חיפוש בתוכן האתר

יח אדר ע"ג – פרשת כי תשא (בשעה שהקדימו צב-צד) – ירושלים הדפסה דוא

י"ח אדר ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "כי תשא"

2.               "מנוחה ושמחה" גור

לפני כמה שבועות למדנו את הניגון של חב"ד לזמר "מנוחה ושמחה", ועוד לפניו גם את הניגון של נדבורנא עם הקדמה שלנו. עכשיו נלמד את הניגון של חסידי גור.

3.               כי תשא, פורים ופרה

היום אנחנו בפרשת כי תשא, השבת קוראים גם את פרשת פרה ואנחנו עוד בימי ההיקף של פורים. בין פורים לפסח, אבל עדיין בעיקר בענין של פורים. כתוב גם שפרה קשורה לפורים – יש כאן "לשון נופל על לשון", וכמו שפורים הוא "עד דלא ידע" כך גם פרה אדומה היא "עד דלא ידע" – "חקה חקקתי", "אין לך רשות להרהר אחריה".

4.              א. מצות מחצית השקל "מבן עשרים שנה ומעלה" – לקחת אחריות על הכלל

5.               מדוע נאמר במחצית השקל – שהיא כפרה על חטא העגל – דווקא "מבן עשרים שנה ומעלה"?

פרשת כי תשא מתחילה ממצות מחצית השקל – "זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקדש". יש מחלוקת ראשונים מאיזה גיל מתחייבים במצות מחצית השקל, שהיא בעצם מצות צדקה למקדש. לכאורה, לפי פשט הפסוק, המצוה הזו היא דווקא "מבן עשרים שנה ומעלה". כלומר, כל נער בן שלש-עשרה נעשה כבר בר-מצוה והוא חייב בכל מצוות התורה, אבל במצות מחצית השקל לכאורה הוא לא חייב עד שיגיע לגיל עשרים. מה בכלל המשמעות של גיל עשרים בתורה? בהמשך התורה כתוב שגיל עשרים הוא הגיל של "כל יֹצא צבא בישראל". כמה פעמים בתורה כתובה הלשון "מבן עשרים שנה ומעלה"? 21 פעם. זו הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה". בסוף החומש בטוי זה חוזר שוב באותו הקשר. אחר כך בתחלת חומש הפקודים חוזר הבטוי עוד 19 פעם, שם לא מדובר במצוה אלא בתיאור המחנה, היות ושם בונים את הצבא ומודגש ש"מבן עשרים שנה ומעלה כל יֹצא צבא בישראל". הפסוק אומר גם שמחצית השקל באה "לכפר על נפשֹתיכם", והכוונה היא לשם כפרה על חטא העגל. בירושלמי יש כמה דרשות מדוע דווקא מחצית השקל באה לכפר על חטא העגל: דעה אחת אומרת שהוא מפני שהחטא היה בחצי היום ("וירא העם כי בשש משה", "בא-שש", באה השעה השישית ומשה לא בא), לכן תיקון החטא הוא על ידי מחצית השקל; או, לפי דעה שניה בירושלמי, היות ובחטא העגל עברו ישראל על כל עשרת הדברות, התיקון הוא לתת עשרה גרה שהנם מחצית מ"עשרים גרה השקל". אם כן, מצוה זו באה לכפר על חטא העגל, עליו נאמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ומן הסתם כל מי שהוא כבר גדול זקוק לכפרה שהחטא לא יפגע בו, וגם צריך, כמובן, לעשות תשובה. אז מה פתאום המצוה הזו, בשונה מכל מצוות התורה, היא רק "מבן עשרים שנה ומעלה"?!

6.               מחלוקת ראשונים האם מצות מחצית השקל לדורות היא מגיל בר מצוה או "מבן עשרים שנה ומעלה"

ובכן, כאמור, יש בענין מחלוקת ראשונים: לפי הרמב"ם, וכך סובר גם הרמב"ן בפירושו על התורה, אף על פי שכתוב במפורש בתחלת הפרשה "מבן עשרים שנה ומעלה", המצוה לדורות מוטלת, כמו כל שאר המצוות, על כל בן יג שנה שהביא שתי שערות. קטן מתחת לגיל בר מצוה בוודאי פטור, אבל במשנה במסכת שקלים כתוב שאם האבא התחיל לתת מחצית השקל עבור הילד הקטן, הוא חייב להמשיך לתת בכל שנה עד שהילד יגדל. ברגע שהוא יגדל, כאשר נעשה בן יג שנה, הוא צריך לתת בעצמו.

אם כן, למה כתוב בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה", אם לפי הרמב"ם והרמב"ן המצוה היא מבן יג שנה? יש מסבירים שמה שכתוב בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה" הולך על תרומת האדנים. כאשר הכינו את המשכן היו צריכים כסף כדי לצקת את האדנים לקרשי המשכן, וכל אחד מישראל תרם באופן חד-פעמי מחצית השקל. מתרומה זו נעשו האדנים, והכסף הספיק בדיוק למאה האדנים שהיו במשכן. אבל אחר כך, מחצית השקל שאנחנו תורמים בכל שנה ושנה היא עבור הקרבנות, ועל כך לא נאמר "מבן עשרים שנה ומעלה". במדרש הגדול אין את החלוקה בין תרומת האדנים ותרומת הקרבנות, אבל הוא אומר שמה שכתוב במפורש בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה" היה הוראת שעה לאותו דור, אבל מכאן ואילך, לדורות, יש לתת מחצית השקל מגיל שלש עשרה שנה כמו בכל המצוות. כדעת המדרש הזה סוברים הרמב"ם והרמב"ן.

אבל יש ראשונים שחולקים ופוסקים לפי פשט התורה, שמצוה זו חלה "מבן עשרים שנה ומעלה" – משהו יוצא דופן מכל המצוות. הכי מפורסם מביניהם הוא בעל החינוך, שעל פי רוב הולך לפי שיטת הרמב"ם, והמנחת חינוך מציין שכאן באופן לגמרי יוצא דופן הוא נוטה מדעת הרמב"ם, ואומר שהדין הוא "מבן עשרים שנה ומעלה". גם ספר הרוקח (עוד ראשון חשוב) סובר כך, וכן גם רבי עובדיה מברטנורא מפרש כך את המשנה בשקלים (התוספות יום טוב שם מפלפלים בכך). צריך הרבה לתת את הדעת מה הקשר בין גיל עשרים, הגיל של "כל יֹצא צבא", למצות מחצית השקל.

7.               כי תשא (שקלים) ופרה – "מי זאת עֹלה מן המדבר"

בכל שנה יש ארבע פרשיות מיוחדות שקוראים לפני פסח: שקלים, זכור (לפני פורים), פרה (אחרי פורים, ההמשך של פורים), החדש (לפני ראש חדש ניסן, הכנה קרובה לפסח). נציין שבקביעות כמו השנה, פרשת שקלים ופרשת פרה הולכות ביחד, כי פרשת כי תשא הרי פותחת בפרשת שקלים, אותה כבר קראנו לפני כמה שבועות, ובמפטיר קוראים את פרשת פרה. סימן שיש יחוד מאד מענין השבת – מתחילים בשקלים ומסיימים בפרה.

עוד דבר מאד מענין, אותו נסביר בע"ה בהמשך, הוא שבשתי פרשיות מתוך ארבע הפרשיות הנ"ל כתובה המלה "זה": בפרשת שקלים, הראשונה מבין ארבע הפרשיות, נאמר "זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקדש... מבן עשרים שנה ומעלה". מ"זה יתנו" נלמדים דברי רבי מאיר בירושלמי, שמשה רבינו התקשה בשקלים עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש ששקל מחצית השקל (כלשון רש"י, המביא את דברי רבי מאיר). על פרשת החדש, האחרונה מארבע הפרשיות, כתוב הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים", וגם עליה נאמר שמשה רבינו התקשה בה עד שהקב"ה אמר לו "כזה ראה וקדש". יש פה הרבה דברים לתת עליהם את הדעת.

מה הן ארבע הפרשיות לפי הסוד? שם י-ה-ו-ה מלמטה למעלה[1]. כלומר, "שקלים" – צדקה – היינו תיקון המלכות, "זכור" כנגד היסוד שכולל את כל מדות הלב, "פרה" היא "תבוא האם ותקנח צואת בנה" ("פרה אדומה תמימה" כנגד אמא, ושם תיקון חטא העגל בשלמות, אף על פי שהשקלים הם כבר "לכפר על נפשֹתיכם"), ו"החדש הזה לכם ראש חדשים" היינו התחדשות של "החכמה מאין תמצא" (ניסן, חדש של נסי נסים, מוחין דאבא כפי שנסביר בהמשך – הלבנה החדשה היא כמו י קטנה בשמים, "כזה ראה וקדש"). אם כן, יש י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, ודווקא בשבת הזו מתחילים מהקריאה של שקלים (בפרשת השבוע) וגומרים בפרה. עושים כאן יחוד שהבעל שם טוב קורא לו בלשון החסידות "מי זאת עֹלה מן המדבר", ה תתאה ו-ה עילאה, מחשבה ודבור, יחוד נוקבא תתאה ונוקבא עליונה. מתחילים מ"שקלים", ה תתאה, וגומרים ב"פרה", ה עילאה, ושניהם בעצם הם כפרה ותיקון על חטא העגל (גם בתוך המלה כפרה יש פרה – אפשר לומר שה-כ של כפרה היינו ה"מבן עשרים שנה ומעלה" של שקלים).

8.               דעת הירושלמי – מוחין דאבא – "מבן עשרים שנה ומעלה"

נחזור: אמרנו שיש פה מחלוקת מאד מענינת, האם המצוה הזו לתת כל שנה מחצית השקל עבור הקרבנות במקדש היא כמו כל שאר המצוות, מגיל בר-מצוה, או שבאופן מיוחד ולגמרי יוצא דופן, מצוה זו חלה רק כאשר אדם נעשה בן עשרים שנה, כפי שנאמר "מבן עשרים שנה ומעלה". להלכה סובר הגר"א לא כמו הרמב"ם והרמב"ן אלא כמו החינוך והברטנורא וספר הרוקח. הגר"א אומר שמצא זאת במפורש בירושלמי. השאר לא כותבים שסומכים על דעת הירושלמי, אבל הגר"א כותב שיוצא מהירושלמי שהמצוה הזו היא "מבן עשרים שנה" לדורות עולם. כאן זה כבר מתחיל להיות מאד מענין. הרי אנחנו יודעים שדעת הירושלמי בכל מקום היא בבחינת "מוחין דאבא", ודעת הבבלי היא "מוחין דאמא". "מוחין דאבא" הם כמו פרשת החדש, אבל כאן מדברים על פרשת שקלים. אך "נעוץ סופן בתחלתן" ו"אבא יסד ברתא" כמו שרמוז בכך שבשתיהן תבת המפתח היא "זה" (נבואת משה רבינו, וכפי שיתבאר). בתפילין, לפי הבבלי, מוחין דאמא, הם תפילין של רש"י שהם ההלכה השוה לכל נפש, ואילו מוחין דאבא, הירושלמי, הם תפילין דרבינו תם.

קודם שאלנו על המשמעות של גיל עשרים. מה קורה כאשר אדם נעשה בן עשרים, שבגללו הוא ראוי להתגייס ולצאת לצבא? למה אז הוא נעשה "כל יֹצא צבא בישראל"? כתוב בכתבי האריז"ל שרק בגיל עשרים האדם מקבל מוחין דאבא. אם כן, הירושלמי – כמו שכותב הגר"א – סובר כדעת הראשונים שמחצית השקל היא מצוה שחלה מגיל עשרים. לפי זה אפשר לנחש שדעת הבבלי לא כך, אלא כמו כל המצוות – מגיל 13. מה קורה אז לפי הקבלה? אדם מקבל מוחין דאמא, כמו תפילין דרש"י. לכן פעם חסידים נהגו להניח תפילין של רש"י מגיל בר מצוה, ותפילין של ר"ת מגיל עשרים. אחר כך היו שנהגו לעשות זאת כבר מ"בן שמונה עשרה לחופה". אמנם, מי שחושש שהנחת תפילין דר"ת היא חיוב להלכה מקפיד על הנחתם מגיל בר מצוה. פעם מי שהקפיד על כך מאד היה הרבי מקאמארנא, אבל בדורנו גם הרבי (מליובאוויטש) אומר לעשות כך. כנראה שזה קשור ל"כל יֹצא צבא" וגם נותן שמירה, וכאן רואים שזה קשור משום מה גם למחצית השקל, "לכפר על נפשֹתיכם".

9.               חזקוני: רק "מבן עשרים שנה ומעלה" זקוקים לכפרה בדיני שמים

קודם אמרנו שלכאורה כל אחד צריך כפרה על חטא העגל, כבר מגיל בר מצוה. אחד הפירושים החשובים על התורה, החזקוני, כותב שלא כך, כי בדיני שמים אדם מתחייב רק מגיל עשרים. לכן הוא סובר שהמצוה לדורות היא "מבן עשרים שנה ומעלה", ומנמק בנימוק הפשוט שבשמים צריכים כפרה רק מגיל עשרים, בעוד שילד בר מצוה חייב רק בדיני אדם ופטור מדיני שמים.

10.         מוחין דאמא – אחריות אישית; מוחין דאבא – אחריות צבורית

מה הווארט של כל זה? כתוב שרק מגיל עשרים אדם נעשה ראוי לצבא המלחמה ולהמנות במנין אנשים (זה הלשון) ובכל דבר שקשור להנהגת הצבור. נתחיל בפשט מאד פשוט מה ההבדל בין להיות גדול בר-מצוה לגדול בן עשרים. וכך נבין מהם מוחין דאבא ומוחין דאמא. מוחין דאמא הם לקחת אחריות על עצמך, ומוחין דאבא הם לקחת אחריות על הכלל, על כלל ישראל, על הצבור. ובכן, להיות גדול בר-מצוה הכוונה לקבל מוחין דאמא ולקחת אחריות על עצמי (כמובן, אצל בת זה קורה בגיל בת-מצוה). עד שהילד אינו גדול הוא לא מחויב על עצמו, כי אין לו מספיק דעת, שהיא כח נפשי לקחת אחריות (דעת היא מח האחור, לשון אחריות, ובסוד "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" – על ידי לקיחת אחריות זוכים להתקדם תמיד עד שמגיעים לקדמונו של עולם, והכל מכח "כפכה", מוחין דאבא שמקבלים בגיל עשרים – אדם הראשון נברא כבן עשרים). מה קורה כשאדם מגיע לגיל מצוות? התורה אומרת לו, ה' אומר לו, שמעכשיו אתה צריך לקחת אחריות על החיים שלך. עד כה היית בידי ההורים שלך, אבל כעת האבא מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ואתה צריך לקחת אחריות על עצמך. אבל מה קורה בגיל עשרים? בגיל עשרים אדם נכנס במוחין דאבא ולוקח אחריות על הכלל. אם אדם לוקח אחריות על הכלל, על הצבור, הוא גם מתמסר לצבור.

מה הדוגמה העיקרית של התמסרות לצבור? חיל. לכן גיל עשרים, "מבן עשרים שנה ומעלה", הוא-הוא מוגדר כגיל של "כל יֹצא צבא בישראל", מי שיוצא למלחמה להלחם. בפרקי אבות כתוב "בן עשרים לרדוף". הפירוש הפשוט הוא לרדוף אחר פרנסה. בגיל עשרים הוא כבר עבר את "בן שמונה עשרה לחופה", הוא נשוי, יש לו כבר ילד או שנים, והוא צריך לרדוף אחר פרנסת הבית. זה כבר לקחת אחריות על המשפחה, התא הבסיסי של הכלל. אבל עוד יותר, הרדיפה אחר פרנסה היא גם אחר פרנסת הצבור. יש משהו בפרנסה שהיא לא רק בעיה אישית שלי. כמו שיש משרד הבטחון יש משרד הכלכלה. ברגע שאדם חייב להכנס לשוק הפרנסה הוא מתחיל להיות מעורה מאד במה שמתרחש בחברה בכלל, מה שקורה בעם. זה חלק מלקיחת האחריות על הצבור, לא רק על עצמי. זה פשט מאד פשוט מה נקרא מוחין דאבא.

11.         החשיבות בדיני שמים דווקא לאחריות הצבורית

לכן, לדאבוננו, אנחנו רואים שיש הרבה אנשים שעברו מזמן את גיל עשרים, והם אנשים דתיים מאד ושומרים את כל התורה והמצוות, אבל דא עקא שעדיין הם פועלים רק מתוך מוחין דאמא. מוחין דאמא הם רק אחריות על עצמי – אני את נפשי הצלתי. אבל לאחריות והתמסרות והתבטלות לכלל הצבור – מה שאמור לקרות כבר מגיל עשרים – עדיין לא הגיעו. זה הדבר שמעכב את הגאולה, והוא קשור דווקא למצות מחצית השקל, במיוחד לאותן דעות שהמצוה הזו היא "מבן עשרים שנה ומעלה", לא רק בפעם הראשונה או רק לגבי האדנים, אלא תמיד. נחזור למה שהחזקוני אומר, שהקב"ה בדיני שמים בכלל לא מחייב אותך עד גיל עשרים. איך נבין זאת לאור מה שאמרנו עכשיו? מאד פשוט, שבעצם לקב"ה מה שאכפת בשמים הוא רק מה ש"כל ישראל ערבין זה בזה" ו"כל ישראל חברים" וכל אחד לוקח אחריות על השני ועל כולם. ידוע, למשל, שיש דין מחאה. אם צדיק יכול לשנות את מציאות הכלל הוא חייב לעשות זאת, ואם לא – הוא לפחות צריך למחות. מי שלא מוחה נתפס על אותו עוון. זו גם תפיסה של מוחין דאבא, אחריות על הכלל, וזה מה שאכפת בדיני שמים. לעומת זאת, מה שאכפת לבני אדם הוא גם, כמובן, שתקח אחריות על עצמך, שתתנהג כראוי בינך לבין עצמך – בתוך ה-ד אמות שלך. אז בדיני אדם דנים גם, ואולי בעיקר, על המצוות הפרטיות – עשית או לא עשית? אם הזקת או גנבת, אז אתה חייב בדיני אדם (גניבה היא גם פגיעה בצבור, כמובן). כלומר, בדיני אדם דנים את האדם על האחריות האישית לעצמו, אבל בדיני שמים מה שחשוב הוא האחריות שהאדם לוקח על כלל ישראל ועל העולם כולו.

12.         רמזי "מבן עשרים שנה ומעלה"

עד כאן אמרנו את התוכן, וכעת נתחיל עם איזה שעשוע: כתוב שמי שאוכל ולא שותה האוכל לא חודר לתוך כל תאי הגוף שלו, אז אחרי שאוכלים משהו – התוכן עד כאן הוא אכילה – כדי לעכל טוב, שיחלחל בכל תאי הגוף, צריך לעשות איזו גימטריא שתעזור לעיכול. שוב, אמרנו שיש ביטוי שחוזר 21 פעם בתורה – "מבן עשרים שנה ומעלה" – החל מכאן. 21 הוא שם אהיה, השם של הגאולה. זהו גם שם של לידה – לידת העם – "אהיה אשר אהיה". אם זו הפעם הראשונה, בתחלת פרשת כי תשא – פרשת האהיה בתורה – היא כנגד ה-א של שם אהיה. אם נחשב את חשבון הביטוי, "מבן עשרים שנה ומעלה" נראה שהוא שוה 1218 – הוא מתחלק ב-21, 21 פעמים חן (שהוא הוא עולה 29 פעמים מב, הבן-זוג של חן, שיחד עולים שלמות של יפ"י, היינו ש-1218 הוא המספר הראשון המתחלק גם ב-חן וגם ב-מב). חן הוא מספר מאד חשוב בקבלה (הערך הממוצע של עסמ"ב וכו') ומילה מאד חשובה בתורה, שגם הריכוז הכי גדול שלה בתורה הוא בפרשתנו, פרשת כי תשא. פרשת כי תשא היא הפרשה ה-21 בתורה כנ"ל, והמלה הכי חשובה שחוזרת בה – הרכוז העיקרי של מלה זו בתורה – היא המלה "חן". אחרי חטא העגל, משה רבינו חוזר הרבה פעמים "אם נא מצאתי חן בעיניך" וכיוצא בזה. יש בפרשה פנינה של חן שנסביר בהמשך בע"ה. בכל אופן, הביטוי "מבן עשרים שנה ומעלה" עולה אהיה פעמים חן. כמה אותיות יש כאן? 16. אפשר לכתוב בצורת רבוע של 4. נתבונן ברבוע:

מ ב ן ע

ש ר י ם

ש נ ה ו

מ ע ל ה

כמה עולים שני האלכסונים (מהרה ונעים-מעין)? 420 – 20 פעמים 21. 20 – "מבן עשרים שנה", 21 – "ומעלה". בשני האלכסונים יש בדיוק חצי מכמות האותיות כאן (כי הרבוע הוא 4 על 4). היות ששני האלכסונים הם כפולה של 21, והכל יחד עולה 21 פעמים חן, שאר שמונה האותיות הם גם כפולת 21 – 38 פעמים 21, 798. יוצא ש-חן מתחלק ל-20, כ, ו-לח. באיזו מלה חן מתחלק ל-כ ו-לח? כחֹל, שכתוב חסר, בלי ו. כנראה שהצבע שהכי מוצא חן הוא כחול. יוצא מכאן שזה צבע מאד טוב בשביל מחנה (משער "חן") צבא. איפה הצבע הזה מופיע? מתי כוחלים משהו? מה הביטוי? נשים צריכות לדעת – כוחלים את העינים. בחז"ל יש בכחילת עינים גם משום יפי וגם משום רפואה. מה קורה בעינים לאור מה שדברנו עד כה? מה מוצאים? חן. כנראה שאם כוחלים נכון את העינים יש בהן חן.

13.         חן אמת

עוד דבר: אם כתוב בתורה 21 פעמים "מבן עשרים שנה ומעלה" שעולה 21 פעמים חן, אז סה"כ עולה 21 ברבוע פעמים חן. 21 ברבוע עולה אמת, אז יש כאן רמז ל"חן אמת". כתוב "שקר החן והבל היפי", אבל לעומת "שקר החן" יש בקדושה "חן אמת". חן אמת עולה שם קדוש בקבלה, כאשר מחברים את שתי המלים – שם "צבאות", השם של "כל יֹצא צבא בישראל". שוב, הצבא הוא ה"חן אמת" של עם ישראל – המחנה הקדוש.

14.       ב. "מטבע של אש" – מודעות טבעית משיחית

15.         דרשות הירושלמי ב"זה [יתנו]": מטבע של אש, מכל שבטי ישראל

נחזור לתחלת המצוה של מחצית השקל בפרשה: כתוב "זה יתנו". אמרנו שרבי מאיר בירושלמי, אומר שמשה רבינו נתקשה במחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש במשקל מחצית השקל. יש עוד דרוש בירושלמי, שדורשים "זה יתנו" – זה בגימטריא יב, מכאן לומדים הלכה שכל יב "שבטי י-ה" מחויבים לתת מחצית השקל, לאפוקי דעה במשנה שכהנים פטורים ממחצית השקל. חז"ל לומדים ש"זה" בא לרבות את כל עם ישראל, כי יש לנו יב שבטים, וכל ה"זה", כל כללות עם ישראל, חייבים לתת. אם כן, כבר במלה הראשונה, "זה [יתנו וגו']", יש דגש על הכלל. אם כן, רבי מאיר דורש "מטבע של אש", והדעה השניה דורשת את המלה "זה" על כלל ישראל. כנראה יש קשר בין הדברים. בבבלי, במסכת מנחות, כתובים אותם דברים בהם משה רבינו התקשה וה' הראה לו, ולא כתוב מה שאמר רבי מאיר על מחצית השקל. מדוע? אחד האחרונים (בעל התורה תמימה) מסביר שהיות והדעה שמשה התקשה במחצית השקל היא דעת רבי מאיר (בירושלמי), והוא דעת יחיד, לכן דעתו לא מובאת בבבלי. אבל התוספות על המקום במנחות לא מתרצים ככה, אלא יש להם תירוץ אחר. קשה מאד לומר שהענין של "מטבע של אש" אינו להלכה, כי רש"י מביא אותו בפשוטו של מקרא. לא תמיד פירוש רש"י על התורה הוא אליבא דהלכה, אבל הוא מביא זאת בפשוטו של מקרא, וממנו כל אחד זוכר את ענין ה"מטבע של אש".

16.         "בנן של קדושים" ומטבע קדוש

יש גמרא שאומרת "מי הוא בנן של קדושים?" – כינוי מיוחד במינו בחז"ל – שלא מכיר בצורת מטבע. מי שכל כך מופרש מהעולם הזה עד שאינו יודע להבחין בצורת מטבע, כלומר שלא מסתכל אף פעם בכסף. חז"ל שואלים למי הכוונה בביטוי "בנן של קדושים"? מי לא הסתכל על כסף? ועונים – רבי מנחם בן סימאי. רבי מנחם בן סימאי הוא דמות שלא כל כך מכירים, אבל כדאי שנכיר אותו. אם קוראים לו מנחם סימן שהוא טיפוס משיחי. המשיח צריך הרבה כסף, אז קשה לומר שדווקא מנחם – שהוא משיח, שצריך את כל הכסף – לא יודע מה זה כסף. רבי מנחם הזה נקרא דווקא על שם אביו, עושים ממנו ענין גדול על שם אביו – "בנן של קדושים". סימן שאבא שלו קדוש, ואיך הוא נקרא? סימאי. מנחם שוה צמח, וכמה שוה סימאי (שהוא הקדוש כאן)? 121, 11 ברבוע, מטבע. הבן שלו, מנחם, לא יודע צורת מטבע – כנראה שלא מכיר בצורת אבא שלו – אבל אבא שלו, שהוא עצמו המטבע, הוא הקדוש. כלומר, יש מטבע קדוש. כנראה שהמטבע הקדוש הוא המטבע של המשיח, "מטבע של אש".

17.         "העֹבר על הפקֻדים" – עבירה על מצוות הקשורות לצבור

עוד דיוק חשוב שאמרנו, שדורשים שהכוונה ב"זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים" היא למי שעובר על מצוות התורה, שעליו לתת "מחצית השקל בשקל הקדש". אמרנו שבדיני שמים מקפידים בעיקר על מצוות שקשורות לצבור. כלומר, על כמה האדם לוקח אחריות על הצבור. אפשר לומר שההבדל בין סתם "מצוות" לבין "פקודים" במובן של מצוות, הוא-הוא הדבר שהסברנו עכשיו. מצוות סתם הן אחריות על עצמך, לכן נאמר על מי שנעשה בן 13 – "בן שלש עשרה למצוות". ה' צוה וצריך לעשות מה שהוא צווה. אבל גם כשה' צווה וצריך לעשות מה שהוא צווה, לה' אכפת בעיקר לא ממצוות אלא מפקודים. פקודים – כמו מפקד בצבא. מצוות שהן פקודות, לשון פקידה וזווג, וגם לשון תפקיד – מה התפקיד שלך בעולם? לא סתם מצוה, אלא תפקיד, שליחות, מוחין דאבא. לכן מחצית השקל היא ל"כל העֹבר על הפקֻדים", ולא ל"כל העובר על המצוות". שוב, זה חיזוק לפירוש החזקוני שבדיני שמים מענישים רק מגיל עשרים. "זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקדש".

18.         "שקל הקדש" – קדושה בכסף

הרמב"ן ומפרשים נוספים שואלים למה קוראים למטבע "שקל הקדש"? איזו קדושה יש בשקל הזה? לכאורה ההיפך הוא הנכון. כסף הוא לגמרי חולין, עד כדי כך שמי שהוא קדוש הוא לא מסתכל בכסף. יש כמה וכמה תאוות, וכתוב שהתאוה הכי עמוקה וקשה היא תאות ממון – צריך להתפשט ולצאת ממנה. אומר הרמב"ן ש"שקל הקדש" הוא כמו "לשון הקדש". הוא מביא את הרמב"ם במורה נבוכים, שאומר שהלשון שלנו נקראת "לשון הקדש" כי אין בה מלים לא יפות. אומר הרמב"ן, איני מקבל את הפירוש הזה של הרמב"ם, כי לפיו היו צריכים לקרוא ללשון "לשון נקיה" (כמו לשון חז"ל בכמה מקומות, "דברה תורה בלשון נקיה"). לפי הסבר המורה יש כאן משהו נקי וטהור, אבל לא "לשון הקדש". למה, אם כן, קוראים ללשון "לשון הקדש" (כמו "שקל הקדש")? כותב הרמב"ן שקוראים ללשוננו "לשון הקדש" וגם לשקל "שקל הקדש" כי הם באים בהקשר של קדושה. "לשון הקדש" היא פשוט לשון התורה. ה' אמר למשה את התורה בלשון הזו, והיות שהתורה קדושה וה' קדוש, והוא דבר בלשון הזו, היא נקראת "לשון הקדש". אותו דבר לגבי "שקל הקדש" – יש בתורה כמה וכמה מצוות שהן מצוות של כסף, כמו למשל פדיון הבן בחמשה שקלי כסף, ועוד מצוות שזקוקות לכסף, כמו ערכין, ולכן הכסף הזה, המטבע, הוא קדוש.

19.         "שקל" – כסף אמת (ללא זיוף ועירוב) שטובע משה

הרמב"ן מוסיף עוד משהו: משה רבינו הוא מלך – "ויהי בישֻרון מלך", וכתוב שמה שעושה את המלך למלך הוא שטבעו יוצא בעולם. כל מלך צריך לטבוע מטבע, לייצר כסף משלו, שאם הוא יוצא בעולם זה עושה אותו למלך. אם משה רבינו הוא מלך הוא צריך כסף. מהי המטבע שלו? כסף בשם "שקל". למה הוא קרא למטבע שלו "שקל", ולא מלה אחרת? השם שקל הוא בלשון הקדש (עצם השם שקל רומז לשקל קדש, שתי האותיות הראשונות של שקל, לשון קדש, שתי האותיות האחרונות של שקל – השקל יורד והלשון עולה ושניהם נפגשים ב"קדש", וד"ל). למה שקל הקדש נקרא בלשון הקדש שקל? כי הוא שקול וטהור. אין בו שום זיוף, שום פסולת, שום תערובת של מתכת או דבר אחר בכסף – מאה אחוז כסף טהור. ממילא משה רבינו גם לא מאנה אף אחד, בעסקי הכסף.

לא כמו המטבע של היום. היום המטבעות כולם עשויים תערובת של מתכות, כלומר הכסף כבר מזויף בעצם. הוא שוה משהו, כך מקובל, אבל הוא בעצם מזויף – הוא לא שקל, לא שקול. ממילא כל המשא ומתן של הצבור מזויף מעיקרא, בגלל הכסף. מה שאין כן אצל משה רבינו, ש"משה אמת ותורתו אמת" וכספו אמת, וממילא הכסף שלו כסף טהור ויותר מכך, הוא "שקל הקדש", שכל מצוות התורה נקבעו לפי המטבע הזו, וגם היום מקפידים במצוות – כמו למשל בפדיון הבן שהזכרנו קודם, לקחת חמשה שקלים של כסף טהור. זה הסוד של "סימאי", אבא של רבי מנחם בן סימאי.

20.         "זה לעֻמת זה" – ה"זה" של משה (ומרדכי) לעומת ה"זה" של המן

ידוע שמשה רבינו נתנבא במלה "זה" – "זה הדבר אשר צוה הוי'". כל דבר שהוא מדויק, לא מזויף, הוא בחינת "זה" – זהו זה. הלעומת-זה של משה רבינו בהקשר של פורים הוא המן הרשע, שהרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו" ולעומתו "המן הרע הזה". גם המן הרשע עצמו אומר "וכל זה איננו שוה לי [ס"ת הוי' למפרע ובסופי תבות דווקא – כל כוונת המן הוא להפוך את הסדר הישר של המשכת קדושת הוי' בעולם כדי לחזק את ישות המציאות התחתונה להרגיש את עצמה נפרדת מה', מה שאין כן אסתר אומרת 'יבוא המלך והמן היום'[2], שם הוי' ישר ובראשי תבות, כדי להמשיך בטול מפני הוי' בעולם] בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". ה"זה" של המן, הזיהוי של המן, הוא ה"לעומת זה" של ה"זה" של משה רבינו.

יש שני "זה" אצל משה רבינו בתחילת פרשת כי תשא. הראשון, כפי שאמרנו, הוא במצות מחצית השקל, "זה יתנו וגו'". אבל אחר כך יש עוד "זה" חשוב מאד, שנאמר בפרשת שמן המשחה: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדֹרֹתיכם" (עוד קדש, "שמן הקדש", וכמו שנאמר לגבי דוד מלכא משיחא "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"). בתחלת פרשת שמן הקדש רמוז מרדכי היהודי: "מרדכי מן התורה מנין? שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות'". "מר דרור" מתורגם "מירא דכיא" (אותיות מרדכי ושאר האותיות, יאא = זה[3]). כתוב שנסים רבים נעשו בשמן הזה – הוא שמן נסי לגמרי. מה הנס? זה בגימטריא יב. שמן המשחה הוא יב לוגין, וממנו נמשחו כל כלי המשכן והכהנים וכל המלכים מדוד המלך ועד לעתיד לבוא, ולא נחסר ממנו מאומה. "יהיה זה לי לדֹרֹתיכם", יב הלוגין שלו (ה-זה) נשארים "לי" ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", "לדֹרֹתיכם", אף על פי שמשתמשים בו שוב ושוב. אם כן, יש משהו בפרשה שנבואת משה רבינו משתקפת בשני "זה" – "זה יתנו... מחצית השקל", ו"יהיה זה לי לדֹרֹתיכם" (וגם בפרשת שמן המשחה נאמר "בשקל הקדש" – "ואתה קח לך... וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין"[4]). הסימן – "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות". "זה אל זה" – "זה יתנו" אל "יהיה זה לי לדֹרֹתיכם", "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", השם המיוחד של חן אמת אליו רמזנו קודם.

21.         מטבע של אש – טבע קדוש – מודעות טבעית

נסיים את החלק הזה בענין ה"מטבע של אש": במה באמת נתקשה משה רבינו? ולמה הווארט הזה הוא של רבי מאיר דווקא? רבי מאיר הוא לשון אור, "שמאיר עיני חכמים בהלכה", כל כך הרבה אור עד שלא עמדו חבריו על סוף דעתו של רבי מאיר (כלומר שבריבוי האור שלו הוא מסנוור את עיני שאר החכמים). כתוב שמטבע הוא מלשון טבע – טובעים מטבע. אפשר לטבוע בתוך הטבע, ולכן רוב האנשים טובעים בתוך תאות הממון, בתוך המטבע. אחד המושגים הכי חשובים אצלנו בלימוד החסידות הוא מודעות טבעית. יש מודעות עצמית, שצריך לצאת ממנה – מודעות עצמית היא חטא עץ הדעת. יש מודעות אלקית, של צדיקים. אבל יש מודעות משיחית, לה קוראים מודעות טבעית. יש על זה כמה ספרים[5] שאפשר לקרוא – קצת לטעום מה נקראת מודעות טבעית.

בכל אופן, מהי מטבע של אש? כתוב בחסידות[6] שעיקר הקושי של משה היה איך אפשר לקדש את הטבע במודעות. איך אפשר להגיע למודעות טבעית שכולה קדש, ולא סתם קדש אלא קדש קדשים. כתוב שאש היא קדש. המלה קדש היא יקדש. "מטבע של אש" הוא טבע קדוש. הוא מתבטא בכסף, וכנראה שהסגולה לקדש את כל הטבע, את כל תפיסת הטבע, קשורה למצוה הזו של מחצית השקל. בשביל מה נותנים מחצית השקל בכל שנה ושנה? בשביל קרבנות הצבור. למה הכוונה? שהקרבן שמקריבים בבית המקדש – תמיד של שחר ושל בין הערבים, מוספים וכו' – יבואו מכח הצבור ולא מכח היחיד. לכן כולם צריכים להשתתף, בידיעה שבכך הם נעשים חלק מהצבור, לא פרט. הכל חוזר למה שאמרנו קודם, שהפרט מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד של הכלל – הכלל צריך את הפרט והפרט צריך את הכלל. זה הטעם הפשוט של מחצית השקל, לצורך קרבן הצבור.

22.         חיוב/פטור הפטורים ממחצית השקל בתפלת מוסף

יש דעה שנשים פטורות מתפלת מוסף, ככה נמצא בתשובה המיוחסת לרא"ש וכך מביא באריכות רבי עקיבא אייגר בתשובה שלו ומפלפל בכך הרבה. זאת מפני שתפלת המוסף נתקנה אך ורק כנגד קרבן המוסף בבית המקדש (ולא מטעם נוסף) אשר נקנה מהשקלים שכל אחד מפריש. והיות שהנשים פטורות ממתן שקלים, הן פטורות גם מתפלת המוסף. כמובן, זה לא אומר שאשה לא יכולה להתפלל תפלת מוסף. את רוב המצוות שהנשים פטורות מהן (אם כי לא את כולן) הן יכולות לקיים אותן בגדר "אינו מצווה ועושה" (שלעתיד לבוא הוא גם יותר גבוה מ"מצווה ועושה" – שלא כמו בעולם הזה שה"מצווה ועושה" יותר גבוה – דבר שגם הוא קשור למושג מודעות טבעית). יש מי שאומר שלפי דעת החינוך ובעל הרוקח והברטנורא והגר"א, שמצות מחצית השקל היא רק מגיל עשרים, נער פחות מגיל עשרים לא יוכל להוציא את הצבור ידי חובת מוסף בשבת ויום טוב (כמובן שהוא יכול להתפלל לעצמו). אותו אחרון (בעל התורה תמימה) כותב שזה באמת חידוש נפלא, שלא ראה בשום מקום. כמובן, לפי הרמב"ם והרמב"ן שיש חיוב לתת מחצית השקל מגיל בר מצוה אין פה בעיה בכלל. אבל לפי הדעות האחרות, שרק מגיל עשרים יש חיוב לתת מחצית השקל, יש פה שאלה לגבי הוצאת הצבור ידי חובת תפלת מוסף. שוב, "להוציא את הצבור" – מוחין דאבא, מוחין של צבור.

23.         "פתחיה זה מרדכי" – "פותח דברים ודורשן"

אמרנו שנסיים בעוד קצת העמקה מהו מטבע של אש: אמרנו שמטבע של אש הוא טבע קדוש, מודעות טבעית של קדש, וזה הדבר שקשה למשה רבינו להשיג. איך יתכן שהטבע, שהוא ריבוי מופלג של דברים נפרדים מאלקות – בעולם הזה התחתון כל דבר נפרד, לא מרגיש את ה' לכאורה – יכול להיות טבע קדוש? איך יכול להיות טבע שלא טובעים בו לגריעותא, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד"? לכן ה' היה צריך להראות לו שיש "מטבע של אש" – מודעות טבעית של משיח. זה מה שהוא הראה לו, וזה קשור לכסף – קדושת הכסף, קדושת שקל הקדש (שבפרשתנו היינו גם בסוד "מקדים רפואה למכה", קדימת שקל הקדש לחטא עגל הזהב, וע"ד קדימת שקלינו, שקל הקדש, לשקלי המן בפורים). זוכים לכך במצות מחצית השקל, שהיא המלכות של ארבע הפרשיות. היות שהמבנה של ארבע הפרשיות בנוי מלמטה למעלה, כל הבנין עומד על השקלים. כדי להבין את זה קצת יותר לעומק, נחזור על מה שדובר בפורים (מי שהיה או מי שקרא): במשנה כתוב ש"פתחיה זה מרדכי", למרדכי היהודי, הגבור של פורים, יש עוד שם, פתחיה. היה לו תפקיד ("פקודים") בבית המקדש – הוא היה ממונה על הקנים, הקרבנות שאשה יולדת מביאה. יש הרבה הלכות וגם המון סיבוכים בהלכות קנים. מי שהיה מופקד על הקנים – תפקיד הוא אחריות – הוא פתחיה, וחז"ל אומרים שהוא עצמו מרדכי היהודי. מרדכי היהודי חזר עם הגולה מפרס ומדי, משושן הבירה, יחד עם נחמיה. הוא היה חלק מהמבצע הגדול של בנין בית המקדש השני, וגם שמש בו בתפקיד אחראי על הקנים. אז קראו לו פתחיה, אבל המשנה אומרת בפירוש "פתחיה זה מרדכי". למה קוראים לו פתחיה? זה לשון המשנה – "שהיה פותח דברים ודורשן". לפתוח זה חידוש. הסברנו קצת באריכות שהפתיחה היא המשכה מכתר – מהעל-מודע, הנעלם, הנסתר – לחכמה, והדרישה היא כבר בינה. יש כאן יחוד חכמה ובינה. גם רמזנו שאם נחבר את שני השרשים פתח-דרש – שתי הפעולות של פתחיה, שהולכות יחד, על שמן הוא נקרא פתחיה – הם עולים מלכות-מלכות. כלומר, הממוצע שלהם הוא מלכות – יש פה תיקון מלכות. אבל כעת נראה משהו נוסף.

24.         סוד הפרד – יש ודבר נפרד

לפני שבועיים למדנו כאן על מרכיבי המשכן בפרשת תרומה, והתמקדנו על מרכיב מסוים – תחש, שהוא עשיר בריבוי גוונים והוא "שש ומתפאר" בריבוי הגוונים שלו (רש"י). נשים לב ששני השרשים פתח-דרש הם סופי תיבות חש, אבל בתוך פתח יש גם ת – נמצא שיש פה תחש. מה יש חוץ מהתחש? איזו עוד חיה? יש תחש עם הרבה גוונים, מאד צבעוני, וחוץ ממנו יש פרד. פרד הוא הרכב, מעשה מרכבה. ככלל זו מרכבה של הטומאה, כי אסור להרכיב שני מינים – מין בשאינו מינו. איך נולד פרד? מחמור וסוס. בדרך כלל זה חמור זכר וסוסה נקבה, אבל יכול להיות גם הפוך. מהו פרד? אחד שנולד אבל לא מוליד – הוא עקר, סריס, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[7]. למה הוא רומז בפרשה שלנו? פרד הוא בעצם קיצור של "פרה אדֻמה". פרה היא בהמה טהורה ופרד הוא טמא. דווקא מלכים היו רוכבים על פרד – לדוד היה פרד, לשלמה היה פרד. זה משהו שלכאורה הוא טמא, קליפה, אינו מוליד – ודווקא המלך רוכב עליו, ומשום מה הוא קיצור של פרה אדומה, פרשת פרה. במלה פרה יש שני עיצורים עיקריים, פ-ר, ובמלה אדומה האות העיקרית היא ד – העיקר הוא הפרד. יש סוד מאד גדול בפרד. מיהו המדען שהמציא את הפרד? צריך להיות מדען גדול מאד, כמו חכמת הגנטיקה של היום. מי שהמציא את ההרכב הזה הוא ענה בן צבעון (ר"ת צבע למפרע, השרש של צבעון). אבא שלו צבעון הוא בעצם השם היחיד בתורה מהשרש צבע, שייך לתחש הצבעוני, והבן של הצבע המציא את הפרד. מהו פרד? דבר נפרד[8].

25.         "מטבע של אש" – "יש ודבר נפרד" שאיננו "בפני עצמו"

איך הכל קשור ל"מטבע של אש"? אמרנו שקושית משה רבינו היא איך אפשר לקדש את הטבע, את המודעות הטבעית, שהיא מודעות של דברים נפרדים. איך מגדירים את התפיסה והמודעות של הקליפה? הביטוי המלא בחסידות הוא שמרגישים כל דבר כ"יש ודבר נפרד בפני עצמו". איך אפשר לקדש את המודעות הזו, שהיש הוא "יש ודבר נפרד בפני עצמו"? יש כאן שלש מדרגות – "יש, ודבר נפרד, בפני עצמו" – כל אחת יותר גרועה מהקודמת (לכן מוסיפים). ובכן, אני מבין שאת עצם ה"יש" צריך לקדש ולא לבטל. ה' ברא אותו ורוצה שיקדשו אותו. אבל לכאורה את העובדה שהיש מרגיש שהוא "דבר נפרד" צריך לבטל, ועוד יותר צריך לבטל את ה"בפני עצמו". אבל למעשה זה לא כך. הסוד של "מטבע של אש" הוא שרק את ה"בפני עצמו" צריך לבטל, אבל את ה"דבר נפרד" אפשר לקדש. אז ישאר "יש ודבר נפרד" של אש – זה מה שקשה למשה רבינו.

26.         "ונהפוך הוא" – התהפכות "אחשורוש הוא אחשורוש" שברשעו "מתחלתו ועד סופו"

נסביר עוד טפה: בפורים דברנו על "אחשורוש הוא אחשורוש" ומה שחז"ל (ורש"י) אומרים על זה "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". מצד שני, כתוב "ונהפוך הוא", ואנחנו דורשים שמה שנהפך הוא ה"הוא" – ה"הוא" הראשון של המגלה, "אחשורוש הוא אחשורוש". אבל "הוא אחשורוש" על שם ש"הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" – אז איך הוא מתהפך? דבר והפוכו ממש. אמרנו שזה הסוד של ה"עד דלא ידע" של פורים – איך אפשר להשאר ברשעו מתחלתו ועד סופו וגם להתהפך. זה בדיוק מה שקשה למשה רבינו עם מחצית השקל – איך יכול הטבע להשאר דבר נפרד, ורק להוריד ממנו את ה"בפני עצמו", והוא נשאר "יש ודבר נפרד" קדוש?

27.         תשובה – לעלות מהתענוג הפרטי (שבמצוות) לתענוג הכללי של ה'

ננסה לומר בתמצית משהו מאד עמוק שכתוב בחסידות: בכל מצוה יש תענוג אלקי. התענוג האלקי שבכל מצוה ומצוה הוא ענין ה"טעמי מצוה" שיתגלו לעתיד לבוא, הטוב-טעם שיש לקב"ה בכל מצוה. בעבירות לכאורה אין לקב"ה תענוג, בדיוק להיפך – הוא מצטער. במצוות יש לו תענוג, וצריך לקיים אותן לשם התענוג של ה' – "ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אדם עבר את הדרך, עשה עבירה – "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר", עשה עבירה לשמה, בטל את הפסח, "כל העֹבר על הפקֻדים", על מצוות של אחריות על הצבור, של צבא. מה תקנתו? צריך לעשות תשובה.

כתוב ווארט מאד חזק בחסידות, שלעשות תשובה היינו בעצם להגיע, כמו בפורים, ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – להגיע למקום שנקרא תענוג כללי, לא תענוג פרטי. התענוג של ה' מכל מצוה והיפך-התענוג – הצער – של ה' מכל עבירה, לא נקרא עצם התענוג אלא "תענוג פרטי". הסברנו קודם שמצוות הן פרט – כמו שהן שייכות לפרט, גם התענוג של ה' במצוה הפרטית הוא תענוג פרטי. אבל יש תענוג כללי, עצם התענוג של ה', והתענוג הכללי יכול להיות מכל דבר שיש בעולם – גם מעבירות. זה הווארט שקשה, או אי אפשר, לומר אותו. אלא מה? מתי מתגלה התענוג הכללי מהעבירה שעשית? רק אם תעשה תשובה. זה הקונץ כאן, הפרדוקס. אם האדם עושה תשובה כדבעי – כל יום צריך לעשות תשובה מחדש, כי אולי התשובה של אתמול לא היתה מספיקה – בתשובה שהיא למעלה מהתורה הוא מגיע לתענוג הכללי של ה', שהוא התענוג של ה', כביכול, מהעבירה. אבל אסור לומר שה' מתענג מהעבירה שמישהו עשה, והנה – אמרתי, כך כתוב. אלא מה? דבר והפוכו. התענוג הכללי של ה' מתגלה רק אם אתה עושה תשובה.

זה נקרא "מטבע של אש" – מצד אחד יש טבע של "יש ודבר נפרד", והוא-הוא קדש. "אחשורוש הוא אחשורוש", ברשעו מתחלתו ועד סופו – גם אחרי הנס הוא נשאר מלך פרס, יש ודבר נפרד (פרד היינו פרס מדי). רק שנס פורים פעל עליו שהוא כבר לא "יש ודבר נפרד בפני עצמו" – הוא נשאר דבר נפרד, אבל יש שם איזה מקיף, איזה אור של ה'. אם כי שהשם של הקב"ה לא מופיע במגלה, בכל אופן הוא נמצא כאן. הוא לא בפני עצמו גם כי יש לידו את מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כמה שהוא נשאר נפרד, "יש ודבר נפרד", אותו מלך גוי – שעל כך כתוב שהוא "ברשעו מתחלתו ועד סופו" – הוא כבר לא בדיוק "נפרד בפני עצמו" כמו קודם הנס. בפורים באמת בכל העבירות שנעשו – על ידי אחשורוש וגם על ידי המן הרשע – מתגלה תענוג אין סופי, תענוג כללי, בזכות תשובת עם ישראל באותה שנה במסירות נפש, בהנהגת מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

28.         ניגוני "מנוחה ושמחה"

נשיר את "מנוחה ושמחה" של נדבורנא, עם ההקדמה. יש לנו בעצם עד עכשיו שלשה ניגונים, עם הקדמה לניגון – כבר ארבעה ניגונים – ונשלים כעת לחמשה, עם ניגון שלנו שמתלבש על המילים של "מנוחה ושמחה". נקח את הניגון הכי ידוע מבין הניגונים, שיש מי שהלביש עליו את המלים "על ידי ריקודים ומחיאת כף" ועד עכשיו 'לא בא לנו' בדיוק לשיר עם המילים האלה (דרשנו את התורה הזאת של רבי נחמן לפני כמה שבועות), אז כנראה מתבקש לשים על ניגון זה מילים אחרות, ו"מנוחה ושמחה" מתלבש עליו מאד טוב. אז אפשר לעשות דיסק קטן של חמשה ניגונים – ארבעה "מנוחה ושמחה" וההקדמה. המלים הולכות על החלק השני של הניגון, וביניהן שרים את החלק הראשון. מתחילים בלי המלים.

29.       ג. "וענה הוא ענה" – המדען שהמציא את הפרדים

30.         "וענה הוא ענה אשר מצא את היֵמִם במדבר ברעֹתו את החמֹרים לצבעון אביו"

יש מי שהכי דומה למלך אחשורוש – הזכרנו אותו קודם – הוא נקרא "ענה"[9]. הוא מוזכר כמה פעמים, בסוף פרשת וישלח, יחד עם בני שעיר. בעצם הוא האבא של אהליבמה, אחת מנשות עשו – הוא השווער של עשו. לאבא שלו קוראים צבעון, הבן של שעיר, והפסוק אומר "ואלה בני צבעון ואיה [תופעה מוזרה שרש"י מציין, שהשם כתוב עם ו] וענה הוא ענה אשר מצא את היֵמִם במדבר ברעֹתו את החמֹרים לצבעון אביו". המפרשים על רש"י, המזרחי והגור אריה, מדמים בין "ענה הוא ענה" ל"אחשורוש הוא אחשורוש". כאשר דורשים בגמרא את כל מי שכתוב בו כזה סגנון ש"הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו", "הוא בצדקו מתחלתו ועד סופו" ו"הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו" (על דוד), לא מזכירים את "וענה הוא ענה", אבל המפרשים אומרים שמבחינת התחביר של הפסוקים הוא הכי קרוב. כתוב "הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר" – "הימם" חסר. באיזה הקשר הוא מצא אותם? "ברעֹתו את החמֹרים". בדרך כלל רועים צאן, אבל כאן רועים את החמורים. קודם כתוב שצבעון הוא האח שלו וכאן כתוב שהוא האבא שלו – הגמרא מסבירה שצבעון בא על אמא שלו והוליד את ענה. הוא צבעוני, כתוב שהוא גם אבי אהליבמה – הוא בא גם על כלתו, אשת ענה, והוליד את אהליבמה. הצבע היחיד בתורה, הצבעוני היחיד בתורה, ולו – לצבעון – יש עדר חמורים[10]. מי שמואיל לרעות לו את העדר הוא ענה, הבן שלו, שהוא גם האח שלו, "וענה הוא ענה".

31.         "וענה הוא ענה" על דרך "אחשורוש הוא אחשורוש"

למה המפרשים כאן אומרים שהוא הכי דומה בתנ"ך ל"אחשורוש הוא אחשורוש" במגלת אסתר? כי לכאורה אם אומרים כזה משפט, "וענה הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר ברעֹתו את החמֹרים לצבעון אביו", זה נשמע כמו זיהוי (בחינת "זה" של משה רבינו, "זה יתנו", "יהיה זה לי", "החדש הזה לכם", או ה"זה" של המן הרשע, "וכל זה איננו שוה לי", "המן הרע הזה", כפי שדובר קודם). הכוונה שאולי יש מישהו אחר שנקרא ענה, אבל כאן אותו ענה שמצא את הימים במדבר. כך נראה לפי תחביר הפסוק. אבל המפרשים אומרים שלא כך, אלא "ענה הוא ענה" נקודה. אי אפשר לומר ש"אשר מצא את הימם במדבר" בא לזהות אותו, שהרי איני מכיר ממקום אחר בתורה שיש איזה ענה שמצא את הימים במדבר. אותו דבר ב"אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש" – יש עוד אחשורוש שלא מלך מהדו ועד כוש? איני מכיר, אלא הפסוק רוצה לומר "אחשורוש הוא אחשורוש". המזרחי והגור-אריה אומרים דברים שונים. המזרחי אומר ש"אחשורוש הוא אחשורוש" כן בא לזהות, כי יש עוד אחשורוש בתנ"ך שמלך רק על מדי, אבל "וענה הוא ענה" לא כך, כי אין עוד ענה, ולכן חייבים לקרוא "וענה הוא ענה" נקודה או פסיק (כלומר שהוא אותו ענה המוזכר למעלה), ואז סיפור עליו "אשר מצא את הימם במדבר". הגור-אריה חולק על המזרחי, ואומר שגם באחשורוש התיאור לא בא לזהות אותו, אלא "אחשורוש הוא אחשורוש" נקודה (כלומר שהוא אותו אחשורוש המוזכר במקום אחר בתנ"ך), וסיפור עליו "המֹלך מהדו ועד כוש". כל הדיון שלהם הוא תחבירי, אבל העובדה שהם עושים ענין להשוות דווקא בין שני אלה מעידה שיש דברים בגו, שבפנימיות הענינים (אם כוונו לכך או לא) יש איזה סוד ב"ענה הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר" שקשור ל"אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש". כמה שוה "המֹלך"? המן. כמה שוה "הימם"? המן. כמובן שאת הרמז הזה הם לא אומרים, אבל זה עוד משהו מובהק, ששניהם – גם אחשורוש וגם ענה – קשורים להמן. אחשורוש "המלך", הוא מולך מכח המן, וענה מצא את "הימם", את המן.

32.         המצאת הפרד

מי הם "הימם" האלה? מה שדברנו קודם – הם הפרדים. מה הכוונה "מצא"? יש כמה פירושים, אבל הפירוש הרגיל שכאן "מצא" כמו "המציא" – הוא המדען שלקח חמור במדבר, הרביע אותו על סוסה ויצא מכך פרד. למה נקראים "ימים"? כי אימתם מוטלת על הבריות (כפי שמביא רש"י בפשוטו של מקרא). הוא היה בתפקיד לרעות את החמורים, והוא מצא איזו סוסה במדבר – לקח חמור מתוך העדר של אבא שלו, וזה מה שיצא. הוא היה פסול (ממזר) והביא פסולים לעולם (ממזרים), כך מפרש רש"י. אם כן, הוא המציא את הדבר הנפרד הזה, "הימם", שהוא בעצם המן, מה שדברנו קודם ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין".

33.         חכמת המדען – למצוא יוצא מהכלל מחוק הטבע ולפתח לתיאוריה רחבה

הרמב"ן ועוד מסבירים שענה היה מדען גדול. מהו מדען גדול? מי שמוצא בחוק טבע יוצא מן הכלל, ומתוך היוצא מהכלל בחוק הטבע הוא ממציא תיאוריה חדשה לגמרי (טבע שייך גם לסוד המטבע). זה מה שקורה בדורות האחרונים – יש חוק, והמדען עושה ניסוי ומוצא פרט שיוצא מהכלל (פרד גם לשון פרט[11]), ומתוכו צריך להמציא תיאוריה חדשה, שבאין ערוך יותר מקיפה מהתיאוריה הקודמת. היסוד של הענין הזה הוא ענה. מה הכלל שהוא מצא בו יוצא מהכלל? יש כלל בטבע ש"מין בשאינו מינו אינו מוליד" – זה הגדר הפשוט של מין. אבל ענה מצא יוצא מן הכלל, את הימים – למה מלשון אימה? כי היוצא מן הכלל מאיים על הכלל. איך יתכן? הרי חמור וסוס הם שני מינים. הכלל הגדול הוא ששני מינים לא מולידים. והנה, הוא הרכיב חמור על סוסה – פלאי פלאים, נסי נסים – יצא פרד. מה קרה עם הכלל ששני מינים לא מולידים? הוא עבר לצאצא – הפרד הזה, עם עוד פרדה, לא יולידו. גם זה משהו מופלא, שהכלל לגבי ההורים – ששברו את הכלל – עבר בעצם לצאצא, שהצאצא לא מסוגל להוליד. זה בדיוק מה שקורה גם היום במדע – אם יש משהו שיוצא נגד המוסכמות, נגד הממסד, הוא מאיים. כך בכל ממסד, וגם המדע הוא ממסד, כמו ממסד פוליטי. ברפואה למשל, זה הכי מאיים, כי יש גם המון כסף שם (לא שקל הקדש). אם מוצאים משהו שמאיים על הכללים – אוי ואבוי. ובכן, לכל דבר בעולם יש אב-טיפוס, והאב-טיפוס למי שמוצא "יוצא מן הכלל" שמאיים על הממסד של הכללים, נקרא ענה – מלשון עניה, הוא עונה. משום מה ענה הוא איזה שרש רוחני של המלך אחשורוש במגלת אסתר (שגם אהב לעשות ניסויים).

34.         המפלגות הצבועות והצבע האמתי

כל הדבר הגדול הזה, שהוא יסוד היסודות של קדמת המדע בעולם, קשור ל"בן צבעון". קודם דברנו על "בנן של קדושים", כאן הוא 'בנן של טמאים'. מה זה צבעון? הוא צבוע עד הסוף. יש אנשים צבועים, יש גם חיה שנקראת צבוע – החיה הכי מכוערת ומאוסה. איפה כל הצבעונים האלה? מי שבא על אמא שלו ומוליד את ענה, ומי שבא על אשתו של ענה, כלתו, ומוליד את אהליבמה? כל הצבעונים האלה הם מפלגות בממשלה – לכל אחת יש את הצבע שלה. איך יודעים? כי לכל הצבעוניים האלה אנשים מצביעים. כל מי שמצביע על מישהו – הצבעה היא בחינת "זה", הלעומת זה של ה"זה" של משה, כתוב "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", יש את ה"זה" של משה רבינו וה"זה" של המן, וה"זה" של הלעומת-זה הוא להצביע לצבעון. מה שמאפיין את כל המפלגות הוא צביעות – צבעון הוא צבעוני לגמרי, צבוע לגמרי. אז יש מצב שאין למי להצביע כי כולם צבעונים-רשעים, צבועים. אז מה? זה אבוד? מה העבודה שלנו? כמו שאמרנו קודם, לעומת "שקר החן" יש 'חן אמת', יש גם צבע אמתי. העבודה שלנו היא להמציא – "מצא את הימם במדבר". עיקר החידוש, יוצא מן הכלל לגמרי, הוא להמציא צבע אמתי. כל הצבוֹעים צבוּעים, ולכל הצבוֹעים הצבוּעים מצביעים, אבל צריך להיות גם מישהו אמתי להצביע לו – לכך קוראים 'להצביע משיח'[12] – שאפשר להצביע "זה הדבר" (מלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"), "כזה ראה וקדש", שגם הוא צבע, גם הוא תחש, אבל צבע אמתי. כמה שוה צבע אמתי? תריג, משה רבינו, "הוי' אלהי ישראל". משה רבינו הוא צבע אמתי, אפשר וצריך להצביע לו, וכל השאר הם צבוֹעים צבוּעים.

עד כאן על הפסוק "וענה הוא ענה אשר מצא את הימִם במדבר ברעֹתו את החמֹרים לצבעון אביו" והקשר שלו לחג פורים.

35.       ד. ריכוז החן בפרשת השבוע

36.         ריכוז המלה חן ב"שלישי" של פרשת כי תשא

נחזור לתופעה שהזכרנו קודם, הרכוז של "חן" בפרשת כי תשא: נקח את "שלישי", התפארת, של הפרשה. זו פרשיה קצרה של 82 – לבן – תיבות בלבד. אחרי חטא העגל, משה רבינו מבקש מה' "הודִעני נא את דרכֶך". בתוך הפסוקים הספורים האלה יש ארבע פעמים שמשה רבינו מבקש מה' בזכות ש"מצאתי חן בעיניך" – המקום הכי מרוכז בתנ"ך של המלה חן.

37.         החן שבמיקומי המלה חן

נראה כאן את אחת הפנינים היפות ביותר בכל התורה כולה, המקור לכך שאנחנו סופרים את המיקום של המלים בתורה. כל דבר צריך "בנין אב" – דוגמה אחת מובהקת, שאחרי שאתה רואה אותה אתה כבר מאמין שהתופעה הזו היא תופעה אמתית, שהתורה חושבת עליה וממילא ראוי לבדוק אותה בכל מקום בתורה. כאן יש דוגמה כזו. נסתכל בפרשה:

ויאמר משה אל הוי' ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן [המלה ה‑26, הוי'] בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן [המלה ה‑32, לב, כבוד] בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן [המלה ה‑42 מהסוף] בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. ויאמר פני ילכו והנחתי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן [המלה ה‑16 מהסוף] בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

ה"חן" הראשון והשני הם "כבוד הוי'" – עולה ביחד חן. אותו דבר מהסוף – ה"חן" השלישי והרביעי הם במיקום ה-16 וה-42, גם כן עולה ביחד חן. המספר חן הולך יחד עם מב, אבל 16 ועוד 42 שוה חן. יש פסוק בזכריה "תשואות חן חן לה" – אפשר לקרוא אותו על הפרשה הזו, הפרשה עם הכי הרבה חן. חן פירושו סימטריה, וזה בעצמו אומר שראוי לחשב משני הכוונים. מב ועוד טז עולה חן, ו-מב פחות טז עולה כו – אותה חלוקה במשקלים שונים. אם נספור את שני המיקומים הנוספים על חן – מההתחלה או מהסוף – הם יעלו 108 (מההתחלה שני ה"חן" הנוספים הם במקום ה-41 ו-67, חתך זהב, ביחד 108; מהסוף שני ה"חן" הנוספים הם במקום ה-51 ו-57, ביחד 108). מה הקשר בין חן ל-108? יש פה בחור בשם חנן. אם מוסיפים עוד נ ל-חן מקבלים (תוספת של) חנן בכוון הזה ו-חנן בכוון הזה – השם הכי חינני שיש – ופעמיים חנן עולה ריו, מהמספרים הכי חשובים בקבלה (יראה, גבורה וכו' – "אשת חן תתמך כבוד", "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן אמת שלה). זוהי פנינה של חן בפרשה.

38.       ה. עולם־שנה־נפש בגבורי מגלת אסתר

39.         "הנה מקום אתי" – מקום הסתר של משה

יש עוד פסוק מאד חשוב בפרשה, שנקשר אותו לפורים: "הנה מקום אתי ונצבת על הצור". לפני שה' מגלה למשה את יג מדות הרחמים הוא צריך להחביא אותו בצור, "והיה בעבֹר כבֹדי" יראה משה מה שהוא רשאי לראות. ה' צריך לשים אותו בנקרת הצור, ועל כך הוא אומר "הנה מקום אתי" – הפשט הוא שמששת ימי בראשית הכנתי לך מקום להיות בו ולראות את כבודי, את "מראה אחורים שלי", שהוא (כפי שרש"י כותב בשם חז"ל) "קשר של תפלין"[13]. בקבלה קשר של תפלין הוא פרצוף לאה, סוד המחשבה של ה' כביכול – תיכף נסביר יותר. שרש המחשבה, "קשר של תפלין", הוא במחשבה הקדומה דא"ק. בכל אופן, ה' אומר "הנה מקום אתי", וחז"ל דורשים "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". לכזה מקום מחבוא קוראים "מסתר" בלשון התורה, מלשון סתר – "אתה סתר לי". ה' הכין למשה רבינו מקום מסתר שיוכל לעמוד שם ולראות מה שה' מרשה לו לראות.

40.         העלם והסתר – חכמה ובינה – "ואי זה מקום בינה"

יש שתי מלים עיקריות בתנ"ך לתאר את היפך הגלוי: או נסתר ("הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו") או נעלם. שתי מלים שתמיד הולכות יחד, במיוחד בספרי החסידות – העלם והסתר. יש הרבה פירושים בחסידות מה ההבדל בין שתי המלים האלה. בדרך כלל העלם הוא בחכמה, אבא, והסתר הוא בבינה, אמא. כתוב "הנסתרֹת", אומרים שהם י-ה, אבל כתוב רק "הנסתרֹת" – עיקר הנסתר הוא ה עילאה, אמא, ואחר כך "והנגלֹת". ה-י ממש הוא נעלם לגמרי, מיניה וביה. בדרך כלל נעלם פירושו הוא שמעלים את עצמו, ונסתר פירושו הוא שמשהו מסתיר עליו. מה עיקר ההבדל בין חכמה ובינה בקבלה? יחסית, החכמה שייכת יותר לממד הזמן. על הבינה כתוב בפירוש שהיא קשורה למקום, בהמשך פסוק מפורסם על החכמה: "והחכמה מאין תמצא – ואי זה מקום בינה". בינה קשורה למקום, והמקום הוא נסתר. מקום במובן של נסתר, באופן הכי מובהק בתורה, הוא בפסוק שלנו – "הנה מקום אתי ונצבת על הצור".

41.         אסתר – סוד המקום (הנסתר); אחשורוש – סוד הזמן (אחרית וראשית)

המקום הנסתר רומז לאסתר המלכה: "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני בעת ההיא'". כלומר, יש משהו במקום הזה של משה רבינו, ששייך לשרש נשמת אסתר המלכה. אם "הנה מקום אתי" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – שייך לאסתר, אולי נעלם (אבא, ששייך יותר לזמן מאשר למקום) שייך למרדכי. אבל, כאשר מתבוננים במגלה רואים שממד הזמן קשור לאחשורוש. איך יודעים? כי האריז"ל כותב בשם המדרש שאחשורוש הוא "מלך שאחרית וראשית שלו". איך אני יודע ששרש עלם – של נעלם – שייך לזמן? פשט. המלה לעולם היא ממד הזמן. רק הרבה יותר מאוחר קבלה המלה "עולם" בלשון הקדש משמעות כמו "עולם הזה", עד שבספר יצירה "עולם" (בשלשת הממדים של "עולם שנה נפש") הוא באמת ממד המקום. אבל בכל התנ"ך עולם הוא זמן – לעולם. אם כן, עולם הוא זמן, והדבר הנעלם ביותר במגילה הוא הדמות של אחשורוש – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש". אמרנו שהגור אריה כותב ש"אחשורוש הוא אחשורוש" נקודה, ואחר כך הפסוק מתאר אותו כ"המֹלך מהדו ועד כוש". למה להפריד? כי "המֹלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" כבר עוסק במקום, ו"אחשורוש הוא אחשורוש" שייך לזמן – "אחרית וראשית שלו". המקום יותר שייך לאסתר, לכן הוא מציע לה פעמיים "עד חצי המלכות", כלומר שהכל שלה (בשתי מחציות יש גם תוספת, יתרון, על שלם, כמו שרש"י מפרש בפרשתנו, בפרשית שמן המשחה [השייך למרדכי מן התורה], על הפסוק "מחציתו חמשים ומאתים"). כך חז"ל אומרים "תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' ו-כ' ו-ז' ותמלוך על ק' ו-כ' ו-ז' מדינות".

42.         ארבעת גבורי המגלה כנגד עומקי ספר יצירה

למה אמרנו את כל זה? כי רצינו לעשות כלל במגילה. ארבעת הגיבורים של המגילה הם סוד הוי' של כל המגילה – אחשורוש-אסתר-מרדכי-המן. מרדכי-המן ר"ת מה, כמו שמשה אומר "ונחנו מה". לפני שנה למדנו באריכות ש"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" היינו שהאדם עצמו לא יודע אם הוא שייך לזה או לזה – לא יודע מה הוא (כשם שלא יודע מי הוא), לא יודע אם הוא מרדכי או המן.

נחזור ללשון ספר יצירה – ממד הזמן שם כולל שני עומקים, "עֹמק ראשית" ו"עֹמק אחרית", שני המושגים שכתובים על "מלך שאחרית וראשית שלו". ממד המקום בספר יצירה הוא ששת העומקים של דרום-צפון-מזרח-מערב-רום-תחת – ו"ק, הכל מקום. אמרנו ששרש המקום באמא, אבל פירוט ממד המקום הוא ו הקצוות של ספר יצירה. כל ששת העומקים האלו שייכים לאסתר. מי הם מרדכי והמן לפי זה? למה שאנחנו עושים כעת קוראים הקדמה כללית. בספר יצירה חוץ מעמק ראשית ועמק אחרית, חכמה ובינה, וששת עמקי המקום, יש עוד שני עומקים (סה"כ עשרה), שניהם בדעת, כנגד תרין עטרין שבדעת: "עֹמק טוב ועֹמק רע", זו לשון ספר יצירה. יש כאן משהו מובהק ומאד יפה – השלמה לדרוש של פורים. במגלה הכי פשוט שמרדכי הוא " עֹמק טוב" – הוא הצדיק, "אמרו צדיק כי טוב", והמן, שנאמר עליו בפירוש "איש צר ואויב המן הרע הזה", הוא "עֹמק רע". וכך מובא, בכל ספרי החסידות – בלי לקשר לספר יצירה – שהמן הוא "עֹמק רע", "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", התמצית של הרע, ומרדכי הוא "עֹמק טוב". מה שבנינו כעת, שמגלת אסתר בעצם כוללת את כל עשרת העומקים – הזמן הוא אחשורוש, המקום הוא אסתר, והדעת שיש בה שני עומקים היא ה"זה לעֻמת זה" של מרדכי ("מרדכי בדורו כמשה בדורו") והמן הרע הזה.

כעת מובן שמשה אומר "ונחנו מה" – חושבים שהוא מתכוון אני ואהרן, אבל יוצא שגם אני והמן, כי משה הוא מרדכי. משה הוא הדעת של כללות הנשמות, ודווקא בתוך הדעת יש "עֹמק טוב" ו"עֹמק רע" – מרדכי והמן. יש לנו קודם את אחשורוש, חכמה ובינה, ראשית ואחרית, אחר כך את מרדכי והמן, ולבסוף את אסתר שהיא המקום, כל הו"ק. מה הפסוק החשוב שדורש הבעל שם טוב על נסתר? "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי'" – "אם יסתר איש במסתרים ואני [הוא נשאר עם האני שלו, בגאוה, אז] לא אראנו נאם הוי'", אבל "אם יסתר איש במסתרים ואני לא [שמבטל את האני שלו, אז] אראנו נאם הוי'". זו בחינת אסתר.

43.       ו. מחצית השקל: לעורר אצל ה׳ את הנהגת העולמות בישוב ושקול הדעת (קדושת לוי)

44.         "אחרית כבראשית"

נסיים בדרוש מאד יפה של הקדושת לוי על הפרשה, ונקשר עם ווארט שהוא אומר בדרושי פורים שלו על לשון התפלה. דברנו בפורים על פסוקים שכתוב בהם ראשית ואחרית. אמרנו קודם שעל פי רבי עקיבא אייגר, על פי הרא"ש, נשים פטורות מתפלת מוסף. אבל ברוך ה' כל הנשים כאן מתפללות תפלת מוסף, והשיא של תפלת מוסף הוא הכתר של קדושת מוסף. שם, אחרי שכולנו שרים יחד "הוא אלהינו" (אפשר לשיר תיכף), כתוב "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלהים אני הוי' אלהיכם". בכל הנוסחאות כתוב "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית". רק בנוסח אדמו"ר הזקן, שהוא סולת נקיה, הוא גורס "אחרית כבראשית" (עם ב). כמובן, זה משנה לגבי הגימטריאות (על פי פשט י"ל ש"כבראשית" היינו כבפנימיות ה"ראשית", פנימיות המחשבה הקדומה דא"ק, כמו שמבאר הקדו"ל, ששם מאיר עצמות אור א"ס ממש, כמבואר בהמשך תרע"ב). הגימטריאות הכי יפות יוצאות עם ה-ב... זה נקרא 'פלאג' בשביל נוסח חב"ד. אם תחפש בתקליטור "אחרית כבראשית" תמצא רק במקום אחד (אין סידור נוסח חב"ד שם) – בקדושת לוי לדרושי פורים[14]. אי אפשר לקבוע מאה אחוז שזה בגלל שרבי לוי יצחק מברדיטשוב התפלל בנוסח אדמו"ר הזקן, כי בעוד מקום הוא עצמו באותו דרוש כותב "אחרית כראשית" בלי ה-ב, אבל פעם אחת הוא כותב "אחרית כבראשית" – זה רק לעשות שמח.

45.         "אחרית כבראשית" – לגלות את ראשית המחשבה גם בעומק האחרית

בכל אופן, אמרנו שהשרש של "קשר של תפלין" הוא במחשבה הקדומה דא"ק – שרש משה באותו מקום נסתר. שם, במחשבה הקדומה דא"ק, "ישראל עלו במחשבה" וה' ברא את העולם רק לשם ישראל קדושים. כל מה שאנחנו בגלות הוא מכיון שהקב"ה כביכול לא מסתכל בראשית המחשבה שלו-גופא, שהוא לא מסתכל חזק בשביל מה בכלל בראתי את העולם. כדי לעשות שהקב"ה עצמו יסתכל בראשית וכל כך יתחבר אליה עד שההסתכלות בראשית תחדור למטה עד לאחרית, עד לסוף כל ההשתלשלות של העולמות בעולם התחתון ביותר, עד למציאות התחתונה. מה זה "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית"? הוא אומר שהגאולה תבוא כאשר הראשית תגיע לאחרית, כמו הפסוק "מגיד מראשית אחרית" – מתי שהראשית תגיע לאחרית (שאז גם ראשית הקו תגיע עד לתחתית העיגול הגדול). כאשר המחשבה הקדומה של ה' שברא את העולם בשביל ישראל, תגיע עד לאחרית, למציאות התחתונה – זו הגאולה. מה זאת אומרת שה' לא מסתכל בראשית? הוא אומר שזה תלוי בזכות של עם ישראל גופא.

46.         זכרון מטרת בנית הארמון

הוא נותן שני משלים יפים: הראשון הוא, שיש מלך גדול אחד שבנה פלטרין בשביל הבנים שלו. הוא לא צריך את הפלטרין לעצמו, כדי שהוא יגור בו, אלא בנה בשביל הבנים שלו (כך כותב הקדושת לוי, שאין הפלטרין בשביל המלך עצמו, אך יש לומר שכך הדבר במחשבה הקדומה דא"ק לאחר הצמצום הראשון, שהוא סוד היו"ד המבואר שם, משא"כ לפני הצמצום הרי ידוע שתכלית כוונת הבריאה היא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, וי"ל שעל זה בייחוד נאמר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל אפילו מחשבה הקדומה דא"ק", כלומר שאין המחשבה הקדומה דא"ק תופסת לאיזה צורך המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, מתאוה לדור בפלטרין הרי אינו צריך לפלטרין כלל לעצמו רק שבנה אותו בשביל בניו, וד"ל. ועוד י"ל בסוד "ושכנתי בתוכם" בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל, דהיינו ענין הדירה בתחתונים לעצמותו יתברך ממש, כאשר, בזכות ישראל, הוא מסתכל בראשית המחשבה הקדומה ועל ידי זה נמצא ממש עם ישראל בעולם זה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, וממילא כל הרשעה כולה כעשן יכלה, וד"ל). אבל לא תמיד הוא זוכר שהוא בנה את הארמון בשביל הבנים, ואם הוא לא זוכר חזק שהוא בנה אותו בשביל הבנים אז "איש צר ואויב" יכול לפלוש לדירה, להתיישב שם, והמלך לא מגיב. אבל אם הוא זוכר חזק שבנה את הבנין רק בשביל הבנים – וודאי לא בשביל האויב שלהם, אז אם מישהו פולש הוא מיד יכנס ויסלק אותו. אומר הקדושת לוי שלשם כך צריכים להיות קשור לראשית המחשבה. שוב, ראשית המחשבה קשורה ל"קשר של תפלין" כמו שהסברנו כעת – עולם המחשבה, המחשבה הקדומה.

47.         העדר הבדלה והכרעה (דמוקרטיה) – חוסר ישוב ושקול הדעת

אחר כך הוא אומר עוד משל, עוד יותר עמוק, ממש מוסר השכל ששייך לכולנו: יש אנשים שפועלים כל החיים שלהם בלי ישוב הדעת. כל מה שהם עושים בחיים שלהם, כל המבצעים ומה שהם בונים בחיים, הוא בלי ישוב הדעת, בלי שיקול הדעת. מה הסימן שמישהו חי את חייו ופועל את פעולותיו בלי ישוב הדעת ושקול הדעת? הסימן המובהק הוא, שהוא לא מבחין. הקדושת לוי לא משתמש במלה הזו, אבל אין לאדם הזה את סוד ההבדלה. כולם שוים, כולל שויון בנטל, וכולם מושפעים באותו האופן. אם יש משרד הסעד – גם לערבים מגיע, גם לגוים, גם ליהודים. אין הבחנה. הוא אומר שהדבר הזה שאין הבחנה – ולעניננו, עיקר ההבחנה היא בין יהודי לגוי (הוא כותב בהקשר הזה) – מלמד שהאדם הזה פועל בלי ישוב הדעת. כך יוצא מפורש מקדושת לוי. אם כן, לפי התורה הזו, כל המושג דמוקרטיה, כל המדיניות בה, כאילו בעיקרון, לא מבחינים בין אחד לשני, היא סממן מובהק של אי שיקול הדעת, אי ישוב הדעת. מה מטרת מצות מחצית השקל? חוץ מזה ששקל הוא לשון שקל טהור וקדוש כפי שאמרנו, שקל הוא גם לשון שקול הדעת. למה "מחצית השקל"? פירוש מופלא – כל מי שיש לו שיקול הדעת הוא חוצה דברים, מבדיל ומחלק. לכן צריכים לתת דווקא מחצית השקל. כלומר, אם יש לך שיקול הדעת אתה מקדש את החצי. השלם שלך הוא החצי.

48.         הנהגת העולם ללא הבדלה גלויה בין ישראל לעמים

אמרנו שההבדלה האמתית היא בין היהודי לגוי. אותו דבר כלפי שמיא – מה הוא זמן הגלות? זמן בו כביכול ה' מנהיג את העולם בלי ישוב הדעת, בלי שיקול הדעת (רק מצד חסדו יתברך האין סופי, "טוב ה' לכל"). כאילו לה' אין שיקול הדעת, ואז כולם מקבלים בשוה (מצד חסדו יתברך כנ"ל) – משפיע רוב טובה גם לאומות העולם, אולי אפילו יותר מליהודים, ואז היהודים נמצאים בשעבוד תחת עול הזרים. אז לקב"ה אין ישוב הדעת. איך אפשר לומר כזה דבר על הקב"ה?! אבל הרי זה אותו הדבר, איך אפשר לומר שהקב"ה שכח לשם מה הוא ברא את העולם?! אם כן אנו חוזרים לאותו הדבר – הכל תלוי בנו. ה' ברא את העולם, ואומר לנו: מתי אני אזכור לשם מה בראתי את העולם? מתי יהיה לי, הקב"ה, שיקול הדעת? תלוי בכם. אם אתם זכאים (זכות הוא גם מלשון נצחון כנודע, עיקר הזכות נצרך על מנת לנצח במלחמה, כך מסביר הקדו"ל את ענין "מבן עשרים שנה ומעלה ['כל יצא צבא בישראל']" הנאמר במצות מחצית השקל) – יהיה לי שיקול הדעת (ולכם יהיה "יד ישראל תקיפה" באמת, "דידן נצח"). אם אתם זכאים – אז "אחרית כראשית", שאז "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית".

49.         הזכות בה תלויה ההכרעה – מוחין דאבא (אחריות צבורית)

מה היא כאן הזכות? עיקר הזכות הוא בדיוק מה שפתחנו בו בתחלת השיעור: שיהודי שומר את הפקודה, לוקח אחריות על הכלל, ולא רק על הפרט של עצמו. זה עיקר שיקול הדעת. שיקול הדעת בא ממוחין דאבא. הבדלה אמתית היא "דעת משה", "דעת המכריע" (חושבנא דדין כחושבנא דדין), ומשה הוא מוחין דאבא. מה זה להכריע? להכריע בין שנים. מה משה רבינו מבקש מה', וה' נותן לו? "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". אל תשרה את שכינתך יותר על אומות העולם. עיקר הדעת של משה רבינו הוא להבדיל, להכריע, ולשם כך צריכים מוחין דאבא, צריכים "מבן עשרים שנה ומעלה".

מה יוצא מזה? עוד יסוד גדול וחדש אצלנו. יסוד היסודות אצלנו הוא הכנעה-הבדלה-המתקה. יוצא שבשביל הכנעה צריכים מוחין דאמא, אבל בשביל הבדלה צריכים מוחין דאבא. שוב, למה אין את ההבדלה הזו אצלנו, אפילו שלאנשים יש שכל? כי יש להם רק מוחין דאמא, מניחים רק תפלין של רש"י ולא של ר"ת. הבדלה היא מוחין דאבא. אם כבר דיברנו על הכנעה והבדלה, מהי המתקה? תפילין של שמושא רבה וראב"ד, מוחין דעתיקא (סוד עשרים בגימטריא כתר, "מבן עשרים וגו'", "עשרים גרה השקל", י למעלה ו-י למטה ו-ו המכריע באמצע, צורת אות ה-א שקדמה ל-ב של "בראשית", נקודה בהיכלא, יחוד או"א, וד"ל – כל זה רמוז בסיום התורה של הקדו"ל וכדלקמן), ש"אין בטוֹבה למעלה מעֹנג" – זו המתקה. אבל הבדלה היא דעת המכריע (סוד ה-ו בין שתי היו"דין הנ"ל), דעת משה, מוחין דאבא. לשם כך יש את המצוה של מחצית השקל (ב"מחצית השקל" יש אותיות משה, בצירוף מהש, השם החמישי של עב שמותיו יתברך; שאר האותיות של "מחצית השקל" = אברהם יצחק יעקב, וד"ל).

כל זה הסבר יפהפה של בעל קדושת לוי, שמקשר את כל מה שדברנו הערב. ולסיכום נביא את דבריו כלשונם:

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש כו'. בו יבואר הפירוש על הפסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כי הנה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. וזאת גם כן ידוע שעיקר אשר עלה במחשבה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל ישראל עם קדושו כדי שיעבדו אותו ולעשות נחת רוח לפניו. והנה דעיקר החיות בא על כל העולמות רק בשביל עבודתו כדי לעבדו, כי באמת עיקר בריאת העולמות לא היה רק כדי לעבוד אותו. והנה קושיא עצומה על מה גם לאלו אשר אינם עושים רצון הבורא יתברך גם כן יש להם חיות הוא על דרך משל למלך אשר בנה פלטרין גדולים בשביל בניו ואל המלך בעצמו אין צורך לזה הבנין רק בנה זאת בשביל בניו, והנה אחר כך כשיגמור כל הבנין ורוצה לישב בתוכו השונא לבניו של מלך. והנה כשהמלך מסתכל בשורש המחשבה על מה עלה במחשבה זאת לבנות הבנין הזה, כי המלך בעצמו אינו צריך לזה, רק העיקר אשר במחשבתו לבנות הבנין זה היה רק בשביל בניו וכשהמלך מסתכל במחשבה הזאת בוודאי המלך לא יניח כלל לישב בתוכו שום שונא של בניו ולא אדם אחר רק יעשה כפי אשר עלה עיקר במחשבתו ולא יניח לישב בתוכו רק בניו. וכשהמלך חס ושלום אינו מסתכל בשורש המחשבה הקדומה אשר היא עיקר אשר עלה במחשבה לבנות הבנין הזה רק בשביל בניו אז חס ושלום גם אחר ישב בתוכו. ועל דרך זה גם כן בהבורא יתברך, כי הנה עיקר אשר עלה במחשבה הקדומה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל נשמות ישראל וכשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה אז לא יושפע השפע רק לישראל ולכל העולמות העושים רצונו וכשחס ושלום הבורא יתברך אינו מסתכל כביכול במחשבה הקדומה אז חס ושלום גם אלו אשר אינם עושים רצון הבורא גם כן יקבלו להם חיות ובבחינה הזאת הוא עשיית נס לישראל עם קדושו וכל הניסים יעשה על הבחינה הזאת כביכול כשהבורא יתברך מסתכל במחשבה הקדומה הזאת ובמחשבה הקדומה הזאת היה העיקר ישראל, כי בשביל נשמות ישראל עלה במחשבה לברוא כל העולמות על ידי זה יושפע לנו כל הטובות ויעשה לנו כל הניסים ובבחינה הזאת יהיה אם ירצה השם בקרוב גאולתינו כביכול כשהבורא יתברך יסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הזאת העיקר ישראל על ידי זה יהיה גאולתינו בקרוב. וזה הרמז הן גאלתי אתכם אחרית כראשית הן גאלתי אתכם, כלומר עיקר הגאולה יהיה על בחינה הזאת. אחרית כראשית, כלומר כמו שדבר הזה שעיקר בריאת כל העולמות הוא רק בשביל נשמת ישראל מגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה כשיתגלה זאת לעיני כל הארה הזאת שעיקר בריאת כל העולמות היה רק בשביל ישראל כמו שמגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה על ידי זה יהיה בקרוב גאולתינו בזמן קרוב ועל בחינה הזאת שראשית המחשבה מתגלה ויעשה לנו הניסים. וזהו הרמז דאנו מברכין בפורים על מקרא מגילה, הרמז מגלה יו"ד, כי המחשבה הקדומה נקרא יו"ד הרמז על ידי התגלות היו"ד הוא המחשבה היה לנו הנס הגאולה הזה:

ועל דרך הבחינה הזאת נבאר הפסוק זה יתנו כל העובר כו' מחצית השקל. והנה יש כמה דקדוקים בפרשה זו. אחד, למה דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם. ב', בן עשרים מחויב והפחות מבן עשרים אינו מחויב ממה נפשך אם הוא מצות עשה יחויב בה אפילו בן י"ג שנים. ג', על מה תלה הנתינה הזה היוצא למלחמה דווקא כדכתיב כל היוצא למלחמה לצבא. ונבאר על דרך משל לאחד שעושה כל עסקיו בלתי ישוב הדעת לפעמים יעשה גם כן היפוך הסדר, דהיינו לאלו אשר אינם שומעים לקול דבריו גם כן יעשה להם טובה. אבל מי שעושה עסקיו בישוב הדעת ובשקול הדעת שוקל דעתו איך לעשות ובוודאי יעשה כסדר לאוהב יעשה טוב ולשונאו לא יעשה טוב. ועל דרך הזה הוא הבחינה כשישראל חס ושלום אינם ראוים וזוכים במעשיהם להוריד שפע לכל העולמות ואז הבורא יתברך אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו עם ברואיו ועל ידי זה חס ושלום גם החיצונים יקבלו שפע כיון שהבורא ברוך הוא מחמת גודל זכות ישראל אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו ואז כביכול אינו שוקל בדעתו לזה להשפיע ולזה לא להשפיע כיון שאין שום זכות לפניו שישפיע מחמת זה הזכות ונמצא הכל שוין בזה לקבל שפע ובחינה הזאת נקרא כביכול העשיה בלא ישוב הדעת אבל כשישראל זוכין בגודל מעשיהם הטובים שעל ידם יבא השפע לכל העולמות ואז הבורא ברוך הוא כביכול שוקל לעושי רצונו אלו ישראל עם קדושו ישפיע ולאלו שאינם עושים רצונו לא ישפיע כיון שיש לפניו זכות ישראל. והנה זה הבחינה שעושה הכל בשיקול הדעת נראה דעתו כחולק לשנים לעושים רצונו להשפיע ולאלו שאינם עושין רצונו לא ישפיע. והנה כשישראל עם קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא יתברך כביכול ישקול בדעתו לזה להשפיע ולזה לא ישפיע ובזה לא יבא השפע רק לישראל וממילא יהיה המפלה לשונאיהם כיון שלא יבא השפע רק לישראל ולא להם. וזהו הרמז במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים היוצא למלחמה לצבא דצריך לעורר הבחינה של שיקול הדעת כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע ובודאי לא יבא השפע רק לישראל עם קדושו ובזה ינצחו מלחמתם. והנה הבחינה הזאת של שיקול הדעת אשר בארנו שנראה כביכול חלוקת מחשבה לשנים הוא שני יודין יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הוא המכריע. ובזה נקרא הבחינה של שיקול הדעת אל"ף שני יודי"ן וגם וא"ו והוא צורת אל"ף וגם שני יודין גימטריא ך' וזהו עשרים גרה השקל:

לחיים לחיים, שנזכה להבדלה האמתית, שה' בוחר בעם ישראל, שאנחנו גם נדע להכריע עם ישוב הדעת ושקול הדעת, וממילא נעשה שה' יסתכל בראשית ויוריד אותה לאחרית, "ובא לציון גואל".



[1]. ראה באורך הערה בתחלת שער "שמחת פורים" בספר סוד הוי' ליראיו.

[2]. שני רמזי הוי' במגילה – "יבוא המלך והמן היום" "זה איננו שוה לי" = חשמל חשמל (היהלום של זך) = אסתר המן!

[3]. "מר דרור" = כה פעמים הוי'. "מירא דכיא" = יא פעמים הוי'. יחד, המקרא והתרגום = לו פעמים הוי' = ג פעמים זה פעמים הוי', ודוק.

[4]. יש כה "בשקל הקדש" בתורה (אין עוד צורה של הביטוי "שקל הקדש" רק עם ב השימוש "בשקל הקדש", וגם אין בכל הנ"ך "שקל הקדש", סימן שקדושת השקל שייכת לתורת משה דווקא), הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – במחצית השקל, והשני בשמן המשחה (אין עוד "בשקל הקדש" עד פרשת פקודי). "בשקל הקדש" = 29 ברבוע = 21 בהשראה. כה פעמים "בשקל הקדש" = 145 (9 בהשראה) ברבוע.

[5]. ראה בספרים מודעות טבעית והטבע היהודי.

[6]. עבודת הלוי פרשת שקלים ד"ה "זה יתנו".

[7]. היום במדע אומרים שיש גם יוצא מן הכלל, מאד נדיר, שפרדה תלד. מתאים לכלל הגדול המתבאר כאן ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". כנראה שהוא סוד האפשרות של גיור כהלכה, וד"ל.

[8]. על ידי חילוף ב-פ באותיות בומ"ף – דבר ופרד מתחלפים, ודוק.

[9]. אחשורוש משלים את ענה ל-מג במשולש. במילוי: אלף חית שין וו ריש וו שין עין נון הא = מה-אדם ברבוע (שתי האותיות הראשונות – אלף חית = חיה, הנקודה האמצעית של מה, ברבוע)! "וענה הוא ענה" "אחשורוש הוא אחשורוש" = הרבוע הכפול של אל. "ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר" "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש" = ז פעמים תריג. המשך הפסוקים – "ברעתו את החמרים לצבעון אביו" "שבע ועשרים ומאה מדינה" = אהבה פעמים יראה. בכפולה של ז יש פב אותיות, בכפולה של יג יש מא אותיות – שלם וחצי.

[10]. "לצבעון" יש "החמרים" "במדבר". עוד שויון בפסוק: צבעון ענה = 343 = 7 בחזקת 3 = "הימם במדבר".

[11]. ד-ט מתחלפות באותיות הלשון, נמצא שפר-ד הוא פר-ט.

    בפורים נוהגים לאכול אזן המן עם מילוי של פרג (הרבי נהג להכיל אזן המן עם פרג במשלוח מנות), גם קשור לסוד הפרד (ג-ד מתחלפות באבג"ד, סוד "זרע גד", סוד "וישנה... לטוב בית הנשים" הנאמר באסתר, שהאכילה זרעונים במקום פת בג המלך [ב"פת בג" על ידי ת חלקי ב יוצא פרג, "ונהפוך הוא", וד"ל], כמו אצל דניאל וחבריו). המגילה נקראת אגרת וספר. אגרת ספר ר"ת אס ס"ת תר, יחד – אסתר (בסדר אותיות ישר). אמ"ת אגרת ספר אותיות פרג (למפרע). הפרג (זרעונים, זרע גד, כנ"ל) של אסתר (סוד פורים גדול [בגדול אותיות גד סמוכות], לאפוקי פורים קטן, סוד פרק, באדר ראשון [ג-ק מתחלפות באותיות החך]) שמים בתוך האזן של המן, וכך מפילים אותו, וד"ל.

[12]. משיח משלים את צבעון ל-כד ברבוע – רפח רפח (הערך הממוצע של ט האותיות = ח ברבוע – לב לב).

[13]. "קשר של תפלין" = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות. והוא ר"ת קשת – "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד הוי' [ואראה ואפֹל על פני וגו']", השיא של מעשה מרכבה, וד"ל.

[14]. קדושה שניה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com