חיפוש בתוכן האתר

אור ל-ג' חשון ע"ג – הכנסת ס"ת לישיבת תום ודעת – ירושלים הדפסה דוא

אור לג׳ מרחשון ע"ג – ירושלים

 הכנסת ס"ת לישיבת "תום ודעת"

2.              א. פרצוף סיפורי רבי ישראל מרוז׳ין

3.               הילולת רבי ישראל מרוז'ין

בהשגחה פרטית אנחנו באור ל-ג' מרחשון, יום ההילולא רבא של אחד מגדולי הצדיקים – צדיק משיחי לכל דבר, רבי ישראל מרוז'ין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אדמו"ר הצמח צדק היה מכנה אותו דער הייליגער רוז'ינער – כינוי מיוחד לגמרי. יום ההולדת שלו הוא ב-ג' תשרי וההילולא ב-ג' חשון. הוא חי נ"ד שנים. מכל הצדיקים הגדולים שזכו לשבת במאסר, הוא זכה הכי הרבה – כמעט שנתים רצופות – על שהיה "מרגיז ממלכות", הרגיז את הצאר עם ההנהגה המשיחית שלו, ההנהגה המלכותית שלו.

4.               הקשר של הכנסת ספר תורה לפרשת נח וליום ההילולא

זכינו הערב להכניס ספר תורה להיכל. ידוע מאמר חז"ל ש"הכל תלוי במזל – אפילו ספר תורה שבהיכל". האריז"ל אומר שספר תורה הוא יסוד אבא וההיכל הוא יסוד אמא – יחוד של אבא ואמא, והוא תלוי ב"אין מזל לישראל", "נֹצר חסד", המזל העליון, שהוא עושה את היחוד של אבא ואמא והוא בעצם מכניס את ספר התורה לתוך ההיכל. "נֹצר חסד" ר"ת נח, אנחנו בפרשת נח – פרשת בראשית מסיימת "ונח מצא חן בעיני הוי'" ופרשת נח מתחילה "אלה תֹלדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח". נח הוא "נֹצר חסד"[1].

האריז"ל אומר שנח עצמו הוא יסוד אבא, והוא נכנס לתיבה – יסוד אמא – אבל עוד יותר גבוה יש לו שרש בי"ג תקוני דיקנא דאריך אנפין, "נצר חסד", ר"ת נח, והוא זה שמכניס את ספר התורה לתוך ההיכל. הכל מדת החסד, "נצר חסד". ב-י"ג מדות הרחמים יש פעמיים חסד, "ורב חסד" ו"נצר חסד"[2], התיקון הששי והתיקון השמיני, שהוא נקרא המזל העליון, עליו דרש הבעל שם טוב "אַין מזל לישראל".

ישראל הוא שמו של הרבי מרוז'ין – שנקרא על שם הבעל שם טוב – וגם כאשר מסיימים ספר תורה כותבים את המלה האחרונה, "[לעיני כל] ישראל". כך ידוע לגבי הבעל שם טוב, שכעבור עשר שנים רצופות – מגיל כ"ו עד גיל ל"ו – של לימוד יום יום עם אחיה השילוני, שלמדו מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל", ואז אמר לו אחיה השילוני, "ישראל, הגיע הזמן שתתגלה 'לעיני כל ישראל'". וכך הרוז'ינער נקרא על שמו.

5.     כתר: אני ה"קוצו של י"

נפתח בכמה סיפורים ותורות קצרות של רבינו רבי ישראל מרוז'ין, קשור להכנסת ספר תורה, קשור לפרשת נח. כמו תמיד, נעשה זאת לפי הספירות. יש סיפור, ווארט, שהוא אמר על עצמו – שממש קשור לספר תורה.

פעם אחת הוא והחסידים שלו היו ביער, נסעו לאיזה מקום והגיע זמן תפלת מנחה בעבי היער, ושם עמדו להתפלל מנחה. כשהתפללו, אחרי שמו"ע, הוא אמר תחנון ונפל אפים בין העצים ביער. אמרו לו תלמידיו – הרי אין פה ספר תורה, וכתוב בשו"ע שנופלים אפים בתחנון רק כשיש ספר תורה. אז הוא אמר להם שכל הספר תורה כלול בסוד הוי', בשם הוי', שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם ב"ה, וכל שם הוי' כלול ב-י, באות הראשונה של שם הוי' ב"ה, וה-י כלולה בקוצו של י – הכל נכלל בתוך הקוץ של י, 'און איך בין דער קוצו של י', 'אני הקוצו של י'.

ממילא, אם יש כאן הקוצו של י יש את ה-י ואם יש את ה-י יש כל שם הוי' ב"ה ואם יש את כל שם הוי' ב"ה יש את כל התורה כולה שכולה היא שם אחד של הקב"ה, כפי שידרוש ויגלה מלך המשיח. וממילא – כמו שאמר הלל הזקן, הענו (גלגול משה, הענו מכל אדם) – "אם אני כאן הכל כאן" ("'אני' דא שכינתא" כמו שכתוב בזהר). כפי שהלל יכול לומר זאת הוא יכול לומר, ואפשר ליפול אפים בתחנון.

לפי הקבלה נפילת אפים היא להגיע לא"ק – שמו"ע באצילות ונפילת אפים עוד יותר גבוה, בא"ק. האריז"ל גם אומר שכל פעם ששומעים קריאת התורה צריך לכוון שמקבלים את האורות (ההבלים) מאזני א"ק, מקום מאד גבוה, כי ספר תורה שייך לא"ק. לכן צריך ספר תורה כדי ליפול אפים. אבל הוא אומר – אני כולל זאת, אני הקוצו של י. קוצו של י הוא הכתר, לכן הווארט הזה שיך לכתר עליון, לכתר תורה. הקוצו של י שלמעלה מה-י היא כמו אצבע שמצביעה למעלה. ה-י הוא חכמה, אבל קוצו של י היא אצבע שמצביע על הכתר, על "רישא דאין" ("והחכמה מאין תמצא").

6.               ביאור הסיפור בסדר הספירות

אם כבר, נסביר את כל המהלך שלו. אמרנו שהאריז"ל אומר בפירוש על מאחז"ל "הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" שספר תורה הוא יסוד אבא. הרוז'ינער אמר שהוא כלול בשם הוי' – תפארת אבא. שם הוי' כלול ב-י – חכמה דאבא. ה-י כלולה בקוצו של י – הכתר דאבא, ובעיקר שמצביעה לאין, כתר לגמרי, " און איך בין דער קוצו של י". הווארט הזה קשור לבעל ההילולא של היום, קשור לספר תורה, וקשור לכתר – הכתר שלו. באמת בדורו הוא היה נחשב הכתר של כל הצדיקים – כל הצדיקים הגיעו אליו. הוא היה הרבי של הרביים, כך כינו אותו[3].

7.               מסירות נפש תמידית

עוד משהו שנשים בכתר, וגם נבין יותר טוב מה שאמרנו הרגע מתוך הווארט הבא: אמרנו שכל גדולי הצדיקים נסעו אליו, ואחד מגדולי הצדיקים שנסעו אליו היה הצאנזער רב, הדברי חיים. הוא היה גדול מאד, וגם אמר על עצמו שכאשר יבוא מלך המשיח אני אהיה אחד משבעים הסנהדרין שלו – מכל צדיקי הדורות, ממשה רבינו עד היום, צריך לבחור שבעים צדיקים, ואני אחד מהם. כך אמר הצאנזער רב על עצמו. בכל אופן, למי הוא נוסע – לאחר הסתלקות הרבי המובהק שלו (רבי נפתלי מרופשיץ), הוא נוסע להייליגע רוז'ינער. כששאלו אותו למה הוא צריך לנסוע אליו הוא אמר, כשאני נכנס במחיצתו אני מרגיש שכל רגע ורגע הוא מוסר את עצמו, מסירות נפש ממש, לקב"ה. אין רגע בחיים שהוא לא מוסר את עצמו לגמרי להשי"ת. אחד כזה – ראוי לנסוע אליו.

העובדה שיש לו מסירות נפש תמידית היא כמו שלמדנו כמה פעמים שלעתיד לבא, כאשר מצוות בטלות, מצות קידוש ה' תשאר כמצוה תמידית. מי שמוסר את עצמו כל רגע לקב"ה מקיים מצות קידוש ה' באופן תמידי, כל רגע ורגע מהחיים שלו. אם כן, הוא כבר היה במדרגה כזו כמו התקופה שאחרי ביאת המשיח – התקופה השניה כמו שהרבי אומר, הנסית, תחית המתים – שמצוות בטלות ויחד עם זה בכל רגע מתקיים "ונקדשתי בתוך בני ישראל". זו המצוה היחידה שכתובה בנפעל, "ונקדשתי", כי קורית בדרך ממילא (ומה שמצות בטלות לעתיד לבא, היינו קיום מצות בדרך של קום עשה או שב ואל תעשה).

שוב, זו מדרגה של הרוז'ינער ששייכת לספירת הכתר, וזה ענין היותו בסוד קוצו של י [כשם שהקוץ שמעל ה-י רומז לאין שמעל החכמה, שממנו תמצא החכמה, כך מקיים הקוץ בעצמו "קצתי בחיי" (בחיי "החכמה תחיה", בחינת גוף ה-י) ומסתלק, עולה ונכלל בכל רגע בכתר עליון].

8.               הכפה הלוהטת

נספר עוד סיפור: אחד הצדיקים הגדולים שנסעו לרוז'ינער היה רבי משה מקוברין – התלמיד המובהק של לעכאוויטש, של רבי מרדכי מלעכאוויטש ואחר כך בנו רבי נח מלעכאוויטש – הרבי של בעל ה"חסד לאברהם" וה"יסוד העבודה" מסלונים. הוא היה מכונה בין כל צדיקי אותו דור "איש אמת", והוא היה נוסע קבוע לרוז'ין. לפעמים הוא היה מביא, כמו מקושר, כמו חסיד, שי, תשורה לרבי. אם כי הרוז'ינער נהג בעשירות מופלגה, במלכות, ובכך עורר את הקנאה של הצאר, ולכאורה לא היה זקוק למתנות פשוטות – בכל אופן הוא היה מביא מדי פעם איזה שי, משהו פשוט, רק כסימן של אהבה והתקשרות לרבי.

פעם אחת הוא הביא לרוז'ינער כפה חדשה. כפה היא כתר. הביא לו כפה, יארמולקע, חדשה. הרוז'ינער לקח את הכפה ושם על הראש שלו, ונתן לו במתנה את הכפה שלו – התחלפו בכפות. אחר כך רבי משה מקוברין ספר לחסידים שלו שכאשר שמתי את הכפה שלו על הראש שלי, הראש שלי בער באש ארבע שעות רצופות. היה כזה חום ואש בכפה שלו, שהראש שלי בער ארבע שעות.

ממה הכפה בערה? ממסירות הנפש – הכתר – התמידית, ה"ונקדשתי". קדש היינו יקד-אש. כמו בתחלת צעטיל קטן של רבי אלימלך, שכל רגע הוא קופץ לתוך האש על קידוש ה', וממילא הכפה שלו בוערת באש.

אם כן, אמרנו כמה דברים שכולם קשורים לכתר לגבי בעל יום ההילולא זי"ע.

9.     חכמה: רפואה מכח המח

אחר כך חכמה: פעם אחת באו לרוז'ינער וספרו לו על אחד מגדולי הצדיקים של אותו דור, השר-שלום מבעלז (הרבי הראשון של בעלז) – מישהו העיד עדות ראיה, שראה איך שהצדיק, השר-שלום, שם את ידו הקדושה על הבטן של איזה חולה אנוש ומיד החולה התרפא. ספרו את המופת הזה לרוז'ינער. אמר הרוז'ינער, קודם כל אומר לך איך הוא עשה זאת, מאיפה לקח את הכח לשים את היד על בטן החולה ומיד הוא מתרפא. יש פסוק בתהלים "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם" – "ישלח דברו וירפאם" ר"ת ידו, ומאותו פסוק הוא לקח את הכח, קבל את הכח של היד. יש מושג שלם בקבלה וחסידות "יד הרופא" – צריך להיות כח ביד של הרופא לרפאות, והוא בא מאותו פסוק אומר הרוז'ינער.

אבל, הוא אומר, אצלי זה אחרת – אני לוקח את הכח שלי לרפאות חולים לא מראשי התיבות של הפסוק אלא מסופי התיבות, "ישלח דברו וירפאם" ס"ת הפוך, למפרע, מוח.

יש רפואה שבאה בכח היד, וכך אצל השר שלום מבעלז, ויש רפואה שבאה על ידי – נקרא לזה השידור, קרני הכח של – המח. יש קשר בין היד והמח, כח-מח, לשון נופל על לשון.

על "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" אומר הבעל שם טוב – "בכחך", בכח-מה שלך, בכח החכמה שבמח (בעצם יש שלשה שהם לשון נופל על לשון: כח מח נח; בכל כח יש יד-יד, סוד "פותח את ידך" קרי "פותח את יודיך" כידוע, בחינת חכמה). עיקר הכח בנפש הוא הכח של המח (שהוא גם כח הראיה של הכהן המרפא את הצרוע, על ידי המשכת מוחין דאבא, בטול, אור החכמה כנודע), שנקרא כח-מה, "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו".

מחשבה גם אותיות בשמחה. הפשט של רפואה מכח המחשבה הוא כמו הווארט בחסידות טראכט גוט וועט זיין גוט – חשוב טוב יהיה טוב. יש צדיק שלא רק מקיים זאת בעצמו – אדם בצרה צריך לחשוב טוב – אלא מסוגל גם להקרין זאת החוצה, לשדר מהמח, מהפנימיות, ועל ידי זה לרפא את החולה. שוב, הרוז'ינער אומר ששניהם מרפאים מאותו פסוק – הוא מהמח והוא מהיד, לכאורה המח יותר פנימיות, הס"ת.

10.         "ישלח דברו וירפאם" – "ישלח דברו וימסם"

מה שמענין שיש עוד פסוק בתהלים – לא כתוב בסיפור, נוסיף ווארט. יש שני פסוקים בתנ"ך שמתחילים "ישלח דברו" – יש "ישלח דברו וירפאם [וימלט משחיתותם]" ב"ארבעה צריכין להודות" בפרק קז בתהלים, ויש "ישלח דברו וימסם [ישב רוחו יזלו מים]", להמס את הקרח, את הכפור, בפרק קמז. אם נקשר זאת לרפואה, יש משהו שנקרש בתוך הגוף וצריך להמיס אותו. הרפואה היא להמיס. אלה שני פסוקים. נשים לב שבשניהם הר"ת והס"ת אותו דבר – ר"ת ידו, היד של השר שלום מבעלז, והס"ת מוח למפרע, המח של רבי ישראל מרוז'ין.

11.         רפואת "מצרף לחכמה"

חוץ מזה ש"חכמה מוחא", שאם הוא מרפא עם המח שלו סימן שזה כח של חכמה, יש עוד בפירוש בכתבי האריז"ל בכוונת ביקור חולים – "הוי' יסעדנו על ערש דוי", שצריך לשדר כח מרפא לחולה שנמצא על ערש דוי. מי שמבקר את החולה ורוצה לרפא אותו צריך להפוך את המלה ערש ל-עשר (י במספר מספרי) ואת ה-דוי ל-יוד (קודם דברנו על הקוצו של י, אבל לפני שמגיעים לקוש"י צריך להיות י). כך אומר האריז"ל שעיקר הרפואה היא היכולת לצרף כך.

שייך גם לפרשה, בה כתוב "צהר תעשה לתבה", וידוע הפירוש – מיסודי היסודות של מורנו הבעל שם טוב – שיש במח (החכמה, מצד הבטול, האין שבו) יכולת לקחת מלה כמו צרה ולשנות את הצירוף ל-צהר. "עת צרה היא ליעקב וממנה [מתוך אותיות צרה] יושע [בעשית צהר לתבה, הפיכת צרה ל-צהר]". על אותו משקל האריז"ל אומר להפוך "ערש דוי" ל"עשר יוד" – זה הכח לרפא עם המח.

אבל, כמו שאמרנו, ראשית הכח היא דבר פשוט מאד – אמונה ומחשבה טובה. "חשוב טוב יהיה טוב", גם אם מדובר אודות האדם בעצמו, שסובל, וגם אם מדובר באחד שמבקר את החולה ורוצה לשדר לו כח מרפא. קודם כל הוא צריך להאמין במחשבה מאד חזק – ולשדר זאת – שהיהודי הזה הוא בריא, הוא חזק, ומה שלא יהיה הקב"ה מרחם עליו (כמו שנאמר עוד בהמשך), וממילא תהיה לו רפואה שלמה. כך יש לו כח במח לשנות את הצירוף. לכך קוראים "מצרף לחכמה", ואם כן את הווארט הזה נמקם בספירת החכמה.

12.                       בינה: כח התשובה של נשמה כללית

כעת נגיע לבינה: פעם אחת בקר אותו אחד מגדולי צדיקי הדור, רבי יצחק מווארקי, תלמיד מובהק של הרבי ר' בונים מפרשיסחא. הרוז'ינער שאל אותו מה אתה עושה כשבא אליך מישהו שמלוכלך בחטאים וצריך להמציא לו דרך תשובה, לעורר אותו, כמו השיר שלנו "תתעורר תתעורר וכו'". איך עושים את זה? מישהו בא מלוכלך – זה הביטוי. הוא שאל, והוא ענה בעצמו מה הוא עושה. פשוט מאד, כשבא אלי מישהו מלוכלך בחטאים אני עושה תשובה על כל חטאי, וממילא נפתחים שערי תשובה בשמים ונעשה עת רצון, עת רצון שתשובת כל עם ישראל תתקבל, כל עם ישראל יתעורר בתשובה, כולל אותו אחד. כלומר, אותו אחד שבא אלי הוא כעת פרט שנכלל בתוך הכלל.

שוב, מאד דומה לווארט שאמר בהתחלה – שאני הקוצו של י. נראה כמה וכמה פעמים שהוא ידע היטב, ידע איניש בנפשיה, שהוא הנשמה הכללית, וכל מה שהוא עושה בעצמו נוגע לכלל ישראל. אם אני עושה תשובה על החטאים שלי כולם שבים. יש בחב"ד משהו דומה, שאם מישהו בא לרבי מלוכלך בחטא הרבי צריך להתבונן בעצמו, למצוא את השרש בדקות שבדקות של אותו חטא עצמו ולשוב עליו בתשובה, ועל ידי כך הוא יכול גם להמציא עצה טובה ודרך תשובה נכונה לאותו אחד שבא לבקש תיקון בנפש.

אבל כאן הווארט קצת אחרת. הוא לא אומר שכאשר אני רואה אותו מלוכלך אני מחפש את הלכלוך שלו בתוך עצמי. אלא פשוט, זה אדם שצריך לעשות תשובה, ואיך אני עוזר לו? פשוט אני עושה תשובה. לא מחפש את הדקות – אולי משתקף באופן ממילא. אם ראיתי איזה לכלוך, וכעת אומר שבכלל אני צריך לעשות תשובה על החטאים שלי, יתכן שהיות שעורר אותי כן נוגע לאותו ענין בדקות, אבל לא זה הווארט.

הווארט שהוא בא אלי, ואני עוזר לו בכך שהוא חלק ממני. אם אני עושה תשובה על הבעיות שלי, הענינים שלי, החטאים שלי – אז היות שגם אני נשמה כללית נפתחים שערי תשובה בכל העולמות לכולם. בזכות אותו אחד, עם הלכלוך שלו, נעשה עת רצון שכל עם ישראל יכול בקלות יחסית להתעורר בתשובה. הווארט הזה שייך כמובן לבינה, כי בכל ספר הזהר הקדוש בינה נקראת תשובה. התשובה שלו היא התשובה הכללית של כל עם ישראל.

13.                       דעת: רוח הקדש אצל מי שלא מטמא את רוחו

רש"י בחומש, על בצלאל, אומר שדעת היא רוח הקדש – "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", חכמה היא מה שאדם לומד מרבו, כותב רש"י, תבונה להבין דבר מתוך דבר, ודעת היא רוח הקדש. פעם שאלו אותו מהי רוח הקדש. כמובן, התשובה שלו תהיה עבורנו הדעת שלו – דרגת הדעת. מה הוא ענה? לכל יהודי יש רוח, רוח חיים, נשמה, ואם היהודי רק דואג לא לטמא את הרוח שלו בכך הוא זוכה לרוח הקדש.

כלומר, כל אחד הוא בפוטנציאל בעל רוח הקדש – לא שמישהו נולד עם כשרון מיוחד שיכול להשיג ואחר לא – כל אחד נולד עם רוח, אל תטמא אותה. אם תשמור את הרוח מטומאה תזכה לרוח הקדש, כי הרוח שלך היא רוח הקדש – הרוח של כל יהודי (וכל היהודים שייכים ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", כולם "עם קדוש אתה להוי' אלהיך").

זו גם תשובה כללית, לא שאני כלל רוח הקדש של עם ישראל, אלא שרוח הקדש יש לכולם – כמו שיש לי כך יש גם לך. שלעצמו יש רוח הקדש – פשיטא. הוא מחדש שבדיוק כמוני גם כמוך, יש לך רוח, רק שאולי לא הקפדת לשמור היטב על הרוח שלך, אז קלקלת את הרוח שלך. אם תקפיד לשמור בטהרה על הרוח, הרוח שלך תהיה רוח הקדש.

14.         לא לאבד את התעוררות הלב

ננסה להבין את הווארט הזה עוד טיפה: מהי הרוח של כל אחד, חוץ מנשמה, "ויפח באפיו נשמת חיים". כשהוא אומר שכל אחד נולד עם רוח – רוח היא התעוררות. בקבלה רוח שייכת למדות. נשמה היא בבינה, "נשמת שדי תבינם", אבל רוח היא בלב, רוח היא התעוררות. ההתעוררות והרוח הן שיש לאדם חלום – זה גם רוח – משהו שהוא מאמין חזק ורוצה ליישם אותו, להגשים אותו במציאות, הוא מלא רוח. אם עובר זמן ושום דבר ממה שהוא רצה לא מתממש, יכול להיות שהרוח דועכת. זה גופא נקרא שהוא מטמא את הרוח.

לטמא את הרוח היינו לטמטם את הרוח – טומאה היא טמטום, כמו טמטום הלב והמח. הדבר שהכי מטמא את הרוח הוא יאוש. אסור להתייאש, אין שום יאוש בעולם כלל. צריך לשמור על הרוח, על ההתעוררות. אם שומרים בטהרה לא לטמא את הרוח, אז כל יהודי זוכה לרוח הקדש.

15.                       חסד: אהבת ישראל עד שה׳ ירצה להכנס לברית האהבה

הגענו לספירת החסד: בחסד יש מצות אהבת ישראל, "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". פעם פירש דער הייליגער רוז'ינער מה הכוונה "ואהבת לרעך כמוך". הוא אמר, משל למה הדבר דומה? שהיו שני אוהבים בנפש, שני רעים, ואחד מהם נתפס למלכות ונידון למות. ביום קיום גזר הדין המלך הוציא כרוז בכל ממלכתו שכולם יגיעו לראות את התליה של אותו אחד שחייב מות, איש בל יעדר.

הגיעו כולם, כולל החבר הכי טוב שלו – הוא בכלל לא היה בענין, לא ידע מה קורה, ופתאום הוא רואה שהחבר שלו עולה על הגרדום. מתוך בהלה רבה הוא צועק למלך – גם המלך עומד שם – צועק מתוך קהל של רבבות 'תפטור אותו, תפטור אותו, אני עשיתי זאת, אני אשם'. הוא צועק חזק ואז המלך מצוה להביא את אותו אחד שצועק מתוך הציבור שעשה את העבירה, ושמי שהולכים להרוג אותו הוא חף מפשע. כשהוא מגיע למלך הוא מתוודה – הוא לא עשה זאת אלא אני, תהרגו אותי ולא אותו. אז המלך מתחיל לחקור את המקרה, קודם כל הוא שואל אותו – איך אתה יודע שהוא לא עשה? חוץ ממה שאתה אומר שאתה עשית. הוא אומר שאני מכיר אותו, החבר הכי טוב שלו, ואני יכול להשבע שהוא לא עשה את העבירה הזו.

כשהחבר שעומד להתלות, או להשרף, לפי גזר הדין שהיה שם, פתאום רואה מה קורה שם – שהחבר שלו רוצה להחליף אותו – הוא מתחיל לצעוק למלך, 'לא, אני עשיתי, הוא לא עשה שום דבר'. כך מתווכחים מי אשם ואת מי יהרגו. כך המלך מתחיל מעיין בעניניהם יותר ויותר, עד שתופס ששני האנשים האלה כל כך אוהבים אחד את השני – בלי קשר למי שעשה את העבירה – עד שכל אחד מוכן למות כדי להציל את החבר שלו. הוא בא אליהם ואמר שמקנא בהם – קודם כל שניכם פטורים, ויש לי רק בקשה אחת, שבבקשה מכם תצרפו אותי לברית האהבה שביניכם.

זה משל של הרבי מרוז'ין לאהבת ישראל, ועל כך כתוב "ואהבת לרעך כמוך – אני הוי'". כשהקב"ה רואה זאת הוא מבקש שתאהבו אותי ואני אתכם כמו שאתם אוהבים אחד את השני, עד כדי מות. אין משהו יותר מתאים מהווארט הזה לספירת החסד.

16.                       גבורה: ניקוי נשמות בכלי המתאים

בספירת הגבורה, כשההייליגער רוז'ינער היה ילד הוא היה אצל אביו – בנו של רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד הגדול ממעזריטש. הרו'זינער הוא נין של המגיד, ואביו היה רבי גדול, והוא אמר עליו שהוא היה ניצוץ של מלך המשיח (כפי שאמר על עצמו) – רבי שלום מפראביטש.

הוא היה רבי של חסידים, ופעם אחת האבא עם כל החסידים מסביב – הוא דבר איתם, חזק אותם בעבודת ה' וגם הוכיח אותם. תוך כדי שהוא מדבר עם החסידים דברי התעוררות הוא פונה לילד הקטן, הרוז'ינער, ושואל אותו – מה אתה אומר על הדבורים האלה, שכעת דברנו עם האנשים. עונה לו הבן: אבא, אמשיל לך משל.

כשבבית המלך, בארמון של המלך, רוצים לנקות את הכלים, את הסלון, את הבית – לנקות דברים יקרים מאד, עדינים מאד ושבירים מאד – מנקים את הכל עם בערשט, עם מברשת עדינה. אפילו את הרצפה מנקים עם מברשת, הכל בעדינות. בבית של אדם פשוט, כשצריכים לנקות את הבית, מנקים עם מטאטא. אבל בדיר של בהמות יש גם כלי כדי לנקות את הדיר, שקוראים לו רידעל.

הוא אומר – אבא, אתה פה משתדל לנקות את האנשים עם בערשט, בזמן שהם זקוקים לרידעל. הוא ילד קטן, וכך אומר לאבא שלו – אתה משתמש במברשת עדינה מדי בשביל האנשים האלה, הם צריכים כלי ניקוי של בהמות.

מה רואים כאן? שיש לילד הזה גם גבורה – לא הכל עדין-עדין, רק מברשת עדינה. אם כי המושג ארמון של מלך מאד קרוב ללבו, ואחר כך כל החיים שלו הוא שאף והגיע לארמון ממש, עם כל גינוני המלכות של המלך וארמונו. אף על פי כן, עם החסידים של אבא שלו הוא טען – איך אתה מנסה ליפות אותם (לא רק לנקות אלא ליפות את כלי הבית) עם בערשט, בזמן שצריך לנקות עם רידעל.

17.         התכללות המדות בגדלות מוחין – כח להוכיח מתוך אהבת ישראל

זה קשור גם לווארט מתוך המאמר של הרבי הרש"ב שלומדים השבוע[4], על התכללות המדות זו בזו, שמתוך רוב אהבה למישהו, אם יש לאוהב גדלות מוחין, הוא מסוגל להשתמש במדה ההפכית מהמדה העיקרית שלו – בקדושה המדה העיקרית היא חסד ואהבה, אבל לפעמים צריך לדעת להשתמש גם בגבורה, ושהיא תתכלל בתוך החסד, כגבורה שבחסד או חסד שבגבורה. מי שאין לו מספיק גדלות מוחין, והוא חסד ואהבה, הוא לא מסוגל להשתמש בגבורה למטרת החסד – לא יודע לעשות זאת, לשם כך זקוקים לגדלות מוחין.

כמו כל צדיקי אמת, והוא בודאי, שמו בישראל ישראל וכולו אהבת ישראל. אבל מתוך המח שלו והפה שלו הוא יודע איך להשתמש בכלים של גבורה, כמו הרידעל הזה, כדי לעשות את העבודה בצורה הכי נכונה, הכי יעילה, הכי משיגה את המטרה – לתקן את הנפש של כולם. כמובן שייך לדרוש של הבעל שם טוב שרמזנו קודם, "הוכח תוכיח את עמיתך", שקודם "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח את עמיתך" – בחב"ד אמרנו שלחזור על אותו דבר ממש, ואצלו הוא עושה תשובה בעצמו ופותח שערי תשובה לכולם.

ענף הבינה הוא גבורה – צריך גם רידעל. כל בעל מקצוע צריך כלים. בתורת הנפש מדברים על כך שצריך כלים, כנראה צריך שלשה כלים – בערשט, מטאטא, רידעל – צריך כל פעם לדעת באיזה כלי משתמשים כדי לנקות וליפות את הזולת.

18.                       תפארת: חקיקת החסידים על לב הצדיק

כעת מגיעים לספירת התפארת: יש הרבה מכנה משותף בסיפורים האלה. פעם אחת רבי ישראל נסע בדרך ופגש עוד צדיק גדול של הדור שגם נסע, רבי משה מסווראן, תלמיד מובהק של הבערדיטשובר, שהיארצייט שלו היה לפני שבוע. הם היו מאד מיודדים ביניהם, הסאווריינער והריז'ינער, ונפגשו ליד איזו קרעטשמע, איזו אכסניה. האכסניה היתה תפוסה, לא היה מקום לשניהם, ולפי הסיפור כל אחד הוציא מהעגלה שלו ארגז וישבו והתוועדו יחד.

הזמן היה בחדש אלול, לפני ראש השנה, זמן של התעוררות תשובה. הרוז'ינער שואל את הסאווריינער – הרבה אנשים באים אליך לראש השנה, לימים נוראים, מה אתה עושה אתם? איך אתה נוהג עם כל הצבור הקדוש שמגיע אליך? הוא ענה לו – "כולם נסקרים בסקירה אחת", כך אמר הסאווריינער לרוז'ינער. הוא ענה לו, זה נאמר על ה' – אבל מה אתה עושה בשבילם? את זה ה' עושה. הם עוברים לפניו כבני מרון וכו'. אז הוא שאל אותו בחזרה – מה אתה עושה? גם אליך מגיע צבור גדול מאד, מה אתה עושה עם כולם בראש השנה? יש ענין דווקא להגיע לצדיק בראש השנה.

הוא ענה ווארט כללי – לא שאני עושה תשובה ונפתחים השערים לכולם, אלא משהו אחר, אבל קשור. הוא אמר שכל אחד שבא אלי לפני ראש השנה – בערב ראש השנה באים הרבה, עשרות-מאות-אלפים-רבבות – כל אחד שבא אלי, שאני רואה שמגיע לראש השנה, כמו מישהו שרושם. כל אחד שנכנס, אני מסתכל עליו והוא עלי, והוא נחקק על לוח לבי. מגיע ראש השנה, זמן התקיעות ובכלל ראש השנה, אני פותח את הלב שלי לקב"ה. ברגע שאני פותח את הלב שלי לקב"ה, כל הפתקים, הצטעליך והקוויטלאך של כולם, נמסרים ישירות לה'.

ידוע שלפני ראש השנה כשחסיד בא לרבי הוא כותב פ"נ. מי שזוכר, שראה איך היה אצל הרבי מליובאוויטש, הוא היה מביא שקיות ענקיות מלאות אלפי פתקים לבימה של תקיעת שופר. הוא היה מתכסה בטלית ובוכה בדמעות שליש לפני התקיעות, כדי לעורר רחמים על כל אלה שמסרו את הפ"נים.

איך עובד אצל הרוז'ינער אותו ענין? הוא אומר שאני לא צריך שאף אחד יכתוב פתקים – אני צריך לראות אותך, ואז אתה (הפתק שלך הוא אתה עצמך) נחקק לי על הלב. כולם נחקקים על הלב, וכשמגיע ראש השנה אני פשוט פותח את הלב לרבונו של עולם, וממילא כל הפתקים של כולם נמסרו ישר לרבונו של עולם. זה ראש השנה שלו. מזכיר לנו את הווארט הקודם שאני עושה תשובה על החטאים שלי וממילא נפתחים שערי תשובה לכולם, אבל משהו מיוחד.

הקשר הוא שיסוד אמא מגיע עד תפארת ז"א (בעוד יסוד אבא ארוך ומגיע ליסוד ז"א). התפארת כוללת את כל נשמות ישראל, כל הנשמות שנחקקות על הלב הן התפארת. צריך לדעת שצדיק אמת, כל מי שזוכה לבוא אליו, כל מי שזוכה להתראות עם הצדיק – יש ביטוי כזה – נחקק על לוח הלב של הצדיק, והצדיק לא צריך להזכיר אותו בפירוש. המכנה המשותף כאן שהצדיק לא צריך לחשוב על כל אחד באופן פרטי, אלא שהכל נחקק בו על הלב ואז פותח את הלב לה' והכל נמסר לה' (גם כי הוא נשמה כללית, הכל נכלל יחד). אז כולם נענים, נכתבים בספרן של צדיקים גמורים יחד איתו עצמו, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. את זה נשים בלב, בתפארת.

19.                       נצח והוד: יאוש מעצות האדם לעצמו

אחר כך יש ווארט שלו שקשור לנצח והוד, ה"כליות יועצות". יש פסוק בתהלים יג – "עד אנה אשית עצות בנפשי". שייך לשנת "אבן השתיה", שנת תשעג, כפי שהסברנו ש"אבן השתיה" היא לשית עצות. אחד הפסוקים של לשית עצות בתנ"ך הוא "עד אנה אשית עצות בנפשי [יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אויבי עלי] ".

אמרנו קודם שאסור להתייאש, אבל כמו שיש דברים שאסור להתייאש מהם, מהעולם הזה צריך להתייאש, ודווקא אחרי שאתה מתייאש מהבלי העולם אתה יכול להתחיל לעבוד את ה' – זה "שער היאוש" למעליותא בספר מבחר הפנינים. בדרך כלל היאוש הוא מדה רעה, אבל יש יאוש טוב – להתייאש מדמיון השוא שיש משהו לרדוף כאן בעולם הזה. בפנימיות, בתוכיות, האדם צריך להתייאש – אם הוא זקוק לישועה, וככל שהישועה יותר דורשת נס מהשמים כך הוא צריך להתייאש מלתת עצה לעצמו. "עד אנא אשית עצות בנפשי" – כל זמן שאני חושב שיש תקוה בלשית עצות לנפשי רחוקה הישועה לבוא (וממילא "עד אנה ירום אויבי עלי" ח"ו). ברגע שאני מתייאש, "עד אנא אשית עצות בנפשי", כמו "רבות מחשבות בלב איש ו[רק ]עצת הוי' היא תקום" – אבן השתיה היא "עצת הוי'" – כשאני מתייאש ויודע שרק "עצת הוי' היא תקום" תבוא הישועה.

זה תיקון נצח והוד, הכליות היועצות. לפעמים האדם כן צריך להשתדל לתת עצה, אבל במצבים הקשים – המצבים הקיומיים של האדם – הוא צריך לדעת "עד אנה אשית עצות בנפשי". אז, כשתפסיק לשית עצות, "עצת הוי' היא תקום". זה תיקון של נצח והוד.

20.                       יסוד: קימה לתחיה מלמטה למעלה בכח הדבור – לא להפסיק להלל את ה׳

בספירת היסוד יש קימה לתחיה, כי בספירת היסוד יש מת וחי, אבר מת ואבר חי. ניתן שתי דוגמאות שקשורות אצלו, שני דברים שונים אבל משלימים אחד את השני, של תיקון היסוד, שהוא בעצם תחית המתים. אחד מהם הוא איך שהוא מפרש את הפסוק בהלל – "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". הוא מפרש שמי שהוא מת ומפסיק להלל את ה' הוא באמת מת. מי שכאשר יורד לעמקי שאול נעשה דומם, מפסיק לדבר, הוא נשאר שם. מה העצה? בדיוק ההיפך, מתוך הפסוק "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" צריך ללמוד שגם במצב שאתה על סף מות, אולי אתה מרגיש שאתה כבר מת, אל תפסיק להלל את ה' – אל תגיע אף פעם למצב של דומם, של "דומה".

קודם הווארט היה להתייאש מלחפש עצה לעצמך, וכאן הווארט הוא – אל תתייאש מלהמשיך לדבר. אם תמשיך להלל את ה', ולא תדום, ותאמין ותתפלל מתוך אמונה שלמה שהקב"ה רחמן – כפי שהזכרנו בהתחלה, שצריך קודם כל להאמין שיש לה' רחמים אין סוף, הוא ודאי רוצה לרחם עליך וודאי ירחם עליך – רק תבקש ממנו, אל תשתוק, אסור לשתוק. "לא המתים יהללו יה" – אתה לא רוצה להיות מת? אל תשתוק מלהלל את ה'. תהלל את ה' מתוך אמונה, אמירה שתרחם עלי. הוא לא אומר, אבל דומה למה שאומרים בחז"ל שחזקיהו למד מבית אבא – "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". לא להמנע מלהתפלל, וגם להלל את ה'.

אצל הרוז'ינער היה סדר כל יום להלל גם צדיקים – אנחנו מספרים עליו סיפורים, וזה היה ענין שהוא מאד אהב, היה לו בזה סדר ועבודה שלמה. יש להלל את ה' ויש להלל את עבדי ה'. ככה, גם מי שבבחינת מת, אם הוא לא יפסיק להלל, לא ידום, הוא יקום לתחיה בעזר ה' יתברך – רחמי שמים שהם אין סוף. זה ווארט אחד, משהו שמשלים קצת בכוון הפוך. אתה מת, והמת לא מדבר – אתה לא רוצה להיות מת, אל תפסיק להלל, אל תפסיק לדבר. זו קימה מלמטה למעלה.

21.         קימה לתחיה מלמעלה למטה מכח הדבור – "ואבואה אליה"

כעת נאמר ווארט של קימה מלמעלה למטה – גם יסוד, היסוד צריך להתעורר להשפיע למלכות, בלשון הקבלה. יש פסוק שיעקב אבינו אומר אחרי שהוא עובד שבע שנים בשביל רחל – הוא אומר ללבן הארמי הרמאי, השווער שלו לעתיד, "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה"[5]. אומר רש"י שאפילו קל שבקלים לא אומר כך, "אלא להוליד תולדות אמר כך".

איך מפרש הרוז'ינער? יעקב אומר "כי מלאו ימי", ובן כמה הוא? בין פד שנים (רש"י מביא, בפשש"מ) – פד הוא מספר בקבלה שקשור לתיקון הברית – הוא עבר את המחצית הרבה, חי 147 שנים ונשארו לו עוד 63 שנים. הוא בן 84 ולא ראה קרי מימיו. ראובן הוא "ראשית אוני", מה הוא פעל במשך מרבית החיים שלו, 84 שנים? הוא בטל את היצר לחלוטין, אין לו יצר הרע לדבר הזה. בשביל מה הוא מדבר כאחד הנבלים (ללבן, שנתגלגל בנבל הכרמלי), חלילה, שאפילו קל שבקלים לא מדבר ככה? אומר רש"י "כדי להוליד תולדות". מסביר הרוז'ינער שהוא מכניס בעצמו יצר הרע, כדי להוליד.

יש בכח הדיבור כח לקבל כח גברא – כח של יצר הרע, שהוא משתמש בו בשלמות, מאה ואלף אחוז, לשם שמים, אבל לשם כך ברא הקב"ה יצר הרע. כשניסו חז"ל לבטל את היצר הרע התרנגול הפסיק להוליד, להטיל ביצים. הוא 84 שנה מבטל את היצר, וכעת צריך לעורר אותו ויש משהו בדיבור כח לעורר בעצמו את הזיקה והכח להשפיע – להחיות את האבר שהוא עצמו המית כל החיים שלו. כעת צריך שהוא יוכל להתעורר, לקום לתחיה, ואיך עושה זאת? מכח הדבור.

מצד אחד, דבור הוא מלכות, אבל שני הווארטים שלו הם להשתמש בכח הדבור כדי להחיות מת, מצב בנפש של מת. או להחיות מת מלמטה למעלה, האדם נפל לשאול תחתית – איך הוא קם משם? אל תשתוק, אל תדום. דבר שני, האדם מת ביחס להשפעה – הוא צריך להשפיע.

יש לפעמים גם רב, שכדי להשפיע לצבור של יהודים מגוונים וגם יהודים רחוקים, במדה מסוימת הוא צריך להשתמש במלים שלא היה משתמש בהן אף פעם – לא היה מדבר כך, לא מתאים לו, אפילו קל שבקלים לא מדבר כך, אבל כדי להשפיע צריך לעורר (כמו דיבור יעקב ללבן-נבל כנ"ל). זה ווארט חזק מאד-מאד שלו. אלו שני מקרים הפוכים של שימוש בכח הדבור כדי להחיות את המת – תחית המת ביסוד, אבר חי, כנ"ל.

22.                       מלכות: ׳שמתי אלהים לאדון לכל מצרים׳

עכשיו, אחרון אחרון חביב, המלכות: יוסף בתחלה אומר לפרעה "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" ואחר כך, כאשר מתוודע לאחיו ואומר להם שיאמרו לאבא "רדה אלי אל תעמֹד" הוא אומר שיאמרו "שמני אלהים לאדון לכל מצרים[6] רדה אלי אל תעמֹד". אומר הרוז'ינער שהמלה "שמני" – שמופיעה כאן פעם אחת בתורה (יש עוד הופעה בתנ"ך) – אל תקרי "שמני", שאלקים שם אותי אדון, אלא "שמתי אלהים לאדון לכל מצרים", אני שמתי את אלקים שיהיה אדון לכל מצרים, ולכן הוא אומר ליעקב "רדה אלי אל תעמֹד". בווארט הזה שלו דנו הרבה צדיקים בדור הבא, וניסו לפרש אותו – לא "שמני" אלא "שמתי".

23.         ביאור השם משמואל: יוסף מולך במקום השר של מצרים

נתחיל מהשם משמואל, הבן של הסוכוטשבר, האיידם של הקוצקער, החבר של הרבי מווארקי שהזכרנו קודם. אומר השם משמואל – כתוב "שמני", שם אותי, ולא "שמתי", אני שמתי אותו, אז איך הוא דורש? הוא אומר שיעקב אבינו פחד לרדת מצרים כי לא רצה להיות תחת השפעה של שר. בארץ ישראל השפע יורד ישר, לא על ידי ע' שרים, וברגע שיורדים לחו"ל – בפרט מצרים, ערות הארץ – שם מקבלים את השפע משר, וכל מי שגר שם מקבל את השפע מאותו שר. יעקב אבינו לא רוצה להיות תחת השפעה של שר.

אומר יוסף שברגע ש"שמני" – לא שולל את הפשט, פרעה באמת שמני מכח ה', שהאלקים שמני, הכל בהשגח"פ – להיות אדון לכל מצרים, וממילא, אני חלק אלוק (גם משקף את האופי של הרוז'ינער עצמו), אם אני כאן בעל הבית ממילא שמתי את האלקים בעל הבית כאן, וממילא השפע לא יורד דרך השרים. השר נגמר, השפע דרכי, ואני שמתי את ה' אלקים – אני שמתי את ה' להיות אלקים למצרים, ואין לך מה לחשוש שבירידה למצרים תהיה תחת השר. השר כבר בטל. כך מפרש השם משמואל.

24.         ביאור הישמח ישראל: 'שם אני'

הישמח ישראל מאלכסנדר מפרש אחרת – מביא אותו ווארט מהרוז'ינער ושואל אותה שאלה, ומפרש (פירוש מאד קרוב ומתקבל) ש"שמני" נוטריקון "שם אני" – "שם אני אלקים" פירושו שאני שמתי את אלקים לאדון לכל מצרים. יש עוד אריכות שהוא כותב, אבל היות שזה לא מהרוז'ינער בכבודו ובעצמו לא נאריך בזה כעת – כל אחד יכול לראות מה הוא כותב, דברים יפים מאד. "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מה ש"שמני אלהים" הוא אומר שהמינוי שלי בעצם הוא המינוי של הקב"ה – הוא שם אותי, אני שם אותו.

25.         שמני-שמתי – שנים-שתים

נשים לב למשהו יפה שלא כתוב: מה פירוש "שמני" ומה פירוש "שמתי"? הרוז'ינער רק אומר בקיצור, אבל נתבונן רגע באותיות – שמני אותיות שנים ושמתי אותיות שתים, לשון זכר ולשון נקבה (כמו בית דגושה, ה-ב של בראשית, ובית רפויה, ה-ב של "ובהו", תחלת וסיום השם של מב אותיות שבו נברא העולם). בעצם אותו דבר, רק שאחד זכר והשני נקבה. יש מהבעל שם טוב בתחלת כתר שם טוב שצריך בכל מלה בתורה להתבונן שיש את הפן הזכרי שלו ויש את הפן הנקבי שלו. כל דבר צריך לראות זכר ונקבה (בסוד הנאמר בפרשת שבוע "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה"). יש "שמני", שנים, ויש "שמתי", שתים.

מה כבר יכול לומר? מה הקשר? לפי איך שלא נפרש את ה"שמני"-"שמתי" יש פה שנים, מעין ברית בין אלקים לבין יוסף. בתחלה יוסף הצהיר לפרעה "בלעדי האלהים יענה את שלום פרעה" – זה לא ממני אלא מאלקים. מהרגע הראשון שיוסף בא לדבר עם פרעה ולפתור לו את החלום שלו, וכך לצאת מבית הסהר – "מבית הסורים יצא למלוך" – הוא כבר עושה שותפות עם הקב"ה, בפירוש. יוסף אומר לאלקים אתה תוציא אותי מכאן, מהבור הזה, הברוך הזה, ותעלה אותי לגדולה – אז גם אעלה אותך לגדולה. יש הסכם, כמו לפני בחירות שעושים הסכם – כאן הברית, ההסכם, היא בין יוסף הצדיק והקב"ה, אתה תשים אותי ואני אשים אותך.

כתוב "טובים השנים [שמני] מן האחד" – מתי טובים השנים? אם מקבלים את הכח שלהם, הבטול שלהם לטוב, "מן האחד". יש עוד ווארט של הרוז'ינער על "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – כל דבר שאתה מוציא מהפה, זכור או שמור, וגם הפוך אחד מהשני, הכל בא "בדבור אחד", הכל בא מהאחד. כך "טובים השנים מן האחד" – יש יהודי ויש אלקים, כמו שותפים באדם. יש עוד אחד, "עד שלא נברא העולם היה הוא [אחד] ושמו [שנים] בלבד" – העצמות, שכוללת את גם עצמו וגם את יוסף, היא "[טובים השנים] מן האחד [אחד האמת ב"ה]". יש עוד פסוק, ממנו דורשים "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" (עז הוא כח לשאת הפכים). זה ה"שמתי", וגם ה"שנים" טובים מן האחד וגם ה"שתים" בא מהאחד. "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" – לגבי תורה, לשון נקבה. "טובים השנים מן האחד" לגבי נשמות, שהן זכר. לו קוראים ישראל.

26.         ירידת המלכות לעולמות: הנהגת המלכות של הרבי מרוז'ין

עוד ווארט אחד – ירידת המלכות למטה. את הווארט הקודם שמנו במלכות כי "שמני אלהים לאדון לכל מצרים" – שם אדנות, מלכות, אני כאן המלך. אבל ברגע שאני מתמודד בבחירות להיות המלך, כל המגמה שלי – שאני רוצה ש"שמני", גם שהם יבחרו בי להיות מלך – רק בשביל "שמתי אלהים לאדון לכל מצרים". זה הצדיק שמולך, מבית האסורים יצא למלוך. בכל אופן, הרוז'ינער היה בבית הסהר הרבה זמן, יותר משאר הצדיקים, על המשיחיות שלו. קודם הזכרנו את הקאצקער, שתמה אליו – איך הוא מפגין קבל עם ועדה של הגוים מלכות? הוא אמר שגם אני מטפל בצאר, אבל בחשאי, לא בפהרסיא. איך הוא מעיז בפרהסיא ללכת נגד המלכות? הקאצקער תמה עליו, אבל אף על פי כן ולמרות הכל זה מה שהוא עשה.

27.         החזקת טובה של בעל ה"סמיכת חכמים" לרבי מרוז'ין

יש עוד סיפור מאד נחמד שבלודמיר, עיר חשובה בפולין, היתה בת, בחורה, בתולה אחת, שהחזיקו אותה כנביאה, בעלת רוח הקדש, שהיתה אומרת נבואות – והכל היה נכון. קראו לבתולה הזאת 'דער לודמירער מויד' – הילדה מלודמיר, היה שם דבר. פעם אחת היא אמרה ברוח הקדש שלה שרבי נפתלי כץ בעל ה"סמיכת חכמים", אחד מגדולי הגאונים של הדור הקודם, מחזיק טובה לרבי ישראל מרוז'ין – בן דורה. אמרה שהוא בשמים מחזיק טובה לר"י מרוז'ין. הביאו את הווארט הזה לפני ההייליגער רוז'ינער, שהבתולה מלודמיר אומרת כך וכך. הוא הנהן עם הראש ואמר שנכון מאד, ואז ספר סיפור.

הוא סיפר שבעל הסמיכת חכמים היה נוהג במלכות – הכל לשם שמים. היה כל כך מתנהג בדברים יקרים, זהב וכסף וכבוד, שהיה לו איזה כר קטן ועדין, ממשי או דבר יקר, שהיה מניח אותו בבגדיו על לבו – כנראה שעשה לו טוב על הלב – ואותו כר קטן עלה הון תועפות, משהו אגדי. זה היה חלק מההנהגה שלו, שהנהיג את עצמו במלכות מופרזת. כשעלה לשמים, כמו כל אחד, גם צדיק גדול דנים על כל דבר. אמרו שכל מה שעשית, כל הנהגת המלכות שלך, היתה מאה אחוז לשם שמים – בכל אופן, בשביל מה היית צריך לחדש הנהגה כזאת? יש בזה ממד של הרגזת השטן. אם עוד לא הגיע הזמן של מלכות ישראל, אז קצת מרגיז שיהודי עושה מעצמו מלך, בגשמיות, בחיצוניות. דנו אותו בשמים, לא שיש משהו לא בסדר שעשה לפניה אישית ח"ו, אלא איך העזת לחדש כזו הנהגה מלכותית?!

עכשיו, אומר הרוז'ינער – וכך מסביר את אמירת הילדה הזו ברוה"ק – כשאני נוהג כמוהו, ועוד יותר ממנו, 'ירדו ממנו'. היות שירדו ממנו הוא ודאי מחזיק לי טובה. מה איתו בעצמו? הוא עצמו באמת 'ישב' על זה. יש עוד הרבה-הרבה סיפורים.

28.         צער הצדיק על השכינה שמצטערת בצערו

בכל אופן, הוא קבל את הדין בעולם הזה – כך ה' נוהג עם צדיקים גדולים, כך כתוב במאמר של השבוע, גם התכללות של המדות, כשה' אוהב אותך הוא נותן את כל הדינים בעולם הזה כדי שעולם הבא יהיה מאה אחוז שכר טוב. כשהוא ישב בבית הסהר הוא היה דורש את הפסוק בפרק כג בתהלים, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע".

יש המון סיפורים, מאז שהיה ילד קטן, הוא היה מסגף את עצמו – אין לו שום פחד כלל וכלל משום דבר. נקרא ישראל והולך בדרך הבעל שם טוב. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע", ורק מה מעיק עלי? שאני יודע "כי אתה עמדי" – השכינה נמצאת אתי ומצטערת בצער שלי, וזה מצער אותי. בפני עצמי אין לי שום צער ושום פחד מכלום, ורק מיצר "כי אתה עמדי" – יש לך צער בצער שלי, וזה מצער אותי. זו ירידת המלכות למטה, בעולמות התחתונים. בכך השלמנו את הפרצוף, ואפילו הוספנו נקודה זו בסוף.

29.       ב. ד"ה "בקר ויודע הוי׳ את אשר לו" תרד"ע

30.         שלשה דינים באותיות ספר תורה

נאמר עוד משהו – נחזור להתחלה ונסיים עם ספר התורה שלנו וגם עם המאמר מע"ב, וגם פרשת נח, "נוצר חסד": נתבונן בשלשה דינים פשוטים לגבי כתיבת ספר תורה. כל אות בספר חייבת להיות מוקפת גויל, שיהיה לבן מכל הצדדים, שאות אחת לא תגע באות אחרת – אם יש נגיעה בין אותיות פוסל את הספר. דבר שני, לכל אות יש את צורת האות שלה, בפני עצמה, והיא חייבת להיות בדיוק בצורתה – אחרת, אם הסופר כותב עקום, שלא כצורת האות, האות פסולה וממילא הכל פסול. דין שלישי, שכדי שספר תורה יהיה כשר צריך את כל האותיות, כל הספר, כל השש מאות אלף – "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל, המלה האחרונה בתורה. זה עצם הישראל, גם ישראל בעל שם טוב וגם ישראל מרוז'ין.

31.         שלשה סוגי התכללות

מה היחס בין שלשת הדינים האלה? קודם שהאות תהיה בודדת, תהיה מוקפת גויל, לא תגע באות אחרת. דין שני, שהאות צריכה להיות בצורה הנכונה שלה. דין שלישי, שצריך את כל האותיות יחד, ואות אחת חסרה פוסלת את כל האותיות מקדושת ספר תורה. הגם שכל האותיות הן בצורה הנכונה וכל אחת בנפרד, אם חסרה אות אחת הספר פסול.

במאמר של השבוע אלה שלשה סוגי התכללות, ונאמר בקיצור נמרץ: בכל התכללות, כדי לבוא להתכללות יותר ויותר, צריך יותר ויותר מוחין. המוחין הם אותו מוח של רבי ישראל מרוז'ין שהזכרנו קודם, והם פועלים את התכללות המדות.

הדבר הראשון שנפעל ממח החכמה הוא עצם חלישות המדה, שהמדה לא תתפשט בלי גבול, וממילא כל מדה תתן מקום למדה הנגדית – שהחסד יתן מקום לגבורה והגבורה תתן מקום לחסד. זו עדיין לא התכללות ממש, שיהיו יחד בנשיאת הפכים, אך בכל אופן מה שמגביל את החסד שלא יתפשט אלא יתן מקום למדה הנגדית, הגבורה, זו גם גבורה – גבורה במקיף שאומרת לחסד עד כאן תבוא ותו לא, וממילא לתת מקום למישהו אחר ממך וגם הפוך ממך. שוב, המדרגה הראשונה של התכללות נקראת נתינת מקום לאחר. בעולם התהו זה לא היה, לכן הכל נשבר שם – גם המדרגה הכי בסיסית של התכללות, נתינת מקום לזולת לא היתה.

המדרגה למעלה מזה, שצריכה כבר מוחין דאמא דגדלות היא התכללות בכלים. "חושך שבטו שונא בנו" – שהחסד יוכל להשתמש במדת הגבורה לתכלית החסד. כדי לזכות לחסד מושלם צריך להשתמש בגבורה – גם הרידעל, לא רק הבערשט. לגבי זה שכל מדה צ"ל כלולה מכל המדות נחזור לדיני הספר. הדין הראשון, שכל אחד מוקף גויל, נקרא נתינת מקום אחד לשני – אף אחד לא נכנס לשני.

32.         שלש ההתכללויות – שלשת בני נח

שלש ההתכללויות כאן הם בעצם שלש פעמים שכתוב "נח" בפסוק הראשון – "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח". הם גם כנגד שלשת הבנים שלו, שיוצאים משלשת הנח בפסוק הראשון, כל נח בפסוק הראשון מוליד בן. זה כבר מתרץ את הקושיא שכהמשך ל"אלה תולדות נח" היה מיד צריך למנות את בניו, ולמה מפסיק ב"נח איש צדיק תמים וגו'" – כאן מתברר ששלשת הבנים נולדים משלש הפעמים נח. לא נאריך, אבל כל נח הוא מדרגה של התכללות[7] – להיות נח לזולת היינו להתכלל עם הזולת.

מי פגם בתבה? חם, ששימש בתבה. השימוש בתיבה נגד רצון ה', בדין של כתיבת אותיות סת"ם של סופר, נקרא פגם בדין של מוקף גויל. שאות נכנסת במקום אות אחרת. הוא משמש בתבה, ומה היא תבת נח? הבעל שם טוב אומר שזו תבה של תורה (ותבה של תפלה). אם אות נכנסת לאות אחרת זאת אומרת שחם הגיע לכאן ושמש בתבה, עשה נגיעה של שתי אותיות, וממילא פסל את התבה ואת כל הספר.

יש בן שני, שכנגד דין צורת האות. הדין של מוקף גויל הוא התיקון של חם. על הדין של צורת האות שתהיה לה צורה יפהפיה כתוב "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". עיקר היפי הוא ההתכללות השניה. אם האות י היתה נקודה פשוטה, נקודה בלתי מצוירת בלשון החסידות, היא לא היתה י כי אין בה התכללות של משהו אחר, פשוט מדי. גם ה-י הכי קטנה היא מורכבת, נקודה מצוירת, והכוונה שיש בה התכללות של כל האותיות. כתוב ש-י, הכי קטנה, היא דומה ל-ל, הכי גדולה. זו ההתכללות השניה, שכל אחד כולל את כולם בפני עצמו. זה כבר יפת, שצריך יותר מוחין.

אבל, עיקר עולם התיקון הוא לא זה ולא זה – עיקר התיקון צריך להיות שלמות ספר התורה. כמו שאמרנו קודם, כל התורה היא שם אחד של ה' יתברך (שם = ספר כנודע), כפי שידרוש משיח. כל התורה היא בחינת שם – שם בן נח[8] – ואם יש אות אחת חסרה הכל פסול.

33.         ההבדל בין ההתכללות השניה להתכללות השלישית

למה זה דומה? מסביר במאמר שכל אבר צריך לקבל מכל האברים, ולא יהיה אחד בריא בפני עצמו אם כל הגוף לא בריא ושלם. זה עצם הישראל, ולשם כך צריך גדלות מוחין הכי גדולה (גדלות שניה דמוחין דאבא, שהוא מצד הכתר, ה"כליל", "כלילת יפי [י פעמים י]", הכולל הכל יחד). מה ההבדל בין זה לזה? כשכל אחד כולל את השני, חסד את הגבורה וגבורה את החסד, הוא מסוגל לפעול למטרה שלו במדה השניה, לשם השגת המדה העיקרית בעתיד. "חושך שבטו שונא בנו" יכול לפעול בגבורה כדי להיטיב לבנו לעתיד, אבל כעת לא טוב – "שבטו".

מה ההתכללות השלישית? שכל המדות, גם הגבורה, עוזרת לחסד להיות בתכלית החסד כאן ועכשיו. הגבורה לא מתכללת בתוך החסד כדי שאחר כך החסד יושלם, על ידי שכעת אני נוקט במדת הגבורה – זו ההתכללות השניה, אבל ההתכללות השלישית היא שהכל משקף את מטרת החסד כעת. לכן הוא אומר שהגם ששייך לכל המדות, יותר מכל המדות נוגעת התכללות זו השלישית לספירת החסד, כמו "נוצר חסד" – שכל המדות משתתפות לשם חסד. לכן התורה היא "תורת חסד" – הכל חסד (בטוב הנראה והנגלה – עכשו).

34.         "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" בתכלית גדלות המוחין

איך נבין יותר? כתוב "אלה תולדת נח נח איש צדיק" – צריך להיות נח, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", הבעל שם טוב אמר זאת וכולם יצאו מן הכלים. יש שואלים על זה הרי יש גמרא ש"האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", אז לא טוב ש"רוח הבריות נוחה הימנו" (ובפרט איך יהיה רוח המקום נוחה הימנו אם אינו מוכיח את העולם במילי דשמיא?).

יש הרבה תירוצים על זה שלא בדיוק מתיישבים, אך יש לומר שהפשט הוא שצורבא מרבנן שהנו ירא שמים באמת מוכיח תמיד, כמו כל הנביאים, מאהבת ישראל – זו ההתכללות של יפת, צורת האות. זו מדרגה, צריך בשבילה מוחין, אבל זו לא התכללות של שם. כשהבעל שם טוב (הבעל של השם הטוב) יצא ואמר זאת, וכולם יצאו מן הכלים מרוב התפעלות, שזו כל התורה כולה – סימן שיש עוד מדרגה.

יש אחד שמוכיח, "צורבא מרבנן דרתח אורייתא דמרתחא ליה" – צורבא מרבנן בחז"ל הוא ת"ח חם, רותח, בחור עם דם חם. אם כולם אוהבים אותו סימן שהוא לא "צורבא מרבנן" באמת. מה שהבעל שם טוב אמר, "כל שרוח המקום נוחה הימנו וכו'", צריך גדלות שניה דאבא, תכלית הגדלות. הוא מסביר במאמר שזו הבחינה של אהרן הכהן, שכולם נלוים אליו לשרתו – זו ההתכללות הכי גדולה, שה' בוחר באהרן, והכל משמש בפירוש את החסד. במלים פשוטות, יש מציאות של תלמיד חכם שכן מוכיח את העם, ואף על פי כן כולם אוהבים אותו.

35.         נח הגוי ונח למעליותא

את ה"צורבא מרבנן" כולם אוהבים כשלא מוכיח אותם, הכל בסדר, יותר מדי נח. מה הפירוש "אלה תולדות נח נח"? יש פירוש אחד, נח לשמים ונח לבריות. הכוונה שאיני מעביר בקורת – כולם בסדר. בחיצוניות כולם אוהבים אותו, כי הוא בסדר עם כולם, מלמד זכות על כולם ולא מפריע לאף אחד, וממילא אוהבים אותו.

מה זה נח לשמים? אותו דבר, הוא לא מפריע לה', לא מעביר עליו שום בקורת, אז ממילא יוצא שה' תמיד בסדר (גם כשעומד להביא מבול לעולם ר"ל). זה "נח לשמים ונח לבריות" זה נח גוי. בסופו של דבר נח היה גוי, גוי מתורבת. גם נח לה', לא מוכיח אותו בכלל, לא מתפלל תפלת דין בלשון רבי נחמן הוא נח לכולם, לכן הוא גוי. על זה אמרו חז"ל שצורבא מרבנן שכולם אוהבים אותו הוא לא בסדר, הוא ת"ח גוי.

אבל האם יש נח-נח – אפילו שלש פעמים – שהוא צדיק, שהוא בסדר? האם אפשר לדרוש לשבח? כן, אבל רק במדרגה השלישית, נח אבי שם – כל התורה היא שם אחד, וממילא כל המדות משרתות את מדת החסד דווקא. אז יש אחד שיכול ממש להוכיח את כל העולם, כמו שהרבי אומר על משיח – יכוף את כולם בדרכי נעם, ירביץ (תורה) לכולם בדרכי נעם. עושה צחוק? יש כזה דבר, זו ההתכללות השלישית, נח אבי שם[9], שהוא מוכיח וכופה וכולם אוהבים אותו. "לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו" כתוב בנביא. הוא עם כל האמת שלו, שהיא לא פוליטקלי קורקט – "לא תאר לו" – לא מחניף לאף אחד, ויחד עם זה חומדים אותו, כולם אוהבים אותו.

למה כולם אוהבים אותו? זו לא "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" – כפי שיש אצל הצורבא מרבנן במקרה הטוב, שמוכיח ומשום כך לא אוהבים אותו – אלא אצל משיח זה אחרת. שהמשיח היה צעיר היה כך אצלו, אבל ככל שהוא מתבגר הוא כבר לא "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", אלא תוכחת מגולה מאהבה עוד יותר מגולה – האהבה שלו כל כך עוטפת, שלאף אחד לא אכפת שהוא מעביר עליו בקורת. הוא מקבל זאת יפה, מיטיב את דרכיו, וכולם חומדים אותו.

36.         תפלה בזמנה ותפלה לאחר זמנה

נספר עוד ווארט מבעל ההילולא של היום, דער הייליגע רוז'ינער[10]. פעם אחת הוא נתן משל לחסידים שלו שצריכים להתפלל בזמן, לא להתעכב ולהתפלל מאוחר כמו שנוהגים צדיקים.

משל למה הדבר דומה, לאשה טובה שכל בקר בשלה לבעלה קטניות על הבקר. הוא מתפלל מוקדם, חוזר בשבע הביתה מתפלל ותיקין ויש לו כל בקר מאכל קטניות חם. בקר אחד לא הסתדר לה, היא לא הספיקה לבשל את הקטניות. הוא חוזר הביתה, שבע, אין קטניות אין ארוחת בקר. עוד שעה עוברת ואין ארוחת בקר, עוד שעה עוברת ואין ארוחת בקר, וכבר מגיע 12 ואז היא מגישה צלחת קטניות.

אז הוא אומר – ראיתי משהו מוזר, חריג, שתמיד את בסדר והיום לא, אז חשבתי שהיום את מבשלת משהו מיוחד במינו, תבשיל מיוחד שלוקח הרבה זמן להכין. הייתי דרוך, מלא ציפיות, כמה אני אוהב אותך שאת מקדישה ומשקיעה כל כך הרבה בשבילי – ובסוף מגיע שתים עשרה ואני מקבל אותו דבר, צלחת קטניות. בשביל זה לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה זמן. הוא אומר לחסידים שלו – זה אתם, לא כדאי לכם לאחר את התפלה. אני אולי באמת מבשל תבשיל מיוחד, אבל אתם תתפללו בזמן. ווארט חזק.

היתה חבורה של חסידים שנסעו ודברו ביניהם, התלהבו מהווארט וממש החיה אותם. הגיעו לאיזה קרעטשמע, ראו שם יהודי זקן, ואמרו – אתה יודע מה? הרבי ספר כזה משל מדהים וכו'. ספרו לאותו זקן את המשל. הוא הסתכל עליהם ואמר – מה שהרבי שלכם אמר הוא כשאין אהבה אמתית בין הבעל והאשה, אבל אם הבעל באמת אוהב את אשתו באהבה גמורה ואמתית לא אכפת לו בכלל מה היא תגיש לו ומתי היא תגיש לו. הם כמעט התעלפו שם, שהנה הזקן הזה מפריך להם את כל התורה של הרבי שכל כך התלהבו ממנה – אז במקום להמשיך לנסוע הביתה הם מיד עשו אחורה פנה, היו צריכים מיד לחזור לרוז'ין ולספר לרבי מה הזקן אמר, שכל המשל שלך הוא רק כשאין אהבה אמתית בין האיש והאשה, אבל אם יש אהבה אמתית זה כבר לא משנה.

הרוז'ינער הקשיב ואמר להם – הזקן הזה כבר לא בחיים. כל מה שירד לעולם, וחי 70-80-90-100 שנה היה בשביל הווארט הזה. ברגע שאמר זאת 'עלי', בטוח, הוא כבר לא חי – חזרו וראו שהוא כבר מת. כל התפקיד של הזקן בעולם הזה, כל המאה ועשרים שלו, היה כדי לומר את הווארט הזה – להפריך את המשל של ההייליגער רוז'ינער, שהוא ודאי אמת מצד עצמו. זה דבר אחד.

37.         כח הטהרה של ניגוני הרבי מרוז'ין

דבר שני, לעבור לחלק של ניגונים וריקודים כעת. פעם הלשינו לרוז'ינער שאחד האברכים החסידים שלו בטלן, לא מתכונן לתפלה כדבעי, לא הולך קודם התפלה למקוה – כל חסיד הולך למקוה בבקר לפני תפלת שחרית. הרבי שאל – מה הוא עושה לפני התפלה? אמרו שהוא הולך ברחוב, סתם מסתובב, ומפזם את הניגונים שלך. הרוז'ינער חייך והגיב שאם כך הוא בסדר גמור, כי לפזם את הניגונים שלי מטהר כמו מקוה[11]. עד כאן, לחיים לחיים. זכותו יגן עלינו על כל ישראל אמן.



[1]. עד סיום הפסוק הראשון של פרשתנו – "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" – שמו של נח מופיע ח פעמים בתורה, ז פעמים "נח" ופעם אחת "ונח" ("ונח מצא חן בעיני הוי'") = נח ("ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו וגו'" – ה"נח" המקורי) ועוד "נצר חסד" (המזל השמיני)!

[2]. "ורב חסד... נצר חסד" = ב פעמים רצון (הערך הממוצע של שתי המדות), נוצר אותיות רצון כנודע, וכן כללות ענין הכתר, פרצוף אריך אנפין שבו י"ג תקוני דיקנא, הוא ענין הרצון (שהוא גם ענין הסליחה – "נשא עון ופשע וחטאה ונקה").

[3]. על בחינה זו אמרו חז"ל: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". והנה, מקשים על זה שבמ"א אמרו חז"ל על הפסוק "מפני שיבה תקום וגו'": "מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן", משמע הפוך מהנ"ל, שהספר תורה עדיף על הת"ח. ראה תירוצי הראשונים והאחרונים (הר"ן, המהרש"א, הערוך לנר). אך מובן מהסוגיא הנ"ל ד"גברא רבה" דעדיף על ספר תורה היינו מי שמשיג את מעלת ישראל ביחס לתורה (בסוד "מחשבתן של ישראל קדמא לכל דבר", גם לתורה הקדומה) ומשום כך מהדר לבטל דברי תורה (לא רק כהוראת שעה אלא כדרשה גמורה הקיימת לעד) משום פיקוח נפש דישראל (לקיים "וחי בהם" בעצם פירוש התורה. יש שבעים פנים לתורה, אך "וחי בהם" = עא, הוא הפן ה-עא, ומי שמחדיר זאת לפשט הכתובים, מתוך אהבת ישראל שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, הרי הוא בחינת המופלא שבסנהדרין, בחינת משה רבינו, נותן התורה, דעדיף על ספר התורה בפני עצמו – סוד מעלת הסופר על הספר כנודע). וזה לשון הסוגיא שם (מכות כב, ב): "מ"ט [להנאמר במשנה 'כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנא' במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים'] אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא". מה ש"אתו רבנן בצרו חדא" הוא משום פיקוח נפש דישראל, כמבואר במפרשים, ודוק. כזה "גברא רבה" (דעדיף על ספר תורה) היה רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל (דהיינו בחינת קוצו של י, המצביעה על "אין מזל לישראל", וד"ל). ובדרך רמז: "רבנן בצרו חדא" = תריג (כללות כל התורה והמצות) = משה רבינו (נותן התורה, הסופר שלמעלה מהספר. ועוד, תריג = "הוי' אלהי ישראל", וד"ל). "אתו רבנן בצרו חדא" = השגחה פרטית = "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כמבואר סודו במ"א, וד"ל.

[4]. ד"ה "בקר ויודע הוי' את אשר לו" תרד"ע.

[5]. "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היינו סוד יחודא תתאה, שהוא יחוד גופני – עד עתה, עד גיל פד התעצם יעקב אבינו עם סוד יחודא עילאה, אך כעת הגיע הזמן ליחודא תתאה (וכפי שבסוף ימיו הוא ענה לשבטים שאמרו לו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "ברוך כבוד מלכותו לעולם ועד", כדי ליחד יחודא עילאה ביחודא תתאה, שדווקא כך אפשר להוליד תולדות בעולמות התחתונים בי"ע כרצונו יתברך). "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" = ז פעמים צדק (מלכותא קדישא) = יד פעמים מהיטבאל (תיקון המלכות, על ידי יחוד מה בן).

    רק הר"ת של "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" = פד, גילו של יעקב אבינו כשאמר זאת, כמפורש ברש"י על המלים "כי מלאו ימי"! השאר = 1274 = ז פעמים יעקב (מט פעמים הוי' ב"ה)!

[6]. "שמני אלהים לאדון לכל מצרים" = 1037 = 17 פעמים 61 (סוד "אני והו – הושיעה נא"). 61 = אדון, 17 = טוב. יוסף הוא אדון טוב לכל מצרים (יוסף = ב"פ אדון טוב [סוד לחם משנה למשנה למלך]!). "אלהים לאדון לכל מצרים" = 637 = 7 פעמים 91 – "לאדון". ה שלבי ה'פנימיים': "שמני אלהים לאדון לכל מצרים" "אלהים לאדון לכל מצרים" "לאדון לכל מצרים" "לכל מצרים" "מצרים" = 3065 (= הפסוק המסיים את ששת ימי בראשית: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", שמזה קבל יוסף את כחו לשלוט במצרים, וד"ל) = ה פעמים 613 (תריג מצות התורה, הוי' אלהי ישראל, משה רבינו וכו'), הערך הממוצע של ה השלבים! "שמני... מצרים" = יוסף פו"א (טל במשולש).

[7]. ידוע שהתכללות = "נעשה ונשמע" וכו'. וביחד עם נח = 949 = 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'.

[8]. שם בן נח = י פעמים אדם (הרבוע הכפול של יה – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", בחינת שם). הס"ת של שם בן נח הם חנם (למפרע), הרבוע הכפול של ז. והוא בחינת חסד חנם (חסד הוא הרבוע הכפול של ו). במילוי, שם בן נח = 1482 = אל הוי' פעמים הוי'.

[9]. נח אבי שם = אלישע (ראה בשיעור הקודם בדמיון בין נח לאלישע בענין "פי שנים ברוחך". נמצא שאותו נח שדומה לאלישע הוא נח אבי שם דווקא, וד"ל) = תהו = ג פעמים 137 (קבלה וכו'), הערך הממוצע של ג התבות. וביחד עם שם בן נח הנ"ל = 861 = אם במשולש = בית המקדש (סוד תבת נח) וכו'.

[10]. סיפור זה נתבאר גם ב-ד' מרחשון תשס"ח.

[11]. ולהשלמת הענין ראוי להביא ווארט המצוטט משמו של הרבי מרוז'ין בספר קובץ אליהו (לרב חיים אליהו שטערנבערג) אות שיב: "'כל בעלי השיר יוצאים בשיר וטובלים ומזין במקומן' – ע"י שירים ותשבחות נחשב כאילו טבל עצמו במקוה".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com