חיפוש בתוכן האתר

ליל שבת בהעלותך – ט"ז סיון ע"ג – תו"ת "תום ודעת", בית הרב הדפסה דוא

ט"ז סיון ע"ג – בית הרב

ליל שבת "בהעלתך"

ישיבת תו"ת "תום ודעת"

2.               סדר ניגונים

רוב ההתוועדות היה ניגונים – רובם כאלה שנלמדו מר' אליה ריבקין (הרב הדגיש שמה שנדפס בחוברת "כל עצמותי" כנראה יותר מדויק ממה שלמדו אחרים מר' אליה ואפילו מההקלטות שלו עצמו, כי הוא התמסר מאד-מאד ללמד את הרב ואת דניאל שליט באופן מדויק ודווקני, יותר ממה שהיה שר תמיד, ודניאל רשם באופן הכי מדויק) – וקצת רקע עליהם:

תנועה לתלמידי הבעש"ט (בשתי נוסחאות והשילוב ביניהם, עם הערה שהעובדה שעבר גם במסורת חב"ד וגם במסורת פולין – מקור שתי הנוסחאות – מחזקת את המסורת שמתלמידי הבעש"ט. הרב אמר שזה ניגון תפלה, ושלכל אחד צריך שיהיו ניגונים שמתאים להתפלל אתם). עוד תנועה לתלמידי הבעש"ט (שר' אליה ריבקין היה שר תמיד יחד), עם המלים שהצמיד ר' אליה ריבקין – "אחת שאלתי" (כשהוא הצמיד מלים הוא תמיד הדגיש שהעיקר הוא הנגון בלי המלים, והמלים הן תוספות שלו שאפשר לפעמים לשיר אבל לא לחשוב שזה חלק עצמי מהניגון). ניגון פאר יחידות וניגון נאך יחידות (עם דיוק בסופו) מר' שלמה צ'צ'ניק (היה גדול המנגנים אצל אדמו"ר הזקן – ר' אליה ריבקין מצאצאיו – ומכיון שהיה המנגן הראשי שם גם כולם הכירו את ניגוניו). נגון מיוחס לר' הלל (יש אומרים שהושר אצל הרש"ב לפני דא"ח, אך הרב פקפק בכך). דער עובד (עם הערה שצריך לחזור עליו כמה פעמים כדי לשיר נכון – 'אולי מחר בבקר'). ניגון לר' אברהם חריטונוב. ניגון ויטבסק. נגון הגדול (המכונה "הארוך") לר' הלל. מנוחה ושמחה – חב"ד (עם ההערה שיש אומרים שפעם כל החסידים ידעו זמירות בעל פה, ולכן הן לא נדפסו בסידור). נגון לפני מאמר אצל הרבי מהר"ש. לבי ובשרי העממי שהיה שר לעתים הרבי מהר"ש. אימתי קאתי מר.

גם בשבת בצהריים היתה עוד התוועדות קצרה שכולה ניגונים: אסדר לסעודתא לאריז"ל ולבעש"ט. דער עובד (עם יותר דיוק בסלסול שבאמצעו, שכנראה מאפיין את ר' הלל כי יש בעוד ניגון). נגון הקטן לר' אהרן מסטראשלה (והתוספת של ריבקין). נגון פלטובה. דער פאסטוך – הרועה. שאמיל.

3.              א. ד"ה "וזה מעשה המנֹרה" תש"ל

4.               "אל מול פני המנורה"

למדנו קודם מאמר של הרבי על הפרשה. על הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" מוסבר במאמר כי "פני המנורה" היינו פנימיות הרצון של ה' – שכל "שבעת הנרות", כל שבעת סוגי עובדי ה', בכל מעשיהם צריכים להיות מכוונים "אל מול פני המנורה". אצל חסידים מפרשים ש"פני המנורה" היינו הרבי – הכל צריך להיות מכוון מול הרבי ולאור הרבי, ולכך צריך לדאוג אהרן הכהן, השושבינא דמטרוניתא, המעלה את הנרות. זה מתקשר למה שאמרנו בשיעור בליל ששי, שהשלהבת העולה מאליה צריכה להיות "כשלהבת הקשורה בגחלת" – גחלת בגימטריא אמת רומזת ל"משה אמת ותורתו אמת" (וכן שלהבת רומזת לגלגולי משה הקודמים, שת ו-הבל). שני הפירושים עולים בקנה אחד – הרבי הוא עיקר הגילוי בעולם של פנימיות הרצון של ה'. אם אומרים פנימיות הרצון מובן שיש גם רצון שאינו פנימיות – יש את הרצון הגלוי של ה' ויש את פנימיות הרצון, אותה מגלה דווקא הרבי. בפרצופים הרצון הוא אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר – יש אותו בלי פנימיות ויש את הרצון עם הפנימיות שבתוכו.

5.               "מאליה"

בהמשך מתואר מעשה המנורה, והוא מסתיים "כן עשה את המנֹרה". מי עשה? רש"י כותב "מי שעשאה" ואחר כך מוסיף "ומדרש אגדה על ידי הקב"ה נעשית מאליה". המלה "מאליה" כבר הופיעה קודם ברש"י על הפרשה – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". כתוב[א] ש"מאליה" אותיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם". יש שם אלקים שלמטה משם הוי' ויש שם אלקים שלמעלה משם הוי' – "שלהבת עולה מאליה" היינו שם אלקים שלמטה משם הוי', שהעליה שלו היא אל שם הוי', ואילו "נעשית מאליה" של המנורה כולה הוא סוד שם אלקים שלמעלה משם הוי', גילוי עצמותו יתברך.

6.               "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה"

תחלת הפסוק היא "וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא...". הרבי מסביר במאמר על פי לקוטי תורה ש"מקשה זהב" היינו שכל שבעת קני המנורה הם מדרגות ביראת ה'. בתניא פרק נ שער הנון של התניא אדמו"ר הזקן מסביר שזהב היינו "אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש", אך כאן ההסבר הוא שמעלת הזהב על הכסף היא "יראה פנימית, יראת בשת" (זו הלשון במאמר). המנורה כולה היא מקשה אחת, "עד ירכה עד פרחה" "ירכה" רומז לנשמות הפשוטות, שהן בבחינת רגלים והן הכן[ב] והבסיס לכולם, ו"פרחה" היינו הבחורים כאן, כל 'תמים' הוא פרח (במאמר פרחים היינו הנשמות הגבוהות שעבודתן באהבה ויראה, שתי הכנפים שעל ידיהן העוף-הנשמה "פרחה לעילא"). כל המדרגות בנשמות ישראל הן "מקשה אחת"[ג], כשלכל אחד יש מעלה על זולתו הראש ("פרחה") מנהיג את כל הגוף ואילו הרגלים ("ירכה") מביאות את הראש למקום שהוא עצמו לא יכול להגיע, וכולם שייכים לאותו הגוף כאשר הדם מחבר בין כל האיברים (התבוננות זו מופיעה גם בדרך מצותיך, במצות אהבת ישראל).

7.               "מקשה היא"

מדוע צריך לסיים שוב בפסוק "מקשה היא" לאחר שכבר היה כתוב שמעשה המנורה הוא "מקשה זהב" – כבר חז"ל מדייקים זאת בגמרא, אבל הרבי מביא הסבר מאד חשוב מלקוטי תורה: האם יתכן שיש כעס בין החלקים השונים של אותו הגוף? לכאורה, כאשר אבר אחד לא ממלא את תפקידו כראוי, יש בו חסרון, אז יכול להיות איזו תרעומת מצד האיברים האחרים. אבל, מסביר אדמו"ר הזקן, ב"מקשה היא" מודגש שבמעשה המנורה לקחו עגול של זהב והקישו עליו בקורנס, וכאשר מקישים חלקים שהיו למעלה יורדים למטה וחלקים שהיו למטה עולים למעלה. לפי זה, גם כאשר רואים בזולת חסרון יש לחשוב שאולי החסרון בא ממני ורק הגיע אליו בגלל ה"מקשה", ולאידך, בהחלט יתכן שהמעלות שקיימות אצלי שייכות בעצם לזולת ורק דרך ה"מקשה" הגיעו אלי. במצב זה, בו האדם זוקף את חסרונות הזולת לעצמו ואת מעלותיו שלו לזולתו אהבת ישראל היא שלמה, וכל אחד מקיים "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (היה חסיד זקן בכפר חב"ד שהיה עושה 'מבצעים' על הקטע הזה בתניא, בסוף אגרת הקדש כב, שמסביר פסוק זה – הוא אמר שהוא עיקר התניא ועבר והשפיע על רבים לחזור כל יום את הקטע הזה, הפסוק עם עוד כמה שורות[ד], וגם אלינו הוא הגיע...[ה]).

8.              ב. עבד נאמן

9.               "עבדי... נאמן... ותמֻנת הוי' יביט"

דברנו בליל ששי על הקשר בין הענוה והנבואה של משה, ואמרנו שיש כאן דוגמה למכלול בו המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה – נבואה יוצאת מה-נ של ענוה[ו] – ואם כן שתי האותיות העיקריות של ענוה הן ר"ת ענוה-נבואה. אם רוצים למצוא סימן נוסף של ענ – אפשר למצוא רמז לביטוי שמופיע בהמשך, בתיאור מעלת הנבואה של משה. אחרי סיום הפרשיה הראשונה ב"והאיש משה ענו מאד וגו'" באה הפרשיה שמתארת את מעלת נבואתו על שאר הנביאים, ושם כתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת ותמֻנת הוי' יביט...". הדבר הראשון שכתוב הוא שנבואת משה היא "לא כן" (כפי שהוסבר הרבה פעמים). כתוב ש-כן רומז ל-ע השנים של דוד המלך (ע עולה ה"פ דוד), וכפי שדובר בליל ששי כל המגמה כאן היא לצרף את מעלת דוד למשה כדי שיהיה משיח – משה מצד עצמו הוא יותר "לא", ואילו דוד שמצטרף אליו הוא סוד ה"כן"[ז]. ה"פה אל פה" רומז גם ל"פני המנורה" (פנימיות הרצון של ה' והרבי – משה רבינו – עצמו, כפי שהוסבר). בכל אופן, ענ רומז באופן מובהק לתיאור "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ואם רוצים להשלים את המלה ענו בתיאור נבואת משה שכאן אפשר לומר שה-ו רומזת לסיום בשיא "ותמֻנת הוי' יביט"[ח].

10.         "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו"

על יסוד הפסוק "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" משמש הביטוי "עבד נאמן" ככינוי מובהק של משה רבינו, כפי שאומרים בכל שבת בבקר – "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". חוץ מראשי התיבות ענ, משאר האותיות של עבד נאמן אפשר להרכיב את הביטוי בן אדם (שהוא הכינוי בו ה' קורא פעמים רבות ליחזקאל הנביא[ט]). בן אדם הוא עצמו היחוד המבוקש של משה רבינו (שם מה, האומר בבטול עצמי "ונחנו מה") ודוד המלך (שם בן, מדת השפלות), סוד "אדם [בטול] ובהמה [שפלות] תושיע הוי'" – יחוד מה ו-בן העולה בגימטריא מהיטבאל – ההופך את משה למשיח, כרמוז ב"ישמח משה". בביטוי "עבד נאמן" יש שבע אותיות, והגימטריא שלו מתחלקת בשבע – ז פעמים שם א-ל, "אל מלך נאמן" (גם רומז לכך שמשה הוא בעיקר "לא"[י] בתוך הסוד של "לא כן", כנ"ל). והנה, בלי המילים "עבד נאמן" יש שבע מילים בביטוי "ישמח משה במתנת חלקו כי [עבד נאמן] קראת לו", וגם המספר הזה כולו מתחלק בשבע (והוא גם כפולה של דוד) – שבע פעמים משיח (ישמח)!

11.         עבד נאמן

מהו עבד נאמן? בפרקי אבות אומרים "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס...". העבד הרגיל הוא המשמש את הרב על מנת לקבל פרס, ואילו עבד נאמן משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כך מוסבר הפשט של "עבד נאמן" בחסידות. במשנה הזו יש גם גירסה "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס" – לא רק שלא עובדים בשביל הפרס, אלא שבדווקא לא רוצים את הפרס. אדמו"ר הזקן מביא בסידור את הגרסה הראשונה, משום שהיא יותר שוה לכל נפש, אך המדרגה הגבוהה יותר של עבד נאמן היא של העובד "על מנת שלא לקבל פרס".

אצל הבעל שם טוב וממשיכי דרכו מצאנו עוד מדרגה של עבד נאמן בהתייחסות לפרס: ידוע הסיפור על הבעל שם טוב (אחד מיני רבים בדוגמת זה, אצלו ואצל תלמידיו) כי פעם הבטיח ילד לזוג שעל פי טבע לא היו יכולים ללדת, שמע שבהבטחה זו – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – הוא הפסיד את העולם הבא שלו ושמח מאד שמכאן ואילך יעבוד את ה' "לשמה", ללא כל שכר. בדרך זו העבודה היא לא צורך פרס, כמובן, ויש שמחה ב"על מנת שלא לקבל פרס", אבל כן 'מנצלים' את הפרס כדי להיטיב ליהודים – לברך בכח העולם הבא שמוותרים עליו וכו'.

שלש המדרגות של עבד נאמן הן בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: "שלא על מנת לקבל פרס" היינו הכנעה וויתור על הפרס (גם מתוך תודעה שלא מגיע לי פרס ואיני אלא "מסייע שאין בו ממש", כפירוש מורנו הבעל שם טוב למשנה זו); "על מנת שלא לקבל פרס" היינו עבודה שנבדלת ומרוממת מענין הפרס; העבודה של קבלת הפרס ושימוש בו לטובת יהודים היא המתקה גמורה של עבודת ה"עבד נאמן" והיחס לפרס (ובפרט כאשר הצדיק לא מסתפק בפרס לשון פרוסה וחלק אלא דורש את הכל, בסוד "אנא נסיב מלכא", שאז יש לו אין סוף ממש להעניק לכל יהודי).

12.         "ענוי ארץ"

באחת משיחות הרבי שלמדנו בליל ששי הרבי מצטט[יא] מביאורי הזהר שעשר הספירות הגנוזות במאצילן נקראות "ענוי ארץ" (דבר השייך להמשך ע"ב שסיימנו לקראת שבועות, שעוסק כולו בענין של עשר ספירות הגנוזות). הרבי אהב במיוחד בשנים האחרונות לצטט את המדרש שמשיח עומד על גג בית המקדש ומכריז "ענוים הגיע זמן גאולתכם"[יב], שמגדיר את עם ישראל כולו כ"ענוים". יש שני פסוקים דומים (באותו פרק בתהלים), "וענוים יירשו ארץ" ו"צדיקים יירשו ארץ"[יג], ויש לומר כי "וענוים יירשו ארץ" היינו במדרגה שלפני הצמצום, עשר ספירות הגנוזות במאצילן שנקראות "ענוי ארץ" כנ"ל, ואילו "צדיקים יירשו ארץ" היינו אחרי הצמצום, מהקו שנקרא 'צדיק' ומטה (ובסוד "וקוי [לשון קו] הוי' המה יירשו ארץ", אף הוא באותו פרק בתהלים). "וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום" – התענוג בא מפנימיות הכתר, רישא דאין, אור אין סוף שלפני הצמצום. "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה" – הצדיקים, על ידי מעשיהם הטובים, משכינים-ממשיכים את ה"שוכן עד וקדוש שמו", השכינה הקדושה (סוד הקו אור אין סוף ב"ה, אור אין סוף הממלא כל עלמין), בגן עדן העליון והתחתון ועד לארץ התחתונה ממש.

"ענוי ארץ" = ז פעמים אין (סוד התענוג של רישא דאין כנ"ל), הערך הממוצע של ז האותיות. ועוד רמז: אחד מפסוקי "ענוי ארץ" (והיחיד בו זהו גם הקרי) הוא "בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה". והנה, כאשר כותבים "ענוי ארץ" במילוי – עין נון וו יוד אלף ריש צדי[יד] – הוא עולה בדיוק כל המשפט "להושיע כל ענוי ארץ סלה"[טו].


י"ז סיון ע"ג – בית הרב, כפר חב"ד

13.  קבלת פנים ישי־משה ויונתאל שי׳ ברג

ניגנו ניגון הבעל שם טוב, ג' תנועות, קול דודי, ניגון שלפני מאמר. החתן חזר מאמר ד"ה "לכה דודי" של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ. ניגון שאחרי מאמר, ניגון הקאפעליע.

14.       א. רמזי החתן והכלה

15.         קשר מובהק של החתן והכלה להלכות הרמב"ם

נתחיל עם רמז לגבי שמות החתן והכלה, ישי משה (665) ויונתאל (497) – בכל שם שש אותיות, ו-ו אותיות – "ווי העמודים", ו החבור. בהשגחה פרטית בשעור האחרון דברנו על זה שמשה זקוק לדוד – דוד צריך להשלים את משה. כדי שמשה גואל ראשון יהפוך להיות גואל אחרון צריך להמשיך לו את דוד המלך. מי שממשיך אותו הוא ישי – אבא של דוד (בשעור דברנו על מרים, ממנה יוצא דוד[16]). כל שם בפני עצמו הוא כפולה של שבע וכל שם הוא מספר לא-זוגי (כלומר, הוא כפולה של שבע, אבל לא של דוד), אבל כאשר מחברים אותם יחד חייב להיות זוגי ואז זו גם כפולה של דוד. הם עולים יחד 1162 = דוד פעמים פג.

הרמז הראשון, רמז מובהק לגמרי – גם לפי הגימטריא וגם לפי ההכרות עם החתן והכלה – שהחתן והכלה שייכים לרמב"ם. חוץ מזה שלישי קוראים משה ו"ממשה עד משה לא קם כמשה" הכלה היא לגמרי רמב"ם (לפי ההכרות הקצרה...) וגם החתן. מה הסימן של הרמב"ם? כמה ספרים יש ברמב"ם וכמה הלכות יש ברמב"ם – כשמכפילים אותם זה בזה מקבלים שלמות של הרמב"ם. יש לרמב"ם יד ספרים "יד החזקה" – זה לא סתם, כנראה הוא גם רוצה שדוד יתחבר אליו, למשה, כדי להיות משיח. הוא בוחר דווקא במספר פג הלכות. ידוע שהרמב"ם הוא רופא. כתוב[17] שיש פג מחלות – כמנין מחלה, והתיקון וההמתקה ("וימתקו המים") הוא על ידי חמלה. יש הרבה רמזים ב-פג של הרמב"ם, כתוב אצלנו בכמה מקומות, אבל כאן זה סימן מובהק לחתן והכלה. הם מאד קשורים לרמב"ם – כדאי שילמדו יחד.

16.         עוד קשרים לרמב"ם ברמזי החתן והכלה

אנחנו יודעים כמה הרבי אהב את הרמב"ם וקשר אותו לעניני משיח. לכל אחד מגדולי ישראל עושים ר"ת, כמו רש"י וכיו"ב, אבל יש משהו מאד במלה רמב"ם, עד שעשו רמז מפורסם בר"ת (לא כל כך מצוי), ש"רבות מופתי בארץ מצרים" ר"ת רמב"ם. אם נצרף לישי-משה ויונתאל גם רמב"ם כמה יצא? 1444, מספר מושלם, לח ברבוע (38, ההיפוך של 83, והוא השער של מחלה המתמתק על ידי חמלה[18] כנ"ל).

צריך גם לא לשכוח להזמין את הרמב"ם לחופה. היות שיש פה חבורה מאד אינטימית, ב"ה – לא תמיד עושים סדר ניגונים כדי להזמין את כל הרביים לחופה, אבל היום בע"ה נשיר את הניגונים של כולם (שרנו עד אדמו"ר האמצעי), וצריך להזמין גם את הרמב"ם.

אם לוקחים את המספר יד פעמים פג – המספר של הרמב"ם – ומוסיפים לו עוד דוד (כתוב שיש דוד ראשון ודוד אחרון, קיסר ופלג-קיסר, אז נוסיף עוד דוד) נקבל 1176, בגימטריא פתיחת חבור הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (המשולש של מח וגם ו פעמים דוד ברבוע). אם כן, צריך ללמוד טוב את כל ההלכות של הרמב"ם, אבל במיוחד להתבונן בארבע המלים הראשונות שלו, ר"ת הוי'.

17.         החתן והכלה בהכאה פרטית

נשלים עוד כמה רמזים של שמות החתן והכלה: היות שבכל שם יש שש אותיות מתבקש לעשות הכאה פרטית – י פעמים י, ש פעמים ו, י פעמים נ, מ פעמים ת, ש פעמים א, ה פעמים ל – מקבלים 18850, שהוא כבר כפולה של שם הוי' (הר"ת של "יסוד היסודות ועמוד החכמות"). כל שם לבד הוא כפולת 7, בחבור כפולת 14 כנ"ל, ובהכאה – שהיא זווג ממש – יוצא כפולת שם הוי'. המספר הזה הוא גם כפולה של חן. דברנו בשיעור שהמקור של דוד בתורה הוא מרים (דוד עצמו לא מופיע, הוא עוד לא נולד). המספר הזה הוא גם כפולה של מרים, חייב להיות, כי מרים היא ה פעמים חן (קשר בין מרים ל-חנהחן פעמים ה) – א-דני (שם המלכות, מלכות בית דוד[19]) פעמים מרים (גם כפולת שם הוי' וגם כפולת שם א-דני).

18.         "אחת היא יונתי תמתי"

קודם שרנו את הניגון של אדמו"ר הזקן על הפסוק בשיר השירים "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי". אחר כך בשיר השירים בא הפסוק "אחת היא יונתי תמתי" (בלי "אחתי רעיתי"[20]) – זה השיא של חבת הכלה. במאמר שחזר החתן שמענו שתפלה היא לשון התקשרות.

כתוב שבתפלה, בהתקשרות, יש ארבע שירות – פסוד"ז הם שירת הנבראים, ברכות ק"ש (ברכת יוצר בפרט) שירת המלאכים, שמע ישראל שירת הנשמות (תיכף נדבר יותר על שמע ישראל אי"ה) ו-יג מדות הרחמים שאחרי שמו"ע (מה שהשי"ת מתעטף בטלית[21] וכו' ומתפלל לעצמו כביכול – "ויעבר הוי' על פניו ויקרא[22]") הם כבר "שירת אל" (זה הביטוי, היות שמתחילות משם אל – "אל רחום וחנון וגו'").

ארבעת הלשונות של "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" הם גם כנגד ארבע המדרגות האלה – "אחתי", אהבה טבעית של אח ואחות כמבואר בדא"ח, עדיין בגדר שירת הנבראים (שירת הטבע), "רעיתי" שירת המלאכים (שירת הרגש, סתם מלאכים בעולם היצירה, עולם הרגש, "רעיתי" כמבואר בדא"ח), "יונתי" שירת הנשמות (היונה היא משל לכנסת ישראל).

מה שמיוחד בכלה, יונתאל – כפולה של שבע, "כל השביעין חביבין"[23] כנ"ל, וכמה פעמים שבע? ז פעמים יונה. לכן היא נקראת יונתאל, שתכלול ותגלה בעצמה שבע פעמים יונה (כנגד שבעת הנרות של תחלת פרשת בהעלותך – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כל נר הוא נשמה, "נר הוי' נשמת אדם", וכל נשמה היא יונה[24], "יונה פותה" להשי"ת כמבואר בדא"ח), ולא רק אחת. היונה היא כנסת ישראל, פרצוף המוחין, שירת הנשמות – "שמע ישראל" ש"עד כאן מצות כוונה"[25].

"תמתי" היא כבר שירת א-ל – "אל רחום וחנון וגו'" – יג מדות הרחמים. ביונתאל יש גם שם א-ל, אז צריך לומר שמחד היא ז"פ יונה, כולה אומרת "יונתי", אבל מצד שני יש לה גם שם א-ל, "תמתי", שעוד יותר גבוה, פרצוף הכתר שלמעלה מפרצוף המוחין. בפרצוף הכתר יש כתר-רצון אחד לשניהם. "אחת היא יונתי תמתי" – איפה היא אחת? הרי אלה שתי מדרגות?! בשם יונתאל היא אחת.

כמה שוה "יונתי תמתי"? הברכה השלישית של ברכת כהנים, "ישא [לשון נישואין] הוי' פניו אליך וישם לך שלום [שלום בית בשלמות]", שהיא עצמה כפולה של שם הוי', נא פעמים הוי' (נא במשולש), אמונה פעמים אהבה. אם כן, יונתאל היא קיצור של "יונתי תמתי", ויחד עם זה היא ז"פ יונה. בכתבי האריז"ל עאיונה – הוא עב ד-מה (שם מה בצירוף שם הוי'). לכל אחד מהעסמ"ב יש את ה-עב שלו – שם עב הוא עצמו עב ד-עב; עב ד-סג הוא סג עם י האותיות (אחד יותר, מתקזז עם המדרגה הבאה); עב ד-מה הוא מה ועוד הוי' (אחד פחות, מתקזז עם המדרגה הקודמת[26]); עב ד-בן הוא אחורי שם הוי' (י, י-ה, י-ה-ו, י-ה-ו-ה; שבעצם שוה בכולם, מכנה משותף) – סה"כ רפח, פרח, "עד ירכה עד פרחה" שקראנו בשבת, "פרחה" היינו כל הנשמות המיוחדות והיפהפיות שיש בעם ישראל.

עד כאן פתחנו קצת ברמזי השמות. הרבי מאד אהב את המלה מיד, ויש בה הרבה רמזים – משה-ישראל-דוד, מנחם מענדל-יוסף יצחק-דוב בער. לעניננו, אם נוסיף לישי-משה גם דוד יהיה מיד (אם יש ישי חייב להיות גם דוד – דוד בן ישי, יפה כח הבן מכח האב).

בניגונים הגענו עד הצ"צ – נשיר את "אלי אתה" שלו. ניגנו "אלי אתה" (צ"צ), לכתחילה אריבער, רוסטוב.

19.       ב. התכללות דאורייתא ודרבנן בקריאת שמע

20.         קריאת שמע לחתן וחיוב זכירת יציאת מצרים לנשים

יש הלכה לגבי קריאת שמע של הלילה אצל החתן. מדינא דגמרא הוא פטור מקריאת שמע[27], אבל היות שבדורות האחרונים אנחנו לא כל כך מכוונים, המנהג היום שגם חתן בליל החופה מתפלל וקורא קריאת שמע – כך כתוב בשו"ע בסימן ע. זה אותו סימן בו כתוב שנשים פטורות מקריאת שמע. אך לדעת הרבה פוסקים חייבות בזכירת יציאת מצרים, שנכללת בפרשה האחרונה של קריאת שמע. מי שלא קורא קריאת שמע צריך לזכור – להזכיר – יציאת מצרים בדבר אחר. נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים – כך פוסק המגן-אברהם וכך פוסק אדמו"ר הזקן[28] – היות שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". בפסוק הזה דרש רבי אלעזר בן עזריה בשם בן זומא "'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות", וחכמים דורשים "'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח"[29]. יש קשר בין שני הריבויים של "כל", לשון כלה, בין הלילות לימות המשיח, על ידי זכירת יציאת מצרים בלילות בא משיח, ושנזכה שיהיה כבר בלילה הזה, ביאת המשיח היא בתוך ליל הגלות, כפי שהרבי הסביר שבגאולה ה-א נכנסת לתוך הגולה עצמה.

21.         "קלקלתנו היא תקנתנו" בקריאת שמע לחתן

ידוע הכלל ש"קלקלתנו היא תקנתנו"[30]. כאן, בהלכה הזו לגבי קריאת שמע של החתן בליל החופה, זו דוגמה מצוינת – "קלקלתנו", שלא כל כך מכוונים, "היא תקנתנו" שזוכים לומר קריאת שמע בליל החופה. זו הזדמנות שהחתן גם יוכיח נגד הכלל – שאני דווקא יכול לכוון, שיהיה "דידן נצח" (על החתן נאמר "איהו בנצח"). אם היה עושה את זה בזמן הראשונים, כשהיה פטור, היה בזה משום יוהרא – לא טוב, מה פתאום כולם לא אומרים ק"ש ואתה אומר, ועוד יותר בכוונה?! אבל היום, היות ש"קלקלתנו היא תקנתנו", מכיון שלא מכוונים כל השנה מאי נפק"מ? תאמר גם הלילה, כמו כל השנה, בלי כוונה. אבל הלילה אתה מתחתן, עולה דרגה לגמרי, עולה פאזה, דילוג קוואנטי לגמרי, אז נראה אותך מכוון הערב. כעת אין בזה שום יוהרא, כי אף אחד לא רואה את הכוונה שלך – הכוונה היא בתוך הלב.

למה הדבר דומה? לברוריה. ברוריה רצתה להוכיח לחכמים, שאתם אומרים כלל גדול ש"נשים דעתן קלה" ואני אוכיח לכם שיש אשה אחת שדעתה חזקה כמו גבר ויותר מגבר. היתה שם איזו פשלה...[31] אבל לפני ביאת משיח, בדור שלנו, צריך להוכיח – זה נקרא "שוין בקומתן" (כאשר "איהי בהוד" נכלל ב"איהו בנצח" ונוצר מצב של נצח-נצח [win-win], לנצח נצחים, אצל החתן והכלה), כמו שדברנו קודם, שאתם הזווג של "יונתי תמתי". ב"יונתי תמתי" צריך החתן להוכיח 'נגד' חז"ל שאני מכוון בקריאת שמע של ליל החופה והכלה גם צריכה להוכיח – מה שברוריה סברה ורצתה אבל לא הצליחה – שהאשה דעתה חזקה מאד (היינו "עזר כנגדו" – כנגד הכללים שהוא קבע מראש, בסוד "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", ועד שהיוצא מן הכלל יהפוך להיות הכלל-גדול בתורה), ה חסדים ו-ה גבורות (תרין עטרין לשניהם[32]). זה קשור במיוחד לחתונה הערב.

22.         זכירת יציאת מצרים וקשר הפרשה השלישית לנשים

מדברים כעת על קריאת שמע – הנושא של הפרקים הראשונים במסכת ברכות – וגם אמרנו הלכה מיוחדת, שאף על פי שאשה פטורה מקריאת שמע (בהיותה מצות עשה שהזמן גרמא) היא חייבת בזכירת יציאת מצרים (שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא). יש דיונים גדולים למה הרמב"ם – שהזוג קשור אליו, כנ"ל – אומר מחד שזכירת יציאת מצרים היא מצוה, אבל לא כולל אותה במנין המצוות שלו, והרבה הראשונים ואחרונים מקשים ולכל אחד התירוץ שלו.

אם כבר אמרנו שבמג"א ושו"ע אדה"ז הלכה ברורה שאשה חייבת בזכירת יציאת מצרים, נאמר עוד דבר בזה: השאגת אריה[33] – שכל תחלתו עוסקת בעניני קריאת שמע – רוצה לפטור את הנשים גם מזכירת יציאת מצרים. איך הוא עושה זאת? הוא אומר שאלה בעצם שתי מצוות – מצוה לזכור ביום ומצוה לזכור בלילה – כל אחת מצוה בפני עצמה, וממילא כל אחת היא מצות עשה שהזמן גרמא. כך הוא פוטר את הנשים מהמצוה הזו. אבל שוב, ההלכה לא כך, וברוריה גם ודאי לא סוברת ככה. למה אמרנו את כל זה? יוצא מכאן משהו לגבי מצות ציצית, עיקרה של הפרשיה האחרונה, שקשור לנשים. אמנם נשים פטורות ממצות ציצית, כי היא בכסות יום ולא בכסות לילה, אבל יוצא מכאן חידוש שפרשת ציצית שייכת במיוחד לנשים (ובסוד "... כסותה... לא יגרע").

23.         הדעות איזה חלק בקריאת שמע הוא דאורייתא

איך רואים זאת? יש כמה וכמה דעות מה מדאורייתא בקריאת שמע – עד היכן החיוב מדאורייתא. יש בכלל ראשונים שאומרים שקריאת שמע היא כדי לצאת ידי חיוב תלמוד תורה ביום ובלילה, ולכן כל הפרשיות – כולל שמע ישראל – הן מדרבנן (שדווקא אותן חייבים לקרוא). אבל רוב הראשונים סוברים לא כך, אלא שיש משהו מדאורייתא. בשו"ע מובאות שלש דעות[34], אבל יש עוד דעה שאדה"ז לא מביא בשולחנו. יש מי שאומר שרק הפסוק הראשון דאורייתא; יש מי שאומר שכל הפרשה הראשונה – עד "ובשעריך" – היא מדאורייתא, שכתוב בה "ודברת בם[... ובשכבך ובקומך]", בכל הפרשה; יש מי שאומר שגם הפרשה השניה, בה כתוב "לדבר בם", היא מדאורייתא.

אדמו"ר הזקן כותב בשו"ע שלכל הדעות פרשת "ויאמר" היא מדרבנן (זה שייך לפרשה שלנו – אתם מתחתנים בפרשת שלח, ששיאה וסיומה פרשת ציצית, גם כתיקון לחטא המרגלים – הם תרו את הארץ ובציצית כתוב "ולא תתורו", והחידוש שהפרשה הזו עם זכירת יציאת מצרים שייכת לנשים ש"חבבו את הארץ ביותר"). אבל לא כל כך פשוט שכך לכל הדעות, כי יש מי שאומר שגם הפרשה השלישית היא מדאורייתא. הרמב"ם כותב בפשטות שהמצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום – מצוה אחת אצלו – היא לקרוא את כל שלש הפרשיות, כולל "ויאמר". לכן הרבה ממפרשי הרמב"ם אומרים שהרמב"ם (השייך לזוג, כנ"ל) סובר שגם פרשת "ויאמר" היא דאורייתא[35]. זה הרמב"ם, איך אפשר להתעלם?! בכל אופן אדה"ז אומר בשולחנו שלכל הדעות הפרשה השלישית היא דרבנן, ויש רק שלש דעות עד איפה דאורייתא – פסוק ראשון, פרשה ראשונה, שתי הפרשיות.

24.         סוד הוי' בפרשיות קריאת שמע

יוצא שיש לנו שלש פרשיות שמתחלקות לארבע – כי בפרשה הראשונה הפסוק הראשון קובע ברכה לעצמו, יש דעה שרק הוא מדאורייתא. לכאורה זו הדעה העיקרית, "עד כאן מצות כוונה" (גם בזה יש ארבע דעות שונות, אבל הפסק הוא כרבי מאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה, נקודת החכמה, ש"עד כאן מצות כוונה" רק בפסוק הראשון). לכן יש את הפסוק הראשון, המשך הפרשה הראשונה עד סופה, פרשת "והיה אם שמוע" עד סופה, בסוף המדרגה הרביעית שנקראת הפרשה השלישית, פרשת "ויאמר". למה חברו את הפרשה האחרונה לקריאת שמע? כדי לצאת ידי חובת זכירת יציאת מצרים בכל יום (ולא בגלל מצות ציצית שכתובה שם). אם יש ארבע מדרגות מתבקש – די ברור, ממש מובהק – שיש כאן י-ה-ו-ה:

    י   פסוק ראשון

    ה   פרשת "ואהבת"

    ו   פרשת "והיה אם שמוע"

    ה   פרשת "ויאמר"

מאד מתאים כאן לכלל ש-י ו-ה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין"[36] – אותה פרשה. "ואהבת" היא ה עילאה – אהבה רבה שנולדה מההתבוננות (באור אין סוף הסובב כל עלמין). ההברקה היא ה-י, "שמע ישראל וגו'". מצד אחד שמיעה היא מדרגת הבינה – כתוב בלקו"ת שמשה רצה לומר "ראה ישראל" אבל לא זכה ואמר "שמע ישראל". בתניא מביא דבר פשוט מחז"ל ש"שמע ישראל" הוא מצות היחוד – יחוד הוא פנימיות הדעת, יש יחודא עילאה ויחודא תתאה, דעת עליון ודעת תחתון, דעת הנעלם ודעת המתפשט ("דעת דבין כתפין"). מצד אחד "שמע ישראל" – לא מצות הקריאה, אלא התוכן – היא מצות היחוד, מצות הדעת. אבל בארבע המדרגות של ק"ש זו הנקודה, המדרגה העליונה, ה-י. לכן יש משהו מיוחד בפסוק הראשון, שמצד אחד הוא חכמה, מצד שני בינה (שמיעה) ומצד שלישי הוא דעת (יחוד) – אבל כאן, ביחס לשאר הפרשיות של ק"ש, הוא החכמה. אחר כך, שוב, "ואהבת" עם כל מה שכתוב שם – יש כמה וכמה מצוות בפרשת "ואהבת", אולי תיכף נאמר – הוא, יחסית ל"שמע ישראל", הרֵַע ("ואהבת לרעך כמוך") של שמע ישראל, בינה.

פרשת "והיה אם שמוע" היא המדות – יש שם דברים טובים ודברים לא טובים, חסד וגבורה. מתחיל בחסד, דברים טובים, "ונתתי מטר ארצכם... ואספת... ונתתי עשב... ואכלת ושבעת", ויש אחר כך דברים לא טובים. אחרי הטוב והלא-טוב הוא חוזר על המצוות, קו האמצע, תפארת. יש קודם עב תיבין ואחר כך נ תיבין בפרשה השניה – בלול וכלול מכל הקוים, מכל המדות. יחסית לקריאת שמע הוא המדות.

בסוף הציצית היא לבוש מלכות, הכולל את כל "מצות הוי'", כל מצוות המלך. בסוף של הסוף, זכירת יציאת מצרים היא המלכות שבמלכות, הנקודה העצמית של ה תתאה – לכן החידוש הוא שזה חיוב של נשים, מצות עשה שלא הזמן גרמא (לא כדעת השאגת אריה). למה אדמו"ר הזקן כותב שהפרשה האחרונה היא לכל הדעות מדרבנן? דבר פשוט – אם כל הפרשה הזו היא ה תתאה, מלכות, והרי "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[37]. ברור שהמלכות היא דרבנן, בחינת האשה (הכלה נאה וחסודה).

25.         יחוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה בקריאת שמע

מכל הנ"ל יוצא לנו כלל גדול – שמובן ופשוט מצד עצמו – שהיחס בין איש ואשה, בין חתן וכלה, בכל מקום, הוא סוד יחוד שתי התורות. היות שהזווג שלנו היום בערב הוא תורני, רמב"מי, מכל הצדדים – הרבה-הרבה תורה – צריך להבין מהו זיווג מבחינת התורה. החתונה היא יחוד בין שתי התורות. ה' נתן שתי תורות, "תורותי", תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שתיהן מסיני. "על כל כבוד חפה" – חופה היא גם מתן תורה. כמו שכתוב במאמר שהחתן חזר, יש "כבוד חתן" (אהבת החתן לכלה) ו"כבוד כלה" (אהבת הכלה לחתן) ו"על כל כבוד חפה" – מה שמייחד אותם. במלים פשוטות, התורה שבכתב מתחתן עם התורה שבעל פה.

לכל אחד יש מעלה לגבי השני. לדוגמה: בתורה שבעל פה כתוב ש"חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[38], ועוד כמה וכמה מאמרי חז"ל על החביבות המיוחדת של תורה שבעל פה ביחס לתורה שבכתב. היות שקריאת שמע היא מצוה ראשונה לגמרי, כפי שתמיד דורשים בבר-מצוה (הרווחנו כעת קשר בין חתונה לבר-מצוה) – כמו שהתורה שבעל פה פותחת בקריאת שמע של ערבית, "מאימתי קורין את שמע בערבין" – ובכך האדם נעשה איש. כעת אומרים שהיות שחתונה היא כמו לידה מחדש, המצוה הראשונה של החתן – דווקא בימות המשיח (כאשר קלקלתנו היא תקנתנו לכתחילה) – היא קריאת שמע, ובכוונה גדולה, כוונה אחרת לגמרי, שלא היתה לו אף פעם בחיים (כעת הוא במקום אחר לגמרי, למעליותא). וההתבוננות שלו, שאין כנראה דוגמה כזו בכל התורה כולה לחבור שתי התורות.

שוב, יש דעה שכל קריאת שמע היא דרבנן, כי היא רק היכי תימצי לצאת ידי חובת תלמוד תורה ביום ובלילה. יש מי שאומר שקריאת שמע היא דאורייתא – ואף על פי כן היא כלולה במצות תלמוד תורה. איך יודעים זאת? כי באותו פסוק בו יש מצות קריאת שמע, "ובשכבך ובקומך", מתחיל ב"ושננתם... ולמדתם..." ממנה לומד הרמב"ם מצות ת"ת[39]. לפי זה יש אומרים ששתי המצוות דאורייתא, אבל ק"ש ת.פ. של מצות תלמוד תורה (הרבה שקו"ט איך מבינים את זה) – שתיהן באותו פסוק, כאשר ק"ש יוצאת ממצות תלמוד תורה ובאה לתת לה ביטוי מיוחד. מה שמיוחד במצות ק"ש שמחברת את שתי התורות, ומחברת כל כך טוב עד שאי אפשר לדעת איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

26.         "ביה הוי'" – סוד ההתכללות

אם נחזור לי-ה-ו-ה שלנו, יצא כלל גדול מאד: ידוע ש"כי ביה הוי' צור עולמים" – כל סוד שם הוי' הוא התכללות. זה סוד עולם התיקון. בעולם התהו אין התכללות. כשיש שנים לא נשואים – החתן והכלה לפני ההכרות שלהם, לפני החתונה – הם במציאות של תהו, "לא תהו בראה לשבת יצרה". החתונה היא שקודם כל יהיו ארבעה – שני ההורים יחד עם הבן והבת שבכוחם ללדת, כדי לקיים את מצות "פרו ורבו". בין ההורים שורה שם יה ("שכינה ביניהם"), אבל התכלית שיהיה י-ה-ו-ה. מה הכוונה? י-ה-ו-ה היא התכללות של שנים, שכל אחד כולל את השני, ועצם הזווג הוא על ידי הבחינות הפרטיות של התכללות כל אחד מהם (כפי שמסביר האריז"ל). כלומר, אם החתן הוא מה והכלה היא בן, הזווג שלהם הוא בין בן ד-מה (שלו, שמתגלה רק אחרי החתונה, לפני כן הוא נעלם) וה-מה ד-בן (שלה) ומזה יוצא "דור ישרים מבורך" (כמו שסיים המאמר), מה-בן ד-מה שלו נולדה הבת ("איש מזריע תחלה יולדת נקבה") ומה-מה ד-בן שלה נולד הבן ("אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"). בשם הוי' – ה-מה ד-מה הוא ה-י, ה-בן ד-מה הוא ה עילאה (שרש הבת, "כאמה בתה"), מה ד-בן הוא ה-ו (שרש הבן, "מה שמו ומה שם בנו") ו-בן ד-בן ה תתאה. יוצא שבעיקר מתחברים ה עילאה וה-ו.

27.         התכללות דאורייתא ודרבנן – חידוש של קריאת שמע

נחזור לנושא: יש הרבה דברים בתורה שלא ברור מה מדאורייתא ומה מדרבנן, אבל מסתבר לומר שאין עוד משהו כל כך מובנה ומושלם של אפשרויות מה דאורייתא ומה דרבנן כיחוד חתן וכלה (שתי התורות) במצות ק"ש (הדוגמא הכי קרובה לכך היא ארבע הברכות של ברכת המזון ששלש הברכות הראשונות הן מדאורייתא ורק הברכה הרביעית היא מדרבנן. אך יש מי שסובר שרק הברכה הראשונה, שנתקנה על ידי משה רבינו, בחינת חכמה, כמו הפסוק הראשון של ק"ש, היא מדאורייתא[40], ואכמ"ל).

"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – איך יתכן, שאחד אומר שרק פסוק ראשון דאורייתא וכל השאר דרבנן, השני אומר שכל הפרשה הראשונה דאורייתא, השלישי אומר ששתי הפרשיות הראשונות דאורייתא, ויש גם דעה רביעית שהכל דאורייתא (אבל אדה"ז לא מביא דעה זו). איך נסביר? זה כבר חידוש שלא תמצא אותו בספרות הראשונים והאחרונים (שבכלל יכול להיות כזה ווארט) – אם יש שני קצוות הם או-או, אבל כל או-או הוא תהו. יש בכך עצמה, אבל חתונה היא שהאו-או הופך להיות גם-וגם – שכל אחד מתכלל בתוך השני.

האם באיזה מקום ראית מושג 'דרבנן שבדאורייתא' או 'דאורייתא שבדרבנן'? אתה תלמיד חכם – האם יש כזה מושג? אני לא זוכר (יש ודאי לשונות ומושגים דומים, אבל לא בדיוק בסגנון זה). יש או דאורייתא, תורה שבכתב, או דרבנן, תקנה של חכמים. מי באמת סובר שדרבנן נכלל בדאורייתא? לכאורה לא הראש של הרמב"ם, אבל כל מוני המצוות הראשונים לפני הרמב"ם – כמו בה"ג ורס"ג – שכוללים מצוות דרבנן ב-תריג מצוות דאורייתא (לא בתור ז מצוות נוספות, להשלים המנין ל-כתר). כך סוברים גדולי הגדולים לפני הרמב"ם, אך אחרי הרמב"ם וכללי הברזל שלו קשה להבין איך הבה"ג יכול לומר שמצוה שהיא בפירוש דרבנן היא מ-תריג מצוות התורה. אפילו עם זה, זה עדיין לא אותו מושג – דרבנן שבדאורייתא או דאורייתא שבדרבנן.

המצוה של קריאת שמע היא אב-טיפוס שמבקש את החידוש הזה. ברור שדאורייתא שבדאורייתא זה רק פסוק ראשון ה' רוצה שנייחד אותו ונקבל את מלכותו, וזה פסוק ראשון. כמו שכתוב בגמרא, צריך להמליך אותו למעלה ולמטה וב-ד רוחות העולם. אם המלכת אותו בכל הו"ק דייך, יצאת ידי חובה. זו המלכת ה' בעולם זו ודאי עיקר הנקודה שתורה שבכתב רוצה ומחייב אותך. המדאורייתא שבמדאורייתא היא ה-י, "אורייתא מחכמה נפקת". ה עילאה היא "ואל תטוש תורת אמך", תורה שבעל פה, אבל לעניננו זו התורה שבעל פה שבתוך התורה שבכתב. צריך לומר שהבינה הזו היא בדיוק מה שאמרנו קודם, ה"רחימו עילאה", הרחם העליון של "ואהבת את הוי' אלהיך" וכל מצוות הפרשה הראשונה של ק"ש שצריך לקרוא פעמיים בכל יום. זה המדרבנן שבמדאורייתא. אחר כך, הפרשה השניה, שהיא המדרגה השלישית כאן "והיה אם שמוע" היא כבר המדאורייתא שבתוך המדרבנן. היות שגם שם כתוב "לדבר בם", כמו שבפרשה הראשונה כתוב "ודברת בם", יש מי שאומר שגם פרשה זו היא מדאורייתא אך היא הדאורייתא שבדרבנן. הפרשה השלישית היא דרבנן שבדרבנן, ולכן אדמו"ר הזקן כותב היות שפרשה זו היא בן ד-בן לכל הדעות היא מדרבנן, כי אין שם צד דאורייתא. זה תמיד כלל בהתבוננות.

28.         שויון חיובי – התכללות עם בטול הדדי

כל זה כדי להגיע לעיקר הנקודה: הרי יש מי שאומר שגם הפרשה האחרונה היא דאורייתא (כמו שיש מי שאומר שהכל דרבנן) – איך זה? בפרקי אבות חוזר כמה פעמים "ארבע מדות ב...", שאחת המדרגות היא לא עושה כלום ("לא הולך ולא עושה" וכיו"ב). שואל הבעל שם טוב – איך הוא מ"הולכי בית המדרש"?! הוא מסביר, אחד מהסודות הכי עמוקים, שהיות שהוא מבליט את האחרים – "הרע כסא לטוב" – לכן הוא נכלל בהם, ובעומק הוא ממש נכלל בהם, הרע נכלל בטוב. זה מהסודות העמוקים של תורת הבעל שם טוב שהיא תורת משיח (בה הרשע, בהיותו רשע, נכלל בצדיק).

איך לעניננו? ברגע שיש שני דברים שוים – כמו חתן וכלה לפני החתונה – אף אחד לא בטל. זה שויון שלילי – כמו באקטואליה, שויון בנטל (על ידי שויון כזה 'נתלו המאורות' ר"ל שנבראו שוים). שויון חיובי הוא שכל אחד בטל, ושויון שלילי הוא שכל אחד 'איך', כל אחד 'פאר זיך', נפרד לעצמו – היפך ההתכללות. אם יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה ללא התכללות היינו שני דברים שונים. אבל ברגע שיש התכללות, תורה שבעל פה בתוך תורה שבכתב ותורה שבכתב בתוך תורה שבעל פה וכמובן תורה שבכתב בתוך תורה שבכתב – יש שלשה חלקים עם צד תורה שבכתב ורק חלק אחד ללא תורה שבכתב. אבל היות שזה שלשה נגד אחד, אז האחד הזה בטל ברוב – כלל גדול בתורה. היות שהכל תמונה אחת, הכל מבנה אחד – זה סוד ההתכללות, שהזנב שנשאר, שכולו לא הצד הראשון, הוא אחד מתוך ארבעה (ולא מתוך שנים), ולכן הוא בטל. אבל כמו שאמרנו שיש שלשה חלקים של תורה שבכתב – שלש הדעות הראשונות – ורק אחד שהוא תורה שבעל פה לחוד, שבטל ברוב, אפשר לומר גם הפוך. תלוי איך אני מתכנת את הראש – אפשר בדיוק הפוך, לומר שיש פה שלשה חלקים של תורה שבעל פה ורק אחד שהוא תורה שבכתב לחוד, ואם הוא יהיה בטל אז הכל יהיה מדרבנן, הכל יהיה תורה שבעל פה.

מה שאמרנו כעת הוא הסוד של התכללות של עולם התיקון, הסוד של חתונה. בסוף, ב"שוין בקומתן", או שהכל חתן והכל כלה – כמו "קול חתן וקול כלה", יש "קול" ויש "כל". זו המדרגה של "לו" – "אעשה לו עזר כנגדו" – וכמו "לו" גם "לה"[41]. לעניננו, אלה בדיוק כל הדעות לגבי קריאת שמע. לפי הפנימיות הכל צריך להיות נכון בו-זמנית. זה יכול להיות נכון רק אם תופסים זאת בסוד ההתכללות, מה פועל את ההתכללות. אם כן, זו הקדמה להלכות קריאת שמע ולהלכות נישואין. לחיים לחיים. עיקר הענין של הסוד של קריאת שמע הוא אב-טיפוס של התכללות הזכר והנקבה [החתן: יש שם גם אחליפו דוכתייהו]. זה עוד ענין, אולי תיכף נאמר עוד. נסיים את סדר הניגונים.

ניגנו הבינוני, שאמיל.

29.         סוד הוי' ב"מצות כוונה" של קריאת שמע

נשלים את ענין הכוונה: "עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה". לכתחילה צריך כוונה בכל הפרשיות, כל ארבע המדרגות של י-ה-ו-ה, אבל בדיעבד יש "עד כאן מצות כוונה" – או פסוק ראשון, או כל הפרשה הראשונה, או עד "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (שעל פי פשט היינו עד "על לבבך", שני הפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה). רש"י בספר הפרד"ס – מיוחס לרש"י – פוסק שעד "על לבבך", אבל בשו"ע כתוב מצות כוונה רק בפסוק הראשון (כמו שפוסק רבא בגמרא שהלכה כרבי מאיר כנ"ל[42]).

אדמו"ר הזקן מוסיף ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נכלל בפסוק הראשון, היינו שיחו"ע ויחו"ת הם ממש "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אם יש דוגמה הכי עיקרית של "ווי העמודים" – אמרנו בהתחלה שזה הרמז שלכם, ו מול ו (אותיות השמות) – המקור של זה בקבלה הוא יחו"ע ויחו"ת, שש המלים של "שמע ישראל" ושש המלים של "ברוך שם". בעולם הזה לא שומעים "קול כלה", לכן אומרים "ברוך שם" בלחש. זו כוונה פשוטה תחת החופה, שאתה עם שש אותיות השם שלך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" והכלה עם שש אותיות השם שלה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

יש חידוש בתוספות – שלא הסתכלתי אם עושים ממנו ענין – שאומר במקום בו רש"י אומר שמצות כוונה היא עד "על לבבך" שצריך לכוון עד "ובכל מאדך" (ולזו הכוונה ב"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"). אם כן, יוצאות ארבע דעות של עד איפה מצות כוונה. מאד קשור למה שדברנו קודם, שעד סוף פרשה ראשונה זה בכללות י-ה לגבי כל הקריאה – זה המוחין, ושם יש עיקר מצות כוונה. במדות מצד עצמן אין מצות כוונה. לכתחילה יש כוונה, צריך לכוון שם – להמשיך מוחין למדות, לפי דרכנו – אבל מצד עצמן אין שם כוונה אלא "מצות קריאה" (בדיעבד, כשאינך מצליח להמשיך את המוחין לשם). הדעות השונות לגבי "עד כאן מצות כוונה", שחייבים לכוון, הן ב-יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו [מצות כוונה] והנגלֹת לנו ולבנינו [מעשה בפועל, שלגבי ק"ש היינו מצות קריאה לגבי מצות כוונה, דעקימת שפתיו הוי מעשה]".

כעת יש י-ה-ו-ה של כוונה וקריאה – הכל בתוך ה-יה שהיה לנו קודם, "ביה הוי'", כל שם י-ה-ו-ה בתוך שם י-ה (או"א עילאין וישסו"ת):

    י   אבא עילאה: פסוק ראשון עם בשכמל"ו

    ה   אמא עילאה: עד "ובכל מאדך" (אהבה של אמא עילאה)

ו   ישראל סבא: עד "על לבבך" (כולל כבר דברי תורה, תורה שבק"ש)

ה   תבונה: כל פרשה ראשונה (כולל המצוות המעשיות שיש בפרשה)

30.         שבע מצוות בפרשה ראשונה דק"ש

מה המצוות שיש בקריאת שמע? מתחילה בקבלת עול מלכות שמים. החינוך אומר שהכוונה שמוכן למות על יחוד ה' – זה קבלת מלכותו. שייך לפרק כה בתניא, שהחתן צריך ללמוד היום. אדמו"ר הזקן בפרק מז בתניא שם את המצוה של זכרון יציאת מצרים בפסוק הראשון – שקריאת שמע היא יציאת מצרים, היינו שיש כאן "נעוץ סופן בתחלתן", "אשת חיל עטרת בעלה" (ה"אשת חיל" של ק"ש היא זכירת יצי"מ, והיא "עטרת בעלה", הכוונה הפנימית של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

יש שבע מצוות בפרשה הראשונה של ק"ש: יחוד ה', אהבת ה', תלמוד תורה, קריאת שמע (לפי הרמב"ם[43] מצוה אחת אך לפי הרס"ג והרמב"ן[44] שתי מצוות, ויש חקירה גדולה באחרונים על דעת הרמב"ם האם זו מצוה אחת שעד שלא קראת ערב ובקר לא קיימת את המצוה או שבכל פעם זו מצוה שלמה, והנפק"מ אם מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית חייב מדאורייתא בקריאת שמע של שחרית), תפלין של יד, תפלין של ראש (שתי מצוות גם לפי הרמב"ם), מזוזה. גם דבר חשוב לכוון – שבע מצוות בפרשה הראשונה[45]. אם מצות כוונה עד הסוף – כוללת את כל התבונה, מה שעתיד להיות ה"מעשה הוא העיקר".

עד כאן. יש עוד, אבל אם תוכל לכוון זאת – בסדר. מזל טוב! שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מואר במאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

רקדו "אשר ברא" (הראשון), "עוד ישמע" ו"אשר ברא" (השני).



[א]. ראה באריכות בספר הטבע היהודי עמ' נז ואילך ובספר לחיות עם הזמן פרשת בהעלותך (עמ' צו).

[ב]. סוד הכיור וכנו, כיור לשון "כיור וציור פרחים וציצים" וכנו לשון כֵן – "כן עשה את המנרה", ה"כן" (של משה – "לא כן עבדי משה", וכמו שיתבאר) עשה (תקן) את המנורה, כללות נש"י (נמצא שה"לא" של משה רומז לפרח, שמופשט מן המציאות, משא"כ ה"כן" של משה הוא הוא המציאות, שמקורה בעצמות – "על ידי הקב"ה נעשית מאליה"). כל הבנין של עם ישראל עומד על היהודים הפשוטים הקשורים לפשיטות העצמות (כפי שלמד מורנו הבעל שם טוב זי"ע), ה"ירך" וה"כן" של עם ישראל (כן משלים את ירך ל-ש, כד במשולש, רוח אלהים – רוחו של מלך המשיח, שהוא יורה דעה מכח פחד יצחקבן אברהם, וכמבואר סוד רמזים אלה במ"א). "עד ירכה עד פרחה" – ירך קודם לפרח (ע"ד קדימת תש"י לתש"ר, קדימת הבעש"ט לאדה"ז). "עד ירכה עד פרחה" = הוי' ברבוע. ר"ת "עד ירכה עד פרחה" = ירך, כללות (פתיחת-קדימת) הכל. שאר האותיות של "עד ירכה עד פרחה" = "פני המנורה" (סימן ששרש הירך, האמונה הפשוטה שברדל"א, האמונה הפשוטה של יהודי פשוט, קודם אפילו לפנימיות הרצון כפי שהיא מתגלה בצדיק יסוד עולם). רוס"ת "עד ירכה עד פרחה" = רמח (פקודין, אברין דמלכא) = אברהם, היהודי הראשון, ראש כל המאמינים. אמ"ת "עד ירכה עד פרחה" = חתך (רוח רוח), שם קדוש היוצא מס"ת "פותח את ידך", שם הפרנסה כידוע.

[ג].   "מקשה אחת" = "יברכך הוי' וישמרך", הברכה הראשונה של ברכת כהנים, כנגד אברהם אבינו ("אברהם התחיל להאיר", כאור המנורה). ובפרט הוא רומז לשרש דוד המלך באברהם אבינו – "מקשה אחת" ("יברכך הוי' וישמרך") = אני פעמים דוד.

    "מקשה אחת" אותיות "משה קח את", ביטוי המופיע פעם אחת בתורה: "ויאמר הוי' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם להוי' נגד השמש וישב חרון אף הוי' מישראל", ללמד שהמנורה שנעשית מקשה אחת (אחדות ישראל ממנה אור ישראל) מכפרת על מעשה פעור (הלעומת זה של משה רבינו).

[ד]. "וע"כ אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש".

[ה]. בהשגחה פרטית, ב'בית משיח' של שבת זו (בהעלותך תשע"ג) היתה כתבה עליו, ר' ישראל לוין ז"ל.

[ו]. ועוד, ה-נוה של ענוה היינו הרת"ס של נבואה.

[ז]. הוא מייצג את היהודים הפשוטים בעלי האמונה הפשוטה (הקשורים לפשיטות העצמות), ה"כן" כנ"ל.

[ח]. עבד נאמן ותמנת הוי' יביט = מה פעמים הוי', ודוק.

[ט]. יחזקאל = יוסף (ו פעמים הוי' ב"ה, הערך הממוצע של ו אותיות יחזקאל), "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (משה יוסף-יחזקאל = ראש, ראש בני ישראל).

[י]. וכידוע שמשה ר"ת משה שמאי הלל (משה שמאי הלל = "לעיני כל ישראל"; או ר"ת מחלוקת שמאי הלל, מחלוקת שמאי הלל = 1000, אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, סוד "ישמח משה במתנת חלקו") – שמאי ("הללו אוסרין") בחינת "לא" והלל ("הללו מתירין") בחינת "כן", כאשר משה עצמו שייך בעיקר לשמאי (שעל כן יצא ידי חובת מצות פרו ורבו, המצוה הראשונה של התורה, "מצוה רבה", בשני בנים, כדעת בית שמאי), ואילו אהרן אחיו (שהצטרף למרים לדבר במשה, מתוך רצון להכליל את מדרגת הכן, שרש דוד, בתוך הלא של משה) שייך בעיקר להלל (שלומד מאהרן להיות "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"), ובסוד הנאמר בתחלת הפרשה "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה הוי' את משה".

[יא]. לקו"ש חי"ג עמ' 37 הערה 48.

[יב]. "ענוים הגיע זמן גאולתכם" = בית המקדש (אם במשולש וכו'), ללמד שבהכרזה זו של מלך המשיח על גג בית המקדש מהדהד עצם ענינו ותכליתו של בית המקדש, לשם כך ה' צוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי להביא גאולה לישראל, ל"ענוי ארץ".

[יג]. "וענוים יירשו ארץ" (= 999 = 27 פעמים 37) "צדיקים יירשו ארץ" (= 1071 = 7 פעמים 153, משולש 17) = 2070 = י פעמים אור (אין סוף, רז, אדון עולם וכו') = יהלום מה (אדם-מאד). הערך הממוצע של ו התבות = משה, נמצא ש-2070 = ו צירופי משה (והוא גם סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – ה"משה" הראשון הוא לפני הצמצום, בחינת "וענוים יירשו ארץ", בחינת "והאיש משה ענו מאד וגו'", ואילו ה"משה" השני הוא לאחר הצמצום, בחינת "צדיקים יירשו ארץ", מה שמשה לקח עמו את עצמות יוסף הצדיק ובכך זכה אף הוא להיות צדיק יסוד עולם לאחר הצמצום, אך אין הצמצום מסתיר אצלו כלל, שאצלו גלוי שאין הצמצום כפשוטו אלא "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" ללא שום שינוי כלל, "אני הוי' לא שניתי").

[יד]. מילוי האות צ לפני הצמצום (בחינת ענוים, סוד התכללות הצדיק שבענו) הוא צדי (לשון תהו, כתר עליון, אורות מרובים) ואילו אחרי הצמצום (בחינת צדיקים) הוא צדיק (בתוספת אות ק יש המשכת אור הקו עד למטה מטה [שמשום כך "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", סוד הרגל הארוכה של האות ק], "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"), וד"ל.

[טו]. "להושיע... סלה" ("כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לא בעולם הזה ולא לעולם הבא") נמשך מאור א"ס שלפני הצמצום (ישועה מסוד שע נהורין דאור פני מלך חיים, תיקון "ואמת", "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל, הכתר הכללי שלפני הצמצום שבו עשר ספירות הגנוזות במאצילן).

[16]. מרים ישי דוד, ר"ת מיד וכן ס"ת מיד (ראה לקמן בסוד מיד; גם פנות המשולש של מרים ישי דוד הן אותיות מיד וכן הנקודה הראשונה והאמצעית והאחרונה [רת"ס] של המשולש של מרים ישי דוד הן אותיות מיד!), עולה ג פעמים יצחק, הערך הממוצע של שלשת השמות (יצחק הוא עיקר שרש המלכות מבין האבות היות שבנין המלכות מן הגבורה, שעל כן דוד היה אדמוני כו') שעולה כד פעמים הוי' ב"ה (כד צירופי הוי', כאשר מחלקים בין ב אותיות ה-ה שבשם). אמצעי התבות של מרים ישי דוד – שירו – היינו רמז ל"שירו להוי' כי גאה גאה" של שירת הנשים על ידי מרים הנביאה ("ותען להם מרים שירו ["מרים שירו" = אל פעמים הוי' וכו'] וגו'", שירת הגברים מתחילה "אשירה"), ה"שירו" היחיד בתורה (יש עוד יה "שירו" בנ"ך, סוד "א-יה מקום כבודו").

[17]. בבא מציעא קז, ב.

[18]. שיהיה חם לה על ידי ה"אהבה ואחוה שלום ורעות" שבין החתן והכלה.

[19]. א-דני נוטריקון אני דוד בן ישי (האותיות המודגשות, כולן של שם א-דני, עולות אלחנן, שלפי חז"ל הוא דוד המלך. שאר האותיות – שוב = כב פעמים דוד). א-דני במשולש פרטי = ג פעמים אני דוד בן ישי (י"ל כנגד ירידת [השתלשלות] המלכות דאצילות [שם א-דני] לשלשת העולמות התחתונים בי"ע להחיותם כו', בסוד דוד מלך ישראל חי וקים), ודוק.

[20]. רק ש"אחתי" רמוזה ב"אחת היא".

[21]. עפ"י פסקתא זוטרתא – תשא, וברש"י שם.

[22]. על דרך קריאת שמע של נשמות ישראל.

[23]. ויקרא רבה כט, יא.

[24]. הנר יוצא מה-נ של יונה (ה-נ של יונה היא כנגד ה-ה עילאה שבשם [נמצא שיונה הוא סוד הצירוף השלישי של שם הוי' ב"ה, יוהה, הצירוף של חדש סיון, מזל תאומים, כזוג יונים], ה פעמים י [סוד מילוי הי של שם סג בבינה, ה עילאה], נ שערי בינה, סוד "נשמת שדי תבינם", "נר הוי' נשמת אדם", וד"ל), יחד אותיות הריון (סוד רעא ימי הריון כנודע, הנקודה האמצעית של ישראל, שהיא הנקודה האמצעית של תפארת, וד"ל), כוונה המסוגלת להריון.

[25]. עפ"י ברכות יג, ב.

[26]. יונה במילוי: יוד וו נון הא = קדם, יב ברבוע ("זה אל זה") = עב עב. אותיות השרש = עא, עב ד-מה, אותיות המילוי = עג, עב ד-סג, ודוק.

[27]. ברכות טז, ב.

[28]. ריש סימן ע.

[29]. משנה ברכות סוף פרק א.

[30]. עפ"י ירושלמי תענית ב, יא.

[31]. מובא ברש"י עבודה זרה יח, ב.

[32]. דהיינו עשרים פעמים הוי' = י פעמים בן, שיזכו לעדה קדושה של מנין בנים.

[33]. סי' יב.

[34]. ע' בפוסקים סי' סז.

[35]. עפ"י מנחת כהן ופמ"ג בפתיחה להל' קריאת שמע.

[36]. ראה זהר ח"ב נו, א; ח"ג ד, א.

[37]. 'פתח אליהו'.

[38]. ע' ע"ז לה, א; שהש"ר א, יח; ירושלמי ברכות א, ד ועוד.

[39]. ע' רמב"ם ריש הלכות תלמוד תורה וספר המצוות עשה יא.

[40]. ע' בית יוסף קצא עפ"י לשון הרמב"ם בספר המצוות עשה יט שמדאוריתא די בברכה אחת.

[41]. סוד חם לה הנ"ל.

[42]. זו הפעם היחידה בש"ס ש"אמר רבא הלכה כרבי מאיר". רבא רבי מאיר = 666, משולש לו וכו'. "אמר רבא הלכה כרבי מאיר" = 987, מספר ה'אהבה' ה-16. והוא עולה "היום אתם יצאים בחדש האביב" – בתניא כוונת הפסוק הראשון של ק"ש הוא ענין יצי"מ בכל יום, נסב"ת.

[43]. ספר המצוות עשה י.

[44]. שם בסוף הספר ובסוף שרש יא.

[45]. וראה באורך בהתוועדות הבאה – אופשערעניש ליעקב-צבי שי' הרמתי.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com