חיפוש בתוכן האתר

י"ד טבת ע"ג – "בשעה שהקדימו" מאמר עד – ירושלים הדפסה דוא

י"ד טבת ע"ג – ירושלים

   שיעור שבועי פרשת "ויחי"

2.              א. שלשת השבטים הקשורים ליהודה – שמעון, דן ובנימין

3.               מלכות יהודה מכח אל הפועל – מגור לאריה

אנחנו היום בערב שבת "חזק", מסיימים את חומש בראשית, פרשת ויחי. יעקב מברך את כל הבנים שלו, את כל השבטים – "איש כברכתו ברך אֹתם" וגם כלל את כולם יחד, שכולם מקבלים את כל הברכות. קודם, כאשר באו למצרים, יעקב שלח את יהודה לפניו גשנה, להקים שם בית הוראה ובית מדרש כדי שילמדו תורה (כפי שכותב רש"י), וכאן יעקב מברך אותו במלכות – "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים".

בפועל המלכות של יהודה – קיום הברכה הזו – התחילה רק מדוד המלך והלאה, כפי שכותב רש"י בפירוש "'לא יסור שבט מיהודה' מדוד ואילך". כלומר, עד דוד המלך המלכות של יהודה נמצא 'בכח'. בדיוק מה שלמדנו לפני שבוע, שיהודה בעצם הוא מלך, אבל לוקח זמן עד שהמלכות שלו מתגלה בפועל. בפועל המלכות מתחילה רק מדוד המלך, ועל כך נאמר "לא יסור שבט מיהודה".

בפסוק הקודם נאמר "גור אריה יהודה", וחז"ל אומרים "בתחלה גור ולבסוף אריה". רש"י גם כותב זאת בפירושו, שבעוד שאול מלך על ישראל דוד הוא המוציא והמביא, הוא "גור" עדיין, אבל כאשר הוא מקבל את המלכות בפועל הוא כבר נעשה "אריה". שוב, ההכנה למלכות נקראת "גור" והמלכות בפועל נקראת "אריה".

בהמשך אותו פסוק "כאריה וכלביא מי יקימנו" – הוא גם "אריה" (פעם שניה) וגם "לביא". והוא סוד השם הקדוש אגלא – ר"ת "אתה גבור לעולם א-דני" – שהוא ר"ת אריה גור לביא אריה (אריה בראש ואריה בסוף, "אני ראשון ואני אחרון") וכן ראשי ארבעת הפסוקים הראשונים של ברכת יהודה, כמובא בכוונות: "[יהודה] אתה... גור... לא... אסרי...".

4.               גור ואריה – עבודת הגלות ועבודת הגאולה

רבי לוי יצחק מסביר בקדושת לוי[1] שה"גור" הוא בזמן הגלות. גם על כך דברנו לפני שבוע. מלכות ישראל, עם ישראל, בזמן הגלות אנחנו "גור" (ומקיימים "ואסברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש"), אבל בזמן הגאולה כל ה'גורים' הופכים להיות אריות (ומקיימים "ויגבה לבו בדרכי ה'" הנאמר ביהושפט מלך יהודה). זה ההבדל בין הגלות לגאולה.

כתוב[2] ש"גור" גם לשון "מגור מסביב" – עיקר עבודת ה' בזמן הגלות, וגם בזמן ההכנה להיות מלך, הוא יראה. אריה הוא כבר בעיקר אהבה, כידוע שבמרכבה העליונה "פני אריה אל הימין" – הוא חסד ואהבה, אם כי שאריה צירוף אותיות יראה. גם זה כמו שרמזנו לפני שבוע, בשם הנעם אלימלך, שהיראה היא אך ורק מתוך אהבה. האריה, ובמיוחד האריה והלביאה יחד, הם הסמל המובהק בספר הזהר הקדוש לאהבה בוערת – אוי ואבוי למי שנכנס בין אריה ולביאה בזמן שמזדווגים זה לזו.

אריה הוא סימן של גאולה. כתובב שגור גם לשון "מגור" וגם לשון גר – בזמן הגלות עושים גרים, מעלים ניצוצות קדושים, כמו שכתוב "גור אריה יהודה מטרף בני עלית", סוד רפח ניצוצין עם הכולל.

5.               עבודת האריה – "אריתי מורי עם בשמי"

בירור ניצוצות הוא בעיקר עבודת הגלות. אחר כך, עבודת האריה, היא לשון "אריתי מורי עם בשמי" – פסוק מאד חשוב בשיר השירים. אריה הוא משרש ארה בלשון הקדש, וחוץ משם החיה הטורפת הוא גם לשון ליקוט, כמו "לקוטי אמרים" (ספר התניא, ועוד ספרי לקוטים חשובים).

אריה הוא כבר מעבר מעבודת הבירורים לעבודת היחודים. "אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים, שתו ושכרו דודים" – פסוק חשוב מאד. הוא מתחיל "באתי לגני אחֹתי כלה" – כבר מתקרבים ל-י' שבט, שבחב"ד הוא היום של "באתי לגני אחתי כלה". צריך להתבונן ולהעמיק בכל הפסוק הזה. בשער התפלה בסדור עם דא"ח הדרוש הגדול והעיקרי להבין מהו ענין התפלה לה' מתבסס על הפסוק הזה – "אריתי מורי עם בשמי" כמו עבודת הקטרת במקדש (מור ובשמים), אחר כך "אכלתי יערי עם דבשי" בעבודת הקרבנות, הנסכים הם "שתיתי ייני עם חלבים", "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". הכל מתחיל מ"אריתי", האריה של הקדושה, "גור אריה יהודה". תיכף נחזור לפסוק הזה ונעמיק בו.

6.               דן – מנחש לאריה

בכל אופן, יש פה את יהודה, שקודם הוא גור ואחר כך הוא הופך להיות אריה. בפרשת וזאת הברכה, בסוף חומש דברים – ה"חזק" של כל התורה כולה – משה רבינו לוקח את הדימוי "גור אריה יהודה", הכי תקיף בברכות, ומעביר אותו לדן, "דן גור אריה יזנק מן הבשן". כאן דן הוא נחש – "יהי דן נחש עלי דרך שפיפֹן עלי אֹרח הנֹשך עקבי סוס ויפֹל רֹכבו אחור".

אצל משה רבינו יהודה לא מקבל חיה בברכתו, רק "שמע הוי' קול יהודה וגו'", אבל ה"גור אריה" של יהודה עובר לנחלת דן. הנחש והשפיפֹן של דן נעלמים והוא נשאר עם יהודה, עם המלכות, עם ה"גור אריה" – בתחלה גור ולבסוף אריה. צריך להבין מה קורה כאן.

כנראה שיש כאן הבדל בין המוחין, השרש של יעקב אבינו, שרואה בבנו יהודה גור אריה ובבנו דן נחש – לכן "איש כברכתו ברך אֹתם" – ואילו משה רבינו מסתכל ממקום עוד יותר גבוה, ליתר דיוק יותר פנימי ("משה מלגאו ויעקב מלבר"), פנימיות המוחין של יעקב, ושם יהודה הוא בלי חיה ודן מקבל את ה"גור אריה". נשים לב שכל פרשת ויחי היא בסימן אריה: "ויחי יעקב"[3] בגימטריא אריה. והנה, הערך הממוצע של ד אותיות אריה הוא דןאריה עולה ד פעמים דן בגימטריא דידן נצח (שמורכב מד"פ דן, ב"פ באתגליא וב"פ באתכסיא כנודע).

7.               קשר דן ויהודה – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"

בכלל, יש קשר מפורש בין דן ליהודה. איך מתחילה ברכת דן בפרשתנו? "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". מה פירוש "כאחד שבטי ישראל"? חז"ל אומרים – כמו שבט יהודה. כלומר, גם פה, אצל יעקב אבינו, יש היקש גמור בין דן – שהוא מהירודים, "הירוד שבשבטים" – ליהודה, המלך, הגדול שבשבטים.

בדיוק כמו במלאכת המשכן, שיש את בצלאל ויש את אהליאב – משבט יהודה, הגדול שבשבטים, ומשבט דן, הירוד שבשבטים, לקיים "ולא נכר שוע לפני דל". משוים בין השבטים, כמו שדברנו על "ויגש אליו יהודה", ס"ת שוה, כך צריכים להשוות בין כל השבטים, המלך והכי פשוט, עד כדי כך ש"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל".

8.               "לישועתך קויתי הוי'" – גילוי שם הוי' מתוך ההסתר

יש עוד כמה דברים שמקשרים בין דן ויהודה. אחד מהם: ידוע שמשך הפסוקים הכי ארוך בכל התורה כולה שלא מוזכר בו שם הוי', שם ה' נעלם – "אכן אתה אל מסתתר" – הוא מסוף פרשת וישב עד סיום ברכת דן. במשך 318 פסוקים אין שם הוי' – פלא, אין דבר שמתקרב לכך בכל התורה כולה, בכל התנ"ך. מתי שם ה' מופיע בתוקף?

כמו שמדברים[4] ביחס לסכר של מים, שכאשר המים פורצים – כשמשהו שעוצרים אותו פורץ בשיא התוקף ולוקח גם את מה שחסם אותו – כך שם הוי' פורץ בפסוק "לישועתך קויתי הוי'". לפי נוסח האריז"ל אומרים את הפסוק "לישועתך קויתי" כל לילה בקריאת שמע שעל המטה. מענין שיש שני פסוקים מתוך הברכות שאומרים אותם בקריאת שמע שעל המטה – אחד ברכת גד, "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב" (ישר והפוך שלש פעמים), והשני סיום ברכת דן, "לישועתך קויתי הוי'".

מי מתפלל כאן? יעקב אבינו. מכל הברכות זה הפסוק היחיד שהוא תפלה. הוא משוע כלפי שמיא. עם מי הוא הזדהה? חז"ל אומרים, וגם רש"י מביא, שהוא הזדהה עם שמשון הגבור שיוצא משבט דן. הוא אומר בשביל שמשון הגבור (שהוא גבור כארי, חושבנא דדין כחושבנא דדין, וכן גבורה בגימטריא אריה), שעומד בין שני עמודי התווך ואומר "תמות נפשי עם פלשתים" – עליו יעקב חושב כאשר הוא אומר "לישועתך קויתי הוי'".

האם יש עוד שם הוי' עד סוף הפרשה? לא. יש פעם אחת שם הוי' בפרשה, לאחר העלם גמור של שם הוי'. העלם שם ה' הוא חשכת הגלות. לכאורה מתחילים לקרוא על הגלות מפרשת שמות והלאה, שבוע הבא, אבל יש משהו מאז שיוסף נמצא בבית הסהר ויוצא מבית הסהר עד סיום ברכת דן שיש גלות – "שכינתא בגלותא", שם ה' בגלות, בהעלם – ופתאום הוא פורץ ומופיע בפסוק שאולי הוא הכי חזק בתורה, "לישועתך קויתי הוי'" (שראשי התיבות שלו, לקי, הן גם שם קדוש[5]), ואז נעלם עד סוף החומש. אחר כך, תוך כדי גלות מצרים, בפרשת שמות, יש הרבה הופעות של שם הוי'.

9.               ההתגלות המשיחית בברכת דן

אם כן, הפסוק "לישועתך קויתי הוי'" הוא גם מעין סיום של גלות, הופעה של משיח. שמשון הוא המשיח של עולם התהו, כך כתוב. כשמחברים יחד את השמות שמשון ויעקב – מכולם כאן יעקב מזדהה עם חֻשים בן דן, אותיות משיח, שבפועל, למעשה, הוא שמשון הגבור – הם עולים נחש (בגימטריא משיח- חשים) שפיפֹן, שני נחשי הברכה (נחש שפיפֹן עולים יחד משיח במילוי, מם שין יוד חית, כלומר, רק אותיות המילוי עולות שפיפן[6]).

למה אמרנו שהסוד של "לישועתך קויתי הוי'" מקשר את יהודה ודן? כי על פי פשט משיח הוא בן דוד – "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבֹא שילה ולו יקהת עמים". מיהו שילה? רש"י כותב בשם התרגום שהוא מלך המשיח. "יבא שילה" עולה משיח. רק שילה בגימטריא משה, הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, וכשמוסיפים לו יג (אחד, יבא) הוא עולה משיח. אם כן, המשיח מפורש בברכת יהודה, אבל העצמה של התגלות שם ה' היא דווקא בסיום ברכת דן – משיח של אורות דתהו.

הקשר הוא שיש רק שם אחד מבין כל השבטים – ובכלל כל השמות בתנ"ך – שכולל את כל אותיות שם הוי', יהודה. אם כן, כאשר יעקב בסוף צועק "לישועתך קויתי הוי'" הוא מוציא את אותיות הוי' – מאיפה הוא לוקח את אותיות הוי' שהיו כל כך הרבה זמן בהעלם? מתוך יהודה. נשארת האות ד. מי היא? הרבה פעמים אומרים שה-ד של יהודה היא דוד, אבל כאן, בברכות פרשת ויחי, ה-ד של יהודה בעצמה רומזת לדן, "דן ידין עמו"[7].

למדנו לפני שבוע שהדלת של יהודה היא "דלֹתי ולי יהושיע" – דלות, שפלות. גם המלך צריך את השפלות שלו בפנימיות, "והייתי שפל בעיני", אבל השפל בעצם, ה"ירוד שבשבטים", הוא דן. הוא ה-ד של יהודה. מתוך ה-ד – "דלֹתי ולי יהושיע".

10.         חדש טבת – שבט דן

אם כן, יש כמה וכמה דברים חשובים שמקשרים בין יהודה לבין דן. כתוב בזהר ששר הצבא של מלך המשיח יהיה משבט דן. כעת אנחנו בחדש של שבט דן. בכל שנה ושנה קוראים את פרשת השבוע ויחי – פרשת "חזק" של סיום חומש בראשית – בחדש טבת, שלפי הקבלה, לפי ספר יצירה, כולו שייך לשבט דן. אם כן, מתוך כל הברכות הכי צריך להתבונן בשבת זו בברכת דן. שלשה פסוקים: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. לישועתך קויתי הוי'".

11.         יהודה ודן – סמוכים בלידתם

עוד דבר מאד פשוט שמקשר בין יהודה לדן, ממש רמז מובהק שדן הוא בעצם ה-ד של יהודה: מי נולד רביעי ליעקב אבינו? השם יהודה כולל חמש אותיות. מי הבן ה-ד של יעקב? יהודה. יש קודם ראובן-שמעון-לוי והרביעי הוא יהודה. אחר לידת יהודה כתוב "ותעמֹד מלדת". גם בשם יהודה יש ד, גם במלה "ותעמֹד" יש ד וגם במלה "מלדת" יש ד – הוא הרביעי, ויש משהו ב-ד שהוא הסיום, "יהודה ותעמֹד מלדת"[8].

מה קורה אחר כך? כפי שמסופר בפרשת ויצא אז רחל מוסרת את שפחתה בלהה ליעקב אבינו, ומי נולד? דן. אז מה התוצאה-התולדה של "יהודה ותעמֹד מלדת" – מתוך יהודה נולד דן, הוא החמישי (המשיחי). כלומר, שתי האותיות האחרונות של יהודה, הרביעית והחמישית, שהן בעצמן אותיות דה, רומזות בשבטים ליהודה (הרביעי) ודן (החמישי). עוד משהו מאד מובהק שמקשר בין יהודה לדן, הם אחים ממש, כמו שכתוב "שמעון ולוי אחים" שנולדו אחד אחרי השני, כך 'יהודה ודן אחים'.

12.         השבטים הקשורים ליהודה (המלך בשבטים) – דן שמעון ובנימין

היות שיהודה הוא המלך, ואנחנו רוצים הערב לדבר על מלכות ישראל – יהודה – השאלה היא האם יש עוד שבטים ועוד ברכות של השבטים שקשורים באופן מיוחד למלך, שבט יהודה. זו שאלה כללית, אבל היא באה לידי ביטוי כאן, בפרשת ויחי.

חוץ מדן, שכעת הארכנו לומר הרבה קשרים בינו לבין יהודה, החל מברכתו "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", האם יש עוד שבטים שיש להם זיקה מיוחדת ליהודה? יש עוד שנים. יהודה הוא מלך על כל עם ישראל, על כל שנים עשר שבטי י-ה, אבל יש עוד שני שבטים שיש להם קשר מיוחד ליהודה – שמעון ובנימין.

13.         שמעון כלול ביהודה בנחלה ובברכת משה

מה הקשר בין שמעון ליהודה? שמעון נחל את הנחלה שלו בתוך נחלת יהודה. בתחלת ספר שופטים הם עזרו אחד לשני להלחם על ירושת הנחלה שלהם בארץ. שמעון ממש ממוקם בתוך יהודה.

איך עוד רואים את הקשר המיוחד בין שמעון לבין יהודה? בברכת משה רבינו – "וליהודה אמר שמע הוי' קול יהודה". ב"שמע" רמוזה ברכת שמעון בתוך ברכת יהודה, כמו שנחלתו היא בתוך נחלת יהודה. משה רבינו לא רצה לברך במפורש את שמעון – היה לו בלב משהו נגדו, נגד מעשה פעור – אבל בכל אופן הוא לא קפח אותו לגמרי אלא כלל אותו בתוך יהודה, ואפילו הקדימו במלה הראשונה, "שמע" (החוש של שמעון הוא חוש השמיעה ואילו החוש של יהודה הוא חוש הדבור, וכמו בנוגע ל"שמע ישראל וגו'" צריך לשמוע מה שאתה מוציא מפיך בדבור). קודם כל, אי אפשר לברך את יהודה בלי שמעון – "שמע הוי' קול יהודה"[9].

14.         מחלוקות רבי יהודה ורבי שמעון

בכל מחלוקת שיש במשנה – זה כבר עבור המלמדים בחדר, שלומדים משנה וגמרא – בין רבי יהודה ורבי שמעון, במיוחד בהלכות שבת (שלפי הכלל בכל מקום פוסקים כרבי יהודה, אבל יש בהלכות שבת שפוסקים כרבי שמעון), יש רמז גם לקשר הדוק בין יהודה ושמעון, "שמע הוי' קול יהודה"[10]. הם אחים שמאד קשורים אחד לשני. מצד אחד כתוב "שמעון ולוי אחים", אבל מיד אחרי לוי נולד יהודה. כלומר, לשני ולרביעי יש זיקה מיוחדת. במספרים הזיקה ביניהם נקראת רבוע – יהודה (4) הוא שמעון (2) ברבוע לפי סדר הלידה שלהם, בדילוג על לוי.

15.         שתי בחינות בהודית יהודה

תיכף נראה עוד קשרים חשובים בין שמעון ויהודה. כבר נאמר דבר אחד פשוט: ידוע ששלשת השבטים הראשונים, ראובן-שמעון-לוי, לא זכו לברכה מפורשת. הם זכו למשהו יותר גבוה, "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" שבאה ממקום יותר גבוה, מעולם האצילות, כמבואר אצלנו באריכות. כשיעקב אבינו פונה ליהודה הוא נרתע לאחור, פוחד שאולי גם אותו יש מקום להוכיח קשות, ואז יעקב מקרב אותו ואומר שאינו כמותם – "יהודה אתה יודוך אחיך".

איך מוסבר בחסידות שיהודה קודם פוחד שצריכים להוכיח אותו קשות כמו הראשונים? מסבירים[11] שיש שתי בחינות של יהודה, שתי בחינות של הודיה לה'. יש הודיה על שבחים גלוים, מה שאדם רואה את גדולת הבורא יתברך, מה שהוא שומע, "הוי' שמעתי שמעך יראתי", וגם מה שהוא מתלוה לה' – מרגיש היחוד והזווג, בכל מצוה לשון צוותא, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". אם האדם מודה (יהודה) על הראובן (ראיה), על השמעון (שמיעה) ועל הלוי (התלוות) – מודה על שלשת האחים שקדמו לו, על הנפלאות שרואה ושומע ועל ההתלוות – זו עדיין הודיה על דברים שנתפסים, איך שהוא, בטעם ודעת.

אבל יש את יהודה בעצם, שמודה על עצמות ה' יתברך, שלא נתפסת בשום תפיסה, בשום חוש, לא בחוש הראיה, לא בחוש השמיעה, וגם לא בחוש המישוש כמו שהסברנו לפני שבוע, הענין של לוי, "כמער איש ולֹיות". היהודה הראשון, שהוא המשך – מודה על הראובן, השמעון והלוי – באמת פוחד מתוכחה. אבל על היהודה העצמי, שמודה לעצמותו יתברך ממש, יעקב אומר לו שאינו כמותם – את אותו יהודה מקרבים, אומרים לו "אתה [לשון נוכח, כמבואר בחסידות] יודוך אחיך".

כמה שיהודה זה מודה על דבר שאינו נתפס, על מה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ולכך קוראים "הוד שבהוד" (הודיה על ראיה-שמיעה-לויה היא סתם הוד). "הוד שבהוד" הוא לג בעומר – גם קשר בין יהודה לשמעון, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי שהוא יהודה שביהודה. הוד שבהוד היינו הודיה על העצמות, בלי שום אחיזה ושום חוש. יהודה זה זוכה לראשית הברכות, והוא זוכה להיות המלך של עם ישראל.

16.         קשר יהודה ובנימין – בבית המקדש ובמרדכי היהודי

אמרנו עד כה שיש קשר הדוק בין יהודה ודן וקשר הדוק בין יהודה ושמעון. יש עוד אחד – בנימין. בחלקת מי נבנה בית המקדש? מצד אחד אמרנו ששמעון יורד ונוחל בתוך נחלת יהודה, אבל בית המקדש – הקדש וקדש הקדשים, ובעיקר מקום המזבח – הוא רצועה שיוצאת מנחלת בנימין לתוך נחלת יהודה.

מה היה כל הסיפור של השבוע שעבר, "ויגש אליו יהודה"? הסברנו בשם הזהר הקדוש שרבים על בנימין – יהודה רב עם יוסף למי שייך בנימין. הסברנו שכתוב בחסידות שבנימין מאמת את תשוקת יהודה. יהודה הוא כללות הנוקבא ובנימין הוא יסוד הנוקבא – גם סוד המזבח – שהוא הכח לאמת את התשוקה האדירה, תשוקת הגור-אריה כפי שנסביר, של שבט יהודה. מי זכה? זכה בלשון חז"ל הוא במובן של ניצח. יהודה זכה במריבה בינו לבין יוסף על בנימין – יהודה קבל את בנימין.

מה הדמות הכי חשובה בתנ"ך בה רואים שיהודה זוכה בבנימין? שייך לחג הבא, חג פורים: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בין יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". "יהודי" הוא משבט יהודה, אבל באמת מרדכי הוא משבט בנימין, "איש ימיני". היחוד הגדול ביותר של יהודה ובנימין הוא בדמותו של מרדכי, עליו נאמר "מי הוא יהודי? [רש"י אומר שבמגילת אסתר כל היהודים נקראים על שם שבט יהודה] זה הכופר בעבודה זרה" – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", זה היהודי שבו.

אם כן, ראינו כן – זו ההתחלה – שיש פה שלשה שבטים עם זיקה מאד-מאד מיוחדת ליהודה, למלך. נשים לב לעוד תופעה חשובה בין דן לבנימין: בנימין (מלא כתיב בשעת לידתו וגם כאן בשעת ברכתו) עולה ג פעמים דן[12]. כלומר שדן בנימין[13] עולה ד פעמים דן עולה אריה (של יהודה) שעולה "ויחי יעקב" כנ"ל.

17.         השבטים הקשורים ליהודה – סוד "דבשי"

נחזור על מה שאמרנו קודם – המלך מולך על כל עם ישראל, צריך זיקה לכל שבט, אבל יש שלשה שבטים מיוחדים שקשורים אליו, דן, שמעון ובנימין. מה הסימן? כתוב "סימנים עשה", ויש מלה שכתובה רק פעם אחת בתנ"ך שהיא ראשי התיבות של השבטים האלה – "דבשי". מהפסוק שהזכרנו קודם, "באתי לגני אחתי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי וגו'". דבשי ר"ת דן בנימין שמעון – כולם קשורים ליהודה. המלה הזו לא חוזרת, ואין עוד מלה בתנ"ך רק עם ארבע אותיות אלה. אז יש לנו עוד סבה להעמיק בפסוק הזה.

18.       ב. המדרגות בפסוק "באתי לגני אחתי כלה"

19.         "אריתי מורי עם בשמי" – אתכפיא בלא-תעשה ואתכפיא בעשה – שמאל וימין במוטבע

מה פירוש "אריתי מורי עם בשמי" לפי החסידות[14]? יש פה עליה. ריח הקטרת, "מורי עם בשמי", עולה מתוך עבודת האתכפיא – דברנו על כך לפני שבוע. כתוב שיש שני סוגי אתכפיא:

יש אתכפיא במצוות לא תעשה – יש לאדם תאוה לדבר אסור (או אפילו לדבר מותר רק שהתאוה היא לא לשם שמים) והוא צריך להתגבר, כמו יוסף הצדיק שעומד בנסיון וצריך להתגבר על יצרו. לפני שבוע דברנו על הצורך באתכפיא נגד תאות אכילה. כשאדם עושה אתכפיא נגד תאוה, או נגד כל דבר אסור או לא רצוי, עולה ריח טוב – אתכפיא מעלה קטרת. אבל האתכפיא של לא-תעשה, שאדם לא עושה מה שלא צריך לעשות, נקראת "מור" (גם לשון מרירות, אבל זה ריח טוב).

האתכפיא שאנחנו עושים בעניני עשה דווקא – גם במצוות עשה צריך אתכפיא, לעשות יותר ויותר. אם עד היום היית נותן מעשרות לצדקה, מהיום צריך לתת חומש. גם בלימוד תורה, אם עד היום היית לומד דף אחד, מהיום תלמד שני דפים. כתוב שעיקר מה שה' רוצה מאתנו בעולם הזה הוא אתכפיא במצוות עשה – עשיה היא תיקון, ובעולם הזה צריך בעיקר "עשה טוב".

גם בענינים חיובים יש אתכפיא, "יש לו מנה רוצה מאתים" – לא להסתפק במה שעושה. "איזהו עשיר השמח בחלקו" הוא רק בגשמיות, אבל ברוחניות צריך לרצות יותר ויותר. צריך לכך אתכפיא, כמוסבר גם באריכות בספר התניא, שצריך לעשות יותר – דווקא כאשר לא בא לך.

כך מוסבר באגרת הקדש ההבדל בין "מעשה הצדקה" ל"עבודת הצדקה" – "מעשה הצדקה" הוא ההרגל הטבעי של היהודי לתת צדקה מתוך טבע הרחמנות שלו ואילו "עבודת הצדקה" היא נתינה יותר ויותר ממה שרגיל ומה שבא לו על פי טבעו הטוב. על ידי אתכפיא בענינים של עשה טוב מעלים ריח טוב של "בשמי". כך מוסבר הפשט בחסידות של "אריתי מורי עם בשמי" – זו עבודת האריה, "אריתי".

20.         "אכלתי יערי עם דבשי" – יראה ואהבה – שמאל וימין במורגש

אחר כך, "אכלתי יערי עם דבשי". "יערי" הוא הקנה – העץ, היער – שבתוכו יש דבש. לכאורה היער הוא פסולת, אבל הוא מחזיק את הדבש. אחרי שאדם מתקן את המעשים, את הלא-תעשה ואת העשה, באתכפיא שלו, ומעלה בכך קטרת, ריח טוב, ובכך גם מתקן את הנה"י, המוטבע שבנפש, הוא עולה יותר לתקן את המורגש שבנפש. תיקון המורגש הוא בעיקר בזמן התפלה (עבודה שבלב).

במורגש יש שתי מדות עיקריות, אהבה ויראה, דחילו ורחימו. "אכלתי יערי" היינו לקבל, להפנים בברכות יוצר כח ממלאכי רום (עליהם מספרים בברכות "יוצר", איך אומרים "קדוש" ו"ברוך"), יראה. "אכלתי יערי" היינו לאכול יראה, להפנים התבוננות שמעוררת בנפש יראת ה'. כמו שקודם "אריתי מורי עם בשמי" היה לא-תעשה, צד שמאל, גבורה, ואחריו עשה, צד ימין, חסד – שניהם במוטבע שבנפש, כך במורגש שבנפש – "יערי עם דבשי" היינו קודם צד שמאל, יראת ה', ובתוכה הדבש, אהבת ה'.

מתי "אכלתי... דבשי"? כתוב שכאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הוא הזמן שאוכלים את "דבשי". אם כן, יש זמן מיוחד לכוונה של דן-בנימין-שמעון-יהודה, כאשר אוכלים "דבשי" בק"ש כל בקר.

21.         "שתיתי ייני עם חלבי" – שמחת מוחין דאמא ועונג מוחין דאבא – שמאל וימין במושכל

אחר כך "שתיתי ייני עם חלבי" – "ייני" היינו מוחין דאמא, יין המשמח, ו"חלבי" הוא עונג. שוב, מה ההבדל בין יין וחלב? כתוב שיין הוא שמחה וחלב תענוג. כאן כבר עולים מהמורגש למושכל שבנפש. מוחין דאמא הם "שתיתי ייני", מקור השמחה בנפש, ואילו מוחין דאבא הם "עם חלבי" – באבא יש עונג פשוט. כלומר, כאן כבר יש התבוננות בעצם, "מוחין בעצם" בלשון החסידות. ה"אכלתי יערי עם דבשי" היינו מוחין השייכים למדות, שמעוררים את האהבה והיראה בנפש, אבל "שתיתי ייני עם חלבי" הם מוחין בעצם, שגם פועלים חויה אדירה בנפש – חויה של שמחה וחויה של תענוג אלקי, מוחין דאמא ומוחין דאבא.

22.         "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" – התכללות המוחין והמדות

אם כבר הסברנו את הפסוק עד כאן נסיים אותו: אחר כך כתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". בחלק האחרון יש התכללות. מי הם הרעים ומי הם הדודים? כתוב שהרעים הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבא ואמא, ואילו הדודים הם זו"נ, וה. לכאורה הסברנו הפוך, שאכילה שייכת לדודים ("אכלתי יערי עם דבשי" במורגש) ושתיה לרעים ("שתיתי ייני עם חלבי" במושכל, מוחין בעצם), ופתאום אומר "אכלו רעים [למוחין] שתו ושכרו דודים [למדות]".

אלא מה? יש כאן התכללות. זו דוגמה מצוינת של התכללות. כלומר, מה שכתוב "אכלו רעים" היינו לעורר את המדות – שרשי האהבה והיראה – בתוך המוחין (וכן לעורר את הנטיות לחסד ודין בתוך המוחין, סוד בית הלל מתיקין ובית שמאי אוסרין כנודע), ומה שכתוב "שתו ושכרו דודים" היינו המשכת מוחין בעצם שגם יאירו במדות, עיקר התכלית של העולם הזה. ה"שתו ושכרו", עד כדי שכרות ממש, עד כדי מוחין בעצם – שכתוב בחסידות שהם בגדר פלא. קוראים לזה מוחין, אבל זה למעלה מהשכל לגמרי, וכשזה נכנס ללב כבר אומרים "שתו ושכרו דודים".

23.       ג. חלוקת משרדי הממשלה של המשיח בין דן, בנימין ושמעון

24.         חלוקת התיקים העיקריים לנשמות השבטים הקשורים ליהודה

הרווחנו כעת פירוש מאד חשוב בחסידות לפסוק של י' שבט, שמגיעים אליו עוד מעט – "באתי לגני אחתי כלה וגו'". אבל איך הגענו לכך? מהמלה "דבשי", שהיא הסימן בשבילנו לשבטים הקשורים באופן מיוחד למלכות – דן, בנימין, שמעון הקשורים ליהודה המלך.

היות שאנחנו רוצים גם לעבור את המעבר מגור לאריה, מהמלך עדיין בכח למלך בפועל, צריך לחשוב שאם יש למלך יהודה זיקה דווקא לשבטים האלה, מן הסתם המלך יקח את שרשי הנשמות האלה וימנה אותם לשרים שלו בממשלה – היושבים ראשונה במלכות. צריך לתת את הדעת, כל אחד משלשת השבטים האלה – שראשי התיבות שלהם דבש (גם ר"ת דוד בת שבע, הזווג של המלכות) – איזה תיק בממשלה מגיע לו. כנראה, כמו שאמרנו, שיהודה ירצה דווקא את הנשמות האלה, השבטים האלה, לתת להם את עיקרי התיקים של הנהגת המדינה.

25.         דן – משרדי המשפטים, בטחון ובריאות

נתחיל לפי הסדר: איזה תיק מגיע לדן? לפי הפסוק הראשון, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", דן לשון דין – דינא דמלכותא דינא – שקודם כל יהיה שר המשפטים, שיתקן פה את המשפט. אבל מיד בא הפסוק השני, "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנֹשך עקבי סוס ויפֹל רֹכבו אחור", ובזהר כתוב במפורש שדן הוא שר הצבא של מלך המשיח, אז מגיע לו תיק הבטחון. יש הרבה תיקים בממשלה, וכאן יש לנו שלשה שבטים שאת עיקרי התיקים החשובים בממשלה צריך לחלק ביניהם. צריך גם להבין את הקשר בין התיקים – יש קשר בין תיק המשפטים לתיק הבטחון.

אבל יש עוד תיק שמגיע לדן. מה הפך להיות הסמל של הנחש בעולם? לא סתם בעולם החיצוני, אלא בתורה – נחש הנחשת של משה רבינו. מה מסמל "יהי דן נחש" חוץ מהיותו שר בטחון מוצלח? שר הבטחון הטוב הוא נחש, שלא נהנה, אלא רק עושה לשם שמים, "מה הנאה יש לך" כפי שאומר ריש לקיש על הנחש – פועל רק לפי גזירת המלך, לפי מוסר המלחמה של התורה (מוסר מלחמה עולה משפט, היינו קשר בין משפטים לבטחון) ותו לא. זה חדש טבת, חוש הרוגז של דן, "רגזו ואל תחטאו".

אבל שוב, אמרנו שיש עוד תיק שמגיע לשבט דן – משרד הבריאות, קופת חולים. לפני כמה ימים דברנו על כך שאחת הרעות החולות במדינה היא שלא-יהודים, ואפילו אויבי עם ישראל, משתלטים – פחות או יותר – בבתי רפואה כאן בארץ, והמבין יבין את הבעיה הגדולה, וזה מעוגן במשפט, בחוק. כדי לתקן את המצב של הבריאות, הכי נוגע לכל אחד ואחד – כולם רוצים בטחון, אבל כעת מדברים על בריאות – אם אתה רוצה גם בטחון וגם בריאות, צריך לתקן את המשפט, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל".

אז יש לנו שלשה תיקים 'תפורים' על שבט דן. יש עוד תיקים, אנחנו מדברים על העיקריים – כל אחד יכול להוסיף.

26.         בנימין – משרד הפנים והרבנות

מה התיקים של בנימין? בנימין הוא נקודת ציון, הוא הפנימיות של המלכות, אז הדבר הראשון שמתאים לו הוא שר הפנים. מה צריך להיות עיקר התפקיד של שר הפנים? לרשום יהודים, "מיהו יהודי", לייחס יהודים. למי שייך התפקיד הזה? תפקיד עצום, לייחס יהודים, למי הוא שייך? בדיוק תפור על בנימין, כי הוא יסוד הנוקבא. מי שנותן את תעודת הזהות במדינה המתוקנת הוא בנימין.

איזה עוד תיק מאד חשוב תפור על בנימין? היום קוראים לו בשם פסול, משרד הדתות. אם משרד הדתות הוא כדי לשרש אחר עבודה זרה – ניחא. אבל מי שצריך לנהל את הרבנות בארץ, קידושין וכל מה ששייך לרבנות, הוא שבט בנימין. מי שמכיר בקבלה, יסוד הנוקבא הוא השמירה על הדת. במגלת אסתר, שיש בה את "איש יהודי... איש ימיני", יש הרבה דת – עיקר המקום של דת ודין. דין שייך לדן ודת שייכת לבנימין ("מימינו [בנימין] אש [העלאת מ"ן ביסוד הנוקבא] דת למו"). אז לבנימין ניתן את כל האחריות על הרבנות וגם – הולך ביחד – את כל האחריות על תעודת זהות, ובכלל על משרד הפנים.

חוץ מכך שהרבנות עוסקת בקידושין וכיו"ב, מה עוד שייך לבנימין? ממש אולי הכי פשט של בנימין מכל דברים – מה שנקרא מקומות קדושים. מי שומר על המקומות הקדושים? יסוד הנוקבא. קבר רחל – מי הכי מתאים לשמור על קבר רחל? בנימין, שרחל נפטרה בלידתו. ובכלל, כל הענין שנקרא מקומות קדושים – שידוע מהרבי שצריך גם חוש מיוחד במקומות הקדושים, לא לכולם יש חוש מיוחד במקומות קדושים, אבל לבנימין ודאי יש – הוא בנימין (מי ש'מבין' ב'ימין', בכל אתרי ארץ הימין, ארץ ישראל, שבה גופא כל מקום קדוש, שבו נמצא צדיק, הוא נקודת 'ימין' – מכאן נבין שלבנימין גם מגיע להיות שר התיירות בכלל).

הוא צריך לשמור עליהם, קודם כל להקפיד שיהיו בידים שלנו, נגישים ליהודים בכל עת, עשרים וארבע שעות ביממה – כל המקומות הקדושים בארץ, החל מקבר יוסף הצדיק – הוא בנימין. זה חלק מהרבנות שלו. אם כן, יש לנו כמה תיקים חשובים בשביל בנימין.

27.         שמעון – משרד החינוך, העבודה והסעד

מה לגבי שמעון? בסוף 'ברכת' שמעון (ולוי) כתוב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מה רש"י כותב בשם חז"ל על הפסוק הזה? שאין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות בישראל אלא משבט שמעון. אם שמעון, כדי להפיץ אותם בישראל, לקיים את הפסוק "ואפיצם בישראל", יצא גורלו להיות עניים וסופרים ומלמדי תינוקות – איזה תיקים הכי מתאימים להם? קודם כל, תיק החינוך – דבר ראשון. הרי הם המלמדים. אז כל מי שעוסק בחינוך, במיוחד חינוך דרדקי, כנראה שייך לשמעון.

הדבר הראשון שמחנך, מורה, 'רבי' בכתה, צריך להיות טוב מאד בלספר סיפורים – סיפורים שהוא בעצמו חוה. אז מה הסימן המובהק של מלמד טוב, משבט שמעון? שמספר מה היה בשכם, מה פעלנו שם. זה שמעון – דבר ראשון הוא מלמד בחיידר, וזו הרוח שהוא צריך להנחיל לילדים הקטנים.

אבל כתוב גם שהם עניים, אז מגיע לו גם את תיק הסעד, בטוח לאומי שייך לשמעון, גם שיקום, גם משרד העבודה. מי יכול להקפיד על עבודה עברית? יש כמה חבר'ה שהנקודה שלהם היא עבודה עברית – אלה 'שמעונים'. אז לשמעון שמורים התיקים האלה – משרד העבודה, משרד החינוך, משרד הסעד.

כמו שאמרנו קודם, תן לחכם ויחכם עוד, אבל אלה עיקרי התיקים[15].

28.       ד. שלש החיות הטורפות – אריה, נחש וזאב

29.         יהודה דן ובנימין – שלש החיות הטורפות מבין השבטים

נסיים את החלק הזה – איך אני באמת רואה בפשט הפסוקים שהשבטים האלה קשורים? בעצם, מה שנסביר כאן ששמעון, שהוא תקיף ולוחם – עיקר המעשה שלו הוא מעשה שכם – זכה כאן למה שנראה כהיפך הברכה, אבל שלשת השבטים האחרים זכו במשהו יחודי, שהם (ורק הם) התברכו בחיה טורפת ממיתה. יש עוד חיות, "נפתלי אילה שלוחה", חיה טהורה הכי נחמדה ויפה. "יששכר חמֹר גרם", חיה טמאה, אבל לא מסוכנת כל כך בזמנים כתקנם. אבל חיות מסוכנות וממיתות הם רק השלשה האלה – "יהודה גור אריה... כאריה וכלביא...", "דן נחש" ו"בנימין זאב".

אם כן, יש משהו ממש מיוחד שמקשר בין השבטים האלה בתוך ברכות יעקב אבינו. כלומר, יעקב אבינו מייעד לשבטים האלה כחות של עולם התהו, של חיות גם טמאות וגם טורפות וגם ממיתות, הכחות (אורות דתהו) שממשלת מלך המשיח זקוקה להם במיוחד.

30.         "חיות קטנות עם גדֹלות" – בנימין הזאב ויהודה האריה

נסיים את הקטע הזה בדברי הזהר, שאחר כך נסביר יותר בעזרת ה'. על הפסוק בתהלים "חיות קטנות עם גדֹלות" הזהר אומר שיש שני סוגי חיות, קטנות וגדולות.

קודם כל, הזהר אומר שהבטוי "חיות קטנות עם גדולות" רומז בפרשת ויחי לברכות יעקב אבינו לבניו להיות כמו חיות, ובין החיות שהוא מברך אותם יש "חיות קטנות עם גדולות". מי הן החיות הקטנות? "בנימין זאב יטרף", ומי הגדולות? "גור אריה יהודה". כאן הזהר מקשר באופן מובהק בין בנימין, החיה הקטנה, ליהודה, החיה הגדולה. זה נושא גדול מאד בפני עצמו, שנמשיך אותו תיכף, אחרי הפסקה של ניגונים. לחיים לחיים.

31.         "בנימין זאב" בבקר ובערב

הזכרנו את הפסוק "חיות קטנות עם גדֹלות". כתוב בזהר הקדוש שהפסוק הולך על השבטים, שיש חיה קטנה – "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". בבקר, זמן של בהירות מוחין, שחרית, "יאכל עד" – יש ע רבתי ב"שמע" ו-ד רבתי ב"אחד", בקריאת שמע, ובבקר בבקר הוא אוכל את ה"עד". "ובערב יחלק שלל" – סתם זאב הוא מ"זאבי ערב", ואז "יחלק שלל".

32.         שחיתות השרים-האריות בפרהסיא ושחיתות השופטים-הזאבים בהסתר

הנביא צפניה מוכיח את עם ישראל, את הממשלה הרשעה ש"שריה [דברנו על שרי ממשלה] בקרבה אריות שֹאגים" לגריעותא, ואילו השופטים (דברנו גם על מערכת המשפט), "שֹפטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר". "לא גרמו לבקר" – לא משאירים גרם-עצם לבקר. כל היום לא אוכלים, מאד רעבים בלילה, אז בלילה טורפים את הטרף שלהם ו"לא גרמו לבקר" – לא משאירים אפילו עצם אחד, סימן אחד מהטרף, הכל מחסלים.

מסבירים המפרשים שהשרים מושחתים בפרהסיא. מי שעושה את המעשה הרע שלו בפרהסיא הוא האריה של הלעו"ז – הם אריות שואגים בריש גלי. אבל דווקא השופטים, מערכת המשפט, לא רוצים שיראו את השחיתות שלהם – הם זאבי ערב שמחכים כל היום. לא מקבלים שוחד לאור יום, וכל השוחד והשחיתות הם בלילה, שאף אחד לא רואה, וגם דואגים מאד שלא ישאר שום סימן עד הבקר ממה שקבלו.

אלה ה"זאבי ערב" של הלעומת זה, "שפטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר". בכל אופן, יש כאן פסוק על האריה והזאב, יהודה ובנימין, של הלעו"ז (קשור לממשלה, שריה ושופטיה).

33.         "בבקר יאכל עד" – הגדלות שבקטנות

מהפסוק הזה לומדים, דרך אגב, שעיקר הזאב הוא "זאבי ערב", ו"בבקר יאכל עד" של בנימין הוא חידוש, לא כדרך הזאבים. איך מסבירים בחסידות את ההבדל בין החידוש בזאביות של בנימין, שאוכל עד בבקר, לבין ה"בערב יחלק שלל"? אומרים שהבקר הוא זמן של בהירות מוחין ואילו הערב זמן של קטנות מוחין. כלומר, שאף על פי שבכללות הוא נקרא החיה הקטנה, "חיות קטנות עם גדולות", שהחיה הקטנה היא "בנימין זאב יטרף" ואילו החיה הגדולה היא "גור אריה יהודה" (ואצל משה רבינו כבר "דן גור אריה"), יש את הגדלות שבקטנות, שהיא מה שכתוב בבנימין "בבקר יאכל עד".

34.         קטנות וגדלות בעבודת הזאב – תפלות על תענוג לעולמות ועל תענוג לה'

איך זה מוסבר בחסידות? מוסבר בקדושת לוי[16] שיש מי שהתענוג שלו בעבודת ה', בתפלה שהוא מתפלל לה' – הוא מבקש וממשיך תענוג בתפלה לתוך כל העולמות – הוא להמשיך את כל הברכות, כל השפע, כל התענוג, לעולמות, לתוך המציאות, אלינו. אבל יש צדיק שכל מה שהוא מכוון הוא לעשות לה' יתברך תענוג – הוא לא חושב על תענוג של אף אחד אחר, לא של עצמו וגם לא של העולמות בכלל.

מי שכל הכוונה שלו היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך, לעשות תענוג למעלה – וממילא, אם ה' שמח, השמחה של ה' משתקפת ונמשכת בדרך ממילא לכל העולמות, אבל לא צריך לחשוב על כך, קורה בדרך ממילא – הוא הצדיק שיש לו בהירות ועליו נאמר "בבקר יאכל עד". אבל הצדיק שכוונתו להמשיך רפואה לחולה, פרנסה לעני, ובכלל שפע ותענוג לכל העולמות, לכל הנזקקים, הוא גם צדיק גדול מאד, והוא הזאב עליו נאמר "ולערב יחלק שלל". כל השפע שהוא ממשיך למטה הוא שלל, והוא מחלק אותו לכולם בערב.

מתי? כשאין לו בהירות מוחין. כשאין בהירות מוחין, בערב – גם לשון עירוב, שהכל מעורבב – הזמן לחלק שלל, לחלק שפע. כלומר, זו ממש קטנות. איך מפרשים את הביטוי "חיות קטנות עם גדֹלות"? קטנוּת וגדלוּת. חיות היינו מוחין, התלהבות בעבודת ה', ויש חיות מתוך קטנות מוחין וחיות מתוך גדלות מוחין.

כעת אנחנו מסבירים שגם בקטנות יש שני מצבים – קטנות דקטנות, "בערב יחלק שלל", וגדלות יחסית של הקטנות, שבעיקר בה בנימין מתקשר ליהודה (כי יהודה הוא הגדלות האמתית, כמו שנסביר תיכף), "בבקר יאכל עד". "עד" הוא תענוג, אבל תענוג לקב"ה – "עדי עדים" היינו תענוג של כתר עליון, של עדי. כמו שאמרנו קודם, זו הכוונה של עד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

35.         ארבע מדרגות של תפלה

אם כבר אמרנו פירוש יפה זה על ברכת בנימין, נעשה מכך י-ה-ו-ה שלם: כשצדיק מתפלל – "ועמך כֻלם צדיקים" – עיקר תפלתו היא להמשיך תענוג, לעשות טוב ("אין בטובה למעלה מענג"), שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה, כמו שהרבי תמיד אומר. לעשות טוב הכוונה להמשיך תענוג. המקור של כל התענוגים הוא פנימיות הכתר, בעתיק, רק שהוא מופיע בי-ה-ו-ה, בחכמה-בינה-מדות-מלכות.

אם האדם מתפלל שיהיה לו טוב – נדמה לו שעכשיו רע לו, בעלמא דשקרא שהוא נמצא בו, והוא מתפלל לה' מתוך הלב שיהיה לו טוב; בעל חוב, חייב מליונים, הוא מיואש כמעט, צריך להתפלל לה', יש כתובת אחת – בעצם הוא מתכוון בתפלה שלו למלא את חסרונו. זה מאה אחוז בסדר, אין בכך פסול או פגם, אבל זו המדרגה הכי נמוכה. זו התפלה של המלכות, "ואני תפלה", שהוא מתפלל על ה'אני' שלו.

יש מדרגה קצת יותר גבוהה מזו, שהצדיק הוא צנור פתוח והוא מעביר את השפע, הטוב והתענוג לכולם. אבל כדי שהתענוג יעבור לכולם הוא צריך לעבור דרכו, אז הוא מתפלל לה' להמשיך שפע – שיהיה לי טוב, אבל לא שישאר אצלי. הוא יודע את הסוד הזה, כמו אחד שמתפלל שיהיה לי הרבה כסף שאוכל לתת הרבה צדקה – דבר חשוב. גם הרבי אומר שכולם צריכים להיות גבירים – מותר לך להתפלל שתהיה גביר, שיהיה לך הרבה כסף – כדי שתוכל לפזר ביד הכי רחבה הרבה צדקה לכולם, "פזר נתן לאביונים". אם כוונה זו בראש, שיהיה לי שפע כדי להשפיע הלאה, זו ו – עדיין ב"והנגלֹת", עדיין "לערב יחלק שלל", כדי לחלק שלל צריך שיהיה לי.

יותר גבוה – מי שמתפלל עבור חברו, צדיק שלא מבקש לעצמו כלום, אלא רק עבור הזולת. מישהו חולה – הוא אך ורק מבקש על החולה, יהי רצון מלפניך ה' שתרפא, שתשלח רפואה שלמה לאותו חולה, למי שזקוק לפרנסה, מי שזקוק לשידוך טוב – לא חושב על עצמו כלל, גם לא שהוא מעביר, אלא רק על הזולת. אחד שלא חושב על עצמו בכלל, גם לא בתור מעביר, כבר שייך ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו". מי שמתפלל על הזולת נטו, כמו שאמרנו עכשיו, תפלתו שייכת לאמא. בכל התפלות האלה, הוא מבקש טוב הנראה והנגלה ממש. אם הוא במלכות – הוא צריך לישועה לעצמו, בטוב הנראה והנגלה; אם הוא בז"א הוא צריך הרבה כסף לתת הרבה צדקה, טוב הנראה והנגלה; אם הוא מבקש רפואה או ישועה לזולת זו גם בקשת טוב הנראה והנגלה.

אבל יש עוד מדרגה, אצילות, כמו שדברנו קודם על ההבדל בין ברכת שלשת השבטים הראשונים לשאר השבטים – באצילות התפלה היא רק שלה' יהיה תענוג, מתפלל עבור הקב"ה. כמו שאני אומר, רבונו של עולם, מי שבורא אותי בכל רגע תמיד, שיהיה לך טוב – שתרגיש טוב. הוא אפילו לא חושב שאם ה', בורא עולם, ירגיש טוב – ממילא כולם ירגישו טוב, מיד ישתקף ויתפשט בכל העולמות. אז על פניו הוא לא חושב על טוב הנראה והנגלה, אבל באמת הכי טוב הנראה והנגלה יצמח דווקא ממדרגה זו. כאן עיקר "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – שכל התפלה היא "להוי' אלהינו". לפי דברי הקדושת לוי, "בבקר יאכל עד" היא המדרגה הגבוהה הזו, רק שבכלל ה-י אפשר לחבר גם את ה-ה עילאה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", מי שמתפלל על החבר שיקבל תענוג (הרי החבר הוא "חלק אלוה ממעל ממש", והתופס בחלק מן העצם תופס בכולו).

גם ידוע מאמר חז"ל ש"המתפלל על חברו והוא זקוק לאותו דבר הוא נענה תחלה" – יש כאן באיזה מקום גם כוונה לטובתי, לכן זה הממוצע בין "לשמה" (לשם ה') לגמרי לבין מישהו או משהו מוחשי בעולמות. בכל אופן, יש את ה"בבקר יאכל עד" ויש את הדרגות שלמטה ממנו, שבכלל "ולערב יחלק שלל". ולסיכום:

י   תפלה על תענוג לה'

ה   תפלה על חברו בלבד

ו   תפלה שיזכה לשפע כדי להשפיע

ה   תפלה על חסרון עצמו

36.         בנימין ויהודה – מי למעלה ממי?

עד כאן קצת הרחבה לגבי החיה הקטנה, הזאב, בנימין. לכאורה יש לנו כאן קושיא גדולה: לפני שבוע ולפני שבועים למדנו – ואפילו היום אמרנו קודם – שתפקידו של בנימין הוא לאמת את ה"אל אישך תשוקתך" של יהודה, עיקר המלכות. משמע מכאן שבנימין הוא יותר פנימי ועצמי מיהודה, ואילו מכאן יוצא שבנימין הוא החיה הקטנה ויהודה החיה הגדולה. החיה הגדולה היא לכאורה הרבה יותר חזקה והרבה יותר 'ענין'. גם על פי פשט, פשיטא שיהודה יותר חזק מבנימין –כמה שבנימין מאמת אותו, יש בו, ביהודה, משהו שהוא אין סוף יותר חזק מבנימין.

37.         סוד היחוד ב"קטנות עם גדלות"

קודם כל נאמר את הרמז המפורסם ב"מחשוף הלבן" לרבי יעקב אבוחצירא: הוא כותב ש"קטנות עם גדלות" – שצריך לדעת איך את לעבוד את ה' גם במצב של קטנות מוחין וגם במצב של גדלות מוחין – עולה פסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

38.         "אריה דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל"

אמרנו קודם מאמר של ריש לקיש לגבי הנחש, שבט דן – "מה הנאה יש לך". גם לפני שבוע דברנו על הנאה – אם מותר לקבל הנאה בעבודת ה' או לא. כעת הסברנו שכל התפלה כולה היא לשם תענוג, שיהיה טוב. נחש סתם הורג, בלי הנאה. מה לגבי האריה והזאב? אותו מאמר של ריש לקיש אומר "אריה דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, ולך – מה הנאה יש לך?!" – כך פונה ריש לקיש לנחש. לאריה יש הנאה, הוא דורס ואוכל. זאב טורף ואוכל – זה לשון הגמרא – ולך הנחש מה הנאה יש לך.

מסבירים התוספות את ההבדל בין "אריה דורס ואוכל" ל"זאב טורף ואוכל": עיקר הטרף של הזאב הוא בערב, כמו שאמרנו קודם – הוא טורף משהו בערב, ממית אותו, סוחב אותו למאורה שלו, ובמשך הערב הוא גומר אותו עד ש"ולא גרמו לבקר", לא משאיר עצם לבקר. לעומתו "אריה דורס ואוכל" – כאן עיקר החידוש של התוספות – היינו שאוכל לפני שימות. כל מה שהוא עושה הוא בפרהסיא, לא פוחד מאף אחד – הוא דורס את הטרף שלו ואוכל אותו חי, לפני שימות. זה חידוש של התוספות בכמה מקומות בש"ס.

איך מוסבר ההבדל הזה? אנחנו אוהבים לומר במילים פשוטות, שאפשר להמחיש את הענין – האריה אוכל אותך חי והזאב אוכל אותך מת. צריך להבין, אם אנחנו מתברכים בברכת יהודה למעליותא, שצריכים להיות כמו יהודה, אז המלך – שהוא יהודה, האריה – צריך להיות עם כח לאכול את כולם חיים. המלך אוכל אותך חי. אבל בנימין אוכל אותך מת. איך מוסבר הווארט הזה בחסידותב?

39.         מלך – אוכל אותך חי

ההסבר הוא שבנימין באמת מאמת משהו ביהודה – מה הוא מאמת? את בטול היש של המלכות כאשר היא יורדת למטה, לעולמות התחתונים, ומשם משתוקקת – "אל אישך תשוקתך" – להכלל באצילות, לחזור למקום האמתי שלה, לעצמה רבתי שלה. מי שמאמת את עבודת בטול היש לאין הוא אכן בנימין, אבל הוא מאמת זאת בעוד יהודה עדיין בגדר גור. בתחלה גור ולבסוף אריה – כשהוא עדיין מלך רק בכח הוא זקוק לבנימין, בנימין יותר ממנו כי הוא מאמת לו את עבודת בטול היש.

בטול היש היינו לקחת את היש ולהמית אותו – לעשות לו בטוש גמור. אחרי שאתה מת אני יכול לאכול אותך, להכליל אותך בתוכי. אני רוצה לקרב מישהו לתנועה, אבל יש לו דעות קודמות – אני צריך לשכנע אותו שירצה לאמץ את האידיאולוגיה והדעות שלי. יש אחד שכדי לקרב מישהו רחוק עדיין צריך קודם להרוג אותו – את הדעות שלו – ואחר כך יכול לאכול אותו. מי שככה, צריך להרוג אנשים לפני שהוא אוכל אותם, הוא חיה קטנה – זאב. אבל יש אחד שלא צריך להרוג אותך, לא צריך לבטל שום דבר אצלך – הוא מיד יכול לאכול אותך. הוא רק תופס אותך, ואוכל אותך חי – זה המלך האמתי, יהודה.

שוב, יש אנשים עם כל מיני דעות. המלך האמיתי לא צריך להרוג שום דעה של אף אחד – אתה מזרוחניק, אתה דתי, לא דתי, ליכודניק, מערך, לא משנה איזו מפלגה – הוא רק תופס אותו ואוכל אותו חי. זה כיף, זה עולם האצילות (מה ש"אצילות איז אויך דא", גם כאן ממש בעולם התחתון). לכך קוראים בטול במציאות – הוא מיד מביא אותו למצב של בטול במציאות, עולם האצילות.

אבל יש אחד שעובד למטה, בעולמות התחתונים, שהוא במצב של קטנות – כדי לאכול מישהו שם הוא צריך קודם להרוג אותו. לכך קוראים בטול היש, זו עבודה מרה (כפי שהסברנו בסוד תמר). זה ממש ההסבר בחסידות ל"חיות קטנות עם גדלות", ההבדל בין בנימין ליהודה כאריה.

ברוב הדרו, כאשר הוא עולה לעוצמה המלאה שלו, האריה דורס ואוכל לפני שימות (גור לא דורס ואוכל), ואילו זאב טורף – צריך להמית אותו, לקחת אותו הביתה, להסתיר אותו ולאכול אותו, רק בערב, לא בפרהסיא. סיפור. הזאב הוא מקיים שיעורים במחתרת בכל הישיבות, בערבים, אחר הסדר. אבל האריות נכנסים לישיבה באור יום ויוצאים שבעים מכולם.

40.         הנחש בשבטים – בין הזאב לאריה

לפי ההסבר הזה, מיהו דן? גם רואים כאן משהו פלאי. הענין שיש נחש וארי וזאב כתוב בכמה מקומות בחז"ל בלי הקשר לברכות בפרשת השבוע. כמו שמוסבר אצלנו, בספר על רפואה, הזאב כנגד הנה"י בנפש, הארי כנגד החג"ת והנחש דווקא פוגם במוחין, בחב"ד. אז הייתי חושב שהנחש בקדושה – בגימטריא חֻשים בן דן, משיח – הוא יותר מהאריה. אבל לא, כאן המלך הוא האריה.

קודם נאמר איך מוסבר בספר הרפואה: כל מחלה היא תוצאה של חרדה. יש פחד אונס, פחד הזאב; יש פחד מות מהאריה – שיאכל אותי, במיוחד חי; והנחש הוא פחד משגעון, טירוף דעת. כך מוסבר שם – אחד היסודות הכי חשובים אצלנו בכמה וכמה הקשרים שונים. אבל כאן יוצא שדן הוא ת.פ. של יהודה – כמה שהם קשורים, דן ויהודה, בכל אופן יהודה הוא המלך. בפירוש מוסבר בחסידות שהנחש של דן הוא באמצע, בין החיה הקטנה, הזאב שטורף ואוכל, לבין האריה, החיה הגדולה שדורס ואוכל. גם פה צריך להבין, שיש משהו בנחש הזה – "מה הנאה יש לך".

קודם כל, מאד מתאים שזה מאמר של ריש לקיש – כל המאמרים שלו מתאימים לו – הוא מבין מאד גדול איך אוכלים טרף. גם הפליאה שלו על הנחש, "מה הנאה יש לך", הכי מתאימה לו כראש הליסטים. יש משהו ב"מה הנאה יש לך" שבאמת יותר גבוה גם מהאריה. אבל כאן, בברכות השבטים, דן יצא מכלל הזאב ולכלל האריה של יהודה עוד לא הגיע.

מתי הוא יגיע? אצל משה רבינו, מה שהזכרנו בתחלת השיעור הערב. בברכות האלה של יעקב הנחש הזה, דן, הוא בין בנימין, גבוה ממנו, ועדיין למטה מיהודה. הוא ישיג את יהודה, שהוא ממש יתכלל בתוך יהודה – ולשם כך צריכים מוחין יותר פנימיים ועצמיים – דווקא על ידי משה רבינו, בברכתו.

41.         מרירות הנחש שלא זכה למעלת האריה

מהי עבודת דן? כתוב שהיא מרירות – מי שעושה חשבון צדק בעצמו, "דן ידין" את עצמו, תוך כדי הרגשת ריחוקו מדרגת יהודה. הוא יותר גבוה מבנימין, על סף כניסה לעולם האצילות שיש בו בטול במציאות – "אריה דורס ואוכל" – אבל לא מגיע עד שם. הוא יהודי פשוט שמסתכל על הצדיק הזה, המלך, וגם אני מזדהה מאד עם המלך וגם מרגיש כמה הוא רחוק. קיומית דן מאד רחוק מיהודה, ועל כך הוא מתמרמר – זה הארס המר של דן.

מה הוא עושה בינתים מתוך מרירותו, שהוא לא יהודה? בינתים הוא נושך עקבי סוס "ויפל רכבו אחור". הוא חכם ויודע שהסבה שהוא לא הגיע עדיין לדרגת המלך, יהודה, היא בגלל העבירות שאדם דש בעקבו. מי הוא הסוס אותו הוא הורג? הסוס רץ אחרי תאוות, רץ אחרי פרנסה. כל מה שאדם רץ אחרי משהו בעולם הזה, עלמא דשקרא, הוא סוס של הלעומת זה. דן מספיק חכם לדעת שהסוסים האלה, כל הריצות והדחפים אחרי העולם הזה, הם שמרחיקים אותו ריחוק תהומי מאיפה שהוא רוצה להיות, צריך להיות. לכן הוא משתדל להזהר כמה שיותר לא לעבור על דברים שאדם דש בעקביו, ובכך הוא נושך עקבי סוס "ויפל רכבו אחור" – הס"מ בכבודו ובעצמו (אם מדובר בדן של הקדושה).

הווארט הזה בחסידות הוא מוסר השכל לכל אחד, שאם אתה רוצה להפיל את הס"מ, השטן בכבודו ובעצמו, שעושה את כל הצרות לך ולכולם – צריך לנשוך את עקבי הסוס. הכל בא מאותם דברים שאדם מזלזל בהם, הדברים הלכאורה-קטנים, פעוטים, שהוא דש בעקביו. כל זה ההסבר ל"יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי אורח וגו'".

42.       ה. ד"ה "כי תצא" תרד"ע

43.         שפלות שלילית – טבע של מרה שחורה

נסביר קצת יותר לפי הרבי הרש"ב, במאמר בע"ב, שעיקר המרירות צריכה להיות מצד הכלים, ולא מצד האורות. יהודה הוא מלכות, ובדרך כלל מלכות היא כלי, אבל יחסית לדן יש לו הרבה אור – יש לו את כל אותיות שם הוי' ב"ה, וה-ד, ה"דלית לה מגרמה כלום", הכלי שלו, נכלל בתוך האור.

הרבי הרש"ב מסביר שמרירות מצד האור אינה אמתית. מרירות אמתית – שגם פועלת פעולה חיובית בנפש – היא דווקא מצד הכלי. המרירות שהיות שאני פגמתי ואני אשם אני רחוק – אני אשם בריחוק התהומי שלי. מכך באה המרירות החיובית. מי שמר לא בגלל ריחוק, אלא סתם מר – מרה שחורה בטבע, יש לו שפלות בעצם לא טובה. תמיד אצלנו שפלות היא מדה הכי טובה, אבל יש שפלות שהיא סתם טיפוס מדוכא – הכי לא טוב. כמו שכתוב בתניא ההבדל בין עצבות למרירות.

דן הוא מרירות, שיש בה חיות, אבל יש אחד שסתם מרגיש את עצמו על הפנים לחלוטין – אז הוא טיפוס מדוכא. יש לו שפלות, אבל זו שפלות פסולה, כמו שיש ענוה פסולה. הוא כותב במאמר שיש מצב של שפלות שלילית עד כדי כך שהיא מביאה את האדם למה שהוא הלעומת זה של כלות הנפש – 'אויס' שלילי – התאבדות. כדאי לקרוא את המאמר בפנים. דן הוא התיקון של זה, הוא המרירות והשפלות החיובית, מצד הכלי דווקא.

44.         שפלות חיובית צריכה לבוא דווקא על ידי המשפיע

מה שהוא מסביר, אם נתרגם זאת למשל הרב המגיד שאור וכלי הם כמו רב ותלמיד, רבי וחסיד, השפלות הלא-טובה היא כמו שתלמיד יגיע לרבי שלו במצב של דכאון בנפש. אז הרבי לא צריך להוסיף מרה שחורה על מרה שחורה. זה כלל גדול בתורת הנפש – אם מישהו מגיע לתורת הנפש כבר מדוכא, שלדאבוננו זו מכת מדינה, אז לא מיד מבטשים אותו ומדכאים אותו יותר.

אלא מה? יש תלמיד טועה, שחושב שהוא גם למד את "פרק בעבודת ה'" או משהו, ויודע שדוד המלך הוא "והייתי שפל בעיני" וכו' וכו' – אז הוא מנסה להיות כמה שיותר 'גארנישט'. האידיאל שלו הוא פשוט להיות בשפלות של גארנישט. זה לא טוב, זה רע מאד. כל מקבל – כמו אשה לגבי איש – צריך לשאוף, לבקש מה', להתפלל, שאזכה להעשות כלי על ידי בעלי, ש"אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". כלומר, אם מדובר ברב ותלמיד, התלמיד צריך להגיע לרב שלו בדיוק כמו שהוא – בלי שפלות יתר. הוא צריך לקוות ולבקש בלב שהרב שלו יעשה אותו כלי.

מה הכוונה? שהרב שלו יקח את חומר הגלם שלו ויחצוב-יחקק ("ומחקק מבין רגליו") בתוכו בית קיבול – "חותם שוקע" – שהוא יגדיר לו ויעשה את השפלות והבטול שלו. לא שאני אעשה את השפלות שלי. אם אני עושה את השפלות שלי, בא שפל, זה יכול להיות הכי גרוע – במיוחד בדור שלנו. אם האדם חש שהוא העושה את שפלותו, הרי שהשפלות שלו היא גם הגאוה שלו (כמו כל "ענוה פסולה").

לשם כך צריכים צדיק. למה צריך צדיק, גם, במיוחד, בדור שלנו? צריך לבוא בדיוק כמו שאני לצדיק (והוא ענין "הגשה למלחמה" שהסברנו לפני שבוע), ולקוות שהצדיק יעשה אותי כלי. מה הכוונה? שהוא יעשה את השפלות והבטול שלי, ולא אני. אני לא יכול לעשות זאת, ואם אני עושה – זה רע. זה הווארט הפנימי שמוסבר במאמר של השבוע.

כלומר, אם השפלות והבטול כאילו באים רק מצד המטה, לא על ידי הסיוע ובעצם ההכתבה של המעלה, זה רצוא של עולם התהו. או שגורם לשקיעה ונפילה גמורה, או שגורם למה שדברנו לפני שבוע – ששני החצים עולים. הוא לא מקבל את הבטול של הרב, ולכן גם הכלי עולה וגם האור עולה – כמו שהסברנו לפני שבוע.

גם כשדורשים "עבודה בכח עצמו", הרי שהיא צריכה לבוא על ידי ההדרכה של הרבי-הצדיק, שתיישר אותה, ואצל התלמיד מורגשת בעיקר השפלות שנחקקת בתוכו על ידי הרב (בבחינת "חקיקה מבפנים", בעוד שעבודת התלמיד מצד עצמו – בהכוונת הרב – היא בגדר "חקיקה מבחוץ").

45.         התבגרות דן – מתחושת ריחוק להתכללות בעוצמת האריה

בכל אופן, כל התיקון הזה שייך לדן – שהוא המרירות החיובית מצד הכלי, בפני יהודה, שהוא המלך האמתי בעולם האצילות. יעקב מברך אותו שיהיה תלמיד טוב, אבל הוא באמת נעשה תלמיד טוב רק אצל משה רבינו. מי שעושה לדן את בית הקבול שלו, השפלות והבטול שלו, הוא משה רבינו – אז דן הופך להיות יהודה ממש, "דן גור אריה יזנק מן הבשן". כאן, בינתים, דן הוא "נחש עלי דרך שפיפן עלי אורח", והעבודה שלו היא "הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור". נאמר שוב את הווארט: כשדן מתבגר, בזכות משה רבינו, הוא כבר לא מרגיש את עצמו רחוק. אצל יעקב אבינו, טוב שהוא מרגיש עצמו רחוק – זו מרירות אמתית של הכלי. אבל כשהוא מתבגר יותר, וכל הענין כאן הוא להתבגר מקטנות לגדלות, "חיות קטנות עם גדלות", הוא כבר נכלל בתוך העוצמה של "אריה דורס ואוכל".

עד כאן, בקיצור, הנושא של השבטים האלה – דווקא שלשת השבטים שהם חיות טורפות, ממיתות. שוב, בהקשר אחר הסדר הוא נחש-אריה-זאב, וכאן הסדר הוא זאב-נחש-אריה מלמטה למעלה. גם צריך להם – כחלק לגמרי של יהודה, לכתחילה – את שמעון, שר החנוך שלנו, שיחנך את הילדים ברוח הטובה. מה שהוא עשה בשכם – הוא כנראה אמץ את כל החיות האלה. על פי פשט הם פעלו שם כאריות, אבל שהיו צריכים למול אותם ולהחליש אותם זו קצת זאביות שם. היה שם גם איזה נחש – באו במרמה.

לחיים לחיים. העיקר שנזכה ל"עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים", מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

46.         "מנוחה ושמחה" של נדבורנא

רוצים ללמוד ניגון חדש. הערב נלמד את הניגון של נדבורנא לזמר של ליל שבת, "מנוחה ושמחה". יש כמה ניגונים יפים, יש גם ניגון מאד יפה של חב"ד. מאד חשוב שידעו, במיוחד חב"דניקים, שלחב"ד יש ניגונים מסורתיים של זמירות שבת. כעת נלמד ניגון של חסידות נדבורנא על מנוחה ושמחה. לניגון הזה יש גם פתיחה, שאולי נלמד בשבוע הבא – אבל השבוע נלמד את הניגון.

47.       ו. השלמות והוספות

48.         קשר בנימין ויהודה – מלכות שאול ומלכות דוד

על "גור אריה [יהודה]" מפרש רש"י: "על דוד נתנבא. בתחלה – גור, 'בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל', ולבסוף – אריה, כשהמליכוהו עליהם". הקשר בין מלכות שאול, משבט בנימין, למלכות דוד, משבט יהודה, הוא קשר מובהק בין שני שבטים אלו, יהודה ובנימין. דוד מקפיד לקרוא לשאול "משיח הוי'" גם בשעה שהוא רודף אותו ומבקש להרגו.

שאול מרגיש (בלא-מודע שלו) שעל בנימין לאמת את תשוקת יהודה, עליו לחנך ולהדריך את דוד, לא שדוד יעלה עליו. אך אינו יודע שזה רק בהיות יהודה-דוד "גור", אך לא כאשר מגיע הזמן שיהפוך להיות אריה. בסרך מליצה י"ל שעל הזאב לחנך את הגור (של משפחת האריות) אך לא את האריה. כאשר דוד נעשה אריה אזי על שאול, בנימין-זאב, לקבל על עצמו את מלכות בדוד ולהיות כפוף אליו. כך באמת קרה לבסוף כאשר שבט בנימין הצטרף דווקא לשבט יהודה בחלוקת שתי הממלכות (דבר הבא לידי ביטוי במיוחד אצל מרדכי היהודי-הימיני).

באמת זה חידוש שבנימין מולך לפני יהודה (והוא בסוד "טבע ראשון" של מלכות ישראל, שעדיין שייך לעולם התהו, לעומת טבע שני = אמת כנודע). על "בנימין זאת יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" מפרש רש"י: "'בבקר יאכל עד'... ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת בקרן וזריחתן של ישראל". והוא באמת חידוש, כמבואר לעיל, שהזאב טורף ואוכל "עד" בבקר, והוא סוד גדלות שבקטנות, שעל כן דימה שאול שמלכותו בדרגת מלכות דוד (אריה – חיות גדולות) ממש, אך בזה טעה.

49.         אש כ"אריה יהודה" על המזבח שבבחינת "בנימין זאב"

המזבח נקרא זאב, בחינת "בנימין זאב יטרף" (השרש זבח רומז לזאב חי = ז במשולש). האש יורדת מן השמים בדמות אריה (בזמן שעושים רצונו של מקום, זמן של גדלות מוחין, "חיות... גדלות"), בחינת "גור אריה יהודה". נמצא שבעיקר עבודת המשכן-מקדש, עבודת הקרבנות על גבי המזבח, יש יחוד של שני השבטים בנימין ויהודה – בנימין מעלה מ"ן ליהודה המוריד מ"ד.

והוא על דרך יחוד נחתלם בבית המקדש. אש-מזבח עולה משיח. אש מן השמים מזבח ועוד יהודה בנימין עולה 1035, משולש מה-אדם = ה פעמים אור של יום אחד של מעשה בראשית = ג פעמים משה (כאשר כל משה = ג פעמים חזק – "חזק חזק ונתחזק" שאומרים בסיום כל חומש מחמשה חומשי תורת משה).

50.         שלשת ה"גור"ים בתורה

יש ג "גור" בתורה: "גור בארץ הזאת" "גור אריה יהודה" "דן גור אריה". "גור בארץ" "גור אריה" "גור אריה" עולה 1352 = הרבוע הכפול של הוי' ב"ה. "גור בארץ הזאת" "גור אריה יהודה" "דן גור אריה" = 1849 = 43 (גדול) ברבוע!

51.         יצחק מחבר את דן ליהודה

מכאן רמז שיצחק אבינו (מדת הדין, בחינת דן, סוד ה-ד של יהודה) הוא הכח המחבר את דן ליהודה. כאשר נבנה סדרה רבועית (עולה) מיהודה דן יצחק (דן סמוך ליצחק, בין יהודה ליצחק כנ"ל) המספר הבא יהיה 492 ועד כאן ד המספרים הראשונים יעלו 784 = כח ברבוע, כאשר הערך הממוצע שלהם הוא דוד ברבוע (שעולה יעקב דוד).

אם נוסיף את המספר הבא, 906, יעלה הכל 1690 = הוי' פעמים א-דני (10 פעמים אחד ברבוע, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כשבט יהודה מכח מדת הדין, יצחק). כאשר נוסיף את המספר הבא, 1450, יעלה הכל 3140 = 10 פעמים שם שדי ב"ה. כאשר נוסיף את המספר השביעי, החביב, 2124, יעלה הכל 5264 = דוד פעמים שלום (עשו, שרש האדמוני של דוד, אותו דוד [מלכא משיחא] מתקן), ודוק היטב.

52.         יעקב מחבר את בנימין ליהודה

כשם שיצחק מחבר את דן ליהודה כך י"ל שיעקב מחבר את בנימין ליהודה, והסימן: יהודה בנימן (ברוב הפעמים בתורה כתיב בנימן חסר) = יעקב (בברכת בנימין נאמר "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" וקאי על קריאת שמע, בחינת ישראל סבא [אמירת השבטים ליעקב – "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", כאשר עיקר העלאת המ"ן מהשבטים ליעקב תלוי בבנימין בהתיחדו עם יהודה]: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "בבקר יאכל עד" רמז לאותיות עד רבתי, המאירות בעיקר בקריאת שמע של שחרית. והוא סוד "אחד – אין כיוצא בו" [הדרגה הגבוהה ביותר בכוונת אחד], כמבואר בדא"ח.

אך לערב [זמן של קטנות מוחין], קריאת שמע של ערבית, "יחלק שלל", היינו רמז לשלילת השיתוף, המותא לבני נח, וד"ל [על ידי שלילת השיתוף דווקא ממשיכים ברכה לכל העולמות, מחלקים שלל ממש]). ועל דרך זה י"ל שאברהם מחבר את שמעון ליהודה: הערך הממוצע של יהודה שמעון = אברהם (יהודה שמעון = מלכות, היינו עיקר מלכות יהודה)! דווקא אברהם התפלל על שמעון ולוי במעשה שכם (יעקב לא השיג [באתגליא ממש] דרגה זו של שמעון ולוי, כמו שלא השיג את דרגת לאה אמם), כאשר אך נכנס לארץ ישראל, "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם וגו'", כמבואר בפירוש רש"י שם.

53.         שמעון דן ובנימין כנגד אברהם יצחק ויעקב

סדר השבטים בברכות: שמעון, דן, בנימין – לפי הסדר של אברהם, יצחק, יעקב.

והנה, לשמעון יעדנו את ה'תיקים': חינוך – "למען אשר יצוה את בניו וגו'", סעד – גמילות חסדים של אברהם, עבודה – עבודה עברית שייך לתיקון ספירת החסד בתיקון המדינה, עיין שם (נמצא שבצירוף שמעון ליהודה, מכח אברהם, הוא עובר משמאל לימין, מגבורה לחסד, והיינו גם מכח 'ברכת'-תוכחת יעקב אותו, וד"ל.

וכך גם מכשיר יעקב את לוי לקבל כתר כהונה, הטיה גמורה משמאל לימין [במלכות-ממשלת יהודה נמצא גם לוי כמובן, כתר כהונה יחד עם כתר מלכות, אך כשם שהמלכות ירושה ליהודה-דוד ובניו כך הכהונה ירושה לאהרן ובניו, והוא כתר עצמאי שאינו תלוי בעצם ביהודה, וד"ל (הערך הממוצע של ארבעת השבטים: שמעון לוי דן בנימין = יעקב, ודוק]).

לדן יעדנו: משפטים, בטחון וגם בריאות – הכל מצד יצחק כמובן. לבנימין יעדנו: פנים ("מי הוא יהודי" – תעודת זהות וכו') ודת (רבנות ומקומות קדושים), בחינת יעקב כמובן.

54.         סוד ה-ד ביהודה ובשאר השבטים

בענין ה-ד של יהודה, הנוספת על אותיות הוי' שבו. י"ל שהוא בסוד ה-ד רבתי של "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד". ידוע ש"אחד" רומז ליעקב אבינו ע"ה ו-יב שבטי יה בניו: ה-א של אחד היינו יעקב עצמו, ה-ח של אחד היינו ח בני הגבירות או ח בני לאה וזלפה שפחתה, וה-ד של אחד היינו ד בני השפחות או ד בני רחל ובלהה שפחתה.

אך יש עוד דרך אחרת, והיא כאשר לא נקפח את הילד ה-יג של יעקב, היינו דינה בת יעקב – באמת יש ליעקב יג-אחד בנים, יב בנים ובת אחת (בסוד "העוד אבי חי"). היה, לפי זה, אפשר לכוון את דינה כנגד ה-א של אחד, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה", שרש הכלים, הנוקבא, באחדות הפשוטה ממש שלמעלה משרש האורות (ה-חד של אחד כנ"ל, יב שבטי יה).

אך כאשר נתבונן ב-יג בני יעקב נגלה שיש להם בשמותיהם ד דלתין, מתאים לכוונת האריז"ל שב-ד רבתי של אחד יש לכוון ל-ד בגודל של ד דלתין (ד ברבוע, שלמות ההתכללות מיניה וביה של האות ד, דלית לה מגרמה כלום, וד"ל): יהודה דן גד דינה (לפי סדר לידתן: ד ה ז יא; יש ב-ד שמות אלו אחד אותיות).

לפי זה יש לכוון שה-א של אחד הוא כנגד יוסף הצדיק, שקובע ברכה לעצמו היות שהוא נשמה דאצילות כמו אבותינו הקדושים, מה שאין כן שאר השבטים שהם נשמות דבריאה, בסוד יב בקר שהים, מלכות דאצילות, עומד עליהם כנודע.

ה-ח של אחד היינו ח השבטים (חוץ מיוסף) שאין ד בשמותיהם וה-ד של אחד היינו ד השבטים בעלי ה-ד כנ"ל, כולם נשמות המושרשות בספירת המלכות, סוד ה-ד של אחד, כלולים ויוצאים מה-ד של יהודה.

והנה, יהודה דן גד = אני יהודה = 91, יחוד הוי' א-דני כנודע. דינה היא צורת הנוקבא של דן כפשוט (איהו דן ואיהי דינה, סוד דן ר"ת דידן נצחד פעמים דן – ודינה אותיות נידה, כמובא בכתבי האריז"ל, סוד "הודי נהפך עלי למשחית", במעשה שכם; לפי זה יש לכוון את ד שבטי ה-ד כנגד נהי"ם, מהם בנין המלכות: דן דינה כנגד נצח והוד כנ"ל, גד סוד גיד, הברית מילה, ספירת היסוד, ויהודה עצם המלכות, הקשורה בפרט לספירת ההוד, דינה, וד"ל). יהודה דן גד דינה = 160 = י פעמים ד ברבוע = ד הדלתין ועוד 144 = יב (זה) ברבוע.

והנה, גם בשמות הספירות העליונות יש ד דלתין: דעת חסד הוד יסוד. אם נספור מהכתר (בצירוף-התכללות הכתר והדעת, כידוע בכתבי האריז"ל שכך הוא בעולם התיקון) אזי ד ספירות אלו הם במקום ה: ד ה ט י (לציין שגם בשבטים הנ"ל וגם בספירות ההתחלה הוא ד ה, כנגד ה-דה של יהודה). דעת חסד הוד יסוד = 641 = 16 (ד דלתין) ועוד 625 = כה ברבוע (כנגד זה ברבוע הנ"ל: כל הנביאים נתנבאו ב"כה" מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה").

שתי המערכות יחד (בעלות ח דלתין, לב, סוד א פעמים ח פעמים ד), שבכל אחת יש אחד (אח-ד, אח אותיות ועוד ד דלתין) אותיות (בסוד "אחד באחד יגשו"): יהודה דן גד דינה דעת חסד הוד יסוד = 801 = חזק חזק ונתחזק (שאומרים בשבת זו; חזק חזק חזק = משה, ונת = אברהם יצחק שעולה יעקב רחל לאה [יעקב מרדכי]).

55.         "אנכי מת" – יעקב, יוסף ומשה

"תתן אמת ליעקב" – יעקב לא מת. דווקא יעקב (ישראל) אומר ליוסף (ויוסף חוזר על מלים אלו לפרעה בשם אביו) "הנה אנכי מת". אחר כך, בסוף הפרשה, יוסף אומר לאחיו "אנכי מת [ואלהים פקד יפקד אתכם וגו']". בפרשת דברים משה אומר לישראל "כי אנכי מת [אינני עובר את הירדן וגו']". אין עוד "אנכי מת" בתנ"ך (וגם אין 'אני מת' או כיוצא בזה).

גם על משה נאמר שלא מת, והיות שיעקב ויוסף הם בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" צ"ל שגם יוסף לא מת (שהוא ה"אבר חי" בלב כל ישראל תמיד, כידוע פירוש הבעש"ט בזה; "ואלהים פקד יפקד אתכם וגו'" היינו אותו "אלהים" של יוסף – "את האלהים אני ירא", "אני אמרתי אלהים אתם" ללא "אכן כאדם תמותון", וד"ל).

נמצא שדווקא אלו שלא מתו אמרו על עצמם "אנכי מת" (בדרך מליצה י"ל שבכך יצאו ידי חובת מיתה בפועל – מי שיכול לומר על עצמו "אנכי מת" כבר מת [כבר קיים בעצמו את ענין המיתה] ולא צריך יותר למות).

והנה, "אנכי מת" נוט' אמת – "תתן אמת ליעקב [יעקב לא מת]" (הראשון לומר "אנכי מת" – הכל הולך אחר הפתיחה). ועוד, אמת עם הניקוד – אֱמֶת – עולה "אנכי מת".

"משה מלגו יעקב מלבר" – דעת נשמת התפארת. "יעקב יוסף" היינו תפארת ויסוד. נמצא שמשה יעקב יוסף הם שלוש הנקודות העיקריות שבקו האמצעי של עץ החיים של הספירות העליונות: דעת, תפארת, יסוד (ר"ת דתי-יתד – "ותקעתיו יתד במקום נאמן"). ובאמת, הכל כלול בתפארת (יעקב) – הדעת היא נשמת התפארת והיסוד עולה ונכלל בתפארת, סוד ה"אבר חי" שבלב כנ"ל. משה יעקב יוסף תפארת = אמת אמת אמת אמת = מב ברבוע (ד פעמים אהיה ברבוע – "אהיה אשר אהיה").

והנה, דורשים אמתא מחיה מת (לפי המובא בכתבי האריז"ל [בסוד אליהו שנקרא אמתי כשהחיה את המת, ואמרה האשה הצרפית "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת"] שאמת = ז פעמים סג, שעל ידם מחיים את המת. א מחיה מת = סג [א מחיה מת = ח פעמים סג = ז פעמים עב, וד"ל]). כאן מתגלה שה-א שמחיה את המת הוא סוד ה-א של "אנכי [מי שאנכי וכו']", מה שמשה אומר "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם..." וממשיך "אנכי הוי' אלהיך...", כמבואר בדא"ח.

56.         "ויקרבו ימי... למות"

על דוד (ספירת המלכות, העומדת בקו האמצעי מתחת לדעת-תפארת-יסוד הנ"ל, אך בניגוד להן "רגליה יורדות גו'", אך תכלית הכוונה שגם היא לא תמות ושעל ידה דווקא יקויים "בלע המות לנצח") נאמר "דוד מלך ישראל חי וקים". הפסוק השני של הפרשה הוא "ויקרבו ימי ישראל למות" ועל שם פסוק זה נקבעה ההפטרה הפותחת "ויקרבו ימי דוד למות".

"ויקרבו" = חי ברבוע ("חי חי הוא יודך כמני היום" שאמר חזקיהו, שייך לשבת חזק). "למות" = ז פעמים חיים ("תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח"). "ויקרבו ימי ישראל" "ויקרבו ימי דוד" = 1323 = 3 פעמים אמת, "תתן אמת ליעקב" כנ"ל (על "אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם וגו'" של יוסף מפרש בעל הטורים "אנכי בשר ודם היום כאן ומחר בקבר" = 1323 = 3 פעמים אמת כנ"ל).

כנגד מה שיעקב אומר "הנה אנכי מת", ממשיך דוד לומר בהפטרה "אנכי הלך בדרך כל הארץ [וחזקת והיית לאיש]". לפניו כך התבטא יהושע בן נון (מזרע יוסף), "והנה אנכי הולך היום בדרך כל הארץ" (אצל יהושע "הולך" מלא ואילו אצל דוד "הלך" חסר; "והנה אנכי הולך היום בדרך כל הארץ" = 841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה; וביחד עם "אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש" של דוד = 2842 = 49, 7 ברבוע, פעמים חן, ב"פ 29; "אנכי מת" [של משה] "אנכי הולך היום בדרך כל הארץ" [של יהושע] = 1296 = 36 ברבוע [= 16, 4 ברבוע, פעמים אנכי, 81, 9 ברבוע] = 6 בחזקת 4 = משה בן עמרם יהושע בן נון!).

"ויקרבו ימי ישראל למות" "ויקרבו ימי דוד למות" = 2275 = 25 (5 ברבוע שהוא 4 בהשראה) פעמים 91 (13 במשולש), יחוד הוי' א-דני (וביחס ל"אנכי מת" – הפעם הראשונה ישראל אומר זאת ליוסף, הפעם השניה יוסף חוזר על דברי אביו לפרעה, אחר כך יוסף אומר זאת לאחיו ולבסוף משה אומר זאת לישראל: ישראל-יוסף יוסף-פרעה יוסף-אחיו משה-ישראל [ישראל בראש וישראל בסוף] = 2275 כנ"ל; והנה, ללא חזרת יוסף לפרעה: ישראל-יוסף יוסף-אחיו משה-ישראל = 1764 = 42 ברבוע = ד פעמים אמת = משה יעקב יוסף תפארת כנ"ל!).

רש"י כותב שכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. יצחק חי קפ ויעקב קמז. ישי חי ת ודוד ע. והנה, יצחק-קפ יעקב-קמז ישי-ת דוד-ע = 1521 = 39 ("הוי' אחד") ברבוע = כל זך מילויי הוי' ב"ה. י"ל שישי-דוד הם בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", אבא יסד ברתא, ואילו יצחק-יעקב בסוד "כונן שמים בתבונה" (יצחק בחינת תבונה ויעקב שמים, ז"א).

וכך יוצא לפי ארך חייהם (בסדר יורד מגבוה לנמוך, כטבע המים, "ארך ימים בימינה"): ת קפ (יחודא עילאה בסוד תקף) קמז ע (יחד אויר, ז פעמים אל, המתחלק ל-אהיה ו-י). ההפרש בין ת של ישי ל-ע של דוד בנו הוא 330, ואילו ההפרש בין קפ של יצחק ל-קמז של יעקב בנו הוא 33, עשירית 330, ודוק.

בסדרה הנ"ל כל ההפרשים (220, 33, 77) הם כפולות של 11. בסיס הסדרה הוא 231, 21 במשולש, 11 פעמים 21. לפני ת (חיי ישי) יבוא 1038 ולפני כן 2325. ששת המספרים הראשונים בסדרה (המתחילה מ-70, חיי דוד) = 4160 = צלם פעמים הוי' = כל יג הכחות הפנימיים של הספירות העליונות: אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות.

57.         איחוד השמש והירח בברכת השבטים

ראה בעל הטורים שר"ת התבות שלאחר שמות השבטים בברכת כל אחד מהם = 365, ימות שנת חמה, ואילו הס"ת של התבות האחרונות של כל ברכה = 354, ימות שנת הלבנה. זה אכן רמז מכוון ויפהפה שמגלה שתכלית ברכת שבטי יה הוא לאחד את השמש והירח, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל פנים בפנים.

והנה, כל התבות הנ"ל = 3874 = אהבה פעמים רחמים (בשתי מדות אלו יעקב ברך את בניו), וכאשר נוסיף "שמש ירח [עמד זבולה]" (= גל פעמים הוי' ב"ה = אהבה-אחד פעמים גלגל, כידוע מאבולעפיא = רחמים, כאשר ם = 600; יחוד זה של "שמש ירח" = "אתה גבור לעולם א-דני", סוד השם הקדש אגלא היוצא מברכת יהודה) נקבל 4732 = 26, הוי' ב"ה, פעמים יעקב!

58.         רמזי הפסוק הראשון בפרשה

הפסוק הראשון של הפרשה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" = 4761 = 69 (דינה בת יעקב) ברבוע! הפסוק הראשון של התורה (של חומש בראשית, המסתיים בפרשת ויחי), "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2701 = 73 (חכמה) במשולש (37 פעמים 73; 69 היינו ג"פ 23, נמצא שיש כאן יחוד של חיה יחידה כנודע). יחד = 41 (יה הוי', "ביה הוי' צור עולמים") פעמים יעקב (ז פעמים הוי').

והנה, בפסוק "ויחי וגו'" יש שני פעלים: "ויחי... ויהי..." שהם "לשון נופל על לשון" (שעל כן לא כתוב "ויהיו", כמו ברוב המקומות לאחר "ויחי", ודוק) – ח ו-ה מתחלפות באותיות הגרוניות ולרוב בדברי חז"ל. "ויחי... ויהי" = 65 = א-דני ב"ה (האותיות המשותפות, ויי = הוי', ושתי האותיות ח-ה = אחד, נמצא שיש כאן הוי' הוי' אחד = א-דני). בהכאה פרטית, "ויחי... ויהי" = 276, חיה במשולש = חיים נצחיים – "יעקב לא מת".

4761 הנ"ל ועוד 276 = 5037 = 69 פעמים 73 (שרשי שני הפסוקים "בראשית וגו'" "ויחי וגו'"). בהכאת אותיות של כל תבה בפני עצמה, "ויחי... ויהי..." = 7800 = 120 פעמים 65, "ויחי... ויהי...", ודוק.

59.         "ויפל..."

"ויאסף רגליו אל המטה [ויגוע ויאסף אל עמיו]" = מלכות (העלאת "רגליה יורדות וגו'" וכנ"ל בסוד דוד מלך ישראל חי וקים). "ויפל יוסף על פני אביו" ("...עמיו. ויפל..." – "עמיו" = "ויפל" = ז פעמים חי ["ויגוע ויאסף" = "עמיו ויפל"; "ויאסף" = "אל עמיו"]) = ישראל.

יש שני "ויפל" בפרשה: "ויפל רכבו אחור" "ויפל יוסף על פני אביו" = 1110 = 10 פעמים פלא = 30 פעמים יחידה (יהודה פעמים יהודה גד [יהודה דן גד דינה הנ"ל = קין, רק יהודה גד = הבל]) = "ויפל" "ויפל" ועוד 858 = 33 פעמים הוי' = "שמש ירח" כנ"ל.

רבי נחמן כותב ש"ויפל" ("ויפֵל הוי' אלהים תרדמה על האדם") ר"ת "פה להם ולא ידברו" – בטול שבעים לשון, מקור תאות נאוף (עיין שם בלקוטי מוהר"ן יט). והוא על ידי "ויפל רכבו אחור" וכן "ויפל יוסף על פני אביו", וד"ל.

60.         סוד שם אגלא

"אתה... גור... לא... אסרי..." ר"ת אגלא (ר"ת "אתה גבור לעולם א-דני" וכו', כנ"ל). והנה ס"ת "אתה... גור... לא... אסרי..." – אריה (ד פעמים דן)! האמ"ת = 666 (אותיות סתרו – "סתרו ישועה", וסוד תוכחה [ל-ג השבטים הראשונים] ברכה [ל-ט השבטים האחרונים, ג ברבוע]), משולש 36. האוס"ת = 882, הרבוע הכפול של 21 = אמת אמת.

61.         שבטי החדשים

יהודה – חדש ניסן, שמעון – חדש אב, בנימין – חדש כסלו, דן – חדש טבת. וכן לפי סדר הנשיאים: 1 5 9 10 = יהי, וברבוע פרטי = אוריהי אור! ניסן אב כסלו = 289 = "ברא אלהים" (טוב ברבוע). טבת = 411 = "יש מאין". חושים: דבור שמיעה שנה רגז = "בראשית ברא אלהים".

62.         בי"ה שמ"ו

ברכת יהודה בראש עמוד בספר תורה, לפי הסימן: ביה שמובראשית יהודה הבאים שמר מה ואעידה (בראשית יהודה הבאים שמר מה ואעידה = 1682 = הרבוע הכפול של 29, 29 פעמים חן = הבאים; הדילוב השני: יהודה שמר ואעידה = 666, סוד אותיות סתרו כנ"ל), ראה בעל הטורים. נמצא שיהודה בא בהמשך ישיר לבראשית, לשון מלכות. מלך בראש.

63.         תוכחה-ברכה-צואה

אחר התוכחה ברכה (666 כנ"ל) של יעקב לבניו באה צואה: "... איש כברכתו ברך אתם. ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אתי אל אבתי... במערה... ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו". תוכחה ברכה צואה = 768 = 3 פעמים 256, הערך הממוצע של ג התבות = 16 ברבוע (4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8) = אהרן (כהן גדול, רב חסד ["אוהב שלום... אוהב את הבריות..."]). הרוס"ת = 507 = 3 פעמים 169 = 13 (אהבה) ברבוע. כך השי"ת מוכיח אותנו מברך אותנו ומצוה לנו תורה ומצות, סוד הכנעה המתקה ושוב הכנעה (ממותקת), וד"ל. תוכחה צואה = ישראל – "בך יברך ישראל", ברכה לישראל.

ביחס לכל התורה כולה, "זכרו תורת משה עבדי": משנה תורה היא תוכחת משה (מלגו יעקב מלבר) לבני ישראל, והוא מתחיל "אלה הדברים", היינו דברי תוכחה, כמפורש ברש"י שם. בסוף דברי התוכחה (שמגיעים לשיא בשירת "האזינו השמים ואדברה וגו'") באה הברכה: "וזאת הברכה...". בסוף – "... אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים..." – "נעוץ סופן בתחלתן".

"בראשית ברא אלהים", ראשית תורת משה, תורה לשון הוראה. המצוה הראשונה בתורה, המצוה הכוללת את כל מצות התורה, היא "ברא אלהים [את שמים ואת הארץ]", להבריא ולחזק את בחינת "אלהים" שבנשמה, להיות כאלהים באמת (לא כפיתוי הנחש להיות כאלהים כו' דהיינו אלהים אחרים) – "אני אמרתי אלהים אתם" "אשר עשה האלהים את האדם ישר" (כללות סוד המצות – 'לקבור', להפנים ולהעצים את האלקות בנשמת האדם, על דרך קבורת יעקב, שחי וקים נשמה בגוף ממש, במערת המכפלה). והנה, "אלה הדברים... וזאת הברכה... בראשית ברא אלהים" = 2145 = א-דני במשולש, ודוק היטב. הרוס"ת של "אלה הדברים... וזאת הברכה... בראשית ברא אלהים" = בראשית (כללות הכל)!



[1]. ד"ה "גור אריה יהודה".

[2]. עבודת הלוי עה"פ ד"ה "דן ידין עמו".

[3]. הערך הממוצע של "ויחי יעקב", "ויחי יעקב" בהכאה פרטית ישר, "ויחי יעקב" בהכאה פרטית חוזר = ויחי ברבוע!

[4]. ראה גם במאמר "כי תצא" תרד"ע שנלמד השבוע – פרק שא.

[5]. הס"ת של "לישועתך קויתי י-הוה" עולים לה (יהודי) שהוא רבע לקי, הר"ת – יחס של א:ד, ועוד, הס"ת פו"א = הר"ת, ודוק.

[6]. בשפיפן יש שתי פאין (שבתוכן שין, שן הנשך – "הנשך עקבי סוס וגו'"), סוד "פה אל פה" (הסימן של בעלי המסורה לפרשת ויחי, רמז לקשר בין פרשת ויחי למגילת רות, שבכל אחת יש פה פסוקים; סיום מגילת רות הוא "וישי הוליד את דוד", הולדת מלכות יהודה בפועל). וראה בבעל הטורים ל"פקד יפקד" שבסוף הפרשה – "'פקד' בזכות אבות, 'יפקד' בזכות אמהות", והוא סוד גאולת פ-פ (ממנצפ"ך) כמבואר בחז"ל, ודוק.

[7]. "דן ידין עמו" במשולש פרטי = 6006 = 33 ("כאחד [שבטי ישראל]") פעמים יעקב (כללות "שבטי ישראל", ישראל עצמו).

[8]. "יהודה ותעמד מלדת" = 1024 = לב ברבוע = ד בחזקת ה (שהוא גם ב בחזקת י, סוד "בי [אדני]", שבו פתח יהודה בהגשתו אל יוסף), שתי האותיות האחרונות של יהודה, במקומן – דה (כלומר שה-ד של יהודה היא האות ה-ד שבו וה-ה של יהודה היא האות ה-ה שבו).

[9]. "שמע הוי' קול יהודה" עולה ז פעמים אלהים ("אני אמרתי אלהים אתם"). הר"ת = 420 = יעקב רחל ואילו האוס"ת = 182, יעקב – "הקל קול יעקב".

[10]. הוספה מתוך "נפלאות מתורתך":

    רבי יהודה ורבי שמעון רומזים לשבטי יהודה ושמעון. שבט יהודה שייך לחודש ניסן (שבו "ראש השנה למלכים") והחוש שלו הוא חוש הדבור, ורבי יהודה נקרא "ראש המדברים בכל מקום".

    בהלכות שבת במיוחד יש מחלוקות עיקריות בין רבי יהודה ורבי שמעון. ר' יהודה כנגד ימות החול, בחינת דבור, עלמא דאתגליא, כברכת שבט יהודה שהיא גלויה, "יהודה אתה יודוך". ואילו ר' שמעון כנגד השבת, בחינת מחשבה, רשב"י מארי דתורת הנסתר, "קבלה שבהלכה", כברכת שבט שמעון שהיא בעלמא דאתכסיא (ברכה בתוך התוכחה). ר' יהודה סובר שגם מלאכה שאין צריך לגופה חייבים עליה בשבת, דהיינו שהעיקר הוא המעשה עצמו, ופחות חשובה התכלית במחשבת העושה. ור' שמעון פוטר. הרמב"ם פוסק כר' יהודה – כדרכו ללכת אחרי הנגלה, בבחינת מלכות. וראשונים אחרים פוסקים כר' שמעון.

    נמצא שהחיבור בין שמעון ליהודה שנעשה על ידי אברהם, כמבואר בפנים, היינו בסוד ה-ה של אברהם, יחוד ה עילאה, מחשבה, ו-ה תתאה, דבור, שהשכל הנעלם מכל רעיון, אברם, יבוא במחשבה, בבחינת אור המאיר לעצמו, על מנת שאח"כ יבוא בדבור, בבחינת אור המאיר לזולתו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

[11]. ראה עבודת הלוי עה"פ ד"ה "יהי דן נחש" (הב' – הקטע הראשון שמתחיל כך הוא לכאורה המשך המאמר "דן ידין עמו").

[12]. וגם ביחס למספר האותיות של שמותיהם: ו אותיות בנימין היינו ג פעמים ב אותיות דן, ודוק. אם נכה ב אותיות דן זב"ז נקבל ר (200), ואם נכה ג הזוגות של ב-ב אותיות של בנ-ימ-ין: ב פעמים נ (100), י פעמים מ (400), י פעמים ן (500) נקבל 1000, סוד "האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו", כפי שהוסבר סוד פסוק זה בכינוס הילדים השבוע.

[13]. סוד הדֹב של הדבש, כמו שיתבאר.

[14]. בכל הבא לקמן ראה בסדור עם דא"ח ד"ה "באתי לגני" וביאורו (הנ"ל בפנים).

[15]. הוספה מתוך הבלוג "נפלאות מתורתך": אפשר להוסיף 'מעגל שני' של שבטים קרובים ליהודה. יששכר וזבולון הם אחיו הקטנים של יהודה מאותה האם, ושבטיהם שותפים ליהודה בחנייה במדבר – ושלשתם יחד "דגל מחנה יהודה". לזבולון מגיע כמובן תיק המסחר (בפרט הבורסה), וכן תיק החוץ. יששכר עוסק בתורה ובהוראה, וממנו עמדו מאתים ראשי סנהדרין, ולכן הוא האחראי על "ועד הישיבות", ומהווה גם שותף בכיר ב"משרד הדתות" של בנימין, במשרד-המשפטים של דן ובמשרד-החינוך של שמעון, שהרי במדינה יהודית מתוקנת אין משפט ללא תורה ואין חינוך ללא תורה.

    חבורה נוספת היא שבטי ראובן וגד, חלוצי ההתנחלות והרחבת הגבולות, ואליהם מצטרף חצי שבט המנשה [בהקשר זה נציין: כמו שיוסף מתחלק לשני שבטים, אפרים ומנשה, כך מנשה מתחלק לשניים. אם כן, ביוסף מתגלה כח ההתחלקות של התא-החי, עד אין סוף, בסוד בי"ת רבתי של בראשית].

    זוג נוסף של שבטים, אשר ונפתלי (בני השפחות השניים): "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך [נותן מעדנים ליהודה המלך]" ולכן מגיע לאשר תיק החקלאות ותעשיית המזון. "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר", "שבע רצון ומלא ברכת ה'" – פירותיו מתבשלים מהר והוא נותן שבח והודיה עליהם, ולכן הוא שותף מלא לאשר, ומוודא שהשפע אינו מביא ל"וישמן ישורון ויבעט" אלא לשבח והודיה לה'.

    עברנו על כל השבטים, מלבד לוי המוקדש לעבודת ה' ואינו שותף בממשלה, וכעת הגיע הזמן לחזור ליוסף (אפרים ומנשה). כמובן, יוסף לא ישאר באופוזיציה, התכלית היא חיבור בין יהודה ליוסף, כנבואת יחזקאל (בהפטרת פרשת "ויגש אליו יהודה") על עץ יהודה ועץ יוסף שהופכים לעץ אחד, כאשר יהודה בראש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". עץ קשור לעצה – העצה הנבונה של יוסף צריכה להיות כפופה לעצת יהודה, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום [ותברר את המחשבות בלב איש]". ליוסף שמור כמובן תיק האוצר!

    מעל כל אלה, עומד יהודה ומצביע כלפי מעלה, "המלוכה והממשלה לחי עולמים".

[16]. ד"ה "בנימין זאב יטרף".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com