חיפוש בתוכן האתר

ל"ג בעומר עג – שיעור למדריכי וחניכי שיעורי החסידות בישיבות קטנות – שעלבים הדפסה דוא

ל"ג בעומר ע"ג – שעלבים

שיעור למדריכי וחניכי "בית דוד"

שיעור למדריכי וחניכי שיעורי חסידות בישיבות קטנות

שרו "בר יוחאי" (במנגינה הרגילה) ו"אמר רבי עקיבא".

א. מתן תורה של פנימיות התורה – "להביא לימות המשיח"

פנימיות התורה – הפחת נשמת חיים בגופא דאורייתא

כתוב ש-לג בעומר הוא "מתן תורה של פנימיות התורה". עוד שבעה עשר יום (כמנין טוב – "אין טוב אלא תורה") חג שבועות, מתן תורה בכלל. מצד אחד יש את הפתגם הידוע של אדמו"ר הזקן, ש'עוד פעם מתן תורה לא יהיה' – הכוונה שלא יהיה עוד פעם כמו שהיה מעמד הר סיני, בקולות וברקים וקול שופר וכו', אבל גילוי פנימיות התורה יהיה. ב-לג בעומר, הילולא דרשב"י, היה עוד פעם מתן תורה – הפעם של נשמתא דאורייתא, פנימיות התורה. כמובן שהנשמה נתנה כדי להכנס לתוך הגוף ולהחיותו, "ויפח באפיו נשמת חיים", כמו אצל אדם הראשון. הגוף עצמו הוא עפר. נדבר בהמשך אי"ה על עפר, מדת השפלות – הדפיסו כאן חוברת-לימוד למדריכים ולחניכים על מדת השפלות – ושפלות בנפש היא עפר. יש עפר שאינו חי עדיין, כמו שנאמר ביצירת אדם הראשון "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", וצריך "ויפח באפיו נשמת חיים" ואז "ויהי האדם לנפש חיה". זה מה שקורה ב-לג בעומר. "מאן דנפח מתוכיה נפח", ה' נופח מתוכיותו ופנימיותו רוח חיים באדם שהוא "עפר מן האדמה". יש "גופא דאורייתא", גוף התורה, ההלכות של התורה, כשלומדים נגלה, גמרא, הלכה – זה הגוף של התורה. יש את מתן תורה של היום הזה, לג אותיות גל – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". משהו נפלא מתגלה, חודר לתוך הגוף ומחיה אותו.

הפצת הפנימיות: "ויפח באפיו נשמת חיים" לצורך "ויהי האדם לנפש חיה"

ה' רוצה את הגוף, לכן הוא קודם כל עושה את הגוף, ואחרי "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", אחרי שיש גוף, אז "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא". משיח אותיות משֹיח, שמגלה אלקות בדבור שלו. זו תכלית כוונת הבריאה – כל יהודי מגלה אלקות. זו ביאת משיח, משׂיח, ברוח ממללא, שלו, ה"נפש חיה" שלו ("נפש חיה" עולה מלך המשיח). קודם יש גוף, אחר כך נשמה, ואז הוא הופך ל"רוח ממללא". היום הוא ה"ויפח באפיו נשמת חיים". "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – זה הפסוק של ספר הזהר שחבר רשב"י הקדוש. זהר הוא סוד אמא, נשמה, בינה, השגה באלקות[1]. יש השגה בלי אור, אבל יש "חכם בבינה"[2], השגה עם הרבה אור, הרבה זהר – "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". זה ספר הזהר, רשב"י, "ויפח באפיו נשמת חיים". מה שצריך לצאת מזה הוא שאנחנו נהיה "רוח ממללא". יש לנו גוף, יש נשמה בגוף – שני ימים של מתן תורה – וכעת כל אחד מאתנו צריך להיות "רוח ממללא", לגלות אלקות בעולם. זו ביאת משיח, משׂיח. לחיים לחיים, שתהיה "נשמת חיים" ו"נפש חיה".

פנימיות – תכלית המכוון שמאחורי הדברים

שוב, הביטוי הוא "מתן תורה של פנימיות התורה". סימן שהמלה שהכי מבטאת את הנשמתא דאורייתא, ה"ויפח באפיו נשמת חיים", היא פנימיות. יש את התורה בכלל, גופא דאורייתא, ויש את הנשמה שהיא פנימיות התורה. צריך להתבונן מה אומרת המלה פנימיות. כשיש איזו אמרה, איזו הלכה – מה הכוונה שיש בתוכה פנימיות? אפילו אצל גדולי הנגלה בדורות האחרונים המציאו מטבע לשון – ר' חיים מבריסק המציא מטבע – "פנימיות הפשט". יש פשט ויש פנימיות הפשט. סימן שהמלה פנימיות מאד תופסת – לא מספיקה חיצוניות הדבר, צריך פנימיות. מה הפירוש הכי פשוט של המלה פנימיות? הפנימיות של כל דבר היא הכוונה שמאחורי הדבר, ה'למה?', 'בשביל מה?'. אם יש מצוה להניח תפלין כל בקר, מה הפנימיות? אפשר לומר שהפנימיות היא כל כוונות האריז"ל, כל הסודות שיש בזה, אבל עיקר המכוון כשאני אומר שיש פנימיות בתפלין היינו המענה לשאלה בשביל מה אני מניח תפלין? למה ה' נתן לנו את המצוה הזאת? מי שיש לו קצת חוש ב'למה?' – זו הפנימיות.

פנימיות כוונת התורה – "להביא לימות המשיח"

החוש בכוונה הפנימית חייב להיות דווקא בדור של משיח, דור של גאולה, הדור שלנו – צריכים הרבה פנימיות. כמה שגדול מאד שאדם עושה דברים מתוך קבלת עול מלכות שמים, כך כתוב וכך אני עושה, אבל אנשים שואלים 'למה?' 'בשביל מה?' 'מה הכוונה?'. הכוונה היא הפנימיות. יש 'למה?' בכלל ויש 'למה?' בפרט, בפרטי פרטיות. באמת ה'למה?' בפרטי פרטיות קשור עם כל הכוונות הפרטיות שיש בספרי הקבלה. אבל ה'למה?' בגדול, בכלל, של כל מצוה, הוא – בלשון הזהר, "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – עצה. כל מצוה היא עצה, תריג מצוות הן תריג עיטין בלשון הזהר. מה העצה? אפשר לומר שהעצה היא לתקן את הנפש שלי, לתקן את המדות שלי, אבל עיקר העצה, עיקר הפנימיות, הוא – בלשון חז"ל – "להביא לימות המשיח", להביא גאולה לעולם. בכל הלכה שלומדים, בכל גמרא, בכל מצוה, יש כוונה – איך זה מקרב ומביא לתכל'ס, והתכלית היא הגאולה, משיח (משׂיח, נפש חיה, כמו שאמרנו קודם). לשם כך לומדים פנימיות. מי שיש לו זיקה לתכל'ס, שהוא רוצה תכל'ס, קשור דווקא לקבלה וחסידות, כי הקבלה והחסידות באו – ובאים, מתגלים בכל דור יותר ויותר, "גל עיני" – כדי לקרב את התכלית, לגלות וגם לממש את הפנימיות, את הכוונה. זה כלל אחד מאד גדול, שפירוש פנימיות הוא הכוונה, והכוונה היא "להביא לימות המשיח".

"נעשה ונשמע" ו"נשמע ונעשה"

שוב, מי ששם תפלין כל בקר כי כך כתוב בשו"ע – אשרי חלקו. שוב, זו קבלת עול מלכות שמים – ה' אמר להניח תפלין, אז אני עושה מה שה' אמר, בלי מחשבות. את זה קבלנו במתן תורה, בחג שבועות, כאשר אמרנו "נעשה ונשמע", בקדימת "נעשה" לפני "נשמע". אבל לג בעומר הוא היום של רשב"י, "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – צריך להיות משכיל, שמעון לשון שמיעה, שמעון אותיות "ונשמע" (לפי שנות עולם, סדר הדורות, מתן תורה קדם להילולא דרשב"י, "נעשה" לפני "נשמע", אך לפי ימות השנה לג בעמר קודם לחג שבועות, "נשמע" לפני "נעשה", וכך הוא הסדר בעקבתא דמשיחא, כמבואר בדא"ח).

אזהרה בפרשת אמֹר

המלה "יזהירו" היא גם לשון להזהיר. איפה כתוב ברש"י? לג בעומר הוא סמוך לפרשת אמֹר (שקראנו אתמול, ובה מופיעה מצות ספירת העמר), המתחילה "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" – שלש פעמים שרש אמר (בדרך כלל מתחיל "וידבר", אבל כאן "ויאמר", ואחר כך "אמר... ואמרת"). רש"י עומד רק על שתי הפעמים האחרונות בפסוק ("אמר... ואמרת"), אבל כאשר נתחיל מהמלה הראשונה של הפסוק ("ויאמר"), כך ש"בתלתא זימני הוי חזקה" – יש כאן חזקה של אמירה[3]. אמירה היא אמירה רכה וגם אמירה בלב – "לך אמר לבי". אמירה היא דברים היוצאים מהלב, הנכנסים אל הלב ופועלים פעולתם בחסד וברחמים.

"בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי"

נחזור רגע: איך יודעים שספר הזהר, מתן תורה של פנימיות התורה, הוא כדי להביא לימות המשיח? כי כתוב בו בפירוש "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי" – כל מטרת ספר הזהר היא לצאת מהגלות בחסד וברחמים. זו הפנימיות, זו הכוונה, ואת זה צריך להחדיר לכל מצוה שעושים – להביא לימות המשיח. במלים הכי פשוטות, היום היינו לתקן את המציאות האקטואלית בארץ. היום. זה מוטל על כל אחד מאתנו.

"להזהיר גדולים על הקטנים" – אחריות כל גדול-יחסית על מי שקטן ממנו

נחזור: רש"י מביא מחז"ל שהכפילות "אמר... ואמרת" היא "להזהיר גדולים על הקטנים". כתוב פעמיים "אמר... ואמרת" כדי שהגדולים יקחו אחריות על הקטנים. זה בערך מה שקורה כאן. מתי אדם נעשה גדול? כולנו כהנים, "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – מתי מגיע הזמן שאתה צריך לקחת אחריות על הקטן ממך. כל מי שיש לו כמה אחים תחתיו, יודע שגם מגיל 0 – אם אתה בן שלש ויש לך אח קטן בן שנתיים יש לקיחת אחריות, שהגדול צריך לקחת אחריות על הקטן. זה קשור בעצם למושג זהר – להזהיר – שמופיע בתורה בפרשת אמור, "להזהיר גדולים על הקטנים". יש ווארט מהרבי של חב"ד שאומר שבדור שלנו, ברגע שאדם – כמו בעל תשובה – למד רק א (לא יודע ב, אפשר לחשוב שעדיין לא יכול ללמד, לקחת אחריות, כי לא יודע מספיק, אבל לא כך, הרבי אומר) שצריך להפיץ את ה-א, ללמד הלאה, לא לחכות. על זה כתוב "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – כך צריך כדי לרשת את הארץ. מהו צדיק? צינור פתוח, ברגע שהוא מקבל משהו – הוא מיד משפיע. יש לו אחריות כלפי הקטן ממנו. הכל יחסי.

"להזהיר גדולים על הקטנים" – להזהיר את בעלי הפנימיות על בעלי הנגלה

יש עוד פירוש ב"להזהיר גדולים על הקטנים": כתוב בגמרא שיש "דבר גדול" ויש "דבר קטן" – "'דבר גדול', מעשה מרכבה. 'דבר קטן', הויות דאביי ורבא". דבר קטן הוא נגלה ודבר גדול חסידות. אז "אמר... ואמרת", "להזהיר גדולים על הקטנים", אומר שלמי שיש קצת זיקה לפנימיות, קצת ידע בחסידות, יש לו חובת קדש שהגדול יזהיר כזהר הרקיע את הקטנים, את אלה שלומדים בישיבות ואין להם עדיין שום קשר לפנימיות התורה, לכוונה של התורה, להנהגה שיש בתוך התורה. צריך שהגדולים – בעלי הקשר ל"דבר גדול" – יזהירו את מי שעדיין אין להם קשר, וכך יעשו גם אותם גדולים, שכולם יהיו גדולים. לכך קוראים צדיק, משפיע בעצם, ולשם מה? זו הדרך להביא לימות המשיח, זו הכוונה, זו הפנימיות. על כך כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" – זה מה שמחיה אותו. מכאן אפשר להבין הרבה יותר טוב למה הפועל יוצא של "ויפח באפיו נשמת חיים" הוא "ויהי האדם לנפש חיה", כי הנשמת חיים אומרת "'אמר... ואמרת' להזהיר גדולים על הקטנים" – זו תוצאת נשמת החיים של הפנימיות.

שוב, לחיים לחיים, שנזכה כולם להיות גדולים שמזהירים את הקטנים וכך יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

ב. "נהל עדתך" – ניהול תקין דרך המוחין של עם ישראל

המשיח כמנהל – הגאולה תלויה בניהול תקין

בכל יום בספירת העמר יש כמה כוונות שכתובות בסידור, אחת מהן שלכל יום יש מלה שמכוונים ב"אנא בכח". היום, לג בעמר, מכוונים את המלה "נהל". אנחנו היום בהוד שבהוד, ומכוונים במלה החמישית של השם החמישי, השם של ההוד – "חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך". "חסין" היינו חסד שבהוד – פסח שני, הילולת רבי מאיר[4] – וכך הלאה. כשמגיעים להוד שבהוד, ההילולא דרשב"י שגלה לנו את פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, המלה היא "נהל". מה המיוחד במלה הזו? זו המלה היחידה בכל התפלה המופלאה של "אנא בכח" של הנהגה בפועל, "נהל עדתך". המשיח, בין היתר, נקרא מנהל של עם ישראל. "אין מנהל לה" כאשר משיח לא מופיע[5], לא מתגלה, וכאשר הוא מתגלה – מתגלה המנהל[6]. הוא נקרא מנהיג וגם מנהל. איך ה' מנהל אותנו? באמצעות בא הכח שלו – "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא", צריך קודם לשים את ה' לעילא בקבלת עול מלכות שמים, אבל אחר כך התכל'ס, שהיא בעצם הפנימיות, היא "'תשים' לתתא". ה' מנהל אותנו עם מנהיג, עם הנהגה כדבעי. בכל התפלה הזו אין מלה של הנהגה חוץ מ"נהל". סימן שניהול הענינים כדבעי בעם ישראל תלוי במסר הפנימי של לג בעומר. מ-לג בעומר אני מקבל את הכח לנהל מכחו יתברך, "הוא הנתן לך כח לעשות חיל", לנהל את הענינים. זו גם המטרה של כל תנועה שעושים – כדי לנהל, שלא יהיה מצב גלותי של "אין מנהל לה"[7]. צריך גאולה, והגאולה מתחילה מניהול תקין. מה זה ניהול תקין? יש נוסחא של הגאולה – "אורות דתהו [אבל] בכלים דתיקון". זה הניהול התקין של מלך המשיח. יש לו הרבה אורות דתהו. כל אחד שמגלה את ניצוץ משיח שבו, את ה"ורוח אלהים מרחפת על פני המים", את ה"ויפח באפיו נשמת חיים", זה כדי שיוכל לנהל נכון את המציאות (הניהול הוא בכח הדבור שבפה, והרמז: נהל = פה).

"ברב טובך נהל עדתך" – ניהול טוב דרך המוחין של עם ישראל

יש לנו כמה שמות – לפעמים אנו "עדת ישראל", לפעמים "קהל ישראל" ולפעמים "עם ישראל". מה ההבדל בין עדה, קהל ועם? בלשון החסידות, עדה – אותיות דעה-דעת – היינו מוחין דגדלות, קהל שייך לרגש הלב ועם הוא המעשה בפועל[8]. בלשון החסידות, עם הוא המוטבע, האינסטינקטים שלנו ("אין מלך בלא עם"), קהל הוא המורגש שלנו, אהבת ה' ויראת ה', ועדה היינו המושכל, הדעת שלנו, היכולת שלנו להשיג ולהשכיל באלקות. ההשגה היא כדי להפיץ אלקות בכל העולם, "פתח פיך ויאירו דבריך", "ויהי האדם לנפש חיה", "רוח ממללא". הערב, ההמשך של לג בעומר, הוא "עדתך". כל ההוד הוא "חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך". איך הניהול התקין של המשיח? מאיפה זה בא לו? מרוב טוב, "ברב טובך" – הוא פשוט נשמה טובה. כמו שכתוב שאי אפשר לומר על הקב"ה שום תאר בכלל חוץ מאחד – שהוא עצם הטוב. כך מותר לומר על עצמות ה', שעצמותו יתברך הוא עצם הטוב. מהיותו עצם הטוב יוצא ש"טבע הטוב להיטיב", אבל מה הוא בעצמו? עצם הטוב. הטוב של עצמות ה' הוא מה שמניע את הניהול – "ברב טובך נהל". אבל את מי הוא מנהל? דווקא את העדה, הוא מנהל דרך המוחין, דרך החב"ד. התכל'ס כאן – מתוך העדה הוא מגיע לקהל וגם מגיע לעם, אבל הוא מדבר לעדה.

"והמשכילים יזהירו" – לתקן את עדת קרח

בכך שהמנהיג-המנהל מדבר לעדה הוא גם מתקן את עדת קרח. מאיפה בכלל לומדים שעדה היא מנין של יהודים? מקרח. מי הדעת של הקדושה? משה רבינו. מי מתנגד לו? קרח. צריך לנהל אותו, צריך לתקן אותו. כל ה'מתנגד' בשכל, כל ה"פקח היה" – תכלית השכל, השכלתנות, התחכום – והוא חולק על משה רבינו. צריך לנהל גם אותו נכון, לתקן אותו, להפוך אותו. כתוב שמשיח יבוא באותו דור שקרח יודה למשה. בכל דור יש משה ויש קרח, ומשיח יבוא בדור שסוף כל סוף קרח יודה (הוד שבהוד, לג בעומר) למשה רבינו. איך הוא יודה? כנראה שבאותו דור הזהר של משה, ה"והמשכילים יזהירו", יהיה הרבה יותר גדול גם מאז. אז הזהר לא היה מספיק גדול כדי להפוך את הראש של קרח, אבל היום צריך להיות כזה זהר של משה-משיח, כל כך גדול – מכח כל "אנשי משה" של הדור, כל אלה שפועלים, הגדולים שמזהירים את הקטנים – עד שגם עדת קרח תתהפך לקדושה. זה הסימן המובהק של ביאת משיח. זו התבוננות פשוטה ב"חסין קדוש ברוב טובך נהל", ואת מי נהל? "עדתך", הדעת של עם ישראל.

דעת משה ודעת משיח

שאלנו בתחלה על "מתן תורה של פנימיות התורה", מה היא פנימיות בכלל?, ואמרנו שהפנימיות היא הכוונה, ה'למה?', ה'מדוע?'. בכל אחד מהחב"ד יש שאלה קיומית: חכמה – מה; בינה – מי ("שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"), דעת – מדוע[9]. אם אמרנו שפנימיות היא לחוש את הלמה ולענות – גם השאלה וגם התשובה – אז בכחות הנפש עיקר הפנימיות היא הדעת. יותר מחכמה ובינה – דעת, כמו בר מצוה שמקבל דעת ואז הוא נעשה גדול. מי שיש לו דעת הוא גדול ומוזהר להזהיר, "כזהר הרקיע", את הקטנים, אלה שעדיין אין להם דעת. גם בדעת יש הרבה-הרבה מדרגות. יש את הדעת של משה רבינו בגלגול ההוא, בהיותו "גואל ראשון" (שעיקר כחו לגאול את ה'ראשונים', הראשים שבעם, שבתר רישא גופא אזיל). יש את ה"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – הדעת של מלך המשיח ("גואל אחרון", שגואל, ישירות, גם את ה'אחרונים' ועד לאחרון האחרונים, לקיים "לבלתי ידח ממנו נדח"), רוח הקדש שלו. כתוב שמלך המשיח יהיה גדול ממשה רבינו ברוח הקדש שלו – לא בנבואה, בה משה הוא גדול יותר אלא ברוח הקדש. רוח הקדש היא דעת. הגם שמשה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות עם ישראל, אבל יש משהו בדעת של משיח – רוח הקדש שלו – שעוד יותר.

דעת דרדל"א – לדעת את האמונה

נאמר משהו קצת באותיות של קבלה: כתוב שהדעת של משיח היא הדעת של רדל"א – "רישא דלא אתידע", שהוא אמונה פשוטה בנפש. בתוך האמונה הפשוטה, רדל"א, יש דעת (הדעת דרדל"א מאירה באוירא, האויר של משיח, שעלינו לנשום, וכדברי הרבי הידועים). כמו שהרמב"ם כותב בהלכה הראשונה, שהיא בעצם "גל עיני ואביטה נפלאות" – "מצוה לידע שיש שם מצוי ראשון". בספר המצוות הוא כתב מצוה להאמין וכאן הוא כותב מצוה לידע, לדעת. הדעת הזאת היא לדעת – לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא) – את האמונה בוודאות. זו הדעת של מלך המשיח, ההלכה הראשונה ברמב"ם. מאד אוהבים את הרמב"ם. צריך לעשות "נעוץ סופן בתחלתן" – הוא מתחיל ב"מצוה לידע שיש שם מצוי ראשון" וחותם את חבורו ב"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (כך יהיה בימות המשיח, סיום הלכות מלכים ומלך המשיח ברמב"ם). סימן שהרמב"ם היה קשור מאד לפנימיות. הפנימיות היא הדעת, ההתקשרות לתכלית הכוונה של בריאת העולם. ברגע שיש דעת – כמו בר מצוה שהזכרנו קודם – אדם נעשה גדול, ואז הוא מוזהר על הקטנים. לחיים לחיים, שנזכה לדעת, לפנימיות, לדעת של רדל"א (לנשום את אוירו של משיח).

נגנו "צמאה לך נפשי".

ג. הוד שבהוד – לכפור בכפירה

הוד שבהוד – היכולת להגיע לקטנים שבקטנים

שוב, לג בעמר הוא ההילולא דרשב"י, שאמר שיכול לפטור את העולם וראוי לסמוך עליו בשעת הדחק. מהי שעת הדחק? שדוחקים את המשיח לבוא, דוחקים את הקץ. בדרך כלל לא כל כך טוב לדחוק את הקץ, אבל יש זמנים שכן טוב – כשדוחקים את הקץ, "בשעת הדחק", ראוי לסמוך על רשב"י, על פנימיות התורה. אז מותר עם אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון, לדחוק את הקץ. זו נקראת שעת הדחק. היום הזה בספירת העמר הוא קטנות שבקטנות. מדת ההוד היא מדת הקטנות והוד שבהוד הוא קטנות שבקטנות. איך זה קשור למה שדברנו קודם? ברגע שיש טפת גדלות, אפילו שלמדתי רק א', אני חייב להשפיע. התכלית היא להגיע לקטנות שבקטנות. כדי שמי שטפה גדול – מיהו גדול? מעבר ל"'דבר גדול' זה מעשה מרכבה" גדול הוא גם מי שיש לו מדת החסד. אצל הראשונים מדת החסד נקראת גדולה, כמו בפסוק "לך הוי' הגדולה והגבורה וגו'". מי הוא גדול? חסיד. הוא צריך לב גדול, להיות דומה לאברהם אבינו האדם הגדול בענקים, אבל התכלית היא להגיע לקטן שבקטן – כל עם ישראל, הכי קטנים. זה ההוד שבהוד, היכולת להגיע לכל ישראל, לקטנות שבקטנות (ובסוד "גואל אחרון" כנ"ל).

"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" – הגדרה על דרך השלילה

יש לעם שלנו שם ישראל, אבל השם הכי פשוט ועממי – שהוא "מנהג ישראל תורה היא" – הוא לא ישראל אלא יהודי[10]. אנחנו יהודים, באנו לכאן, ארץ היהודים, כדי להקים מדינת היהודים. בינתים המאמץ קצת כושל, אבל תלוי בנו לתקן זאת. הוד שבהוד הוא יהודי שביהודי. היהודי שבתוך היהודי. זה היום, זה לג בעומר, זה הוד שבהוד. מי זה היהודי שבתוך היהודי? מספיק להיות יהודי, למה צריך להיות יהודי שבתוך היהודי? מה הוספתי? חז"ל אומרים על מרדכי היהודי – הראשון שאינו משבט יהודה אך נקרא יהודי ("איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי... איש ימיני", בסוף מובהר שהוא משבט בנימין) – שנקרא יהודי כי יהודי הוא הכופר בעבודה זרה. דווקא יהודי, לשון הודאה – להודות לה' אחד יחיד ומיוחד – אבל הגדרת חז"ל אינה שמודה בה' אלא על דרך השלילה, שכופר בעבודה זרה. מזכיר את הלל הזקן שבא אליו גר ובקש שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת – קשור לחדש אייר, חדש של אהבת ישראל – והוא אמר לו "מה דסני לך לחברך אל תעביד". הוא לקח את המצוה הכי חיובית בתורה, אין יותר חיובי בעצם מ"ואהבת לרעך כמוך", והלל הזקן הוא הכי חסיד בעולם – ההיפך במדתו משמאי, שדחה את אותו גר באמת הבנין שלו – והוא אומר לו זאת דווקא בלשון שלילה, "מה דסני לך". גם כאן, איני אומר שיהודי הוא אחד שמודה בה', אלא אחד שכופר בעבודה זרה – זה ה"סני לך" של היהודי.

לימודי הניהול התקין של רשב"י במערה

כתוב בחסידות שיש יותר תוקף בשלילה, בשנאה ולפעמים בכעס שכועסים – "רגזו ואל תחטאו"[11], שמתרגזים על הרע, כמו רשב"י שגם מתרגז וגם מרגיז, "זה המרגיז ממלכות", לכן היה צריך להתחבא יג שנים במערה, כי הרגיז את הממלכות. מה הוא עשה אחר כך? יצא עם סוד הניהול התקין. לא היה פשוט לו ללמוד את הניהול התקין. זה לקח לו 13 שנה. אחרי 12 שנה הוא עדיין לא השכיל מהו ניהול תקין, וביחד עם בנו בכל מקום שהיו נותנים את עיניהם הפך לחורבה, גל של עצמות (היינו שהסתכלות העינים שלהם פעלה אצל הזולת גל של עצימת עינים, במקום שישפיעו לכולם את עצם מדריגתם – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). הכח הזה נשאר אצלו אחר כך, אבל אחרי השנה ה-13 הוא התחיל לתקן את המדינה, את העיר טבריה. גם משימה טובה – להתחיל מטבריה, התיקון הראשון של רשב"י. למה? כי טבריה היא הוד שבהוד, המקום הכי עמוק, "עומק תחת". משם הוא התחיל לתקן את המדינה, מטבריה, עם ה"נהל עדתך" שלו, מתוך ה"רב טובך" – עצם הטוב שלו[12].

הוד שבהוד – כפירה בכפירה

שוב, השאלה: למה אומרים שיהודי הוא אחד שכופר ולא אחד שמודה (כפירוש יהודי)? וגם, לפי זה הוד שבהוד הוא כופר שבכופר (שוב, כאן הכפירה בעבודה זרה). מהו כופר שבכופר? הוד שבהוד? כנראה אחד שכופר בכך שיש איזה יהודי (הוד) בעולם שבאמת כופר בה' (שבאמת ראוי שיתקיים אצלו "הודי נהפך עלי למשחית"). אמרנו שהענין של לג בעומר הוא היכולת לתקן את מדינת היהודים, להגיע ליהודי שביהודי. יש כאלה כועסים, מתרגזים, שאומרים שלמדינה הזו לא ראוי לקרוא בשם מדינת היהודים אלא 'מדינת הכופרים'. זה הוד אחד, אבל לא הוד שבהוד. הוד שבהוד הוא שאני כופר בכך שיש איזה יהודי שבאמת כופר. מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה. אבל מי שיבוא ויאמר לי שיש יהודי שכופר בה', ר"ל, אני כופר בכך. הגם שאני כאילו-רואה שזו מציאות אותו יהודי, אותו 'מנהיג', אותו 'מנהל' לא תקין, אבל בפנימיות אני כופר בכך שהוא באמת כופר. רק ככה נוכל לתקן את המדינה. זה הוד שבהוד, כופר שבכופר (כופר הוא גם לשון כפור, קור, יש יהודים קרים, שעלינו לחמם, אך אף יהודי לא הגיע לאפס המוחלט של הקור).

"אשכֹל הכֹפר" – כפירת ה' בגוים

איפה יש איזה חז"ל שמקשרים בין כפירה והודיה, מאמר שאפשר לקחת אותו בתור מקור למהות הוד שבהוד? יש פסוק בסוף פרק א' בשיר השירים: "אשכֹל הכֹפר דודי לי בכרמי עין גדי". מה זה "כפר"? רש"י אומר שהוא סוג של בושם שגדל כאשכול, כמו אשכול ענבים. כבר יש לנו משהו נחמד מאד, שיש כופר שכולו בושם והוא משל לקב"ה – "אשכֹל הכֹפר דודי לי בכרמי עין גדי". כמאמר מוסגר: כשאומרים שרשב"י בא לגלות את פנימיות התורה – בתוך התנ"ך עיקר פנימיות התורה הוא שיר השירים, "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים". הנה, יש לנו פסוק חשוב בשיר השירים. יש כמה דרשות במדרש ל"אשכֹל הכֹפר". הרי אשכול הוא איש שהכל בו. לפעמים דורשים שצדיקים הם אשכולות (וכפר לשון כפרה, שהם – בתורתם ובמעשיהם הטובים – מכפרים על עם ישראל, והוא גופא על ידי שכופרים בכפירה המדומה של עם ישראל קדושים כנ"ל), אבל גם דורשים על הקב"ה, שהוא יתברך איש שהכל בו, ומה פירוש "אשכול הכפר"? דווקא ביחס לקב"ה חז"ל דורשים כופר לשון כפירה (ולא כפרה), ואומרים שהוא כופר באומות העולם ומודה בישראל. הוא כופר בגויים ומודה בנו, כלומר שהוא בחר בנו – שאנחנו עם הנבחר, עם סגולה מכל העמים.

יש שמפרשים בחסידות "מכל העמים" על הבירורים שעולים מכל העמים. אבל יש גם "שמאל דוחה" את העמים (באותה שנאה שאנו יורשים מן העמים, שהיא גם אותה שנאה שירדה לאומות העולם מהר סיני, לשון שנאה) ובכך הוא "ימין מקרבת" את עם ישראל – שצריך כפירה והודיה (ועד שבסוף, לאחר שלב ההבדלה, שלב הכרחי כנודע, יתקיים "ומתחת זרועות עולם", לחבק ולקרב את כל מה שהשי"ת ברא בעולמו לכבודו, וכמ"ש "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", וכמו שפירש רש"י על "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). כך יוצא מהמדרש, שגם הקב"ה על ידי שהוא כופר באו"ה כך הוא בוחר-מודה בעם ישראל. אם כן, באמת הוד שבהוד – צריך קודם להיות כופר שבכופר. חז"ל דורשים שיהודי הוא כופר בעבודה זרה, וכך צריך לכפור בעבודה זרה, אבל הסברנו כעת שהיינו הכפירה במחשבה שיש ביהודי שרש פורה ראש ולענה של עבודה זרה[13]. יהודי הוא טהור. זה פרק לב בתניא – ללמד זכות, לרחם על כולם, וכך להגיע לניהול התקין של מדינת היהודים הרצויה. ככה זה "אשכֹל הכֹפר דודי לי בכרמי עין גדי".

"בכרמי עין גדי" – מבט טוב על כל יהודי

נדרוש את "בכרמי עין גדי": מהו כרם? כמו "נכמרו רחמיו" (בחילוף אותיות). כתוב שכרם-כמר לשון חמימות. "עין גדי" הוא טוב עין – "טוב עין הוא יבורך", "הוא יברך". צריך להיות יהודי חם – כך הבעל שם טוב היה מברך כל ילד, שתהיה יהודי חם. צריך הסתכלות בטוב עין על כל יהודי. כך זוכים להתנוצצות של "אשכֹל הכֹפר". זו המדה הכי כוללת – אשכול, איש שהכל בו. הכל תלוי בכפירה. התכונה הכללית ביותר של האשכול היא שהוא כופר ברע, ועל ידי שהוא כופר ברע הוא מודה בטוב. הוא מודה בכל יהודי וכופר בגוים. הגוים באמת כופרים (יש ביניהם שהגיעו לאפס המוחלט של הקור, עליהם נאמר "מאפס ותהו נחשבו לו" כמבואר במ"א), אבל היהודי לא כופר. זה הוד שבהוד. לחיים לחיים.

ד. "עיר וקדיש מן שמיא נחת"

"עיר וקדיש מן שמיא נחת" בחלום נבוכדנצר

יש רמז – כתוב גם בתחלת לקוטי מוהר"ן – איפה רבי שמעון רמוז בתנ"ך. יש רמז עתיק שיוחאי (בגימטריא יהודי) – אביו – רמוז בס"ת "כי לא תשכח מפי זרעו", אבל שמעון רמוז בר"ת "עיר וקדיש מן שמיא נחִת". דורשים זאת גם על שנת לידת הבעל שם טוב, שנת נחת. את אותו פסוק דורשים גם על הבעל שם טוב, שנולד-נחת בעולם בשנת נחת, אבל ראשי התיבות הם רמז מובהק לרבי שמעון, "עיר וקדיש מן שמיא נחת". באיזה הקשר נאמר הפסוק הזה? זה חלום של נבוכדנצר הרשע, הכופר הגדול. הוא חלם, ראה אילן גדול עם כל טוב. פתאום יורד איזה מלאך, "עיר וקדיש מן שמיא נחית", ואומר "גודו אילנא" –צריך לכרות-להכרית את האילן. הוא קורא לדניאל, שכבר התמחה אצלו בפתרון החלום הראשון שלו והוא מחזיק אותו כאיש אלקים ממש (אפילו עשה ממנו עבודה זרה), ומבקש ממנו את פתרון החלום. הוא פותר מאד פשוט – אתה האילן הגדול ובאמת יש "עיר וקדיש מן שמיא נחת" שאומר לכרות אותך. הוא אומר לו שאתה תהפוך להיות חיה למשך שבע שנים, וכך התקיים אצלו. אחר כך, אחרי שבע השנים, הוא עצמו – הכופר הגדול הזה – הודה בה'. כשדניאל פותר לו את החלום הוא אומר אותו ביטוי אבל בשינוי סדר המלים – "עיר וקדיש נחת מן שמיא". בספור החלום אומר נבוכדנצר "עיר וקדיש מן שמיא נחת", והוא הנוסח שתמיד מביאים, אבל כאשר דניאל פותר את החלום הוא אומר "עיר וקדיש נחת מן שמיא". כמובן, ראשי התיבות זהים – שניהם שמעון, ואף אחד מהם לא ישר אלא רק צירוף אותיות.

"עיר וקדיש" – ערני ונבדל

יש הרבה מאד סודות בביטוי "עיר וקדיש". על פי פשט הכוונה למלאך, אבל הנשמות יותר גבוהות מהמלאכים ויש מיוחדות בהן שגם מכונים "עיר וקדיש". אם כאן יש רמז לרבי שמעון, סימן שהוא ה"עיר וקדיש", סימן שהבעל שם טוב ש"מן שמיא נחת" (כשדניאל הפך את סדר המלים ואמר "נחת" קודם "מן שמיא" י"ל שבכך התכוון להקדים את נחיתת-לידת הבעל שם טוב, וגם להסמיך אותו ל"עיר וקדיש") הוא ה"עיר וקדיש". מי העיר ומי הקדיש? ב"יה רבון עלם" נאמר "עירין קדישין", הולך יחד, אבל בכל אופן אלה שתי בחינות (עם ו החיבור ביניהן, בביטוי "עיר וקדיש", הביטוי היחיד בתנ"ך שמצרף את שניהם יחד[14]). יש ל"עיר" שני פירושים: לפי רוב המפרשים הוא לשון ער, ע"ד "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" – הוא ער תמיד, והמלאכים שנקראים "עירין" היינו על שם שערים תמיד. אם מדובר בצדיק, לא מלאך, מה הכוונה שהוא "עיר"? שהוא ער לעם ישראל, ער לצרכים של עם ישראל, ער לגאולה, ער לפנימיות, לנשמתא, לכוונה. צריך להיות עירני כל הזמן – "עיר". מה זה "קדיש"? מובדל בעצם, קדוש. "עיר" הכוונה גם שהוא מעורה בתוך המציאות. "קדיש" הוא קדוש ונבדל מהמציאות. כשאומרים יחד, בנשימה אחת, "עיר וקדיש" – שרשב"י הוא "עיר וקדיש", שהבעל שם טוב הוא "עיר וקדיש" – אלה שתי תכונות שהן בעצם דבר והפוכו, רק שמחברים אותן יחד, מכח הא"ס הנושא הפכים (כאחד ממש).

מצודות: עיר – מלאך מחריב

יש עוד פירוש למלה "עיר" חוץ מ"ער": המצודות, פשטן לגמרי, אומר ש"עיר" לשון "ערו ערו עד היסוד בה" – לשון חורבן, ש"עיר" הוא מלאך מחריב, שבא להרוס משהו. לא מלשון ער אלא מלשון חורבן. למה? מתאים לפשט הנבואה, חלום נבוכדנצר, שמה אומר ה"עיר"? "גודו אילנא", צריך לכרות את האילן. זו הכפירה בכופר האמתי, נבוכדנצר.

מלבי"ם: "עיר וקדיש" – שוטרים ושופטים

המלבי"ם כותב ש"עיר" – אם מלאך, אם נשמה, אם הקב"ה – הוא מי שמוציא מהכח אל הפועל. התכונה להוציא מהכח אל הפועל נקראת "עיר", אבל המפקח עליו, המקיף אותו, נקרא "קדיש". הוא מדמה זאת בתורה ל"שופטים ושוטרים" – השופט פוסק מה לעשות, אבל הביצוע, ההוצאה לפועל, הוא של השוטר. הוא אומר ש"עיר" הוא השוטר המבצע ו"קדיש" הוא השופט מעל.

"עיר וקדיש" בלשון החסידות – מיצירה לעשיה ומאצילות לבריאה

בלשון החסידות, נקח רק את הענין ש"עיר" הוא מוציא לפועל – מתאים גם לפירוש הראשון, ש"עיר" היינו ער למציאות ופועל בה, "כח הפועל בנפעל". "קדיש" היינו מה שה', שפועל את כל המציאות, נשאר קדוש ונעלם ("אין קדוש כהוי'" – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה") – הבורא נעלם מהנברא. לכן קוראים לכח הבורא אין. שוב, בלשון החסידות, באותיות של חסידות, ה"קדיש" היינו התהוות המציאות יש מאין, ואילו ל"עיר" קוראים "כח הפועל בנפעל", שאפשר גם לחוש אותו במציאות. כח הפועל בנפעל קרוב ומורגש, אבל כח הבורא יש מאין הוא רחוק ונבדל, כמו שאומרים שה', הבורא יתברך, הוא מקיף. נאמר באותיות של חסידות: ה"קדיש" הוא המעבר מעולם האצילות לעולם הבריאה, אבל ה"עיר" הוא מעולם היצירה לעולם העשיה, הקשר בין עולם היצירה לעולם העשיה. "כח הפועל" שבתוך "הנפעל" ממש – עולם העשיה, "אף עשיתיו" ("אף" היינו כח הפועל שנצב תמיד בתוך הנפעל).

איזון "עיר וקדיש" שנלמד מרשב"י

לומדים מכאן (מ"עיר וקדיש") שצריך את שתי התכונות יחד. מי שרוצה לתקן, עם הניהול התקין של משיח – "נהל עדתך" – צריך להיות גם "עיר" וגם "קדיש", וגם בתוך ה"עיר" גופא יש את מה שהוא ער לצרכי עם ישראל, אבל גם מוכן ומזומן להחריב את האילנא רברבא, הגדול והמפואר, של תרבות אומות העולם, תרבות רעה, תרבות כופרת. זה כח של רשב"י, שיש לו הרבה רוגז. כמה שהוא עצם הטוב – הוא "עיר", גם ער למה שאנחנו זקוקים לו וגם מוכן להיות מלאך מחריב את מה שצריך להחריב. האיזון כולו תכונה של דעת, "שמאל דוחה וימין מקרבת".

בנין עיר הקדש

יש כלל גדול, שאנחנו לומדים בזמן האחרון – קשור לחדש אייר – שכל פעם שיש את האות ע יש בהעלם א בתוכה. אפשר לומר שה-ע בעצמה היא ה"עיר" וה-א שמסתתרת – "אכן אתה אל מסתתר" – היא ה"קדיש". לפי כלל זה, חדש איר הוא האור הפנימי של ה"עיר" – כל החדש מתלבש בתוך ה"עיר". "עיר וקדיש" מזכיר לנו עוד משהו מאד פשוט. "עיר וקדיש" בארמית, לשון ספר דניאל, אבל איך קוראים לירושלים – עיר הקדש, "עיר וקדיש". כמו שבית המקדש צריך לרדת באש מן השמים, כך כל עיר הקדש – צריך "עיר וקדיש מן שמיא נחת" – אבל "לא נבנתה ירושלים אלא מחורבנה של צור", צריך מלאך מחריב. צריך להחריב את תרבות צור (שהיא צרה – כמו אשה צרה לרעותה – לתרבות ישראל) כדי שעיר הקדש תרד מן השמים. מתי הזמן לעשות זאת? חדש איר, במיוחד ביום הזה, שהאיר מתלבש בתוך העיר.

להזהיר את החמורים הגדולים על העירים הקטנים

מה יש עוד במלה עיר חוץ מ"עיר הקדש" ו"עיר וקדיש מן שמיא נחת"? "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתונות". מי זה עיר? "אוסרי לגפן עירה"? עיר הוא חמור צעיר. למה המשיח צריך גם חמור וגם עיר? כדי "להזהיר הגדולים על הקטנים". החמור הוא גדול והעיר קטן, לכן קוראים לו "בן אתונות" – הוא רק ילד. "ועיר פרא אדם יולד" – כל אדם נולד עיר, הוא "עיר פרא" כאשר הוא קטן, ואותו "עיר פרא" הוא ה"עיר" של מלך המשיח. מהי תנועת נער? תנועת עירים. יש חמורים גדולים ויש עירים קטנים, וצריך להזהיר גדולים על הקטנים. מתי החדש לזה? איר. צריך להגיע לכל ה"עיר פרא אדם יולד" – דווקא הנערים פראי האדם הם קהל היעד שלנו. כדי להגיע צריך שאתה, המדריך, תהיה "עיר וקדיש מן שמיא נחת", עם ניצוץ רשב"י, ניצוץ הבעל שם טוב, להגיע לאותם עירים, עם שני הכחות, הערנות התמידית (מתוך אכפתיות אמתית) והנכונות ל"גודו אילנא". יש אילן גדול, יפה, נהדר – שצריך לכרות אותו. רק אז, מחורבן צור, אפשר לבנות את עיר הקדש, שכמו בית המקדש תרד מהשמים באש, בקדש, יקד-אש. זה קצת המשך הדרוש שלנו, בכל החדש הזה, איך בחדש אייר, בימי ספירת העמר, ה-א (אייר הוא אור) מתלבשת בתוך ה-ע. אם כן, שיהיו הרבה עירים בריאים, פראיים[15], ושיזכו להיות חמורים גדולים ושיזכו שמלך המשיח יבחר בהם לרכב עליהם, מעשה מרכבה.



[1]. ימי ספירת העמר הם ימי הארת האמ"ר (בסוד "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת") ר"ת אור מים רקיע (אור מים רקיע ס"ת עמר מלמטה למעלה), כנגד כח"ב – הרקיע הוא סוד התהוות והתרקמות הולד ברחם האם, בינה.

[2]. והוא סוד ישראל סבא. ברקיע מאיר שם קסא (מילוי אהיה דיודין) – רקיע קסא = ישראל. עד"ז במים מאיר שם עב (מילוי הוי' דיודין, בו יש בו ד יודין, סוד ה-מ של מים כמבואר בכוונת המקוה; עב קסא = אור הוי') ובאור מאיר שם הוי' פשוט ("בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"). אור-הוי' מים-עב רקיע-קסא = לו פעמים הוי' ב"ה, הערך הממוצע של כל תבה = ו פעמים הוי' (יוסף, ציון כו'), ודוק.

[3]. יש בפסוק ג אמירות מפורשות, ועוד "אמר" בדילוג אותיות של אור חוזר (מלכות, תורה שבעל פה, אור חוזר, ה תתאה שבשם, לעומת ג האמירות המפורשות ["ויאמר הוי' אל משה" – חכמה, י שבשם; "אמר אל הכהנים בני אהרן" – בינה, ה עילאה שבשם; "ואמרת אלהם" – מדות, ו שבשם, "להזהיר גדולים על הקטנים", וכמו שיתבאר]): "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (השרש אמר עולה מה-א האחרונה בפסוק דרך ה-מ הראשונה שלפניה, ודוק), דילוג של י-י אותיות. כאשר נמשיך את הדילוג: "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" נגלה שהוא נמשך בדיוק עד לאות הראשונה של הפסוק והוא מוסיף לתבת אמרכלו, סוד "ובהיכלו כלו אמר כבוד" (ראה לקמן). תבת "ובהיכלו" גם מסיימת כלו, ובכל הפסוק "ויאמר הוי' אל משה... בעמיו" יש כלו אותיות (היהלום של ז), ודוק.

[4]. לפי הקביעות של שנה זו באותו יום, פסח שני, לומדים בחת"ת רביעי של פרשת אמר שבו מופיע מצות ספירת העמר ("להזהיר הגדולים [אמר] על הקטנים [עמר]").

[5]. המשיח מופיע פתאום, יש מאין, והוא בעצמו גילוי האין האלקי (האין האמיתי), סוד "אור חדש על ציון תאיר" ואז (לפי דרך הבעש"ט) "אַין מנהל לה" ("אין מנהל לה" [ס"ת נהל; דילוג אותיות: 136, 85 – קול נהל] = יאיר, אחד פעמים טוב [מספר ההשראה ה-טב; אחד טוב מתחלפות באטב"ח כנודע]; כל הפסוק: "אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה" = אחד-אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו', והוא מתחלק באופן טבעי ל-ג כפולות של אחד: 221, 494, 234 [221 ועוד 728 = כח פעמים הוי', ד פעמים יעקב]. גם הס"ת של הפסוק = אחד פעמים ל, הרוא"ת = אחד פעמים מג, חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הר"ת = ריו ויחד עם האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות = 273 = אחד פעמים אהיה, ודוק [האמ"ת = 343 = 7 בחזקת 3, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים", הגילוי של לע"ל, כנודע).

[6]. "אין מנהל לה" ת"י "לית דמנחם לה", המנהל היינו מנחם, שמו של מלך המשיח, ודוק.

[7]. כך דברי הרד"ק עה"פ: "'אין מנהל לה'. בעודה בגלות לא היה כח ביד בני הגולה לנהל האחד חברו ולהחזיק בידו ולסמכו מהרעה כי כולם היו שוים בה" – היינו שויון לגריעותא, ודוק.

[8]. צריך את שלשתם, והרמז: עדה קהל עם משלימים זא"ז ל-חי ברבוע – "חי חי הוא יודך כמוני היום", בפרט ב-לג בעומר שהוא היום של הוד שבהוד – ההודיה של חזקיהו מכה הדים אצל כל החיים (וכן פירש"י: "'חי חי'. לשון בני אדם חיים כלומר כשיש בני אדם חיים בעולם זה חי וזה חי יוצאת ההודאה מביניהם (ס"א חי חי אתה חי ונאה להודות לחי)").

[9]. הערך הממוצע של פנימיות-מדוע = משיח.

[10]. יהודי משלים את ישראל ל-כד ברבוע.

[11]. השנאה והכעס ביסודם הם מדות של גוים, לא של יהודים. אך מקורם בתהו ששם יש אורות מרובים ועל מנת להביא משיח צריכים אנו, היהודים, לרשת את הר שעיר, את האורות המרובים של תהו, את השנאה והכעס של עשו, ולהלבישם בכלים דתיקון (תורת חסד וצדקה, כללות כל המצות, הביטוי המובהק של אהבה ורצון [פיוס, המפייסו מתברך ב-יא ברכות, סוד גילוי העצמות של "חד ולא בחושבן"]). כשהלל דבר עם אותו גוי שבא להתגייר הוא התכוון בדווקא לעורר אצלו את מדת השנאה, מדה שהוא, בהיותו גוי, מסוגל להבין ולהרגיש ביותר, ושעליו לגייר יחד עם גיור עצמו, להכניס תחת כפני השכינה. מזה מובן מה שמובא בספה"ק שביאת המשיח תלויה בגיור כהלכה ולא גלו ישראל בין אומות העולם אלא כדי להוסיף עליהם גרים (המביאים אתם אורות מרובים דתהו).

[12]. בהתקשרות רבי שמעון לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ההתגלמות עלי אדמות של היותו יתברך (עצמותו ממש כנ"ל) עצם הטוב, וכרמוז בכך שהוי' עצם הטוב עולה אברהם (כמנין רמח פקודין דאינון רמח אברין דמלכא).

[13]. על ידי תקיעת שופר ("והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם") משרשים אחר כל "שרש פורה ראש ולענה" הנדמה בישראל.

[14]. "עיר וקדיש" = 700, ע ועוד ט"פ ע (630, יהודי במשולש), יחס של א:טאט היינו כתר-מלכות בסוד אטב"ח כמבואר בעץ חיים. והוא סוד שת (ס"ת ש ושאר האותיות = ת, יחס של ד:ג) בן אדם הראשון, שממנו הושתת העולם, שבלידתו ("כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין") התקיים "עיר וקדיש מן שמיא נחת", וד"ל. רוס"ת "עיר וקדיש" – שעור = כד ברבוע (ישראל יהודי כנ"ל).

[15]. פרא היינו ברא (בריא) בחילוף ב-פ באותיות בומ"ף מן השפתים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com