חיפוש בתוכן האתר

כ"ח טבת ע"ג – המשך "בשעה שהקדימו" מאמר עו, שבע ברכות יוסף יצחק גואל ודבורה מרנץ – ירושלים הדפסה דוא

כ"ח טבת ע"ג – ירושלים

  שיעור שבועי פרשת "וארא"

שבע ברכות יוסף יצחק גואל ודבורה מרנץ

2.               "מנוחה ושמחה" בנוסח חב"ד

אמרנו שהערב נלמד את ה"מנוחה ושמחה" של חב"ד. מי שרוצה ללמוד את הניגון עם המילים שיקח סידור. [ניגנו את הניגון].

ננגן אותו עוד פעם, אבל קודם... הניגון ההוא היה יותר ניגון שמחה וניגון חב"ד הוא יותר ניגון דבקות.

זה היה "מנוחה ושמחה" של חב"ד. נעשה זאת עוד פעם, אבל קודם את ה"מנוחה ושמחה" שלמדנו לפני שבועיים. הניגון ההוא הוא יותר ניגון שמחה, וניגון חב"ד יותר ניגון דבקות.

3.              א. "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳" – "׳נגֹף׳ למצרים ׳ורפוא׳ לישראל"

4.               "וידבר אלהים אל משה" – דבור קשה אל משה ונתינת כח להכות את מצרים

היום אנחנו בפרשת וארא. הפסוק הראשון הוא "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" – פותח בשם אלקים ומסיים בשם הוי' ב"ה. יש כמה וכמה פירושים, גם בנגלה, בפשט, וגם בחסידות, מה המשמעות של הפתיחה בשם אלקים וההמשך "אני הוי'".

על פי פשט, משה רבינו דבר קשות עם הקב"ה בסוף הפרשה הקודמת, "למה הרעֹתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". היות שמשה מדבר קשות עם ה', הקב"ה מחזיר לו קשות – שם אלקים הוא מדת הדין, "וידבר אלהים". כך מפרש רש"י, על פי פשט ("'וידבר אלהים אל משה'. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'").

יש פירוש בחסידות, פירוש מאד יפה וקולע, של בעל ה"דגל מחנה אפרים", הנכד של הבעל שם טוב. הוא אומר[1] שכאן בפרשה משה רבינו מתחיל לתת מכות, עשר מכות לפרעה מלך מצרים, כדי להכניע את הקליפה, כדי שנוכל לצאת ממצרים, מהמיצרים והגבולים, וכך בכל דור ודור –כל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמיצרים לישראל. היהודי נמצא באיזה מיצר, ועל מנת לצאת מהגלות שלנו צריך גם להכות את הקליפה, את פרעה מלך מצרים שמפריע לנו (פרעה לשון הפרעה) לעבוד את ה' כדבעי, וגם לצאת מהגבולים שלו. כדי להכניע את הקליפה צריך את משה רבינו, שהוא עיקר הכח שיודע איך להכות במצרים על מנת להוציא אותנו משם.

5.               "אין מלך בלא עשר מכות" – חוש הרוגז דקדושה

יש מאמר שמובא בתניא, מאמר מאד יסודי שאנחנו אוהבים לדרוש בכל פעם – "אין מלך בלא עם". הקב"ה הוא מלך, וכאן גם משה רבינו הוא מלך – "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". משה הוא מלך והמלך צריך עם. אמרנו שיש ריבוי דרשות של עם בראשי תיבות, ולעניננו עם ראשי תיבות עשר מכות – "אין מלך בלא עשר מכות". אם המלך לא יודע איך לתת לפרעה מלך מצרים עשר מכות – הוא לא מלך. כדי לצאת ממצרים צריך מלך, "בנין המלכות מן הגבורות". לתת עשר מכות שייך לספירת הגבורה, מדת הדין.

ידוע מה שהשל"ה הקדוש אומר והרבי תמיד חוזר על כך בשמו, שכל מה שקוראים בקריאת התורה קשור לתאריכים, לחדש, לחגים וכו' וכו'. מתחילים בכל שנה לקרוא בתורה אודות העשר מכות בסוף חדש טבת וממשיכים בתחלת חדש שבט. כתוב בספר יצירה שלכל חדש יש חוש, והחוש של חדש טבת הוא חוש הרוגז, הכעס, שנאמר "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמו סלה". צריך להתרגז על הקליפה כדי לא לחטוא. פרעה מלך מצרים, הקליפה, מפתה אותנו ומנסה להפיל אותנו בחטא. צריך להתרגז ולהכות בו – "רגזו ואל תחטאו".

סיום הפסוק הוא "ודֹמו סלה", ולפי חז"ל היינו "יזכור לו יום המיתה" – כך משה רבינו פותח את ההתראה, האיום על פרעה. כבר מהתחלה הוא מתרה בו במכה האחרונה, מכת בכורות, שלא כדרך בשר ודם לגלות את כל הקלפים על ההתחלה (כמו שכתוב "ואמרת אל פרעה כה אמר הוי' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך"[2] ופירש"י "'שלח את בני וגו' הנה אנכי הורג וגו''. היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה וזה הוא שנאמר באיוב הן אל ישגיב בכחו לפיכך מי כמוהו מורה[3]. בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב"). המלה "דֹמו סלה" רומזת גם למכה הראשונה וגם לאחרונה – "דֹמו" לשון דם ו"דֹמו" היינו "יזכיר לו יום המיתה", מכת בכורות, המכה האחרונה. כלומר, בביטוי "דֹמו סלה" יש "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

זה החוש של החדש הזה, החדש שכל אחד צריך ללמוד איך להתרגז על הרע, החל מהרע שבקרבו ("הגוי אשר בקרבך"). כתוב שרק למשה רבינו, המלך, יש את הכח הזה. לאהרן אין את הכח הזה – אהרן הוא טפל כאן. משה משתמש בו, "ואהרן אחיך יהיה נביאך", אבל "ראה נתתיך אלהים לפרעה", משה הוא "אלהים", מדת הדין, שמכה את פרעה. משה פוקד על אהרן לבצע את המכות הראשונות, אבל הכח שעומד מאחורי כל המכות הוא דווקא משה מלך ישראל, "אין מלך בלא עם" – והעם כאן הוא עשר מכות שמשה נתן.

6.               עשר המכות בעבודת התפלה שבכל יום

בחסידות חב"ד מבואר באריכות[4] שהעבודה של נתינת עשר מכות לפרעה מלך מצרים היא עבודה יום יומית, שבעצם מתחוללת בכל יום בבקר מאז קימת שחרית. כשקמים, מתעוררים מהשינה, ואומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", נוטלים ידים, מתכוננים לתפלה, ואז מתחילים לעלות את סולם העליה של התפלה, מתפלת העשיה, קרבנות, לתפלת היצירה, פסוקי דזמרה, אחר כך תפלת הבריאה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עצמה, והאצילות – תפלת שמונה-עשרה. אחר כך יש עוד שלב, נפילת אפים שכנגד א"ק – אדם קדמון.

כך מובא באר"י ומוסבר היטב בחסידות. לאורך כל העליה הזו בסולם התפלה, כדי להתקרב, להתדבק בה', כל הזמן יוצאים ממצרים. בספר התניא כתוב שעיקר יציאת מצרים בכל יום הוא באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש ע"כ פרק שלם בתניא, פרק מ"ז, שזו עיקר יציאת המצרים בכל דור ודור ובכל יום יום, ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מתי זה קורה? בקריאת שמע (בפסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). אבל, כמו שנסביר בהמשך, בפרטיות כתוב שעד פסוק היחוד הגענו למכת ערוב. צריך להסביר זאת מכה אחר מכה. מה הקשר בין "שמע ישראל" לערוב? ערוב היינו הרבה חיות רעות, נחשים ועקרבים, כולם יחד באים להזיק לפרעה ולמצרים.

מה הקשר ל"שמע ישראל"? נושא מאד מענין. וכמו שמאד מענין להבין את הקשר בין ערוב לשמע ישראל בפרט, כך לגבי כל מכה בפרט. זה אחד הדרושים הכי מענינים בדא"ח, בחסידות בכלל, איך תוך כדי התפלה כל יום נותנים עשר מכות לפרעה מלך מצרים וממילא משתחררים, יוצאים לחופש בנשמתנו מגלות מצרים, ודבקים בקדוש ברוך הוא. שוב, זה באופן כללי הנושא הערב, שצריך לחיות עם הזמן.

7.               שימוש בגאוה וכעס בקדושה – משחק באש

כמו שאמרנו, מאד מתאים לעסוק בנושא זה בסיום החדש הזה, חדש טבת, שהחוש שלו הוא חוש הרוגז. הרמב"ם כותב שיש שתי מדות שצריך להתרחק מהן עד הקצה האחרון – כעס וגאוה, שתי המדות שכתוב עליהן בסוף פרק א' בתניא שהן באות מיסוד האש של הנפש הבהמית.

אבל יש מצוה גם להתדמות אליו יתברך. בשיא של יציאת מצרים, בעוד שבועיים, מגיעים לקריעת ים סוף. שם השירה פותחת "אשירה להוי' כי גאה גאה" – שה' מתגאה על הגאים – ו"הוי' מלך גאות לבש". ה' מתגאה על הגאים, והיות שיש מצוה להתדמות אליו גם יהודי צריך להתגאות על הגאים. מי מתגאה על הגאים? זו נקודת המלך. עוד פעם, "הוי' מלך גאות לבש". כמה שגאוה היא אבי אבות הטומאה, אבל גם במדה הזו צריך לדעת איך להשתמש בעבודת ה'.

אותו דבר לגבי מדת הכעס. כתוב שיש יחס בין גאוה לכעס – כעס הוא עשר פעמים גאוה. האריז"ל כותב שמי שמתגאה פוגם באותיות יה של שם הוי' – בעוד כל העבירות פוגמות רק באותיות וה, גאוה (בגימטריא יה) פוגמת בעצם החב"ד של הנפש, הפנימיות של הנפש. כשהגאוה מתעצמת בכל עשרת כחות הנפש היא הופכת לכעס – כעס עולה י פעמים גאוה. לכן צריך להתרחק מהכעס לגמרי.

לפעמים כתוב שבחנוך אדם צריך להראות את עצמו כאילו הוא כועס, כדי "לאפרושי מאיסורא". אם רואים ילד, או מבוגר, הולך לעבור עבירה, יש מצוה "לאפרושי מאיסורא", צריך להראות עצמו כועס עליו כדי להפרישו מאיסור, אבל בלב פנימה הוא צריך להישאר רגוע[5]. אם כן, הוא לא ממש משתמש בכעס לעבודת ה', כי הוא לא כועס באמת אלא רק מראה את עצמו כאילו כועס. אבל כמו שיש שימוש בגאוה לעבודת ה', לפעמים צריך גם ממש לכעוס. אפילו לקחת סיכון בכך.

8.               כח המלך להעלות את הגאוה ואת הכעס

על מי נאמר "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות"? על משה רבינו, רבן של כל הנביאים, הנבחר מכל בני אדם, כמו שהרמב"ם כותב. הוא כעס, וכנראה שבאמת כעס, כי אם רק היה מראה את עצמו כועס ובלב לא היה כועס הוא לא היה בא לכלל טעות. משה רבינו מודע למה שהוא עושה, ולפעמים הוא כועס – לוקח סיכון שעלול לבוא לידי טעות, ובאמת כך לפעמים קורה.

כנראה שלהשתמש בשתי המדות האלה, כעס וגאוה, לשם עבודת ה' באמת – הביטוי לכך היום הוא 'לשחק באש'. בדיוק כך הוא כותב בספר התניא, שדווקא שתי המדות האלה הן מיסוד האש. לא לכל אחד כדאי לשחק באש, כי זה באמת מסוכן, אבל מלך צריך וחייב לדעת איך לשחק באש. לשחק באש היינו להשתמש לעבודת ה' בשתי המדות האלה, כעס וגאוה. לקדש אותן, שהכל יהיה "קדש להוי'", לשם קידוש ה'. ידוע שלקדש משהו הוא לשון יקודש, כפי שחז"ל דורשים – צריך לקדש את מדות האש.

הרמב"ם לא כותב דברים כאלה, אלא כותב פשט. כך באמת לומדים, כך צריך לחנך את כולם בהתחלה – שמכעס וגאוה צריך להתרחק עד הקצה האחרון, "לא מיניה ולא מקצתיה". אבל חז"ל כבר אומרים לגבי תלמיד חכם (שצריך לנהוג כמלך – "מאן מלכי רבנן") שהוא צריך לדעת איך להשתמש בשמינית שבשמינית של גאוה, בחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'". אצל מי נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'"? אצל מלך, אצל יהושפט מלך יהודה. אותו דבר לגבי הכעס, שמקנה את היכולת לתת עשר מכות. כל זה הקדמה.

9.               "וידבר אלהים... אני הוי'" – "נגֹף למצרים ורפוא לישראל"

נחזור לפסוק הראשון של הפרשה, "וידבר אלהים [שם הדין] אל משה ויאמר אליו אני הוי'". אומר ה"דגל מחנה אפרים" שביציאת מצרים, בעשר המכות, כתוב "נגֹף ורפוא" – שבעת ובעונה אחת ה' נתן מכות, "'נגֹף' למצרים", ועל ידי כל "'נגֹף' למצרים" ה' רפא אותנו. כמו שאמרנו קודם, רוצים לרפא את האלקות, את היהודי שהוא "חלק אלוה ממעל ממש". הוא נמצא במצרים, הוא נמצא במצב חולה וצריך לרפא אותו. אבל אם יש חיידק שחדר לתוכו, תפס אותו ומחליא אותו, צריך "'נגֹף' למצרים" (החיידק עצמו הוא נגף וצריך להיות "נגֹף" לנגף, מיניה וביה אבא כו' ופגע בו כיוצא בו) – להלחם נגד אותו חיידק, הוא האויב (שלפעמים מתלבש בלבוש אוהב, כמבואר בתחילת כללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם). ועל ידי "'נגֹף' למצרים" – "'רפוא' לישראל".

הכח של "נגֹף ורפוא" – "'נגֹף' למצרים" ועל ידי כך גופא "'ורפוא' לישראל" – חייב להיות אצל מלך. המלך מתמודד עם מציאות בה עם ישראל לא בריא במאה אחוז. תפקיד המלך הוא להבריא את העם שלו, וכדי להבריא צריך לדעת את האיזון הנכון בין מדת הדין ומדת הרחמים. גם בחינוך צריך להיות איזון של "שמאל דוחה וימין מקרבת". כל אחד צריך להיות מאוזן ביחסים שלו כלפי הזולת שעליו לחנך אותו ולעזור לו, אבל בפרט אם צריך להתמודד עם אויב צריך הרבה כח של "שמאל דוחה". ככל שיש "שמאל דוחה" כך "מרובה מדה טובה", ואם יש הרבה "שמאל דוחה" יש עוד הרבה יותר "ימין מקרבת" (לישראל, האוהב באמת).

כל זה על פי הווארט של ה"דגל מחנה אפרים", שאומר שהיות שמשה רבינו הוא כאן המנהיג, המלך, הקב"ה צריך לתת לו את כח האיזון הנפשי איך להתייחס ולגשת אל פרעה מלך מצרים וגם אל עם ישראל קדושים בעת ובעונה אחת, שגם הוא יוכל לקיים "נגֹף ורפוא". לכן הוא אומר "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'".

10.         מ"שמאל דוחה" ל"ימין מקרבת" (ועד ל"כולא ימינא")

לפי הפשט הראשון שאמרנו בשם רש"י ועוד מפרשים, ה' מוכיח את משה רבינו – למה דברת איתי קשות?! למה אמרת "למה הרעֹתה לעם הזה"?! כלומר, שמשה רבינו עורר את מדת הדין בהתייחסות שלו כלפי שמיא. לפי הפירוש של ה"דגל מחנה אפרים" "וידבר אלהים אל משה" היינו המשכה ונתינה למשה – הקב"ה נותן למשה רבינו, המנהיג, המלך, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", את הכח של אלקים, מה שאחר כך יאמר לו "ראה נתתיך אלהים לפרעה".

מתי הוא נותן לו להיות אלקים, את הכח של "'נגֹף' למצרים"? כאן, בפסוק הראשון, כשאומר "וידבר אלהים". אבל אחר כך הוא אומר לו – דבור לשון קשה ואמירה לשון רכה – "ויאמר לו אני הוי'", התכלית היא "'רפוא' לישראל". אתה חייב את שם אלקים, כי בנין המלכות מהגבורות, אבל כל מה שאני נותן לך "אלהים" – כח של "שמאל דוחה" לרע – "ויאמר לו אני [עצמותי] הוי'", התכלית היא "ימין מקרבת", "'רפוא' לישראל", ואני נותן לך גם אותה. אני נותן לך איזון, ובבחינת "מרובה מדה טובה" – "אני הוי'" יותר מ"וידבר אלהים".

לפי הפירוש הזה, שמאד יפה ומכוון, שני השמות כאן הם בדווקא – קודם שם אלקים, קודם "שמאל דוחה", ואחר כך "אני הוי'", "ימין מקרבת", ואת שניהם אני נותן לך. כלומר, פרשת שבוע היא הכי מסוגלת שכל אחד יקנה בנפשו את האיזון הזה של היכולת לתקן מצב לא בריא על ידי "שמאל דוחה" את הרע ו"ימין מקרבת", "וימינו תחבקני", לחבק ולקרב את הטוב, עד שבסוף עולים מעלה-מעלה, מגיעים לעתיקא, ששם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", הכל ה', הכל הוי', הוי' הוא הכל והכל הוי'.

אבל עד שלא מגיעים לעתיקא, ששם "כולא ימינא", למטה בז"א – ההתיחסות למציאות כפי שהיא – יש אלקים ויש הוי' וצריך להיות איזון ביניהם. עד כאן עוד פירוש, פירוש שני. אבל בעיקר אנחנו רוצים להגיע לפירוש שלישי, עוד יותר עמוק על פי חסידות, מה הכוונה "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'".

11.       ב. עומק תרעומת משה – "למה הרעֹתה"

12.         כעס משה על ה' – הרהור אחר מדותיו

קודם כל נחזור לסוף הפרשה הקודמת, לפסוקים שאמרנו קודם. משה רבינו פונה לה' בשם אדנות (שם נדיר בחמשה חומשי תורה, תורת משה) – א-דני, שם של דינא – "א-דני למה הרעֹתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". משה רבינו מדבר קשות, וכשמדברים קשות עם ה' – כשלא משלימים עם איך שה' מנהיג את העולם, או, בלשון רש"י, מהרהרים אחר מדותיו של הקב"ה – מה קורה? בפנימיות אומרים שהוא כועס על ה'. א

מרנו שחדש טבת הוא חדש של בירור מדת הכעס. מבואר אצלנו באריכות במקום אחר, כי שרש כל הכעסים שיש לאדם – כל הכעסים הרעים, ותשעים ותשעה אחוז של הכעסים הם רעים – הם בסופו של דבר כעס על ה'. כשאדם כועס על מישהו הוא מקפיד על המציאות, ובסופו של דבר הוא כועס על ה', רבונו של עולם, ואז הוא אומר "למה הרעֹתה וגו'".

לפי הפשט של רש"י ה' אומר – משה רבינו, אתה כעסת עלי? "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". זה הפסוק האחרון של פרשת שמות, לפני "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם". לפי הפשט של רש"י הוא כעס על הקב"ה, הרהר אחר מדותיו – דבר חמור מאד. יש שיחה ארוכה של הרבי[6] בה הרבי מתחבט מאד איך משה הגיע לכזה דבר – משה? ניט שייך בכלל. בכל אופן, כך משמע מהפשט.

13.         בפשט ה' לא מקפיד על טענת משה

אבל אם נעמיק קצת יותר, לא כתוב כאן בפירוש שה' מקפיד וכועס. לפעמים, כמו כאשר משה רבינו התווכח עם הקב"ה בסנה, שלא רצה לקבל את השליחות של ה' ושבעה ימים ולילות הוא עומד ומתווכח עם ה', ובסוף הוא אומר "שלח נא ביד תשלח" – לא רוצה שתשלח אותי, תחפש מישהו אחר – כתוב "ויחר אף הוי' ", ה' בפירוש כעס עליו. לא כתוב שם שמשה רבינו כעס על ה', רק שהוא לא רצה את השליחות, סרב פקודה, ואז "ויחר אף הוי' במשה".

אז הקב"ה כועס על משה, ולא ברור אם כעס זה השאיר רושם או לא. בפשט לא רואים שהשאיר רושם, אבל רש"י מביא מחז"ל דעה שכן השאיר רושם – כל פעם שהקב"ה כועס צריך שתהיה איזו תוצאה, איזה רושם מהכעס – והוא מה שה' אומר למשה "הלא אהרן אחיך הלוי וגו'", שאהרן היה אמור להיות לוי ואתה כהן, וכעת נהפוך הוא, שהוא יהיה כהן ואתה לוי. יש דעה אחרת שה' כעס ולא השאיר כל רושם (לפי זה משמע שה' רק עשה את עצמו כאילו כועס אבל באמת לא כעס כלל, אדרבה בפנימיות הוא נהנה מסרובו של משה באמרו "שלח נא ביד תשלח", ממה שמשה תבע "משיח נאו" – זה בעצם מה שעשה את משה ראוי להיות גואל ישראל).

כאן לכאורה המצב יותר גרוע, ב"למה הרעֹתה" משה ממש כועס על ה', מהרהר אחר מדותיו. אבל לא כתוב כאן "ויחר אף הוי' במשה", אין כאן שום אזכרה בכלל שה' כעס – כך חז"ל דורשים ורש"י מביא, אבל ילד בחיידר שקורא בפשטות את הפסוקים, בלי רש"י, לא רואה שכתוב כאן שה' הקפיד על טענת משה רבינו "למה הרעֹתה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'". היה צריך להיות מיד כתוב "ויחר אף הוי' במשה", ולא כתוב. אדרבא, מה כתוב? "ויאמר הוי' אל משה עתה תראה" – כעת (בשעתא דריתחא דידך) תראה מה שאני הולך לעשות. בפשט אפילו קצת משמע שה' הולך עם הרוח של משה. אתה אומר "למה הרעֹתה"? אתה צודק, אבל שוויא שוויא, עוד שניה, עוד רגע, תראה מה שאני עושה לפרעה – "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". לפי פשט ה' לגמרי הולך עם רוחו של משה.

14.         יהודי צריך לכעוס כדי להכות את פרעה

איך מבינים זאת בפנימיות? פנימיות הפשט הזה, שאינו הפשט של רש"י כלל, היא שכאשר משה רבינו מקפיד, הוא כועס, אז לכאורה הקב"ה היה צריך לכעוס עליו חזרה – אבל הוא לא כועס. הוא אומר – בדיוק לכך חכיתי. כעת הגעת לכעס, באת למדת הכעס נגדי – תקח את הכעס שלך ועם הכעס הזה נגדי תתן (בשליחותי, מכוחי, ממה שהכעס שלך הוא הכעס שלי) עשר מכות לפרעה. טוב מאד שהתעורר אצלך כעס, כי כעת "וידבר אלהים אל משה" לפי הפירוש שאמרנו בשם ה"דגל מחנה אפרים", כעת אתה ראוי להיות אלקים, שאתה יודע לכעוס, לכעוס על (הנהגת) הקב"ה, על הגלות, אתה יודע לצעוק "עד מתי" כמו שהרבי צועק. אז עכשיו אתה יכול להיות אלקים.

יש ווארט מפורסם מהבעש"ט שרק רופא מומחה יכול להשתמש בסם המות. שתי המדות שהזכרנו, גאוה וכעס, הן סם המות. הרופא המומחה שמותר לו – אך ורק לו – להשתמש בסם המות, מי שיכול לשחק באש, הוא הראוי להיות מלך.

אם כן, מה למדנו עד עכשיו? שצריך רק לדעת איך לנתב את מדת הכעס לאפיק הנכון (שלשם כך ה' ברא את רשעי אומות העולם – כדי שיהיה אפיק נכון למדת הכעס של הקדושה בנפש היהודי המתדמה ליוצרו), והסגולה לכך היא כעת בסוף חדש טבת ובתחלת חדש שבט – גם הוא מלשון "שֵבט מוסר", לתת את המכות בשבט מוסר לפרעה מלך מצרים. אנחנו כבר אחרי שבת מברכין חדש שבט ונקרא את פרשת וארא בשבת ר"ח שבט, ושְבט גם קשור למכות – לשון שֵבט מוסר בו ה' מכה, על ידי משה רבינו, את מצרים.

15.         הרעה מצילה – מרירות; הרעה ללא הצלה – עצבות

נחזור מעט: כתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". יש דיוק בחסידות[7] – שכך צריך ללמוד ולדייק תמיד בכגון דא – שאם כתוב "הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" סימן שיכול להיות מצב של "הרע לעם הזה והצל הצלת את עמך". זה כלל גדול של לומדות – אם כתוב ש"הרע לעם הזה" ולא די בכך אלא "והצל לא הצלת את עמך", משמע שיתכן "הרע לעם הזה" ועם זאת "והצל הצלת את עמך".

איך יכול להיות? יכולה להיות הצלה מתוך "הרע", אבל במקרה שלנו – ולכן משה טוען נגד ה' – אתה "הרע" ולא "הצל". איך העניין מוסבר בחסידות? כשרע למישהו, כשה' עושה לך רע, יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שאתה מגיע למרירות עצומה מתוך ההתבוננות כמה שאתה רחוק מה', ובעצם רע לך מהרגשת הרחוק העצום, התהומי, מהקב"ה. כל מה שרע מבחינה אובייקטיבית בחיים רק משקף את הרע האמתי, שרע ומר עזבי את ה'. אם ה"הרע" פועל אצל היהודי את ה"רע ומר עזבך את הוי'", הוא מביא את היהודי למרירות.

מבואר בתניא שמרירות ועצבות הן שני דברים הפכיים, במרירות יש חיות גדולה שמביאה את האדם להתקרב לה', ולעו"ז העצבות מפילה את האדם מטה-מטה, מדחי אל דחי, להתרחק מה'. לכן יש "הרע לעם הזה" שהוא הצלה – מתי? אם ה"הרע" מביא את האדם למרירות אמתית, שמר לו ורע לו הריחוק שלו מהקב"ה, וזה כח שמניע אותו – בכח ועז, עד כדי "בכל מאדך" – להתקרב לה'. זאת אומרת שההצלה באה מתוך ה"הרע".

אבל כאן, אומר משה רבינו לקב"ה, ההיפך – "הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". כלומר, ה"הרע לעם הזה" רק הביא אותם לעצבות ויאוש וכל מרעין בישין, ויורדים מדחי אל דחי במקום להתעלות ולהתקרב מכח ה"הרע".

16.         כח המשפיע הטוב – לנצל את המחלה בעצמה להצלה

שוב, זה ווארט מאד חזק וחשוב. אנחנו מתפללים שה' יעשה אתנו רק טוב הנראה והנגלה, בלי שום "הרע". בכל אופן, אם יש יועץ או משפיע, ובא מושפע ובוכה שרע לו, ודאי וודאי שהתפקיד הראשון של המשפיע החסידי האמתי, אם רע למישהו, הוא שעוד לפני שהרע הופך להיות טוב הנראה והנגלה, מנסים להפיק תועלת גם מהרע. יש לפעמים הצלה מתוך הרע, כמו שכתוב בתניא, כאשר הרע מביא את האדם למרירות טהורה, קדושה. אז מה צריכים לבטל ולשלול? צריך לשלול על הסף לגמרי את היאוש והעצבות. זה עיקר הווארט.

"הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" – ווארט ידוע מהרבי ר' בונים מפרשיסחא – שהעיקר הוא לרפא את העצבות (הרפואה לשבורי לב אינה לבטל את הלב נשבר של היהודי, אלא לנקות אותו מכל שמץ של עצבות, שאז מתקיים מה שנאמר שאין כלי שלם, המסוגל לקבל את ברכת ה', כלב נשבר). עיקר הרפואה היא לצאת ולהטהר מהעצבות, ואז הרע בעצמו הופך להיות מניע טוב.

מרע – לשון רע – בארמית, הוא חולה. גם במחלה – עוד לפני שנעשים בריאים ושלמים ושמחים – יש תועלת, כידוע לכל מי שעוסק ברפואה אלטרנטיבית, שבהחלט יכולה להיות תועלת בחום או בחולי, אם רק יודעים לנצל את הרע, שההצלה תבוא מתוך ה"הרע לעם הזה". בכל אופן, ראינו כאן שאת כל הפרשה הזו אפשר לפרש מהקצה אל הקצה.

17.       ג. גילוי שם הוי׳ מתוך שם אלקים – גילוי האחדות בתוך הריבוי

18.         "וידבר אלהים... אני הוי'" – לגלות בתוך שם אלקים ש"הוי' הוא האלהים"

עד כאן הסברנו רק שני פירושים – פירוש הפשט, ש"וידבר אלהים" היינו דבור קשה כנגד הקפדת משה, או הפירוש הפנימי הרבה יותר, שה' נותן למשה את הכח של אלקים, כח של "שמאל דוחה", שיהיה באיזון עם "אני הוי'", כח של "ימין מקרבת", שגם משה רבינו יוכל לקיים "נגֹף ורפוא" בעת ובעונה אחת, "נגֹף למצרים ורפוא לישראל"[8].

אמרנו שיש עוד פירוש, יותר עמוק בחסידותז. לפי הפירוש השני התכלית היא "הוי'" ולשם כך צריך להשתמש באמצעי של "אלהים" – "אין מלך בלא עם", אין מלך בלא עשר מכות. אבל יש פירוש אחר איך לקרוא את הפסוק: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", שמי שמדבר כאן הוא אלקים, והוא גם האומר "אני הוי'". כלומר, בעצם העצמות כאן שאומר "אני הוי'" הוא "אלהים". כלומר, בעל הבית כאן – "ויאמר אלהים" – הוא "אלהים", רק הוא אומר שיש לו גם פנים של "הוי'".

איך להסביר? הווארט בחסידות הוא שאם קוראים לעומק, התכלית היא בתוך שם אלקים, ושם הוי' משרת כאן את התכלית של שם אלקים. מה זה שם הוי'? יחודא עילאה, שהכל אחד, "אין עוד מלבדו". מה זה שם אלקים? שם של ריבוי, גם המילה "אלקים" היא בלשון ריבוי, "אלהים קדושים", שם של התחלקות וריבוי מופלג, "מה רבו מעשיך" בריבוי אין סופי.

19.         להאמין שתכלית כל כחות הנפש היא "המעשה הוא העיקר"

מה תכלית הכוונה של בריאת העולם? כתוב דבר מאד פשוט – למה יש לאדם שכל ומדות? יש סדר השתלשלות – יש בנפש למעלה מטעם ודעת, הכתר, הענג והרצון, אחר כך יש את השכל ואז את המדות. למה צריך את כל הדברים האלה? בשביל מה צריך ענג ורצון ושכל ומדות? מה התכל'ס? כתוב שהתכלית היא המעשה – "המעשה הוא העיקר".

לה' יש תורה, התורה הקדומה, ובה כתובות תריג מצוות. התכלית היא שה' רוצה שהאדם עלי אדמות, אנחנו, נקיים את המצוות שכולן מעשיות. אז בשביל מה ה' נתן לי שכל ורגש? כמעבר, אמצעי, שבאמצעות השכל והרגש שלי בסוף אקיים את רצונו יתברך במעשה שהוא העיקר. דבר מאד מאד פשוט, שרק יהודי יכול לחוש בו ולהאמין בו.

אפשר לומר ווארט מאד יפה, שמה שאנחנו תמיד שמים את האמונה למעלה מהתענוג והרצון בכתר, היינו לומר שצריך להאמין שגם מה שיש לי תענוג ורצון, עתיק ואריך, ושכל ומדות – צריך למעלה מהכל ולפני הכל להאמין שהכל כדי להגיע ל"סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". הכל בשביל המעשה. כל המדרגות הללו הן שם הוי', אבל כאשר מגיעים ל"סוף מעשה" בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – ה"סוף מעשה" הוא להכנס לשם אלקים, ל"מה רבו מעשיך".

זאת אומרת ששֵם אלקים, הריבוי המופלג של הנבראים, וההתחלקות שאין דבר דומה לדבר השני – שַם התחתונים בהם ה' רוצה דירה. ה' רוצה דירה בשֵם אלקים.

20.         "הוי' אלהינו הוי' אחד" – לגלות ש"הוי' אחד" דווקא מתוך העמקה באלקים

שוב, איך מפרשים בחסידות "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'"? כתוב שמשה רבינו צריך לדעת שמי שמדבר כאן הוא אלקים – המציאות מדברת, אלהים בגימטריא הטבע, הריבוי, ההתחלקות – וההתחלקות אומרת לך, משה רבינו, וניצוץ משה רבינו שבכל יהודי כמו שכתוב בתניא, שתמצא את האחדות בתוכי. לא את שם הוי' למעלה – הוא לא חידוש, פשיטא – אלא הוי' שבתוכי, בתוך הריבוי הנראה לעין.

ידועה השאלה למה צריך לומר "הוי' אלהינו הוי' אחד"? לכאורה מספיק לומר "הוי' אלהינו אחד". יש פירוש בשם בעל הרוקח, ש"הוי' אלהינו הוי'" היינו "אני ראשון ואני אחרון" – "הוי'" לפני "אלהינו" ו"הוי'" אחריו – ו"אלהינו" היינו "ומבלעדי אין אלהים" באמצעיתא. כלומר, שמקיף את כל הזמן, לפני העולם ובתוכו ואחריו. אבל בעבודה, שם הוי' שלפני "אלהינו" היינו להיות קשור לאחדות הוי' שלפני הנבראים – זו לא התכלית. צריך את הקשר הזה בתור שלב – קודם כל להאמין בה'.

ידוע הווארט של הבעל שם טוב שאינו דומה מי שמאמין ללא חקירה, מי שאומר "לא ידעתיו" לפני שחוקר את כל הפרטים וממצה כל מה שיכול לדעת בפרטי פרטיות, למי שחוקר וממצה ואז אומר "לא ידעתיו" ומגיע לאמונה פשוטה.

זו תכלית הכוונה, תכלית הידיעה, ידיעה דווקא, שנדע שלא נדע. לא שקודם כל תאמר שהכל ה', בלי להסתכל בכלל על המציאות – יש אחד כזה, שכך התחנך, לא להסתכל על המציאות ולומר "אין עוד מלבדו". תכלית הכוונה היא להגיע לכך, אבל אחרי שאתה בתוך המציאות, חוקר אותה ורגיש לכל פרטי הפרטים – ששם הוי' ישתקף, כאילו יצא מתוך, שם אלקים. כך מוסבר "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'".

21.         ידיעת האבות – שם הוי' שלפני שם אלקים; החידוש ביציאת מצרים – שם הוי' שמתוך שם אלקים

זהו גם פירוש הפסוק השני. מה ההבדל בין האבות למשה רבינו ביציאת מצרים? האבות יחסית האמינו ב"הוי' אחד" בלי לרדת למצרים. מה הפסוק השני? "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" (רש"י כותב "'וארא' אל האבות"). מקשים, הרי ה' נודע לאבות הרבה פעמים בשם הוי'? יש פירוש בחסידות שידעו שם הוי' דלתתא ולא ידעו שם הוי' דלעילא.

אבל יש פירוש הרבה יותר עמוק, שודאי ידעו משם הוי' – אבל שם הוי' שלמעלה מאלקים, ולא שם הוי' שבתוך אלקים, ש"הוי' הוא האלהים". כשאומרים "אין עוד מלבדו" ממשיכים את "הוי' הוא האלהים". בפשט, על מה הדגש ב"הוי' הוא האלהים" – על שם הוי' או על שם אלקים? יש שני פסוקים שבהם "הוי' הוא האלהים" – "אתה הראית לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". על מה הדגש? על שם אלקים – החידוש של היהדות הוא לגלות בתוך האלקים את שם הוי'.

על "הוי' הוא האלהים" נאמר "ושמי הוי' לא נודעתי להם", אבל כעת, ישראל עומדים לצאת ממצרים כדי לגלות ש"הוי' הוא האלהים" – זו התכלית. הפירוש הזה הרבה יותר עמוק גם מהפירוש השני, של איזון ה"נגֹף ורפוא" – "נגֹף למצרים ורפוא לישראל", ובכלל יכולת האיזון ביחס לזולת ובפרט בחינוך.

22.         סיכום שלשת הפירושים

אם כן, הסיכום עד כה הוא שיש לנו שלשה פירושים ב"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'": הפירוש הראשון, שה' מתייחס אל משה במדת הדין כי הוא התייחס לה' במדת הדין. זה אפילו נחשב כסוג של עונש; הפירוש השני, שה' נותן לו את הכח של שם אלקים, מדת הדין, כמו בהמשך הפרשה – "ראה נתתיך אלהים לפרעה"; הפירוש השלישי, שה' מגלה כאן למשה את תכלית הכוונה של יציאת מצרים, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", התחתונים הם שם אלקים, ושם הוי' הוא המשרת כאן, "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

זה שם הוי' השני ב"הוי' אלהינו הוי'". עליו כתוב "הוי' אחד", וחז"ל מפרשים שהוא אחד בשבעה רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – כיוונים של שם אלקים. ידוע הרמז ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה אלהים פעמים אחד, כי זו התכלית, שאלקים הוא אחד. אומרים "הוי' אחד", אבל מה הכוונה? מי אומר "אני הוי'"? אלקים, "וידבר אלהים".

23.         שלשה רמזים בקשר שם הוי' של פרשת וארא לסוד ה-ח

נסיים חלק זה ברמז יפה: יש בפסוק הפותח את פרשת "וארא" ח מילים, ושם הוי' הוא המלה השמינית, האחרונה[9]. שם אלקים, שאמרנו שהוא עיקר התכלית כאן, הוא המלה השניה – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'"[10]. המלה הבאה היא שם הפרשה – "וארא" – שעולה יצחק, ח"פ הוי'. כל "ראשון" הוא ספור הרקע של הפרשה. "שני" הוא היחוס של שלשת השבטים הראשונים, ראובן-שמעון-לוי, שכתוב שהם כנגד חב"ד – דווקא החב"ד זוכים כאן ליחוס, עד משה רבינו. לפני היחוס יש את הרקע, ה' מגלה את ארבעת לשונות הגאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וגם את הלשון החמישי, והבאתי.

אם סופרים, ב"ראשון" של וארא יש ח פעמים שם הוי'. "בתלת זימני הוי חזקה" – שם הוי' הוא המלה ה-ח, שם הפרשה עולה ח פעמים הוי', ושם הוי' חוזר ח"פ ב"ראשון". אמרנו ש"וארא" – ח פעמים הוי' – עולה יצחק. עוד לפני שכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", כל שלשת האבות, המלה "וארא" היא כבר יצחק.

24.         גילוי שם הוי' מתוך שם אלקים – סוד ה-ח למעלה משם הוי' שנגלה לאבות

מה אומר כל מה שאמרנו עד עכשיו? הגילוי שאלקים אומר "אני הוי'" הוא הגילוי של יצחק אבינו[11], הגילוי של הגבורה. מי הוא שם אלקים? יצחק. התורה נתנה "מפי הגבורה". איך זה כתוב? "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי הוי' אלהיך וגו'". מי אומר "אנכי הוי' אלהיך"? מי הוא "אנכי מי שאנכי"? אלקים.

"אנכי" היינו העצמות, "הוי'" אור אין סוף הסובב כל עלמין, "אלהיך" אור אין סוף הממלא כל עלמין, אבל מי הוא "אנכי"? "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[12], סימן ש"אנכי מי שאנכי" הוא "אלהים", ועל כן נאמר שהתורה ניתנה "מפי הגבורה". זהו יצחק, שעולה ח פעמים הוי'. יעקב הוא ז פעמים הוי' ויוסף ו פעמים הוי'.

גם יעקב וגם יוסף הם, יחסית ליצחק, הם שם הוי' שלא מתגלה בתוך שם אלקים – לא ה"שמי הוי' לא נודעתי להם". ה-ז פעמים הוי' של יעקב וה-ו פעמים הוי' של יוסף הם שם הוי' שה' כן גלה לאבות (בהיות שלשתם "אבות" היינו הצד השוה שבהם, לאפוקי מהבחינה המיוחדת של יצחק, עליה נאמר שלעתיד לבוא "אתה אבינו" קאי על יצחק דווקא, לא על אברהם ויעקב, וזה י"ל כוונת רש"י בפירושו "'וארא'. אל האבות").

אבל יצחק הוא ח פעמים הוי' – למעלה מהטבע. הוי' הוא למעלה מהטבע, אבל ח פעמים הוי' היינו למעלה מהלמעלה מהטבע של שם הוי' – הוא שם הוי' שאלקים אומר "אני הוי'" ("אני הוי'" = אלהים ע"ה). שוב, יש כאן שלשה רמזים ל-ח פעמים הוי', ה"וארא" כאן הוא יצחק, שהוא בעצם ה"שמי הוי' לא נודעתי להם" שכעת כן מתגלה. בכך מתחיל הגילוי של יציאת מצרים, של מתן תורה, של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שהיא תכלית מתן תורה.

25.         התבוננות בתשעת השמות שבשני הפסוקים הראשונים

נתבונן בזאת עוד: נקח רק את היחידה של שני הפסוקים הראשונים, "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". כמה שמות יש בשני הפסוקים האלה (בחומש שמות ראוי להתבונן בשמות)? אלקים, משה, הוי', אברהם, יצחק, יעקב, א-ל, ש-די, הוי'. אם הייתי אומר ש"אל שדי" היינו שם אחד היו כאן שמונה, אבל אם אני מחלק יש כאן תשעה שמות.

שוב, אני מתבונן כעת רק בשמות העצם אלקים, משה, הוי', אברהם, יצחק, יעקב, א-ל, ש-די, הוי'. אם יש תשעה שמות, מי האמצעי (בשמונה אין אמצע)? יצחק, שהוא וארא. נצייר את תשעת השמות כרבוע. איך יודעים שמתבקש לצייר כך? בפסוק הראשון בלבד יש שלשה שמות המרכיבים את השורה העליונה של הרבוע. שלשת האבות מרכיבים את השורה השניה, ושלשת שמות ה' את השורה השלישית:

אלהים   משה    הוי'

אברהם   יצחק   יעקב

אל   שדי    הוי'

מבנה מאד יפה, נחפש בו פנינים. נתבונן בפנות שלו: אלהים הוי' אל הוי' – עולה יחד 169, 13 (אחד) ברבוע. אז יש יצחק באמצע הרבוע, וארבע הפנות הן 13 ברבוע. מהן ארבע הנקודות שבאמצע הצלעות (גם צורה סימטרית, רבוע באלכסון)? משה אברהם יעקב שדי – עולה יחד 1089, גל ברבוע. שני הרבועים יוצרים מספר רבוע – פלא – 13 ברבוע הפנות, והרבוע הפנימי (הנקודות שבאמצע הצלעות) 33 ברבוע, ויצחק באמצע. תופעה מאד יפה.

26.         מיקומי שם הוי' – "צחֹק עשה לי אלהים"

עוד תופעה: אמרנו שבכל הפרשיה הזו יש ח"פ שם הוי', בגימטריא וארא, בגימטריא יצחק. כשיש תופעה כזו מי שאוהב רמזים סופר את מיקומי שמות הוי'. מיקום שם הוי' הראשון הוא 8, ויש 8 כאלה. כלומר, המיקום הראשון בעצמו מגלה לי כמה יש.

אם אני סופר את מיקומי כל השמונה ומחבר את המיקומים יחד – התלמיד הממולח צריך לעשות לבד, להשתעשע בשעשועי התורה – נקבל 699, ואם הוא באמת ממולח הוא מיד יקפוץ מהכסא, כי הוא כבר למד בחומש בראשית ש-699 שוה "צחֹק עשה לי אלהים" שכתוב בלידת יצחק (שרה אמנו אמרה זאת, הכח המקורי של שם אלהים [שרה אמנו = ז פעמים אלהים[13], הערך הממוצע של כל אות = אלהים] להכות את פרעה – "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם"[14]).

רק "צחֹק עשה לי" עולה תריג, שלמות כל התורה, ואם מחברים אלהים עולה 699, המספר שמסכם כאן את כל מיקומי שם הוי' בפרשה הראשונה של וארא. אם כן, ח"פ הוי' הם הסוד הזה של יצחק, "צחֹק עשה לי אלהים", שדווקא בתוך שם אלקים (בתוך ההתחלקות והרבוי, ההעלם וההסתר שנעשה על ידי שם אלקים) מתגלה היחוד האמתי אליו נתאוה הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם (לשון העלם), ה"דירה בתחתונים" שלו, דווקא מתוך הרבוי.

27.         למצוא את שם הוי' בתוך הפרטים – דקדוקי תורה ודקדוקי מדע

רק לתת בכך עוד הבנה: מי שמונח בהוי' המופשט – יש הרבה חסידים כאלה, ש"אלץ איז גאט" הוא אצלם בהפשטה. הם אומרים זאת, מאמינים בכך, אבל זה נמצא בהפשטה. זו לא תכלית הכוונה. כתוב שמי שאצלו הוי' בהפשטה, אחדות בהפשטה, אין לו חוש לדקדק בדקדוקי סופרים. אבל מי שהראש שלו קשור לשם אלקים, שם הדין, הוא מאד דייקן – מאד מדקדק, כמו בעלי המסורה שהכל אצלם בדקדוק. כמו שעכשיו אנחנו סופרים כל מיני דברים, עושים כל מיני גימטריאות וחשבונות – הכל לדקדק. דקדוק הוא תכונה של יצחק.

כתוב שמי שאצלו הוי' מתגלה מתוך הריבוי וההתחלקות, הכוונה היא שהוא מדקדק בכל פרט ופרט, ודווקא בדיוקים שלו הוא מוצא את אחדות ה'. מה שמופשט אצלו הוא טשטוש ומה שברור – "חכמה ברורה" – הוא בדקדוקים של הטבע, של המדע (ועד שמתוך דקדוקים אלה דווקא הוא בא לדקדק במצות, בקיום רצון ה' בעולם הזה התחתון שברא לכבודו).

28.         חלק האחור של שם אלקים – מדע – נצחון משה על חרטומי מצרים

נאמר עוד ווארט: לפני כמה ימים למדנו, בהקשר לשנת המאתים להסתלקות אדמו"ר הזקן (אנחנו בתוך השבוע), שבקבלה המספר מאתים הוא אלקים באחורים. אם תשאל את האריז"ל מה אומר המספר מאתים הוא יאמר לך שהוא א אל אלה אלהי אלהים – שם אלקים באחוריים. כמה הוספתי לשם אלהים (86) כשכתבתי באחורים וקבלתי 200? 114.

יש עוד מלה שאם כותבים באחורים שוה בדיוק מאתים – מלך – מ מל מלך. כמה הוספתי למלך כשכתבתי באחורים? עם, "אין מלך בלא עם". במלך חלק האחורים הוא 110 ובאלקים (שהוא 4 פחות ממלך) חלק האחורים הוא 114. 114 עולה מדעעם ועוד ד. יכול להיות גם דמע, אבל לעניננו היינו מדע – למה? כי אלהים בגימטריא הטבע, שם אלקים הוא לדייק בטבע, היום קוראים לכך מדע, משתמשים במלה הזו במובן של מדעי הטבע בפרט. והוא על פי הנאמר בתחלת ספר דניאל, לגבי דניאל וחבריו, שהילדים היו "מביני מדע" (ראה בפירוש המלבי"ם שם דקאי על מדעי הטבע דווקא). בכל אופן, חלק האחורים של אלהים הוא מדע, וכאשר מחברים מדע ל-הטבע (אלהים) מקבלים מאתים.

מה הסיכום? להיות קשור להוי' בלי אלקים היינו להיות קשור לתורה (הוי') אבל בלי היכולת וגם בלי החשק לחבר את התורה למדע. זה שם הוי' לפני אלקים, אבל התכלית היא "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" הוא ש"אני הוי'" צריך לצמוח – כמו "צמח שמו מתחתיו יצמח", שהמשיח צומח מתוך ה"תחתיו" (אולי נסביר יותר בהמשך) – מתוך שם אלקים, זו התורה שמדייקת לא רק בדקדוקי סופרים של תורה אלא גם בדקדוקי המציאות כולה. כך יהיה לנו.

הכל גם על פי פשט – משה צריך לנצח את חרטומי מצרים. כל המכות מתחילות מכך שיש עימות ותחרות בין משה לחרטומים, והם חושבים שמשה רבינו הוא המכשף הכי גדול בעולם – כך נדמה להם, כי זה הרושם שהוא עושה – כלומר, שהוא המדען הכי גדול בעולם. כך באמת, רק שהם לא יודעים שהמדע של משה הוא של "אלפים שנה קדמה תורה לעולם" ועוד יותר, "אורייתא וקוב"ה כולא חד", "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שה' ברא את הטבע מתוך התורה. כן יהיה לנו, עד כאן הדבר הראשון.

29.         שלשת הפירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

אפשר כמובן לכוון את שלשת הפירושים הנ"ל כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: הפירוש הראשון הוא להכניע את משה בדבור קשה; הפירוש השני, "נגֹף ורפוא", הוא הבדלה בין ישראל למצרים; הפירוש השלישי, העיקר בחסידות, הוא שאלקים אומר "אני הוי'" (והוא ה"הוי'" ש"לא נודעתי להם"), הוא כבר המתקת המציאות כולה.

נעשה הפסקה של ריקודים שמחים, ובע"ה נמשיך. כאמור, מה שצריך להמשיך הוא ביאור עשר המכות בסדר התפלה.

30.         "ירח שנהנה גוף מן הגוף" – הנאת ה' מחסרונות גוף הצדיקים

כמו שאמרנו, אנחנו בסוף חדש טבת, "ירח שנהנה גוף מן הגוף". בשיחה של הרבי שהזכרנו קודם, הוא אומר שלכל צדיק יש עבודה מצד הגוף ועבודה מצד הנשמה. מצד הגוף יכול להיות הרהור שמא יגרום החטא, ויכול להיות אפילו הרהור אחר מדותיו של הקב"ה. מצד הנשמה זה לא שייך כלל אצל הצדיק – לא "שמא יגרום החטא" וכ"ש וק"ו שלא שייך הרהור אחר מדותיו של הקב"ה. כשהרבי כותב זאת הוא מביא זאת בשם המגיד, על אברהם אבינו, שמצד הגוף שלו מה שנאמר "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" היינו ש"תמה" (כתיב"ע וכ"ה בהראב"ע) ולא "חדי" (כת"א ורש"י).

הגוף של אברהם אבינו הוא סוד התכללות שרה – סוד הגוף היהודי בכלל, כמבואר בזהר – בו, שעליה נאמר בפשטות צחוק בלשון תמיה "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתהי לי עדנה ואדני זקן". בהמשך לצחוק שרה נאמר "ויאמר הוי' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מהוי' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת".

שרה יראה מלהודות ב'חטא' שלה, אך האמת לאמיתו הוא שנשמת יצחק הוא סוד מעלת הגוף היהודי דווקא, קדושת הפן האנושי (המלא חולשות, בגשמיות וכ"ש ברוחניות) של הצדיק, היינו דווקא ענין התמיה של אברהם ושרה – יצחק הוא ה'חטא' שלהם, והוא העיקר לע"ל, "אתה אבינו" דווקא. ועל כן נאמר "לא כי צחקת" – מהצחוק שלך דווקא יולד יצחק (שעל כן הוא נקרא על שם הצחוק, של שני הוריו גם יחד).

לכל צדיק (גם האבות, וגם משה רבינו וגם מלך המשיח) יש גוף, ומצד הגוף יכול להיות חטא ונפילות (בעיקר בלבוש המחשבה של הצדיק, לא בדבור או מעשה), כמו כל בן אדם. מהו חדש טבת? חדש שהגוף נהנה מן הגוף – הקב"ה אוהב את הגוף של הצדיק, אוהב את הפירושים הגופניים של סיפורי התורה המתארים את הצדיק כבן-אדם.

הגוף של הקב"ה, שהוא היש האמתי – יש לו, לקב"ה, נשמה, האין האמתי, ויש לו גוף, היש האמתי – ובחדש טבת הגוף של הקב"ה נהנה מהגוף של הצדיק. מהו הגוף של הצדיק? השפלות הטבעית שלו, השפלות באמת, כמו "השפל באמת" שהיה חותם רבי מנחם מענדל מויטבסק. הצדיק הוא גם גוף, כל מגבלות הגוף שלו, כל ה"שמא יגרום החטא", כל הכעסים שלו – אפילו נגד ה' לפעמים – הכל הגוף.

למה דווקא המגיד אמר זאת, ולא הבעל שם טוב או אדמו"ר הזקן? כי המגיד הוא בחינת יצחק אבינו. הבעל שם טוב הוא בחינת אברהם אבינו, אדה"ז הוא בחינת יעקב אבינו, אבל "כי אתה אבינו" הוא המגיד, והוא אמר שגם לצדיק הכי גדול – אברהם אבינו או משה רבינו – יש גוף, וה"צחֹק עשה לי אלהים", ה' ברא את העולם לשם כך, כי "הגוף נהנה מן הגוף".

לכן לעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף – את זה כבר אמר אדמו"ר הזקן, כנראה בהשראת המגיד. כנראה שאדה"ז הסתלק בחדש טבת, כדי לאמת את העקרון ששמע מהרבי שלו. זה חדש של "הגוף נהנה מן הגוף", לא הנשמה, שאותה יש לה' בלאו הכי – ה' רוצה את הגוף, כל החסרונות של הגוף, כל החטאים של הגוף.

מה פירוש "רגזו ואל תחטאו"? הפשט הפשוט שאמרנו קודם הוא להתרגז על היצר הרע, כדי שלא יחטא. יש פירוש אחר ש"רגזו" ובכך "ואל תחטאו" – אם לא תתרגזו תחטאו. צריך "רגזו" – רוגז דקדושה, גם נגד הקב"ה למה משיח לא בא – ואם תתרגז לא תחטא ואם לא תתרגז תחטא (כלומר שזה בעצמו חטא מה שלא אכפת לך כל כך להתרגז). יש הרבה אנשים שלא מתרגזים ובכך הם חוטאים. יהודי צריך להתרגז לפעמים, וזה מצד הגוף. דווקא בחדש טבת (שהשבט שלו הוא דן – שמשון מתרגז על הפלשתים ויעקב צועק עבורו "לישועתך קויתי הוי'"), שהגוף נהנה מן הגוף. עד כאן המשך העניין הקודם.

31.       ד. עשר המכות בעבודת התפלה

32.         "מודה אני" – מלחמת מטה אהרן (נטית היהודי לאלקות) במטות החרטומים (נטיות זרות לרוחניות)

אמרנו שאחד הדרושים הכי יפהפיים שיש בחב"ד הוא, איך אנחנו מקיימים את עשר המכות בכל יום בסדר התפלה שלנו. כשיהודי קם בבוקר, אומר "מודה אני" ונוטל ידים בהודיה פשוטה, גם כאשר הוא נמצא לגמרי בקטנות מוחין, אז תוך כדי שהוא אומר "מודה אני" ונוטל ידים שחרית הוא לוקח את מטה אהרן שלו, משליך אותו ארצה "ויהי לתנין". המטה הופך לנחש. אמנם פרעה קורא לחרטומים והם עושים אותו דבר, אבל בסוף "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

מוסבר שמטה הוא לשון הטיה בנפש. כשיהודי קם בבוקר, הדבר הראשון שהוא מרגיש הוא הטיה טבעית לאלקות – הוא נוטה לה'. כתוב שהפירוש של מטה הוא לאיזה כיוון אני נוטה בטבע – גם בטבע הגוף שלי. יהודי ברגע שהוא קם הוא מיד נוטה לה', כשהוא אומר "מודה אני" – עוד לפני נטילת ידים, בידים טמאות – שום דבר לא יכול לטמא את הנטיה הטבעית שלו לה'. לפעמים המטה נהפך לנחש, שהוא נוטה לדברים אחרים, אפילו הפוכים, אבל ביסודו המטה שלו נוטה לה'.

מה פירוש שגם החרטומים עושים זאת? זה משהו מאד עמוק. הם אומרים שיש להם בנפש נטיה לעניינים רוחניים – לכן הם אנשי הרוח של פרעה מלך מצרים. רק אתה, היהודי, נוטה לרוחניות? גם אנחנו נוטים לרוחניות, ומכח זה יש לנו כל מיני כחות מאגיים לעשות כל מיני פעולות! בלי נטיה לרוחניות המכשף לא יכול לעשות שום דבר. למכשף יש משהו רוחני, לכן אנשים נדבקים בו, כי חושבים שהאדם הזה הוא משהו רוחני מאד. האמת היא שהוא באמת רוחני, יש לו נטיה לרוחניות, אבל כל הרוחניות שלו הוא חיצוניות דחיצוניות (כך הביטוי), שמניק לסט"א. כלומר, זו לא רוחניות מצד הקדושה. היכולת של חרטומי מצרים לקחת את המטה ולעשות מופת, שהמטה יהפוך לנחש, היא מצד הנטיה שלהם לרוחניות.

אבל הנטיה של היהודי לרוחניות אמתית, לאלקות, היא עד אין סוף יותר. לכן, בסופו של דבר, המטה של אהרן בולע את כל המטות של החרטומים. הוא מנצח אותם ובעצם מחסל אותם. זו ההקדמה לעשר המכות, העימות בין משה ואהרן לחרטומים עם המטה שהופך לנחש הוא הדבר הראשון שקורה בכל בקר כשקמים, אומרים "מודה אני" ונוטלים ידים.

33.         תפלת העשיה – מכת דם – מרירות דקדושה

אחר כך האדם עושה את ההכנות לתפלה. כתוב שעיקר ההכנות לתפלה הן להגיע לשפלות, עוד בתיקון חצות, במרירות של קדושה, ובסוד העבודה של תרומת הדשן, כמבואר בסידור עם דא"ח. נדבר על כך עוד בהמשך. מרירות היא גם איך שהסברנו קודם את המציאות של "הרע לעם הזה והצל הצלת". המרירות של קדושה היא דם של קדושה, דם טהור, ולעומתה יש דם טמא של מצרים, שהוא עצבות ויאוש.

אז הדבר השני שקורה בבוקר הוא ההכנה לתפלה, כולל אמירת כל הקרבנות. כל הקרבנות הם דמים על גבי המזבח – הכל כנגד מכת דם. כתוב שעד סוף תפלת העשיה, עד סוף הקרבנות בבקר, הכל הוא כנגד מכת דם. מהי מכת דם? כמו שאמרנו, לעשות את ההבדלה בין הדם הטהור של היהודי, שהוא מרירות של קדושה, "הרע לעם הזה והצל הצלת את עמך", לבין הדם הטמא של מצרים, שהוא מה שהיה נדמה (לשון דם) למשה רבינו, ש"הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

34.         דם טהור – המידות בעיבור; דם טמא – דמיונות שוא

הענין מוסבר קצת יותר לעומק. נאמר עוד ווארט: מה הכוונה בכתבי האריז"ל למכת דם? הוא אומר שצריך לכוון ש-דם הוא שם אהיה – אותו שם שה' אמר למשה במענה ל"ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", "אהיה אשר אהיה" – באחוריים, א אה אהי אהיה. מה זאת אומרת? הוא מסביר ששם אהיה (כפי שהוא, לא באחוריים) הוא "אנא עתיד לאולדא". כמו אשה בהריון – שם אהיה הוא שם של אמא בקבלה, שבאמת כל הדם שבוולד, כל האדום שבו (על שמו הוא נקרא אדם, א-דם), בא מהאמא. האמא מרגישה שיש לה עובר ברחם ואני עתידה להוליד – משהו עתיד להתגלות.

מה זה בעבודת ה'? יש מדות אהבה ויראה במח התבונה, כמו שמוסבר גם בספר התניא. ובכן, יש הרגשה שאין לי עדיין את המדות אלה במוחש בלב שלי, אבל הן עתידות להיוולד. מהי תפלת העשיה, הקרבנות? הרי לידת המדות – גם בקטנות – מתחילה רק בתפלת היצירה. אם כן, תפלת העשיה כולה קבלת עול מלכות שמים – עדיין אין התחלה של התגלות המדות, אבל יש הרגשה שאני בהריון, שיש לי מדות בפוטנציאל והן עתידות להוולד. זו המדרגה בקדושה של תפלת העשיה.

כנגדה, בקליפת מצרים, יש הריון מדומה. דם הוא גם מלשון דמיון. ראשית הדמיון של האדם בלעו"ז היא הריון מדומה – נדמה לו שיש לו פוטנציאל שעתיד להתגלות, ובאמת אין לו בכלל, רק נדמה לו, הכל וירטואלי לגמרי. זה מתבטא בדם. הדם של היהודי הוא דם טהור, אחרי לידה אמתית יש דם טוהר, והדם של מצרים הוא דם טמא, דמיונות שוא כמו שכתוב בתניא פ"ג. דמיונות שוא הם היפך הדעת שמולידה את המדות באמת.

מי שאין בו דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", ובפרט פרעה שהוא הדעת דלעו"ז, יושב על הערף ומשכיח את תודעת הדעת דקדושה – הוא מקור דמיונות השוא. צריך לתת מכה לדם הטמא, שהוא גם האלהים של מצרים – "לי יאורי ואני עשיתיני", הפולחן של מצרים.

35.         "אהיה אשר אהיה" באחוריים

אנחנו רוצים כעת לקצר – יש הסברים ארוכים ועמוקים לכל מכה, ואיך הענין קשור לסדר התפלה. בכל אופן, יש רמז יפהפה, שאם שם אהיה באחוריים – כמו שכעת כתבנו, א אה אהי אהיה – עולה דם, מן הראוי לעשות את כל שם "אהיה אשר אהיה", השם המלא שנתגלה למשה, באותה צורה בדיוק.

כל אהיה הוא דם אצל יהודי אלה שני דמים קדושים, "וביד הנביאים אדמה", דמיון קדוש, מה שנקרא תקון כח המדמה בתכלית. באמצע יש את המלה אשר– שוב, כל אהיה שוה דם, ואשר כותבים א אש אשר שעולה 803. אם כן, "אהיה אשר אהיה", כל מלה באחורים לפי כוונת האריז"ל עולה 891, שהתלמיד הממולח מיד קופץ ואומר שזה שוה יציאת מצרים, ששוה גם "נעשה ונשמע" וגם משה-אהרן-מרים, וגם כלות הנפש. יציאת מצרים היא לידת העם "אנא עתיד לאולדא".

36.         "אהיה אשר אהיה" בפנימיים

אם כבר עשינו את זה, התלמיד העוד יותר ממולח יאמר שכדאי מאד לבדוק גם את הפנימיים – הצורה ההפוכה: אהיה היה יה ה (שוה 61, אין או אני, ואם כן "אהיה אשר אהיה" הוא "אני אשר אני", מה שרומז ל"אני ראשון ואני אחרון", או "אין אשר אין" שרומז לכך שה' ברא את העולם יש מאין ותכלית העבודה שלנו לפי הרב המגיד היא להחזיר הכל לאין, לשם כך בא הצדיק לעולם הזה, הכל מתחיל באין ונגמר באין), אשר שר ר (אשר בפנימיים שוה 1201) ושוב אהיה היה יה ה.

המכנה המשותף שכל מספר כאן הוא מספר השראה (סכום שני רבועים סמוכים), 61 הוא 6 בהשראה (36 ועוד 25) ו-1201 25 בהשראה (25 ברבוע ועוד 24 ברבוע). 25 הוא כה ופעמים 6 הוא זה – "כל הנביאים נתנבאו ב'כה', מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'". הכל יחד יוצא 1323, נחלק בשלש ונגלה את הממוצע של שלש המילים – ג"פ 441, אמת, אהיה פעמים אהיה (אחד מסודות "אהיה אשר אהיה"), "חותמו של הקב"ה אמת", "משה אמת ותורתו אמת", "אמת מארץ תצמח".

יש כאן אם כן הרבה פנינים, "אהיה אשר אהיה" – 543 בפשוט, הוא ההיפך של משה (345), כמו הסתכלות בראי – הכל באחוריים עולה "יציאת מצרים", והכל בפנימיים עולה ג"פ אמת, הכל אמת, משה אמת ותורתו אמת וה' נותן התורה אמת. עד כאן רמז לגבי מכת דם, שכנגד תפלת העשיה.

37.         תפלת היצירה – מכת צפרדע לקליפה וצפור-דעה בקדושה

אחר כך עולים לתפלת היצירה, פסוקי דזמרה, שהם כנגד מכת צפרדע. כשאומרים את התהלים של פסוקי דזמרה יש צפרדע אחת שעולה מהיאור, ואחר כך מתחלקת למליוני צפרדעים שנכנסים לכל פנה בבית, לכל חדר, כל מקום, כל תנור. מה הם עושים? מקרקרים בכל מקום, משמיעים את הקול שלהם. האריז"ל אומר שצפרדע היא צפור-דעה. כמו שהצפרדע לא מפסיקה לקרקר, כתוב שגם הצפור כל הזמן מצפצפת ומזמרת.

הזמירות שלנו הן בפרטי פרטיות, שמש וירח וכוכבים, השמים והארץ וכו'. אדמו"ר הזקן אומר שפסוד"ז הם כנגד פרק שירה – שירת כל פרט במעשה בראשית לה' – שהיו אומרים כל יום לפני שתקנו פסוד"ז. על ידי אמירת שירת הבריאה, כל נברא בפרטי פרטיות, עושים צפור-דעה של הקדושה, וכנגדה יש את צפרדעי מצרים שמכים אותם, שנכנסים לכל פרט של החיים שלך, מקרקרים ומעצבנים אותך מאד. זו מכת צפרדע בקליפה.

אם כן, כל פסוקי דזמרה הם צפרדעים-צפרדעים עליך פרעה מלך מצרים, אבל אצלנו הם זמר נון-סטופ, זמירות של קדושה, שכל דבר בעולם שה' ברא לכבודו שר לה'. עד כאן המכה השניה בקיצור נמרץ – מכת צפרדע שקורה בפסוקי דזמרה. אשרי מי שמחר בבקר יזכור ויוכל לכוון את כל הכוונות האלה.

38.         ברכת יוצר – טהרת היהודי מחיזו דהאי עלמא ומכת כינים לפרעה

אחר כך מתחילה ברכת יוצר. מה כתוב שם? מתוארת עבודת המלאכים, השרפים, חיות הקדש, האופנים – העבודה האדירה שלהם לה', הרעש הגדול שלהם, "קדוש קדוש קדוש", "ברוך כבוד הוי' ממקומו". כל אחד צריך ממש להזיע מרוב הזדהות עם עבודת ה' של המלאכים שאנו מתארים בקטע הזה של התפלה, וכתוב שמזיעתן של חיות בכל העבודה המרעישה שמתארים אותה, נעשה נהר דינור.

נהר דינור משמש לשני דברים. בקדושה, הצדיקים טובלים בו ומיטהרים – הוא מעביר מעיניהם את ה"חיזו דהאי עלמא" של עלמא דשקרא. הם נשארים עם האלקים, עם הריבוי והפרטים שמתוכם צומח שם הוי', אבל השקר של העולם עובר מהם. לגבי הרשעים זה בדיוק להפך. כתוב שנהר דינור "על ראש רשעים יחול", ומה עושה בראשים שלהם? כינים, כך כתוב.

מכל המכות המכה הכי שכיחה בבית היהודי היום, בהרבה בתים, היא מכת כינים. קודם כל צריך לדעת מתי לכוון את התיקון. יש כאלה שאומרים: בשביל מה לדבר על המלאכים האלה בברכת יוצר? בכלל לא מעניין אותי. אמרנו שצריך להזדהות עם כל חלק בתפלה, אבל מה לעשות שאיני מזדהה? קודם כל צריך לדעת שזה תיקון הכינים, כבר משהו שחשוב לכוון שם – שכל הזיעה של המלאכים האלה צריכה לשמש לי נהר דינור של אש לטבול בתוכו, ובכך לטהר את הראש שלי מכל הכינים, מכל הג'וקים שיש לי בראש, טהרה למעליותא. אבל בלעו"ז, אצל פרעה, נהר דינור הזה עושה לו כינים בראש. זו הכוונה של ברכת יוצר.

39.         שמע ישראל – יחוד קצוות בקדושה ומכת ערוב של "כנוס לרשעים" בקליפה

אחר כך מגיעים ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכבר אמרנו שזו מכת ערוב, ערבוביא של חיות ונחשים ומרעין בישין שנכנסים אליך ומזיקים. איך זה קשור ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? כתוב שפסוק היחוד הוא לאחד את כל הקצוות, לאחד את ה' בכל הרקיעים ובארבע רוחות העולם. מה ההיפך? בצד הקדושה כאשר כחות נגדיים מתהפכים היינו "כינוס לצדיקים" ש"טוב להם וטוב לעולם". אבל אצל רשעים בדיוק ההיפך – כשעושים קואליציה של רשעים "רע להם ורע לעולם".

עוד ווארט מאד חשוב, שבמכת ערוב, כל הערבוביא, לא רק שהחיות הזיקו למצרים אלא גם הזיקו והרגו אחת את השניה. כלומר, זו סיטואציה של נזק, ערבוביא של כחות שאינם מצד הקדושה, אלא מצד הסט"א. אז כנגד התנועה הנפשית ב"שמע ישראל", לאחד את הכל לה', ניתנת מכת ערוב לקליפה. התבוננות מאד עמוקה ויפה.

40.         שלש מכות ב"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

אחר כך מתקדמים הלאה ואומרים את הפסוק הבא, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ורק בפסוק הזה יש שלש מכות המכות כבר נעשות צפופות... המחשבה הראשונה היא, שאם יש שלש מכות בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" אפשר לחשוב ש"בכל לבבך" זו מכה אחת, "בכל נפשך" מכה שניה ו"בכל מאדך" מכה שלישית. שלש המכות הבאות הן דבר, שחין וברד דבר לברד, צירוף אותן אותיות) עד כאן המכות שבפרשת וארא, שמסתיימות כולן בפסוק "ואהבת". אבל למעשה, זה לא בדיוק ככה.

41.         שני פירושי "בכל נפשך" – רצון וענג בקדושה – פועלים דבר ושחין בקליפה

כתוב ש"בכל לבבך" הוא עדיין הרשימו של "שמע", עדיין לא מכה חדשה, ורק ב"בכל נפשך" יש שתי מכות יחד – הד"ש של עד"ש (ערוב-דבר-שחין). ב"בכל נפשך" קורות למצרים גם מכת דבר וגם מכת שחין. איך יכול להיות?

כתוב שבמלה "נפש" יש שני פירושים. האחד הוא רצון, "אם יש את נפשך" וכו' (יש הרבה פסוקים בהם נפש הוא רצון), ומהרצון של "בכל נפשך" (שהוא בעצם למסור את כל הרצונות שלי לה') נעשית מכת דבר; אבל כתוב בשבת "שבת וינפש". מהו הפשט של נופש? חז"ל דורשים "וי אבדה נפש", אבל הפשט של "וינפש" הוא נופש, מנוחה ותענוג.

בכלל, זה יכול להיות חידוש להרבה מאתנו, שנפש משמע גם רצון וגם נופש-תענוג. על תענוג כתוב "אין בטובה למעלה מענג" וההיפך הוא "אין ברעה למטה מנגע", לכן מהתענוג האלקי שיש "בכל נפשך" באה מכת שחין שהיא נגע למצרים.

למה אמרנו זאת קודם? כי מכל המכות וההקבלה שלהם לחלקי התפלה זו הכי ברורה מכולם – שחין הוא נגע למצרים, והוא בא מענג של קדושה. רק שלא נשכח את הכללות כאן, שכל התפלה היא לעשות הבדלה של "נגֹף ורפוא" אודותיה דברנו קודם, ועל ידי משה ואהרן שבקרבנו, שהם המוחין, מתקרבים בכל פעם יותר ויותר גבוה לה', מתדבקים יותר בקב"ה, על ידי המכות האלה שנותנים לנה"ב, לסטרא אחרא.

42.         סערה שמימית באמירת "בכל מאדך" – מכת ברד לקליפה

בסוף פרשת וארא, "בכל מאדך", יותר מאשר "בכל נפשך", נעשית מכת ברד – השיא של פרשתנו. בחת"ת מכת ברד היא בשביעי – בשבת, ולפי קביעות שנה זו זה יוצא כבר בר"ח שבט. הרבה פעמים בדרושי דא"ח כאשר רוצים להדגיש משהו שלא כל כך עובר בלשון הקדש, מתרגמים אותו לאידיש ואז ההדגשה יותר נשמעת לאוזן מי שדובר אידיש. כתוב שכאשר יהודי מגיע למדרגת "בכל מאדך" נעשה א הימל שטורם – סערה שמימית. כשיהודי יכול למסור את המאד שלו לקב"ה נעשה א הימל שטורם, מתוכו יורד ברד שכלול מאש ומים. יש לו סוד של אחדות. ה"בכל מאדך" חוזר ל"הוי' אחד" – יש מאמר חז"ל שצריך למסור את הנפש ב"אחד".

יש גם מסירות נפש כאשר אומרים "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך". בדרך כלל בחסידות כתוב שמסירות הנפש של הנפש היא ב"'בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך", אבל ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" צריך למסור את הנפש ב"אחד". אבל, כתוב שעיקר מסירות הנפש של "אחד" היא כאשר מגיעים ל"בכל מאדך", שם יש את מסירות הנפש של ה"אחד" שאמר קודם, ומאותה מסירות נפש של "אחד" נעשית סערה שמימית, וממנה יורד ברד על מצרים.

43.         יתרון "בכל מאדך" על "בכל נפשך" – מאיסה בחיים (למעליותא) שלמעלה מנכונות למסירות נפש

צריך להבין: אם יש מסירות נפש ב"בכל נפשך","אפילו נוטל את נפשך", ויש למסור את הנפש ב"אחד" כאשר מגיעים ל"בכל מאדך", וגם לפי הפשט ולפי חז"ל "בכל מאדך" הוא הרבה יותר מ"בכל נפשך" – כולם שואלים מה יכול להיות יותר ממסירות הנפש שלך?

יש הרבה פירושים, אבל הפירוש כאן בחסידות הוא פירוש פשט שלענ"ד הוא הפירוש. הפירוש ש"אפילו הוא נוטל נפשך" היינו שיש נכונות באדם, שאם יבוא גוי ויאמר או שתשתחוה לפסל או שנהרוג אותך, הוא מקיים את ה"יהרג ואל יעבור" (ובשעת השמד גם על "ערקתא דמסאני"). כלומר, הוא מוכן למסור את הנפש אם ה' יאמר לו – בהשגחה פרטית – למסור את הנפש. אם הוא יקלע לסיטואציה שצריך למסור את הנפש הוא מוכן – גם כעת, יש לו נכונות תמיד, כמו שכתוב בתניא – ורבי עקיבא אמר שכל ימי הייתי מצטער מתי אגיע לכך. הפשט שהוא נוטל את נפשך, מישהו אחר נוטל את נפשך, ואתה מוכן.

ב"בכל מאדך" אתה לא מחכה שמישהו יקח ממך את הנפש, אלא אתה מוסר את עצמך לגמרי מבפנים – זו מסירות הנפש ב"אחד". זה פשט שמסביר היטב למה "בכל מאדך" הוא משהו אחר לגמרי, רמה אחרת לגמרי, מ"בכל נפשך". "בכל נפשך" אין פירושו שאתה כעת מוסר את נפשך, אלא שאתה מוכן למסור את נפשך אם תידרש לכך. אבל ב"בכל מאדך" – יש ביטוי בחסידות, שנשמע קשה אבל הוא למעליותא, שבעל תשובה אמתי כל כך מואס בחייו שהוא עכשיו בפועל מוסר את הנפש.

44.         "בכל נפשך" – מסירת כל הרצונות המקריים ("מקנה"); "בכל מאדך" – מסירת עצם הרצון לחיות

איך מסבירים את ההבדל? ננסה להסביר רק נקודה זו, היות שזה כל כך חשוב. הפירוש הראשון ש"בכל נפשך" הוא כנגד מכת דבר – למסור את הרצונות לה'. כתוב שהפירוש הוא למסור את כל הרצונות של המקנה שלך. מכת דבר היא להכות את המקנה, הבהמות של פרעה. מקנה, יחסית לעצם, הוא כמו מותרות או מקרה[15] לגבי עצם. ידוע ברמב"ם שיש דברים שהם עצם ויש דברים שהם מקרה – כך כתוב היחס בין החיוּת החיונית של האדם לבין המקנה שלו.

למסור את כל הרצונות היינו למסור כל רצון שיש בעולם חוץ מעצם הרצון לחיות. האדם לא רוצה גלידה, לא רוצה כלום, אבל רוצה להשאיר לעצמו את הרצון לחיות, כדי לעבוד את ה' בעולם הזה כפי שה' מצוה כדי לקיים מצוות – היינו עבודת "בכל נפשך". את עצם הרצון לחיות אני משאיר, ואת כל המקנה שלי אני מוסר. זה גורם מכת דבר לקליפה.

מהי עבודת "בכל מאדך"? שאני גם לא רוצה לחיות. זה נשמע לא טוב, אבל על זה כתוב "על כרחך אתה חי", כמו שכתוב בתניא בסוף פרק נ, שער הנון של ספר התניא קדישא. אצל צדיק ואצל בעל תשובה אמתי, שמואס בחייו ממש, הוא מוסר גם את הרצון העצמי לחיות. לכך קוראים "בכל מאדך", למסור את נפשו ב"אחד", ואז מובן לגמרי על פי פשט כמה זה אין סוף יותר מאשר "בכל נפשך".

הדבר הזה עושה בשמים סערה שמימית, שיהודי מואס בחייו ממש ומוסר את המאד שלו. נשים לב שאפשר לקשר זאת עם מסירת חשבון הבנק שלו – "בכל מאדך", "בכל ממונך". למסור את חשבון הבנק אומר שהוא לא-כלום, בפועל.

45.         תיקון הברית – הוראת קבע של שובבי"ם

אם כבר דיברנו על הממון, כעת אנו בימי השובבי"ם. כל אחד צריך הערב לחתום על הוראת קבע כמנין שובבי"ם, שכם, לפחות. זה קצת לקיים את "בכל מאדך", טפה. זה תיקון הברית, שלא נשכח – כל אחד מעונין בתיקון הברית בשובבי"ם.

בכל אופן, יש מי שמוסר את כל הרצונות שלו חוץ מעצם הרצון לחיות – אותו הוא משאיר כדי לקיים מצוות, ויש מי שמוסר גם את זה. כשאתה מוסר גם את עצם הרצון לחיות, העובדה שיהודי מגיע למדרגה כזו, נקראת "עושין רצונו של מקום".

זה פרדוקס גמור: מי שמשאיר לעצמו את הרצון לחיות, ומנמק זאת כדי לעשות את רצון ה', נקרא "אין עושין רצונו של מקום", ומי שמוסר גם את הרצון הזה נקרא "עושין רצונו של מקום". מכך נעשית סערה שמימית ויורד ברד על פרעה ומצרים. קודם היה נהר דינור ש"על ראש רשעים יחול", וכעת מכת ברד, אש ומים, שהיא עוד יותר פלא.

46.         "ואהבת וגו'" – רקבון הגרעין שנזרע ב"שמע ישראל"

צריך לחזור ולהסביר מהם שלשת השלבים: אמרנו שדבר הוא הכאת המקנה, שכנגד מסירת הרצונות שבגדר מקנה ולא בגדר עצם, והשחין הוא הנגע במקום הענג, המכה הששית, "שבת וינפש", "בכל נפשך" מלשון מנוחה ועונג, אבל ההימל שטורם נעשה ב"בכל מאדך" (כנראה שבא מאמונה פשוטה, למעלה מרצון וענג).

נחזור: מהמשלים הכי חשובים ומדויקים שיש בחסידות הוא משל רקבון הגרעין כדי להצמיח את הזרע ולהצמיח מאה ברכות, "מאה שערים" של יצחק אבינו שהתחלנו לדבר עליו. המשל הגשמי הכי קרוב להמחיש לנו את ההתהוות יש מאין, הוא שזורעים גרעין בתוך האדמה ואחר כך הגרעין נרקב ובזכות רקבון הגרעין צומחת התבואה שבגדר "מאה שערים".

הכל קשור ליציאת מצרים. תחלת הפטרת שמות היתה "הבאים ישרש יעקב" – הגרעין נשרש באדמה, והצמיחה היא יציאת מצרים. כתוב שהגרעין נזרע בארץ העליונה, מלכות דאצילות, כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אבל כדי שהגרעין הזה יצמח הוא צריך להרקב, והגרעין שנזרע ב"שמע ישראל וגו'" נרקב בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – פירוש פלאי בחסידות, ההתבוננות מה קורה כאן.

47.         שלשה שלבים של רקבון וצמיחה – שלשת המשיחים

עיקר החידוש – שבקושי תמצא כתוב בדא"ח – שיש שלשה שלבים של רקבון. בדרך כלל כתוב רק הכלל, שיש זרע והזרע נרקב ואז יש צמיחה. אבל צריך התבוננות פרטית, ובפרטיות הרקבון קורה בשלשה שלבים – כי לגרעין עצמו יש שלש שכבות, העור הבשר והזרע. לגרעין יש עור – כמו שלאדם יש עור – בתוכו בשר, ובתוך הבשר עצם הזרע. לכן צריכים להיות שלשה רקבונות – רקבון העור, רקבון הבשר ובסוף רקבון הזרע. מכל רקבון צומח משהו – כתוב שכאשר העור נרקב צומח עשב קטן, עשב דק שאינו משמעותי. כאשר הבשר נרקב צומחות שבולות וקשין של התבואה, אבל עדיין לא צומח הזרע. כאשר הזרע עצמו נרקב צומחת התבואה במלואה, עם "מאה שערים" של זרע.

קודם כל נעשה גימטריא: כמה שוה רקבון? אחת הגימטריאות הידועות שלנו – רקבון שוה משיח. כדי שמשיח יצמח צריך רקבון. ידוע שמשיח שוה גם מקרה (משה) אבוד (אחד, כרמז הידוע של הרבי הקודם שהרבי מביא, שמשיח הוא משה אחד). אם יש שלשה שלבים של רקבון יש שלשה משיחים – כנראה משיח בן יוסף (רקבון העור), משיח בן דוד (רקבון הבשר) ולבסוף העיקר הוא משה רעיא מהימנא (רקבון הזרע), כידוע במאמר הזהר הקדוש, ברעיא מהימנא, שיש שלשה משיחים. כל אחד צומח מתוך רקבון.

רקבון העור, ממנו צומח עשב דק, מתחולל כאשר אומרים – ומקיימים בנפש – "בכל לבבך". כלומר, כשאומרים "בכל לבבך", "בשני יצריך", בדרך כלל חושבים שהכוונה לעבודת אתהפכא – אבל זה לא הפשט, כי לא שוה לכל נפש, לכן מוסבר בהרבה דרושים (וכן בדרוש שכעת לומדים) שזו עבודת אתכפיא. אתכפיא של היצר הרע – עוד לא אתהפכא – לתת מכה ליצר הרע. על ידי האתכפיא ליצר הרע נרקב העור של אותו זרע שזרענו בארץ העליונה ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

זה עדיין לא נחשב מכה למצרים, אבל שומרים את הכח למלה הבאה – "בכל נפשך" – בה יש שתי מכות, אחת כנגד מסירת הרצון ואחת כנגד המשכת התענוג. כל זה הרקבון השני, רקבון הבשר, שמצמיח את הקשין, השבולות, אבל ללא זרע. הוא עדיין בגדר של "אינם עושין רצונו של מקום".

אבל הרקבון השלישי, כנגד משה רעיא מהימנא, הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, הוא "בכל מאדך", "עושין רצונו של מקום". מתוך הרקבון של עצם הזרע צומחת ברכת ה"מאה שערים" של התבואה. ידוע שתבואה צירוף אותיות ואהבת – כל ה"ואהבת" הוא כדי להצמיח את התבואה, תכלית כוונת בריאת שמים וארץ, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ר"ת תבואה-ואהבת, "בהבראם – באברהם" אוהבי.

48.         "אמת ויציב" – מכת ארבה

נשארו לנו שלש מכות של פרשת בא – היה אפשר לחכות לשבוע הבא, אבל אין לנו סבלנות... נאמר עוד יותר בקיצור: מכת ארבה היא המכה השמינית, והנה פלא – באמת קשור לפרשת וארא – שעולה ח"פ הוי', וארא, יצחק, כל מה שדברנו קודם. המכה השמינית, למעלה מהטבע לגמרי, קובעת ברכה לעצמה.

מכת ארבה היא כאשר אומרים ח"פ את המלה "אמת" ב"אמת ויציב" – ארבע וארבע. זה "חותם אמת" על כל הקריאת-שמע. לפי הקבלה קריאת שמע היא עדיין בהיכל האהבה. "אמת ויציב" היינו כבר לעלות היכל לפי הקבלה, להיכל הרצון, כידוע שבתפלה עולים את כל שבעת ההיכלות של הקבלה. בקיצור, מכת ארבה למצרים היא על ידי שאנחנו מתעצמים עם שמונה פעמים "אמת" של "אמת ויציב".

49.         תפלת עמידה – אור האצילות לישראל ומכת חשך למצרים

אחר כך מכת חשך שהיא "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", היא השמו"ע עצמו. תפלת העמידה, תפלת שמונה עשרה, היא אור ליהודים וממילא חשך למצרים. מהו אור? גילוי של עולם האחדות. מתי אני עומד באחדות הוי' – מה שהצהרתי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? בשמו"ע, תפלת האצילות. כל שלשת העולמות התחתונים הם חשך לעומת עולם האצילות שהוא אור, לכן "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" קורה בתפלת העמידה.

50.         נפילת אפים – מכת בכורות

מכת בכורות, "נעוץ סופן בתחלתן", היא נפילת אפים – כנגד א"ק. כמו ששחין היה מאד פשוט, שמתוך הענג של הקדושה נעשה הנגע של הקליפה, גם האחרון פשוט מאד. קשור גם ל"בכל מאדך" – במדה מסוימת הקיום בפועל, מסירות נפש בפועל (כמו שאדמו"ר האמצעי מסביר בהקדמת שערי אורה את ההבדל בין מסירות נפש בכח למסירות נפש בפועל), קורית בנפילת אפים, לכן היא מגיעה יותר גבוה מאצילות. כשאנחנו נושאים את הנפש – "אליך הוי' נפשי אשא" – בפועל ממש לה', מתים בפשטות.

בקליפה זה עושה מכת בכורות, ואז נגמר הסיפור של עשר המכות ויש כבר מלך – "אין מלך בלא עם", בלא עשר מכות, וברגע שהשלמנו עשר מכות השלמנו את מצות "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – ואז אפשר לגמור את התפלה[16], לצאת מבית הכנסת לבית המדרש ואחר כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (כמו שהרבי מסביר). אפשר לצאת החוצה, לנשום את האויר של המשיח, לפקוח את העינים ולראות את המשיח (ככל הלשונות של הרבי).

51.       ה. ד"ה "אתם נצבים" תרד"ע

52.         עצם-המשכה-התפשטות-התחדשות

נסיים רק במשהו מאד בקיצור מהמאמר של השבוע, המאמר של ע"ב שלומדים כל שבוע. קיצור אותו מאמר, במילה אחת, היא שיש עצם-המשכה-התפשטות-התחדשות כנגד י-ה-ו-ה. העצם הוא י. כאשר העצם נמשך – לא מתפשט, אלא רק נמשך – זו כבר ה עילאה. כאשר העצם שנמשך מתפשט ומתגלה זה כבר ה-ו. כאשר יש פתאום מציאות חדשה, לא צפויה, שמשהו מופיע וצומח מאין בשטח – זו התחדשות, ה תתאה:

י   עצם

ה   המשכה

ו   התפשטות

ה   התחדשות

53.         התחדשות המלכות – מפנימיות העצם (ומקור הנטיה לקצץ בנטיעות)

הרבי מסביר שהתחדשות היא שם, מלכות. מאד קשור למה שאנחנו אומרים הרבה פעמים שהשרש חדש כתוב בפעם הראשונה בתורה "הכל הולך אחר הפתיחה" בביטוי "ויקם מלך חדש" בפרשת שמות. עצם המושג חדש גם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שנקרא בשבוע הבא בפרשת בא, המצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל לפני יציאת מצרים שייך למלכות, לכן "החדש הזה לכם" הוא ראש השנה למלכי ישראל.

עצם-המשכה-התפשטות היינו תהליך מובן, שלב אחרי שלב, ובסוף המלכות היא התחדשות. לכן גם מובן למה לפעמים יש נטיה, אצל כוחות חיצוניים, לקצץ בנטיעות – להפריד את ההתחדשות שבמלכות, ה-ה תתאה שבשם, מה-יהו שבשם, כי לא רואים שהמלכות נמשכת בצורה טבעית מלמעלה.

גם היום, אפשר להיות דתי מאה אחוז, אבל לראות שזה קשור למלכות? יש נתק, כי המלכות היא התחדשות. באמת המלכות באה מהעצם, מפנימיות העצם הכתר, פנימיות העצם של החכמה (ממה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק") אבל (משום כך גופא) מופיעה בדרך של התחדשות. צריך להיות בנוי ומוכן ורוצה ללכת על התחדשות. מי שלא מוכן ללכת על חדש, על "מלך חדש", על דור חדש לא שייך למלכות. כך יוצא מהמאמר השבוע, שהמלכות היא משהו חדש. יש הרבה אנשים שמסתפקים בעצם-המשכה-התפשטות, אבל אין בלקסיקון שלהם התחדשות. זה עיקר הנקודה.

54.         המשכה – נטית העצם לאלקות

איך זה קשור לכל מה שדברנו קודם? התהליך הזה יסביר בטוב טעם את ראשית כל התהליך שהסברנו לגבי מכות מצרים, שהיא לקום בבקר ולומר "מודה אני לפניך" ובכך לגלות את המטה שלך, עצם הנטיה שלך – נטיה של כל יהודי – לאלקות. בסוף הנטיה לאלקות של יהודי בולעת את כל הנטיות לרוחניות של כל מי שלא יהיה בעולם.

נחזור רגע לחרטומים – הם כל מיני גורואים שיש בעולם, כל מיני שיטות, מהמזרח ועד המערב. הכל חרטומים של מצרים. יש איזה גורו בהודו, שאומר: אתה מיוחד? אתה יהודי? גם לי יש נטיה לרוחניות. העימות הזה הוא עוד לפני עשר המכות – הוא המטה שהופך להיות נחש וחוזר להיות מטה, וכשהוא חוזר להיות מטה הוא בולע את המטות של כולם.

לגבי המונחים של המאמר בע"ב, זה הקשר בין העצם להמשכה שעדיין לא בהתפשטות. כשאדם קם בבקר אין לו שום התפשטות של הנשמה, עדיין "נשמה באפו" ("במה נחשב הוא" לפני שהוא מתפלל), אז אין לו התפשטות. מהו המטה שיש לו? העצם שלו נמשך. במאמר בע"ב הוא מסביר שהמשכה זו היא לא כל העצם, אבל בכל אופן אומרים שהעצם נמשך, ללא שום התפשטות. מה שהעצם שלך נמשך, שאתה קם ואוטומטית אומר "מודה אני לפניך" ואז נוטל ידים, "מודה אני" עם הטומאה שלך, היינו החבור בין העצם להמשכת העצם, עוד לפני שיש כל התפשטות.

55.         למצוא את המלך – "אמצאך בחוץ"

אחר כך, כל התפלה, כל הסדר שהסברנו, הוא התפשטות הנשמה לתוך הגוף, ויש מדות שמתגלות וכו' וכו'. התכלית של כל התפלה היא להגיע בסוף לשלב של "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ששם, בשטח, בחוץ – "אמצאך בחוץ" – צריך למצוא את המלך, את ההתחדשות. אותו מלך נקרא ה"גנני" של הזהר, הוא מסתובב בחוץ וכולם זורקים עליו אבנים וקוראים לו משוגע. עליו נאמר "אמצאך בחוץ אשקך".

כן יהיה לנו, שנזכה לכל המדרגות האלה של עצם והמשכה והתפשטות – יהו – ובעיקר שנגיע גם להתחדשות, "מלך חדש", ה תתאה שבשם. כמו שאמרנו, על הבוקר צריך להרגיש את ההמשכה של העצם שלי, והיא היכולת לקחת את המטה, ובסוף המטה שלי בולע את כל המטות, כל השאיפות הרוחניות שיש בעולם, ואחר כך מתחילים להתקדם הלאה – דם, צפרדע וכו' וכו' כל עשר מכות – ואז נזכה למלך. לחיים לחיים. שיהיה מזל טוב לחתן ולכלה ולכל המחותנים.



[1]. ד"ה "וידבר אלהים אל משה":

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', צריך להבין בזה בשינוי הלשון שפתח וידבר אלקים וסיים ויאמר, ויש לומר בזה אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע שכל המכות שהיו למצרים היה נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, ולכך היה המופת הראשון שאמר לו הקב"ה כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כי כן דרך כל הרשעים שואלים אות או מופת, ואמר השלך את המטה ויהי לתנין כמו שאמר הרב הקדוש מו"ה יעקב יוסף הכהן ז"ל על הגמרא (יומא כ"ב:) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם כי הנחש היה לו שני בחינות כי הנחש ממית וכתיב (במדבר כ"א, ט') אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי, וכן תלמיד חכם שדבוק בתורה צריך להיות נוקם היינו בחינת גבורה ונוטר היינו בחינת נטירה ושמירה שהיא בחינת החסד כי התלמיד חכם דבוק בתורה ובתורה יש גם כן שני בחינות אלו זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' (יומא ע"ב:) וכן תלמיד חכם צריך שיהיה לו שני בחינות אלו בחינת גבורה ובחינת חסד והנה משה היה עניו מאוד והיה מתגבר בו בחינת חסד מאוד ולכך היה המופת הראשון שהראה לפרעה שנהפך המטה לתנין והראה לפרעה שיש לו שני בחינות אלו ויהיה נגוף ורפוא, לישראל רפוא ולמצרים נגוף בשני הבחינות אלו, והוא שאמר וידבר אלקים אל משה היינו שדיבר שיהיה לו בחינת אלקים ולכך נאמר וידבר לשון קשה ויאמר אליו אמירה היא רכה והיינו שיהיה לו גם בחינת חסד כדי נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל והבן:

[2]. על פי פשט, "אנכי הרג את בנך בכרך" בא בניגוד ל"בני בכרי ישראל" (כלומר שממה ש"בני בכרי ישראל", ואתה ממאן לשלחו, כבר מתבקש "אנכי הרג את בנך בכרך", היינו "נעוץ סופן ['אנכי הרג את בנך בכרך', סוף המכות] בתחילתן ['בני בכרי ישראל' – 'ישראל עלו במחשבה' תחלה]"). יחד, שני הביטויים עולים 1839 = 3 פעמים תריג = תורה תפלה תשובה = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וכו'. יש בהם יחד כח אותיות, משולש ז, ודוק.

    ידוע שהדעת נקרא "ברא בוכרא", והנה "בכרי... בכרך" = דעת (במילוי: בית כף ריש יוד בית כף ריש כף = ד פעמים ישראל [גילוי אור ישראל בכל אחד מארבעת עולמות אבי"ע], הכל נכלל בישראל! חלק המילוי = 1690 = הוי' פעמים אד', ודוק). בדעת יש עטרא דגבורות, שרש "שמאל דוחה", שממנו "נגוף למצרים", ועטרא דחסדים, שרש "ימין מקרבת", שממנו "רפוא לישראל", היינו כנגד "בכרי... בכרך" שהיחס המתוקן-מאוזן כלפי שניהם ("נגוף ורפוא") כלול בדעת דקדושה (בס"א – פרעה מלך מצרים, אותיות הערף, כנגד הדעת דקדושה – אין דעת).

[3]. "הן אל [= אלהים] ישגיב [= תהו, ג"פ 137] בכחו מי כמהו מורה" = 819 = אחדות פשוטה (הפירמידה של אחד) = דעת המכריע שהוא דעת משה (סוד "נגוף ורפוא" כנ"ל). "אנכי הרג את בנך בכרך" = ד"פ "מורה" ("מי כמהו מורה" – מתרה בתחלה במכת בכורות; רוס"ת "מי כמהו מורה" אותיות "מי כמהו" [= 11 ברבוע], אמ"ת אותיות "מורה", ודוק).

    שלשת הלשונות "בני בכרי ישראל" "הנה אנכי הרג את בנך בכרך" "הן אל ישגיב בכחו מי כמוה מורה" = 2718 = "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – שלש הברכות של ברכת כהנים!

[4]. עבודת הלוי עה"פ ד"ה "הוא אהרן ומשה" (השני).

[5]. על ידי חילוף ז-ע באתב"ש (וכן באי"ק בכ"ר), מרוגז נעשה רוגע.

[6]. לקו"ש חט"ז עמ' 47 ואילך (ראה גם ח"ג עמ' 854 ואילך).

[7]. עבודת הלוי עה"פ ד"ה "וידבר אלהים אל משה" (הראשון).

[8]. "נגף למצרים ורפוא לישראל" = אהיה פעמים בינה – "משה זכה לבינה" (להבחנה, "אזן מלין תבחן" בבינה, אך "אם אין דעת אין בינה" ו"אם אין דעת הבדלה מנין", נמצא שהא בהא תליא – דעת ובינה [דעת בינה = ישראל] – כדי לקיים "נגף למצרים ורפוא לישראל") ושם הבינה הוא אהיה, השם של יציאת מצרים (רק "נגף למצרים" = "אהיה אשר אהיה"!), וכפי שיתבאר עוד בהמשך.

[9]. כל הפסוק הראשון (שבו ח תבות ו-אל אותיות, והסימן: ח פעמים אל = אברהם, "חסד אל כל היום", "חסד לאברהם"), "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" = 1075 = 25 פעמים 43, חצי אלהים. והוא עולה ישראל מלא: יוד שין ריש אלף למד, ועולה ה פעמים אור של יום אחד של מעשה בראשית: אור אור האור האור לאור, ועולה "שיר השירים".

[10]. ח היינו ב בחזקת ג, כידוע בסוד מבנה המח – לב בתים, שהם לב נתיבות חכמה-מוחא, ד מוחין פעמים ב בחזקת ג בתים – והיינו גם סוד לב חוטין דציצית, כל חוט (מה-ד בכל כנף) כפול ב. והנה, ב ח ושם אלהים כולם שייכים לסדרה רבועית חשובה – סדרת הנקודות האמצעיות של המספרים המשולשים (מספרי ההשתלשלות, התגלות ההתחלקות והרבוי שבעולמות, סוד שם אלהים) הלא-זוגיים: ב היינו הנקודה האמצעית של ג, משולש ב; ח היינו הנקודה האמצעית של יה, משולש ה; אלהים היינו הנקודה האמצעית של 171, משולש חי. והנה, בסדרה זו אלהים הוא המספר העשירי – "העשירי יהיה קדש" (ועל כן [בנוסף להנ"ל בסוד ההשתלשלות – אלהים הוא סוד הנקודה האמצעית של ההשתלשלות בכלל] אפשר לכנות את כל הסדרה על שם אלהים – 'סדרת אלהים', ובהעיר שאין עוד שם קדוש שמופיע בסדרה זו). בהמשך הסדרה מופיעים המספרים: 163, הגילאים של משה (80) ואהרן (83) שכתובים בהמשך הפרשה – "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן" (לפני 86 בסדרה בא 77, 77 ו-86, מזל-מגדל אלהים, גם עולים 163); 452 – "ויהי כי יראו המילדת את האלהים [שם אלהים] ויעש להם בתים"; 541 = ישראל, 613, מצות התורה = משה רבינו (613 הוא צרוף ספרות של 163 הנ"ל); 638 = אברהם יצחק יעקב ("וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'", חז"ל אומרים שהשם ישראל קאי על כל שלשת האבות, והנה בסדרה זו יש את ישראל ושלשת האבות, אברהם יצחק יעקב, גם יחד); 716 = משיח משיח (בן יוסף ובן דוד). הסדרה מתחילה: 1 2 (מיקום שם אלהים בפסוק הראשון של פרשתנו) 8 (מיקום שם הוי') 11 23 28... 1 2 8 = 11, 1 2 8 11 = 22 וביחד עם 23 = 45, מה-אדם, וביחד עם 28 = כח מהחכמה. אחר כך באים 46 (אלהי) 53, עד כאן (ח המספרים הראשונים של הסדרה, כנגד ח התבות של הפסוק הראשון של פרשתנו) = 172 = אלהים אלהים. תן לחכם ויחכם עוד.

[11]. בסוד "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", ועל כן אברהם רמוז במבנה של הפסוק הראשון כנ"ל (אברהם עולה יצחק ועוד מ, ס"ת אברהם, והוא ה-מ של משה – "מן המים משיתהו" [דוקא עבדי יצחק אמרו "מצאנו מים", ועל כן מובא בחז"ל שגאולת יצחק היא בסוד האות מ כפולה של מנצפ"ך – מים], וד"ל).

[12]. נמצא ש"אנכיאלהים [אנכי אלהים = 'הוי' אלהינו הוי' אחד'], הוי' – אלהיך". והוא עולה 259 = 7 פעמים הבל-יחידה, וד"ל.

[13]. הר"ת של שרה אמנו – אש = ז פעמים 43, חצי אלהים, וכן האוס"ת = אש = ז פעמים 43.

[14]. לקראת תום המכות נאמר "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה". "ומשה ואהרן" = 613, תריג = משה רבינו (ללמד שהכל מכחו של משה דווקא כנ"ל). פתיחת הפסוק ב-ו החיבור – "ומשה ואהרן" – רומזת שיש אחד לפני משה אליו מצטרפים-מתחברים משה ואהרן, והיינו שרה. והרמז: שרה ומשה ואהרן = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = אלהים פעמים אחד כנ"ל, וד"ל.

[15]. נ"ר מתחלפות בלמנ"ר.

[16]. לאחר עשר מכות באה קריעת ים סוף ושירת הים. אף על פי שכבר אמרנו זאת בפסוקי דזמרה י"ל שזה 'קורה' ממש עלית בי"ע לאצילות וגילוי אצילות בבי"ע, כמבואר ענין קריעת ים סוף בדא"ח כאשר אומרים "אין כאלהינו וגו'" (בפרט כאשר שרים את זה בניגון של היהודי הקדוש כידוע אצלנו). ואז מגיעים לסיום וחותם התפלה כולה ב"עלינו לשבח לאדון הכל" שנתקן על ידי יהושע בן נון לזכר נפילת חומות יריחו, ראשית כיבוש ארץ ישראל. "הכל הולך אחר החיתום" מזה ש"עלינו לשבח" נתקן כנגד הפלת ובטול הקליפה שהשתלטה על מנעולה של ארץ ישראל נלמד למפרע לגבי כל התפלה כולה, איך שכל שלביה פועלים מכות ובטול לקליפות, ודוק. נמצא שזיהינו יג מכות לקליפה בסדר התפלה "יהי לתנין וגו'", עשר מכות, קריעת ים סוף, ראשית כיבוש ארץ ישראל מידי לא מלכים. ויש לכוונן כנגד יג מדות הרחמים ("אל" כנגד עצם הנטיה היהודית לאלקות כמובן ["מטה אהרן" עולה י פעמים אל, גילוי עצם הנטיה לאלקות בכל י כחות הנפש] ועד ל"וחטאה", תיקון פומא קדישא בשירת הים, ועד ל"ונקה" [לשבים] כנגד כיבוש ארץ ישראל [גם בימינו, כאשר נשוב אל ה' ותורתו באמת, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"]). תן לחכם ויחכם עוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com