חיפוש בתוכן האתר

ה' כסלו ע"ג – "בשעה שהקדימו" מאמר סט – כפ"ח הדפסה דוא

ה׳ כסלו ע"ג – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת "ויצא"

יום הנישואין של אדמו"ר הצמח־צדק

2.              א. "ימין הוי׳ רוממה"

3.               "ימין הוי' רוממה" – יציאה ממיצרי ההשקפות הלא-מתוקנות; "ימין הוי' עושה חיל" – נצחון המלחמה

הערב יום החתונה של אדמו"ר הצ"צ – לכן פתחנו בניגון שלו ("אלי אתה"). כעת ננגן משהו יותר מוכר של הצ"צ – "ימין הוי' רוממה ימין הוי' עושה חיל". הניגון הזה מתאים למצב שלנו היום בארץ – "ימין הוי' עושה חיל". ה"חיל", הכח שלנו לנצח, בא מלמעלה.

"ימין הוי'" – מדת החסד של הקב"ה. אצלנו "ימין הוי'" היינו אהבת ה', וגם אהבת ישראל – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". "ימין הוי'" היינו שכולנו מחבקים – "וימינו תחבקני" – כל אחד מחבק את השני מתוך אהבת ישראל אמתית, ומכח "ימין הוי'" עושים חיל, מנצחים את האויבים שלנו. קודם "ימין הוי' רוממה" – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". צריך לצאת מכל המצרים, מכל המיצרים, שאצלנו היום היינו בעיקר מיצרים של דעות והשקפות לא מתוקנות על פי תורה – צריך לצאת מכל המיצרים ביד רמה, "ימין הוי' רוממה", ואז "ימין הוי'" שכולה אהבה "עושה חיל". עם הכוונה הזו – נשיר עוד הפעם.

4.               קרב כדי לזכות ל"שבתי בבית הוי'"

לחיים לחיים. ב"ימין הוי'" יש ח אותיות והגימטריא גם מתחלקת ב-ח – הערך הממוצע של כל אות הוא טוב, הכל טוב, "אך טוב וחסד [ימין ה' היא חסד] ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לאורך ימים". דוד המלך יוצא לקרב, וכל מה שהוא יוצא לקרב הוא כדי שבסוף יקיים "ושבתי בבית הוי' כל ימי חיי", "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". ה' יעזור שבמהרה בימינו נזכה לשלום האמתי מכל אויבינו מסביב, וממילא אז יהיה הזמן לבנין בית המקדש השלישי והנצחי, ואז נקיים "ושבתי בבית הוי' כל ימי חיי". כל זה "אך טוב וחסד" – צריך להתחיל מהטוב והחסד.

5.              ב. "עת רצון"

6.               יום הנישואין – "עת רצון"

לפני שבוע דברנו על המושג "עת רצון" שמופיע רק פעמיים בתנ"ך – פעם אחת בתהלים סט, "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך", ופעם שניה בספר ישעיהו, "בעת רצון עניתיך". אמרנו שיש בחז"ל כמה וכמה פירושים מתי הוא "עת רצון" – בזמן שהצבור מתפללים, בחצות לילה, במועדים לשמחה, ברעוא דרעוין בשבת (שאז במיוחד אומרים את הפסוק הזה, ויש כוונות מיוחדות מהאריז"ל מה לכוון כשאומרים את הפסוק ברעוא דרעוין).

עת רצון הכי גדול אצלנו הוא בזמן שמתחתנים – "עת רצון" הוא זווג, שה"עת"-הכלה מתחתנת עם ה"רצון"-החתן. אם היום תאריך חשוב בחב"ד, יום הנישואין של אחד הנשיאים – "עת רצון" של הצמח-צדק עם הרבנית חיה-מושקא (בתו של אדמו"ר האמצעי) – ממילא יש "עת רצון". אפשר להמשיך לדבר על "עת רצון". רמזנו בשבוע שעבר שכל השנה הזו מוקדשת ל"עת רצון", והערב יצא לנו תאריך מיוחד של "עת רצון".

7.               "אני ישנה ולבי ער" – חוש השינה והזמן לחלום

נאמר כמה נקודות קצרות שלא אמרנו לפני שבוע: דבר אחד, "עת רצון" ר"ת ער – רומז לפסוק בשיר השירים "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה". יש הרבה פירושים ל"אני ישנה ולבי ער". הפירוש הכי שכיח בחסידות הוא "'אני ישנה' בגלותא" ואף על פי כן יש מצב של "ולבי ער" – ער לקב"ה, לתורה, למצוות, לכל דבר טוב (גם תוך כדי "אני ישנה").

אנחנו כעת בחדש כסלו, ולכל חדש יש את החוש שלו בספר יצירה, ושם כתוב שהחוש של חדש כסלו הוא חוש השינה, כולל כל החלומות עליהם קוראים בפרשות השבוע דווקא בחדש כסלו, חודש החלומות. החל מהחלום של פרשת שבוע, פרשת ויצא, "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו' והנה הוי' נצב עליו... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[1] – המקור בתורה של יחוד יראה-נורא[2], היסוד הכי חשוב של מורנו הבעל שם טוב (אחרי הבדלה-המתקה-המתקה). בכל אופן, "אני ישנה" יכול להיות הזדמנות פז גם לחלום חלומות טובים, חלומות חסידיים, חסידישע חלומות – חלומות שעתידים להתממש בפועל ממש, חלומות משיחיים.

מהפסוק "אני ישנה ולבי ער" – ש-ער הוא "עת רצון" – לומדים שיש משהו דווקא במצב של השינה, שהיא שקט, מנוחה ורגיעה, כאשר כל הבלבולים והמתחים מסתלקים, מתגלה משהו מאד חיובי. כל זמן שהיהודי רץ, ביום יום שלו, ה"לבי ער" לא כל כך מתגלה. דווקא כשהוא ישן, פתאום הוא בעצמו מרגיש, מודע לנקודה הפנימית שבלב שלו, הנקודה היהודית שלו – הנקודה הפנימית היא הפינטלע איד שלו. בזמן האחרון אנחנו מדברים על מה שאמור לקרות בימים אלה – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", אך עדיין רוב העם ישן, אלא שזהו זמן הכי מסוגל ל"ולבי ער". תיכף צריך לשיר "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק" – אתה ישן, אבל דווקא בתוך השינה יש "ולבי ער", יש "עת רצון".

8.               שמיעת "קול דודי דופק" – "קול דממה דקה" – דווקא כש"אני ישנה"

אמרנו ש"עת רצון" הוא חתונה, ובאמת, מה שומעים כאשר "אני ישנה ולבי ער"? "קול דודי דופק". ידוע ש"קול דודי דופק" אותם ר"ת כמו "קול דממה דקה". אצל אליהו הנביא יש ארבע תופעות – רוח סערה, רעש, אש (ולא באף אחד מהם ה', ואחר כך) "קול דממה דקה" ש"תמן אתי מלכא", שם בא מלך מלכי המלכים. "קול דממה דקה" אותם ר"ת כמו "קול דודי דופק"[3]. מתי אני יכול לשמוע את ה"קול דודי דופק" – שהוא ה"קול דממה דקה" ד"תמן אתי מלכא" – כאשר "אני ישנה ולבי ער", "עת רצון". אז ה"קול דודי דופק" אומר לי "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" – כל גדילת פרצוף המלכות, מפרצוף המוטבע (פרצוף נה"י) עד לפרצוף הכתר. "אחתי רעיתי יונתי תמתי" ר"ת יראת – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – בגימטריא תורה. אז, כשאני ישן והלב ער, "ראשי נמלא טל" – טל בגימטריא הוי' אחד, הראש נמלא התבוננות פשוטה ש"הוי' אחד".

9.               כוונת "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון וגו'" ברעוא דרעוין – יחוד ענג ורצון

הצמח צדק – שכעת הנישואין שלו עם הרבנית (אותם שמות של הרבי והרבנית) – מביא כמה פירושים עמוקים ב"עת רצון" שלא הספקנו שבוע שעבר. עיקר הכוונה של האריז"ל ל"עת רצון" היא לזמן רעוא דרעוין, ושם הכוונה בכללות היא שיסוד עתיק נכנס ומאיר במצח הרצון של אריך – אותו מצח הרצון נקרא בלשון הקבלה "רעוא דרעוין", ומה שמאיר בו הוא התמצית (היסוד הוא התמצית) של הענג של הנפש האלקית. כלומר, יש כאן יחוד של ענג ורצון – ה"עת רצון" הוא שהענג מאיר ומתחבר (יסוד עתיק) במקור הרצון, מצח הרצון דאריך.

אחרי שכתוב "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון" ההמשך הוא "אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך". אחרי כוונת האריז"ל ל"עת רצון" יסוד עתיק שנכנס ומאיר במצח הרצון דאריך מכוונים הלאה, בפרטיות יותר, ש"אלהים" היינו מוחא סתימאה, "ברב חסדך" גלגלתא. במוחא סתימאה מאירה גבורה דעתיק, והיא נקראת "אלהים".

יש אפילו כוונה מפורטת בכתבי האריז"ל איך לכתוב כאן "אלהים" – מלא ההין ובאחורים (אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם). אותו "אלהים" שמאיר במוחא סתימאה הגימטריא שלו היא 1001, שגם שוה יראת שמים. אז ה"אלהים" בפסוק הוא גבורה דעתיק שמאירה במו"ס דאריך.

אחר כך "ברב חסדך" היינו חסד דעתיק שמאיר בגלגלתא דאריך – "מקור הרצון" (בלשון החסידות, כמו שיש "מצח הרצון" שבו מאיר היסוד דעתיק). אחר כך "ענני באמת ישעך" היינו הארה מרישא דלא ידע ולא אתידע – האמונה הפשוטה של היהודי – באוירא שבין הגלגלתא למוחא דאריך. זו קבלה 'נקיה' של האריז"ל על הפסוק שלנו, בפרט איך שמכוונים אותו במנחה של שבת. כלומר, הכל נדרש בכתר עליון, ועיקר הזיווג הוא בין הענג של עתיק והרצון של אריך.

10.         תקון פגם ער בן יהודה

עם ישראל נקרא "ארץ חפץ" – "כי תהיו אתם ארץ חפץ[4] אמר הוי' צבאות". "חפץ" בחסידות הוא גם היחוד של ענג ורצון, ומה שכתוב "ארץ חפץ" – שאנחנו ה"ארץ חפץ" של ה' – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", ארץ לשון רצון. יש גימטריא מופלאה ש"ארץ חפץ" – כינוי לעם ישראל – עולה ענג רצון[5]. ענג רצון גם ר"ת ער (כמו "עת רצון").

עוד כמה שבועות נקרא על הפגם של ער ער בכור יהודה, פגם הברית. כל מה שמדברים על "עת רצון" שבקדושה צריכים לכוון כל אחד שיש בכך תיקון לפגם של ער בכור יהודה, שהוא נשמת משיח בן דוד כמפורש בקבלה. ברגע שנתקן את אותו ער על ידי "לבי ער" יבוא מיד מלך המשיח. הכל קשור ל"עת רצון" אין "עת רצון" גדול כמו ביאת משיח, שגם נקראת החתונה הגדולה, החתונה של קוב"ה וכנס"י.

אם כן, מה אמרנו? שהחוש האמתי של חדש כסלו, חוש השינה, הוא לחוש את ה"לבי ער" בתוך השינה. לנצל את השינה, שדווקא היא מסוגלת לגילוי "לבי ער" – זה חוש, לחוש משהו. חוש השינה – "אני ישנה ולבי ער"[6] ואז אני שומע "קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי".

11.       ג. בנין בית ישראל[7]

12.         הקמת בית ישראל בפרשת ויצא

הנושא הערב של פרשת שבוע הוא גם נושא של נישואין, כי זו הפרשה בה יעקב אבינו, ה"בחיר שבאבות", מתחתן עם כל ארבע הנשים שלו. קודם הוא מתחתן עם שתי אחיות, "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". לכל אחת יש שפחה – שפחת לאה זלפה ושפחת רחל בלהה – ובהמשך הוא מתחתן אף אתן. מתוך הנישואין האלה יעקב מעמיד את כל בית ישראל, יב השבטים ("מטתו שלמה").

בנימין נולד בפרשת השבוע הבא, אבל היות שבלידת יוסף רחל אומרת "יוסף הוי' לי בן אחר" אנחנו יודעים שעתיד להוולד עוד בן. הבן הנוסף הוא בן-ימין – "ימין הוי' רוממה ימין הוי' עושה חיל" – בן של ארץ ישראל, כפי שמסביר רש"י. דווקא כאן בארץ יש את עצם "ימין הוי'" – כאן המקום של הימין. אם כן, כל בית ישראל נבנה וקם בפרשת ויצא, הפרשה השביעית בתורה – "כל השביעין חביבין".

13.         שנות יעקב בארץ ובחו"ל

יעקב אבינו, שהוא המקים את בית ישראל, חי 147 שנים. מתוכן, בפרשתנו, הוא היה 20 שנה בחרן – בחוץ לארץ. בסוף, בפרשת ויחי, בסוף חומש בראשית, אנחנו קוראים שהוא היה עוד 17 שנה בגלות אחרת, גלות מצרים. שם הוא נפטר, רק שהשביע את יוסף בנו שיעלה את עצמותיו הנה, לארצנו הקדושה, למערת המכפלה.

אם כן, מתוך ה-147 שנים של יעקב, כמה שנים הוא היה בחו"ל וכמה בארץ? כמה שנים היה בשמאל וכמה בימין, בארץ הימין? היה 37 שנה בחו"ל – גיל חשוב, הגיל של יצחק בעקידה – ו-110 שנים בארץ. 110 הן השנים של הבן שלו, יוסף. ידוע שבפנימיות האבות נתנו לדוד המלך את שבעים השנה שלו – אברהם נתן ה שנים, יעקב כח שנים, ויוסף (במקום יצחק) נתן לז שנים. כבר אמרו ש-לז השנים שיוסף נותן לדוד הן הן כנגד לז השנים שיעקב היה בחו"ל.

יש משהו ב-יז השנים האחרונות שלו – כפי שחז"ל מציינים ורש"י מביא בפשש"מ – שהן שנים טובות. למה? כי כל הבנים יחד, יש בית מדרש בארץ גושן, לומדים תורה – אבל בכל אופן הוא בגלות מצרים. כנראה שבאותן יז שנים אחרונות שלו היה אצלו מצב של "אני ישנה ולבי ער", "'אני ישנה' בגלותא". בעשרים השנה בחרן היה לו קשה, אבל גם היו לו הרבה 'מזל טוב' שם – גם ה'מזל טוב' לחתונות שלו וגם ה'מזל טוב' לכל הלידות שלו. אז כל ה'מזל טוב' של יעקב היו בחו"ל וגם טוב השנים הטובות שלו היו בחו"ל, ועם כל זאת – השנים האלה הן לא בימין. משיח צריך לחזור לכאן, לחיות פה בארץ. עוד לא זכינו לזה, אבל תיכף ומיד ממש נזכה לזה.

14.         "אמת ליעקב" ומספר פסוקי בראשית-וירא-ויצא

נחזור: סך כל שנות יעקב הוא 147 שנים. יעקב קשור למדת האמת – "תתן אמת ליעקב". לפני שבוע אמרנו שבעצם ב"אמת" יש גם משמעות ותוקף של דין, "יקוב הדין את ההר", ולכן כתוב בחסידות – כפי שדברנו לפני שבוע – שמקור האמת הוא יצחק אבינו. רק ש"תתן אמת ליעקב" – מיצחק ה"דינא קשיא", האמת הצרופה של יצחק, מתמתק בזכות רבקה, שהיא "דינא רפיא", ואז ניתן ליעקב. על כך נאמר "תתן אמת ליעקב".

מה היחס בין אמת – 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה" – ל-147 שנות חיי יעקב? מה הקשר? ב-אמת יש שלש אותיות, ואם מחלקים לשלש מתגלה שממוצע כל אות הוא 147 בדיוק – שנות חיי יעקב.

יש תופעה יפהפיה בתורה: אמרנו שפרשת ויצא היא הפרשה השביעית. הפרשה הראשונה בתורה היא בראשית והפרשה שבין בראשית לויצא היא הפרשה הרביעית, וירא. כמה פסוקים יש בפרשת בראשית? 146, בפרשת וירא 147 פסוקים ובפרשתנו 148, "מחנים" פסוקים (מהתופעות הכי יפות, שהמלה האחרונה של הפרשה היא "מחנים" ("ויקרא שם המקום ההוא מחנים"), והיא סימן הפרשה – בעלי המסורה מחפשים תמיד מלה קרובה לסוף, ובפרשתנו מהכי בולטים ויפים).

יש כאן סדרה פשוטה, 146-147-148, וביחד ג"פ 147 – אמת. ה-147 הוא דווקא פרשת וירא – פרשה של אברהם, שסופה עקדת יצחק, שהיא החבור של אברהם ויצחק, סוד "ביצחק יקרא לך זרע" דהיינו יעקב. דווקא שם יש רמז מובהק לשנות חיי יעקב. יחד עם ויצא הכל ג"פ קמזאמת. זו אחת מהתופעות של אמת התורה, "אין אמת אלא תורה".

15.         סדר נישואי יעקב ולידת השבטים

כל מה שדברנו הם רק ווארטים לשם 'חימום'. כדי להבין את כל ה'מזל טוב' – שיעקב מתחתן עם שתי האחיות ואחר כך עם שתי השפחות, ומעמיד את יב שבטי י-ה – צריך להבין מי הוא יעקב ומי היא לאה ומי היא רחל (ומי הן שתי השפחות). האריז"ל אומר שלאה ורחל הן הגלגולים של חוה הראשונה וחוה השניה – נושא שדברנו עליו כמה פעמים. לכל אחת יש את השפחה שלה. "שם הגדֹלה" – ה גדולה, בינה – לאה. שם הקטנה – ה קטנה – רחל.

בדרך כלל מסבירים בחסידות[8] שלאה היא אותיות המחשבה, בינה, שנקראת "עלמא דאתכסיא", ואילו רחל היא אותיות הדבור, "עלמא דאתגליא". אבל היום צריכים להתעמק הרבה יותר בהבנה מה הוא עלמא דאתכסיא ומה הוא עלמא דאתגליא, ומה המשמעות של השפחה של כל אחת, ומה ההסבר של סדר הלידה – ראובן, שמעון, לוי, יהודה ואחר כך "ותעמֹד מלדת". אז עוברים לבלהה, שפחת רחל, "הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" כפי שאומרת רחל ליעקב אבינו, ואז נולדים שני בני בלהה – דן ונפתלי.

אחר כך גם לאה מוסרת את שפחתה ליעקב – זלפה – ונולדים עוד שני בנים, גד ואשר. ואז, פתאום, לאחר ההפסקה של "ותעמד מלדת", קורה משהו שמשנה את המזל אצל לאה. כל הזמן היא מתפללת לה' שרוצה עוד ילדים – רוצה להרבות שבטים ליעקב אבינו. אז יש סיפור פלא, מציאת הדודאים על ידי ראובן, בנה בכורה של לאה, ובזכות הדודאים והעסקה בין לאה ורחל, לאה זוכה למה שהיא משתוקקת כל הזמן – "תאות צדיקים יתן", הקב"ה נותן לה את תאוותה – והיא זוכה לעוד בן, יששכר, ולעוד בן, זבולון.

רק אחרי כל זה – אחרי שיש ליעקב כבר מנין, עשרה בנים (כמו שהרבי אומר שכל אחד צריך) – ה' מרחם על רחל אמנו ופותח את רחמה, ואז היא יולדת את יוסף ואומרת "יוסף לי הוי' בן אחר", רמז שיהיה עוד אחד, שהיא תזכה לעוד בן, שהוא בנימין. בנימין הוא צדיק תחתון, לעומת יוסף צדיק עליון. את כל זה צריך להבין – מה מתרחש כאן, למה לפי הסדר הזה[9].

16.       ד. ד"ה "ציון במשפט תפדה" תרד"ע: עילה ועלול לעומת יש מאין

17.         עילה ועלול – עליה; יש מאין – ירידה

ננסה, כמו תמיד, לחבר את הענינים גם למאמר הנלמד מתוך המשך ע"ב של הרבי הרש"ב – אנחנו במאמר ס"ט (הפסוק שלנו, "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון" הוא מפרק סט בתהלים, וכעת אנחנו במאמר סט בע"ב). אחד הנושאים שהוא מדבר שם הוא ההבדל בין עילה ועלול ליש מאין – אומר זאת בקיצור.

הוא אומר שכאשר יש תופעה של עילה ועלול העלול מכיר בעילתו, והיות שהוא מכיר בעילתו הוא גם שואף כל הזמן לעלות ולהכלל בתוך העילה שלו. לעלול יש טבע לעלות ולהכלל בתוך העילה, היות שיש לו הכרה – הוא קרוב, יחסית, לעילה שלו. אפילו רמוז בתוך המלים עילה-עלול, לשון עליה.

אבל ביש מאין היש רחוק מהאין – האין נקרא כך מכיון שהאור האלקי מסתתר ("אכן אתה אל מסתתר"), היש מרגיש את עצמו נפרד. לכן הטבע של היש, אם אין משהו שמחזיק אותו ומקים אותו, הוא לרדת – כמו "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". זה הווארט שהוא כותב. שוב, שטבע העלול לעלות ולהכלל בתוך העילה ואילו ב"יש מאין" טבע היש – הרחוק והנפרד – לרדת ולהתרחק עוד יותר מהאין, המקור שלו.

ביש מאין יש צמצום בין האין לבין היש – כמו בתחלת בריאת העולם, שה' מצמצם את אור אין סוף כדי להוות משהו חדש, שבקושי-בקושי זוכר "מאין באת". יש איזה רשימו קלוש מאד, אבל על פני הדברים היש לא זוכר מאין בא. למה? בגלל הצמצום שבאמצע.

18.         לאה – עילה ועלול; רחל – יש מאין

מי שלומד את החסידותט על לאה ורחל, פרשת השבוע, מבין שלאה, אמא עילאה, ורחל, אמא תתאה – שתיהן נקראות אמא – הן "יש ואין" (רחל) לעומת "עילה ועלול" (לאה). לאה היא אמא עילאה, מולידה את כל המדות באצילות, ששם – ש"איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד" – ההשתלשלות היא בדרך של עילה ועלול, השתלשלות הספירות זו מזו כמבואר בתניא קדישא. אבל רחל היא אמא תתאה, המלכות דאצילות שמולידה את כל הנבראים – שם לא השתלשלות בדרך של עילה ועלול אלא יש צמצום ואז הבריאה היא יש מאין.

עיקר הפלא של הבריאה הוא יש מאין – הרבה יותר פלאי מעילה ועלול, סדר ההשתלשלות הרגילה. הנקודה הראשונה היא שלאה אמנו, שהיא ה עילאה, התבוננות – עיקר ההתבוננות שלה היא בעילה ועלול. אבל עיקר ה'התבוננות' – או המודעות – של רחל אמנו, שהיא עולם הדבור ו"עלמא דאתגליא" היא ביש מאין. עלמא דאתגליא הוא מה שנקרא יש. רחל אמנו היא מודעות של יש מאין.

19.         עילה ועלול – קבלת הזהר-הרמ"ק; יש מאין – קבלת האריז"ל

אם אמרנו ש"יש מאין" בנוי על יסוד הצמצום. מי חדש בכלל את המושג צמצום? הרי בקבלה הראשונה הוא לא היה. האר"י הקדוש חדש את מושג הצמצום – החדוש העיקרי של קבלת האריז"ל. ואילו אצל הרמ"ק – המקובל הכי גדול שקבץ את כל הידע של כל ספרי הקבלה עד האר"י (ולא עד בכלל) – הכל בדרך עילה ועלול, מאין סוף והכתר עד למטה. אין אצלו את המושג צמצום. לא שהוא לא מאמין שה' ברא את העולם יש מאין, אבל את הסוד האמתי של יש מאין – שהוא הפוך מעילה ועלול – אין לו.

מה אפשר להסיק לפי זה עד כה? כלל ראשון, אפשר להסיק שלאה אמנו היא השרש של כל ספר הזהר וכל כתבי המקובלים עד רבינו הרמ"ק ועד בכלל – כל ההתבוננות שלה היא בעילה ועלול, בסדר ההשתלשלות, "שם הגדֹלה לאה". ואילו רחל אמנו, המודעות שלה, הוא החידוש של האר"י – איזה מבט חדש ומפתיע על התפתחות חכמת הקבלה. יצא כעת שהרמ"ק הוא ב-ה עילאה ואילו האר"י הקדוש, הצמצום, הבריאה יש מאין, דווקא כנגד ה תתאה, כנגד רחל.

20.         יהודה – רחל שבלאה

ידוע שעיקר ביאת משיח תלוי בבנין פרצוף רחל. גם רואים בתורה שרחל חכתה. הכי קשה כאן הוא הרצון שרחל תוליד. מצד אחד, משיח בן דוד – על פי פשט – הוא צאצא של דוד, משבט יהודה, בן לאה אמנו. אבל, כמו שנסביר תיכף, יהודה אצל לאה הוא ההתכללות של רחל שבלאה. לכן במרכבה העליונה, בתחלה יש אברהם-יצחק-יעקב-רחל – ר"ת אייר כידוע, כפי שהרבי תמיד מביא – וכאשר נולד דוד המלך הוא נכנס במקום רחל.

דוד הוא במקום רחל, אף על פי שהוא לא בן רחל אלא בן לאה, משבט יהודה, אותו שבט שאחרי שהוא נולד כתוב "ותעמד מלדת". מה פירוש "ותעמד מלדת"? כאילו שהיא הפכה מפוריה לעקרה, "ורחל עקרה". יש משהו בלידת יהודה שלאה הופכת להיות כמו רחל, כי גם הבן שהולידה – יהודה – הוא בחינת רחל. זה מהסודות הכי-הכי עמוקים בפרשה, בכל הסיפור של הלידות.

21.         לאה – התבוננות במהות אלקות; רחל – ראית מציאות המלך

יש עוד דרך לתפוס את שתי הדרגות של ההתבוננות: ההתבוננות של אמא עילאה, לאה, וההתבוננות – המודעות בעבודת ה' – של אמא תתאה, רחל.

לאה מתבוננת ב"אין עוד מלבדו" (ואיך ש"כולא קמיה כלא חשיב"), לאה מתבוננת – כך הלשון בחסידותט – ב"מהות האלקות". כך היא מנסה, היא חותרת להשיג את מהות האלקות, איך ש"אין עוד מלבדו". רחל לא חותרת להשיג את המהות של ה' בכלל. רחל רק רואה את המציאות בעליל – "עלמא דאתגליא".

מהות ה' היא "עלמא דאתכסיא". יש מישהו שכל הזמן מתבונן וחותר ומנסה להכנס לתוך עולם הנסתר, ממד הנסתר. מי שמחפש את "הנסתרֹת להוי' אלהינו" זו לאה. רחל היא "עלמא דאתגליא", לא מחפשת נסתרות, מה עבודתה? רק "הנגלֹת", והיא לא מחפשת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" בדרך של התבוננות לעומק ב"מרום", "העכער און העכער" (עבודת לאה וזלפה), אלא רק מחפשת במציאות לראות את מציאות המלך, שהרי היא בחינת מלכות. בעלמא דאתגליא איני מבין מי הוא המלך, אבל זה המלך – זו מציאות מלך מלכי המלכים הקב"ה.

22.         עצמת הבטול ב"עלמא דאתגליא"

אם אמרנו שלאה מתבוננת ומנסה להבין לעומק נושאים בחסידות, עניני אלקות – לאה לומדת הרבה חסידות "ועיני לאה רכות" מרוב התבוננות. עינים הן התבוננות, הסתכלות חזקה, ומרוב העבודה הקשה והמעמיקה של התבוננות בעולם הנסתר נעשה "ועיני לאה רכות".

אבל רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" – כל המציאות אצלה יפה. יש כאן מציאות של ה'. אין דבר עושה את עצמו, אז אם יש כאן שלחן צריך לראות בו שהוא מציאות הבורא. כל דבר משקף את מציאות האומן שעשה ופעל אותו (כמו שכתוב בתניא). ברגע שיש גילוי של מציאות ה', ואני מרגיש זאת, איני צריך להבין כלום. הגילוי הזה פועל עלי בטול פשוט. המלה הכי חשובה בחסידות חב"ד היא בטול[10]. יש משהו אצל רחל שהבטול שלה הוא יותר מאשר אצל לאה, כי הוא בפני מציאות המלך בגלוי.

כמו שהרבי דבר על גילוי מציאותו של משיח – לא צריך להבין, כי יש אותו מול העינים. כמו שהבעל שם טוב הביא את המלך, לא נסה להסביר אותו. כתוב שהקודמים נסו להסביר אותו – רשב"י בזהר ספר ספורים על המלך, תאר את המדות שלו, והאריז"ל צלם אותו, כך כתוב (שהביא ציור-תמונה שלו) – אבל הבעל שם טוב הביא אותו עצמו. להביא אותו, 'זה המלך', מה שאתה רואה – זה עלמא דאתגליא, בחינת רחל כמוסבר בחסידות.

23.         לאה – "אתה הראת לדעת" ו"וידעת היום והשבות אל לבבך"; רחל – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

אם נתן פסוק ל"עלמא דאתכסיא", עבודת לאה, הפסוק הוא "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (כך היה בגילוי אז), ואחר כך ההתבוננות והעבודה הקשה של "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

אבל עבודת רחל היא התחלת השו"ע, סימן שלא צריך לכך שום הקדמה. איך הרמ"א מתחיל את השו"ע? "שויתי הוי' לנגדי תמיד". מהרגע שאתה מתעורר בבקר – "אני ישנה ולבי ער" – אתה מרגיש, אם אתה נשמה זכה, שמלך מלכי המלכים עומד עליך, ואז אתה מזדעזע וקם, מתגבר כארי. יש שם התבוננות? אין שום התבוננות. יש תודעה, יש מודעות, וזו המודעות של רחל – עלמא דאתגליא הוא 'זה המלך'. לא מבין אותו, לא צריך להבין אותו, לא יודע ממנו כלום – אבל אני רואה אותו. אחד שרואה את המלך במו עיניו מתבטל אליו. זה הווארט העיקרי של ההבדל בין לאה לרחל. כלומר, לאה מתבוננת על מנת להשיג יותר ויותר.

אמרנו בתחלה שההתבוננות להשיג יותר ויותר מתייחסת בעיקר לעילה ועלול, וממילא כל הזמן יש התעלות של העלול ששואף לחזור ולהתכלל בתוך העילה. אבל זה שביש הנברא אני רואה את מציאות המלך לפני – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – זו בחינת רחל, עבודה אחרת לגמרי.

למה יעקב הוא הבחיר שבאבות? כי הוא – ואך ורק הוא, הכל בהשגחה פרטית – יכול לייחד את שתי המדרגות. הוא מתחתן עם שתי הנשים האלו – שלא מדעתו, לא חשב שמתחתן עם לאה, אבל בסוף כך ההשגחה קבעה – כי ה' יודע שהוא ורק הוא, בנוסף לכך שמתייחד עם כל אחת בפני עצמה, מסוגל לייחד את שתיהן יחד, את עבודת האתכסיא ועבודת האתגליא.

24.         "הוי' בחכמה יסד ארץ" – הבטול בעבודת רחל

אמרנו שמבחינה מסוימת יש יותר בטול פשוט בעלמא דאתגליא מאשר בהתבוננות העמוקה של עלמא דאתכסיא. למה? לפי הכלל של "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". השרש של לאה הוא ה עילאה, בינה, אבל השרש האמתי של המלכות הוא בחכמה – "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ". היות ששרש רחל באבא, לכן יש לה זיקה לבטול פשוט, שלא תלוי בהתבוננות. שוב, חוית ראיה ממש במוחש של מציאתו של המלך (כל ראיה בחכמה) היא בטול לגמרי.

25.         לאה – רדיפה אחרי הבלתי-מובן

למה יעקב מתאהב בה ורוצה להתחתן אתה ולא עם לאה? לא רק בגלל שרחל יפה ולאה לא כל כך יפה. כתוב בזהר הקדוש שההסבר הוא שבר נש – כל אדם – שונא "עריין דאמיה", שונא את ערות אמו. למה לאה שנואה? כי לאה לגבי יעקב היא "ערות אמו", האמא של יעקב. מהי ערות אמו? דבר שאסור לחשוב עליו, נסתר, לא מושג, איני יכול להשיג זאת ולא צריך להשיג זאת. כתוב שבגלל הכלל הזה, שנאמר בזהר, לאה שנואה.

כמו שהסברנו הרבה פעמים, בצורה הכי פשוטה – יעקב לא מבין אותה. יש אשה שאתה מבין אותה, אשתך, ויש אשה שאתה ממש לא מבין אותה. קשה לאהוב – אהבה חמה, רגשית – אחת שאתה לא מתחיל להבין אותה. למה הוא לא מבין אותה? כל העבודה הפנימית שלה, עבודת ה' של לאה, היא להגיע לאזורים בנפש שבסופו של דבר הם לא מובנים. אבל אלה החיים שלה.

יש אחד שאלה החיים שלו, כמו איזה מדען שכל החיים שלו מנסה לאחד את כל כחות הטבע – זה מה שמחיה אותו, אלה החיים שלו. בסוף הוא יחיה את כל ה-120 שנה ולא ישיג את מה שהוא רוצה, אבל זה מה שמחיה אותו. כזו היא לאה – תמיד רודפת אחרי יעד שאי אפשר להשיג אותו, לדעת את ה' ממש, את מהות האלקות.

26.       ה. ארבעת הבנים הראשונים – ראובן, שמעון, לוי, יהודה

27.         "עזר כנגדו" – לידה על רקע של ניגוד

מה הכלל הבא בהבנת פרשת השבוע שלנו? כאשר ה' ברא את האשה לאדם הראשון הוא אמר "אעשה לו עזר כנגדו". את ה"עזר כנגדו" הוא צריך, על פי פשט, כדי להוליד ילדים. בלי ה"עזר כנגדו" הוא לא יכול להוליד. איך מסבירים בחסידות "עזר כנגדו"? ההסבר שחייב להיות משהו מנגד באשה. חז"ל מפרשים פשוט מאד – "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'", אבל הפשט שהכל חיובי, צריך "עזר כנגדו".

אפשר לפרש "סמך לקבליה", כתרגום אונקלוס, יכול להתפרש רק כמשהו חיובי (כמו להלוך כנגד רוחו). אבל אם בכל זאת מפרשים לשון ניגוד – ה' ברא את האשה כי צריך ניגוד. כתוב שאם אין "נגדו", אם אין ניגוד בין האיש והאשה (לא צריך שילחמו אחד בשני, אבל איזה ניגוד) אין לידה. כלל גדול – לידה יכולה להיות רק על רקע של ניגוד, של זווג איש ואשה שיש ניגוד ביניהם.

28.         לידת המדות מתוך השקלא וטריא שבהתבוננות

מה הדוגמה? כל עבודת החסידות היא שמתוך התבוננות מולידים מדות בלב. גם כאן, מה שלאה זוכה להוליד את ראובן-שמעון-לוי (בסדר זה) היינו הולדת שלש המדות העיקריות שבלב – ראובן-אהבה, שמעון-יראה, לוי-תפארת.

איך היא זוכה לכך שה' מיד פותח את רחמה וזוכה להוליד מדות? כי ההתבוננות, גם שלה בינה לבין עצמה וגם ביחס שלה לבעלה, לא מתיישבת לגמרי על דעתה. כל התבוננות אמתית היא לרדוף אחר דבר שאתה לא יכול להשיג עד הסוף, אבל אתה מתבונן ומנסה להבין כמה שיותר.

כמו כל סוגיא בגמרא, שגם אם אתה מבין הכי טוב – הבעל שם טוב אמר שכל רב בעולם, איך שמבין את הסוגיא בגמרא, אני יכול לסתור אותו. הוא לא אמר זאת מתוך 'שויץ', אלא כדי לומר שכל לימוד לעומק הוא חסר, ותמיד אפשר למצוא קושיא שתפריך את כל הבנין שבנית בשקו"ט שלך. בזכות הקושיות – וגם אחרי שתתרץ תהיה עוד קושיא – יש ניגוד שמתוכו נולדים ילדים, מתוך כך שהכל לא פשוט ולא חלק. אם היחס הוא חלק ופשוט, ואין קושיות – אין ילדים. כלל גדול. תיכף ננסה להסביר אותו יותר.

היחס של יעקב ולאה הוא יחס שיש בו התבוננות, והיות שיש התבוננות יש קושיות, ואף פעם אי אפשר לתרץ את כל הקושיות – ככל שמעמיקים יש יותר ויותר קושיות – ודווקא מתוך החימום של השקלא וטריא נולדים הבנים.

29.         עקרות רחל כי רואה המציאות עין בעין עם יעקב (ולידתה מתוך מריבה עמו)

אם לא היה את השקו"ט – לא היה נולד אף אחד. למה רחל עקרה, שבאמת אין לה ילדים? כי יעקב ורחל רואים מאה אחוז עין בעין. אצל רחל התכלית היא גילוי מציאותו של מלך מלכי המלכים כאן ועכשו. אצל יעקב – י עקב – כל הענין הוא להמשיך את גילוי העצמות למטה, בתוך מציאות היש הנברא, הרחוק, בו ה' מתגלה במציאותו (לא במהותו, אלא במציאותו), פשוט שיראו את ה' ויתבטלו בפניו. כלומר, יעקב ורחל הם כל כך בתיאום, אין שום ניגוד ביניהם, וזו הסבה שאין לה ילדים, היא לא "עזר כנגדו".

לפני שהיא מוסרת את שפחתה בלהה ליעקב היא מתרגזת על יעקב – כנראה פעם ראשונה בחיים – והוא מתרגז בחזרה, ואז מתחיל להתקדם הספור. עד אז, כך מוסבר, הכל היה כל כך חלק ומתואם – בלי התבוננות ובלי קושיות. הנה, מה שאת רואה הוא ה'. מה יהיה לעתיד לבוא? כתוב שאין פריה ורביה. למה? כי אין קושיות. לכן אלה "ימים שאין לי בהם חפץ", כי אין קושיות, יש רק ה' (בלשון הידועה, אלקות בפשיטות, אך ללא עולמות בהתחדשות – לעתיד תהיה רק אלקות). כך מוסבר בחסידות בעומק על הפרשה.

30.         לידת המדות – ראובן-שמעון-לוי – אהבה-יראה-דבקות

מה קורה? לאה קודם כל מולידה את ראובן – אור-בן – אהבת ה', מתוך ההתבוננות שלה. מולידה מתוך הניגוד שלה, גם בינה לבין עצמה וגם בינה לבין בעלה – הכל בנסיון להבין את הבלתי מושג. אחר כך זוכה לשמעון, מדת השמיעה-היראה – "הוי' שמעתי שמעך יראתי". אחר כך זוכה ללוי, "הפעם ילוה אישי אלי" – מדת הדבקות, כפי שמוסבר בחסידות.

אנחנו אומרים חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים, אבל כאן נקרא התפארת-רחמים דבקות, בחינת לוי. תמיד יש ניגוד, היא שנואה, אבל היא רוצה אחדות. והנה, סוף כל סוף, נולד השלישי ו"הפעם ילוה אישי אלי". לפעמים חסד-גבורה-תפארת הם אהבה-יראה-רחמים, באגרת הקדש כז הם אהבה-יראה-אמונה (שלש המדות העיקריות של הצדיק), ולפעמים, כמו כאן, הם אהבה-יראה-דבקות. אהבה היא המשכות אחרי אור ה', אור-בן, ושמיעה היא "שמעתי שמעך יראתי", אבל לוי הוא דבקות בה'.

31.         ביאור הבעל שם טוב ב"תכלית הידיעה שלא נדע"

אחרי שהיא יולדת את כל אלה היא ממשיכה להתבונן, ואז קורה אצלה מה שכתוב בתחלת כתר שם טוב. כתוב שם שיש שנים שמגיעים בסוף למסקנה שאי אפשר לדעת את ה' – בלשון החוקרים הראשונים "תכלית הידיעה שלא נדע".

אומר הבעל שם טוב שיש אחד שמיד מתיאש מלדעת, הוא חש שאף פעם אי אפשר יהיה להבין את ה', אז למה לשבור את הראש? אין בכך שום תועלת. לכן הוא מתיאש, ומיד הוא לא יודע. אומר הבעל שם טוב – בתחלת כתר שם טוב, ומשם רואים שהוא בעצם חב"דניק – שחלילה להסתמך על אמונה בלי למצות את כל היכולת שלך לדעת.

לכן, קודם צריך לדעת כמה שאתה יכול לדעת, ומתוך זה – החידוש שלנו היום – להוליד כמה מדות שאתה יכול, כי המדות האלה נולדות מתוך החיפוש אחרי הדעת, הגם שבסוף לא תמצא. תוך כדי שאתה מחפש, אלה השנים בחיים שלך שאתה מוליד ילדים – השנים של החיפושים הקשים. אז אתה פורה. אבל בסוף מגיעים ל"תכלית הידיעה" – שאני באמת מיציתי לגמרי את היכולת שלי להבין – וכעת אני מבין שאיני יכול להבין, אי אפשר לדעת.

מה המשל של הבעל שם טוב שם? משל פשוט מאד, שיש אחד שהיות שלא יכול אף פעם לדעת ולהכיר את המלך ממש, הוא לא עושה מאמץ להתקרב, לנסוע לעיר הבירה, להתקרב לארמון – הוא מיד לא יודע, לא יכול להכיר.

מה זה בעבודה? שמיד אומר שאני מאמין, אני יהודי בלב, וזהו. אבל יש אחד שעושה את כל המאמצים, נוסע לעיר הבירה, נוסע לארמון, נכנס לארמון חדר בתוך חדר עד שמגיע הכי פנימה – ואז אומרים לו שאי אפשר להכנס יותר. תוך כדי שבקר בכל המקומות האלה הוא העשיר את הידע שלו וגם את הרגש שלו המון, אין סוף, אבל ברגע מסוים אומרים לו עד כאן – תכלית הידיעה שלא נדע.

32.         לידת יהודה – "תכלית הידיעה שלא נדע" – "ותעמֹד מלדת"

זו תחלת כתר שם טוב, שכל אחד ימצה את החב"ד שלו, עד שהחב"ד השלמים שלו יאמרו לו שאי אפשר יותר. ברגע שאי אפשר יותר מה נשאר? רק הודאה. אחרי שלאה זוכה לשלשת הבנים הראשונים, שהם עיקרי הלידה – ראובן שמעון ולוי, והם גם המכסה שלה (בממוצע שלשה ילדים לכל אחת מארבע הנשים; הבן הרביעי הוא כבר 'בקשיש', יותר ממה שמגיע לה) – היא זוכה לבן הרביעי, שהוא תכלית העבודה שלה, תכלית ה"ועיני לאה רכות" בחיפוש התמידי, שהוא "תכלית הידיעה שלא נדע"[11].

ברגע שמגיעים ליהודה, שנשאר רק להודות, להאמין באמונה פשוטה – "ותעמד מלדת". למה? שוב, ברגע שמגיעים לפשטות אין יותר לידה – נגמר הסיפור. יכול להיות למעליותא, כמו לעתיד לבוא, שאין לידה. אבל עובדה, ראיה, שאחרי שמגיעים ליהודה – הודיה פשוטה – אין יותר לידה, "ותעמד מלדת".

עד כאן הפרק הראשון שלנו הערב, שהוא להבין את ארבעת הבנים הראשונים מה ענינם. כאן אנחנו יכולים להבין טוב את מה שאמרנו קודם שיהודה הוא כבר בחינת רחל, כי לרחל אין התבוננות – יש רק גילוי פשוט במוחש. דווקא עלמא דאתגליא הוא ה"יפת תאר ויפת מראה" שלה – מציאות המלך, בטול פשוט. מאד דומה ליהודה.

33.         איך מקדימים את יהודה בקרבנות הנשיאים?

נסיים חלק זה בעוד קושיא-לכאורה: לפי הבעל שם טוב, וכך כתוב גם בחסידות על הפרשה, אסור להקדים את יהודה לפני הלידות הקודמות, שהן עיקרי הלידות, ראובן-שמעון-לוי, ובפרט לוי שהכי מושלם בין השלשה, "הפעם ילוה אישי אלי", מדה של דבקות בה'. רק אחרי כל אלה מגיעים ליהודה, "תכלית הידיעה שלא נדע".

אבל, לכאורה יש על כך קושיא – שלפי האריז"ל בסדר החדשים כנגד השבטים (שהם חושי הנפש וכו'), סדר הנשיאים בקרבנות חנוכת המזבח – יהודה הוא הראשון. באמת כאשר משה אומר שיהודה הוא הראשון קם ראובן ועשה "ויצעקו" – געוואלד, אני הראשון.

אפשר לחשוב שראובן סתם דאג לבכורה שלו, אבל לפי מה שאמרנו כעת יש לו טענה חזקה – איך יכול להיות יהודה אמתי, "תכלית הידיעה שלא נדע", לפני ראובן-שמעון-לוי?! אי אפשר! כמו שהבעל שם טוב אמר שזה אחד טפש, עם הארץ, שלא יודע כלום ורק אומר ש'אני מאמין'. לכאורה זו קושיא חמורה.

34.         לוי ויהודה: כתרי כהונה ומלכות ("תכלית הידיעה שלא נדע" כגדר המלכות)

קודם כל, מי הוא יהודה? כתר מלכות. מי הוא לוי שלפניו? כתר כהונה. קודם צריך להגיע עד לכתר כהונה, ראובן-שמעון-לוי, ואחר כך יהודה – שהוא הפוך, "תכלית הידיעה שלא נדע", "ותעמד מלדת".

מה אפשר ללמוד מכך קודם כל לגבי מלכות? אנחנו רוצים מלכות עכשיו – מלכות ישראל, מלכות משיח. מכאן יש הגדרה מאד חשובה מה היא מלכות. גדר המלכות שהיא חיה בתודעה של "תכלית הידיעה שלא נדע" (והיינו מפני ששרשה האמיתי הוא ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, ששם חמשה ספקות כו'). המלכות לא מתבוננת יותר. לכן היא יכולה לעסוק במציאות, באקטואליה.

היו למלכות שלשה אחים קודמים שבנו את הרקע למלכות, "תכלית הידיעה שלא נדע", אבל ברגע שמגיעים למלכות – הרגל הרביעית של המרכבה – אין לי מה להתבונן יותר לעומק. כבר הגעתי ל"תכלית הידיעה שלא נדע", ואז אני יכול כבר לרוץ לבחירות – אין לי יותר מה לעשות, מה שנשאר הוא רק בחירות, מתוך מצב של "תכלית הידיעה שלא נדע". אבל מי שרץ לבחירות לפני המצב של "תכלית הידיעה שלא נדע" הוא הטפש של הבעל שם טוב, הטפש של החסידות.

על כן הקושיא חזקה מאד, איך זה שיהודה קופץ לראש ונעשה הראשון?

35.         יהודה רביעי גם כאשר הוא ראשון

יהודה לכאורה תמיד צריך להשאר הרביעי, לא הראשון – הרגל הרביעית של המרכבה העליונה. אלא מה? חיבים לומר שיש משהו ביהודה של הקדושה שגם כאשר שמים אותו בראש, "ראשון לציון", הוא בגנים שלו נולד רביעי. הוא אף פעם לא שוכח – והעובדה הזו קיימת אצלו – שה"לא נדע" שלו הוא לאחר שהוא בעצמו עבר את כל התהליך של לידת ראובן שמעון ולוי.

לא רק שיש לו שלשה אחים ואמא שהתבוננו, אלא יהודה עצמו הוא תלמיד חכם גדול – דוד הוא תלמיד חכם, לומד תורה. ברור שיהודה בתוך עצמו, תמיד, בגנים, בא בעצם אחרי ראובן-שמעון-לוי. כזה יהודה, כזה דוד המלך, אפשר מיד לשים אותו.

שוב, עדיין צריך ליישב את הווארט הזה, שיש אחד שמיד אפשר לשים אותו כמלך – כתכלית הידיעה שלא נדע, שנשאר לו רק לעסוק בתיקון עולם – כי בעצם יש בו את כל שלבי הידיעה וכל הקושיות, הכל נמצא במודע או בעל-מודע שלו. על רקע זה הוא באופן מתוקן – אחרי שעבר את כל החדרים, את כל הידיעות – הוא מגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע", ובזכות כך הוא נכנס לפני לפנים ובעצמו נעשה המלך. זה דבר אחד, שעדיין צריכים ליישב אותו טוב – איך יכול להיות יהודה בראש, לפני ראובן-שמעון-לוי.

36.         תיקון המדינה – תיקון היחס בין שלשת הכתרים

כל זה כמובן קשור לשלשה כתרים. שלשה כתרים הם גם היחסים התמידיים בין "כתר מלכות" ל"כתר כהונה". מי ששמים אותו מלך צריך להבין שיש כתר כהונה, וגם להבין שיש כתר תורה – הכי חשוב מכולם, הסנהדרין. כמו שדברנו אין ספור פעמים, ויש לנו ספר שלם בנושא, כל תיקון המדינה הוא היחס המתוקן בין המלכות, התורה והכהונה – שלשת הכתרים.

37.       ו. ד"ה "ציון במשפט תפדה" תרד"ע: שלש מדרגות דבקות האור במאור

38.         שלש מדרגות לוי – לוי, כהן, כהן גדול

נחזור ללוי: לפני יהודה צריך להיות לוי, שהוא ה"כתר כהונה", אבל בלוי יש בעצם שלש מדרגות. יש לוי שאינו כהן כלל, כמו משה רבינו שנמנה על שבט הלוי. יש משהו מאד גדול בלהיות לוי, ולע"ל "הכהנים הלוים" – הלוים יעלו למעלה מהכהנים. מהו לוי שאינו כהן? הוא מנגן, הוא שר, "עבודת עבודה" – הוא משורר. מה הוא משורר? שירי אהבה ודבקות, "לארמא קלא".

יש בחינה שניה של לוי, שהוא כבר כהן – "בחשאי וברעותא דלבא". לוי הוא בקול, "ברב שירה וזמרה" כמו שהרבי אמר. הכהן הוא כבר כהן, משרת המלך מקרוב.

יש עוד מדרגה שלישית – כהן גדול, שמחולק וקובע ברכה לעצמו. "כתר כהונה" ממש הוא הכהן הגדול (אהרן, כהן גדול, זכה בכתר כהונה).

רק בתוך הלוי יש לוי, כהן וכהן גדול. איך נסביר זאת?

39.         לוי – דבקות האור במאור

לפי המאמר של השבוע בע"ב: המושג דבקות – ולוי הוא הדבקות – היינו מה שהאור דבוק במאור. מה ההבדל בין הראשונים, ראובן-שמעון-לוי, ליהודה? אמרנו שברגע שירדת מלחפש את ידיעת המהות של ה' אתה יכול כבר לרוץ לבחירות.

מה קרה כאן? שינוי מהותי בין אורות לכלים. כל המדות שנולדות מתוך ההתבוננות של לאה אמנו, עלמא דאתכסיא, הן אור בנפש. החל מראובן, שכתוב שהוא אור-בן. גם שמעון הוא "הוי' שמעתי שמעך יראתי" – יראה היא גם ראיה, "באורך נראה אור". גם לוי הוא אור. עיקר התכונה של האור שמוסברת בחסידות, שהאור דבוק במאור, הוא מצד לוי.

40.         יהודה – מהתעבות האורות נתהוו הכלים

מי הוא יהודה? מה קורה אצלך כש"תכלית הידיעה שלא נדע" – ברגע שאתה מסיק את המסקנה של "שלא נדע" קורה אצלך תהליך של "מהתעבות האורות נתהוו הכלים" (כאשר מורגש בכלים שרשם האמיתי, שגבוה משרש האורות, ברדל"א, באמונה פשוטה, אמונה לשון מנא-כלי כנודע).

מה שעד כאן היה אור, דווקא כשאתה מתיאש מלחפש את האורות, מתחיל להתהוות כלים. שוב, כל הכלים מתהווים מתוך האנרגיה, הכח של האורות שהתאמצת במלוא המרץ שנים רבות – כל הצעירות שלך, עד גיל 40-50, הכל היה לרדוף אורות. אבל כשמגיעים ליהודה, "תכלית הידיעה שלא נדע", מתחילים להתעבות כלים – אז, כשיש כלי, אפשר לרוץ לבחירות. סיפור אחר לגמרי. כלי הוא יש מאין. כך הוא מסביר במאמר, שאורות הם אין וכלי הוא יש.

41.         שלש מדרגות בדבקות האור במאור

אמרנו שכאשר מגיעים ללוי, התפארת, מופיעה עיקר התכונה של האור דבוק במאור. הוא מסביר באריכות – כל המאמר השבוע – שיש בכך שלש מדרגות. שלש המדרגות האלה הן ממש הלוי, הכהן והכהן הגדול – שלש המדרגות של שבט לוי, "הפעם ילוה אישי אלי".

הוא מסביר שכל האור, גם האור שמתלבש בתוך הכלי, דבוק במאור. הכלי הוא הלוי שמשורר, שמנגן בכלים. סתם כלי בתורה הוא כלי נגינה, כמו כלי-זמר. מי שיודע טוב לנגן, מיטיב נגן כמו דוד המלך (מיהודה), יש אור בכלים שלו. הוא כותב במאמר שגם האור בכלים – כמה שהוא מתלבש ומתיישב בכלי – הוא בתנועת עליה. בכל המדרגות יש לאור תנועת עליה, כי – כפי שהסברנו קודם – הכל נולד מהתבוננות של עילה ועלול, התבוננות של אורות. גם המדרגה הנמוכה, של אור שמתלבש בכלי, היא מעין העצם. העצם הוא ללא מציאות כלל וכלל, וכך האור שדומה לו ומעין העצם הוא במצב של העדר המציאות – זה לשונו – הוא אין.

יש אור ששייך לכלי, אבל לא מלובש בכלי אלא מעליו. יש אור יותר גבוה ממנו, עצם האור, שלא שייך לכלי בכלל – ובעצם הוא אור שכלול במאור. שלש המדרגות האלה – שאמרנו בקיצור, ונפרט קצת יותר – הן הלוי, הכהן והכהן הגדול.

42.         חיצוניות הכתר – "אוכם"; פנימיות הכתר – "לא ידע"

הוא מביא את המאמר המפורסם בזהר "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות" (שוב, עילת העלות – עילה ועלול). בקיצור, הוא מסביר שבחיצוניות הכתר האור עולה – ממש עולה – על מנת להכלל במקור שלו.

ספירת החכמה, שהיא גם אור שלא מלובש בתוך כלי, כי האור המלובש בכלי מתחיל מבינה. מי שלומד את המאמר ישים לב שכל הבחינות של דבקות האור במאור והבטול של האור למאור הוא בנסתרות – בינה-חכמה-כתר. האור שמלובש בכלי הוא בבינה, האור שמעל הכלי הוא חכמה, והאור שכלול במאור הוא בכתר, רק שבכתר יש פנימיות וחיצוניות.

בפנימיות הכתר הוא ממש כלול, ובחיצוניות שואף אבל לא ממש כלול. מה ההבדל? בחיצוניות הכתר הבטול הוא עדיין "אוכם" – שחור – עולה להכלל, אבל לא ממש כלול, יש לו עדיין מציאות של אור (שעל כן נקרא אור צח אור מצוחצח). אבל פנימיות הכתר כלולה לגמרי, היא נקראת "לא ידע" – רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע".

43.         "אין זולתך" ו"אפס בלתך"

הוא אומר שזה ההבדל בין הלשונות בתפלת שבת "אין זולתך" ו"אפס בלתך". קודם כל הוא אומר בכללות שאלה שלש מדרגות של אין, רק שהכי גבוהה נקראת אפס. תיכף נסביר שהכל אין – האור הוא אין, כפי שמתחיל את המאמר – רק שהאין המוחלט נקרא אפס. האין המוחלט הוא "אפס בלתך".

למטה ממנו שתי בחינות של "אין זולתך" – גם חיצוניות הכתר וגם חכמה, שתי בחינות של אור שמעל הכלים שלא ממש כלולות במקור. ההרגשה של "אין זולתך" היא הרגשה – בטול, אבל עם הרגשה – שהאור שמעל הכלי מרגיש באמת את המאור. כשהאור בתוך כלי הוא מצד עצמו מעין המאור, אבל המאור לא נרגש אצלו – זה הלשון שלו.

44.         עיבור-יניקה-מוחין של אין

אם רוצים להבין, לתת מונחים בקבלה וחסידות לשלשת המצבים, קצת דומה לעיבור-יניקה-מוחין של האין, של האור – עיבור-יניקה-מוחין של שבט לוי. זה שהאור הוא מעין המאור, ולכן בטבע שלו הוא בעליה – גם כשהוא מתלבש בתוך הכלי – זו המדרגה הבסיסית.

מה שהאור מעל הכלי הוא מרגיש – כבר מורגש, ממש המלים של הקבלה – מרגיש את המקור שלו, אבל אין שם התכללות במאור ממש. גם בכך יש שתי בחינות – חכמה שמרגישה וחיצוניות הכתר שמרגישה.

ההרגשה של החכמה היא מה שכתוב בתניא פל"ה בהגהה בשם המגיד – מרגיש ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". הרצוא של חיצוניות הכתר – עליו נאמר "אוכם איהו קדם עילת העילות" – היא הרגשה של "אין ערוך" לעצמות (שיש בזה מעלה לגבי ה"אין זולתך" של החכמה), ושם "אין זולתך" במובן של הרגשה שבלעדיך אני לא קיים, אבל ככל שאני רץ להכלל בך הריצה נותנת לי מציאות של אור. כלומר, "אין זולתך", בלעדיך אין מציאות ואין קיום, אבל איתך יחד יש את המציאות של האור שעולה להכלל במאור. אבל ב"אפס בלתך" גם זה לא – גם אתך ביחד אין שום מציאות שלי בכלל. זו המדרגה של "לא ידע" לחלוטין, אפס, האין המוחלט.

45.         לפני הצמצום – "אפס בלתך"; אור הקו – "אין זולתך"; מא"ק ומטה – אור המלובש בכלים

הוא אומר שהאור העליון הוא כמו לפני הצמצום. הכהן הגדול – עיקר כתר כהונה, פנימיות הכתר – הוא התכללות כל מה שיש, מהצמצום הראשון והלאה, כפי שנכלל לפני הצמצום הראשון. אין מציאות בכלל חוץ מה'. ה"אין זולתך" באמת הוא סוד הקו – כבר אחרי הצמצום – שכולל גם את החכמה וגם את חיצוניות הכתר. מאדם קדמון – הפרצוף הראשון – והלאה, יש את האין שמתחיל להתלבש בתוך יש, בתוך כלים. זה עדיין אין, שנמשך כלפי מעלה.

46.         שלש בחינות אין – שלש סעודות שבת

חוץ משלש הבחינות של לוי, איפה יש עוד מושג בקבלה וחסידות של שלש בחינות אין? זה כל המאמר, שמתחיל בכך שהאור הוא אין, וממשיך להסביר שיש שלש מדרגות. המדרגה האמצעית היא כמו ממוצע, שיש בו שתי בחינות – מה שנאחז בקצה העליון (חיצוניות הכתר, ה"אין זולתך" שנאחז ב"אפס בלתך") ומה שנאחז בקצה התחתון (החכמה, מה שמעל הכלי אבל שייך לכלי) – אופייני בחסידות.

איפה יש עוד שלש פעמים אין? יש כוונה מאד פשוטה, שכתובה אצלנו בכמה מקומות, שמקורה באבולעפיא: בשבת קדש כתוב ג"פ "היום", והפעם השלישית היא "היום לא תמצאוהו בשדה". מג"פ "היום" לומדים שלש סעודות בשבת, ומכך שהשלישי הוא "היום לא" יש אסמכתא בחב"ד שלא אוכלים יותר מדי בסעודה שלישית. כמה שוה "היום"? אין (רמז מאבולעפיא). שבת היא 702, ואם כותבים אותה הפוך היא 207 – אור. כתוב ששבת היא אור יחסית לימי השבוע – כל ימי השבוע הם כלים ושבת היא אור, כל הימים הם יש ושבת היא אין.

בשבת יש שלש בחינות, שלש עליות עד ל"ואני תפלתי לך הוי' עת רצון" ברעוא דרעוין. ממש אותו דבר, שלש בחינות של אין.

האור שמנגן בתוך כלי הזמר של הלוים הוא גם אין – אין שהוא בטבע של עליה. זו סעודת הלילה, שירי האהבה בין החתן והכלה.

יש את האין של "הוא לבדו הוא ואין זולתו" ביחד עם "אוכם איהו קדם עילת העילות" היינו סעודת היום. אפשר לומר שמכיון שבמדרגה זו יש שתי בחינות, לכן יש שתי תפלות – שחרית ומוסף.

בסוף, האין המוחלט – הביטוי שלו במאמר – "אפס בלתך" הוא סעודה שלישית, רעוא דרעוין, "היום לא".

אם כן, סעודה שלישית היא בחינת כהן גדול, סעודת היום כהן סתם – כהן הדיוט – וסעודת הלילה, שכוללת גם את כל הלילה, זמן הזווג של שבת, היא הלוי. הפשט של לוי – "הפעם ילוה אישי אלי".

47.         הבטול של חיצוניות הכתר: במקום רצונו (גלגלתא) ובמקום מחשבתו (מו"ס) נמצא האדם

הוא אומר עוד ווארט חשוב שלא הזכרנו, מהבעל שם טוב, שה"אוכם" מתוך העליה של חיצוניות הכתר הוא "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" – כך הבעל שם טוב מסביר על הפסוק "שרפים עומדים ממעל לו". הפסוק הזה הוא מקור לכלל הגדול, מיסודות החסידות, ש"במקום רצונו של אדם", או כמו שכתוב במקום אחר "במקום מחשבתו של אדם", "שם הוא נמצא ממש". הוא לא מחלק במאמר בין שתי הגירסאות, אבל יוצא ששתיהן באריך. כך הוא מסביר במאמר, שה"אוכם" – בהתעלות להכלל באין סוף – באמת נמצא שם.

אבל אחר כך הוא אומר שהוא לא נמצא בבחינת "לא ידע", אלא נמצא בפני עצמו יחד עם המאור – זו הכוונה שהוא נמצא שם, שנמצא יחד עם ה' ("אין זולתך", אבל כן נמצא אתך), אבל שם הוא לא בטל לגמרי. ה"לא ידע" שמצד פנימיות הכתר בטל לחלוטין, כמו לפני הצמצום הראשון. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" היינו חיצוניות הכתר, אבל היות שבחיצוניות הכתר – אריך – יש שתי בחינות, גלגלתא ומו"ס, הן ממש שתי הגירסאות. "במקום מחשבתו של אדם" היינו בחינת מו"ס ו"במקום רצונו של אדם" היינו בחינת גלגלתא. זו תוספת חשובה.

אם כן, זו היתה קצת הרחבה והעמקה בפרק הראשון. הגענו עד יהודה בסדר הלידה. כאשר, שוב, עיקר מה שנוגע לנו הוא שיהודה הוא תכלית הידיעה שלא נדע, והוא גדר המלכות. אם מגיעים לכך אחרי כל מיצוי הידיעה – זה מה שעושה את הכלים למלכות ישראל המתוקנת. עד כאן חלק א, אפשר לשיר כמה שירים.

48.  ז. לידה מתוך ניגוד –
אל לאשה להיות חסידה של האיש

49.         הויכוח סביב נישואי אדמו"ר הצמח צדק

למרבית הפלא, לא ברור במסורת החב"דית באיזו שנה התחתן הצ"צ – יש שתי גרסאות, או כשהצ"צ היה בן 14 וחצי או בן 13 וחצי. מה שבטוח שהוא התחתן הערב עם בת זוגו, חיה מושקא, הבת של אדמו"ר האמצעי.

השדכן היה אדמו"ר הזקן, שתכנן את השידוך כמה וכמה שנים מראש, כשהצ"צ היה בן 8 הוא כבר היה למד בעומק ש"ס ופוסקים. הוא למד בשקידה והתמדה, ואדמו"ר הזקן בא לבן שלו, אדמו"ר האמצעי, והציע את השידוך. כידוע, הצ"צ היה יתום מאמו וגדל אצל הסבא, אדה"ז. אז התחילו להתווכח, הבן עם אביו, לגבי היחוס של החתן – אם הוא מספיק מיוחס. אדמו"ר האמצעי אמר לאדמו"ר הזקן שאיני בטוח שמתאים, כי לי – אבי הכלה – יש אבא רבי, ואילו לעומד מצד החתן אין. אדמו"ר הזקן ענה לו שלי יש בן רבי – ולך אין. כך התווכחו, ובסוף כנראה שאדמו"ר הזקן שכנע את בנו, אדמו"ר האמצעי, ונעשה השידוך.

50.         ריבוי הבנים אצל הצמח צדק וזוגתו והמצב ההפכי אצל הרבי והרבנית (שנקראו על שמם)

מה אפשר ללמוד מזה? מה שדברנו קודם, אחת הנקודות החשובות שהסברנו, היא שכדי להוליד צריך ניגוד. חייב להיות איזה ניגוד, כמו קושיות כשמתעמקים בסוגיא עמוקה או בהתבוננות באלקות. אם הכל חלק, רואים עין בעין, אין הולדה – כי אין "עזר כנגדו". משהו מאד חשוב. מכל הרביים בתולדות חב"ד, מי שזכה להכי הרבה בנים זכרים, שכל אחד גם (חוץ מהבכור, שממנו יצא הרבי) היה אדמו"ר אחריו, הוא הצמח-צדק. הוא זכה להרבה הולדה.

והנה, למרבית הפלא, שעל פי פשט לדאבוננו, הרבי והרבנית שנקראו על שמם ממש – זה מנחם-מענדל וזו חיה-מושקא – בדיוק ההיפך, לא זכו לילדים בגשמיות. כל עם ישראל הם ילדים רוחניות, אבל בגשמיות לא זכו. איך אפשר להסביר תופעה זו על פי מה שלמדנו הערב?

51.         הרבנית חיה-מושקא בת אדמוהאמ"צ לא היתה חסידת הצמח צדק

מה שצריך להיות ניגוד בין האיש והאשה כדי שתהיה הולדה, במשפט קצר וקולע, הכוונה ש'אל לאשה להיות חסיד של האיש'. זה גם ווארט מקובל בחסידות, ששלשה לא יכולים להיות חסידים. לכל כלל יש יוצא מהכלל, כמו הבן, שהרבי הרש"ב אמר על עצמו שהוא חסיד מובהק של אביו, "בן שנעשה עבד". בכל אופן, מהשלשה שלא יכולים להיות חסידים היא האשה.

אפשר לחשוב שזה לגריעותא, חבל, למה שהאשה לא תהיה חסיד של בעלה? אולי האשה תטען הפוך – שהבעל יהיה חסיד שלי, אבל כנראה שהמצב הזה לא בריא בשביל ילדים בשני הכיוונים. בלי להאריך, מי שמכיר כמה סיפורים מיוחדים של הצ"צ ואשתו, יודע שהיא לא היתה כל כך חסיד של הצמח-צדק – חיה מושקא בת אדמו"ר האמצעי.

אפשר לקשר זאת עם שתי תופעות. תופעה אחת, שהרי כל השידוך נעשה על רקע הויכוח לגבי 'יש לי אבא רבי' ו'יש לי בן רבי'. כנראה – וכך משמע לפחות מאחד מהסיפורים שרמזנו אליהם כרגע – משמע שהיא כן היתה חסידה של סבא שלה, הרבה יותר מאשר בעלה, וכנראה גם של אבא שלה. כל השידוך הוא כאן סביב שאדמו"ר הזקן הוא רבי או אדמו"ר האמצעי הוא רבי.

52.         נישואי ילדים לעומת נישואי בוגרים

דבר שני, גם מאד משמעותי, שמסביר את הנוהג בעם ישראל שמתחתנים צעירים ואת מה שכתוב בגמרא שמי שמתחתן סמוך לפרקו (בר מצוה) מתפטר על אתר מהיצר הרע וכו' וכו'. מה זה שמתחתנים צעירים? הוא בן 13 וחצי או 14 וחצי והיא מן הסתם בת 12 או קרוב לזה. בכל אופן, כמה שהוא גדול בתורה – הם יחסית ילדים קטנים. יתכן שילדים קטנים אז הם הכי מבוגרים בדור שלנו, אבל הכל יחסי. מה קורה כשילדים מתחתנים, ובמיוחד כשהם בני משפחה – בני דודים. זו חברות פשוטה, כל הנישואין כמו משחק ילדים, מההתחלה. זה בהחלט לא יחס של חסיד ורבי.

אבל אם, כמו אצל הרבי והרבנית שלנו, מתחתנים כבר ממש מבוגרים – ברי דעת, אחרי נסיונות, אחרי שהרבי משתתף במסירות נפש להציל את החיים של האבא של הכלה, ובכלל אחרי שהאמא של הרבי, הרבנית חנה, באה ומתנה בסתר עם הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שכל השידוך הוא בתנאי שהוא יהיה הרבי אחריך (כך הרבנית חנה אמרה ממש בפירוש לרבי הקודם) – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

53.         הרבנית – חסידת הרבי

אנחנו יודעים – גם מסיפורים – שהרבנית (הגם שהיתה גדולה מהרבי בשנים) היתה חסידה מובהקת של הרבי (הסברנו רקע, למה יכול להיות כך, אבל בפועל לא משנה – כך היה, יחס של רבי וחסיד). היא הבת של הרבי הקודם, כל המלכות-הכתר של הרבי בזכותה, ואף על פי כן היא חסידה מובהקת של בעלה, הרבי. לפי מה שכעת רמזנו, מה שכתוב בחסידות, זו סבה לאי פוריות. אם טוב או לא טוב – רק ה' יודע, הכל מוכתב מלמעלה בהשגחה עליונה.

לפי זה צריך לומר שגם אצל יעקב ורחל, אם לא היתה לאה בתמונה, וכל השאר, היא עדיין היתה עקרה – הם היו יותר מדי אותו הדבר ביחד, יותר מדי מאוהבים בפנימיות, ולכן היא היתה עקרה. השאלה איך מתרפאים מזה. אפשר לומר בדרך מליצה ש"ישועת הוי' כהרף עין" – כשמורידים את העין לשניה אחד מהשני, את ה"עיניך יונים". צריך קצת להוריד את העינים, קצת להפרד, ואז נושעים.

54.       ח. ארבעת בני השפחות – דן, נפתלי, גד, אשר

55.         התפשטות מנקודה לפרצוף לצורך הולדה

נחזור, ננסה לקצר, להמשך סיפור הלידה של השבטים בפרשתנו: אחרי "ותעמד מלדת" – אחרי שנולד יהודה, שכבר קשור לרחל כמו שהסברנו – רחל תופסת אומץ ומתחילה להתווכח עם יעקב שיתן לה בן. אז יעקב גם כועס עליה. אז היא אומרת – רש"י מסביר באריכות את השקו"ט ביניהם, ועצם העובדה שיש פה שקו"ט הוא בדיוק מה שאמרנו קודם, שכל הולדה יוצאת מקושיות ושקו"ט – שהיא תתן לו את אמתה בלהה, "בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה".

מי היא בלהה? קודם כל, ידוע הרמז שבשמות כל האמהות יש ה חוץ מרחל. ה היא התפשטות, ורחל בהתחלה היא נקודתית. יש עוד סבה לאי-יכולת ללדת – אם האדם הוא נקודה. אנחנו יודעים שיש תהליך שנקרא נקודה-ספירה-פרצוף או נקודה-קו-שטח. נקודה לא יכולה ללדת, רק פרצוף. לידה היא תופעה של פרצוף. זה גם כלל גדול, שאיני זוכר אם פעם הסברנו. משהו פשוט, כלל גדול בתורה – המושג פרצוף הוא יכולת ללדת, ולא סתם יכולת אלא לידה בפועל. אם האדם ראוי ללדת ועוד לא הוליד הוא ספירה, הוא קו, לקראת התכלית – הפרצוף שהוא הולדה. אבל נקודה לא מולידה בכלל.

56.         רחל – נקודה ללא ה; בלהה – כח כפול של ה-פרצוף

אמרנו שהנקודה של רחל היא בתחלה רק עבודה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בפשטות. מוסבר שהתודעה שלה, של "שויתי הוי' לנגדי תמיד", נקראת נקודה – הכל אותו דבר. כמו ה"דו'דלה" של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – מזרח דו, מערב דו, צפון דו, דרום דו, מעלה דו, מטה דו, טוב דו, רע דו, ואם זה דו זה טוב. הכל דו – הכל אתה, אותו דבר – וזו נקודה, שהכל אותו דבר, הכל אתה. נקודה לא מסוגלת להוליד.

העובדה שהיא נקודה ולא פרצוף גם באה לידי ביטוי בכך שאין ה בשם שלה, כך כתוב, כי ה היא התפשטות לאורך ולרוחב ולגובה – כל שלשת הממדים. אשה שאין לה ה היא נקודתית, ולא מסוגלת ללדת. בכל אופן, ה' עשה – מתכנן את הכל – שבשפחה שלה, בלהה, תהיינה שתי ההין, כדי שבסוף היא תעניק ה אחת לרחל גבירתה. זאת אומרת שלבלהה יש כח כפול ומכופל להיות פרצוף – להתפשט מהמצב הראשוני, הנקודתי.

57.         רחל – נקודת ההשתוות; בלהה – פרצוף ראית האלקות בכל פרט בטבע

היחס בין רחל לבלהה הוא כמו היחס בין לאה וזלפה – אותו יחס, פנים ואחור. לאה היא הפנים וזלפה היא האחור שלה, רחל הפנים ובלהה היא האחור שלה. רחל היא הדודל'ה כמו שהסברנו – דו היינו אתה, עלמא דאתגליא, בדיוק הענין של רחל. כתוב שבלהה היא ההתבוננות הפרטית יותר, בכל פרט בפני עצמו – שכל דבר הוא משהו אחר. זו ההתחלקות של מעשה בראשית. רחל היא הכלל של מעשה בראשית – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". הכל דו, הכל מעשה בראשית, הכל אתה – מה זה משנה אם מזרח או מערב? טוב או רע, הכל אתה.

אמרנו שהבעל שם טוב מאד קשור דווקא לרחל אמנו, כי הגאולה תלויה בבנין פרצוף רחל. יש כאן ביאור חדש ל"בנין פרצוף רחל" – פשוט שרחל תלד. כמו שחז"ל אומרים שמי שיש לו ילדים ואם אין ילדים – ובפרט אשה שאין לה ילדים – היא הרוסה, שוממה, לא בנויה. אם כן, בנין פרצוף רחל הוא לאפשר לרחל ללדת, וזה נעשה בזכות שפחתה בלהה.

למה? האמירה שיש מכנה משותף, צד שוה בכל דבר, שהכל הוא "דו" – זו מדת ההשתוות בלשון הבעל שם טוב, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שקשור לרחל. מדת ההשתוות היא משהו טוב מאד, אבל היא נקודה – לא פרצוף. בלשון חב"ד זו לא התבוננות פרטית אלא התבוננות כללית, ובעצם אמרנו שזו כלל לא התבוננות אלא מודעות – לא התבוננות לעומק בכלל.

מי היא בלהה? זו שמתבוננת ומסתכלת בפרטי פרטיות בתופעות של הטבע, של המציאות, של עלמא דאתגליא – ומתפעלת מנפלאות הבורא. המכנה המשותף הוא שבכל דבר רואים את הבורא, בכל נברא רואים את המציאות של הבורא, של המלך. אבל יש התבוננות שכל נקודה היא אותו בורא – הפרט, המציאות החיצוניות, לא חשוב. הכל שקוף, ודרך השקיפות של כל דבר אני רואה את מלך מלכי המלכים. אבל יש שכל דבר לא שקוף, אלא שאני צריך קודם כל להתבונן ולהרגיש אותו, ודרך מציאות הפרט בסוף אראה את המלך – זו בלהה. היחס ביניהם הוא פנים ואחור של עלמא דאתגליא.

58.         ההתחלקות מאפשרת העלאת מ"נ

כלומר, אם נאמר בכלל שעיקר ההתבוננות של לאה היא באור אין סוף הסובב כל עלמין – קשור לחדש כסלו, שהאות שלו היא ס, סובב כל עלמין, הרבי מסביר שכסלו היינו כס-לו, כס לשון כיסוי, "עלמא דאתכסיא", ו-לו עולה לאה (והיא מולידה ששה בנים – לו הוא ו ברבוע, ו"ק שכל אחד כלול מכולם) – ורחל היא ממלא כל עלמין. מה רחל רואה בממלא כל עלמין? את ה"אני מלא" – "את השמים ואת הארץ אני מלא" – ולא ממלא.

כך מוסבר באריכות ש"אני מלא" היינו גילוי עצמות, אבל הוא דווקא בתוך האור שמתגלה בטבע – אור אין סוף הממלא כל עלמין, שמצטמצם לכל כלי לפי מה שיכול להכיל. דווקא שם יש לרחל את הגילוי של "אני מלא" – אני בעצמותי, יותר גבוה מהסובב, כמו שאמרנו ששרש המלכות באבא, למעלה מאמא-לאה.

אם כן – ואת הדבר הזה הסברנו לפני שנים בהקשר אחר – בלהה קשורה לחכמת הטבע בכלל. כלומר, בלהה היא פיזיקאית וכימאית וביולוגית וכו' וכו' – בקיאה בכל המדעים. אבל היא לא כמו היום – אין אף אחד כזה היום. מיד, לא לוקח לה הרבה זמן – רק ממש כהרף עין – לראות את המלך בפלאי הבריאה. היא רואה שהכל נפלאות הבורא. נציין שמי שכתב את המדור "נפלאות הטבע" ל"שיחות לנוער" היא הרבנית חיה-מושקא, משהו ששייך במיוחד לה.

הענין של נפלאות הטבע, לראות את ה', הוא בלהה. היות שיש שם התחלקות יש מספיק 'אקשן' בתוך המודעות שלה כדי לאפשר ולעורר לידה, ובסופו של דבר, באתערותא דלתתא, בהעלאת מ"נ, להעלות מ"נ גם אצל רחל. לכן בסוף רחל תבנה ממנה, כפי שהיא מבקשת.

59.         "דנני אלהים" – לידה מתוך ההתבוננות בנפלאות הטבע

הבן הראשון שהיא יולדת – שנולד אחרי יהודה – הוא דן. רחל אומרת "דנני אלהים... ותקרא את שמו דן". מסבירים שדן הוא לשון דין – תולדה מתוך המודעות לעצם ההתחלקות, ה"מה רבו מעשיך הוי'", עם העין שמסתכלת על ריבוי הנבראים, על ההתחלקות של מעשה בראשית ונפלאות הבורא בתוך ההתחלקות. כל התחלקות נקראת דין, ומתוך הדין של "דנני אלהים" – אלהים בגימטריא הטבע – היא זוכה להוליד את הבן הראשון, דן.

נראה רמז יפהפה במלים "דנני אלהים", הסבה שהיא קראה לו דן: כתוב שבלהה היא בחינת אחורים, האחורים של רחל – רחל היא הפנים והיא האחור, כאן הפנים הם הכלל והאחורים הפרט, ריבוי הפרטים. יש סוד בכתבי האריז"ל שכאשר כותבים אלהים באחורים (א אל אלה אלהי אלהים) הוא עולה ר – זו הכוונה של ר בכ"מ. יש ארבע מדרגות של אחורים (א אל אלה אלהי) לפני שמגיעים לשם המלא, אלהים, שעולות יחד 114, "דנני" – "דנני אלהים" הוא ביטוי מובהק, יפהפה, שהוא אחורי שם אלקים. הדין הוא בסוד האחורים, חלק האחור כאן, וביחד עולה 200. מתוך ה"דנני אלהים" נולד הבן הזה, ושמו בישראל דן. סימן שכל מה שקשור לשבט דן – כולל שמשון הגבור, שנקרא "בדן" והוא משבט דן, משיח של תהו – נולד מהתבוננות בנפלאות הטבע וקשור אליה.

60.         סובב וממלא – סוד ופלא

נראה עוד רמז יפהפה ופשוט, שטוב לילדי החדרים שלנו: יש שתי מלים – סובב ממלא. סובב היינו לאה וממלא רחל. בכל אחת משתי המלים האלה יש אות כפולה. אני שואל את ילדי החדר – כולנו עכשיו – מה קורה כשאני מחבר את האות הכפולה של סובב? סוד. כלומר, סובב הוא סוד. מה קורה כשאני מחבר את שתי הממין של ממלא? פלא. משהו מאד יפה להראות לילד, לכולם, שסובב הוא סוד וממלא הוא פלא.

קודם כל, יש מעלה בפלא יותר מסוד. מה הפלא של הממלא? שוב, הפשט של הממלא הוא שה' מצמצם את האור שלו כדי שיכנס לשכל שלי, שאראה את האור שלו, את ההשגחה הפרטית שלו, לפי גבול השכל שלי – וכך בכל דבר.

מהו פלא? מי שרואה פיל בחלום פלאי פלאים נעשים לו. כתוב שפלא הוא "פילא דעייל בקופא דמחטא" – שמשהו מאד גדול נכנס במשהו מאד קטן, מועט המחזיק את המרובה, זה פלא. בממלא כל עלמין יש הרבה יותר פלא מאשר בסובב כל עלמין.

על פי המוסבר לעיל, מה העבודה של לאה? היא כל הזמן מחפשת את הסוד. סוד הוא תוכן, הוא מהות. פלא הוא כמו פלאי הטבע – לא מהות. לא מבין למה זה, וגם לא מענין אותי, אבל פלא שזה קורה. הממלא הוא בעצם פלא, מועט המחזיק את המרובה. הפלא של הממלא בעצם אומר שיש כאן את ה"אני מלא" – גילוי עצמי.

זו המעלה וזה היפי – "יפת תאר ויפת מראה" – של רחל אמנו. היא פלאית. לאה היא סודית. היא כל כך סודית שבאמת יעקב לא עומד על הסוד שלה. יש כאלה ששונאים סודות, כך היא היתה שנואה. הסוד הוא "עריין דאמיה" – ערות אמו. זה הסובב כל עלמין, המחשבה של ה' שמהוה את המציאות – לא הדבור שלו.

61.         נפתלי – קבלת עילאי מתתאי

אם כן, רחל נותנת ליעקב את בלהה שפחתה, והיא קודם כל יולדת את דן. אחר כך היא מוסיפה להוליד את נפתלי, ואז היא אומרת "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי". כלומר, היא מתנצחת – מתחרה ומצליחה – לזכות עם אחותה.

איך מסבירים זאת בחסידות? שיש משהו שעילאי מקבלים מתתאי – שהעליון מקבל מהתחתון. כלומר, מתוך הפלא וההתבוננות בנפלאות הבריאה בדרך פרט – באופן מדעי נקרא לזה – קודם כל הכל מתחבר. כתוב שנפתלי לשון התחברות. דן הוא התחלקות, דין, אבל לחבר את הכל לנקודה הראשונה של רחל זו פעולת נפתלי. לא רק ש"נפתולי אלהים נפתלתי" – התחברות הפרט עם הכלל – אלא "עם אחותי גם יכולתי", שזה מעשיר את ההתבוננות של לאה, של הסובב כל עלמין, של הסוד. כלומר, הפלא חוזר להשפיע על הסוד. זו הכוונה של "עם אחותי גם יכולתי".

62.         תענוג נפתלי ואשר – הבנים האחרונים של שתי השפחות

יש עוד פירוש שחז"ל אומרים בשם נפתלי – נפת לי. נפת היינו תענוג. יש שני שבטים – שניהם בני השפחות, ושניהם הבן השני של השפחה – שנקראו על שם התענוג: נפתלי ואשר. נפתלי הוא נפת לי, נפת צופים, ואשר הוא אושר – "כי אשרוני בנות" – כמו שהרבי תמיד מסביר ששבט אשר הוא תענוג.

לפני שבוע דברנו על המלה "נא". לפני כמה שבועות התחלנו להסביר ולפני שבוע הרחבנו עוד יותר, שנא לשון בקשה ולשון עכשיו. בין השבטים יש שבט אחד שמתחיל ב-נ ואחד שמתחיל ב-אנפתלי-אשר. המכנה המשותף של שני השבטים הללו ששניהם – ורק הם – אומרים תענוג, וסימנם נא. אם כן, אני מבקש שתתן לי ה' את התענוג של נפתלי ואשר נאו – וי וואנט נפתלי-אשר נאו. הם סמוכים לפי סדר השבטים במדבר וכו', מחנה דן הוא דן-אשר-נפתלי (גד במחנה אחר) – וכן בחדשים, אשר ונפתלי הם שבט-אדר. לא מחויב בכלל, כי הם מאם אחרת.

נראה כמה שהרמז מכוון כשנעשה את החשבון שלהם – נפתלי אשר לא רק ר"ת נא אלא הכל מתחלק ב-נא, 1071, 21 פעמים נא. כלומר, הר"ת הם נא ושאר האותיות הן 20 פעמים נא. כלומר, שהכל שם אהיהא-היה – פעמים נא. אם כן, הזווג שלהם הוא נא – נאה – מאד.

מה הווארט? שיש תענוג מיוחד דווקא בבן השני והאחרון של שתי השפחות – שם התענוג. צריך להבין זאת. לגבי בלהה שפחת רחל, התענוג הוא אחרי ה"דנני אלהים" – אחורי שם אלקים – גילוי האלקות בפרטי נפלאות הטבע. אז הכל מתחבר לשרש, וכמו שאמרנו קודם, הכל עולה ומעשיר גם את ידיעת הסוד של לאה. יש בכך תענוג גדול ועצום. עיקר גילוי התענוג הוא באמא.

63.         גד – לשון המשכה

מה קורה אחר כך? לאה רואה שפטנט טוב לתת את השפחה, ולפי איך שהתורה מספרת היא לא אומרת שום דבר ליעקב – כי יש לה כבר ילדים – ורק כתוב כסיפור דברים בעלמא שגם היא מסרה את שפחתה ליעקב. אפילו לא כתוב שהיא נכנסה להריון – כמו שרש"י כותב, שהיתה הכי צעירה, חלק מרמאות לבן – ורק כתוב שילדה ליעקב בן וקוראים לו גד, וכתוב "בא גד". יש בכך כתיב וקרי – הכתיב "בגד" (מלה אחת) והקרי "בא גד" (שתי מלים – מהכתיב ה-א הסתלקה). מה זה? כתוב שגד הוא לשון המשכה, "נגיד ונפיק".

64.         לאה – התבוננות בעילוי אחר עילוי; זלפה – התבוננות בהנהגות ה' בעולם

כל ההתבוננות של לאה היא עילוי אחר עילוי, שהעלול שואף לחזור לעילה (רומז למה שלמדנו קודם במאמר בע"ב לעליה של חיצוניות הכתר – כאן בבינה, אבל במאמר בחיצוניות הכתר – "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות") – קודם כל, להשיג את העילה ואחר כך להכלל בה.

מי היא זלפה? זל כמו נוזל, אפילו מלשון זול. לפני כמה שנים, כשדברנו על לאה ורחל וזלפה ובלהה, הסברנו שבלהה היא חכמת הטבע וזלפה היא חכמת הנפש, חכמת הפסיכולוגיה, תורת הנפש. על דרך מה שרבי הלל אומר שבכל התבוננות באלקות צריך שני משלים – משל מתוך הטבע ומשל מתוך הנפש. המשל מתוך הטבע הוא בלהה והמשל מתוך הנפש הוא זלפה.

זלפה כאן מופיעה לאחר "ותעמד מלדת" של לאה, לאחר לידת יהודה – לאחר היאוש (כך נקרא לזה) מלהשיג את מהות האלקות. אז מי היא זלפה? כתוב שזלפה היינו שאם אני לא יכול להשיג אותך ה' – איני יכול לדעת אותך, מה אני יכול לדעת – אני יכול להתבונן ולדעת את ההנהגה שלך בעולם. כאן הגענו לעוד יסוד היסודות. שוב, רק שלא נתבלבל – בלהה לא מחפשת הנהגות. אם היא מסתכלת על פרפר היא רואה שם את המלך, אבל דרך התופעה הפרטית של הפרפר. היא לא מחפשת איך ה' מנהיג את העולם.

איך ה' מנהיג את העולם לא מגלה מה שהוא, אלא רק משקף משהו חיצוני. בעצם הנהגת ה' היא איך שה' משפיל את עצמו – "המגביהי לשבת... המשפילי לראות", "כי רם הוי' ושפל יראה", "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענותנותו".

זלפה היא שפחת לאה. לאה רוצה לדעת את ה', אבל היא הגיע למסקנה שלא יכולה – "ותעמד מלדת" – וזלפה שפחתה אומרת שאיני יכולה לדעת את ה' אבל אני יכולה לדעת את דרכיו. לפי זה, כל מצות "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" – היא התבוננות של זלפה.

אמרנו כעת, שיש כאן דבר יסודי מאד, שיש מקובלים – לא במסורת החסידות (קוראים לכך הקבלה האשכנזית) – שבפירוש אומרים שח"ו אי אפשר לחשוב על ה' עצמו, אלא רק על ההנהגות שלו. כלומר, באיסור חמור אסור להתבונן בה' – לכך קוראים להרוס לעלות ההרה – שהרי "הנסתרֹת להוי' אלהינו", זה ה' עצמו, ומותר להתבונן רק בהנהגות של ה', איך הוא מנהיג את העולם שברא לכבודו. זו שיטה.

אם כן, מאיפה באה השיטה הזו? זלפה בלי קשר ללאה. זה מה שהיה קורה – או מה שקרה – לאיזו זלפה שלא זכתה להיות השפחה של לאה, ובזכות כך להנשא ליעקב אבינו. בכל אופן, כעת היא כן השפחה של לאה, ואז טוב מאד – בזכותה זוכים לעוד שני ילדים.

65.         גד – המשכת האלקות למטה (אחר 'בגידה' בעליה להשיג מהות אלקות)

שוב, לאה בעליה, וזלפה – האחורים שלה – היא לאחר שאי אפשר יותר לעלות צריך לרדת להתבונן בהנהגות ה' בעולם. למה אמרנו שהיא תורת הנפש (לא תורת המדע)? כי הירידה הזו היא ההנהגה של ה' – הנהגת היא מדות, ומדות הן תורת הנפש. "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" – כל תורת הנפש היא בחינת זלפה. היא זוכה להוליד בן ראשון שנקרא גד – לשון המשכה. שוב, על שם כך שהיא יורדת, ממשיכה את האלקות למטה, מתבוננת איך ה' משפיל את עצמו למטה.

למה כתוב "בגד" בלי א? כי הפנימיות, העליה להשיג את מהות האלקות, בחינת לאה, מסתלקת מפה. היות שהפנימיות מסתלקת לכן לאה אומרת שהוא – בעלה – בגד בה, לשון בגידה. אבל היא התחילה את הבגידה ברגע שהתייאשה, שהולידה את יהודה – היא כבר יודעת באיזה מקום שחייבת להיות איזו בגידה, כי לעלות יותר ולהכיר את ה' ממש איני יכולה. לכן, ברגע שנותנים את השפחה חייבת להיות בגידה – לכן ה-א מסתלקת, ומי שיוצא הוא גד. ברוך הבא – מזל טוב. אמרנו שיש כאן הרבה מזל טוב, ועיקר המזל הטוב הוא בא גד – בא מזל טוב. בא מזלפה, לשון מזל – פה עולה ה"פ טוב, הכל מזל טוב.

66.         אשר – אישור מכלי המציאות להנהגות ה' את העולם

אחר כך נולד אשר, לשון תענוג, "כי אשרוני בנות". מי הן הבנות ש"אשרוני"? הכלים בעולמות התחתונים. כאשר מגלים את המדות, את הנהגת ה', עושה שמח – מקבל אישור, "כי אשרוני", כמו שטר שיצא עליו ערעור וצריך לאשר אותו – אצל הבנות, אצל הכלים של המציאות. הכלים של המציאות נותנים אישור להנהגות, להשפלה של הקב"ה בהנהגה שלו את העולם. שוב, זה שהבנות מאשרות את ה"משפילי לראות" של ה' – כבר עולה. כמו שדן היה ירידה ואחר כך נפתלי היה חבור מחדש, גם כאן – גד הוא ירידה והמשכה ואשר "כי אשרוני בנות" מלמטה למעלה.

67.         בני השפחות – ארבעה קשרים – "וכל אחוריהם ביתה"

בזהר הקדוש כתוב שארבעת בני השפחות נקראים ארבעה קשרים – יש לנו כעת ארבעה קשרים. שנים ושנים, כאשר שני האחרונים הם נאנפתלי אשר, אהיה פעמים נא. אם מחברים את שני החדשים שלהם – נפתלי-אדר ואשר-שבט – הכל יצא ג"פ תענוג (23 ברבוע). עיקר התענוג כאן הוא השלמות של האחורים. כששלמה המלך בנה את בית המקדש הוא בנה ים, והים עמד על שנים עשר בקר, שעליהם כתוב "וכל אחוריהם ביתה". גם הפסוק הזה מובא בחסידות על פרשתנו, שדווקא האחורים – השפחות – הם "ביתה", מקושרים מאד לפנימיות.

68.       ט. ארבעת הבנים האחרונים – יששכר, זבולון, יוסף בנימין

69.         חלוקת הבנים לשלש רביעיות

מה קורה עכשיו? לאה כבר עמדה מלדת. קודם כל, רואים כאן שאם רוצים להתבונן בלידת השבטים, הם הולכים 4‑4‑4. יש ארבעה שבטים עד יהודה, אחר כך יש "ארבעה קשרים" – בני השפחות – ואחר כך יש עוד ארבעה, יששכר-זבולון-יוסף-בנימין. מה מייחד את ארבעת האחרונים? הרי יששכר וזבולון הם בני לאה ויוסף ובנימין בני רחל. צריך להיות קשר עצמי שמקשר אותם.

כמו שאמרנו, ברגע שלאה ילדה את יהודה יש כבר התגלות של רחל – בחינת רחל. כמו שנסביר תיכף, יוסף לא יכול להוולד לרחל בלי יששכר וזבולון. כלומר, יששכר וזבולון הם הקדמה והכשרה מוכרחת לפתיחת רחמה של רחל ללידת יוסף ואחר כך בנימין. לכן כל הארבעה האחרונים הם בעצם יחידה אחת. ברגע שמבינים כך את השבטים – 4‑4‑4 – יוצאים גם פלאי פלאים של רמזים.

70.         הדודאים – העלאת מ"נ מהעולמות התחתונים

נתקדם: איך לאה יכולה להוליד עוד ילד? הרי היא הגיעה כבר ליהודה, "תכלית הידיעה שלא נדע". צריך להעלות לה מ"נ ממקום מאד נמוך, כי השרש של מקום מאד נמוך הוא מאד גבוה – היא צריכה לקבל מ"נ חדש כדי להמשיך להוליד, ממקום נמוך. כתוב שזווגים בעולמות התחתונים מעלים מ"נ בשביל לעשות זווג בעולם האצילות.

מה קורה עכשו? כדי שהיא תוכל ללדת יוצא הבן הבכור שלה – האהבה שלה, ראובן, אור-בן – לשדה ושם מוצא פתאום דודאים. הוא מביא את הדודאים לאמא שלו. הכל בהמשך אחד – מי שקורה את התורה רואה שממש טק-טק-טק, פסוק אחרי פסוק, זה נולד, זה נולד, דודאים. הכל פרק אחד – כל הלידות האלה. חלק מאד חשוב שפתאום יש את הענין, הפסוק הזה, שראובן מוצא דודאים בשדה.

מי הם הדודאים? כתוב בזהר הקדוש שהדודאים אלה הנערים – מט"ט וסנד"ל, שהם זווג בעולמות התחתונים יצירה ועשיה. כמו שיש "דודים" בעולם האצילות – "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", "רעים" הם אבא ואמא בעולם האצילות ו"דודים" הם זו"נ בעולם האצילות – כך יש כנגדם "דודאים" בעולמות יצירה-עשיה (הכי תחתונים). למה הדודאים זכו לתוספת א שאין בדודים? זו איזה מעלה בדודאים שאין לדודים. כתוב שבדודאים – זווג הנערים בעולמות התחתונים – יש פלא שאין בזווג של זו"נ בעולם האצילות.

71.         דודאים – פלא התגלות החכמה אצל ילד קטן

מה המשל לכך? קודם דברנו על להתחתן צעיר – החתונה של הצ"צ, היום. מי שמתחתן צעיר הזווג שלו נקרא "דודאים". מי שגם מתחתן עם המון רגש זווגו נקרא "דודים" – הדודים הם כבר גדולים. הם לא רעים, לא אבא ואמא עדיין, אלא רק חתן וכלה – אבל הם חתן וכלה בעולם האצילות. הדודאים הם חתן וכלה בני שלש עשרה – משהו אחר לגמרי.

מה המשל? ממש הסיפור שספרנו מהצמח צדק. המשל של דודאים שכתוב בחסידות הוא שילד צעיר, קטן, כמו הצ"צ בגיל שמונה – פתאום אומר דברי חכמה, בקי בש"ס ופוסקים. כששומעים דבר חכמה מפי ילד קטן – זה פלא. כמו המשל של המגיד – צפור מדברת, שהיא פלא. אם שומעים אותו דבר חכמה, ואפילו יותר, מאדם גדול – אין בכך פלא, הוא חכם. אבל אם שומעים דבר חכמה ממש מילד קטן – זה פלא.

כתוב שהפלא הזה, של התגלות החכמה אצל נער, הוא האלף של הדודאים, שאין בדודים. יש לאלף הזו כל כך הרבה כח, שהיא יכולה לחדש לגמרי את הפוריות של לאה אמנו. יש כאן ספור שלם, שהיא עושה מקח וממכר עם רחל – את הגשמיות של הדבר רחל מקבלת, אבל את הזכות, הזווג עם יעקב, היא מקבלת.

72.         שייכות סדרת ארבעת הבנים האחרונים לרחל

העובדה שרחל לוקחת את הדודאים כבר אומרת שמי שעתיד להוולד שייך לסדרה של רחל. אמרנו שארבעת האחרונים הם סדרה של רחל. איך עוד אנו יודעים שארבעת האחרונים – יששכר זבולון יוסף בנימין – שייכים לרחל? אחרי זבולון שוב לאה הרתה, וזו היתה אמורה להיות נשמת יוסף, אבל לאה התפללה – עשתה דין בעצמה כדי לזכות את אחותה, שלא תהיה פחות מהשפחות – ונולדה דינה. רואים שמלקיחת הדודאים על ידי רחל הכל סדרה אחת של הלידות האחרונות.

73.         יששכר – כתר תורה – רצון ה' מהיש הנברא; זבולון – תמכין דאורייתא – הסכמת המציאות

מיהו יששכר שנולד כעת ללאה, בזכות העלאת מ"נ מהאלף-פלא של דבר החכמה של הנערים (במשל), ה-א של הדודאים? יששכר הוא תורה. קודם היה לנו כתר כהונה וכתר מלכות – לוי ויהודה – וכעת נולד כתר תורה[12], שמבחינה מסוימת הוא הכי חשוב מהכל. יששכר הוא יש-שכר – ה-שכר הוא מה שכתוב בתורה, ה-יש הוא מציאות היש.

איך מסבירים יששכר? מה החידוש בו שלא היה עד כה באף אחד? כאן מופיע פעם ראשונה המושג תורה. תורה (לשון הוראה, הלכה למעשה) היא רצון ה' שמתגלה במציאות היש הנברא. שוב, יששכר הוא בן ללאה – לאה מתבוננת רק בעצם האלקות.

את מי היא הולידה עד עכשיו? אהבה, יראה, דבקות. אחר כך "תכלית הידיעה שלא נדע". אחרי "תכלית הידיעה שלא נדע", מה היא כבר יכולה להביא לעולם? שהרצון של ה' מחובר למציאות היש. זה לא רחל – היא הדודלה של רבי לוי יצחק, הכל "אתה", "שויתי הוי' לנגדי תמיד". היא לא רצון ה' אלא מדת ההשתוות. יששכר הוא גם לא בלהה, שהיא נפלאות הטבע. אם כבר הוא הכי דומה לזלפה (שמתבוננת בהנהגות ה' בעולם, שמהן אפשר ללמוד הוראות – תורה – השייכות לנשמות בגופים הבאים במגע ישיר עם מציאות היש התחתון), זאת שילדה את שני בניה לפני לידת יששכר. כעת החידוש העיקרי – שמהיש הזה ה' רוצה משהו, יש חיבור בין הרצון-התורה של ה' ליש הנברא. זה יששכר, יש שכר.

אם יששכר יושב כל היום ולומד הוא צריך "תמכין דאורייתא", שותפות. לכן, אחרי יששכר, כדי לתמוך בחבור של רצון ה' למציאות היש – חידוש מופלא – צריך את זבולון.

74.         כל השבטים – אור או כלי; יוסף – גילוי המאור; בנימין – כלי לגילוי המאור

אחרי שיש את התורה והמציאות, רק אז יכול להוולד בן לרחל אמנו – שיפתח רחמה של רחל ויוולד יוסף הצדיק. מי הוא יוסף הצדיק? "אלה תולדות יעקב יוסף" – כמו שאמרנו שכל הענין של יעקב הוא לגלות את ה' במציאות, כך אצל יוסף, ובמדה מסוימת יותר. יוסף הוא גילוי המאור ממש. כל השבטים עד יוסף היו או אור או כלי. שני האחרונים, יששכר וזבולון, הם גם אור וכלי – הכלי הוא הפרנסה, זבולון, "שמח זבולון בצאתך", והאור הוא אור התורה, יששכר, "ויששכר באהליך" (אהל לשון אור כנודע).

נחזור על הכל: אמרנו שראובן, שמעון ולוי כולם אורות. אחר כך יהודה מתחיל להיות כלי. כל הקשרים, ארבעת בני השפחות, הם כלים. אחר כך יששכר הוא אור תורה. זבולון הוא הכלי של האור – חיבים אחד את השני. האור של יששכר הוא אור מיוחד, הוא תורה – אור שמחובר ומזמין את התגלות המאור.

אחרי שיש את האור והכלי של יששכר וזבולון יכולה ממש עצמות ה' להתגלות במציאות. בלי תורה הגילוי הזה בלתי אפשרי – בלי יששכר וזבולון לא יכול להוולד יוסף. יוסף הוא מעין גילוי המאור. יש מעלה ביוסף יותר מהאבות – האבות הם עולם האצילות ויוסף הוא א"ק, המאציל.

בסוף, כדי שיהיה משפיע ומקבל – כמו יששכר וזבלון בבחינה אחרת – כך יוסף ובנימין נקראים צדיק עליון וצדיק תחתון. מי ששואף, מי שיש לו חוש בגילוי המאור ושואף לקבל אותו – מי שמהוה כעת את נקודת ציון של יהודה – הוא בנימין.

אם כן, עד כאן הסברנו את כל המהלך של לידת השבטים – עד שמגיעים בסוף, שוב, ליוסף ובנימין, גילוי המאור והכלי, בית הקבול והשאיפה מלמטה, העלאת מ"נ, הנקודה הפנימית של בנימין שנמצא בתוך יהודה, כמו בגשמיות. יהודה הוא "תכלית הידיעה שלא נדע", ובסופה יש "נקודת ציון" – בנימין, ה"צדיק תחתון", שמוכן ומזומן לקבל את גילוי המאור של יוסף, צדיק עליון. אלה שני בני רחל, והם יכולים להוולד רק אחרי המנין, אבל בכל אופן כל ארבעת האחרונים הם סדרה אחת.

אם כן, יש שלש סדרות – ארבעת הראשונים, ארבעת השניים וארבעת האחרונים. אם תחברו – עבודת בית למי שאוהב – את המספרים של ראובן-שמעון-לוי-יהודה, דן-נפתלי-גד-אשר, יששכר-זבולן-יוסף-בנימין. קודם כל, אלה שלשה מספרים עולים – סדרה רבועית מסודרת. זו סדרה שיש לה גבול, שבעה מספרים חיוביים, פארבולה בדוגמת כלי הפוך. תראו נפלאות – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

לחיים לחיים, שתהיינה לנו כל הלידות, כל השלמויות. הרבי דבר על שלש שלמויות שהא בהא תליא. יש את שלמות עם ישראל – "מטתו שלמה" – שלמות הארץ ושלמות התורה.



[1]. "ויירא... נורא" = כב ברבוע, התכללות מלאה של כב אתוון דאורייתא. יעקב הוא הדור ה-כב מאדם (ושופריה מעין שופריה דאדם הראשון), הוא עמוד התורה שניתנה ב-כב אותיות. "ויירא... מה נורא" = כג ברבוע, תענוג (סוד עולם המלבוש, בו הקב"ה שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ובו רשומות כב אתוון דאורייתא ב-רלא שערים) וכו' – ביחוד יראה נורא יש התגלות עתיקא, מקור כל התענוגים, על דרך "פחד יצחק", וד"ל.

[2]. כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות קלה, ובכ"ד. ראה גם בספר קומי אורי עמ' ק-קא ובהתועדות ז' אלול תש"ע.

[3]. "קול" כנגד "קול", "דודי" כנגד "דממה" ו"דופק" כנגד "דקה". ב"דופק" – אותיות ד"ק מתחלפות באתב"ש וכן אותיות ו"פ, כלומר ש"דופק" באתב"ש הוא "דופק" הפוך, דופק של רצוא ושוב תמיד (והוא על דרך תבת צדקה, שגם בה אותיות ד"ק, שבאתב"ש הוא צדקה הפוך, אור חוזר מהמקבל למשפיע שוה בדיוק לאור ישר מהמשפיע למקבל). גם ב"דקה" יש ד"ק (יש לומר ש"דקה" היינו סוף צדקה), וכן הר"ת של ב' הלשונות הכל קד"ד (שמתחלף בקק"ק ר"ת "קדוש קדוש קדוש" כאשר האותיות השניות הן דד"ד, אמירת השרפים בעליתם להכלל בעולם האצילות). הר"ת של ב' הלשונות – ק ד ד ק ד ד = 216, ריו (גבורה, יראה כו') = ו בחזקת ג, ו פעמים לו. שאר האותיות של "קול דודי דופק" "קול דממה דקה" = 468 = אחד פעמים לו – האמ"ת = 288 = ח פעמים לו, הס"ת = 180 = ה פעמים לו (נמצא שהכל עולה ח-ו-ה פעמים לו-לאה [הגלגול-התיקון של חוה ראשונה], כמבואר סוד מספר זה במ"א), ודוק.

[4]. "תהיו אתם ארץ חפץ" = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי.

[5]. והוא עולה 469, מספר השבת ה-13, מספר התבות של ז ימי בראשית, כולל שבת בראשית. והוא עולה ז פעמים זין.

[6]. "אני ישנה ולבי ער" = 744 = 3 פעמים אברהם (רמח) = 4 פעמים מקום (הערך הממוצע של כל תבה), "ברוך המקום" ("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – ושם, בתוך אותו מקום, "ולבי ער", וד"ל).

[7]. ראה הממד הפנימי פרשת ויצא.

[8]. תורה אור עה"פ.

[9]. בכל האמור לקמן ראה עבודת הלוי ויצא ד"ה "ותאמר הנה בלהה אמתי".

[10]. לאה וזלפה שייכות לעבודת ההתבוננות ואילו רחל ובלהה שייכות לבטול פשוט בפני המלך הנצב מולן. לאה זלפה התבוננות רחל בלהה בטול = 1404 = 54 פעמים הוי' ב"ה (יש כאן הוי' אותיות – הערך הממוצע של כל אות = דן) = שבת שבת, סוד הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו כאשר ישראל ישמרו שתי שבתות, כנגד לאה ורחל כנודע (שכינתא עילאה ושכינתא תתאה). וביחד עם יעקב (המייחד את ארבע נשותיו) = 1586 = אני פעמים הוי'.

[11]. יהודה ועוד "תכלית הידיעה שלא נדע" = 1449 = 7 פעמים אור (אין סוף, רז כו').

[12]. לוי-כהֻנה יהודה-מלכות יששכר-תורה = 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com