חיפוש בתוכן האתר

אור לכ"ח טבת ע"ג – בר מצוה משה-שלמה (בהרה"ח אלישמע) שי' כהן – כפ"ח הדפסה דוא

אור לכ"ח טבת ע"ג – כפר חב"ד

בר מצוה משה שלמה שי׳ כהן

אנחנו בסמיכות לכ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, אז ננגן ניגון שלו – "קול דודי דופק".

א. הסברת תוכן השם משה שלמה והיחס בפרשת השבוע בין משה לאהרן ולאבות

סיום מסכת – כח "למעקרא פולחנא נוכראה"

עכשיו אנחנו שומעים סיום של ש"ס משניות מהבר-מצוה. [אחרי הסיום חלקו חוברת של דברים שהבר-מצוה לקט/חדש על פרשות השבוע]. נתחיל לקרוא מהחוברת, "הכל הולך אחר הפתיחה", פרשת וארא – "קודם הלקה את אלקיהם ואחר כך אותם". קודם ה' מכה את היאור ואחר כך את המצרים.

זה קשור לקדיש ששמענו בסיום המסכת – קדיש מיוחד, לא זוכים לשמוע אותו כל יום – בו מתפללים מה' שיעקור את הפולחן הזר מארצנו הקדושה, בה יש מצוה מיוחדת לשרש אחר עבודה זרה. בכל מקום צריך לבטל ע"ז – גם במצרים בה היו המכות – אבל בארץ יש מצוה מיוחדת לשרש אחר ע"ז. את זה מבקשים דווקא בקדיש של סיום מסכת, סימן שסיום מסכת היא כח מיוחד לעשות זאת – אחרת לא היו מקשרים.

שמכח הסיום הזה נזכה לעקור את כל הפולחן הזר מארצנו וליסד את הפולחן הקדוש בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. יש הרבה פירושים מה זה פולחן זר, לא רק אנשים שמשתחוים לפסלים, גם כל השפעה של תרבות נכרית – שנזכה לעקור מארצנו הקדושה, ואז "ובא לציון גואל". זה הקשר בין הווארט הראשון כאן לבין הקדיש של סיום המשניות.

משה שלמה – תורה לשמה

נפתח ונדבר קצת על שם הבר-מצוה, משה שלמה. הפרשה שלנו היא פרשה של משה רבינו. שלמה גם אותיות למשה, כמו "תפלה למשה" – פרק צ' בתהלים – וכתוב גם ששלמה הוא "לשמה". "זכרו תורת משה", התורה כולה, כל חמשה חומשי תורה, נקראים על שם משה רבינו, ואת התורה הזו צריך ללמוד לשמה, אותיות שלמה. אז השם משה שלמה הוא סגולה גדולה מאד ללמוד תורה לשמה. כשלומדים תורה לשמה "ובא לציון גואל" – סגולה גדולה שמשיח יבוא.

בצירוף משה שלמה יש שבע אותיות, האות הראשונה היא מ, האמצעית (תוך) ש והסוף ה – נמצא שמשה שלמה הוא רת"ס משה לפי הסדר, הכל משה. איך קוראים לך ביום יום? [יחד. החברים קוראים לו מומו, רק ראש וסוף...]. בכל אופן, ראוי שהכל יהיה משה, כי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

להתחמש בחמשה חומשי תורה

התורה נקראת על שם משה, וגם הכינוי הרווח שלה הוא "חמשה חומשי תורה" – יש קשר מיוחד בינה לבין המספר חמש, וממילא הענין קשור גם לחוֹמש (בה אביו של בר המצוה, הרב אלישמע, הוא ראש הישיבה). בהמשך חומש שמות כתוב "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – חומש וחמש וחמשה חומשי תורה אומר גם להיות מחומש, עם תחמושת. התחמושת שלנו, היהודים, היא חמשה חומשי תורת משה.

בלקוטי תורה אדמו"ר הזקן אומר – לדאבוננו איני יכול לומר על עצמי שאפילו מתקרב לקיים – שכל יהודי פשוט כדאי שידע את כל חמשה חומשי תורה בעל פה. זה סימן של יהודי פשוט, כך כותב אדמו"ר הזקן. הלואי שתוך כדי שחוזרים על הווארט הזה ומצטערים שלא קיימנו – אולי יחשב לנו משהו, אם מצטערים באמת. אם מצטערים באמת סימן שמשתדלים באמת, כמה שאפשר. אז אנחנו "מחומשים". באמת צריך להבין את הקשר, למה בלשון הקדש המספר חמש הולך יחד עם תחמושת?

משה ואהרן – "שמע" ו"ואהבת"

אפשר להבין זאת קצת, לרמוז קצת, מתוך הפרשה שכתוב "הוא אהרן ומשה" ואחר כך כתוב "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים" ובסוף כתוב "הוא משה ואהרן". קודם אהרן לפני משה, אחר כך משה לפני אהרן. ההסבר בחסידות הוא שאהרן הוא העלאה מלמטה למעלה, כמו "בהעלותך את הנרות" – מעלה את הנשמות באהבת ה', "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (דברנו קודם על פולחן), עיקר הפולחן של הקדושה הוא מאהבה, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

לגבי קריאת שמע, המצוה הראשונה של בר מצוה בערבית, כתוב שהפסוק הראשון – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הוא פסוק של משה, לכן כולל את עצמו ואומר "אלהינו", ואילו הפסוק "ואהבת" הוא שייך לאהרן, ולכן משה לא כולל את עצמו אלא אומר "אלהיך". משה הוא מוחין בעצם, שלמעלה גם מאהבה ובכלל ממדות שבלב. אבל מי שהוא מוחין השייכים למדות, שעל ידם הוא מגיע לשיא המדות, הרגש הקדוש בלב, הוא אהרן (אהרן עולה ח פעמים לב כנודע – המשכת חיות-מוחין, ח, למדות, לב). הוא לא סתם אהבה, אלא "אהבה רבה" ואפילו "אהבה רבה בתענוגים", עם כל המדרגות של"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – הכל אהרן.

הצורך של משה (מוחין בעצם) להתחבר עם האבות (המדות המתוקנות ששרשן בכתר)

כתוב שהקב"ה רוצה שמשה יתחבר גם עם אהרן וגם עם האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה". זו בעצם תחלת הפרשה, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ורש"י מוסיף "'וארא' אל האבות", שנדע שהם אבות האומה, ו"אין אבות" אלא מי שיש לו תולדות. כלומר, כל האומה וכל המעשים הטובים שאנו עושים – "תולדותיהם של צדיקים" – הם בזכות ומכח האבות.

רש"י מביא בהמשך שה' אמר למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – שהאבות האמינו באמונה פשוטה, לא הקשו קושיות, לא שאלו "מה שמו", לא חפשו שמות, לא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה ("למה הרעות לעם הזה"). כתוב בחסידות, שיחה של הרבי[1], שמשה הוא שכל – מוחין בעצם – ומטבע השכל לשאול שאלות, להקשות קושיות. מה שלא מובן ומתיישב בשכל – הוא חייב להקשות, כך האופי שלו. לכן כשלא מתיישב לו "למה הרעות לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עצמך" זו קושיא עצומה שהוא חייב להקשות.

אף על פי כן הקב"ה אומר "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – האבות הם מדות, לב, ויש להם אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים פשוטה. רש"י מביא שני דברים בשם "רבותינו דרשו" – שני דברים שמשה שאל, הראשון הוא שם (האבות לא שאלו), והשני ההרהור אחר המדות של ה', "למה הרעות וגו'" (והאבות לא הרהרו).

מה מוסר ההשכל? ה' אומר למשה רבינו – אתה צריך לרדת מהשכל ולהתחבר עם הלב. באמת כתוב בחסידות ששרש מדות הלב הוא בכתר, גבוה מהשכל. מצד אחד יש כאן ירידה, להתחבר עם הלב, אך הירידה היא לצורך עליה, עליה לכתר ועד לאמונה הפשוטה שברדל"א. העובדה שמשה בכלל מסוגל לרדת אל הלב היא מכח הצירוף שלו לאהרן – "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן".

ארבע שלמויות

את כל זה רצינו לומר כי את השם שלמה אפשר גם לקרוא מלשון שלמות – שלֵמה. יש ווארט שאומרים[2] שיש ארבעה דברים שרגילים לומר עליהם שלמה, שראשי התיבות שלהם אתרֹג (ר"ת "אל תבואני רגל גאוה", כידוע מבעל ההפלאה) – אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה, גאולה שלמה. כנראה שכל הדברים האלה קשורים באופן מיוחד לשלמה – שתהיה אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה וגאולה שלמה.

מה הסדר? על אמונה שלמה כתוב "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – שייך לכל האבות, אבל בפרט לאברהם אבינו ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה", עליו בפרט נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". המאמין הראשון, יסוד האמונה, הוא אברהם אבינו. תשובה היא כבר קו שמאל, כמו עבודת התפלה מלמטה למעלה – שייך ליצחק. המלאך רפאל הוא תפארת, שרש רפא אותיות פאר. ואילו גאולה שלמה היא כבר דוד מלכא משיחא. אם כן, ארבעת הדברים של "שלמה" עושים מרכבה, בדיוק לפי סדר אתרֹג.

מה שה' רוצה בתחלת הפרשה שלך – מי יקרא בתורה? אתה? יפי – כשאתה קורא את שמות האבות, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", מצד אחד "ושמי הוי' לא נודעתי להם", אבל כעת אני כן הולך לגלות ולהודיע, להוודע בשם המיוחד שלי, שם הוי'. בכל אופן יש מעלה באבות, אמונה פשוטה וקבלת עול מלכים שמים בפשטות מתוך תמימות הלב, בלי חקירות של שכל, בלי קושיות של שכל. משה רבינו בכל אופן הוא שכל, וצריך לנצל את השכל מקסימום ללמוד תורה לשמה – שכל השכל יהיה מונח בתורה לשמה. אבל לא צריך להקשות על ההנהגה של הקב"ה אלא ללכת קדימה, כמו כל החוֹמש שלנו, עם כל התחמושת.

לפני תשובה צריכים להאמין, אחר כך תשובה, ו"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם", פסוק מפורש "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – צריכים לרפאות את כל המציאות, את כל העולם. קודם צריך לרפאות את הראשים של כולם, שיהיה לכולם ראש בריא – לכל היהודים וגם לכל הגוים. לשם רפואה צריך תשובה, ולשם תשובה צריך אמונה. אם יש אמונה שלמה, תשובה שלמה ורפואה שלמה – ממילא יש גם גאולה שלמה, הרגל הרביעית של המרכבה, כנגד דוד המלך. בכל אופן, זה הווארט הראשון.

אהרן – העלאת נשמות ישראל; משה – הכאת פרעה

הווארט בחסידות לגבי "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן": אהרן הוא העלאה, מעורר את הנרות, שייך לאהבה בעצם. אהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא, שושבין הכלה, מעלה אותנו לה'. משה הוא "שושבינא דמלכא", שושבין של הקב"ה, מוריד אלינו את התורה, שהיא אחת עם ה' ("אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד").

כתוב שהפסוק הראשון הוא בעיקר להוציא את בני ישראל מארץ מצרים – בעיקר מכחו של אהרן. מעורר את הנשמות, נותן רצון וחשק לצאת מארץ מצרים, לצאת מהגבול והמצר אל הבלי גבול. אבל מי שצריך לדבר אל פרעה ולתת לו עשר מכות הוא בעיקר משה. כלומר, התחמושת על מנת להכות את הקליפה ולעקור את הפלחן הנכרי מארץ ישראל ומכל העולם כולו שייכת למשה – זו עבודה שלו. השלמות של משה – השם הראשון שלך, והרת"ס של כל השם – מתחילה מהתורה, ובכך יש למשה כח לעקור את הפולחן הזר. את זה משה עושה עם החוֹמש, עם חמשת חומשי תורה שלו.

תחמושת – כח ההבעה

מה הקשר במובן מופשט בין המספר חמש לתחמושת? אולי אפשר להסביר על פי מה שכתוב לנו ב"הוראת המספרים" (סוד הוי' ליראיו שער א), שעיקר הוראת המספר חמש היא שלמות ההבעה. כמו שיש חמשה מוצאות הפה, וכך גם במחשבה, ובאצבעות. כשאדם רוצה להביע משהו הוא צריך חמש. ה' נותן לאברם – "השכל הנעלם מכל רעיון" – ה, אברהם, כדי שיוכל להביע את עצמו. גם משה רבינו אומר על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון, ותחמושת היא היכולת להביע.

כתוב "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" – הוא זקוק לאהרן כנביא שלו. כתוב שאם משה רבינו לא היה מתווכח כל כך הרבה עם הקב"ה, עד שאמר "שלח נא ביד תשלח" – שלא רצה את השליחות – היה חוסך מעצמו את הצורך בעזרת אהרן. אבל כל דבר בהשגח"פ, ובסוף הוא כן זקוק לאהרן.

כתוב שנביא גם לשון ניב שפתים, וגם לשון הבאה – להביא את הדברים ליעד שלהם. כדי להביא את הדברים ליעד צריך את אהרן, אבל הכח להכות את פרעה – וממילא להוציא את ישראל מארץ מצרים, מכל המיצרים – הוא הכח של משה רבינו דווקא, ותורתו.

אהרן – בטול היש לאין; משה – גילוי שהיש גם הוא אלקות

אם כבר, נסביר איך מוסבר בחסידות[3] קצת לעומק: כתוב שאהרן, שהוא העלאה, פועל תשוקה להתפשט מהגשמיות, תשוקה של כלות הנפש, החל מבטול היש לאין. הוא מחדיר בתוך הישות את התחושה שהיש הנברא נברא בכל רגע תמיד יש מאין, ובעצם היש צריך לשאוף לחזור למקור שלו, האין. זה שרש ויסוד ההעלאה בנפש – להעלות את הנברא שיחזור לבורא. זה מה שאהרן עושה.

אבל משה רבינו הוא משהו אחר לגמרי, הוא הדעת של הקדושה – הדעת היא הרגשה פנימית ועצמית, והדעת של משה, שהיא כנגד פרעה (כתוב שהוא האחורים של הדעת, אותיות הערף, הוא יושב על הערף ומפריע – פרעה לשון הפרעה – מהדעת של הקדושה לחבר את המח ולהוריד אותו ללב), היא ההרגשה איך שכל מה שיש במציאות הוא אלקות בעצם. לא שהיש צריך לחזור לאין, אלא שהכל אלקות גם כיש. אצל היהודי הרגיל עיקר ההתבוננות שהכל נברא בכל רגע יש מאין – חידוש מופלא – ומתוך כך היש שואף לאין, מקורו. אבל יש משהו אחר לגמרי, מה שנקרא "אלץ איז גאט", הכל זה ה'.

מצד אחד כתוב שאהרן עולה על אברהם אבינו, שאברהם הוא אהבת עולם ואהרן אהבה רבה, אבל יש משהו באברהם שיותר נעלה, שהוא כמו משה ("שכרך הרבה מאד" ר"ת משה כנודע, והוא טעם מעין העולם הבא שלו, השכר שלו, בעולם הזה). כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", וידוע הפירוש בחסידות שהוא לא אמר "אל העולם" אלא "אל עולם", שהעולם הוא הא-ל והא-ל הוא העולם. זו נקודת הדעת. כשפרעה מסתכל על משהו הוא מרגיש את הגשמיות, ואם יש שם איזה געשמאק, איזה תענוג גשמי בתוך הדבר, הוא נמשך כל כולו בעצם אחר הגשם – כי זו הדעת שלו. דעת היא התקשרות והתחברות – הוא מקושר לגשם, זה הגעשמאק, הכיף שלו.

הדבר היחיד שיכול לנצח זאת הוא להרגיש באותו דבר גופא שאתה מרגיש גשם – את ה', בלי צורך לבטל משהו. העבודה של משה כולה המשכה ועבודת אהרן היא העלאה[4]. המשכה פירושה המשכת אלקות, שהאלקות תורגש בתוך המציאות כפי שהיא. זה בדיוק "ויקרא [אברהם] שם בשם הוי' אל עולם" – זה הכח לנצח את פרעה. שוב, זה הענין המיוחד של משה, ומשה שיהיה בשלמות, משה-שלמה.

ב. רמזי משה־שלמה

משה-צפרה

נאמר כמה רמזים וגימטריאות: חוץ מזה ש-שלמה כולל אותיות משה, משה מאד אוהב מספר זה, כי הוא הגימטריא של אשתו – צפרה. כשזוג מתחתן עושים להם גימטריא. אז קודם כל, קוראים לך חתן הבר מצוה. כאן משה מתחתן עם שלמה – שבעצם היא צפרה. גם המספר שיוצא מאד חשוב בקבלה – 720, י"פ שם עב, שם העצם (שעולה בגימטריא חסד, "חסד לאברהם", סוד האיתן שבנשמה, "משכיל לאיתן האזרחי" הרי הוא אברהם אבינו שרש משה רבינו כנ"ל).

ממוצע משה-שלמה – שכם

נשאל כמה שאלות בחשבון פשוט – אתה לומד חשבון, כן? – מה הערך הממוצע של שני השמות משה שלמה? אם אני לא רוצה לומר שני שמות, אלא מלה אחת שהיא הממוצע שלהם. 360 – מה זה? שכם. באמת האבא נמצא בחומש, אבל המקום שלך הוא שכם, שכם כפול, "שכם אחד על אחיך" ויש פעמיים שכם (שכם ימין ושכם שמאל, מקום מועד לפורענות טובה לקדושה, ימין, ופורענות רעה לקליפה, שמאל). זה רמז אחד.

"צדיק וישר"

דברנו על אמונה, האמונה של אברהם אבינו – "ויקרא שם בשם הוי' אל ['חסד אל כל היום', 'חסד לאברהם'] עולם" – ובאמת כתוב "אל אמונה"[5]. כך אומר משה רבינו על הקב"ה בשירת האזינו, שיא הנבואה שלו. "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". הגימטריא הכי יפה שיש למשה שלמה היא "צדיק וישר". אתה צדיק וישר כמו הקב"ה – יש מצוה להדמות אליו יתברך.

צריך להבין מה הן שתי הבחינות צדיק וישר. כעת אתה בר מצוה, ובר מצוה היא לשמור ולקיים את כל מצוות התורה. יש מצוות עשה ומצוות לא-תעשה. כתוב שכל ההמשכות של אור אין סוף הממלא כל עלמין נעשו על ידי מצוות עשה, ואילו כל ההמשכות של אור אין סוף הסובב כל עלמין נעשו על ידי מצוות לא תעשה. כתוב שמי שמקיים את מצוות עשה וממשיך אוא"ס הממלא כל עלמין נקרא צדיק והמקיים את מצוות לא-תעשה וממשיך אוא"ס הסובב כל עלמין נקרא ישר, ויש שמחה מיוחדת לישר – "אור [הממלא כל עלמין] זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", על ידי המשכת וגילוי אור א"ס הסובב כל עלמין.

קראנו בפרשת שמות "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". כתוב ש"'שמי' עם יהשסה" – שייך לישר, ו"'זכרי' עם והרמח", שייך לצדיק, "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו". כשאתה לומד תורה לשמה, משה שלמה, אז בלמוד נגלה לשמה אתה בעיקר "צדיק", "'זכרי' עם וה", וכשאתה לומד נסתר (תורת החסידות) לשמה אתה בעיקר ישר, "'שמי' עם יה", "ולישרי לב שמחה".

"ארבע אמות של הלכה"

יש עוד גימטריא יפה מאד של המספר 720. מי שלומד תורה לשמה – כמו שאתה צריך לעשות – נתון כל כולו ב"ארבע אמות של הלכה", זה הביטוי. "ארבע אמות" שוה משה שלמה. לכל אדם יש ארבע אמות, אבל ארבע אמות – גם ארבע מאות, כמו במערת המכפלה – שעולה משה שלמה, תורת משה לשמה, שייך ל"ארבע אמות של הלכה". אנחנו דורשים דווקא את ה"ארבע אמות" כי קשור במיוחד לשם משה שלמה.

האריז"ל מסביר שהלומד נמצא בתוך ד' אמות של הלכה בכך שכל הזמן – גם בלמוד נגלה וגם בלמוד חסידות (שגם נקרא הלכה על שם שעל ידה נעשה האדם הישראלי מהלך באמת) – חושב על שם הוי', שם בן ד, וארבע אותיות של הוי' נקראו "ארבע אמות של הלכה" (למלה הלכה יש יב צירופים, כמו שיש לשם הוי' ב"ה – יב צרופי הלכה = ארבע אמות = משה שלמה!). "הלִכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", והם גם כנגד ארבעת העולמות.

יש כוונה מיוחדת למלה אמה. בפרשת נח הפסוק אומר "צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה", וכתוב מהבעל שם טוב ש"אמה" ר"ת "אלהינו מלך העולם". כל ברכה מתחילים "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", ר"ת אמה. לפי זה, מה הן ארבע אמות? אלהינו מלך עולם האצילות, אלהינו מלך עולם הבריאה, אלהינו מלך עולם היצירה ואלהינו מלך עולם העשיה – גם כנגד שם הוי'.

כשאתה לומד תורה לשמה אתה ממליך את ה"אלהינו [לשון רבים, שכולל גם את משה רבינו, כמו בשמע ישראל] מלך העולם" בארבעת העולמות. כל עולם הוא סוג של בטול (עולם האצילות – בטול במציאות, שלשת העולמות התחתונים בי"ע – שלשה סוגים של בטול היש) – זה עיקר העיקרים בחסידות, בפרט חסידות חב"ד. ארבע האמות שלך הן המלכת ה'.

אם אמרנו שאת ה"אמה" מכוונים בכל ברכה ב"אלהינו מלך העולם", נוסיף שיש רמז יפה של השם שלך במספר המצוות – יש כתר מצוות, תריג דאורייתא ו-ז דרבנן, כנגד כתר אותיות עשה"ד. כתוב שצריך לצרף ל-כתר מצוות מאה ברכות בכל יום, ואז מקבלים 720 (= משה שלמה).

משה שלמה – ברכת התורה בכלי השלום

עשית כעת סיום על ש"ס משניות, והסיום הוא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". מה יוצא מכאן? שהכלי הוא שלום, והאור שנכנס לתוך הכלי הוא ברכה. יש מושג אור וכלי, הכלי הוא השלום – "הוי' יברך את עמו בשלום" – והאור הוא הברכה.

גם מאד מכוון כנגד שני השמות שלך, משה-שלמה. אמרנו ששלמה לשון שלמות, ואת המלה שלם אומרים על כלי – שהכלי שלם, לא שבור. אבל משה הוא ברכה. פשוט ששלמה הוא שלום – פשט המלה. מה שאמרנו "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – השלמה שלך הוא השלום, הכלי, אבל צריך להיות "מחזיק ברכה", והברכה היא משה.

איך יודעים שמשה הוא ברכה? פשיטא ששלמה הוא שלום, אבל החידוש שמשה הוא הברכה שה' ממשיך לתוך הכלי של השלום. איך יודעים זאת? מה הפרשה האחרונה בתורה? "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים". הביטוי "איש האלהים" חוזר פעמים – ב"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" ו"תפלה למשה איש האלהים" (למשה אותיות שלמה, כנ"ל). חיתום התורה ("הכל הולך אחר החיתום") הוא "וזאת הברכה אשר ברך משה" – סימן שהוא בעצם ברכה.

ברכת משה – "בישראל כמשה"

איך מתחילים שלשת הפסוקים האחרונים של התורה שבאים לתאר את גדולת משה? "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". יש רמז מופלא בשתי המלים "בישראל כמשה". כמו שאמרנו שמשה-שלמה רת"ס משה. ב"בישראל כמשה" יש 10 אותיות, אין רת"ס כי 10 הוא מספר זוגי, אבל איך אפשר לחלק בדלוג שוה שיתחיל באות הראשונה ויסתיים באחרונה? רק כאשר מדלגים כל פעם שלש אותיות – "בישראל כמשה".

זה רמז יפהפה, מהרמזים הכי יפים בתורה, ש"בישראל כמשה" – החבור בין עם ישראל למשה רבינו – הוא רצף של ברכה. מכל זה לומדים שמשה הוא הברכה ושלמה הוא השלמות, ו"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן [קודם צריך עז, 'עז ותעצומות לעם', ואחר כך, מכח העז] הוי' יברך את עמו בשלום'".

עז כנראה קשור ל-שי עולמות אודותם כתוב קודם. כתוב שכתר הוא שי-שי, אריך ועתיק, פנימיות וחיצוניות הכתר – לכל אחד יש את ה-שי שלו, ה-יש שלו. הצדיק מקבל את ה-שי התחתון והישר את ה-שי העליון – אתה צדיק וישר, שי שי יחד עולה כתר, ועם מאה הברכות עולה משה-שלמה. נשיר כמה שירים ונאמר עוד משהו – לחיים לחיים, שתזכה לכל המצוות ולכל הברכות.

עוד ניגון של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של כ"ד טבת – "אלי אתה".

ברכת "בישראל כמשה" לתלמיד הממולח

כעת נעשה לתלמיד הממולח – יש ביטוי שהרבי אוהב, שיש תלמיד סתם ויש תלמיד ממולח, ואני רואה שאתה תלמיד ממולח, אז נעשה משהו מיוחד לתלמידים הממולחים: אם אמרנו ש"בישראל כמשה" יש דילוג אותיות ברכה – נחשב את שאר האותיות (שתי אותיות בין אות לאות), שי (שי עולמות לכל צדיק וצדיק, "להנחיל אהבי יש") אל (שם א-ל) מש (ר"ת משה-שלמה) – 681. יש פה שלשה זוגות אותיות, אז נחלק לשלש – מה הממוצע? ברכה. פלאי פלאים.

כלומר, ראינו כאן ש"בישראל כמשה" עולה בעצם ד"פ ברכה (כמו שיש "ארבע אמות של הלכה" כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, כך יש ברכה מיוחדת לכל עולם) – אחת מפורשת, בדילוג, ועוד שלש בגימטריא (ממוצע שלשת הדילוגים). זה רמז יפהפה במיוחד. אומרים שכאשר משיח יבוא הוא יגלה עשר גימטריאות, הכי מוצלחות בכל התורה. בינתים אנחנו עושים מועמדות. הגימטריא הזה היא מאלה שיתכן מאד שתזכה להיות מעשר הגימטריאות שהמשיח יגלה. שהברכה תומשך לתוך השלום (משה לתוך שלמה).

ג. לימוד שלמות האמונה מהאבות (לקומ"ת פו)

לא להרהר אחר מדותיו של ה' אלא רק לפעול לשינוי המציאות

נחזור רגע למה שרש"י מביא שהקב"ה אמר למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – האבות האמינו בי אמונה שלמה ואתה הקשית "למה הרעות" וגם שאלת "מה שמו" והם לא שאלו. אם רוצים קודם כל לפשט את שני הדברים האלה יחד: האיסור להרהר אחר מדותיו של הקב"ה מובן.

למשל, אתה שייך לשכם, אבל בינתים קשה להגיע לשכם – אסור להרהר. צריך לפעול כמה שיותר ששכם תהיה בידינו, שארץ ישראל השלמה תהיה בידינו – פעולה השייכת לגאולה השלמה. צריך לפעול במלוא המרץ, אבל לא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה למה בינתים המצב הוא ככה.

למה בינתים ככה? כדי שאעשה שלא יהיה ככה. כמו שכתוב, למה היהודי הזה עני? כדי לזכות אותי לתת לו צדקה. כך כל הדברים, אסור להרהר אף פעם אחר מדותיו של ה', אבל צריך לעשות במלוא המרץ לגלות את הטוב הנראה והנגלה לנו, "אין טוב אלא תורה" ובתורה כתוב שארץ ישראל שלנו, צריך לממש את הטוב הזה. אז די פשוט מה מוסר ההשכל לא להרהר – מוסר השכל שצריך ללמוד מהאבות, גם משה צריך ללמוד מהם.

לא לשאול על שם ה' – לא להשתמש בקבלה מעשית

אבל מה אומר לא לשאול את השם של ה'? מה הווארט כאן? צריך לומר שהווארט הוא, כמו שמסופר על הבעל שם טוב – כל מוצאי שבת מספרים סיפורי הבעל שם טוב? משתדלים? יש לכם את הספר "אור ישראל"? – כתוב שכאשר הבעל שם טוב היה צעיר, בילדותו, פעם אחת הוא ברח מגוי או שודדים וכיו"ב והיה צריך לעבור את הנהר, ולשם כך השתמש בשם (בקבלה מעשית). אחר כך, כל החיים שלו הוא התחרט ועשה תשובה שלמה על כך שפעם אחת הוא השתמש בקבלה מעשית.

מה הרמב"ם כותב, מתי התשובה באמת שלמה? (דברנו על תשובה שלמה). כשמזדמנת אותה סיטואציה ואתה עומד בנסיון. באמת בסוף ימיו נקלע לכך שהיה צריך לעבור את הנהר, ואז לא השתמש בשום שם או קבלה מעשית, אלא עבר את הנהר באמונה פשוטה – אמונה שלמה. זה התיקון.

כך אפשר להסביר את הענין שהאבות לא שאלו את השם שלי – לא רצו להשתמש בקבלה מעשית, והנה אתה כבר התחלת בקבלה מעשית, שואל מה השם, "אהיה אשר אהיה" וכו'. [את המצרי הוא הרג בשם]. בדיוק כך, לכן הוא ברח, נרדף כל החיים. משה יכול לומר – הרי אני אותיות השם, לא אשתמש בו? הקב"ה אומר לו שזה שם שקבלת מגויה – מחסידות אומות העולם, התגיירה, יש לה היכל בגן עדן, כל הכבוד – אבל מהוריך קבלת את השם "טוב" ("ותרא אתו כי טוב הוא"), להיות טוב. כתוב שאמונה היא כל ששת הצירופים של טוב – רק עם שלמות הטוב שלך, "ותרא אותו כי טוב הוא", אפשר לחולל את כל המופתים בלי להשתמש בשום שם.

שני מוסרי ההשכל תלויים זה בזה – המשתמש בקבלה מעשית עלול להרהר אחר מדות ה'

אלה שני הדברים עליהם ה' מוכיח את משה – שהם לא שאלו את השם ואתה כן, הם לא הרהרו אחר מדותי ואתה כן. כנראה הולך יחד, שמי שמשתמש בקבלה מעשית יש לו נטיה להרהר. קבלה מעשית היא כאילו מכניקה, איזו פיזיקה קבליסטית שבה פועלים כל מיני פעולות על ידי השבעות וכו' וכו', ואז יש נטיה להקשות – אם לא יוצא הכל כמו שאתה רוצה, כמו שלפי דעתך צריך, אתה מקשה קושיות. כנראה הא בהא תליא, שמי ששואל שמות של ה' בסוף גם יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה. לכן הדבר הראשון הוא לא לבקש שמות, לא צריך להשתמש בקבלה מעשית בכלל, רק באמונה פשוטה, וממילא לא תהרהר אף פעם אחר מדות ה', אלא רק תעשה ככל יכולתך להביא את הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

"מקוצר רוח"

בהשגחה פרטית, את כל ה"דרשו רבותינו" מביא רש"י על המלים "מקוצר רוח" – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". למה מביא על דבור המתחיל זה? איך קשור? לכאורה באמת לא קשור, אלא אחרי שהגיע לסיום הפרשיה, "מקוצר רוח", הוא מביא פירושים שונים על תחלת הפרשה, ואחד מהם הוא "רבותינו דרשו".

בכל אופן, צריך להיות איזה קשר – יש ודאי דברים בגו. מה הקשר בין "מקוצר רוח" ל"חבל על דאבדין ולא משתכחין"? בכלל, מה הכוונה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח"? אפשר לומר, היות שאתה משה רבינו "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – שאלת מה שמי והרהרת אחר מדותי, אולי אתה בעצמך אשם שלא שמעו, חזקת אצלם את ה"קוצר רוח ועבודה קשה" שלא ישמעו בקולך. זה ווארט אחד.

להתרחץ בנחל בחומש ולעשות גלגולי שלג – סיגוף או כיף?

אבל אפשר להבין הרבה יותר לעומק, לפי ווארט מאד יפה שאומר רבי נחמן בלקו"מ תנינא פו (כדאי לצטט את כולו[6]). יש שם פירוש על הביטוי "מקוצר רוח ומעבודה קשה". קודם ראינו תמונה של מה שהיה אתמול בחומש, שבחור אחד התרחץ בכיף בנחל היורד מן ההר. כתוב שיש שני נחלים – יש נחל שיורד ויש נחל שעולה. על פי טבע נחל שעולה חייב להיות כי קודם הוא ירד – חוק הטבע של מים, שיכול לעלות רק אם קודם יורד.

כתוב שהנחל שיורד הוא ר"ת "נצר חסד לאלפים" ביגמה"ר, ועליו כתוב "איִן מזל לישראל", והנחל שעולה הוא "נפשנו חכתה להוי'", "יעשה למחכה לו", "למאן דדחקין במילי דחכמתא", מחכה אותיות חכמה. שוב, ראינו בחור שמתרחץ בכיף בנחל.

יש סיכוי שבאילו מקומות בארצנו הקדושה – וכבר היה – יש שלג. אולי בחרשה יש שלג, שמענו שבצפת יש הרבה שלג. שלג בלשון הרבי הוא "הזדמנות פז" – איזו? לעשות גלגול שלג. אבל גלגול שלג לא אמור להיות כיף – אם זה יותר מדאי כיף, השאלה אם פועל את הפעולה. כי כמו שיש 'תעניתים', יש כל מיני עבודות קשות – כעת מגיעים לתורה של רבי נחמן.

עבודה קלה ועבודה קשה בעבודת ה' – על פי האמונה

רבי נחמן אומר שבעבודת ה' יש עבודות כיפיות, להן הוא קורא עבודות קלות, ויש עבודות קשות, הרבה אתכפיא, אבל יהודי עושה אותן כי הוא קבלת-עול'ניק, לכן הוא מוכן גם לעבודת קשות. רבי נחמן אומר שהכל תלוי ברמת האמונה שלנו – אם יש אמונה שלמה לא נזקקים אף פעם לעבודה קשה. כל עבודת ה' שלנו היא עבודה קלה. אבל אם אין אמונה שלמה, אם אנחנו חלילה מקטני אמנה, מי שקטן באמונה שלו – אין לו אמונה שלמה – זקוק כדי לתקן את עצמו ואת החלק שלו בעולם לעבודה קשה, עבודת פרך. כך הוא מפרש את הפסוק "מקוצר רוח ומעבודה קשה".

הוא אומר כלל, שגם כתוב בתניא בפירוש, ש"רוח" היא אמונה (תיכף נסביר יותר). ממילא "קוצר רוח" הוא קטני אמונה – אמונה קצרה. אורך רוח הוא אמונה שלמה. מי שנמצא ב"קוצר רוח" זקוק ממילא ל"עבודה קשה". זה סוד הביטוי "מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה הדוגמה שלו? שזקוק לתעניתים, לצום, אבל לעניננו הוא זקוק לגלגול שלג.

לצום בכיף

אבל שוב, אמרנו שאם הגלגול כיף לו הוא כבר לא עבודה קשה. יתכן שמי שהוא אורך רוח, הוא אמונה שלמה, גם מתענה – כי כיף לו. רבי אייזיק מהומיל אומר שיש שש מדרגות של צום, והמדרגה העליונה היא – לא שכיף לצום, אבל – שכל כך כיף לך ללמוד תורה שאתה שוכח לאכול, תענית מתוך היסח הדעת, כמו משה רבינו בהר סיני שארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי.

אפשר לומר שכיף לצום – איפה רואים? בתענית חלום בשבת. לא שהצום הוא כיף, אלא כיף לך שאתה מאמין שהצום יבטל את החלום הרע, אבל היות שלא כיף בעצם הצום צריך לצום על הצום – להשלים. אם היה לך ממש כיף לצום – לא היה צריך.

ביום כיפור יש "לחיותם ברעב". מי אמר שלא היה אוכל בשבת? הבאר מים חיים, סדורו של שבת, שאמר שאם יכולתי טוב לנגן הייתי מנגן מתחלת השבת ועד סופה, לא אוכל, לא ישן ולא מתפלל – כי עונג שבת הוא רק לשיר (על התשורה של הבר-מצוה רשומים שני פסוקים עם שני שמותיו – "אז ישיר משה" "שיר השירים אשר לשלמה". והנה ידוע ש"מזמור שיר ליום השבת" ר"ת שלמה, שהוא למשה). אם יכולתי לשיר לא הייתי לומד, מתפלל או אוכל בשבת – רק מנגן. הוא צריך אחר כך לצום על הצום הזה? לא, כי הוא כיף בעצם.

שוב, זו עבודה קלה – שכל עבודת ה' היא כיף. זה נשמע כמו "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", אבל בכל אופן יכולים להגיע לזה.

אורך רוח (ישר), קוצר רוח (יכול להיות גם בצדיק) ו"אף אין יש רוח"

נברך את משה שלמה שיגיע באמת לעבודה קלה, שהכל בכיף. אבל יש תנאי אחד – אמונה שלמה. זה הווארט. התנאי הוא רוח. אם יש אורך רוח, אמונה שלמה, כל עבודת ה' היא עבודה קלה. אם יש קוצר רוח זו עבודה קשה. יש מי שאין לו בכלל רוח.

רבי נחמן אומר שקוצר רוח הוא בעצם ממוצע בין שני מצבים קיצוניים – בין אמונה שלמה (אורך רוח) וכפירה (שאין לו בכלל רוח), "אף אין יש רוח בפיהם". הולך על "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם... אף אין יש רוח בפיהם", אין להם רוח בכלל כי זו כפירה. ה"אף אין יש רוח בפיהם" היינו ה"אף עשיתיו" – המסך המבדיל בין העולמות העליונים לעולם העשיה התחתון. זה מצב קיצוני של היפך האמונה. יש אמונה שלמה, שהיא אורך רוח, ויש הממוצע שהוא קוצר רוח.

רוב האנשים, לדאבוננו, הם מקטני אמונה – לכן הם צריכים לעבוד עבודה קשה. אנחנו רוצים להגיע לאמונה שלמה במלך המשיח – בכל יג עיקרי האמונה של הרמב"ם, אבל מה שנוגע לנו תכל'ס, מה שאקטואלי כרגע, הוא משיח, גאולה שלמה – והסימן של אמונה שלמה הוא עבודה קלה, כל עבודת ה' הופכת להיות קלה וכיפית. הוא כותב שם שאפילו צדיקים – אפילו מי שנקרא בתורה צדיק – לפעמים הם מקטני אמונה וזקוקים לעבודה קשה. "כי מי בז ליום קטנות" – חז"ל דורשים זאת על צדיקים, שכאשר הם בקטנות האמונה הם מפסידים חלק מהכיף שלהם בעולם הבא. יכולה להיות קטנות אמונה אפילו אצל צדיק, אבל אצל ישר אין. מי שהוא "צדיק וישר" הוא רק מאורך רוח.

רוח הצדיק (יצירה) – אהבה, יראה ואמונה

כל עיקר הווארט שרוח היא אמונה בעצם כתוב בתניא – איפה? לגבי הצדיק. כתוב שלצדיק אמת יש שלש מדות עיקריות שהן הרוח שלו. למה "אף אין יש רוח בפיהם" הוא ה"אף" שבין יצירה לעשיה? כי הרוח היא בעולם היצירה, וה"אף" מפריד בין הרוח שבעולם היצירה לעולם העשיה התחתון. כתוב בתניא שרוח הצדיק כוללת שלש מדות – אהבה, יראה, אמונה. על כך הקב"ה אמר למשה "חבל על דאבדין" – אתה עם השכל שלך (בחינת "נשמת שדי תבינם", נשמה) צריך לרדת לרוח של האבות, האהבה והיראה ובעיקר האמונה שלהם. הנקודה האמצעית והעיקרית של הרוח היא האמונה, כך כתוב בפירוש בתניא. מתאים לתורה הזו בה הוא משוה בין רוח לאמונה.

יש שלשה מצבים, רוב האנשים בקוצר רוח וזקוקים לעבודה קשה, אבל אנחנו רוצים להגיע לאורך רוח, ואז כל העבודות בכיף. אם יש שלג – גם כיף כל מה שקשור לשלג, הכל בכיף. שה' יברך אותך ואת כולנו בזכותך שנזכה לעבוד את ה' בשמחה, שנזכה למשיח אותיות יִשמח ויְשמח תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

[רוצים לשיר את השיר על הגשם] שרו "גשם נדבות". גשם נדבות הוא טל תחיה – מתפללים על תחית המתים. "נחלתך ונלאה אתה כוננת".

ברכת משה שלמה על היין

עוד רמז אחד לגבי השם משה שלמה (= 720): לפני שאתה מברך על היין, תתבונן שאתה שוה יין. איך 720 יכול להיות יין בגימטריא? יש נ פשוטה ו-ן סופית (אליה מגיע הבר-מצוה, כמבואר בבר מצוה לפני כמה ימים) – ן סופית לפעמים לא שוה 50 אלא 700 ואז יין עולה משה-שלמה, יין המשמח. אתה משמח את כולם ביין הזה – "אין שמחה אלא ביין". פירוש רש"י על התורה נקרא "יינה של תורה" – צריך ללמוד טוב טוב רש"י, ובכלל כל סודות התורה הם "יינה של תורה". לכן אתה כעת מברך על היין.



[1]. לקו"ש ח"ג עמ' 854 ואילך.

[2]. דובר בסעודת משיח תשע"ב, וראה בספר שמועה טובה (סקאליע) אות תקפד:

שמעתי מהרה"ח בנש"ק ר' יוסף ברוך גליקמאן שליט"א בשם זקינו הרה"ק ר' יהושע העשיל ז"ל מעלקוש-חענטשין, דאתרוג נפסל בחסרון כל שהוא וכמבואר (שו"ע סימן תרמ"ח ס"ב). והענין דבעי שלמות באתרוג, דישנם ד' דברים דבעי בהו שלימות ונרמזין בר"ת אתר"ג, דהיינו א'מונה שלימה, ת'שובה שלימה, ר'פואה שלימה, ג'אולה שלימה בב"א.

[3]. ראה עבודת הלוי עה"פ ד"ה "הוא אהרן ומשה" (השני).

[4]. העלאה = 111 = 3 פעמים 37. המשכה = 370 = 10 פעמים 37. יחד, העלאה המשכה = 481 = 13 פעמים 37 (הראשוני ה-13) = מספר ההשראה ה-16 (16 ברבוע ועוד 15 ברבוע). הערך הממוצע של אהרן-העלאה משה-המשכה = ישראל.

[5]. "אל אמונה" במילוי: אלף למד אלף מם וו נון הא = 500 = "פרו ורבו", המצוה הראשונה בתורה, בלשון אדמו"ר הזקן – "על יהודי לעשות עוד יהודי". והוא מכח "אל אמונה", מדת אברהם-משה.

[6].     דע, שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים לתענית, דהינו עבודות קשות. כי בודאי ידוע, שאפשר לעבוד השם יתברך בכל דבר, כי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג), אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד:): "בשעת שמד אפלו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור". נמצא שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה, אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דיקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות, חס ושלום, על כן הוא מוכרח למסר נפשו אפלו על דבר קל. והעבודה זרה והכפירות הם בבחינת (תהלים קל"ה): "אף אין יש רוח בהם" שאין בהם שום רוח כלל. והקטני אמנה הם בבחינת "מקֹצר רוח", שהוא כמו ממוצע, דהינו שאין להם אמונה שלמה, שהיא בחינת מאריך רוחו, כמובא במקום אחר (בלקוטי א סימן קנה), ואף על פי כן אינם כופרים לגמרי, שאין להם שום רוח כלל, רק הם כמו ממוצע, ורוחם קצרה בחינת מקוצר רוח. וזהו (שמות ו): "מקֹצר רוח ומעבֹדה קשה" שמחמת שהם בבחינת "קצר רוח", מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, על ידי זה צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל. כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי, צריכין אפילו למסור נפשם ממש אפילו על דבר קל, כמו כן כשיש קטנות ופגם באמונה, צריכין לעשות עבודות קשות כנ"ל. ויש כמה בחינות בקטני אמונה. כי יש אפילו צדיקים שהם קטני אמנה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מח:) על פסוק: "כי מי בז ליום קטנות" "מי גרם לצדיקים וכו'".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com