חיפוש בתוכן האתר

אור ל-כ"ו אייר ע"ג – יסוד שביסוד – עוד יוסף חי, יצהר הדפסה דוא

אור ל־כ"ו אייר ע"ג – עוד יוסף חי

התוועדות יסוד שביסוד

2.              א. סיום פרצוף א־ע

3.               יסוד שביסוד – שני סיומים

אנחנו היום ב"יסוד שביסוד", יוסף שביוסף, יום ההילולא של רבי אייזיק מהאמיל, של הרמח"ל – זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אנחנו רוצים הערב בע"ה לעשות שני סיומים – יסוד שביסוד, יסוד הוא סיום ("סיומא דגופא", האות ברית קדש). סיום אחד – על מה שהתחלנו בטבריה, פרצוף ה-א וה-ע, שייך לימי הספירה, הכנה לקבלת התורה. סיום שני – על המשך ע"ב של הרבי הרש"ב, שבימים אלה אנחנו מסיימים את שלשת החלקים של ההמשך.

4.     חסד: אבר־עבר; אפר־עפר

5.               אברהם העברי

בנושא הראשון, של ה-א וה-ע, למדנו על כתר-חכמה-בינה-דעת, צריך להמשיך מהחסד. כלומר, יש לנו שבע ספירות הערב – דוגמאות של א שמתלבשת בתוך ע בלשון הקדש, תיקון של העמר. החסד הוא בחינת אברהם אבינו. אברהם נקרא "אברם העברי", גם כי הוא בא מעבר הנהר, גם כי הוא נין ונכד של עבר (שני פירושים אלו מופיעים במדרש), וגם על שם "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" כאשר הוא קיים את צווי הקב"ה "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כשהוא מגיע לארץ הוא עובר בכל מקום שהוא חפץ, מגיע עד לשכם – מקומו של יוסף הצדיק – "והכנעני אז בארץ", אבל לא אכפת לו, כמו שדברנו הרבה פעמים. הוא לא שם על הכנעני שאז בארץ, על הסכנה – "כל הדרכים בחזקת סכנה" – והוא עובר חפשי. אם כן, יש עד כאן שלשה פירושים של עברי:

  • להיות צאצא של עבר. עבר הוא הדור ה-דוד מאדם הראשון. ידוע שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח, וה-דוד מאדם הראשון הוא עבר[1]. לפי זה, אברהם אבינו, ש"קבל שכר כולם" של כל עשרים הדורות הראשונים של האנושות, הוא בחינת משיח.
  • יש מה שאברהם בא מעבר הנהר, מאור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. לפעמים מוסבר שאברהם אבינו הוא סוד העגול הגדול שמעל לחלל הצמצום, אבל בכלל "אברהם התחיל להאיר" מתוך אור אין סוף כי שרשו אור אין סוף. הוא עברי, הוא "מעבר הנהר"[2].
  • יש את מה שאנחנו פרשנו, שאברהם נקרא "העברי" על שם "ויעבר אברם בארץ וגו'".

יש גם פירוש חז"ל מפורסם שלא הזכרנו לכך שנקרא "עברי" – שכל העולם כולו מעבר האחד והוא מעבר אחד. לכן כתוב עליו "אחד היה אברהם" – שהוא לעצמו אף על פי שכולם נגדו[3]. למדנו בשיעור הקודם היום שתכונה זו נקראת עז – מי שהוא "עז כנמר" לא שם על אף אחד. כולם נגדו – לא משנה שום דבר. מאירה אצלו בחינה של "אני הוי' לא שניתי", הוא "לא שניתי", בהשוואה גמורה אם הוא הכי למעלה או הכי למטה, שום דבר לא משנה אותו. בגלל זה גופא הוא עובר חפשי בארץ – הפירוש השלישי (הנ"ל) ל"העברי".

6.               נצח שביסוד – יום כיפ'ל חארס

יש כמה ימים חשובים בשנה שאנחנו אוהבים לציין. אחד מהם נצח שביסוד – שלשום – יום כיפ'ל חארס, יום שעושים טיולים בארץ. הגם שלפי ראות עיני בשר לא עלה הכי טוב, אבל כנראה שהסוף טוב – הכל יהיה טוב (ובעצם הכל היה טוב מאד, אז נעשה בירור חשוב מאד של "בין דם לדם"). מי שרוצה לקרוא את מגלת כיפ'ל חארס מוזמן לקבל עותק (מגדי יהושע וישראל) בחנם... זה נקרא שעוברים בארץ.

7.               אבר-עבר

מה אנחנו רוצים כאן מ"אברם העברי"? אברהם נקרא העברי לפני שקבל את ה-ה, "אברם העברי", כשהוא עדיין בגדר "שכל הנעלם מכל רעיון", אב-רם. כמו שנסביר, גם בזמן שהוא הולך למסור את הנפש כדי להציל את לוט בן אחיו, קוראים לו אברם העברי ("ויבא הפליט ויגד לאברם העברי"). במלחמת המלכים, שלפי הרמב"ן היא גם הפרשה-הספור שרומזת יותר מכל ספור אחר בספר הישר, ספר בראשית, למשיח. מה אמרנו עד עכשיו? עיקר השרש של אברם הוא אבר ב-א – לאחר שהוא קבל את ה-ה בשמו כתוב בזהר, בקבלה, שהוא אבר-מה, אברהם, אבל גם לפני כן עיקר השרש שלו הוא אבר – ואותו אבר ב-א מתחבר ומתלבש ושורה על גבי העבר ב-ע. כאן אחת הדוגמאות הכי חשובות בתורה של א-ע, "אברם העברי".

8.               אבר: רמח פקודין דמלכא; כנפי האהבה והיראה; אבר הברית

מהו אבר? רמח פקודין הם רמח אברין דמלכא. יש רמח מצוות עשה, כמנין אברהם, וכל אחת היא אחד מ-רמח אברים של מלכא קדישא, של הקב"ה, ז"א דאצילות. אבל בפרט, בתנ"ך כשכתוב אבר הכוונה לכנף של עוף – "אבר כיונה". עיקר האבר הוא כנף הימין, מדת האהבה, רק שבכנף ימין בלבד העוף לא יכול לפרוח לעילא וצריך שתי כנפים, גם אהבה וגם יראה, שני אברים. אז בעצם אברהם הוא אברים – אם כי העיקר אצלו הוא מדת האהבה, חז"ל דורשים "ואהבת את הוי' אלהיך", "את" לרבות יראה. לפעמים היראה מתגלה אצלו בתוקף רב, כמו בעקידת יצחק, שאז כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[4] (מכאן ראיה למה שלמדנו בשיעור הקודם שסוד היחוד של "אתה עתה" הוא בספירת הדעת – "עתה ידעתי... אתה") – ההתכללות של היראה, ה"את", מתגלה אצלו ביתר שאת ויתר עז. יש לו שתי כנפים. אבל בחז"ל סתם אבר הולך על הברית. כשאברהם קבל את ה-ה בזמן ברית מילה הוא באמת נעשה אבר-מה, הבטול בברית ההתקשרות שלו לה' יתברך, שממנו נולד יצחק אבינו.

9.               אבר-עבר – יסוד שבחסד בפרט

אז יש שלשה פירושים ל"אבר" ושלשה-ארבעה פירושים ל"עבר" ביחס לאברהם אבינו, והכלל הוא שהם הולכים יחד. לכן, היות שמדובר באברהם אבינו, שהוא חסד, נשים את הזוג של אבר-עבר במדת החסד. אבל אם רוצים לפרט איפה הוא נמצא במיוחד – הוא נמצא ביסוד שבחסד. הרי שוב, דורשים את האבר על הברית, על ההתקשרות – הגם שמדובר גם באהבה, וגם כולל את כל אברי הגוף, כל המצוות, אבל תכלית ההתלבשות של ה-אבר בתוך עבר היא ביסוד. מהו עבר ב-ע? אברהם אבינו יושב על פתח ביתו ומחכה לכל עובר ושב. הוא מחכה להחזיר מי שעבר עבירה בתשובה. סתם עבירה בחז"ל היא פגם הברית, ומי שעבר עבירה צריך לשוב ויכול לשוב, יש לו כח לשוב ויש לו גם צדיק (יסוד עולם) שעוזר לו לשוב. אז אבר הוא כל האברים, ובפרט הכנפים – ומתוך הכנפים האהבה, מדת אברהם – אבל כשהאבר הוא עברי, מתלבש ב-עבר, הוא בפרט אבר מלשון ברית מילה, תיקון הברית, להכנס למקום העבירה ולתקן, "אותו מקום" ו"אותה אשה", לעבור שם עוד פעם ולעשות את התיקון בשלמות, כמו שהרמב"ם כותב בשם חז"ל מהי תשובה שלמה, שה-אבר נכנס בתוך ה-עבר, ה-א בתוך ה-ע. לכן בפרט זהו רמז של יסוד שבחסד. בספירת העמר, מתי אפשר לכוון כוונה זו? יסוד שבחסד הוא שביעי של פסח, עצרת של פסח. עוד מעט הולך להיות חג העצרת בכלל – נגיע גם לשרשי אצר-עצר. בפסח העצרת היא שביעי של פסח, קריעת ים סוף, ובספירת העמר היינו יסוד שבחסד. כעת אמרנו שבפרט היסוד שבחסד הוא ההתלבשות והתיקון של "אברם העברי". היום יסוד שביסוד וזה יסוד שבחסד – זה קשור ל"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ".

10.         הזדהות אברהם עם עוברי העבירות בארץ ותיקונם

קודם גם דברנו על כך ש-אז מתלבש בתוך עֹז. כתוב ברמ"ח אותיות שיש שלשה תנאים של חסיד, והתנאי הראשון – להיות עז פנים. מה זה עז פנים? שלא שם על אף אחד. אז, כידוע, יש לו כח להכנס לגיהנם ולהוציא משם את כל הנשמות – "עז פנים לגיהנם". לפי זה, מה פירוש "ויעבר אברם בארץ"? שהדבר הראשון שהוא הרגיש ברוח הקדש שלו, כמו שחז"ל אומרים ש"עד מקום שכם" היה כדי להתפלל על שמעון ולוי, אבל עוד לפני כן הוא חוה את כל העבירות שיהודים עושים דווקא בארץ ישראל. דווקא בארץ ישראל יש הרבה עברות מקוריות שקשורות לארץ ישראל, לישוב ארץ ישראל, לאי-ישוב ארץ ישראל – זה מה שהוא הרגיש, ולזה הוא בא, להזדהות עם כל היהודים שעוברים את כל העבירות של הארץ ולתקן את כולם, "אברם העברי".

11.         "עפר ואפר" – מלכות שבחסד בפרט

כמו שיש פה זוג מובהק של א-ע, "אברם העברי", יש לו עוד זוג מובהק של א-ע שהוא אומר על עצמו – ביטוי הענוה והבטול שלו, "ואנכי עפר ואפר". זה ממש לשון נופל על לשון, כאשר ה-עפר קודם ל-אפר[5]. איך רש"י מסביר? שהייתי ראוי להיות עפר בידי המלכים ואפר ביד נמרוד. עפר היינו הרוג – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", הייתי אמור להיות הרוג בידי המלכים. מה זה אפר? שרוף ביד נמרוד שהשליך אותי לכבשן האש, לאור כשדים. גם כאן רואים שהסדר הוא הפוך. מה היה קודם? הסיפור של העפר או הסיפור של האפר? האפר היה לפני כן, ואף על פי כן מקדימים את העפר – "עפר ואפר". האפר לגמרי מתלבש בתוך העפר. זו השפלות של אברהם אבינו. אם כל מה שקשור לאברהם אבינו הוא חסד – ולכן נשים גם את הרמז הזה בחסד – אבל בפרט אבר-עבר הוא ביסוד שבחסד ובפרט ה"עפר ואפר" הוא המלכות של החסד, כי כל ביטוי של שפלות וענוה הוא מלכות. כאן זה הביטוי של שפלות וענוה של אבינו הראשון, "חסד לאברהם", "תשורי מראש אמנה", "ראש כל המאמינים". לכן גם אפשר להבין למה הסדר הוא מלמטה למעלה, כל מלכות היא אור חוזר. לכן עיקר המלכות היא עפר, ומהעפר עולים לאפר.

12.         מסירות נפש על יהודים ומסירות נפש על האמונה

מה הצד השוה? שוב, הייתי ראוי להיות עפר בידי המלכים ואפר ביד נמרוד בכבשן האש, אבל הלכתי על מסירות נפש. מהי מסירות הנפש? מסירות הנפש של העפר היא מסירות נפש להציל את האחיין שלי, את לוט, שהוא רשע לכאורה. אף על פי כן מסירות נפש – "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". צריך את לוט, מלוט יוצא מלך המשיח, את כל זה רואה אברהם אבינו והולך במסירות נפש להציל את לוט. מהו כבשן האש? גם מסירות נפש – כפשוטה – על אמונה בה'. על כפירה – מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה. הוא שובר את הפסלים של אבא שלו, את כל התרבות שהוא ירש ממנו, והוא מוכן למות בשביל זה. לומדים מחנניה מישאל ועזריה שמוסר את עצמו על מנת למות, כמו שקראנו ברש"י על "ונקדשתי" בשבוע שעבר. מסירות הנפש הראשונה היא אמונה בה', מה שאברהם הוא ראש כל המאמינים, ומסירות הנפש השניה היא על יהודים, על משיח – לדעת שמשיח יוולד מתוך איזה יהודי רשע, שהוא האחיין שלי.

13.         למסור את הנפש על מה שהקב"ה מוסר את הנפש

מה יותר גדול? מסירות הנפש של האפר לא כתובה בתורה – הנסיון הזה רק רמוז, בביטוי "אור כשדים". מסירות הנפש של העפר כתובה באריכות – סיפור מלחמת המלכים. למה הוא מקדים את העפר? כי הוא יודע שזכות העפר היא יותר מזכות האפר, מסירות הנפש על יהודים, על מלכות ישראל – משיח הוא מלכות ישראל – "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", זה גם ה"פועל יוצא" וגם יותר גדול ממסירות הנפש עבור ה' יתברך. איך יודעים? זה כמו השאלה ששאלו את אדמו"ר הזקן – מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל? הוא אמר שאהבת ישראל, כי אתה אוהב מה שהאהוב אוהב. אותו דבר לגבי מסירות נפש, שהיא תכלית האהבה – מה יותר גדול, מסירות נפש לה' או להציל יהודי, מסירות נפש על "לא תעמד על דם רעך"? הוי אומר שמסירות הנפש על "לא תעמד על דם רעך" יותר גדולה, כי אתה מוסר את הנפש על מה שהקב"ה מוסר את הנפש (הקב"ה מוסר את נפשו כביכול על כל יהודי בסוד הצמצום לשון ריכוז, "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", מה ש"האהבה דוחקת את הבשר", וכמבואר בתניא פרק מו עיי"ש), אתה אוהב מה שהאהוב אוהב, לכן העפר קודם לאפר. בכל אופן, זה זוג, צמד. הצמד של "ואנכי עפר ואפר" שייך לחסד, ובפרט למלכות שבחסד, כמו ש"אברם העברי" הוא צמד של חסד בכלל ובפרט של יסוד שבחסד. עד כאן ספירת החסד.

ננסה לעשות הכל בקיצור הערב. לחיים לחיים. ניגנו ניגון שמחה.

14.                       גבורה: אזר־עזר

15.         "אוזר ישראל בגבורה" ו"עזר כנגדו"

בחתונה של הרבי כנהוג השווער הלביש-חגר את הגרטל לחתן – הרבי הקודם חגר את האבנט לחתן לפני החופה, ואז הרבי הקודם ברך ברכה בשם ובמלכות "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אוזר ישראל בגבורה". הרבי עתיד להיות "ראש בני ישראל", אז הוא במיוחד צריך את הכח של "אוזר ישראל בגבורה". יש כמה וכמה פסוקים בתנ"ך שנאמר בהם השרש אזר (ב-א) יחד עם המלה גבורה, כמו "נאזר בגבורה" ועוד כמה וכמה. כלומר, השרש אזר הוא שרש מיוחד של גבורה. חוגר מתנים, אוזר מתנים, אזור-חגורה של גבור מלחמה. בפרט צריך את זה לפני שמתחתנים. מי שמקבל את ה"אוזר ישראל בגבורה" לפני שהוא מתחתן זוכה ל"עזר כנגדו" – עזר ב-ע. כאן יש דוגמה של א שמתלבשת ומתחברת עם ה-ע, "אוזר ישראל בגבורה", "נאזר בגבורה", יחד עם "עזר".

16.         האדם נולד כדי להתאזר בגבורה

בכלל רוצים שהקב"ה יעזור. "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" לגבי היצר הרע, לגבי מלחמת היצר – "איזהו גבור הכובש את יצרו". צריך שה' יעזור במלחמה שלו – האדם נולד בשביל להלחם (כמבואר בתניא), וה' אומר לאדם שאתה צריך להיות גבור, לא לסמוך רק עלי. אתה רוצה שאני אעזור לך? תאזור את חלציך, את מתניך, בגבורה. אם אתה אוזר את מתניך בגבורה אז אני עוזר לך ואז אתה מתגבר על כל (היצרים) הצרים אותך והצרים את עם ישראל. בפרט אם אתה צריך להיות רבי, צריך את זה מאד-מאד, אבל כל יהודי צריך להיות רבי, כמו שהרבי אמר. אם כן, צריך את החבור הזה. הרי "בנין המלכות מן הגבורות", המלכות היא ה"עזר כנגדו", אבל צריך לאזור מתנים גם כלפי האשה, כמו שכתוב בחז"ל שיעקב אבינו אזר מתנים להוליד ילדים מכל אחת מנשיו. צריך להתגבר (גם לקיים "מרעיבו שבע" שדווקא אז נעשית האשה עזר – "זכה [הזדכך על ידי כבישת היצר] עזר").

17.         "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועֹתיה"

בספר תניא קדישא, באגרת הראשונה "הכל הולך אחר הפתיחה" הוא מדבר על ה"אשת חיל", התורה שבעל פה, ומסביר את הפסוק "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועֹתיה". הוא מסביר שהמתנים הם אמונת עם ישראל, שה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, אבל כדי לחזק אותם צריכים תורה שבעל פה "הוי' עז לעמו יתן", התורה בכלל ותושב"ע בפרט. תחלת עזר הוא עז[6] (שבתוכו אז; והוא סוד "אני בינה [אז, א שלמעלה מ-ז מדות] לי גבורה [עז]"). צריך להיות "חגרה בעוז מתניה" ועל ידי כך "ותאמץ זרועֹתיה" "זרועֹתיה" הם שני האברים שהזכרנו קודם, האהבה והיראה, כנפי העוף. בשביל "ותאמץ זרועֹתיה" צריך "חגרה בעוז מתניה" כך הוא מסביר בתחלת אגרת הקדש. לכן הזוג של הגבורה הוא אזר-עזר.

18.         גבורת הבחורים

כל בחור צריך לקחת את זה ללב, שצריך לאזור מתנים בגבורה. יש כל מיני חגורות בלעומת זה, חגורה שחורה, חגורה כזו לא סתם מדברים על חגורות. כל בחור צריך את כל החגורות (וכמו שנאמר על מלך המשיח "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו"). אז גם זוכים ל"אשת חיל" הכי "אשת חיל" שיכול להיות, וגם זוכים לכל העזרה מלמעלה, מהקב"ה. אז, עם הכח הזה של הגבורה, מולידים ריבוי ילדים, כולל גם ריבוי מקורבים, ואז התנועה מתרבה כשהתנועה מתרבה בא משיח.

19.         "רוב וקרוב – הלך אחר הרוב"

יש מאמר חז"ל של רבי חנינא, שבחרנו לדבר עליו בגלל הגימטריא שלו – שלא נאמר מה היא ולא למה היא קשורה, אבל זו גימטריא מאד חשובה והיא קשורה למשהו אקטואלי[7]. המאמר של רבי חנינא הוא "רוב וקרוב – הלך אחר הרוב". מאמר מאד יפה. רק שנבין במה מדובר: יש שני דינים עיקריים – ועוד הרבה דינים – להם שייך כלל זה. אחד, לגבי עגלה ערופה. חלל נמצא בין שתי ערים, ועיר אחת קרובה יותר – לכאורה לפי הפסוק הכי קרוב צריך להביא את העגלה. אבל יש עיר אחרת, יותר רחוקה, שיש בה יותר אנשים. מי צריך להביא את העגלה? לפי רבי חנינא, "רוב וקרוב [אף על פי שכתוב בתורה קרוב, לא הולכים אחרי קרוב, אלא] הלך אחר הרוב". הדוגמה הנוספת, שהרמב"ם מביא להלכה, אם יש גוזל שלא יודעים מאיזה שובך הוא בא – בין שני שובכים של שני בני אדם. גוזל מדדה עד חמשים אמה, לא יותר מזה. מוצאים גוזל באמצע, עשרים אמה רחוק משובך אחד וארבעים אמה רחוק מהשני, אבל בשובך השני יש הרבה יותר גוזלות. הוא יותר קרוב לשובך אחד, אבל יש רוב גוזלות בשובך השני. שוב, נוקטים להלכה בכלל ש"רוב וקרוב – הלך אחר הרוב". אף על פי שהוא יותר רחוק, אבל הוא עדיין בתוך החמשים אמה, ואז הולכים אחרי הרוב אף שהוא יותר רחוק. כך נפסקה ההלכה.

20.         גאולת "אנכי" העדיפה מגאולת הקרוב

במגלת רות שקוראים בשבועות אומר בעז שיש גואל קרוב ממנו. לכאורה השכל אומר ש"הקרוב קרוב קודם", אבל אולי יש מישהו אחר שיותר רחוק – לא כל כך קרוב – אבל הוא יותר רב, יותר רוב, יותר בעל עז ותעצומות, יותר בעז. "אם יגאלך [הקרוב] טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי [שהוא כאן הרוב]". יש כלל גדול בהלכה – "יחיד ורבים הלכה כרבים". היחיד הוא באצילות, יותר קרוב לה', אבל הרבים קובעים – כי יש יותר עצמות, יותר עז ותעצומות, בתוך הרוב. זה כלל מאד-מאד גדול ששייך להמון דברים. אם כבר מדברים על הכלל הזה, קודם כל נעשה כמה דברים יפים: רוב וקרוב הם גם לשון נופל על לשון. המלה רוב נמצאת בתוך הקרובק-רוב. עוד דבר פשוט, בלי לעשות את חשבון כל המשפט, רוב הוא כפולה של 13 ו-קרוב כפולה של 7 – זוג של 13 ו-7, זכר ונקבה. "הלך אחר הרוב".

21.         רוב וקרוב בדומם-צומח לעומת חי-מדבר

רצינו להוסיף עוד ווארט בהלכה: היד מלאכי מביא בשם הרדב"ז (שמפרש בד"א כך את דברי הרמב"ם) שהכלל הגדול הזה של רבי חנינא, "רוב וקרוב הלך אחר הרוב", נאמר רק לגבי בעלי חיים, דבר שזז. מה היו שתי הדוגמאות? עגלה ערופה – אנשים זזים – וגוזלות, בעל חי שמדדה. אומרים את הכלל "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" דווקא בחי ובמדבר, בדבר שזז. מה שאין כן דומם וצומח – הולכים בהם אחר הקרוב, לא אחרי הרוב. זה חידוש מאד גדול. לפי החידוש הזה, אם דצח"מ הם כנגד אבי"ע, כנגד העולמות, הכלל "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" הוא כנגד אצילות-בריאה, כלל של י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו במדרגות היותר נמוכות, וה, יצירה ועשיה, "יצרתיו אף עשיתיו", הצומח והדומם, "הלך אחר הקרוב". אלה דברים שלא זזים, ובמה שלא זז הולכים לפי היותר קרוב – כנראה שייך לקרוב, ולא לרוב היותר רחוק.

22.         כוונה ותרגיל לענין "רוב וקרוב הלך אחר הרוב"

בכל אופן, הקיצור הוא שבשביל המשיח – הגאולה שאנחנו מצפים לה וגם רוצים לפעול אותה, רוצים לאזור את מותנינו בגבורה, "אוזר ישראל בגבורה" – לא מספיק להיות קרוב, צריכים גם רוב, גם מלשון רב, "קרית מלך רב", "ברב עם הדרת מלך". שוב, רוב של עז ותעצומות, כפי שדברנו קודם. יש הרבה להמשיך על זה, אבל נשאיר ככה. את כל הגימטריא של המשפט תעשו לבד. אחרי שתעשו את כל הגימטריא של "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" תוסיפו חנינא – שם בעל המימרא, בעל ההלכה של "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" – ואז אפשר בקריאת שמע שעל המטה הלילה (בלי אחריות על עצמי) לכוון שזה שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש גם כל כך הרבה דרכים איך לפרש, שזה תרגיל מאד נחמד שכל אחד יפרש לעצמו איך הוא מבין את זה – מה הרוב ומה הקרוב. אז אפשר לעשות חבור של כל הפירושים שהציעו כל התלמידים – לתת דוגמאות מה זה יכול להיות.

23.         יצחק אבינו

עד כאן עשינו את הגבורה. גבורה היא מדת יצחק, בגימטריא אזר. כמה שוה עזר? כל פעם שמחליפים א ב-ע מוסיפים 69 – אבינו. אז כמו ש-אזר עולה יצחק, עזר עולה יצחק אבינו. זה רמז שמובא, כי עזר הוא אותיות זרע, וכתוב "זרע יצחק", "כי ביצחק יקרא לך זרע", ו-זרע שוה יצחק אבינו. אם כן, הגימטריא של ההתלבשות הזו – אזר-עזר – היא יצחק בתוך יצחק אבינו. עד כאן בקיצור נמרץ מדת הגבורה של הפרצוף שלנו.

24.                       תפארת: אמת־עמת

25.         פאר-פער

בספירת התפארת היינו יכולים לקחת את השרש של תפארת, פאר, שיש בו א, ולהצמיד את ה-פאר ל-פער, שרש שמופיע ד"פ בתנ"ך בלבד, תמיד בהקשר לפה, "פי פערתי ואשאפה"[8], לפתוח רחב את הפה. פאר הוא נוטריקון של "פתח דבריך יאיר [מבין פתיים]" ו"פתח פיך ויאירו דבריך" (ובסוד רפואהרפא צירוף פאר – אותיות אור פה[9]). חז"ל מסבירים בהקשר לזה מהי העבודה הזרה פעור. יש מדקדקים שאומרים ש-פער כמו פרע, בהיפוך שתי האותיות האחרונות – לשון התגלות (יש גם בקדושה, פרעה של הקדושה). אם נשים את ה-א של פאר אחרי ה-ר זה כבר פרא – "ועיר פרא אדם יולד" עליו דברנו בל"ג בעמר[10]. אם ה-א בתחלת המלה זה כבר אפר – ה"עפר ואפר" שזה עתה דברנו עליו. כתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם" – כנראה שהפאר של יעקב פודה את האפר, כמו שנאמר "פאר תחת אפר"[11], סוד הגאולה. יחד עם זה שהחתן אוזר את עצמו – או שהשווער שלו אוזר אותו – בגבורה, כך יש נוהגים לשים אפר, זכר לחורבן, על המצח. כמו בתקון חצות, מבקשים מהקב"ה שיהיה "פאר תחת אפר". בכל אופן, חוץ מהרמז של פאר-פער – מי שמתפאר באמת פוער את פיו – בפרצוף שאנחנו בונים עכשיו, של א-ע, אנחנו מצמצמים את עצמנו ממאות דוגמאות לכמה דוגמאות שכנגד הספירות, ובכל הדוגמאות שלנו ה-א וה-ע הן ראש התבה.

26.         א ו-ע בשמות הספירות

אם כבר אמרנו על ה-א של תפארת, זה המקום לומר שבכל שמות הספירות – מכתר עד מלכות – יש רק א אחת, האמצע של האמצע, האמצע של תפארת (אמצע השרש פאר) שהיא אמצע (הלב של) הספירות. אין עוד א בכל שמות הספירות העליונות (וכן יש רק ע אחת בשמות הספירות – האמצע של דעת, נשמת התפארת, מכאן נלמד שלפעמים ה-ע היא פנימיות ה-א[12], הפך הכלל בכל מקום, שהרי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" הבא ללמד על הכלל כולו, וד"ל). זה מאמר מוסגר.

27.         אמת-עמת

בכל אופן, מה עיקר הצמד שנשים במדת התפארת? מדת התפארת היא אמת, "אמת ליעקב". בפרט האמת היא היסוד של התפארת. אנחנו גם מייחדים את האמת עם היסוד בכלל. יסוד שביסוד, היום, הוא אמת לאמתו (כל מי שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, ומיהו שותפו של הקב"ה במעשה בראשית – הצדיק אמת, ה"צדיק יסוד עולם", היסוד והעמוד, "צדיק שמו", שכל מעשה בראשית עומד עליו). אבל בדרך כלל, לפי הפסוק "תתן אמת ליעקב", מזהים את האמת עם התפארת, עם יעקב אבינו. מה קורה אם במקום אמת מחליפים את ה-א ב-ע? מקבלים "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". יכול להיות גם עמית – "הוכח תוכיח את עמיתך", מי שעמך בתורה ומצוות. כנראה יש קשר הדוק בין אמת, אימות ב-א, לעימות ב-ע.

28.         האמת שבעימות

שוב, עמיתך יכול להיות חבר, אבל היום בדרך כלל עימות הוא בין "את זה לעֻמת זה", שני מנגדים אחד לשני. כנראה שהצמד הזה רוצה לומר לנו, דווקא במדת התפארת, קו האמצעי שמחבר וממזג את שני הקצוות, שני הניגודים של הימין והשמאל, שבכל עימות יש איזו אמת. כך ה' ברא את העולם. ה' ברא את העולם במדת האמת, "בראשית ברא אלהים" ס"ת אמת ו"[אשר] ברא אלהים לעשות" ס"ת אמת – גם תחלת מע"ב וגם סוף מע"ב (ודווקא בסוף לפי הסדר) – ובכל ששת ימי בראשית יש ו"פ ס"ת אמת (כנגד ו צירופי אמת). ה' ברא את העולם באמת, ואמת היא גם עימות – "את זה לעמת זה עשה האלהים", יש משהו מאד אמיתי בעימות. יש אנשים שפוחדים מעימות, שלא צריך להגיע לידי עימות. לא, אם אתה לא אמיתי אז באמת לא צריך עימות, אבל אם אתה אמיתי והולך על האמת – האמת מתבררת מתוך "זה לעמת זה", שני צדדים שמתעמתים, "זה לעמת זה" (והיינו מי שדן דין אמת לאמתו בין שני בעלי דין המתעמתים זע"ז – דווקא כאשר האמת מתלבשת בתוך העימות אזי היא נעשית אמת לאמתו, וככה אפשר להבין את תכלית ההתלבשות של א ב-ע בכל מקום). כל אחד נקרא "זה", כמו נבואת משה באספקלריא המאירה – "את זה לעמת זה עשה האלהים". למה הוא עשה "את זה לעמת זה", שלכל דבר יש את ה"לעמת זה" שלו? כדי שדווקא מתוך כך נגיע לאמת. האמת משתקפת בתוך העימות של ה"זה לעמת זה".

29.         תיקון "עץ הדעת טוב ורע" באמת של שבת – עמיתות המתעמתים

בדרך כלל כשאומרים "את זה לעמת זה עשה האלהים" מתכוונים, כמו שגם כתוב בספר יצירה, לטוב ורע. יש בגן עדן מקדם שני עצים – עץ החיים, שכולו חיים, ללא עימות, ואת עץ הדעת. הדעת היא נשמת התפארת, פנימיות התפארת, והוא "דעת טוב ורע". אם היו מחכים ליום השבת קדש היה ענין גדול, מצוה, ענג שבת, לאכול מעץ הדעת טוב ורע. למה? כי יום השבת הוא יום של אמת. כתוב שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת – שבת הוא יום של אמת. כשיש אמת אין פחד מהעימות של טוב ורע. אדרבה, האמת מאירה מתוך "עץ הדעת טוב ורע" ויש הולדה. הרי כתוב, פשט שאומר האבן עזרא מהו "עץ הדעת טוב ורע" – מה יש בתוך עימות הטוב ורע? התעוררות וכח להוליד. לכן עיקר עונת ת"ח הוא בשבת קדש, שאז גם מתברר "תאות צדיקים אך טוב" מתוך העימות. מהו עימות? חיכוך. חיכוך הוא חום, אנרגיה, כח. רק שהכל צריך להיות בקדושה, כל ה"עץ דעת טוב ורע". מתי הכל בקדושה? מתי הכל רצוי לכתחילה? בשבת. כתוב שכאשר לוקחים את המלה פאר – שרש של תפארת – פא אלף ריש בגימטריא שבת, יום שכולו אמת, כולו תפארת, יום של "תתן אמת ליעקב". העימות מתקדש והופך להיות עמית – החבר הכי טוב. שני הדברים המתעמתים. מה התכלית של ימין ושמאל, שבינתים יש ביניהם עימות? למה צריך להיות ימין ושמאל בעם ישראל? ימניים, שמאלנים, כאלה קיצונים. העימות צריך להתברר – "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" – עד שמתוך העימות נגיע ל"האמת והשלום אהבו". זו ביאת משיח, הארה של שבת, של אמת. שוב, כל ההולדה של נשמות הכי גבוהות, שיורדות רק בשבת קדש, באה מהעמית-העימות, הזיווג של העימות של הקדושה, שיש בו את מדת האמת. שוב, אלה דברים שמאד קשה לומר אותם – איך אמת מתחברת עם "את זה לעמת זה עשה האלהים". אבל שוב, ה' עשה ככה בשביל מדת האמת.

30.         "אמת ליעקב" – "מטתו שלמה" מתוך כל עימותי חייו

מי שהכי חי בעימותים, כל החיים שלו בעימותים, הוא יעקב אבינו. לכן הוא האמת. לא בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו – יש לו הכח להתעמת ולעשות את כל הבירורים שלו בחיים, ובזכות זה מטתו שלמה. זו גם מדת האמת, שמטתו שלמה, כל הילדים קדושים. [היום רוב העימותים עושים ריחוק]. כי אוכלים אותם לפני שבת, לא עושים את העימותים לכבוד שבת קדש. [איך עושים עימותים שבתיים?]. כאן החבר'ה שהכי מתעמתים הם כנראה החברה הכי אמתיים, אבל האמת הצרופה, האמת לאמתו, כמו שנסביר יותר בספירת היסוד שביסוד, היא דוקא לחבר. קו האמצעי בכלל הוא חבור ונשיאת הפכים. אבל זה שאתה מתעורר זה מצוין – ב"ה, לייבעדיק. יש פה הרבה מוחות חריפים שיכולים לעזור לתרץ את התירוץ הזה, איך מתוך העימותים מגיעים לאמת. אבל אתה מאמין שכך בלשון הקדש? קבלת שיש אמת ויש "זה לעמת זה עשה האלהים" וכנראה שזה צמד-חמד? אם אתה מאמין – הכל בסדר, נזכה לזה בפועל ממש.

31.         "הוכח תוכיח את עמיתך" – להתעמת רק עם עמיתים

נתן משל אחד בחנוך ילדים: יש שתי שיטות. אחת, לכאורה המסורתית יותר, שצריכה להיות רק משמעת. זה שייך גם למורה או ר"מ בכתה או בישיבה. האם צריך לקבל את כל מה שאומרים לך, בלי להתווכח, או שחיובי שיש ויכוחים, שיש עימותים בתוך הכתה, בין המורים לבין הילדים? הכל צריך להיות במינון הנכון. במינון הנכון, וכוחים הם דבר מאד חיובי. איפה כתוב "עמיתך"? "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – אל תבייש אותו, תאהב אותו, אבל "הוכח תוכיח", גם להתווכח איתו. כלומר, זה "את זה לעמת זה" – הוא הניגוד, אבל הוא "עמיתך". "הוכח תוכיח את עמיתך" היינו להתעמת על רקע זה שהוא העמית שלי, החבר שלי. אם הוא לא העמית שלי אין מה להתווכח איתו. באמת לגבי ויכוחים, צריך להמנע מויכוחים שאין בהם הרגשה פנימית שהוא באמת החבר שלך, למרות הריחוק בדעות החיצוניות. כמו שהבעל שם טוב אומר שצריך לאהוב יהודי "שלא ראית מעולם", שהכי רחוק ממך, הפוך בדעות ואין לי שום קירוב, אבל על זה נאמר "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" – אין לי שום קרוב איתו, אבל הוא כנראה הרוב, מה לעשות. צריך להסתדר איתו, לחזר אחריו ולהתעמת איתו מתוך זה שהוא עמית, ובסוף "והאמת והשלום אהבו". צריך להאמין בזה.

זה ה-א וה-ע של התפארת האמת בתוך העימות, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". זה ה-ב רבתי של בראשית כל דבר ה' ברא בזוג. או זוג יונים, או זוג משהו אחר, אבל הכל הולך בזוגות הכל הולך בעימותים. לחיים לחיים. זו תפארת.

32.                       נצח והוד: אצר־עצר; אם־עם

33.         בזבוז האוצרות כדי לנצח

קודם הזכרנו את הזוג אצר-עצר. נשים את הזוג הזה בנצח, כמו שנסביר. בהמשך האחרון של הרבי הקודם, "באתי לגני", כתוב באריכות על בזבוז האוצרות. הוא אומר שבזבוז האוצרות הוא לשם נצחון המלחמה. כאשר למלך יש עימות קשה, מלחמה קשה מאד נגד אויב אמתי, והאויב הזה מתנגד למלך עצמו – לשם הנצחון המלך מוכן לבזבז את כל האוצרות שלו (ומה שירש מאבות אבותיו), לחלק אותם לחילים הפשוטים דרך השרים והמפקדים, הכל בשביל לנצח את המלחמה. הבעל שם טוב אמר, כפי שלמדנו לפני כמה ימים ב"היום יום", על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות", שאנחנו, עם ישראל, ה"ארץ חפץ" של הקב"ה, כל יהודי הוא אוצר בלום, יש לו אוצרות, והבעל שם טוב אמר שבאתי לעולם כדי להוציא מה"ארץ חפץ", מהאוצרות, את היבול-האוצר שהיא יכולה לתת, לגלות את האוצר הטמון בעם ישראל. גם זה – לשם הנצחון.

34.         ראשית בנין המלכות בפועל מספירת הנצח – הברקת "זה יעצֹר בעמי"

עוד כלל גדול, כתוב על בנין המלכות, שאם כי הכח שנמשך במלכות כדי למלוך הוא מהגבורה, אבל בפועל ראשית בנין המלכות הוא מהנצח. נצח-הוד-יסוד-מלכות, ארבע הספירות האחרונות, בונות את המלכות בפועל – החל מספירת הנצח. בשביל להקים פה מלכות צריך לחזק מאד את מדת הנצח (שנרצה באמת לנצח), ובשביל מדת הנצח צריך גילוי אוצרות. מה זה נותן למלך? איזה כח? אחד הלשונות לגבי מלך ישראל הראשון, שאול המלך, הוא שה' אומר לשמואל הנביא "זה יעצֹר בעמי" – "זה", מצביע על שאול המלך, המלך הראשון בישראל, ואומר שהוא המלך. למה הוא המלך? זו ראשית ההברקה כביכול – הנצח בונה את החכמה של המלכות, ההברקה הראשונה של המלכות היא ש"זה יעצר בעמי"[13], זה מוכשר ומסוגל לעצור בעמי. לעצור פירושו לאחד, כמו שהרמב"ם כותב שתכלית פעולת המלך היא ללכד את העם – זו חכמת המלך (בחג העצרת קבלנו את התורה דמחכמה נפקת).

35.         כח המלך: לחשוף את האוצרות הטמונים בעם

מה הכח לעצור-ללכד את העם? כנראה שזה גם הכח לדעת את מי צריך לעצור, את מי לשים במעצר, ואת מי לא צריך, את מי להוציא. גם, ובעיקר, להכיר את כל האוצרות שטמונים בתוך המעצרים – יש הרבה בחורי חמד שהם אוצרות בלומים ויקרים שבינתים מישהו שם אותם במעצר. יש קשר בין אוצר לבין עוצר (שניהם סגורים). מי שיכול לעצור בעמי הוא מי שיכול לגלות, לחשוף, את האוצרות הבלומים בעם ישראל – הוא ראוי להיות מלך. זה גם כח הנצח שלו, הנצחון שלו, הנצחיות שלו, הארגון שלו ("למנצח") – כידוע שבנצח יש שלשה פירושים, נצחון, נצחיות וניצוח על המלאכה. מי יכול גם לארגן, גם לנצח וגם להנציח את עם ישראל בארץ ישראל? לבנות צבור, ש"צבור לא מת", הוא נצחי. מי יכול? מי שיש לו את האוצרות, את המפתח אליהם – שיכול לפתוח את האוצרות ולבזבז אותם. אם כן, האוצר – הכח לעצור בעמי, שהוא ראשית בנין המלכות בפועל, מדת הנצח בקבלה – את הזוג הזה נשים במדת הנצח.

36.         גילוי תודעת האומה בספירת ההוד – "הוד מלכות" ו"ברב עם הדרת מלך"

מיד נעשה את ההוד, יחד עם הנצח, בהיותם "תרין פלגי גופא": בהוד יש את המלה הפשוטה עם – "אין מלך בלא עם", "ברב עם הדרת מלך". אם מחליפים את ה-ע ב-א, מה צריך להאיר ולהתלבש בעם? אם. או אם, אמא, או לאום – "לאום מלאום יאמץ", אומה, "אום אני חומה". מי אומרת "אום אני חומה, ברה כחמה"? ספירת ההוד. מה הקשר לאמא? למה אום ואמא הם מאותה לשון? כי באמת האמא היא אם כל הילדים, אבל כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת" – תודעת האומה מתפשטת ומתגלה בתוך ספירת ההוד. הוד בקבלה הוא "עול מלכות שמים" – מה שהעם מקבל את המלך, שהעם מכתיר ונותן למלך גם את ההוד שלו, הכתר שלו, "הוד מלכות", וגם שהוא עומד מסביב למלך ונותן לו את ההדר שלו. שוב, זה שהעם משתחוה למלך מגלה אצלו את הרוממות העצמית שלו, שנקראת הוד מלכות. זה שהעם נצב – שיש הרבה עם – ביחד מסביב מקיף את המלך, זה "ברב עם הדרת מלך". לא שהעם משתחוה דווקא, אלא שרואים את המלך בתוך הגדוד שלו – העם שלו הוא הגדוד שלו. זה נותן לו את ההדר. הכל בא מהארת-התלבשות האם-האומה בתוך העם.

37.         קבלת מלך מתוך עמימות ההבנה

עם הוא גם לשון עמום. לא צריך יותר מדי בהירות מוחין. אדרבה, הודיה היא להודות לדבר שאיני מבין אותו עד הסוף. יותר כיף לקבל מלך שאיני צריך להבין בדיוק את הראש שלו. אם אני יותר מדי מבין אותו – הוא לא בדיוק מלך. צריך לקבל את מלכותו של המלך ברצון, בכיף, דווקא בלי יותר מדי להבין. תכל'ס, אם זה מלך אמתי (התגלמות של מלכות דאצילות, ולמעלה בקדש עד מלכות דאין סוף וכו'), אני גם לא מסוגל להבין אותו. אבל אפילו אם נאמר שזה עוד בן אדם, אבל מקבלים אותו כמלך, דווקא צריך לסלק במודע את הרצון שלי להבין אותו. צריך להיות עם – להיות עמום. אם-אמא היא הבנה, בינה, אבל "בינה עד הוד אתפשטת" – הבינה צריכה להתפשט ולהתלבש בתוך ההוד, שאני מודה למלך. זה גם שמח, כי אמא היא "אם הבנים שמחה". דווקא כשהאמא מתפשטת להוד הוא מאד שמח, בלי להבין, רק להודות.

38.         המלך בנצח והעם-המלכות בהוד

עוד פעם, הפשט של הודיה הוא להשתחוות, לתת הוד למלך, אבל לבוש ההוד הוא הדר – הוד והדר. אם כן, בבנין המלכות צריך את הנצח וההוד – "איהו בנצח, איהי בהוד". לכן שמנו תכונה של המלך עצמו בנצח – הגישה שלו לאוצרות של כל בני עמו, ומכחה "זה יעצור בעמי", הוא ראוי להיות מלך. בהוד שמנו את סגולת העם לקבל את המלך, להמליך את המלך – גם מצד היכולת לגלות את ההוד אצלו וגם לתת לו את ההדר מסביב. בקיצור נמרץ עשינו נצח והוד, שכבר מתחיל להיות בנין המלכות.

39.                       יסוד: אמר־עמר

40.         המשכת הזרע בסוד אמר והאור החוזר של העמר

בספירת היסוד יש זרעא חייא וקיימא. הוא הרמז שדברנו עליו מתחלת השיעורים האלה, נקודת המוצא של הכל – ה-אמר וה-עמר. עוד לא יחדנו לצמד אמר-עמר ספירה. האריז"ל אומר ש"יום ליום יביע אמר" הוא סוד של המשכת הזרעא חייא וקיימא, של מעשה בראשית – אור-מים-רקיע. קודם הזרע הוא רוחני, בבחינת אור. כשהוא הופך להיות גשמי הוא מים. בראשית ריקום והתהוות הולד ברחם האם הוא נעשה רקיע. אז כל הסוד של המשכת הזרע, ששייך לספירת היסוד בכלל ויסוד שביסוד בפרט, הוא אמר – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". היסוד במדות הלב, ברגש, הוא כמו הדעת במוחין, מדת ההתקשרות. כשמתבוננים בשלש המלים אור-מים-רקיע, ר"ת אמר, מה סופי התיבות? עמר מלמטה למעלה. אמר הוא המשכת אור ישר, אבל הס"ת הם עמר מלמטה למעלה, אור חוזר. הספירה הראשונה שיש בה תופעה זו, שהכל נמשך עד לסיום באור ישר ואחר כך הכל חוזר באור חוזר היא ספירת היסוד. אחר כך יש את התופעה הזו גם במלכות, אבל ראשית התופעה של אור ישר ואור חוזר היא בספירת היסוד[14], וכאן רואים זאת בסוד של אמר-עמר בר"ת וס"ת.

41.         המשכה מאין ליש כדי להחזיר את היש לאין

עמר בגימטריא יש, פרצוף ספירת היסוד באלב"ם, סימן שה-אמר הוא כנראה בחינת אין. האין של האמר, ה"לך אמר לבי", האמר הפנימי, צריך להאיר בתוך עמר היש כדי לברר אותו ולתקן אותו. שהעמר ב-ע באמת יעלה, כאור חוזר, כמו הווארט המפורסם של הרב המגיד שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – יחזירו את היש לאין. על ידי שיש אמר שיורד זו נתינת כח כדי שאנחנו נוכל לספור ולהאיר עם האמר את העמר. הכל בסוד תיקון היסוד, היסוד שביסוד (בלשון הרמב"ם בתחלת חבורו: "יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון"), היום, אמת לאמתו – להאיר את העמר, להחזיר את היש לאין (שבכך לגלות את היש האמיתי – "שיש שם [גם ר"ת יש שם] מצוי ראשון" – משתקף ביש הנברא).

42.         גבורת רות ועז בעז

קודם דברנו קצת על מגלת רות שקוראים בחג שבועות, מתן תורה. כל המגלה הזו באה על פי פשט לייחס את דוד המלך, דוד מלכא משיחא. יש את היחוד של בעז ורות, יחוד של עצמות, של עז ותעצומות, של גבורות קדושות – מה שלעתיד לבוא הגבורות תהיינה יותר עליונות מהחסדים. זה הזווג של בעז ורות – בעז לשון עז וגם רות היא בעלת מסירות נפש של עז להצטרף ולהכלל בעם ישראל, "באשר תמותי אמות ושם אקבר". יש שם ששה לשונות בהן היא נשבעת לנעמי, שהן כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה ועצם הנשמה. היחידה היא "באשר תמותי אמות" ועצם הנשמה – שגם יותר מהיחידה, בחינת יחיד, "יחידה ליחדך" – הוא "ושם אקבר". אין גבורה יותר מגבורת רות ואין עז יותר מבעז.

43.         עשרת הדורות של יחוס דוד במגלת רות – בנין המלכות בפועל מארבעת הדורות האחרונים

מי נולד מהיחוד שלהם? עובד. כנראה נקרא כך כי הוא 'עובד', יתכן שהוא השרש של רבי הלל מפאריטש 'העובד'. יש גם ניגון 'דער עובד' – אחד מעשרת הניגונים של רבי הלל. מי הבן של עובד? ישי. מי הבן של ישי? מה המילים האחרונות של מגלת רות? "וישי הוליד את דוד". כך זה נגמר, הכל הולך אחר הסיום, החיתום – החותם הוא דוד מלכא משיחא. אם כן, כל המגלה הזו חוזרת ל"ואלה תולדות פרץ" – תולדות מלא דמלא (כמו שיהיה בימות המשיח) – והיא ספור של בעז ורות, שמולידים את עובד, ישי, דוד. ארבעת הדורות האחרונים מבין עשרת הדורות מפרץ עד דוד – היחוס שנמנה בסוף.

מאברהם עד דוד יש יד, דוד, דורות (במספר קטן, אברהם עולה דוד, "נעוץ סופן בתחלתן"). "שאמר לעולמו די" – ה-ד של ה-די לא כתוב במגלה בסדר היחוס. מובן מאליו, שיש קודם אברהם-יצחק-יעקב-יהודה. אחר כך מתחיל פרץ עד דוד – עוד י דורות. אבל מתוך ה-די דורות, הסיפור של המגלה הוא של ד האחרונים – בעז, עובד, ישי, דוד (נמצא שה-יד דורות מאברהם לדוד מתחלקים באופן טבעי ל: ד-ו-ד). מי הם? אם העשרה מפרץ עד דוד הם כנגד הספירות, ה-ד האחרונים הם בנין המלכות בפועל – נצח-הוד-יסוד-מלכות, כפי שאמרנו הרגע. סימן שבעז הוא הנצח של המלכות (שבו מאיר הנצח דז"א דרך החכמה של המלכות), עובד ההוד של המלכות, ישי היסוד של המלכות ודוד המלכות של המלכות. גם מאד פשוט שכך הסדר, זה הסוד. באלף-בית אלב"ם זוג האותיות של ספירת היסוד הוא יש כמוזכר לעיל. אל בכתר, בם בחכמה, גן בבינה וכך הלאה לפי הסדר – כשמגיעים לספירת היסוד הצירוף הוא יש. יש משהו ב"צדיק יסוד עולם" שהוא בחינת היש האמתי. אחר כך, באלב"ם, הזוג של המלכות הוא כת – הזוג האחרון של אלב"ם. גם בתוך המלה מלכות רואים זאת – כוללת אותיות כת (בסוף המלכות שהן הן תחלת הכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות" – "נעוץ סופן בתחלתן"). אבל מה שנוגע כעת הוא היסוד, ישי, יש-עמר. יש משהו בספירת העמר שקשור מאד לתקון הברית – תקון היש.

44.         "וישי הוליד את דוד" – אין ויש בסדר הדורות

איך נסביר בקיצור, במלה אחת? דברנו הרבה פעמים בסוד הרביים מהבעל שם טוב והלאה – כל הרביים הם צאצאים של בית דוד, בחינת משיח, שושלת של דוד מלכא משיחא – שבכל סדר הדורות יש אחד שהוא בחינת יש אמתי ואחד שהוא בחינת אין אמתי, כך הולך לסירוגין, יש-אין-יש-אין וכו'. מי הוא בעז? יש אמתי. מי הוא עובד? טיפוס נעלם, הוא אין. מי שעובד ה' הוא בחינת אין, גארנישט. מי זה ישי? שוב, הוא אותיות יש, בחינת יש. מה עם דוד? קוראים לו בן ישי כדי לתת לו איזו ישות, שיהיה משהו. דוד בעצמו, מצד עצמו, הוא בר-נפלא, "לית ליה מגרמיה כלום", אין לו שנים מעצמו, הוא מת מעיקרא – הוא בחינת אין, האין האמתי. דווקא המלך, דוד מלך ישראל, הוא אין. שאול הוא גלגול של שאול מרחובות הנהר, שהוא היסוד של עולם התהו – הוא גם בחינת יש – אבל דוד, שהוא עצם המלכות, הוא אין. הוא כמו הסבא שלו, עובד (בשניהם אותיות וד, ועוד – עובד דוד = דוד בהכאת אותיות). גם כלל גדול אצלנו בחנוך, שהנכד יותר דומה לסבא מאשר לאבא שבאמצע. יש משהו בדוד המלך שיותר דומה לעובד מאשר לישי.

לא יודעים שום דבר על עובד, כי הוא בחינת אין. יש צדיקים נסתרים שלא יודעים עליהם כלום, שחיים ומתים ואנחנו לא זוכים לדעת עליהם כלום. למה? כי הם בחינת אין. ככה נאה להם וככה יאה להם. יש צדיקים שכתובים בספר, הם היש האמתי. אבל הנה פלא, דוד המלך הוא בעצם אין – פשיטא שהוא אין, הוא גארנישט, הוא לא חי בכלל – ואבא שלו הוא תכלית היש, ישי, שהוא ההיפך ממנו. איך יודעים שהוא ההיפך ממנו? כמה הוא חי? באמת הסוף שלו לא היה כל כך נחמד לפי הספור, אבל כתוב בחז"ל שהוא חי ארבע מאות שנה. אצל הבן שלו שבעים שנה הם מתנה, לא מגיע לו כלום, אבל אבא שלו הוא אחד שחי ארבע מאות שנה. גם על בעז דורשים כך. אלה שהם 'יש'ים יש להם הרבה חיות בעלמא דין, אבל מי שהוא אין הוא גארנישט. הפלא שאותו גארנישט, דוד, בכל אופן הסיפור שלו מתפרס על כמה וכמה ספרים בתנ"ך. הוא מלכא משיחא. זה מאמר מוסגר, שהספירות הן כמו הדורות, "קורא הדורות מראש", שהולכים יש-אין לסירוגין. בפרט הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות הן יש-אין-יש-אין – רואים זאת במגלת רות שקוראים בשבועות. למה אמרנו? אצלנו, באמר יש אין, אבל התכלית היא התלבשותו בעמר, מצות הקרבת העמר וספירת העמר, בספירת היסוד, והוא מחזיר ומחבר את אותו יש – בלי לבטל את מציאותו – לאין, שהאין יאיר בתוך היש. זה הרמז של אמר-עמר, "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת".

45.                       מלכות: אני־עני; אכל־עכל

46.         "ואני תפלה" ב"תפלה לעני"

אחרון חביב, ספירת המלכות: בחכמה – לא היום – אמרנו את הרמז הכי פשוט, אין-עין. האין האלקי, "החכמה מאין תמצא", בתוך העין – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", העין הבשרית תראה את האין האלקי. זה הזוג של א-ע בחכמה – כך הסברנו. אפשר לקחת בדיוק אותן אותיות בצירוף אחר ולקבל את הזוג של המלכות, גם זוג מאד חשוב – אני-עני. דוד מלכא משיחא, המלכות, אומר על עצמו "עני ואביון אני" – עושה את ה"לשון נופל על לשון", לוקח את ה-עני ואומר שהוא אני. "ואני תפלה". מה האני של דוד המלך? הרי "לית ליה מגרמיה כלום" – מה האני שלו? תפלה, כי הוא חייב, צריך להתפלל כל רגע שה' יתן לו חיים, אחרת הוא מת. כל הפנימיות שלו היא האני של הקדושה, שכל הזמן מתפלל שיזכה לחיים. במה זה מתלבש? בשפלות שלו, שהוא עני ואביון. מדברים על תיקון האני – מה הוא תיקון האני? שהאני, התפלה, "ואני תפלה", תהיה "תפלה לעני". כתוב בזהר שהתפלה הכי יקרה בתהלים – יותר מ"תפלה למשה" ואפילו יותר מ"תפלה לדוד" – היא "תפלה לעני" (מה שדוד הוא בעצם העני). ה"לפני הוי' ישפך שיחו" הוא אני ב-א, אבל מי מתפלל זאת? ה"תפלה לעני", "עני ואביון אני". זה, בצורה הכי פשוטה, תיקון המלכות – בפרט בימי ספירת העמר, בהם מכוונים להלביש את ה-א בתוך ה-ע.

47.         תקון האכילה והעכול בימי הספירה

יש עוד משהו שנאמר (שוב, הכל בקיצור נמרץ): כאשר המלכות יורדת לעולמות התחתונים כדי לברר בירורים, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", יש עוד שרש מאד חשוב בלשון הקדש – אכל. שרש כל כך חשוב, שלבעלי המסורה יש מסורה חשובה שנקראת "אכלה ואכלה", שאת כל לשון הקדש, לשון המקרא, מתחילים לרשום משרש אכל. כמו שאנחנו גם אוהבים לדרוש, ש-אכל הוא א-כל – האחד הוא הכל והכל אחד. מה קורה כשמחליפים א ב-ע בשרש אכל? פשט – במקום לאכול מקבלים עכול. כשאדם אוכל הוא צריך לעכל את האוכל שהוא אוכל. אכל מתלבש בתוך עכל – כל מערכת העכול, כמבואר אצלנו בספר על הרפואה, היא סוד המלכות שיורדת לעולמות התחתונים לברר בירורים, שזה בעצם לאכול. אם כן, ימי הספירה הם ימים מאד טובים כדי לתקן את העכול על ידי אכילה נכונה. יש חדש אחר בשנה שהחוש שלו הוא אכילה, חדש שבט, אבל בחדש אייר ובימי ספירת העמר בכלל, שכל הסוד הוא א-ע, אחד השרשים הכי חשובים הוא אכל-עכל. העמר ב-ע הוא עכול. גם הקרבן הוא אוכל לגבוה. הוא מאכל בהמה, שעורה[15]. לעכל שעורה יותר קשה מלעכל חטה בשבועות – זה לעכל את הנפש הבהמית, שהיא שעורה. דווקא בימי העמר לומדים איך אוכלים את היצר הרע ואיך גם מעכלים אותו. צריך לאכול אותו צריך לעכל אותו – האוכל צריך להתחבר עם העכול. הכל מאכל בהמה בימי הספירה, השעורה.

48.         סכום הפרצוף

אם כן, שוב, עשינו מאד קצר – עברנו על כל הספירות ובכל אחת נתנו דוגמה של צמד א-ע. כמו שאמרנו, יש עוד הרבה מאד. בחרנו דווקא צמדים בהם א-ע הם האות הראשונה של המלה. לחיים לחיים. עד כאן היה סיום אחד, של מה שהתחלנו בהילולא של רבי מענדלה ויטבסקער זי"ע בטבריה.

כתר

רדל"א: אל-על

אוירא: אלם-עלם

גלגלתא: אור-עור

מו"ס: אלף-עלף

חכמה

אין-עין

בינה

אֹשר-עֹשר

דעת

עטרא דחסדים ועטרא דגבורות: אתה-עתה; את-עת

חסד

יסוד שבחסד: אבר-עבר

מלכות שבחסד: אפר-עפר

גבורה

אז-עז

אזר-עזר

תפארת

יסוד שבתפארת: אמת-עמת

מלכות שבתפארת: איר-עיר

נצח

אצר-עצר

הוד

אם-עם

 

יסוד

אמר-עמר

 

 

 

 

 

מלכות

אני-עני; אכל-עכל

 

49.       ב. סיום המשך "בשעה שהקדימו" תער"ב

50.         שש מדרגות (ומדרגה שביעית) לפני הצמצום

לכבוד הרבי הרש"ב והמשך ע"ב נעשה סיכום של מדרגות, שעיקר החידוש של ההמשך הוא לסדר את המדרגות, במיוחד אלה שלפני הצמצום הראשון – שזה בכלל עיקר החידוש של החסידות. ככלל, מסביר הרבי הרש"ב, ובפרט הוא מגדיר בצורה יותר מדויקת את כל החלוקות האלה בחלק השלישי של ההמשך:

51.         עצמות ה'

יש את עצמות ה' יתברך, ה' בעצמו כביכול.

52.         ההעלם העצמי של האור בעצמות המאור

יש את ההעלם העצמי של אור אין סוף ב"ה בעצמות ה', עצמות המאור, שזה שמו המיוחד בו ממש – "שמיה דגניז בגויה" ממש בלשון הזהר, שהוא "קדמון כקדמותו". כמו שה' קדמון לכל הקדומים, כך השם הזה תמיד היה. כלומר, על המדרגה הזו של "שמו", של "שמיה דגניז בגוויה", ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור, אפשר לומר "אין לו תחלה". סתם אור אין סוף אין לו סוף אבל יש לו תחלה, לכן לא אומרים "אין לו תחלה" אלא "אין סוף", כמו שהרבי מסביר בע"ב בכ"ד. יש מאמר של רבי הלל, לא של הרבי הרש"ב, שאומר שעל עצמות ה' אי אפשר לומר אין לו תחלה, כמו שאי אפשר לומר אין סוף, אבל ברוב המקומות משמע שאם הוא קדמון לכל הקדומים, אין שום דבר לפניו – כמו שכתוב גם באגרת הקדש כ של אדמו"ר הזקן – לכאורה מתאים לומר "אין לו תחלה" על העצמות (אך ראה לקמן, שאם יש מעין "נסתרות" מעל לז"ת הכלליים ביותר שלפני הצמצום אז באמת אי אפשר לומר אין לו תחלה על עצם החסד שבדרגות אלו). אבל החידוש של הרבי הרש"ב ש"אין לו תחלה" מתאים גם למדרגה השניה כאן, "שמיה דגניז בגוויה". עוד תכונה לגבי "שמיה דגניז בגוויה" – הוא גם נקרא היכולת הפשוטה של הקב"ה, מה שהוא יכול כן וגם יכול לא, יכול להאיר ויכול לא להאיר. "שמיה דגניז בגוויה" הוא גם בחינת "למעלה מעלה עד אין קץ" שנאמר על אור אין סוף (כאן "אין סוף" זה לא הביטוי המתאים, אבל לכל המדרגות קוראים אור אין סוף). עד כאן המדרגה השניה, בקיצור.

53.         עצם האור

אחר כך, למדרגה השלישית הוא קורא עצם האור, לפני שהאור מאיר – גם לפני שהוא מאיר לעצמו. עצם האור הוא כח היולי גמור שכל מה שעתיד להאיר, גם לעצמו וגם לזולתו, נכלל בו. הכל נכלל בעצם האור, אבל אין לו עדיין שום גילוי כלל וכלל. כלומר, הוא לא יצא מגדר העצמות להאיר, גם לא להאיר לעצמו. בכל אופן, זו לא המדרגה של "שמיה דגניז בגוויה", אלא עצם האור, שהכל נמצא בו בבחינת היולי, אין גמור. כשהרבי הרש"ב מדבר על האין האמתי הוא יכול להיות "שמיה דגניז בגוויה", המדרגה השניה, אבל יכול להיות גם המדרגה השלישית – עצם האור.

54.         שרש הסובב ושרש הממלא

המדרגה הרביעית והמדרגה החמישית הן כבר גילוי אור, אבל שני אהלים – אהל ר"ת אור המאיר לעצמו ואהל ר"ת אור המאיר לזולתו. "ויעקב איש תם ישב אהלים" – אהלו של שם הוא האור המאיר לעצמו ואהלו של עבר (עליו דברנו קודם, "אברם העברי") הוא אור המאיר לזולתו ("אברהם התחיל להאיר"). שני ה"אהלים" זה לא ביטוי שכתוב בהמשך, אבל אנחנו תמיד אוהבים לרמוז כך. מוסברות שם שתי הבחינות – מה שה' מאיר לעצמו, לפני שעלה ברצונו לברוא את העולמות בכלל, לפני "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", וזו המדרגה הרביעית, והמדרגה החמישית היא "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", שהיא כבר אור המאיר לזולתו בעתיד (עדיין אין זולת, אבל כבר יש רצון גלוי לברוא את העולם בחסד וברחמים, כדי להיטיב לברואיו – אחת הסבות לבריאת העולם, אחד מטעמי הבריאה). מה ההבדל בין זה לזה? האור שמאיר רק לעצמו הוא גילוי שעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו – זה לשון עמק המלך, שם השער הראשון של הספר עמק המלך – הוא השרש של מה שלאחר הצמצום ובריאת העולמות יהיה אור אין סוף הסובב כל עלמין. ואילו המדרגה החמישית, האור המאיר לזולתו, היא שרש מה שלאחר הצמצום והמשכת הקו וכו' יהיה אור אין סוף הממלא כל עלמין.

55.         עשר ספירות הגנוזות

מצד אוא"ס הממלא כל עלמין – המדרגה החמישית – נכללת המדרגה הששית, שכל המשך ע"ב התחיל מחידוש לגבי המדרגה הזו, ואפשר לומר שרוב ההמשך של כל שלשת הכרכים עבי הכרס של ע"ב קשור בעיקר אליה: עשר ספירות הגנוזות במאצילן. זה נתגלה מתוך המדרגה החמישית, האור המאיר לזולתו. אבל באור המאיר לעצמו, שרש הסובב, בשעשועים העצמיים, יש את המושג ספירות אין קץ – אין הגבלה.

מה יכול להיות ספירה אחרת, חוץ מעשר הספירות המוכרות לנו, אין לנו השגה כלל – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "לא מחשבותי מחשבותיכם". גם רמז ידוע, שהוא לא כותב בהקשר הזה, שספירה בגימטריא מחשבה. אם יש מושג ספירות אין קץ זה כמו לומר מחשבות אין קץ. המחשבה משוטטת תמיד, אבל אצל כל אדם, כל נברא, גם לפני הצמצום הראשון, יש כך וכך סוגי מחשבה שחושבים תמיד – דפוסי חשיבה. יש עשרה סוגים, עשרה דפוסי חשיבה – עשר ספירות, שכל המחשבות עד אין סוף של המחשבה משוטטת תמיד (כ"ש וק"ו מכך שיש אין סוף דבורים בכח המדבר) נכללות בהן. אבל ספירות אין קץ מצד שרש הסובב כל עלמין – זו המדרגה הרביעית. זה כמו סוגים אחרים לגמרי של מחשבה. למשל, על הקב"ה נאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – כדי לקרב אותך בתשובה ה' צריך לעבוד קשה לחשוב מחשבות, כדי שלא תלך לאיבוד, שאין שום יאוש בעולם כלל ואין מקרה אבוד אף פעם. יש כאלה מקרים שה' צריך להמציא סוג חדש של מחשבה כדי שלא תלך לאבוד. בכל אופן, זה נקרא "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – סימן שהמחשבות האלה באות מהשעשועים העצמיים שלו, מאותו מקום שיש ספירות אין קץ ומחשבות אין קץ, המקום שיש סוגים אחרים לגמרי של מחשבה. אנחנו אומרים רק טפה בים על כל אחת מהמדרגות.

אמרנו שיש שש מדרגות. מה המדרגה הששית? שבתוך האור שמיועד להאיר את העולמות – שרש הממלא, אור המאיר לזולתו – כתוב "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". החדוש של הרבי הרש"ב, לפי קבלת האריז"ל, הוא שעיקר השעור הוא באורות. לפי הפרדס האורות פשוטים והגוונים הם רק מצד הכלים, אבל האריז"ל אומר שיש אורות מיוחדים – גם לפני הצמצום, ועל זה כתוב "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". איפה זה קורה? בתוך המדרגה החמישית, האור המאיר לזולתו, אבל יש שמשמע – כך הוא כותב בע"ב – שזו בעצם המלכות של המדרגה הזו. המלכות של אהלו של עבר – האור העובר לסוחר, האור שנועד להאיר את העולמות – היא מה שה' משער בו כל מה שעתיד להיות בפועל, עשר ספירות של אור שנקראות עשר ספירות הגנוזות במאצילן. זו המדרגה הששית בכללות.

56.         נקודת הרשימו

יש עוד מדרגה אחת, פרדוכסלית בכך שמצד אחד היא אחרי הצמצום אבל מצד שני היא בעצמה שייכת ללפני הצמצום (כי "לא נגע בה הצמצום")– נקודת הרשימו. דווקא בחלק ג' של ע"ב הוא מאריך בה מאד. אפשר לומר שזה עיקר המקום, אולי בחסידות בכלל, שיש אריכות הסבר לגבי המושג נקודת הרשימו. מצד אחד נקודת הרשימו מופיעה, באה – "אתה מרבבות קדש" שדברנו בשיעור הקודם, ה-את של מעשה בראשית, האותיות מ-א עד ת – לאחר הצמצום. זו בעצם המלכות, הנקודה השביעית מהעצמות עד הרשימו, לפי המבנה הכללי של המשך ע"ב.

57.         גילוי כל המדרגות העליונות בנקודת הרשימו

כמובן, כל מה שאנחנו אומרים עכשיו – הוא לא עושה כמבנה, אלא רק מסביר את המדרגות. יוצא שיש שש מדרגות כלליות לפני הצמצום ועוד מדרגה אחת, נקודת הרשימו, שמופיעה לאחר הצמצום – אבל היא נשארת, היא אור שלפני הצמצום. הרשימו הוא כח הגבול שלפני הצמצום, שרש הכלים שלפני הצמצום. אחד החידושים הגדולים שהוא מסביר בחלק השלישי של ע"ב הוא שבתוך נקודת הרשימו יש רושם של כל אותן מדרגות שאמרנו קודם, עד לשמיה דגניז בגוויה, עד ליכולת הפשוטה כן-לא, "למעלה מעלה עד אין קץ". כלומר, יש משהו פלאי ביותר בנקודה הזו של הרשימו שנשאר לאחר הצמצום. מצד אחד הוא אחר הצמצום, אחרי הכל, אבל מצד שני הוא כולל בעצמו הכל – כל מה שהיה לפני כן נמצא בנקודה הזאת, בכח הגבול הזה.

58.         להתבונן בכל סדר השתלשלות

אם כן, הקיצור שעשינו עכשיו, הוא קיצור של שבע מדרגות – "כל השביעין חביבין". למשל, אצל רבי הלל, ב"הרכבת אנוש לראשנו", איך אנחנו מסבירים? יש לו 11 מדרגות כלליות לפני הצמצום ו-11 אחרי, שאנחנו מקבילים ל-כב אותיות. פעם הרבי הרש"ב אמר על עצמו, שיש לו 16 מדרגות לפני הצמצום. יש ודאי הרבה, אין סוף, ספירות אין קץ. אבל בגדול, כשלומדים את ההמשך, יוצאות שבע המדרגות הללו בכללות. בתוך כל מדרגה אפשר לעשות עוד חילוקים כמובן.

חידוש אחד, כמובן, הוא שאנחנו כוללים כאן את ה' עצמו – שהוא מדרגה א', עצמותו יתברך. הרי זו המלה הכי אהובה, בכל משפט מה המלה הכי חוזרת? עצמות. במיוחד מהרבי הרש"ב והלאה – הכל עצמות. לא לנשום נשימה אחת בלי לומר עצמות – "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך", הכל עצמות. יש עצמות, יש שמיה דגניז בגוויה שנקרא העלם האור, עצם האור, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו, עשר ספירות הגנוזות במאצילן ואחרי הצמצום את נקודת הרשימו. בכלל, אדמו"ר האמצעי אומר שכל יום בבקר לפני שמתפללים צריך להתבונן בכל סדר השתלשלות – זו השיטה שלו. אם רוצים, לפי השיטה כאן של הרבי הרש"ב, אפשר להתבונן במה שאמרנו עכשיו – זו עבודה קלה יחסית, רק שבע מדרגות עד לנקודת הרשימו. אחר כך, מה עושים הלאה עד שמגיעים כאן למטה-מטה, עוד יותר קל – אבל עיקר החידוש לשמו לומדים חסידות הוא לפני הצמצום. אחרי הצמצום יש לנו עץ חיים ושאר ספרי הקבלה, אבל חסידות לומדים בשביל (ההשכלה האלקית של) לפני הצמצום (השכלה המביאה לידי עבודת ה' בלב שלם).

59.         שש מדרגות אחרי הצמצום – סימטריה של יג מדות הרחמים

תיכף נסביר שאם כוללים את כל המדרגות שאחרי נקודת הרשימו בכללות – כבר נאמר אותן – יש עוד שש. סה"כ יש שלש עשרה, עם נקודת הרשימו באמצע. מה יש אחרי נקודת הרשימו? הוא גם מסביר באריכות בע"ב:

יש את הקו, שנמשך דרך נקודת הרשימו. בשיעור הקודם למדנו מסורה מאד מיוחדת, שיש שבעה פסוקים שכתוב בהם "את" ואחר כך עוד ששה "ואת" – כלומר, פסוקים עם שבעה 'את'. יש שבעה פסוקים כאלה, שהם כוונה מובהקת לספירת העמר ("שבע שבתות תמימות"). מה ההבדל בין "את" ל"ואת"? "את" הוא נקודת הרשימו ו"ואת" המשכת הקו דרך נקודת הרשימו. קודם יש "את" ואחר כך שש פעמים "ואת" – שבע פעמים בתנ"ך, שלש בתורה וארבע בנ"ך, משהו יפהפה ביותר. בעלי המסורה שמו לב לציין זאת. אחרי הקו יש עוד חמש מדרגות בכללות – א"ק אבי"ע. הקו מתלבש באדם קדמון ואחר כך מאיר באבי"ע. אם כן, יש שש מדרגות אחרי נקודת הרשימו ושש לפניה.

מה הסימטריה, החן, כאן? ואו, מילוי האות ו. זה הסוד של יג מדות הרחמים. מה הראשון ב-יג מדות הרחמים? "אל". יש רק מדה אחת שהיא שם ה' – "אל" – זה העצמות. מהי נקודת הרשימו? התיקון השביעי של יג מדות הרחמים – "ואמת" (אמת, ראש-תוך-סוף האלף-בית, כמו את, מ-א עד ת, כל אותיות האלף-בית). לפני "ואמת" יש ששה ואחרי "ואמת" ששה (כאשר התיקון השביעי, "ואמת" – נקודת הרשימו, שלא נגע בה הצמצום – נכלל כאן במדרגות שלפני הצמצום, כחלוקה הפשוטה של יג מדות הרחמים, ז בפסוק הראשון ו-ו בפסוק השני). לפי זה הקו הוא "נוצר חסד", א"ק הוא "לאלפים", "נשא עון ופשע וחטאה ונקה" כנגד אבי"ע. מה שנראה בהמשך – הכל בקיצור נמרץ, כי רוצים לאפשר להתבונן בכל סדר השתלשלות בשביל אנשים פשוטים, לא צריך לדעת יותר מדי, רק לתפוס את המבנה נכון – הכל ב'חן', סימטריה של הקבלה. כלומר, דווקא המדרגה הכי גבוהה, העצמות, משתקפת בעולם העשיה התחתון, הכי נמוך. כמו אתב"ש.

60.         הקבלת שבע המדרגות הראשונות לשבע מדות הלב

נחזור ונדבר על שבעת הראשונים, מהעצמות עד נקודת הרשימו: זה נועז – בעז – אבל אם אני רוצה להקביל אותן לספירות שאני מכיר, אז שבע מדרגות מתאימות להיות מקבילות לשבע הספירות מחסד עד מלכות.

61.         נקודת הרשימו – נקודת המלכות

פשיטא שנקודת הצמצום היא מלכות – כתוב שהצמצום נעשה במלכות ושם נשארה נקודת הרשימו. המלכות נאצלה כנקודה, רק המלכות נאצלה כנקודה. איפה זה רמוז פעם ראשונה? במושג נקודת הרשימו. הנקודה הזו היא "נקודה תחת היסוד", שאצלנו הוא עשר הספירות הגנוזות במאצילן, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל.

62.         עצמות – חסד

איך אני יכול לומר על העצמות שהיא חסד? הרי היא לא הרצון להיטיב, שהוא המדרגה החמישית – אור המאיר לזולתו, שם יש את עלית הרצון לבריאת העולם. איך אני יכול לומר על המדרגה הראשונה, א-ל, שהיא חסד? אם שם א-ל זה כבר חסד – "חסד אל כל היום". אבל איך אני יכול לומר על עצמות ה' שהיא חסד ולא משהו אחר? מצד אחד גבורה היא עצמות (סוד "מפי הגבורה" הנאמר במתן תורה, מתן ה"אנכי", העצמות של ה'). יש כלל גדול בחסידות שאי אפשר לומר על עצמות ה' שום דבר – חוץ מדבר אחד, שהוא עצם הטוב (גם דברנו על כך בל"ג בעומר). מותר לי לומר על עצמות ה', שאליו אני מתפלל – "אליו ולא למדותיו", לא לשום ספירה ושום מדה, כולל מדת החסד, ואף על פי כן מותר לי לומר, לחשוב ולכוון, על אותו "אליו" – שהוא עצם הטוב. עצם הטוב הוא עדיין אינו הרצון להיטיב, אבל הוא עצם הטוב. לדבר זה יש, כידוע, גם אסמכתא בלועזית – גאט וגוט, גם באידיש וגם באנגלית, זו כמעט אותה מלה. ה' הוא טוב, הוא עצם הטוב. זו המדרגה הראשונה.

63.         נשיאת ההפכים "שמיה דגניז בגוויה" – גבורה

אם אני אומר שהגבורה היא העצמות כי הוא נושא הפכים (סוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו") – לכאורה העובדה שה' נושא הפכים גם הולכת על העצמות, אבל עיקר נשיאת ההפכים היא בהעלם האור, הנקודה השניה. יש מאמר ידוע, שעד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד. יש שני פירושים – הפירוש הרגיל בחסידות, ש"הוא" אינו העצמות. "שמו" הוא ודאי לא העצמות, אבל גם "הוא" אינו העצמות. יש מדרגה של "הוא" ומדרגה של "שמו", ושניהם "בלבד" – אם כבר, העצמות היא ה"בלבד", הוא לבדו הוא ואין זולתו. לפי הפירוש שב"הוא ושמו בלבד" גם ה"הוא" אינו העצמות, אז מה הוא לפי המדרגות שאמרנו קודם? הוא מסביר ש"הוא" הוא המדרגה השלישית, עצם האור, ו"שמו" המדרגות הרביעית והחמישית. הוא אומר שהאור המאיר לעצמו, אהלו של שם, המדרגה הרביעית, הוא כנגד י-ה של שמו הגדול שלפני הצמצום, השעשועים העצמיים, אבל האור המאיר לזולתו, המדרגה החמישית, הוא ה-וה של שמו הגדול. כלומר, שתי המדרגות, הרביעית והחמישית, הולכות יחד – שתי מדרגות של "שמו הגדול" לפני הצמצום, י-ה של שמו הגדול ו-וה של שמו הגדול. ה"הוא" הוא עצם האור, שעדיין אינו שם – לא גילוי, לא לעצמו וכל שכן לא לזולתו.

אבל יש עוד "הוא ושמו", יותר גבוה, ושם ההסבר הוא פשט – "הוא" היינו העצמות. כשכתוב בפרקי דרבי אליעזר ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", כאשר ילד קטן בגן לומד את המאמר – וכל ילד קטן בגן צריך ללמוד אותו – הוא מבין ש"הוא" היינו ה' עצמו, ויש לו שם, והם היו לבד, היו אחד. זה הולך על מדרגות א-ב, העצמות ושמיה דגניז בגוויה ממש – העלם האור, ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור. מה ההבדל בין השם הזה לבין "שמו הגדול" הבא – י-ה-ו-ה של המדרגה הרביעית והחמישית? הוא מסביר באריכות ש"שמיה דגניז בגוויה" שקדמון כקדמותו, שאין לו תחלה – אין לו אותיות. לשם הגדול, מדרגות ד-ה, יש אותיות – והראיה שהוא גם מתחלק לשנים, י-ה ו-וה. אבל כשאומרים "שמיה דגניז בגויה", ההעלם העצמי, המדרגה השניה – אין לו אותיות כלל. לכן "הוא ושמו אחד" ממש – הכל הוא, ראשי התיבות. עצם האור, ה"הוא" השני, ההיולי שכולל הכל אבל אין לו שום התגלות עדיין – הוא יחסית תפארת. חסד וגבורה כאן הם "הוא ושמו" העצמיים, הפשט של "הוא ושמו".

64.         עצם האור ההיולי לכל הגילויים, שרש הסובב ושרש הממלא – תנ"ה

אחר כך יש את את עצם האור, שהוא היולי הכולל את שתי המדרגות הבאות – הגילוי לעצמו והגילוי לזולתו. זה על דרך היחס בין תפארת, ובפרט השליש העליון של התפארת, שאין בו עדיין שום התגלות – גם לא לעצמו, חסדים מכוסים, לבין "איהו בנצח" ו"איהי בהוד" (שני עצי החיים של ספר התורה המחזיקים את התפארת, עץ החיים, ספר התורה – "תורה אור", עצם האור). מה שהוא הגילוי לעצמו, שעשועים עצמיים יחסית, ה-יה, הוא יחסית נצח. ה-וה, שרש הממלא כל עלמין, אהלו של עבר, שייך לספירת ההוד – "איהי בהוד".

65.         עשר הספירות הגנוזות – יסוד

מה החידוש? כל ההמשך בנוי על החידוש של הרבי הרש"ב כאן, ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", הולך על שרש עשר הספירות הגנוזות במאצילן, שרש האורות – את זה נקביל ליסוד (י-סוד, סוד י ספירות הגנוזות במאצילן). אם כי שאמרנו שהוא מסביר שזו המלכות של המדרגה הקודמת, אבל יחסית לכל המדרגות כאן, המקום של עשר הספירות הגנוזות במאצילן הוא ה"צדיק יסוד עולם" של כל ההמשך הזה – וזה עדיין לפני הצמצום הראשון. גם הצדיק הזה הוא איזה מין רשימו (סוד "הכנף מין כנף", כמוסבר באריכות בהמשך) – רושם של האור שלהאיר את העולמות עם עשר ספירות המשוערות לפני הצמצום.

66.         בנקודת הרשימו נמשך גם ההעלם העצמי של האור במאור – "בנין המלכות מהגבורות"

אחר כך בא הצמצום, נשאר הרשימו, וברשימו יש לא רק רושם של אור אלא גם של אויר כפי שהוא מסביר, ושרש האויר הוא במדרגה של שמיה דגניז בגוויה. כשהוא מסביר באריכות את הרשימו הוא מסביר כל מדרגה באריכות עד שהוא חוזר לכך שעצם שרש הרשימו הוא ההעלם העצמי – לענינו זה יהיה על דרך "בנין המלכות מהגבורות".

67.         סיכום המדרגות שלפני הצמצום

אם כן, רק לעשות סדר – כמו שאנחנו אוהבים לעשות מבנה וסדר – אלה כמובן הקבלות שהוא לא יאמר אף פעם, אבל זה בשביל להקל על עצמנו, וגם לעשות לעצמנו כיף שיש הקבלה בין המערכות. כך נקח את שבע המדרגות – עצמות, העלם האור[16], עצם האור, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו[17], עשר ספירות הגנוזות במאצילן, נקודת הרשימו – ונאמר שזה צריך להיות כנגד שבע הספירות מחסד עד מלכות.

68.         השתקפות מהופכת של המדרגות העליונות בתחתונות

אמרנו שאחר כך הכל מתהפך ומשתקף. נקודת הרשימו היא כמו מראה, שכל מה שיש לפניה יוצא ממנה הפוך. הקו משקף את עשר הספירות הגנוזות במאצילן – זה נושא של מאמרים שלמים בהמשך ע"ב, רק להסביר את השיקוף הראשון הזה. בגדול הווארט שעשר הספירות הגנוזות במאצילן הן מציאות-לא-מציאות, אין בתוכן שום התחלקות זו מזו, ואילו הקו לוקח את עשר הספירות הגנוזות במאצילן ופועל בהן התחלקות, שכל ספירה מתגלה בפני עצמה, וגם נותן בהן סדר של מעלה ומטה. לפני הצמצום בכל עשר הספירות אין מעלה ומטה ושום התחלקות, כי גם אין להן מציאות לפני הצמצום. הקו הוא פשוט אותן עשר ספירות – כך הוא מסביר – רק יש באמצע את הסוד של נקודת הרשימו. אבל הקו בעצם לוקח את כל סוד עשר הספירות, היסוד במבנה שלנו, ומגלה אותן – כל אחת לעצמה, בהתחלקות.

לפי זה, אם נמשיך באותו הגיון, אותו סדר, צריך לומר שא"ק משקף את עלית הרצון, אהלו של עבר, וצריך לומר שאצילות שלמטה מא"ק משקפת שעשועים עצמיים, כמו "אצילי בני ישראל". ככל שיורדים זה נעשה עוד יותר פלאי, כי כל מדרגה יותר נמוכה משקפת משהו יותר גבוה – פלאי פלאים. יש משהו בעולם הבריאה שמשקף את עצם האור, המדרגה השלישית, התפארת. יש משהו בעולם היצירה שמשקף את "שמיה דגניז בגוויה", ההעלם העצמי. אבל העיקר שדווקא למטה-מטה, "אם בחקתי תלכו [הפרשה שיוצאים ממנה] ונתתי גשמיכם בעתם" – בגשמיות ה' עצמו נמצא, "אף עשיתיו" (שעל כן אין התורה מבטיחה יעודים רוחניים של גן עדן וכו', בעולמות העליונים, רק יעודים גשמיים, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – על דרך "ואציעה שאול הנך", "הנך" ממש, עצמותו יתברך). כמה שעולם העשיה הוא חשך כפול ומכופל, במיוחד בזמן הגלות, אבל ה' עצמו – שהוא עצם הטוב – נמצא בתוכו. איך יודעים זאת? מאדמו"ר הזקן, שאמר שדווקא היש התחתון, הנברא, משקף את היש האמתי. ולעתיד לבוא מתגלה – גם אחת הנקודות הכי חשובות בע"ב, שמאריך באותיות שקשה לקרוא אותן – שהשלחן הזה הוא ה' בעצמו, זה הגילוי של משיח. כלומר, שדווקא למטה-מטה מתגלה העצמות. לפעמים אומרים יותר עדין, שהיש הנברא משקף את היש האמתי, אבל הוא אומר יותר חזק – לא כל כך עדין. זו השלמות של הסיום, הכללות, של ע"ב – שכל מה שיש לפני הצמצום משתקף מסביב לנקודת הרשימו. זה גם חידוש מופלא.

69.         גילוי העצמות בעולם העשיה הגשמי

בסוף יוצאות לנו יג מדרגות[18], בסוד ואו – מילוי האות ו, כפי שכתוב בכל מקום – שמתחיל מעצמות ה' ונגמר בעולם התחתון. כשאני אומר עולם העשיה איני מתכוון רק לעולם העשיה הרוחני, אלא בעיקר לעולם העשיה הגשמי, עליו נאמר "אף עשיתיו" – מקום האף ממש, הגשם ממש, מקום ש"אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם", שה' שוכן בתוכנו, כאן למטה ממש.

70.         הקבלת יג המדרגות ל-יג מדות הרחמים

נאמר הכל לפי יג מדות הרחמים:

"אל" – עצמות ה', פשוט.

"רחום" – "שמיה דגניז בגויה", שאין לו אותיות, אז מה יש לו? במדרגה ה-א אמרנו שאפשר לומר על ה' רק שהוא עצם הטוב. מה אני יכול לומר על שמו? שהוא שם הרחמים, שם הוי' בלי אותיות, אין לו י-ה-ו-ה, אבל זה שאומרים ששם העצם, שם המפורש, שם המיוחד – כן אומרים עליו שהוא שם הרחמים. קודם כוונו זאת לגבורה – סימן שגבורה במקור, בעצמות לפני הצמצום, היא רחמים (וכידוע שרחמים הוא רח-מיםיצחק, גבורה, שגאולתו ב-מ של מנצפ"ך, "מצאנו מים"). זה גם נותן הסבר מאד עמוק לכך שה' ברא את העולם במדת הדין ואחר כך ראה שאין העולם מתקיים ושתף עמו מדת הרחמים (ואף הקדימה למדת הדין, כמ"ש "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – הוי' לפני אלהים). ה' לא יודע במחשבה הקדומה שלו מה עתיד לקרות?! לפי ההסבר שלנו כעת מדת הדין לפני הצמצום היא-היא מדת הרחמים. באמת ה' 'קצת מופתע' שאחרי הצמצום זה נראה משהו אחר, אז צריך מהר לחזור לשרש שלו – מדת הרחמים – ולצרף אותו לגילוי שלו שלאחר הצמצום. אבל בעצם השם הקדום כקדמותו הוא שם הרחמים (שם הוי' ב"ה אך ללא אותיות כנ"ל). כך הסברנו שאחרי "אל" כתוב "רחום".

"וחנון" – עצם האור. ידוע ש"וחנון" אותיות "ונחנו" (מאמר משה, "ונחנו מה") – עצם האור שהוא היולי גמור יחסית לשרש הסובב ושרש הממלא, י-ה ו-וה, שני האהלים שעתידים לצאת ממנו.

"ארך אפים" הן שתי מדות שהולכות יחד – בדיוק מתאים למדרגות ד-ה שלנו שהולכות יחד (וכן שתי הספירות נצח והוד שהולכות יחד – "הלך בתם ילך בטח"). אלה שתי מדות בביטוי אחד, שהן "שמו הגדול" שלפני הצמצום, "הוא ושמו בלבד". ה"ארך" כאן הוא השעשועים העצמיים וה"אפים" האור המאיר לזולתו – יש לו כבר איזה "אף עשיתיו", אפים, אבל הכל בהמתקה גמורה לפני הצמצום.

"ורב חסד" יהיה עשר הספירות הגנוזות במאצילן – שהכל אחד, בלי שום התחלקות, גילוי טפת החסד, שהיא "רב חסד" (סוד מרדכי הצדיק, כמבואר בכתבי האריז"ל) בפי האמה.

"ואמת" – נקודת הרשימו (שבה כללות האותיות, א-מ-ת סוד רת"ס האלף-בית כנ"ל, כאשר ה-ו של "ואמת" היינו שרש הקו הנמשך מהאוא"ס שלפה"צ לתוך נקודת הרשימו).

"נֹצר חסד" הוא הקו שמשקף את "ורב חסד" של עשר ספירות הגנוזות במאצילן ("נצר" נוטריקון נותן צורה, היינו שנותן צורה ומציאות לעשר הספירות על ידי שמחלקן זו מזו ומסדרן זו למעלה מזו).

"לאלפים" – א"ק, שכולל את כל ארבעת העולמות אבי"ע, "כולם נסקרים בסקירה אחת" (בא"ק כל עולם, פרצוף וספירה הוא בחינת אלף-פלא שאין עדיין מציאות של כלים, סוד האות בית, בא"ק, רק הכל אלף, שעל כן א"ק היינו אלופו של עולם האצילות, המאציל של עולם האצילות).

"נושא עון" – אצילות (על עולם האצילות נאמר "לא יגרך רע", וממילא הוא נשוא עון, ולכל יהודי יש שרש בעולם האצילות).

"ופשע" – בריאה (עולם השכל – פשע, מזיד, תלוי בדעת).

"וחטאה" – יצירה (עולם הרגש והיצרים – חטא, שוגג, נובע מנטית הלב, הלא-מודע, לרע).

"ונקה" לשבים – כולם שבים בסוף, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין" – עולם העשיה (עיקר התשובה מן התורה הוא עזיבת החטא בלבד, תיקון המעשה בפועל).

כך בקיצור נכוון הכל ל-יג מדות הרחמים לפי הסדר, כשיטת הזהר והאריז"ל שמתחילים מ"אל". סימן שהתכלית של העולם התחתון שלנו היא "ונקה"[19].

ניגנו ניגון שאחרי מאמר.

71.         כל מה שמדברים הוא תמיד בז"ת (ישוב קושית הזהר)

עוד משהו מאד חשוב הרווחנו ממה שאמרנו, שבאמת מצדיק אותו: יש קושיא ידועה, שכתוב בזהר שאין לנו השגה בג"ר – שכל ההשגה שלנו, כולל כל מה שאפשר להתבונן בה' יתברך, בעצמותו ומהותו יתברך, הוא קודם כל דרך המלכות, שלעניננו היינו דרך נקודת הרשימו, כח הגבול. לעניננו הכל נכלל בנקודה. אבל כתוב יותר, שאין לנו השגה בג"ר – לכן שואלים איך האריז"ל מדבר על הג"ר, מדבר על אור אין סוף, מדבר על הקו (שאפשר להתפלל עליו בהיותו גילוי עצמותו). איך הוא מדבר בעמק המלך על מדרגות שלפני הצמצום? הרי על הג"ר כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו"! מותר לנו לעסוק רק ב"והנגלֹת". זו קושיא עצומה על האריז"ל, והתירוץ של הרח"ו הוא שהכל יחסית – מה שהוא ג"ר, הוא רק ז"ת יחסית למדרגה יותר גבוהה, ואף פעם לא מגיעים לחב"ד האמתי.

לפי זה להיות חב"דניק זו נועזות – אומר שאני מצהיר שיש לי השגה בחב"ד, אבל אין השגה בחב"ד. חב"ד זה דבר אסור להרהר בו, אסור להיות חב"דניק – איסור חמור, כך יוצא לכאורה מבזהר. "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אסור לחקור שם ("כבֹד אלהים הסתר דבר"), אלא רק בז"ת. אז מה זה לומר שאני חב"דניק? זו עזות דקדושה, לא לשים על אף אחד – להיות חסיד. אבל זה לא תירוץ מספיק. מה התירוץ של רבי חיים ויטאל? הוא נשמע כמו התירוץ של אליהו הנביא לגבי "היום" של משיח (שנשמע בו נים של התנצלות והתחמקות) – שתמיד מדברים רק בז"ת. כמה שתעלה, תדבר על ישסו"ת, או"א עילאין, אריך ועתיק וא"ק ולפני הצמצום – הכל ז"ת. במה שדברנו הרווחנו שקיימנו זאת, שגם כשמדברים על עצמות – והכל משם ולמטה – הוא רק מחסד ולמטה. אין לנו שום עסק בחב"ד. התחלנו מהחסד. זה רווח נקי, כך ראוי. לכאורה יש כבר רמז בזהר הקדוש לעשות מה שעשינו עכשיו. שאיפה שתתחיל, מעצמות ה' – תתחיל מהחסד. אלא מה? בכל אופן כתוב "הנסתרֹת" – יודעים שיש חב"ד, רק שהם "להוי' אלהינו"...

72.         סיכום

ולסיכום כל המדרגות (כדאי להדפיס בדף נפרד ולהתבונן בו לפני התפלה):

עצמותו יתברך

חסד

אל

העלם האור במאור (שמיה דגניז בגוויה)

גבורה

רחום

עצם האור (היולי לגילויים שאחריו)

תפארת

וחנון

אור המאיר לעצמו – שרש הסובב (י-ה דשמו הגדול)

נצח

ארך

אור המאיר לזולתו – שרש הממלא (וה דשמו הגדול)

הוד

אפים

עשר ספירות הגנוזות במאצילן (שרשי האורות)

יסוד

ורב חסד

נקודת הרשימו (בה כלול מה שקדם לה מהעלם האור)

מלכות

ואמת

הקו

נמשך מע"ס הגנוזות

נצר חסד

אדם קדמון

נמשך משרש הממלא

לאלפים

אצילות

נמשך משרש הסובב

נשא עון

בריאה

נמשך מעצם האור

ופשע

יצירה

נמשך מההעלם העצמי

וחטאה

עשיה

נמשך מהעצמות ממש

ונקה



[1]. עבר ועוד דוד = יא פעמים הוי' ב"ה = אחד פעמים יחד. עבר דוד בהכאה פרטית = מב פעמים הוי' (מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין, סוד "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", סוד תפילין דמארי עלמא כנודע) = דוד פעמים הוי' הוי' הוי' (של ברכת כהנים). החיבור וההכאה ביחד = אבן פעמים הוי' = בן במשולש.

[2]. האותיות ש"מעבר הנהר" הן האותיות הקודמות לנהר בסדר הא"ב: קדם (מלמטה למעלה). על "ויסע לוט מקדם" פירש"י: "... ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו". נמצא ש"קדם" ("קדמונו של עולם", עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום) היינו "אלהי אברהם".

[3]. נתבונן בארבעת הפירושים של "[אברם] העברי" (שלשה בחז"ל ואחד נוסף): "מעבר הנהר", סוד קדם כנ"ל (אמונת אברהם בקדמונו של עולם, התקשרותו לאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון) הוא בכתר (מעבר לנהר [נהירו] המושכל בנפש, למעלה מטעם ודעת) ועד לכתר הכללי (אור אין סוף שלפני הצמצום); עבר אבי כל בני עבר, היינו סוד אבא, חכמה, ודווקא אברם נקרא על שמו מכל שאר צאצאיו בהיות שאברם שמר על לשונו (שפת העברית שבה נברא העולם) כמבואר בפירוש הרד"ק לתורה (שאר צאצאי עבר, בפרט לאחר דור הפלגה, לא השכילו לשמור על שפת עבר אלא דברו ארמית, כמו אדם הראשון לאחר חטאו), וכמובן מזה שהוא חבר את ספר יצירה על יסוד עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד של לשון הקדש. שרש הלשון הוא ב"מצרף לחכמה" (ובסוד חטה [שבחכמה, כמבואר בכתבי האריז"ל] = כב אותיות לשה"ק). שפת עבר נקראת כך גם על שם מקומו, "מעבר הנהר", היינו מסוד שרש הלשון בקדמות השכל (כמבואר באגרת הקדש בתניא) שבכתר (ועד למה שעצם הנפש מלאה אותיות, סוד ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור), וד"ל; "אחד היה אברהם" מעבר אחד לעומת כל שאר בני אנוש שמעבר השני היינו כנגד מח הבינה דמינה דינין מתערין, אך מצד פנימיותה (פנימיות אמא) אברם מפרסם את האמונה באל אחד לכולם ומשתדל לגייר את כל מי שנמצא בעבר השני ולקרב אותו לעבר שלו (והיינו "את הנפש אשר עשו בחרן", במקום חרון אף של מקום בעולם, היינו מתוך אותם דינין גופא דמתערין מחיצוניות הבינה, העימות בין שני העברים). "ויעבר אברם בארץ" היינו יחוד זו"ן – אברם הוא הז"א, היומא דאזיל עם כולהו יומין ("יומם יצוה הוי' חסדו"), ומה שעובר בארץ היינו היחוד עם המלכות, הארץ. ולסיכום:

        קוצו של     י     מעבר הנהר

              י     צאצא של עבר

              ה     כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד

              ו     "ויעבֹר אברם

              ה     בארץ"

[4]. "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" = ב"פ חיה פעמים יחידה.

[5]. שני הצמדים אבר-עבר אפר-עפר כמעט זהים בהיות ששתי האותיות ב-פ מתחלפות באותיות בומ"ף מהשפתים.

[6]. יש להעיר כי פעמים רבות – בפרט בסוף שרש – ה-ר היא תוספת "לתפארת הלשון". ענין זה חוזר כמה פעמים בפרצוף א-ע הנבנה כאן: בדוגמה המובאת בפנים, בגבורה, אז-עז מתפשט לאזר-עז. לעיל בספירת הבינה, מקור הצמד אשר-עשר הוא אש-עש (היות ששתי האותיות ש-ז מתחלפות באותיות השינים, אשר-עשר כמעט זהה לאזר-עזר, צמד הגבורה, ענף הבינה, ודוק), וכידוע שיסוד האש בבינה (כך הוא בספר יצירה), בחינת "בינה לבא" (האש בלב, כמבואר בתניא פ"ג על פי הע"ח). האש האוכלת (ומכלה את היש, ובכך מחזירה את היש לאין, שבחכמה – כאן שרש הענין הפנימי של הצמד אמר-עמר שביסוד, כדלקמן, בסוד "שאול מרחבות הנהר") מתלבשת בעש האוכל וכן בכוכבי-מזל עש, וכידוע שגלגל הכוכבים-מזלות הוא בבינה (יש כאן התבוננות עמוקה, שהאושר נובע מיסוד האש בנפש – כדי להיות מאושר קודם כל צריך להיות חם, חום הבא מכליון-שריפת האוכל המתעכל על ידי המלכות היורדת לברר את בירורי רפ"ח בעולמות התחתונים – והעושר בא ממזל עש, וכמו ששרש האושר בעתיקא שמתגלה באמא כך שרש העושר ב-שע נהורין דתיקון "ואמת" כו'). בהמשך, בספירת החסד אבר-עבר היינו התפשטות של אב-עב (אב הוא אברהם אבינו, שתחילתו אב-רם ובהמשכו הוא "אב המון גוים", ו-עב היינו מדת החסד שלו, כאשר שרש החסד, סוד "אלהי אברהם", הוא בפרצוף אבא – אב – בו מאיר שם הוי' במילוי יודין העולה עב). לפי זה, מקור הצמד הנוסף בחסד, אפר-עפר, הוא אף-עף (ראשית דרכו של אברהם אבינו באף, בו שבר את פסלי אביו – ובדרך מליצה: אף ר"ת אין פסלים, כאשר על פעולת ה-אין פסלים רצה נמרוד להפוך אותו לאפר – ומכח זה זכה לתקן את עולם העשיה בחסד, "עולם חסד יבנה", בסוד "אף עשיתיו". העוף זקוק לשתי כנפים, ובסוד "ועוף יעופף" שרומז למיכאל וגבריאל, אהבה ויראה, אך העיקר הנוגע לאברהם אבינו הראשון הוא "ועוף [יעופף]"-מיכאל-אהבה – ועוף = בצלם, אברהם = "בצלם אלהים", כנודע – היינו סוד התלבשות האף בעף). ולקמן, בספירת הנצח: המקור של אצר-עצר הוא אץ-עץ – "אץ ברגלים" (למעליותא, הרי "מרובה מדה טובה") שייך לרגל ימין, נצח, הכח לרוץ קדימה, והוא פנימיות עצה – "כליות יועצות", עצת הנצח. בהוד נמצא הצמד אם-עם, ממנו מתפשט אמר-עמר ביסוד (שרש הצדיק בתמים, כידוע בסוד "נח איש צדיק תמים"), שגם משקף את הצמד אמת-עמת ב(יסוד שב)תפארת. לפי הנ"ל צריך לומר שמקור הצמד שמיקמנו בכתר, בגולגלתא – אור-עור – הוא או-עו דהיינו אוה ("אוה למושב לו", לשון רצון ותאוה, הגולגלתא היא מקור הרצון; לאחרונה גם דובר רבות על התבה הפשוטה "או", ששרשה בספקות דרדל"א, ובתוספת ר מאירה בגלגלתא) עוה, לשון עון (עיוות הרצון; בתוך העון יש און), והיינו מה שהקליפה יונקת מחיצוניות המקיף דגולגלתא, וד"ל. וקרוב לזה, מקור הצמד איר-עיר (שמיקמנו במלכות שבתפארת, כדלקמן) הוא אי-עי, ובסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא" (קדימת התהו לתיקון), "ועיר פרא אדם יולד", העי – "שמו את ירושלם לעיים" – קודם לעיר, כאשר שרש העי-עיר הוא ב"איה מקום כבודו" (שמאיר בחדש איר). תן לחכם ויחכם עוד.

[7]. כפי שחשב ומצא אחד התלמידים תוך כדי השיעור: "רוב וקרוב הלך אחר הרוב" עולה שמו של הקדוש אביתר בורובסקי הי"ד.

[8]. הפסוק שלפני "פי פערתי ואשאפה" (בפרק קיט בתהלים) הוא "פתח דבריך יאיר [מבין פתיים]" נוטריקון פאר (כמבואר בסמוך בפנים). בכל תבה של "פי פערתי ואשאפה" יש פ, במקום א (ה' אחד) ג (אבות) יב (שבטים) = יו (ד ברבוע, ב בחזקת ד) – פ = ה פעמים יו (פפפ יו = יו ברבוע). שתי האותיות האחרונות – "ואשאפה" – הן פה. "פי פערתי" = י"פ פה.

[9]. בסוד ז האותיות המרכיבות את פסוק בריאת האור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – אור מילה = אור פה, רפואה.

[10]. בשיעור ל"ג בעומר דובר גם על הזוג איר-עיר, השייך גם הוא לתפארת: איר ר"ת "אני הוי' רפאך" – רפא אותיות פאר – וכן "ועיר פרא אדם יולד" (עיר ע"ה בגימטריא פרא) שייך ל"כתפארת אדם לשבת בית", אלא שהוא בבחינת קטנות ("יולד"), והיינו המלכות דתפארת (וכן "אני הוי' [רפאך]" הוא המלכות-אני שבתפארת-הוי', וכן "עיר אלהינו" היינו מלכות שבתפארת שממנה נבנית התפארת שבמלכות).

[11]. "פאר תחת אפר" = 1370 = י"פ קבלה וכו' (= 37 ברבוע ע"ה – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – רת"ס "פאר תחת אפר" אותיות רחפ, בירור רפח ניצוצין קדישין שיושלם על ידי מלך המשיח) = ב"פ 685, מספר ההשראה ה-19 = היחוד של בעז רות (סוד בר של "בראשית").

[12]. וכמו שראינו לעיל בסוד "ואנכי עפר ואפר".

[13]. "זה יעצר בעמי" = מב פעמים זה, נבואת משה רבינו, ספירת הנצח. ב"זה יעצר בעמי" יש שתי עינים – חמש האותיות שמ-ע ל-ע, "בין עיניך" ("זה יעצר בעמי") = לו פעמים זה, ג"פ זה ברבוע (ו פעמים עב), ואילו חמש האותיות שבצדדי העינים ("זה יעצר בעמי") = ו פעמים זה (עב), יחס של ו:א.

[14]. יסוד ועוד אור ישר אור חוזר = לה ברבוע שהוא הוא מט במשולש (סוד ספירת העמר מ"היום יום אחד לעמר" ועד ל"היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעמר". הרי יסוד הוא הכח לעשות סדר (כמבואר באריכות במ"א), מחסד שבחסד ועד למלכות שבמלכות, וד"ל.

[15]. בתוך השעֹרה מתלבשת "שארה [מזונות] כסותה וענתה" וכן "ובתו שארה... אזן שארה" – שארה בת בריעה (שבו מתלבשת בריאה), וד"ל.

[16]. שתי המדרגות הראשונות ("הוא ושמו אחד"): עצמות העלם האור = "וירא אלהים [עצמות] את האור כי טוב [לגנזו]"! רק עצמות = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי [אור – ה התבות הראשונות של הפסוק הן לפני התהוות האור בפועל, היינו שעד כאן הכל בגדר עצמות]"!

[17]. חמש המדרגות הראשונות (עד ל"הוא ושמו" השני): עצמות, העלם האור, עצם האור, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו = הוי' פעמים חן חן.

[18]. עצמות, העלם האור, עצם האור, אור המאיר לעצמו, אור המאיר לזולתו, עשר ספירות הגנוזות במאצילן, נקודת הרשימו, קו, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה = 7969 = 13 פעמים 613 – הערך הממוצע של יג המדרגות הוא שלמות של תריג מצות התורה, גילוי של "הוי' אלהי ישראל" על ידי משה רבינו!

[19]. עשיה (שכינה) ועוד "ונקה" = הוי' פעמים אהיה, תכלית ההמתקה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com