חיפוש בתוכן האתר

י"ג שבט ע"ג – שיעור לתורת הנפש, פרשת בשלח ("בשעה שהקדימו" פ-פב) – ירושלים הדפסה דוא

י"ג שבט ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "בשלח"

שיעור עבור תלמידי בית הספר לתורת הנפש

א. ארבעת נושאי פרשת בשלח

"מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"

לחיים לחיים. בתחלת הפרשה הבאה, פרשת יתרו, בה קוראים על מתן תורה, רש"י מביא על הפסוק הראשון – "'וישמע יתרו'. מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". כלומר, מה שהביא את יתרו להתגייר, לומר "ברוך הוי'" ובכך להכשיר את השטח שנוכל לקבל את התורה, הוא ההתחלה והסוף של הפרשה שלנו, פרשת בשלח, שמתחילה בקריעת ים סוף ומסיימת במלחמת עמלק. שואלים למה לא כתוב בחז"ל (המובא ברש"י הנ"ל) שיתרו שמע על יציאת מצרים (כפי שאכן כתוב בסוף הפסוק "וישמע יתרו... כי הוציא הוי' את ישראל ממצרים")? יציאת מצרים כבר היתה בפרשה הקודמת, פרשת בא. כנראה יש טעם חשוב מאד להסמיך את מתן תורה של פרשת יתרו דווקא לפרשת בשלח[1]. לכן, "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"[2].

ארבעה נושאים כללים בפרשה

אם הנושא הראשון של פרשתנו הוא קריעת ים סוף והאחרון הוא מלחמת עמלק, צריך להתבונן כמה נושאים כלליים יש בכל הפרשה. בפרשת בשלח הנושאים דווקא מסודרים בצורה יפה מאד, יש בה ארבעה נושאים כלליים: שני הנושאים הראשונים הולכים יחד, קריעת ים סוף ושירת הים, לכן לשבת של פרשת בשלח קוראים "שבת שירה" – בפרשה קוראים את שירת הים וגם בהפטרה קוראים שירה, שירת דבורה הנביאה[3]. אחר כך יש נושא חשוב, שזכה לשם של פרשה בפני עצמה, ויש שקוראים את הפרשה הזו בכל יום כי היא סגולה לפרנסה טובה, וכל אחד זקוק לפרנסה טובה – פרשת המן. גם פרשה זו קשורה מאד למתן תורה, שהרי "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד". ולבסוף הענין של מלחמת עמלק. אם כן, יש פה פרשה מסודרת עם ארבעה נושאים – קריעת ים סוף, שירת הים, פרשת המן, מלחמת עמלק[4]. מתוך ארבעת הנושאים האלה, מה מרשים את יתרו? "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

שני הנושאים הראשונים כנגד י-ה

מתבקש מיד להקביל את ארבעת הנושאים האלה לשם הוי' ב"ה. ההקבלה היא מאד מובהקת ופשוטה: קריעת ים סוף ושירת הים הן בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

הנס הכי גדול, השיא של כל נסי יציאת מצרים, הוא קריעת ים סוף המקבילה ל-י. בכלל כתוב שכל הנסים באים מה-י של שם הוי', מהחכמה, מוחין דאבא. התגובה של עם ישראל, של הנשמות, שהיא בעצם גילוי נשמות עם ישראל כתגובת התפעלות עצמית לנס הגדול שה' עשה "וירא ישראל את היד הגדֹלה" של הקב"ה במצרים היא השירה. השירה היא תכלית גילוי הנשמות שלנו, ושרש נשמות ישראל הוא באמא עילאה, ה עילאה של שם הוי'. אם כן, הנס שה' עושה בא מאבא, מהחכמה, י, והשירה היא הביטוי של הנשמה שחווה את הנס, ה (ידוע שחזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח אבל הוא פספס כי לא אמר שירה אחרי הנס של מפלת סנחריב. ה' עשה לו נס גדול מאד, והוא לא הגיב ספונטאנית בגילוי עצם נשמת ישראל על ידי שירה של הודיה לה'. השירה קשורה להודיה "בינה עד הוד אתפשטת". חזקיהו המלך הוא צאצא של דוד, והייתי חושב שמה שאמרו עליו שהוא היה ראוי להיות משיח היינו משיח בן דוד, אך אף על פי כן כתוב בכתבי האריז"ל שבאמת הוא היה ראוי להיות משיח בן יוסף דווקא. כתוב ששרש משיח בן יוסף הוא במוחין דאמא, לעומת משיח בן דוד שבא ממוחין דאבא. לכן הענין של אמירת השירה מאד נוגע לחזקיהו, משיח בן יוסף. עליו להתחזק באמירת שירה לה').

אם כן, הסדר מתחיל מ-יה, עצם הנס של קריעת ים סוף והשירה עליו (בנס נאמר "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", היינו "סיג לחכמה שתיקה". והנה, לפי ערך ה"חש" של הנשמות בשעת הנס, הבטול העצמי שלהן – שהוא הכלי לגילוי של "בעתיקא תליא מילתא", סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – כך ה"מל" של שירת הים, וכידוע שהשרש של חש-מל הוא בחכמה ובינה, "תרין ריעין וכו'", כאשר הגילוי של עתיקא הוא ה"מל" מלשון ברית מילה וגילוי העטרה שבין החש למל מלשון דבור ושירה). כתוב בתחלת שער היחוד והאמונה שנס קריעת ים סוף הוא דומה (המשל הכי טוב בתורה) להתהוות העולם בכל רגע תמיד יש מאין. כלומר, אם רוצים להתבונן במשהו בעולם שלנו שהוא דוגמה להתהוות תמידית, כמו שה' מהוה את העולם בכל רגע יש מאין, הדוגמה היא קריעת ים סוף. זה גם סימן שיותר מכל הנסים נס קריעת ים סוף הוא נס של חכמה, של יש מאין, והשירה היא תכלית גילוי מקור נשמות עם ישראל – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי' ויאמרו לאמר אשירה להוי' כי גאה גאה וגו'".

שני הנושאים האחרונים כנגד ו-ה

אחרי שני הדברים האלה, מהי פרשת המן? "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" – מזון, פרנסה, שבא בזכות משה רבינו. משה הוא כנגד הדעת הכללית של נשמות עם ישראל. הדעת היא נשמת ה-ו שבשם. ובכלל, המן הוא "לחם מן השמים", כמו הביטוי של האריז"ל "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". לחם מן הארץ שאנו אוכלים הוא לכתחילה בגדר כלי, גשם, חומר. אבל לחם מן השמים הוא "לחם אבירים אכל איש" – דבר רוחני שמתעבה והופך להיות משהו גשמי שמזין את הגוף שלנו. השירה היא ביטוי הנשמה שלנו, וכאן צריכים שגם הגוף יתקיים.

ביני וביני, בין שירת הים למן, יש את הסיפור של "ויבֹאו מרתה ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם", העם התלונן שהמים מרים, "ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" – כעין ממוצע, שהגוף זקוק גם למים שלו ולמזון שלו.

אם כן, יש כאן מעבר מה-יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", קריעת ים סוף ושירת הים, ל"תפארת גופא" שפנימיותה היא הדעת של משה רבינו. מקור הדעת הוא באמונה, לכן כתוב "מן הוא", אותיות אמונה. משה רבינו הוא "רעיא מהימנא" – זן ומפרנס את האמונה, הופך אותה לדעת ואת הדעת למזון גשמי. הנושא האחרון הוא מלחמת עמלק, שהיא כנגד המלכות, ה תתאה שבשם. ולסיכום:

י   קריעת ים סוף

ה   שירת הים

ו   פרשת המן

ה   מלחמת עמלק

אם כן, אם כתוב על יתרו "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", זו בחינת יה, אבל ה-ה היא לא ה עילאה (שירת הים) אלא ה תתאה (מלחמת עמלק). מה הרשים ועורר אותו? ה-י, קריעת ים סוף, גילוי החכמה, והיכולת של עם ישראל להתמודד ולהלחם ולנצח את קליפת עמלק, אבי אבות הקליפות.

אין מלך המשיח בלא מלחמת עמלק – המשיח מרפא חולי נפש

עמלק בגימטריא ספק, ספק באמונה. מלחמת עמלק היא עיקר מלחמת המלכות. אנחנו אוהבים לדרוש את המשפט "אין מלך בלא עם" (דרשנו גם לפני שבוע), והיום נדרוש "אין מלך בלא עמלק". אם רוצים להרחיב קצת, אז "אין מלך המשיח בלא מלחמת עמלק". מלחמת עמלק היא המלחמה להבריא את הנפש החולה שיש בעם ישראל. כל מחלות הנפש הן מחלות של אותה תולעת שאוכלת בתוכנו ומעוררת ספקות באמונה – כל מיני ספקות. ספקות מה אני עושה בחיים, אם כדאי לעשות כך או כך, אולי לשנות כיוון. המלכות, מלך המשיח, כמו שדברנו הרבה פעמים – הדבר הראשון שהוא יעשה הוא להכנס לכל בתי הרפואה לחולי הנפש וירפא אותם. הפעולה הזו היא מלחמת עמלק. זה תיקון המלכות – אין מלך המשיח בלא מלחמה זו.

שתי הופעות שם "יה" בפרשתנו – "תרין ריעין" ו"אבא יסד ברתא"

שם י-ה מופיע אך ורק פעמיים בחמשה חומשי תורה, ושתיהן בפרשתנו, פרשת בשלח. הפעם הראשונה היא בשירת הים, "עזי וזמרת יה", והפעם השניה בפסוק האחרון של הפרשה ("הכל הולך אחר החיתום") "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". אין עוד י-ה בשאר חמשה חומשי תורה. מה ההבדל בין שם י-ה של שירת הים לשם י-ה של מלחמת עמלק? לפי מה שהסברנו כעת זה פשוט, שבשירת הים ה-ה היא ה עילאה, י-ה שם הוא יחוד חכמה ובינה, ובמלחמת עמלק ה-ה היא ה תתאה, שם י-ה הוא מה שהגיע לאזניו של יתרו, חכמה ומלכות, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. צריך גם את י-ה של אבא ואמא וגם את י-ה של "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ". חוץ משני אלה, אין עוד שם י-ה בתורה. כשמחברים אותם יחד מקבלים "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". שם גם ברור שאותיות י-ה הראשונות הן אבא ואמא ואותיות י-ה השניות הן ז"א שנעשה בבחינת אבא ומלכות.

ב. בטול ממדי עולם־שנה־נפש בשלבי גאולת מצרים (לקו"מ תנינא עט)

תשובה – בטול ממדי העולם התחתון

נחזור להתחלה, לקריעת ים סוף, שהיא ה-י כאן: בלקוטי מוהר"ן רבי נחמן אומר שסוד קריעת ים סוף הוא בטול הזמן – בטול ממד הזמן[5]. בספר יצירה כתוב שיש שלשה ממדים כלליים – עולם-שנה-נפש (קשור גם לפרשה הבאה, "והר סיני עשן כולו", ר"ת עולם-שנה-נפש). עולם הוא ממד המקום – "הנה מקום אתי [היינו בטול ממד המקום הנברא והתכללותו במקום האלוקי, 'הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו'] ונצבת על הצור [מעל לצורת-נשמת המקום הנברא]", שנה היא ממד הזמן, ונפש היא הממד של האדם עצמו (אדם חי, נשמה בגוף, נקרא נפש בספר יצירה).

נשמת היהודי ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף, ועבודתה היא לשוב לה' – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", "כל ימיו בתשובה". כשהנשמה היתה בעולמות העליונים, באצילות, "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", הייתי צדיק גמור. אבל ברגע שהנשמה יורדת להתלבש בגוף, משכא דחויא, היא חייבת לעבור מלהיות צדיק ללהיות בעל תשובה – כולם, גם מי שנקרא צדיק, ברגע שנמצאים בעולם הזה חייבים להפוך לבעל תשובה. לשם כך ה' שם אותנו בעולם הזה (כדי להגיע לאותו מקום לפני הצמצום שבעלי תשובה עומדים שם שאין צדיקים גמורים – הנשמה לפני שירדה לגוף – יכולים לעמוד שם). התשובה היא חזרה לשרש, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". עשית תשובה היא בטול המַטה תוך כדי שאיפה לחזור למעלה. כמו שהרב-המגיד אמר, שהקב"ה ברא את העולם יש מאין והעבודה שלנו היא להחזיר את היש לאין. כעת הסברנו שזו עבודת בעל תשובה – לקחת את היש ולהחזירו לאין. לא שהוא מבטל את מציאות העולם לגמרי, אבל בתודעה שלו הוא לוקח את היש ומחזיר אותו לאין. לכך קוראים בטול.

בטול ממדי עולם-שנה-נפש

הבטול צריך להעשות בכל שלשת הממדים של העולם – עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם). שלשת הבטולים האלה נעשו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמתן תורה – בשלש פרשיות סמוכות לפי סדר התורה. יציאת מצרים בפרשת בא, לפני שבוע. קריעת ים סוף בפרשת בשלח, פרשת השבוע. והשיא בסוף הוא במתן תורה בשבוע הבא, בפרשת יתרו. אנחנו יודעים שפנימיות ספירת החכמה היא בטול, אבל יחסית, מקום וזמן הם בינה וחכמה. מקום – "אי זה מקום בינה". אמא היא מקום ואבא הוא זמן, וכתר או דעת, שמתחלפים, הם האדם – "גם בלא דעת נפש לא טוב". עוד פעם, ממד הנפש הוא בעיקר הדעת, ושרש הדעת הוא בכתר. ובכן, בכל אחד מאלה יש בטול, שהוא חזרה לשרש, וזו נקודת החכמה שבכל אחד מהם. יש בטול ממד המקום, בטול ממד הזמן, ובסוף בטול ממד האני – האדם – לגמרי. את האני צריך לבטל לגמרי, להחזיר את האדם לאין, כמו שבתחלת הבריאה כתוב "ואדם אין". יש "אדם אַיִן" למעליותא.

כלים – כלי זמר וכלי זין

הנושא היום, השייך במיוחד לבית ספר שלנו תורת הנפש, הוא כלי עבודה. כתוב בתחלת הפרשה "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – יצאנו ממצרים חמושים כבר בכלי מלחמה. כלים הם בשביל להלחם. סתם כלי בתורה, כמו כאן, בהקשר הזה, הוא כלי זין. כלי זין גם מאד קשור לכלי זמר, "נעים זמירות ישראל", "זמירות ישראל נגן". הנשים השתמשו בכלי הזמר בשירת הים – "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתֻפים". גם ב-ה עילאה וגם ב-ה תתאה, האמא והבת, צריכים כלים. אבל בשביל ה עילאה, שירת הים, צריכים כלי זמר, ובשביל ה תתאה, מלחמת עמלק, צריכים כלי זין. אבא, י, הוא אור, וה-ו – פרשת המן – לוקח את האור והופך אותו עצמו להיות מזון לגוף. בכל אופן, עיקר הכלים הם בשני הההין של שם הוי'. ב-ה עילאה נמצא מקור הכלים, "גרמוהי" ("איהו וגרמוהי חד בהון"), והם עצמם נמצאים במלכות. אם הפשט של "וחמֻשים" הוא כלי זין, מתי הם באו לידי שימוש? במלחמת עמלק שבסוף הפרשה[6] – מתחלת הפרשה לסופה. כבר בתחלת הפרשה נאמר "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כהקדמת רפואה למכה של סוף הפרשה – כלי הזין עמם יצאנו הם כדי שיהיו לנו כלים להלחם בעמלק, בספק, בסוף הפרשה (עצם הענין של "מקדים רפואה למכה" מופיע באמצע הפרשה, בין ה-ה עילאה ל-ו (במקום עצם הדעת), בפסוק "כי אני הוי' רֹפאך", אודותיו מוסבר בדא"ח שה' מרפא באופן של "מקדים רפואה למכה"). "חמֻשים" גם לשון חמשה חומשי תורה – אותיות התורה. יש הרבה כלי זין של היהודי, כפי שבע"ה ננסה להסביר בהמשך מה הכלים שלנו. בכל אופן, יוצאים חמושים, עם כלים, אבל תכל'ס משתמשים בהם בסוף, במלחמת עמלק, בשביל לרפאות את הנפש.

יציאת מצרים – בטול ממד המקום

נחזור לענין של בטול הממדים: כדי לצאת ממצרים, עליה נאמר שמעולם לא ברח ממנה עבד, אי אפשר לצאת ממנה, צריכים לפעול בנפש את בטול ממד המקום. בכלל, גם מצרים וגם פרעה מלך מצרים – עליו נאמר בזהר הקדוש שהוא מלשון "אתפריעו ואתגליין כל נהורין" – הם בינה. במצרים היינו בעיבור בתוך רחם האם. היינו במודעות של מקום לא טוב. מזכיר את הסיפור הראשון של סיפורי מעשיות, שבת המלך נמצאת במקום לא טוב. נפשית, מישהו נמצא במקום לא טוב. איך יוצאים מהמקום הלא-טוב? צריך לבטל את הממד של המקום לגמרי. בטול ממד הוא פעולה של התבוננות. באמא עילאה, מקור הכלים, עיקר הכח שלנו הוא היכולת להתבונן. רק שהבטול בתוך ההתבוננות הוא נקודת החכמה שבבינה. יכולת ההתבוננות לבטל משהו, לבטל מציאות, לבטל ממד. מה הציור של התבוננות שפועלת את בטול ממד המקום? יש פה מקום, לדוגמה – אנחנו יושבים בתוך בית כנסת. לבטל אותו הכוונה שהוא הולך ונעשה יותר ויותר קטן. ככל שעולים וחוזרים לשרש הכל נעשה קטן – סוד הבטול, ה-י שבשם, הכל נכלל בנקודה קטנה. מה שהיה נדמה לי גדול מאד, אני לאט לאט מרגיש שהוא יותר קטן ויותר קטן. יש גם התבוננות הפוכה בדיוק, שהכל מתפשט ומתרחב – זו התבוננות של בינה (שנקראת "רחובות הנהר") שבכל מדרגה ומדרגה. אבל ההתבוננות שעיקרה חכמה, בטול, היא שהמציאות קטנה, מצטמצמת והולכת, עד שהיא חוזרת למקור – שהנקודה הופכת להיות אין. אותו תהליך קורה גם בממדי הזמן והנפש, אבל הכי קל לצייר אותו בממד המקום.

התבוננות שמבטלת את הממדים – חזרה ל"עֹמק ראשית" ועוד קודם לכן

ניתן דוגמה פשוטה של התבוננות בגדולת ה'. הרמב"ם כותב שהתבוננות על מנת לעורר אהבה ה' ויראת ה' היא התבוננות בסודות הטבע, להם הוא קורא מעשה בראשית – זו התבוננות בגדולת ה', והיא עיקר ההתבוננות. המדענים היום לא קוראים לכך התבוננות בגדולת ה', בעיניהם זו סתם התבוננות בטבע. מה תופס את המדען? מה מענין אותו? יש לו נטיה פנימית להתבונן "מאין באת", מאין העולם הזה הגיע. הוא חוזר וחוזר אחורנית, עד שהוא מגיע למה שקוראים היום נקודת המפץ הגדול. מה היה במפץ הגדול? הכל היה קטן, אפסי, לא כלום. כלומר, הזמן וגם המקום וגם הנפש – עליה המדען לא מדבר – היו נקודה אחת. מה אנחנו לומדים או רוצים לחוות כאן? שבטול הוא תנועה בנפש להגיע ל"עֹמק ראשית". ידוע בקבלה (מספר יצירה) שיש עומק ראשית ועומק אחרית. עומק ראשית הוא חכמה ועומק אחרית הוא בינה, עולם הבא. תנועה של בטול בנפש, בהתבוננות, לא מגיעה לעולם הבא אלא ל"מאין באת" – מה היה ברגע של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ועוד לפני זה. ככל שחוזרים לנקודת הראשית, המרחב-המקום קטן, וכך גם ממד הזמן והנפש, עד שמגיעים ל-י שבשם, נקודה מצוירת, ועוד קודם, בכתר, מגיעים לנקודה ממש, בלתי מצוירת, ואז חוזרים לאין. זהו בטול.

אין מקום ואין זמן – יציאת מצרים וקריעת ים סוף

כדי לצאת מהמקום הלא טוב של מצרים, ערות הארץ, צריך בנפש לבטל את ממד המקום – אין מקום. "אם לבינה תקרא" – אם ר"ת אין מקום. בשירת הים צריך להגיע בנפש בנוסף לאין מקום לאין זמן. כשאני אומר "אין זמן" זה יכול להשמע בכמה צורות. או שאני מאד לחוץ, צריך לרוץ, כי אין זמן, ואז אני מאד לא רגוע. או שאין זמן פירושו אין את ממד הזמן. איך מתחילה שירת הים? "אז ישיר משה", אז ראשי תיבות אין זמן. כל השירות מתחילות במלה "אז" – עוד סימן מובהק שהשירה היא אמא (נקודת העומק ראשית שבעומק אחרית, הרי חז"ל דרשו "אז ישיר" לע"ל, מכאן לתחית המתים מן התורה). אמרנו שהשירה לעומת קריעת ים סוף היא אמא לעומת אבא. אמא היא א על גבי ז – היא עומדת מעל ז הבנים, ששה בנים ובת. אמא היא ראשית הכלים, אבל יחסית לכלים של הז"ת – ה-ז – היא בגדר אור (ואור אמא יונק ממזל ה-יג, "ונקה", כאשר נקיון, וכן טהרה שבאמא, שייך בעיקר לכלים).

יחס א-ז – "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה"

יש משנה יפהפיה בסוף מסכת קנים: "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה". כשכבש חי יש לו קול אחד, קול מעורר רחמים – לכן אנחנו, עם ישראל, נמשלים לכבשים, כבשה אחת בין שבעים זאבים, על שם הקול מעורר הרחמים – אבל ברגע שהכבש מת יש לו כבר שבעה קולות. מה הם? משתי הקרנים עושים שתי חצוצרות, משני השוקים עושים שני חלילים, מהעור שלו עושים תוף, מהמעים עושים נבל ומבני המעים עושים כינור – תזמורת שלמה, דווקא כשהוא מת. יש מחלוקת בחז"ל מה עדיף, הקול של אדם חי – שירה בפה – או שירה בכלים, כלי-זמר. בכל אחד יש מעלה לגבי השני. באמת ההלכה אומרת ששירה בפה עדיפה, כמו שירת הים ששרנו בפה, אבל הנשים כבר התחילו להכניס כלי-זמר, תופים, יחד עם השירה שבפה (ובדרך מליצה: הכלי, התף של הנשים, אמור להיות הת"פ של הפה, האור, "פתח פיך ויאירו דבריך". אך ידוע ששרש הכלים גבוה משרש האורות, וכמו שיתבאר, והוא ב"ארץ חשך וצלמות" – "וכשהוא מת קולו שבעה"). שרש הכלים ב"צניעותא". למה מרים והנשים יצאו עם תופים? יש כמה סיבות. אחת מהן היא שהאנשים לא ישמעו את ה"קול באשה", מתוך צניעות. באמת כתוב ששרש הכלים הוא ב"צניעותא". ידוע ששרש הכלים יותר גבוה משרש האורות. שרש האורות הוא בפנימיות הכתר, ברישא דאין, אבל שרש הכלים ברישא דלא ידע ולא אתידע, רדל"א, שנקרא צניעותא. השירה של הגברים, "אז ישיר משה ובני ישראל", יחסית לשירת הנשים עם התופים, היא אמא עילאה שכלולה באבא יחסית לתבונה. שירת מרים והנשים היא בבחינת תבונה – הכח באמא להוליד בן ובת. יש מעלה בתבונה אפילו ביחס לבינה (אמא עילאה).

"נעשה ונשמע" קודם מתן תורה – בטול ממד הנפש

בכל אופן, יש לבטל את ממד המקום, ועל ידי בטול ממד המקום יוצאים ממצרים. אחר כך, יותר גבוה מזה, יש לבטל את ממד הזמן – אין זמן, חויה שלמעלה מהזמן. זה מה שהיה בקריעת ים סוף. במתן תורה אמרנו "נעשה ונשמע", הקדמנו את הנעשה לפני הנשמע, ואז בעצם בטלנו את האדם לגמרי, כי בטלנו את עצם הרצון שלנו – נפש לשון רצון – מפני רצון ה', "בטל רצונך מפני רצונו". בטול הנפש הוא התנאי לקבלת התורה, מה שקיימנו לפני מתן תורה. אם כן, יש לנו פה הקדמה חשובה מאד: את יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה חייבים לזכור בכל יום, לחוות אותם בכל יום בחיים שלנו – שלשת המאורעות של פרשיות בא-בשלח-יתרו. בעצם הכל הוא בטול במציאות, הכל הוא חזרה לעומק ראשית[7].

ג. בקשת כלים[8]

בקשת כלים מתוך רפיון ידים

כל מה שאנחנו רוצים להגיע אליו הערב, הוא הנושא של יצירת כלים טובים כדי להלחם בעמלק, לפתור את כל בעיות הנפש. לשם כך צריכים להיות חמושים. אמרנו שכלי זין הם ה תתאה וכלי זמר הם ה עילאה – "כאמה בתה". אמרנו שהכלים באים מה"צניעותא". ראשית הכלים היא היכולת להתבונן. אם מישהו שאיננו בקי ומנוסה בענין שואל אלו כלים צריכים כדי לעזור למישהו נפשית, עצם השאלה מעיד על חוסר מקצועניות. בסוף הפרשה ישראל הגיעו למקום שנקרא רפידים, לפני מלחמת עמלק, שם לא היה להם מים לשתות, ושם כתוב שהעם צועקים למשה רבינו ולקב"ה יחד "תנו לנו מים". חז"ל דורשים ש"רפידים" היינו "מקום שרפו ידיהם מדברי תורה". היום יש כאלה ש'רפו ידיהם מדברי חסידות' וצועקים 'תנו לנו כלים' – חיבים כלים. מי צריך כלים? מי שלא מומחה צריך הרבה כלים. מי שיש לו חוש בדבר לא צועק 'תנו לנו כלים'.

מקצוען עם חוש לא זקוק לכלים או חומרי עזר

דוגמה פשוטה: מישהו מורה בכתה – מורה טוב לא צועק 'תנו לנו חומרי לימוד', כי יש לו חוש טבעי איך להעביר לתלמידים את הידע שלו. הוא יודע להעביר חומר בעצמו, ולא צריך חומרי עזר. אבל אם יש מורים לא טובים הם צועקים – 'תנו לנו חומרי לימוד, חומרי עזר'. כך בכל מקצוע בעולם. ראשית הביקוש לכלים היא מתוך אי-מקצועיות, השאיפה לעבודה קלה – בכך וכך צעדים או כלים או פטנטים אני רוצה להגיע ליעד. תן לי איזה פטנט להיות נגן גדול. אין פטנט. צריך לעבוד מאד קשה, ועם כל העבודה הקשה צריך גם חוש, צריך כשרון. אם אתה לא מוכשר במקצוע – תעזוב את זה, חפש מקצוע אחר שאתה כן מוכשר בו. לכל אחד יש חוש במשהו. אם אתה מחפש משהו שהוא לא לפי החוש שלך, כמה שתעבוד זה לא יועיל.

תכלית הגלות ומתן תורה – נתינת כלים

אמנם, הכלים הם חשובים מאד. בפרשות של תחילת ספר 'שמות' אנחנו קוראים סיפורי ניסים ונפלאות: עשרת המכות, קריעת ים סוף, אותות ומופתים. כל אלו הם אורות, והכל הוא תהליך כדי להגיע למתן תורה. מדוע בכלל יש צורך בכל זה? הירידה למצרים, כך וכך שנות גלות, היציאה ממצרים וההליכה במדבר, עשיית המשכן והכניסה לארץ ישראל – למה לא מספיקה עבודת האבות? כתוב שהכל הוא בשביל לקבל תורה ומצוות, לקבל כלים. לאבות לא היו כלים – הם קיימו את המצוות ברוחניות. הרי אמרנו שכלים הם באמת בשביל אחד שאינו מקצוען. האבות היו הכי 'מקצוענים' בעבודת ה', מרכבה לקב"ה, אז הספיקו להם האורות שלהם, ואת המצוות קיימו ברוחניות. אבל מי שרחוק ממדרגת האבות באמת צריכים לתת לו כלים. אז מצד אחד קצת עשינו צחוק מהכלים, אבל מצד שני כלים הם משהו רציני מאד. כל התורה כולה, כל הגלות, הם כדי שבסוף יהיו כלים.

התפתחות בנין הכלים-המצות בשלבים מפרשת בא עד פרשת יתרו

זה קורה לאט-לאט, איך רואים זאת? שבפרשת בא יש כבר כמה מצוות – קידוש החדש ("החדש הזה לכם ראש חדשים") וכל המצוות שקשורות לקרבן פסח וחג המצות. בכלל כתוב שאי אפשר היה לצאת ממצרים בלי מצוות מעשיות, דם מילה שמלו את עצמם, וקרבן פסח, דם פסח – שני דמים[9].

אחר כך בפרשת בשלח, אחרי קריעת ים סוף ושירת הים, לפני פרשת המן, יש את הסיפור של המתקת המים במרה. זו הפעם היחידה בכל חמשה חומשי תורה שכתוב שרש מתוק – "וימתקו המים" (סוד המתקת הדינין בשרשן, בפנימיות אמא, הרשימו של שירת הים). "ויורהו הוי' עץ" היינו עץ החיים, קשור לט"ו בשבט שיחול אי"ה מחר בלילה – "ויורהו" לשון הוראה, לשון תורה. במרה העם מתלונן. בקריעת ים סוף הגענו לבטול מאד גדול, בטול הזמן. לפעמים כשאדם מגיע לבטול מאד גבוה הוא נופל, וכתוב בחסידות[10] שבאמת היתה נפילה במרה – נפלו למרירות. מרירות יכולה להיות גם משהו טוב, כמו שכתוב בתניא, אבל הם נפלו למרירות לא טובה, לעצבות. לשם כך ה' היה צריך להורות למשה רבינו את העץ, שישליך אותו למים וימתיק את המים. מה כתוב בהמשך? "שׁם שׂם לו חק ומשפט ושם נסהו". גם במן כתוב שהיה נסיון – אנחנו נסינו את ה' וה' מנסה אותנו. הכל מתחיל משיא הנסים של קריעת ים סוף, ואחר כך ה' מנסה אותנו – גם לשון נס, ה' מרומם אותנו, אבל גם לשון מבחן. בבחינה הוא מברר את הבטול, שיהיה מבורר וללא סיגים. יכולים להיות סיגים בבטול, ואז האדם עלול לפול ולהגיע למרה.

בכל אופן, מה הכוונה במילים "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו"? מהמלים "חק ומשפט" לומדים חז"ל שדווקא במקום הזה, בין ה-יה וה-וה של פרשת בשלח, קבלנו כמה מצוות. מהן מצוות? כלים. כלים הם גם ריפוי בעיסוק, וחז"ל אומרים שכדי שיהיה לנו במה לעסוק ה' נתן לנו כמה מצוות שם – דינים, שבת, כבוד אב ואם. לפי רש"י, ואף אחד לא יודע מהיכן לוקח זאת, גם פרה אדומה. יש מי שאומר שזו פשוט טעות הדפוס, שהוא כתב כ"א ומישהו חשב שכתוב פ"א, אז במקום כבוד-אב הפך זאת לפרה-אדומה. אבל הפירוש הזה קצת קשה, כי גם הרמב"ן כותב כך בשם רש"י, בלי להעיר שיש בעיה. בכל אופן, יש כאן כמה מצוות חשובות שקבלנו דווקא במקום הזה, במקום שנופלים למרה שחורה, למחלה נפשית. הרי בסוף כתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים" – מחלת נפש.

בקריעת ים סוף הגענו ל'היי' הכי גדול, ואחר כך אנו נופלים משם לאיזו מחלה, וצריך להורות עם עץ להמתיק את המים וגם צריך לתת לאדם שכעת מתאושש ורוצים להחלים אותו מהמחלה כלים להתעסק בהם. הכלים היינו מצוות, ולכן נותנים לו שבת וכבוד אב ואם, שבעשרת הדברות בפרשת ואתחנן כתוב על שניהם "כאשר צוך הוי' אלהיך". כלומר, ה' כבר צוה אותנו בשבת ובכבוד אב ואם קודם. איפה? במרה. מפורש שנצטוינו שם גם בדינים, "כי שם שם לו חק ומשפט" – פשט. אבל שבת וכבוד אב ואם לומדים מה"כאשר צוך הוי' אלהיך" בעשרת הדברות.

אם מתבוננים, רואים ששבע מתוך עשרת הדברות – משבת והלאה – הם דברים שכבר קבלנו, כי דינים כוללים את "לא תרצח" וכו' (כל הלוח השמאלי של עשרת הדברות הוא דיני נפשות כנודע, הנכללים במלה "דינים" אם נפרש אותו ככולל כל מה שהאדם נדון עליו בבית דין של מטה[11]). נמצא שרוב עשרת הדברות נכללים במצות שקבלנו במרה. שבת היא הדבור הרביעי וכבוד אב ואם הדבור החמישי. חדוש נפלא, שמשבת והלאה – מארבע עד עשר – כבר ניתן. אחת-שתים-שלש נשמר למתן תורה. יש הרבה תופעות במתמטיקה. רק נאמר אחת, שמארבע עד עשר היינו שבע פעמים שבע[12]. חדוש גדול מאד, שה' נותן לנו במרה.

שלשה שלבים במצוות – בטול שלשת ממדי העולם

יוצא שיש מצוות של יציאת מצרים – כנראה שהן כלים שמאפשרים את בטול המקום, כדי שְבּת המלך תצליח להשתחרר מהמקום הרע. ויש את המצוות של מרה בהמשך לקריעת ים סוף ושירת הים, שהן בטול ממד הזמן. אחר כך, כל תריג מצוות הן גילוי הרצון של הקב"ה על ידי בטול הרצון של האדם כאשר אמרנו "נעשה ונשמע" – אותן מקבלים בשבוע הבא. אם כן, הכל תהליך של קבלת יותר ויותר כלים.

כלי העבודה – התבוננות וצדקה

נחזור למה שאמרנו קודם: לפעמים הדרישה 'תנו לנו כלים' היא פשוט תעודת עניות, תעודת כשלון, תעודה שאתה פשוט לא ראוי לענין. אבל לפעמים יכול מאד להיות שכן צריכים כלים, מצוות, החל מהיכולת להתבונן. היום הרבה אנשים לומדים חסידות, אבל כמה אנשים ממש מתבוננים? כל עיקר מצות החסידות הוא להתבונן – לפני התפלה, אחרי התפלה, כמו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפלה ושעה אחת אחרי התפלה, ותוך כדי התפלה יש התבוננות. מי עושה את זה? יש לך בעיה, אתה מחפש פטנטים קלים איך להתרפא, אבל התורה כבר נתנה את כל הפטנטים. הפטנטים ב-ה עילאה הם התבוננות, כלי זמר, והפטנטים ב-ה תתאה הן מצוות מעשיות, שהכלל הגדול של כולן היא מצות הצדקה. לכן הפטנט של כל הרפואה הנפשית, שכתוב בספר התניא – כל אגרת הקדש של ספר התניא – הוא "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". יש למישהו בעיה, נפשית או גשמית, אדמו"ר הזקן אומר דבר אחד מאד פשוט – תן צדקה. זה כלי. צריך ללמוד גם איך לתת בצורה נכונה.

אור וכלי – שויון ושוני

יש הגדרה מאד יפה בחסידות מה הוא אור ומה הוא כלי. כל גלות מצרים וכל הסיפורים שקוראים כעת בחומש שמות הם כדי שביחד עם האורות יהיו לנו כלים להכיל אותם וגם להחדיר אותם בתוך המציאות של העולם כולו. כתוב במקום אחד שאור הוא הבנה בשויון ואילו כלי הוא הבנה בשוני[13]. נקרא כעת לכלים עצות. מי שרוצה להיות יועץ צריך עצות. כתוב בזהר הקדוש שכל תריג מצוות התורה הן תריג עיטין – עצות טובות, "עצה טובה קא משמע לן". יש עצות שהן שוות לכל נפש, כמו לתת צדקה. כל אחד צריך לתת צדקה, כמה שיותר – יותר טוב. מי שמבין וגם יכול להעביר את המסר ושהדברים יהיו יוצאים מהלב וממילא נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם – מסרים שוים לכל נפש – יש לו אור. אור הוא מסר ששוה לכולם, כמו שכתוב בתניא שאור השמש מאיר באותו אופן על כל העולם כולו. אבל יש עצות פרטיות. כל אחד צריך לקבל את העצה הפרטית-האישית שלו. כדי לתת עצות פרטיות, שהן גם פתרון לבעיות פרטיות, לעמלקים פרטיים, צריך כלים. כלומר, יחסית, האור הוא כלל והכלי הוא פרט.

לפי ההגדרה הזו, גם האור וגם הכלי הם 'מבינוּת'. אור מבין, וממילא מסוגל לשדר ולהקרין, דברים ששוים לכולם לטובה. "וירא אלהים את האור כי טוב" – הכי טוב לכולם. בחסידות איז'ביצא במיוחד מדברים על עבודת ה' לפי כללים, כללי תורה, לעומת עבודת ה' לפי פרטים. כל מה שכתוב בשלחן ערוך הוא כללים, הגם שיש שם אין ספור פרטים ("עלמות אין מספר" – אלו ההלכות), כי הכל שוה לכל נפש – "תורה אחת", "תורה אור" אחת לכולם. כשהוא אומר "פרטים" הוא מתכוון גם ליוצא מן הכלל, להוראת שעה, שהיא לכאורה לא מה שכתוב בשלחן ערוך על פי פשט. אם יש גם פרט, שהוא הבנה בשוני, צריך להיות משהו שונה בין אחד לשני – מה ה' רוצה ממני. אם לומדים את השו"ע אי אפשר לדעת שיש שוני – ה' רוצה שכל אחד ישמור את כל השו"ע, מהתחלה עד הסוף. זה אור – "תורה אור". אבל יש עבודה של הבנה בשוני, בפרט, כמו רופא שצריך לתת רצפט בדיוק לפי המחלה של האדם הזה, ומה שמתאים לו יזיק למישהו אחר.

נשיאת הפכים

מי שחושב אתנו יחד שם לב שיש פה הרבה נשיאת הפכים: מצד אחד אמרנו שמצוות מעשיות הן כלים, וגם מצות ההתבוננות היא כלי. מצד שני אנחנו אומרים שמה ששוה לכל נפש, יחסית, הוא אור – שויון. היום שמעתי שמדברים בחוצות על שויון בנטל – שכולם מצביעים ורוצים שויון בנטל. כנראה שכולם רוצים לחיות באורות. אבל אין בכך כלים, ועיקר התכלית הוא כלים. בכלים, כנראה שבחור ישיבה הוא משהו אחר ממישהו אחר – קשה לשמוע זאת, קשה לומר זאת. מצד אחד אמרנו שמצוות בכלל הן כלים, וכעת אנחנו אומרים שאם הן שוות לכולם הן אורות, ואם מדובר במשהו פרטי, שונה וחריג – מקרה חריג – אז צריכים כלים. צריכים כלים כדי לטפל במקרים חריגים.

ד. יצירת כלים – "אין חכם כבעל הנסיון"

"אין חכם כבעל הנסיון" – הכאת אור ישר ואור חוזר

נסיים את החלק הזה בהסבר איך עושים כלים. מצד אחד אמרנו שיש שני כללים גדולים של כלים – התבוננות (שצריכים להתאים אותה לכל אחד בפרט, יש שוני) וצדקה (שהיא כללית לכולם). אלה שני עמודי התווך של החסידות (כלי זמר וכלי זין). נדבר על כך יותר בהמשך. אבל כעת אנחנו אומרים שכלים הם חוש בהוראת שעה. מאיפה מקבלים את החוש הזה? רק מתוך נסיון. כתוב "אין חכם כבעל הנסיון". לכן אין כאן איזו קופסת כלי עבודה שנותנים לך בבית הספר. יועץ טוב, אמיתי – בפרט מי שהוא "פלא יועץ", בחינת משיח – אף אחד אחר לא יכול לחקות אותו, להיות כמוהו. למה? גם כי יש לו חוש עמוק בעצמו, גם כי הוא יודע המון, וגם כי יש לו המון נסיון בשטח ו"אין חכם כבעל הנסיון". הנסיון עושה כלים. איך מסבירים בחסידות שנסיון עושה כלים? יש כלל גדול בכתבי האריז"ל שכלים נוצרים על ידי ההכאה של אור ישר באור חוזר. יש אור ישר ואור חוזר, וכאשר הם מכים אחד בשני – מתוך ההכאה נוצרים כלים. כלומר, לפני שיש אור ישר ואור חוזר אין כלים בכלל.

מלחמתה של תורה

מה הדוגמה העיקרית של הכאת אור ישר ואור חוזר ממנה נעשים כלים? רב ותלמיד. הרב מלמד משהו, ו"לא הבישן למד", לכן התלמיד חייב להקשות עליו: איני מבין טוב, יש פה קושיא, נדמה לו שיש אפילו משהו שסותר את דברי הרב, אז הוא מקשה. אם הקושיא שהתלמיד מקשה לרב היא בלי טוּב טעם – היא לא נקראת אור בכלל (היא חשך תחתון, שלעתיד יעבור מן הארץ). אבל אם מדובר בתלמיד טוב, הרב אומר שכל וסברא, וגם לתלמיד יש שכל – לא כמו הרב שהוא הרבה יותר מהתלמיד, אבל יש גם לו שכל עם טוּב טעם, השכל שלו גם הוא אור, אור חוזר, שלא מסתדר עם השכל של הרב. מי עורר וגילה את השכל? האור של הרב גילה את אור התלמיד, עורר אותו להתבטא, וכעת התלמיד מקשה. עכשיו נוצר מפגש בין האור הישר, השכל של הרב, לאור החוזר, קושית התלמיד – הם מכים אחד בשני, ומתוך כך נעשה כלי. מה אני לומד מכאן? שהרב לא נותן כלים בכלל. יש תלמיד שצועק לרב שלו 'תנו לנו כלים', אבל לפי הקבלה הרב לא נותן כלים. הרב נותן רק אור. אז איך נעשים כלים? הרי צריכים כלים. יצירת הכלים היא דינמיקה בין הרב והתלמיד – הרב הוא אור ישר, והתלמיד צריך להשיב, עם האור שלו, מלחמה שערה. לכך קוראים "מלחמתה של תורה". מתוך הכאת אור הרב מול אור התלמיד נעשים כלים. מה שקורה כאן נקרא נסיון, ועליו כתוב "אין חכם כבעל הנסיון".

רבותי-חברי-תלמידי – אורות-צלמים-כלים

יש מאמר חז"ל מפורסם: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהן, ומתלמידי יותר מכולן". מה הפירוש לפי דרכנו כאן? "הרבה למדתי מרבותי" היינו שקבלתי הרבה אור מרבותי. תיכף נסביר מה הפירוש ב"חברי". אבל "מתלמידי יותר מכולן" אין הכוונה יותר אור – יותר אור קבלתי מרבותי – אלא יותר כלים. היות ששרש הכלים יותר גבוה משרש האור, העובדה שיש לי תלמיד, מישהו שאני עוזר לו, ויש נסיון בשטח, יוצרת כלים. היות ששרש הכלים למעלה מהאורות נאמר "ומתלמידי יותר מכולם". מה הם "חברי" שבאמצע? כתוב שבין האור והכלי יש את סוד הצלם. מחברי אני מקבל את ה"אך בצלם יתהלך איש" – את הצלמים. אם כן, יש אורות-צלמים-כלים. בדרך כלל מדברים רק על אורות וכלים, אך היות שיש כאן במאמר שלש מדרגות – רבותי-חברי-תלמידי – יש כאן אורות-צלמים-כלים. עיקר הכלים הוא הנסיון שמקבלים מתלמידי, מחברים מקבלים צלמים, והאור מרבותי[14].

נעשה הפסקה ונמשיך עם הכלים (כלי זמר – זמן לשיר, זמן לרקוד וזמן להתבונן בין פרשה לפרשה).

כדי לדעת לענות צריך ידע רב של פרטים

מי שאין לו מספיק פרטים, גם בידע שלו, אין לו כלים – הוא לא יכול לעזור. זה משהו מאד פשוט. אם אדם למד חסידות, אפילו כמה שנים טובות, ואפילו אחד שלמד וגם נסה להתבונן, אבל עדיין הכל אצלו כללים – זה בדיוק כמו בלימוד הנגלה, או להבדיל בלימוד מדע. אפשר להיות עם מספיק ידע, ללמד בבית ספר תיכון, אבל לא להיות פרופסור באוניברסיטה. אפשר להיות עם מספיק ידע כדי להעביר שיעור בישיבה, אבל לא מספיק ידע כדי להיות רב פוסק הלכות שפונים אליו בשאלות. מה ההבדל בין מגיד-שיעור למי שיכול להיות רב גדול ששואלים אותו ומקבלים תשובה? דבר פשוט – כמה פרטים הוא יודע. יתכן שהוא יודע המון דברים, אבל הם עדיין בגדר כללים – אין לו מספיק פרטים. ברגע שיש מספיק פרטים בראש שלו, הוא יכול לפתור את כל הבעיות. זה עדיין לא חוש, אלא משהו יחסית חיצוני – מדברים על ידע נטו. מי שמבקש כלים ואין לו עדיין מספיק ידע של פרטים, אין לצפות שיוכל לעזור. גם מה שהוא צועק 'תנו לנו כלים' – פשוט שבא מחוסר ידע, חסרים לו פרטים.

ה. יצירת הכלים מתוך החשך

"ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה"

לפעמים אומרים שהזוג הוא אור וכלי, אבל מה המלה בתורה שהיא הניגוד ובן הזוג של אור? חשך. קודם היה חשך ואז אור, "ברישא חשוכא והדר נהורא", ובסוף ה"יום אחד" של מעשה בראשית כולל את שניהם. "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה" – הוא נתן לכל אחד את הכלי שלו, את התחום שלו. לאור הוא נתן את הכלי שנקרא יום ולחשך את הכלי שנקרא לילה. פשוט שהאור מאיר את היום, כמו שאור מאיר כלי. מה לגבי החשך והלילה? כתוב שכדי להמחיש את החושך והלילה, שהחושך מאיר את הלילה כמו שהאור מאיר את היום, צריך לחכות מ"יום אחד" של מעשה בראשית עד לפרשתנו, פרשת בשלח, בה כתוב "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". היה ענן וחשך "ויאר את הלילה". מי האיר את הלילה? החשך. כמו שהאור מאיר את היום, ככה, דווקא בקריעת ים סוף, החשך מאיר את הלילה. כאשר החשך מאיר את הלילה ממילא מתקיים "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה". התקיימות פסוק זה דווקא בקריעת ים סוף היא הסימן למה שאמרנו קודם בלי להסביר כל צרכו – בטול ממד הזמן. מה הבטוי של בטול ממד הזמן? שאין כבר הבדל בין יום ולילה, בין אור וחשך.

רגע של חשך בהכאת האור הישר והאור החוזר

הסוד של "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" הוא גם סוד מה שאמרנו קודם שהכלים נוצרים על ידי הכאת אור ישר ואור חוזר. מה שלא הסברנו קודם הוא מהי החויה כאשר האור הישר נמשך והאור החוזר עולה ויש הכאה ביניהם, רק אמרנו שכך נוצר הכלי. נחשוב שוב על הרב שמאיר אור ישר והתלמיד משיב לו אור חוזר, והאור החוזר סותר את האור הישר – הקושיא סותרת את השכל של הרב. מה קורה באותו רגע שיש הכאה ביניהם? מה מתגלה? רגע של חשך. אם אני אמרתי משהו ואתה אמרת לי בחזרה משהו שסותר את מה שאמרתי איני יודע מיד מה לענות. לוקח לי שניה או אפילו חלקיק של שניה לחשוב מה היתה הטעות כאן, מה היתה האי-ההבנה – אולי מה שאתה אומר הוא מאה אחוז נכון, ואני הסברתי בצורה לא מלאה, ואם הייתי מסביר נכון לא היתה קושיא.

בת צחוק מתוך רגע החשך – "אור חדש על ציון תאיר"

מה קורה על ידי ההכאה של האור הישר והאור החוזר? מה שאמור להיות בסוף הוא לא כלי אלא אור חדש. אבל אמרנו שהכלי נוצר על ידי הכאת האור הישר והאור החוזר. אז קודם נוצר כלי, ובזכות הכלי מתגלה האור החדש. הכלי הזה הוא כלי בשביל האור החדש. מאיפה בא הכלי? מהרגע של החשך לפני שמאיר האור החדש. הרגע של החשך יוצר את הכלי, אבל החשך הזה עצמו מתחיל להאיר, כמו שמתוך הרב והתלמיד והקושיא צוחקים. בת הצחוק – אמרתי כך ואמרת לי הפוך, והיה רגע שהיינו נבוכים בארץ (כמו לפני קריעת ים סוף), ומכך מתחיל להיות כלי, יש התעבות והאור נעלם, אבל שרש הכלי גבוה משני האורות יחד – כשהחשך מתחיל לצחוק הוא מאיר אור חדש, "אור חדש על ציון תאיר", אור שחדש להיות אור, כי עד כה הוא היה ממש חשך. על האור הזה כתוב "כיתרון האור מן החשך" ממש, הוא יוצא מן החשך. החשך שמאיר אור חדש הוא מה שהרבי אמר שאינו מבין איך יתכן שהצמצום עצמו יאיר (כמו שהזכרנו שבוע שעבר). מתי זה קרה? בקריעת ים סוף. אלה המילים "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" וממילא "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". צריך להסביר.

"זה אל זה"

רק פעמים בתנ"ך כתוב "זה אל זה" – בפסוק אצלנו "ולא קרב זה אל זה", ויותר מוכר בפסוק "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו". שם "קרא זה אל זה" וכאן "קרב זה אל זה" – הבדל של א-ב – ואין עוד "זה אל זה" בכל התנ"ך. שם "זה אל זה" היינו שני מלאכים קדושים, שני שרפים (על פי פשט היו רק שני שרפים במראה ישעיהו הנביא, מרכבת ישעיהו), וכאן הם ה"זה" של הקדושה וה"זה" של הלעומת זה. "וזה לכם הטמא" מול "זה הדבר אשר צוה הוי'" של נבואת משה רבינו. כאן הם דבר והפוכו ושם הם שני חברים, ואין עוד "זה אל זה" בכל התנ"ך. מה פעל את ה"ולא קרב זה אל זה" כל הלילה? מה שכתוב קודם, "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה".

פעמיים "ויאר" בתנ"ך וקשרי רמז

נתבונן במלה "ויאר" – היא מופיעה רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך, "אל הוי' ויאר לנו" בסוף הלל מצרים, שגם כן מציין את יציאת מצרים וקריעת ים סוף. כאן כתוב "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". יש פה תופעה מספרית מאד יפה: יש בביטוי כאן שני פעלים – "ויהי... ויאר" – ויהי עולה 31 ו-ויאר 217, והיחס ביניהם הוא 1:7, הסוד של "אז ישיר משה" שהולך להיות תיכף לקריעת ים סוף. ב"ויאר" השני כתוב "אל הוי' ויאר" – אותו דבר, אל שוה ויהי ו-ויאר עולה ז"פ 31. כתוב רק פעמים "ויאר", ובשניהם אותה תופעה של 1:7. ביחד עולה רמח – ח"פ אל, "חסד אל כל היום" של אברהם אבינו. שני הפסוקים יחד הם פעמיים "אברהם התחיל להאיר", "אברהם אברהם" שעולה מלכות. בכל פועל, ויהי ויאר, יש ארבע אותיות, אז אפשר לעשות הכאה פרטית (מדברים על הכאה) – ו פעמים ו, י פעמים י, ה פעמים א, י פעמים ר – מקבלים 2141, שעולה כל הפסוק "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה [נתן לכל אחד את התחום שלו] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (גם פסוק עם "ויהי" ועם אור).

פסוקי עב שמות – אור ישר, אור חוזר, אור חדש

איפה כתוב "ויהי הענן והחשך וגו'"? יש שלשה פסוקים שמתחילים "ויסע... ויבא... ויט", בכל אחד 72 אותיות, וכאשר מחברים אותם יחד בצורה הנכונה (שתיכף נסביר) יוצאים עב שמות קדושים של ה'. "ויהי הענן והחשך" הוא בפסוק השני. סדר שלשת הפסוקים הוא אברהם-יצחק-יעקב – אור ישר, אור חוזר, אור ישר. איך מחברים את הפסוקים? עב השמות הללו הם עב תיבין. הפסוקים האלה הם בסוד יצירת הכלים מהכאת האור הישר באור החוזר, כל מה שדברנו קודם. הפסוק הראשון, "ויסע", הוא אור ישר; הפסוק השני, "ויבא", הוא אור חוזר, והפסוק השלישי "ויט" הוא אור ישר – לוקחים את ה-ו של "ויסע", האות הראשונה של הפסוק הראשון, ה-ה של "הלילה", האות האחרונה של הפסוק השני, ושוב את ה-ו הראשונה של "ויט", ומקבלים את השם הראשון – והו. הפסוק הראשון הוא האור הישר, השני הוא האור החוזר, והשלישי הוא בעצם האור החדש שמאיר מתוך החשך של יצירת הכלי בהכאת האור הישר והחוזר.

אם נקביל לאבות, אברהם אבינו הוא האור הישר – הרב שמלמד את השיעור. יצחק הוא ה"בן חכם ישמח אב" – האור החוזר, ששואל קושיות. אמרנו שברגע של החשך יש פתאום בת שחוק, שהיא יצחק אבינו שמכה באברהם. היחוד הזה של אברהם ויצחק נקרא סוד העקדה, ומה יוצא? "כי ביצחק [הצחוק של יצחק] יקרא לך זרע [יעקב, שהוא ה'אור חדש על ציון תאיר' שיוצא מהצחוק של חשך ההכאה בין אברהם ויצחק]". זה ממש הסוד הפנימי של שלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט" בפרשתנו, שמהם נוצרים עב השמות של הקב"ה. אם כן, כאן המקום הכי טוב למצוא את הסוד של החשך שבעצמו מאיר, במלים "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה".

חשך ענן וערפל – שלשה רישין שבכתר

שוב, חוץ מחשך יש בפסוק עוד משהו, הענן. במקום אחר, במתן תורה, בפרשה הבאה, יש שלשה דברים – חשך, ענן וערפל. כתוב בחסידות שחשך ענן וערפל הם ג רישין שבכתר. אצל כל מי שלומד אצלנו בתורת הנפש, זה שיעור ראשון – ג הרישין שבכתר שהם אמונה-תענוג-רצון, הכל בעל-מודע של הנפש. החשך הוא מוחא סתימאה או רישא דאריך או רצון, הענן הוא גלגלתא או רישא דאין או תענוג, והערפל – סופי תיבות "סוף דבר הכל נשמע [את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם]", סוף קהלת – הוא רישא דלא ידע ולא אתידע, אמונה פשוטה בה'.

הופעת האור בחשך והארת החשך

אחד ההבדלים שמוסברים בחסידות בין פרשת בא, יציאת מצרים, לפרשת בשלח, קריעת ים סוף, הוא שביציאת מצרים קרה נס שהחשך התחתון של העולם הזה, עלמא דשקרא, לא הסתיר על אור האצילות. על כך נאמר "כי אשב בחשך הוי' אור לי" – זהו בטול ממד המקום של יציאת מצרים, עליו דברנו קודם. המקום שלי הוא מקום חשוך – המקום הלא טוב בו נמצאת בת המלך. אבל אם "כי אשב בחשך" – מקום לא טוב, החשך התחתון, פתאום – "הוי' אור לי", אז המקום התחתון בטל. כתוב שהחויה הזו היא החויה של יציאת מצרים. מה קריעת ים סוף יותר מזה? שהחשך והענן מאירים.

קריעת ים סוף – ענן וחשך; מתן תורה – ערפל

בפסוק כתוב "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". הענן הוא הגלגלתא, שם יש חסד דעתיק, והחשך הוא מוחא סתימאה, בו יש גבורה דעתיק – לכן בפסוק הסדר הוא "ויהי הענן והחשך". כאן לא מוזכר הערפל, שמחכה למתן תורה בו "ומשה נגש אל הערפל", ודווקא מתוך הערפל ניתנה התורה, מה"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", האמונה הפשוטה שלמעלה מהענן והחשך. ה"הוי' אור לי" שהאיר ביציאת מצרים הוא שם הוי' של עולם האצילות, אבל מה שמאיר בקריעת ים סוף ואחר כך במתן תורה הוא הכתר דאצילות, העל-מודע של עולם האצילות גופא, שיחסית לאור של שם הוי' דאצילות שמאיר בתוך החשך התחתון, הארת החשך העליון עצמו ב"לילה כיום יאיר" היא גילוי העל-מודע של האצילות. רק שבקריעת ים סוף מתגלות שתי המדרגות התחתונות של הכתר, מוחא סתימאה וגלגלתא, ובמתן תורה מתגלה המדרגה העליונה של הכתר, רדל"א, עליו כתוב "אנכי הוי' אלהיך" – אנכי מי שאנכי – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כתוב שיציאת מצרים היתה מכח "אנכי", אבל הוא לא התגלה. הגילוי של "הוי' אור לי" בתוך החשך שלי הוא מכח "אנכי", אבל בלי שבעל הכח מתגלה. בעל הכח מתגלה רק במתן תורה, ועל כך כתוב "אנכי הוי' אלהיך [אני, האנכי] הוצאתיך מארץ מצרים [מבלי להתגלות, ועכשיו אנכי מתגלה]". כל המדרגות האלה של הכתר שלמעלה מהמודע של עולם האצילות, למעלה משם הוי' של עולם האצילות, יחסית למודעות של עולם האצילות הן כולן מה שנקרא "שרש הכלים", שגבוה משרש האורות. אז אם כי שאמרנו שגם ביציאת מצרים התחיל להתגלות איזה כלי, המצוות שנתנו אז, "החדש הזה לכם" וכל מצוות הפסח, עיקר הכלים מתגלים במרה ובמתן תורה, במעמד הר סיני (וכנ"ל שבמרה כבר ניתנו שבעה מעשרת הדברות, שנים בפרט, שבת וכבוד אב ואם, וחמשה בכלל, דינים).

"חותם המתהפך" של שרש שלשת הלבושים בשלשה ראשים שבכתר

צריך להסביר: קודם אמרנו שהכלים של השכל הם כלים של התבוננות. אם לדוגמה יש לנו התבוננות, שהיא גם שוה לכל נפש – שאמרנו שהשוה לכל נפש הוא אור, ובכל אופן כל אחד יעשה "לפום שיעורא דיליה" – בשש המצוות התמידיות (יש על כך ספר שלם, "לחיות במרחב האלקי"). לעשות התבוננות בצורה נכונה היינו להיות שקוע בה עד כדי כך שהאדם שוכח מעצמו. זה הסימן המובהק של הצלחת ההתבוננות. חושבים שהתבוננות היא הגברת המודעות העצמית. חס ושלום, להיפך, התבוננות אמיתית היא להשתחרר מהמודעות העצמית תוך כדי העמקה בנושא – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".

זו דוגמה של כלי ב-ה עילאה של שם הוי'. אבל שרש כל הכלים הוא בחשך של הכתר, שמתגלה בהתבוננות ועוד יותר מתגלה ב"מעשה הוא העיקר" במלכות. שרש המלכות הוא לא סתם בכתר אלא ברדל"א, פנימיות עתיק, ה"צניעותא" שהזכרנו קודם. שם עיקר הכלי הוא להרבות בצדקה. אז דברנו על כלי של מחשבה וכלי של מעשה, אבל יש גם כלי של דבור – הרי יש שלשה לבושים של הנפש. כתוב ששרש הלבושים הוא בשלשת הרבדים של הכתר, שלמעלה מכל המודע, מכל האורות שיש בנפש. כל לבוש הוא כלי.

איפה שרש לבוש המחשבה? במוחא סתימאה. דווקא ברצון שבכתר, או בטעם הכמוס לרצון של הכתר, נמצא שרש המחשבה. איפה שרש הדבור? בגלגלתא. איפה שרש המעשה שהוא העיקר (הצדקה)? באמונה הפשוטה שבגלגלתא. איך יודעים זאת? מהפסוק שנאמר באברהם אבינו, ראש כל המאמינים, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". מכאן לומדים ששרש הצדקה הוא באמונה הפשוטה. כלומר, יש כאן חותם המתהפך – שרש לבוש המעשה הוא ברדל"א ושרש לבוש הדבור בגלגלתא ושרש לבוש המחשבה במוחא סתימאה.

אמונה-תענוג-רצון במעשה-דבור-מחשבה

מכולם ובכולם צריך לעשות כלים, צריך שיהיו כלים של מחשבה – כמו כלים איך לחשוב, "חשוב טוב יהיה טוב", לדוגמה. זהו כלל גדול בחסידות, כאשר מישהו בא עם בעיה, צריך ללמד אותו לחשוב באופן חיובי. בנין הכלים של חשיבה טובה הוא מהחשך של הכתר[15]. צריך גם לדבר טוב – יש כלים של דבור. שוב, דבור הוא לבוש, הוא כלי. איך לדבר אמת – "מדבר שקר תרחק". איך לדבר דברים טובים, שמאירים את הלב, שיוצאים מן הלב ונכנסים ללב. הכל חינוך. חינוך איך לדבר נכון בא מהגלגלתא, שפנימיותה חסד דעתיק – תענוג.

איך אני יודע שתענוג בנפש קשור לדבור? יש כלל גדול בחסידות על הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", שחז"ל דרשו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כתוב שעצם היכולת לדבר, גם לומר את הבעיה שלי – לומר ליועץ שלי, לרבי או המשפיע, את הבעיה – יש תענוג בתוך הדבור. כשמדברים, המרה, המים המרים, נמתקים. גם כאשר אני מדבר על הצרה, מבטא את החשך שבי, מעצם הדבור כבר מתחילה ההמתקה. למה? כי כתוב שיש משהו בעצם הדבור שיש בו ענג, ושרש ענין זה הוא מה שהסברנו כעת, ששרש לבוש הדבור הוא בגלגלתא, בה מאיר רישא דאין, התענוג של הנפש. זהו אחד הכללים הראשונים שלומדים בתורת הנפש.

באותיות של קבלה, החסד של עתיק מתלבש בכתר-גלגלתא דאריך, והוא סוד ה"חפץ" בנפש. בע"ב מסביר הרבי הרש"ב שמ"חפץ הוי'" נעשה הצורה הפנימית, שבה תחושת הבטול, בנבראים, ואילו מ"דבר הוי'" נעשה החמר של הנבראים. שניהם מתגלים משרשם בכתר במלכות דאצילות, רק ש"חפץ הוי'" הוא בסוד האין שבמלכות דאצילות בעודה למעלה בעולם האצילות ואילו "דבר הוי'" הוא במלכות דאצילות כאשר יורדת לבי"ע להוות שם את הנבראים בפועל, בסוד "כח הפועל בנפעל" (סוד ההבנה המיוחדת של הבן הרשע, כמו שהסברנו לפני שבוע). יש לומר שכח ההמתקה שיש בעצם הדבור היינו מהארת ה"חפץ הוי'" בתוך ה"דבר הוי'", שניהם משרש הגלגלתא שבכתר, השרש של לבוש הדבור בנפש[16]. אבל המעשה, כמו שאמרנו קודם, הוא "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – שרש המעשה ברדל"א, בערפל, משם התורה נתנה ב-תריג מצוות מעשיות, "המעשה הוא העיקר"[17].

שוני במצוות – "אבוך במאי הוי זהיר טפי"

כמו שאמרנו קודם, כל מצוה מעשית היא כלי, ומצד שני הסברנו שכלים היינו הבנה בשוני, אבל לא הסברנו מהו השוני לגבי מצות התורה בין אחד לשני. כתוב בתניא על לשון חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי", שהגם שיש תרי"ג מצוות ששוות לכל נפש, לכל יהודי, אבל לפי הפרט שלו, השוני שלו, שהוא הכלי שלו – יש מצוה אחת בתרי"ג בה הוא זהיר טפי (יש לו כלי מיוחד שמאיר אצלו ביותר – "לילה כיום יאיר" ב"אור חדש על ציון תאיר"). מה הכוונה? בה הוא מאיר וזוהר ביותר, בה מאיר אור נשמתו יותר מכל שאר המצוות. יוצא כמו דבר והיפוכו, שחלק הנגלה של התורה שוה לכל נפש, ואמרנו שכל התפיסה של "שוה לכל נפש" היא תפיסה של אור – שויון בנטל, כולם חיבים אותו דבר – וברגע שאני אומר "אבוך במאי הוי זהיר טפי", שיש לו מצוה מיוחדת בה הוא זהיר ועליה הוא מוסר את הנפש, זה כבר שייך לנסתר של התורה, ששרשו בכתר, על-מודע, אבל הוא דווקא שרש הכלים. כלומר, דווקא ה"רזין דרזין דאורייתא" באים משרש הכלים. כמו שאמרנו קודם, עיקר הבעיה הראשונה של אנשים שכאילו חסר להם כלי עבודה, שאינם מספיק חמושים, היא פשוט שלא למדו מספיק. יש בעיה בידע, בפירוט. אם לומדים מספיק לשמה (עם בטול, ענוה ושפלות, ומתוך רצון כן לקיים את כל מה שכתוב בתורה) זוכים למצוא את "חלקנו בתורתך" את בחינת ה"אבוך במאי הוי זהיר טפי".

פריטה על נבל – חוש ומאמץ למצוא את הפרטים הנכונים

נקשר בין סוד הפרטים לבין כלי השיר (הכלי זמר ששרשו באמא, ה עילאה שבשם, כנ"ל): יש בתנ"ך ביטוי של פריטה על נבל, "הפֹרטים על פי הנבל". צריך ללמוד איך לפרוט על פי הנבל (ראה מפרשים שם לגבי פירוש "הפרטים"). המשך אותו פסוק הוא: "כדויד חשבו להם כלי שיר". שם הפסוק מתכוון שהם מדמים את עצמם לדוד המלך, אבל הם אינם כמותו (הוא ניגן לשם שמים ואילו הם מנגנים לשם תענוגות בני אדם). אבל מי שיש לו כלים אמתיים ומנגן בהם לשם שמים הוא באמת "כדויד חשבו להם כלי שיר", ככל שפורטים על פי הנבל. לפרוט על פי הנבל היינו גם למצוא את הפרט בנבל. כמו שאמרנו קודם, כדי ללמוד לנגן טוב צריך הרבה לימוד, להשקיע הרבה שעות הרבה שנים, וצריך גם חוש – המאמץ לא יעזור בלי חוש.

אור וחשך – דרך ומקום

היות שהגענו לכלל הגדול שלנו הערב, שכלים מבטאים את החשך – החשך שמאיר את הלילה כאן בקריעת ים סוף – נאמר עוד כמה פסוקים מאד עמוקים עם חשך, שיתנו לנו עוד יותר הבנה בכלים ובאורות: יש פסוק אחד שאומר "אי זה הדרך ישכון אור וחשך אי זה מקומו". על שניהם, גם על האור וגם על החשך, שואלים את אותה השאלה, "אי זה", רק שהדימוי של אור הוא "הדרך", כלומר שהאור שוכן באיזו דרך, ואילו לגבי החשך נאמר אחרת, "וחשך אי זה מקומו". ההשוואה כבר אומרת לי מה שדברנו קודם על "ואי זה מקום בינה". באמת אנחנו יודעים שבינה יחסית לחכמה היא חשך יחסית לאור – בינה היא כלים וחכמה היא אורות. על חשך כתוב מקום, "וחשך אי זה מקומו". מה יש בחכמה? נתיבות. בבינה יש שערים – שער הוא מקום, סטאטי. אבל נתיב, דרך, הוא משהו דינאמי – "הליכות עולם". בפסוק הזה האור שוכן בדרך.

יש הרבה צדיקים שהשתמשו בביטוי דרך, כמו שבזמן האחרון דברנו הרבה על ר' אשר, צדיק שהיה פה בירושלים בדור שלנו. אצל עוד הרבה צדיקים יש את המושג דרך, כל אחד צריך למצוא את הדרך המיוחדת לו בעבודת ה'. מי שיש לו דרך יתכן שיהיה לו אור בדרך שלו. בפסוק כתוב "איזה הדרך ישכון אור", ב-ה הידיעה. כלומר, לא בכל דרך יש אור, אבל יש "הדרך" – הדרך המסוימת שאנחנו מחפשים, שמי שמוצא אותה שוכן אור בדרך שלו. אבל לגבי חשך, כנראה בכל מקום יש חשך – "וחשך איזה מקומו". בכל אופן שואלים איזה מקומו, יש מקום, אבל לא "המקום". אם באמת מתעמקים על פי דקדוק, גם "מקומו" הוא כמו ה הידיעה, המקום המיוחד שלו, אבל בכל אופן "הדרך" מדגיש יותר את ה הידיעה. זה פסוק אחד יפה, שחשך הוא מקום ומקום הוא כלי, כלי הוא מקום. ראשית התהוות הכלים היא באמת ביציאת מצרים, שאמרנו ששם מתבטל המקום אל הלמעלה מהמקום, ה"הנה מקום אתי".

"אוצרות חשך"

עוד פסוק מאד יפה: כתוב "ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים". אנחנו אחרי י' שבט, שבחב"ד קשור להמשך "באתי לגני" של הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, עם כל הביאורים של הרבי. תכלית המשך המאמרים האלה היא מושג שנקרא "בזבוז האוצרות". שהמלך, כדי לנצח את מלחמתו – מלחמת עמלק, המלחמה בספקות ובכל הבעיות הנפשיות שיש בדור – פותח את האוצרות הגנוזים מדורי דורות, מבזבז את האוצרות לחילים, כדי שעם האוצרות האלה יוכלו להלחם ולנצח את האויב. בזבוז האוצרות הוא ממש ביטוי מובהק של פיזור כלים, כלי עבודה, "חמושים" – עם האוצרות האלה מנצחים את המלחמה, סימן שהאוצרות האלה הם ה"חמֻשים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", הם כלי הזין. אנחנו מסבירים שהאוצרות האלה הם ה"רזין דאורייתא", החסידות, אבל באמצעותם מנצחים את המלחמה – סימן שהחסידות היא הכלי לנצח את המלחמה.

אבל מה הפסוק אומר? הכי קשור לכל מה שדברנו הערב, שהאוצרות האלה הם "אוצרות חשך". "ונתתי לך אוצרות חשך ומטמֻני מסתרים". למה אוצר הוא חשך ולא אור? אם אני מתבונן רגע במלה "אוצרות" אני רואה שכתוב שם אורות – בגימטריא תריג – עם אות אחת באמצע, צ, האות בה ה' ברא את חדש שבט. כשאני שם את ה-צ בתוך האורות, פתאום הם לא אורות בכלל, אלא אוצרות – "אוצרות חשך". הפשט הוא שאוצר אדם מטמין מתחת הקרקע. אם אתה רוצה לחפש אוצרות, איפה תחפש? לא באור. אוצרות נמצאים בחשך. זה הפשט של הפסוק. לא גנאי אלא שבח, שהאוצר הכי גדול הוא האוצר שבחשך, כי כמה שיש יותר חשך סימן שהאוצר הזה יותר יקר וצריך להחביא אותו, להטמין אותו בתוך החשך, כדי שאף אחד לא ימצא אותו. ממילא, אם המלך מוכן להוציא עכשיו את כל האוצרות שגנזו אבותיו ולבזבז הכל כדי לנצח במלחמה, הוא מוכן להוציא את כל החשך. הוא מוציא את כל החשך והופך אותו לאור חדש שלא היה בגדר אור כלל.

אז יש "אוצרות חשך" ו"מטמוני מסתרים" – אותו סוג של ניב. המטמונים הם במסתרים והאוצרות בחשך. יש מי שמפרש ש"אוצרות חשך" הם אוצרות שהיו טמונים בארץ בבל, עליה כתוב "במחשכים הושיבני כמתי עולם". "כשהוא מת קולו שבעה", יצירת כלים. "במחשכים הושבני" היינו תלמוד בבלי – כנראה יש יותר אוצרות בתלמוד בבלי מאשר בתלמוד ירושלמי. הירושלמי הוא חכמה, אור, עליו כתוב "אי זה הדרך ישכֹן אור", והבבלי הוא בינה, חשך, "וחשך אי זה מקֹמו". מה קורה בתלמוד בבלי? כל הזמן קורות הכאות, האור הישר של הרב פוגש את האור החוזר של התלמיד, יש קושיות, שקלא וטריא, וממילא יש חושך, אבל מתוך החושך יש "אור חדש על ציון תאיר".

נושא הכלים – סכום

יש עוד כמה וכמה פסוקים על אור וחשך שלא נאריך בהם כרגע. עיקר הווארט שלמדנו הערב הוא שכלים הם דבר נצרך. כלים הם תורה ומצוות. כלים הם הרבה-הרבה פרטים. כלים הם שוני, התייחסות פרטית לכל אחד ואחד. כלים נעשים על ידי נסיון בשטח. בלי נסיון בשטח, עליו כתוב בפרשתנו "ושם נסהו" במרה, אי אפשר ליצור כלים. על כלים כתוב "ומתלמידי יותר מכולם", לכן מי שרוצה כלים לא מספיק שילמד בבית הספר, אלא גם ילמד אחרים. זו כבר "תורת חסד", שאדם לומד כדי ללמד. אז אם אתה עושה חסד אתה יוצר כלים, כשאתה מלמד מישהו אחר, וממילא לא צריך כל כך לדבר באויר על הצורך בכלים – תעשה כלים.

תקון שובבי"ם

נחזור רגע ל-ג הרישין שבכתר, שהם מלמטה למעלה כנגד מחשבה-דבור-מעשה: הכל נמצא בתוך המעשה. עיקר המעשה הוא צדקה, לגמול חסד. יש לגמול חסד בממונו, לתת צדקה. נתינת צדקה היא, עכשיו, בשובבי"ם, לחתום הוראת קבע של שובבים, שעולה "אל הוי' ויאר לנו", "סוס ורכבו". יחוד אור וכלי הוא מרכבה, כרמוז בגימטריא. בשירת הים יש "מרכבות פרעה". פרעה מלשון "אתפריעו ואתגליין כל נהורין עילאין" והמרכבות שלו הן גם יחוד אור וכלי. גם בשירת משה והגברים וגם בשירת מרים והנשים כתוב "סוס ורכבו רמה בים". הסוסים הם הכלים והרוכב הוא האור, "רמה" מלשון התרוממות ו"בים" היינו בים של רדל"א (כך כתוב בהקשר הזה). אם כי אמרנו שכל מדרגות הכתר הן שרשי כלים, אבל הסברנו שיחסית, התענוג-הדבור לעומת המחשבה הוא אור לעומת חשך, בתוך החשך הכללי. כלומר, יש "חשך ענן וערפל" – כולם חשך, אבל אם יש אחד מהחושכים האלה שהוא בעצם אור יחסית הוא הענן. איך יודעים? כי עמוד הענן הוא יומם – שייך ליום. היינו מה שאמרנו שגלגלתא לעומת מוחא סתימאה הוא יחסית אור ביחס לחשך (היינו החפץ שמאיר בדבור, כנ"ל מהמשך ע"ב, כאשר הדבור בפני עצמו, "כח הפועל", הוא חשך כשאר לבושי הנפש).

חסד במחשבה דבור ומעשה

אנחנו מסיימים בכך שיש לעשות חסד – צדקה, שהיא הכלי העיקרי – בממון (לא לפספס את הגימטריא, צדקה של "סוס ורכבו"). יש לעשות צדקה בגופו, לעזור לו בגשמיות, ויש לעשות צדקה בנפשו. מהי צדקה בנפשו? לקחת, למשל, מהזמן שלך ולהקדיש אותו ללמד מישהו אחר. או, לדוגמה, מי שיושב כאן בשעור ומנסה להקשיב מה שמדברים, אבל יש מי שעומד לידו שאולי הוא מישהו חדש שהגיע היום פעם ראשונה (אולי יש אחד כזה...). ודאי טוב שאני אשמע מה שמדברים, אבל אולי עוד יותר טוב שאתפוס את היהודי שיושב לידי ואתחיל לקרב אותו לעניינים. מאיפה באה הצדקה הזו, שנקראת צדקה בנפשו? ממוחא סתימאה. זו המחשבה הטובה של המעשה, הבטוי שלו. לעשות צדקה בגופו, לעזור למישהו – לבנות לו סוכה, או סתם אם הוא זקוק למישהו, להביא לו כוס תה (שתי הדוגמאות האלו ראינו אצל ר' אשר) – בא מהגלגלתא.

שוב, לחתום הוראת קבע בא מרדל"א, ממונו, שעליו נאמר "בכל מאדך" – יותר מהכל. כתוב בהרבה מקומות בחסידות ש"בכל לבבך" היינו מחשבה, "בכל נפשך" דבור (וכמו שכתוב "נפשי יצאה בדברו") ו"בכל מאדך" זה ממון. הסדר הוא, כמו ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" העליה היא מלמטה למעלה, גם בכתר זו עליה מלמטה למעלה. אפשר לסיים בכך, שנזכה להרבה-הרבה כלים של קדושה, שנלמד טוב ונדע – כמו הרב הזה, שעד שלא יודע את כל הפרטים הוא לא יכול לפסוק הלכה. אחר כך, צריך להרחיב את הגבול – כל אחד שיהיה לו הגבול שלו – בתלמידים, לא רק לשמוע מרבנים. העיקר שכל אחד יעשה הרבה צדקה עם הזולת. עם כל העצות האלה, שגם יתבונן, כלים במח – בטוח שיפתור את כל הבעיות של כולם, ואז "ובא לציון גואל", מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, ונזכה למתן תורה, "תורה חדשה מאתי תצא".



[1]. שמות שלש הפרשיות הרצופות בתורה שבהן שלשת המאורעות הגדולים אליהם זכו עם ישראל (ושמצוה לזכור ולחוות מחדש בכל יום), יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה – בא בשלח יתרו = 959 = 7 פעמים 137 (קבלה וכו') = אברהם (המאמין הראשון) במספר קדמי. במספרים, הם מתחילים סדרה רבועית עולה (ויורד, יש בסדרה 13 מספרים חיוביים, מתחיל ב-3, בא, ומסיים ב-21, אהיה [השם של יציאת מצרים וכו'] 7 פעמים בא, יחס של א:ז, סוד "אז ישיר משה", כמו שיתבאר): 3 340 616 (בסיס הסדרה הוא מינוס 61, "אין מזל לישראל"; הערך הממוצע של 7 המספרים הראשונים של הסדרה, עד נקודת השיא של 1110 [מכאן המספרים יורדים], עולה 709 = "אין מזל לישראל"! סכום 7 המספרים = 959 הנ"ל, שלשת הראשונים, ועוד 4004 = הוי' פעמים "הוי' אלהינו הוי'" = בן פעמים מזל [= יעקב פעמים כביעקב הוא הדור ה-כב לאדם הראשון]). המספר הבא בסדרה, 831 = נמנע הנמנעות וכו', וביחד עם שלשת המספרים הראשונים = 1790 = משיח פנים ואחור, ודוק.

[2]. קריעת ים סוף ועוד מלחמת עמלק עולה 1734 = 6 פעמים 289, 17 (טוב) ברבוע, ו פעמים "ברא אלהים" (כנגד ו צירופי ברא, כידוע בסוד הפסוק הראשון של התורה). הנס של קריעת ים סוף הנו המשל העיקרי בתורה לבריאת העולם מחדש בכל רגע, כמבואר בתניא וכמו שיתבאר בהמשך. מלחמת עמלק היא המלחמה התמידית של ה' ("מלחמה להוי' בעמלק מדר דר") שנתחדשה ברגע הבריאה יש מאין, בסוד הצמצום הראשון שעל ידו נתהווה החלל הפנוי שמשם הספק (בגימטריא עמלק) "היש הוי' בקרבנו אם אין". בלשון "ברא אלהים" קריעת ים סוף היא כנגד תבת "ברא" (על ידי קריעת הים נעשה התגלות האצילות בבריאה ברא לשון גילוי החוצה ועלית הבריאה באצילות, כמבואר בדא"ח) ואילו מלחמת עמלק היא כנגד השם "אלהים", שם הדין והצמצום והמלחמה ברע, כמובן.

[3]. שירת מרים הנביאה בתורה ודבורה הנביאה בהפטרה מתקנת את נשמת דינה בת לאה (507, ג"פ אהבה ברבוע), יצאנית בת יצאנית, בסוד "צאינה וראינה בנות ציון" כפירוש אדמו"ר הזקן – "צא אני וראה אין", בקריעת ים סוף ("ראתה שפחה על הים וכו'") ובמלחמת סיסרא. תיקון מעשה אונס (כאשר אין נס גלוי) בנפש הפגועה הוא על ידי שירה להוי' על נס הנצחון באויבי-אונסי ישראל (ועד שהשירה מגיעה ומשפיעה על כל בנות ציון, "ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת", וד"ל). מהטעם המר (מרים – משירת מרים באים למים המרים של מרה, שעל משה להמתיק בעץ החיים – בפרט כששבת שירה חלה בט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, כמו בקביעות שנה זו) שנשאר בנפש ממעשה האונס נעשה דבור מתוק מדבש (דבורה) בשירה להוי' ("כי גאה גאה סוס ורכבו [דימוי אונס; 'סוס ורכבו' = שכם] רמה בים").

[4]. קריעת ים סוף שירת הים פרשת המן מלחמת עמלק = 3774 = 37 פעמים 102, יחידה (הבל) פעמים אמונה (סימן מספר הפסוקים בפרשת בשלח הוא יד אמונה, על שם הנאמר קרוב לסופה במלחמת עמלק "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש") שעולה 222 (רכב) פעמים טוב. לעיל ראינו שרק ההתחלה והסוף, קריעת ים סוף מלחמת עמלק עולה 6 פעמים טוב ברבוע. נמצא ששתי הפרשיות שבאמצע, שירת הים פרשת המן גם הן כפולה של טוב – 2040 = 120 פעמים טוב (10 פעמים צדיק) – הכל טוב!

    נכוון לכל אחד מהנ"ל לשון הכתוב: קריעת ים סוף – "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (יש כאן 25 = "ויבאו" אותיות, 5 ברבוע ו-4 בהשראה) = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו' (והוא עולה פסוק שלם שאמר שלמה בחנוכת בית המקדש, "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד", שנדרש בחסידות בהקשר לגילוי האלקות שהיה בקריעת ים סוף – "דעת כל עמי הארץ" מלשון ידיעה ופרסומי ניסא לכל עמי הארץ וכן מלשון שבירת הקליפה של כל עמי הארץ); שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי'"; פרשת המן – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (ב לשונות אלו = 3939 = 13 פעמים 303, וביחד עם הלשון ה-א = 5369 = 59 פעמים 91); מלחמת עמלק – "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" = 1365 = 13 פעמים 105 = 15 פעמים 91. כל ארבעת הלשונות = 6734 = 2 פעמים 7 פעמים 13 (הראשוני ה-7) פעמים 37 (הראשוני ה-13) = 37, הבל, פעמים 182, יעקב, ודוק.

[5]. בטול ממד הזמן מתרחש בתודעת האדם. בטול ממד הזמן = עץ החיים (שמעל למקום ומעל לזמן בגן עדן מקדם, שייך במיוחד לט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, אילנא דחיי), בתודעת האדם = עץ הדעת טוב ורע (תודעה לשון דעת כמבון) = ד"פ עץ החיים כנודע, סוד היחס הבסיסי בתורה של א:ד.

[6]. ראה רש"י עה"פ.

[7]. בטול המקום בטול הזמן בטול האדם = 484 = 22 ברבוע. אין מקום אין זמן אין אדם (ג פעמים אין סוד ג פעמים "היום" של שבת בפרשת המן, כידוע מאבולעפיא) = 511 = 7 פעמים 73, חכמה. לחזור לנקודת הראשית, נקודת האין, של המקום הזמן והאדם היינו סוד "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", מאז ר"ת מקום אדם זמן (הכל כלול, בבחינת אין, בתורה הקדומה).

[8]. ראה הממד הפנימי פרשת יתרו.

[9]. כמו שהמכות התחילו מדם כך המצות, הכלים (מים היינו המשכת אורות, דם היינו ראשית התהוות הכלים על ידי התעבות האורות, הפיכת המים לדם). כלי דם = 104 = 4 פעמים הוי' (ביחד עם אור מים = 401, היפוך ספרות), ב"פ כלי דם (ב דמים, דם מילה ודם פסח) = יצחק, מדת הדין, שרש התהוות הכלים.

[10]. עבודת הלוי עה"פ ד"ה "ויסע משה".

[11]. מבואר בדא"ח ש"חק ומשפט" היינו בסוד "רצוא ושוב" ("רצוא ושוב" = תורה, כללות כל התורה כולה), אורות וכלים. מן הסתם רש"י למד פרה אדומה ממה שנאמר כאן "חק" – "זאת חקת התורה" (החקה שכוללת את כל התורה כולה, עוצמת הרצוא אל עצמות א"ס). חז"ל דרשו "חק ומשפט" – "דינין". יחסית, דיני נפשות הם בגדר "חק" (סתם מיתת בית דין היא מיתת חנק, כנגד ה תתאה שבשם בסוד ד מיתות בית דין כנגד ד אותיות הוי' ב"ה, מלכות – "דינא דמלכותא דינא". חנק היינו חק, וכידוע שה-נ נופלת מהשרש), למעלה מטעם ודעת (וכידוע התמיהה – ישראל אחד כבר איננו, למה להרוג עוד ישראל), ואילו דיני ממונות הם "משפט".

[12]. הדבור השביעי – "לא תנאף" – הוא אמצע השבע, וממילא כללותן (דהיינו ה'שרש' של השבע ברבוע). הנפילה למרה שחורה היא בעיקר משום פגם הברית, והתיקון הכללי – "לא תנאף" (עם כל המשתמע מזה, כידוע אצלנו).

[13]. כאשר כותבים שויֹן חסר ו (על דרך "נקיֹן" ו"פדיֹן" בתורה, ועוד) רואים ששוין הוא אותיות שוני! לפי חכמת הצירוף, שוני הוא הצירוף הראשון (מבין כד) המתגלגל משוין, בחילוף ב האותיות האחרונות של התבה. והוא על דרך חילוף אין באני – אין-אור ואני-כלי, וד"ל.

[14]. אור-רב צלם-חבר כלי-תלמיד = אמת אמת אמת ("אין אמת אלא תורה", הכל נמצא בתורה, ומתגלה על ידי לימוד תורה).

[15]. שני השרשים, חשך חשב, קרובים זה לזה – אותיות ב"ך מתחלפות באותיות בכ"ר (לגבי חילוף כ"ר: בשמואל נאמר "וישת חשך סביבתיו חשרת מים עבי שחקים" ובתהלים נאמר "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים"), החכמה של הכתר (בסוד הא-ב אי"ק בכ"ר כידוע), היינו מוחא סתימאה. השער המשותף, חש, הוא החש (השתיקה – "סיג לחכמה שתיקה") של סוד החש-מל, שרש החכמה-עילאה של האצילות בחכמה סתימאה של הכתר דאצילות (כח המשכיל של החכמה-עילאה).

[16]. למעלה מ"חפץ הוי'" ו"דבר הוי'" יש "אמת הוי' [לעולם]" – היסוד (הצדיק יסוד עולם, צדיק אמת) המיחד את שתי הבחינות של המלכות (ובשרש – הדעת דרדל"א המיחד את הפנימיות והחיצוניות של תיקון גלגלתא, חסד דעתיק המתלבש בכתר-גלגלתא דאריך). "אמת הוי'" "חפץ הוי'" "דבר הוי'" ר"ת אחד – "הוי' אחד". "אמת הוי'" "חפץ הוי'" "דבר הוי'" = 903 = משולש 42, שם מב של מעשה בראשית (בראשית סוד י בראשת – משולש ד ומשולש מב, כמבואר במ"א) = ז פעמים "הוי' הוא האלהים" (שאומרים בסוף נעילה ביום הקדוש).

[17]. רמז נאה ליחוד שתי המערכות המקבילות שהוסברו לעיל: חשך ענן ערפלמחשבה דבור מעשה = 1860 = כתר כתר כתר, היינו ג רישין שבכתר!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com