חיפוש בתוכן האתר

אור ל-ט' כסלו ע"ג – אזכרה ליעל לדרברג – שערי חסד, ירושלים הדפסה דוא

אור לט׳ כסלו ע"ג – שערי חסד, ירושלים

 אזכרה ליעל לדרברג

יום הולדת ויום הילולת אדמו"ר האמצעי

2.              א. ט׳ כסלו ונקודות ביחס לאזכרה

3.               ה-ט שב-ט – "טוביה גניז בגוויה"

היום ט' כסלו, יום התשיעי בחדש התשיעי – ט שב-ט. כתוב על האות ט ש"טוביה גניז בגוויה" – הטוב שלו גנוז בתוך עצמו. כלומר, זהו טוב מופנם. ט שב-ט הוא העצם של הטוב המופנם הזה, האור הטוב שגנוז לצדיקים – "וירא אלהים את האור כי טוב". האות ט רומזת גם ל"תשעה מי יודע? תשעה ירחי לידה".

הרבי האמצעי, אדמו"ר האמצעי, הוא בחינת בינה – "רחובות הנהר", אמא. אדמו"ר הזקן הוא חכמה. הבעל שם טוב הוא עתיק, המגיד הוא אריך, אחר כך אדה"ז הוא חכמה, אבא, אדמו"ר האמצעי בינה, והצמח-צדק דעת – עד כאן שמענו, כך כתוב.

ר' דוב לדרברג נקרא על שם המגיד – למי שלא יודע, הוא צאצא של הרב המגיד ונקרא על שמו. בעל יום ההולדת ויום ההילולא, אדמו"ר האמצעי, גם נקרא על שמו. אדמו"ר הזקן היה קורא לבעל שם טוב סבא ולמגיד אבא. הוא הסביר שלפעמים צאצא גשמי הוא יותר עצמי מצאצא רוחני, אבל אצל משה רבינו הבנים שלו הרוחניים הם יותר גם מהבנים הגשמיים. כך הוא אמר ביחס בינו לבין הנכד הגשמי של הבעל שם טוב, הרבי ר' ברוך ממעזיבוז.

אם כן, אדמו"ר האמצעי, של היום, הוא ממש הנכד של המגיד והוא קרוי על שמו. מקובל בין תלמידי המגיד שזו ממש אותו נשמה. אחרי שהמגיד הסתלק התלמידים הגדולים רבו מי יזכה להמשיך את הנשמה שלו לבן שלו, ואדמו"ר הזקן זכה. אדמו"ר האמצעי גם קרוי בשם שלו וגם ממש הנשמה שלו. זה הקשר של ט' כסלו לי"ט כסלו – ההילולא של המגיד. שוב, ט הוא הטוב הגנוז וכח הלידה – כל העוברים שעתידים להוולד נמצאים אצלו, ב-ט שב-ט שלו.

4.               הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום

בין הצדיקים הגדולים של החסידות הוא היחיד שנולד והסתלק באותו יום – השלים את ימיו ושנותיו מיום ליום, כפי שכתוב בגמרא על צדיקים. יש שיחה מהרבי שלכאורה רואים זאת רק אצל אדמו"ר האמצעי, של היום, ומה עם כל שאר הצדיקים הגדולים, הבעל שם טוב וכו'?

הוא אומר שיש מישהו אחד שהוא הפרט המלמד על הכלל – דווקא אדמו"ר האמצעי מלמד שבעצם כל הצדיקים משלימים את ימיהם מיום ליום, והיות ש"ועמך כלם צדיקים", ובפרט בדור של גאולה ומשיח, כל יהודי הוא צדיק וכל יהודי משלים ימיו ושנותיו מיום ליום. כל פעם שיהודי גומר את השליחות שלו בעולם הזה ועולה למעלה – ותיכף ומיד ממש יהיה "הקיצו ורננו שוכני עפר", וכל עם ישראל, כולם צדיקים, בתוכם – הוא השלים את שנותיו מיום ליום. את כל זה לומדים מאדמו"ר האמצעי, ט שב-ט.

5.               "דב שוקק" – השתוקקות ה' לדירה בתחתונים

שוב, השם הוא דוב – של אדמו"ר האמצעי, של המגיד. הרמז הכי פשוט שכתוב על דב שהוא ר"ת דירה בתחתונים. יש כמה טעמים למה ה' ברא את העולם, וכתוב שהטעם הכי גבוה הוא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". התאוה הזו – 'ועל תאוה אין קושיות', היא משהו עצמי לגמרי – רמוזה בר"ת של דב, דירה בתחתונים. שהדב שלנו ימשיך לעשות לו יתברך דירה בתחתונים בעבודה שלו.

על המגיד כתוב שפעם אחת אחד התלמידים הגדולים שלו, כאשר הגיע הביתה, נשאל מה ראה במעזריטש. הוא תאר את החויה של להגיע למעזריטש ואמר שנכנסתי לתוך יער עבות, המון עצים, ובעומק היער פתאום ראיתי שם דב עצום שעומד ושוקק – "דב שוקק" כתוב. קול הדב נקרא "שוקק". שוקק גם מלשון השתוקקות – השתוקקות לדירה בתחתונים. כך הוא תאר, שנכנס לתוך עובי היער ופתאום רואה שם דב עצום עומד ושוקק. כנראה אם אצל המגיד ככה גם אצל אדמו"ר האמצעי ככה, וגם אצל דב שלנו (דב לדרברג) ככה...

6.               יעל – "מנשים באהל תבורך"

בשירת דבורה כתוב על יעל אשת חבר הקיני "מנשים באהל תבורך". חז"ל דורשים שבמה שיעל עשתה – הרגה את סיסרא, האויב של עם ישראל – היא חשובה כנגד כל האמהות. על שלמות האמהות קוראים בפרשת השבוע. עד כה קראנו על שרה ורבקה וכעת על לאה ורחל – "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". כל ארבע האמהות – כולן קשורות לאדמו"ר האמצעי, בחינת אמא, ט ירחי לידה – כלולות במעשה הגבורה ומסירות הנפש של יעל אשת חבר הקיני, "מנשים באהל תבורך". מי הן ה"נשים באהל"? כל האמהות.

הרמז הוא ש"אשת חבר הקיני" בגימטריא שרה רבקה רחל לאה. "אשת חבר" היא כמו אשת חָבר – אשתו של תלמיד חכם. כאן היא "אשת חבר הקיני". קיני הוא צורף, אומן – כל מי שעוסק באמנות הוא קיני. שוב, "אשת חבר הקיני" שוה כל ארבע האמהות, ולכן כתוב תיכף "מנשים באהל תבורך" על כל האמהות. אם כן, צריך ללמוד מיעל של התנ"ך ליעל שלנו, שנקראת על שמה, שהיא חשובה כנגד כל האמהות.

7.              ב. "וילך חרנה": מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

8.               יציאה מהארץ כדי להנצל מ'שבועת שלום' מזיקה

קודם אמרנו שסיום, חותם האמהות, הוא בפרשת שבוע. יש מצוה לחיות עם הזמן. את יעקב אנחנו כבר מכירים מלפני שבוע, אבל סיום האמהות הוא דווקא בפרשה הזו, הפרשה השביעית בתורה – "כל השביעין חביבין" – פרשת ויצא. כל היציאה שלו היא כדי להגיע למקום בו ימצא את בת הזוג שלו. כתוב בתחלת הפרשה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וכתוב שארבע רוחות העולם הן ארבע הנשים שלו, רחל ולאה ושתי השפחות, שכולן יחד בנו את בית ישראל. זה ה"ופרצת" – כך בחלום שלו, ולשם כך הוא יוצא מבאר שבע והולך חרנה.

יש הרבה דברים שאפשר לקשר לזמן, לאקטואליה של היום. יש מדרש של חז"ל שהרבי דבר עליו כמה וכמה פעמים, בכמה שיחות, גם מוגה[1] וגם לא-מוגה[2]. במדרש רבה חז"ל אומרים – רבי יודן אומר – "'ויצא יעקב מבאר שבע' מבארה של שבועה". למה הוא יוצא מארץ ישראל? הוא נמלט, מתחמק, מהאפשרות שצופה שאם הוא ישאר כאן בארץ הוא יצטרך להשבע לאבימלך מלך פלשתים, כמו שסבא שלו אברהם נשבע לו ואחר כך אביו יצחק גם חזר על השבועה לאבימלך.

חז"ל אומרים שמכיון שאברהם נשבע לאבימלך הוא גרם לעיכוב של שבעה דורות עד שהבנים שלו נכנסו וכבשו את ארץ ישראל. יש שתי דעות במפרשי המדרש אם השבועה של יצחק גרמה לעיכוב של עוד דור, או רק חזרה על השבועה המקורית של אברהם אבינו. הרבי בשיחות נוטה לפירוש שהשבועה שלו גרמה לעוד דור של עיכוב. שבעת הדורות מגיעים עד משה רבינו, שהתחיל את הכיבוש בארץ סיחון ועוג אבל לא נכנס לארץ. הכניסה לארץ היא עוד דור, דור שמיני, שהוא שבעה דורות מיצחק. כלומר, חזרת יצחק על השבועה גרמה לעוד עיכוב של דור.

יעקב יודע ברוח הקדש שאם חלילה הוא ישאר בארץ – מאד מדבר למצב – הוא יהיה בעל כרחו חייב להשבע לאבימלך, לעשות הסכם שלום עם הפלשתים. איפה גרים הפלשתים? בעזה והאזור המורחב, עד באר שבע. הוא פשוט בורח מבאר שבע, מבארה של שבועה, כדי שלא יצטרך להשבע לאבימלך. אם חלילה ישבע הוא יעכב את הבנים עוד דור מלהכנס לארץ ישראל. כל שבועה שאתה נשבע לאבימלך מלך פלשתים – שבועה לשון שבע – אתה מעכב ממך והלאה שבעה דורות. משהו איום ונורא.

כמו שהרבי אמר על קמפ-דיויד שזו בכיה לדורות. יש באמת אנשים שרוצים לברוח מכאן כדי לא לעשות הסכם שלום עם אף אחד. מי הראשון שנהג כך? יעקב אבינו, הבחיר שבאבות. כך חז"ל אומרים, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

9.               חרנה – סוד הרנה העולה באור חוזר

בשיחה הלא-מוגהת של הרבי הוא אומר שמפרשים את הפסוק "וילך חרנה" שהוא הולך למקום חרון אף של עולם – יוצא ממקום גבוה, ארץ ישראל היא המקום הכי גבוה בעולם – ויורד למקום הכי לא טוב, הכי קליפה קשה, מקום חרון אף של מקום בעולם.

לשם מה הוא עושה זאת? הפשט שהוא יורד כדי לברר בירורים, להפוך את החשך לאור. בשיחה המוגה עיקר השיחה של הרבי היא שעבודת יעקב אבינו היא עבודת הבירורים דווקא בחרן. יש לו מודעות שצריך לרדת למקום הכי נמוך ושם להפוך את החשך לאור. אבל בשיחה השניה הרבי כותב שאפשר לפרש, כמו "לך לך" אצל אברהם אבינו, או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. גם ב"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" צריך איזה פירוש שהולך מלמטה למעלה.

איך יתכן? יש משהו בחרן שגבוה מבאר שבע? קודם כל, הרבי מביא בקבלה שב"חרנה" יש אותיות רנה, וכן ח-ה מתחלפות בחז"ל, ויש משהו ב"חרנה" שעל ידי הבירור שבה זוכים לרנה. איפה כתוב "רנה" בתנ"ך? כתוב "באבֹד רשעים רנה". גם היום, כשחושבים על האקטואליה, מתי יש רנה? רנה היא אור אלקי, אור חוזר שעולה מלמטה למעלה – בחינת יצחק, שחופר בארות. עוד שתי פרשיות – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". כתוב בחסידות שבסוף, כשיעקב חוזר הביתה, הוא מתיישב בארץ – נסביר יותר בהמשך – הוא מתיישב במדת אבא שלו, "בארץ מגורי אביו", "יצחק ירנן". מתי יש רנה? "באבד רשעים".

אבל יש עוד פסוק מאד חשוב של רנה. אם אנחנו מדברים על אדמו"ר האמצעי – זה המאמר הראשון, אפשר לומר ממש יסוד היסודות, בכל תורת חיים. מאמרי הדא"ח של אדמו"ר האמצעי נקראים תורת חיים, והכל מתחיל מהפסוק "חכמות בחוץ תרֹנה". אפשר אפילו לקשר זאת לכינוי שהרבי הקפיד לכנות בו את אדמו"ר האמצעי – "רחובות הנהר". נהר גם אותיות רנה. הפסוק שפותח את תורת חיים – וכך פותח גם רבי הלל בפלח הרמון, מפרש את המאמר של אדמו"ר האמצעי – הוא "חכמות בחוץ תרנה". יש קשר בין "חכמות בחוץ תרנה" ל"באבד רשעים רנה".

10.         "חכמות בחוץ" – "חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה"

"חכמות" הן שתי חכמות – מיעוט רבים שנים – חכמה עילאה וחכמה תתאה. או, בלשון המקובלים הראשונים, "חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה". חכמת שלמה היא חכמת מעשה בראשית. שלמה הוא מלכות דאצילות, ויש לו שלשת אלפים משל כדי להוריד את החכמות שלו, חכמה תתאה (חכמת מעשה בראשית), בעולמות בי"ע – אלף מדרגות בכל עולם.

צריך להלביש את החכמה דמלכות דאצילות (סוד ה-י של שם א-דני – "חכמה בסוף") בעוד משל ועוד משל – אלה לא שלשת אלפים משלים נפרדים, אלא משל למשל, עוד לבוש ועוד לבוש (משל אותיות שמלה), עד שהחכמה דמלכות דאצילות תגיע מטה מטה לעולם שלנו. זו חכמת שלמה, חכמת הטבע.

כמו שהרמב"ם כותב בתחלת החבור שלו שכדי להגיע לאהבת ויראת ה' צריך להתבונן בנפלאות הטבע, נפלאות הבורא, שהן חכמת שלמה. הרמב"ם קורא לכך "מעשה בראשית" – אלה הסודות של מעשה בראשית, שההתבוננות בהן מביאה את האדם לשלמות של אהבת ויראת ה' ("לב שלם").

מהי חכמת אלקים? "חכמת אלהים לעשות משפט", שגם אמור בשלמה המלך – במשפט (הראשון) שלו. בכך הוא קנה את לב העם, שהעם ראה שיש לו חכמה, ולא סתם חכמה של מעשה בראשית אלא "חכמת אלהים לעשות משפט", חכמת התורה, חכמת "מעשה מרכבה" (שלמעלה מחכמת "מעשה בראשית"). חכמת התורה היא חכמה עילאה. חכמת התורה שלא מתבטאת בבית דין רבני רגיל – מה שהוא עשה במשפט שתי הנשים הזונות. לא ראיתי שנוהגים כך באף בית דין רבני – לא שאני מכיר יותר מדי, אבל לא ראיתי עדיין שנפסק כך בשו"ע... בכל אופן, הדין ששלמה המלך עשה נקרא "חכמת אלהים לעשות משפט".

באמת כל אחד שרוצה ללמוד חשן משפט צריך ללמוד מה היא "חכמת אלהים לעשות משפט" – לחפש זאת בין השורות של החשן משפט. צריך לקחת סכינא חריפתא (החרב של שלמה המלך), לחתוך שם, ואולי תמצא הלכה זו. בכל אופן, ההסבר של "חכמות בחוץ תרנה" הוא שצריכים שתי חכמות יחד – לחבר חכמה עילאה, "חכמת אלהים לעשות משפט", עם חכמה תתאה, חכמת שלמה שמכיר את כל סודות מעשה בראשית.

אז, כששתי החכמות יחד, צריך לצאת החוצה לחרן, ושם "חכמות בחוץ תרנה" – אז תעלה הרנה, כשיש את שתי החכמות יחד בחוץ (כמו "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר"). מי שיושב רק בקדש, בבית המדרש בבאר שבע, יכול אולי להסתפק רק בחכמה שלו – חכמת התורה, חכמת יעקב מעודו כ"איש תם ישב אהלים". אבל ברגע שהוא צריך לצאת החוצה לשליחות, להקים בית חב"ד בחרן, שם נחוצה לו מאד-מאד גם חכמת שלמה, חוץ מ"חכמת אלהים". צריך גם חכמת העולם הזה בכלל, חכמת הטבע, ולחבר אותה לחכמת התורה, ואז "תרנה".

11.         "חכמות בחוץ" – נשות יעקב

נחזור לפסוק השני, "באבד רשעים רנה". על ידי שיש לו שתי חכמות יש לו חרב פיפיות לאבד ולהפוך – באמת הוא רוצה להפוך את החשך לאור, אבל גם זו בחינה של "באבד רשעים", כי אין יותר רשעים, ואז יש רנה. החכמות גם רומזות לנשים שלו, אותן הוא מוצא בחרן. "שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל" – ה עילאה ו-ה תתאה. "חכמת אלהים לעשות משפט" היא בחינת לאה, עלמא דאתכסיא, וחכמת שלמה קשורה לרחל, עלמא דאתגליא.

לכל אחת מהנשים יש גם שפחה. כמו שאמרנו, כדי שהוא יפרוץ לארבע רוחות העולם, "ימה וקדמה צפונה ונגבה", הוא צריך ארבע נשים – שתי הנשים העיקריות בתוספת השפחות שלהן. מה הרמז? "חכמות" רומז לפעמיים חכמה, שעולה עולם – "כלם ב-חכמה עשית", כל עולם בעצמו כלול משתי חכמות. הרי יש שני עולמות – עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, לאה ורחל, ובכל עולם צריך חבור של שתי חכמות. בעלמא דאתכסיא שתי החכמות הן לאה ושפחתה זלפה ובעלמא דאתגליא שתי החכמות הן רחל ושפחתה זלפה, כפי שהסברנו הרבה פעמים מה הן שתי החכמות. בכל עולם יש פנים ואחור – בעלמא דאתכסיא לאה היא הפנים וזלפה האחור ובעלמא דאתגליא רחל היא הפנים ובלהה האחור.

אז אפשר לקיים "חכמות בחוץ תרנה" ולאבד את הרעשים – גם במובן של רשעת הרשעים. אפשר לפרש על דרך "'יתמו חטאים' ולא חוטאים" (לפחות ביחס ליהודים). זו "חכמת נשים", חכמת ברוריה (לשון בירורים, עבודת יעקב בחרן) אשת רבי מאיר (שקבל ממנה – כשם שאברהם אבינו קבל משרה לגרש את ישמעאל כך רבי מאיר קבל מברוריה להתפלל עבור הרשעים שיחזרו בתשובה). המדרש דורש על "ויצא יעקב" את הפסוק "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" – לשם כך הוא יוצא לחרן. שוב, זו הפרשה של האמהות שמקימות ומעמידות את בית ישראל.

12.         יציאת יעקב למעליותא

בשיחה שהזכרנו קודם, איך הרבי מפרש שיש "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מלמטה למעלה? עד כה אמרנו רק שעולה רנה, עליה רנה. הרבי דורש מאד יפה שאפשר לומר "חרנה" מלשון בן חורין – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

יעקב הוא העוסק בתורה, שגם אצל לבן "'עם לבן גרתי' ותריג מצות שמרתי", החל ממצות תלמוד תורה (שכנגד כולן, "ככתוב בתורה"). בכל מקום יעקב קובע עתים לתורה[3] – קובע לשון גנבה, גונב מהחולין זמן ללימוד, כל רגע פנוי. לקיים מה שאדמו"ר הזקן כותב בהלכות תלמוד תורה. אז הוא נעשה בן חורין.

יש משהו שדווקא כשאתה יוצא מבאר שבע, יוצא לחוץ לארץ, למקום שעל פי פשט הוא "חרון אף של מקום בעולם", ואתה מתחזק בתורה שם ומתמסר לעבודת הבירורים שם – להפוך את החשך לאור – דווקא שם אתה נעשה בן חורין. צריך לצאת מבאר שבע, בארה של שבועה.

יש עוד דעה במדרש שזו "בארה של בכורה" וועוד דעה שזו "בארה של ברכות" – מה שהוא בורח מעשו – אבל הפירוש העיקרי וגם הכי פשוט (ל"באר שבע") הוא "מבארה של שבועה", לא להשבע לאבימלך. אם אתה לא יכול להשאר בארץ ולהתחמק מלהשבע מאבימלך – עדיף לצאת מהארץ. עד כדי כך, מבהיל את הרעיון קצת.

ביציאה מהארץ – על פי תורה, כדי לא להשבע לאבימלך, לא לעשות הסכם עם הפלשתים-הפלסטינים – הוא מקיים ודאי את דברי הצמח-צדק, "מאך דא ארץ ישראל". שם הוא נעשה בן חורין, מעמיד את כל השבטים – "מטתו שלמה" שם, ובכך הוא עולה על אברהם אבינו ויצחק אבינו שמכל אחד מהם יצאה פסולת (ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק). הוא מדת התפארת, האמצע, האמת.

13.       ג. הנדר הראשון בתורה – "וידר יעקב נדר"

14.         נודרים בעת צרה

בכל אופן, לאחר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הוא חולם את החלום, ואז, בסוף הסיפור הראשון של הפרשה, כתוב "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

חז"ל אומרים שיעקב הוא ראשון הנודרים, ועד אליו לא היה מי שנדר נדר בעת צרה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – לכל דבר יש את הזמן המתאים לו. מתי הזמן המתאים לנדור נדר? חז"ל אומרים שבעת צרה. בעת צרה יש ענין לנדור נדר ולומר לה' שאם תציל אותי אני מתחייב כך וכך. משהו מובנה ב"עת צרה" – למה ה' עושה למישהו עת צרה? הוא רוצה שיגלה את הכחות העצמיים שלו, כחות שלא ידע עליהם, וידר נדר. בסוף זה כדאי, בזכות הנדר של יעקב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" – יש לנו בית המקדש ("יעקב קראו בית").

15.         יעקב – הנודר הראשון מבין ארבעה שנדרו – נודר ומפסיד

"הכל הולך אחר הפתיחה", ויעקב הוא הראשון, אבל חז"ל אומרים שיש ארבעה שנדרו – שנים נדרו ונשתכרו ושנים נדרו והפסידו. מי השנים שהפסידו? יעקב – הראשון שנדר, אבל הפסיד – ויפתח. אצל שלשה כתוב "וידר" ואצל עוד אחת – אשה – כתוב "ותדר"[4]. מי השלשה שכתוב בהם "וידר נדר"? קודם כל יעקב, הראשון לנדור. אחר כך "וידר ישראל", לקראת סוף חומש במדבר. אחר כך בנ"ך – יפתח הגלעדי. יפתח הפסיד – פשוט, הפסיד בגדול. הוא נדר נדר בעת צרה והפסיד את הבת שלו. הוא לא היה צריך לקיים את הנדר שלו, על פי הלכה, אלא להשאל על הנדר.

איך יעקב הפסיד? הוא צדיק, הבחיר שבאבות, הראשון שנודר. העובדה שדווקא הראשון שנודר "נודר ומפסיד" תואם כלל אצלנו, שכל הופעה חדשה של משהו בתורה יש בה ממד של תהו. כמה שאתה צדיק – אם אתה מחדש יש בכך תהו. למה "חדש אסור מן התורה"? כי כל חדוש בעולם הוא בחינת תהו יחסית למהדורה השניה של אותו דבר גופא, שכבר תהיה תיקון (וכידוע הרמז: טבע שני = אמת), לפי הכלל של מעשה בראשית "ברישא חשוכא והדר נהורא".

איך יעקב הפסיד? הוא אומר שכאשר "ושבתי בשלום אל בית אבי" אזי "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'". הכל היה בסדר עד שהוא חזר – גם שהה שנתים בדרך, מלהגיע לאביו, וגם שהה מלקיים נדרו. הוא היה צריך להגיע לבית אל ולקיים את נדרו (וכפי שה' הדגיש לו כאשר אמר לו לצאת מחרן "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך") – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים". הוא התרשל, ומה קרה לו? הוא הפסיד את אשתו האהובה. כמו שיפתח הפסיד את הבת שלו, כך יעקב הפסיד את האשה שלו – רחל אמנו, אשתו האהובה, מתה כי הוא לא הזדרז לקיים את נדרו. כך חז"ל אומרים.

אם כן, יעקב נדר והפסיד – הפסד אין סופי. לקב"ה יש את החשבונות שלו, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", והוא ודאי רצה שרחל תקבר שם על אם הדרך, תתפלל על בניה ותבטיח "ושבו בנים לגבולם" בבכי התמרורים שלה. בכל אופן, בשביל יעקב – יעקב נדר והפסיד. אותו דבר – יפתח נדר והפסיד.

16.         "נדר לאביר יעקב" – נדרו ונשתכרו בכחו של ישראל סבא

מי נדר ונשתכר? ישראל נדרו והשתכרו. חז"ל אומרים במדרש ש"וידר ישראל" לא אומר רק שעם ישראל נדר, אלא שנדרו בשם ישראל סבא, כי יעקב הוא מקור הנדר. למה מדברים על כל זה? הכל קשור כעת ל-ט' כסלו. כלל גדול בחסידות שכל הנודר נודר בחיי המלך, בבחינת אמא עילאה. נדר הוא בחינת אמא, הענין של היום, ט' כסלו, ה-ט שב-ט, יום הולדת ויום הילולת אדמו"ר האמצעי, שכנגד הבינה.

מה הווארט שכל נדר הוא בעת צרה? לא בעת צרה לא צריך לנדור כלל. זה שייך ליעקב, פשט ממש בפסוק הידוע – עם הפירוש המפורסם של הבעל שם טוב – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", גם כן יעקב הסבא. מה היא ה"עת צרה" שלו? הוא יוצא כעת למקום מסוכן מאד, לחרן. הוא יודע מי הוא לבן – כמו שהוא יודע מי הוא עשו, שתי קליפות קשות שהוא צריך להתמודד איתן. "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – מה אומר הבעל שם טוב? שהישועה באה מתוך הצרה גופא. מה יכול להיות פשט לפי דברי חז"ל אלו? שמתוך הצרה, כאשר הצרה מניעה אותך לנדור נדר, באה הישועה. למי שייכת עבודה זו? ליעקב.

אפשר לומר אפילו עוד יותר חזק: כל יהודי שיש איזו "עת צרה" בחייו היא "עת צרה ליעקב" – הכל יעקב. אם יש "עת צרה" זו "עת צרה ליעקב" – "וממנה יושע". איך ה"עת צרה" הופכת להיות רצה (מ"עת צרה" ל"עת רצון") וצהר (כפירוש הבעל שם טוב ל"צהר תעשה לתבה")? בגילוי כח עצמי, בתוקף של נדר, לעשות מה שהוא החליט – לעשות בית לה', לעשות דירה בתחתונים (ר"ת דב).

שוב, מי השני ש"נדר ונשתכר", חוץ מ"וידר ישראל" שנדרו בשם ישראל – חז"ל אומרים שעל כך כתוב "אשר נשבע להוי' נדר לאביר יעקב"[5], למה לא לאלקי אברהם או לאלקי יצחק? כי הנדרים שייכים ליעקב, יעקב הוא הנודר הראשון וכשאני נודר אני נודר לאביר יעקב.

מי השניה שנדרה ונשתכרה? חנה, "ותדר נדר". במה היא נשתכרה? בשמואל ששקול כנגד משה ואהרן. משהו מאד גדול, שבכל התנ"ך יש ארבעה שנדרו – לשנים הלך טוב ולשנים לא. כלומר, זה פיפטי-פיפטי[6]. זה חלק מהנדר, אפשר לומר שזו גופא המודעות של הנדר – שאתה נודר נדר במצב שאתה יודע שזה פיפטי-פיפטי, ואתה 'הולך על זה', מגלה כחות עצמיים בנדר שלך (הכל שקול, ועליך להכריע את עצמך ואת כל העולם כולו).

17.         שלשה פסוקים – תהליך התנאי והנדר

כל זה הקדמה להתבוננות בפסוקים הללו, שלשת הפסוקים בנדר של יעקב: כתוב "וידר יעקב נדר" – כמו "וידר ישראל נדר" ו"וידר יפתח נדר". "וידר נדר" עולה דעת – הפנימיות-הנשמה של יעקב אבינו, שהיא בעצם בחינת משה רבינו, "משה מלגאו ויעקב מלבר". מי שרוצה לקבל דעת צריך לעמוד בנסיון – "כי מנסה הוי' אתכם לדעת". העמידה בנסיון היא הכח לנדור נדר (ולקיים את הנדר).

כתוב שאחרי שהאדם נודר נדר בהחלט יכול לבוא חכם – "זה הדבר אשר צוה הוי'" – עם כח יותר גדול ולהתיר את הנדר. אבל קודם שאתה תגלה את כח הנדר – אמא. אחר כך בא החכם שכחו מאבא. אצלנו, חסידים, הנודר הוא אדמו"ר האמצעי, ומתיר הנדר הוא אדמו"ר הזקן. היום ט שב-ט, בחינת אמא. שוב, כתוב בפרשה "וידר יעקב נדר" ואז מתחיל "אם" – מכך אני יודע שנדר הוא בחינת אמא ("כל הנודר נודר בחיי המלך"), מתחיל בלשון תנאי, "אם לבינה תקרא". הפשט הוא תנאי – אם כך אז כך – ותנאי הוא מוחין דאמא.

שוב, מה כאן התנאי? "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". מכאן חז"ל לומדים ש"לחם לאכול ובגד ללבוש" הם דבר גדול, לא מה בכך, וגם על זה גופא יש כמה וכמה מדרשים. חוץ ממה שדורשים שלאו דווקא לחם ובגד גשמיים – אולי לחם הוא תורה, "לכו לחמו בלחמי", ובגד הוא מצוות (טלית בלשון חז"ל), או שהולך על בית המקדש שהולך לבנות, לחם הפנים ובגדי כהונה – הפשט הוא לחם גשמי ובגד גשמי שהם דבר גדול.

אחר כך ממשיך "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים", החלק השני של הפסוק מתחיל להיות קיום הנדר[7]. עיקר קיום הנדר הוא הפסוק השלישי. עיקר התנאי הוא בפסוק הראשון ועיקר הקיום הוא בפסוק השלישי – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". באמצע יש פסוק שהוא חצי תנאי, המשך התנאי, וחצי התחלת הקיום-ההבטחה, "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים". צריך להבין את שלשת הפסוקים – תהליך בתוך הנדר המקורי שבתורה, שכנראה כל נדר צריך ללכת באותו סדר.

18.         מבנה התנאי בסוד הוי'

בתוך הפסוק הראשון, עיקר התנאי, יש ארבעה דברים, שבצורה הכי מובהקת הם כנגד י-ה-ו-ה (הכל באמא): "אם יהיה אלהים עמדי" – שה' יהיה אתי. מה הכוונה? על פי פשט, הביטוי לכך שה' אתי הוא ההמשך – "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". אך בפנימיות, "יהיה אלהים עמדי" הוא בפני עצמו, רק שמתחבר – כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ל"ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך".

כל שמירה היא מקיפים דאמא. הכל כאן אמא, אבל יעקב מתנה שמירה – פרוטקשן בלועזית – כל פרוטקשן הוא מצד ה עילאה שבשם. לשם כך צריך ש"אם יהיה אלהים עמדי" – ב"יהיה" יש שני יודין, ב"אלהים" יש י אחת, וגם ב"עמדי" יש י אחת, ס"ה ד יודין, סוד שם עב בחכמה – כנגד ה-י שבשם כאן[8]. איך מתבטא?

קודם כל בשמירה – אמא שומרת. אחר כך מתבטא בשני דברים פשוטים – "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". שני הראשונים הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אם הטיל לא נפל על הראש שלך זה נס, שמירה של ה', אבל לא גלוי כמו הלחם והבגד. בשמירה אתה מאמין שזו השגחה פרטית שלא נפל.

שוב, "אם יהיה אלהים עמדי" – י; "ושמרני בדרך הזה" – ה; אחר כך "ונתן לי לחם לאכול", להזין את הגוף במזון פנימי, "תפארת גופא" – ו; "בגד ללבוש" הוא מקיף שמגן על המלכות מבחוץ – אם כי יש לו שרש גבוה, אבל למטה הוא המלכות, ה תתאה, "כבוד מלכות", "כבוד תתאה", שהוא הבגד (והוא גם כן בחינת שמירה, על הגוף, "כאמה בתה"). ולסיכום:

י   אם יהיה אלהים עמדי

ה   ושמרני בדרך הזה

ו   ונתן לי לחם לאכול

ה   ובגד ללבוש

אם כן, יש כאן שם הוי' מובהק, שיש הרבה מה ללמוד ממנו. קודם כל, שעצם ההרגשה שה' אתי, עוד לפני שהוא שומר עלי, זו האצילות, ההרגשה שה' אצלי, סמוך אלי. הכל מתחיל מההרגשה שה' אתי, ה' נמצא עם כל יהודי יחד, ואם כך אז בטוח שה' ישמור עליך ויתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש.

19.         סיום התנאי וסדר הנדר

אמרנו שנדר הוא בעת צרה, ועיקר ה"עת צרה" שלו הוא בחרן. אחר כך הוא ממשיך, בפסוק הבא, "ושבתי בשלום אל בית אבי". "ושבתי בשלום" הוא קצת כמו לעתיד לבוא – שאגמור ואחזור בשלום. הלואי שאבוא לעולם הזה ואצא מהעולם הזה תמים, בלי להפגע.

גם כאן, "ושבתי בשלום אל בית אבי" – אחרי כל הטראומות, כל הצרות, אם אני שב בשלום לבית אבי אז "והיה הוי' לי לאלהים", ואז "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". משמע כאן שלתת מעשר יותר גבוה מבית המקדש – נשמע שכל בית המקדש הוא היכי תימצי שיהיה אפשר לתת מעשרות. ווארט חשוב למי שצריך לגייס כסף.

20.       ד. תכלית נדר יעקב – חזרה למדת יצחק

21.         "והיה הוי' לי לאלהים"

לאור האמור עד כה נתמקד כעת בסוף הפסוק השני: "ושבתי בשלום אל בית אבי" ואז "והיה הוי' לי לאלהים". חדוש גדול ששם הוי' – שהוא שם הרחמים, שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד – יהיה ליעקב לאלקים. פלא שהגדולה היא שהוי' יגיע לאלקים, היה צריך לכאורה שאלקים יגיע להוי'.

כל הרביים שואלים, ואומרים שעל דרך הווארט של המגיד – על שמו קרוי אדמו"ר האמצעי – המובא ב"היום יום", על "ושבת עד הוי' אלהיך". הרבי מסביר שהיחס בין אברהם ויצחק ליעקב הוא כבין צדיקים לבעל תשובה – לא פשוט, אבל כך כתוב. מצד אחד יעקב הוא הבחיר שבאבות, מטתו שלמה, אבל הרבי מסביר שיחסית לאביו וסבו הוא בעל תשובה, עוסק בבירורים, בהעלאת ניצוצות קדושים מהמקומות הנמוכים ביותר שבמציאות. דווקא לבעל תשובה יש מנטאליות שצריך להקים בית חב"ד בחרן, שם לעסוק-להתמודד עם הקליפות ולהעלות הכל לקדושה. כמו שאת כל הקליפות שבתוך עצמו צריך להעלות לקדושה. בכל אופן, "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים". כמו שהמגיד אומר, עיקר התשובה – ענינו של יעקב כאן – הוא "עד הוי' אלהיך", ששם הוי' יהיה "אלהים" בגימטריא הטבע, הטבע שלך.

ידוע שזה ווארט כל כך חזק עד שרבי זושא – שבבחינה אחת הוא הכתר של כל תלמידי המגיד – אמר שהענין הזה 'גדול עלי', יצא מהכלים לגמרי, ולכן אני צריך לפרק את התשובה לחמש מדרגות, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". בכל אופן, הרביים אומרים שהראשון שאמר זאת (שצריך לעשות מהוי' אלקים) הוא יעקב, שאמר "והיה הוי' לי לאלהים".

22.         "ואני תפלתי לך הוי'... אלהים ברב חסדך"

זה קשור גם לפסוק שמדברים עליו בזמן האחרון – "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך", פסוק מפרק סט שאומרים ברעוא דרעוין. בתחלה כתוב "הוי'", אבל כאשר "ואני תפלתי לך הוי'" יש "עת רצון" ואזי "אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך" – שם הוי' הופך להיות שם אלקים.

אם כן, כתוב בחסידות שאלה שלשה פסוקים שיש להם אותו ענין – "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים", "ושבת עד הוי' אלהיך" ובפרשתנו "והיה הוי' לי לאלהים". אלקים הוא הטבע שלי, ובסגנון שלנו יש כאן עליה ממודעות אלקית של שם הוי' למודעות טבעית של שם אלהים, בגימטריא הטבע, הטבע שלך.

איפה קורית עליה זה? כאשר "ושבתי בשלום אל בית אבי", ארץ ישראל שמעולם אבי לא יצא ממנה, הוא קשור בעצם לארץ. אם אני חוזר ומתעצם עם ארץ ישראל כמו אבא שלי, "ושבתי בשלום", עם כל המשמעות של שלום, שלום אמת. הוא בורח מהארץ כדי לא לעשות הסכם שלום עם אבימלך, ואומר שאם אשוב בשלום – בלי לעשות הסכם שלום, נס הכי גדול – אז "והיה הוי' לי לאלהים".

שוב, אז יש פירוש אחד – כמו שפרשנו כעת – שהמודעות האלקית תעלה להיות מודעות טבעית, "בנין פרצוף רחל", "אידישע נאטור" בלשון החסידות. שם הוי', שם העצם, יהפוך להיות טבע יהודי כאשר "ושבתי בשלום אל בית אבי".

23.         רמזי "והיה הוי' לי לאלהים"

יש כמה רמזים מופלאים וקולעים בביטוי "והיה הוי' לי לאלהים". קודם כתוב "ושבתי בשלום אל בית אבי", שהוא יצחק. כל אב הוא אחרת מאביו – יצחק מדתו הפוכה מאברהם ויעקב גם מדה אחרת מיצחק (ויותר דומה לאברהם מאשר ליצחק, לכן כתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם", התפארת נוטה לחסד) – ואף על פי כן הוא משתוקק לחזור לבית אבא. הוא מכיר שיש מעלה גדולה ועצומה ביצחק אבינו, ורוצה לחזור בשלום אל בית אביו.

איך רואים כאן? כמה שוה "והיה הוי' לי לאלהים"? בדיוק יצחק. אם כן, כתוב "אבי – יצחק"[9]. כלומר, יצחק הוא הכח להפוך את שם הוי' לשם אלקים. לפני שנאמר עוד יותר מזה, נזכיר שחז"ל במדרש אומרים שבזכות המלים "והיה הוי' לי לאלהים" כל ההבטחות לעתיד לבוא פותחות ב"והיה", כמו "והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'" – מביאים הרבה פסוקים, כל ההבטחות הטובות של הנביאים. חז"ל אומרים שכל הבטחות "והיה" נובעות ומסתעפות מה"והיה" של יעקב אבינו.

"והיה" גם אותיות הוי' – בצירוף השביעי, "כל השביעין חביבין", וזו גם הפרשה השביעית, כנגד החדש השביעי המושבע בכל טוב – וכל הדברים הטובים בתנ"ך יוצאים מכאן (אם כי נדר והפסיד, לא נשכח, ויחד עם זו יש כאן הרבה נשיאת הפכים מתאים ליעקב אבינו, סוד הקו האמצעי הנושא הפכים).

"והיה הוי' לי לאלהים" עולה יצחק, אך היות ש"והיה" אותיות הוי' אם נוציא אותו ישאר "הוי' לי לאלהים" שעולה יעקבהוי' אחת פחות מיצחק. אם נוציא את שם הוי' ישאר רק "לי לאלהים" – בגימטריא יוסף. משהו פלאי, יפהפה. מה יקרה כשנוציא את ה"לי" וישאר רק "לאלהים" – "חן חן", כסלו, הכל קורה בחדש כסלו. חדש כסלו הוא חדש מסוגל "לאלהים" – שהוי' יהיה לי לאלקים. יעקב מכיר שהכל יצחק, ואני חלק מיצחק ויוסף חלק ממני וכו'.

24.         הדגשת שם אלקים בדברי יעקב

ננסה להבין עוד פן, חוץ ממה שאמרנו, שבעצם הוא אותו דבר רק נאמר בצורה אחרת, בסגנון אחר, שהוי' צריך להפוך לאלקים: למי הוא נודר בכל הפסוקים האלה? אמרנו שנודרים לאביר יעקב, אבל איך הוא נודר? לא כתוב בפירוש שנודר לשם הוי'[10], אבל פותח "אם יהיה אלהים עמדי וגו'" – את כל מה שכתוב בהתחלה עושה "אלהים", האלקים שעמדי, האצילות של התנאי. הוא עושה לי את כל הדברים האלה, כולל "ושבתי בשלום אל בית אבי", ואז "והיה הוי' לי לאלהים", שהוא על פי פשט אותו אלקים שעשה לי את כל הדברים האלה.

ההמשך, קיום ההבטחה, קיום הנדר – שהתרשל לעשות בזמן ולכן יצא נפסד[11] – הוא "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים" (לא "בית הוי'"). בית המקדש הוא "בית הוי'"[12], אבל כאן הכל אלקים. "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". אפשר לומר שאולי מדבר הכל לשם הוי', אבל הוא מזכיר דווקא את שם אלקים. יתכן שהוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי" לשם הוי', וגם לו אומר "יהיה בית אלהים", אך גם אם נפרש כך התכלית הוא "והיה הוי' לי לאלהים".

כמה שמות קדש יש כאן? ארבעה, אחד הוי' וג"פ אלהים. הכוונה באריז"ל ש-חרן (לשם הולך יעקב) עולה ג"פ אלהים, והם ג מוחין דקטנות (סוד "נחר גרוני", גרון = נחר ע"ה). יש שם הוי', אבל הוא לא התכלית – התכלית "והיה הוי' לי לאלהים". אם נעשה חשבון של כל השמות, אלהים-הוי'-לאלהים-אלהים (כפי שכתוב), הכל עולה שדי (שאמר לעולמו די, וכן אמר לצרותיו של יעקב די). רק אלהים-לאלהים-אלהים עולה רפח (רפח ניצוצין, שעל יעקב יעקב בחרן). זו כוונה מפורשת בכתבי האריז"ל, ש-רפח ועוד הוי' עולה שדי. יש כאן איזה סוד שהעיקר כאן, ה'מאסה', הוא שם אלקים, והשיא הוא "והיה הוי' לי לאלהים".

25.         תסכול יעקב ביחס ליצחק אביו

עד עכשיו פרשנו שהמודעות האלקית, "הוי'", הופכת להיות טבע, על ידי ה"עת רצון", על ידי עבודת התשובה "עד הוי' אלהיך". איך עוד אפשר לפרש?

אמרנו שבפנימיות הוא בן שיודע שאיני בדיוק כמו אבא שלי, אבל אני רוצה בסוף כן להיות כמו אבא שלי – להגיע ל"וישב יעקב בארץ מגורי אביו". משהו מאד עמוק פסיכולוגית – הוא יוצא מבית אביו, יודע שאביו אהב את עשו ולא אותו. למה הוא אהב את עשו? כי היה דומה לאבא במשהו. אותי אבא שלי לא כל כך אהב בגלוי, למה? כי אני אחרת ממנו, יש לי מדה אחרת.

הייתי צריך לקחת קודם את הבכורה מעשו ואחר כך לגנוב את הברכות מאבא. כעת אני צריך לברוח מארץ ישראל. על פי פשט – לברוח מעשו, כפי שיש מי שמפרש "מבארה של בכורה" ו"מבארה של ברכות" (אבל הכי מתקבל לברוח מאבימלך, מהשבועה, המרומזת בפירוש בלשון "באר שבע", מהסכם השלום). הוא צריך לברוח, אבל באמת, בתוך הלב, הוא רוצה "ושבתי בשלום אל בית אבי". לכן גם בהמשך כתוב "נכסף נכספתה לבית אביך" – גם לבן מכיר בכך. הוא כוסף לשוב לבית אביו, עם כל התסכול הנפשי שהיה לו עם אבא שלו – כנראה – כל השנים.

26.         חזרת יעקב (שמדתו רחמים) למדת הגבורה של יצחק

יעקב יודע שיש משהו עצמי ביצחק אבינו. יצחק אבינו הוא גילוי עצמות. כתוב שהתורה נתנה "מפי הגבורה", מדת יצחק, כי "מפי הגבורה" היינו עצם. יש יותר עצמות ב"מפי הגבורה" של יצחק מאשר באברהם ויעקב, ולכן לעתיד לבא "כי אתה אבינו". "והיה הוי' לי לאלהים" בגימטריא יצחק.

כאשר יעקב נשבע ללבן, בסוף פרשתנו (בתחלת הפרשה הוא בורח מארץ ישראל על מנת לא לישבע לאבימלך, אך בסוף הוא נשבע ללבן), "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק"[13], הוא מתעצם עם מדת הפחד של אביו, שבה דווקא גילוי העצמות. אפשר להבין מההתחלה שזה היה רצונו וכוונתו של יעקב, מכך שבנדר שלו הוא מזכיר בעיקר את שם אלקים, ושהתכלית שלו הוא "והיה הוי' לי לאלהים".

למה הוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך"? מה הוא רוצה? הוא רוצה כל הזמן שאבא שלו יהיה אתו, כי אלקים היינו מדת הגבורה, אבא שלו. הוא הוי' – יעקב אבינו עצמו הוא הוי', מדת הרחמים – ואלקים הוא יצחק. הוא אומר ש"אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" ושמרני – הוא רוצה לשקם את הקשר שלו עם אבא שלו, דווקא כעת, כאשר מקיים את הצווי שלו.

מי אמר לו לצאת לחו"ל? אבא שלו. אמא שלו יזמה, אבל אבא שלו אמר לו וגם ברך אותו. הוא אומר שאם אלקים יהיה עמדי ושמרני ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש – האבא נותן את הלחם – ואז "ושבתי בשלום אל בית אבי", הכל אבא, ואז "והיה הוי' [אני] לי לאלהים [אבא]", אני אתחבר לגמרי עם שרש הגבורה, בעצמות ממש. אז כל מה שאני עושה יהיה מוקדש לה' – הכל יהיה להנציח את האבא, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים"[14], בית לאבא ("בית אבי").

"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" – הרמב"ם כותב שיצחק אבינו הוא שהתחיל לקיים מצות מעשרות. מקשים על הרמב"ם, שלכאורה גם אברהם נתן מעשרות, אבל מי שהתחיל במצות מעשר הוא יצחק. "עשר אעשרנו לך" – אלך בדרך של אבא. אני חוזר בי (יעקב הוא בעל תשובה כנ"ל), אני – היעקב הזה – רוצה ללכת בדרך אבא (ששרשו בעלמא דאתכסיא[15], באמא עילאה, "ועבד הלוי הוא"[16], תשובה עילאה). אני רוצה שאבא שלי יאהב אותי, אני רוצה לאהוב אותו. כשמתבוננים, כך יוצא כאן.

27.         רחמים לקירוב יהודים וגבורה כנגד האויבים

לאור זה נסיים בהסבר של "והיה הוי' לי לאלהים". שוב, שם הוי' הוא שם הרחמים – מדת הרחמים, "מה הוא רחום אף אתה רחום", מצוה להתדמות אליו, קשור ליעקב אבינו שמדתו רחמים. מהו שם אלקים? גבורה.

שוב, אמרנו שיש פה הרבה אקטואליה בסיפור הזה. יש אנשים שחושבים, ובצדק, ש"מיהו יהודי?" – מי שיש לו שלשה סימנים, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. מי שאינו רחמן ספק אם עמדו רגליו על הר סיני. אלקים הוא גבורה. לכאורה כשקבלנו את התורה התעצמנו עוד יותר עם המדות שירשנו מאבותינו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. בפרט כתוב על מדת הבושה – לפני כן מדת יצחק היתה "ישראל עזין שבאומות" וממתן תורה, בגלל הגילוי הגדול, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", "איזו יראה שהיא על הפנים? הוי אומר זו בושה".

מדת גומלי חסדים יש לנו מאברהם, מדת בישנים החל ממתן תורה במקום "עזין שבאומות" – בכל אופן, לא ש"עזין שבאומות" בטל ומבוטל. חז"ל אומרים זאת כעובדה, תכונה של עם ישראל, וכך ראוי להיות – זו גבורת יצחק. יש אחד שכל השליחות שלו – לכל אחד פה יש את הבית חב"ד שלו – היא לקרב נפשות, ולשם כך צריך הרבה רכות. "תחנונים ידבר רש", "מענה רך ישיב חמה" (כך אדמו"ר הזקן מסיים את אגרת ב באגרת הקדש).

אבל יש דברי גבורה. דברי גבורה הם מה עושים כשמשגרים עליך טילים. איך חילי בית דוד נוהגים (ברכנו את הנכד של דב שיהיה מחילי בית דוד). מאד-מאד חשוב לדעת.

28.         "בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל" – הגבורה הנדרשת בארץ ישראל

הרבי אמר שאם אני אומר דברים שאין מי שמקשיב להם – זה כמו זרע לבטלה. היום אפשר, אפילו בצדק, לחשוב שכל מיני דבורים של 'מה צריך לעשות' נופל כל כך על אזנים לא קשובות ש'חבל על הזמן'. אף על פי כן, יש מי שאוזר גבורה ומדבר דברי גבורה, מה שצריך להיות. איפה המקום הכי מתאים לעשות את זה? בארץ.

כתוב – מאמר חשוב בזהר, שביאורו הוא חלק מאד גדול מ"שערי תשובה" של בעל יום ההולדת ויום ההילולא – "בנוי דאברהם בגלותא דאדום [עשו] ובנוי דיצחק בגלותא דישמעאל [כאן בארץ ישראל]". כלל גדול. כלומר, המנטאליות של חו"ל – מי שגר בציריך למשל, או במקום אחר – היא מדת אברהם, ומכחה עושה בירורים, הרבה חסד. אבל בארץ ישראל צריך גבורה, וצריך גם לדבר גבורה.

מה הוא אומר? "ושבתי בשלום" – שלום אמת, אחרי שברח משלום של שקר – "אל בית אבי". מה שכל הזמן דברתי "הוי'", הייתי כזה גוטער, כזה יהודי טוב שמדבר רק דברים יפים וטובים – "והיה הוי' לי לאלהים". כעת, כשאני חוזר בשלום לארץ ישראל, אני מתחיל להיות "אלהים" – כמו אבא שלי, בכח שאני מקבל מאבא שלי. אלקים היינו לומר דברים תקיפים.

דברנו כמה פעמים שכל שלוחי חב"ד, כמו שעוברים כל מיני הכשרות של ידיעת הלכה וגם חסידות, איך להפיץ תורה ולקרב יהודים, צריך גם – במיוחד בארץ, במיוחד בזמן האחרון – להיות בקיאים מאד בהלכות מלכים ומלחמותיהם, כמו שהרבי רצה. הלכות מלחמה – חושבים אולי שאלה דברים פשוטים, אך הם כלל לא פשוטים. צריך ללמוד טוב, להעמיק בתורה, ואחרי זה להסביר טוב. הרבי רוצה שכל דבר לא יהיה בפנים זעופות, הכל צריך להיות בפנים מאירות, באופן המתקבל, בדרכי שלום ובדרכי נעם, אבל צריך לומר את האמת.

אמרנו שמקור האמת של יעקב הוא יצחק. מי לא מתבייש לומר את האמת הצרופה? יצחק. הדבר הראשון בשו"ע הוא "הוי עז כנמר", לא להתבייש מפני המלעיגים. מדתו של מי היא העזות? לא אברהם ולא יעקב אלא יצחק, הכל מתחיל מיצחק.

זה הפירוש של "והיה הוי'", שכל יפי נפש הטוב – לא יפי הנפש השקרי, אלא יפי הנפש הטוב שיש לכל יהודי, שהוא רחמן וגומל חסדים – "לי לאלהים", כעת כשאני חוזר בשלום לבית אבי. צריך להתעצם, "לי", ש"והיה הוי' לי לאלהים". צריך מצב של "יד ישראל תקיפה", שתלוי רק בכך שנצהיר ש"יד ישראל תקיפה", כמו שדברנו אין ספור פעמים. שנאמר, שלא נפחד, שלא נתבייש – לא הבושה הטובה של יהודי, אלא בושה רעה. זה "והיה הוי' לי לאלהים".

29.         רמז בשלמות נדר יעקב

נסיים בעוד גימטריא יפה: אם נקח את כל לשון הנדר, כל מה שיעקב אבינו אומר, שלשת הפסוקים "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" שוים 9702. נחלק ב-22 – 22 פעמים אמת. אמת היא 21 ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"), ואם כן המספר כאן הוא 22 כפול 21 ברבוע. כלומר, לאיזה סדרה שייך המספר? n פלוס 1 כפול n ברבוע.

איך זה קשור ליעקב? אמרנו שכל הנדר כאן הוא קשר פנימי בין יעקב ליצחק. אמרנו ששרש האמת הוא ביצחק, וממנו – דרך רבקה – בא ליעקב, כפי שהסברנו. בדורות עולם, מי הדור ה-21? יצחק. מי הדור ה-22? יעקב. כאן דורו של יעקב, 22, מכפיל את דורו של יצחק ברבוע, 21. דורו של יצחק ברבוע הוא עצם האמת, רק שכאן נכפל ב-22 כי יעקב הוא עמוד התורה, ובה יש כב אתוון דאורייתא, לכן ה-22 של יעקב מכה (הכאה היא זווג) ב-אמת, 21 ברבוע, שבאה מיצחק אבינו. זה סוד החשבון של כל הנדר כאן – פתיחת כל הנדרים שבתורה (ובעולם). יעקב הוא הראשון לנדור נדר.

עד כאן, לחיים לחיים, שנזכה להיות מן הנודרים והנשכרים. איפה באמת היתה הפעם הראשונה שנדרו ונשכרו, שהיא השרש של נודר ונשכר? בעת צרה של מלחמה, "וידר ישראל נדר להוי' לאמר אם נתֹן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם"[17]. המפרשים מסבירים שאחרי שאהרוג אותם אחרים את עריהם – זה הנדר של עם ישראל בשם ישראל סבא שהוא ההתחלה של "נדר ונשכר". כנראה בזכות זה נולד שמואל הנביא, שמואל הרמתי, לחנה הנביאה – הוא שקול כנגד משה ואהרן, והוא המושח את מלך המשיח.

הכל היה שייך ליעל – כל הגבורה של ארץ ישראל היא באה לידי גילוי על ידי יעל אשת חבר הקיני (בדורה של דבורה הנביאה-הגִבורה, משרש "כן בנות צלפחד [פחד יצחק] דוברות", כמבואר במ"א).

30.       ה. בקור בישיבת תום ודעת ובתלמוד תורה תורת חיים

לחיים לחיים, שכל אחד יצליח בענין שלו. לכל אחד כאן יש ענין קצת אחר – שכל אחד יצליח.

שרו את "יֻדד שנת עיני" לרבי ישראל נג'ארה[18].

לרבי ישראל נג'ארה היו הרבה מתנגדים, בין גדולי ישראל, ואין כאן המקום להאריך. אבל כמו רבי אברהם אבולעפיא, שגם האריז"ל וגם החיד"א קבלו אותו, כך גם אותו החיד"א קבל. עיקר הבקורת עליו היתה של רבי מנחם די לוזאנו – בקורת ענינית על השירים, סגנונם ותוכנם. עיקר ההסכמה היא של עם ישראל, כנסת ישראל (בעיקר על י-ה רבון עלם).

31.         רמזים בפסוק פתיחת הפרשה

נעשה עוד גימטריא אחת: כל הפרשה, פרשת ויצא, שייכת להשלמת האמהות של עם ישראל, רחל ולאה, כמבואר לעיל, לכן צריך שדבר זה יהיה רמוז בפסוק הראשון "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". הממוצע של רחל-לאה הוא קבלה מצבה של יעקב בתחלת הפרשה ובנדרו, המלווה אותו לאורך כל הדרך כו'), 137. כל הפסוק הראשון "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" עולה ט"פ קבלה.

יש בפסוק 6 מלים ו-23 אותיות. מבנה מובהק, כמו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'", "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה" – מבנה שכתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים בפסוקי האור העיקריים. אם מחברים את שלשת פסוקי האור יחד הממוצע שלהם הוא 34 (טוב-טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב") ברבוע.

אם נחליף את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ב"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שמצטרף ל"בית יעקב וגו'" (כל היציאה של יעקב מבאר שבע היא להקים את בית יעקב) ול"אור זרע וגו'" (גם צאצאים) יעלה גם ג"פ ברבוע – לאה ברבוע, לו ברבוע (ו בחזקת 4) הוא הממוצע של שלשת הפסוקים האלה (בעלי אותו מבנה של מלים ואותיות).

את "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" דורשים על אברהם אבינו, אבל השלישיה הזו כולה יעקב (גם "ולישרי לב שמחה" – "נתתה שמחה בלבי" – תפארת). כמו שאמרנו, על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וגו'" חז"ל דורשים את הפסוק "מהוי' אשה משכלת" – "אשה משכלת" עולה ח"פ קבלה (הערך הממוצע של כל אות). הכל כפולות של 137.

32.         יעל – השלמת השפחות לאמהות.

עוד השלמה חשובה: יש את שתי האמהות, האחיות לאה ורחל, שעולות פעמיים קבלה. יש את שתי השפחות שלהן, בלהה וזלפה, שעולות 164. כמה צריך להשלים לבלהה וזלפה שיהיו שוות רחל ולאה? 110 – יעל. הסוד של יעל הוא שהיא משלימה את השפחות להיות שוות לאמהות – מאד משמעותית. זאת אומרת שיעל ועוד בלהה וזלפה ורחל ולאה עולה ד"פ קבלה (וביחד עם ט פעמים קבלה של "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" עולה הכל יג פעמים קבלהקבלה פעמים אהבה-אחד). שנזכה לגבורת האמהות.

33.         "בן שלשים לכח"

מזל טוב לר' אפי ליום הולדת שלשים – "בן שלשים לכח", כח-מה, תקיפות הבטול, זה הביטוי של הרבי הקודם. כעושים מחכמה כח-מה בעצם מגלים את הכתר שבתוך החכמה, כי כח ר"ת כתר-חכמה. בחכמה הצירוף הוא חך-מה, ואז הכתר שם אבל הוא נכלל וטפל. כשאומרים כח-מה, תקיפות הבטול, מגלים ומעלים את הכתר בראש, שהרצון והתענוג והאמונה הם לפני השכל.

34.         סוד ה"מלאך" בנדר יעקב

עוד רמז בנוסח שיעקב אמר בנדר שהוא נדר, כשהוא פתח בנדרים: מה המלה הראשונה של הפסוקים האלה ומה הסוף – דייקנו שפתח ב"אם" (וכל נדר הוא בעצם על תנאי, "אם" שהיא אמא[19]) וסיים "לך". פותח במלה קטנה של שתי אותיות ומסיים במלה קטנה של שתי אותיות, וכשמצרפים אותם יוצא מלאך. בחלום הוא ראה מלאכי אלקים עולים ויורדים – למה ראה מלאכים? כי יעקב עולה מלאך-מלאך, מלאך עולה ומלאך יורד. כל הנדר שלו הוא גם בתוך המלאך שלו.

לחיים לחיים, נאחל לחנן הצלחה – שימצא מקום טוב לשיעורים.



[1]. לקו"ש ח"י.

[2]. שיחת פרשת ויצא תשכ"ו.

[3]. יעקב קובע עתים לתורה = 1521 = 39, "הוי' אחד", ברבוע = סך כל זך מילויי שם הוי' ב"ה = תורה ועוד יעקב פו"א (ה"פ יעקב).

[4]. ג פעמים "וידר" ו"ותדר" = ה פעמים נדר!

[5]. "להוי'... לאביר יעקב" = 481, מספר ההשראה ה-16 (מספר ההשראה ה-15 = 421 = הוי' אביר יעקב) = 13 פעמים 37 (מספר הראשוני ה-13). "נשבע... נדר" = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. "אביר יעקב" אותיות רבי עקיבא, עקיבא ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת", כמבואר סודו במ"א. יש ה פעמים "אביר יעקב" בתנ"ך (י"ל כנגד ה גבורות ממותקות), שמתוכן פעמיים נאמר (שתיהן בתהלים) "לאביר יעקב": "אשר נשבע להוי' נדר לאביר יעקב" "עד אמצא מקום להוי' משכנות לאביר יעקב" (שוב היקש בין "להוי'" "לאביר יעקב"). בכל ה הפעמים יש ס"ה מב אותיות, כנגד השם הקדוש של מב אותיות שבו נברא העולם, ושעל ידו עלית העולמות (מעלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא, מרחל ללאה כו'). הכל עולה 2035 = הכל פעמים הבל, גילוי היחידה (שבנפש) בהכל (תיקון הבל, הבלי העולם הזה, על ידי עבודת הבירורים של יעקב אבינו – סוד י-עקב, "וידו אחזת בעקב עשו"), וד"ל.

[6]. בדרך מליצה: פיפטי-פיפטי = חש-מל ("עתים חשות עתים ממללות").

[7]. כפירוש הרמב"ן, רד"ק, רבינו בחיי ועוד (וכן משמע בפשטות מהתרגומים). לא כפירוש רש"י ורשב"ם, עיי"ש. מתוך מחלוקת זו גופא עולה שפסוק זה האמצעי הוא בחינת ממוצע בין התנאי לבין הנדר. והוא מתאים למהותו של יעקב אבינו שהוא בחינת ממוצע המחבר, וד"ל. תנאי-נדר (המבנה הבסיסי של כל נדר) = הכל פעמים אחד, וד"ל.

[8]. וכן בסיום הפסוק השני "והיה הוי' לי לאלהים" יש ד יודין, וד"ל.

[9]. ב"והיה הוי' לי לאלהים" יש יו אותיות, כאשר הערך הממוצע של כל אות = אבי!

[10]. אצל ישראל כתוב "וידר ישראל נדר להוי'", וכן אצל יפתח כתוב "וידר יפתח נדר להוי'", ובחנה כתוב "ותדר נדר ותאמר הוי' צבאות", אך כאן (בפתיחת כל הנדרים) כתוב "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי".

    אלהים הוי' הוי' הוי' צבאות (שמות ארבעת הנדרים) = 663 = 13 פעמים 51 (נא, כמבואר סודו בשיעורים האחרונים). "עת צרה" = 765 = 15 פעמים נא. "עת רצון" = 816 = 16 פעמים נא.

    "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי" "וידר ישראל נדר להוי'" "וידר יפתח נדר להוי'" "ותדר נדר ותאמר הוי' צבאות" (21 תבות ו-84 אותיות, יחס מושלם של 1:4, בלשון האחרון הנאמר בחנה יש 21 אותיות, כנגד 21 התבות של כל 4 הלשונות. 21 = משולש 6, 84 = משולש 7 ב-3 ממדים) = 5343 = 13 (אבי) פעמים 411 (תהו, כח הנדר, שעולה 3 פעמים 137, קבלה, המצבה של יעקב וכו').

[11]. כדי שנלמד מיעקב את חומרת ענין הנדר (יעקב הוא בחינת תורה לשון הוראה, הגם שכל מעשה אבות סימן לבנים אך בפרט יעקב אבינו הוא המורה לנו דרך חיים) שענינו אורות מרובים דתהו (גילוי כחות נעלים, אורות מקיפים, בנפש) שכאשר מקיימים את הנדר כדבעי (בזריזות, לא לאחר לשלמו) מכניסים את האורות דתהו בכלים רחבים של תיקון, וממילא מגלים (בנפש ובעולם) ניצוץ של מלך המשיח.

[12]. ארבע נשות יעקב, לאה רחל זלפה בלהה = בית הוי' ("יעקב קראו בית"), וראה מפרשים ש"ושבתי בשלום אל בית אבי" – "בשלום" היינו יחד עם נשותי וילדי.

[13]. "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (הס"ת = יעקב, האמ"ת = יעקב יפתח, השנים שנדרו והפסידו) = 891 = "נעשה ונשמע" (= יציאת מצרים = משה אהרן מרים = כלות הנפש וכו').

    על הפסוק הקודם שאומר יעקב ללבן "לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש" פירש"י "'ופחד יצחק'. לא רצה לומר אלהי יצחק שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם ואע"פ שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת. יעקב נתיירא לומר ואלהי ואמר ופחד". לכאורה אינו מובן, אם ה' אמר לו בפירוש "אלהי יצחק" למה בכל זאת נתיירא יעקב, אלא צ"ל שיעקב רצה בדווקא להתיחד ולהתעצם עם מדת הפחד של יצחק אביו, ודוק.

    והנה, פחד = ב פעמים אלהי, סוד שלם וחצי (השלמות נמצאת במדת יצחק), ודוק. אלהי פחד ר"ת אף, סוד "אף עשיתיו", ודוק. במילוי, אלהי פחד – אלף למד הא יוד פא חית דלת = 1144 = 26 פעמים 44 = הוי' פעמים הוי' במילוי – יוד הא וו הא, וד"ל.

[14]. "בית אלהים" הוא תיקון של יפתח.

[15]. בזכות רצון פנימי זה של יעקב הוא 'זכה' לשאת לאשה תחלה את לאה אמנו, בחינת עלמא דאתכסיא, בחינת יצחק. אח"כ נשא את רחל, כנגד רבקה אמו (האוהבת אותו והוא אותה), וד"ל.

[16]. ב"ועבד הלוי הוא" יש לאה בדילוג שוה (של ה-ה אותיות, סוד ה עילאה) של אותיות, בעיגול (סוד גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין, וד"ל). חוץ מאותיות לאה שאר האותיות של "ועבד הלוי הוא" = "אם כל חי", וד"ל.

[17]. בלשון נדר זה יש י תבות כנגד י ספירות: "אם" – כתר, שיר פשוט; "נתן תתן" – חו"ב, שיר כפול; "את העם הזה" – חג"ת, שיר משולש; "בידי והחרמתי את עריהם" – נהי"ם, שיר מרובע, ודוק היטב.

    הנדר מתחיל "אם נתן" = ישראל – "וידר ישראל נדר להוי'", ודוק.

[18]. ראה לקמן התוועדות י"ט כסלו, עמ' רמב.

[19]. כל ארבעת הנדרים של התנ"ך פותחים ב"אם", סוד ד אמהות, וכפי שהן כלולות בשתי השפחות של יעקב (שתי האַמהות) – בלהה זלפה = ד פעמים אם!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com