י"ג מרחשון ע"ג – כפר חב"ד

כינוס נשים "אם הבנים שמחה"

א. "מושיבי עקרת הבית"

מסירות נפשן של שרה אמנו ורחל אמנו על הולדת בנים לעם ישראל

ערב טוב, אנחנו מתייחדים הערב עם זכרה של רחל אמנו, שהיום היארצייט שלה, וקוראים בתורה על שרה אמנו (ואדמו"ר הזקן אמר שצריכים "לחיות עם הזמן", עם מה שקוראים בתורה). המכנה המשותף בין שתי הצדיקות הגדולות האלה, ששתיהן מסרו את נפשן על עם ישראל, להוליד בנים לעם ישראל. רחל אמנו נפטרה מתוך הלידה השניה שלה – לידת בנימין. גם שרה אמנו, שמסרה את נפשה על יצחק, נפטרה בשעת עקידת יצחק – הסיפור שחותם את פרשת וירא, פרשתנו.

תוך כדי שהיא נפטרה יצחק אבינו בעצם ניצל. בעקדה פרחה נשמתו – היות שבתחלה הוא נולד כ"בן לשרה" בלבד, כלומר נשמה מ"עלמא דנוקבא" (כך כתוב בקבלה), שלא היה ראוי ומסוגל להוליד ילדים בזכות עצמו. רק בזכות העקדה הוא קבל נשמה חדשה, נולד מחדש, ונעשה ראוי להוליד. הוא נולד מחדש תוך כדי הסתלקות אמו, כלומר שהיא סייעה ובזכות מסירות הנפש שלה הוא קבל נשמה חדשה שראויה לשאת אשה – רבקה אמנו – ולהוליד ילדים. אם כן, גם שרה הסתלקה כדי להוליד את יצחק מחדש, וגם רחל אמנו הסתלקה בשעת הלידה כפשוטה, כדי להוליד את הבן השני שלה, שמשלים את יב שבטי י-ה של עם ישראל, שתהיה מטתו של יעקב אבינו שלמה עם כל השבטים (כל הענפים של הקדושה).

שרה – העקרה הראשונה

גם שרה אמנו וגם רחל אמנו היו עקרות. עצם הדבר שזכו להוליד ילדים הוא נס מן השמים. הכל הולך אחר הפתיחה. העקרה הראשונה שכתובה בתורה היא שרה – "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". כך כתוב עליה בסוף פרשת נח, כשרק מכירים אותה, בהופעה הראשונה שלה – התורה מתארת את שרה, היהודיה הראשונה, כעקרה. היא עקרה, ולא סתם עקרה אלא "אין לה ולד" – אין לה אפשרות פיזית להוליד ילדים, אין לה בית ולד[1], כפי שמפרשים חז"ל. אם כן, העובדה שהיא זכתה בסוף כן להוליד ילד היא נסי נסים, למעלה-מעלה מדרך הטבע. היא גם ילדה פעמיים – קודם היא ילדה את יצחק כפשוטו, ובגיל 37 שלו, 127 שלה, היא ילדה אותו שוב ברוחניות ותוך כדי הלידה היא נפטרה (כמו רחל – שרה היא סימן לרחל).

"מושיבי עקרת הבית" – עשית בית לעקרה

הפסוק בתהלים – הפסוק האחרון של הפרק הראשון של הלל, שמהללים את הקב"ה על כל הנסים והנפלאות שהוא עושה אתנו, בפרט נסי יציאת מצרים שנמשלה ללידת העם (שעל כן נקרא הלל מצרים) – הוא "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". לכן המפרשים מסבירים שמכל הנסים והנפלאות עליהם אנו משבחים ומהללים את ה', הנס הכי גדול הוא שה' לוקח עקרה ועושה אותה "אם הבנים".

היום כשאומרים "עקרת הבית" מתכוונים לבעלבוסטע, אבל בכל התנ"ך כתוב רק כאן "עקרת" – "עקרת הבית" – והמפרשים מסבירים שעקרת לשון עקרה. כמו שיש "גברת" כך יש "עקרת" – המפרשים הראשונים[2] מסבירים ש"עקרת הבית" אין הכוונה בסמיכות (כולנו יודעים טפת דקדוק, והיום כשאומרים עקרת הבית מתכוונים לסמיכות, העקרת-העיקר של הבית) אלא שעקרת היא מלה בפני עצמה, כמו שיש גברת, עטרת, ממלכת וכו'. יש הרבה מילים בצורה הדקדוקית הזו, ועקרת היא עקרה בצורה הזו.

ומה הפירוש "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה"? ה' עושה נס ומושיב את העקרה בבית – עושה לה בית (החל מה"בית ולד" שה' עושה לשרה, העקרה המקורית של התורה), ובית היינו ילדים[3]. כך ממשיך הפסוק "אם הבנים שמחה הללויה".

מ"עקרת" ל"בית משיח"

נעשה כמה גימטריאות יפות: אמרנו שהמלה "עקרת" היא צורה דקדוקית מיוחדת של עקרה, שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. כמה היא שוה בגימטריא? עקרת – קל לחשב – עולה מספר מאד חשוב, במיוחד לחב"דניקים, 770. אבל לא רוצים ש-770 תשאר ח"ו עקרת. מה זה 770 אצלנו? הרבי עצמו אמר ש-770 בגימטריא "פרצת". מה הפירוש של "ופרצת" בכלל, ובפרט אצל בנות? מה הכוונה שבת פורצת? שהיא מולידה הרבה ילדים. פשט הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" הוא להוליד ריבוי ילדים. כתוב שארבע רוחות העולם, אותן צריך לפרוץ, הן כנגד ארבע נשות יעקב אבינו – לו נאמר "ופרצת". בממוצע כל אשה ילדה שלשה בנים, לכן יש לו יב שבטים – "מטתו שלמה". הכל "ופרצת" – 770 עולה פרצת, מלה שנאמרה לגבי לידת פרץ בן יהודה ותמר[4], אחד השמות של מלך המשיח.

היום תמיד עושים את הגימטריא ש-770 שוה בית משיח – ממש מתאים לפסוק, שכתוב "מושיבי עקרת הבית", כלומר שלוקחים את ה"עקרת", העקרה, ובונים אותה (להוליד בנים גם מלשון בנין, הילדים בונים את האשה[5]), בונים לה בית נאמן. איזה בית עושים מה"עקרת"? בית משיח. כלומר, כל ילד שנולד לך, לכל בת וכל אשה, הוא בעצם בחינת משיח. כך האמא צריכה לחשוב, שהיא הולכת להוליד במסירות נפש – לכל אמא יש מסירות נפש – ניצוץ של מלך המשיח. הענין מורגש במיוחד ככל שיש יותר קושי, וממילא יותר מסירות, בלידת הילד – על רקע היותה של האשה קודם עקרה (שמזה נעשית עיקר, סוד "יהי רקיע", התפתחות העובר ברחם האם על רקע היותה עקרה).

חמש עקרות התנ"ך – משרה עד חנה

איך מסבירים בחסידות את התופעה הזו, שהנשים הגדולות והצדקניות – גם שרה אמנו, גם רבקה אמנו, גם רחל אמנו וגם חנה – היו עקרות? על כל אחת מארבע הנשים האלה כתובה בפירוש המלה עקרה. העקרה הראשונה, שכוללת את כל העקרות היא שרי, שרה אמנו, "ותהי שרי עקרה" – הפעם הראשונה שמילה זו מופיעה בתורה. אחר כך כתוב שרבקה עקרה ("כי עקרה היא"), אחר כך כתוב שרחל עקרה ("ורחל עקרה"), וחנה אומרת על עצמה בתפלתה – אחרי לידת שמואל – "עד עקרה ילדה שבעה", מעידה שהיתה עקרה[6].

יש עוד עקרה אחת בכל התנ"ך – עוד אשה שמכונה בפירוש עקרה – אשת מנוח, אם שמשון הגבור. כתוב בקבלה שיש קשר בין שמשון הגבור ליצחק אבינו, בנה של שרה, העקרה המקורית. שמשון הוא גם בן עקרה, ואצל אשת מנוח יש אפילו חידוש – אצלה כתוב פעמיים עקרה[7], מה שאין באף אשה אחרת. כנראה שאשת מנוח היתה מאד עקרה. היא זכתה לבן שהוא הגיבור הגדול בישראל, והוא גם ניצוץ מאד גדול של משיח, רק שהוא משיח של עולם התהו. אנחנו יודעים את הנוסחא המשיחית שהרבי למד אותנו, שצריכים "אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון". לשמשון הגבור היו הכי הרבה אורות דתהו, אבל לא היו לו כלים דתיקון, לכן הוא משיח דתהו[8].

בסוף, אחרי שעוורו את עיניו והפלשתים הוציאו אותו לשחק, הם קראו לו לבוא לאצטדיון שלהם, לתיאטרון שלהם, "וישחק לנו... ויצחק לפניהם". כתוב בכתבי האריז"ל ש"וישחק... ויצחק" אותיות ישחק-יצחק, יצחק אבינו, ובעצם אז – כאשר הפיל את עמודי הבית ועשה את הגבורה הכי גדולה שלו – התלבשה בו נשמת יצחק אבינו, ומכחה פעל זאת. יש בתנ"ך ד"פ שיצחק נקרא ישחק, עם ש במקום צ. יש קשר בין יצחק, מדת הגבורה, הבן המקורי, המשיח המקורי, של האם היהודיה הראשונה – שהיא גם העקרה הראשונה – לבין שמשון שגם נולד לאשה עקרה. כנראה שבין כל הבנים הללו של האנשים העקרות יש קשר, כי כל בן נולד לאחר ומתוך עקרות.

עקרות – "רצוא" בלי "שוב"

למה הנשים הצדיקות האלה, כמו שרה אמנו, היו עקרות. למה "ותהי שרי עקרה [ואפילו] אין לה [בית] ולד"? אחד הפירושים שהרבי מסביר ב"אורות דתהו", שצריכים להמשיך אותם ב"כלים דתיקון", ש"אורות דתהו" הם תנועה של "רצוא" בנפש. כתוב ביחזקאל "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", ומוסבר בחסידות שחיוֹת היינו חיוּת – לכל דבר חי יש דופק חיים, "רצוא ושוב". ב"רצוא" הנשמה רצה להכלל באלקות, ואם יש יותר מדי רצוא נגרמת הסתלקות של הנשמה מן הגוף ח"ו. ה' לא רוצה את ההסתלקות, כתוב "וחי בהם [ולא שימות בהם]". בכל אופן, העוצמה של הנפש היא הרצוא, שכל יהודי באמת רוצה להכלל בה', "בלתי להוי' לבדו", ובפרט אשה צדיקה. זה חידוש גדול.

יש פסוק בתהלים "למען יזמרך כבוד ולא ידום", וכתוב הפירוש בזהר ש"נהורא תתאה" – המאור הקטן, התחתון – "קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך", שואף וקורא למאור העליון ולא שוקט אף פעם. יש משהו דווקא בנשמה של אשה ש"אל אישך תשוקתך" – האיש העליון, עצמותו יתברך – יש לה תשוקה אדירה להכלל בתוך עצמות ה', ובגלל ה"רצוא" האדיר והעצום היא לא מסוגלת ללדת[9]. לידה היא ירידה לתוך המציאות. הווארט הוא שהסבה האמתית, הפנימית, שהנשים הצדיקות והגדולות היו עקרות היא שהיה להן "רצוא" אדיר בלי "שוב". אבל אם אפשר כן להושיב את הרצוא הזה, "מושיבי עקרת הבית", ולהפוך אותו ל"אם הבנים שמחה" – זו הנוסחא המשיחית שהרבי מלמד אותנו. כלומר, בסופו של דבר העקרה הזו היא דבר טוב מאד, רק שצריך לקחת את הרצוא האדיר של העקרה – ה"למען יזמרך כבוד ולא ידום", ש"נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך" – ולהושיב אותו ביתה, וממילא להפוך את האשה ל"אם הבנים שמחה, הללויה".

לידת "בן חכם ישמח אב" ל"אם הבנים שמחה"

מי הבן שלה? מלך המשיח. שוב, משיח הוא אותיות ישמח – אומר הרבי – גם יִשמח בעצמו וגם יְשמח אחרים. מי הילד השמח הראשון? יצחק אבינו. הרי גם אברהם צחק כשה' בשר לו על לידת יצחק, בשעת ברית המילה, כשה' כרת עם אברהם אבינו את הברית הוא כבר אמר שיולד לו לשנה הבאה בן, ואברהם צחק, מתוך אמונה חזקה, כמו שנסביר.

מה פירוש צחק? שמח. הצחוק הוא הביטוי האמתי של שמחה עצומה בנפש. אברהם האמין, הוא צחק, וה' אומר לו שיקרא לילד יצחק. אם הילד הוא יצחק, צחוק ושמחה, הכוונה שמחה להורים קודם כל, והוא גם בעצמו שמח. הוא בעצמותו שמחה, זה השם שלו, המהות שלו – כל דבר נברא עם השם שלו. הוא בחינת משיח. כל אשה שיולדת בן, הוא צריך להיות כמו הבן היהודי הראשון שנולד ליהודיה הראשונה – שכל הבנים הולכים אחריו – צריך להיות יצחק, צחוק, שמחה, שמחה בבית. אם הילד הוא שמחה וצחוק, אז הוא גם משיח.

על יצחק אבינו חז"ל דורשים פסוק בספר משלי – "בן חכם ישמח אב". ישמח צירוף אותיות משיח. שוב, דורשים "בן חכם" על יצחק אבינו – הבן הראשון לעם היהודי, שאחריו נמשכים כל הבנים בעם ישראל. מצד אחד, בתחלה נשמתו נמשכה בעיקר מאמא שלו, "והנה בן לשרה אשתך", "ולשרה בן" – כך כתוב פעמיים – ומכאן דורשים בקבלה שבעצם הוא נשמה של שרה, התגלמות של שרה אמנו. או, בלשון הקבלה, נשמה מעלמא דנוקבא. אבל בסופו של דבר, בשעת העקדה, הוא הופך להיות גם בן לאברהם אבינו. על כך נאמר "בן חכם ישמח אב". אבל כל החיים הוא נשאר יצחק.

מעלת משיחיות יצחק על משיחיות אברהם

עד כאן הקדמה, שכל בן הוא בחינת יצחק – כך צריך להיות. הבחינה הזו של יצחק היא משיח. יש לו גבורה אדירה, כמו שמשון הגבור, אבל המשיח האמתי שיבוא במהרה בימינו צריך לקחת את התהו הזה ולהכניס אותו בכלים של תיקון. כלים של תיקון הם תורה ומצוות, אהבת ישראל, להאיר את העולם ב"אור כי טוב" של התורה, שהאור יגיע לכל ארבע קצוות תבל, גם אל הלא-יהודים, שהרי אברהם הוא "אב המון גוים", צריך להאיר לכל העולם. זה משיח.

אברהם גם היה בחינה של משיח, אבל בעקדה קרה משהו שגם הוא הבין שהמשיח היותר אמתי הוא בעצם הבן שלו יצחק. כלומר, שהוא הוליד משיח. הוא גם דמות משיחית, אברהם, אבל בעיקר ליצחק הזה יש מעלה – כמו שננסה להסביר – בזכות הצחוק שלו, השמחה שלו, משיח אותיות ישמח. בזכות שהוא מביא שמחה לבית, משמח את אמא שלו, הופך אותה ל"אם הבנים שמחה הללויה", הוא יותר משיח אפילו מאבא שלו, אברהם אבינו. לכן כתוב שלעתיד לבוא, כשמשיח צדקנו יבוא ויגאלנו – תיכף ומיד ממש – נקרא ליצחק דווקא "אבינו", לא לאברהם ולא ליעקב, אלא רק "כי אתה [יצחק] אבינו". יש מעלה מיוחדת – שצריך להסביר אותה – שהיא מעלת יצחק ש"עולה על כולנה", על כל האבות.

ב. פרשת הראיה

לך לך-וירא – חוש ההילוך וחוש הראיה

נחזור להתחלת דרכו של אברהם אבינו, היהודי הראשון. יש שתי פרשיות בתורה שמוקדשות כולן לסיפור של אברהם ושרה – פרשת לך לך ופרשת וירא. לך לך לשון הילוך, ללכת, ווירא לשון ראיה. גם שה' נראה אליו, היתה לו התגלות אלקות, כידוע הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב שבא כילד אל הצמח-צדק ובכה – למה לאברהם אבינו ה' התגלה ולנו לא. עיקר פרשת וירא היא שהיתה לאברהם התגלות, אך "כשם שבא לראות כך בא ליראות" – כמו שמודגש בסוף הפרשה, "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה", ה' רואה אותנו ואנחנו רואים את ה'. יש מצות ראיה, "יראה כל זכורך", וכשם שהקב"ה בא לראות אותנו אנחנו באים לראות אותו והוא בא להראות לנו – "כשם שבא לראות כך בא להיראות". מאיפה נלמד? מסוף פרשת וירא.

כל פרשת וירא קשורה לחוש הראיה – והסיום הוא "ויקרא אברהם שם המקום ההוא הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה" ומתחיל "וירא אליו הוי'". כלומר, יש לאברהם אבינו שני חושים – חוש ההילוך וחוש הראיה. בספר יצירה לומדים שיש יב חושים בנפש, כמו שיש יב שבטים. אחד החושים הוא חוש ההילוך ואחד החושים הוא חוש הראיה. והנה, שתי הפרשיות כאן נקראות – והעיקר הוא שם הפרשה – לך לך, חוש ההילוך, ווירא, חוש הראיה. החושים מסודרים לפי השבטים ולפי חדשי השנה. חוש ההילוך הוא החוש השלישי לפי סדר החדשים (מניסן) – החוש של חדש סיון – וחוש הראיה הוא הרביעי, ממש אחריו, החוש של חדש תמוז. והנה, פלא, גם בתורה, לך לך היא הפרשה השלישית ווירא הפרשה הרביעית[10]. צריך להבין את הסמיכות של הליכה וראיה – ודאי משהו מאד חשוב. הולכים – נוסעים – כדי בסוף לראות. כשרואים אלקות גם מתמלאים שמחה.

"הלוך ונסוע הנגבה" – שאיפת אברהם לאהבת אהרן

יש שתי נשמות קשורות מאד בתורה, לפי החסידות – אברהם אבינו ואהרן הכהן, שניהם אנשי החסד. רק שהיחס ביניהם הוא שאברהם נקרא "חסד עולם" או "אהבת עולם" – חסד הוא אהבה בנפש – ואילו אהרן הכהן הוא מדרגה אפילו יותר גבוהה, "אהבה רבה", "רב חסד", "כהנא רבא", כהן גדול. בכל אופן, אהרן הוא צאצא של אברהם, לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות – הוא ענף של אברהם אבינו.

אמרנו שיש הליכה ויש נסיעה, והפסוק החשוב והיסודי בפרשת לך לך (בתחלתה) הוא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". ה' אומר לו "לך לך" והוא מגיע לארץ ישראל – אפשר לחשוב שהוא קיים את ה"לך לך" והגיע, קיים "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". אך לא, התורה אומרת שאם ה' אמר לו "לך לך" הוא כל הזמן צריך להיות בהליכה לקראת משהו ("אל הארץ אשר אראך" – פסוק "לך לך" מסתיים בחוש הראיה, תכלית ההליכה, אך ראיה שאינה גלויה, ה' לא מגלה לאברהם לאן הוא הולך, ועל כן צריך הוא ללכת תמיד, עד שיזכה לראות את עצמותו יתברך, ועד שגם הוא ייראה, בכל עצמותו, לעולם, על דרך "כשם שבא לראות וכו'"), לכן הפסוק המסיים את הענין הראשון של "לך לך" הוא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – הוא כל הזמן בנסיעה דרומה, לנגב, לצד החסד. בכל עת הוא נוסע למדרגות יותר נעלות של נגב – יותר חסד, יותר דרום. לפי החסידות מוסבר שתמיד הוא מתעלה ושואף להגיע לדרגת אהרן, אהבה רבה. הוא אהבת עולם ואהרן אהבה רבה. אהרן אותיות נראה – "באורך נראה אור" – לראות אלקות, כפי שדברנו.

"והאמִן בהוי'" – להאמין שגם מה שמתעכב יגיע

יש עוד פסוק מאד מרכזי בפרשת לך לך. חוץ מהיות אברהם איש החסד הוא גם המאמין הראשון. עד אברהם אבינו לא היה מישהו בעולם שהאמין בשלמות בקב"ה. היו צדיקים גדולים, אבל המאמין האמתי הראשון הוא אברהם, ואנחנו כל עם ישראל צאצאיו "מאמינים בני מאמינים" ובפרט בני המאמין הראשון, אברהם אבינו, עליו נדרש הפסוק בשיר השירים "תשורי מראש אמנה". הפסוק הזה מדבר על הגאולה, "תשורי" לשון ראיה – הראיה של כל עם ישראל, שבעצם מקבלים אותה מחוש ההילוך. "תשורי מראש אמנה" – זוכים לראות אלקות, לראות את הגאולה, לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" וכבר בא, מראש המאמינים, אברהם אבינו.

מה הפסוק של אברהם אבינו, ה"ראש אמנה" מכחו אנו רואים אלקות, מכח אמונתו? עוד פסוק חשוב מאד בפרשת לך לך: "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הוא גם היה עקר, ומאד מאד הצטער על כך – אין לשער את צערו – והוא קובל כלפי מעלה "הן לי לא נתתה זרע". אז הקב"ה מבטיח לו, וכך כמה וכמה פעמים, בנים. ככל שהשנים עוברות והוא עדיין לא נושע הוא ממשיך לתבוע ולדרוש וה' ממשיך להבטיח לו – צריך רק סבלנות. אז הסיום הוא "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

כמובן שזה מוסר השכל לכל יהודי, כולנו בני אברהם אבינו, שיש דברים שמאד רוצים – כמו בת שמאד רוצה להתחתן – והם מתעכבים. למה זה מתעכב? אם זה מתעכב, קצת, "סוף הכבוד לבוא" – כבוד חתן וכבוד כלה, "על כל כבוד חופה", סוף החתונה לבוא. בכל אופן, אם קצת מתעכב – למה? כמו שכתוב על האבות והאמהות. למה ה' עשה אותם עקרים ועקרות? כי הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

שמחה מתוך אמונה – "אם הבנים שמחה"

כמו שנסביר, קודם כל ה' רוצה שיאמינו, ומתוך שיאמינו גם ישמחו. הפשט במה שנאמר "אם הבנים שמחה" הוא שאחרי שהעקרה יולדת היא שמחה – "עד עקרה ילדה שבעה" – אבל כתוב בחסידות יותר מזה, שכדי שתכנס להריון היא כבר צריכה את יסוד השמחה. למה היא לא יולדת? כי היא רצוא בלי שוב. מה מתחיל להפוך אצלה את הכיוון, שתהיה בכיוון של לידה? שמחה. לכן שמחה היא המפתח של הגאולה בכלל. גם אצל אשה, היא צריכה שמחה – מתוך מה? שמחה מתוך אמונה שיהיה, שיהיה טוב, 'טראכט גוט וועט זיין גוט'. "עבדו את הוי' בשמחה" – בשמחה אותיות מחשבה, המחשבה צריכה להיות בשמחה. אם כבר יש שמחה במחשבה היא נכנסת להריון (כמו שרואים במפורש בסיפור של חנה שנאמר בה "ופניה לא היו לה עוד"[11]), שמחה תוך כדי ההריון, וגם יולדת לידה קלה ושמחה – לידה משיחית, 'צחוקית', של יצחק אבינו, וכל החיים, עם כל ה"צער גידול בנים", היא כל הזמן כל הזמן בשמחה, "אם הבנים שמחה".

מה מביא את השמחה? אמונה. מי המאמין הראשון? אברהם אבינו, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". אמרנו שזה מוסר השכל לגבי כל דבר בחיים שרוצים. רוצים להתחתן, רוצים להגשים את תכלית הבריאה שלי. בשביל מה ה' ברא אותי? להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל. אם מתעכב – מוצדק מאד שאני מתוסכל. אף על פי כן, היהודי הראשון הוא מי שעם כל התסכול מאמין – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

שני פסוקי המפתח של אברהם – "ויסע..." "והאמִן..."

אם כן, יש שני פסוקים קצרים בפרשת לך לך – הפרשה הקודמת, שבעצם בה חל יא חשון, בשבת לך לך (בה, במנחה, ברעוא דרעוין, מתחילים פרשת וירא) – שהם בעצם בונים את כל הרקע של כל חיי אברהם ושרה, שיגיעו לשיאם בפרשת וירא, פרשתנו, ובפרט בסוף הפרשה, בסיפור עקידת יצחק. אז יצחק עצמו יוולד מחדש, עוד יותר משיח, שיוכל להתחתן עם רבקה (עיקר יחוד מה ו-בן בתורה, כמבואר בסוף לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן). מכיון שהוא מסוגל להתחתן באותו פרק נולדה רבקה, בת זוגו, ואז חכו שלש שנים, ובפרשה הבאה – חיי שרה – הם מתחתנים.

נתבונן רגע במבנה של שני פסוקי המפתח האלה: קודם כל, היהודי הראשון הוא בהילוך, הילוך גבוה, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". הפסוק השני, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – ה' הבטיח לי ילד, אבל קשה להאמין, וכל יום שעובר הסיכוי על דרך הטבע פוחת והולך וצריך נס יותר גדול, ואף על פי כן "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". את מה שהוא האמין בה' ה' החשיב כאילו הוא, אברהם, נתן לה' צדקה – האמונה שלו היא צדקה שהיהודי נותן לקב"ה.

מבנה הפסוקים

שוב, נתבונן במבנה הפסוקים – כמה מילים וכמה אותיות יש בכל פסוק, שני פסוקים קצרים. "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – מיד רואים שיש חמש מלים, ואם סופרים את האותיות יש 22 אותיות (כמספר אותיות התורה בכלל). נתבונן בפסוק השני, "והאמן [חסר י, זו עיקר התופעה הלשונית בפסוק הזה[12], 5 אותיות שהן בעצם אותיות אמונה בצירוף אחר] בהוי' ויחשבה לו צדקה" – גם חמש מילים, ופלא, כשסופרים את האותיות, בזכות ה"והאמן" חסר, יש גם 22 אותיות.

התורה מדגישה ששני הפסוקים האלה הולכים יחד, הם בעצמם "זווג מן השמים". יש הרבה סימנים לכך, עוד סימן: נקח רק את המלה הראשונה בכל פסוק, שהיא בעצם הפועל העיקרי שבו – "ויסע", נוסעים יותר ויותר נגבה, יותר ויותר אהבה וחסד, ו"והאמן" (אותיות אמונה, כנ"ל) – 146 ועוד 102 עולות 248, אברהם[13]. כלומר, בעצם יש פה רמז מאד פשוט ומובהק, שהתורה רוצה לרמוז לנו מי הוא אברהם. מענין שבשעת מעשה – של שני הפסוקים – הוא עדיין לא נקרא אברהם, רק על שם העתיד, אבל שמו האמתי הוא אברהם, רמח, כנגד רמח אברים ו-רמח מצוות עשה בתורה (רמח פקודין דאורייתא).

אברהם הוא אחד שיש אצלו שני פעלים – שתי פעולות, "פעֻלת צדיק לחיים" – ויסע והאמן. אם נצרף את שתי המלים האחרונות של כל פסוק – "הנגבה" ו"צדקה" – נראה ששתי המלים הראשונות ועוד שתי המלים האחרונות עולות פעמיים אהרן. אמרנו שאברהם עצמו שואף תמיד להגיע לדרגת אהרן, אהבה עוד רבה מאהבתו הטבעית של אברהם.

אם נקח את המלה הראשונה בפסוק הראשון, "ויסע", והאחרונה בפסוק השני, "צדקה", עולה משה – יש גם משה בספור. אמרנו קצת רמזים, על דבר כזה אומרים "תן לחכם ויחכם עוד" – שמי שאוהב לעשות שעשועי תורה (גם בחינת יצחק, שוחק ומשתעשע) יכול לבדוק כאן עוד תופעות יפהפיות. חמש המלים בכל פסוק הן חמש כנגד חמש, כמו עשרת הדברות, כמו עשר האצבעות של שתי הידים.

נסיעה-אמונה-שמחה-ראיה

מה הווארט בחסידות? צריך קודם לנסוע. צריך להאמין, ומתוך אמונה באים לשמחה. הסימן של מי שמאמין באמת שהוא כבר מתחיל להיות שמח, כי הוא מאמין שהצפיות שלו – כל הדברים הטובים שהוא מתפלל עליהם – תתגשמנה במהרה בימינו, יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש. כמו שהרבי אומר, אם אתה רוצה שמשיח יבוא תתחיל להיות שמח – תתחיל להיות "אם הבנים שמחה" מהרגע הזה – ועד שמגיעים ל"וירא", שה' מתגלה.

שלש ראיות בתחלת הפרשה וחמש ראיות בעקדה

הפסוק השני של פרשת "וירא" הוא עוד פעמיים ראיה – "וישא את עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו [שלשת המלאכים] וירא...". רש"י מסביר למה צריך לכתוב פעמיים "וירא" – הראשון לשון ראיה והשני לשון הבנה, הוא הבין שנצבים ולא מתקרבים כי רואים שהוא חולה ולא רוצים להטריח אותו. יש "וירא" של ראיה כפשוטה ויש "וירא" של הבנת המשמעות של מה שאתה רואה. רואים שהתחלת הפרשה קשורה לראיה.

חסד: "וירא את המקום מרחוק"

אחר כך, סיום הפרשה הוא עקידת יצחק, בה כתובות חמש ראיות. קודם ה' אומר לאברהם "קח נא [בקשה, אנא עמוד לי בנסיון זה האחרון] את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך [כמו בנסיון הראשון, לך לך, נעוץ סופן בתחלתן] אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אברהם מתחיל ללכת, שלשה ימים הוא הולך, ואז כתוב "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" – זו הפעם הראשונה שכתוב ראיה בסיפור העקדה.

המלה "מרחוק" מופיעה בפסוק מאד חשוב בירמיהו, "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" – פסוק של אהבה. "מרחוק" כמו "עצות מרחוק" – דבר רחוק מהשכל להבין, דבר שמאד נעלה ורחוק מהבנה, ובכל אופן הוא מתגלה. איך מפרשים "וירא את המקום מרחוק"? אהבה עצומה של ה' מרחוק, "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך". "אהבת עולם" היא האהבה של אברהם אבינו. "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", "חסד לאברהם".

ההמשך הוא "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים [סוד ישחק-יצחק]", ובהמשך אותו פרק "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". אז ה' מבטיח לה, לרחל אמנו (אם האומה כולה), "כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם". כל מסירות הנפש שלה על הבנים מובטחת "ושבו בנים לגבולם". צריך להאמין, וכמה שיותר מאמינים ושמחים כך הישועה (מימוש האמונה) קרובה לבוא.

בכל אופן, בתחלת הפרק נאמר "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך" – אותו "מרחוק" של "וירא את המקום מרחוק". איך חז"ל מפרשים? מה אברהם אבינו ראה מרחוק? רש"י כותב בשם חז"ל שאברהם ראה "ענן קשור על ההר". איך הוא ידע לזהות ששם ה' רוצה שילך להעלות שם את יצחק, "על אחד ההרים אשר אומר עליך"[14]? כי ראה ענן קשור על ההר. של מי הענן הזה? של אהרן, שבזכותו מתנת ענני הכבוד לישראל. ענן של אהבה רבה.

כתוב שאהרן, שפנימיותו הר, גם לשון הריון – כניסה להריון היא מתוך ברכת אהרן, "אם הבנים שמחה". הביטוי "ענן קשור על ההר" שוה שרה רבקה רחל לאה – כל ארבע האמהות יחד. בזכות אמהות, שהיו עקרות. גם לאה היתה צריכה להיות עקרה, רק שה' רחם עליה – "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה [ורחל עקרה[15]]", ה' עשה לה נס שפתח את רחמה. לכן כתוב שבמקום לאה, בהמשך דורות עולם, נכנסה חנה להיות עקרה, כאילו להשלים את העקרות של לאה[16]. חנה הצדיקה, אם שמואל, השקול כנגד משה ואהרן[17].

אם כן, הראיה הראשונה בנסיון העקדה היא שרואים ענן קשור על ההר ואז יודעים שכאן המקום ("ברוך המקום"), עם כל הנסיון שיש כאן, הענן הזה הוא סימן מובהק של אהבה רבה של הקב"ה למנוסים, אברהם ויצחק.

גבורה: "אלהים יראה לו השה לעולה בני"

אחר כך, מה הראיה השניה שיש בפרשת העקדה? יצחק אבינו רואה שיש אש ומאכלת אבל אין שה, הוא שואל "ואיה השה לעולה?" ואביו אברהם עונה לו "אלהים יראה לו השה לעולה בני". כאן יש רמז ש"השה לעולה – בני" – כבר רומז לו שאתה מיועד להיות השה לעולה. רש"י אומר ש"יראה" כאן במובן של יבחר, ו"אלהים יראה" היינו בחירה של מדת הדין, שם אלקים – הראיה הראשונה היא חסד, "מרחוק הוי' נראה לי", והראיה השניה היא גבורה, "אלהים יראה לו השה לעולה בני".

האריז"ל אומר ש"השה לעולה בני" ר"ת הבל – יצחק אבינו בא לתקן בעקדה את חטא הבל. מה החטא של הבל? קין הרג את הבל, קין הוא החוטא, אבל איזה חטא היה להבל? בגלל החטא שלו הוא נהרג, ומה החטא? כתוב שהבל חטא במחשבה. קין חטא במעשה, רצח את אחיו, אבל גם הבל חטא – הוא חטא במחשבה. ה' קבל את הקרבן שלו, "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", סימן של קירוב עצום של ה' כלפי הבל. אבל הבל היה בגסות רוח במחשבה שלו, בפנימיות שלו, והציץ בגסות רוח בשכינה שנתגלתה לו ולכן התחייב מיתה. יצחק אבינו בעקדה בא לתקן זאת.

לפעמים עושים תיקון על ידי ההיפוך, שאני עומד בנסיון – של גילוי של ה' ואיני מביט, כמו משה רבינו שפחד, התבייש, להסתכל בשכינה במראה הסנה. יש שני פירושים בחז"ל, אם היה טוב שירא להסתכל בשכינה מתוך בושה או שלא היה טוב – יש מי שאומר שחבל שלא הסתכל, ואם היה מסתכל היה זוכה לראות את פני ה' (אח"כ נאמר לו "ופני לא יראו" – הוא החמיץ את ההזדמנות לראות את פני ה') וי"ל שמיד היה נעשה מלך המשיח (כרצונו הפנימי במראה הסנה, וכן היה רצון השי"ת כשקרא לו "משה משה" ולא פסיק טעמא בגווייהו, כלומר שלא יהיה שום הפסק בין "הוא גואל ראשון" ל"הוא גואל אחרון"[18], ודוק).

מה לגבי יצחק? הוא בא לתקן את הבל, אבל מתקן באותו מעשה – גם הוא מסתכל. לכן כתוב שכהו עיניו בסוף ימיו, כי בזמן העקדה השמים נפתחו והשכינה התגלתה לו. הוא שוכב על גבי המזבח ממעל לעצים, והוא הציץ בשכינה – אבל הוא הציץ בשכינה מתוך בטול, אהבה רבה ומסירות נפש, ולא כמו הבל. כלומר, לפעמים התיקון של משהו הוא אותו הדבר, והכל תלוי במחשבה – מה אתה חושב בשעת מעשה. הבל הציץ בשכינה מתוך גסות רוח, מחשבה לא טובה, ויצחק גם הציץ בשכינה, אך מתוך דבקות עילאית ומסירות נפש גמורה, עד כדי שפרחה נשמתו. כאן יש רמזים חשובים – זו הראיה השניה בעקידת יצחק.

תפארת: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו"

מה הראיה השלישית? אחרי שהמלאך אומר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" כתוב "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". הראיה השלישית, שהוא ראה שיש תמורה טובה לבנו, תמורה המזומנת לו מן השמים. הוא באמת התכוון לשחוט את יצחק, שלח את ידו לשחוט את בנו, וכמה שהיה נגד הטבע שלו – פעל נגד הטבע, אך פעל לגמרי, וכאשר פעל זאת – היה קשה לו לסיים את המעשה בלא כלום. לכן ה' מראה לו איל במקום יצחק, "איל אחר".

מהו "איל אחר"? רש"י אומר ש"אחר" היא מלה לא במקום, ובעצם הכוונה שאחר דברי המלאך אברהם ראה את האיל. אבל בחסידות כתוב ש"אחר" גם על דרך אחֶר – רצית לשחוט את יצחק, שהוא איל, ויש פה איל אחר. צריך להבין מה ההבדל בין יצחק לאיל האחר. הוא באמת לקח אותו, רק קודם היה צריך להתיר אותו ממה שהיה "נאחז בסבך בקרניו" – בהמשך ננסה להסביר מה הכוונה. הוא לוקח אותו ומקריב אותו תחת יצחק. חז"ל אומרים שהאיל כל כך רצה להקרב שהוא רץ בתשוקה עצומה לקראת אברהם שיקריב אותו במקום יצחק, אבל השטן בא וערבב – כמו שתמיד מערבב ומבלבל את המציאות – והוא גרם לכך שהאיל נאחז בסבך בקרניו. צריך להסביר יותר טוב על פי סוד.

זו הראיה השלישית, ראית תפארת (כשבראית ה"איל אחר" אברהם חש את גודל רחמי שמים עליו ועל בנו יחידו וגם מה שהשי"ת, אבינו אב הרחמן, מזמין איל אחר להקריבו קרבן לה'[19])[20].

נצח והוד: "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה"

אחר כך, הפסוק הבא, כולל את שתי הראיות שהזכרנו קודם – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא הוי' יִראה [מצד הנצח] אשר יאמר היום בהר הוי' יְראה [מצד ההוד]". ה' רואה אותנו מצד הנצח (מקור עין ימין) ואנחנו רואים אותו מצד ההוד (מקור עין שמאל) – זוג של ראיות, נצח והוד לפי קבלה. אמרנו בקיצור, בכל אופן יש חמש ראיות בעקדה, אחרי שפרשת וירא פותחת בשלש ראיות.

ג. המסע מהשכל אל האמונה[21]

בנימין – בן של אמונה

אמרנו שכל הפרשה היא להגיע לשיא של העבודה, לשיא של "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", הכל ב"דרך אמונה" שלו. יש פעם אחת בתנ"ך שכתוב "אם תאמינו" ב-א, הייתי חושב שהוא לשון אמונה, אך הפירוש הוא מלשון ימין, ה-א נכנסת במקום י. כל עבודת אברהם כל חייו היא נסיעה לצד ימין, "הנגבה", ומכאן רואים שנוסע תמיד ליותר ויותר אמונה. גם הבן השני שנולד לרחל אמנו ב-י"א חשון, תוך כדי הסתלקותה של רחל, נקרא על ידי אביו בנימין – הבן של הימין. ארץ ישראל נקראת ארץ הימין, והוא הבן היחיד שנולד בארץ ישראל.

אם הוא בן ימין, המשמעות שהוא גם בן של אמונה – אמונה עד כדי מסירות נפש של רחל אמנו. אבל בסוף, אחרי כל מסירות הנפש שלה, גם עליה כתוב "אם הבנים שמחה הללויה" (כל הפסוק: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" עולה ט [ט ירחי לידה] פעמים רחל!). כתוב שרחל מיסודה היתה טיפוס שמח. כתוב שיעקב אבינו התאהב ברחל לא רק כי היתה יפה, אלא כי חיכה, היתה שמחה. לאה היתה בכינית – לא שמחה – "ועיני לאה רכות".

בשם אחד מגדולי הצדיקים, רבי דוד מלעלוב, נאמר שגבר לא אוהב אשה בכינית, הוא אוהב אשה חיכנית. שוב, רחל מיסודה היא שמחה, וממילא באמת מגיעים לה הרבה ילדים. היא היתה עקרה מתוך "אל אישך תשוקתך", "למען יזמרך כבוד ולא ידום", כדי שבסוף יולד לה יוסף (היחיד בין השבטים שהוא נשמה דאצילות, כמו שלשת האבות), בחינת משיח, אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון.

"הלוך ונסוע הנגבה" – נסיעה תמידית משכל חדש לאמונה חדשה

שוב, מה אמרנו? שימין ואמונה הם מאותו לשון בלשון הקדש. מה ש"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – הוא לא מספיק ימין? יש אחד שמזדהה ומזוהה על ידי כולם עם ימין. עוד לפני שהולך לימין, כיוון האמונה, כתוב עליו "העברי" – הוא מעבר אחד (של אמונה בה' אחד, בחינת ימין) וכל העולם מהעבר האחר, הוא בצד ימין וכולם שמאל יחסית אליו. אם הוא כבר ימין, מה זה שהוא לא מסתפק בכך וממשיך ימינה – צריך להיות ימין קיצוני, יותר ויותר ימין.

איך מסבירים זאת בחסידות? אפשר להיות ימין מתון, בסדר, אבל כל הזמן יותר ימין ויותר ימין?! יש כמה פירושים בחסידות. פירוש אחד הוא שאברהם שואף להתקשר לקב"ה לא מתוך השגה, מתוך שכל, אלא מתוך אמונה פשוטה. יש מרבינו סעדיה גאון שכל יום ויום בחיים צריך להכיר את הקב"ה יותר ויותר, עד כדי כך שאני צריך להרגיש כלפי השי"ת שאתמול לא הכרתי אותך בכלל – הכרה היא דעת ושכל. יש לי כל יום הכרה, ותוך כדי ההכרה אני שואף לבטל אותה ולהיות קשור לקב"ה לא מתוך שכל בכלל, אלא רק מתוך אמונה פשוטה.

שרש השכל הוא החיה שבנפש – מקיף קרוב (סוד ה-ל של הצלם). אמונה פשוטה היא היחידה שבנפש – מקיף רחוק (סוד ה-ם של הצלם, ה-ם של משיח, עליו נאמר "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"). זה פירוש אחד בחסידות ל"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – כל יום בחיים, היות שיש לו השגה והכרה חדשה, יש לו בעצמו שמאל חדש. שמאל שייך לשכל (סוד בית שמאי דמחדדי טפי) וימין שייך לאמונה. היות שכל פעם השכל מתחדש ומתחדד אז כל פעם, כל יום ויום בחיים, הוא צריך לנסוע הנגבה – כך כל החיים שלו.

איך בכלל אברהם אבינו התחיל? בן שלש שנים הוא הכיר את בוראו – התחיל להכיר את ה' מתוך חקירה. הוא חקר, אולי השמש היא אלקים, אולי הירח אלקים – כך הלך וחקר עד ששלל הכל, עד שפתאום נגלה אליו בעל הבירה. בתחלה, הוא עוד באור כשדים, עדיין קטן – "הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני בעל הבירה". זו גם התגלות, "וירא אליו הוי'", כבר בהיותו קטן ממש. יש בכך הכרה, כי בא על רקע חקירה – כך כתוב, שהוא חקר. אבל הוא רוצה שהקשר שלו לרבונו של עולם – ה"ענן קשור על ההר" שלו – יהיה קשר שכולו אמונה פשוטה.

הבעל שם טוב – משמות קדושים לאמונה פשוטה

כתוב שבתולדות החסידות אברהם אבינו הוא הבעל שם טוב. הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו, הרב המגיד יצחק אבינו ואדמו"ר הזקן יעקב אבינו. ידוע על הבעל שם טוב שפעם אחת בצעירותו היה צריך לעבור נהר. רדפו אחריו והוא היה צריך נס מן השמים, והוא עבר את הנהר עם שם קדוש. הוא אמר שם – השתמש בקבלה מעשית – וכך עבר את הנהר. כל החיים שלו הוא התחרט על זה ועשה תשובה על כך שהשתמש בקבלה מעשית, בשם קדוש של הקב"ה, כדי לעבור את הנהר. עד שבסוף ימיו – כשהתשובה של מישהו מתקבלת בשלמות מזמינים לו אותה סיטואציה, שיעמוד בנסיון, וכאן העמידה בנסיון היא לא לעשות שוב אותו דבר (לפעמים התיקון לעשות שוב בכוונה הנכונה, אבל בדרך כלל התיקון הוא לא לעשות) – גם היה צריך לעבור נהר באופן נסי, והוא עבר את הנהר באמונה פשוטה, בלי שום שם ושום קבלה מעשית, רק אמונה פשוטה בקב"ה.

אמונה פשוטה בקב"ה היא בעצם "אם הבנים שמחה" ("אם הבנים שמחה" ע"ה עולה אמונה פשוטה). כתוב שאמונה לשון אם. אמונה – "והאמן" – גם בגימטריא בנים. "אם הבנים שמחה" ר"ת אשה, כאשר הערך הממוצע של כל אות ב-אשה – 306 לחלק ל-3 – הוא אמונה. אשה היא כולה אמונה, וממילא כולה בנים (כמאמר חז"ל "אין אשה אלא לבנים"), ואז היא "אם הבנים שמחה". כל הפסוק כולו, "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" עולה שבע פעמים אשה – ממוצע כל מלה בפסוק – וכל אשה היא ג"פ אמונה[22].

מה הכוונה שהבעל שם טוב עבר את הנהר עם שם קדוש? זאת התקשרות לה' דרך השגה. קבלה מעשית, שמות, היא סוג של השגה והכרה באלקות. לכאורה אין בכך שום פסול, רק שזו השגה של ה' – זה ענין השימוש בשמות קדש וקבלה מעשית. אמרנו שהשגת ה' לעומת אמונה בה' באמונה פשוטה היא שמאל ביחס לימין.

שוב, השמאל משיג – וזו יכולה להיות השגה מעולה – אבל עבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון, היא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". כל הסיפורים של אברהם ושרה הם המימוש של הנסיעה הזו מהשגה, אפילו משימוש בשמות קדושים, לאמונה פשוטה. בגלל זה הם בסוף זכו לילד, ילד שהוא משיח, יצחק אבינו, וגם מה שקורה בסוף, בעקדה.

סוד העקדה – "לאכללא שמאלא בימינא"

כעת נבין יותר טוב מה היא העקדה: העקדה היא השיא של "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" ושל "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". אדם נוסע, כמו בעל תשובה – צריך להתרחק מהמקום בו היה כדי להתקרב למקום החדש, "אסורה מכאן להתקרב לשם" כמו שכתוב במשה רבינו במראה הסנה – וכך אפשר לפרש שאברהם נוסע תמיד, סר מהשמאל, השכל, כדי להתקרב לימין, לאמונה פשוטה.

אבל כתוב שזו העבודה בקטנות של הצדיק, בתחלת דרך הצדיק, שכאשר הוא נוסע למקום הוא צריך להתרחק ואפילו לברוח מהמקום הקודם – כמו בעל תשובה – לברוח מהמקום הלא-טוב כדי להתקרב למקום הטוב. אבל כאשר הצדיק כבר נעשה גדול, כמו בפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין [יגדיל] לא יסור ממנה", הוא ממשיך לנסוע הנגבה, אבל הוא לוקח אתו את המקום ממנו בא, "דע [תתקשר למקום] מאין באת". כלומר, הוא יכול להכליל את המקום שהוא יוצא ממנו בתוך המקום החדש אליו הוא מגיע.

אם כעת נאמץ את הפירוש הזה לפי דרכנו, לפי מה שכתוב בחסידות, הוא יכול להכליל את ההכרה שלו בקב"ה – השמאל – בתוך האמונה הפשוטה. זו נשיאת הפכים גמורה. הכללת השכל בתוך האמונה היא בעצם סוד העקדה. יצחק הוא השמאל של הקדושה, הוא בינה-אמא-השגה, ובעצם כל החיים אברהם נוסע משם הנגבה, לצד של עצמו, לצד ימין יותר ויותר. סוד העקדה הוא לכלול יחד, לעשות התכללות בין שתי הנשמות האלה, "לאכללא שמאלא בימינא" כביטוי המובא בחסידות מהזהר הקדוש. לא שהימין יברח מהשמאל, אלא שהימין יצליח להכליל את השמאל בתוכו – זה הסוד של עקידת יצחק.

כאשר הימין מצליח להכליל את השמאל בתוכו – יצחק עצמו מקבל נשמה חדשה. אז גם מתגלה שהשרש של יצחק יותר גבוה מהשרש של אברהם שהכליל אותו, שעל כן לעתיד לבוא נאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו" – הוא עיקר בחינת משיח.

מ"מזבח להוי' הנראה אליו" ל"מזבח להוי'"

איך נסביר יותר? ניתן עוד הסבר ומקור בתורה לסוד הזה: שמחה היא סוד. כתוב שהמלה שמחה בגימטריא "סוד הוי' ליראיו" – סוד שכולנו צריכים ללמוד, איך להיות שמח. מהסודות הכי עמוקים בתורה הוא סוד עקידת יצחק. שוב, הוא שיא כל הנסיונות של אברהם. כתוב שמה שאברהם נוסע הלוך ונסוע – גם לשון נס, וגם לשון נסיון. הוא נוסע מנסיון לנסיון, עד שמגיע לנס אין – לעקדה, שם הוא שם את יצחק "ממעל לעצים" כפי שנסביר, הנסיון הכי גדול שלו. בנסיון הוא עדיין חושב שהוא צריך לשחוט את יצחק – לחסל את הגבורות, לחסל את השכל לטובת האמונה. ה' אומר – לא, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה שתעלה אותו ותכליל אותו בתוך עצמך, עד כדי כך שיתגלה שהוא יותר גבוה ממך.

יש עוד מקור מאד חשוב לכך בתורה לגבי אברהם ויצחק. עוד לפני הפסוק "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" כתוב "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל". קודם, כשאברהם נכנס לארץ ישראל לפי צווי הקב"ה "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך", אחרי שהוא עבר בארץ עד מקום שכם ובנה מזבח "להוי' הנראה אליו" – גם לשון ראיה, "וירא אליו הוי'" כבר בתחלת לך לך – כתוב בפסוק הבא "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל". בכלל, "ההרה" הוא לשון בהירות, כמו "בהר סיני" שכתוב שהוא שלשון בהירות. זו גם הבחינה המיוחדת של אברהם אבינו, "אברהם קראו הר" – הוא קרא לבית המקדש הר, וכל עבודת ה' שלו היא הר גבוה, "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון".

אחר כך כתוב עוד פעם "ויבן שם מזבח להוי'" – הפעם לא "להוי' הנראה אליו" אלא רק "להוי'". כתוב בחסידות שהמזבח הראשון הוא לגילוי אור אין סוף, "להוי' הנראה אליו", הגילויים של ה'. אחר כך הוא בנה "מזבח להוי'", לעצמותו יתברך, לעצם שלא מתגלה – העצם שלמעלה מגילוי, העצם שנתפס רק באמונה פשוטה.

"ויעתק משם" – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"

על המעבר למזבח השני כתוב "ויעתק משם", ודורשים שהגיע למדרגת עתיק – פנימיות הכתר, תענוג עליון, אמונה. השרש של "ויעתק", עתק – המדרגה הכי גבוהה בקבלה, עתיק יומין – מופיע רק פעמיים בתורה. פעם ראשונה ב"ויעתק משם", באברהם, ואחר כך ביצחק אבינו בפרשת תולדות, "ויעתק משם [בדיוק אותו לשון] ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות". קודם כתוב שחפר שתי בארות שרבו עליהן, עשק ושטנה, ואחר כך "ויעתק משם" – בדיוק בתנועה ההפכית מהעתקת אברהם להר, "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון", ואילו אצל יצחק זו העתקה לעומק האדמה, לחפור באר אחרת – הוא חופר את רחובות, "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", קשור לילדים.

אם כן, אברהם נעתק למעלה ויצחק נעתק למטה, לחפור באר, והשרש עתק לא מופיע בכל התורה כולה חוץ מבפעמיים אלה, ושתיהן באותו לשון בדיוק, "ויעתק משם". הפירוש בחסידות של "ויעתק משם" הוא שהגיע לעתיק. מה התכונה של עתיק? התכונה העיקרית של עתיק בקבלה וחסידות היא "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – שם אין גבורות. אברהם נוסע כל הזמן מגבורות, מצמצום, לגילוי אלקות נטו. גבורות הן צמצום וגם שכל הוא צמצום. למה הוא רוצה לצאת מהשכל לאמונה? כי כל שכל שלא יהיה – גם שאדם יודע כל החסידות, כל הקבלה, כל שמות הקדש – יש בו צמצום, גבורה, והוא לא רוצה צמצום. אברהם לא רוצה צמצומים אלא גילוי אור עצמי.

"ויעתק משם" של אברהם – "ימינא"; "ויעתק משם" של יצחק – "כולא ימינא"

בעתיק "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – הכל ימין. אפשר לחשוב שבאמת אין שם שמאל בכלל, ששוחטים את יצחק ח"ו, אין יותר שמאל – מגיעים לעתיק אז לא צריך יצחק בכלל, הוא רק מפריע, הוא צמצום. אבל לא זה הפשט. כתוב שהפירוש של "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא" – מה פירוש המלה "כולא" (הכל)? שגם השמאל הוא ימין. כאשר השמאל מתגלה כימין, כלומר שגם השכל כולו אמונה, הוא יותר ימין מהימין. כמו שנאמר שמי שהיה שמאלני קיצוני והופך לימני הוא יותר קיצוני ממי שהיה ימין קיצוני, וממילא "כי אתה אבינו" לע"ל.

לפי זה, למה כתוב פעמיים "ויעתק משם" (פעם אחת לגובה, ההרה, ופעם אחת ויחפור לעומק)? כי כל אחד משני העתיקים האלה – "והדברים עתיקים" בלשון הפסוק (מיעוט רבים שנים – שני דברים, לשון "דבר אחד לדור", אברהם ויצחק, כל אחד בדור שלו, ושני עתיקים) – מדגיש מלה אחרת בביטוי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". ה"ויעתק משם" של אברהם אבינו, "הלוך ונסוע הנגבה", מדגיש את ה"ימינא" (בלי לפרש את ה"כולא", רק לפי פשט, שהכל ימין). אבל ה"ויעתק משם ויחפור באר אחרת" של יצחק אבינו – שצריך לחפור ולהתעמק ב"ויעתק" – מדגיש את המלה "כולא" וחופר לתוכה.

צחוק אברהם וצחוק שרה

היחס בין אברהם ליצחק הוא בין י ל-ה בכלל, בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי – דווקא בתלמוד בבלי יש קושיות. אפילו מה שאמרנו קודם, שגם אברהם צוחק וגם שרה צוחקת, אבל הצחוק שלהם לבשורת הגאולה – בשורת לידת יצחק – הוא קצת אחר.

כתוב שאברהם צוחק מתוך אמונה פשוטה, מתוך שמחה גלויה, ואילו שרה צוחקת מתוך ספק ולגלוג ח"ו – כך רש"י כותב בפשט – ולכן היא מכחישה את הצחוק שלה, "לא צחקתי [כי יראה]". אומרים לה "לא כי צחקת" – מה הכוונה? הצחוק שלך, שנראה למטה מהצחוק של אברהם, הוא בשרש למעלה מהצחוק שלו (כשרש תלמוד בבלי, עליו נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם", לתלמוד ירושלמי), דווקא הוא משיח בן דוד. לכאורה יש בעיה בצחוק שלך, אבל כשהוא יוכלל באמונה הוא יותר גבוה – לכן "והנה בן לשרה אשתך" "ולשרה בן". כתוב פעמיים הביטוי "כעת חיה" – המלאכים אומרים "כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" ואחר כך, אחרי הצחוק שלה, ה' אומר "כעת חיה ולשרה בן".

"למה זה צחקה שרה? היפלא מהוי' דבר?!". למה היא צחקה מתוך שקשה להאמין בדבר הזה, חדל להיות לה אורח כנשים ואדוני זקן? כתובט שהיא בחנה את המציאות מתוך הכלל שפעם אחת הקב"ה ברא את העולם באתערותא דלעילא, בתחלת הבריאה, בלי שום סיוע של עבודת התחתונים מלמטה, אבל מכאן ולהבא במשך כל דורות עולם כל אתערותא דלעילא צריך איזו אתערותא דלתתא – משהו מכח עבודת האדם לעורר אותו – "והנה חדל להיות לשרה ארח כנשים וגו'".

אברהם ושרה זקנים באים בימים. קודם הייתי עקרה, אבל כעת יש מצב אחר – הגענו לזקנה, לגילוי עתיקא באמא, גילוי כזה של תענוג שבכלל לא שייך ילדים (כמו שאין פריה ורביה בעולם הבא, מצד גילוי עתיקא באמא[23]). כמו על פי פשט זוג זקנים, ש'ניט שייך' בכלל ילדים. מה ה' עונה לה? "היפלא מהוי' דבר" – אף על פי שיש כזה כלל, מצד ה' אין כללים ויכול להיות יוצא מהכלל.

"כעת חיה" – יצחק וחבקוק

אחר כך "כעת חיה ולשרה בן". יש שנים שכתוב בכל התנ"ך "כעת חיה" – שניהם בלידת ילדים. השני הוא בהפטרת וירא, האשה השונמית עם הבן שאלישע הבטיח לה ואחר כך החיה אותו – גם שם כתוב פעמיים "כעת חיה", ואין עוד. "חיה" לשון חיות ושמחה. צריך לקבל חיות חדשה כבר מעתה – "כעת", היינו החיות והשמחה שצריכות להיות על מנת להכנס להריון כנ"ל (ואזי תהיה הלידה בפועל "כעת חיה" לשנה הבאה, שעל כן כתוב "כָעת" ולא "כְעת", כמבואר במפרשים[24]).

כתוב שיש קשר הדוק בין שני הילדים האלה – יצחק אבינו וחבקוק הנביא, שהוא הבן שנולד לאשה השונמית[25]. על חבקוק נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת"[26] – העמיד את כל התורה והמצוות על דבר אחד – שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה", הצדיק חי באמונה, "כולא ימינא".

הנסיעה לאמונה עד להכללת השמאל בימין

אבל שוב, בחינת יצחק (ה"ויעתק משם" שלו, אליו כבר זכה בשעת העקדה) היא שהכל ימין – גם השמאל, הצמצום, הגבורה, השכל, הוא ימין. "ויחפור באר אחרת" – באר היא ביאור, שכל חדש, ביאור תורה, לבאר ולהסביר שכל אלקי "באר היטב".

אם כן, בכך נסיים: מוסר ההשכל הוא שצריך כל הזמן לנסוע מהשמאל לימין. בתחלה כשנוסעים מהשמאל לימין בעצם עוזבים את השמאל לטובת הימין – להגיע יותר ויותר לימין, פחות להסתמך על השכל. יותר חסד, יותר אהבת ישראל, פחות להקפיד על אנשים. יותר גילוי, פחות צמצומים. כל הפירושים, כל הזמן, כל יום מחדש, לנסוע הנגבה – כיוון של יותר אמונה אהבה וחסד. מתוך אמונה באה שמחה ומתוך כך "אם הבנים שמחה" – אמונה מתחילה אם כנ"ל. אבל התכלית היא להגיע לעקדה. בעקדה החידוש הוא שאפשר להכליל לגמרי, לעקוד את יצחק "ממעל לעצים".

עבודת הבירורים, עבודת היחודים, עבודת מסירות נפש מתמדת

כתוב "ויבן שם אברהם את המזבח" – באותו הר שראה את הענן קשור עליו – "ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים". כתוב בחסידות שיש כאן שלש מדרגות, ונאמר בקיצור: בנית מזבח היא עבודת הבירורים – לשרוף את הבהמיות של הנפש. לכל אחד יש בהמה שצריך להעלות אותה ולשרוף אותה ועל ידי זה מתבררים הרפח ניצוצין שנפלו לתוך המציאות, המציאות הבהמית, בשבירת הכלים.

העצים הערוכים על המזבח רומזים לשני העצים שהיו בגן עדן מקדם – עץ הדעת ועץ החיים. עץ גם לשון עצה. כתוב שעצים הם עבודת היחודים שלמעלה מעבודת הבירורים. הרבי אמר שכבר נסתיימה עבודת הבירורים, עבודת המזבח לפי הפירוש הזה, וכעת אנחנו כבר בתקופה של עבודת עצים – יחודים. יש יחודא תתאה, עץ הדעת טוב, ויחודא עילאה, עץ החיים. אבל יחודים הם עדיין שכל. יחוד הוא פנימיות הדעת, יש בו הכרה. יחוד הוא גם בין שנים – כמו לעשות שידוך בין חתן וכלה.

אבל מה פירוש לעקוד את יצחק ממעל לעצים? כדי לעקוד את יצחק צריך להגיע יותר גבוה מעבודת היחודים. רק בתוך הכתר העליון, שמעל השכל לגמרי. מזבח הוא עדיין מדות, עצים שלמעלה מהמזבח הם שכל – יחודים, חב"ד – אבל עקידת יצחק היא בכתר, בעתיקא, שיותר גבוה מהעצים, עבודה מסוג אחר לגמרי, עבודה של מסירות נפש תמידית בפועל ממש (סוד קיום מצות קידוש ה' כמצוה תמידית לעתיד לבוא, כמבואר במ"א).

עבודת הבירורים היא העבודה של העולם הזה בכללותו. עבודת היחודים היא העבודה של ימות המשיח (ומי שכבר חי בימות המשיח עיקר העבודה שלו היא עבודת היחודים). אך העבודה שבבחינת כתר עליון, העבודה של מסירות נפש תמידית (קידוש ה' תמידי) היא העבודה (בדרך ממילא, אין כאן עבודה מודעת מצד האדם, מצד הנברא שבו) של תחית המתים, של העולם הבא.

חשיבות השמאל – התייחסות לפרטים

קודם אברהם הפך באתכפיא את האהבה שלו ליצחק לרצון לשחוט אותו. הוא רצה, ואז ה' אמר לו לא – הוא שוב צריך לעשות מהפך בנפש, לא לשחוט אותו. לכן בסוף ה' מראה לו "איל אחר נאחז בסבך בקרניו" – מה ההסבר? בכך נסיים: יצחק הוא הגבורות, השכל, הכל בעולם האצילות – שיש בו זיקה לאחדות ה'. גם הצמצומים בעולם האצילות הם לצורך אור פנימי, שהאור יוכל להכנס לתוך הכלי – לצורך גילוי פרטים. ימין בלי שמאל הוא התייחסות רק לכלל, בלי יכולת להתייחס לפרטים. צריך את השמאל לשם התייחסות לפרטים. ההתייחסות לפרטים היא דבר נצרך, חשוב מאד – הגאולה חייבת להתחשב בכל פרט ופרט בעם ישראל. הימין הוא כלל ישראל, חשוב מאד, אבל כדי להתייחס לכל פרט ופרט ולהיטיב עמו צריך שמאל מתוקן. לכן חייבים את יצחק, עד כדי כך שהוא נעשה העיקר.

גבורות יצחק – גבורות דאצילות הנכללות בימין; גבורות האיל – גבורות דבי"ע שיש להקריבן

יצחק הוא כמה וכמה מדרגות של גבורה – אבל הכל באצילות. מה שכתוב בתחלת העקדה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" – כתוב ש"את יחידך" היינו היחידה של יצחק, הגבורה שלו בכתר, בעתיק (גבורה דעתיק שבמוחא סתימאה דאריך, עיקר הממוצע בין א"ס לנשמות, כמבואר בהמשך ע"ב לרבי הרש"ב); "אשר אהבת" היינו מדת הגבורה באמא, ששם אהבה רבה (רחימו עילאה); "את יצחק" היינו הגבורה במקומה, בפרצוף ז"א (הבונה את המלכות דאצילות), אבל הכל באצילות.

אחר כך יש "איל אחר" – הגבורה והצמצום בעולמות התחתונים. כנגד שלש הגבורות באצילות יש שלש גבורות – בבריאה, ביצירה ובעשיה. את הגבורות האלה באמת צריך להקריב. יש שמאל שצריך באמת להקריב ולהעלות, להוציא ממנו את החיות, וכך להכליל אותו בתוך הקדושה, בתוך האצילות.

מה החידוש? שהשמאל הזה למטה, בפנימיות, רץ ומשתוקק שאברהם יקריב אותו לה' לעולה. אבל השטן לא נותן, לא נותן שיבוא כל כך בקלות – השטן מסבך אותו שיהיה נאחז בסבך בקרניו, להיות כל כך סבוך בשמאלניות שלו שאינו מסוגל להגיע לאברהם להקריב אותו, אך זו רק החיצוניות שלו. בקרב לבו, בנקודה הפנימית שלו, השמאל הזה רץ להקרב במסירות נפש – להכלל בקדושה עד כדי שמוכן ומזומן להסתלק מן הבלי העולם הזה (בהם הוא נתפס כל ימי חייו) ממש, לעלות כליל לשמים. אבל השטן – הטבע החיצוני, מוסכמות העולם שאופפות אותו – מסבך אותו, עד שהוא נאחז בסבך הזה בקרניו.

בכל אופן, סופו להגיע ליעדו ולהגשים את מבוקשו, להגיע לרצון האמתי שלו, להקרב על ידי אברהם אבינו – היינו מה שאברהם לוקח אותו מהסבך בו הוא נאחז ומעלה אותו לעולה תחת בנו. כל מה שאברהם התכוון לעשות ליצחק הוא עושה ל"איל אחר" ש"נאחז בסבך בקרניו".

שינוי השם של שרה ואברהם – הפיכת הבטול לשמחה כפולה

כן יהיה לנו, שנזכה לאמונה ולשמחה, כמו האמהות. קודם שרי היתה עם י של בטול – בטול מוחלט – ולכן היא היתה עקרה. אחר כך ה' החליף את ה-י שלה ונתן לה ה, ונתן ה גם לאברהם – ה היא שמחה (פנימיות אמא). שרי לא תלד – בגלל הבטול העצום שלה היא עקרה, יש לה בטול של רצוא ללא שוב, בטול של רצוא שבא על ידי השגת אלקות. יש בטול בעצם, בטול טבעי, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית – אין בו כ"כ גבורות. אבל דווקא בבטול של רצוא שבא מתוך השגה – ה-י המקורית של שרי (י של שרש הנוקבא, אמא) – גורם ל"ותהי שרי עקרה אין לה [אפילו בית] ולד"[27].

מה צריך לעשות? להוציא ממנה את ה-י, לחתוך אותה לשתי ההין, ו-ה אחת לתת לשרה ואחת לאברהם[28]. צריך להפוך את הבטול הזה לשתי מנות של שמחה[29]. ה ו-ה הן שמחה ושמחה. שרה תלד, כי יש לה שמחה – שמחה שבאה מאמונה – וגם אברהם צריך את ה-ה כדי להיות "אב המון גוים", צריך שמחה כדי להשפיע לכל העולם את אור ה' מלמעלה.

מעלת יצחק על אברהם – המשכת החסד כהתייחסות לפרט

אם יש קודם את אברהם שהוא משיח, הוא עדיין בגדר משיח בן יוסף, ואז יבוא יצחק – משיח בן דוד. כתוב ש-יצחק ועוד חבקוק – שתי הנשמות שקשורות זו לזו לפי האריז"ל (בכל אחד מהם יש אותיות חק, מדרגה ש"ממעל לעצים", למעלה מטעם ודעת לגמרי, סוד "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" כנ"ל, וד"ל. ב פעמים חק = חבקוק ושאר האותיות = יצחק) – עולות משיח בן דוד. בשביל משיח בן דוד צריך את יצחק וחבקוק. אבל קודם יש את אברהם, גם דמות משיחית, אב המון גוים.

כן תהיה לנו, שנזכה לאמונה מתוקנת, שנזכה תמיד להלוך ולנסוע הנגבה, עד שבסוף נוסעים הנגבה מתוך גדלות, שאפשר לכלול גם את השמאל והצמצום באמונה הפשוטה של הימין (בסוד "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין", וד"ל). צריך את הצמצום כדי להתייחס לפרט – כדי להיות יועץ, לעזור, צריך צמצום, להתייחס לזולת כפי שהוא ולא כפי שאני. אברהם הוא רק טוב ונתינה, אבל מתוך עצמו – לא באמת רואה את הזולת, הפרט שמחוצה לו.

ד"ה "וירא בלק" תרד"ע

הרבי הרש"ב, שיום ההולדת שלו בשבוע הבא, ב-כ' מרחשון – אחד הנושאים הכי חשובים בכל דרושי החסידות שלו הוא ענין חוש הראיה. יש פסוק בתהלים ס"ט – "תחשכנה עיניהם מראות", שנעשה חושך בעיני רשעים. חז"ל דורשים שמראות עיניהם של רשעים מורידים אותם מטה מטה, ולעומת זאת מראות עיני צדיקים מעלים אותם מעלה מעלה (עד "לקץ הימין"). מה הדוגמה? "וישא את עיניו וירא והנה שלשה אנשים" ו"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחֹק" ו"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר" – חזקת ראיות של אברהם, שכל נשיאת עינים עוזרת לו לעלות מעלה מעלה, עד שבסוף מכליל את השמאל בימין[30].

מסביר הרבי הרש"ב שרק בחוש הראיה יש המשכה של עצמות הנפש, ושחוש הראיה תופס בעצם הדבר שהוא רואה (מקודם רואים את הדבר הנראה במקומו על ידי הארה שיוצאת מהעינים אליו, הפועלת בו סוד בירור ראשון, בטול היש לאין, אך אחר כך האור עם פנימיות עצמיות הדבר הנראה – לא חיצוניות גשמיותו – חוזר לתוך עיני הרואה ושם ראית הדבר פועלת בו בירור שני, בטול במציאות, סוד ההתכללות בעולם האצילות, מקום האדם עצמו, על דרך התכללות השמאל בימין כנ"ל). ראיה היא חוש עצמי.

קביעה רצונית – אמונה שמחה וראיה

יש תהליך בחסידות שנקרא "קביעה רצונית" – גם קשור לזירוז לידת וביאת מלך המשיח. קודם אמונה – צריך להאמין בדבר באמונה חזקה ואיתנה. אחר כך רצון – צריך לרצות את הדבר שאני מאמין בו. קודם אני מאמין במשיח, ואחר כך צריך לרצות חזק שיבוא היום. אחר כך הרצון צריך לעבור בירור דרך השכל – שיהיה ציור בשכל איך דבר זה יכול להתממש, ציור מה במשיח וימות המשיח. אחר כך פותחים את העינים ורואים את המציאות החיצונית באור חדש, באורו של משיח. שוב, מסביר הרבי הרש"ב שהראיה גם מוציאה קרני אור ותופסת את המציאות וגם מחזירה את הדבר שאני רואה לתוך העצם שלי – יש חיבור וזווג של עצם בעצם.

לכך הרבי התכוון באמירה שפוקחים את העינים ורואים את המשיח. הכל בסדר מאמונה לראיה. מראית משיח, אותיות ישמח, באה שמחה עצומה בנפש, בסוד "וראך ושמח בלבו" (כאשר אהרן, אותיות נראה, תכלית העליה של אברהם כנ"ל, רואה את משה, הגואל). כמו שאמרנו, הכל קשור ל-ה – ה-ה של שרה היא שמחה, שאז היא יכולה ללדת, וה-ה של אברהם היא שמחה, שאז הוא יכול להשפיע.

שכולם יזכו להיות "אם הבנים שמחה" וללכת בדרכו של אברהם אבינו, להיות "אב המון גוים", להשפיע על כל העולם, ואזי "ובא לציון גואל" – שנזכה לביאת מלך המשיח בזכות אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות תיכף ומיד ממש.