חיפוש בתוכן האתר

מוצאי י"ד סיון ע"ג – שיעור שבועי בהעלותך – בית כנסת היזדים ירושלים הדפסה דוא

מוצאי י"ד סיון ע"ג – ירושלים

  שיעור שבועי פרשת "בהעלתך"

ניגנו את הניגון החדש – ניגון י' סיון[1].

2.              א. שלשה פירושים בדבור מרים ואהרן במשה

3.               "שלהבת עולה מאליה"

ערב טוב לכולם. אנחנו בפרשת בהעלותך, "בהעלותך את הנרות", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". "שלהבת עולה מאליה" ר"ת שמע, והמלה שלהבת עולה "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש דרגות העליה של האהבה בקריאת שמע. שלהבת האהבה צריכה לעלות מאליה, צריך צדיק – אהרן הכהן – שיעלה את השלהבת של הנשמה, עד שהשלהבת של "נר הוי' נשמת אדם" תהא עולה מאליה. גם כתוב בקבלה שהגם שאהרן מעלה את הנרות, הענין של שלהבת קשור דווקא למשה רבינו. האריז"ל אומר שמשה הוא ר"ת משה-שת-הבל – השרש שלו הוא בהבל, ושת הוא "תחת הבל אשר הרגו קין", ואחר כך בא משה רבינו לתקן את נשמת הבל. כאשר הבל מתגלגל בתוך שת – כששמים את אותיות הבל (להב) בתוך שת – נעשה שלהבת. בספר יצירה יש ביטוי "כשלהבת הקשורה בגחלת". גחלת בגימטריא אמת, "משה אמת ותורתו אמת". השלהבת צריכה להיות קשורה – התקשרות – למשה רבינו ואז היא עולה מאליה.

4.               ספור דבור מרים ואהרן במשה – מעלת משה על כל הנביאים

זה קשור גם לסוף הפרשה – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – ועל כך בעיקר נדבר. בסוף הפרשה יש ספור מיוחד מאד: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". על פי פשט, האחים הקדושים, מרים הנביאה ואהרן הכהן הגדול שגם הוא נביא, מדברים נגד האח הקטן שלהם, משה רבינו. אז הקב"ה צריך להזמין אותם שיצאו האהלה פתאום, בהיותם טמאים, ואז הם צועקים "מים מים"[2] – רוצים להטהר כדי לשמוע את הדבור מפי הגבורה. חז"ל מפרשים (ומובא ברש"י בשם הילקוט) שרק אז הם התחילו להבין את המעלה המיוחדת של משה רבינו, שצריך להיות טהור כל הזמן כדי שיהיה פנוי ומזומן בכל רגע לדבר עם הקב"ה.

בכל אופן, עיקר תוכן הפרשה הזו הוא שהקב"ה מברר את ההבדל העצום והעצמי בין נבואת שאר הנביאים, "במראָה [במובן של ראי] אליו אתודע בחלום אדבר בו", אבל "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראֶה [אספקלריא המאירה] ולא בחִדות, ותמֻנת הוי' יביט". אדמו"ר הזקן מפרש "ותמֻנת הוי' יביט" – שמסתכל על המציאות מנקודת המבט של ה'. לפי רש"י "תמֻנת הוי'" היא מראה אחוריים של הקב"ה, אבל אותו ענין גופא – האחוריים של הקב"ה – היינו המציאות, שהרי הקב"ה הוא הכל, והאחור שלו כביכול הוא המציאות. מראה אחוריים הוא לראות ולהבין את המציאות בדיוק כמו שהדעת העליון רואה את המציאות. ככה הוא מפרש את "תמנת הוי' יביט".

אחר כך מרים נעשית מצורעת כשלג, ומשה רבינו צריך להתפלל עליה תפלה קצרה שבוקעת עד העצמות. מוסבר, שיש מעלה בתפלה קצרה יותר מאשר בתפלה באריכות. אם כי חסידים (גם חסידים של פעם שהיו שוהים כו' וגם חסידים של תלמידי הבעש"ט, בפרט חסידי חב"ד) נוהגים להתבונן הרבה לפני התפלה ולהתפלל באריכות, אבל כתוב שיש משהו בתפלה קצרה דווקא שהיא עוצמתית יותר מתפלה באריכות, וככה משה רבינו מתפלל כאן, מתוך צעקה – "ויצעק משה אל הוי' לאמר[3]: אל נא רפא נא לה". התפלה פועלת את הפעולה, רק שבכל אופן מרים צריכה להסגר שבעת ימים ואחר כך תאסף אל המחנה.

5.               מעשה מרים ואהרן בחצרות כולל את החטאים שלפניו ושלאחריו

כל הסיפור הזה הוא סיפור מיוחד ומוזר מאד, שצדיקים האחים הגדולים מדברים נגד האח שלהם, משה רבינו. ואחר כך הצדקת, מרים הנביאה, צריכה להצטרע ולהסגר שבעת ימים מחוץ למחנה[4]. הכל קורה במקום שנקרא חצרות, אחד מ-מב המסעות של עם ישראל, אליו הגיעו בני ישראל מקברות התאוה הספור הקודם שמסופר בפרשה, ששם קברו את העם המתאוים. ספור אומלל מאד. אחר כך, מקברות התאוה נוסעים לחצרות, ואחרי שמרים מתרפאת ונאספת אל המחנה ממשיכים לנסוע מחצרות למדבר פארן. חצרות מוזכרת פעם אחרונה בתורה בתחלת חומש דברים: "אלה הדברים... וחצרת ודי זהב". והנה, התרגום מתרגם שספור קברות התאוה היה בחצרות ("ובחצרות דארגיזו על בשרא") ואילו רש"י מפרש שמחלוקת קרח היתה בחצרות (ראה מפרשי רש"י שם), והוא פלא שהרי קברות התאוה הוא מקום בפני עצמו, לפני שבאו לחצרות, ועל פי פשט מחלוקת קרח היתה במדבר פארן, לאחר שנסעו מחצרות. אלא מכאן מוכח (בפנימיות הענינים) שחצרות (מעשה מרים) כולל את שלפניו ואת שלאחריו (חצרות לשון רבים), וכמו שיתבאר בע"ה.

6.               תיקון חצרות בסוד החצוצרות

קודם בפרשתנו מסופר אודות שתי החצוצרות שעשה משה – "עשה לך שתי חצוצרת כסף וגו'"[5], לשון נופל על לשון עם חצרות (בתנ"ך מצינו "והכהנים מחצרים [כתיב: מחצצרים] בחצוצרות"[6]). וידוע פירוש הה"מ נ"ע ששתי החצוצרות רומזות לשני חצאי צורות (שמשלימים זא"ז), וי"ל שהוא תיקון של קברות התאוה מכאן ומחלוקת קרח (במדבר פארן) מכאן.

7.               בין חצרות למדבר פארן

לאחר פרשית החצוצרות נאמר: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן". על "במדבר פארן" פירש"י: "קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה". והקשו המפרשים הלא בסוף הפרשה כתוב שמקברות התאוה נסעו לחצרות ומחצרות נסעו למדבר פארן! ותירצו ש"מדבר פארן היה גבול גדול ויש בו מקום שנקרא קברות התאוה וחצרות והכל היה במדבר פארן ולבסוף באו לסוף גבול מדבר פארן וזהו שנאמר בסוף הפרשה ויחנו במדבר פארן" (וראה רמב"ן בסוף הפרשה). נמצא שמדבר פארן מקיף את קברות התאוה וחצרות, ואילו חצרות מחבר את המקומות הפרטיים שבמדבר פארן בפנימיות (וראה בפירוש החתם סופר שמדבר פארן כולו הוא מקום מועד לפורענות, אך י"ל שתיקון גדול וכללי נעשה דווקא בחצרות על ידי בירור דרגת נבואת משה רבינו ומדתו העצמית, ענוה, ודוק).

8.               הפרשיה הראשונה – דבור מרים ואהרן וענות משה

יש עוד פסוק חשוב מאד אולי הכי חשוב בספור הזה של "ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'". הספור די קצר, פרק שלם בן 16 פסוקים מהתחלה ועד הסוף[7], שמחולקים לפי פרשיות: שלשת הפסוקים הראשונים הם פרשיה בפני עצמה, עשרה פסוקים פרשיה, ובסוף עוד פרשיה של שלשה פסוקים (שהוא המפטיר של פרשת בהעלותך). מיד אחר כך מתחילה פרשת "שלח לך", כמו שנסביר את הקשר והסמיכות.

נאמר רק את הפרשיה הראשונה: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח". לא ברור בדיוק מה הספור כאן, חייבים להסתמך על רוח הקדש של מסורת חז"ל כדי להבין מה יש כאן. אחר כך "ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר, וישמע הוי'". אחר כך הפסוק שאמרנו שאולי הוא הכי חשוב בספור – הפסוק שסוגר את הפרשיה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[8]. זה התואר העיקרי בכל התורה כולה בו מתארים את משה רבינו ואת מדתו העיקרית, הענוה – "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

יש מחלוקת בחז"ל אם הוא ענו גם יותר מהאבות, כי הפסוק אומר "מכל האדם אשר על פני האדמה". יש מי שאומר שהוא ענו יותר מכל האנשים החיים בזמנו "על פני האדמה", ולא מה"קדושים אשר בארץ המה". ויש מי שאומר שהוא ענו מכל מי שחי אי-פעם על פני האדמה, גם מהאבות. בכל אופן, זו המדה העיקרית של משה רבינו בספור הזה.

9.               הדבור במשה מגלה את מדתו העצמית ומעלת נבואתו

הדבור נגד משה רבינו, לשון הרע לפי פשט[9], מגלה דברים עצומים. קודם כל הוא מגלה את מדתו העצמית של משה, ואחר כך הקב"ה גם מסביר בכלל את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה רבינו. כאן אנחנו מתחילים להרגיש מרחוק את המעלה העצומה של אספקלריא המאירה, של "מראה ולא בחדות" כשאר הנביאים, והעיקר "ותמנת הוי' יביט" – זו תכלית היחוד של נבואת משה רבינו. מצד אחד כתוב "לא ראיתם כל תמונה", אסור לצייר את ה' בתמונה, ואף על פי כן "ותמנת הוי' יביט". שוב, פירוש רש"י הוא "זה מראה אחורים", ופירוש אדמו"ר הזקן – שהוא בעצם פנימיות אותו פירוש – שהוא רואה את המציאות מתוך העינים של ה', מתוך דעת עליון של ה', "תמנת הוי' יביט".

10.         פירושי חז"ל והחסידות – בקורת על גירוש האשה הכושית או על לקוחיה

נחזור לפסוק הראשון. אמרנו שבכלל לא ברור מה היתה הבקורת על משה רבינו: "על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". חז"ל אומרים ש"כי אשה כשית לקח" וכעת גרשה – כפי שרש"י מסביר. לא כתוב כך בפירוש, אלא צריכים להבין מתוך הפסוק[10]. עובדה זו בעצמה מבקשת מאתנו להתבונן כאן, שאולי אפשר, בפנימיות, לפרש בצורה אחרת, הרי שבעים פנים לתורה. ואכן, יש פירוש אחד שמובא בחסידות, שהבקורת לא היתה על כך שהוא גרש אותה, אלא על פי פשט, על כך שהוא לקח אותה. אבל קודם צריך לדעת מי היא האשה הכושית הזו. לפי חז"ל זו צפורה. גם האבן עזרא, שהוא פשטן ולא תמיד מפרש כמו חז"ל, מסכים כאן שזו צפורה. למה היא כושית? כי היא מדינית, והמדינים חיים באהלים, ולכן הם משחירים כמו כושים ממש. האבן עזרא ממשיך ואומר שהיות שהיא שחורה, בהיותה מדינית, היא לא היתה יפה, והם חשדו במשה רבינו שהוא גרש אותה כי הפסיקה למצוא חן בעיניו. פירוש לגמרי עממי. אבל אמרנו שיש בחסידות פירוש שהבקורת היא על כך שהוא לקח אשה כושית, ולא על כך שהוא גרש אותה. לא ברור אם האשה הכושית הזו היא צפורה, אולי היא מישהי אחרת. הרי יש מדרש שמשה רבינו אחרי שברח מפרעה, היה ארבעים שנה מלך בארץ כוש – אולי הוא מצא שם איזו אשה כושית והתחתן איתה (ואכן כך כתוב באותו מדרש). על כך מותחים עליו בקורת אחיו הקדושים, מרים ואהרן.

11.         פירוש רש"י על יסוד חז"ל

פירוש האבן עזרא שאומר שהיא לא היתה יפה, הוא בדיוק ההיפך מפירושו של רש"י. רש"י כותב שקוראים לה כושית בלשון סגי-נהור. כמו אחד שיש לו ילד יפהפה, הוא אומר עליו 'כושי' כדי שלא יכניסו בו עין הרע. אחר כך רש"י כותב גימטריא, שהמלה כושית בגימטריא יפת מראה. זה משהו מאד מיוחד, שרש"י יביא גימטריא. תמיד כדאי לבדוק לבד, ואם בודקים רואים שכדי שיהיה שוה יפת מראה צריך לכתוב כמו שאנחנו היינו כותבים בכתיב מלא (כושית), ולא כמו שכתוב בתורה (כֻשית).

12.         שיטת רש"י בגימטריאות – חבור "אם למקרא" ו"אם למסורת"

איך אני יודע שזו שיטת רש"י בכלל, שכאשר הוא עושה גימטריא ממלה שבתורה, הוא מחשב לפי כתיב מלא ולא כמו שכתוב? על פי שנים עדים יקום דבר. בפרשה הבאה, פרשת שלח, גם-כן בסופה, יש את פרשת ציצית שקשורה, כמובן, גם לקריאת שמע, הרי זו הפרשה השלישית של קריאת שמע – שם רש"י מביא גימטריא עוד יותר מפורסמת. על "וזכרתם את כל מצות הוי'" אומר רש"י שהציצית מזכירה את כל מצוות התורה, כי המלה ציצית עם ח חוטים ו-ה קשרים עולה תריג – אף שכתוב בתורה ציצת חסר, הוא ממלא בעוד י. רואים ש"לשיטתיה" דרש"י לחשב גימטריא דווקא בכתיב מלא – יש פה שילוב מסוים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "אם למקרא" ו"אם למסורת" שהוא מחבר ביניהם יחד דווקא כשהוא משתמש בחכמת הגימטריא. כלומר, יש איזו סגולה בגימטריא לחבר בין המקרא והמסורה[11].

13.         לפי פירוש חז"ל – רובד הפשט הראשון – מרים ואהרן טועים באי-ידיעה

שוב, לפי רש"י היא יפת מראה ולפי האבן עזרא היא מכוערת, כושית, אבל לפי שניהם הבקורת היא על כך שלקח אותה ועכשיו גרש אותה, כפירוש חז"ל. האבן עזרא אומר בצורה בוטה, שמרים ואהרן חשדו שמשה הרחיק אותה כי לא היתה יפה. לפי רש"י היא מאד יפה, ומרים ואהרן חושדים במשה שהוא חושב שבשביל להיות נביא לה' צריך לפרוש מהאשה, ועל כך מותחים עליו בקורת חריפה: "הרק אך במשה דבר הוי'? הלא גם בנו דבר", ואנחנו לא פרשנו מדרך ארץ! "וישמע הוי'". גם הסיום כאן הוא מאד מיוחד, "וישמע הוי'", הרי פשיטא שהקב"ה שומע כל מה שמדברים, ומה צריך לומר זאת? ואז "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

גם לפי רש"י וגם לפי האבן עזרא, מרים ואהרן לא יודעים מה שה' הולך לגלות – שמשה רבינו פרש מהאשה על פי הדבור. מדוע? את ההצדקה אתם תראו בהמחשה, אומר ה', שהנה אני קורא לכם ואתם טמאים בדרך ארץ וצועקים "מים מים". כעת אתם מבינים באופן מוחשי שמשה רבינו צודק. אבל לא רק שהוא צודק, אני גם אמרתי לו במפורש לפרוש מן האשה. איפה ה' אמר לו? את זה הם לא ידעו. אחרי מתן תורה, אחרי עשרת הדברות, ה' אומר למשה רבינו "ואתה פה עמֹד עמדי".– תשאר אתי, אל תחזור הביתה לאשתך. מהמשפט הזה משה רבינו הבין שה' מצוה עליו שהוא צריך לפרוש מהאשה. למה? כתוב בזהר הקדוש שמשה הוא "איש האלהים" – כמו "איש נעמי", הוא צריך להיות "בעלא דמטרוניתא", הוא צריך להתחתן, להיות כביכול הבעל של השכינה. את זה ודאי שמרים ואהרן לא ידעו. כל זה לפי הרובד הכי תחתון של פירוש הסיפור הזה.

ברובד הזה, הגם שיש חילוק בין רש"י לאבן עזרא, סך הכל המשמעות היא אותו הדבר – משה רבינו הרחיק את האשה, הם לא מבינים למה, אומרים שגם הם נביאים ולא פורשים מדרך ארץ, ואז ה' צריך להסביר להם מה ההבדל והחילוק הגדול ביניהם לבין משה רבינו. בהקדמת הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", נראה שכל הספור כאן קשור לענוה. לא רק זה, מוסבר במפרשים שמשה רבינו הוא אחרת לגמרי בנבואתו בזכות הענוה שלו. כל מה שכתוב בהמשך, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחדות ותמנת הוי' יביט", הוא בגלל מה שכתוב קודם – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – ומתוך כך הוא זכה לאספקלריא המאירה.

14.         פירוש החסידות – הבקורת על משה שעובד את ה' בשחרות

יש רובד שני, יותר גבוה, והוא פירוש שכתוב בדרושי החסידות[12]: שהבקורת, הדבור של מרים ואהרן נגד משה, הוא על זה שהוא לקח אשה כושית. כמו שנסביר תיכף, הכוונה שעבודת ה' שלו היא עבודה כושית. כלומר, להתחתן עם אשה כושית הכוונה היא להזדהות עם כוש, עם שחרות, ולעבוד את ה' מתוך זווג עם השחרות. זה כבר מתחיל להשמע משהו מאד מיוחד. את זה מרים ואהרן לא אוהבים. הם לא אוהבים את שיטת עבודת ה' יתברך שמשה רבינו לוקח לעצמו, שיטה שהיא "אשה כשית". כלומר, שמשה רבינו מזדווג עם כוש, עם שחור. את זה צריך להבין.

15.         הפירוש העליון – בקורת על פרישת משה מהאשה מתוך ידיעה גמורה

אחר כך, כמו שנסביר, יש עוד פירוש – יותר גבוה מהכל – שחוזר לפירוש הראשון, של חז"ל, שהבקורת היא על כך שמשה לקח את האשה הכושית וכעת הוא מגרש ומרחיק אותה. השוני מהפירוש הראשון הוא, שלפי הפירוש הראשון הם לא מודעים בדיוק מה הסיבה למעשה של משה, וברגע שהם ידעו את הסבה הם כבר יבינו וישלימו. אבל לפי הפירוש הכי עליון כל מה שמשה רבינו יודע גם הם יודעים, הם יודעים אפילו את הנבואה של "ואתה פה עמֹד עמדי", שה' אמר לו בפירוש לפרוש מהאשה, ואף על פי כן הפרישה שלו חורה להם, והם אומרים שלא היה צריך לפרוש. עוד יותר מופלא לומר כזה דבר. איך אפשר לומר למשה רבינו שימרה את פי ה' כי "הרק אך במשה דבר הוי', הלא גם בנו דבר"? אם כן, מה הכוונה לפי זה ב"וישמע הוי'"? אין שמיעה אלא לשון הבנה, ויש בשמיעה גם לשון קבלה – ה' גם שמע אותם וגם הבין את הכוונה הכי פנימית שלהם, מה שהם רוצים ממשה רבינו. הם לא טועים. לפי שני הפירושים הראשונים הם טועים, אבל לפי הפירוש הכי עליון מרים ואהרן לא טועים בכלל. הפירוש הראשון הוא הפשט של חז"ל והוא המוכר יותר. את הפירוש השני אנחנו לא מכירים – מי שלא למד את הדרושים, וכ"ש וק"ו הפירוש השלישי.

16.         "מהדו ועד כוש" – עבודת ה' מוארת ועבודת ה' חשוכה

כששומעים את המלה כוש חושבים על עוד מקום – הודו. "ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". לכן באמת כתוב בחסידות שכוש היא הניגוד של הודו – כוש אמור להשלים את הודו בעבודת ה', אבל בתחלה הוא בניגוד להודו. כתוב שמרים ואהרן שייכים להודו, אבל משה שייך לכוש – זו הבעיה שלהם לפי הפירוש של החסידות, הפירוש השני כאן. מה היא העבודה של הודו? "הוֹדוּ להוי' כי טוב", "הוֹדוֹ על ארץ ושמים" – ההוד, הזיו, ההדר שלו, מקיף, אור סובב את כל מעשה בראשית, אבל בלי הסתרה (זה הביטוי). הודו מראה על עבודת ה' מתוך אור, בלי הסתרת האלקות. בשביל להגיע להודו צריך הרבה התבוננות. הודו היינו להתבונן עד שמגלים את האלקות, ואז מגיעים לאהבת ה', לשלהבת העולה מאליה. אבל כוש, כמו שאמרנו קודם, מצביע על עבודת ה' מתוך הסתרת אלקות לגמרי – ללא התבוננות כל העולם הזה נראה שחור. כמו תינוק שנולד לתוך העולם הזה בלי שום התבוננות של אלקות, של חיפוש ודרישת ה', והעולם נראה לו שחור – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". הכל מוסתר. האם אפשר לעבוד את ה' במצב הזה, במודעות של כוש בלי הודו?

17.         מרים אהרן ומשה – שלשה דברים לדור

מי הוא אהרן ומי היא מרים? כתוב כאן "ותדבר מרים ואהרן במשה" – שלשת האחים שנולדו לפי הסדר הזה, וכתוב כלל גדול בחסידות שקדימה בזמן היא גם קדימה במעלה. כלומר, שאם מרים כאן היא הבכורה, אז נשמות אהרן ומשה נולדות מתוך נשמתה ויש בה מעלה יותר משניהם. גם אהרן גדול ממשה, הוא אח גדול שצריך לכבד. מה הסדר כאן? ידוע הרמז המפורסם ששלשת האחים קשורים לחדש סיון – אנחנו כעת ב"סיהרא באשלמותא" של חדש סיון – שהוא החדש השלישי. התורה נתנה בחדש השלישי, ואחד הדברים שחז"ל אומרים[13] על התורה, שהיא נתנה "על ידי שלשה" – שלשת האחים יחד (יש פירוש ש"על ידי השלישי" דווקא, על ידי משה, אבל יש פירוש שעל ידי שלשתם). "על שלשה דברים העולם עומד", ניתן לקרוא שלשה דַבָּרים. אמנם מצד אחד "דַבָּר אחד לדור ולא שני דַבָּרין לדור", אבל מצד שני יש כאן שלשה דַבָּרים, כמו בית דין (שנים לא, אבל שלשה כן). "אני אמרתי אלהים אתם", כמו בית דין. בכל אופן, שלשה דברים שוה מרים אהרן משה[14].

18.         מרים אהרן ומשה – חכמה בינה ודעת

מהם בספירות? על מרים כתוב "אמר לחכמה אחֹתי את" ("ותתצב אחֹתו מרחֹק", "מרחוק הוי' נראה לי") – היא החכמה כי היא הבכורה. על משה נאמר "כי מן המים משיתהו", ומים הם חכמה, לכן אומרים שמשה הוא חכמה. אבל יחסית בין שלשת האחים החכמה היא מרים (והיא סוד המתקת המים המרים[15]). מי הוא אהרן? אהבה רבה, רחימו עילאה – הוא עיקר ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", השלהבת, הוא מעלה את השלהבת, הוא מתבונן – ספירת הבינה. כתוב שאהרן הוא מצד אמא, לכן אהרן הוא לשון הריון של אמא. על פי ההתבוננות שלו הוא מוליד אהבה רבה, והאהבה הזו היא בתוך גילוי של הוד – הוד והדר, "בינה עד הוד אתפשטת" – "הודו על ארץ ושמים". מרים היא חכמה, אהרן בינה, ומי הוא משה רבינו? דעת. כך כתוב, שמשה רבינו הוא הדעת הכללית של כל נשמות עם ישראל. כלומר, שלשת האחים שלנו הם-הם חב"ד[16].

יש משהו מיוחד בדעת, שהיא המח האחורי. בהיות שהדעת היא המח האחורי יש לה חוש באחור, במראה אחורים, "ותמנת הוי' יביט – זה מראה אחוריים". מה ה' הראה לו? קשר של תפלין דמארי עלמא (ש"מה כתיב בהו? ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", בארץ דווקא – את זה ה' הראה לו). מהו קשר של תפלין בקבלה? פרצוף לאה. מה התכונה של פרצוף לאה? ענוה (הכל מכתבי האריז"ל). מה שמשה רבינו הוא ענו מאד זו הזיקה שלו לקשר של תפלין, למראה אחוריים. זה גם אומר שיש למשה רבינו חוש מיוחד באחור. מה ההבדל בין אחור לפנים? פנים הם גילוי, ללא הסתרה, אבל אחור הוא מוסתר, חוש בהסתרה.

19.         דעת – חוש באחור – גילוי ה' במקום השחור לכתחילה

שוב, משה רבינו הוא הדעת. מרים, מי שמדברת בו – כלומר נגדו, לפי הפשט, היא החכמה, ואהרן הוא הבינה. שני המוחין של הפנים. העבודה שלהם היא התבוננות שתכליתה להוליד בנפש אהבה ויראה, בעיקר אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", עבודת ה' בתפלה. זוהי הדרך לעבוד את ה': לגלות אור, לגלות בלב מדות אהבה ויראה, מתוך התבוננות באלקות. והנה, הם רואים שמשה ברצונו נושא אשה כושית, שהעבודה שלו היא שחורה – אוהב הסתרה ושחרות. מה זה הדבר הזה?! שוב, הווארט הוא שמשה רבינו מסוגל לגלות לא סתם אלקות שהיא אור ה'. הם מגלים אור ה' מתוך התבוננות, מגיעים לאהבה רבה של אהרן, אבל משה רבינו מגלה את עצמותו יתברך ממש – לא אור אלא עצם – בתוך המציאות הכי נחותה, הכי תחתונה, בתוך הכוּש, בתוך השחור, בלי צורך בכלל להתבונן בשום דבר. ישר, כמו התפלה הקצרה שאמרנו קודם, "אל נא רפא נא לה" – בלי שום התבוננות ושום אהבה מורגשת. הוא לא עובד את ה' מתוך מדות מורגשות בכלל, הוא לא מתבונן בכלל – הוא רק מגלה את עצמות ה' במקום השחור, לכתחילה. בעבודה כזו אין להם שום השגה – זה נגד כל הכללים, נגד כל מה שלומדים בחסידות. הם לא יורדים לסוף דעתו, אין להם את דעתו בכלל. יש להם את העבודה שלהם, אבל אין להם את דעתו של משה רבינו.

20.         העבודה השוה לכל נפש – עבודת מרים ואהרן

באותם דרושים שמסבירים את הפירוש המופלא הזה בחתונה עם אשה כושית, כתוב שהבקורת היא על עצם הנישואין, לא על הגירושין. כי באמת, עד ביאת משיח, העבודה הזו של כוש היא לא עבודה ששוה לכל נפש. העבודה ששוה לכל נפש היא עדיין ההוה-אמינא של מרים ואהרן, ההודו. בינתים השליחות העיקרית היא להודו, עוד אין כל-כך בתי חב"ד בכוש... לכן אפילו אחשורוש מתחיל מהודו, "מהדו ועד כוש". אם כבר, מה שצריך ללמוד מהסיפור הזה הוא שמהודו צריך להגיע לכוש, אבל להתחיל לכתחילה מכוש זה דבר שכל הזכויות שמורות למשה רבינו.

21.         התגלות העצמות רק בכוש

לפני שנעזוב את הדרוש הזה נאמר רק עוד נקודה חשובה שכתובה שם: למה ה' ברא את העולם כך שהעצמות מתגלה ישירות מתוך ההסתרה הכי גדולה, מתוך ה"הסתר אסתיר פני ביום ההוא"? מביאים עוד פסוק, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". זהו פסוק בשירת האזינו, שירת משה רבינו (המכוונת כנגד הדעת-האחור בין שירות התורה, כמו שדברנו על הדעת של משה רבינו, התקשרות לעצמוּת ה' באחור). הווארט הוא שאי אפשר לגלות את המעלה והעצם שלנו, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", אלא על ידי המציאות של הגוים, הלעומת-זה, ההיפך, ה"יצב גבולות עמים". אחד הסודות של כל התהוות העולם – עולם לשון העלם, שהעצמוּת יכולה להתגלות רק בהעלם. התגלות ועצמוּת הם תרתי דסתרי – עצמוּת היא כמו עצימת עינים, שחור, ומה הכוונה התגלות העצמוּת? איך עצמוּת מתגלה בכלל? ה' נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, בהסתרה דווקא, בשחור, ב"יצב גבולות עמים", שם יכולה להתגלות העצמוּת של עם ישראל, וגם העצמוּת של הקב"ה יכולה להתגלות אך ורק בתוך ההסתרה. כל השאלה היא האם אנחנו לכתחילה בדרגת משה רבינו, שלא צריך בכלל הודו ואפשר מיד לשאת את האשה הכושית, שעיקר החידוש הוא להגיע לשם, או שצריך – וזו מדת כל אדם – להגיע לכוש בסוף, דרך הודו.

22.         מרים ואהרן רוצים שמשה יהיה משיח – בירור מנהיגות משה בחומש במדבר

כל מה שאמרנו עכשיו הוא הפירוש השני, שהוא רק קרש קפיצה כדי להגיע לעיקר, לפירוש השלישי: אמרנו שהפירוש השלישי הוא שמרים ואהרן יודעים את הכל – גם שה' צוה למשה רבינו לפרוש מהאשה בהר סיני – ואף על פי כן "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח". הפירוש השלישי הוא הכי נוגע לנו, לאקטואליה שלנו. לפי הפירוש הזה, מה רוצים האחים של משה רבינו? זו לא איזו מחלוקת בחיק המשפחה, ח"ו. מרים ואהרן מעריכים מאד את האח הקטן שלהם, משה רבינו, ויודעים בדיוק את המעלות שלו. הם רוצים – לא פחות ולא יותר – בדיוק מה שמשה רבינו בעצמו רצה בתחלת השליחות שלו, כשטען "שלח נא ביד תשלח" – למה אתה שולח אותי? הרי אתה קורא עלי "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" (כפי שרמוז בקריאה הראשונה של ה' למשה במראה הסנה – "משה משה", דלא פסיק טעמא בגווייהו). שלח את מלך המשיח עצמו!

מה הם כל הספורים הקשים של חומש במדבר, שבעצם מתחילים מפרשת "בהעלותך את הנרות", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"? מתחילים כל מיני סיפורים, כמו הספורים של תבערה ושל קברות התאוה שהזכרנו, אחר כך מרגלים, אחר כך קרח, וכו' וכו' – הכל בירור, ליבון, של הנהגת משה רבינו את עם ישראל. אם משה רבינו היה מנצח – הרי במדות הלב מדת משה היא נצח, הוא נצחי, כל מעשה ידיו נצחיים, אבל צריך שהוא גם ינצח – אם משה רבינו היה מנצח כדבעי את כל מה שהוא צריך לנצח, הוא היה נכנס לארץ ישראל, וכבר באותו גלגול הוא היה זוכה להיות גואל אחרון, ולא רק גואל ראשון. משה רבינו צריך להיות משיח. אם משה רבינו לא משיח בפועל – הוא לא הצליח בשליחות שלו (כפי שהוא רצה כנ"ל). כל ההצלחות שלו, כל הנסים והנפלאות, מתן תורה – הכל בערבון מוגבל.

אומרים מרים ואהרן: אנחנו רוצים שמשה רבינו יהיה משיח, ושהוא יכניס את ישראל לארץ. מה היה כתוב קודם? "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", והם מתנבאים שמשה מת במדבר ויהושע מכניס את עם ישראל לארץ ישראל – נבואה קשה. משה רבינו כבר השלים עם זה, הוא כבר התייאש ממה שהוא רצה הסנה (לאחר שה' כעס עליו) – חבל. אבל האחים הגדולים לא התייאשו.

23.         משיח מנצח בלי לקבור את החוטאים והמורדים

הפירוש הכי עמוק כאן הוא שאחרי ראשית האירועים הקשים, תבערה וקברות התאוה, מרים ואהרן רוצים להחדיר כח במשה רבינו להנהיג את העם ביד רמה, בתוקף, יותר מאשר הוא מנהיג את העם, כדי שהוא יזכה להיות משיח. בכל מה שקורה, בכל הספורים – המרגלים, מה שעתיד לקרות בפרשה הבאה, ואחר כך קרח – מצד אחד משה מנצח את כולם, הוא יוצא צודק והם לא. מה קורה לכולם? קוברים אותם – קברות התאוה. הרבה יהודים נקברים, המרגלים מתים, קרח נבלע באדמה. בסדר, למשה רבינו יש הרבה כחות על-טבעיים, כחות אלקיים, אבל זה משיח?! הם רוצים שמשה רבינו יהיה משיח. בשביל שמשה רבינו יהיה משיח אולי לא צריך שסוף כל הספורים יצא ככה. הסוף של כל הספורים הוא מאד קשה, אחד אחרי השני, משה רבינו בסדר וכולם לא בסדר. זה משיח?!

24.         בקורת על פרישת משה מהאשה גם לאחר שנסעו מהר סיני

מה זה "ותדבר מרים ואהרן במשה"? אמרנו קודם ש"ותדבר" לשון דַבָּר, מנהיג. מה זה "במשה"? לא כתוב בפירוש שדברה נגד משה, כמו הפשט, אלא "במשה". מה הפירוש הפנימי? הם רוצים להמשיך כח של הנהגה מושלמת במשה רבינו. הם בעד האשה הכושית. שוב, בפירוש הזה מתיחת הבקורת על פי פשט היא נגד פרישתו מהאשה, שגם לאחר "ואתה פה עמד עמדי" הוא לא צריך לפרוש מהאשה הכושית (קשור לפירוש השני), כי משה בהיותו גואל ראשון אמנם פורש מן האשה, אבל כדי להיות משיח הוא לא יכול לפרוש מהאשה. משיח הוא "עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות", והוא לא פורש מהאשה בכלל[17]. לכן, אנחנו רוצים שאתה תהיה משיח – אסור לך לפרוש מהאשה, בכל מקרה. אבל ה' אמר לו בפירוש "ואתה פה עמֹד עמדי"! – מי אומר שהכוונה היא לתמיד? אולי זה נאמר רק לשעת מתן תורה? הרי מתי ה' אמר לו "ואתה פה עמֹד עמדי"? במעמד הר סיני. כל זמן שחונים שם, מול ההר, "ואתה פה עמֹד עמדי". כאשר נוסעים משם ("ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה...") ומתחילים להתמודד עם ההרפתקאות של האקטואליה, אומרים מרים ואהרן, אסור לך לפרוש מן האשה הכושית. את הציווי "ואתה פה עמֹד עמדי" כבר קיימת (במדבר סיני, לפני המסע הראשון משם).

25.       ב. הנסיון להפוך את משה למשיח – לגלות את שרש דוד במשה

26.         מלכות משה ומלכות דוד – מלכות התורה ומלכות בעצם

איך נאמר את כל הווארט הזה בצורה עוד יותר טובה ומובנת? כדי להיות משיח משה רבינו צריך לכלול בעצמו את מעלת דוד המלך, שטרם נולד[18]. איפה נמצא דוד המלך בדור הזה של משה רבינו? בינתים הוא נמצא בתוך אמא שלו. מי האמא של דוד המלך בדור המדבר? מרים[19]. עיקר הדבור כאן הוא של מרים, הבכורה. מרים כאן מייצגת את דוד המלך. "ותדבר מרים ואהרן במשה" – אתה חייב להכלל מדוד. כדי שתוכל להיות משיח צריך את משה ודוד יחד, כידוע שהפנימיות של משיח (נשמת משיח) היא משה רבינו והחיצוניות שלו (גופו של משיח) היא דוד (כל הסיפור מתרחש בחצרות כנ"ל[20], המסע ה-דוד מבין מב המסעות של בני ישראל במדבר, גמר השליש הראשון, ה-יד הראשונה, יד גדולה, וד"ל).

מה ההבדל בין זה לזה? יש שיחה מפורסמת של הרבי, שיחה עמוקה ויסודית שכל אחד צריך ללמוד[21]. הרבי מסביר שמשה בתור מלך – "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם" – אינו מלך כמו דוד. לכל אחד מעלה וגם חסרון ביחס למלכות של השני. משה רבינו הוא מלך בכח התורה ודוד הוא מלך בעצם. לא שדוד הוא לא מלך על פי תורה, כתוב עליו "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום", אבל המלכות שלו היא מלכות גשמית ממש (בחינת גופו של משיח), לא מלכות רוחנית (בחינת נשמת משיח). המלכות של דוד המלך היא מלכות, כמו שכתוב בתורה, על דרך המלכות של כל העמים אשר סביבותינו – רק שהיא מקדשת את המלכות, את השחור, את האשה הכושית. זה שמשה רבינו הלך ונעשה מלך כוש, זה כבר אומר שהוא ראוי לכך. הוא ראוי להיות מלך של כוש, מלך ככל הגוים. אבל אחר כך קרה משהו, שהוא לא זכה משום מה לממש באותו גלגול, כמשה רבינו, את ההתכללות של משה ודוד, להיות גם משה וגם דוד. מרים ואהרן רוצים שהוא יהיה גם דוד, לא רק משה.

27.         רמז דוד בתבות הפסוק

אמרנו עכשיו דבר גדול, צריך להביא כמה רמזים יפים בתור אסמכתא לדבר (בנוסף לרמז הנ"ל שחצרות, מקום האירוע, הוא המסע ה-דוד): קודם כל, ננתח את המבנה של הפסוק הראשון של הסיפור, שאומר הכל. הפסוק הראשון הוא "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". אם מחלקים את הפסוק לפי טעמי המקרא, לפי התחביר, הוא מחולק ל"ותדבר מרים ואהרן במשה", אחר כך "על אדות האשה הכשית אשר לקח" עד האתנחתא (הפסיק השני, עוד יותר חזק מהז"ק, הפסיק הראשון), "כי אשה כשית לקח" – ד-ו-ד מלים. דוד המלך עדיין לא נולד, אבל מרים וגם אהרן הם נביאים. הפסוק הראשון כבר אומר במבנה שלו, שכל הספור כאן קשור לדוד המלך, שרוצים שמשה רבינו יהיה גם דוד המלך. זה רמז מאד יפה, מאד מכוון, אבל צריך עוד אחד.

28.         דלוג דוד בפסוק

צריך לחפש את השם דוד ממש בדילוג אותיות, ואז נשתכנע יותר שכאן מדובר בדוד. נתחיל מה-ד השניה של הפרשה, ה-ד של המלה "אדות" – גם מלה מיוחדת[22] – ונדלג שלשים אותיות (למה שלשים? כי "המלכות נקנית בשלשים מעלות", שלשים, ל, בגימטריא יהודה, שבו יש ד, שהיא השרש של דוד) ונגיע בדיוק לאות הראשונה של הפסוק השני, "ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר", ומה-ו נדלג עוד שלשים אותיות, ואז נגיע ל-ד של "[הלא גם בנו] דבר". ההסתברות של מלה בת שלש אותיות בדלוג לא כל כך קשה, אבל ד היא אות נדירה, ועיקר החדוש כאן הוא הטווח של הדילוג, שלשים (כל הדלוג מקיף אני אותיות – אני דוד, "תפלה לדוד ['ואני תפלה'] הטה הוי' אזנך ענני כי עני ואביון אני"[23])[24].

29.         דוד ויוסף בדלוג – המשכת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד למשה

אבל יש עוד משהו, עוד יותר מופלא, בדילוג הזה: אנחנו יודעים שמשה רבינו קשור למשיח, אבל לאו דווקא למשיח בן דוד. לכאורה, על פי פשט, משה יותר קשור למשיח בן יוסף. הרי כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כשיצאו ממצרים משה רבינו לקח את יוסף עמו, והוא "ראש בני ישראל", וכתוב ש-ראש עולה משה ועוד יוסף (הוא נעשה ראש על ידי צירוף יוסף אליו). משה מולך מכח התורה, הראש, כמו שאמרנו בשיחת הרבי. ובכן, אמרנו שדוד כאן מופיע בדלוג ב"אדות... ויאמרו... דבר". נספור את מיקום האותיות האלה מתחלת הפרשה – ה-ד של "אדות" היא האות ה-22 (רמז ל-כב אותיות התורה, הכלולות ב-ד אותיות אהוי, כידוע מהאבן-עזרא) מתחלת הפסוק (שהוא תחלת הפרשה); אם כן, "ויאמרו" היא האות ה-52 מתחלת הפרשה ו"דבר" האות ה-82 מתחלת הפרשה. אם נחבר את שלשת המיקומים נקבל 156 – ג"פ בן – שהוא יוסף, ו"פ הוי'. כלומר, יש כאן גם רמז לדוד וגם ליוסף יחד, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

30.         מעלת דוד-משיח – התמודדות עם הרשעים בלי לקבור אותם

כל הענין הזה הוא הכוונה העמוקה ביותר של מרים ואהרן, שרוצים להמשיך למשה רבינו שתוכלל בו גם מדרגת דוד המלך. אז לא צריך לקבור את היהודים בקברות התאוה, לא צריך שהתולעים יצאו מטבורם של המרגלים אל פיהם והפוך וימותו, ולא צריך שעדת קרח תבלע בתוך האדמה. כי דוד המלך לא פועל ככה, משיח לא פועל ככה. כמו שנסביר, משיח קשור בעצם ליהודים הכי נמוכים, הכי רשעים, וזה מתאים לפירוש השני – שמשה רבינו מתחתן עם כוש, עם הכי שחור. אבל המיצוי האמתי של "כי אשה כשית לקח" בא לנו רק עכשיו, בפירוש השלישי שלנו. זה מה שהאחים הגדולים רוצים לתת לאח הקטן שלהם, שכמו שאמרנו קודם הם מעריכים אותו מאד ורוצים שיהיה משיח.

31.         רמז דוד בחבור אהרן ומרים

ברמז הזה של דוד בדלוג אותיות יש עוד משהו, עוד יותר מופלא מכל מה שאמרנו, אבל קודם נאמר עוד כמה רמזים לכך שמרים ואהרן רוצים כאן דוד במשה רבינו: נעשה דבר פשוט – נחבר את מרים ואהרן יחד, "ותדבר מרים ואהרן במשה", מרים ואהרן רוצים להמשיך את הענין שלהם, ההשגה שלהם, שהיא שרש דוד המלך, ולתת אותו, לחבר אותו, למנהיגות של משה רבינו. מרים אהרן בגימטריא 546 – מה הקשר לדוד? זו כפולה של דוד. כל אחד מהם בפני עצמו אינו כפולה של דוד, אבל כאשר מחברים אותם מקבלים מספר מאד חשוב, שהוא גם כפולה של שם הוי', אבל גם כפולה של דודטל פעמים דוד. טל עולה "הוי' אחד", אבל מיהו טל בפרשת השבוע? אלדד, אותו אחד שנבא ש"משה מת" ולא זוכה להיות משיח. הם רוצים לתקן את זה, ומתעקשים שהוא כן יהיה משיח, כן יכניס אותנו לארץ ישראל. אבל מתי? רק אם הוא יזכה להיות דוד. דרך אגב, אנחנו יודעים שדוד המלך, יותר מכל הצדיקים, קשור בעצם לארץ ישראל – הוא חייב להיות בארץ, לא יכול לצאת מהארץ. כשהוא יוצא מהארץ הוא דומה כמי שאין לו אלוה. רק כשהוא נמצא בארץ הוא דומה כמי שיש לו. הם רוצים לתת מדה זו למשה, שגם-כן משתוקק ומתפלל "ואתחנן", תקטו תפלות להכנס לארץ ישראל – אבל לא זוכה.

32.         רמז דוד בהכאת מרים ואהרן

במרים ואהרן יש ארבע אותיות בכל אחד, מה שאין כן במשה אחיהם הקטן. היות שגם למרים וגם לאהרן יש ארבע אותיות, יש עוד פעולה חוץ מלחבר אותם יחד – פעולה פשוטה של חשבון – אפשר לעשות הכאה פרטית, הכפלה של אות באות: מ פעמים א (40), ר כפול ה (1000), י כפול ר (2000), ם כפול ן (2000) – סה"כ 5040. מי שזוכר, זהו מספר מאד חשוב. הספר הראשון של קבלה הוא ספר יצירה, והמספר הזה הוא השיא של ספר יצירה, בו כתוב "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים, שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע אבנים בונות חמשת אלפים ארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לומר ואין האזן יכולה לשמוע".

איך קוראים לנוסחא הזו במתמטיקה? עצרת. כמה צירופים אפשר לעשות משבע אותיות שונות? 5040 צירופים שונים. בספר תיקוני הזהר מדברים רק על עצרת של שש, לא מדברים על שבע, כי מתבוננים בצירופים של המלה הראשונה בתורה, "בראשית", שש אותיות (שונות) שבהן שבע מאות עשרים צירופים. מה הכוונה עצרת? למי שלא מכיר בחשבון, הכוונה לכפל כל המספרים עד אותו מספר. עצרת של שש היא אחד פעמים שתים פעמים שלש פעמים ארבע פעמים חמש פעמים שש. אם אני מחבר את המספרים קוראים לזה משולש, ואם אני מכפיל אותם קוראים לזה עצרת[25]. שוב, המספר הכי גדול בספר יצירה הוא העצרת של שבע – "שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים". האם המספר הזה הוא כפולה של דוד? כמובן, דוד הוא 2 פעמים 7. בעצם זה דוד פעמים 360 (3 כפול 4 כפול 5 כפול 6), שכם, עזר כנגדו, "חלק אלוה ממעל" וכו' וכו'[26].

33.         קשר מרים ודוד – צרעת הצדיקים

אם כן, ראינו שמרים ואהרן מאד קשורים לדוד. מצד אחד, מרים היא הכי קשורה לדוד – היא האמא שלו, הוא יוצא ממנה, לכן היא המדברת העיקרית. עיקר זיקת דוד הוא למרים. איזה צד שוה מאד גדול יש בין מרים לדוד? קשור לספור כאן – מה קרה למרים בסוף? היא מצורעת כמו שלג. מה קרה לדוד המלך? "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואף על פי כן "אמר רב, ששה חדשים נצטרע דוד". יש שני צדיקים גדולים מאד שנצטרעו – מרים (כאן) ודוד[27]. אם צריך סימן מובהק לזיקה בין מרים לדוד בספור הזה – הוא הצרעת של מרים. אף על פי שכל מי שאומר שדוד חטא אינו אלא טועה, הוא גם נצטרע ששה חדשים וגם קרו לו עוד הרבה דברים קשים ביותר בעקבות חטא בת שבע. שוב, מרים אהרן הם כפולת דוד, ו- מרים אהרן בהכאה פרטית הם גם כפולה של דוד.

34.       ג. ענוה ונבואה

35.         "והאיש משה ענו מאד" – דרגות בענוה

אמרנו שיש עוד משהו מופלא ביותר בדילוג של דוד כאן, יותר מכל התופעות שאמרנו עד עכשיו: על פי שיחה חשובה מאד של הרבי על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". קודם כל, אפילו המלה ענו – כמה היא שוה? 126, ט פעמים דוד. מאד צירוף אותיות אדם, ר"ת אדם-דוד-משיח. יש למשה פוטנציאל להיות משיח, כמו שנסביר תיכף, רק שמשום מה זה לא קרה, לא עלה, לא נגמר באותו גלגול. יש בעצם שתי שיחות על הפסוק הזה. שיחה אחת אומרת שיש שתי מדרגות בענוה והשיחה השניה אומרת שיש שלש מדרגות בענוה.

36.         ענות הבינה וענות הכתר – ענוה שלמטה מחסידות וענוה שלמעלה מחסידות

לפי השיחה הראשונה[28], שתי מדרגות בענוה, הרבי מביא מספרי הקבלה שיש ענוה של בינה (קשור למה שאמרנו קודם שלאה, קשר של תפלין, היא סוד הענוה, "עקב ענוה יראת הוי'") ויש ענוה של כתר. כמו השם הקדוש של יציאת מצרים, "אהיה אשר אהיה", שהראשון בכתר והשני בבינה. ענוה בבינה היא על פי טעם ודעת, החשבון שמובא בספרי החסידות – שמשה רבינו 'עושה חושבים', הוא מכיר את המעלות שלו (הענו מכיר את מעלותיו), אבל לא מחזיק טובה לעצמו כלל וכלל כי הוא יודע היטב שכל המעלות שלו אינן שלו אלא מתנה מה'. ואחר כך הוא חושב עוד: אילו נתנו את אותן מתנות ומעלות ותכונות נפש שאני קבלתי למישהו אחר, הוא ודאי היה כמוני, ויתכן שהיה יותר ממני. יש שני מאמרים, אחד אומר שאפשר שהיה יותר ממני ומאמר שני אומר ודאי שהיה יותר ממני. זה נפק"מ לגבי השיחה השניה, שמחלקת זאת לשתי מדרגות של ענוה, אבל כאן בשיחה הראשונה שני אלה הן אותה מדרגה – ענוה שעדיין לפי חשבון, לפי איזו התבוננות. אבל יש ענוה בעצם, מצד הכתר, שעליה סובר רבי יהושע בן לוי ש"ענוה גדולה מכולם". ידוע שיש מחלוקת בין רבי פינחס בן יאיר לרבי יהושע בן לוי מה המעלה הגדולה מכולם – חסידות או ענוה. במאמר המפורסם של רבי פינחס בן יאיר ענוה היא לא המדה הכי חשובה – היא מביאה ליראת חטא שמעליה, שמביאה לחסידות שגדולה מכולם. אבל רבי יהושע בן לוי סובר שענוה גדולה מכולם. ועל כן מוסבר בחסידות שיש שתי בחינות ענוה – יש ענוה שעל פי 'חושבים', ענוה של בינה, שהיא רק מביאה ליראת חטא. אבל יש ענוה שגדולה מכולם, כדעת רבי יהושע בן לוי, שהיא ענוה של כתר, ענוה בעצם. זה הווארט, בקיצור הכי נמרץ, בשיחה הראשונה.

37.         שלש מדרגות ענוה – כח"ב

בשיחה השניה[29] יש כבר שלש מדרגות. הוא לא אומר שהן בינה חכמה וכתר, אבל פשוט מאד שאם קודם הסביר ששתי המדרגות הן בינה וכתר, אז שלש המדרגות הן ודאי וודאי כנגד כח"ב – כמו באותו שם קדוש, "אהיה אשר אהיה" – עם מדרגה באמצע, "אשר", שכנגד החכמה. כלומר, אם לפי ה'חושבים' של האדם הענו, שכל מה שיש לי הוא מתנה מהקב"ה, ואם מישהו אחר היה מקבל זאת הוא היה ודאי כמוני ויתכן שהרבה יותר, שהיה מנצל ומממש את הכחות שלו יותר טוב ממני – זו בינה, זה הגיוני. מה ההכרח לומר שהוא ודאי היה יותר ממני? אין שום הכרח בשכל לומר כך – השכל רק יכול לומר שהוא ודאי היה כמוני ואולי אפשר שהיה גם יותר ממני. אבל אם אני אומר בדיוק אותו דבר, רק שודאי היה יותר ממני, זו כבר קפיצה טפה למעלה מהשכל. ובכן, סתם שכל, הגיון, הוא בינה, וקצת יותר ממנו הוא חכמה. חכמה לגבי ענוה היא כבר בטול בעצם, וכך הרבי מכנה ענוה זו בשיחה. מתוך בטול בעצם – בטול הוא פנימיות חכמה – אני אומר שודאי אם הזולת היה מקבל את מה שאני קיבלתי, הוא היה מנצל זאת יותר טוב ממני. זה אומר שבעצם הוא בטל – בטל לה' ובטל לכולם – ומתוך בטולו פשיטא לו שמישהו אחר היה יותר טוב ממנו. מה המדרגה השלישית, שקודם הוא קרא לה ענוה בעצם? זה כבר לא בטול. שתי המדרגות הראשונות, מסביר הרבי, הן יחסית מצד האדם. אבל ענוה בעצם היא כבר מצד הקב"ה.

38.         תנאי הענוה

לפני שנסביר מה היא ענוה מצד הקב"ה ולא מצד האדם, צריך לומר את התנאים בגמרא לקבלת נבואה: הרי הפסוק "והאיש משה ענו מאד" הוא בפרשה שלנו, ועיקר תוכנה הוא שנבין את שרש ההבדל בין נבואת שאר הנביאים (אספקלריא דלא נהרא) לנבואת משה (אספקלריא דנהרא). יוצא מכאן שענוה היא עיקר המכשיר והתנאי לקבל נבואה. "והאיש משה ענו מאד" – כבר יש כאן רמז פשוט מאד, ששתי האותיות העיקריות של ענו הן ענ, ויש כלל גדול שבהרבה צמדי מלים ("מכלול") האות הראשונה של המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה, נבואה יוצאת מה-נ של ענוה. יש שני מקומות בגמרא שחז"ל אומרים מהם התנאים לקבלת נבואה (השראת השכינה ורוח הקדש), וגם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שאומר שמיסודי הדת שהאלוק מנבא בני אדם, מסביר מהם התנאים לקבלת הנבואה. הרמב"ם לא כותב את התנאים כמו חז"ל, לכן יש פירושים שונים מאיפה הוא לקח אותם, אבל "מיסודי הדת" יוצא מפרשת שבוע – קשור לפרק ז מהלכות יסודי התורה של הרמב"ם, דבר חשוב מאד.

39.         שתי הסוגיות בגמרא – החלפת הסדר והחלפת "ענו" ב"בעל קומה"

קודם נאמר את חז"ל: במקום אחד, במסכת נדרים[30], חז"ל אומרים שכדי להיות זכאי וראוי לנבואה צריך להיות גבור, עשיר, חכם וענו (בסדר הזה). במקום אחר, במסכת שבת[31], כתוב כמעט אותו דבר, אבל לא בדיוק, וגם הסדר שונה. כתוב שבשביל לזכות להשראת השכינה "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, עשיר ובעל קומה". במקום ענוה – שלכאורה היא העיקר – נכנס בעל קומה[32]. במסכת נדרים כתוב שבעל המאמר הוא רבי יוחנן ובשבת כתוב "אמר מר", בלי שם (אמנם רש"י פירש "'דאמר מר' במסכת נדרים", נמצא שגם במסכת שבת בעל המאמר הוא רבי יוחנן, אך מזה עוד יותר תמוה שבמקור, במסכת נדרים, נאמר ענו, וכאן, בציטוט, נאמר בעל קומה[33]). הסוגיא בשבת דנה בקומת הלוים נושאי הארון ועל הצעת הגמרא "וליגמר ממשה" אומרת הגמרא "דילמא משה שאני דאמר מר וכו'". נמצא שמדובר שם על קומת משה רבינו, שהוא בעל קומה[34], ולכן כתוב בעל קומה בסוף. הפלא הוא איפה הענוה, שהיא לכאורה העיקר? שוב, שם כתוב "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, עשיר ובעל קומה".

הסדר הזה הוא המקובל – חכם, גבור, עשיר. הוא מופיע גם בפרקי אבות, "איזהו חכם?... איזהו גבור?... איזהו עשיר?..." (ובסוף "איזהו מכובד?"). גם בפסוק כתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו" ("כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'"). רואים שחכמה מצד החכמה, גבור מצד הבינה ("אני בינה לי גבורה") ועשיר בדעת ("אין עשיר אלא בדעת").

האבא של הרבי – מאד מתאים לו – מנתח[35] את כל ההבדלים בין מסכת שבת למסכת נדרים, וגם את ההבדלים שביניהם לבין הרמב"ם בראש פרק ז של הלכות יסודי התורה. שוב, זה נושא שמתאים 'בול' לרבי לוי'ק, והוא כותב על כך תשובה לרבי, שכתב לאביו רק דיוק אחד – שבשבת כתוב "בעל קומה" ובנדרים כתוב "ענו", בלי לדייק את שינוי הסדר של התארים הקודמים. הרבי כתב לאבא שלו שאולי הפשט פשוט מאד, שמי שענו ה' עושה אותו בעל קומה – מי שמשפיל את עצמו ה' מגביהו. ווארט פשוט וטוב מאד, ובאמת האבא של הרבי אומר שטוב מאד מה שאמרת, אבל 'אם כבר אז כבר' – צריך להתחיל להשוות ולנתח את כל השינויים בין המקומות ולהתבונן לעומק.

40.         תנאי הרמב"ם

אם כבר אמרנו, מה הרמב"ם כותב? שצריך להיות "חכם גדול בחכמה" – ציטוט שכבר צריך לדרוש. אחר כך צריך להיות "גבור במדותיו". חכם וגבור כתובים בחז"ל, אבל הפשט בחז"ל שגבור הוא גבור בגוף – מביאים ראיה מגבורת משה, אבל הרמב"ם כותב "גבור במדותיו", על דרך הגבור של פרקי אבות "הכובש את יצרו". הוא אומר שהגבור מתגבר על יצרו תמיד ואין יצרו מתגבר עליו אף פעם. אחר כך הרמב"ם לא כותב עשיר, לא ענו ולא בעל קומה. הוא כותב משהו שלישי – הביטוי הכי מופלא – שהוא צריך להיות "בעל דעה רחבה נכונה עד מאד". יש פה שלשה תנאים. בהמשך הוא אומר שגם צריך להיות "שלם בגופו", שלא יהיה בעל מום. יש מי שרוצה לומר שהשלם בגופו של הרמב"ם הוא כמו בעל קומה, אבל זה לא אותו דבר – בעל קומה הכוונה על דרך ארוך בדורו, בעל קומה גבוהה, והרמב"ם רק מדבר על בריאות ושלמות הגוף. אבל קודם הוא כותב שצריך להיות "חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד"[36].

מה אפשר ללמוד במלה "נכונה"? האבא של הרבי אומר בעצמו ש"בעל דעה" הוא כללות הדעת, "רחבה" מצד אמא ("רחובות הנהר"), עטרא דגבורות שבדעת, ו"נכונה עד מאד" מצד אבא, עטרא דחסדים שבדעת ("והוכן בחסד כסא"). הוא גם כותב – בלי לעשות את הגימטריא הפשוטה שנראה – שענוה היא מצד החסדים שבדעת. ידוע שרבי עקיבא זכה להכנס בשלום ולצאת בשלום מהפרדס העליון כי בחר את הכניסה דרך החסדים של הדעת. כאן מסביר רבי לוי'ק שהחסדים של הדעת הם-הם הענוה ובחינה זו נקראת "נכונה עד מאד"[37]. מה הרמז שאבא של הרבי לא כותב, כל-כמה שהוא אוהב גימטריאות? ש"נכונה" בגימטריא ענוה. סימן שהדבר הכי נכון בעולם הוא להיות ענו – מי שרוצה להיות נכון צריך להיות ענו[38]. "והוכן בחסד כסא", כך הוא מכין ומתקן את כסא הכבוד של הקב"ה – "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

41.         ענוה – תנאי לנבואה, מביאה לנבואה, היא עצמה הנבואה

את כל זה אמרנו רק כדי לומר שבמקום אחד בלבד בחז"ל כתוב שענוה היא תנאי לנבואה. לכאורה זה פלא, כאן אנחנו רואים שענוה היא לא סתם תנאי לנבואה, אלא העיקר והיסוד, וכל השאר הם תנאים. החכמה והגבורה והעושר הם תנאים, אבל ענוה היא יותר מזה. "והאיש משה ענו מאד", ובזכות זה הוא הנביא הכי גדול – ענוה מביאה לידי רוח הקדש. באמת הרבי מסביר שזה כבר הבדל בענוה. יש ענוה אחת, שהיא חשבון של בינה, ש"לא מחזיק טובה לעצמו" כלל וכלל כי מתבונן שכל מה שיש לו הוא מה', ואם היה למישהו אחר, הוא היה כמוהו או יותר – והיא ענוה שהיא תנאי כמו שאר התנאים, החכמה הגבורה והעושר. אבל ברגע שהענוה היא יותר מזה, שהענוה היא בטול בעצם, שאם היה למישהו אחר את התכונות שלי הוא ודאי היה יותר ממני – בטול מצד החכמה, היא כבר לא תנאי. בכלל, יש משהו יפה שלא כתוב כאן, שהמושג תנאי שייך לבינה בעצם. כל התנאים הם אִם – "כי אם לבינה תקרא". ברגע שיש סבה ומסובב בהכרח, כלומר שענוה אינה סתם תנאי, אלא בודאי מביאה לידי רוח הקדש, זו כבר המדרגה השניה של הענוה – מצד החכמה. אבל מה המדרגה השלישית, שהעיקר הוא להגיע אליה? המדרגה השלישית שהענוה והנבואה – רוח הקדש – הן ממש אותו הדבר. עוד לא הסברנו ותארנו כלל מהי הענוה הזו, אבל מי שיש לו אותה – היא לא תנאי לרוח הקדש ולא מביאה לרוח הקדש, אלא הוא-הוא. אלה שלש המדרגות כאן.

42.         ענוה שהיא רוח הקדש והשראת שכינה בלשון חז"ל ובלשון הנביא

איך יתכן שענוה היא-היא רוח הקדש? רוח הקדש היא השראת השכינה. אם הענוה היא עד כדי כך שכבר אין כאן אני כלל, מה שיש כאן הוא רק ה' – אני תופעה אלקית לגמרי – אז היא-היא רוח הקדש, היא-היא נבואה, היא ה'. מה התיאור של זה ומה הפסוק של זה? התיאור בלשון חז"ל הוא "במקום גדולתו... שם אתה מוצא ענותנותו" – שמה שה' משפיל את עצמו להיות גדול, "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלהינו", זו הענוה שלו ("המשפילי לראות בשמים ובארץ"). מה הפסוק? מהפסוקים הכי מופלאים ויפים בתנ"ך בסוף ישעיהו – "כי כה אמר רם ונשא, שֹכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". נכתוב בדיוק, כי כאן נראה את הרמז הכי מופלא לדוד המלך.

43.         הנסיון לחבר הבטול והשפלות בענות משה

עכשיו נחזור ל'תזה' שלנו, הפירוש השלישי שמרים ואהרן רוצים בדיבור שלהם להכליל את דרגת דוד המלך בתוך האח הקטן שלהם, משה רבינו. יסוד היסודות אצלנו הוא שמשה הוא בטול – הוא ענו, אבל אם משוים בינו לבין דוד המלך משה הוא מה, "ונחנו מה", שהוא בטול במציאות ממש (ולא רק בטול היש). ואילו דוד המלך, "והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש", הוא שפלות (שם בן). אמרנו בהתחלה שמשה רבינו בא לתקן את הבל, אבל כדי להיות משיח צריך לכלול גם את קין שהרג את הבל. אם אתה כולל את קין אתה לא מבליע את קרח (שמשרש קין, רוחו של קין) ועדתו בתוך האדמה, יש משהו אחר לעשות אתם (הרי לכם שרש משותף). גם עשרת המרגלים הבוגדים לא מתים, העדה הרעה הזו הם עדה קדושה ויש להם תיקון. ואלה המתאוים, וגם הבוכים למשפחותיהם – כידוע הפירוש שבוכים על עריות שנאסרו להם – גם להם יש תיקון על ידי דוד המלך (שגם נכשל בזה וממילא מזדהה עם זה), בלי להרוג אותם ולקבור אותם בקברות התאוה. אבל לשם כך צריך להיות שפל. כאן גם רש"י רוצה לתת למשה רבינו את מדרגת דוד המלך, בפנימיותו של רש"י יש בדיוק את אותה המגמה של מרים ואהרן. איך יודעים זאת? מפני שרש"י מפרש "ענו" כ"שפל וסבלן". אם ענוה היא בעיקר מצד משה רבינו, אז היא בטול, מה, הבל – לא בן, שפלות, תיקון קין. משה הוא ימין, "מוליך לימין משה", אבל כדי להביא משיח צריך לכלול גם את השמאל, ועד שיעלה על הימין. משה הוא לוי, יש לו קשר לשמאל, והוא צריך לממש את השמאל.

החידוש הכי גדול שיוצא מכל מה שדברנו (ומאד שייך לנו היום בארץ ובעולם) הוא שכל עוד שמשה שייך בעיקר לימין, להבל (שבגלגול הקודם הרגו קין), לחסד, התגובה שלו להתנגדות השמאל לה' ולתורתו הוא מלווה דווקא בדינים קשים, בגבורות. מה שאין כן מי שכולל בעצמו את השמאל (את שרש קין), משה שכלול מדוד, מגיב בחסדים להתנגדות השמאל, וכך מצליח לתקן את השמאל, להעלותו ולהכלילו בימין (ועד שלעתיד לבא השמאל יעלה על הימין בסוד "הכהנים הלוים").

44.         כח הלל לקבל גרים – ענוה ובטחון עצמי

שוב, מה הפסוק? הפסוק המופלא הזה, כך הרבי כותב[39], שהשפלות במדרגה הכי גבוהה – מצד ה' – היא שאתה כמו הקב"ה, שאתה משפיל את עצמך להזדהות עם התחתון שבתחתונים. כמו שהעולם הזה הוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו, כך מי שהוא בתכלית הענוה, הוא בפועל, במעשה, משפיל את עצמו לכולם, להכי נחותים[40]. זה קשור גם למה שהרבי מביא ש"האיש משה ענו מאד מכל האדם" כולל גם גוי – יש לו את מדת הלל הזקן, שמקרב את הגרים שבאים בטענות שוא, בזמן ששמאי דוחה אותם באמת הבנין שלו, במדת הדין שלו, ובצדק. על פי תורה, על פי ההלכה, צריך לדחות את הגוים האלה שלא רוצים לקבל על עצמם את כל התורה כולה. מסתכלים בשו"ע – אם גוי לא רוצה לקבל את הכל ומבקש להתגייר רק על תנאי, דוחים אותו. והנה הלל, שהוא כמו משה רבינו אבל בבחינת דוד – הוא צאצא של דוד – מקבל אותם. הוא בוטח וסומך על עצמו שהם ישמרו הכל, כך רש"י כותב. הרי על פי הלכה אסור לקבל אותם. איך הלל כן מקבל אותם? קודם כל, כי הוא יותר ענו "מכל האדם" גם מגוי, לא רק מגר. ודבר שני, כמה שדוד המלך שפל ובוטח, הוא סומך על עצמו שסופו לעשות את התיקון, וכך הוה. הגרים האלה מעידים בעצמם בסוף, שרק בזכות הלל זכו להסתפח בנחלת ה', תחת כנפי השכינה – בזכות הלל, שיש לו כבר קצת התכללות של משה ודוד יחד, "ענו כהלל".

45.         "ענו חסיד"

הרבי מסביר באריכותכט את ההבדל בין הבבלי, בו מסופר שכאשר נפטר הלל וגם שמואל קטן אמרו עליהם "הי חסיד הי ענו" (יש גרסה גם בסדר הפוך לגבי שמואל הקטן), לירושלמי בו כתוב "הי ענו חסיד" ("הי" אחד ולא שניים). הרבי מסביר שהירושלמי הוא כבר המדרגה בה "ענוה גדולה מכולם" ו"חסידות גדולה מכולם" הן היינו הך, ישוב המחלוקת בין רבי פינחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. מתי הענו הוא חסיד? כאשר הוא מקיים בעצמו "מקום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". אז, שוב, זו לא ענוה שהיא תנאי לרוח הקדש, לא ענוה שמביאה לרוח הקדש, אלא ענוה שהיא-היא רוח הקדש – רוח הקדש היא משהו ש"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

46.         סימן הפסוק ודילוג דוד

אמרנו שבפסוק הזה יש רמז מופלא לדוד שלנו: קודם ספרנו את מיקום האותיות, שה-ד הראשונה של דוד היתה האות ה-22, ה-ד השניה של דוד היא האות ה-82, וממילא ה-ו שבאמצע היא האות ה-52. לכל פסוק בתנ"ך יש סימן – מספר המילים כפול מספר האותיות. למשל, נקח את הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – סימנו 7 (מילים) כפול 28 (אותיות), 196, דוד ברבוע (הוא נמצא כבר בפסוק הראשון). מה סימן הפסוק שהוא ענוה בעצם, ענוה שהיא בעצם תופעה אלקית של ה' בתוך האדם, שהיא יותר אפילו מבטול בעצם, שמתבטאת בפועל ממש בירידה לתחתון שבתחתונים? "כי כה אמר רם ונשא שֹכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" – אם תספרו ("למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל אותיות שבתורה") יש 22 מילים ו-82 אותיות. כלומר, המילים והאותיות של הפסוק הזה הן בדיוק מיקום ה-ד הראשונה וה-ד השניה של דוד בדילוג אצלנו, מה-ד של "אדות" עד ה-ד של "דבר".

47.         נכונות דוד לקחת סיכונים ו"'שלח לך' – לדעתך"

הרב המגיד כותב באור תורה את סוד השם דוד. אמרנו שדוד עוד לא נולד, אבל הוא נמצא מראשית בריאת העולם – "בראשית" היינו "בראשית מלכות", מלכות דוד. דוד הוא ד ו-ד, ו-דלת היא "דלית ליה מגרמיה כלום". מה הן ד ו-ד? אומר המגיד דבר פשוט ועמוק מאד, שה-ד הראשונה היא הבטול של המשפיע למקבל – המשפיע, מה שלא יהיה, צריך לצמצם את שכלו ולבטל את עצמו לגבי התלמיד – וכמובן גם המקבל צריך לבטל עצמו לגבי המשפיע, ה-ד השניה. שוב, מה מרים ואהרן רוצים ממשה רבינו, אחיהם הקטן? רוצים שיפעל כמו מלך שמקבל החלטות, בוטח בכח עצמו, גם לא תמיד לפי הדקדוק של מה שנראה בתורה, אלא מתוך הוראת שעה (הרי מלכות היא חיי שעה לא חיי עולם)[41]. מלך שמוכן לקחת סיכון, שמוכן גם ליפול. דוד ומשיח הם "בר נפלא", אבל מתוך בטול לבד לא מוכנים לפול, לא לוקחים סיכון, לא מוכנים ל"שבע יפול צדיק". גם זה פלא, כי הרי "ענוה מביאה לידי יראת חטא", צריך יראת חטא שהיא הפחד מלחטוא (ולא מהעונש של החטא). אבל ביחד עם יראת החטא, המלך צריך בטחון עצמי, הוא צריך לפעול ללא לאות ולקבל החלטות (על המקום). "וישמע הוי'". ה' שמע את הטענה העמוקה של מרים ואהרן. "שמע" לשון הבנה ולשון קבלה. איך זה בא לידי ביטוי מיד בסוף הספור הזה? מה כתוב בהמשך? "שלח לך", "לדעתך, אני איני מצוה לך". משה רבינו – תלמד להיות עצמאי.

48.         חטא המרגלים – פגם בבטול המנהיג לעם ובבטול העם למנהיג

תמיד כתוב בחסידות שחטא המרגלים הוא שלא היו בטלים למשה רבינו, אבל זו רק ה-ד השניה של דוד. אבל החטא היה גם ב-ד הראשונה של דוד – שמשה יהיה בטל להם. יש בדוד שתי דלתין. כתוב שמנהיג שהולך אחרי העם הוא כלב – "פני הדור כפני הכלב" (מסימני עקבתא דמשיחא). בספור המרגלים יש את כלב בן יפנה שרוח אחרת היתה עמו. מתי המנהיג הוא כֶּלֶב? אם הוא רק הולך אחרי העם, והעם לא בטל אליו. אבל מהו דוד? בטול הדדי, שהמלך צריך להיות בטל לעם כשם שהעם צריך להיות בטל למלך (ועד שאצל משיח בן דוד "ואני המתחיל", וד"ל). יחד עם בטול המלך לעם צריך שלמלך יהיה תוקף הדעת, לקבל החלטות לפי הלך רוחו (רוח של עבד נאמן למלך מלכי המלכים הקב"ה), גם אם יטעה וגם כשיפול. בתחילת פרשת "שלח" ה' רוצה לחנך את משה רבינו. מה זה "'לך' לדעתך"[42]? גם-כן כפולה של דוד. ה' רוצה לתת למשה רבינו את בחינת דוד שמחליט לבד – הוא מכוון לרצון ה' האמיתי, "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום", ובכל אופן הוא לא מולך מכח התורה כמו משה אלא כ"מלך ככל הגוים" למעליותא. צריך את שתי הבחינות יחד.

49.         "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא"

כל זה "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". כל הפסוק עולה בגימטריא המשולש של דוד המלך (הכל ["כי כה" – שתי התבות הראשונות של הפסוק] פעמים דוד המלך), היינו תכלית הענוה בעצם, שבה ענוה וחסידות, ענוה ורוח הקדש, כולא חד[43]. ושוב, אמרנו שסימן כל הפסוק הוא 22 ו-82, שתי הדלתין ברמז של דוד הנ"ל, ה-ד הראשונה של דוד, בטול המשפיע למקבל, וה-ד השניה, בטול המקבל למשפיע. חייבים את שניהם יחד – "דוד מלך ישראל חי וקים". אמרנו שהסימן הוא להכפיל את מספר האותיות ומספר המלים. אם נכפיל 22 כפול 82 – סימן הפסוק של ענוה בעצם, שהיא-היא רוח הקדש, היא-היא נבואת משה באספקלריא המאירה אבל במדרגת דוד המלך – נקבל את סיום מסכת סוטה בש"ס בבלי (שהרבי גם כותב בשיחה הזוכח, כמובן בלי לעשות הגימטריא): "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא. אמר רב נחמן לתנא, לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא". להכנס לכל הפרטים לא נוכל, רק שמזה גופא – הדבר הראשון והבולט – שכבר יוצא שיש לפחות שתי מדרגות של ענוה. הכל אמת, מה שכתוב "משמת רבי בטלה ענוה" – יש ענוה שבטלה – אבל בכל אופן רב יוסף אומר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". כל הסיום כאן הוא משיח – הרי רבי הוא משיח ("אם מן חייא הוא רבינו הקדוש", משיח חי), רב יוסף בגימטריא משיח (לא צריך יותר מזה...) ורב נחמן הוא האמורא היחיד שאומר "כגון אנא", אומר על עצמו שהוא (ראוי להיות) משיח. הכל אמת כאן. קודם כל, "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", בגימטריא 22 פעמים 82, סימן הפסוק, מיקום שתי ה-ד ברמז של דוד, בטול המשפיע למקבל ובטול המקבל למשפיע.

50.         ענות רב יוסף ויראת החטא של רב נחמן – שתי בחינות במשיח

נעשה עוד רמז מאד יפה: נחבר את שני המשפטים של רב יוסף ורב נחמן, "לא תיתני ענוה דאיכא אנא" ו"לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", ונראה שהערך הממוצע של שני המשפטים הוא 37 ברבוע, העולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שחז"ל דורשים "זה רוחו של מלך המשיח". שוב, הדבר הפשוט שיש ענות רבי וענות רב יוסף – כנראה שתי בחינות ענוה. יש ענוה שמביאה לרוח הקדש והשראת השכינה, וענוה שהיא-היא רוח הקדש והשראת השכינה. אלו ואלו דברי אלהים חיים. לא נאריך בכל הדיוקים שהרבי מדייק כאן בסיום. מה יותר גדול ענוה (של רב יוסף) או יראת חטא (של רב נחמן)? תלוי ברבי יהושע בן לוי או רבי פינחס בן יאיר. אחרי הסיום הזה נוהגים לכתוב את המאמר של רבי פינחס בן יאיר. אם "ענוה גדולה מכולם" היא גדולה מיראת חטא (אך יתכן שזו היא הענוה של רבי), אך לפי הסדר הפשוט של רבי פינחס בן יאיר "ענוה מביאה לידי יראת חטא".

51.         נשיאת הפכים במשיח – יראת חטא עם בטחון עצמי ונכונות לקחת סיכונים

אמרנו שאחד מהסודות של נשיאת הפכים שצריכים להיות אצל משיח, הוא יראת חטא ביחד עם חוסר פחד לחטוא, כלומר לא לפחד לקבל החלטות ולומר דברים – גם שאינם ישירות מפי עליון אלא "לדעתך". ה' אומר למשה-משיח אני איני רוצה לומר לך, התיקון שלך הוא שיהיה לדעתך – בטחון גם אם תפול, תחטא, ויחד עם זה תכלית יראת החטא. איך זה הולך ביחד? צריך להתבונן. זו בחינה של משיח, בחינה של רב נחמן, ש"אל תיתני יראת חטא דאיכא אנא" וביחד עם זה בטח בעצמו שהוא משיח. ויש בחינה של ענוה, שהיא רב יוסף. כתוב שרב נחמן הוא מחסידי בבל ורב יוסף הוא סיני, וכתוב שסיני היא מדת ירושלמי, מדת ארץ ישראל. אלה גם שתי הבחינות של משיח – משיח ארץ ישראלי ומשיח בבלי (אם כי שניהם גרו בבבל, אבל זה היחס ביניהם – שניהם הכירו כל אחד במעלת השני, אך יחסית רב יוסף הוא בחינת ירושלמי ורב נחמן בחינת בבלי). כל אחד הוא בחינת משיח, אבל אפשר לומר שלרב יוסף – ששוה משיח, אבל שמו יוסף – יותר זיקה למשיח בן יוסף, ולרב נחמן יותר זיקה למשיח בן דוד[44].

נשמע כעת כמה ניגונים שמחים ונזכה לכל המדרגות של ענוה, לכל שלשת הפירושים של "ותדבר מרים ואהרן במשה... כי אשה כשית לקח[45]".



[1]. התוים מודפסים לאחר השיעור.

[2]. רבי עקיבא הזהיר את חבריו לפני הכניסה לפרדס "... אל תאמרו מים מים...", היינו דרגת שפלותו של דוד המלך (לא להתפעל מהניגוד המדומה של טומאת עצמם והקירבה להשי"ת, מצד גילוי העצמות בשחרות דוקא, בהסתרת האשה הכושית כו') שתתבאר בהמשך, אותה דרגה שהם עצמם ניסו להמשיך למשה.

[3]. "ויצעק משה אל הוי' לאמר" = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה וכו', ללמד שהתפלה הקצרה של משה (התבה "לאמר" מוסיפה אמירה רכה, מתוך הנקודה הפנימית של הלב, ע"ד "לך אמר לבי", לעוצמת ה"ויצעק" ממקיפי נקודה זו גופא, וד"ל) היא ביטוי עצמי של האהבת-ישראל שלו.

    יש עוד פעם אחת בתורה שנאמר "ויצעק משה אל הוי' לאמר" (יש עוד שתי צעקות של משה אל ה' אך בלי "לאמר"), בסוף פרשת בשלח (לפני "ויבא עמלק וגו'"): "ויצעק משה אל הוי' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני". י"ל שה"ויצעק משה וגו'" כאן בענין מרים בא לתקן את ה"ויצעק משה וגו'" שם (ראה רש"י שם). והנה, שני הפסוקים משלימים זה את זה ל-ה פעמים הוי' ברבוע, ודוק.

[4]. התורה מצוה לזכור זאת (היא אחת משש הזכירות שאומרים בכל יום): "זכור את אשר עשה הוי' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (והיא הזכירה שכנגד ספרית הגבורה, כמבואר במ"א, שממנה נבנית המלכות, מלכות דוד צאצא מרים כמו שיתבאר). פסוק זה בא בסמיכות ל"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו'", ודוק.

[5]. יש ארבע פעמים "חצוצרת" בפרשה: "עשה לך שתי חצוצרת [המלה הרביעית בפסוק, רמז לארבע פעמים חצוצרות שבפרשה] כסף... ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות... וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת... וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת...". וי"ל שהן כנגד אותיות הוי' לפי הצירוף השני (של תפילין דר"ת; מתאים למשה רבינו, מוחין דאבא): י-ה-ה-ו, ודוק ("עשה לך..." כנגד חכמה, בחינת משה, י שבשם, ו"חצוצרת" כתיב מלא ב-ו ראשונה, כלומר שעצם החצוצרה מלא אך לא הלשון רבים, והיינו משום שגילוי האחדות בחכמה. גם כסף רומז למח החכמה כנודע; "ובני אהרן הכהנים..." כנגד בינה, בחינת אהרן, ה עילאה שבשם, ו"חצצרות" מלא ב-ו הריבוי, הרי בבינה באו ריבוי פרטים [כאשר מיעוט רבים שנים, שתי חצוצרות]; "מלחמה בארצכם על הצר הצרר [רומז לחצצרות] אתכם", מלכות, ה תתאה שבשם; "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם" היינו התגלות מדות הלב, "נתתה שמחה בלבי", ו שבשם. במדות ובמלכות "חצצרת" כתיב חסר דחסר, שאין כאן גילוי המוחין ממש).

    בפעם הראשונה שנאמר "חצוצרת" בפרשה (בחינת י, חכמה, כנ"ל) נאמר גם "מקשה" "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם". קודם, בתחלת פרשתנו, נאמר פעמיים "מקשה" "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא". כל "מקשה" הוא בסוד האות י (שבשם), חכמה עילאה (ובסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"). שני הלשונות הנ"ל "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא" "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם" = ג"פ מה ברבוע ("עד ירכה עד פרחה" = הוי' ברבוע). יש בשני הלשונות חוה (בסדר אותיות למפרע, ודוק) תבות ובן-דוד, משולש יא, אותיות (השורה התחתונה של המשולש היא "מקשה תעשה אתם" [ר"ת אתם למפרע, אותיות אמת = אהיה ברבוע, חותם אמת של שני הלשונות], ודוק). שלשה דברים בתורה צריכים להיעשות "מקשה": כרבים, מנורה, חצוצרות, ר"ת חכם (בעלית החצוצרות לראש, "עשה לך וגו'", וד"ל כאן מתגלה מעלת הכסף על הזהב, מעלת הימין על השמאל, ודוק).

[6]. תופעה זו של "מחצצרים" כתיב "מחצרים" קרי חוזרת חמש פעמים בתנ"ך (כולן בדברי הימים; פעם אחת במקום "מחצצרים" כתיב "מחצררים"!; וי"ל לפי ההסבר הבא שהוא בסוד החסד של הגבורה מבין הה"ח, ואכן הוא הפעם השניה של תופעה זו!). י"ל בסוד הדעת שבה תרין עיטרין, עיטרא דחסדים, ה חסדים, ועיטרא דגבורות, ה גבורות. בדעת של הדכורא יש ה"ח וה"ג, סוד צ-צ, אך בדעת של הנוקבא יש רק ה"ג, צ אחת (היינו מצד עצמה, אך הדכורא ממשיך לה את ה-צ השניה, סוד כוונת הכתיב). נמצא שהסוד (הכתיב) של כוונת התוקע בחצוצרות הוא יחוד שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון (שני חצאי צורות, כפירוש הה"מ נ"ע), אך הפשט (הקרי) הוא שיש להתקשר לצדיק יסוד עולם וכך לעורר רחמים רבים כאשר תוקעים בחצוצרות (והוא גופא יחוד שני צדיקים, התוקע היינו צדיק תחתון והוא מקשר את עצמו תוך כדי התקיעה לצדיק עליון, ודוק).

[7]. בכל פרשת בהעלותך (הפרשה ה-36 בתורה, 36 = 6 ברבוע ו-8 במשולש) יש 136 פסוקים, 16 במשולש (8-8). נמצא שסיפור מרים, שבו 16 פסוקים, הוא ה'שורה התחתונה' של משולש כל הפרשה, ודוק.

[8]. יש בכל הפרשיה 127 אותיות (כנגד 127 שנות שרה אמנו ו-127 מדינות אחשורוש מהודו ועד כוש, עד לאשה הכושית אשר לקח משה רבינו), מספר השבת השביעי ("כל השביעין חביבין", בפרט מספר השבת השביעי):

ו ת ד ב ר מ ר

י ם ו א ה ר ן ב

מ ש ה ע ל א ד ו ת

ה א ש ה ה כ ש י ת א

ש ר ל ק ח כ י א ש ה כ

ש י ת ל ק ח ו י א מ ר ו

ה ר ק א ך ב מ ש ה ד ב ר י

ה ו ה ה ל א ג ם ב נ ו ד

ב ר ו י ש מ ע י ה ו ה

ו ה א י ש מ ש ה ע נ

ו מ א ד מ כ ל ה א

ד ם א ש ר ע ל פ

נ י ה א ד מ ה

    כל (ציור) שלשת הפסוקים = 8648 = 23, חיה (בחינת משה = חיה פעמים יה) פעמים שלום = ח פעמים תפארת (משולש לוי, כאשר הנקודה האמצעית שלו = ישראל [שם ה"חיה" שבאוירא כנודע]). רק המלה הראשונה והאחרונה – "ותדבר... האדמה" (בהכאה פרטית = דוד פעמים דוד המלך; ובדרך ר"א אבולעפיא: "ותדבר... האדמה" אותיות תמר אהבה דוד, וד"ל) = חיה פעמים חויה, כאשר השאר = חיה פעמים "במשה" (כתוב פעמיים בפרשיה, השאר = אהיה פעמים "במשה"). הציר האמצעי והשורה האמצעית = דוד פעמים חכמה. שש הנקודות שבאמצעי הצלעות (= א-דני, שם המלכות, מלכות בית דוד) והנקודה האמצעית (מ) = 105 (ז פעמים יה, הערך הממוצע של ז האותיות), המשולש של דוד. תן לחכם ויחכם עוד.

    והנה, 127 = ענו ע"ה, תוספת הכולל הוא סוד "ענו מאד" (ובכתבי האריז"ל היינו סוד אחורי שם א-דני: א אד אדנ א-דני, שם המלכות [חיי שרה ומדינות אחשורוש]).

    בשלשת הפסוקים יש 14, 12, 10 תבות (סדרה לינרית יורדת בדילוג של ב-ב תבות; במשולש: 14 12 10 = רחל = דוד פעמים טוב) ו-51, 42, 34 אותיות (בדילוגים כמעט שוים [אם היתה אות אחת חסרה בפסוק האחרון, כגון ה-ו של "ענו", סוד "ממעטים את עצמכם", כמו שמשה השמיט את ה-י של עניו, אזי היו דילוגים שוים של ט-ט אותיות ובדיוק ענו אותיות בכל הפרשיה, ואז היתה פרשיה זו מצטרפת לברכת כהנים בתופעה מושלמת זו של שלשה פסוקים עם דילוגים שוים של תבות ושל אותיות (ואז הפסוק האחרון היה עולה חיים פעמים הוי'), ודוק], סדרה רבועית פשוטה של משולש n ועוד 6: 6 7 9 12 16 21 27 34 42 51 61 72 84 97 111 126... בסדרה זו מגיעים לאין ולענו. עד 51 ("העשירי יהיה קדש להוי'") = יה ברבוע. עד 72, חסד = משיח. עד ענו = ביאת המשיח!

[9]. מרים דברה לשה"ר ודוד המלך, הצאצא שלה, קבל לשה"ר (כך על פי פשט, הגם שזו מחלוקת בחז"ל; גם כאן, לפי הפירוש השלישי שיתבאר, מרים לא דברה לשה"ר כלל). שניהם נצטרעו (מצורע – מוציא [לשון ה]רע), וכמו שיתבאר.

[10]. להיות מבין דבר מתוך דבר, מה שבדורו של משה רבינו (דור דעה) נבונים לא אשתכחו, ודוק.

[11]. ראה בבעל הטורים שעושה את הגימטריא על המלה "הכשית" ("על אדות האשה הכשית אשר לקח") ולא על המלה "כשית" ("כי אשה כשית לקח") – הכשית בגי' יפת מראה, אך היינו כשיטת בעה"ט להוסיף כולל וכו', משא"כ פשיטא שרש"י מתכוון ל"כשית" בכתיב מלא כושית, וכמבואר בפנים.

[12]. עבודת הלוי על הפרשה ד"ה "ותדבר מרים ואהרן במשה".

[13]. שבת פח, א.

[14]. והוא עולה יציאת מצרים וכן "נעשה ונשמע" וכו', כמבואר במ"א. מרים אהרן משה ר"ת מאמ = אנכי (ט ברבוע, ג [שלשה דברים] בחזקת ד) ושאר האותיות = י"פ אנכי, יחס של א:י, סוד "חד ולא בחושבן" מעל "עשר ספירות בלימה", וד"ל. במילוי עב (ו-סג, בהם האות ה מתמלאת הי): מם ריש יוד מם אלף הי ריש נון מם שין הי = 1887 = 51 פעמים 37, כמבואר סגולת מספר זה במ"א (שביחד עם 613, משה רבינו – כאשר מרים ואהרן מסתלקים הכל חוזר בזכותו – עולה 2500 = נ, שערי בינה, גילוי שער הנון, ברבוע). רק מרים במילוי עולה משה משה (לא פסיק טעמא בגווייהו), והיינו רמז לשרש נשמת משה רבינו (ומה שעתיד לחזור כגואל אחרון) בתוך מרים (אם דוד) דווקא, וכמו שיתבאר.

[15]. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף... ויבאו מרתה ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם... ויצעק [משה] אל הוי'... וימתקו המים", הכל מכח (תף-שירת) מרים.

[16]. והם הממשיכים מוחין, חיות בתורה ומצות, לישראל ("תפארת ישראל" ומלכות היא "כנסת ישראל"), בסוד שלש המתנות שניתנו לישראל במדבר בזכותם: הבאר בזכות מרים (מים חיים [קרים] על נפש עיפה, חכמה), ענני הכבוד בזכות אהרן (מקיפים דאמא, בינה) והמן בזכות משה (סוד "ורעה אמונה", משה הוא רעיא מהימנא, בחינת דעת, לדעת את האמונה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", כידוע הפירוש הפנימי בזה). והנה, כאשר מחברים ישראל למרים אהרן משה הערך הממוצע של ארבעת השמות = משיח!

    והנה, ההפרש בין משה לישראל הוא דוד ברבוע – על ידי תוספת דוד (ברבוע, תכלית ההתכללות של דוד מיניה וביה) למשה נעשו משה וישראל שקולים זה כזה, "משה הוא ישראל וישראל הם משה" (לשון רש"י).

[17]. ראה באורך במאמר "אשתו כגופו בדור הגאולה" בספר רוחו של משיח (ובכ"ד).

[18]. וכידוע הרמז שמשה דוד = משיח ע"ה. מֹשֶה עם הניקוד = שכינה ("שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", סוד הניקוד, הנשמה הפנימית, כנודע). דָוִד עם הניקוד = מ, הניקוד של משה. יחד = משיח בן דוד ע"ה (והוא עולה השם הקדוש כהת, אותיות תכה, בו הכה משה את המצרי, ראשית דרכו של גואל ישראל. והוא סוד "גור אריה יהודה", שרש דוד, וסוד "משיח נגיד". נמצא שאכן בכחו של משה להיות דוד, וזה בדיוק מה שמרים ואהרן רוצים לגלות ולממש באחיהם הקטן).

[19]. סוטה יא, ב.

[20]. חצרות = משה משה (לא פסיק טעמא בגווייהו, סוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ממשה למשיח) דוד. חצרות מתחיל מ-חצ, לשון חוץ ("אמצאך בחוץ") וחיצוניות, בחינת גופו של משיח, דוד.

[21]. לקו"ש חכ"ג עמ' 190 ואילך (ולענין חבור שתי הבחינות ראה בהערות שבסוף השיחה).

[22]. "אֹדות" = תהו, יש מאין וכו', ג פעמים 137 (קבלה וכו'). "על אדות" (ביטוי שמופיע ד פעמים בתורה [זו הפעם השלישית] – תמיד "אדות" מצטרפת ל"על") = ז פעמים חכמה וכו'. והנה, "על אדות האשה" = ב"פ "אדות".

[23]. משה הוא ענו ואילו דוד הוא עני – ענו עני (סוד החיבור המשיחי של משה-דוד כנ"ל) = אהרן (שלמות של יו ברבוע, ד בחזקת ד, סוד דוד), היינו סוד צירוף אהרן למרים בהמשכת כחו של דוד (מרדל"א, פנימיות עתיק) למשה (פנימיות אבא).

[24]. כל הדלוג: "[א]דות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו ד[בר]" = 4608, הרבוע הכפול של 48, 48 פעמים 96, דוד בהכאת אותיות (ד פעמים ו פעמים ד).

    שני הפסוקים (הראשונים של הפרשה) שבהם הדלוג של דוד: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר וישמע הוי'" הם כפולה של דוד (דוד פעמים 491) – דוד בדלוג כנ"ל ועוד דוד ברבוע פעמים יהודי (= 20 פעמים 343, ז בחזקת ג = "הלא גם בנו דבר")!

    יש עוד רמז מופלא בשני פסוקים אלו: "ותדבר מרים ואהרן במשה" = "ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר"!

    התבה הראשונה והאחרונה של הפסוק השני – "ויאמרו... הוי'" = טוב ברבוע ("ברא אלהים" וכו'). בשתי תבות אלו יש וד אותיות (אין עוד תבה של ו אותיות בשני הפסוקים חוץ מ"ויאמרו". מתבקש אם כן לחפש תבה בת ד אותיות לפני "ויאמרו" שישלים את המבנה ל-דוד אותיות, כשם שראינו שהפסוק הראשון מתחלק (באופן טבעי) ל-דוד תבות. התבה הכי מתאימה לכך היא "אדות" (שממנה יוצאת הדילוג השוה של דוד, שבה ד אותיות בזכות היותה כתיב חסר ו ראשונה [ומה עוד ששלש האותיות האחרונות שבה – דות – הן הן דוד במספר קטן]). והנה, "אדות... ויאמרו... הוי'" = 700, שת (בן אדם הראשון – מאדם יוצא דוד), העולה דוד פעמים נ (האדם – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"), הערך הממוצע של כל אות, ודוק (ראינו ששני הפסוקים הראשונים של הפרשיה, שבהם הדילוג השוה של דוד, עולים דוד פעמים 491. חוץ מ-דוד אותיות אלו שעולות שת, שאר האותיות [בעז, אבי דוד, אותיות] עולות דוד פעמים אמת [אהיה ברבוע]!).

    חוץ מ-דוד אותיות אלו נשארו בכל שלשת הפסוקים של הפרשיה הראשונה, שבה 127 אותיות, כפי שראינו לעיל, 113 אותיות. 113 הוא מספר ראשוני וכן 127 הוא מספר ראשוני, ואין עוד מספר ראשוני ביניהם. נמצא שיש משהו 'עצמי' במספר 127 המקשר אותו ל-14 – דוד. כדי להרגיש את היחודיות שבתופעה זו נתבונן בהפרשים שבין המספרים הראושניים: בין 1 ל-2 (או בין 2 ל-3, לפי השיטה שהמספרים הראושניים מתחילים מ-2) יש הפרש של 1. בין 3 ל-5 יש הפרש של 2. בין 7 ל-11 יש הפרש של 4 (רק נציין את הפעם הראשונה שההפרש גדל). בין 23 ל-29 יש הפרש של 6. בין 89 ל-97 יש הפרש של 8. הייתי מצפה שאח"כ יהיה הפרש של 10 ואח"כ של 12 ורק אח"כ הפרש של 14, אבל לא כך, באופן די פתאומי לאחר הפרש של 8 בא הפרש של 14, דוד, בין 113 ל-127, ודוק היטב.

    והנה, פלא, בתחלת הפרשה יש בדיוק אותו דילוג (של ל-ל אותיות) של משה (אני [היקף הדילוג] משה המבקש להתחבר לאני דוד, בסוד "אני אני הוא"; אני משה אני דוד = 481, 16 בהשראה, 13, אחד, פעמים 37, יחידה [הר"ת = 46, לוי, ב"פ 23, חיה]. הרוס"ת של אני משה אני דוד = אני דוד, ואילו האמ"ת של אני משה אני דוד = אני משה, נמצא שאני משה מתלבש בתוך אני דוד, סוד משיח – נשמת משה בגופו של דוד!): "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה הוי' את משה כן עשה את המנרה". ועוד, "משה משה" (לא פסיק טעמא בגווייהו) נמצא בתוך "מעשה... מקשה" ו"מעשה" = "משה כן [עשה]", ו"מקשה" = "[משה] כן עשה" ("מעשה... מקשה... עשה" = משה [אותיות הדילוג] מקשה מקשה)!

    עוד קשר בין משה לדוד בפרשה: בפרשיית המנורה שבתחלת הפרשה (סוד התקשרות כללות נש"י למשה רבינו) יש 196 אותיות – דוד ברבוע (המשלים את משה לישראל כנ"ל).

[25]. עצרת = 760 = כתר חכמה בינה, ג"ר. משֻלש = 670 = יחוד ברכה קדושה, יב"ק. יחד = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. בכתיב מלא, עצרת משולש = ד"פ משה דוד. והם ר"ת עם – "אין מלך בלא עם". עצרת לשון "זה יעצור בעמי" ומשולש סוד סדר ההשתלשלות של "מלכותך מלכות כל עולמים".

    עם הוא גם ר"ת "ענו מאד" – אין מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בלא משה עבדו שהוא ענו מאד. מאד היינו המשולש של ט, "ענו מאד" היינו המשולש של חי שעולה טט, כלומר שבמדה מסוימת הענו מכפיל את המאד ("מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", היינו מדת דוד ממש שמרים ואהרן רצו להמשיך למשה), למעט מאד מאד בכבוד עצמו ועל ידי כך להרבות מאד מאד בכבוד שמים.

[26]. 546 (מרים אהרן) ועוד 5040 (מרים אהרן בהכאה פרטית), גם כפולה של דוד כמובן = חוה פעמים "אין מלך בלא עם".

[27]. מרים היתה ראויה להסגר דוד ימים – "ויאמר הוי' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף", ופרש רש"י "ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין [דיו ודין מתחילים די = דוד] להיות כנדון לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים". ורמז לכך בפסוק: "שבעת ימים" כתוב פעמיים (הערך הממוצע של ח אותיות "שבעת ימים" = דוד המלך), ודוק.

[28]. לקו"ש חי"ג עמ' 30 ואילך.

[29]. לקו"ש חל"ח עמ' 40 ואילך.

[30]. לח, א.

[31]. צב, א.

[32]. רמז נאה: ענו בעל קומה ר"ת עקב – "עקב ענוה [יראת הוי']".

[33]. מכאן חיזוק לפירוש הרבי שמי שהוא ענו ה' מגביהו ונעשה בעל קומה.

[34]. משה = חיה פעמים יה (כנ"ל), בעל קומה = חיה פעמים וה (משולש כב), יחד = חיה פעמים הוי' ב"ה. נמצא שמשה מצד עצמו הוא בסוד "הנסתרת להוי' אלהינו" (יה) ומה שהוא בעל קומה היינו בסוד "והנגלת לנו ולבנינו" (וה), והכל מצד החיה שבנפש, ה-ל של הצלם (האות ל היא "מגדל הפורח באויר", בנסתרות, וגם עיקר ה"בעל קומה" בין אותיות הא-ב, הנגלות, וד"ל).

    משה בעל קומה ר"ת השם הקדוש בקם, שדי באתב"ש (שם הברית, קימת הברית) וס"ת האבות אברהם יצחק ויעקב, ודוק.

[35]. לקוטי לוי יצחק עמ' תא (בסופו) ואילך.

[36]. "חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד" = "ותדבר מרים ואהרן במשה" = "ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר"!

[37]. "נכונה עד מאד" ר"ת נעם (וס"ת הדד בן בדד, מלך התפארת, ענף החסדים שבדעת).

[38]. ענו = נכון. ענו היינו כן, ה-ע של ענו, ו-נו, אותיות נכון.

[39]. לקו"ש חל"ג (הנ"ל הערה כט) הערה 26.

[40]. וראה לוח "היום יום" ר"ח אב (יום הילולת אהרן הכהן): "מעלת המשיח שיהיה עניו, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו ע"ה, בכל זה יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים".

[41]. באמת כך פעל משה לאחר חטא העגל (בחינת עיגולים ולא יושר, סוד הוראת שעה) כאשר אמר: "מי להוי' אלי... כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו". וידוע מה שמוסבר בזהר שמעולם ה' לא אמר לו כך אלא "הוי' אלהי ישראל" = תריג = משה רבינו. גם אצל פינחס ההוראת שעה התבטאה בהפעלת דינים קשים נגד פושעי ישראל. אצל משה וגם אצל פינחס הגבורה למטה הצליחה להמתיק את הדינים למעלה (לפי הכלל שכאשר אית דינא למטה אין דינא למעלה וכו'). במשה כתיב "ויאמר משה מלאו ידכם היום להוי' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" ובפינחס כתיב "הנני נתן לו את בריתי שלום" (ברכה במשה ושלום בפינחס, אור וכלי). ובכל זאת אין זו הנהגת מלך המשיח, אלא ההוראת שעה שלו היא הוראת שעה של חסדים (על דרך ההוראת שעה של אהרן בחטא העגל, רק שאז הוא הקדים את זמנו ועל כן נכשל, אך כעת הוא דורש זאת ממשה אחיו), שפלות וסבלנות, כלפי פושעי ישראל, עד שבדרכי נעם, ובגילוי המאור שבתורה, מחזירם למוטב.

[42]. לדעתך היינו להמשיך דעת בתוך ה"לך", וד"ל.

[43]. ה התבות האחרונות של הפסוק (ידוע מר"א אבולעפיא ז"ל שאחד הסודות של כב אתוון דאורייתא [סוד כב התבות שבפסוק זה] הוא טובה דהיינו טוב-ה, כאשר ה-ה היינו ה אותיות מנצפ"ך, וד"ל): "רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4 = השראת השכינה, וד"ל.

    עוד תופעה חשובה בפסוק: י התבות הראשונות של הפסוק – "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום" = 2385 = ח התבות האחרונות של הפסוק – "ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". 2385 = מה (אדם-מאד) פעמים גן (אבן). ד התבות שבאמצע – "וקדוש אשכון ואת דכא" = 1225 = 35 ברבוע (שביחד עם 36 ברבוע הנ"ל, השראת השכינה = 36 בהשראה) = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" כנודע. רק שתי התבות שבאמצע אמצע זה – "אשכון ואת" = 784 = 28 ברבוע (נו פעמים דוד).

[44]. רב נחמן = כה פעמים דוד. וביחד עם דוד (המלך, השרש של משיח בן דוד) = הוי' פעמים דוד. ואם נוסיף לזה את רב יוסף יחד עם יוסף (הצדיק, השרש של משיח בן יוסף) נקבל משיח במילוי: מם שין יוד חית, ודוק.

[45]. "כי אשה כשית לקח" = דוד פעמים אלהים (במספר קטן, אלהים = דוד; דוד אלהים יחד = שלמות של 100 = מיכל אשת דוד), וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com