שתי התבוננויות – התבוננות של אמא עילאה והתבוננות של אמא תתאה. התבוננות של אמא תתאה היא התבוננות במציאות היש, בהשגחה הפרטית של ה' בתוך היש הנמצא והמורגש, בתוך כל אחד ואחד, ותכלית ההתבוננות הזו היא לשלול את המחשבות של המינות, ש"לית דין ולית דיין" וכו' וכו' – להחליש ולהכחיש את המינות וגם את הזנות שיש בעולם. לעומתה, ההתבוננות של אמא עילאה, מקור ההתבוננות, היא ביחוד האמתי ש"כולא קמיה כלא חשיב", "אין עוד מלבדו" – יחודא עילאה לגמרי.

49.         מינות וזנות – חטא המרגלים וחטא המעפילים

נחזור רגע למי שמחלק בין "לא תתורו" של הרהורי מינות ושל הרהורי זנות ואומר שהן שתי מצוות נפרדות – וגם אם לא נחלק ביניהם, בהחלט יש פה שני ענינים – גם זה חוזר לשני החטאים הראשיים של פרשת שלח. חטא המרגלים הוא מינות, "כי חזק הוא ממנו", אבל חטא המעפילים – אימפולסיביות – הוא פגם של חסד ואהבה, כנגד הזנות. שוב, הקבלת חטא המרגלים כנגד המינות היא די פשוטה[36], הם לא מאמינים לא בה' ולא במשה. אפיקורסות היא גם כפירה בתורה וחכמיה, במשה רבינו. אבל מה הרמז עוד יותר? ידוע הווארט של ר' צדוק הכהן במעפילים, ש"והיא לא תצלח" אז, אבל היום כן יצליח. ה"משיח נאו" אז היה דחיקת הקץ, אבל היום כן צריכים לומר כך. אמרנו ש'משיח נאו' תלוי במצות חלה, מיד "בבואכם" – זה היה הווארט שלנו היום. המצוה היחידה שהיא מיד "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". בכל אופן, איך יודעים שזנות היא כנגד חטא המעפילים, וממילא אז "והיא לא תצלח", אבל היום המגמה לחזור לארץ ולהזדווג עמה כן תצלח? מצד אחד אנחנו רוצים ללמד זכות, אבל מצד שני אומרים שזו הבגידה החמישית. באיזה הקשר תמיד משתמשים במלה בגידה? בהקשר של בני זוג. יש כאן חמש בגידות. מצד אחד "היא לא תצלח" אז והיום כן, ומצד שני יש בגידה – "בגדו". בכל אופן, רש"י אומר שהשרש עפל של המעפילים הוא מלשון אופל ב-א (דוגמה ל-א שבפנימיות ה-ע, כמו שלמדנו לפני כמה שבועות). איזו עבירה בתורה קשורה ל"בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה"? "והנה אשה לקראתו שית זונה ונצֻרת לב". כך כתוב במשלי. הליכה באפילה היא לשם זנות – רמז מובהק. בכלל, בתוך הפסוק גופא, ה"לא תתורו" – שכנגד מה שהמרגלים תרו את הארץ – הולך בפרט על "אחרי לבבכם". אחר כך "ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם" – הזונים הולך בעיקר על "אחרי עיניכם" וה"ולא תתורו" על "אחרי לבבכם". חטא המרגלים הוא מינות (חטא נקבי), וחטא המעפילים הוא זנות (חטא זכרי).

50.         תכלת, לבן – התבוננות באלקות שביש והתבוננות ביחודא עילאה – וגילוי לובן העליון

ובכן, כאמור יש התבוננות של אמא תתאה – מלכות – שהיש קיים ומתבוננים בו, אבל מנסים להרגיש את האלקות שמסתתרת בתוך היש, מה שנקרא 'סיבות', השגחה פרטית. יש ביטוי 'להתבונן בסיבות'. מה התבוננות זו באה לעשות? היא מראה שהכל בא מאת ה', עושה אתכפיא בנפש, ומחלישה את הסטרא אחרא. התבוננות זו היא סוד התכלת של הציצית. אבל יש התבוננות של לבן. תכלת היא תיכלא. אבל יש התבוננות באמא עילאה, מקור ההתבוננות, ושם ההתבוננות היא ביחוד האמתי ש"כולא קמיה כלא חשיב", "אין עוד מלבדו" – יחודא עילאה לגמרי, הכל לבן[37]. מה ה' רוצה? בשביל מה ה' ברא את העולם? ה' ברא את העולם בשביל לובן עליון, שבעצם הוא המקור של התכלת ולא של לובן הבינה.

יש שני מקומות של לובן – יש לובן בצבע לבן, שההתבוננות בו היא אמא, בינה, ויש לובן עליון, שקוף, בכתר. השקוף הזה הוא פלא. כמו שלמדנו לפני שבוע על משה רבינו, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת, ותמֻנת הוי' יביט" – זהו פלא הכתר, שמשתקף דווקא בתכלת. זה הפלא שעצמוּת ה' מתגלה דווקא בתוך המציאות. זו התכלית. ברגע שהשקוף הזה יתגלה, יתקיים מה שנאמר לעתיד לבא "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". לא יהיה כנף (לשון סוף, "סוף דבר... את האלהים ירא ואת מצותיו שמור...", צורך בקבלת עול כדי לקיים את רצון ה', ולשון כנופיה וקיבוץ, עבודת הבירורים והיחודים, ולשון כנפים לפרחא לעילא, דחילו ורחימו בעבודת ה'), אלא העצמות תתגלה בהדיא ביש הנברא ממש.

51.         תכלית התכלת – גילוי הלובן העליון במציאות היש

בפרשת ציצית כתובה המילה 'ציצית' שלש פעמים: בשתי הפעמים הראשונות כתובה המלה כנף, שהיא רמז לתכלת, רק שבפעם הראשונה המצוה היא לבן, "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם". אחר כך "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" – "הכנף" הוא ה"פתיל תכלת". אחר כך בפעם שלישית כתוב "והיה לכם לציצִת, וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אֹתם, ולא תתורו וגו'" – בלי המלה כנף. הפעם השלישית היא לא הלבן ולא התכלת, אלא הלובן העליון שהוא בעצם התכלית – אמרנו שתכלת לשון תכלית – של התכלת. תכלית התכלת היא לגלות את פלא העצמוּת דווקא בתוך המציאות שה' ברא לכבודו. לא בתוך היחוד העליון. היחוד העליון של "כולא קמיה כלא חשיב" הוא ההתבוננות של אמא עילאה.

מצד אחד, הוא אין סוף יותר מההתבוננות של השגחה פרטית וסיבות בתוך העולם הזה, שרק עושה קצת אתכפיא וקצת כניעה לסטרא אחרא. אבל באמת ה' ברא את העולם בשביל שהעצמוּת תתגלה ישירות, לא בדרך המשכה (זה הביטוי) – שצריך להמשיך אור בתוך כלי – רק לכתחילה מתוך המציאות, שום דבר לא נמשך (והוא על דרך המוסבר בתורת שלום לגבי תיקון הברית על ידי גילוי השלמות העצמית מיניה וביה). רבי אייזיק מסביר זאת באריכות, סוד גילוי הכתר בעולם הזה. אבל בעולם הזה מאד קשה שהפלא הזה יתגלה. לכן, בינתיים כאשר רוצים לגלות את הפלא – כל זמן שלא מתקיים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – מתקיים "אוי לי וגו'". עכשיו יש יניקה מהרצון לגלות את העצמוּת ישירות בתוך המציאות כפי שהיא. זו התכלית, אבל בינתים "אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". לכן, בהשגחה פרטית – שוב – אין תכלת עד שנזכה למלכות ישראל בארץ ישראל כדבעי. ניסינו לומר בקיצור מאמר עמוק בחסידות, שבא להסביר מה שכתוב בזהר על מצות ציצית על פי הפסוק "מכנף הארץ וגו'".

52.         ארבע כנפות – "כי נפל פחד..."

נסיים ברמז יפהפה: יש ארבע כנפות, כך קוראים לציצית. יש גם את ארבע כנפות העולם – צריך להפיץ אלקות בכל מקום, שיהיה בית חב"ד בכל פנה נדחת בעולם. אמרנו שכנף היא התכלת, תיכלא. יש ארבעה פסוקים בתנ"ך בהם כתוב ביטוי אחד שראשי התיבות שלו כנף. ארבעת הפסוקים האלה, שראשי התיבות שלהם כנף, הם ארבע כנפות – ארבע כנפות הארץ, הכינוי לציצית. מה הביטוי? "כי נפל פחד"[38].

הביטוי הזה כתוב פעם אחת בספר תהלים ושלש פעמים במגלת אסתר. "שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם" – פסוק בפרק קה בספר תהלים. פעם ראשונה זה אמור על מצרים. זו הכנף הראשונה, התכלת הראשונה. כל הכנפות כאן הן התכלת של ציצית היהודי שלא בוגד, שמקשר את הבגד לשרש העליון. אחר כך כתוב במגילת אסתר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים" ובסוף "כי נפל פחד מרדכי עליהם". פעם אחת בתהלים וג"פ במגלת אסתר, ר"ת כנף באותו ביטוי. מי שאין לו תכלת בציצית ומאד מצטער על כך, יכול בינתיים לצאת ידי חובה בכוונה זו.

שוב, תכלית הציצית היא לשם כך. מה שקורה כל זמן בגלות הוא, שיש "בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו", שיש יניקה, ההיפך מזה, אבל מה שצריך להיות הוא "כי נפל פחד" בכל ארבע הכנפות. בחסידות הווארט הוא שהתכלת שלעתיד לבא יהיה משהו אחר – תכלת שקוף, תכלת שהוא משקף את הלובן העליון, תכלת של אספקלריא מאירה יותר מהלבן של יחודא עילאה, של "כולא קמיה כלא חשיב"[39]. שוב, זה גילוי העצמוּת בתוך היש הנברא – זה כאשר באמת יהיה לנו את כל ארבע הפעמים של "כי נפל פחד היהודים" על הקליפות וכל הקליפות תתבטלנה, כמו שהבעל שם טוב כותב באגרת הראשונה בכתר שם טוב. על ידי הפצת המעינות חוצה, התכלית – התכלת – של הפצת המעינות היא "עד שיכלו כל הקליפות", תִכלא, ואז כולם יוכלו לעשות עלית נשמה כפי שכותב שם הבעל שם טוב, ובא לציון גואל.

[השלמה:]

53.         "אוי לי" כל עוד העצמות לא מתגלה בדברי הרשות

אמרנו שיש סוד של לובן עליון, לבן ותכלת. הלובן העליון הוא בכתר – הפלא של העצמות שמתגלה דווקא במציאות היש. יש את הלבן – סתם צבע לבן – יחודא עילאה, ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב". תכלת – התבוננות של "אין דבר עושה את עצמו" (יש כמה ביטויים במאמר), להתבונן שחייב להיות ה' בספור הזה של היש המתגלה לעין כי "אין דבר עושה את עצמו". ממילא אתה מתחיל לראות השגחה פרטית ולהרגיש סבות. זו ההתבוננות של המלכות, התכלת. מתי מתבוננים התבוננות זו? בפסוקי דזמרה. ביחודא עילאה מתבוננים בקריאת שמע. לא נפרט עכשיו, אבל אח"כ יש שמו"ע, תורה ומצוות אחרי התפלה (עוד יותר, אבל עדיין "אוי לי") – כל עוד העצמות לא מתגלה בדברי הרשות (שיתקיים, במודעות טבעית, "בכל דרכיך דעהו"), 'סתם ככה'[40], עדיין "אוי לי". כל ה"בגדים בגדו וגו'" עדיין במציאות, אפילו אחרי שמו"ע ותורה ומצוות בדרך שוב – כל זמן שהיש הנברא לא מגלה את היש האמתי.

54.         שלש המדרגות שבגילוי השכינה באש מן השמים

נחזור: שלש המדרגות הן כתר-בינה-מלכות[41]. כתוב שבמקדש היינו קדש הקדשים, הקדש (ההיכל) והמזבח החיצון (בחצר). התכלת, התכלא, שקשורה לפשט החלה על השלחן – המזבח החיצון בו מקריבים את הקרבנות, שם הקב"ה 'אוכל' את הלחם. יחו"ע הוא ההתבוננות של ההיכל. יש עוד ביטוי להבדל ביניהם, שההתבוננות למטה היא "יש מאין" – אני מרגיש את היש ויודע שאין דבר עושה את עצמו, איני מרגיש את המקור ולכן אני קורא לו "אין" – וההתבוננות של הקדש, ההיכל, היא כבר "מאין ליש". אני קשור כבר לאין, אבל אני רק יכול לחוש מרחוק "מאין", כמו "מראשית עריסותיכם". אני מרגיש שנבע מהאין האמתי והופך ליש, אבל מכיון שהאין הוא העיקר והוא מורגש זה כמו יחו"ע, למעלה יש ולמטה אין. עצם האין, שהוא-הוא היש האמתי, הוא הפלא העליון, הלובן העליון שאמור להתגלות דווקא בתוך התכלת, בתוך היש מאין[42]. ידוע שיש שתי דעות מה עיקר ענינו של המקדש – לפי הרמב"ם המזבח ולפי הרמב"ן הארון שבקדש הקדשים. זה בדיוק כמו ההתבוננות כאן – "יש מאין" לעומת "מקום הארון אינו מן המדה", אין אמתי שהוא-הוא היש האמתי, אבל התכלית שלו שיתגלה על המזבח. הגילוי הזה בעצם יגיע לכל העולם כולו, ובתוך האדם יגיע דווקא לעניני הרשות שלו – "בכל דרכיך דעהו".

55.         שליחת בעלי בחירה

הרמז שרצינו לומר: לבן לבן תכלת עולה 1014 – ג"פ שלח (ממוצע), שם הפרשה[43]. יש שלש פרשיות מלשון שלח – וישלח, בשלח, שלח (כמדובר כמה פעמים על שלש פרשיות השליחות – שליחות יעקב, שליחות פרעה ושליחות משה. יעקב שולח "מלאכים ממש"; פרעה – גם פרעה בקדושה – שולח את העם, היהודים הפשוטים, שיצאו ממצרים; ב"שלח לך" ה' אומר למשה שצריך לשלוח "אנשים" – ההיפך משליחת המלאכים של יעקב, זו התכלית – והאנשים צדיקים, "באותה שעה כשרים היו", אבל היות שהם אנשים יכולים להפוך לרשעים, כפי שקרה בפועל. עיקר השליחות הוא לשלוח אנשים, שיש להם בחירה חפשית וזו מעלתם לגבי מלאכים, שיכולים להיות צדיקים או רשעים). כל שלח עולה הוי' פעמים אחד – רבוע כפול, פעמיים "בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו".

56.       ו. שליחות השלחן

57.         שלחן ושליחות – בירור ניצוצות בכח הפשטת הגשמיות

אמרנו הרבה פעמים את הרמז ש"שלח לך" עולה שלחן (לך = ן). מה הקשר בין שליחות – להיות שליח של הרבי – לשלחן? איך שייך דווקא לשלחן מכל כלי המקדש? קודם כל, זר השלחן הוא כתר מלכות. שייך למה שדברנו לפני שבוע, שכל ה"'שלח לך' לדעתך" הוא שמשה יהיה מלך – לתקן את דוד שבמשה (בפרשתנו היינו על ידי כלב בן יפונה, הנאמן למשה, שרוח אחרת היתה עמו, וממנו צומח דוד). שלחן הוא סמל מובהק של דוד, "תערך לפני שלחן נגד צררי".

בכל אופן, מה הקשר הפנימי? כתוב בתחלת קדושת לוי על הפרשה – דבר שאנחנו אוהבים כל שנה לומר – ששרש שלח הוא לשון הפשטה, כמו להפשיט עור ("ויפשיטו" מתרגמים "ואשלחו"), ולכן "שלח" הוא התפשטות הגשמיות. מה ההסבר? כל שליחות היא כדי שהניצוצות שבמקום יראו יהודי, וברגע שהניצוצות רואים יהודי – דווקא יהודי מופשט – הם מתביישים, ואז נוח לכבשם-לבררם. זה משהו מאד חשוב לכל חב"דניק וכל מי שרוצה להיות שליח, שכדי להצליח בשליחות צריך להתפשט מהגשמיות. אם אתה מתפשט, ואז הקדושה מתגלה בדרך ממילא, כל הניצוצות קודם כל מתביישים מגילוי היהודי, ועל ידי זה קל לכבוש אותם – כבוש הארץ – כלומר, לשחרר אותם מהקליפות ולהעלותם לקדושה.

כל ההסבר היפה הזה של הקדושת לוי ל"שלח לך" מסביר את הקשר לשלחן, שהוא מזבח – לקחת בהמה (צריך גם להפשיט אותה בגשמיות) ולהקטיר אותה, תכלית התפשטות הגשמיות, שהגשמיות תכלה והרוחניות תתגלה. גם כאשר יהודי אוכל, הכוונה הפשוטה היא התפשטות הגשמיות. אכילה היא דווקא להכנס לגשמיות – או שאתה נעשה גראב מזה שאתה אוכל, עוד יותר מגושם. על זה אי אפשר לומר "זה השלחן אשר לפני הוי'" – זה שלחן אחר, "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה" – אבל תכלית כוונת האכילה היא להתפשט מגשמיות, להוציא את הניצוצות הקדושים מתוך האוכל. זה רמז של "שלח לך", שממילא מתקשר למצוה הראשונה של "שלח לך" – חלה – שהפרשתה ונתינתה לכהן היא כדי שהלחם שאתה אוכל יתפשט מהגשמיות. העבודה שלך גופא, שאתה צריך קודם לתת לפני שאתה אוכל, זו התפשטות הגשמיות שלך. גם בתוך האוכל נפעלת התפשטות הגשמיות מנתינת המובחר לכהן – מה שנשאר כבר מוכן לכיבוש, כמו בהתחלה. השלחן שאתה אוכל עליו נעשה כאילו מזבח, "זה השלחן אשר לפני הוי'".

58.         לחם ושמן

בתוך השרש שלח אני רואה ש-לח הוא השער של לחם, כמו שנאמר בחלה – "והיה באכלכם מלחם הארץ" – ועל זה כתוב "'לחם'-'לחם' ממצה". אם לח של שלח, שהוא גם פנימיות שלחן, הוא לחם – מה ה-ש? אפשר ללמוד מפרשת נסכים – שמן (רק ה-ש עיקרית, כי מן מאותיות האמנתיו, כמו ה-ם של לחם). כשמחברים את הלחם לשמן מקבלים שלח. סימן שאם אתה רוצה להיות שליח צריך לטבול את הלחם בשמן זית זך – זו סגולה לשליחות. בכל אופן, איך אני רואה שזה רמז טוב? כעת נאמר ש-שלח היינו שמן-לחם, וכמה שוים יחד? 468. יש שש אותיות בשמן לחם – האם מתחלק בשש? שש פעמים לחם. יש לטבול את הלחם במלח, שאז הכוונה שהם צירוף אותן אותיות, אותו דבר. ב"המוציא" טובלים את הלחם במלח, אבל אחר כך לטבול את הלחם בשמן, ואז מקבלים שש פעמים לחם. כל אות הופכת להיות לחם – ששה צירופים של לחם. במנחת הנסכים, שטובלים את הלחם בשמן, מקבלים את שלמות כל הלחם שיש בעולם. כל המצוה של חלה מדאורייתא נוהגת רק בלחם הארץ. למה חלה היא מצוה התלויה בארץ? מאיפה לומדים זאת? מהפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ". דווקא בארץ יש את העבודה של התפשטות הגשמיות. אז מגלים בארץ מה שכתוב בהמשך בתורה, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – זו התפשטות הגשמיות שבלחם, שמגלים את "מוצא פי הוי'" שבתוך הלחם. אם כן, זה רמז בשביל מה צריכים שמן בתוך הלחם, כמו במנחה.

59.       ז. ארבע מדרגות "ראשית"

60.         הפרשה והרמה – שתי בחינות ראשית

נאמר דרוש יפה של החתם סופר. בחלה כתוב פעמיים "ראשית" – קודם "ראשית ערִסֹתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אֹתה". אחר כך הפסוק הבא, האחרון, אומר "מראשית ערִסֹתיכם תתנו להוי' תרומה לדֹרֹתיכם". היות שאלה באמת שני פסוקים, זה המקור לדעת הרמב"ן שאלו שתי מצוות, וכל אחת נקראת "ראשית". מצות הפרשה – "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה"; מצות נתינה – "מראשית ערִסֹתיכם תתנו להוי' תרומה לדֹרֹתיכם". "מראשית" ולא כל ראשית – לא הכל חלה, אלא רק חלק. אף על פי שזו מצות חלה, כאן הרכוז הכי גדול של לשון תרומה – ב-מב המלים האלה יש שבע פעמים לשון תרומה – לכן יש הרבה הקשות בין מצות תרומה למצות חלה. שוב, החידוש שבסוף הפרשה כתוב "תתנו", לשון נתינה, ומכך לומד הרמב"ן שיש מצוה מיוחדת של נתינה. חז"ל לומדים מכך שצריכה להיות נתינה ראויה.

61.         "ראשית תבואתֹה" כולל את כל סוגי ה"ראשית" החקלאית

בבראשית רבה יש הרבה דברים שנקראו ראשית, שעבורם ה' ברא את העולם. מוכר מה שרש"י מביא, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. הראשית של ישראל קשורה לתבואה, ראשית חקלאית – "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". הראשית של התורה היא ראשית של מפעל, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". אנשי מפעל שייכים לתורה ואנשי חקלאות שייכים לישראל. רש"י לא צריך להביא את כל שאר הדברים שנקראו ראשית במדרש, כי כולם סוגים של פרי הארץ – בכורים, תרומה (כולל תרומת מעשר, מעשר מן המעשר), חלה. כל "ראשית" חקלאית קשור לישראל – יש יהודים שהם בכורים, יש יהודים שהם תרומה, יש יהודים שהם חלה ויש יהודים שהם תרומת מעשר.

62.         רמז לתחית המתים מתרומת מעשר

אומר החת"ס דבר יפהפה, על תרומת מעשר כתוב "ונתתם ממנו [מעשר מן המעשר] תרומת הוי' לאהרן הכהן". על כל הדברים כתוב לתת לכהנים, אבל כאן פתאום מתנה "לאהרן הכהן". חז"ל לומדים "מכאן לתחית המתים מן התורה" – הפסוק הזה רומז לעתיד לבוא, לתחית המתים, שאז יעמוד לתחיה אהרן עצמו, ואז הלוים יתנו את תרומת המעשר שלהם לאהרן הכהן ממש. לוקח החת"ס את הווארט הזה ובונה ממנו בנין שלם – דוגמה של חשיבה שדומה למה שאנחנו תמיד עושים. הוא אומר שאם אני יודע שתרומת מעשר – שכלולה בראשית של תרומה – יש נקודה של תחית המתים, פתאום בא לי לראש שצריך למצוא את כל המבנה.

63.         "אין ערוך לך וכו'.."

בכלל, במאמר מוסגר לגמרי, החת"ס היה מקושר ומאד התלהב מתפלות מסוימות, כמו "לבי ובשרי" שהיה הזמירה היחידה שהיה שר בליל שבת, עוד לפני הקידוש. כנראה היה מאד מקושר למשפט בשחרית של שבת – שמוסבר באריכות בחסידות, גם כמה פעמים אצל הרבי הרש"ב בהמשך תער"ב שלמדנו – "אין ערוך לך הוי' אלהינו בעולם הזה וכו'". מאמר מוסגר בתוך מאמר מוסגר – פעם שאלו מישהו אם היו לך ארבע מלות תפלה כל יום מהסדור, מה היית אומר? הוא אמר "וטהר לבנו לעבדך באמת" (וכשאלו אותו מה לגבי תפלה אחת שלמה הוא אמר ברכת "אהבת עולם" של שחרית). על דרך זה יש עוד כמה 'יהלומים' של סידור התפלה שלנו. אם מתוך יוצר של שבת יש כמה מלים, זו ודאי פנינה שאין כיוצא בה – והראיה שיש תלי תלים של דרושי חסידות עליה.

64.         ארבע מדרגות הראשית החקלאית

אומר החתם סופר – הכל יוצא מ"מכאן לתחית המתים מן התורה" – שה' ברא את העולם כדי לגלות ש"אין ערוך לך... אין זולתך... אפס בלתך... אין דומה לך". מכך ש"אין דומה לך מושיענו לתחית המתים" שייך לתרומת מעשר הוא מסיק – בלי להסביר – ש"אין ערוך לך הוי' אלהינו בעולם הזה" מתגלה על ידי בכורים, אח"כ תרומה (לפי סדר ההפרשה) היא "אין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא", חלה היא "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח". לפי הווארט הזה, מה הרבי היה הכי אוהב מכולם? "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח", מצות חלה. הנה, יש לנו ענין שחלה הכי שייכת למשיח מכל ה"ראשית". בסוף "אין דומה לך מושיענו לתחית המתים" היינו תרומת מעשר. הסדר הוא בכורים-תרומה-חלה-תרומה. דווקא שתי התרומות הן יותר רוחניות – "לחיי העולם הבא" ו"לתחית המתים" (גם עלית העולם הזה, אם כי שיטת הרמב"ן שתחית המתים היא נשמה בגוף, אבל הרבי מיישב ומחבר זאת עם הרמב"ם, שגשמיות העולם תתעלה, לא בדיוק העולם שאנו מכירים). מה שני הדברים האחרים? עולם הזה וימות המשיח שניהם כאן, במיוחד לפי דעת שמואל – שכך פוסק הרמב"ם – ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". לפי זה יוצא שיש זיקה מיוחדת בין בכורים לחלה, הגם שתרומה חוזרת שבע פעמים בפרשת חלה. אמרנו שחלה בפרט היא תיקון המעפילים, שאז "והיא לא תצלח", אבל בימות המשיח יצליח בזכות מצות הפרשת ונתינת חלה. זו מצוה שהיא תיקון האימפולסיביות, לא לעוט על האוכל – קודם להפריש ולתת לכהן. כמובן שגם קשור למצוה שיהיו אורחים. היום אין לנו כהנים, מה יש לנו במקום? אורחים. אורחים כבר מבטלים את התאוה הגסה של האוכל.

65.       ח. הזהר על חלה – סוד המגן

66.         "אנכי מגן לך"

אמרנו קצת מה שהזהר אומר על "כנף הארץ" בקשר לציצית, אבל לא הספקנו לומר מה שהזהר אומר על חלה. הוא אומר כמה דברים חשובים. דבר ראשון, הוא מדבר על השיעור המיוחד של חלה – מג ביצים וחומש ביצה, "עשירית האיפה". הוא אומר שהסוד של המספר הזה, השעור של חלה, הוא סוד המלה מגן (כמו "מגן אברהם", "מגן דוד"). מגן הוא מגמג ביצים – וה-ן הסופית היא החומש. לכאורה היה יותר מתאים שיהיה מגה, לרמוז את החומש ב-ה, אבל הזהר אומר שדווקא רומזים ב-י פעמים ה – כמו שיש אחד בחמש יש אחד בחמישים, במציאות יש כאן אחד בחמש אבל בסוד אחד מחמשים. יש כאן קצת רמז למה שאמרנו שלא כתוב כלל, שבמדות למעלה מהאיפה יש עוד עשר פעמים, עוד פי עשר. הלתך הוא פי חמש והכור פי שנים – אז יש פי עשר נעלם למעלה מהאיפה. שם פי עשר לרום, לגודל, וכאן פי עשר לקוטן – במקום אחד לחמש הוא עושה אחד לחמשים. כל זה כתוב בקיצור נמרץ, בכמה מלים בזהר – צריך הרבה להתבונן, אבל זה מה שהוא אומר. הוא אומר שהפרשת חלה רק במקום שיש "מגן", סוד שעור החלה.

67.         שלשה פירושי חלה בזהר: תפלה, התחלה, חלה זכות אבות

אחר כך הוא אומר ש-מגן היינו שלשה מלאכים – שמופיעים כל פעם שמפרישים חלה – מיכאל גבריאל נוריאל[44]. הם כנגד האבות, ואז חלה זכות אבות. ווארט יפהפה. הוא אומר שיש שלשה פירושים בחלה, שהם עצמם כנגד שלשת האבות. אלה שלש כוונות שהזהר אומר בברכת הפרשת חלה – ללמוד עם האשה – לחשוב שחלה לשון תפלה (כמו "ויחל משה"), לשון התחלה ("אתה החלות להראות את עבדך", משה לא זכה, אבל בזכות חלה זוכים ל'משיח נאו', מיד נכנסים לארץ, "בבואכם"), לשון חלוּת (לטוב ולמוטב: אם שומרים מצות חלה אז חלה זכות אבות, ואם חלילה לא – כמו שאמרנו לגבי הבגד והבגידה – אז תמה זכות אבות). זכות אבות חלה באמצעות שלשת המלאכים האלה, מגן.

הוא לא כותב, אבל אנחנו יודעים שכל שלשת האבות שכלולים במגן כולם נכללים באברהם דווקא – "אנכי מגן לך". איך מפרשים בחסידות הכללית? שאברהם היה אוכל עם כל אורח – לא סתם טועם, אלא אוכל ממש, אחרת האורח מתבייש לאכול הרבה – ולא היה לו מקום בבטן, וה' אמר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך", 'מגן' באידיש בטן. אני הבטן שלך, "שכרך הרבה מאד", כמה שתאכל יותר יהיה לך יותר שכר ("בית כור", כזמר האבן עזרא לחנוכה). עיקר ה"מגן" כאן בזכות אברהם, שכולל את כל האבות.

בין פירושי חלה, "ויחל משה" הוא עמוד התפלה שכנגד יצחק, "החלות" הוא ההתחלה של אברהם וחלוּת היא הקו האמצעי, יעקב. כשיש את כל השלשה יחד – נשלמים ביעקב – חלה זכות אבות. נראה שהזהר הוא המקור לתפלה שעושים בהפרשת חלה היום, כדי להתפלל. משה התפלל כל כך חזק עד שנעשה חולה ("ויחל משה") – צריך להתפלל על הזולת במסירות נפש. הזהר אומר ששלשת המלאכים שהם מגן הם מיכאל-גבריאל-נוריאל. כל מלאך נגמר בשם א-ל, כלל גדול. אם יש שלשה מלאכים – לא משנה מי הם – הסיום של שמותם עולה מגן, ג"פ א-ל. בשלשת המלאכים האלה סגולה מיוחדת, שגם ר"ת מגן, וגם הסוף עולה מגן – מוגן בהתחלה ובסוף.

68.         "ועתה יגדל נא כח א-דני"

מה יש בפרשת שבוע ששוה מגן? "ועתה יגדל נא כח א-דני". בסוף קצרנו בדרוש בחסידות, אבל מוסבר ש"יגדל נא כח א-דני" היינו השתקפות הלובן העליון בתוך התכלת – לא המשכה, אלא גילוי מעצמו, שהעצמות מתגלה מתוך מציאות היש התחתון. אם כן, שוב, יש קשר בין תפלה משה למגן שמתגלה אחר כך במצות חלה. סוד השעור, שעל ידי חלה מגדילים את "כח א-דני". אם כן, כבר אמרנו הרבה ענינים וסגולות של מצות חלה, שצריך לקבץ ולהוציא את כולן יחד. המלה "א-דני" בגימטריא המלה המיוחדת כאן, הפועל הראשון – משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה – "בבאכם" (ממוצע כל אות הוא אחד). "יגדל נא כח א-דני" היינו להגדיל את הכח של "בבאכם" – 'משיח נאו' – על ידי ש'נאו' אני מפריש ונותן חלה.

69.       ט. סוד הממים

70.         תרומה אחד מארבעים

היות שיש קשר בין תרומה לחלה, צריך להיות איזה רמז. בעל הטורים אומר שיש כאן רמז גם לשיעור תרומה – עין יפה אחד מארבעים. כתוב בפשטנים – ספר החינוך כותב זאת – שחלה יותר טובה מכל המתנות כי היא זמינה, מיד אפשר לאפות ולאכול. מה שאין כן תרומה, שהיא תבואה, צריכה הרבה עיבודים עד שראויה לאכילה. חלה היא גם זמינה וגם נותנים שיעור יותר גדול (וזה מה שאתה רוצה, לחם, במיוחד אם האשה אפתה חלות טובות – זו המתנה הכי טובה). הוא מביא רמז בפסוק "מראשית ערִסותיכם תרומה תתנו להוי' לדֹרֹתיכם" – מתחיל ב-מ ומסיים ב-ם, ומכאן רמז שבתרומה עין יפה נותנת אחד מארבעים. קצת נשמע דחוק, כי בכל אופן מדובר בחלה ולא בתרומה, אך כך הוא כותב.

71.         כב ממין בפרשת חלה

הרווחנו מכך שצריכים לשים עין על הממים. אולי נסביר בצורה אחרת, אבל יש פה משהו שראוי להתבונן בו. בכל הפסוקים שמתחילים ונגמרים באותה אות יש ענינים מיוחדים, והנה ראינו שסיום פרשת חלה בפסוק שמתחיל ונגמר במם. סימן שזו מצוה שקשורה למים, ארבעים יום של משה בהר, ארבעים יום של יצירת הולד. מה שמתבקש כשהוא מעיר לי ענין זה, תופעה מיוחדת של מ, הוא לספור את אותיות ה-מ בכל הסיפור: סופרים את הממים ורואים שיש כאן כב ממין, מתוך 178 אותיות. אם אני מוציא מהן 22 אני מקבל יוסף, יוסף הצדיק, ו"פ הוי' – מתחיל להיות תיקון הברית. מישהו זוכר עוד תופעה של משהו מיוחד בתורה שיש בו כב ממין? זה דבר ששואלים ילדים בחדר. כאן זה בחמשה פסוקים, אבל בחדר שואלים חידה – פסוק אחד בתורה שיש בו 22 ממין. מכאן יש רמז שיש משהו היולי באות מ – כפי שכתוב בספר המלכות, אחד מספרי הקבלה הראשונים, שהאות מ היא במדה מסוימת הכי היולית מכל אותיות האלף-בית.

72.         גלגול האותיות בסוד האופנים

כשמקבילים את כל האותיות לסוד אהוי, בגימטריא כב, ב"סוד האופנים" (כך נקרא), ה-מ היא כנגד ה-א. יש ענין בקבלה הראשונה שהאותיות מתגלגלות – דברנו על גלגול העסה של החלה. מה הכוונה? מילוי אלף מתחיל ב-א ונגמר ב-פ, ומתגלגל הלאה למילוי פ. בכל מילה של שלש האותיות האות הראשונה נקראת כרוב, השניה חיה והשלישית אופן – כלל גדול (שלומדים בגן). מה מתגלגל? רק האופנים בכל מלה, כל אות. הגלגול הוא תחלת שלב חדש: אלף-פא (אם יש רק שתי אותיות החיה נעלמת, יש רק כרוב ואופן – כמובן שכל המלים האלה הם ממרכבת יחזקאל, דווקא בפעם השניה שיש כרוב במקום שור) – יש כאן גלגל אין סופי של אלף-פא-אלף-פא עד אין סוף. התחלתי עם א וחזרתי להתחלה עם פא – אני אומר שהגלגול הסתיים בחזרה ב-א.

השאלה כמה אותיות באלף-בית מגיעות בסוף ל-א? יש ארבע אותיות באלף-בית שכל האותיות בסוף מגיעות לאחת מהן – אונם (שם בדברי הימים, "עטרה היא אם אונם"[45], בגימטריא מהיטבאל). נקח למשל את ססמך-כף-פא (נגמר ב-א). רריש-שין-נון (נון מתגלגל עד אין סוף בעצמה). מבין האותיות שמגיעות ל-אונם, יש אחת שהתופעה הזו קורה רק פעם אחת (א), אחת שהתופעה הזו קורה בה ה פעמים, אחת שהתופעה קורה ו פעמים ואחת שהתופעה קורה י פעמים – הסימן הוא אהוי. ה-א של אהוי היא מם – אות המתגלגלת בעצמה עד אין סוף, אבל שום אות אחרת לא מגיעה אליה. זאת אומרת שה-מ, מבחינה זו, היא ה-א של אהוי. מאמר מוסגר.

אם יש כב ממין אומר שהיא ההיולי של כל האותיות. בספר יצירה כתוב "מ דוממת, ש שורקת, א חוק מכריע בינתים". יש משהו מיוחד ב-א שהיא לשון המאזנים, אבל יש משהו מיוחד גם ב-מ שהיא דוממת – סוד החש שהוא שרש כל האותיות (בסוד חש-מל), אפילו יותר מ-ה שעליה כתוב "אתא קלילא דלית בה מששא".

73.         כב ממין

בכל אופן, כולנו משוכנעים כעת שיש משהו מיוחד באות מ, ובמיוחד אם יש תופעה של כב ממין. מה הפסוק של כב ממין? שוב, זו חידה ששואלים בחדר – במכות מצרים, הפסוק של מכת דם: "ויאמר הוי' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים". הפסוק הזה מהכי גדולים בתורה – יש בו 122 אותיות, מתוכן 22 ממין ועוד 100 אותיות. בספר יצירה כתוב שהעולם נברא ב-י ספירות ו-כב אותיות – כאן ה-י ברבוע, 100, ועוד כב ממין[46]. זו חידה של חדרים, דווקא בחב"ד – שמעתי מאחד מהחסידים הותיקים של חב"ד ברוסיה, איך למדו שם בחדר, איזה סוג חידות. בכל אופן, שם יש 22 ממין בפסוק אחד וכאן בפרשה אחת, וחוץ מזה עוד 156 אותיות, יוסף, משהו מענין בפני עצמו.



[1]. ראה גם מעין גנים ח"ד פרשת שלח.

[2]. סוטה לה, א.

[3]. נמצא שתיקון חטא המרגלים הוא ע"ד צוואת רבי אליעזר אביו של הבעש"ט לבנו הקטן – אל תפחד משום דבר רק מהשי"ת (י"ל שבזה נטע האב בלב בנו התשוקה העזה לבוא לארץ ישראל כו').

[4]. יש לרמז שהסלת נכללת ויוצאת מה-ס של נסכים, כידוע הכלל בזה.

[5]. השרש שלח, שם הפרשה, רומז גם לשרש סלח (ש-ס מתחלפות, לא רק ש שמאלית שזהה בהיגוי ל-ס, אלא גם ש ימנית, שמאותו מוצא [שיניים], וגם יש שמחליפים בין שבלת לסבלת כנודע). והנה, השרש שלח מופיע ז פעמים בפרשה ואילו השרש סלח מופיע ה פעמים (בכל התורה כולה השרש סלח מופיע רק כא פעמים, כאשר ט הן בפרשת ויקרא ו-ה כאן [ויקרא – פרשה ה-כד; שלח – פרשה ה-לז. יחד סא, סוד מספרי שבת כנודע. וביחד עם ויקרא שלח הממוצע = משיח], יחד שני שליש מה-כא), סוד זה, נבואת משה רבינו (המתוארת בסוף פרשת בהעלותך).

    שלח היינו הרבוע הכפול של יג ואילו סלח הרבוע הכפול של ז (זכר ונקבה – שלח הכח הזכרי וסלח הכח הנקבי)!

    ראה לקמן ששלח היינו שמן לחם, ועל דרך זה סלח היינו סלת לחם, רמז מובהק לפרשת הנסכים (שמן לחם סלת לחם = כח פעמים לז – פרשת שלח [הר"ת = כח פעמים יה, האוס"ת = כח פעמים כב – חלוקת לז ל-יה ו-כב כנודע בסוד "בכ-יה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחד-וה תקיעא בלבאי מסטרא דא"]).

    מכאן נרמז שכל משלח צריך להיות סלחן בעצם (וכן השליח – שלוחו של אדם כמותו ממש – צ"ל סלחן, כדי לעורר את הסלחנות של המשלח), וד"ל.

[6]. יש ארבע פעמים חצוצרות בפרשה, בכתיב: חצוצרת, חצצרות, חצצרת, חצצרת, כנגד י-ה-ו-ה (כמבואר בהערות לשיעור הקודם). הכתיב חצצרות כנגד אמא, המולידה בנים, היינו המצוות של פרשת שלח, ודוק.

[7]. "עשה לך" "שלח לך" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אור ישר ואור חוזר, וד"ל.

    פעם נוספת אומר ה' למשה "עשה לך" – "עשה לך שרף וגו'" (ראה אור החיים ומלבי"ם). גם כאן חז"ל מדייקים "'לך' משלך", אך רש"י אינו מביא את זה בפירושו לחומש. "עשה לך שתי חצוצרת כסף" "עשה לך שרף" = 3094, המספר הראשון המתחלק גם ביעקב וגם ברחל, להראות על זיווגם, וד"ל.

[8]. יש יג "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם" (יג-ט = כב אותיות, סוד מדות הרחמים דכי תשא ושלח) בתורה, ג בפרשתנו – בתחלת פרשת נסכים, בתחלת פרשת חלה ובתחלת פרשת ציצית. הדלוג השני של "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם" = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל וכו', הדלוג הראשון ("דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם") = טוב פעמים חלה, שמכאן נלמד שביטוי כללי זה קאי בעצם על מצות חלה "בבאכם אל הארץ [מיד, דווקא במצוה זו]... חלה", ודוק.

[9]. שנותנים חלה לכהן הוא נעשה כהן גדול, שהרי חלה = גדול, והיינו כאשר נותנים לו נתינה מכובדת דווקא.

[10]. ובשל"ה (ח"א דף שנ"ד) כתב שיש לתת את החלה בזמן הזה והוא ישרוף, כדי לקיים מצות נתינה וכדי שלא תשתכח תורת חלה. וראה באר היטב יו"ד שכב, ז לגבי חלה ממצות ליל הסדר בחו"ל.

[11]. ראה יבמות פא, א.

[12]. מנחות לח, א.

[13]. ציצת כנף = 740 = חלק אלוה ממעל ממש (= רבונו של עולם). הערך הממוצע = שע, במצוה זו יש גילוי שע נהורין דאור פני מלך חיים. הרוס"ת = ציצת ואילו האמ"ת = כנף, כנף בתוך הציצת! ציצת לבן = 672 = לב (חוטים בציצית, כנגד לב נתיבות חכמה, כבוד נאצל) פעמים שם אהיה ("אהיה אשר אהיה", שם הגאולה, התלויה בקיום מצות ציצית, ראה לקמן; בכל בית בתפילין יש אהיה אזכרות של שם הוי' ב"ה [נמצא ש"אהיה אשר אהיה" רומז לתפילין של יד ותפילין של ראש ("[אהיה] אשר [אהיה]" אותיות ראש ו"אהיה [אשר] אהיה" = ג פעמים ידיד הגדֹלה יד החזקה יד רמה [יד הגדלה יד החזקה יד רמה = בעל שם טוב, קשר בין ציצת-לבן לכנף-תכלת, כדלקמן])] – קשר מובהק בין מצות ציצית למצות תפילין). כנף תכלת = 1000, אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה (נשמת ישראל בעל שם טוב = תלמיד ותיק).

[14]. בחלה נאמר "לדרתיכם" ובציצית – "לדרתם" – זה אותיות (נבואת משה רבינו – משה הוא כנגד ספירת הנצח, נצח נצחים לדורות עולם). "לדרתיכם" "לדרתם" = 1378 = גן ("מביא" הנאמר בחלה) פעמים הוי' ב"ה = בן (כלב, המרגל הנאמן) במשולש.

[15]. "ראשית ערִסֹתכם... מראשית ערסתיכם": הר"ת כפולת חוה, הרוס"ת כפולת אדם, האותיות האמצעיות שת (בן אדם וחוה; חוץ מ-שת שאר כב האותיות = לב פעמים אלהים של מעשה בראשית), שממנו הושתת עולם התיקון לאחר חטא אדם וחוה (יחד – י"פ דוד ברבוע). בכל ביטוי האות ע היא באמצע (רמז ל"עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – חלה היא מצות שיבת ציון) כאשר שאר כל האותיות = חיה פעמים קדם (זה ברבוע). "ראשית... מראשית" = חוה פעמים סלח!

[16]. בפשטות חלה שייכת לרפואה בהיות חלה לשון חולה שזקוק לרפואה, והרפואה היא בדרך הקב"ה – דומה בדומה (כמו העץ המר שהמתיק את המים המרים, וכמו נחש הנחשת שריפא את נשיכת הנחש, עיין רמב"ן), החלה מרפאת את החולה. לפי זה י"ל בדרך פרט שהמצה היא בעצם מיכלא דמהימנותא כאשר הרפואה כלולה בתוך האמונה, ואילו מצות חלה (הניתנת לכהן, הרופא של התורה, מעין שכר רופא) היא בעצם רפואה כאשר האמונה נכללת בה.

[17]. רמז מופלא: מצה חלה אמונה רפואה = כב (חטה) פעמים הוי' = לחם במילוי: למד חית מם, כאשר לחם נוטריקון מצה חלה (למפרע)!

[18]. חלה ברבוע פרטי = 989 = חיה פעמים חלה, ובמשולש פרטי = 516 = זה פעמים חלה!

[19]. לכל האמור בפסקה זו ראה מאמר "מכזית לביצה" בספר עץ פרי.

[20]. מעתה, סכום כל ששת היחסים: 2 5 3 6 4 6 = 26, שם הוי' ב"ה (קודם, מאיפה ולמטה, 19 היינו סוד מילוי שם מה, אדם, בחוה, כנודע). ברבוע פרטי = 126 (26 ועוד 100) = 6 צירופי יהו, משולש 6, הערך הממוצע של ה-6. במשולש פרטי = 76 = 4 פעמים חוה.

    כור לתך (שלם וחצי, כנגד החסדים המכוסים כנ"ל) = 676 = 26, הוי' ב"ה, ברבוע. וביחד עם איפה סאה קב לוג ביצה = 1086 = שרה רבקה רחל לאה, ארבע אמהות (הכל בכתיב מלא כפי שמופיע בחז"ל; במקרא, כֹר ח"כ וכן לֹג ח"כ ויש גם "עשירת האפה" ח"כ. בכתיב חסר: כר לתך אפה סאה קב לג ביצהחוה אותיות – עולה 56 פעמים חוה [נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 56, היהלום של 7, 7 פעמים 8, התכללות של "שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם" (חוה פעמים חיים ע"ה ור"ת ראשון – "ראשון לציון הנה הנם וגו'"), וד"ל]. נמצא רמוז שכל שבעת השיעורים הנ"ל באים לתקן את חוה, ומי מתקן אותה – ארבע האמהות שרה רבקה רחל לאה [סוד (הכתיב המלא של) התורה שבעל פה], ודוק).

[21]. היינו מה שהיחס בין חסד לגבורה הוא "שלם וחצי" – בחסד יש שני מרכיבים יחד ובגבורה רק אחד.

[22]. סלת הוא ז פעמים יין (ז פעמים י). במספר קדמי, סלת יין = 2160 = ל פעמים חסד = י פעמים גבורה (הערך הממוצע של כל אות = 360 = ה פעמים חסד, סוד ה חסדים, עיטרא דחסדים שבדעת, אך הוא חצי יין כאשר ה-ן = 700 [י"פ יין]; רק יין במספר קדמי = יצהר – שמן [הבלול בסלת]! רק חלק הקדמי של סלת יין = 1600 = 40 ברבוע, כמבואר סוד מספר זה במ"א).

[23]. בגן עדן מקדם דווקא חוה היתה אימפולסיבית, וד"ל.

[24]. לקו"ש ח"ח עמ' 94 ואילך.

[25]. במצות ציצית יש ממד של "אינו מצווה ועושה" שהרי האדם אינו מחוייב להביא את עצמו לידי חיוב מצות ציצית כל עוד אינו לובש בגד בעל ארבע כנפות, וכמבואר באחרונים המיוחד בזה לגבי מצות ציצית. נמצא שמצות ציצית היא בגדר "הידור", כמו שהסברנו לגבי מצות נסכים (מבחינה אחרת), קשר בין חו"ג ויסוד (לפי ההסבר שלנו כאן). נמצא שמצות ציצית היא מצוה של ימות המשיח, שאז נעבוד את השי"ת ב"מודעות טבעית", בבחינת "אינו מצווה ועושה", כמבואר באריכות במ"א (ושעל כן מצות ציצית באה לתקן על ידי מצות "ולא תתורו אחרי וגו'" שבה, אחת משש המצות התמידיות של התורה את רוח האחור של המודעות, המודעות הטבעית והממילאית, וד"ל).

[26]. וכן כאשר מגיעים למלכות האור עולה בסוד אור חוזר – מעשיה לזכירה לראיה, ר"ת עזר – "עזר כנגדו", וד"ל.

[27]. כך שמה מופיע בחז"ל, במקרא כתוב עם ש שמאלית – שרח בת אשר.

    הערך הממוצע של שרח בת אשר ואסתר המלכה = שרה רבקה רחל לאה, כללות ארבע האמהות! הערך הממוצע של סרח בת אשר ואסתר המלכה = חיה פעמים יוכבד.

[28]. אשר אכן משלים את פרס לרבוע של כט שהוא מספר ההשראה של כא, אהיה, ודוק.

[29]. "את חוה" = יעקב רחל.

[30]. חוש ההבדלה של שרה בין יצחק לישמעאל הוא עיקר ביטוי רוח הקדש שלה (שבכתר), ואילו חוש ההבדלה של רבקה אמנו בין שני בניה שלה – יעקב ועשו – נובעת מהנקודה הפנימית של חכמתה (בבחינת "איזהו חכם? הרואה את הנולד" הרואה מה יקרה אם חלילה יזכה עשו בברכות).

[31]. עשר הנשים עם הכינויים שלהן: שרה אמנו רבקה אמנו לאה אמנו רחל אמנו דבורה הנביאה יוכבד אם משה שרח בת אשר בתיה בת פרעה חנה אם שמואל אסתר המלכה = 6019 = אהבה-אחד פעמים תבונה (= סבתא, הבת-זוג של ישראל סבא). רק הכינויים לבד = 3025 = 55, כלה, ברבוע.

[32]. בפרק י של ההתוועדות הבאה, עמ' קעב, יש המשך מפורט של ההקבלה – עיי"ש.

[33]. הר"ת ב-ב ו ב-ב – סוד דוד, מלך ישראל חי וקים (סוד הגלות והגאולה), וד"ל. הס"ת = דוד בהכאת אותיות: ד פעמים ו פעמים ד = איפה, "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה" (כל הפסוק באיוב, ראשית השאלות שה' שואל את איוב, עולה אברהם פו"א [ו פעמים אברהם, כנגד ו"ק, בסוד "יומם יצוה הוי' חסדו" – יומא דאזיל עם כולהו יומין] ועוד דוד [מלכות; אברהם במספר קטן = דוד]; יש ג דלתין בפסוק – "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה" – ומה-ד הראשונה של "ביסדי" ועד ל-ד האחרונה של "ידעת" = דוד ועוד משיח).

[34]. ואם מדובר שלא לובש בגד שחייב בציצית, בכל זאת בעידנא דריתחא נענש על מה שלא הביא את עצמו לידי חיוב ציצית כנודע.

[35]. עבודת הלוי עה"פ ד"ה "מכנף הארץ וגו'".

[36]. גם היום, פגם התיירות בארץ (מעניין שסמל משרד התיירות הוא נשיאת אשכול הענבים על ידי המרגלים הבוגדים) הוא ראשית כל בענין המינות, לציין ו'לקדש' אתרים טמאים של ע"ז (לגוים הבאים לתור את הארץ וגם ליהודים).

[37]. והוא עיקר סוד חכמת הקבלה, וכידוע שקבלה (137) = הכל לבן (ובהכאה פרטית, הכל לבן = 1690 = הוי' פעמים א-דני, יחודא עילאה ויחודא תתאה ויחודם יחד מכח העצמות). בהכאת אותיות, הכל = 3000 = לבן.

[38]. הפחד יוצא מה-פ של נפל.

[39]. היינו תכלית מצות התכלת. והרמז: תכלית (י פעמים אלהים) ועוד הלבן העליון (ג פעמים אלהים) = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (אחד פעמים אלהים כנודע).

[40]. גילוי השם הקדוש ככה (שמאד אהב מורנו הבעל שם טוב), ר"ת כתר כל הכתרים, במציאות הסתמית.

[41]. כתר-בינה סוד "אהיה אשר אהיה" ומלכות סוד שם א-דני, יחד = "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד" = משיח צדקנו כנודע. העיקר הוא ששם אהיה הראשון, של הכתר (סוד הלבן העליון) יתגלה בשם א-דני, סוד שם אלהים שלמעלה משם הוי', אלהים בגימטריא הטבע, מודעות טבעית כאשר העצמות ממש תתגלה במציאות היש הנברא.

    כתר בינה מלכות (הכל בחינות נוקבא: "אשת חיל עטרת בעלה" אמא עילאה ואמא תתאה) = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע (ובתוספת "אשה יראת הוי' היא תתהלל" = 1820, סוד פעמים הוי' וכו').

[42]. יש מאין = תהו, מאין ליש = אמת (אהיה ברבוע), וביחד עם אין (האין האמתי שהוא הוא היש האמתי) = בראשית (שלשה דברים יחד), וד"ל.

[43]. לבן לבן תכלתי אותיות, משולש ד:

ל

ב ן

ל ב ן

ת כ ל ת

    שלש הפנות והנקודה האמצעית = 832 = לב (כבוד) פעמים הוי' = ארץ ישראל (= ד פעמים יצחק). שאר האותיות = 182 = ז פעמים הוי' = יעקב.

[44]. מיכאל גבריאל נוריאל = 28 (כח, יחי) פעמים 23 (חיה). והנה – ראה זה פלא – ארבעת פסוקי פרשת חלה (חוץ מ"וידבר הוי' אל משה לאמר") = 14812 = 28 פעמים 23 ברבוע, נמצא שארבעת פסוקי חלה = 23 (חיה, המלאכים הם חיות הקדוש) פעמים מיכאל גבריאל נוריאל!

[45]. "עטרה היא אם אונם" = לאה רחל זלפה בלהה, ארבע נשות יעקב אבינו.

[46]. מבין ה-כב ממין יש עשר ם סתומה (ושתים עשרה מ פתוחה, כנגד יב האותיות הפשוטות של ספר יצירה), הארת עשר ספירות בלימה ב-כב אותיות יסוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com