חיפוש בתוכן האתר

כ"ו כסלו ע"ג, נר שלישי – "בשעה שהקדימו" מאמר עב – כפ"ח הדפסה דוא

כ"ו כסלו ע"ג – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת "מקץ"

התוועדות נר שלישי של חנוכה

לחיים לחיים! שרנו "ואני אבטח בך", אבל אפשר להתחיל מההתחלה – "פדה בשלום" – כי היום נר שלישי, הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן.

א. הכרה והתנכרות בין יוסף ואחיו[1]

קירוב האחים בדרך נסתרת

שוב חנוכה שמח, לחיים. היום חג חנוכה ש"מוסיף והולך לאור", כדעת בית הלל ש"מעלין בקדש", מתאים למה שקוראים בתורה על יוסף הצדיק, כח ההוספה, "יוסף הוי' לי בן אחר" – כל פעם מוסיף נשמה חדשה, מאיר נשמה חדשה, "נר הוי' נשמת אדם". בפרשת מקץ יוסף מאיר את האחים שלו בדרך מורכבת ונסתרת מאד, הוא בוחן אותם, לא מגלה להם מי הוא, מתנכר להם – הכל כדי להדליק אותם, להוסיף אותם, להוסיף אותם ולחבר אותם אליו בסופו של דבר.

אם כן, מכאן נלמד שיש הרבה מאד דרכים איך לקרב יהודי. בדרך כלל מקרבים יהודי בצורה פשוטה – מגלים לו אהבה, מגלים לו אחוה, שכולנו אחים. כאן דווקא בדרך לא דרך, בדרך הפוכה לכאורה, יוסף מדליק ומקרב את האחים שלו.

הכרה והתנכרות

כשהאחים באים אליו כתוב "וירא יוסף את אחיו ויכִרם ויתנכר אליהם". ידוע ה"לשון נופל על לשון", שגם "ויכרם" וגם "ויתנכר" הם מאותו שרש בלשון הקדש – נכר, גם נכרי וגם הכרה, לכאורה דבר והפוכו. כמו שכתוב גם במגלת רות "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" – כך רות אומרת לבעז. על אמירתה "מדוע מצאתי לחן בעיניך להכירני" חז"ל דורשים שהיא נבאה שהוא עתיד לשאת אותה לאשה – הכרה לשון נישואין – למרות, אף על פי, ש"ואנכי נכריה". אך כנראה שהיא הנותנת, כי שתי המלים מאותו שרש.

יש מהמדקדקים האחרונים שאומרים שלהכיר היינו דווקא בתוך דבר שנראה לכאורה זר – שאדם עושה מאמץ להתבונן לעומק בתוך מה שנראה לו זר ונכרי במבט ראשון, לראות איזו נקודה טובה, השייכת אליו, חבויה וסמויה בתוך המציאות הנראית לעין כבן נכר.

שוב, על יוסף כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – איזה בן? "בן נכר". איפה כתוב "בן נכר"? בברית מילה. ברית מילה היא בחינת יוסף. שם השרש הזה מופיע פעם ראשונה בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה" – "מקנת כסף", קשור ל"גביע הכסף". יש פה כיסופין, אהבה, אבל היא אהבה מסותרת. הכל מתוך "ויכִרם", מתוך שהוא מכיר אותם דווקא "ויתנכר אליהם".

מה הפסוק הבא? שוב "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו". יש פה בתוך שני פסוקים ארבע פעמים השרש נכר – הריכוז הכי גדול בכל התנ"ך של שרש זה. בפעם השניה שכתוב "ויכר יוסף את אחיו" רש"י אומר שהוא הכיר אותם לרחם עליהם – הכרה מלשון רחמים – שכאשר הם נמסרו בידו הוא מרחם עליהם, אבל כאשר הוא נמסר בידם "והם לא הכרהו", לא רחמו עליו כאח אלא מכרו אותו למצרים. יש גם מי שאומר ש-מכר ו-נכר הם קרובים – כמעט אותו שרש. מכיון שהם מכרו אותו הם לא הכירו אותו.

חיצון-פנימי-עצמי – ידע-הרגש-הכרה

בחסידות כתוב שבספירת הדעת, ה"מפתחא דכליל שית" – הספירה העיקרית והמרכזית מבין הספירות, שמחברת יחד גם את המוחין וגם מחברת את השכל והרגש – יש שלש בחינות, מהחיצוניות ועד לפנימיות והעצמיות של הדעת. בלשון החסידות, חיצוניות הדעת – לדעת מישהו או משהו – זו דעת במובן של ידיעה. המובן הכי פשוט, אני יודע משהו – מידע. היום דור של מידע, ומידע הוא החיצוניות של הדעת – מריבוי מידע לא נגאל.

מה הפנימיות של הדעת? לא ידיעה אלא 'הרגש' – זה כבר ניואנס חסידי. יש רגש, יש הרגשה ויש משהו יותר פנימי שבלשון החסידות קוראים לו 'הרגש' – כמו 'חוש' פנימי במשהו. הרגש יותר עמוק מסתם להרגיש, וודאי לא סתם רגש – להתרגש ממשהו – וגם לא להרגיש משהו. אם כן, חיצוניות הדעת היא ידיעה, פנימיות הדעת הרגש, אבל העצמיות של הדעת עוד יותר פנימית.

כידוע, יש שלשה סוגי אנשים בכלל בלשון החסידות 'חיצון', 'פנימי', 'עצמי'. הכל תלוי בדעת. מי שכל הדעת שלו היא רק ידיעות, מידיעות ראשונות לידיעות אחרונות, הוא ה'חיצון' של החסידות. מי שהדעת שלו היא כבר הרגש, שיש לו 'הרגשים' במה שקורה גם באנשים, בחברים שלו הוא כבר אדם 'פנימי', שיש לו חושים פנימיים, הוא מתקשר לזולת לפי ה'הרגשים' שלו, מגיב לפיהם.

משהו עוד יותר פנימי, שלא רק פנימי אלא נקרא עצמי, הוא עצם הדעת – הכרה. כמו שאמרנו קודם, לפי חז"ל, הכרה היא לשון נישואין – אם אני מכיר משהו אני מתחתן איתו. כלומר, מה שכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" – הכל נישואין, הפשט שם הוא נישואין, אבל אם הנישואין הם "אחור באחור" הוא יודע אותה כידיעה, אם יותר פנימי הוא יודע אותה בחוש של 'הרגש', כבר קשר פנים בפנים, אבל עוד יותר עצמי כאשר הם אחד ממש, "והיו לבשר אחד" ממש, לבשורה אחת ממש של לידת מלך המשיח על ידי הזווג שלהם, זה כבר "והאדם ידע את חוה אשתו" לשון הכרה. אלה בעצם הנישואין של בעז ורות, "להכירני". הפלא הוא שהכרה היא בדבר שעל פניו נראה זר – "ואנכי נכריה".

"ויתנכר" מתוך הכרת יוסף את אחיו במבט ראשון

נחזור לפסוקים של יוסף: כתוב "וירא יוסף את אחיו" דבר ראשון הוא רואה אותם, ראיה בחכמה "ויכרם". המפרשים מסבירים ש"ויכרם" במבט ראשון, תיכף ומיד, ללא שום צורך להתבונן. הוא רואה אותם, כמו הברקה של חכמה, "ויכרם".

המפרשים מוסיפים להסביר שבעצם הוא צפה שיבואו – הוא יודע שיש רעב בארץ כנען, ומן הסתם, באיזה שלב, יעקב יצטרך לשלוח את האחים למצרים ואז החלומות שלו יתגשמו. הוא מצפה לכך, וגם הצפיה הזו כלולה ב"וירא". כתוב שחכמה אותיות מחכה – "יעשה למחכה לו", "למאן דדייקין במילין דחכמתא".

"ויתנכר" – הוא לא רצה שיכירו אותו, ולכן הוא דואג מיד להתנכר, כך מסבירים המפרשים. "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" – יש מפרשים שאומרים שהיה להם איזה חוש, במודע או שלא במודע, שהבחור הזה נראה כמו יוסף, אפילו שהניחו אותו ללא חתימת זקן וכעת הוא עם זקן (כפי שרש"י מביא מחז"ל), אבל השכל שולל זאת. הנה, זה האדון של כל ארץ מצרים, המשביר, המשנה למלך – לא יכול להיות שהוא יוסף.

למה הדבר דומה? למה שנאמר אצל יצחק ויעקב "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות" יצחק בדילמה, הוא אומר "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", יש פה משהו דומה ליעקב ומשהו דומה לעשו, והוא צריך להכריע. איך הוא מכריע? הוא ממשש אותו, ו"הידים ידי עשו" גובר בתודעה, בשכל, על "הקל קול יעקב", ולכן "ולא הכירו" (ההופעה הבאה של שרש נכר אחרי "בן נכר" בברית מילה).

גם כאן משהו דומה, היתה מחשבה שזה יוסף, אבל בגלל הסיטואציה 'ניט שייך'. יש הרבה אנשים דומים אחד לשני, אז במקרה האדם הזה קצת דומה ליוסף – בהשגחה, תופעה מוזרה. יוסף הרגיש זאת, וכדי לחזק הוא צריך מיד להתנכר – שידעו שזה לא יוסף – "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות".

ארבע הופעות שרש נכר בסוד הוי'

כתוב "ויכרם ויתנכר", שתי מלים סמוכות, והפסוק הבא "ויכר... הכרהו" (התחלה וסוף הפסוק). אפשר לעשות מארבע הפעמים האלה י-ה-ו-ה: הארכנו שהראשון הוא חכמה – "וירא...". השני – הסמוך מיד – הוא "ויתנכר". למה מתאים להיות בינה? כי עליה כתוב "מינה דינין מתערין".

הפסוק הבא הוא כבר רחמים לפי רש"י – "ויכר יוסף את אחיו", שהם נמצאים כעת בידיו והוא מכיר אותם לרחם עליהם. "והם לא הכרִהו" – כשהוא נמסר בידיהם הם לא רחמו עליו. רחמים היא מדת התפארת ו"לא הכרהו" היינו ה"רגליה יורדות מות" של המלכות (כמו שנסביר בהמשך), ירידת ופגם המלכות. הם לעומת יוסף הם המלכות לעומת ז"א. אם הם לא מכירים אותו לראותו כאח, לא מכירים אותו, זאת אומרת שהמלכות נופלת, יורדת לתוך הקליפות של העולמות התחתונים. אם כן, אפשר להסביר שארבע ההכרות הן י-ה-ו-ה של הכרה:

י   ויכִרם

ה   ויתנכר

ו   ויכר

ה   הכִרֻהו

יש עוד דרך להסביר, עוד יותר עמוקה, לפי מה שהתחלנו להסביר כעת שבדעת יש שלש מדרגות, שלש בחינות של דעת. אך לשם כך צריכים להקדים עוד נושא שלם.

ב. יעקב, יוסף והשבטים – התפקידים השונים ביחוד קוב"ה ושכינתיה

השנאה ליוסף מתוך חוסר יכולת להבינו

צריכים להבין מי הוא יעקב אבינו, מי הוא יוסף הצדיק ומי הם האחים. למה האחים שונאים אותו? חוץ מכך שאבא שלו אוהב אותו ומעדיף אותו על כולם, ושהוא חולם חלומות מוזרים, שהוא מלך עליהם, יש עוד דברים בגו. למה האחים – שכולם צדיקים, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים – שונאים את יוסף? למה יש שנאת ישראל במקום אהבת ישראל? זו השאלה גם היום. אולי נתחיל מנקודה זו: למה שונאים את יוסף? מכיון ששונאים אותו מוכרים אותו למצרים.

כתוב ששנאת יוסף היא כמו שכתוב על לאה אמנו, שהיא שנואה. אפשר לחשוד ביעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שהוא שונא את אשתו (שסך הכל היא צדקת גדולה, מוסרת את עצמה להרבות שבטים)? שייך כזה דבר? כתוב בחסידות[2] ששנאה – בהקשר הזה – הכוונה חוסר הבנה, אי-הבנה, אי-השגה. לאה היא עלמא דאתכסיא, ויעקב לא מבין אותה, לא משיג אותה. דבר שלא משיגים – שונאים. הוא נמשך לדבר שהוא מבין (לרחל, עלמא דאתגליא). דבר שהוא לא מבין – הוא נרתע ממנו, נסוג ממנו. הרתיעה והנסיגה מדבר שהוא לא מבין, לא מתיישב אצלו, נקראת שנאה.

אותו דבר אצל האחים ביחס ליוסף. יוסף הוא משהו אחר מהאחים שלו, טיפוס אחר, ראש אחר. הוא כל כך ראש אחר והפוך מהאחים שלו – לא מכיון שהוא חולם חלומות ושאבא שלו אוהב אותו יותר מכולם, אלא שהוא כל כך אחרת וכל כך שונה (כל היהודים שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", אבל יש כאלה שלגמרי הפוכים) – והיות שהוא כל כך הפוך הם לא מתחילים להבין אותו, ולכן הם שונאים אותו. כך כתוב, שסבת השנאה היא חוסר הבנה.

זאת אומרת שאם רוצים לגשר – גם היום, אם רוצים לגשר בין אנשים ומחנות שלא אוהבים בגלוי אחד את השני – המפתח הוא שיתחילו להבין אחד את השני, משימה קשה ביותר. זה הווארט, זו הנקודה.

קו האמצעי – התקשרות עצמית ובטול

כתוב שהיות שהאחים לא מבינים את יוסף, מאיפה הוא מגיע, מאיפה הראש הזה מגיע, לכן שונאים אותו. למה באמת לא מבינים אותו? במה הוא הפוך מהם? כדי להבין זאת, כתוב בחסידות, צריכים קודם כל להבין מי הוא יעקב אבינו, האבא של כולם.

יעקב אבינו הוא ספירת התפארת, מדת הרחמים, הוא בקו האמצעי של עץ החיים של הספירות העליונות. כל ספירה בקו האמצעי – דעת, תפארת, יסוד, וגם מלכות בסוף וכתר בהתחלה – מתאפיינת בהתקשרות עצמית ובטול עצמי לה', לשרש.

יש אהבה בצד ימין ויראה בצד שמאל. לפעמים אומרים שיש אהבה בימין ויראה בשמאל ורחמים באמצע, לפעמים אומרים שאמונה באמצע – דברנו לפני כמה שיעורים על כמה אפשרויות מה המלה הכי מתאימה לאמצע, בהשואה לאהבה מימין ויראה משמאל. כאן, בדרושי פרשת מקץ, כתוב שהמלה המתאימה גם ליעקב וגם ליוסף – וכמו שנראה בהמשך גם לבנימין, צדיק תחתון – היא התקשרות, התקשרות עצמית, התקשרות בעצם.

התקשרות היא כמו כריתת ברית. יש בכך אהבה, וגם יראה, אבל אהבה ללא כריתת ברית יכולה להגיע לנתוק – אם יש ריחוק עצום, ויש גם סיבות למה לא לאהוב אחד את השני, ומתוך אהבה עלולים להגיע להיפך האהבה. אבל יש כריתת ברית, התקשרות עצמית, האהבה נעשית "אהבה שאינה תלויה בדבר" בלשון פרקי אבות, ואז בל תנותק לעולם. בכל התקשרות עצמית יש גם בטול עצמי. כמו בכריתת ברית, כדי שיתקיים לעד – לא משנה מה יקרה – תלוי בבטול שיש בהתקשרות. כלומר, שאני לא יכול להתקומם, לומר שפגעת בי, עשית לי כך וכך, לכן לא משנה שעשינו הסכם – אני מפר אותו. לא יכול להיות, כי בתוך ההתקשרות יש בטול אמתי.

קו האמצעי נקרא גם קו האמת, ומה האמת שם? ההתבטלות שלי למי שאני מקושר אליו. כך מוסבר המאפיין של הקו האמצעי – התקשרות, כמו כריתת ברית שלא תנותק לעולם, כי בהתקשרות יש בטול אמתי ועצמי.

ד"ה "ראה אנכי" תרד"ע – התקשרות האור והכלי מכח בטולם

הנקודה הזו קשורה למאמר שלנו בע"ב השבוע, שכדי שהאור יתחבר עם הכלי – שייך לחנוכה, "הנרות הללו אנו מדליקין" – צריך בטול הדדי, בטול האור לכלי ובטול הכלי לאור, ואז יש התקשרות בין האור והכלי ויש פה נר, "נר הוי' נשמת אדם", "נר מצוה ותורה אור", נרות שכל פעם "מוסיף והולך ואור". במאמר הוא מסביר שקודם הבטול הוא נתינת מקום אחד לשני, לפני שממש מתחברים, ואחר כך, כאשר יש ממש התחברות, הכלי נכלל באור והאור נכנס וחודר ומתעצם עם הכלי ממש – זה החבור האמתי שלהם, זה הנר האמתי. יש כאן בטול אחרי בטול, שני בטולים של הכלי ושני בטולים של האור.

השבטים-הענפים היוצאים מאילנא דחיי – תקוני שכינתא

בכל אופן, מה שכתוב לגבי פרשתנו – ולהבין את היחס המופלא בין יוסף והאחים שלו, העלילה שהוא עושה כאן (לפני שבועיים למדנו על "נורא עלילה על בני אדם" ובפרשתנו יש מישהו שיוזם ומבצע את ה"נורא עלילה על בני אדם", יוסף ביחס לאחים, הכל כדי להוסיף עוד בן נכר, עוד נר לקב"ה) – תלוי בהבנת יעקב ויוסף והשבטים.

יעקב הוא "אילנא דחיי", הוא העץ, ולעץ יש שבטים-ענפים. כל ענף נוטה לכיוון אחר, ולכן הכלל שהשבטים אינם באמצע – כל שבט הוא ענף שמתפשט ויוצא מהעץ לכוון אחר. ראובן הוא ענף של אהבה, שמתפשט לימין, ושמעון הוא ענף של גבורה, שמתפשט לשמאל. גם לוי, שהוא תפארת, אינו אותה "רעותא דלבא" של יעקב עצמו, אלא הוא גם ענף. כל השבטים הם ענפים – אין להם את סוד האמצע שיש ליעקב.

מה תפקידם של כל הענפים? להיות "תקוני שכינתא". יב שבטים הם יב צרופי הוי' וגם יב גבולי אלכסון – כל המדות האלה הן כדי לעורר את המלכות, "למען יזמרך כבוד ולא ידום", בתשוקה, "אל אישך תשוקתך", לעורר אותה לעלות מהעולמות התחתונים על מנת להתייחד עם יעקב בעצם, לעלות למעלה בעולם האצילות.

התפארת והיסוד – קו האמצעי עם נטיה לימין ועם נטיה לשמאל

שוב, כתוב שתפקיד כל השבטים-הענפים – יש להם כמה כינויים, יב צרופי שם הוי', יב גבולי אלכסון, יב בקר שים המלכות עומד עליהם – הוא לעורר ולתקן את המלכות, שהמלכות תעלה לקראת הזווג שלה עם ז"א בעלה.

אבל אף אחד מהם לא נמצא באמצע ממש כמו שיעקב הוא באמצע – עד שנולד הבן הבכור לרחל אמנו, האשה האהובה-המובנת ליעקב, יוסף. יוסף שונה לגמרי מאחיו – לכן שונאים אותו – בכך שהוא ממוקם בדיוק תחת יעקב, "גופא ובריתא חשבינן חד", והוא כן בקו האמצעי. הפלא הוא שגם בקו האמצעי כתוב שהתפארת היא ממש באמצע – כולו אמת, כולו התקשרות בעצם, כולו בטול כפי שהסברנו (גם בשעורים הקודמים, שהוא אמונה, אמת ואמונה, הכל מדות של האמצע) – אף על פי כן יש קצת הבדל בין התפארת והיסוד שבאמצע, בין יעקב ליוסף.

התפארת – עץ החיים, הגזע – נוטה קצת לימין, יש ליעקב קצת נטיה וקירוב לאברהם, לימין, לחסד. ואילו יוסף הוא גם ממש באמצע, בגזע, אבל הוא קצת נוטה לשמאל – הסוד של יוסף יצחק, שהוא מוסיף צחוק. כאשר הוא מקרב יהודי, מקרב בן נכר על ידי מקנת כסף – סוד ברית מילה – הוא מוסיף הרבה שחוק בעולם, "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי".

איך זה בא לידי ביטוי בחג חנוכה? "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל". הימין הוא למעלה מעשרה טפחים, הוא העלאה, אבל השמאל הוא המשכה והורדה. כמו שנסביר, עיקר הבחינה של יוסף – לכן המיקום של נר חנוכה הוא בשמאל דווקא, אף על פי שיוסף הוא האמצע האמתי – הוא לרדת מטה-מטה לתוך השמאל, עד ל"רגלא דתרמודאי", כדי לקיים "עד שתכלה רגל מן השוק". ענינו להגיע לתוך השאול ממש ולגלות ש"ואציעה שאול הנך".

יוסף – גילוי האלקות בתוך הבור (בלתי נסבל עבור השבטים)

כעת אנחנו מתחילים להתמקד, להגיע לנקודה: כל השבטים, היות שהם "תיקוני שכינתא" וכל ענינם להעלות את השכינה מתוך החיצונים והתחתונים, כל העבודה הרוחנית שלהם היא בבחינת "אם אסק שמים שם אתה" – לעלות, וכמה שעולים ה' נשאר רחוק, "שם אתה", אין סוף לעליה.

אבל העבודה של יוסף, "ויוסף הורד מצרימה" (בפרשה הקודמת, אחרי שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו" שלמדנו בשבוע שעבר, אחרי ה"נורא עלילה על בני אדם" במעשה דינה), הוא צריך להגיע ממש לערות הארץ, לעמקי הקליפות, ושם למצוא את ה', ושם להיטיב גם עם הקליפות, עם המצרים, להיות המשביר לכל הארץ. תוך כדי שהוא מיטיב אתם, בזכות שנות הרעב, הוא גם קונה את הכל לפרעה.

פרעה הוא לא צדיק תמים. יוסף כאן עושה טובה עצומה למלך מצרים, לפרעה – מקנה לו את כל הארץ (כבר בפרשה הבאה). בכל אופן, יוסף הוא הבחינה של לרדת מטה-מטה – רק לו יש את הכח לכך, בעוד לאחיו השבטים אין את הכח לרדת ולגלות ש"ואציעה שאול הנך".

יוסף, משום מה, הוא איש בורות. יצחק חופר בארות, אבל יוסף הוא איש בורות – קודם שמים אותו האחים בבור, לפני שמוכרים אותו למצרים, "והבור רק אין בו מים", "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", ואחר כך שמים אותו עוד הפעם בבור, בבית הסהר שנקרא בור. רואים שהוא איש של בור, ששם, בתוך הבור, עם הנחשים והעקרבים, הוא צריך לגלות "ואציעה שאול הנך" – זה כח מיוחד שיש רק ליוסף.

זהו גם הסוד של חנוכה, שם להכניס את הנר, "עד שתכלה רגל מן השוק", שהאור יגיע מטה-מטה. לכן שמים אותו למטה מעשרה טפחים וגם בצד שמאל, אפילו שיוסף הוא סוד האמצע – בשונה משאר אחיו – אך הוא אמצע שמניחים אותו למטה בצד שמאל. שוב, אחד כזה שיורד לתוך הקליפות, שיש לו נטיה להסתכל ולהכנס להיכלות הטומאה (כך הביטוי בחסידות), הוא לא בשביל האחים של יוסף – הם יותר מדי צדיקים בשביל זה. חושבים שאחד שנוטה להסתכל ולהכנס להיכלות הקליפה לא שייך בכלל לצד הקדושה. לכן הם אפילו חושבים להרוג אותו – זה לא יהודי. אבל דווקא הוא היהודי הכי יהודי מכולם, כך מתגלה בסוף.

כדי לקרב אותם אליו הוא צריך להעליל עליהם, "נורא עלילה על בני אדם". כתוב ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" וכאן "בני אדם" הם בני יעקב, ומי עושה להם את ה"נורא עלילה"? יוסף.

תאות החתן ותשוקת הכלה

כתוב שיש תשוקה ויש תאוה. "ואל אישך תשוקתך" – המלכות משתוקקת לעלות ולהתייחד עם בעלה ז"א בעולם האצילות, לכך קוראים תשוקה. אבל תשוקה, גם תשוקה של קדש – תשוקה היא של אשה לבעלה – יכולה להיות גם "שקר החן והבל היפי". איך אני יודע? כי שוה אותו דבר. כלומר, גם אחד שיש לו תשוקה לדברים שבקדושה – אין לתשוקה מצד עצמה חותמת הכשר שהיא מצד הקדושה לגמרי. זה עיקר הסוד של הפרשה כאן.

מהי תאוה? בעיקר מלמעלה למטה. על הקב"ה כתוב שגם לו יש תאוה, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". התאוה היא מהחתן לכלה והתשוקה מהכלה לחתן. כל אחד יכול להיות בקדושה. התאוה של ה' היא ודאי הכי טובה, הגם ש'על תאוה אין קושיות' לא משנה, אדרבא, רק אומר ששרש התאוה הזו הוא בעצמות ממש, אי אפשר להקשות שם שום קושיא.

התשוקה יותר בעייתית. מוסבר בכמה מקומות בחסידות ש"ואל אישך תשוקתך" היא עדיין לא מה שנקרא בקבלה "העלאת מ"נ". כשיש ממש התמסרות אמתית והתקשרות עם בטול עצמי של הכלה לחתן – כמו שהסברנו קודם – "אעשה לו עזר כנגדו" (לו נרות חנוכה) זו העלאת מ"נ, מיין נוקבין, שהם בעצם זרע האשה שעולה לקראת החתן. תשוקה היא עדיין לא זה – יכול להיות זה, אבל לא חייב להיות. מסביר זאת בעומק רבי אייזיק במאמר השפלות והשמחה שלו, וגם כאן הדבר מוסבר בדרושי דא"ח כהבדל בין בנימין לאחים שלו.

אימות תשוקת השבטים בכח ההתערבות עם בנימין

כל האחים, שהם תקוני שכינתא, מעוררים תשוקה, אבל האימות של התשוקה – שהיא תהיה אמתית, העלאת מ"נ ממש – זו פעולת בנימין, יסוד נוקבא. כמו שיוסף הוא היסוד של הזכר כך בנימין הוא היסוד דנוקבא, הרחם שמעלה מ"נ, של המלכות, כנסת ישראל. הוא נקרא צדיק תחתון, גם בן של רחל אמנו, כמו יוסף שהוא צדיק עליון – הזווג הוא בין יוסף לבנימין.

כל הספור, כל העלילה כאן, הבחינה שיוסף בוחן את השבטים – הוא בוחן האם יעקב ישחרר את בנימין להצטרף לאחים, להתערב איתם (בסוד הערבות של יהודה בסוף). אם כן – זה יהיה הסימן שהתשוקה שלהם אמתית. אם הם לוקחים אחריות על בנימין. מי לוקח אחריות? יהודה, שטרם הסברנו מי הוא. יעקב לא מוכן בשום פנים שראובן יערוב, כי ראובן כולו בצד – ענף מתפשט לקו צדדי. לכן, גם עם הערבות וכל ההתחיבות שלו, הוא לא יכול לפעול התערבות של בנימין בתוך כללות השבטים, כדי לאמת את התשוקה שלהם.

הווארט בחסידות הוא שכל העלילה כאן היא לקרב את השבטים על ידי אימות העבודה שלהם, שאז אפשר לחבר אותם עם יוסף – שהם, עם בנימין בתוכם, מעלים מ"נ ויוסף מוריד מ"ד, ואז יש זווג, ואז "יוסף הוי' לי בן אחר".

יוסף – הרבי הראשון

נחזור למה שאמרנו הרגע: כתוב שיש רק צדיקים מיוחדים – צדיק שהוא רבי אמתי – יכולים להכנס להיכלות הטומאה, לטייל שם, לקרב את כל הניצוצות שם בלי להפגע. יוסף הוא הרבי הראשון בתורה. מי שאינו רבי בטוח יפגע – לכן אסור לו להציץ בהיכלות הקליפות. בפרשה הקודמת יהודה מנסה את עצמו, "וירד יהודה מאת אחיו", כמו שהסברנו.

אדם הראשון הסתכל בהיכלות הטומאה ונפגע – כך מוסבר חטא אדם הראשון בחסידות. אחריו, פעם ראשונה שצדיק ירד להיכלות הטומאה להסתכל מה קורה שם, היה יהודה – "וירד יהודה מעם אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". הוא הגיע לאיזה מועדון לילה ושם הוא מצא איש עדולמי ושמו חירה, "וירא שם בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה", כל הספור של יהודה.

הוא גם נפגע-לא-נפגע, אבל מי שהורד מצרימה, לתוך הבור – שהוא חי בבור, הסתגל לבור – ולא נפגע שם, לא מהנחשים ולא מהעקרבים ולא מאשת פוטיפר, שה' מגרה בו את הדוב והוא עומד בנסיון, ובסוף רק מעלה את כל הניצוצות ומקרב את כל האחים שלו, הוא יוסף הצדיק. לכן הוא הרבי הראשון. שוב, האחים לגמרי-לגמרי לא מסוגלים להבין את הראש שלו, לשדר על הגל שלו, ולכן הם שונאים אותו.

החשש בהפרדת בנימין – המעלה מ"נ – מיעקב

אמרנו שיעקב הוא אמצע אמתי, וגם יוסף הוא אמצע אמתי וגם בנימין הוא אמצע אמתי. למה יעקב נתן את בנימין לידי יהודה ולא לידי ראובן? כי ראובן נוטה לאיזה קצה, אבל יהודה – אם כי שאמרנו שכל השבטים באיזה צד, כל אחד הוא ענף, יש משהו מיוחד ביהודה – הוא כללות המלכות, לכן הוא המלך של עם ישראל (שעל כן בלידתו נאמר "ותעמד ללדת" כיון שהיא הגיעה לתכלית, למלכות).

כללות המלכות גם עומדת מתחת ומקבלת מעצם הקו האמצעי, לא ימין ולא שמאל. אם כי, אם אמרנו שהיסוד הוא אמצע שנוטה לשמאל, המלכות עוד יותר נוטה לשמאל. כלומר, בנימין נוטה לשמאל קצת יותר מאשר יוסף, וכל שכן יהודה, שעוד יותר נוטה לשמאל.

בכל אופן, הם אמרו בתחלה ליוסף "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטֹן את אבינו היום והאחד איננו". "הקטן" הוא בנימין ויעקב שומר עליו, "את אבינו", כי בנימין מעלה מ"נ. היות שבנימין מעלה מ"נ הוא תחת ל"אבינו היום" – יעקב לא מוכן לשחרר אותו. לא רק בגלל הפחד מאסון – הפשט – אלא הא בהא תליא. למה הוא פוחד "פן יקראנו אסון"? כי אם הדבר שמעלה מ"נ לא צמוד לבעל הוא בסכנה. לכן "הקטן את אבינו היום והאחד איננו".

"האחד איננו" – עלית יוסף עד אין סוף כדי לגלות אלקות גם בשאול

מי הוא "האחד איננו"? יש כאן עוד סוד. הם מנבאים ולא יודעים מה שמנבאים. מה הכוונה "האחד איננו"? לא יודעים איפה הוא. הם יודעים מן הסתם שהוא חי, כי לא הרגו אותו אלא רק מכרו אותו. כתוב בחסידות שסוד המלה "איננו", שיוסף-היסוד עולה עד הדעת כדי להמשיך את טפת הזרעא חייא וקיימא – כמו כוונת הלולב של חג הסוכות – ואחר כך הוא ממשיך לעלות יותר גבוה מהדעת, לכתר, ואחר כך ממשיך לעלות עוד יותר גבוה, עד אין סוף ממש, ומשם, מהאין סוף ממש, הוא ממשיך את השפע, שהוא בעצם הטפה, כח המוליד בצלמו כדמותו, למטה, למלכות, גם כפי שהמלכות יורדת מטה-מטה, גם בסוד "רגליה יורדות מות" לתוך השאול.

מה הפסוק? כתוב "רגליה יֹרדות מות שאול צעדיה יתמֹכו". גם בתוך ה"שאול צעדיה יתמכו", שהוא ההמשך של "רגליה ירדות מות", שנאמר על "שפתי זרה" – "ויחשבה לזונה כי כסתה פניה", שבפנימיות היא לא זונה, "לא היתה בזה קדשה" באמת. זו העבודה של יוסף – שהיסוד עולה עד הדעת, מהדעת לכתר, מהכתר לאין סוף, ומאין סוף ממשיך את הטפה, את טפת העצם, עד למלכות כפי שהמלכות יורדת מטה-מטה, עד שאול תחתית, ושם "ואציעה שאול הנך".

מעלת עלית והמשכת היסוד לגבי עלית והמשכת התפארת

מה לגבי יעקב אביו? כתוב שיש מעלה ביוסף לגבי יעקב, מעלה ביסוד לגבי התפארת. יעקב הוא ה"רעותא דלבא", וכתוב שהיינו "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" – התפארת עולה לדעת ומהדעת עולה לכתר ומהכתר יורדת לקצה התחתון, המלכות כפי שהיא נמצאת עדיין בגבול עולם האצילות.

אם כן, מה ההבדל בין יעקב ליוסף? "אלה תולדות יעקב יוסף" – יש מעלה עצומה שדווקא יוסף הוא המוליד בפועל, כל תולדות יעקב הם מכחו של יוסף, כפי שמסבירים את הפסוק. היות ששניהם בקו האמצעי, מקושרים ובעלי בטול עצמי, הם עולים. קו האמצעי הוא כמו צנור חלול, עמוד חלול.

אבל התפארת, יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, עולה עד הקצה העליון של עולם האצילות – מהתפארת לדעת ומהדעת לכתר – וברגע שמגיע לכתר הוא פונה אחור ויורד עד המלכות. "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", הכל בתחום האצילות, לכן כתוב שיעקב הוא בעל עולם האצילות – הוא כולל את כל עולם האצילות, אבל לא למעלה ממנו ולא למטה ממנו.

מה מעלת יוסף הצדיק? הוא היסוד, שעולה בדיוק כמו אבא שלו – הולך בעקבות אביו – עד לדעת (בסוד הלולב) ואחר כך לכתר, אבל הוא ממשיך לעלות הלאה, עובר את אבא שלו. מהכתר דאצילות הוא עולה עד אין סוף, לפני הצמצום הראשון. אז, כשהוא יורד, "כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר", הוא יורד גם למטה מהמלכות דאצילות כפי שהיא בעולם האצילות. הוא יורד עד למלכות כפי שהיא נמצאת בבחינה "רגליה ירדות מות שאול צעדיה יתמכו", ושם הוא מגלה את ה"ואציעה שאול הנך". שוב, זה הדבר שהשבטים לא עומדים בו.

ירידה צורך עליה ועליה צורך ירידה

איך להבין את כל זה לפי מה שדובר קודם, שבתוך הדעת גופא יש שלשה ממדים? מי שנמצא לכתחילה רק בדעת – נמצא בעצם בחיצוניות הדעת, בידיעה. כעת נסביר סוד עמוק לפי הכלל "ירידה צורך עליה" ולפי הכלל – של ספר התניא – שצריך ללכת בדרך ארוכה וקצרה, לא ישר ליעד בדרך הקצרה אלא בעקיפין. איך מוסבר בתניא? שכדי להגיע לפנימיות הלב צריך ללכת דרך המוחין, דרך השכל – כאילו הולכים למעלה כדי לחדור לפנימיות הנקודה למטה, לרעותא דלבא.

אבל יש סוד בדיוק הפוך, שכדי לעלות מעלה-מעלה צריך קודם לרדת, "ירידה צורך עליה". שוב, אם אני רק בדעת לכתחילה – בר דעת – יש לי הרבה ידיעות. כמו שאמרנו קודם, הגאולה לא תבוא מהידיעות – מחיצוניות הדעת.

עלית יעקב מהתפארת לכתר כדי להמשיך למלכות באצילות

כדי להגיע יותר עמוק אני צריך לרדת מהדעת לבחינת הרחמים, יעקב, ואז התפארת עולה שוב לדעת, אבל לא לאיפה שהייתי בתחילה – לא לידיעה בה הייתי בתחלה, אלא להרגש. יעקב אבינו הוא בעל ההרגש – ב-ה הידיעה – מי שיש לו רחמים יש לו 'הרגש' בזולת, יש לו תחושה הכי פנימית במציאות, ברחמנות שיש על הזולת. על כך נאמר שאסור לרחם על מי שאין בו דעת, וכן מי שאין בו דעת לא מסוגל לרחם.

ברגע שהוא עולה מהתפארת, מהרחמים בלב, לפנימיות של הדעת – הוא ממשיך לעלות עוד יותר גבוה ומגיע עד למקור מדת הרחמים. איפה מקור הרחמים? יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, כתר. משם הוא יורד ל-יג עלין של השושנה, למלכות. זו עבודת יעקב.

רבי הלל מסביר בביאורו על שער היחוד שבעבודת ה' צריך להתחיל תמיד מהאמצע – בינה, התבוננות, שיש שתי מדרגות מעליה (הסתכלות החכמה ודבקות הכתר) ושתי מדרגות מתחתיה (התפעלות הלב והבעת הדבור). מהתבוננות עולים – להסתכלות ולדבקות – ואחר כך יורדים, להתפעלות והבעה. הבעה היא ההתגלות שבסוף. זה נושא דומה רק בכך שכל עבודה אמתית מתחילה מהאמצע. אבל אם מדברים על עיקר האמת ועיקר ההתקשרות, הקו האמצעי, האמצע הוא הדעת.

כאן אנחנו מסבירים עבודה אחרת, קצת הפוכה ומשלימה. מי שנמצא רק בדעת – הוא בחיצוניות הדעת. אם הוא יורד מהדעת – זו דרך ארוכה וקצרה – לרחמי התפארת הוא עולה לפנימיות הדעת, ההרגש, ומשם עולה יותר למקור הרחמים, ואז יורד להביא ולהעניק את הרחמים האלה למלכות, כנסת ישראל, שזו התכלית. אבל, הכל כפי שכנסת ישראל נמצאת בשרש, בעולם האצילות – כל זה עבודת יעקב.

עלית יוסף עד אין סוף כדי להמשיך למלכות בעולמות בי"ע

מיהו יוסף? יוסף גם מתחיל בדעת, אבל הוא יורד יותר. כתוב שכמו בקשת, ככל שמושכים את היתר למטה יותר, כך החץ נזרק למעלה ולמרחוק יותר. יוסף הוא ממש הדורך בקשת – ביטוי מובהק לספירת היסוד.

יוסף קודם כל לוקח את הדעת שלו. כל אחד מתחיל מהדעת שלו, מהיותו בר דעת, ומושך אותה למטה – עובר את התפארת ומגיע עד ליסוד, הכל בקו האמצעי. פנימיות היסוד היא אמת, כמו שפנימיות התפארת היא רחמים, כמבואר אצלנו.

הוא מגיע ליסוד, ואז מתחילה הירידה צורך עליה, והוא מגיע לעצמיות של הדעת – לא להרגש של הדעת, אלא להכרה של הדעת. לכן כל ההכרה מרוכזת אצלו – הוא מגיע ל"מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", "ויכרם ויתנכר", "ויכר יוסף את אחיו". הוא מגיע להכרה של הדעת – שהיא כבר נישואין – ואז צריך להמשיך את נקודת העצם.

את נקודת העצם לא ממשיכים מהכתר אלא מהאין סוף, לכן מהעצמיות של הדעת, מההכרה של הדעת, הוא עולה לכתר ועובר אותו, מגיע לאין סוף, ואז הוא ממשיך את נקודת העצם מטה-מטה למלכות היכן שהיא נמצאת, איפה שעם ישראל נמצא בכל דור ודור ובכל יום ויום. "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" – איפה המלכות נמצאת, באיזה מצב היא נמצאת – ולאיפה שהיא לא נמצאת, גם בשאול תחתית, הוא מביא את נקודת העצם. זו עבודת יוסף.

יוסף – יחס אחר לערות הארץ

אם כן, כעת הסברנו הרבה יסודות חשובים בתורת החסידות, הכל קשור לדעת, שאם יורדים מהדעת לתפארת עולים עד לכתר וממשיכים למלכות דאצילות, ואם יורדים עד ליסוד (ועומדים בנסיון שלו) עולים מעלה-מעלה, לכתר ולאין סוף, ומורידים את העצם עד מטה-מטה, "הנך" גם בשאול תחתית.

שוב, זה הדבר שהשבטים לא מבינים בהתחלה, לכן שונאים אותו על זה, שכאילו יש לו נטיה להכנס, להסתכל בהיכלות הטומאה. הם לא מבינים את הדבר הזה. אבל בסוף הוא מקרב אותם. כל העלילה שהוא עושה איתם היא כדי שבנימין יתערב איתם ובכך יאמת את העבודה שלהם.

מה הם אומרים לו? "כנים אנחנו, לא היו עבדיך מרגלים". הוא אומר להם "את ערות הארץ באתם לראות". שוב, באותו דרוש בחסידות מוסבר שהוא אומר להם שבשבילכם המקום הזה, מצרים, מלא קליפות, מלא זימה – זו ערות הארץ. מה העבודה שלכם? לרגל אותה, "מרגלים אתם".

בכל עלילת יוסף כתוב שבע פעמים "מרגלים". בפרשת המרגלים, פרשת שלח, לא מופיעה המלה מרגל אפילו פעם אחת. כאן המקום של המרגלים, חוזר שבע פעמים. מה הם מרגלים? מרגל בא להכיר אבל רק כדי לכבוש ובעצם לברוח מה"רגליה יורדות מות", כי עבורכם קוראים למקום "ערות הארץ" ואתם רק רוצים לברוח ממנה, לצאת ממנה. למה? כי ערות הארץ עבורכם היא חרפה ובזיון.

אצלי – לכן הם לא יודעים לשדר על אותו גל איתו – ערות הארץ היא לא חרפה ולא בזיון. מה התגובה הספונטאנית של רחל אמנו כאשר נולד יוסף, לפני שאמרה "יוסף הוי' לי בן אחר" – התגובה הספונטאניות הכי חשובה – שעד כאן אני, המלכות, יורדת למטה, וזו נתפסת כחרפה לכולם, לכל בני המשפחה. כלומר, יש חרפה בעצם המציאות של רחל, אבל ברגע שנולד יוסף "אסף הוי' את חרפתי", כי יש אחד שיורד לשם ומתייחס טוב – גם שם, ב"רגליה יורדות מות", הוא מגלה את ה"הנך", את העצמות.

"כנים אנחנו" – השבטים ככן ובסיס לעבודת יוסף

מה הם אומרים "כנים אנחנו"? כתוב ש"כנים" הוא לשון כן, כמו הכיור וכנו, בסיס. "אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי", הם לא יודעים מה מדובר אבל מתחילים לתפוס – אתה, אחינו, עבודתך לרדת למקום הקליפות ושם לגלות אלקות. אתה לא יכול לעשות זאת בלעדינו – אנחנו עבורך הכַן. קודם צריכה להיות התשוקה לברוח ולצאת, כדי להחליש את עצם הישות של הקליפות, ואז אתה יכול לבוא ולהחדיר שם אלקות – בלעדינו אתה לא יכול.

יוסף רוצה זאת, הלואי שתהיו הכן שלי – "כנים אנחנו" – אז יגמר הסיפור לטובה, עשינו את הקירוב ואת דיבוק החברים בינינו. זה בדיוק מה שהוא רוצה, "יוסף הוי' לי בן אחר". אבל "בזאת תבחנו" – מה הבחינה? אם יעקב, ש"הקטֹן את אבינו היום", יסכים ברוח הקדש שלו לתת לכם את בנימין, להתערב אתכם ולהביא אותו אלי, כלומר שהתשוקה שלכם תהיה חדורה העלאת מ"נ אמתית (מה שיעקב מוכן לתת רק ליהודה), הוא יעלה אלי מ"נ ואני אמשיך מ"ד והזווג יהיה שלם (בלשון המאמר של הרבי הרש"ב של השבוע, שה"נשמע" יהיה כן ל"נעשה").

עד כאן הסברנו בקיצור את כל העלילה של הפרשה, איך הכל על מנת לקרב את האחים ליוסף.

ג. מדרגות בשרש נכר ובשער כר

רכוז ההכרה בפרשה – תהליך העליה וההמשכה של יוסף

נחזור להתחלה, "ויכרם ויתנכר". קודם אמרנו ש"ויכרם" בחכמה ו"ויתנכר" מיד בבינה. אך לאור כל מה שהסברנו אפשר לומר משהו קצת יותר עמוק: התנכרות היא לא להכיר, כפשט הפסוק, שהתנכר על מנת שלא יכירו אותו – כי כמעט זיהו אותו. אמרנו שהיסוד, יוסף, עולה עד להכרה של הדעת, ומשם הוא ממשיך לעלות עד לכתר ועד לאין סוף.

מה שעולה עד לכתר ועד לאין סוף היינו "והאחד איננו". העליה שלו כדי שלא יכירו אותו – ההתרחקות שלו מהם – היא ה"ויתנכר". ה"ויכרם" היינו עדיין בגדר דעת, מוחין של חכמה (מוחין דאבא), ואילו "ויתנכר" זו העליה עד לכתר ועד אין סוף. "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" היינו הירידה שלו ברחמים למקום שלהם, למקום בו "הם לא הכרהו" – המקום של התמוטטות וירידת המלכות לתוך הקליפות, כפי שאמרנו. באותו מקום ש"והם לא הכרהו" הוא מכיר אותם, מביא את הרחמים למקומם.

כך אפשר להסביר את ארבע פעמים ההכרה – "ויכרם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות", הוא מכיר ועולה לדרגת "והאחד איננו", אבל דווקא משם "ויכר יוסף את אחיו" לשון רחמים (קודם לא היה לשון רחמים), והרחמים מגיעים גם לאותו מקום בו "והם לא הכרהו", המקום בו הם לא מרחמים עליו. רוצים שתמיד יהיה "כמים הפנים לפנים", שאני מרחם עליך ואתה מרחם עלי, אבל כאן – גם שאתה לא מרחם עלי אני מרחם עליך, גם כשאתה רוצה להרוג אותי אני מרחם עליך.

זו גם בחינה של המשכת האור מטה-מטה לתוך הקליפות, לגלות שגם כאשר "ואציעה שאול – הנך".

"את הבכור... יכיר"

נסיים בכך שיש שרש נכר ויש שרש מכר – שהזכרנו את הקשר ביניהם – ויש עוד כמה שרשים קשורים. יש שרש בכר – יוסף הוא הבכור של רחל. אלה משחקי לשון, לשון נופל על לשון – איפה רואים בתורה קשר בין בכור והכרה. קודם כל, בכור בקבלה הוא "ברא בוכרא" – ספירת הדעת בספר הזהר. הכרה היא עצמיות הדעת. מכירה היא כמו הכרה, והיא גם קנין – "דעת קנית מה חסרת". בארמית מכירה היא גם קניה, לא רק מכירה. בדעת המכירה היא קנין כמו נישואין, כמו הכרה. בקבלה מפורש שבכור הוא הכרה, ספירת הדעת.

איפה הפסוק מקיש ביניהם? "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". יש בן השנואה ויש בן שנוא. "הבכור בן השנואה" הוא בעצם ראובן, אבל הבן השנוא הוא יוסף – הבכור לרחל, הבכור לאהובה, שהוא עצמו שנוא. מה לומדים מהפסוק הזה? קודם כל יש דין, מאד מאד חשוב בש"ס, של "יכיר" – הכח של האבא לזהות את הבכור, האמון של האבא בזיהוי הבכור.

כמה שוה "יכיר"? דברנו על המספר הזה לפני שבוע – "רוח הוי'". היות שהוא "בן השנואה" יש כלפיו איזו זרות, ולכן צריך "יכיר" – הוא מה שאמרנו קודם, שהכרה היא מתוך הנכר. אם הוא "הבכור בן השנואה" האבא מתייחס אליו כ"בן נכר", אבל אותו צריך להכיר כי "הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". אם כן, זה פסוק – דין והלכה חשובה – שמקשר מאד חזק בין השרש בכור לבין נכר והכרה.

שרשים הכוללים את שער כר

מה עוד קשור? מה הפסוק השלישי? אחרי "ויכרם ויתנכר" "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" כתוב "ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם" – ממש משהו מובהק, שהתורה רוצה שנשים לב ששרש זכר ושרש נכר הם מאותו כר. איפה הזכרון? במח הדעת. הכל כאן דעת. אם כן, יש לנו נכר, מכר, בכר, זכר – הכל בחינות של דעת, ארבעה שרשים.

יש מישהו שמאבד את הדעת – אם הוא אומר קצת יותר מדי לחיים, כמו בפורים, "עד דלא ידע" – הוא נקרא שכור, שרש שכר. בכל ענין יש את הדבר והפוכו. אם כן, יש לנו חמשה שרשים.

מי השכור הראשון? נח – "וישת מן היין וישכר". מה כתוב קודם? "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". מה הפעם השניה שכתובות אותיות כרם בתורה (עם אותיות לפני)? "ויכִרם ויתנכר". אם אני כותב ב-שׂ במקום שׁ, במקום שכור יש שוכר – אחד מארבעת השומרים, גם בחינה של קנין. כל הקנינים הם בדעת.

איך אני יודע שהשרש נכר הוא העצם של הדעת? לא פנימיות הדעת וכל שכן לא חיצוניות הדעת רק העצם של הדעת. איך אומרים עצם בלשון תרגום? "בעצם היום הזה" – "בכרן יומא דין". עצם הוא כרן. אם ה-נ היא לפני ה-כר יש נכר, שרש הכרה. אם ה-נ באמצע זה כבר כנור – "נר הוי' נשמת אדם". בכל חג החנוכה, שמונה הנרות הם שמונה נימין בכנורו של מלך המשיח – חג של כנור. אם ה-נ בסוף יש כבר כרן – "בעצם היום הזה".

רק בפני עצמה זו כבר התבוננות נפלאה, שיש נכר-כנר-כרן – הכרה (וגם נכר), כנור, "עצם היום הזה" בלשון תרגום.

יחוד יסוד דכורא ויסוד נוקבא ויחוד ז"א ומלכות – המעבר מצדיקים (מקץ) למלכים (ויגש)

עד כאן קצת קשר בין חג החנוכה לפרשת השבוע, עם יוסף. הווארט הוא שיש לקרב יהודים בפשטות – כל חג החנוכה הוא לקרב יהודים עם אור – ולפעמים צריכים לקרב בבחינת "נורא". "נורא" גם אותיות אור, אותיות נאור, "ארון הקדש". בדרך נורא, כמו יוסף, צריך לקרב את האחים שלו – צריך לאמת את התשוקה.

התחלנו להסביר קודם שתאות ה' היא ודאי דבר טוב, וגם בצדיק כתוב "תאות צדיקים אך טוב". צדיק הוא צדיק עליון, יוסף, וצדיק תחתון, בנימין – "תאות צדיקים אך טוב". אך כדי שהתשוקה – "ואל אישך תשוקתך" – תהיה טובה צריך את בנימין מעורב בה. יש שני יחודים – יש יחוד יוסף ובנימין ויש יחוד יוסף ויהודה (בפרשה הבאה). מתחיל בפרשת מקץ ונמשך בפרשת ויגש.

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו". מי הם שני המלכים? יוסף ויהודה. יוסף נקרא "מלכא עילאה" ויהודה נקרא "מלכא תתאה". יש שני מלכים ושני צדיקים. שני הצדיקים הם יוסף ובנימין, שני האחים, צדיק עליון וצדיק תחתון – "ועמך כֻלם צדיקים", מיעוט רבים שנים. הזווג נעשה על ידי חבורם, העלאת מ"נ של בנימין והמשכת מ"ד של יוסף.

אבל צריך את "המלכים נועדו", יוסף ויהודה. יהודה הוא כללות המלכות, לא רק היסוד שלה. מיהו יוסף, מלכא עילאה? כללות ז"א, לא רק ספירת היסוד. כשיוסף ביחס ליהודה, נקרא מלכא עילאה ביחס למלכא תתאה, זהו יחוד זו"נ בכללות – שהז"א, על כל פרצוף עשר הספירות שלו, נקרא מלכא עילאה, ואילו הנוקבא-המלכות, גם על כל הפרצוף שלה, בחינת יהודה, נקראת מלכא תתאה. על כך כתוב "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו". אבל כאשר מדובר על שני היסודות בלבד, יסוד הדכורא ויסוד הנוקבא והזווג ביניהם, זהו יחוד יוסף ובנימין, צדיק עליון וצדיק תחתון.

הספור כאן בפרשה הוא ליצור את יחוד הצדיק והצדיק, ואחר כך, בפרשה הבאה עיקר ה"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" – גם המשך חג חנוכה, גם קוראים בחנוכה – שהוא כבר יחוד המלכים. מי שמכיר, אנחנו מסבירים שבתולדות העולם שלנו אנחנו עוברים מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים – מפרשת מקץ לפרשת ויגש, מהחבור והזווג של יוסף ובנימין לחבור של יוסף ויהודה, "עד דוד הגדיל".

לחיים לחיים, שנזכה לכל האורות האלה, לכל ה"מוסיף והולך ואור", שיוסיף בן אחר, שאותו בן הוא "בן נכר", אבל צריך לקנות אותו שיהיה "מקנת כסף", כיסופים, באהבה רבה. לפעמים אהבה מסותרת הכוונה שלא מתגלה בהתחלה, אלא "ויכרם ויתנכר... ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". לחיים לחיים, חנוכה שמח.

חלוקת דמי חנוכה

כעת אנחנו רוצים לקיים את המנהג של לחלק דמי חנוכה, לגדולים ולקטנים. כל אחד זכאי לקבל מטבע אחת, אחר כך מה שישאר – ובע"ה ישאר הרבה – קודם כל, כל אחד שמלמד כתה של ילדים יקח לכל ילדי הכתה שלו. אחרי הכתות כל הורה יכול לקחת לכל הילדים והנכדים שלו, ואחר כך הלאה לכולם.

היות שיחד עם השמשים מדליקים דם נרות, והרבי אמר שהכוונה של דמי חנוכה – שמאד חשוב שנכוון – היא שהקב"ה נותן לנו דמי חנוכה. קודם כל, הוא רוצה לתת לנו כי אנחנו "נער ישראל ואהבהו". זו לשון הרבי. כלומר, כל מי שמקבל דמי חנוכה צריך להזדהות עם "נער ישראל ואהבהו", ודמי החנוכה שאנחנו רוצים לקבל מאבינו שבשמים הם הגאולה האמתית והשלמה. בתוך המטבעות האלה נמצאת התגלות מלך המשיח. זו הכוונה. היות שדמי חנוכה, כמו נרות חנוכה, מתאים לנגן תוך כדי "הנרות הללו" – את זה ננגן עד שכולם יקבלו את דמי חנוכה.



[1]. ראה הממד הפנימי פרשת מקץ.

[2]. בכל הבא לקמן ראה עבודת הלוי מקץ ד"ה "כלנו בני איש אחד" (וראה גם פרשת וישב ד"ה "וילכו אחיו").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com