חיפוש בתוכן האתר

ליל פורים ע"ג (בשעה שהקדימו צב-צד) – רמת אביב הדפסה דוא

ליל פורים ע"ג – תו"ת רמת אביב

התוועדות פורים

א. "איש יהודי... איש ימיני" – לזהות את נקודת היהדות

"איש יהודי" – כל יהודי כופר בעבודה זרה

לחיים לחיים. עכשיו שמענו מכתב מהרבי שמזכיר את מרדכי היהודי ש"לא יכרע ולא ישתחוה". הוא אומר שלכל היהודים יש את התכונה הזו של "לא יכרע ולא ישתחוה". חז"ל אומרים: "מי הוא יהודי? זה הכופר בעבודה זרה". על שם כך מרדכי נקרא "היהודי". מרדכי הוא משבט בנימין, אבל כאשר המגילה מציגה אותו פעם ראשונה, בפסוק שכל הצבור אומרים יחד – הראשון מבין ארבעת הפסוקים שכולנו אומרים לפני בעל הקורא[1] – "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". רק בסוף כתוב שהוא "איש ימיני", שהפשט שהוא משבט בנימין, אבל ההקדמה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא "איש יהודי". מי הוא יהודי? זה הכופר בעבודה זרה. כמו שכתוב בהמשך "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[2] – זה היהודי שבו.

"איש ימיני" – מביט בכל אחד בעין ימין

יש ווארט של הרבי הקודם על "איש ימיני", שהכוונה לא רק שהוא משבט בנימין, אלא שהוא איש ששייך לימין. מה הכוונה? שהוא מסתכל בעין ימין על כל יהודי. זה הווארט. מי שמסתכל בעין ימין על כל אשר בשם ישראל יכונה, על כל יהודי, נקרא "איש ימיני". "איש ימיני" כזה – כדאי להיות גם ימיני קיצוני. להסתכל על יהודי בעין ימין באופן קיצוני. מתי צריך להיות ימין קיצוני? כשלמראית עין, בחיצוניות, היהודי נראה כך שקשה להסתכל עליו בעין ימין. לשם כך צריך להיות "איש ימיני", להסתכל על כל יהודי בעין ימין, גם כשהוא נראה ממש היפך הכוונה, ולדעת ברור, להאמין חזק – "ימיני" גם לשון אמונה, כך כתוב – שיש לו ניצוץ, "חלק אלוה ממעל ממש". האמונה כה חזקה עד שהופכת לדעת, בכח של "רעיא מהימנא", "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שהופך אמונה לדעת. נסביר שדעת היא גם לשון שבירה – יודעים עד ששוברים את כל הקליפות ומגלים בפועל שהיהודי הזה הוא "חלק אלוה ממעל ממש".

"איש יהודי" – מרגיש כל היום את שמחת היותו יהודי

אם כן, מרדכי מתחיל כ"איש יהודי". אם לא הייתי יודע את מאמר חז"ל שהכוונה היא שכופר בעבודה זרה, הייתי חושב שהוא א איד – הפשט, שהוא יהודי. היה יהודי בשושן הבירה, א איד. יותר מכך שהוא במציאות "איש יהודי", כנראה מכונה כך כי הוא מרגיש את עצמו יהודי. לא סתם מכנים אותו. כל היום, מהבוקר עד הערב, מה"מודה אני" כשהוא קם ועד ל"בידך אפקיד רוחי" כשהוא הולך לישון – איך הוא מרגיש את עצמו? א איד, יהודי.

יש ברוך ה' הרבה יהודים בעולם, אני ברוך ה' יהודי – "שלא עשני גוי". הצדיקים הגדולים, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ועוד צדיקים גדולים מאד, היו רוקדים בבקר "שלא עשני גוי"[3]. יש שנוהגים לומר את ברכות השחר בבית הכנסת, אבל היו פעמים שהיה רבי לוי יצחק כל כך שמח על הבוקר שהוא יהודי, שמיד היה חייב לומר את הברכה הזו, עוד לפני כל הברכות, לפני שהלך לבית כנסת, מתוך שמחה, שמחת פורים.

להרגיש שאני יהודי, "שלא עשני גוי", זו שמחת פורים. ממילא הוא גם מזדהה עם כל היהודים. "איש יהודי" הוא אחד שמרגיש אחד עם כל היהודים. איך הפירוש הפשוט הזה, ש"איש יהודי" היינו המכנה המשותף שכולנו יהודים, כולנו שוים, עם הווארט שיהודי הוא הכופר בעבודה זרה? זה בעצם מה ששמענו במכתב של הרבי. מה עושה אותו יהודי? מה ה"שלא עשני גוי"? הדבר הזה – שאני כופר בעבודה זרה, וכל היהודים כופרים בעבודה זרה. "איש ימיני", להסתכל על כל אחד בעין ימין, היינו לראות שאתה כופר בעבודה זרה, וממילא אתה יהודי. זה פשוט, כולנו יהודים, לא חידוש שיהודי כופר בעבודה זרה – זו המציאות שלו, "לא יכרע ולא ישתחוה". וממילא ה"איש יהודי" בהתחלה וה"איש ימיני" בסוף הם היינו הך, "הא בהא תליא".

"איש יהודי... איש ימיני" – "פתחיה זה מרדכי"

נפתח בגימטריא מפורסמת: כתוב בהתחלה "איש יהודי" ובסוף "איש ימיני", ויחד הם עולים 777. הרבה פעמים אנחנו אומרים שלכבוד הגימטריא הזו צריך לשים את המשקה הזה על השולחן. אבל זה לא מספיק, רק לשם כך לא היינו אומרים את הגימטריא. יש משנה מפורשת במסכת שקלים שלמרדכי היהודי יש עוד שם, שלא מופיע במגילה אבל מפורש במשנה – "פתחיה על הקנין. פתחיה זה מרדכי. למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח דברים[4] ודורשן ויודע שבעים לשון". בבית המקדש היו כמה וכמה תפקידים. היו אנשים שהיו ממונים על התפקידים השונים, וכתוב שפתחיה בבית המקדש – מרדכי חזר עם עזרא ונחמיה, בנו יחד את בית המקדש השני, והוא – היה אחראי על הקינים, על קרבנות היולדות. סימן שמרדכי הוא שר הילודה. יש מבצע של הרבי – מבצע "פרו ורבו", ילודה. צריכים הרבה הרבה יהודים, המון יהודים. במיוחד בפורים, שכתוב שהוא לשון פרו ורבו. פורים הוא חג של הרבה יהודים. כל אשה שיולדת מביאה קן. כתוב בזהר "איזהו חסיד?" – כמו "מיהו יהודי?" – "זה המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". למי שאחראי על הקן קוראים פתחיה ו"פתחיה זה מרדכי". אם מחברים יחד את השמות מרדכי פתחיה רואים ששוה בדיוק אותו מספר. לא שתינו מספיק שאי אפשר לעשות גימטריא יותר. רק ליל פורים, עוד לא יום פורים. זו גימטריא מאד מכוונת.

ב. "מרדכי מתוקן לגאולה" – יסוד תורה שבעל פה ועלית המלכות בפורים

פתחיה – פותח דברים ודורשם

למה קוראים לו פתחיה? למה לא מספיק לקרוא לו מרדכי ולומר שהוא ממונה על הקנים? למה צריך לומר שפתחיה על הקנים ושהוא בעצם מרדכי? חז"ל דורשים את השם פתחיה, שהוא פותח דברים ודורשם. מי שפותח דברים ודורש אותם קוראים לו פתחיה, וזה מרדכי. מרדכי הוא כזו נשמה, כזה רב גדול, כזו נשמה, כזה רבי, שפותח דברים ודורשם. אם כן, היום חג של אותו רבי שפותח. מה הכוונה פותח? פותח מן ההסתר. הרי היום קוראים מגלת אסתר, צריך לגלות את ההסתר וההעלם. הוא פותח מההסתר דברים שהיו נסתרים ונעלמים.

צריך לפתוח, כמו "פתח רבי שמעון". הוא פותח מההעלם, מהכתר. הניקוד של הכתר הוא קמץ – "קמץ א אַָ" – כך מתחילים ללמד ילד בחדר. בכתר הכל קמוץ. החכמה היא פתח – "והחכמה מאין תמצא", פותחת את הקמיצה. מי שפותח ודורש כבר עושה יחוד של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הדרשה היא הסברה בטוב טעם ודעת, הכח של הבינה, אמא. קודם הוא פותח דברים (בחכמה) ודורשם (בבינה). לכן הוא פתח-יה, י-ה הם חכמה ובינה.

בתור שם קדוש בפני עצמו י-ה הוא שם החכמה, אבל בתור שתי האותיות של שם הוי' ב"ה, שם המיוחד, הם חכמה ובינה. עצם הפתיחה, ראשית הפתיחה, היא כברק המבריק על השכל – נקודה שהיא הברקה, כמראה הבזק. צריך לתפוס את הברק ולדרוש אותו, והוא מיד עושה זאת. אם כן, כל תורה של פורים גם צריכה להיות כך – שפותחים דברים חדשים, ומנסים גם לדרוש אותם. לא רק לפתוח – צריך לפתוח ולדרוש. יש רמז יפהפה, מהרמזים הכי יפים שיש בתורה – הקשר בין שני השמות של הגבור של פורים, מרדכי היהודי. יש בפורים גבור וגבורה – מרדכי ואסתר. לגבור יש שני שמות, מרדכי-פתחיה, 777 (= "איש יהודי... איש ימיני"), ורמז מופלא מקשר ביניהם (כדלקמן).

משה מתוקן לגואל, מרדכי מתוקן לגאולה

בכלל, כתוב שמרדכי הוא יסוד התורה שבעל פה, כמו שמשה רבינו הוא יסוד התורה שבכתב, "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי" – "מרדכי בדורו כמשה בדורו". יש מאמר חז"ל שבע"ה נסביר יותר בהמשך – "משה מתוקן לגואל ומרדכי מתוקן לגאולה". כל אחד מתוקן. מה הכוונה? שמהרגע שהוא נולד יש גורל, "פור הוא הגורל", יש לו שרש נשמה, וכבר מהרגע שהוא יצא לאויר העולם הוא מתוקן למשהו. יש 8 דוגמאות, או 9 במקום אחר, שבע"ה עוד נתבונן בהן, של אנשים שמתוקנים למשהו – הגורל שלהם, המזל שלהם, מרגע הלידה מצביע על משהו, על השליחות שלהם. ביניהם יש את משה ואת מרדכי, והם אחד ליד השני בדוגמאות, בהתאם לכתוב "מרדכי בדורו כמשה בדורו". הם מאד דומים, אבל עם שינוי קל. "משה מתוקן לגואל" מרגע שהוא נולד. הוא מתווכח עם ה' שבעה ימים ושבעה לילות שלא רוצה את השליחות, כי לא מכיר את שרש נשמתו, אבל אי אפשר – לזה אתה מתוקן, נולדת לזה. רואים שיש מציאות שאדם נולד למשהו והוא לא רוצה ליישם אותו, אפילו האדם הכי גדול, משה רבינו. במרדכי כתוב שמתוקן לגאולה.

איהי גאולה – תכלית עלית המלכות בפורים

יש מפרשים שמדייקים מה ההבדל בין גואל לגאולה? לכאורה גם במרדכי אפשר לומר שמתוקן להיות גואל. אלא מה, היחס בין משה למרדכי הוא "איהו גואל, איהי גאולה". כל המגילה נקראת על שם אשה צדיקה, מגלת אסתר. "קיימו וקבלו" – קיימו מה שקבלו כבר מסיני. כל הסוד של פורים הוא גילוי עתידי. כתוב שבכל שנה נס פורים יותר גדול מהשנה הקודמת, גם מהשנה הראשונה. כתוב שפורים רומז, יותר מכל החגים, על לעתיד לבוא – על משיח, על תחית המתים. הוא תכלית עלית הנוקבא, בלשון הקבלה. יש שבע עליות למלכות, לנוקבא, כך כתוב בכתבי האריז"ל. עד משיח ולא עד בכלל הכי הרבה שהמלכות, הנוקבא, עלתה היה בימי שלמה המלך, כשבנה את בית המקדש הראשון. אז המלכות עלתה עד למדרגה הששית, אבל לא למדרגה השביעית. המדרגה השביעית היא רק לע"ל, רק בימות המשיח. אבל כתוב שבפורים יש כבר התחלה – פתיחה, פתחיה – של עלית המלכות עד למדרגה השביעית. מהי המדרגה הששית ומהי המדרגה השביעית נסביר בע"ה יותר בהמשך.

"ותלבש אסתר מלכות"

בכל אופן, פורים הוא חג של עלית המלכות, "ותלבש אסתר מלכות". כתוב שהיא התלבשה במלכות בית דוד, ולא סתם מלכות בית דוד אלא מלכות מלך המשיח. כתוב בחסידות[5] שמה שנאמר "ותלבש אסתר מלכות" – ביטוי מאד מוזר, צריך היה לומר שהיא התלבשה במלבושי מלכות, כמו שכתוב בהמשך, שהמן הלביש את מרדכי בלבוש המלך, למה כתוב "ותלבש אסתר מלכות"? ידוע הרמז שאסתר לשון נסתר, וכאשר מחשבים את החלק הנסתר של אסתר – האותיות הנסתרות בשמה: אלף סמך תיו ריש – הוא עולה בגימטריא מלכות. מלכות עולה אברהם-אברהם, אברהם הוא "עד חצי המלכות" (של "שבע ועשרים ומאה מדינה", כמנין חיי שרה, וכן הוא בחיי אברהם, וכמו שיתבאר). החלק הנסתר של אסתר הוא מלכות שלמה, ואחשורוש הבטיח לה עד חצי המלכות. בכל אופן, כתוב שב"ותלבש אסתר מלכות" יש שני פירושים. לא רק שהיא התלבשה במלכות, אלא שהיא גם הלבישה מלכות. שאסתר, לפני שהיא נכנסה במסירות נפשה למלך אחשורוש, לבקש "יבוא המלך והמן היום אל המשתה", היא עלתה עד אין סוף ובעצם הלבישה את המלכות דאין סוף – שרש נשמת מלך המשיח. אחרי שהיא עלתה עד אין סוף, על דרך העליה השביעית של המלכות, והלבישה את המלכות דאין סוף, היא שוב ירדה והתלבשה בתוך מלכות בית דוד. זה הלשון. עלתה עד מלכות דאין סוף, הלבישה את המלכות דאין סוף, ואז ירדה והתלבשה בתוך מלכות בית דוד, וכל המלכות הזו היא בעצם החלק הנסתר של עצמה – היא גילתה, מגילת אסתר, את הפנימיות והעצמיות של עצמה. עלתה לשרש והלבישה, וירדה עד למלכות דאצילות ואיך שהיא יורדת לעולמות התחתונים, ושם היא התחילה ליישם בעולם הזה את ההתגלות של מלכות בית דוד בעולם. ככה היא פעלה והצליחה, ה' הצליח בידה – הגזרה התבטלה, תלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

נחזור לפתחיה שלנו, שפותח דברים ודורשם: מה הקשר בין פתחיה לבין מרדכי, כאשר מתבוננים באותיות שלהם? שוב, יש רמז מופלא ביותר, שאין דוגמה לדבר כזה בכל התנ"ך ובכל חז"ל.

ג. "מלך שאחרית וראשית שלו" – פסוקי ראשית ואחרית

מלך שאחרית וראשית שלו

על אחשורוש כתוב בכתבי האריז"ל בשם מדרש, שאין לפנינו, שכל פעם שכתוב אחשורוש רומז לקב"ה, "מלך שאחרית וראשית שלו". כך האר"י הקדוש מביא מדרש חז"ל. בחז"ל שאנחנו מכירים כתוב שכל פעם שכתוב המלך – "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. מוסיף האריז"ל, גם בשם מדרש חז"ל, שלא רק "המלך" רומז לה', אלא גם שמו הפרטי, אחשורוש, רומז לה'. כלומר, יש פה שני גיבורים – מרדכי ואסתר. יש רשע אחד, המן, עם אשתו הרשעה, זרש. אבל מי שכן למעלה, המנחה של כל ההצגה, הוא בעצם אחשורוש – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". הוא המלך שאחרית וראשית שלו. כמה פסוקים יש בתנ"ך שכתוב ראשית ואחרית באותו פסוק, השוואה והיקש של ראשית לעומת אחרית? כנראה שהדבר הזה קשור בעצם למגילת אסתר.

ידוע פירוש הבעל שם טוב על "הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו", שהכוונה שקורא את המגלה כאילו היא סיפור שקרה פעם. אלא צריך לדעת, כמו שאמרנו כרגע, שכל שנה זה קורה מחדש, וביתר שאת מאשר בפעם הראשונה. כל פעם יש גדילה ועליה של הנוקבא, של המלכות. כל זה היה להסביר למה "משה הוא מתוקן לגואל ומרדכי מתוקן לגאולה". גואל הוא זכר, יזמה, ואילו גאולה היינו שהגאולה נעשית על ידו, אבל הוא יותר פסיבי מגואל – כי מרדכי הוא התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא הגאולה, והגואל הוא התורה שבכתב. שוב, משה מתוקן לגואל ומרדכי מתוקן לגאולה, כלומר שמרדכי לעומת משה הוא נקבה לעומת זכר. אם כי ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו", היחס ביניהם הוא זכר ונקבה, השלמה, גואל וגאולה.

"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"

אמרנו שהמושג אחרית-ראשית שייך לאחשורוש, שהוא כאן הקב"ה, ויש חמשה פסוקים של היקש בתנ"ך – שנים בתורה ושלשה בנ"ך. בתורה הפסוק הראשון שייך להמן הרשע – "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". מי אמר את הפסוק הזה? בלעם הרשע, אבל זו נבואת אמת. בלעם, כמה שהוא רשע, מנבא כאן נבואת אמת. הוא מנבא לימות המשיח, הוא מסתכל על עמלק ואומר לו "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". "ראשית גוים עמלק" ר"ת רגע – "רגע באפו חיים ברצונו", "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". עמלק הוא הרגע של הנראה לא טוב, הוא ה"ראשית גוים עמלק". אבל אחריתו, לנצח, עדי אובד. שוב, כל פעם שיש ראשית ואחרית – קשור למלך אחשורוש שאחרית וראשית שלו.

"מרשית השנה ועד אחרית שנה"

אחר כך, במשנה תורה, כתוב בשבחה של ארץ ישראל "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[6]. כאן מופיעה "רשית" חסר א ודורשים חז"ל "כל שנה שהיא רשה [האותיות השניות של שלש התבות הראשונות של הפסוק, 'ארץ אשר י-הוה'] בתחלתה מתעשרת בסופה". הפסוק בא לרמוז שבארץ ישראל (ארץ של נסים גלויים, ארץ של אתהפכא חשוכא לנהורא) המן הרשע (רש-ע, וכן האותיות השניות של "מרשית השנה ועד"[7]) בסוף הופך להיות עשיר ("אין עשיר אלא בדעת", כאשר בני בניו של המן לומדים תורה בבני ברק, ראה לקמן). בראש השנה (שהוא ראש השנה למלכים, מלכי אומות העולם, כמו אחשורוש) אומרים מלכויות וכו' כדי להמליך את המלך אחשורוש (א חש ורוש, כמו שיתבאר), מלך שאחרית וראשית שלו. שוב, יש כאן התכללות של אחשורוש והמן[8].

גדולת המן – השפעה מאחורי המלכות – תחושת הנפרדות של היש הנברא

אז באמת קודם כל "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו". כתוב בחסידות[9] ש"אחר הדברים האלה" היינו השתלשלות דרך אחורים. למלך אחשורוש יש כח ושרש מאד גבוה בקדושה, אבל כאשר הכח שלו משתלשל דרך אחורים, "אחר הדברים האלה", בסוף "גדל... את המן בן המדתא האגגי וינשאהו". מה הכוונה? הוא נותן להמן יתר הרגשה ותחושה של התנשאות. הוא נותן ליש הנברא להרגיש את עצמו נפרד. שוב, כאשר המלכות משתלשלת, "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו" – הוא נותן ליש הנברא להרגיש את עצמו על הגובה לגמרי. נותן לנפרד הרגשת התנשאות, עד שבאמת הוא גוזר שכולם צריכים להשתחוות להמן. מה זה להשתחוות להמן? לכופף את הראש ליש, למציאות, למציאות של הטבע כפי שהוא נתפס בחיצוניות, למציאות של המדינה כפי שהיא מרגישה את עצמה כיש ודבר נפרד מאלקות. צריך לכופף את הראש למציאות, על כך נאמר שהמלך מגדל את המן בן המדתא האגגי וינשאהו. אז יש לו את ה"ראשית גוים עמלק", ה"רגע באפו", ה"חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אבל יש גם את ה"אחריתו עדי אבד" – תולים אותו בסוף על עץ גבוה חמשים אמה.

פסוקי ראשית ואחרית בנ"ך

אבל בנ"ך יש עוד שלשה פסוקים של ראשית ואחרית: הכי מפורסם הפסוק שרש"י מביא בתחלת פירושו לתורה, "מגיד מראשית אחרית" (כדוגמה ל"ראשית" שהיא נסמך בלי סומך). כנראה שגם הפסוק "מגיד מראשית אחרית" קשור לאחשורוש (המשך הפסוק: "אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה", כך אומר אחשורוש). יש עוד פסוק, אותו מביאים בפירוש על מרדכי היהודי. כמו שיש המן ואחשורוש, שהם ראשית ואחרית, מביאים על מרדכי פסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". הפסוק האחרון של ראשית ואחרית בכל התנ"ך הוא "טוב אחרית דבר מראשיתו" – פסוק בקהלת. גם הולך על הצדיק, "אמרו צדיק כי טוב", שטוב לו (בטוב הנראה והנגלה) בסוף. "צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה". "טוב אחרית דבר מראשיתו".

יחס פתחיה-מרדכי – סוד "שלם וחצי"

כעת רוצים להתבונן בפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". גדולי האחרונים לוקחים את הפסוק הזה ואומרים שהוא הקשר והסבה הפנימית שנתנו למרדכי את השם הנוסף שלו, פתחיה. מהרמזים הכי יפים. נחלק את שני השמות מרדכי פתחיה לשלש האותיות הראשונות ושתי האותיות האחרונות – מרדכי הוא מרד-כי, הוא מורד בטבע (ו"כי" היא מלה פשוטה שיש בה הרבה סודות ורמזים, החל ממה שמובא בהרבה ספרים קדושים שכל מקום שכתוב "כי" הכוונה לכנסת ישראל), ופתחיה הוא פתח-יה ("פתח פיך ויאירו דבריך" ושם יה). הרמז מופלא הוא, שהיחס בין פתח ל-מרד הוא שלם וחצי אות אחרי אות – חצי פ הוא מ, חצי ת הוא ר, חצי ח הוא ד. היחס בין שתי האותיות האחרונות אותו דבר, אבל הפוך – חצי כ הוא י, חצי י הוא ה. שוב, רמז מופלא, לא שלנו, שמתחרה על מקום בעשר הגימטריאות של משיח. רמז ש"והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" – מרדכי מתוקן לגאולה.

ד. גבורי המגלה – ריבוי פנים של אברהם אבינו

"אברם הוא אברהם"

נתבונן בגימטריא של פתחיה. יש פסוק שלם בדברי הימים ששוה פתחיה, 503. פסוק של שלש מילים בלבד, שהוא היחוס של היהודי הראשון, ה"איש יהודי" הראשון מכל היהודים. איך קוראים ליהודי הראשון? אברהם. אבל קודם, לפני שהוא קבל את ה-ה בברית המילה בגיל 99 קראו לו אברם, והפסוק אומר "אברם הוא אברהם". פסוק שלם, שעולה פתחיה. תחלת דברי הימים, כשרק מתחילים את יחוס העם היהודי. למי מתאים להיות פתחיה? חז"ל אומרים, לשון המשנה, "פתחיה זה מרדכי". למי הכי מתאים להיות פתחיה? למי שפותח את כל העסק, את כל האידישקייט שלנו. אברהם הוא הפותח, הוא "פותח דברים ודורשם". "אחד היה אברהם", אחד היינו הראשון – הוא הפותח, "הכל הולך אחר הפתיחה". והנה, כל הפסוק "אברם הוא אברהם" שוה באמת פתחיה – גם רמז מובהק שהוא-הוא הפתחיה של היהדות כולה.

השכל הנעלם מכל רעיון הופך להיות מרכבה לחסד – אצל יהודי שכל טוב מוביל לחסד

גם חשוב לנו לדעת שפעם הוא היה אברם – מאז שקבל את ה-ה אסור לקרוא לו אברם, אבל צריך לדעת שפעם הוא היה אברם. צריך לדעת שאברם – השכל הנעלם מכל רעיון – הוא אברהם, "חסד לאברהם". לדעת שמי שמקורו שכל הנעלם מכל רעיון הוא-הוא המרכבה למדת החסד של הקב"ה. במילים הכי פשוטות, מי שיש לו הכי הרבה שכל הוא הבחור הכי טוב. רק יהודי הוא כך. כי אפשר להיות עם הרבה שכל ולהיות חכם להרע. אבל בקדושה, השכל הנעלם מכל רעיון מגיע להיות מרכבה למדת החסד של ה', "חסד לאברהם". "אברם [השכל הנעלם מכל רעיון] הוא [חסד ל]אברהם". זו הפתיחה, זה פתחיה.

יחוס גבורי המגלה

אם רוצים לייחס את המן הרשע של המגילה, למי הוא מתייחס? הוא טיפוס מיוחס. גם המגילה מייחסת אותו "בן המדתא האגגי"[10], יש לו אבא. למשל, אחשורוש לא מיוחס במגילה, לא אומרים מי אבא שלו. אם באמת אחשורוש רומז לקב"ה אי אפשר לייחס אותו, אין לו אבא, הוא "אחרית וראשית שלו". באמת לאחשורוש אין אבא ואין אמא. אבל שלשת הגיבורים – שני הטובים והגיבור הרע – מיוחסים, המגילה מייחסת אותם. הכי הרבה מייחסים את מרדכי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". מייחסים אותו הרבה. גם אסתר, המגלה מיחסת אותה "אסתר בת אביחיל דוד מרדכי". רוצים לדעת בדיוק מי היא ה"הדסה היא אסתר". גם את המן צריך לייחס, "בן המדתא האגגי". אם ממשיכים לייחס את המן למעלה מעלה, ממי הוא בא? מעמלק. עמלק הוא בן אליפז בן עשו בן יצחק אבינו בן אברהם אבינו. כלומר, המן הרשע הוא צאצא של אברהם אבינו. כמובן גם מרדכי ואסתר הם מאברהם אבינו.

כל גבורי המגלה רמוזים באברהם

נתבונן בשם אברהם: כתוב שיש ארבעה גבורים ראשיים במגילה – אחשורוש ושלשת אלה המיוחסים שאמרנו, מרדכי אסתר והמן. כולם רמוזים בשם אברהם. לכל אחד מהם יש בעצם שתי אותיות בשם אברהם: מרדכי, המן, אחשורוש, אסתר (וכן "הדסה היא אסתר"). מענין, יש משהו באברהם שכולל את כל המגלה – גם את הצדיקים וגם את הרשעים. "אברם הוא אברהם". כתוב בקבלה, ודובר אצלנו הרבה פעמים, שכל גבורי המגלה הם שחזור גן עדן מקדם. יש אדם וחוה, ולכל אחד יש את חלק הטוב שלו וחלק הרע שלו. החלק הטוב של אדם וחוה הם מרדכי ואסתר והחלק הרע הם אחשורוש וושתי, ויש גם את הנחש – המן הרשע. כעת אומרים משהו חדש, שבעצם הכל נמצא בתוך אברהם אבינו, הפתחיה הראשון, "אברם הוא אברהם". "מי יתן טהור מטמא" – אברהם מתרח. זה שיש שגם הרשעים יוצאים ממנו כאן, כי יש לו גנים של תרח. "לא אחד" – ה' כאן הוא האחד, והוא נותן טהור מטמא.

המן – שרש ההמון – קיום ברכת "אב המון גוים"

יש באברהם את כל האנשים כאן, אבל נתמקד כעת על המן. המן הוא שרש בלשון הקדש, לפי דעת הרד"ק. איזה שרש? שרש שמופיע בתנ"ך הרבה פעמים, ובתורה רק פעמיים, בקשר לאברהם בברית המילה – המילה "המון". יש מדקדקים אחרים שאומרים שהמון הוא משרש המה – המיה, רעש, הרעשן של המן. אבל הרד"ק אומר שיותר קרוב לומר שה-ן של המון היא חלק מהשרש, לכן השרש של המון הוא המן. איפה כתוב פעמיים בחמשה חומשי תורה המון? כשה' נותן לאברהם אבינו את האות ה, האות הנוספת, ואומר לו "והיית לאב המון גוים". אחר כך פעם שניה "אב המון גוים נתתיך". אלה שני הפסוקים. אין יותר המון בתורה, אבל כמו שאמרנו – יש המון "המון" בנ"ך. רוב ההמונים הם גוים. לפעמים יש גם המון יהודי. מה האתהפכא, ה"ונהפוך הוא", של המן בפורים? "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". אז מהמון גוים נעשה המון יהודים, והכל מכח מי? מכח אברהם שה' ברך אותו, נתן לו ה שהיא לשון המון. כלומר, השרש של המן הוא ה-ה של אברהם. "אב המון גוים נתתיך" – נתתי אותך להיות אבא של המן. ה' מבשר לאברהם – אתה תהיה אבא של המן הרשע, לא פחות ולא יותר. "אב המון גוים נתתיך", "והיית לאב המון גוים". כנראה שיש בשורה טובה, שה' מודיע לאברהם אבינו שבזכותך יהיה פורים – כדאי לך להיות אבא של המן בשביל פורים. יש בשורה גדולה מאד.

אתהפכא של 'המנים'

אף על פי שתולים את המן על עץ גבוה חמשים אמה עם עשרת בניו, חז"ל מחדשים לנו משהו נפלא ביותר – שמבני בניו של מן הרשע למדו תורה בבני ברק. מי יודע מי הם? בבני ברק יש גם חסידים וגם מתנגדים. מן הסתם הם חסידים (של מרדכי היהודי)... בכל אופן, שיהיו המון כאלה. המון בני המן שלומדים תורה בבני ברק, וכך בכל העולם כולו – זו הבשורה של אברהם אבינו. אתה האבא של כל ההמון, "אב המון גוים". המסר של פורים הוא אתהפכא, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" ויהפכו אותם, לא רק יהרגו אותם, כמו שנסביר בהמשך. הרגו הרבה גוים, אבל עיקר הבשורה שישלטו עליהם – כמו מח שליט על הלב, שעם המח היהודי, השכל הנעלם מכל רעיון, גם יעשו חסד עם הגוים – ויהפכו אותם, "אז אהפך אל עמים שפה ברורה וגו'".

רמזי המון-המן

זה שהמן בעצם אומר המון – יש פעם אחת בתנ"ך שכתוב המון ב-א, "ואת יתר האמון"[11]. כאן הולך על יהודים דווקא. למה כתוב ב-א? על פי פשט כי יש ה הידיעה – "האמון" במקום "ההמון", כי קצת קשה לומר. מה זה "האמון"? אותיות אמונה. מי הוא אב כל המאמינים, ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים? אברהם אבינו. אמרנו קודם ש"איש ימיני" גם לשון אמונה. מי הראשון? אברהם אבינו. כתוב "והאמן בהוי'", אותיות אמונה, והנה עוד מלה שהיא אותיות אמונה – "האמון". דברנו על החלק הנסתר של אסתר שעולה מלכות, בסוד הפסוק "ותלבש אסתר מלכות". נעשה אותו דבר בהמן – הא מם נון – החלק הנסתר שלו הוא אמון. אבל לאות ה יש גם מילוי בן בקבלה, שאז היא מתמלאת בעוד ה, ואז המילוי הוא המון. עוד רמז מאד מובהק שהמן הוא המון.

המון המנים בדור האחרון

אנחנו יודעים דווקא בדור האחרון שיש המון המנים בעולם. חושבים שאולי יש רק אחד בכל דור ודור. זה לא נכון. בפרט בדור האחרון, אותו דור שצריך להתקיים בו "ואחריתו עדי אובד", יש המון המנים. או שצריך לחסל אותם, "מחה אמחה את זכר עמלק", "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". כאן המקום לומר שהיו גדולי ישראל שקיימו זאת בפועל ממש, כמו שהחתם סופר, מגדולי עם ישראל, מעיד על עצמו שבצעירותו פעם אחת הוא פגש עמלקי ביער. הוא היה בחור ישיבה. אצל מי הוא למד? אצל רבי נתן אדלר, מגדולי-גדולי המקובלים. כשהוא חזר אליו, הגיע לרבי שלו, הוא ראה שיש לו אור מיוחד בפנים. כתוב באר"י שכאשר עושים מצוה גדולה יש קרני אור בפנים. הוא ראה שהוא קורן באור גדול. הוא שאל מה היה, והוא ספר לו שזה עתה זכה לקיים את המצוה "תמחה את זכר עמלק" – הוא פשוט הרג עמלקי אחד, המן אחד. הוא פגש איזה המן ביער והצליח לחסל אותו. אז, כשהוא בא לרבי שלו, הפנים שלו קרנו באור גודל. יש המנים שצריך לחסל אותם, אבל יש עוד המון המנים שצריך להפוך אותם.

"ונהפוך הוא" – הפיכת "הוא אחשורוש" שברשעו מתחלתו ועד סופו

כמה שנשמע קשה – הרי עם עמלק צריך לגמור חשבון – אבל אחשורוש, כפי שנסביר בהמשך, הוא לפי פשט (לפי סוד הוא הקב"ה, אבל לפי פשט) "הוא אחשורוש", "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" (רש"י). הוא רשע מרושע. אבל על אותו "הוא אחשורוש", על ה"הוא" הזה – כפי שנסביר יותר בהמשך – כתוב "ונהפוך הוא". יש הרבה סודות של המלה "הוא". יש מלים פשוטות מאד, שכמה שהן פשוטות יש בהן המון ענינים, גם על פי נגלה וגם על פי נסתר. יש מלה פשוטה מאד, שהיא סוד כל מגלת אסתר – לשון נסתר הוא "הוא". "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש"[12], "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". אז יש פה פרדוקס גמור – חוץ מהפרדוקס שגם "ברשעו" וגם הקב"ה, בכלל "עד דלא ידע", אבל הפרדוקס שכן צריך לנסות להבין (כעת, לפני ה"חייב איניש לבסומי", שמחר דווקא) – מחד הוא רשע, המן כזה, ואף על פי כן כל הנס הוא "ונהפוך הוא", אותו "הוא" של "הוא אחשורוש", "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו", מתהפך. לכך התכוונו, שיש המנים, רשעים ממש, שהחידוש של החג שאותם אנשים נשארים רשעים אבל מתהפכים לטוב. זה דבר והפוכו. איך אדם נשאר רשע מתחלתו ועד סופו, ואף על פי כן "ונהפוך הוא". כמו שנסביר, וכך מסביר הרבי הרש"ב בע"ב, זה בדיוק סוד העליה השביעית של המלכות. העליה השביעית של המלכות, המשיח, עליה כתוב "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" – הוא נשאר אובד ונדח, ואף על פי כן הוא מתעורר בתשובה. זו תשובת פורים.

ה. הכנעה־הבדלה־המתקה בעבודת "עד דלא ידע"

בין ליל פורים ליום פורים – שמחה ומשתה ביום

נסיים את החלק הזה בכך שיש ווארט חסידי בחב"ד, שאם רוצים לקיים מחר את המצוה של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'", זה כמו תורת הבעל שם טוב בתחלת כתר שם טוב על מאמר הראשונים ש"תכלית הידיעה שלא נדע". כדי להגיע לתכלית הידיעה שלא נדע צריך קודם כל לדעת הרבה. החסידים היו אומרים שאם לא יודעים כל השנה אז אי אפשר לקיים בפורים את המצוה של "עד דלא ידע". צריך כל השנה כולה לדעת, ואז מגיע פורים, אומרים כמה פעמים לחיים – לא יותר מדי, כמו שהרבי אומר – ואז, אפילו בטפה אחת, אם ידעתי כל השנה בפורים אני יכול להגיע ל"עד דלא ידע", לקיים את המצוה. לא רק שכל השנה צריך לדעת. כל המטרה שאנחנו עושים התוועדות בליל פורים – מתי המצוה של "עד דלא ידע"? מחר, לא היום. יש באחרונים שכותבים לא לאכול בשר בליל פורים, כעת, למרות שיש כעת מצות מלוה מלכה. למה? כדי לא לחשוב שיצאתי ידי חובת סעודת פורים. כתוב שהמנהג הפשוט לא כך, לא מקפידים, אבל יש אחרונים שכותבים לא לאכול כעת בשר כדי לא לטעות שעכשיו עושים סעודת פורים, כי היא מחר, לא עכשיו. אפשר לומר אותו דבר לגבי שתיה, שלא צריך לשתות כעת יותר מדי כדי לא לחשוב שיצאתי ידי חובת עד דלא ידע. היא לא עכשיו.

לטוס לירח בקידוש לבנה מבוסם

יש יהודים שעוד הערב, עוד לפני שהגיעו כאן להתוועדות, זכו לקיים מצוה גדולה מאד – מצוה של משיח לפי הרבי, מתאים לפורים – של קידוש לבנה. אם עוד לא קדשת את הלבנה החודש, אפשר עדיין הלילה – בזמנו – לקדש את הלבנה. יש לשון, שמובא בשו"ע, למה נוהגים לקדש את הלבנה במוצאי שבת – גם כי יש בגדים מכובדים, עדיין לובשים בגדי שבת. שוב, הרבי אומר שקידוש לבנה הוא מצוה משיחית לכל דבר – "דוד מלך ישראל חי וקים". הלשון בשו"ע שיהודי מקדש את הלבנה במוצאי שבת כי אז הוא "מבושם". זה הלשון, יש ענין לקדש את הלבנה מבושם. איפה שמעתי את המלה הזו? מלה של פורים, "חייב איניש לבסומי בפוריא". מכל שבת יוצאים מבוסם, קצת פורימדיק, ואז אפשר להתחבר עם הלבנה.

אם זה לא היום האחרון, שהזמן עובר, יש גם מנהג לא לקדש את הלבנה בליל שבת או חג. למה? מה הבעיה? הרשב"א אומר שאין שום בעיה, אבל לפני הרשב"א היה רבי משה מקוצי, בעל הסמ"ג, מגדולי הראשונים. לא כתוב בגמרא לא לקדש את הלבנה בליל שבת, אבל הוא אומר שלא קדשתי את הלבנה בליל שבת אף פעם. למה לא? כי יש מחלוקת בגמרא אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים. יש דעה שיש תחומים למעלה מעשרה טפחים, לכן לא רציתי לקדש את הלבנה בליל שבת, כי זה על דרך "להקביל את פני רבו" ובכך יוצאים מהתחום. הרשב"א עושה מזה קצת צחוק של פורים, אבל זה מגדולי הראשונים ומובא בהלכה. בנוסח קידוש לבנה מדלגים, "אני רוקד כנגדך". הרשב"א אומר – הלבנה היא רבך? אתה מקבל פניה? הרי מברכים לקב"ה, שנמצא בכל מקום – הוא לא טס ללבנה. אבל כנראה רבי משה מקוצי חשב שבקידוש לבנה טסים ללבנה, כך הוא תפס את הענין.

אם כן יש פה מחלוקת, משהו מאד מענין, האם כאשר מקדשים את הלבנה – ענין גדול לקדש כעת, בליל פורים, מי שעוד לא קידש. המנהג הוא לא כרשב"א, אלא שבאמת לא מקדשים מתוך החשש של תחומין למעלה מעשרה טפחים. כלומר, יש משהו בקידוש לבנה שטסים ללבנה. מתי אפשר לטוס ללבנה? היום אפשר לעלות על טיל ולטוס ללבנה. אבל מתי תמיד אפשר לטוס ללבנה? רק אם אתה קצת מבוסם. לכן כתוב שיש ענין לקדש את הלבנה מבוסם. אז כמה גדולה ההזדמנות לקדש לבנה בליל פורים. מי הרבי שמקבלים את פניו בקידוש לבנה? כנראה הרבי מלך המשיח. צריך להיות קצת מבוסם לשם כך.

להגיע בליל פורים ל"תכלית הידיעה" כדי לעלות ל"שלא ידע" ביום פורים – הכנעה-הבדלה-המתקה בפורים

אבל שוב, כמה שצריך להיות קצת מבוסם, עדיין מה שעושים בלילה הזה – כל השנה צריכים להשתדל לדעת כמה שיותר, אבל בלילה הזה משתדלים להגיע ל"תכלית הידיעה", כדי שמחר נגיע ל"שלא נדע" בכלל. מטרת ההתוועדות כעת היא להגיע לתכלית הידיעה ממש. לא לומר מיד לא יודע. כך הבעל שם טוב כותב בכתר שם טוב, לא שוה שום דבר מיד לומר שאיני יודע. צריך להגיע קודם לתכלית הידיעה כדי להגיע ל"לא ידע", גארנישט. כתוב שתכלית הידיעה היא תכלית השפלות, ההכנעה. אז ה"לא ידע" הוא סוד ההבדלה. מה הסיפור שהגמרא מספרת לנו שיש מצוה ביום פורים, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"? הגמרא נותנת דוגמה, איך פעם אחת רבי זירא סעד סעודת פורים אצל רבה, הרבי שלו, שקיים את המצוה ו"קם רבה ושחטיה לרבי זירא". זה הציור של "עד דלא ידע". אחר כך, למחרת, הוא התפלל עליו והוא קם לתחיה. ידוע שהכלל הגדול של הבעל שם טוב הוא הכנעה-הבדלה-המתקה. תכלית הידיעה היא תכלית ההכנעה (ידיעה לשון שבירת היש כנ"ל). "עד דלא ידע" זה כבר הבדלה לגמרי. אחר כך, כשאתה מבקש שיקום לתחיה, אתה מבקש רחמים על מה שעשית תוך כדי ה"עד דלא ידע" – רק שתהיה רבה, גדלות מוחין (רבי זירא הוא קטנות מוחין) – זו ההמתקה.

יין המשכר ויין המשמח בפורים

כתוב בחסידות משהו מאד חזק, קשה לומר אותו – מובא בחסידות[13], בחב"ד – שהיין של מחר, של פורים, כולל שני יינות יחד, קוקטיל. מה שני היינות? יין המשמח ויין המשכר. כל השנה כולה צריך להקפיד, כמו למשל בליל הסדר, להטיף את היין המשכר. כתוב בסידור, בהגדה של פסח, ששופכים את היין המשכר – עושים הבדלה, מפרידים את היין המשכר – ונשאר בכוס רק יין המשמח. אבל כתוב שבפורים לא כך, בפורים דווקא תערובת של שניהם יחד – צריך גם את יין המשמח, שמחת פורים, "ליהודים היתה אורה ושמחה", עיקר סעודת פורים היא השמחה ו"אין שמחה אלא ביין", אבל גם בתוך היין צריכה להיות טפה של שכרות, "לבסומי". על כך נאמר "יין ושכר". סתם יין הוא משמח לב אלקים ואדם, וסתם שכר הוא משכר. כתוב יין ושכר – אחת הדוגמאות בתורה של זוג בו יש כפולת 7 (יין, י"פ 7) וכפולת 13 (שכר, מ"פ 13). בדרך כלל כשיש זוג של 13 ו-7, ה-13 הוא הזכר וה-7 הנקבה. יוצא שהיין המשמח הוא הנקבה, האסתר, והיין המשכר הוא הזכר, המרדכי. כתוב שכמו שמרדכי מתחיל מרד, הוא גם מתחיל מר – טפה מרה, מור דרור, תיכף נסביר יותר. בכל אופן, כתוב שצריך שביין של מחר תהיה תערובת של יין המשמח ויין המשכר.

כעס ורציחה ביין המשכר

כתוב כזה ווארט, שמתוך יין המשכר – זה ציטוט, אחרת לא הייתי אומר – אדם בא לכעס ורציחה. מי שמשתכר כועס ובא לידי רציחה. ומה הראיה? "קם רבה ושחטיה לרבי זירא". מבהיל את הרעיון לגמרי, שצריך איזו טפה מרה של שיכר שמביאה אותך לכעס. הרי כעס הוא אבי אבות הטומאה, יותר גרוע מגאוה, עולה י"פ גאוה, "לא מיניה ולא מקצתיה", ודווקא בפורים צריך להשתכר, להגיע לכעס ורציחה, ואז "קם רבה ושחטיה לרבי זירא". בשביל מה זה טוב? מה יכול להיות טוב בכעס ורציחה בפורים? מה זה הדבר הזה?! כנראה אם רבה היה מוצא שם איזה עמלק, איזה "תמחה" (כמו שהחסידים קוראים לעמלק), כנראה היה מוציא עליו את הכעס והרציחה שלו. אבל אם הוא לא מוצא איזה תמחה בצבור, במגע יד, על מי הוא מוציא את הכעס והרציחה שלו? על יהודי תלמיד שיש לו, יחסית אליו, קטנות מוחין – רבי זירא. רבי זירא הוא גם ציוני, דרך אגב. לכן בשנה הבאה כשרבה הזמין שוב את רבי זירא לסעודת פורים הוא אמר ש"לאו בכל יומא אתרחיש ניסא", וויתר על ההזמנה.

עולם חדש ב"עד דלא ידע" של פורים

בכל אופן, מה קורה בפורים? הכנעה-הבדלה-המתקה. ההכנעה היא כעת, להגיע לתכלית הידיעה. אז, מתוך תכלית הידיעה, אפשר להגיע ל"לא ידע". ברגע שמגיעים ל"לא ידע" זו הבדלה גמורה – נסביר בהמשך מה היא הבדלה – ורגע ההבדלה הוא כל כך משהו אחר, אתה נכנס לעולם אחר, למציאות אחרת, "עולם חדש" בלשון חז"ל שנסביר. מי שמקיים את ה"עד דלא ידע" בפורים כל העולם כולו נעשה משהו אחר לגמרי, ובתוך העולם האחר לגמרי יכול להיות עד כדי כך... מי היה כועס בחסידות? היה רבי ברוך ממעזיבוז, כעס דקדושה. מי בחב"ד כעס על מתנגדים? אדמו"ר האמצעי. למה הוא כעס? כי הוא כנגד הבינה, כנגד היין, ו"מינה דינין מתערין" – מהיין המשכר של הבינה. על מי צריך לכעוס? על מי כל השנה צריך לרגוז? "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ואם אפשר – להרוג אותו. מי הרג אותו? דוד המלך, הרגו בתענית – התרגז עליו והרג אותו. יש צדיקים שהופכים את היצר הרע ויש שהורגים אותו. אבל אפילו בקדושה יש "קם רבה", גדלות מוחין, "ושחטיה לרבי זירא", קטנות מוחין יחסית.

מרדכי היהודי – חופש מכל מרות (עמלקית)

נסיים את החלק הזה עם עוד ווארט שכתוב בחסידותה מי הוא מרדכי היהודי: קודם אמרנו שהוא מתחיל מאותיות מרד, אבל כתוב בחז"ל "מרדכי מן התורה מנין?". בשמן המשחה, בפרשת השבוע – פרשת כי תשא – ה' אומר למשה "קח לך בשמים ראש מר דרור". התרגום של "מר דרור" הוא "מירא דכיא", מרדכי. כתוב בחסידות שזה ששרשו של מרדכי הוא מר דרור – מר לשון מרות ודרור לשון חופש. בכל התורה המלה דרור מופיעה רק פעמיים. הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא "בשמים ראש מר דרור", והשניה "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ... יובל הוא". שנת היובל נקראת דרור (גם קשור לחדש אדר, א דר, שחפשי לדור בכל מקום שרוצה). יש רק פעמיים דרור בתורה. יש עוד חמש פעמים דרור בנ"ך (ללא אות שמושית, יש עוד שלש פעמים עם אות שמושית) – שבע שמתחלקים לשנים וחמש. דרור הוא חופש, דרור הוא יובל – שנת החמשים שנה, שער הנון של הבינה, המקור של כל היין, גם המשמח וגם המשכר.

שוב, מה הווארט בחסידות? מי הוא מרדכי, "מר דרור"? כתוב, ציטוט, שמרדכי הוא אחד שמשוחרר בעצם מכל מרות. גם כן פירוש מופלא. מי זה מרדכי היהודי, "איש יהודי"? מה זה יהודי? אחד שהוא מרדכי, מר-דרור, מי שחופשי מכל מרות, משוחרר מכל מרות. איך קוראים לו היום? אנרכיסט גמור. מרדכי, מר-דרור, משוחרר מכל מרות. זה הפירוש בחסידות. זה ודאי לא לומר שהוא משוחרר ממרות שמים. כמה שוה מר? עמלק, שוה ספק, אומר הבעל שם טוב. מרדכי משוחרר מכל מרות של המן, של עמלק. אין עליו שום מרות של עמלק כלל וכלל, ולכן "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". כי העמלק הזה, האגג הזה, ההמדתא הזה, המן הזה – לא מהוה עבורו שום מרות כלל וכלל. הוא משוחרר ממנו, חפשי ממנו. היות שהוא משוחרר ממנו, הוא גם בכיף מורד בו. כמו שדברנו הרבה פעמים, כל מה שהוא עושה להמן – כמה שהוא מסתכן ומסכן את כל היהודים – הוא עושה זאת בכיף. הוא מתוקן לזה בלשון חז"ל, כך הוא נולד, זה המזל שלו, הפור שלו, וממילא הכיף שלו. אם כן, הוא גם מורד בהמן, ולמה? כי הוא בעצם משוחרר ממנו. זה יהודי – יהודי הוא משוחרר, הוא מר-דרור, הוא חופשי מכל מרות זרה. אז מי שמרגיש עליו איזו מרות, חוץ מאחד יחיד ומיוחד, הקב"ה, אחשורוש של הקדושה, שאחרית וראשית שלו, היא רעה – "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים", זה מתן תורה שהדר קבלוה, גם בחיצוניות, בפורים. הכל מתחיל מאברהם אבינו, ששובר את הפסלים. הוא גם מר-דרור, משוחרר מכל מרות שבעולם.

בכך נעשה הפסקה כעת, לחיים לחיים.

ו. החש בראשו יעסוק בפורים־תורה

ראשית ואחרית – מהדו ועד כוש

לחיים לחיים. על אחשורוש נאמרט שהוא חש ורוש (אפילו שרוש כתוב בלי א, הכוונה היא ראש, ואפילו במדרגה יותר גבוהה)[14]. כתוב שהוא "המֹלך [בגימטריא המן] מהדו ועד כוש". מה זה הדו? (טוב גם לכל מי שנוסע להדו, כל מי שמקרב יהודים בהדו). מי שנוסע להדו צריך לדעת שהוא נוסע לפתיחת מלכות אחשורוש (פתחיה), שהוא המולך מהדו ועד כוש. בהדו ראשית מלכותו, כמו שכתוב על נמרוד "ראשית ממלכתו". כתובט שהדו הוא הגילוי של אור מקיף – "הודו על ארץ ושמים". אור פנימי נקרא הלל ואור מקיף נקרא הוד, סובב כל עלמין. בפורים עיקר הגילוי הוא הדו, גילוי אור מקיף, לא הלל. לכן לא אומרים הלל בפורים. כל יהודי הוא הוד, גילוי אור מקיף, בפרט בפורים. הוא לא אור פנימי אלא דווקא אור מקיף. מהי כוש? יש לו ראשית ואחרית, מלך שאחרית וראשית שלו – ראשית ממלכתו הדו ואחרית ממלכתו כוש. כוש היינו שחרות. כתוב ששחרות היא הסתר גמור, הסתרת אלקות לגמרי. מי המלך שראשית ממלכתו הודו, גילוי אור מקיף, ואחרית ממלכתו כוש, שחרות והסתרה לחלוטין? עצמותו יתברך, שאצלו גילוי והסתרה הם בהשוואה אחת. זה גם רמז שאומר שבעצם אחשורוש כאן הוא גילוי עצמותו יתברך, שגם הגילוי של הודו וגם ההסתרה בעצם של כוש הם היינו הך, הן ולאו שוין אצלו.

הכל שוה אצל אחשורוש – ברשעו גם אחרי שהתהפך לטוב

הכל שוה אצל אחשורוש, לכן, כמו שאמרנו קודם, הוא יכול להשאר רשע גמור מתחלתו ועד סופו וגם להתהפך לגמרי. הרי על פי פשט הוא התהפך, שקודם הוא גזר גזרה רעה על היהודים ואחר כך הוא התהפך לגמרי, בזכות אסתר, וגזר גזרה טובה על היהודים. אפילו עשה תוספת מרובה על העיקר שהיהודים ישלטו בשושן גם "מחר". כתוב ש"מחר" על דרך "מחר לקבל שכרם" – גילוי עולם הבא – גם מחר, ולא רק היום. כלומר, גם ההודו אצלו וגם הכוש אצלו אותו דבר, לא סותר אחד את השני. בשכל הם סותרים לגמרי, תרתי דסתרי, אבל מציאות אחשורוש היא שהוא רשע מתחלתו ועד סופו – גם כאשר גזר את הגזרה הטובה על היהודים הוא לא בטל את הגזרה הרעה – כלומר, הוא התהפך לטוב ונשאר רשע. כולו טוב, כולו פורים, עושה ממרדכי משנה למלך ונותן לו את בית המן, והוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. זה חלק מה"עד דלא ידע" של פורים. שוב, הוא חש ורוש.

חש – נחשת-תחש-חשן-אחשורוש

לפני שבוע[15] דברנו על חש, בסוד התחש. קוראים בתורה על מלאכת המשכן. פרשת תרומה היא כלי המשכן ופרשת תצוה בגדי כהונה. ההמשך והסיום הם בפרשות ויקהל-פקודי, עד סוף החומש. הכל קשור ל-חש. האריז"ל אומר שה-חש של התחש, עורות תחשים, הוא הזכר של קליפת נגה. כל תפקיד המשכן, ובמיוחד הגג – החלק הכי גבוה של המשכן, על דרך ה"עץ גבוה חמשים אמה" במשכן, הוא התחשים – הוא לתקן את קליפת נגה, כדי לייהד את כל ה"המון גוים". לעשות שתתממש הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, "אב המון גוים נתתיך". האריז"ל אומר שבמרכיבי המשכן יש בעצם שני 'חש'ים – הנחשת והתחש. הוא אומר ששניהם קשורים, אם כי שהנחשת היא מתכת והתחש מן החי (שנברא לפי שעה, כך אומר רש"י, רק למלאכת המשכן). מה לגבי בגדי כהונה שבפרשת תצוה, שקראנו בשבת, היום בבקר? שם הלבוש הראשון, ה"לבוש מלכות" של הכהן הגדול ("ותלבש אסתר מלכות"), הראשון לפי הסדר, הוא חשן – מתחיל בחשן ואפוד. בפירוט התורה מפרטת את האפוד לפני החשן, אבל בכלל של מנין בגדי כהונה הבגד הראשון הוא החשן. חשן הוא בצורה מובהקת חש. גם האפוד וגם החשן הם "מעשה חשב" – חש ב... מה הענין של מעשה חושב? אריגה ששני הצדדים לא אותו דבר, אריגה של נשיאת הפכים. חוץ מזה שכללות הבגדים הם "מעשה חשב", יש גם "חשב האפוד". יש חשן ויש אפוד והכל נקרא "מעשה חושב", וחגורת האפוד נקראת "חשב האפוד", אליה מחובר החשן. רואים שיש פה הרבה חש, שכאן הוא בצורה מובהקת לשון מחשבה. כמו שבמרכיבי המשכן התחלנו עם ה-חש של נחשת וה-חש של תחשים, כאן בבגדים יש חשן ומעשה חושב וחשב האפוד, יסוד היסודות. מכל החשים האלה מגיעים למגלת אסתר, הערב. בבקר קראנו על החשן ומעשה חושב, ובערב מגיעים ל"ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש" – כנראה האחשורוש הראשון הוא ההדו והשני הכוש, אבל הכל "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו".

ארבעת ה"חש" בסוד הוי'

אז בעצם הכללים הם נחשת-תחש-חשן-אחשורוש. מי שרוצה להתבונן בהם יכול להתבונן על דרך י-ה-ו-ה. כתוב במדרש, מובא בהרבה מקומות בלקו"ת, שנחשת היינו "נובלות חכמה שלמעלה תורה". יש שכל הדברים האלה במלכות, יש שכל אחד מהדברים האלה בתפארת, ויש שכל אחד הוא מדרגה בפני עצמו – בתוך התפארת, בתוך המלכות. הנחשת היא "נובלות חכמה שלמעלה תורה" – חכמה. החשן הוא על לב אהרן, אבל הוא לא מדות – יש בו אורים ותומים, רוח הקדש לצרף אותיות, הוא "חשן המשפט" – אלא "בינה לבא". חשן המשפט שעל לב אהרן, ארבעת טורי האבן וכו', עיקרו הכח האלקי לעשות משפט, "בינה לבא". על התחש רש"י כותב שהוא מתפאר בעצמו – "שש ומתפאר בגוונים שלו" (לשון רש"י, המוסיף על התרגום "ססגונא") – יש לו המון גוונים (המון גוים, כל גוי הוא גוון קצת אחר) והוא שש ומתפאר בהם, תפארת. אחרון חביב – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך", המלך אחשורוש, הוא המלכות של כל ה'חש'ים האלה. ולסיכום:

י   נחשת ("נובלות חכמה שלמעלה תורה").

ה   חשן המשפט

ו   תחש המתפאר בגווניו

ה   המלך אחשורוש

"תחת הנעצוץ יעלה ברוש"

ה"ורוש", לשון ראש, גם נדרש בפירוש על מרדכי היהודי. אמרנו שיש המון התכללות בין הדמויות. אם מתבוננים, כל הדמויות של פורים הם ערבוביא – לא כמו "אור וחשך משתמשים בערבוביא", שהיא ערבוביא לרעה, אלא חג פורים שמח. היחידה של כל שמחות כל השנה כולה. זו בעצם ההשוואה הגמורה של המלך אחשורוש, שמולך מהדו ועד כוש והוא מתחלתו ועד סופו מה שהוא, כמו שנסביר בהמשך. כמה שהוא נשאר ברשעו מתחלתו ועד סופו – הוא מתהפך. אותו "הוא" מתהפך, "ונהפוך הוא".

מה זה אומר שהוא גם חש וגם ראש? איפה נמצא כאן מרדכי? במסכת מגלה כל אחד מהחכמים, מהאמוראים, פותח בדרשת המגילה. יש תופעה מאד מענינת במסכת מגילה, שכל אחד פותח בדרוש אחר איך לדרוש את המגילה. כולם 'משחקים פתחיה' – פותח דברים ודורשן בלשון חז"ל. זו סוגיא, הרבה גמרא של מסכת מגילה.

אחד החכמים פותח ודורש את כל מגילת אסתר מפסוק בישעיהו, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת". זה הפסוק. יש אחד, שפותח ודורש את כל הפסוק על החג שלנו, פורים. "תחת הנעצוץ" – המן הוא הנעצוץ, שעובד עבודה זרה ועשה מעצמו עבודה זרה, שם על עצמו עבודה זרה וכולם היו צריכים להשתחוות לו וממילא לע"ז שעליו, ויש פסוק שאומר שהנעצוצים היינו פסלים. "תחת הנעצוץ יעלה ברוש" – תחת המן יעלה מרדכי, שנקרא "ברוש". ראינו שאחשורוש הוא רוש, אבל כאן מרדכי נקרא רוש. למה הוא ברוש? כי דורשים אותו מ"ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" – הוא ראש לכל הבשמים שבשמן המשחה. ממילא הוא נקרא "ברוש". גם שם כתוב ברוש בלי א, אבל דורשים ראש – "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות". "תחת הסרפד" – ושתי, המלכה הראשונה, בת בנו של נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש, רפידתו. היא הנכדה של מי שהחריב את בית המקדש. "תחת הסרפד יעלה הדס" – מי זאת הדס? הכי פשוט מכולם, "הדסה היא אסתר". תחת ושתי תעלה אסתר. "והיה להוי' לשם" זה מקרא מגילה. הרמז הוא ש-שם בגימטריא ספר. הספר שקוראים בפורים הוא המגלה, לכן חז"ל דורשים "והיה להוי' לשם" זו מקרא מגילה. "לאות עולם לא יכרת" אלו ימי פורים. זה שחוגגים, עושים פורים בכל שנה ושנה, בכל דור ודור, כל משפחה ומשפחה – "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" – זה נקרא "לאות עולם לא יכרת". כך דורש אחד מה'פתחיה' של הגמרא את הפסוק בישעיהו ופותח את כל הדרוש של מגלת אסתר וחג פורים.

אם כן, מה רואים מכאן? ראינו ש"רוש" היא מלה שקשורה גם לאחשורוש, חש ורוש, וגם מילה שקשורה למרדכי היהודי, עליו כתוב "תחת הנעצוץ יעלה ברוש". מהו ברוש? סוג של ארז, עץ גבוה. כנראה שהברוש עצמו הוא "עץ גבוה חמשים אמה" של הקדושה. המן חשב – חש ב... – שלמרדכי אין קשר לחמשים אמה, שער הנון, שהרי אפילו משה רבינו בחייו לא הגיע לשער הנון, וכ"ש מרדכי. כך הוא חשב, אבל הוא טעה. "מרדכי מתוקן לגאולה", לשון נקבה, מגיע יותר גבוה מ"משה מתוקן לגואל", לשון זכר, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". לכן למרדכי יש כן זיקה לשער הנון ולעץ גבוה חמשים אמה. שוב, כנראה העץ הוא עץ ברוש. "תחת הנעצוץ יעלה ברוש". לפני שנעזוב את הגמרא הזו, אחד הפירושים בישעיהו אומר ש"תחת הנעצוץ" אין הכוונה 'במקום הנעצוץ' (כמו הפשט), אלא שהנעצוץ עצמו הופך להיות ברוש. לעניננו, המן הופך להיות מרדכי, או לפחות הופך להכלל בתוך מרדכי (בסוד בני בניו של המן, חסידי מרדכי היהודי בבני ברק כנ"ל) – "תחת הנעצוץ יעלה ברוש", וכך "תחת הסרפד יעלה הדס". ואז "והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת".

מאמר רבי יהושע בן לוי

שוב, אחשורוש הוא חש ורוש. למה זה רומז? למאמר חז"ל ידוע – "חש בראשו יעסוק בתורה". באיזו תורה? ב'פורים-תורה'. אחר כך כתוב "חש בגרונו יעסוק בתורה", אחר כך "חש במעיו יעסוק בתורה", אחר כך "חש בעצמותיו יעסוק בתורה" ואחר כך החמישי (חש לשון חמש, יש חמשה "החש" בחז"ל, כנראה כנגד חמשה חומשי תורה) "חש בכל גופו יעסוק בתורה". מי אמר מאמר מופלא זה במסכת עירובין? רבי יהושע בן לוי. איפה אני עוד מכיר אותו? הוא טיפוס משיחי, טיפוס טרום-בעל-שם-טוב. הוא הראשון שעלה להיכל מלך המשיח ושאל את פיו "אימתי קאתי מר?". אז המשיח ענה לו, גם מענה פלאי, היינט – היום. כידוע, הוא נורא התאכזב מזה שעבר היום ומשיח טרם בא, עד כדי כך שהוא אמר לאליהו הנביא שכנראה משיח הוא שקרן. אז אליהו הנביא היה צריך להמציא איזו המצאה כדי להציל את כבודו של מלך המשיח. הוא לא שקר לך, רק שלא הבנת אותו. בכל אופן, רבי יהושע בן לוי הוא טיפוס מיוחד.

"לוית חן הם לראשך" – לווי וריפוי ל"חש בראשו"

אותו רבי יהושע בן לוי מתחיל את המאמר שלו במסכת עירובין ואומר שמי שהולך בדרך ואין לו לווי – יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך", שהתורה היא לוית חן, היא מלווה את האדם לכל מקום, שומרת על האדם בכל מקום ומעלה חן. אחרי שהוא אומר את הדבר הזה, שהתורה מלווה אותנו – שמי שאין לו מישהו ללוותו יעסוק בתורה – הוא ממשיך את חמשת ה"חש"ים. הוא אומר "חש בראשו יעסוק בתורה", לומד מהמשך אותו פסוק – "כי לוית חן הם לראשך". כנראה שזה אחד משרשי אחשורוש. מה הוא בא ללמד? מה החג הזה בא ללמד? שמי ששותה וחש בראשו יעסוק בתורה. באיזו תורה? תורה של פורים, שהיא תורה מיוחדת, כמו שנסביר תיכף. זה יתרץ קושיא חמורה על המאמר הזה. מאיפה יודעים ש"חש בראשו יעסוק בתורה"? מאותו פסוק. מי היא ה"לוית חן"? אסתר המלכה. יש "לויתן" ו"לוית חן". בלויתן יש שנים – זכר ונקבה. הזכר נקרא סתם לויתן והנקבה היא "לוית חן", "אשת חן תתמוך כבוד". היא מלוה את האדם, שומרת עליו – "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה", לשמור עליו. דבר ראשון היא שומרת לך על הראש, "כי לוית חן הם לראשך", "חש בראשו יעסוק בתורה". אמרנו שתחש לשון תחושה – יש כל מיני תחושות. הוא ממשיך ואומר "חש בגרונו יעסוק בתורה".

"את אשר יאהב הוי' יוכיח" – הוכחת מציאות ה' על ידי יסורים

קודם התחלנו לצטט מאמר חז"ל שיש אנשים שמתוקנים למשהו מעודם. אחד האנשים האלה הוא איוב, שהוא "מתוקן ליסורים" – הוא לא סתם קבל יסורים, הוא מתוקן ליסורים, כך הוא נולד, זה הפור שלו, הגורל שלו. למזלו ולמזל כל מי שמתוקן ליסורים, אחריתו היתה טובה כפלים מראשיתו (היינו בחינת האחשורוש שלו, "טוב אחרית דבר מראשיתו"). הוא הרויח. כמו שכתוב לגבי אלישע-אחר וגיהנם, שמוטב לאדם לידון בגיהנם והעיקר אחר כך לבוא לגן עדן ולקבל עולם הבא. כל התפיסה הזו קשורה לפורים. בכל אופן, איוב מתוקן ליסורים. כתוב "את אשר יאהב הוי' יוכיח" – מי שהקב"ה אוהב אותו הוא מוכיח אותו, והפשט שהוא נותן לו קצת יסורים. "צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה" – "והיה ראשיתך מצער [גם מלשון קטן וגם מלשון צער] ואחריתך ישגה מאד". אבל אפשר לדרוש – אנחנו היום פתחיה, שפותח דברים ודורשן – שה' מוכיח כמו שאומרים היום, שה' מוכיח לו את עצמו, מוכיח לו שהוא קיים. הוא מוכיח את ה', את האמונה. הוא משרש את כל שרש פורה רוש ולענה של עמלק, בגימטריא ספק. בזכות הקשיים והיסורים של החיים הוא מוכיח לו שיש אחד יחיד ומיוחד שהוא קיים ואין עוד מלבדו.

לצאת ידי חובת יסורים בחשש שבתחושה

בשביל מה אנחנו אומרים זאת בהקשר ל"חש בראשו"? אפשר לצאת ידי חובת יסורים – שום יהודי לא צריך לסבול יסורים, ח"ו, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", ה' נסה את אברהם בעשרה נסיונות ואז הוא ידע אותו, ה' מנסה כל יהודי כדי שהיהודי ידע אותו, "את אשר יאהב הוי' יוכיח" שיש ה' בעולם. אבל כתוב בחז"ל שאפילו הדבר הכי קטן הוא יסורים – אפילו אם אדם שם יד בכיס להוציא שטר של מאה שקל ועלה לו שטר של חמשים שקל, זה יסורים. נאמר אחרת: כל הסוד של "חש" הוא תחושות שאדם חש משהו, חש לשון חושש. יש לו חשש בתוך החש (באחשורוש יש חשש), וברגע שהוא חש וחושש – זה נחשב ליסורים, זה מספיק, די והותר כדי לצאת ידי כל היסורים שבעולם, וממילא כדי שבזכות "החש בראשו" וכל שאר החשים שאדם חש, כל מיני תחושות רעות (שממילא מפתחות אצלו פרנויות ופוביות ופחדים[16] למיניהם) – הכל כדי להתהפך לאמונה פשוטה, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שכל אחד מהם שוה אמונה פשוטה. האמונה הופכת להיות דעת, דעת ה'. הכל קשור לאחשורוש, איך אני יודע? "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – חש בראשו, כאב ראש. כמו שנסביר, זה לפני כאב ראש – הוא חש שהולך להיות לו כאב ראש. חש הוא תחלת כאב הראש. מה העצה כדי להמתיק? כדי להפוך לדעת את ה'? "יעסוק בתורה", בתורת פורים.

חמשה "חש ב... יעסוק בתורה"

קודם כל כתוב שמי שאין לו לווי יעסוק בתורה, אחר כך "חש בראשו יעסוק בתורה", אחר כך "חש בגרונו יעסוק בתורה" – התחושות מתפשטות, יורד מהראש לגרון – שנאמר "וענקים לגרגרותיך", המשך אותו פסוק מפרק א' של משלי. כל הפסוקים כאן מתחלת משלי, פ"א, פ"ג ופ"ד. "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". הוא ממשיך ואומר "חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר 'רפאות תהיה לשרך'". שרך הם שרירי בטן, המעים. אחר כך "חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר 'ושיקוי לעצמותיך'", המשך אותו פסוק. אחר כך, אחרון חביב, "חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר 'ולכל בשרו מרפא'" – זה כבר סוף פסוק בפרק ד, שתחלתו יותר מוכרת, "כי חיים הם למוצאיהם", "אל תקרא 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה".

ביאור הבן איש חי על דרך המוסר

אחד מחשובי האחרונים, הבן איש חי, מסביר את כל חמשת ה'חש'ים על דרך המוסר. הוא אומר שהכל מתחיל מ"חש בראשו". עוד לפני הכל, מתחיל מהליכה בדרך ללא לווי. אתה הולך בדרך – אתה חי ופועל בעולם הזה. המקור של כל הבעיות, שאדם הולך ואין מישהו ללוות אותו. כלומר, גם אין לו אשה ללוות אותו, גם אין לו הקב"ה ללוות אותו, הוא מרגיש בודד במדבר. הוא הולך במדבר ואין לו לווי. מה הוא צריך לעשות? "יעסוק בתורה". "כי לוית חן הם" – התורה היא הלווי, היא האשה, שם הקב"ה. אחר כך יש "חש בראשו", אחשורוש, אליו הכל קשור. איך מסביר הבן איש חי? הוא אומר ש"חש בראשו" היינו מי שיש לו מדת הגאוה, שהוא מתנשא בראש. כמו שאומרים ש"עלה לו לראש" – הוא בעצמו עלה לראש של עצמו (הוא פשוט חושב יותר מדי על עצמו). ברגע שיש למישהו גאוה, ישות, זה על דרך מה שאמרנו קודם – "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו". ברגע שהמן בן המדתא האגגי מתנשא מתחיל ליהודי לכאוב הראש, אם הוא מתנשא בתוך היהודי עצמו – הגאוה מתחילה לעלות לו לראש. אז הוא חש בראשו, וצריך תורה מיוחדת כדי להמתיק ולנטרל – להוריד ממנו את הגאוה, "יעסוק בתורה".

מה קורה אחר כך? "חש בגרונו". מה זה? תוצאה של דבורים רעים – אם דברים בטלים, אם לשון הרע, או הכי גרוע, "מדבר שקר תרחק". ברגע שאדם מדבר דברים לא טובים, לא לענין, הוא מתחיל לחוש בגרונו. מה העצה? "יעסוק בתורה". כלומר, יש גם תורה מיוחדת לתקן את פגם הדבור, מה שעולה מהגרון.

אבל אחר כך "חש במעיו" – הגרון עולה מהלב לפה, אבל אחר כך יש מעים, מה שבא מהפה, אכילות אסורות, הוא אוכל לא טוב, לא שומר על הדיאטה האמתית, גם הכללית של התורה וגם הפרטית, מה שהרופא הטבעוני אמר לו לאכול. אז במילא הוא "חש במעיו". מה העצה? לכאורה כן לשמור על הדיאטה שנתנו לך, אבל כתוב שהעצה שלו היא "יעסוק בתורה" – שיש תורה מיוחדת לתיקון האכילה וממילא תיקון החש במעים.

אחר כך "חש בעצמותיו", "ושיקוי לעצמותיך". מה זה "חש בעצמותיו"? הוא אומר שהכוונה לעניני אישות, שהאשה נקראת עצם – "זאת הפעם עצם מעצמי". מה שמשפיע על העצמות הוא היחס עם האשה. לכן מי שחש בעצמותיו, שיש לו כאב בעצמות, צריך לעשות תשובה על הדבר הזה. התשובה שלו, כמו כל תשובה, קשורה בתורה – לכן "יעסוק בתורה".

האחרון הוא "חש בכל גופו יעסוק בתורה". מה זה החש בכל גופו? כל הגוף כואב. הוא אומר שזה כבר רומז לאחיזת הנשמה – בלשון החסידות, הארת הנשמה המלובשת בגוף, העקב של הנשמה, בחינת יעקב, עם ישראל, שרש הנשמה. שרש הנשמה נמצא באוצר הנשמות למעלה, שמכונה "גוף" בלשון חז"ל. מי שכל הגוף שלו כואב כאן למטה, מהראש עד הרגלים, סימן שיש לו בעיה עם כללות הקשר בין נשמתו כפי שהיא מתלבשת בתוך הגוף התחתון שלו, הגוף הגשמי שלו, לגוף העליון. כמו שכתוב לגבי חדש טבת, שהגוף נהנה מהגוף – יש גוף למטה וגוף למעלה. הגוף למעלה הוא אוצר הנשמות. מי שחושש בכל גופו, סימן שיש בעיה בקשר בין הארת הנשמה לשרש הנשמה. הם צריכים להיות מקושרים עם חבל, חבל התקשרות, כמו שכתוב בתניא. אפשר לומר שקשור גם להתקשרות בין יהודי לרבי. אם יש בעיה בהתקשרות לשרש, כל הגוף כואב. מה העצה? "יעסוק בתורה". אם נפרש באמת כך, שהבעיה בהתקשרות לשרש כל הנשמות של הדור, צדיק הדור, המרדכי שבדור, אז מה צריך להיות ה"יעסוק בתורה"? ברור – יעסוק בתורה של הרבי, וזה יועיל להדק את הקשר בינו לבין הרבי. כך באמת כתוב, שהתורה מקשרת. לכל אחד יש את התיקון שלו.

אסור להתרפאות בדברי תורה

אמרנו שיש על כל המאמר הזה, מאמר מאד חשוב של חמשה חש"ים, קושיא גדולה שהראשונים והאחרונים שואלים. כתוב במקום אחר בחז"ל, גם מאמר של רבי יהושע בן לוי, שאסור להתרפאות בדברי תורה, והרמב"ם פוסק כך הלכה למעשה. אם רבי יהושע בן לוי אומר שאסור להשתמש בדברי תורה לשם רפואה, איך הוא אומר כאן "חש בראשו יעסוק בתורה וכו'". הוא טיפוס משיחי, משיח בא על מנת לרפאות את כל תחלואי האנושות, והוא יעשה זאת על ידי התורה החדשה שלו. רבי יהושע בן לוי רוצה משיח עכשיו. אם משיח אמר לו "היום" – כתוב שהצדיק אומר לך בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע, אז אם הוא שאל ושמע סימן שלכך צפה. אם היה אומר לו משהו אחר הוא היה מתאכזב. הוא התאכזב שזה לא קרה, אבל אם המשיח היה אומר משהו אחר הוא היה יוצא עם טענות יותר חריפות מאשר שהוא רק שקרן. שוב, הוא טיפוס מיוחד, והוא אומר כאן את כל ה'חש'ים האלה. איך הוא אומר? הרי במקום אחר הוא אמר שאסור להתרפאות בדברי תורה וכך הלכה.

תירוצי התורת חיים והמהרש"א

על דף הגמרא יש את גליון הש"ס, רבי עקיבא אייגר, מחשובי האחרונים. בלי לומר מה הקושיא, הוא רק, כאן בעירובין, אומר להסתכל בספר תורת חיים במסכת שבועות. שם כתוב שאסור להתרפאות בדברי תורה. בגליון הש"ס רעק"א לא מפנה למהרש"א שמתרץ בצורה דומה לתורת חיים. גם התורת חיים אליו מפנה רעק"א וגם המהרש"א אומרים שני תירוצים. הם שואלים את השאלה שבשבועות כתוב שאסור להתרפאות בדברי תורה, וכאן כתוב "חש בראשו יעסוק בתורה וכו'" – אחשורוש. כמו שנסביר, התירוץ ב-ה הידיעה – בפורים על כל פנים – הוא שהמדובר בפורים-תורה (ב"תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח).

מה התירוץ הראשון? שני התירוצים טובים מאד. התירוץ הראשון שמה שכתוב שאסור להתרפאות בדברי תורה הכוונה שאסור לומר פסוקים על מכה. אסור לקחת פסוקים מהתורה וללחוש אותם על מכה, על מישהו חולה, תוך כדי אמונה שלחישת הפסוקים תרפא אותו. זה אסור – איפה זה כתוב? בהלכות ע"ז, כלומר שיש בזה משום אביזרייהו דע"ז, לקחת דברי תורה ולהשתמש בהם במפורש כדי לרפאות מישהו. אבל מה הכוונה כאן? שבאמת "יעסוק בתורה" – לא שלוחש או עוסק בתורה כדי שהחולה, או הוא עצמו, יתרפא, אלא באמת עוסק בתורה. תוך כדי שהוא באמת עוסק בתורה הוא מסיח דעת מהחש שלו, מכאב הראש שלו. על ידי שהוא באמת עוסק בתורה, בדרך ממילא הוא ירפא את עצמו. זה תירוץ אחד, תירוץ הגיוני.

תירוץ שני, ש"חש" אינו חולה – יש לך איזה מחוש, איזו תחושה, איזה תחש בפנים שאומר שחס ושלום הולך להיות לך כאב ראש או מחלה אחרת. אלה רק מחושים. אם יש לאדם מחושים, תחושות, פחדים ממחלות, מה העצה להגמל מהם? התורה (והוא ע"ד "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'", שה"מנוול", היצר הרע, הוא גם זה שבא לך במחשבה ומפחיד אותך במחושים שונים ומשונים). שניהם כותבים שהתורה היא רפואה מונעת ("אם שמוע תשמע לקול הוי' אלהיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך"), וזה מותר.

שני התירוצים האלה הם תירוצים שונים. לפי התירוץ השני, אפילו שאתה עוסק בתורה בפירוש לשם רפואה – כל הזמן חושב שיעזור לך נגד החש של אחשורוש – היות שעדיין אין לך ממש כאב ראש, רק "חש בראשו", אז מותר לגמרי, במאה אחוז, להשתמש בתורה בתור רפואה מונעת. אבל ברגע שהחש הופך להיות כאב ממשי – כבר אסור. זה התירוץ השני של שניהם. שניהם כוונו לאותם שני פירושים שונים. שוב, לא אותו דבר, וכל פירוש אפילו סותר את השני.

מותר להתרפאות בפורים-תורה

אם יש כבר שני פירושים שונים, אפשר פירוש שלישי. הפירוש השלישי הוא כמו שאמרנו, שכנראה רבי יהושע בן לוי – שהוא טיפוס משיחי – כאשר אומר "יעסוק בתורה" מתכוון לתורה שלו, תורה במדרגה שלו, "תורה חדשה", תורה של פורים. בתורה של פורים אפשר בפירוש להשתמש כדי לרפאות את כל החולים, את כל החשים, את כל התחשים. כל מי שיש לו, שוב, איזה פחד שח"ו, מי יודע מה יש לו, עד כדי כך שהוא חש בכל גופו – שהוא לגמרי צריך רופא נערווין מה שנקרא, מה שהרבי והרבי הקודם היו שולחים אליו הרבה אנשים (הוא כותב למישהו במכתב, תלך מיד לרופא נערווין). בפורים אפשר לעסוק בתורת פורים, וכך לחסוך את כל הרופאים שיש בעולם, כולל גם רופאי נערווין – כי כל החש יעסוק בתורה, התורה המיוחדת שלו. עד כאן בארנו את הרמז שאחשורוש הוא חש ורוש, בסוד "חש בראשו יעסוק בתורה". כך הוא פותח את המגילה, "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש". כנראה הוא כזה טיפוס שלפני שקורא את המגלה הוא חש בראשו, וגם אחר כך חש בראשו – הוא חש בראשו מתחלתו ועד סופו – ואף על פי כן "ונהפוך הוא".

ז. "ונהפוך הוא" – להפוך את ה"הוא" הבלתי משתנה "מתחלתו ועד סופו"

כל מי שנאמר בו "היה" מתוקן למשהו

אמרנו שיש מילה קצרה, שכמה שהיא כביכול קצרה ולא מעוררת תשומת לב מיוחדת, הרי הרים של נגלה ונסתר תלויים עליה. יש בעצם שתי מילים כאלה במגילה. המגילה פותחת "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש" – כבר אמרנו שחז"ל עומדים על "הוא", ורש"י מביא על הפסוק, "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". יש עוד מלה פשוטה מאד, גם של שלש אותיות, שלא הייתי חושב שטמונים בה אוצרות של נגלה ונסתר – המלה "[איש יהודי] היה [בשושן הבירה ושמו מרדכי]".

על המלה "היה" חז"ל דורשים את כל ה"מתוקנים" שאמרנו קודם. מה שמרדכי מתוקן לגאולה, מאיפה לומדים זאת? מהמלה "היה" – שהוא תמיד היה, "איש יהודי היה". הוא תמיד היה, תמיד הוה ותמיד יהיה. מה הוא היה? מתוקן לגאולה. איך יודעים שמשה רבינו מתוקן לגואל, שכתוב "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו" – לפני מראה הסנה, תחלת השליחות של משה. הפרשה פותחת ממה שמשה "היה". מהמלה הפשוטה הזו, "היה", דורשים בכל מי שכתוב אצלו "היה" סימן שתמיד היה, נולד בשביל משהו. "ומשה היה" מתוקן לגואל, "איש יהודי היה" מתוקן לגאולה.

מי עוד כתוב "היה"? אדם הראשון – "הן האדם היה" – היה מתוקן למיתה. הוא לא חטא סתם. הרי "נורא עלילה על בני אדם". מאז שנברא אדם הראשון, כתוב בו "היה", הוא היה מתוקן למיתה – לא יעזור לו שום דבר, הוא צריך למות. הרי אחרי שאדם הראשון נברא כתוב, ביום ששי, בסיפור הראשון של מעשה בראשית – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", טוב זה חיים ומאד זה מות, כך חז"ל דורשים, ומאד אותיות אדם. האדם היה מתוקן למיתה. בנחש כתוב "והנחש היה ערום" – למה הוא מתוקן? לפורענות.

אחר כך "וקין היה עובד אדמה" – קין היה, למה הוא היה מתוקן? הוא היה מתוקן לגלות, מלפני שהרג את הבל. יש אנשים, אולי אפילו מישהו פה, שאוהבים חוץ לארץ – או שאוהבים לטייל להודו, או למקום אחר, לאירופה או לדרום אמריקה. יש כאלה שלא עלינו שוקעים בטיול שלהם בחוץ לארץ ונשארים שם כל החיים שלהם, אולי כל הענינים שלהם בגשמיות שם. מי האנשים האלה? אנשים מתוקנים לגלות. אלה 'קין'ים, כך אומרים חז"ל. לדאבוננו יש המון כאלה גם בארצנו הקדושה – חיים פה, אבל בראש לא רוצים לצאת מהמנטאליות של הגלות. אפשר להאשים אותם – למה אתה לא רוצה להגאל, למה אתה לא רוצה לצאת מדפוסי החשיבה הגלותיים שלך? הוא יכול לומר, אינך יודע? יש אנשים שמתוקנים לגלות. היום במקום לומר "מתוקן" אומר "מתוכנת". יש אנשים שמאז שנולדו מתוכנתים לגלות. כל אחד שמתוקן לגלות הוא בחינת קין. לא סתם הוא הרג את האח שלו ואז התחייב גלות, "נע ונד תהיה בארץ". עוד לפני כן כתוב "ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה". מה "היה"? היה מתוקן לגלות.

אחר כך נח – "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה" – היה מתוקן לנס. לא סתם ה' אמר לו לבנות תבה במשך מאה שנה ולהנצל עם הילדים. לא רק בגלל שהוא צדיק, מצא חן בעיני ה'. "זה ינחמנו" – מהרגע שנולד נח הוא נשמה בגוף שמתוקן לנס, לנס הצלה. זה בדיוק מתלבש עליו, זה הוא, אז הוא מתוקן לנס. אחר כך, אמרנו שאיוב – "איש היה בארץ עוץ איוב שמו" – היה מתוקן ליסורים, מאז שהוא נולד. אחר כך יש לנו את משה שמתוקן לגואל, יש לנו את מרדכי היהודי שמתוקן לגאולה. אצל כל אחד כתוב "היה". גם אצל יוסף כתוב "היה" – "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". הוא מתוקן לזון ולפרנס את אחיו ואביו, מתוקן להיות מפרנס, להיות מכלכל.

אברהם "מתחלתו ועד סופו הוא צדיק" או "מתוקן להדריך את כל העולם כולו לתשובה"

יש הרבה אנשים שמתוקנים, וכל הדבר הזה – משהו גדול מאד, הענין של להיות מתוקן למשהו – נלמד ממלה אחת פשוטה, "היה". מה הקשר? "היה" כתוב על מרדכי ו"הוא" כתוב על אחשורוש, שניהם במגילה[17]. מה הקשר? שעל המלה השניה, "היה", רבי יוחנן באותו מדרש דורש על נח וגם על אברהם אבינו – עוד אחד שלא אמרנו – "אחד היה אברהם", לא מלשון מתוקן למשהו, אלא "כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו הוא צדיק". הוא דורש "היה" בדיוק כמו שחז"ל במסכת מגילה דורשים "הוא" – כמו שדורשים בגמרא "'הוא' מתחלתו ועד סופו" דורש רבי יוחנן במדרש רבה "'היה' מתחלתו ועד סופו".

מה המשך המדרש שם? ששואלים על רבי יוחנן שהרי זה לא נכון – בתחלתו אברהם אבינו לא הכיר את בוראו, עד כדי כך שבפירוש רש"י על המדרש כתוב שבתחלה אברהם אבינו היה מוכר פסלים בחנות של אביו. זה חדוש גדול בשבילנו. אנחנו יודעים רק שהוא שבר את הפסלים, ואז נמרוד השליך אותו לכבשן האש והוא יצא בנס בחיים. אבל כאן רש"י כותב – למה אתה אומר שהוא היה צדיק ומאמין מתחלתו ועד סופו? הרי בהתחלה הוא היה בן דווקא נחמד, עוזר לאבא שלו, שמכר את פסלי אביו בחנות. עד שיום אחד בהיר הוא תפס – מה זה? מה הפסלים האלה? יום אחד בהיר קרה לו סוויץ' רציני בראש (צריך להבין מה היה), ואז הוא שבר את פסלי אביו. כך שואלים על רבי יוחנן, איך אתה אומר ש"אחד היה אברהם" מתחלתו ועד סופו? הרי בתחלה היה מוכר פסלים!

לכן אומרים ש"היה" פירושו משהו אחר, לא כמו רבי יוחנן ש"מתחלתו עד סופו הוא צדיק", אלא שהוא מתוקן למשהו. לא שהוא כך בפועל מהרגע הראשון, אלא שמתוקן לכך. הבדל גדול. מהרגע הראשון הוא מתוקן, אבל יכול לעבור הרבה הרפתקאות, למכור פסלים, עד שיגיע לענין האמיתי שלו. זה הפירוש "היה", לא כמו "הוא". "הוא" הכוונה שהוא כך מתחלה ועד סוף בפועל, אחיד, סטטי, ו"היה" הכוונה שמתוקן מהתחלה למשהו, אף שבפועל לא מיישם זאת. למה אברהם אבינו מתוקן? "להדריך את כל העולם כולו בתשובה". זה לשון חז"ל.

שוב, זה אותו אברהם אבינו שאנחנו עושים ממנו גבור כל גבורי המגילה – כל המגילה היא פנים שונות שלו. הכל אברהם אבינו במסכות שונות. על אברהם אבינו כתוב "אחד היה אברהם", שהוא מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. נשמע יותר טוב אפילו ממשה ומרדכי. משה מתוקן לגואל, מרדכי מתוקן לגאולה, ואברהם אבינו מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. ודאי שזה הולך ביחד, אבל יש דגש מיוחד וגם געשמאק מיוחד באמירה שהוא מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה יותר מאשר לומר שהוא מתוקן לגואל או לגאולה. הוא מתוקן להיות משיח ממש, מדריך, "כי מרחמם ינהגם", שיקוים בו "אז אהפוך וגו'" – הוא מדריך את כל העולם כולו בתשובה. איך? על ידי שהוא מגלה תורה חדשה, ש"החש בראשו" ובגרונו ובמעיו ובעצמותיו ובכל גופו – יעסוק בתורה. תורת אברהם, הפתחיה, מי שפתח את כל היהדות – פתחיה בגימטריא "אברם הוא אברהם". אם כן, יש פה את שתי המלים האלה הפשוטות – הוא-היה.

"מתחלתו ועד סופו" – כתר מלכות

דברנו על המדרש. בגמרא כתוב על ה"הוא", "מתחלתו ועד סופו" – כמה שוה הביטוי הזה. כתוב על הרבה אנשים "הוא", משהו ש"מתחלתו ועד סופו", ששוה בגימטריא 1116, שתי המלים הראשונות של התורה, "בראשית ברא", וגם הביטוי הכי חשוב במגלת אסתר – "כתר מלכות". התורה מתחילה מכתר מלכות, ביטוי שמופיע רק במגלת אסתר, שלש פעמים. מאד יפה, התורה מתחילה בכתר מלכות, והוא "מתחלתו ועד סופו" – ההתחלה היא הכתר והסוף המלכות.

מדת האמת של אחשורוש – "לא שניתי"

מי הראשון עליו דורשים חז"ל בגמרא ש"מתחלתו ועד סופו"? "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש", הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. מה זה? מדת האמת, שהוא לא משתנה. באמת כמו ה'. סימן שאחשורוש משקף את עצמותו יתברך מכיון שהוא מתחלתו ועד סופו אותו דבר, לא משתנה. גם כשהוא מתהפך – הוא לא משתנה. הוא מתהפך לגמרי אבל לא משתנה. זה עיקר הווארט שלנו הערב. אחשורוש איש אמת, ברשעו מתחלתו ועד סופו.

ידוע הווארט המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, גדול אוהב ישראל וממליץ טוב על ישראל, שפעם פגש בשבת קדש יהודי שעשן סיגריה בפרהסיא ברחובות ברדיטשוב. הוא נגש אליו, ואותו יהודי לא הסתתר ולא התבייש. הוא שאל אותו, ר' איד, אתה יודע מה היום? הוא אומר שכן, היום יום השביעי – שנקרא שבת, היום השביעי של השבוע. אתה יהודי? כן. אתה יודע שאסור להדליק אש, אסור לעשן בשבת? ודאי שאני יודע, פעם למדתי בחיידר. אני יודע שיש יהודים שלא מעשנים בשבת. היהודי הזה מודה בכל ולא מתבייש בכלל שהוא מעשן. הולך רבי לוי יצחק הצדה ופונה לרבונו של עולם, אומר לו – תראה רבונו של עולם, כל הבנים שלך, כל היהודים, צדיקים. תסתכל על היהודי הזה – הוא איש אמת, מתחלתו ועד סופו. הוא לא מכחיש כלל וכלל, לא מתבייש, לא מסתתר – הוא איש אמתי. ככה הוא לימד זכות על היהודי הזה, שמחלל שבת בפהרסיא, להכעיס.

כתוב בחסידות שכל ההבדל בין המן ועמלק לשאר הרשעים שיש בעולם הוא רק הנקודה הזו – האם עושים עבירות להכעיס, שנקרא "מכיר את רבונו ומתכוון למרוד בו", או שעושים מתוך תאוות, לתיאבון. כל שאר הרשעים, חוץ מעמלק והמן, עושים מתוך תאוות, וממילא יש להם איזה תירוץ (שנכנס בהם רוח שטות). אבל עמלק-המן עושים להכעיס, במודעות מלאה (עמלק אינו בכלל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"). הנה, יש יהודי שהוא בחינת המן, ורבי לוי יצחק מלמד עליו זכות – הנה, כל היהודים צדיקים. מהיכן למד זאת? כנראה מאחשורוש, "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו"[18]. כל מי שהוא "מתחלתו ועד סופו" הוא ה"כתר מלכות", כך ה' ברא את העולם. מצוה להדמות אליו יתברך וללכת בדרכיו – הוא נוהג כמו "אני הוי' לא שניתי".

ברשעו-בצדקו-בקטנותו "מתחלתו ועד סופו"

כתוב בגמרא שיש כמה וכמה רשעים שכתוב עליהם "הוא", ועל כולם דורשים "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". הגמרא פותחת באחשורוש, "הוא אחשורוש", ואחר כך מביאה את עשו, דתן ואבירם והמלך אחז. אבל יש גם כמה צדיקים שכתוב עליהם "הוא" (אברהם, משה ואהרן), ועליהם דורשים "הוא בצדקו מתחלתו ועד סופו". ואחר כך מגיעים לאחרון אחרון חביב, דוד מלך ישראל – "ותלבש אסתר מלכות", מלכות בית דוד – "ודוד הוא הקטן", ודורשים "הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו". גם לפני שנמשח למלך היה בקטנות, בענוה ושפלות, "והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש", וכך גם לאחר שנמשח למלך. הוא האחרון בסוגיא. שוב, הסוגיא מתחילה מכמה רשעים והראשון בהם אחשורוש, אחר כך כמה צדיקים, ובסוף "ודוד הוא הקטן" – "הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו". מה שמחבר את כולם הוא המלה "הוא".

רשעו-צדקו-קטנותו – מכתר עד מלכות

מה הסדר כאן, למה קודם רשעים, אחר כך צדיקים ובסוף אחד שהוא קטן? "הוא ברשעו", "הוא בצדקו", "הוא בקטנותו". הסדר הוא גם "כתר מלכות", אבל דרך כל הספירות שבאמצע. "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" הוא רשע שיונק מחיצוניות הכתר, כמבואר באריכות בחסידות. "אם צדקת מה תתן לו" "ורבו פשעיך מה תעשה לו" – מי שיונק מחיצוניות הכתר הוא אותו רשע, "אם תגביה כנשר", שמבחינתו אם לא שה' מקיים בו "משם אורידך נאום הוי'", אבל כל זמן שהוא שם למעלה, מתנשא, הוא נשאר בדיוק מה שהוא. כל זמן שאחשורוש הוא מלך, ועל פי פשט הוא נשאר מלך כל החיים, אז "הוא ברשעו". הוא יונק מהכתר. ידוע שמשה פחד מפרעה, כי פרעה בכתר והוא בחכמה. כל רשע שהשעה משחקת לו – כמו המן – מקבל מחיצוניות הכתר, ואז "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". כל הצדיקים ש"הוא בצדקו מתחלתו ועד סופו" הם כל הספירות מהכתר עד המלכות, כל האורות הפנימיות. בסוף דוד המלך, המלכות, "הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו". גם כלל גדול: יש להיות רשע בכתר, יש להיות צדיק בכל עץ החיים הפנימי, ויש להיות קטן במלכות. קטן היינו "נקודה תחת היסוד", ראשית אצילות ספירת המלכות, "הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו". זה ההסבר במאמר חז"ל הזה – או שאתה רשע, או שאתה צדיק או שבסוף אתה קטן[19]. שלש המדרגות האלה גופא הן "מתחלתו ועד סופו" לגבי עשר הספירות העליונות. עד כאן לגבי ה"הוא".

העליה השביעית: הארה למלכות שבמלכות ללא עליה ליסוד שבמלכות

נחזור ונסיים בעיקר הווארט: עיקר הווארט שאפשר להיות רשע ולהתהפך לטוב ולהשאר רשע, וזה הסוד של אחשורוש, עיקר הסוד של מגלת אסתר. זה קשור לביאת מלך המשיח, על כך נאמר "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" – העליה השביעית של המלכות. איך הרבי הרש"ב מסביר בע"ב (במאמרים שלמדנו בשבוע שעבר, פט-צא) מה ההבדל בין העליה הששית, בימי שלמה המלך, לעליה השביעית שתהיה בימות המשיח?

בעליה הששית של המלכות, בימי שלמה המלך, עדיין המלכות לא שוה בקומתה עם ז"א בעלה מאה אחוז – היא עומדת פנים בפנים עד עיני ז"א, אבל לא "כתר אחד לשניהם" ממש, לא "תמתי-תאומתי" ממש. אז הגילוי למלכות הוא עדיין דרך הז"א, דרך בעלה, וגילוי האלקות מגיע עד למטה, ליסוד המלכות, שהיא נקודת ההתקשרות של המלכות, כנסת ישראל, לקוב"ה, אבל לא מגיע עד המלכות של המלכות. אלא מה? המלכות של המלכות עולה להכלל בתוך היסוד של המלכות, ועד שם מגיע גילוי אור – זה המצב הששי של עלית המלכות, וכך היה בימי שלמה. אבל מה שלא היה, העליה השביעית, שאז המלכות שוה בקומתה לגמרי עם הז"א, ואז היא מקבלת ישר מאמא עילאה, לא דרך ז"א בעלה. אז האור, גילוי האלקות, מגיע ממש עד המלכות של המלכות שלה, מבלי שהמלכות של המלכות צריכה לעלות ולהכלל ביסוד של המלכות.

להפוך את הרשע שאין לו שום השתוקקות והתעוררות לתשובה

מה זאת אומרת? אם המלכות של המלכות עולה טפה ("טפח מעל הארץ"), מהמלכות של המלכות עד היסוד של המלכות, להכלל שם – הכוונה שמי שנמצא במלכות שבמלכות, מי שנמצא למטה (המלכות שבמלכות יורדת עד מטה-מטה, המלכות דעשיה, הנשמות הכי רחוקות), עולה. מי שנמצא הכי למטה, במלכות שבמלכות, קבל איזו השתוקקות לה'. יסוד שבמלכות הוא רצון להתקשר לה' – מי שנמצא למטה התעורר בתשובה, תופעה ידועה. כל אחד שהוא רחוק רחוק, ויש לו התעוררות להתקשר לה', הוא התעורר בתשובה – זו עלית המלכות שבמלכות, שהיתה רחוקה, לעלות ולהיכלל ביסוד שבמלכות.

אם כל בעלי התשובה האלה מתקשרים המצב טוב מאד, כמו בימי שלמה המלך, אבל זה לא משיח. כי יש נשמות שבשום פנים ואופן לא רוצות להתקשר לה' – אין להן שום התעוררות לעלות לה' כלל וכלל. מה עושים איתן? זורקים אותן לפח? חס ושלום, "לא ידח ממנו נדח". זו הבעיה שלי – כך גם הקב"ה אומר. הבעיה שהאור לא הגיע למקומם שלהם. "האובדים בארץ אשור" היינו מי ששקוע באמריקה, ברווחה. יש מי שנמצא בעושר אמתי, הכל טוב לו, והוא אובד – אין לו שום חשק ושום רצון ושום זיקה להתקשר לאלקות, וגם לא יהיה לו. לכאורה אין מה לעשות, הוא אבוד. אבל "אין אבוד" ו"אין יאוש", אז מה זה? משיח. משיח הוא שיש אור שמגיע אליו, למקום שהוא נמצא, בלי לדרוש ממנו שיתעלה אפילו טפה – שבדיוק במקום שהוא נמצא שם הוא יתהפך, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" מבלי להשתנות.

זה הענין של פורים – פורים של אחשורוש, שהוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, "ונהפוך הוא", אותו "הוא" ש"ברשעו מתחלתו ועד סופו". המלך אחשורוש הוא אותה מלכות שבמלכות שמדברים עליה, והוא לא עולה ליסוד שבמלכות – הוא נשאר מלכות שבמלכות, המקום הכי נמוך. אותו "הוא" – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". אי אפשר להבין. רק כדי להתחיל להבין את זה צריך לשתות, לא יעזור. אחד שלא מבוסם לא יכול להבין מה שאמרנו. גם אני לא מבין, יכול לומר אבל לא להבין. איך יתכן שאותו אחד שנשאר למטה, אובד ורשע עד סופו, ואף על פי כן הוא מתהפך. רק, כמו שאמרנו, כעת אנחנו מנסים להגיע ל"תכלית הידיעה" כדי שמחר נגיע ל"לא ידע", שהוא בעצם "עולם חדש".

ח. בן מח הכיר אברהם את בוראו ומגלת אסתר

מתי הכיר אברהם את בוראו?

נסיים ממש, נחזור למדרש בהמשך אותו מאמר. אנחנו משחקים כאן בין הגמרא של "הוא" למדרש של "היה". במדרש של "היה" קודם רבי יוחנן אומר ש"היה" כמו "הוא", אבל מקשים עליו, ואחר כך אומרים ש"היה" לשון "מתוקן". אבל רבי יוחנן מתרץ את דעתו על פי דברי ריש לקיש (תלמידו) ש"בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" – הוא לא היה ילד גדול שמכר צלמים בחנות אביו. אומרים מי שחולק על דעה זו שלא – הוא לא הכיר את בוראו בן שלש שנים, אלא רק בן מח שנים. לכן היו לו הרבה שנים למכור צלמים אצל אביו בחנות, ואפילו לא ברור לפי הדעה הזו שבכלל הוא שבר את הפסלים – אולי כל שבירת הפסלים היא לפי הדעה של "בן שלש שנים הכיר את בוראו". אבל כאן רובא דרבנן לא סוברים "בן ג' שנים" אלא "בן מח שנים", מבוגר. ל"בן ג' שנים" יש אסמכתא מפורשת – "עקב אשר שמע אברהם בקלי", חיי אברהם פחות שלש שנים הם עקב. הם לא דורשים את ה"עקב", לא ברור מה המקור שלהם ל-מח. הרמב"ם אומר בן מ' שנים, ואין לו מקור – עד שחושבים שאולי כך היתה הגרסא שלו במדרש. מהי שנת מח של אברהם? יש מי שאומר שזו שנת הפלגה – השנה האחרונה של חיי פלג – שאז אברהם הכיר את בוראו. מתוך מה שהיה בדור הפלגה אברהם הכיר את בוראו. כך פירוש אחד, דעה אחת.

סוד 127 בחיי אברהם

מה שיוצא מאד מענין – יש עוד כמה חשבונות – הכי מענין, שלא ראיתי שמישהו כותב (כל כך פשוט שחייב להיות כתוב), שאם אומרים שאברהם אבינו הכיר את בוראו בן 48 שנים, כמה שנים הוא היה אברהם אבינו, ראש כל המאמינים? כמה שנים הוא היה יהודי? הוא חי 175 שנים, ואם הכיר את בוראו בן 48, ואז כפר בע"ז, היה יהודי 127 שנים. נשמע טוב מאד, נשמע מכוון עד כדי שיכול להיות בעצמו המקור לדעה זו, העיקרית בחז"ל. קשור גם לשרה אמנו וגם לאסתר המלכה. רבי עקיבא דרש – גם פתח, פתחיה, כאשר כולם נרדמו, כאשר היה שתים ועשרים בלילה וכולם נרדמו – פתח ואמר שתבוא בת של שרה אמנו, שחיה 127 שנים, ותמלוך על 127 מדינות. אז כולם התעוררו – סגולה. זה נקרא "חש בראשו יעסוק בתורה". יש מי שחש בראשו כי פשוט עיף, רוצה ללכת לישון, אז אומרים לו "יעסוק בתורה" – תורה מעוררת. כאן רואים שיש תורה מעוררת ששייכת למספר 127[20], מעורר את האנשים. בכל אופן, יוצא לפי הדעה בחז"ל שאברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל 48, 127 שנים, בדיוק כמו כל שנות שרה. זה עושה מציאות של "שוין בקומתן" בין ה-127 השנים המפורשות של שרה ל-127 שנים שבהן אברהם הכיר את ה'. מכאן אפשר לדרוש ששרה הכירה את ה' מרגע שנולדה, כמו שאשה נולדת מהולה – "כמאן דמהילא דמיא". לפי דעה זו, העיקרית בחז"ל, אברהם הכיר את בוראו 127 שנים.

חלוקת חיי אברהם ל-27 ("ואיי הים") ו-100 ("מס על הארץ")

עוד יותר, באיזה גיל ה' אמר לאברהם "לך לך"? עיקר התחלת דרכו המפורשת של אברהם בתורה. ה' אמר לו זאת בגיל 75, ואם נולד ברוחניות בגיל 48 אז הוא היה בן 27 שנה ברוחניות – חלוקת ה-127 שנים שלו ל-27 ואז 100. איך זה כתוב במגלת אסתר שלנו? מאמר חז"ל מפורש שלא כולם מכירים, כתוב "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". אצל שרה כתוב "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" ואצלו מלמטה למעלה, מדות-מוחין-כתר. יש מאמר חז"ל שמבין המדינות שלו היו 100 על היבשה, על הארץ, ו-27 על הים. יש 27 מדינות של אחשורוש, המלך שאחרית וראשית שלו, הקב"ה, על הים – "איי הים". יש לו 27 איים שהוא מולך עליהם ו-100 על היבשה.

יש אסמכתא בגימטריא מופלאה – שכתובה בשם האריז"ל, אם כי שיש מי שחושב שהיא מהגר"א – "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים". מס שוה 100 ו-ואיי שוה 27. יש "מס על הארץ", מאה מדינות על הארץ, ועוד "ואיי" מדינות על הים. מה שמופלא ברמז הזה, שכל מספר כאן הוא בדיוק שתי אותיות – מס שתי אותיות, 100, וא 7, המדות, יי 20, המוחין. שוב, רמז מאד יפה.

בכל אופן, מה יוצא כאן? ש"ואיי הים", החלק של האתכסיא יותר, האמונה שבאתכסיא, אלה ה-27 שנים של אברהם לפני שה' אומר לו "לך לך אל הארץ אשר אראך", המאה מדינות שעל הארץ. ארץ ישראל היא כדי לגלות את מהות והשגחת ה' על הארץ, כמו שכתוב שעד שלא בא אברהם אבינו ה' היה רק אלקי השמים, ומאז שהוא בא נעשה ה' אלקי הארץ. אם כתוב "לך לך... אל הארץ" סימן שעד כה הוא היה על הים. הגם שכתוב "מארצך ממולדתך ומבית אביך", אבל יחסית, אף שהיה מאמין מגיל 48, היה יחסית בבחינה של אתכסיא, של ים. שוב, זה רמז מופלא בחיי אברהם אבינו. יש כמה פירושים איך הגיעו ל-48. למספר 3 יש רמז מפורש, ולמספר 48 לא כתוב בחז"ל מאיפה לקחו אותו, לכן יש כמה וכמה פירושים וחשבונות. את הפירוש הזה לא ראיתי, אבל חייב להיות, כי יותר מדי מכוון טוב – כדי שאברהם אבינו יהיה מאמין 127 שנים, עם חלוקה מדויקת של 27 ו-100, בדיוק כמו אשתו שרה, כדי לעשות אותם זוג משיחי לחלוטין, ולקשר את הכל למגלת אסתר.

ט. "היה" ו"היתה" – להכנס לראש של "קרקע עולם"

דעות רבי לוי ורבנן ב"היה"

שוב, סיום המדרש כך: אחרי שרבי יוחנן אומר ש"היה" כמו "הוא", ושואלים עליו ואומרים ש"היה" פירושו מתוקן למשהו, המדרש ממשיך ואומר, אחרי כל שמונת המתוקנים, מחלוקת בין רבי לוי לרבנן. רבי לוי אומר שכל מי שכתוב בו "היה" "ראה עולם חדש". הוא מביא לכך חמש דוגמאות מתוך ה-8 או ה-9. אחר כך באים רבנן וחולקים עליו, ואומרים שכל מי שכתוב אצלו "היה" – "היה זן ומפרנס" בדור שלו. שתי תפיסות. אם כן, יש פה שלש תפיסות מה אומרת המלה "היה" (חוץ מדעת רבי יוחנן ש"היה" כמו "הוא") – או שאתה מתוקן למשהו, או שבאמצע החיים קורה לך מהפך ואתה רואה עולם חדש, או שכל מי שכתוב אצלו "היה" הפך למפרנס בדורו. לפי רבי לוי ורבנן בשתי הדעות האחרונות יש רק חמש דוגמאות – נח, איוב, יוסף, משה, מרדכי היהודי.

רבי לוי: היה – ראה עולם חדש

נתחיל מנח: לפי רבי לוי נח ראה עולם חדש, זה פשוט. היה את העולם לפני המבול ואת העולם אחרי המבול, אז הוא ראה עולם חדש. באמת המפרשים אומרים ש"עולם חדש" ממש, אובייקטיבי, בחוץ, שייך רק לנח. כל השאר שראו עולם חדש זה יותר סובייקטיבי. מה עם איוב? הוא סבל סבל נוראי כך וכך זמן, אבל אחר כך ה' חדש לו את כל העולם, ברך אותו בכפלי-כפלים טוב. הוא אישית ממש יצא מההיפך אל ההיפך וראה עולם חדש, כך אומר רבי לוי.

מה לגבי יוסף הצדיק? היום אתה יושב בבית הסהר ומחר "מבית הסורים יצא למלוך" – הופך למלך מצרים. כל מי שבחינת יוסף – כנראה קשור גם למשיח בן יוסף – נאמר אצלו "מבית הסורים יצא למלוך", מבית הסהר אתה יוצא להיות מלך. כל כך הפוך, ממילא קשור לפורים עם כל האתהפכא, שנקרא שראה עולם חדש.

מה לגבי משה רבינו? אתמול פרעה רודף את משה ורוצה להרוג אותו והיום הוא משקעו בים. משה בא לאחיו בארץ מצרים, שכולם אסורים בכלא של מצרים, שעבד לא יכול לברוח משם, ופתאום נעשית יציאת מצרים, הגאולה האמתית (אז "אין אמת אלא תורה", גאולה עם מתן תורה ועם המשכן). משה ודורו רואים עולם חדש.

אחרון חביב הוא מרדכי היהודי, וכאן הלשון מאד מיוחד – היום הולכים לצלוב אותך, ופתאום אתה מוצא את עצמך צולב את צולביך. הולכים לצלוב אותך, ופתאום "ונהפוך הוא", שאתה צולב את הצולבים שלך. אז מרדכי ראה עולם חדש. מתי זה קורה? בעצומו של פורים, שיותר מיום כפור. זה העצומו של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". את כל זה אנחנו אומרים כדי שנבין מה שצריכים לחוש מחר בסעודת פורים, עד דלא ידע. צריך לחוש כמו כולם, ובמיוחד כמו מרדכי, הגבור של היום. מי שלא ראה עולם חדש לא קיים עד דלא ידע.

רבנן: היה – נעשה זן ומפרנס

כל זה דעת רבי לוי, אבל רבנן חולקים עליו, ואומרים שכל מי שכתוב בו "היה" נעשה זן ומפרנס את דורו. בכולם כתוב "היה" בהתחלה. כתוב "אלה תולדות נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" – הוא הראשון שכתוב בו "היה" בין החמשה האלה. קודם היה כתוב אצל אדם, אצל הנחש ואצל קין – אבל לא כוללים אותם כאן, בחלק הזה של הדרוש. מתחילים מנח, "היה". כל המדרש הזה הוא על הפסוק הראשון של פרשת נח. הוא זן ופרנס בתוך התבה את כל החיות, נתן לכולם לאכול במשך שנה שלמה. לכן כתוב עליו "היה". יש משהו ב"היה" שאומר "זן ומפרנס".

לגבי איוב, יש כמה פסוקים באיוב שהוא אומר על עצמו, בהצדקת עצמו שלא מגיעים לו היסורים, שהיה מאכיל את כולם – הוא היה עשיר, ודאג לכולם בגמילות חסד, דאג לפרנס את כולם. רואים שהוא טיפוס שאוהב להשפיע, להיות זן ומפרנס לכל באי עולם, ולכן כתוב עליו "היה".

אחר כך יוסף, שהוא זן ופרנס את כל הדור – הכי פשוט. "משם רועה אבן ישראל" – זן ופרנס אבות ובנים, וגם את המצרים, את כולם.

אחר כך משה רבינו, בזכותו ירד המן לעם ישראל – זן ופרנס את כל הדור שלו במשך ארבעים שנה.

אחרון חביב, מרדכי היהודי של מגלת אסתר, איך אני רואה שהוא זמן ומפרנס? כתוב עליו "איש יהודי היה", כל מי שכתוב עליו "היה" הוא זן ומפרנס. מה ה"זן ומפרנס" של מרדכי היהודי? כתוב, לא פחות ולא יותר – זה המקור של מדרש מופלא ביותר, שרואים שמרדכי הוא בחינת נוקבא. כתוב "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" ש"אין לה אב ואם". מה זה אומן? הוא גדל אותה. כתוב שפעם אחת הוא לא מצא מינקת לתינוקת, אסתר היתה תינוקת, אז הוא לקח אותה והניק אותה. כתוב במדרש שכאשר הצבור שמעו את זה – צבור קצת יותר מפוכח מהצבור שלנו – כולם פרצו בצחוק. כמו שהדרוש השני עורר את כולם מהשינה, כך כתוב שהדרוש הזה הצחיק את כולם. גחוך צבורא – כל הצבור צחק. אז הוא אמר לצבור, רבותי, הרי כתוב – יש משנה – שחלב הזכר טהור. יש כזה מושג, יש כזה דבר. יש גם ספור בגמרא, שגם מישהו הניק ילד יתום כשלא היתה אמא – כלומר, שהוא מלא את מקום האמא. בכך שמרדכי יכול להפוך לאמא שמניקה את הילד הוא הפך להיות זן ומפרנס, בגופו ממש. איפה רמוז שזה ענינו, תפקידו וגורלו – במלה "היה". אם כן, כל מי שכתוב בו "היה" הוא זן ומפרנס.

שלשת פירושי היה – הכנעה-הבדלה-המתקה (עבר-הוה-עתיד) ב"היה"

מהן שלש המדרגות האלה? בכך נסיים. קודם ה"היה" הוא שמעודך אתה מתוקן למשהו. זה פירוש בפני עצמו. אחר כך יש שני פירושים שהם מחלוקת. כאן ההגיון הוא כמו חש-מל-מל. יש פירוש אחד ש"היה" הוא מתוקן. אחר כך שני פירושים ש"היה" היינו ראה עולם חדש או "היה" שתהיה זן ומפרנס, וממילא גם תהיה גביר מן הסתם, כמו שהרבי רוצה שכולם יהיו גבירים וממילא תזון ותפרנס. בהתחלה עשו כאן מגבית לאוכל. כדי שיהיה אפשר לזון ולפרנס את כולם צריך הרבה כסף.

מה השכל כאן? איך זה מתפתח? פתחיה פירושו גם להתפתח, לא רק לפתוח. לוקח את המלה "היה", שלפי פשט היא לשון עבר, ולכאורה רואה בה היה-הוה-יהיה. לראות בתוך העבר, היה, היה הוה ויהיה, זה גם לראות בעבר הכנעה-הבדלה-המתקה. זה שאתה מתוקן למשהו, כמו שדברנו קודם על המושג דעת, שצריך לדעת כמה שיותר, מי אתה ומה היעוד שלך בחיים – אמרנו שדעת פירושו גם לשבור, יש בדעת הכנעה. כתוב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אותו דבר, זה שיש לך גורל – אם יש לך מזל טוב, הגורל שלך להיות גואל, גאולה, או משהו נחמד כזה. אבל יש גם מתוקן למיתה, לגלות, לפורענות או ליסורים. מכאן נלמד שכל המושג להיות מתוקן, כמה שיכול להיות טוב מאד, הוא בכל אופן – להשלים עם גורל. לא לרצות מה שלא שייך אליך. להשלים עם הגורל שלך, שאתה מתוקן למשהו, זו הכנעה.

זה עכשיו, בליל פורים. אבל זה שמחר "עד דלא ידע" – זו נקודת ההוה. אחרי תכלית הידיעה – להגיע ל"לא ידע". הרגע של "לא ידע" הוא רגע של הוה נטו, כמו שדברנו קצת גם לפני שנה. באותו רגע, אם זה קרה אצלך, אתה רואה עולם חדש, עולם שהוא אחרת לגמרי מכל מה שהכרת עד עכשיו. זה גם "היה" – ההוה של ה"היה". אחר כך, למחרת סעודת פורים, כשרבה ברחמים מחיה את רבי זירא – ה"עולם חדש" של רבה, שהוא פתאום רואה שרבי זירא מת. היה פה רבי זירא אחד, שהוא קטנות מוחין, והוא מת – זה עולם חדש.

אבל התכל'ס הוא שצריך להחיות אותו בחזרה, ברחמים (שרבי זירא ישאר בקטנותו מתחלתו ועד סופו, כמו דוד מלכא משיחא, ודווקא בארץ ישראל). זה כבר שושן פורים, שזה המתקה, זה כבר העתיד שבתוך ה"היה".

פירושי "היה" ב"והארץ היתה"

נקח את כל הווארט הזה, שיש בתוך המילה "היה" את כל הדברים האלה, הכל קשור לפורים – הוא תכלית כל הדרשות האלה, האחרון חביב מבין כולם, מרדכי היהודי. בתחלת התורה לא כתוב "היה", אבל כתוב בלשון נקבה "היתה"[21]. יש לומר ש"היתה" הוא כמו "היה" – כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים [זה רוחו של מלך המשיח]. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". לכאורה עם אותו שכל והגיון אפשר לדרוש הכל, החל מדברי רבי יוחנן. רבי יוחנן דורש כמו "הוא" – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך". "מה שהיה הוא שיהיה" – פסוק שפלא שרבי יוחנן לא מביא, ש"היה" ו"הוא" הולכים יחד, ושניהם "מתחלתו ועד סופו", "מה שהיה הוא שיהיה". שם רמוז בר"ת משה, "מרדכי בדורו כמשה בדורו.

"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – סימן שהארץ, המציאות התחתונה, מה שהיא היתה תהו ובהו וחשך, אל תחשוב ב"מעשה חושב" שלך ואל תדמה לנפשך שפעם הארץ לא תהיה תהו ובהו וחשך, כי "מה שהיה [וגם מה שהיתה] הוא שיהיה". הארץ כנראה היתה תהו ובהו וחשך מתחלתה ועד סופה. רק שיחד עם זה שהארץ היתה "תהו ובהו וחשך" – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", דווקא שם רוחו של מלך המשיח, דווקא שם "ויאמר אלהים יהי אור". בסוף קורים בארץ כל מיני דברים טובים, אבל כל מה שכתוב במדרש שייך לארץ – כי זו הפעם הראשונה שכתוב "היתה", כמו "היה". הארץ מתוקנת. מהי הארץ כאן? היא באה להחליט את הווארט שלנו – אתה נשאר מה שאתה, והבעיה היא לא מה שאתה, אלא שהאור יגיע למקום שלך, ושם תתהפך גם מבלי להשתנות. זה "הארץ" – אל תחשוב שהארץ פתאום תעוף לירח (בקידוש לבנה). "והארץ היתה" ותהיה ארץ – המציאות תשאר מציאות. אבל האור האלקי צריך להגיע לשם, שזה פורים. הארץ מתוקנת למשהו – היא מתוקנת להיות ארץ. הארץ רואה כל דור משהו חדש. איך אני יודע שהארץ לא משתנה? זה הפסוק בתחלת קהלת, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" – הארץ סטטית, נשארת אותו דבר.

להכנס לראש של "והארץ היתה" – אסתר קרקע עולם

אם כתוב שהארץ היתה תהו ובהו, סימן שהיא נשארת כך. אבל הארץ רואה כל דור – וכנראה גם כל יום, כמו שכתוב על יציאת מצרים – עולם חדש. הארץ היא פסיבית, "קרקע עולם", כמו שכתוב על אסתר המלכה. לא משנה מה קורה איתה, עם אחשורוש, היא קרקע עולם. גם כשהיא תהו – נשואה לאחשורוש, תהו, אז היא בעצמה תהו ובהו – היא לא אשמה, קרקע עולם, והארץ לעולם עומדת, בטול וקטנות. הארץ רואה כל "דור הולך ודור בא" עולם חדש, ונשארת אותו דבר. אבל מה תכלית הארץ? הדעה השלישית, להיות זן ומפרנס, "המוציא לחם מן הארץ". אותה ארץ זנה ומפרנסת את כל חי. אם כן, כל מה שכתוב במדרש על "היה" שייך ל"היתה" של "והארץ היתה תהו ובהו", שהיא מתוקנת למשהו, מתוקנת לתהו ובהו. אם רואים במציאות תהו ובהו זה כי הארץ מתוקנת לתהו ובהו, ולפי רבי יוחנן היא בעצמה תהו ובהו מתחלתה ועד סופה.

לא לפי רבי יוחנן, היא לפחות מתוקנת לתהו ובהו. אבל היא כל הזמן – במגלת אסתר, חג פורים, צריך להכנס גם לראש של אסתר, ראש של – קרקע עולם, ארץ. מרדכי מתוקן לגאולה, והיא גם רואה את הגאולה וגם אומרת לחכמי אותו דור "כתבוני לדורות" – בזכותה יש לנו את מגלת אסתר – אבל היא רואה זאת מלמטה, את ה"עולם חדש". מרדכי יחסית רואה את ה"עולם חדש" מלמעלה, את הגאולה, והיא רואה את הגאולה מלמטה. לראות את הגאולה מלמטה זה בדיוק להרגיש שהאור מגיע עד מלכות שבמלכות מבלי שהמלכות שבמלכות תתעלה ליסוד כדי לחוש התקשרות מודעת. היא הארץ, קרקע עולם, שרואה עולם חדש כמו הארץ.

בסוף היא זנה ומפרנסת כל חי, המוציא לחם מן הארץ, כך אסתר זנה ומפרנסת אותנו במשך כל הדורות, עד ביאת המשיח תיכף ומיד ממש, שאז נאמר "אשת חיל עטרת בעלה" – לא רק שוין בקומתן, אלא שהנוקבא תעלה עליה שמינית. כל מה שדברנו הוא העליה השביעית שלה, שאז "שוין בקומתן" והיא מקבלת את הגילוי עד מלכות שבמלכות שבה, בלי שעולה להתקשר. אמרנו שעיקר הרמז במגלה הוא "אחשורוש הוא אחשורוש" ואותו "הוא" מתהפך ב"ונהפוך הוא". יש עוד "הוא" שמתהפך – "הוא חדש אדר"[22]. מפורש שכל החדש מתהפך. מצד אחד "הוא חדש אדר" מתחלתו ועד סופו, ומצד שני "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים". לחיים לחיים, שנזכה להגיע הערב בהמשך לתכלית הידיעה, ואז אפשר להגיע לכך שלא נדע כלום.



[1]. ארבעת הפסוקים הם כנגד י-ה-ו-ה, נמצא ש"איש יהודי וגו'" הוא כנגד ה-י שבשם (נקודת החכמה-עילאה, שבכללה גם הקוצו של י), בחינת עצם מציאות היוד, האיד, כמו שיתבאר. בפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" יש יד יודין (סוד "יהודה אתה יודוך אחיך ידך וגו'", וסוד השם שדי הרמוז ב"יהודי" – ש היא האות ה-יהו; שדי = מרדכי היהודי, כמבואר במ"א – "שאמר לעולמו די") – עד "קיש" י יודין ועוד ד יודין ב"איש ימיני", ודוק. והוא סוד דוד מלך ישראל (ראה להלן בסוד "ותלבש אסתר מלכות"). האות העשירית מתחלת הפסוק וכן האות העשירית מסוף הפסוק היא י. יש בפסוק נה ("יהודי היה") אותיות, י במשולש (ו-יה תבות, ה במשולש). בשתי צורות המשולש הפנות הן איי, ר"ת האבות אברהם יצחק יעקב (המאירים ביאיר שמעי וקיש כנודע; והוא סוד "ואיי הים", ראה לקמן), וד"ל.

[2]. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" משלים את "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" ל"אל הוי'" ברבוע.

[3]. "שלא עשני גוי" = 780 = 39 – "הוי' אחד" – במשולש. הערך הממוצע של כל תבה = 260, 10 פעמים הוי'. הערך הממוצע של כל אות = 78 (ו במשולש) = ג פעמים הוי' (השם של יב אותיות, היוצא מברכת כהנים). חלק המילוי: שין למד אלף עין שין נון יוד גימל וו יוד = מלכות (אל במשולש). יחד עם השרש = 1276 = חן (מתנת המלכות בס"י) פעמים יחד (חן במספר סדורי). במילוי המילוי = אור פעמים טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור [היהודי] ובין החשך [הגוי]"!

[4]. כך הגירסא במשנה שבירושלמי, בבבלי הגירסא היא "בדברים". "פותח דברים" היינו בחינת חכמה, "והחכמה מאין תמצא", כמו שיתבאר, מתאים לתלמוד ירושלמי, מוחין דאבא, משא"כ "פותח בדברים", ודוק. בספר אמרי אמת מובא:

"כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית וגו'", הלא יכלה ללכת לחצר החיצונה כמו שהלך המן, אולם זה הוא רמז שפורים הוא פנימיות וזה ענין החצר הפנימית, בשם הרבי הזקן מקאצק ז"ל שהמגילה נקראת כך על שם שנפתחה ונתגלתה הפנימיות, איתא שעמלק מכסה את הפנים, וכתיב "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב וגו'" ואז מתגלה הפנימיות, כשנתקיים "ונהפוך הוא" נהיה הכל פתוח, איתא "פתחיה על הקנין וכו' זהו מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח דברים ודורשן", הוא היה פותח אפילו דברים שהיו סתומים, איתא "יפתח בדורו כשמואל בדורו" ובשם החדושי הרי"מ ז"ל דמי שפותח פתח נקרא יפתח, ולכך נקרא מרדכי פתחיה.

    יפתח משלים את מרדכי פתחיה ל-1275, 50 במשולש, גילוי שער הנון (של חמשים שערי בינה, המתאחד עם נתיב ה-לב של החכמה, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). רק יפתח פתחיה ('איהו יפתח איהי פתחיה', ראה לקמן שמרדכי הוא בחינת נוק') = 1001 = יראת שמים = אחורי אלהים דההין: אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם, סוד גבורה דעתיק המאיר ומתלבש במוחא סתימאה דאריך (תיקון טלא דבדולחא), כמבואר בכתבי האריז"ל = יג פעמים מזל (יג מזלות של הדיקנא קדישא) וכו', וד"ל.

[5]. עבודת הלוי למגלת אסתר ד"ה "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" וביאורו.

[6]. כל הפסוק "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" עולה יא פעמים אמת (אמת = אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה"; יא פעמים אמת = אהיה פעמים אהיה במשולש, רלא). והנה, 'בזכות' "מרשית" חסר כתיב יש אמת בדילוג אותיות (דילוג פנימי של אהיה-אהיה אותיות) מה-א הפותחת את הפסוק, "ארץ", דרך ה-מ של "תמיד" (בחינת אמת שאין לו הפסק) ועד ל-ת של "מרשית" (מראש תבה לתוך תבה לסוף תבה – אמת היינו סוד ראש תוך סוף כנודע). אמת זו תופסת את מה האותיות הראשונות של הפסוק כאשר בהמשך, "השנה ועד אחרית שנה", יש יה אותיות, שליש מה, ודוק. הרוס"ת של הפסוק = סג פעמים לז (חלק המילוי של שם סג), סוד אמת באר"י. האמ"ת = י"פ יברכך = ע פעמים לאה = ז פעמים שכם.

[7]. האותיות השניות של "אחרית שנה" – חן – רומזות למלכות (חן היינו מתנת המלכות כנ"ל), סיפא דכל דרגין.

[8]. "אחרית שנה" = חן הנ"ל ועוד אחשורוש המן, ודוק.

[9]. עבודת הלוי מגלת אסתר ד"ה "ויהי בימי אחשורוש".

[10]. "המן בן המדתא האגגי" = אחרית – "ואחריתו עדי אבד" כאשר "טוב אחרית דבר מראשיתו", וד"ל.

[11]. "ואת יתר האמון" = אברהם במילוי: אלף בית ריש הא מם.

[12]. "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". "הוא" היא המלה הרביעית של המגלה – "ומספר את רבע". נתבונן בכל מלה רביעית בפסוק הראשון: "... הוא... ועד... ומאה" = קדם = הוא ברבוע!

[13]. עבודת הלוי מגלת אסתר ד"ה "חייב איניש לבסומי".

[14]. ניתן אם כן לחלק את אחשורוש ל-ג חלקים: א חש ורוש, שמהם יוצאת הסדרה הרבועית בעלת שבעה אברים חיוביים: 1 308 512 (נושא הפכים, 2 בחזקת 9) 613 (מצות התורה) 611 (תורה) 506 (יהלום כב) 298 (רחמים שעולה גם רצח). הערך הממוצע של 7 המספרים = ארור (ארור המן, כפי שהוא כלול באחשורוש, שם הוא גם אות ותבה).

    יש 29 "אחשורוש" במגלה (חצי 58, חן, מספר ההופעות של מרדכי במגלה), פעם אחת "אחשרש", 4 פעמים "אחשורש", 24 פעמים "אחשורוש". 7 האברים הראשונים בסדרה הרבועית המתחילה 1 4 24: 1 4 24 61 115 186 274. 274 = מרדכי. הערך הממוצע של 7 המספרים = המן. הרת"ס = פורים!

[15]. שיעור ד' אדר ש"ז.

[16]. פרנויה פוביה פחדפפפ (= עמלק) – עולה יעקב יעקב יעקב (אהיה פעמים הוי' ב"ה), ודוק.

[17]. מרדכי היה = 294 = אין מלך בלא עם = ו פעמים ז ברבוע. אחשורוש הוא = 833 = טוב פעמים ז ברבוע. יחד = כג פעמים ז ברבוע = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

[18]. "'אחשורוש הוא אחשורוש' הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" = י פעמים פורים!

[19]. הערך הממוצע של שש התבות: אחשורוש-רשע אברהם-צדיק דוד-קטן = פורים!

[20]. 127 הנו מספר השבת השביעי – "כל השביעין חביבין", ובפרט השביעי של יום השביעי.

[21]. ה-ת של "היתה" = היה ברבוע, וביחד עם עוד "היה" – "היתה" = היהלום של "היה", ודוק.

[22]. "הוא חדש" = חי ברבוע. "הוא חדש אדר" = חיה ברבוע = תענוג וכו'. יש ד פעמים "הוא חדש אדר" במגלה שיחד עולים אילה (אלהי) ברבוע (בסוד "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" – נפתלי הוא השבט של חדש אדר ואסתר היא "אילת השחר" ו"אמרי שפר" היינו אמרי ספר, מגלת אסתר).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com