חיפוש בתוכן האתר

ג' סיון ע"ג – כינוס נגנים הדפסה דוא

ג׳ סיון ע"ג – "המקום", תל אביב

כינוס נגנים

א. מקור כל הנגינה – שיר השירים

נתחיל עם שיר שכולם מכירים לכבוד חג מתן תורה – "ושמחת בחגך".

שלשת ימי הגבלה – חזרות לקראת "יום חתונתו"

לחיים לחיים, שיהיה חג שמח – קבלת התורה בשמחת ובפנימיות. חג מתן תורה הוא כמו חתונה. כתוב בשיר השירים "וביום חתונתו" וחז"ל דורשים "זה מתן תורה". לפני מתן תורה יש "שלשת ימי הגבלה" – כך קוראים לשלשת הימים לפני שבועות – שאנחנו כבר בתוכם. היות שבעוד שלשה ימים יש חתונה בין הקב"ה, החתן, לכנסת ישראל, אנחנו, הכלה – כנראה שהענין של ימים אלו הוא לעשות חזרות לחתונה. כדי שהתזמורת תנגן בחתונה היא צריכה להכין את עצמה בשלשת הימים האלה. יש זוגות, חתן וכלה אצלנו בגשמיות, שמתנדבים להתחתן בימים האלה – כדי לאפשר חזרות יותר טובות, ממש חיות – לכן יש מנהג שמתחתנים בשלשת ימי הגבלה. הכל חזרה לקראת החתונה הגדולה, "'ביום חתונתו' זה מתן תורה".

בעלי המנגנים – חיל הגאולה

זה דבר פשוט, שכל מי שנמצא כאן – חלק אני מכיר וחלק עדיין לא – הוא חיל מיוחד. אנחנו, עם ישראל, צבא של הקב"ה, ויש כל מיני חילות בצבא הזה. החיל הזה, שנמצא כאן, הוא חיל הגאולה, בהחלט ובלי שום ספק. אלה שיביאו את הגאולה בפעול הם המנגנים, השרים את ה"שיר חדש" של מלך המשיח ועושים שכולם ישירו, מרקידים את כולם, שירקדו – זה חיל הגאולה, החיל ממש של מלך המשיח. אחרי שהרבי קבל את הסטרוק הראשון שלו הוא כבר לא דבר יותר, הוא רק הנהן – כן ולא, כך הוא ענה תשובות במשך שנתיים. בכל אופן, כמה ימים לאחר הסטרוק הוא אמר שלש מילים, והן שלש המילים האחרונות שלעת-עתה זכינו לשמוע ממנו אחרי הסטרוק – "ברוב שירה וזמרה". אלה שלש המלים, בלי הקשר אחר,

חוץ מעצם הפשט והעצמה של המילים האלה – "ברוב שירה וזמרה". מה הוא רוצה במלים האלה? כנראה שהוא אומר שגם הרפואה שלי וגם הגאולה ומשיח תלויים בכך. כדי להביא את הגאולה, להביא את המשיח, צריך "רוב שירה וזמרה". בדרך כלל בתורה שירה היא בפה וזמרה בכלים, כלי זמר, לכן צריך את שניהם יחד. אם כי היום מקובל שלמי ששר קוראים זמר, בכל אופן זו בכללות החלוקה בין שתי המלים האלה – שירה וזמרה. צריך גם שירה בפה וגם כלים שמלוים את השירה בפה. זה התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא כאן – להביא את המשיח, להביא את הגאולה, "ברוב שירה וזמרה". צריך לכבוש – כתוב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". איך כובשים את העולם? ברוב שירה וזמרה. זה במיוחד שייך לימים האלה, הימים שלפני שבועות, לפני החתונה-הגאולה – הגאולה היא החתונה – שודאי צריכים להיות ברוב שירה וזמרה.

מחג הפסח ועד שבועות – המשך של מגלת שיר השירים

בכל חג יש מגלה שקוראים. בחג הפסח קוראים את שיר השירים, שהוא שיר האהבה בין החתן והכלה. בחג שבועות קוראים את מגלת רות, שגם היא ספור של חתונה – בין בעז ורות – שממנה נולד מלך המשיח. בעז הוליד את עובד, עובד הוליד את ישי "וישי הוליד את דוד" – זה ה"חותם אמת" של מגלת רות, הכל כדי להגיע לדוד המלך. בשביל דוד המלך צריך את החתונה המיוחדת הזו, של בעז ורות. כל הימים האלה, כל ספירת העמר שאנחנו כעת בסיום שלה, הם געגועים של הכלה לחתן – הכל הכנה, כמו ספירת שבעה נקיים (כך כתוב בספר הזהר הקדוש), כדי שבליל שבועות הכלה תטהר לחתן שלה, לחג שבועות, לחתונה של מתן תורה. זאת אומרת שכל הזמן הזה הוא המשך של שיר השירים. שיר השירים הולך ומתעצם, הגעגועים, הצפיה לנישואין, הולכים ומתעצמים עד חג שבועות. בשבועות יש חתונה מיוחדת, של בעז ורות, אבל כל הכח בא משיר השירים. לכן רצינו קודם לשיר פסוקים מתוך שיר השירים. זה לא דבר פשוט, אפילו בהלכה, לקחת פסוקים קדושים של שיר השירים ולשיר אותם. כתוב ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – הוא השיר הכי מקודש בעולם. האם מותר לי בתור מלחין/זמר/מנגן לקחת פסוקים שהם קדש קדשים ולשיר אותם?

כל הנגינה בעולם – שיר כדי לקרב את החתן והכלה

כל נגינה שבעולם היא שיר בין חתן וכלה, החתן שר לכלה, הכלה שרה לחתן – זה שיר השירים. לכן הוא האב-טיפוס, קדש קדשים, של כל השירים שיש בעולם. כל נגן יודע שזו הנקודה. לכן עיקר השירה מיועדת לחתונה – כל שירה היא כדי להתחתן, לשמח את החתן והכלה, לקרב. כמו שיש שושבינים בחתונה – יש מי שמוביל, שמעודד וגם מעורר, את החתן לקראת הכלה, וכך יש את ה"שושבינא דמטרוניתא" שמעודד ומעורר את הכלה לקראת החתן – זה התפקיד של המנגנים. הנגינה צריכה לעורר בעם ישראל את תשוקת הקדש, "ואל אישך תשוקתך" – העלאת מ"נ, בלשון הקבלה – תשוקת הכלה לחתן, ואותו דבר יש שיר שצריך לעורר את החתן, הקב"ה, שהוא ירצה וישתוקק ויתאוה לכלה שלו. זה התפקיד של השירה, של הזמר – "שירו להוי' שיר חדש", זה השיר של הגאולה.

מתי מותר לשיר פסוקים משיר השירים?

שוב, "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". אז נשאלת השאלה, ששאלנו כרגע, האם מותר לקחת את הפסוקים הכי קדושים, שיר השירים, ולהלחין אותם? זה לא דבר פשוט. את הדבר הזה אפשר ללמוד מצדיקים – אם צדיק עשה זאת הדבר מאה אחוז כשר וראוי להפיץ אותו. אם הפסוק הוא מאד נפוץ והפך להיות מעין סיסמא או פתגם – אני מתכוון לארבע המילים "אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול, מזל בתולה, שזה גם זמן מיוחד לחתונות (הרבי אומר שיש ענין מיוחד להתחתן בחדש אלול, אם לא מתחתנים עכשיו, בשלשת ימי הגבלה, לפני מתן תורה...) – אז כנראה שגם מותר וענין להלחין לזה מנגינה ולשיר. היות שזה משהו פשוט מאד, נתחיל מזה. רציתי שנשיר שלשה שירים משיר השירים בתור הכנה לחתונה. שיר אחד – אני לדודי; שיר שני של אדמו"ר הזקן – "קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי"; השיר השלישי – שיר שאנחנו נוהגים לשיר אותו בכל קבלת פנים של חתן, שיר של אחד מגדולי הצדיקים, רבי נפתלי מרופשיץ, על המילים "שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו". אם אמרתי קודם שהבעיה בשביל מי שלא צדיק גדול לקחת מילים משיר השירים, להלחין ולשיר – זה יותר מכולם. אם זה לא היה הוא, הייתי מאד חושש להלחין שיר על המילים האלה, אבל היות שיש צדיק שעשה זאת זה מאה אחוז בסדר, הכי בסדר שיכול להיות.

"קול דודי" – ניגון שעושה בעלי תשובה

נתחיל מהקל אל הכבד – הכי קל "אני לדודי". אבי פיאמנטה עוד רגע מגיע? אז נחכה שהוא ישיר. נתחיל מהניגון השני – "קול דודי". כתוב שיש לאדמו"ר הזקן עשרה ניגונים שהוא חבר בעצמו, ועם "קול דודי" הוא היה מחזיר יהודים בתשובה – כך מסופר. קודם כל, מה רואים מכאן? שההקשר של "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", עם כל האהבה והעלאת מ"נ והמשכת מ"ד, אתערותא דלתתא של הכלה ואתערותא דלעילא של החתן, הוא גם עבודת התשובה – זו תשובה מאהבה. כמו שנסביר בהמשך, בכל תשובה אמתית צריכים בכיה וחדוה יחד – גם שמחה וגם בכי. זו גם תכונה מיוחדת של "שיר השירים". שוב, עם הניגון הזה אדמו"ר הזקן מעורר אותנו לתשובה. מכירים את הניגון – אפשר שנשיר כולם יחד.

לחיים לחיים. מי יכול לשיר לנו את "שיר השירים" של רבי נפתלי מרופשיץ? זהר, בא נשיר ביחד.

ב. בכיה וחדוה בנגינה

תמצית תורת החסידות – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"

לחיים לחיים. "נשיקות פיהו" הן התורה החדשה שנשמע מפי מלך המשיח. ידוע שהבעל שם טוב עלה להיכלו של מלך המשיח, שאל אותו "אימתי קאתי מר?" והוא אמר לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". התורה שבכתב של מה שהמשיח למד את מורנו הבעל שם טוב הוא ספר התניא, שנכתב על ידי תלמיד תלמידו. כל הספר הוא כדי להגיע למשפט שכתוב בזהר הקדוש: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – שיש לי בעת ובעונה אחת שני רגשות, יש לי בכיה, אני בוכה בצד שמאל של הלב, ואני שמח בצד ימין של הלב. צד שמאל של הלב מלא דם – שם יש את היצר הרע, שם אני בוכה. צד ימין של הלב מקבל מהמח – שם יש הארה של היצר הטוב, הנפש האלקית, שם אני שמח. כתוב שחדוה בגימטריא חיה ואילו בכיה בגימטריא יחידה. יש שני כחות מקיפים, עליונים, לא-מודעים, של הנשמה – החיה והיחידה. גילוי החיה הוא על ידי חדוה, שהיהודי שמח, עובד את ה' בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה". אבל היחידה, שהיא עוד יותר גבוהה – "יחידה ליחדך", שם יש מסירות נפש, אמונה פשוטה בכל מצב – מתגלה על ידי הבכיה בנפש. הבכיה שבצד שמאל של הלב, בו יצר הרע.

בכיה וחדוה אצל ה'

גם הקב"ה בעת ובעונה אחת גם שמח וגם בוכה. כך חז"ל אומרים בגמרא, שפסוק אחד אומר "עז וחדוה במקומו" – שבמקומו של ה' יש עז וחדוה, כל הזמן הוא שמח, כלומר שהוא מראה פנים שמחות ומאירות. אבל יש עוד פסוק, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – במסתרים, שהגמרא אומרת שהם "בתי גואי", החדר הפנימי, חדר לפנים מחדר, מקום המסתרים של ה', שם הקב"ה יושב ובוכה. על מה הוא בוכה? "'מפני גוה' מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם" – בגלל הגלות של עם ישראל. בסופו של דבר הוא אחראי על כל מה שקורה בעולם שהוא ברא לכבודו. גם את היצר הרע שלי הוא ברא, והוא מתחרט כל יום שברא לי את היצר הרע – אבל הוא ברא אותו, וממשיך לברוא אותו. גם פרדוקס, הוא בורא ויחד עם זה כל רגע מתחרט. על זה הוא בוכה ב"בתי גואי", אבל כלפי חוץ, כשהוא יוצא החוצה, "עז וחדוה במקומו". כך חז"ל מסבירים.

נקודת חדוה בבכיה ונקודת בכיה בחדוה

יש מי שגורס הפוך, שהבכי בחוץ והשמחה בפנים, אבל הגרסה המקובלת וההסבר המקובל לא כך, אלא לפי הפשט שאמרנו קודם. בכל אופן, היות שיש כזה פירוש סימן שגם בתוך הבכי שעל הגלות הקב"ה יודע ש"קץ שם לחשך", הגלות תגמר אי פעם, ו"לפום צערא אגרא" – לפי צער הגלות כך שכר הגאולה שתבוא – לכן גם בתוך הבכי של הקב"ה יש נקודת חדוה, אבל מאד-מאד נסתרת. את כל זה אמרנו כי זה האופי האמתי של השירה היהודית. אם רוצים לזהות שיר יהודי, בדרך כלל כתוב שמחלקים את הניגונים לשני סוגים – נגוני געגועים ונגוני שמחה. לכל נגון געגועים יש ממד של בכי ונגון שמחה – פשוטו כמשמעו – הוא שמחה. מי שמכיר ניגון חסידי אמתי, יודע שבכל נגון געגועים אין בכי של יאוש ח"ו – יש תמיד נקודה של שמחה ואמונה ותקוה. מהו ה"בתי גואי", החדר הפנימי בו הקב"ה בוכה? הוא נקרא בקבלה רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע – ובנפש שלי היינו כח האמונה. שם נמצאת היחידה שבנפש, בגימטריא בכיה. אבל האר"י הקדוש מלמד אותנו שבתוך הרדל"א, הבית-החדר הפנימי בו ה' בוכה, יש עוד משהו, שהוא קורא לו "חביון עז העצמות". "חביון עז העצמות" נמצא, לגמרי נסתר, בתוך הבכי. אם יש עז, הרי אמרנו קודם שהפסוק של השמחה הוא "עז וחדוה במקומו" – במקום שיש עז יש חדוה. אם "חביון עז העצמות" נמצא בתוך המקום של הבכי סימן שיש גם נקודה מאד-מאד פנימית של חדוה, שהיא חדות הגאולה העתידה, בתוך הגלות העכשווית – גם של הפרט וגם של הכלל.

ניגון יהודי – פושט צורה ולובש צורה משמחה לגעגועים

אחד החברים שלנו שיושב פה חבר מילים לשיר, ששמעתי חלק ממנו לפני כמה ימים, ושם הוא אמר – במילים שלו – 'אני גמד, אני ענק'. אחר כך הוא אמר 'אני זקן, אני תינוק'. מה זה השיר היהודי? אופייני לו לומר כך. מה יהודי שר כל הזמן? 'אני בוכה, אני שמח'. בדרך כלל יש שני סוגי ניגונים – יש ניגון שקוראים לו ניגון געגועים, הוא בכי, ויש ניגון שמח. בכי יכול להיות גם בכי של שמחה. הרי על הגאולה כתוב בנביא "בבכי יבואו" – יש דמעות של שמחה. יש גם דמעות של גילוי רזין דרזין דאורייתא, ש"לית כל מוחא סביל דא", לכן האדם בוכה תוך כדי שהוא שומע רזין דאורייתא. יש כל מיני בכי. שוב, מה מאפיין ניגון טוב יהודי? לכתחילה אני מזהה את הניגון כניגון שמחה או ניגון געגועים, ניגון בוכה קצת, אבל ניגון טוב – ואת זה אשאיר לנגנים המומחים שלנו לנסות להדגים זאת (אולי לא עכשיו אלא בהזדמנות) – הוא ניגון שלפי הקצב, קצת שינוי עיבוד, יכול ממש להעביר אותו מכאן לכאן. זה נקרא "פושט צורה ולובש צורה" – הוא היולי. באותו לחן יש בכח את האפשרות להיות שמח מאד, ועם שינוי קצב, קצת ואריציה – עיבוד, או קצת ואריציה בתוך התוים עצמם – אפשר לשיר אותו כגעגועים. אותו דבר הפוך – שיר געגועים אפשר להפוך לשיר מאד שמח בקצת שינוי. רואים זאת אצל הרבי, שהיה לוקח שירי געגועים עתיקים במסורת החסידות החב"דית ושר אותם שמח – שר אותם בקצב מהיר, והופך את הבכי לשמחה. אם כן, שוב, זה הפרדוקס היהודי. בדרך כלל כמעט כל שנה קוראים פרשת נשא בשבוע של מתן תורה. נשא ענינו נשיאת הפכים, ועיקר נשיאת ההפכים אצל היהודי – שבעצם מגדיר "מיהו יהודי?" – היא חדוה ובכיה. יהודי הוא נושא הפכים בעצם, וגוי לא. יש ביטוי אצל חסידים, שחסיד הוא 'בטול מהלך'. לעניננו, יהודי הוא 'נשיאת הפכים מהלכת', ועיקר נשיאת ההפכים שלו היא חדוה ובכיה – המשפט מהזהר שמסכם את כל התניא, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".

ג. בכי שלילי – "העם בֹכה למשפחֹתיו"

"כל השביעין חביבין" – הדיבר השביעי

היות ש"את זה לעומת זה עשה האלהים", יש בכי טוב ושמחה טובה, ויכול להיות גם הפוך – יכולה להיות שמחה של הוללות, של דברים לא טובים, וכמובן גם יכול להיות בכי לא טוב. יש בכי אחד מאד לא טוב בתורה, שאפשר לקשר אותו למתן תורה. עיקר הענין של מתן תורה הוא עשרת הדברות. בעוד שלשה ימים יש מצוה מיוחדת שכולם יבואו, על כל בני המשפחה, אנשים נשים וטף, לבית כנסת וכולם ישמעו את עשרת הדברות. מספר הדברות הוא עשר – "העשירי יהיה קדש לה'". יש עוד מספר מקודש מאד ביהדות, בתורה, החל ממעשה בראשית – שבע. העולם נברא בשבעה ימים והשביעי הוא שבת קדש וכמו כן "כל השביעין חביבין" – המספר שבע מאד חביב אצלנו. מה הדבור השביעי, שהוא לכאורה הדבור החביב בעשרת הדברות? "לא תנאף". אם סופרים מהסוף להתחלה – אפשר לספור גם ככה – הדבור השביעי הוא שבת, מתבקש. אבל מההתחלה לסוף הדבור השביעי הוא "לא תנאף".

"ויחר אף הוי' מאד ובעיני משה רע"

מה הדוגמה של בכי רע? עיקר הבכי הרע בכל התורה כולה, שכנראה חג שבועות, עם הדיבר "לא תנאף", בא לתקן אותו – סתם חג הוא "ושמחת בחגך" (כמו שפתחנו), אבל יש משהו בשבועות שבא להגדיר את הבכיה החיובית – הוא בפסוק שנקרא שבוע הבא, פרשת בהעלותך (לפעמים מתן תורה חל בה), "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו". אחר כך כתוב "ויחר אף הוי' מאד ובעיני משה רע". יש כמה וכמה פעמים שכתוב בתורה שה' כעס, "ויחר אף הוי'", אבל אין אף פעם נוספת שכתוב "ויחר אף הוי' מאד" – שה' מאד כעס – אלא רק כאן. "ויחר אף הוי' מאד ובעיני משה רע" – רע הוא כל ששת הצירופים של המלה מאד. מה הדבר שעורר את חרון האף של ה' מאד "ובעיני משה רע"? "וישמע משה את העם בֹכה למשפחֹתיו". מה סבת הבכי? רש"י כותב בשם חז"ל על "למשפחותיו", שהעם בכה על איסור עריות – שנאסרו על העם נישואי אח ואחות, אחיין ודודה וכו'.

"אז" – סולם הנגינה – שבע עריות נאסרות בנישואין לאשה אחת

בכלל כתוב בזהר הקדוש שסוד הנגינה הוא סוד הסולם, אף שהמושג סולם לא היה כל כך נפוץ וידוע בימי קדם. כתוב בזהר שכל שיר בתנ"ך מתחיל עם המלה אז – "אז ישיר" – א מעל ז, כמו הסולם של תוי הנגינה, שיש אחד למעלה משבעה, ואחרי שבעה חוזר להתחלה. חז"ל אומרים שאתה מתחתן עם אשה אחת, ובאותו רגע נאסרו עליך שבע נשים – קרובות של האשה שבחרת, בחירת לבך ובת גילך. גם זה סוד של אזא ו-ז. סימן שצריכים לאהוב את אשתך – וכך האשה ביחס לאיש – כל כך, שכדאי האחת הזו, אף על פי שתוך כדי שאתה מתחתן איתה אתה מפסיד שבע. זה צריך להיות חלק מהנגינה, משירי החתונה, שהחתן כל כך אוהב את הכלה שהוא מוכן להפסיד שבע בשבילה – "אז ישיר" – וכך הכלה לגבי החתן. אותו דבר, העם בוכה למשפחותיו והדבר הזה מאד רע – הכי מעורר את חרון אף ה', יותר מכל דבר אחר.

חג השבועות – תיקון "בֹכה למשפחֹתיו"

מהו חג שבועות, שענינו חתונה? לתקן את הבכי הזה, מה שהעם בוכה למשפחותיו, ולהגיע לבכי החיובי עם כל הגוונים שלו. יש בכי של גלות, שה' בוכה בחדרי חדרים שלו, יש בכי של גילוי רזין דאורייתא ויש בכי של שמחה וגאולה. גם בתוך הבכי של הגלות יש את ה"עז וחדוה", השרש הנעלם של "חביון עז העצמות" בתוך הרדל"א. לכל זה צריך להגיע כאשר שומעים את עשרת הדברות. הרי גם בעשרת הדברות, מצד אחד היו ודאי שמחים מאד, ומצד שני כתוב "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן", "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" – היה משהו נורא, שלא סותר את השמחה שהיתה. זה הטבע היהודי האמתי, שבוכה בקדושה ושמח בקדושה בעת ובעונה אחת, וזה בא לתקן את הבכי הלא-טוב – וכמו שאמרנו, יש גם שמחה לא טובה. זה התפקיד שלנו, של כל אחד שמנגן ושר, להגיע לשילוב, ההתכללות וההתאחדות האמתית של הבכי והשמחה. כל זה שייך לחתן וכלה – כדי לקרב ולעודד את החתן, את הקב"ה, שירצה להתחתן אתנו, שאנחנו כל כך נמצא חן בעיניו שגם הוא מוכן להפסיד שבע, כל שבעת עמי כנען שכוללים את כל שבעים אומות העולם, ולעודד אותנו לבחור בו, שגם נפסיד שבע.

אני רואה שאבי הגיע – נבקש ממנו לשיר את "אני לדודי ודודי לי". לחיים לחיים. דדי – "אתה תקום". מכאן רק נשיר... יש לנו שיר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". זה שיר של שיבת ציון – גם חתונה, של עם ישראל וארץ ישראל ("יבעלוך בניך"), וגם מעורר את החתונה של הקב"ה ועם ישראל, "אתה תקום תרחם ציון".

"קול באשה" בעולם הזה ולעתיד לבוא

עד שמכוונים את הכלים נאמר עוד ווארט: אחד הדברים שבוכים – משהו מאד חשוב, יש כאן נשים צדקניות שבזכותן הגאולה והמשיח – שחוץ מזה שהתורה אוסרת עריות, מה עוד התורה אוסרת? שגברים ישמעו קול אשה, "קול באשה ערוה". יכול להיות שבדור שלנו, וגם בהקשר שלנו, אז מה שמשה שומע שבוכים – בוכים על זה שאסור לנו הגברים לשמוע "קול באשה". עד מתי? עד שיבוא משיח. אחת הסבות שיש להתפלל חזק שיבוא משיח במהרה בימינו, כי כתוב שאז כבר יהיה מותר לשמוע "קול באשה". בינתים זה נקרא "מפני גוה" – מפני גאותן של הנשים שנלקחה מהן, בינתים. בצבור נשים זה מותר ורצוי מאד. המפרשים שואלים למה כתוב "בוכה למשפחותיו" בפרשת בהעלותך, ולא סמוך לעשרת הדברות כמו שהיה ראוי? הם מסבירים שהבכי התחיל מעשרת הדברות, היה נצור בלב, והבכי פרץ רק בתוך פרשת בהעלותך. כלומר, קבלו את התורה עם בכי לא טוב – זה הבכי של היצר הרע. אבל אמרנו שבכלל הבכיה נמצאת בחלל השמאלי של היצר הרע, גם הבכי הטוב נמצא שם. יש פה הרבה פרדוקס. הכלים כבר מכוונים? אפשר לשיר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

נבקש מידידנו אריאל זילבר שיחי' לנגן שיר. קודם כל, מזל טוב ותודה על הדיסק החדש שהוצאת. אחד השירים שם הוא "או קנה מיד עמיתך... וחי אחיך עמך" – מצוה (שקראנו בתורה לפני שבועיים) לקנות מיהודי או למכור מיהודי, מצות עבודה עברית. לחיים לחיים.

ישר כח. אריאל, אם אתה כבר שמה – אולי עוד אחד, אל תרד. "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק".

לחיים לחיים. יש ניגון שאבי פיאמנטה עיבד – נשמע אותו. [אבי: זה ניגון שפעם הרב חבר לכבוד יהודי חשוב בשם בן לנדא. כששמעתי את הניגון הזה תמיד היתה לי הרגשה דווקא של מוזיקה אירית. אני זוכר, אם אפשר להגיד, זה הניגון האירי – בעברית זו בקשה שהיא תאיר...].

ד. שמחת עליונים ותחתונים

יש ניגון מסורתי, ניגון קרלין, ששרים הירושלמים – ובכלל חסידי קרלין, ועוד חסידים – בחג שבועות, מתוך אחד הפיוטים של שבועות – "עליונים ששו ותחתונים עלזו, בקבלת תורה הכתובה מסיני". הבית השני הוא "תואר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים". מישהו מכיר את זה? חשבתי שחיליק פרנק יהיה פה, אבל בשעה טובה נולדה לו בת – מגיע לו מזל טוב. מישהו מכיר? "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני. תואר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים".

בטול הגזרה במתן תורה – השפעה הדדית בין שמחת חתן וכלה למעלה ולמטה

לחיים לחיים. אחד הדברים החשובים של מתן תורה הוא בטול הגזרה – עד מתן תורה היתה גזרה שהעליונים לא ירדו למטה והתחתונים לא יעלו למעלה. בשעת מתן תורה ה' בטל גזרה זו לעולם ועד – "ומשה עלה אל האלהים", התחתונים עלו אל העליונים, "וירד הוי' על הר סיני", העליונים ירדו לתחתונים. אזי "עליונים ששו ותחתונים עלזו". איך זה קשור למה שדברנו קודם? יש יחודים עליונים. יש חתן וכלה למעלה, יחוד זו"נ, "קודשא בריך הוא ושכינתיה". יש חתן וכלה בעולם הגשמי שלנו, הם נקראים תחתונים. לפני מתן תורה השמחה למעלה, של חתונת החתן והכלה למעלה, לא ירדה ממש למטה – להתחבר עם התחתונים. השמחה של יחוד קוב"ה ושכינתיה, שהיא בעצם השמחה של כל מצוה שאנחנו מקיימים – הכל "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". וגם התחתונים, שמחת חתן וכלה למטה, לא התחברה ולא עוררה את החתונה למעלה. מתן תורה הוא שהשמחה למעלה מעוררת את השמחה למטה – כל מצוה שעושים עושה שידוך למטה. עושים מצוה כדי לעשות חתונה למעלה, והיא יורדת ומשפיעה ועושה שידוך בין בן ובת פה למטה, בעולם שלנו. גם השמחה למטה, כשבן ובת למטה, בעולם שלנו, מתחתנים ובונים בית נאמן בישראל, עולה למעלה, גורמת לשמחה הכי גדולה למעלה. באותה אגרת קדש שהבעל שם טוב מתאר את עלית נשמתו, בה הוא שאל את המשיח "אימתי קאתי מר?" והמשיח ענה לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", הוא גם אומר שהשמחה הכי גדולה למטה היא שמחת חתן וכלה, והיא הדימוי והגורם לכל השמחה הגדולה למעלה. זה נקרא שהעליונים יורדים למטה והתחתונים עולים למעלה. זה קורה במתן תורה, החג הבא עלינו לטובה.

מעבודת הבירורים לעבודת היחודים

אולי ננגן מתוך אגרת הבעל שם טוב, שכידוע הילולת הבעל שם טוב היא בחג שבועות. יש שלשה צדיקים גדולים שקשורים לחג שבועות, משה רבינו, דוד המלך והבעל שם טוב. "זכרו תורת משה עבדי" – משה נתן תורה, "תורה צוה לנו משה". דוד המלך גם נולד וגם הסתלק בחג השבועות. והבעל שם טוב, שכתוב שהוא בעצם גלגול של דוד המלך, גם הסתלק בשבועות – אז ההילולא שלו. כנראה שהמכנה המשותף של כל שלשת הצדיקים האלה, שכולם צדיקים שעושים שידוכים, זווגים, והזיווג בעליונים יורד למטה ומשפיע על הזיווגים שנעשים למטה, הכל מתחיל מהזיווג העליון.

בכלל, הרבי למד אותנו ש"נסתיימה עבודת הבירורים". בירורים הם כל הזמן להקפיד מה טוב ומה רע, להבדיל את עצמי מהרע ולהתקרב לטוב. אנחנו כבר מתקרבים ונכנסים לעידן של משיח, בו עיקר העבודה היא "עבודת היחודים". עבודת הגלות היא "עבודת הבירורים", אבל עבודת הגאולה היא "עבודת היחודים". מי שמנגן צריך גם בירורים – לדעת מהו ניגון טוב ומה ניגון לא טוב, מהי שמחה טובה ומהי שמחה לא טובה, מהי בכיה טובה ומהי בכיה לא טובה – אבל העיקר הוא עבודת היחודים. כמו שאמרנו, כל נגן הוא נגן בחתונה – זו התכלית, שיהיה יחוד. בכל ניגון התכלית היא עבודת היחודים – שהניגון למעלה ירד למטה והניגון למטה יעלה למעלה. לחיים לחיים, שנזכה ליחודים. ננגן "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה".

נגנו "ידיד נפש".

ה. לוו עלי ואני פורע

"לוו" – לשון הלוואה ולשון לווי

יש מאמר חז"ל שעל הוצאות שבת ויום טוב "לוו עלי ואני פורע" – שמי שאין לו כסף לקנות את הצרכים של יום טוב, ה' מבטיח לו שילווה כסף, אפילו שאינו רואה בדיוק מאיפה יוכל לשלם (כמובן, כשלווים כסף צריך לרצות לשלם, אבל אף על פי שאין לי בחשבון כיסוי כרגע), ה' אומר לנו "לוו עלי" ואני הערב. ה' הוא הערב, "לוו עלי ואני פורע". כתוב ש"לוו", חוץ מלשון הלוואה, זה גם לשון ליווי – כמו בנגינה. אמרנו קודם שיש אחד ששר, ויש את הכלייזמר שמלווה אותו, וגם מי ששר סך הכל מלווה – מלווה איזה שר יותר עליון. לווי שייך לשבט לוי, שהם המשוררים בבית המקדש. בסוף פרשת במדבר כתוב לשאת את ראש בני קהת, וכעת פרשת נשא מתחילה ב"נשא את ראש בני גרשון". כשמנגנים גם מגרשים את כל הרוחות, ה"רוחין בישין" – כל רוח, כל מצב רוח רע של האדם, מגרשים על ידי נגינה. אחד מטעמי המקרא הוא "גרשיים", לשון גרשון.

נגינה – טעמים דטנת"א וסוד דפרד"ס

בכלל, במתן תורה צריך לכוון שיש ארבע מדרגות של התורה – טנת"א, טעמים-נקודות-תגין-אותיות. הכי גבוהה הוא ה"טעמים", "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'". כתוב שבעצם רק משיח יגלה את סוד הטעמים, השירה של התורה. שירה היא גם בגימטריא תפלה. מה ההבדל בין השירה של התורה לשירה של תפלה? בדיוק כמו שאמרנו קודם שיש שיר החתן ושיר הכלה. השיר שהחתן שר לכלה הוא התורה – "כתבו לכם את השירה הזאת". מה שהכלה שרה לחתן הוא התפלה, שעולה מלמטה למעלה. זה עליונים ותחתונים (כל אחד כולל חתן וכלה). למטה ולמעלה יש שירה – תורה ותפלה. שוב, השירה של התורה היא הדרגה הכי גבוהה של התורה. יש שתי מערכות של ארבע מדרגות התורה – טעמים-נקודות-תגין-אותיות (מלמעלה למטה) ופרד"ס, פשט-רמז-דרוש-סוד (מלמטה למעלה). הכי גבוה הוא הסוד והכי גבוהים הם הטעמים – הטעם, השיר, הוא הסוד, הרזין דאורייתא ורזין דרזין דאורייתא. עיקר הסוד הוא הניגון של החתן והכלה למעלה ולמטה. כל זה שירה.

"לוו עלי ואני פורע" – שני לווי שם הוי' העולים אני

נחזור למאמר חז"ל "לוו עלי" – צריך ללוות על הערבות של הקב"ה, צריך ללוות את הקב"ה, צריך גם להיות ה"איש ולויות", שזה בת הזוג של הקב"ה. הכל נכלל ב"לוו עלי" – "ואני פורע". יש רמז שכתוב בספרי הקבלה, רמז מאד יפה, על "לוו עלי ואני פורע", שקשור גם למתן תורה. כתוב שיש אותיות של שם הוי' – גם הטנת"א וגם הפרד"ס הם כנגד אותיות י-ה-ו-ה. אם שם הוי' הוא הזמר העליון, מי מלווה אותו? כתוב שהמלוות הן האותיות שלפניו והאותיות שאחריו. כל ארבע אותיות שלפני שם הוי' ולאחר שם הוי' נקראות שם של הקב"ה, שם נסתר. מה האותיות שלפני י-ה-ו-ה? טדהד, בגימטריא כב. מה האותיות שאחרי שם הוי' (רמז יותר מפורסם, כי כותבים את השם הזה מאחורי המזוזה)? כוזו. יוצא שיש שני ליווים, לפניו ולאחריו, ואפשר לומר שהם על דרך "שושבינא דמלכא" (לפניו) ו"שושבינא דמטרוניתא" (אחריו). בלווי שאחרי, כוזו, אותיות י-ה הופכות להיות כו, שבעצמו עולה הוי', וה-וה הופכות להיות זו, שעולה אחד. כלומר, הליווי שאחרי עולה בעצמו "הוי' אחד". מה קורה אם מחברים את ה"איש ולויות" של שני הליווים, שלפני הוי' ושלאחר הוי'? ביחד עולה אני.

המלוים נותנים את כח ה"אני" המתוקן לחתן ולכלה

כך כתוב בקבלה פירוש "לוו עלי" – יש שני מלווים אותי – "ואני פורע". שני המלווים הם בעצמם ה"אני" שפורע, כמו שכתוב בכל מקום בתורה "אני הוי'" – ה"אני" הוא שני המלווים. גם לחתן וכלה יש שני מלווים – או שני האבות את החתן ושתי האמהות את הכלה, או ההורים של החתן את החתן וההורים של הכלה את הכלה (כמנהגים בזה). המלווים בונים את המודעות העצמית המתוקנת, שהיא בעצם מודעות טבעית אצלנו. צריך בחתונה אני שיתחתן עם עוד אני, וגם לה' יתברך יש את ה'אני' שלו – זה הכח שניתן משני המלווים. אני חוזר, זה מאמר שנאמר לגבי החגים בכלל ולגבי חג השבועות בפרט – "לוו עלי ואני פורע". איך ה"אני" זה פורע? כתוב ש"אני" לשון און, "ראשית אוני", ילדים. כך הקב"ה פורע – ברבוי מופלג של ילדים, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". שוב, כובשים את הארץ עם נגינה. כמו שאמרנו בהתחלה, כך כובשים את הארץ ומביאים את המשיח – הכל על ידי "רוב שירה וזמרה".

ו. "ברב שירה וזמרה" – "כתר שם טוב עולה על גביהן"

כתרי חג השבועות

נעשה עוד גימטריא לכבוד הסיום: שוב, שלש המלים האחרונות ששמענו שהרבי אמר הן "ברב שירה וזמרה" (כך הכתיב על פי דקדוק) – שוה 977, שבין היתר שוה כתר שם טוב. אמרנו שיש שלשה צדיקים שקשורים לחג שבועות – משה רבינו, דוד המלך והבעל שם טוב. הרבה פעמים הרבי הסביר שהם כנגד חת"ת – חומש-תהלים-תניא – חומש של משה רבינו, תהלים של דוד המלך, והתניא היא תורת הבעל שם טוב (תורת משיח, תחלת הגילוי של "תורה חדשה מאתי תצא"). בפרקי אבות רבי שמעון בר יוחאי אומר "שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות" ואחר כך מוסיף כתר רביעי, "וכתר שם טוב עולה על גביהן". משה רבינו הוא "כתר תורה", אהרן אחיו – שטרם הזכרנו אותו וקשרנו אותו לחג שבועות – הוא "כתר כהונה", דוד המלך, שקשור לחג שבועות בעצם, הוא "כתר מלכות", והבעל שם טוב, שגם קשור בעצם לחג שבועות, ההילולא שלו, הוא "כתר שם טוב".

כתר שם טוב – כתר הנגינה

יש משהו ב"כתר שם טוב" שהוא "ברב שירה וזמרה". כלומר, יש אחד שגדול בתורה, יש אחד שגדול בכהונה, יש אחד שהוא מלך על עם ישראל – אבל מי הם ה"כתר שם טוב"? כל הנגנים של עם ישראל. כל מי שמנגן, כל מי שמשמח חתן וכלה. אמרנו קודם ש"את זה לעֻמת זה עשה האלהים". היו כמה כלייזמרים בעבר שלא זכו בשם טוב – יש סיפורים מהבעל שם טוב – אפשר לומר שפגמו בברית, בנישואין. אבל יש אסמכתא מפורשת בגמרא מה תפקיד הנגנים, שהיו נגנים קדושים מאד, ומי שמשמח חתן וכלה אין אחד שיותר גדול ממנו. הרמז היפה ש"ברב שירה וזמרה" עולה כתר שם טוב – הוא הכתר של המשיח, לא תורה, כהונה או מלכות. למשיח יש תורה חדשה, הוא מלך, אבל עיקר הכתר שלו הוא "כתר שם טוב" – מי שמנגן. כל מי שמנגן רוצה שם טוב, שיזמינו אותו. צריך את כל המשמעות הפנימית של ה"שם טוב", שיהיה הכתר של השם הטוב. אלה המלים שהרבי אמר בסוף, "ברב שירה וזמרה".

תורת הבעל שם טוב – שיר חדש

שוב, אמרנו שיש שלשה שקשורים לחג שבועות, ולכאורה כל הכתרים צריכים להיות קשורים לשבועות. יש לנו כתר תורה, משה, כתר מלכות, דוד, וכתר שם טוב, הבעל שם טוב. לגבי הבעל שם טוב מה שאמרנו הרגע הוא קצת חידוש – הוא חדש תורה, הוא חדש דרך של אהבת ישראל, ולא אומרים שעיקר החידוש שלו הוא נגינה, מוזיקה. אבל כנראה שבאמת עיקר החידוש של הבעל שם טוב הוא מוזיקה – שהוא הכניס מנגינה חדשה לעולם. כל התורה שלו וכל אהבת ישראל שלו היא בעצם "שיר חדש", זה ה"כתר שם טוב" שלו.

תורה-נביאים-כתובים כנגד משה-אהרן-מרים

יש עוד דבר שכתוב – למה התורה נתנה בחדש סיון, החדש השלישי? כי היא "אוריאן תליתאי", תורה משולשת, וחז"ל מוסיפים שהיא נתנה על ידי שלשה – משה, אהרן ומרים, שלשת האחים הקדושים. יש רמז שזה בא בהקבלה, כמו שהתורה עצמה היא תורה משולשת – תורה-נביאים-כתובים, שלשה החלקים של התורה – כך שלשת הנותנים שלה. המיוחד של חלק התורה הוא שמשה התנבא באספקלריא המאירה, התנבא ב"זה". אהרן הוא ראש שאר הנביאים, שהתנבאו ב"כה" – "כה תברכו את בני ישראל". כתוב שכל הנביאים בעם ישראל, חוץ ממשה רבינו, כלולים באהרן. מה לגבי מרים? היא האמא של דוד המלך. כתוב שמרים היא כנגד הכתובים, החלק השלישי של "אוריאן תליתאי". שוב, התורה כנגד משה, הנביאים כנגד אהרן והכתובים כנגד מרים. איך הכתובים מתחילים? יש כמה סדרים, אבל נאמר לפי תיקון ליל שבועות. בדרך כלל כתובים מתחילים מספר תהלים, אבל בתיקון הספר הראשון של הכתובים הוא המגלה המיוחדת של חג שבועות – מגלת רות, לפני תהלים. הכל מתחיל מרות, מאשה. יש משהו נשי בכתובים, כי בין שלשת האחים שרשם במרים. כתובים בכלל הם רוח הקדש. יש שני סוגי נבואה – נבואת משה ונבואת שאר הנביאים, משה ואהרן – ויש רוח הקדש. נבואה היא מלמעלה למטה, זכר, ורוח הקדש היא מלמטה למעלה, נקבה. אז בעצם תורה-נביאים-כתובים הם משה אהרן ומרים.

ארבעת הכתרים בחג השבועות

למה אמרנו את כל זה? כי משה הוא בגלוי דמות עיקרית בשבועות, אבל בעצם משה כולל את כל שלשת האחים שנתנו את "אוריאן תליתאי". ממילא יש לנו בשבועות את כל הכתרים – כתר תורה, כתר כהונה וגם כתר מלכות (שהיא החלק השלישי של התורה, שלכן מתחיל במגלת רות, יחוס המלכות, וממשיך בתהלים) – אבל "כתר שם טוב עולה על גביהם", שהוא הנגינה. מה הכוונה "עולה על גביהם"? גם בתורה גופא מה שעולה על כל הדרגות הוא הטעמים, השירה של התורה. צריך לומר שבכל אחד מהכתרים הקודמים יש בשפיץ, למעלה, שירה – איך הוא מתנגן, איך הוא מחבר את הבכיה והחדוה יחד, וזה ה"כתר שם טוב" שעולה על גביהם, בגימטריא "ברב שירה וזמרה".

זו תוספת. אפשר לנגן עוד משהו. רציתי שאחד החברים ינגן, אבל הוא אומר שבלי הכלי שלו הוא לא מנגן – בחור מפונק. לפני המון שנים נגנו את הניגון של ויטבסק, הוא הקליט, ואחר כך כל מיני אנשים לקחו את זה לכל מיני סיפורי ילדים – עד עצם היום הזה זה נפוץ בכל עם ישראל. ננגן את הניגון. אריאל נגד "תחתונים לא יעלו למעלה" – שמי שמתחיל בסולם נמוך לא יעלה. זו גזירה מלפני מתן תורה. הוא מלפני מתן תורה, אבל אחרי מתן תורה "תחתונים יעלו למעלה". לחיים לחיים.

שיהיה חג שמח, שתהיה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com