חיפוש בתוכן האתר

י"ט כסלו ע"ג – ירושלים הדפסה דוא

י"ט כסלו ע"ג – ירושלים

התוועדות י"ט כסלו המרכזית

בניני האומה, ירושלים

2.              א. "שלום רב לאֹהבי תורתך"

חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו. נתחיל עם "פדה בשלום נפשי". היום גם ההילולא-רבא של הרב המגיד וגם חג הגאולה של אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן כותב שהוא יצא בשלום מאדון השלום תוך כדי שהוא קרא בתהלים את הפסוק "פדה בשלום נפשי" – אז הוא התבשר שהוא משוחרר.

3.               פלא נשיאת ההפכים – פדיה בשלום

רוב המאמרים של י"ט כסלו נאמרו על הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – אותו פסוק שאדמו"ר הזקן אמר תוך כדי שבשרו לו שהוא יוצא מהכלא. גם בנו, אדמו"ר האמצעי, כאשר יצא מהכלא שלו אמר את אותו הפסוק – "פדה בשלום נפשי". הפדיה בשלום. יש פדיה בדרך מלחמה ויש פדיה בדרך שלום. החג הזה הוא פדיה מתוך מלחמה, אבל תוך כדי המלחמה יש כבר שלום.

כידוע בחסידות, יש שני סוגי חגים – יש חג שחוגגים אותו ביום המנוחה, לאחר יום המלחמה, כמו חנוכה ופורים, ויש חג שתוך כדי הנצחון יש כבר את החג, את המנוחה, כמו פסח "בחצות הלילה". כך כתוב לגבי י"ט כסלו, שהוא חג של נשיאת הפכים, חג שהוא פלא. יש "נס" ויש "פלא" – פלא הוא יותר מנס. נס הוא תופעה שמעל הטבע, אבל לא אומר שהלמעלה מהטבע והטבע מתחברים להיות לאחדים ממש, "והיו לבשר אחד" ממש.

כאשר יש נשיאת הפכים לגמרי, שמה שנראה לגבי דידן עולם מלא ריבוי, "מה רבו מעשיך הוי' כולם בחכמה עשית", ובתוך זה "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד" – שה' הוא אחד יחיד ומיוחד, מבחינתו אין ריבוי, הכל אחדות, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", הכל אחד יחיד ומיוחד. כאשר האחדות של דעת עליון מתאחדת לגמרי עם הריבוי של דעת תחתון קוראים לכך "פלא". אז יש גם "נגוף ורפוא" בעת ובעונה אחת – נגוף למצרים ורפוא לישראל, מנוחה ומלחמה יחד, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים [לשון ריבוי] היו עמדי [עם האחד יחיד ומיוחד]".

4.               "שלום רב"

שוב, רוב המאמרים של היום הקדוש הזה, י"ט כסלו, נאמרו על הפסוק הזה – "פדה בשלום נפשי". אבל יש מאמרים, גם של הרבי הקודם[1] וגם של הרבי[2], שמתחילים "שלום רב לאֹהבי תורתך ואין למו מכשול". כל בוקר אומרים פסוק זה בסוף התפלה.

קודם אומרים "וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך", "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", אלו תלמידי חכמים שבונים את העולם בתורה שלהם, בונים את המציאות. כמו שהקב"ה בורא במאמרו את המציאות, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", בכל רגע, כך תלמיד חכם אמיתי בונה את העולם בלמודו, עושה את העולם דירה לו יתברך, "ורב שלום בניך". אבל אחר כך אומרים עוד פסוק, שמבטא מדרגה עוד יותר גבוהה מאשר "וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך" "שלום רב וגו'".

5.               "אֹהבי תורתך" – אוהבי תורת ה'

"פדה בשלום נפשי". יש שלום סתם, שלפעמים נקרא בחסידות "שלום מעט", ויש "שלום רב". מי זוכה ל"שלום רב"? "אֹהבי תורתך". מי הם "אֹהבי תורתך"? אלה שאוהבים את התורה שלך, של הקב"ה, לא סתם תורה. לא אוהבים את התורה מצד השכל, שהיא שכל מופלא – שאין שכל כמו השכל של התורה – אלא מכיון שהיא "תורתך", ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", שהתורה והקב"ה הם אותו דבר.

אבל הגילוי של הקב"ה, של עצמותו ומהותו יתברך, בתורה. לכן "אֹהבי תורתך". כמו שהנביא אומר, "על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי" – מהי "תורתי"? התורה שלי. לא שלא למדו תורה בכלל, למדו, אבל "לא ברכו בתורה תחלה". ברכת התורה בתחלה היא ללמוד תורה מכיון שהתורה היא תורתו של הקב"ה, ובעצם התורה היא הקב"ה. כידוע, התורה פותחת "אנכי הוי' אלהיך" וחז"ל דורשים "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי, לתוך האותיות של התורה הקדושה, ונתתי את עצמי ממש כשנתתי לכם תורה. על כך נאמר "שלום רב לאֹהבי תורתך" – מי זוכה לשלום רב? אוהבי תורתך.

6.               "נפלאות מתורתך"

פרק קיט בתהלים הוא הפרק של התורה, פרק שאדמו"ר הזקן מזכיר בסוף תניא קדישא. אתמול סיימנו את ספר התניא, היום מתחילים מחדש. בסיום הספר הוא מזכיר שצריכים ללמוד ש"ס, ומי שלומד ש"ס צריך לומר כל שבוע את פרק קיט בתהלים – "תמניא אפי". הוא נקרא כך, כי כל אות כפולה בו פי שמונה – למעלה מהטבע.

בפרק קי"ט, הפרק הכי גדול בתנ"ך, חוזרת הרבה המלה "תורתך" (ובו היא גם מופיעה לראשונה בתנ"ך ללא אות נוספת). הפסוק הראשון בפרק שיש בו את המלה "תורתך" הוא פסוק ח"י. כשמגיעים לפסוק ח"י באותו פרק כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". המלה "נפלאות" בגימטריא שניאור, השם הראשון של בעל הגאולה של היום. הבעל שם טוב בעצמו אמר ששניאור הוא שני אורות (שני-אור), שמחבר את אור הנגלה של התורה והאור הנסתר של התורה (הכל בדרך של נשיאת הפכים, שהכל אחד ממש).

7.               רמזי חי ב"תורתך"

אחר כך המלה הזו חוזרת הרבה פעמים בפרק קי"ט, עד כג פעמים. יש שלש תופעות של חי במלה "תורתך": התופעה הראשונה, היא מופיעה לראשונה בפסוק ה-חי של הפרק. חי היינו "דוד מלך ישראל חי וקים". כל הצדיקים – ובפרט הבעל שם טוב וממשיכי דרכו – הם נקודה אחת, נקודה אחת של "דוד מלך ישראל חי וקים", נקודה אחת של משיח – כולם. על כך אנחנו צריכים לחשוב עכשיו, להתחבר לכל הצדיקים האמתיים, שכולם נקודה אחת של חי.

הפסוק הראשון בפרק שיש בו את המלה "תורתך" הוא הפסוק ה-חי. המלה הזו חוזרת בכל התנ"ך ללא אותיות נוספות חי פעמים[3], והיא חוזרת המון פעמים יחסית בפרק קיט. הפעם האחרונה – "הכל הולך אחר החיתום" (כמו ש"הכל הולך אחר הפתיחה", "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך") – היא "שלום רב לאֹהבי תורתך", הפסוק עליו אומרים הרביים את מאמרי החסידות של י"ט כסלו.

אמרנו שיש שלש בחינות של חי – מתחיל בפסוק ה-חי, חוזר חי פעמים בתנ"ך (ללא אותיות נוספות), וגם שהמלה "תורתך" עצמה היא כפולה של חי, 1026, עולה נז פעמים חי[4]. 57 מספר שהרבי מאד אהב, כי אמר שהוא בגימטריא נאו. הרבי אמר שכאשר אני אומר את המלה נאו בלועזית, כמו "משיח נאו" (אותיות חשמונאי, שייך במיוחד לחנוכה), אני מתכוון שכותבים נאו – כך הרבי אמר בשיחה – שעולה 57, שסודו לפי הקבלה אל הוי'.

כתוב "אל הוי' ויאר לנו" – מהצירוף הזה בא לנו האור של משיח, האור שהקב"ה יוצר בפרשת וישב, כמו שנגיע בהמשך. בפרשת וישב הקב"ה עוסק בליצור ולברוא את אורו של משיח. אורו של משיח הוא "אל הוי' ויאר לנו", נאו. אם כן, "תורתך" היינו חי (פעמים) נאו – שיהיה דוד מלך ישראל חי וקים נאו, שנזכה למשיח נאו, תיכף ומיד ממש.

8.               "שלום רב וגו'" – השראת השכינה במעשי "וכל בניך למודי הוי'"

בפסוק "שלום רב לאֹהבי תורתך" – לאחר שהצדיקים האמתיים בונים את העולם בתורה שלהם, "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית – אז הקב"ה בא לשכון כבוד בתוך הדירה שהצדיקים בנו עבורו. "ועשו לי מקדש" – קודם עושים דירה בתחתונים, מה שראוי להיות דירה לו יתברך – ואז "ושכנתי בתוכם", הקב"ה בעצמו יורד לשכון כבוד בתוכם.

זו המשמעות של הפסוק השני, "שלום רב לאֹהבי תורתך", לאחר "ורב שלום בניך", על ידי "וכל בניך למודי הוי'" שעושים את המקדש. "בתוכם" – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל יהודי". הקב"ה נכנס בתוך כל יהודי, והלשון בחסידות שכל יהודי מתענג בתענוג העצמי שהקב"ה מתענג בנו – מרגישים את הנחת-רוח של ה' מאתנו – וזו השראת ה' בתוכם.

9.               "אֹהבי תורתך" – בזכות עבודת התפלה

עיקר הנקודה שכתובה במאמר הוא שלא כתוב "שלום רב ללומדי תורתך" או "לעוסקי תורתך" – או כל מלה אחרת שמשמעה לימוד תורה – אלא "לאֹהבי תורתך". "אֹהבי תורתך" היא כמו אהבת ישראל, שאני אוהב יהודי למעלה מטעם ודעת, אהבה שאינה תלויה בדבר (כאהבת דוד ויהונתן).

איך זוכים להיות "אֹהבי תורתך"? הווארט שזוכים לכך על ידי עבודת התפלה שקודמת ללימוד התורה, כדי להתקשר לה' – להתקשר לה' באהבה רבה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". או, כלשון הזהר הקדוש, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודת ה' כעבודה מתוך אהבה.

מאיפה זוכים לאהבת ה'? מהתפלה. לכן עיקר הווארט הוא שהמשמעות של "אֹהבי תורתך" היא תורה שלומדים על ידי התפלה. היסוד הוא שקודם צריכים להתפלל, ואחר כך עם אהבת ה' הבוערת שמקבלים בתפלה צריכים ללמוד תורה "מבית הכנסת לבית המדרש" ואז ה' בכבודו ובעצמו שוכן כבוד בתוכי. לא רק שאני זוכה לבנות לו דירה מהגשמיות שסביבי, אלא שה' שוכן בתוכי ממש "ושכנתי בתוכם", בתוך בני ישראל. על כך נאמר "שלום רב לאֹהבי תורתך". אז צריך להתפלל.

10.         חבור עמוד העבודה ועמוד התורה בי"ט כסלו

ידוע ששלשת האבות של החסידות – הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן – נמשלו לאבות עולם, אברהם יצחק ויעקב. אברהם הוא עמוד החסד, יצחק הוא עמוד העבודה-התפלה (ידוע הרמז שיצחק ועוד רבקה עולה תפלה, לכן מכוונים אותם יחד בזמן התפלה), ואילו יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, הוא עמוד התורה. אבל התורה צריכה לבוא על גבי ומתוך ולאחר התפלה – להוולד מתוכה.

האריז"ל מלמד אותנו שאי אפשר להתפלל בלי אהבת ישראל – "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". לכן כתוב בגמרא, ומובא גם בתניא, שצריך לתת צדקה לעני ממש לפני התפלה, כדי ש"תמים יהיה לרצון" – שהתפלה תעלה לרצון לפני ה'.

אם כן, סדר העבודה הוא כמו הסדר של האבות: קודם אהבת ישראל, צדקה, לדאוג למי שחסר לו – עמוד החסד של אברהם. אחר כך צריך להתפלל באהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואז לומדים "תורתך", ואפשר להיות "אֹהבי תורתך", שמרגישים שהתורה היא תורת ה'. אז ה' שוכן בנו.

יוצא מהמאמרים ש"אֹהבי תורתך" היינו התורה שלומדים מתוך התפלה, ובעצם היינו יחוד שני הצדיקים שאנחנו מציינים אותם היום. היום ההילולא – כמו חתונה – של הרב המגיד, ממנו ה"אוהבי", אהבת ה' בתפלה. "תורתך", התורה שלך, היא יעקב אבינו, שבין אבות החסידות הוא אדמו"ר הזקן. אם כן, שניהם יחד הם "אֹהבי תורתך". כך אפשר להסביר את הטעם הפנימי, העומק, למה הרביים אמרו דווקא על פסוק זה את מאמר החסידות של י"ט כסלו, היום.

11.         "פולחנא דרחימותא" בניגון

אם כן, פתחנו גם בתמצית של כמה מאמרי דא"ח, וכעת נשמע עוד ניגון. נכוון להיות מ"אֹהבי תורתך". גם הנגינה היא עבודה – היא כדי להגיע לאהבה, אהבת ה', אהבת ישראל. היות שהתאריך הראשון שמציינים היום הוא ההילולא רבא של המגיד ממעזריטש, ננגן שני ניגונים שמיוחסים למגיד. קודם כל, ניגון שעובר דור אחר דור במשפחת המגיד – בית רוז'ין. אחר נשמע ניגון של המגיד שעבר במסורת ברסלב – שאנחנו נוהגים ואוהבים לשיר אותו כל פעם, ובפרט ביום הזה, יום ההילולא של המגיד, עמוד העבודה של החסידות.

כעת מיד נזמין את ידידנו ר' דדי בן עמי שישיר לנו את שיר המגיד כפי מסורת ברסלב.

[הראשון לציון, הרב שלמה עמאר שליט"א, נכנס וברך.]

שמענו כעת (מהרב עמאר) את הביטוי "אבינו מלכנו", ולכבוד זה ננגן כעת את הניגון של אדמו"ר הזקן – "אבינו מלכנו".

12.         פיוט אהבה לה' מרבי ישראל נג'ארה

כעת נשמע משהו מיוחד, מתוך הדיסק החדש שיצא לכבוד היום הזה – "לך אמר לבי". השיר נקרא "ניגון האמונה". בדיסק לא מופיעות לו מילים, אבל לאחרונה גילינו פיוט מאד יפהפה של רבי ישראל נג'ארה, בעל ה"י-ה ריבון עלם", והפיוט מתאים מאד יפה לניגון הזה. לכן נבקש מר' שלמה כ"ץ, ששר בדיסק את השיר "שלום עליכם", יחד עם "הלב והמעין", שנשיר את את הפיוט יחד. את המילים תוכלו לראות על המסכים:

יֻדַּד שְׁנַת עֵינִי/ וְאֶסְעַר כָּאֳנִי/    תּוֹךְ יַם תְּשׁוּקָתְךָ/ וְאֵלֶּה אֶזְכְּרָה

לוּ אֶהְיֶה יוֹנֵק/ וְאַתָּה אוֹמְנִי/    אִינַק שְׁדֵי יָפְיָךְ/ צְמָאִי אֶשְׁבְּרָה

לוּ אֶהְיֶה שֶלַח/ וְאַתָּה וַאֲנִי/ נֵשֵׁב בְּצֵל גַּנַּי/וּפִרְיָךְ אֶשְׁמְרָה

לוּ אֶהְיֶה רֹמַח/ וְאַתָּה נוֹתְנִי/ תּוֹךְ לֵב מְשַׂנְאֶיךָ/ בְּדָמָם אֶשְׁכְּרָה

לוּ אֶהְיֶה אֹהֶל/ וְאַתָּה שׁוֹכְנִי/ נִתְעַלְּסָה אֹהַב/ בְּגִיל נִתְאַזְּרָה

לוּ אֶהְיֶה לָשׁוֹן/ וְאַתָּה מַעֲנִי/ אַשְׁקִיט יְקוֹד חִשְׁקָךְ/ בְּשִׁיר וַאֲזַמְּרָה

לוּ אֶהְיֶה עֶבֶד/ וְאַתָּה רוֹזְנִי/ אֶשְׁאַף עֲבוֹדָתְךָ/ דְּרוֹר לֹא אֶבְחֲרָה

הפיוט הזה מזכיר לנו את ניגון הגעגועים של רבי מענדלה מויטבסק, שמושר בחסידות בחב"ד, שהמילים הן אם היו לי גלגלים של זהב הייתי רוכב אליך וכו', אם היה לי עט של זהב הייתי כותב לך, אם היתה לי טבעת של זהב הייתי נותן לך. כאן קצת אחרת אבל דומה, כל הבתים – חוץ מהראשון מתחילים "לו אהיה" הייתי מוסר את עצמי אליך ה'. פיוט יפה, וכדאי להתבונן התבוננות שלמה בכל ה"לו אהיה" – מה הוא מאחל לעצמו. יש עבודה בחסידות מה אדם מאחל לעצמו, וכאן כל איחול הוא "לו אהיה" (שגם עולה נאו!) – מה הייתי נותן לה'.

נמשיך עוד קצת, ובהפסקה הבאה ננגן את ניגון ארבע בבות, עם ניגון ההכנה לפניו וניגון שמחה אחריו.

13.       ב. "רוח הוי׳" – ארבע רוחות המשיח[5]

14.         רוח שנים מהגאולה ו"רוח הוי'" שנים מההסתלקות

נתבונן כמה שנים עברו מהגאולה בשנת תקנ"ט עד שנת תשע"ג – 214 שנה. ההסתלקות של הרב המגיד היתה בדיוק 26 שנים לפני כן, בשנת תקל"ג. כלומר, מההסתלקות – הסבה הראשונה להתוועדות שלנו הערב, ההילולא רבא של הרב המגיד – ועד הגאולה של אדמו"ר הזקן יש שם הוי' שנים, התגלות של שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש, שם הרחמים.

אחר כך, מאז חג הגאולה עד היום, יש עוד 214. מה זה אומר? איזה רמז פשוט וקולע אפשר לעשות מהמספרים האלה? מחג הגאולה עד היום, 214 שנה, המלה הכי פשוטה בלשון הקדש היא רוח. מהשחרור של אדמו"ר הזקן עד עצם היום הזה יש רוח שנים – סימן שיש רוח שמתגלה כעת, ביום הזה, רוח של גאולת אדמו"ר הזקן, שהיא גאולת כל עם ישראל עד משיח צדקנו ועד בכלל.

אם נוסיף את ה-הוי' שנים מהסתלקות המגיד עד גאולת אדמו"ר הזקן, כמה שנים יש סך הכל משנת תקל"ג עד שנת תשע"ג? רוח ועוד הוי' – ביטוי מאד פשוט, "רוח הוי'". אם כן, יש רוח שנים מהגאולה ו"רוח הוי'" מההילולא.

15.         "ונחה עליו רוח הוי' וגו'" – ארבע רוחות המשיח

מאד מתבקש שנתבונן בביטוי זה דווקא היום – לא היה לפני שנה ולא יהיה עוד שנה. אנחנו רוצים משיח נאו, דווקא היום. איך אני יודע ש"רוח הוי'" קשור למשיח? על המשיח כתוב הפסוק "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' וגו'" – "מורח ודאין". מהפסוקים הכי חשובים של מלך המשיח בספר ישעיהו. הסימן של משיח הוא אחד, "צדיק יסוד עולם", ש"נחה עליו רוח הוי'".

"רוח הוי'" מתפרט הלאה – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". בעצם יש כאן ארבע רוחות. בנבואת יחזקאל, חזון העצמות היבשות, כתוב "מארבע רוחות בואי הרוח". כנראה יש רוח אחת שבאה מארבע רוחות, אלו ארבע רוחות? ארבע הרוחות של המשיח. הרוח הראשונה, "רוח הוי'", היא הכלל, ואחר כך שלש רוחות שכל אחת כוללת שני ענינים – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'".

16.         כוונת ה-ד ד"אחד" – הפריצה לארבע רוחות

איפה מכוונים זאת? פעמים בכל יום, באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – פסוק היחוד, הפסוק המיוחד שלנו, עם ישראל. כתוב שכאשר אומרים "אחד" צריך לכוון שאלופו של עולם מתאחד ב-ז רקיעים וארץ (ח) ובכל ד רוחות העולם. ה-ד של "אחד" היא ד רבתי, יש בה משהו מאד גדול, כי כתוב שהיא עיקר תכלית המכוון של ירידת נשמות ישראל לעולם הזה – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". צריך לפרוץ, להביא את גילוי ה' אחד ל-ד רוחות העולם.

כאשר פורצים, כמו שה' אומר ליעקב בחלומו, אז מביאים את ארבע רוחות המשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". צריך להאריך ב"אחד", ב-ד הרבתי שלו, ומה האריכות שם? ד רוחות. כתוב ש"כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו". למה? אם הוא מקדיש את חייו ל"ופרצת", להביא את אור ה' לכל העולם, לכל פנה נדחת, חוצה עד שאין חוצה הימנו – ש"אז קאתי מר דא מלכא משיחא בחסד וברחמים" – נותנים לו שנים ארוכות למלא את מאוה לבו. אם כן, המקום לכוון את ה"רוח הוי'" שנים עד חג הגאולה הזה הוא ב-ד רבתי של "אחד".

17.         "רוח הוי'" – "קדמה"

כעת נסביר בפרוטרוט איך מכוונים: מה הן ד רוחות העולם? יש קדם, יש ימין ושמאל – דרום וצפון – ויש אחור, "שכינה במערב". כשאומרים "ונחה עליו רוח הוי'", הרוח הראשונה, מכוונים למזרח – "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם הוי'", סתם שם הוי' זורח מהמזרח, מקדם. יש בתנ"ך "רוח קדים", רוח קדם (מ"אחור וקדם צרתני"), היא "רוח הוי'" – "רוח קדם"[6] עולה משיח.

18.         "רוח חכמה ובינה" – "נגבה"

אחר כך יש "רוח חכמה ובינה", וכתוב "הרוצה להחכים ידרים" – ובכלל החכמה יש גם בינה, כמו שכתוב בספר יצירה "הבן בחכמה [וחכם בבינה]". מי שרוצה שכל טוב – בלשון הקבלה, אבא ואמא עילאין שכלולים בחכמה – ידרים. סימן שכאשר אני אומר "רוח חכמה ובינה" אני מתכוון לכוון דרום. כוון דרום הוא גם כוון האהבה אודותיה דברנו קודם – "שלום רב לאֹהבי תורתך". אהבה היא יד ימין, דרום, לכן "אברהם אוהבי" נוסע כל הזמן לכיוון דרום, "הלוך ונסוע הנגבה" – שם החכמה ושם האהבה.

19.         "רוח עצה וגבורה" – "צפונה"

אחר כך יש "רוח עצה וגבורה" – גבורה פשוט שהיא בשמאל. מה עם העצה? כמו שנאמר "הרוצה להחכים ידרים" נאמר "הרוצה להעשיר יצפין" – מי שרוצה להיות עשיר ילך לצפון. אבל מה הוא עיקר העושר? "אין עשיר אלא בדעת" ו"איזהו עשיר? השמח בחלקו". מה העצה הכי טובה שאפשר לתת למישהו שבא עם בעיה – כל בעיה בחיים? תהיה שמח, ולמה? תשמח בחלקך. אתה רוצה להיות עשיר? "איזהו עשיר, השמח בחלקו".

איפה מוצאים עצה זו? בצפון. הרוצה להעשיר – להיות עשיר בדעת, שמח בחלקו, ויכול לתת בלב שלם ובוודאות גמורה עצה זו לכל אחד ואחד, 'יש לך בעיה? יש עצה פשוטה, תהיה בשמחה. מה שה' נותן לך הוא הכי טוב, ואם הוא הכי טוב עכשיו – עוד רגע יהיה עוד יותר טוב, בטוב הנראה והנגלה, כמו שהרבי תמיד מדגיש. זו עצה של צד שמאל, של אמא. כתוב "אני בינה לי גבורה" – הן הולכות יחד. מי ששמח תמיד גם מתגבר בעבודת ה' תמיד.

כתוב בתניא קדישא, של בעל התניא, בעל הגאולה של היום, שהעצה הכי חשובה כדי להתגבר נגד היצר הרע היא לטהר את הלב, שיהיה "נתתה שמחה בלבי". אם יש לב שמח ויש לב טהור יש גבורה להתגבר ולנצח את היצר הרע תמיד. זו הכוונה של "רוח עצה וגבורה" – רוח שמאל.

20.         "רוח דעת ויראת הוי'" – "ימה"

אחרון אחרון חביב, "רוח דעת ויראת הוי'" – כתוב שיש ג חללי דגלגלתא, שלשה מוחין, חכמה בצד ימין מקדימה, בינה בצד שמאל מקדימה, והדעת היא המח האחורי, מצד אחור. הדעת עומדת בראש חוט השדרה. בחוט השדרה יש חי חוליות, כנגד חי ברכות תפלת העמידה (דברנו על התפלה, "אֹהבי תורתך") – כשעומדים זקוף וגם כאשר צריך להשתחוות, הכל פעולה של הדעת. דעת היא התקשרות לה'. מתי מתקשרים לה'? בתפלה, כמו שדברנו קודם.

מח הדעת הוא מח האחור, ושם ההתקשרות לה' בעבודת התפלה, ומתוך הדעת יש יראת ה'. מי היא "יראת הוי'"? אשה – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". האשה היא "יראת הוי'", האשה היא "שכינה במערב", והדעת היא הכח להתחבר לשכינה במערב – "והאדם ידע את חוה אשתו". הדעת יודעת את יראת ה', את ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל".

21.         מימוש ברכת "ופרצת" – לידת פרץ

כך בקיצור הסברנו את ההתבוננות כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ומאריכים ב"אחד", בפרט ב-ד הרבתי של "אחד" – לכוון "ופרצת". בתחלת דרכו של יעקב אבינו, כשיוצא לחרן, ה' אומר לו "ופרצת" – גם מבשר לו בכך שישא ד נשים (כנגד ד רוחות העולם), יוליד יב שבטי י-ה, וכך יפרוץ בכל העולם.

בפרשתנו, בסיפור יהודה ותמר, נולד פרץ. פרץ הוא מלך המשיח, כמו שנאמר "עלה הפֹרֵץ[7] לפניהם" – "ואלה תולדות פרץ[8]... וישי הוליד את דוד"[9] דא מלכא משיחא. אם כן, מתי מתקיימת הבטחת "ופרצת" שה' הבטיח ליעקב? בלידת פרץ.

יחד עם לידת פרץ יש גם זרח. יש הרבה מאמרים של הרבי שהוא מסביר שיש "כח העצם" (שם סג שבפנימיות א"ק) ו"אור העצם" (שם מה שבפנימיות א"ק) – נסביר בהמשך בע"ה. "כח העצם" הוא פרץ, הוא העיקר (הוא משיח), ויש את "אור העצם", זרח – צריך את שניהם. עיקר העצמה של יהודי הוא בפרץ, זה כבר המימוש של "ופרצת" בכל ארבע רוחות העולם. שוב, מתי מכוונים זאת? כשאומרים "אחד".

22.         בקשות "ויתקים בנו" – בקשות משיחיות

תוך כדי שאני אומר "אחד" אני מתחנן לה'. יש שני דברים בסידור שלנו שמבקשים "ויתקים בנו" – שאיזה פסוק, איזה מקרא, יתקיים בנו. בחגים, כשפותחים את ארון הקדש, יש "יהי רצון" שכתוב בו "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי' וגו''" – סימן שבכל יהודי יש ניצוץ של מלך המשיח, וכולנו צריכים להתחנן לה' שיתקיים בנו פסוק זה.

בכל הסידור יש רק פעמיים "ויתקים בנו" – מה השני? בקידוש לבנה. אולי בהמשך נספר איזה סיפור של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, לגבי קידוש לבנה. בכל אופן, בקידוש לבנה גם אומרים "ויתקים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם'".

מה המכנה המשותף של שני הפסוקים בהם אומרים "ויתקים בנו"? משיח. "על פי שני עדים יקום דבר", שמה שיהודי מתחנן לקב"ה "ויתקים בנו" הוא משיח – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם אמן", "ויתקים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי''". אם כן, זהו הסימן הכללי של שנה זו, שהיא שנת "רוח הוי'" – שיתקיים בנו.

ננגן את ניגון ההכנה, ד' בבות, ואז את ניגון השמחה שבא לסיום. קודם נאמר עוד ווארט – צריך עוד שניה עד לניגון (לבקשת התזמורת).

23.         "רוח הוי'" – נשיאת הפכים של רוח גבורה ורוח נבואה

כאשר כתוב ש"רוח הוי'" היתה על איזה נביא או על איזה גבור, לפעמים תרגום יונתן בנ"ך מתרגם "רוח גבורה מן קדם הוי'", ולפעמים, לפי ההקשר, הוא מתרגם "רוח נבואה מן קדם הוי'". כלומר, "רוח הוי'" היא משהו גולמי, איזה חומר גלם, שמשמע גם רוח גבורה וגם רוח נבואה. סימן שיש משהו אחד שמתחלק גם לגבורה וגם לנבואה[10] (סוד כח העצם [גבורה] ואור העצם [נבואה], פרץ וזרח כנ"ל) – גם בחינת פלא.

פלא הוא כמו רז. ההבדל בין סוד לרז, שסוד הוא משהו פנימי-סודי, אבל לאו דווקא נשיאת הפכים. רז, וכל שכן רזין דרזין, הוא תמיד נשיאת הפכים. אותו דבר ההבדל בין נס ופלא – נס הוא למעלה מהטבע, אבל הוא לאו דווקא אחד ממש עם הטבע (אפילו נסים המתלבשים בלבושי הטבע אינם בהכרח מתאחדים עם הטבע להיות אחד ממש), ואילו פלא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הנפלאות של משיח הן נפלאות שהנס והטבע הם אחד ממש – הריבוי של הטבע והאחדות של ה' הן אחד באופן גלוי לעין.

כעת נשיא את ניגון ההכנה, ארבע בבות וניגון שמחה.

24.       ג. "אשפוך את רוחי על כל בשר" – חידוש הנבואה

25.         רצון משה – "ומי יתן כל עם הוי' נביאים כי יתן הוי' את רוחו עליהם"

דברנו על "רוח הוי'" – שנת "רוח הוי'" להילולא רבא של הרב המגיד, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ושנת רוח לגאולת אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך. משה רבינו אומר ליהושע בן נון, תלמידו ומשרתו הנאמן, "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם הוי' נביאים כי יתן הוי' את רוחו עליהם".

באיזה הקשר משה אמר זאת? כש"אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה" – מתנבאים מה שמתנבאים, כידוע – דבר שקומם את יהושע, ואילו משה רבינו אומר "ומי יתן [הלואי שיתן] כל עם הוי' נביאים וגו'". סימן שמשה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", רוצה שכולנו נהיה נביאים. ודאי כל מה שמשה רוצה יתקיים, אבל מתי? כאשר משה רבינו יבוא שוב, בבחינת "הוא גואל אחרון", ואז יתקים היעוד של "ומי יתן כל עם הוי' נביאים".

"עם הוי' נביאים" ר"ת עין – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". איזו רוח ה' יתן על העם? "רוח הוי'" של היום, י"ט כסלו, "כי יתן הוי' את רוחו עליהם".

26.         יעוד הגאולה – "אשפוך את רוחי על כל בשר"

איפה יודעים בבירור, בפירוש, שהיעוד של לעתיד לבוא הוא שכולנו נהיה נביאים, כל היהודים? פסוק ביואל – "והיה אחרי כן [אחרי כל תלאות הגלות וכל המלחמות והישועות והגאולות] אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם". זה היעוד שלעתיד לבוא, שהקב"ה ישפוך את רוחו – איזו רוח? "ונחה עליו רוח הוי'", "ויתקים בנו [כולנו] 'ונחה עליו רוח הוי''". "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנֹתיכם".

מה המשך הפסוק? "זקניכם חלֹמות יחלֹמון". פרשת שבוע גם מדברת על חלומות, רק שחלומות יוסף בתחלת הפרשה הם לא חלומות של "זקניכם" לכאורה, אלא חלומות של נער בן 17 שנה שחולם את חלומות האלומות והכוכבים והשמש והירח. אבל כאן כתוב "זקניכם חלֹמות יחלמון" – חלומות אמת, חלומות נבואה. יש זקניכם שיחלמו חלומות אמת, ואחר כך "בחוריכם" – כל הבחורים שיושבים כאן, כולל גם כל הבחורות, כל הנערים שנמצאים – "חזיֹנות יראו".

זה הפסוק הראשון של יואל – "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנֹתיכם זקניכם חלֹמות יחלֹמון בחוריכם חזיֹנות יראו". מה המשך הפסוק הבא? "וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" – זה סוגר את המעגל: מתחיל "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגומר "אשפוך את רוחי". זה היעוד של עכשיו, של ימות המשיח – ה' רוצה לשפוך את רוחו על כל בשר[11].

27.         חלומות בן הזקונים

מה שמענין, כאשר מעיינים ומתבוננים בפסוקים, יש פה כמה דרגות שונות – קודם כל "בניכם ובנתיכם" שעליהם נאמר "ונבאו", אחר כך "זקניכם חלמות יחלמון". אמרנו שבפרשה יוסף חולם. בסוף הפרשה יש גם את חלומות שר האופים ושר המשקים, אבל בתחלה יוסף חולם. האחים שלו מכנים אותו "בעל החלֹמות", ולוקח 22 שנה עד קיום החלום. כתוב "ואביו שמר את הדבר" – אביו חכה מתי יתקיים.

בעל ההילולא, הרב המגיד, מפרש "ואביו שמר את הדבר" – כל דבור צריך לשמור באור מקיף של "אביו", של מחשבה. בכל אופן, איך מסתדר שכאן הוא נער בן 17 והנביא אומר "זקניכם חלמות יחלמון"?! אפשר לפרש שיוסף זקן מנערותו (כמו שמסופר על מורנו הבעל שם טוב שאף פעם לא היה ילד), "כי בן זקֻנים הוא לו" – את כל החכמה שיעקב למד אצל שם ועבר הוא מסר ליוסף, "בן זקֻנים" (על פי פשט מדובר בזקנה של יעקב, המופיעה בנשמת יוסף ומשרה עליו רוח נבואה, רוח החלום האמיתי, שעתיד להתגשם בפועל ממש, ועל כן "ואביו שמר את הדבר" – הרי עצם החלום בא לו מאביו).

28.         ששה סוגי מתנבאים

בכל אופן, הפסוק מתחיל "ונבאו בניכם ובנותיכם", אחר כך "זקניכם חלֹמות יחלמון", והכי מענין – "בחוריכם חזיֹנות יראו". חזון אינו ראיה. כתוב בחסידות, בדרושי רבותינו נשיאינו, על הפסוק "ומבשרי אחזה אלוה" שחזיון הוא ראית אחורים – שדרך המשל חשים את הנמשל האלוקי, אבל לא רואים ישירות את הנמשל – ואילו ראיה היא ראית המהות, שרואים את הנמשל ממש.

כאן יש צירוף, אצל הזקנים כתובה אותה מילה – "חלומות יחלמון" – אבל אצל הבחורים "חזיונות יראו". צריך להבין מה הסגולה המיוחדת של בחור. אחר כך, לא לקפח אף אחד, "וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה [עכשיו] אשפוך את רוחי". כמה סוגים יש בפסוקים? אם נשים לב – הוזכרו ששה: בן, בת, זקן, בחור, עבד, שפחה.

29.         כללות כולם – "בחוריכם..."

קודם כל, נעשה גימטריא מאד יפה: כמה עולים כל הששה יחד? בן בת זקן בחור עבד שפחה עולים יחד 1296, שעולה לו ברבוע, שהוא 6 בחזקת 4 – 6 פעמים 6 פעמים 6 פעמים 6, מספר מאד מיוחד. כמה סוגים יש פה? 6, כמו שספרנו.

הכי מענין מה קורה אם אני מחלק את המספר הזה ל-6 – יצא לי 6 בחזקת 3, שהוא הממוצע של כל הששה שמוזכרים כאן בפסוק. כמה זה 6 בחזקת 3? אלו המדות של לוחות הברית, כמובא הרבה פעמים גם בחז"ל וגם בחסידות – 216, ריו, גבורה, יראה, ראיה, אריה.

לעניננו, האם יש אחד מהששה סוגים שהוא עצמו הערך הממוצע של כולם? שוב – זה רמז מכוון ויפהפה. מי בין הששה שוה בעצמו 216? יש בן, בת, זקן, בחור, עבד, שפחה. האם אחד מהם הוא בעצם הממוצע של כולם? בחור. בחור עולה 6 בחזקת 3, ריו. והנה, כולם יחד עולים בממוצע 216 – אז במקום לומר בן בת זקן בחור עבד שפחה אפשר לומר: בחור בחור בחור בחור בחור בחור[12].

30.         להפוך את החזון הוירטואלי לראיה ממשית

כולם בחורים, בחורי חמד, אלה שמתנבאים וחולמים והעיקר ש"חזיונות יראו". כלומר, מה שמתחיל אצלם כחזיון – ראית אחורים בלשון הקבלה, כלומר, שרואים משל – הופך לראית פנים, מהאחור בא לפנים ("אחור וקדם צרתני"), מ"חזיונות" ל"יראו". זו דווקא הסגולה של הבחור.

מהו חזיון? כמו שאחד אומר שהוא רואה משיח. כמו שהרבי אמר שצריך לפקוח עינים, כולנו, וממש לראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" ו"כבר בא". אפשר לראות זאת בחזיון. מהו חזיון? רואים משהו, אבל הוא עדיין וירטואלי, עדיין 'כאילו'. אבל אם כתוב "בחוריכם חזיונות יראו" החזיון הופך להיות מציאות ממש. למי יש את הכח הנפשי להפוך את החזיון לממש, לראיה ממשית, של "עין בעין יראו" – "ומי יתן כל עם הוי' נביאים" ר"ת עין. למי יש את הכח? לבחור, בחור חמד.

שוב, כאן יושבים הרבה בחורים, בחורי חמד, ודווקא לבחור יש את הכח הזה. בכלל, חסידים אומרים שחסיד תמיד צריך להשאר צעיר – אין כזה דבר חסיד זקן. ברגע שהוא זקן הוא כבר לא חסיד. חסיד הוא בחור – הוא "בחור מלחמה" ו"בחור מנוחה", כמו שאמרנו קודם שהרז של החג הזה הוא נשיאת ההפכים בין המלחמה לבין המנוחה והשלום, "פדה בשלום נפשי מקרב לי". שוב, הבחורים הם אלה שיכולים לממש ולראות את החזיון. כך הנביא אומר, וזה היעוד של משיח – "בחוריכם חזונות יראו".

31.         שפיכת ארבעת היסודות

נתבונן עוד קצת: אם יש ששה סוגים שהערך הממוצע שלהם הוא בחור – כלומר, שכולם ראוים להיות בחורים, גם העבד והשפחה והבן והבת והזקן, כולם בחורים – קודם כל צריכים להסביר מה הפרטים. מה זאת אומרת בן, בת, זקן, בחור, עבד, שפחה, שה' שופך את רוחו לעתיד לבוא – כעת, בביאת משיח – על כולם.

גם מאד מענין להתבונן במלה "אשפוך". יש עוד פסוק בנביא אחר, בזכריה, בו כתוב "ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים". גם רואים שלעתיד לבוא ה' שופך את רוחו. בדרך כלל, מה שופכים? מים. אם מעיינים בכל התנ"ך מה הכי הרבה שופכים – הכי הרבה שופכים דם. אבל דם הוא גם כמו מים. שופכים לכאורה נוזל. למה אומרים "אשפוך את רוחי"?

אם מתבוננים בתנ"ך עוד רואים שעל כל אחד מארבעת היסודות כתוב לשון שפיכה. יש בתנ"ך לשפוך אש ("באהל בת ציון שפך כאש חמתו"), יש לשפוך רוח – כמו כאן, "אשפוך את רוחי" – יש לשפוך מים ("שפכי כמים לבך נכח פני אד'"), ויש גם לשפוך עפר ("ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר"). כל המלים האלה הולכות יחד עם לשפוך. זו התבוננות שלמה, שיש משהו בשפיכה שהיא נעשית בכל ארבעת היסודות של מעשה בראשית – זאת אומרת שיש בכל אחד מהם התכללות של יסוד המים, כי עיקר מה ששופכים הוא מים, משהו נוזלי, נשפך, הוא 'מזל' (לשון נוזל). אבל את כולם אפשר לשפוך – לשפוך אש, לשפוך רוח, לשפוך מים, לשפוך עפר.

אבל כאן מדובר על שפיכת רוח – "אשפוך את רוחי על כל בשר"[13], "ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים" (שהתחנונים שהם מתחננים אלי ימצאו חן בעיני).

32.         בן ובת – תפארת ומלכות

בן ובת בקבלה הם זו"נ – ראשי תיבות "זעיר אנפין" ו"נוקבא דזעיר אנפין", בספירות העליונות תפארת ומלכות, במדות הפנימיות של הלב מדת הרחמים ומדת השפלות. פנימיות המלכות היא שפלות, כמו שדוד המלך אומר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש". זו פנימיות המלכות דקדושה. המלכות דלעומת זה – בדיוק הפוך, "אנא אמלוך", גאוה שמביאה לשבירת הכלים. אבל במלך דקדושה יש שפלות, שמביאה רחמים אין סוף – זה יחוד וה בקבלה. שם הוי' – י-ה-ו-ה – הוא אב-אם-בן-בת. הבן והבת הם וה, תפארת ומלכות, רחמי שמים ושפלות האדם. זה יחוד, זיווג.

אם כתוב "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", הפסוק אומר שכדי לזכות – כולנו, רוצים ללמוד איך נזכה לרוח הקדש, רוח ה' בי"ט כסלו של השנה הזאת – קודם כל צריך יחוד פנימי של בן ובת, "ונבאו בניכם ובנֹתיכם". היחוד הפנימי של בן ובת, שוב, הוא רחמים ושפלות.

33.         "זקניכם" – המשכת מוחין למדות (ישסו"ת)

אחר כך "זקניכם". מי הם "זקניכם" בנפש האדם? מוחין. יש שני סוגי מוחין. יש אבא ואמא עילאין, אבל יש המוחין שנמשכים למדות – השכל שמחיה את הלב. כאן הכל מדבר על הלב (הלב בשר – "אשפוך את רוחי על כל בשר"). ה"זקניכם" כאן הם, בלשון הקבלה, ישסו"ת – ראשי תיבות ישראל סבא ותבונה (אלה המונחים בקבלה), הם ה"זקניכם" (בחינת סבא כפשוטו), אצלם "חלֹמות יחלֹמון". החלומות שהם חולמים מתגשמים. יש להם חלומות טובים.

חסידים מאחלים – עוד מעט הולכים לישון, כל חסיד מאחל לבני ביתו – 'חסידישע חלומות', שיחלום חלומות של חסידים. מהו חלום חסידי? שיחלום את הרבי. אז "זקניכם חלמות יחלמון". כאן, בפסוק הזה, זו המשכת מוחין למדות.

34.         עבד ושפחה – נצח והוד

אחר כך, "בחוריכם חזיֹנות יראו" – אמרנו שכאן עיקר החידוש של הכל. אחר כך יש עבד ושפחה, "וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". קודם נסביר אותם – אם יש בן ובת, וה, תפארת ומלכות, מי הם העבד והשפחה? נצח והוד, "איהו בנצח, איהי בהוד". הוא, הזכר, בנצח, והיא, הנקבה, בהוד.

מי הם העבד והשפחה? משרתים. מי עיקר המשרת של הנפש? הבטחון הפעיל ליזום והבטחון הסביל של "חשוב טוב יהיה טוב". הבטחון הפעיל הוא הנצח, העבד כאן, והבטחון הסביל הוא ההוד, השפחה כאן. גם עליהם ה' שופך את רוחו, ואפילו יש דגש מיוחד עליהם, כי כתוב בקבלה שהנבואה מתייחסת בפרט לנצח והוד.

35.         בחוריכם – יסוד

נחזור ל"אחרון אחרון חביב": אם יש לנו קודם כל תפארת ומלכות, שקודם כל צריך לתקן אותן בנפשנו על מנת שנהיה ראויים לקבל את הרוח שה' רוצה לשפוך עלינו, ואחר כך צריכים המשכת מוחין של "זקניכם חלמות יחלמון", ובסוף יש תוספת, "וגם", ש"וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (יש לי את הכל בנפש) – העיקר הוא בחוריכם. מי שבאמת מביא את המשיח הם "בחוריכם חזינות יראו".

מה נשאר לנו בספירות? יש לנו המשכת מוחין, יש לנו תפארת-מלכות ויש נצח-הוד. נשאר, מי שטפה מכיר את סוד הספירות העליונות, ספירת היסוד. היסוד הוא ה"צדיק יסוד עולם", היסוד הוא הבחור (בחינת יוסף בפרשתנו – "יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער וגו'"). ולסיכום:

 

ישסו"ת

זקניכם

 

 

 

 

 

תפארת

בניכם

 

נצח

העבדים

 

הוד

השפחות

 

יסוד

בחוריכם

 

 

 

 

 

מלכות

בנֹתיכם

 

אמרנו שסתם חזיון לומדים בקבלה ובחסידות מהפסוק "ומבשרי אחזה אלוה"[14]. יש הרבה פירושים מהו "בשרי" ממנו "אחזה אלוה" – אני מתבונן בבשר שלי (בחסידות עיקר הפירוש קאי על הלב בשר, המדות המתוקנות של הנפש) והוא משקף את האלקות. אחד הפירושים ש"ומבשרי" הולך בפרט על מה שנקרא תיקון הברית (הברית בשר), התיקון של פרשת שבוע.

36.         פלא מעשה יהודה ותמר

פרשת וישב היא הפרשה התשיעית בתורה, מבראשית, שכתוב שהיא כנגד ספירת היסוד (הספירה התשיעית). לכן יש בה גם את הסיפור של יוסף שעומד בנסיון, וגם את הסיפור – העוד יותר רזי, "רזין דרזין דאורייתא", כמו שכתוב בזהר הקדוש, שאין סיפור יותר רז מהסיפור – של יהודה ותמר בפרשתנו.

כתוב בזהר שעיקר הסיפור – שיש לו שני פנים, של נגלה ונסתר, כמו שני-אור, בעל הגאולה של היום, שהם אחד לגמרי – הוא הסיפור של יהודה ותמר. יש בו פשט, "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", ויש בו רזין דרזין (איך מתוך הפשט נולד-מתגלה מלך המשיח). בכל דבר בתורה יש רזין דרזין, אבל כאן הפלא שבתוך הפשט, שהוא סוג של "נורא עלילה על בני אדם", שה' שלח ליהודה מלאך הממונה על התאוה ונעשה מה שנעשה, וביחד עם זה – כל העלאת הניצוצות וכל הגילוי של משיח, עיקר הניצוץ של מלך המשיח, הוא בסיפור הזה.

על הסיפור הזה נאמר מה שאמרנו קודם, דברי חז"ל במדרש, שכל אחד היה עסוק במשהו אחר, והקדוש ברוך הוא היה עסוק לברוא אורו של מלך המשיח[15]. השבטים היו עסוקים במכירת יוסף – התחרטו, עשו תשובה על כך. יעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, שהיה מתאבל על יוסף. ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו – עשה תשובה על מה שבלבל את יצועי אביו. גם יוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, הרגיש איך שהוא עצמו היה אשם במכירתו, יהודה היה עסוק ליקח לו אשה – יהודה היה אחרת, כבר היה עסוק במשהו אחר.

בחסידות[16] מוסבר שמה שיהודה היה עסוק בלהתחתן, לחפש שידוך, "ליקח לו אשה" בלשון חז"ל, הוא מתוך יאוש מעצמו (כשראה את האבל הכבד שגרם לאביו), שמא יזכו בניו (והיינו בחינת "בר נפלא" שנאמר במלך המשיח, שנופל ברוחו לגמרי, אך עדיין תולה תקוה שמא יזכה לזרע אמת, וכמו שנאמר בפירוש במלך המשיח "אם תשים אשם נפשו יראה זרע וגו'").

ועוד פירוש[17], שהבין שהסבה הפנימית למכירת יוסף, עקב חלומות המלכות שלו שהשניאו אותו על אחיו, היא שהוא, יהודה, לא נהג מספיק במלכות כלפי אחיו, שאם הוא היה מלך באמת לא היה מקום, אפילו בדמיון, למלכות יוסף, אבל הכלל אומר שאין ממנים פרנס על הצבור אלא מי שיש לו קופה של שרצים תלויה מאחוריו, ועל כן ירד מאת אחיו להתחבר עם בני כנען וליקח לו מהם אשה – לא נאמר שאחיו הורידוהו מגדולתו אלא שהוא ביזמתו ירד, "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה", וד"ל.

37.         חתונת יהודה ובריאת אורו של משיח

ואילו הקדוש ברוך הוא היה עסוק גם כן, במה? לברוא אורו של מלך המשיח. אין עוד סיפור כזה בתנ"ך, שכל אחד חושב שהוא עושה משהו אחר, ואילו בתוך הכל מתרחש כאן סוד של בריאת אורו של מלך המשיח. באמת כתוב בחסידות שהקב"ה הכי קרוב ליהודה (לא בכדי נמצא כל אותיות שמו של הקב"ה, שם הוי' ב"ה, בתוך השם יהודה).

כל אלה שעושים תשובה – כל הכבוד שעושים תשובה, וכל אחד עסוק בשקו ותעניתו וכו' – אבל ממי הקב"ה בורא את מלך המשיח? מיהודה ותמר. בזכות מה? יהודה לא מבין ממש שהוא הולך להוליד כאן את מלך המשיח, את פרץ, כמו שהסברנו קודם שהוא המימוש של "ופרצת" שהבטיח ה' ליעקב בתחלת דרכו. בכל אופן, הוא עסוק "ליקח לו אשה" – עסוק בלהתחתן, לא לעשות תשובה. אולי במקום התשובה, אולי התשובה שלו היא להתחתן.

שוב, יש כאן המון עומק – הזהר אומר שאין סיפור שהוא כל כך עמוק בפשט וסוד ורזין דרזין כמו הסיפור של יהודה ותמר. מה שיהודה עסוק ליקח לו אשה – ודאי הכי קרוב, בכך מתלבשת התעסוקה של הקב"ה לברוא כאן את אורו של מלך המשיח.

38.         "ומבשרי אחזה אלוה" – מימוש החזונות מכח פגם ותיקון הברית

בכל אופן, נחזור לעניננו: יש בן ובן, שהם תפארת ומלכות; יש עבד ושפחה, שהם נצח והוד; יש זקן, ישראל סבא, שהוא דווקא חולם חלומות וכך ממשיך מוחין לתוך ז"א; אבל יש "בחוריכם חזיונות יראו" – הבחור הוא היסוד, ואמרנו שהחזיון העיקרי הוא "ומבשרי אחזה אלוה", והפירוש שנוגע לפרשתנו (מתוך כמה) הוא ש"ומבשרי" היינו ברית בשר, הכל יוצא מהעסק של תיקון הברית.

הרבי הרש"ב כותב שאי אפשר שיהיה לבחור – לאף אחד, אבל כולנו בחורים – טעם בדא"ח, בדברי אלהים חיים, בלימוד החסידות (כמו שמאחלים לכל אחד היום "שנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות"), אם לא עבר – על כל פנים, בדקות שבדקות – משהו שקשור לפגם וממילא לתיקון הבשר, האות ברית קדש, סיפור יהודה ותמר.

לכן הבחורים חזיונות יראו – מתוך החזיונות, מתוך ה"ומבשרי אחזה אלוה", שרואים אלוק בסיפור של יהודה ותמר, החידוש שהופך את החזיונות לראיה, ראית המהות לגמרי. ברגע שהבחור הופך את החזיון לראיה מוחשית "הנה הנה מלך המשיח בא" ו"כבר בא" ממש. כמו שהרבי אומר – פותחים את העינים ורואים את מלך המשיח עומד מולנו כאן, במקום הזה.

אם כן, כעת פרשנו את מה שמשה רבינו – ובכל דרא ודרא יש אתפשטותא דמשה רבינו – הכי רוצה. הוא רוצה ש"ומי יתן כל עם הוי' נביאים כי יתן הוי' את רוחו עליהם". הנביא מאשר זאת ואומר שכן, "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנֹתיכם, זקניכם חלֹמות יחלֹמון, בחוריכם חזיֹנות יראו, וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". כך אנחנו ממשיכים את הנושא של "רוח הוי'".

39.         י"ט כסלו וחנוכה – מהיטבאל והדר

נאמר עוד ווארט, שגם מקשר בין י"ט כסלו לחג הבא, חג חנוכה, ש"מהדרין מן המהדרין". "מהדרין מן המהדרין" קשור למלך הדר, המלך השמיני שמולך ולא מת, ראשית התיקון. קראנו בסוף הפרשה הקודמת על שבעה מלכי אדום שמולכים ומתים, "וימלך... וימת", ואחר כך המלך השמיני, הדר, כתוב בתורה רק שמלך ולא שמת (משא"כ בד"ה).

כתוב בו "ושם אשתו מהיטבאל". השם הזה הוא פלא (כפי שהוסבר לעיל מה זה פלא). במלכים הראשונים לא כתוב שהיו נשואים כלל – כולם היו פגומים בפגם הברית ללא אשה. אבל המלך הזה, שקוראים לו הדר – שהחג שלו הוא חנוכה, החג היחיד בו יש הדור מן ההדור, "מהדרין מן המהדרין" – צריך להכין את אשתו מראש (לכל דבר שבקדושה צריך הכנה). אחד מסודות ההכנה הזאת הוא י"ט כסלו. י"ט כסלו הוא הכנה לחנוכה, שהיא בסוד "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב".

כמה שוה מהיטבאל? בכתבי האריז"ל השם הזה הוא סוד היחוד של מה ו-בן (מהות ומציאות). זהו גם אחד הסודות של "ומי יתן כל עם הוי' נביאים", שעוררו אלדד ומידד. אלדד ומידד – שתי בחינות (שני הדדים המריקים שפע) של כנסת ישראל, הנוקבא, המלכות – עולים מהיטבאל, היא הסוד של שניהם יחד (אלדד עולה אותיות טל שבה ומידד עולה שאר אותיותיה).

40.         יעוד י"ט כסלו – שפיכת רוח הקדש על כל ישראל

י"ט כסלו הוא חג של חסידות, של "יפוצו מעינֹתיך חוצה". גם לו יש רמז מאד יפה, שעולה "אורו של משיח", מה שה' עוסק לברוא כאן. מה הסימן? במכתב המפורסם של הבעל שם טוב מספר איך שהמשיח ענה לו על שאלתו "אימתי קאתי מר?" "לכשיפוצו מעינֹתיך חוצה ויוכלו כולם לעשות יחודים ועליות כמותך, ואז יהיה עת רצון ויכלו כל הקליפות וכו'".

מה הכוונה? שכמו שלבעל שם טוב היתה רוח הקדש, הסימן של ביאת משיח הוא שה' ישפוך את רוח הקדש על כולם – על כל הצדיקים, על כל עם ישראל. החג הזה הוא חג של "אשפוך את רוחי על כל בשר". זה מה שה' רוצה מהחג הזה – הוא רוצה שנצא מכאן עם קצת רוח הקדש, וגם נוכל להפיץ אותה הלאה, "יפוצו מעינֹתיך חוצה", עד חוצה שאין חוצה יותר ממנו.

ה"אשפוך את רוחי על כל בשר וגו' ובחוריכם חזיונות יראו" הוא תיקון מהיטבאל, ואחר כך בא הדר – חג חנוכה, בו מעלין בקדש, "מוסיף והולך ואור" עד אין סוף, שהוא גילוי האור של מלך המשיח. כמו שהרבי תמיד אמר שקודם צריך את מציאות מלך המשיח ואחר כך את התפשטות האור שלו. התפשטות האור של המשיח היא חנוכה. לכן הבעל שם טוב הכי חבב את חנוכה – ענינו להוסיף אור. בכל מקום שנכנס אמר להדליק עוד אורות.

אבל מציאות הגאולה היא "אשפוך את רוחי... ונבאו... חזיונות יראו" – מימוש היכולת לראות את הפלא. "אראנו נפלאות". הפלא, כמו שאמרנו בהתחלה, של האחדות והמציאות של העולם יחד ממש – אותו הדבר ממש, מצדנו ומצד ה', הכל אותו דבר ממש. זה תיקון מהיטבאל – זה הענין של היום.

עד כאן עוד פרק. ננגן עוד כמה ניגונים. לחיים לחיים. כששופכים את הרוח על כל בשר – כנראה קודם כל על הנגנים, שמקבלים הרבה רוח לנגן, כמו דוד המלך (שבדבריו האחרונים, לאחר תוארו כ"נעים זמרות ישראל" נאמר "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני").

אחד הניגונים של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, הוא גם ניגון של חתונה. אמרנו שההילולא של המגיד היא חתונה. אחד מניגוני התלמיד שלו, אדמו"ר הזקן, הוא "קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל רסיסי לילה".

41.       ד. סוד תמר בעבודת ה׳

42.         תמר – העלאת מחשבות זרות-מרות

לחיים לחיים. אמרנו שבזהר הקדוש כתוב שהסיפור הכי סודי בכל התורה הוא הסיפור של יהודה ותמר בפרשת השבוע, ומתוך הסיפור הזה צומח מלך המשיח. לשם כך ברא ה' את העולם, כאן הוא בורא את אורו של מלך המשיח. למי שפועלת ויוזמת כאן קוראים תמר.

הרב המגיד, בעל ההילולא של י"ט כסלו, מסביר שהסוד של תמר הוא תם-מר, אף על פי שנראה שהוא מר – באמת הוא תם, הוא שלם. מה זה מר? מחשבה לא טובה היא מחשבה מרה, מרירות. אבל באמת בתוך המחשבה יש ניצוץ אלקי, וכאשר האדם מכיר בניצוץ האלוקי שיש בתוך המחשבה היא הופכת להיות תמה.

גם תמר לשון תמורה, שעל האדם – הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" – להמיר את המר ולהפוך אותו למתוק. זה הכח של התמר, כמו עץ תמר – "זאת קומתך דמתה לתמר"[18]. עם ישראל דומה לתמר בהיותו בסוד קומה שלמה (פרצוף שלם, סוד "הבה נא אבוא אליך" – "הבה" מנקודה אחת להעשות פרצוף, כמבואר בכתבי האריז"ל), "זאת קומתך". "צדיק כתמר יפרח" – הכל בסוד תמר.

43.         תמר – עבודת בטול היש

יש בדרושי חב"ד[19] עוד פירוש, יותר עמוק, מהו המר של תמר, שתמר בעצם עושה אתהפכא – "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". מר הוא בטול היש של העולמות התחתונים. יהודה, שיש בשמו את כל אותיות שם הוי' ב"ה, הרומזות לז"א – תפארת דעולם האצילות, עולם האחדות – ואת האות ד, סוד המלכות, אבל המלכות כפי שהיא כלולה ב"יחודא עילאה" של ז"א.

אבל תמר היא המלכות שיורדת לעולמות התחתונים, לברר שם ניצוצות קדושים, והיא מבינה בעבודה הזו של בירור הניצוצות אפילו יותר מיהודה. לכן כאן היא יוזמת את הסיפור, ברוח הקדש שלה, כפי שנסביר. הסוד שלה, ה"מר" שלה, הוא עבודת ה' של בטול היש לאין.

בעצם, את העבודה הזו למד אותנו במיוחד הרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום, שאמר שהקב"ה ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים בכל דור ודור – "ועמך כלם צדיקים" – יהפכו ויחזירו את היש לאין, על ידי בטול היש לאין. בלי לבטל את מציאות העולמות, אבל שהאין האלקי שמהוה ומחיה כל דבר בכל רגע תמיד יתגלה בתוך היש, כאשר היש ירגיש את הבטול שלו לאין.

זו גם העבודה של "הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", העבודה של השבטים לברר ניצוצות. זו גם העבודה של "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – "מגורי" גם לשון "מגור מסביב", לשון יראה, אבל גם לשון מגורה-אוצר, "יראת הוי' היא אוצרו", "אוגר בקיץ", שיעקב אוגר את הניצוצות לאביו שבשמים. אבל מי שבעיקר יש לו חוש בעבודת הבירורים למטה היא תמר.

שוב, בעולם האצילות, העולם האלקי, יש בטול במציאות – זה סוד יהודה כאן, בסיפור הזה, כך מבואר בחסידות. אם כי בכללות היחודא עילאה של האצילות שייך ליוסף הצדיק, אבל כאן, ביחס בין יהודה לתמר, מוסבר שיהודה הוא יחסית באצילות ותמר למטה, בעולמות התחתונים, ועבודתה היא בטול היש. מי שעובד על בטול היש מר לו – כי היש הוא מר, וגם לבטל אותו מר – אלא שמהמר הזה יוצא מתוק. עבודת תמר היא להמיר את המר במתוק.

בפירוש הראשון, יותר לפי פשט, המר הוא פשוט מחשבה זרה – באמת מר. כך לפי פירוש הרב המגיד. אבל לפי הפירוש העמוק של חסידות חב"ד המר הוא עבודה גבוהה, בטול היש לאין – לקחת את היש שלי ולבטל אותו – אבל עבודה זו המרה היא גם עבודה תמה, עבודה שלמה, ועל ידה הופכים את המר למתוק (עולים מיחודא תתאה בבי"ע ליחודא עילאה באצילות). זה ה"מר" של חב"ד.

חב"ד בכלל לוקחת מושג שהפשט שלו – גם הפשט על פי חסידות – הוא כך וכך, פשט שלילי, ומעלה אותו לשרש. כנראה ששרש כל המחשבות הזרות הוא כי עלי לעבוד את ה' בבטול היש לאין – זה טוב, אבל זה מר, ומתוך כך משתלשל גם "מר" במובן של מחשבות זרות (בעיקר בשעת התפלה, כך מוסבר).

44.         העלאת המחשבות – "בלע בן בעור ושם עירו דנהבה"

גם המחשבה הזרה בשעת התפלה היא בעצם תמה בפנימיותה – אפשר לקחת אותה ולהפוך אותה להתלהבות יתר בעבודת ה', באהבת ה', כפי שהרב המגיד מסביר גם את הפסוק בסוף פרשת וישלח, בפרשת המלכים, "וימלך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה". הוא מסביר ש"בלע" היא מחשבה זרה שכורתת – גם לשון בליעה וגם לשון כריתה – את ההתלהבות של הקדושה. הוא מסביר ש"אדום" היינו אדום של הקדושה, התלהבות, אבל יש "בלע" – מחשבה זרה שכורתת ובולעת את ההתלהבות.

אז צריך "בן" – להבין שבתוך המחשבה הזו חבוי וסמוי ניצוץ אלקי, שרש המדה. אז פועלים פעולה שבלשון הבעל שם טוב נקראת יחוד יראה-נורא – "ויירא מאד ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", שהוא מגלה שבתוך המקום הזה, שנראה על פניו היפך הקדושה, יש ניצוץ השכינה. אז, לאור תחושת ניצוץ השכינה, הוא ירא. היראה היא בו והנורא גילוי הניצוץ, וביחד פועל יחוד שהבעל שם טוב קורא לו "יחוד יראה-נורא", ואז כל הלא-טוב הופך ליתר התלהבות.

על ידי הבנה זו קודם יש "בלע" ואז יש "בן", להבין מה קורה כאן באמת, ואז יש "בעור" – שמבער את הרע שיש במחשבה הרעה, הזרה, מתוך עוד בערה של אש קדש לה' בתפלה שלו. "ושם עירו" – מה עורר אותו? – "דִנהבה" (דין הבה). "הבה" לשון נתינה, שהוא מרגיש ויודע שהוא עתיד ליתן את הדין על כל מחשבה שהוא לא יעלה אותה לקדש, לה'.

כמובן, על כל העבודה הזו של העלאת המחשבות והמדות, כתוב בספר התניא קדישא שהיא עבודת הצדיקים. אבל בדורות שלנו, הרבי הקודם והרבי אומרים, מתקרבים לביאת המשיח, ועבודתנו היא גם עבודת הצדיקים – הווארט היפה של "וימלך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה" שייך בדורנו, דור של מלך המשיח, לכל אחד. בכל אופן, זה "מר", מחשבה מרה, שהיא גם תמה. אבל לפי הפירוש הקודם, של חב"ד, המר הוא עבודת "והנה אנחנו מאלמים אלומים" – בטול היש. כל הזמן יש ישות, ויש עבודה קשה של בטול היש לאין האלקי, והיא-היא עבודה תמה.

45.         "רוח הוי'" שבתמר

יש עוד פירוש: מה דברנו הערב? כל הדבור הערב היה על הרמז שהשנה היא שנת ה-רוח מגאולת אדמו"ר הזקן ושנת ה"רוח הוי'" מהילולת הרב המגיד. כמה שוה "רוח הוי'"? מר. כלומר, יש עוד פירוש – כנראה עוד יותר גבוה – בסוד תמר.

אמרנו שני פירושים, שהמר הוא בעצם תם – הוא עבודה תמה, והיכולת של תמר היא לעשות "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". כעת נגלה עוד פירוש, לאור כל מה שדובר הערב, ש"מר" הוא "רוח הוי'". צריך להבין מהי ה-ת של תמר.

אם ה"מר" הוא "רוח הוי'", ומה שנולד מתמר הוא פרץ וזרח, שהם הגלגול והתיקון של ער ואונן – פרץ הוא התיקון של ער וזרח התיקון של אונן – ובמיוחד פרץ, תיקון ער, הוא הוא מלך המשיח, זה הסוד הכי עמוק בסיפור של יהודה ותמר, וכל הענין של משיח הוא לשפוך את רוח הוי' על כל בשר, קודם כל משיח עצמו, "ונחה עליו רוח הוי' וגו'", וכך מתפשט, "ויתקים בנו", בכולנו, אז רואים שבתוך תמר ה-מר הוא "רוח הוי'". צריך רק להבין את ה-ת, כדי להבין את כל סוד התמר.

46.         גלגולי המלכות

כאמור, כמה שתמר נשמע מר, "זאת קומתך דמתה לתמר", "צדיק כתמר יפרח" – התמר מקודש לגמרי. בין כל העצים התמר הוא המלכות, לכן קשור למלך המשיח. "ארץ זבת חלב ודבש". בשבעת המינים הדבש הוא דבש תמרים[20], ולפי מנין הפסוק הוא השביעי – כנגד המלכות. קודם יהודה היו נשוי לבת שוע, בפרשתנו. האריז"ל אומר שבת שוע מתגלגלת אחר כך להיות בת שבע. דוד בת שבע – הזווג הזה, שגם מוליד את מלך המשיח, את שלמה.

ידוע שמלך המשיח צריך לצאת גם מרות המואביה וגם מנעמה העמונית, שתי הפרידות הטובות, שגם הולכות בדרכה של תמר בפרשתנו. כתוב בזהר ובכתבי האריז"ל שרות היא בחינת תמר שחוזרת עוד הפעם. כמו שתמר מתקנת, בסוד היבום שכתוב כאן, את נשמות ער ואונן, כך כל מסירות הנפש של רות המואביה היא לתקן, בסוד היבום, את נשמת בעלה מחלון, על ידי הנישואין עם בעז ולידת עובד, שהוא נשמת מחלון (כמו שפרץ הוא נשמת ער וזרח נשמת אונן).

ככה, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", כל מה שקשור עם השתלשלות נשמת מלך המשיח בדרכים לא דרכים, דרכים נסתרות שנקראו "כבשי דרחמנא", קשה לחשוב עליו – כי יש פה רזין דרזין, שנשמה זו חייבת להתגלגל בדרכים שנראות על פניהם לא מאה אחוז כשרות, ואף על פי כן, "נורא עלילה על בני אדם" ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך". מי שכן מבינה בכך היא תמר, ויש לה "רוח הוי'" בקרבה, שהיא ה"מר" שלה, דהיינו רוח הקדש להבין דברים שנראים מרים אך עומדים ברומו של עולם (מר אותיות רם).

47.       ה. "רוח אלהים" ו"רוח הוי׳"

48.         רוחו של מלך המשיח

נחזור: איך אני יודע שרוח, יותר מכל היסודות, הוא היסוד של משיח? הזכרנו קודם שיש ארבעה יסודות, אש-רוח-מים-עפר. בדרך כלל אש היא הכי גבוהה מהיסודות, אבל אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, באגרת הקדש "איהו וחיוהי" בסוף, כותב שכאשר מקבילים את ארבעת היסודות הפשוטים של הטבע – ארמ"ע – ליסודות המורכבים של דצח"מ, דומם-צומח-חי-מדבר, כנגד ה"מדבר" (גם בחינת "דבר אחד", מנהיג, משיח) נמצא יסוד הרוח, ויסוד האש כנגד החי.

גם בספר יצירה, "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים". כלומר, גם בספר יצירה הרוח היא היסוד הכי גבוה. יש שתי רוחות – רוח סתם, ולמעלה ממנה "רוח אלהים חיים". אם כן, רוח היא היסוד של המשיח. מאיפה לומדים זאת? מתחלת התורה, כתוב על ההתחלה של מעשה בראשית – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". חז"ל מפרשים – בעל הטורים מביא זאת, ועוד מפרשים בפשט הכתוב – "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זה רוחו של מלך המשיח".

כלומר, ההופעה הראשונה של המשיח, שבשבילו ה' ברא את העולם, היא בסיום הפסוק השני של התורה – "ורוח אלהים". אז כאן רוחו של מלך המשיח נקראת "רוח אלהים", אבל הערב מדברים על הרמז של "רוח הוי'", ובנביא כתוב בפירוש "ונחה עליו רוח הוי' וגו'". בכל אופן, יש פה שתי בחינות – "רוח אלהים", זו רוחו של מלך המשיח, ולכאורה יש משהו יותר מזה – "רוח הוי'", שהיא ה-מר של תמר.

49.         "רוח אלהים" ו"רוח הוי'" – תרין משיחין

קודם כל נאמר בקיצור איך נבחין בין "רוח אלהים" ל"רוח הוי'". אפשר לומר ש"רוח אלהים" היא משיח בן יוסף ו"רוח הוי'" משיח בן דוד, על פי מה שכתוב בזהר הקדוש ששרש משיח בן יוסף הוא בבינה, ושם השם הקדוש הוא "אלהים חיים" (או שם הוי' בניקוד אלקים), ואילו שרש משיח בן דוד הוא באבא, ובאבא יש שם הוי' – "הוי' בחכמה יסד ארץ". לכן אפשר לומר פירוש אחד ש"רוח אלהים" זו רוחו של מלך המשיח שמרחפת על פני המים בתחלת הבריאה, היא משיח בן יוסף, ואילו "ונחה עליו רוח הוי'" – משיח בן דוד.

50.         "רוח אלהים" ו"רוח הוי'" – שתי תקופות בימות המשיח

אפשר לומר משהו דומה, ויש אומרים שהיינו הך: כתוב בשיחות הרבי שתקופת ימות המשיח מתחלקת לשנים. בתקופה הראשונה עדיין "עולם כמנהגו נוהג", כפסק הרמב"ם, ואחר כך תקופה נסית בה הטבע משתנה.

אלה שני פירושים בדברי הנביא "וגר זאב עם כבש" – יש פירוש שזהו משל וחידה, רמז לאומות העולם שיהיו בשלום עם ישראל, כדעת הרמב"ם, ויש את דברי הראב"ד (שגם הרמב"ם יסכים להם בתקופה השניה של ימות המשיח, כך מסביר הרבי), ש"וגר זאב עם כבש" פשוטו כמשמעו, שיש שינוי הטבע. שינוי הטבע הוא גילוי שם הוי'. כשיש משיח, ויש שלום בעולם, אבל עדיין "עולם כמנהגו נוהג" – הטבע של העולם קיים, כמו שהוא – זו בחינת אלקים.

אז אפשר לומר ש"'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זה רוחו של מלך המשיח" היינו התקופה הראשונה של ביאת המשיח, בה עדיין "עולם כמנהגו נוהג", ואילו "ונחה עליו רוח הוי' וגו'" כבר רומז לתכלית השלמות של ימות המשיח, התקופה השניה, הנסית, של ימות המשיח – ש"וגר זאב עם כבש" מתקיים כפשוטו ממש.

51.         "רוח אלהים" ו"רוח הוי'" – "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"

יש עוד פירוש שלישי, שעולה בקנה אחד: ידוע שיש שני סוגי סודות. כתוב במסכת חגיגה, בפרק "אין דורשין", שיש סודות של "מעשה בראשית", ויש סודות הרבה יותר, של "מעשה מרכבה".

הסודות של מעשה בראשית שייכים לשם אלקים, כפשוטו – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". בכל מעשה בראשית מוזכר אך ורק שם אלקים, אז כל הסודות של מעשה בראשית קשורים לשם אלקים. כאשר המשיח יגלה לנו בשלמות את הסודות של מעשה בראשית – כל הענין של המשיח הוא לגלות רזין, לגלות סודות – שהם סודות של "עולם כמנהגו נוהג", סודות של המציאות כפי שהיא נתפסת אצלנו כמציאות, צריך לגלות את הסוד של מה שקורה כאן, לגלות את ההשגחה הפרטית בתוך החוקים של הטבע, בתוך ההסתברות, זה ענין גדול מאד, וזו התקופה הראשונה של מלך המשיח.

על כך אפשר לפרש ש"והארץ היתה תהו ובהו וגו'", אחרי "בראשית ברא אלהים", "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זו רוחו של מלך המשיח שבתקופה הראשונה של בואו יגלה לנו את סודות מעשה בראשית, מה שמתרחש במציאות, וממילא יחבב אותה. יש אנשים שהמציאות מרה להם, והוא יגלה שהמציאות – כפי שהיא – היא מתוקה. הכל ה'. גם אלקים הוא מתוק – ה' הוא אלקים.

אבל התקופה השניה, שהיא כבר נסית ופלאית, שכבר יש שינוי בטבע של מעשה בראשית, היא תקופה של מעשה מרכבה. כתוב ש"האבות הן הן המרכבה" – "ועמך כלם צדיקים" ועל כל יהודי ויהודי לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב?".

מתי באמת יתקיים? דברנו בהתחלה על עבודת האדם לאחל לעצמו (יש לכך ביטוי באידיש – ער וינשט זיך). נראה איחול לא מציאותי, אבל יש לו חלום ("זקניכם חלומות יחלומון" – י"ל שהצעירים חולמים להיות כמו הזקנים – "מתי יגיעו מעשי וכו'"). כל אחד צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב – לא כאילו, ממש, "מעשה אבות סימן לבנים".

מתי יהיה? רק כאשר כולנו נהיה מרכבה לה', "מעשה מרכבה". זו ממש שפיכת רוח הוי' על כל בשר. רוח הוי' זו שייכת לתקופה השניה, משיח בן דוד. שלשת הפירושים שאמרנו כעת קשורים יחד – "רוח אלהים" ו"רוח הוי'".

52.         רמזי י"ט כסלו ב"רוח אלהים" ו"רוח הוי'"

נעשה גימטריא יפה לכבוד היום הזה, י"ט כסלו: יש "רוח אלהים" בתחלת מעשה בראשית ויש בנביאים "רוח הוי'". כמה שוים יחד? אפשר לפרש שזה "פי שנים ברוחך אלי", מה שאלישע זכה לקבל מאליהו הנביא – רוח ועוד רוח, "רוח אלהים" וגם "רוח הוי'". שוה יחד 540 (ע"ה = ישראל). יש כאן 4 מילים, אז נחלק ל-4 – נקבל יט כסלו. יט כסלו הוא הערך הממוצע של ד תבות "רוח אלהים" "רוח הוי'", עם כל שלשת הפירושים שאמרנו.

53.         שלש מדרגות של שם מה

יט כסלו עולה ג"פ שם מה, 135. מה זה? גם נאמר, קצת אותיות של קבלה. מה הן שלש פעמים שם מה? כתוב בקבלה, וגם אצל הרבי הרש"ב בהמשך ע"ב – ההמשך הכי עמוק שלו – שיש שם מה עוד לפני שהוא מאיר ממצח דא"ק לתקן את העולמות. עיקר שם מה המוזכר בקבלה הוא "שם מה החדש" שבא לתקן את שבירת הכלים – את אור עיני א"ק שיצא ונשבר (עם כל האנ"ך – אורות הסתלקו, ניצוצות נפלו לכלים שנשברו). האור שיוצא מהמצח הוא רק הארה בעלמא, והמקור האמתי שלו הוא בפנימיות א"ק, ושם הוא אחד ממש עם שם עב, והוא לגמרי למעלה מכל המנגנון של שבירה ותיקון.

כמו אדם, שנשבר לו משהו בחיים – יש לו בפנימיות הנפש, מה שנקרא האיתן שבנשמה, בחינה שבה כל השבירה לא נגעה כלל וכלל. יש לו משהו שלם בפנים, ה"איתן שבנשמה" שלו, שם עב שלו, שהוא גם המקור של ה-מה, שהוא אחד עם שם עב הזה. אלה אותיות קצת עמוקות בקבלה, אבל הווארט הוא שיש תמיד משהו באדם שלא נשבר – כמה שיכול להיות שאדם עבר כל מיני משברים בחיים, יש מה שלא נשבר.

ה-מה שלא נשבר, שהוא למעלה מהשבירה לגמרי, נקרא בקבלה שם מה שבפנימיות א"ק, לפני שמאיר הארה ממצח דא"ק. אחר כך יש את שם מה החדש שבא על רקע השבירה, שהוא רק הארה, אבל היות ששרשו האמתי למעלה מהשבירה יש לו כח לתקן את השבירה – בחינת בטול, לפעול הרגשת בטול, גם בטול מר. מה תוצאת השבירה? כל הישות, הגאוה של האדם ובכלל הישות של המציאות. מה העבודה? לבטל את היש לאין. אמרנו שזו עבודה מרה. אבל יש כח בנפש, יש הארה של מה, שהוא "שם מה החדש", שהוא הכח לתקן את השבירה, ולחבר את ה-מה ל-בן (בסוד מהיטבאל שהזכרנו קודם).

אחר כך יש שם מה שלישי, עליו כתוב ב"פתח אליהו" שהוא "אורח אצילות" – חוט השדרה הפנימי, קו אין סוף, שפועל את התכללות כל האורות והכלים, כל הפרצופים, בעולם האצילות. היות ש"עולם חסד יבנה" – ואחד הפירושים שלעתיד לבוא יש עליה של כל העולמות להבנות מהחסד, כמו שהיום עולם האצילות נבנה מחסד וכולו אהבה, ללא יראה ופחד אחד מהשני (כמו שהיה בעולם התהו שנשבר), יהיו לעתיד כל העולמות.

המגיד, בעל ההילולא של היום, אומר שגם היום "אצילות איז אויך דא", אצילות מאירה בכל העולמות, אבל כאשר כל העולמות יעלו הכל יהיה שם מה. יש שיחה חשובה של הרבי, "ענינה של תורת החסידות", שהחסידות היא החוט שמחבר את כל הפשט-רמז-דרוש-סוד שבתורה. גם היום יש שם מה שהוא "אורח אצילות", החוט הפנימי המחבר באצילות, ולעתיד לבוא הכל יהיה אצילות.

אם כן, יש שם מה בשרשו, שם מה שיוצא ממצח א"ק לתקן את המציאות, ויש שם מה שמקיים את המציאות. יש חיות ויש קיום – "דוד מלך ישראל חי וקים". שם מה השני מחיה את המתים ("וימלך... וימת") ושם מה השלישי מקיים אותם לנצח. שוב, יש "חי וקים" – להחיות ולקיים. להחיות היינו אור פנימי, ולקיים היינו אור מקיף שמקיים את המציאות שלא תפסיק אף פעם. כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" אומרים שהוא גם חי, לא נשבר (ואם לרגע נשבר, מיד קם לתחיה), וגם קיים, תמיד הוא קיים, בכח הרבה יותר חזק מהחי לבד.

כל זה להסביר את הרמז של יט כסלו בגימטריא שלש פעמים מה – כל ג הבחינות של שם מה מתגלות ב-יט כסלו.

54.       ו. ד"ה "והיה עקב תשמעון" תרד"ע

55.         הלבנה עד אמצע החדש – אור העצם; הלבנה עד סוף החדש – כח העצם

אם כבר, אמרנו שנספר בקיצור סיפור של אדמו"ר הזקן, על קידוש לבנה. יש שני סיפורי מופת מאדמו"ר הזקן על קידוש לבנה באותם ימים שנעצר וישב בכלא. סיפור אחד, איך הוא קידש את הלבנה בדרכו לכלא – יותר ידוע, ולא נספר כעת. אבל יש סיפור שני, איך בחדש השני – חדש כסלו – כאשר היה בכלא, הוא קיים קידוש לבנה.

קידוש לבנה הוא מיוחד מאד. עושים אותו רק פעם בחדש, אבל יש משהו במצוה הזו שאם זוכים פעם בחדש להקביל פני אבינו שבשמים – דיינו ("תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחדש דים"). זו מצוה משיחית, אומרים בה "דוד מלך ישראל חי וקים" (כמו שכתוב בגמרא). אנחנו דומים ללבנה, מונים ללבנה, עתידים להתחדש כלבנה.

בפרשתנו, בסיפור של יהודה ותמר, כתוב בכתבי האריז"ל שפרץ הוא הלבנה וזרח הוא השמש, ופרץ-הלבנה יותר גדול מזרח-החמה. למה הלבנה היא פרץ? כי כל חדש היא פורצת מאין ליש. יש גם שיחה מפורסמת של הרבי על ההבדל בין תחלת החדש, עד ה"סיהרא באשלמותא" – שאז הלבנה בעליה מורגשת – לסוף החדש, בו הלבנה כבר יורדת.

לכאורה ירידת הלבנה היא לגריעותא, אבל הרבי מסביר זאת לגבי י"ט כסלו וגם חנוכה – למה הנסים האלה הם דווקא בזמן שהלבנה בירידה. הוא אומר שיש משהו בימי הירידה שיש יותר התעצמות אפילו מאשר בימי העליה. יש את ה"פרץ" של העליה, שהוא גילוי אור העצם יותר ויותר, אבל יש עדיין את ה"פרץ" של סוף החדש, שהוא גילוי כח העצם (עיקר ענינו של פרץ כנ"ל) – יותר התעצמות לקראת הסוף של החדש מאשר בתחלת החדש. זה משהו מאד עדין ועמוק.

56.         ציור בעצם והצטיירות העצם

ננסה להסביר אותו לפי עוד ווארט של הרבי הרש"ב בע"ב, שמסביר שיש שתי בחינות של ציור. האדם נברא "בצלם אלהים", ויש גם בחינה שנקראת "צלם הוי'" (אם כי לא כתוב בפסוק "צלם הוי'", בקבלה כתוב שיש צלם פנימי יותר שנקרא כך – בתוך כל אלקים יש הוי'[21]).

צלם הוא ציור, ומסביר הרבי הרש"ב שיש שני סוגי ציור על אבן טובה, אבן מאירה. יש ציור אחד, חריטה, שהוא "ציור בעצם" – שמציירים ציור בתוך העצם. ויש ביטוי אחר – כעת אנחנו אומרים חסידות עמוקה (קודם אמרנו קצת מילים של קבלה, אבל חסידות הרבה יותר עמוקה מהקבלה) – מה שהעצם מצטייר. מה שהעצם בעצמו מצטייר הוא באין ערוך יותר עמוק ויותר עצמי מאשר ציור בעצם.

אלו שתי בחינות של צלם – יש צלם ודמות. הצלם הוא האור שמאיר בפנימיות הכלי, ואם האור שמאיר בפנימיות הכלי עושה בו ציור קוראים לכך ציור בעצם, וכך הם הכלים בעולם האצילות. אבל אם העצם מצטייר – אין שום ציור, לא חורטים בו שום ציור בעולם, רק שהוא מצטייר – זה הרבה יותר עצמי.

אם רוצים להמחיש את הצטיירות העצם, הדוגמה היא כמו שתי השי"נין בתפלין של ראש – שי"ן של ג' ראשים ושי"ן של ד' ראשים – או כמו מנורת הזהב, שיש בה הרבה ציורים אבל כולה עשת, מקשה אחת של זהב, ללא שום חקיקה או חריטה מבחוץ. נדמה לעצמנו שגם אין אף אחד להכות בפטיש – שפשוט יש עצם, אם הוא זהב או אבן טובה, אבל מתוכו או מבפנים העצם מצטייר, לא שמישהו צייר עליו. כל זה הסבר של הרבי הרש"ב.

לעומת זאת, יש לצייר בעצם – כתיבה שבחקיקה. זו עדיין חקיקה, אבל היא כמו כתיבה – לכתוב עליו. אם כי אלה אותיות החקיקה – יש הבדל גדול בין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה, כמבואר בדא"ח. הצטיירות העצם עצמו היא סוד הכלים הדקים – או שרשי הכלים – בא"ק. זה שיש ציור בעצם, אלו פנימיות הכלים של עולם האצילות.

איך זה מתקשר למה שדברנו קודם? האור שהולך וגדל בתחלת החדש, עד ה"סיהרא באשלמותא", הוא על דרך ציור בעצם. אבל מה שקורה כאשר האור מתמעט, שיש יתר התעצמות עם העצם ממש, הוא שהציור בעצם מתמעט ותוך כדי כך מתגלה ציור מתוך העצם, שהעצם מצטייר.

57.         קידושין בטבעת – לימוד ממעשה יהודה ותמר

איך נסביר את זה עוד לפי הסיפור של יהודה ותמר? ידוע שתמר בקשה מיהודה שלשה דברים – "חותמך ופתילך ומטך אשר בידך" כערבון. חז"ל אומרים במדרש, חותמך – מלכות, פתילך – סנהדרין, ומטך אשר בידך – מלך המשיח. הזקנים מבעלי התוספות כותבים על אתר שמכאן לומדים שיהודה קדש אותה בטבעת, מ"חותמך", ומכאן מקור מנהג ישראל בכל הדורות לקדש בטבעת.

פלאי פלאים, הולכים לחופה והחתן מקדש את האשה בטבעת, ולא תמיד חושבים מאיפה זה בא? הרי האשה נקנית כאן בכסף, אפשר לתת כל חפץ. מאיפה המנהג לתת דווקא טבעת? כותבים בעלי התוספות שמקור המנהג הזה הוא ממה שיהודה נותן לתמר את החותמת.

רש"י כותב חידוש – שיש עליו שיחה של הרבי[22] – שלא מדובר סתם בחותמת, שטמפל, אלא בטבעת עם חותמת. כך ברור מלשון התרגום, "עזקתך", טבעת שיש עליה חותמת. שואל הרבי בשיחה, שאם כאן המקור של קידושי אשה בטבעת, מיהודה ותמר – כלומר שכל קידושין, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – צריך כל חתן לחשוב מאיפה לקחתי את הטבעת. מהי "טבעת זו"? כדאי לדעת שכל קידושין הם קידושי יהודה ותמר – בכל מקום החתן הוא יהודה, והוא מקדש את הכלה-תמר עם הטבעת. כך לומדים כאן בעלי התוספות.

הרבי גם מביא שבתחלה היה רק מנהג ארץ ישראל לקדש בטבעת, ואילו מנהג בבל היה לקדש בחפץ אחר. רואים שדווקא מנהג ארץ ישראל התפשט בכל העולם כולו. כלומר, בענין הזה כולם נוהגים כבני ארץ ישראל – כנראה שזה מנהג משיחי. כנראה גם כל הסיפור של יהודה ותמר הוא משהו משיחי לגמרי. הרי "ויוסף הורד מצרימה" כאן – כל הנסיון והתיקון שלו קורה בחוץ לארץ – אבל הסיפור של יהודה ותמר הוא סיפור ארץ ישראלי (כאלה סיפורים קורים בארץ ישראל), ואחד הדברים שלומדים ממנו הוא קידושין בטבעת.

58.         טעם הקידושין בטבעת חלקה (ללא חותמת)

שואל הרבי, שאם לומדים את המנהג מיהודה ותמר, ראוי שכל אחד יקדש עם טבעת שיש עליה חותמת. הרי בכלל לא כתוב כאן טבעת, אלא "חותמך", עד כדי כך שחידוש שרש"י אומר שזו טבעת. אם העיקר הוא חותמת, למה מקפידים – כל העולם, ובפרט בחב"ד – שלא יהיה על הטבעת שום דבר, שהיא תהיה חלקה לגמרי, אם לומדים זאת מ"חותמך"? הרבי אפילו קצת משאיר זאת בצ"ע, אם כי אומר שאולי לע"ל כן יקדשו בטבעת עם חותמת.

בכל אופן, הטבעת היא הטבע והחותמת היא מה שמעל הטבע. מאיפה הרבי לומד זאת? ממדרש חז"ל בבראשית רבה על "ויכולו" – "משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה? חותם. כך העולם, מה היה חסר? שבת". מכאן חז"ל אומרים שכל העולם כולו הוא טבעת, גם לשון טבע, אבל שבת קדש היא החותם שעל הטבעת. אז יכול להיות שקידושין בטבעת עם חותם יהיו רק כשנגיע ל"יום שכולו שבת", האלף השביעי, או לפני כן בימות המשיח (שאז טועמים ממאכלי שבת).

לפי דברי הרבי הרש"ב שהזכרנו, הענין של תחלת החדש וסוף החדש, אפשר לומר עוד פירוש: יש טבעת ועליה חותמת – לכך קוראים ציור בעצם, שהחותמת היא איזה ציור על הטבעת. על כך מקפידים שלא יהיה, ואנחנו מקדשים רק בטבעת פשוטה לגמרי. אבל יש לומר שדווקא בפשיטות, כמו היהודי הפשוט, הטבעת מצטיירת מעצמה.

59.         טביעת העין של הכלה בחתן

כתוב שטבעת היא לשון טביעת עין. יש עוד ווארט למה מקדשים בטבעת – כפי שלומדים מכאן – כדי שלכלה תמיד תהיה טביעת עין מיהו החתן שלי, וגם החתן צריך טביעת עין של תלמיד חכם בכלה, שאת שלי ("הרי את מקודשת לי בטבעת זו" – "כל מקום שנאמר 'לי' לא זז לעולם כו'") ואתה שלי (היינו המענה החרישית של הכלה תחת החופה, "קול כלה" שיתגלה לעתיד בימות המשיח). זו טביעת העין, "כל עם הוי' נביאים" ר"ת עין, של הטבעת.

בתוך הטבעת של הכלה, אם הטבעת מצטיירת – לא שיש ציור בטבעת, רק שהטבעת מצטיירת וזה החותם, לא רואים אותו (שהוא בסוד א"ק, שאין שרשי הכלים נראים שם כלל) אבל הוא שם – מיהו החותם על הטבעת? החתן שנתן לה את הטבעת. התמונה שלו מצטיירת על הטבעת (יש בני זוג שמחזיקים תמונות של בן/בת הזוג, אך לכלה המשכלת – "מהוי' אשה משכלת" – אין צורך בכך, שהרי תמונת החתן מצטיירת לה על טבעת הנישואין שלה).

לכן, כולם יודעים, הרב מסדר הקידושין מקפיד לשאול את החתן אם זו הטבעת שלו לפני שמקדשים – צריך לדעת ברור. למה? על פי הלכה צריכה להיות טבעת שלו, שנותן משלו. אבל ברגע שהוא אומר שזו הטבעת שלו – הוא עצמו מתחיל להצטייר בטבעת. לא שיש ציור בעצם, רק שהעצם מצטייר. אז, כשהוא נותן את הטבעת, יש לה תמיד טביעת עין וקשר עצמי לחתן, כי הוא טבוע בטבעת. ככה אפשר לפרש, ליישב את כל הענין הזה.

60.         ראית כח הפועל בנפעל בדבר גשמי

איך אני יודע שבאמת מישהו יכול להיות מצויר בתוך דבר – שלא רואים אותו, אבל הוא שם, וחכם אמתי רואה אותו? מהרב המגיד, בעל ההילולא של היום, שהרב המגיד הכיר בתוך השעון את השען – לכך קוראים "כח הפועל בנפעל".

ה"בני יששכר" כותב שעל הבקר, אחרי ה"מודה אני", צריך לומר "כח הפועל בנפעל" – שכל היום האדם ירגיש את כח הפועל בנפעל. אם יש כח הפועל בנפעל אפשר לראות את האמן בתוך האמנות שלו. אפשר לומר שזו ההצטיירות של העצם. השרש של הסוד הזה הוא כלים דא"ק (אדם קדמון), אבל גילוי הסוד הזה הוא דווקא בחצי השני של החדש. כל זה היה מאמר מוסגר לגבי הסוד של תמר.

61.       ז. קידוש הלבנה של אדמו"ר הזקן במאסר

62.         מסירות הנפש על קידוש לבנה ("על פי שנים עדים" במאסר)

צריכים לספר את הסיפור של קידוש לבנה: קודם כל, למה הוא כל כך חשוב? כי הוא משהו משיחי, התגלות של מלך המשיח, "דוד מלך ישראל חי וקים".

אדמו"ר הזקן הפציר בסוהר שלו – סוהר גוי, אבל במשך השבועות שהיה שם נוכח לדעת שיש כאן איש אלקים – שירשה לו לצאת החוצה לקדש את הלבנה בחדש כסלו. זה מאד מסוכן לסוהר, כי אם יתפסו אותו שהרשה לו נגד החוקים לצאת החוצה – דמו בראשו. אחרי הרבה משא ומתן ביניהם, בסוף, הוא אמר לאדמו"ר הזקן – אם אתה תכתוב לי על פתק שאתה מבטיח לי אריכות ימים ועושר וכבוד בעולם הזה, אני ארשה לך לצאת החוצה. כך אדמו"ר הזקן עשה – כתב לאותו סוהר גוי על פתק שהוא מבטיח לו אריכות ימים ועושר וכבוד.

קודם כל, מה רואים מכאן? שכדאית מסירות נפש לקידוש לבנה. לא פשוט, גם לבעל שם טוב, סתם להבטיח אריכות ימים וכו' – זה לא דבר של מה בכך. יש בכך מסירות נפש. הוא עתיד גם לקבל את הפידבק, האור חוזר, של ההבטחה הזאת. זאת אומרת שכדי לקיים את המצוה של קידוש לבנה כדאי. במאסר של אדמו"ר הזקן יש שני סיפורי מופת, שני החדשים – חשון וכסלו – של קידוש לבנה. כלומר, כל ענין החסידות, כל סיפור הגאולה, קשור לקידוש לבנה, ל"דוד מלך ישראל חי וקים".

שוב, הוא כותב לסוהר את הפתק, והסוהר פותח לו את הדלת ומוציא אותו לחצר לא מקורה בה רואים את הלבנה – כנראה חכה לזמן שהלבנה הופיעה – ואמר לו שיש לו חצי שעה, לא רגע יותר, כי אז יש חילוף משמרות. אם זה שיבוא אחרי יתפוס שאני נתתי לך לצאת החוצה – גם דמי בראשי, וגם הוא יהיה בסכנה, ואתה ודאי תהיה בסכנה. כולנו נהיה בסכנה גדולה מאד. כעת אחת עשרה וחצי בלילה, בשתים עשרה יש חילוף משמרות – עד אז אתה חייב להכנס.

אדמו"ר הזקן יוצא לחצר ומתחיל לערוך קידוש לבנה בהתלהבות – מגיעה חצי שעה והוא לא גמר. זה נמשך עוד ועוד, עוד שעה וכו', רק שמשום מה השומר השני לא מגיע. כאשר הוא גומר, אחרי כל העבודה שלו, שעה ויותר, הוא חוזר לתא שלו. השומר שהרשה לו יוצא מהכלים, הוא לגמרי 'אויס מענטש' באידיש. ברגע שאדמו"ר הזקן נכנס לתא והוא סוגר את הדלת, באותה שניה ממש, מופיע המחליף.

המחליף איחר בשעה, אז הוא הכריח את השומר הראשון להשאר שעה נוספת – השומר הראשון יכול להלשין, ואז אוי ואבוי לו. אז הוא נופל ומתחנן לפניו, איני מבין מה קרה לי – את המסלול מהבית לבית הסהר אני עושה במשך עשרים שנה כל לילה, ואף פעם לא טעיתי בדרך, ופתאום הלילה יצאתי מהבית שלי ולא הכרתי את הדרכים. התחלתי ללכת לכאן ולכאן, טעיתי בדרך, התבלבלתי לגמרי, ורק כעת – כעבור שעה – הגעתי. השומר הראשון אומר לו שאיני מלשין עליך.

עד כאן החלק הראשון של הסיפור. שוב, מה מוסר ההשכל עד כאן? שהענין של קידוש לבנה הוא משהו גדול מאד. כנראה שכל הגאולה של היום קשורה עם קידוש לבנה, "מלך ישראל חי וקים", מסירות נפש על קידוש לבנה. שוב, "על פי שני עדים", יש שני סיפורים – אנחנו מספרים רק את הפעם השניה.

63.         קיום הבטחת אדמו"ר הזקן ופרסום הסיפור

לסיפור הזה יש המשך, שכעבור שנים רבות – אולי ארבעים-חמישים שנה – בזמן הצמח-צדק. היו כמה חסידים של הצמח-צדק שחקרו את המאסר של אדמו"ר הזקן. באו לארכיון של הרוסים, של הצאר, של אותו בית סהר ששם ישב אדמו"ר הזקן, ושחדו את השומר שיפתח להם – כי רצו לדעת כל מה שהיה במאסר של הרבי הראשון. הם כעת חסידי הרבי השלישי, הצמח-צדק.

זה ששחדו אותו אומר להם שעוד מעט צריך להגיע לכאן גנרל אחד, שבודק כל מה שקורה כאן, והוא חוזר רק פעם בחדש. תחכו בחוץ, עוד מעט הוא מגיע, וכאשר הוא יסיים את הסיור שלו כאן תוכלו להכנס, ויהיה לכם חדש שלם לנבור בנירות ולחפש מה שאתם רוצים. טוב, הם חכו, הגנרל הגיע, הסתובב, בדק את הכל – הכל תקין – יצא והלך לו.

אז השומר המשוחד פותח את המקום לחסידים האלה והם נכנסים ומתחילים להפוך את הנירות ולחפש מה היה אז. פתאום הגנרל הזה, ששכח משהו, חוזר ומוצא אותם באמצע הפשע שלהם – משהו פלילי מאד. להם פלילי, לשומר שהרשה להם להכנס פלילי – משהו מסוכן ביותר. החסידים האלה לא ידעו מה לעשות, פשוט נפלו על פניהם והתחננו בפני הגוי. הסבירו שאנחנו פה לא במשהו נגד החוק, אלא אנחנו חסידים של הצדיק הזה, ולפני שני דורות היה צדיק כזה שישב כאן בבית הסהר ואנחנו מחפשים את הסיפור, כל האמת כפי שהיא – רוצים לדעת את העובדות שקרו עם הרבי הראשון.

פתאום אורו פניו של הגנרל והזמין את החסידים לחדר שלו. הוא אמר – דעו לכם, אני הייתי הסוהר של הרבי הראשון. הסיפור הזה לא היה נודע בלי החלק השני. קידוש הלבנה הראשון הוא סיפור שהיה בפרהסיא, אבל הסיפור הזה היה בחשאי, ואדה"ז לא ספר אותו לאף אחד – בלי הסוהר הזה לא היינו יודעים אותו כלל. קודם כל, הוא ספר מה היה.

אחר כך אמר שיספר המשך הסיפור, איך הגעתי להיות גנרל. כעת הוא כבר גוי זקן, אבל הוא גנרל – עושר וכבוד. אז הוא כבר זכה לאריכות ימים, וגם לעושר וכבוד. הוא מוציא ממגרת השלחן שלו את הפתק, ואומר שזה הפתק שהרבי הראשון כתב, בו הוא הבטיח לי אריכות ימים, עושר וכבוד.

מה קרה? הייתי סוהר פשוט. באיזה שלב החליפו אותי שבמקום להיות סוהר בפנים אשמור את שער בית הסהר. עמדתי על השער, שמרתי שם, ופתאום עוברת הכרכרה של – לא פחות ולא יותר – הצאר בכבודו ובעצמו. בתוך הכרכרה שלו יש בני משפחתו, ותוך כדי שהוא נוסע שם פתאום, שלא ברצון, הדלת נפתחה, ואחד מהבנים שלו עמד ליפול מתוך הדלת. אני הייתי שם בסמוך, אז רצתי לתפוס את הילד הזה ולהציל אותו – שלא יפול, שלא ישבור את הראש, הכרכרה היתה בתנועה כנראה.

הצלתי את הילד, והצאר פנה אלי ושאל – אתה שומר כאן? הרי מי שזז מהמשמר שלו חיב מיתה. על כך שעזבת, אפילו לרגע, את המשמר שלך, אתה חיב מות – כך הצאר אומר לו בפנים. הוא אומר: עניתי לו, אף על פי כן, גם שאני חייב מיתה, אני מוכן למות כדי להציל את הילד של הצאר. יותר חשוב לי להציל את הילד של הצאר מלחיות. כשהצאר שמע זאת אמר שאם כן נעשה אותך גנרל – כך מגיע למי שנוהג כך.

רק מה? אין לו כישורים כלל, הוא גוי פשוט. הוא אמר לו שאעשה אותך רק גנרל של כבוד. תהיה גנרל, אבל נתן לך תפקיד שלא דורש שום ידע מוקדם ושום כישורים – לשמור על הארכיון, אבל בתור גנרל. זה הסיפור שלו, וכך הוא זכה גם לאריכות ימים וגם לעושר וכבוד.

מוסר ההשכל של החצי הראשון הוא כמה יקר לאדמו"ר הזקן הקידוש לבנה – כולנו צריכים ללמוד מכך (גם ידוע שהרבי עשה מבצע מיוחד של קידוש לבנה – גם לנשים!). החלק השני – מי נווט את כל הסיפור שהוא יצא לשער והילד נפל וכו'? הכל אדמו"ר הזקן. אבל כנראה שהוא גם הכניס בלב של הגוי הזה ובפה של הגוי הזה את הרצון שעדיף לו להציל את בן הצאר מלחיות – כנראה משהו אמתי. עדיף לו להציל את בן הצאר אף שהתחייב מות על עזיבת המשמר, לפי החוקים המטופשים שלהם.

גם את זה צריך ללמוד, שאפילו בתוך לב האבן של גוי יש לפעמים איזו מסירות נפש, שבסיפור הזה מסירות הנפש באה מהרבי – הכל מתחיל ממסירות הנפש של הרבי עצמו, בשביל תורה ומצוות בכלל ובשביל קידוש לבנה, "דוד מלך ישראל חי וקים", בפרט.

זה היה הסיפור. בכל התוועדות חסידית צריך גם לספר סיפור.

64.       ח. מ"רחום וחנון הוי׳" ל"רוח הוי׳"

65.         "והלכת בדרכיו" – "רחום וחנון הוי'"

נחזור וננסה לקצר במעשה תמר: אמרנו שה-מר של תמר הוא "רוח הוי'". מה ה-ת שלה? נעשה מ"רוח הוי'" מה שנקרא בלשון התורה, הקבלה, נוטריקון. יש ספר שנקרא "מעין החכמה", ספר שמיוחס למשה רבינו, ושם קוראים לנוטריקון "מאמר" – לקחת מלה או ביטוי מקוצר וקצת להרחיבו.

מה יכול להיות בלשון התנ"ך "מאמר" של "רוח הוי'"? יש ביטוי יפהפה, שמופיע אך ורק פעם אחת בכל התנ"ך, אבל יש וריאציה שלו שמופיעה עוד שלש פעמים – שבמקום "רוח הוי'" כתוב "רחום וחנון הוי'". "רחום וחנון הוי' ארך אפים ורב חסד" – כך מופיע בפרק קג בתהלים. זו הפעם הראשונה שיש כזה ניב. אחר כך, בהמשך ספר תהלים כתוב עוד פעמיים, "חנון ורחום הוי'", ועוד פעם אחת בדברי הימים שכתוב "חנון ורחום הוי' אלהיכם". כלומר, לפי סדר התנ"ך, יש פעם אחת ראשונה "רחום וחנון הוי'" ואחר כך עוד ג"פ "חנון ורחום הוי'".

בביטוי הראשון, "רחום וחנון" נוטריקון רוח. אנחנו רוצים להבין מה היא הרוח של משיח, "רוח הוי'". הרוח של משיח, שכמו הקב"ה – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", זו המצוה להתדמות אליו יתברך, "והלכת בדרכיו". מי שמקיים את המצוה להתדמות לה' הוא זה שזוכה לרוח הוי'.

כעת מגלים עוד משהו חשוב ביותר, שלקבל "רוח הוי'" על משיח תלוי בכך שהוא מתדמה לקב"ה – גם צלם ודמות שדברנו קודם – שהעצם שלו מצטייר כמו העצם של ה' שמצטייר, מה הוא 'רחום וחנון הוי'" אף אתה רחום וחנון. רחום וחנון היינו פיתוח של המלה רוח – גם ברחום יש אותיות רוח, אבל "רחום וחנון" הוא עיקר הנוטריקון של רוח.

66.         "רחום" מצד החכמה ו"חנון" מצד הבינה

האבן עזרא מסביר על יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון", שהרחמים מתעוררים בעקבות ראית המצוקה של חבר שלי – רחמים הם התעוררות מתוך ראיה. לעומת זאת, "חנון" בא מתוך שמיעה – "ושמעתי כי חנון אני". חנינה היא גם רחמים, אבל רחמים שמתעוררים מתוך שמיעה.

זה הפשט שמסביר האבן עזרא: רחמים מתעוררים מתוך ראית המצוקה, אבל אם מישהו בא ומספר לי את הסיפור שלו, כל החובות והמחלות שלו, ר"ל, ואני מרחם עליו – זו חנינה. ראיה ושמיעה הן חכמה ובינה. כלומר, "רחום וחנון הוי'" מדגיש את הראיה, ה-י של ארבע הפעמים, ו"חנון ורחום הוי'" ג"פ הן ה-הוה, ש"הכל הולך אחר הבינה". זה המבנה כאן.

67.         ה-ת דתמר – "רחום וחנון הוי'" – הזכות לשפיכת "רוח הוי'"

נחזור ל"רחום וחנון הוי'", עיקר המאמר של "רוח הוי'". כמה שוה "רחום וחנון הוי'"? אמרנו ש"רוח הוי'" שוה מר (של תמר), אבל כמה שוה "רחום וחנון הוי'" (שעל ידו זוכים ל"רוח הוי'")? "רחום וחנון הוי'" שוה בדיוק ת. האות האחרונה של הא-ב, "ת רשים רשימו לעתיק יומיא".

כתוב בחיי מוהר"ן שרבי נחמן הכי אהב את המספר 400, כל מה שקשור ל-400. הנה, יש ביטוי מובהק ששוה 400 – "רחום וחנון הוי'". כמובן כך עולה גם "חנון ורחום הוי'" – 4 לשונות שכל אחת עולה 20 ברבוע, יחד 40 ברבוע. לעניננו "רחום וחנון הוי'" היינו ה-ת של תמר. אנחנו מכוונים שתמר היא ת-מר – ה-ת היא השרש, "ת' רשים רשימו לעתיק יומיא", ה"רחום וחנון הוי'" השלם, ה"תם", שמתוכו ה' שופך את רוחו.

כמה עולה שרש שפך (הרבה פעמים כתוב שֹפך חסר)? גם 400. מי שמתדמה לה', להיות כמו הקב"ה (מצטייר כמו ה' מתוך עצמו ממש), "רחום וחנון הוי'" – גם דרך החסידות – זוכה שה' שֹפך (400) את רוחו עליו, ואז הוא זוכה להתנבא ולחלום ולראות ולחזות, כל הלשונות שאמרנו קודם.

68.         עשרת בעלי "רוח הוי'"

נדגיש יותר: מי הראשון בתנ"ך שכתוב בו שזכה ל"רוח הוי'"? גם על האבות הקדושים לא כתוב "ותהי עליו רוח הוי'", גם לא על משה רבינו ולא על אהרן – על אף אחד בחמשה חומשי תורה (משה רבינו האציל את הרוח אשר עליו על שבעים הזקנים, ועל אלדד ומידד נאמר "ותנח עליהם הרוח", אבל לא נאמר בפירוש הביטוי "רוח הוי'"). מי הראשון שנחה עליו "רוח הוי'"? עתניאל בן קנז, השופט הראשון – "ותהי עליו רוח הוי'". אחר כך יש עוד שלשה שופטים – גדעון ("ורוח הוי' לבשה את גדעון"), יפתח ("ותהי על יפתח רוח הוי'"), והעיקר שמשון הגבור.

בשמשון הגבור יש תופעה – שאין לנו זמן להאריך בה – שכמו שאמרנו שבמשיח "רוח הוי'" מתפרטת לארבע ("רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"), אצל שמשון כתוב ארבע פעמים "רוח הוי'". משהו מופלא ביותר. פעם ראשונה כתוב "ותחל רוח הוי' לפעמו" – כמו פעמון. ההופעה הראשונה של רוח הוי' אצל שמשון היא כמו פעמון. יש מפרשים מסבירים שפעמון הוא פעם כך ופעם כך – פעם הוא רוצה ללכת להלחם, להרוג את כל הפלשתים, ופעם שניה הוא לא יודע, חוזר בו לרגע, וכל פעם מתעורר מחדש. כלומר, הוא עוד לא קבל החלטה. לכך קוראים "ותחל רוח הוי' לפעמו במחנה דן".

אחר כך כתוב שלש פעמים "ותצלח עליו רוח הוי'" – לשון הצלחה – בשלשה סיפורים שונים בהמשך חיי שמשון. אז רק בספר שופטים יש קודם את עתניאל, אחר כך גדעון, אחר כך יפתח, ואחר כך ד"פ בשמשון – גם כוונה, עם כל הסיפורים, של ה-ד רבתי של "אחד". שמשון הוא משיח דתהו (אצלו כל ה-ד פעמים הן "רוח הוי'", כלל), שצריך לתת לו כלים דתיקון (סוד הפירוט של "רוח הוי'" ל"רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"), כמו שהרבי אמר.

אחר כך על מי כתוב "רוח הוי'" בהמשך התנ"ך? שאול (מתהפך אצלו, קודם יש לו רוח ה' טובה ואחר כך מתהפך לרוח ה' רעה), דוד. בכל הראשונים, השופטים, "רוח הוי'" זו רוח גבורה. אצל עתניאל התרגום מתרגם רוח נבואה, אף שזו יציאה למלחמה נגד כושן רשעתים, ולכן הרד"ק ושאר המפרשים אומרים שהיה עדיף לתרגם רוח גבורה. עתניאל בן קנז הוא איש תורה מובהק, לכן התרגום מתרגם רוח נבואה. אצל שמשון פשיטא שהכל רוח גבורה, וכך אצל שאר השופטים (גדעון ויפתח). אצל שאול ודוד זו כבר רוח נבואה.

אחר כך יש אחד בדה"י, הנביא יחזיאל שהיתה עליו רוח ה' בדורו של יהושפט, שנבא לכולם שאף על פי שהגוי רב ועצום – יש מלחמה – ה' מבטיח לנו נצחון. אחר כך יש את מיכה הנביא, שהוא היחיד מבין תרי עשר הנביאים שכתוב בו רוח ה'. בשלשת הנביאים הגדולים יש לשון כזו ביחזקאל – "ותפול עלי רוח הוי'", לשון מיוחד – זו גם רוח נבואה. יוצא שיש בדיוק עשרה צדיקים בתנ"ך שזכו ל"רוח הוי'", התעוררות משיחית. צריך לעשות מהם פרצוף, כנגד עשר ספירות, אך אין כאן המקום.

69.         "רוח הוי'" – התעוררות להושיע את ישראל בין זכאים ובין חיבים

אבל מה שרצינו ללמוד, להסמיך על הרמז של תמר, הוא הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – עתניאל בן קנז. שם, תסתכלו, רש"י מביא בשם מדרש תנחומא משהו מופלא. הוא אומר שעתניאל נסתכל בהם ונזכר בפסוק שכתוב בתורה – שוב, הוא היה תלמיד חכם גדול – לפני יציאת מצרים כתוב "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים".

למה כתוב "ראה ראיתי" פעמים? הקב"ה "'ראה' שעתידים לחטוא בעגל, ואף על פי כן 'ראיתי את עני עמי אשר במצרים' לגאלם". אף על פי שראיתי שסופם לחטוא בחטא הכי חמור – "ראיתי את עני עמי אשר במצרים". מכאן למד עתניאל לעצמו, ש"בין זכאים בין חיבים עליו להושיעם".

משהו מדהים, שרק בשביל הווארט הזה היה כדאי לבוא לשמוע הערב. מ"ראה ראיתי", מהקב"ה – הוא גם מתדמה כאן לה', לא לומד ממשה רבינו אלא מה' עצמו – שה' רואה את החוב, ואף על פי כן רואה את המצוקה, ואף על פי שעתידים לחטוא בעגל ראיתי לגאלם. כך אומר עתניאל לעצמו (כך העצם שלו מצטייר) – הוא רואה את העם, יודע מי העם בזמן השופטים, לא היה בשיא הצדקות, אבל אומר שעם ישראל "בין זכאים בין חיבים עלי להושיעם", ומכך באה לו "רוח הוי'". העובדה ש"רוח הוי'" באה לו מדרוש בתורה, סימן שיש בה נבואה, אבל הפשט הוא "רוח הוי'" של גבורה לקום ולהלחם.

שופט הוא אחד שמושיע את העם – בכל מצב, זכאים, חיבים, לא משנה. אם חיבים להושיע את עם ישראל – צריך לעשות זאת בכל מצב. ה"ראיתי" הוא ה"רחום וחנון הוי'" – לא משנה ה"ראֹה", שרואים בהם היפך הטוב. אדרבא, "ראה", ואף על פי כן ה"ראה" הזה בטל ומבוטל ל"ראיתי את עני עמי אשר במצרים" (ה"ראה" מתלבש ב"רעה" אך הרע נעשה כסא לטוב, "ראיתי", כידוע ממורנו הבעל שם טוב), ומכאן "רחום וחנון הוי'", מכאן "רוח הוי'" בכלל. שוב, זה הסוד של תמר, שמולידה את מלך המשיח.

יש עוד הרבה להמשיך[23], אבל נשאיר כך – שנזכור רק את הענין הזה. כולנו יודעים, לדאבוננו, שיש כאלה שחושבים שאולי אם ח"ו אנחנו לא מספיק צדיקים אז אולי אנחנו לא ראויים לגאולה. אבל כאן "רוח הוי'" היא הדרוש הזה, שאומר בצורה הכי פשוטה "בין זכאים בין חיבים", לא משנה שום דבר, "עלי להושיעם". זה המקור של "רוח הוי'" – הפעם הראשונה שכתוב שרוח ה' נחה על מישהו. מהסיפור הזה באה כל "רוח הוי'", כולל "ונחה עליו רוח הוי'" של מלך המשיח. זה המסר של היום הזה, של י"ט כסלו, חג הגאולה.



[1]. ד"ה "שלום רב" תש"ד.

[2]. בהבא לקמן ראה מאמר ד"ה "שלום רב" תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"ב; ראה גם לקו"ש חט"ו עמ' 310 ואילך) – וש"נ.

[3]. יש עוד יג פעמים בצירוף אותיות נוספות, היינו שיחד יש אל פעמים וללא אותיות נוספות יש חי פעמים – סוד "אל חי", שהוא "מועט המחזיק את המרובה", וד"ל.

[4]. יש כאן עוד חי: נאמר (בפעם ה-חי שמופיע "תורתך") "שלום רב לאֹהבי תורתך" – "אֹהבי" = חי.

[5]. ראה הממד הפנימי פרשת וישב.

[6]. רוח קדם כל תבה בהכאת אותיות (ר פעמים ו פעמים ח; ק פעמים ד פעמים ם) = 25600 = 160 ברבוע = מ פעמים תמר.

[7]. הערך הממוצע של שתי תבות "עלה הפרץ" = רוח הוי' (הכנף = יט כסלו, הערך הממוצע של ד תבות רוח אלהים רוח הוי', כמו שיתבאר. והוא עולה ס"ת "עלה הפרץ לפניהם" [הר"ת הם עלה]), סוד אותיות מר של תמר, כמו שיתבאר.

[8]. "תולדות [מלא דמלא] פרץ" = עשירית חוה פעמים תמר. "ואלה תולדות פרץ" = עשירית לד פעמים פרץ.

[9]. "ואלה תולדות פרץ... וישי הוליד את דוד" = 26, הוי' ב"ה, פעמים בעז.

[10]. גבורה = ריו (= בחור, כמו שיתבאר) = ו בחזקת ג. נבואה = סד, יחוד אדם חוה = ח ברבוע שהוא ד בחזקת ג. יחד, גבורה נבואה = פר (סוד "רחום וחנון הוי' ארך אפים ורב חסד", כמו שיתבאר), סוד פר של פרץ (שהוא "פרי צדיק" כנודע).

    כל רוח הוא "רוח... מן קדם הוי'" = דעת. "רוח הוי'" מתחלק ל"רוח גבורה" ו"רוח נבואה" = דעת דעת (יחוד דעת עליון ודעת תחתון, סוד הפלא העליון הכולל ומאחד נס וטבע), הכל בסוד "ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי'", וד"ל.

[11]. על כל מי שהסיר מקרבו את לב האבן והפך אותו ללב בשר, ועל כל מי ששומר את הברית-בשר (וכמו שיתבאר בסוד "ומבשרי אחזה אלוה").

[12]. בחור עולה גבורה, סוד "רוח גבורה" ("רוח הוי'" הנאמר בשופטים הצדיקים) כנ"ל. בששת הסוגים: בן בת זקן בחור עבד שפחה יש חי אותיות (היחס בין מלים לאותיות הוא א:ג), נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 72 (שליש בחור) = חסד – יש כאן יחוד שלם של חסד וגבורה, כמו בסוד עב שמותיו יתברך שבהם חסד תבות-שמות וגבורה אותיות (היות שבכל שם יש ג אותיות), ודוק.

    רוס"ת בן בת זקן בחור עבד שפחה = 1092 = 42 פעמים 26 (מספר האזכרות שבתש"י ותש"ר, "אהיה אשר אהיה" אזכרות של שם הוי' ב"ה, סוד הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שכתוב בתפילין של מארי עלמא. והוא עולה אהיה פעמים בן, הראשון מבין הששה, כנגד ספירת התפארת, מדת הרחמים – שם הוי' ב"ה הוא שם הרחמים ולפני יג מדות הרחמים נאמר "הוי' הוי'" = בן) = 6 פעמים יעקב = 12 פעמים 91 (אמן, שילוב הוי' אד', משולש אחד), הערך הממוצע של כל אות. אמ"ת בן בת זקן בחור עבד שפחה = צדיק = ו פעמים לד (טוב טוב), הערך הממוצע של כל אות. נמצא שיש כאן צדיק (יסוד עולם) בתוך ו פעמים יעקב, סוד הבחור (הצדיק יסוד עולם) שהוא כללות הכל, וד"ל.

[13]. גימטריא יפה: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו וגו'" = ב פעמים "אשפוך את רוחי", בתחלת ובסוף הנבואה כנ"ל (כלומר ש"אשפוך את רוחי" = "והיה אחרי כן... על כל בשר ונבאו", והוא עולה זה פעמים אלהים, סוד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח"; "[והיה] אחרי כן" = "ברא אלהים", ודוק.

[14]. "אחזה אלוה" סוד שלם (אלוה = 42) וחצי (אחזה = 21), ודוק."ומבשרי אחזה אלוה" = אור אור אור (סוד כתרא עילאה) = "ראיתי" (סוד "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים", כמו שיתבאר), "בחוריכם חזיונות יראו".

[15]. "אורו של מלך המשיח" = תמר במילוי: תו מם ריש (שעולה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד).

[16]. מי השלוח עה"פ ד"ה "וירד יהודה מאת אחיו".

[17]. תפארת יהונתן עה"פ ד"ה "ויהי בעת ההיא וירד יהודה".

[18]. "לתמר" הוא סוד היחוד של יהודה תמר. "קומתך" אותיות מתוק (אתהפכא טעמין מרירו למיתקא). "זאת קומתך דמתה לתמר" = 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23, ודוק.

[19]. ראה עבודת הלוי עה"פ ד"ה "ויוגד לתמר".

[20]. תמר במילוי – תו מם ריש – עולה דבש תמרים (= משיח בן יוסף משיח בן דוד).

[21]. כידוע הרמז שאלהים = כלי הוי'.

[22]. לקו"ש חט"ו עמ' 331 ואילך.

[23]. וראה בהתוועדות הבאה – ברית מילה כ"ב כסלו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com