חיפוש בתוכן האתר

אור לאדר ח חשון ע"ג – תתעורר תתעורר – ביתר הדפסה דוא

אור לאדר"ח מרחשון ע"ג – ביתר

  התוועדות "תתעורר" פרשת נח

2.              א. "פי שנים ברוחך"

3.               חפיפת תשרי וחשון – חבור בראשית ונח

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של משיח. הערב בעצם יש חפיפה בין שני חדשים – היום האחרון של חדש תשרי, ל' תשרי, שהוא ראש חדש חשון. תשרי רמוז בתבת בראשית, "בראשית ברא אלהים" אותיות ב-א תשרי[1], ראש השנה, וממילא כל חדש תשרי קשור לשבת בראשית, השבת האחרונה, בה קראנו בתורה פרשת בראשית. חשון כבר רומז לפרשת נח, הפרשה השניה בתורה – הראש והסוף של חשון הוא חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'", ושתי האותיות באמצע, שו, בגימטריא אשה (בגימטריא הדר מהיטבאל, כמו שיתבאר), "אשת חן תתמֹך כבוד" ("אשת חן" היא אשת נח – נעמה[2], וראה עוד לקמן).

כתוב בקדושת לוי על התורה, שהיארצייט שלו היה בכ"ה תשרי, לפני כמה ימים – סניגורן של ישראל – ש"ונח מצא חן בעיני הוי'" הוא כמו כלה שמוצאת חן בעיני חתנה[3]. על כולנו להיות הכלה של הקב"ה, למצוא חן בעיניו. כל זה רמוז בשם חשון. אם כן, יש לנו היום גם תשרי וגם חשון[4], גם בראשית וגם נח.

4.               ל' תשרי – חבור ה-ל וה-נ

כתוב בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, שכל חדש הקב"ה ברא עם אות מ-יב האותיות הפשוטות של האלף-בית. חדש תשרי נברא באות ל וחדש חשון באות נ. שוב, כשיש חדש מלא, כמו תשרי, תמיד יש חפיפה – יש יום אחד שהוא היום האחרון של תשרי וגם ראש חדש של חשון, אז יש שתי אותיות שמצטרפות יחד, ובשתיהן יחד ה' בורא את היום הזה. ממילא גם מקבלים את כל האורות שהאירו לנו בחדש תשרי וגם מתכוננים לכל האורות והשפע שה' יתן לנו בחדש חשון, על ידי הצירוף של האותיות הללו – ל של תשרי ו-נ של חשון[5]. צריך להתבונן מה זה אומר – מהי ה-ל, מהי ה-נ ומה הצירוף שלהן יחד[6].

צריך "לחיות עם הזמן", גם עם פרשת השבוע – כבר פרשת נח – וגם עם כל הענין הקשור לתורה ולחיי היהודי. כתוב שכל תאריך, כל דבר קשור לתורה, וצריך לחיות איתו. היום הזה, מראש השנה, הוא בעצם יום ה-ל. לא רק שחדש תשרי נברא באות ל, אלא שאנחנו כעת משלימים ל ימים של חדש מלא – אנחנו ביום ה-ל של השנה החדשה.

יום ה-נ של השנה יחול בתוך חדש חשון, יום מאד חשוב, יום החמשים מראש השנה, הוא כ' חשון. במסורת החב"דית הוא יום מאד חשוב, יום ההולדת, ה"מזל גובר", של הרבי הרש"ב, גילוי של שער הנון. אם כן, שתי האותיות האלה גם רומזות לשני תאריכים הקשורים לחדש הזה. קודם כל היום הזה, יום ה-ל, ותוך כדי החדש שנכנסנו אליו כעת חל יום ה-נ של השנה הוא כ' חשון.

5.               ל‑נ סמוכות לראשונה בתורה – "ויהי האדם לנפש חיה"

יש כלל גדול ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – כדי להבין כל תופעה מחפשים את ההופעה הראשונה שלה בתורה. נחפש – היום יחסית קל לחפש, יש מכשור שמקל על החיפוש – את הפעם הראשונה בתורה שיש את שתי האותיות ל ו-נ סמוכות אחת לשניה (ל לפני נ). אם עושים חיפוש רואים שסמיכות כזו מופיעה לראשונה בספור השני של מעשה בראשית, בפסוק הרביעי בו ה' בורא את אדם הראשון: "וייצר [שתי יודין, יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא[7]] את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". לפני המלה "לנפש" אין בתורה ל-נ זו אחר זו (בסדר הזה).

מה התרגום מתרגם? "לרוח ממללא" – שה' חנן את האדם במעלה שאין בשאר יצורי בראשית, כח הדבור, היכולת לתקשר, לבטא את עצמו, להביע את עצמו, את פנימיותו ("דברים היוצאים מן הלב"), לזולת. הביטוי "נפש חיה" כתוב קודם, כמה פעמים במעשה בראשית, מיום החמישי והלאה. היום החמישי פותח "ישרצו המים שרץ נפש חיה" והיום הששי פותח "תוצא הארץ נפש חיה", אבל "לנפש חיה" כתוב לראשונה כאן, אצל האדם. רש"י כותב שה"נפש חיה" של האדם היא חידוש ביחס ל"נפש חיה" של הדגים והחיות שנבראו קודם. מה החידוש? שה' נתן לאדם "דעה ודבור". לפי תרגום אונקלוס העיקר הוא הדבור, "רוח ממללא".

6.               "נח נח" – "נפש חיה"-"נשמת חיים"

בפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" יש רמז מאד מובהק לפסוק הראשון של פרשת שבוע, פרשת נח – רוצים לקשר הכל לנח, לסיפור של נח ולענין של נח. איך מתחיל? "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרתיו את האלהים התהלך נח". שמו של נח מופיע כאן כפול, "אלה תולדֹת נח נח", וזו הפעם הראשונה ששם של מישהו נכפל בתורה. יש מאמר חז"ל[8] שכל אחד ששמו נכפל סימן שהוא צדיק, צדיק בעולם הזה וצדיק לעולם הבא, והראשון ששמו נכפל הוא נח – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "אלה תולדת נח נח".

איך הוא כבר רמוז בפסוק הבריאה של אדם הראשון? רואים שמאדם הראשון יש כבר את נח[9]. נח הוא שבת קדש, כמו שנסביר בהמשך – מנוחה לחיי העולמים. הפסוק אומר "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – יש כאן שני לשונות שהר"ת שלהם נח, "נח נח", וברור שלשון נופל על לשון, "נשמת חיים" ו"נפש חיה"[10].

7.               המשכת נפש המדבר בגוף הדומם

לפני כן כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה"[11]. כתוב[12] שמכל הנבראים, רק אצל האדם נברא קודם כל הגוף עפר מן האדמה ורק אחר כך ה' נפח באפו נשמת חיים. בכל בעלי החיים כתוב "תוצא הארץ נפש חיה" – הנפש והגוף יוצאים יחד. כלומר, אצל כל נברא אין ריחוק גדול בין הגוף והנפש שלו, אבל אצל האדם הריחוק הוא מן הקצה אל הקצה. כתוב שהגוף של האדם הרבה-הרבה יותר נמוך מהגוף של הבהמות. הגוף של הבהמות הוא בגדר צומח, "תוצא הארץ", כמו שבצמחים כתוב "ותוצא הארץ" כך בחיות כתוב "תוצא הארץ נפש חיה", סימן שגופן בגדר צומח מהאדמה. אבל באדם כתוב "וייצר הוי' אלהים[13] את האדם עפר מן האדמה" – הוא העפר בעצמו, הדומם, שהוא באין ערוך יותר למטה מהצומח. כתוב שה"נפש חיה" של החיה, החיות שמחיה את גופה, היא בבחינת חי. אצל הדגים, העופות, החיות, הבהמות – כל החיות – הגוף הוא צומח והנפש היא חי. אבל אצל האדם הגוף הוא דומם ואילו הנפש – "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – היא מדבר. ידוע שיש דצח"מ – דומם-צומח-חי-מדבר – שהם כנגד הוי' מלמטה למעלה: דומם – ה תתאה, צומח – ו, חי – ה עילאה, מדבר – י. מיהו האדם? "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – הכח של החכמה הוא "מצרף לחכמה", לצרף את אותיות הדבור – ה' נפח בתוך הארץ-העפר-הדומם את ה"נפש חיה" של המדבר.

מדוע? תכלית הבריאה היא לגלות אלקות למטה למטה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים – על דרך בית המקדש, שהוא דווקא מן הדומם (כך בית עולמים, בית הבחירה, בעוד המשכן מהצומח[14]), כך גם האדם נברא מדומם. לכן כתוב[15] שהאדם נברא ממקום כפרתו, מהמזבח, כי דומה לבית המקדש. הגוף של האדם הכי תחתון והנשמה הכי גבוהה – כל הגבוה מעלה-מעלה ביותר יורד מטה-מטה ביותר. יש לו את הכח לגלות את האלקות יותר למטה, הוא יכול לגלות את האלקות ב"עפר מן האדמה". בכל אופן, זה פסוק בפרשת בראשית, אבל כבר יש בו רמז מובהק לפרשת נח – "נח נח", "נשמת חיים... נפש חיה".

8.               נח נח – שתי רוחות

איך חז"ל מפרשים את הכפל "נח נח"? חוץ ממה שכבר אמרנו, שכל פעם שנכפל שמו של אדם מלמד שהוא צדיק – דבר שאפשר ללמוד מיד מהפסוק, שהרי כתוב "נח נח איש צדיק" – מפרשים כאן שהוא נח לשמים ונח לבריות, נח לעליונים ונח לתחתונים, נח בעולם הזה ונח בעולם הבא. זה לשון חז"ל: "נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא". בזהר הקדוש[16] כתוב שלכל צדיק יש שתי רוחות, רוח לעילא ורוח לתתא, ולומדים זאת מנח, שכתוב "נח נח" – שיש לו שתי רוחות.

9.               תיקון חטא אדם הראשון בשתית יין

[שמו כמה בקבוקי יין על השלחן]. ישר כח, שיהיה ריבוי של שמחה בעם ישראל, שנזכה ליין המשמח. רק שלא נשתה את היין כמו נח... שנשתה את היין כמו שצריך. כתוב בחסידות (על פי לשון הזהר) שנח שתה יין כי רצה לתקן את החטא של אדם הראשון, בו – לפי דעה אחת – "ענבים סחטה לו", חוה לאדם הראשון. כל "ויחל נח איש האדמה" בא לתקן את החטא, אבל לא רק שלא תקן אלא קלקל יותר. אבל אנחנו בע"ה כן נתקן. עם יין אפשר לתקן את החטא של אדם הראשון, וממילא לזכות לחיים נצחיים – משיח, אותיות יִשמח ויְשמח, יין משמח.

10.         לקוטי מוהר"ן סו – רוח דלעילא ורוח דלתתא – "פי שנים ברוחך"

יש בלקוטי מוהר"ן תורה סו, "ויהי פי שנים ברוחך אלי". אלישע יודע שאליהו הנביא הולך לעלות באש השמימה, להסתלק מהעולם – כל בני הנביאים כבר מרגישים זאת – ואז כשאליהו הולך עם אלישע הוא אומר לו: שאל משהו, בקש משהו, לפני שאני עוזב אותך. אלישע אומר לו "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". עונה לו אליהו "הקשית לשאול" – מה ששאלת "פי שנים" לא פשוט – אבל "אם תראה אֹתי[17] לֻקח מאתך[18] יהי לך כן, ואם אין לא יהיה". כפי שהתנ"ך מספר בהמשך, הוא אכן זכה לראות אותו עולה באש השמימה וזכה ל"פי שנים".

את ה"פי שנים" רבי נחמן מקשר ל"נח נח" – אלישע בעצם זכה ל"נח נח", כי כתוב בזהר ש"נח נח" היינו רוח לעילא ורוח לתתא, "פי שנים ברוחך אלי". הוא מסביר שלכל צדיק וצדיק יש שתי רוחות, למעלה ולמטה. יש לו רוח למעלה, בשרש הנשמה שלו – "נשמת חיים", חיות עצומה – ואם הרוח הזו למעלה יורדת לתוך הגוף בעולם הזה האור יותר מדי גדול, החיות יותר מדי גדולה, והגילוי גורם להסתלקות, הרוח דלתתא נשאבת ונכללת בתוך הרוח דלעילא ושתי הרוחות יחד עולות והצדיק מסתלק. אבל התלמיד הנאמן, המובהק, שנוכח בשעת מעשה ורואה זאת – חווה זאת ממש – זוכה לקבל את שתי הרוחות. לכן התלמיד הזה, במדה מסוימת, נעשה גדול פי שנים מהרב – אבל הכל מכח הרב שלו. זו הנקודה בקיצור נמרץ.

11.         שתי הרוחות – "נשמת חיים" ו"נפש חיה"

שוב, מה המקור ל"פי שנים"? אנחנו עוסקים בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "נשמת חיים" היא מקור החיות. בגשמיות, היכן היא ה"נשמת חיים"? כתוב "ויפח באפיו". בתוך האדם, בגשמיות, ה"רוח דלעילא" היא ה"ויפח באפיו" – "מאן דנפח מתוכיה נפח", כפי שכתוב בתניא קדישא פ"ב מהזהר, נופח מתוכיותו ומפנימיותו. לאן הוא נופח? לתוך האף, ובכך ממתיק את החרון אף. עיקר היצר הרע, הלא-טוב של האדם, הוא ה"חרון אף". צריך תמיד את החויה של "ויפח באפיו נשמת חיים" – זו הרוחא דלעילא שבתוך האדם. אבל בדיוק מתחת לאף יש את הפה, ועליו כתוב "ויהי האדם לנפש חיה" – "רוח ממללא", האדם מדבר בפה.

רמז על כך, הביטוי "אף על פי"[19] – האף למעלה מהפה... החיות, "נשמת חיים", היא באף, והדבור, "נפש חיה", "רוח ממללא", היא בפה. יש רמז יפה ששתי המלים חיות-דבור הולכות יחד: כתוב ש-חיות שוה משיח בן דוד – 424. דבור עולה 212. מה היחס ביניהם? "שלם וחצי" (בלשונו של רבי אברהם אבולעפיא, מראשוני המקובלים). ה-דבור הוא החצי של ה-חיות[20]. החיות היא ב"ויפח באפיו נשמת חיים" והדבור הוא בפה, "ויהי האדם לנפש חיה" ב"רוח ממללא" למטה. אצל כל צדיק ה"רוחא דלעילא" היא בעולמות העליונים, הגוף לא מסוגל להכיל אותה, ומה שמחיה את הגוף הוא ה"רוחא דלתתא" (סוד "מוצא פי הוי'" שעליו "יחיה האדם" נשמה בגוף). בכל אופן, הכל קשור ל"אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו".

12.         למד נון – תלמיד נאמן

הביטוי העיקרי הוא "פי שנים" – "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". רבי נחמן אומר שכל אחד צריך להתפלל שיזכה ל"פי שנים" מרוח הרב, והדבר תלוי בכמה שהוא קשור ואדוק ברב שלו. נחזור רגע לחפיפת שני החדשים היום – ל ו-נ. מה אומרת האות למד? לשון לימוד. כתוב שהלמד היא תלמיד, תלמיד חכם – "למודי הוי'" שהם תלמידי ה'.

מה האות נון אומרת? מה הפירוש של נון חוץ מדג בארמית? מה חז"ל אומרים בגמרא? בגמרא[21] כתוב ש-נ היינו נאמן – "אל מלך נאמן", כמו "בכל ביתי נאמן הוא" שנאמר על משה רבינו. יהושע בן נון הוא התלמיד המובהק של משה רבינו, וכתוב בחז"ל ש"בן נון" רומז גם לרבי שלו, משה רבינו, ולא רק לאבא הגשמי שלו. משה רבינו זוכה לשער הנון בהסתלקות שלו, וגם בשעת מתן תורה, והוא נון לשון נאמן – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". אם כן, אם אני אומר ש-ל היא תלמיד ו-נ היא נאמן, יחד יש כאן תלמיד נאמן[22] – זה החבור של היום.

היום צריכים להיות תלמידים נאמנים, וככל שהתלמיד הוא נאמן הוא זוכה להיות "נח נח", כמו אלישע – כאן יש קשר בין נח לאלישע הנביא[23] – והוא זוכה ל"פי שנים". אלישע הנביא זכה ל"פי שנים ברוחך" מהרבי שלו, אליהו הנביא – הוא הוציא לפועל פי שנים מהבכח של רבו. זה הפירוש, כל תלמיד צריך לשאוף להוציא לפועל פי שנים ממה שהרבי הוציא לפועל – הכל מכח הרבי, להוציא אותו לפועל. זה מה שהרבי רוצה – "עשו כל אשר ביכולתכם". כל תלמיד נאמן צריך לקחת את כל ה"בכח" של הרבי ולהוציא לפועל פי שנים.

13.         תמים – "פי שנים"

איפה רמוז בפסוק "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים"? כשה' מדבר אליו הוא קורא לו רק "צדיק" ושלא בפניו – שאומרים כל שבחו שלא בפניו (ורק מקצת שבחו בפניו) – הוא מוסיף "תמים". מהו תמים? פי שנים. כל תלמיד כאן בתומכי תמימים הוא תמים. הרבי רש"ב – שמזלו ביום הנון של השנה – רצה שכולם יהיו תמימים. מה הוא רצה? זו כוונה עמוקה, הוא רצה שכל תלמיד יזכה ב"פי שנים" של הרוח שלו, רוח הרבי, כי תמים הוא פי שנים. איך? צריך לקרוא את המלה תמים הפוך – ה-מים של תמים עולה פי וה-ת עולה שנים. צריך להיות צדיק בעצמך, קשור לצדיק אמת, ולהיות "תמים" הכוונה לקבל מהצדיק את ה"פי שנים" שלו.

14.         חנוך – הרבי של נח

אמרנו שאנחנו יודעים מי הרבי של אלישע, אליהו הנביא, אבל מי הרבי של נח? כתוב בו "נח נח", גם זכה ל"פי שנים ברוחך" – ממי? אפשר לחשוב שאולי מתושלח. ידוע ששבעת ימי האבל של מתושלח עכבו בשבוע את המבול – כך רש"י מביא בשם חז"ל בפשוטו של מקרא. רואים שיש איזה קשר בין מתושלח לנח. ודאי שנח למד ממתושלח הצדיק, אבל מי האבא של מתושלח? חנוך. גם צדיק גדול מאד. כתוב שחנוך הוא הרבי של משה רבינו. איך רואים שיש קשר בין חנוך לנח? קודם כל בשם, חנוך אותיות חן כו, חן הוי'. כתוב ש"נח מצא חן בעיני הוי'" – איפה? אצל חנוך, כנראה שהוא הרבי שלו.

15.         גלגול-תיקון נח במשה רבינו

בכלל, במי התגלגל נח לפי הקבלה? במשה רבינו. יש פירוש אחד ש"צדיק תמים היה בדרתיו" היינו בדור שלו ובדור של משה, הצדיק העיקרי שבא לתקן אותו. עיקר הבעיה של נח היתה שלא התפלל על דורו ולא קרב אותם – לא היו יהודים, אבל היה צריך לקרב את כל העולם (כמו שאחר כך עשה אברהם אבינו[24]).

היות שלא דאג לקרב את כל 'היהודים' (לפעול שיהיו 'יהודים', שיודו למציאות ה' אחד והשגחתו הפרטית על כל יצורי עולמים) – כל בני אנוש, בני דורו – הוא צריך להתגלגל במשה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", שבמסירות נפש אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", "מחני" אותיות "מי נח", כי מחשבת של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה. עיקר החידוש של משה רבינו, שנותן לנו את התורה וביחד עם זה יודע שישראל למעלה מהתורה. לכן הוא מוסר את נפשו, כי ישראל חשובים מהתורה, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בכך הוא מתקן את נח, שהיה צדיק תמים אך לא דאג לתקן את דורו (אפשר ללמד עליו זכות, שלא היה מסוגל, הדור לא היה מסוגל).

מי שבאמצע, בין נח לבין משה, שמתחיל לדאוג לתיקון הזולת, תיקון הצבור כולו, הוא אברהם אבינו. אברהם מתחיל, אבל לא כתוב שהוא הגלגול של נח. אברהם מתחיל לתקן את הפגם של נח, את החסרון של נח – כמה שנח הוא "צדיק תמים" – אבל מי שגומר את התיקון הוא ממש הגלגול שלו, משה רבינו, הגואל.

כתוב במקום אחד בחסידות שעשרה דורות מאדם עד נח כוללים בזעיר אנפין את כל תולדות העולם, מבריאת העולם, מאדם הראשון, עד משיח. לפי זה נח הוא משיח, רומז למשיח. משיח הוא גם בחינת רוח, "רוח אפינו משיח הוי'", "ויפח באפיו נשמת חיים". כולנו מכירים את מאמר חז"ל "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' – זה רוחו של מלך המשיח". בזהר כתוב שנח הוא נחת רוח, נייחא לעילא ונייחא לתתא. כשאני מחבר נח ל"רוח אלהים" שמרחפת על פני המים אני מקבל משיח.

16.         שנות החפיפה בין חנוך לנח

היינו באמצע שמן הסתם נח מקבל את ה"פי שנים" שלו מחנוך, שהוא כנראה הרבי שלו. קודם כל צריך לשאול, האם חיו באותו זמן? הרי חנוך, מכל הדורות הראשונים, הכי קצר ימים. כולם חיו סביב תשע מאות שנה – קצת פחות או קצת יותר – מתושלח הגיע ל-969, אבל משום מה חנוך, הכי צדיק מכולם, לא האריך ימים. הוא חי רק שסה שנים. מתי הוא הוליד את מתושלח, כשהיה בן א-דני שנים, 65. חנוך הוא הדור השביעי מאדם, "כל השביעין חביבין", כמו משה רבינו, הדור השביעי מאברהם. אחרי שהוא הוליד את מתושלח, הדור השמיני, הוא חי עוד 300 שנה, עוד "רוח אלהים" שנים.

מה כתוב? "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו[25] כי לקח אתו אלהים". את מה זה מזכיר? מה אליהו אמר לאלישע? "אם תראה אותי לֻקח מאתך יהי לך כן" – אז תזכה ל"פי שנים". לקח – "לקח מאתך" כמו "לקח אתו אלהים". כנראה שנח היה נוכח בשעת הסתלקות חנוך רבו וראה אותו לוקח מאתו – נוכח אותיות חנוך – "ונח מצא חן בעיני הוי'". היות שחנוך לא האריך ימים אפשר לחשוב שבכלל לא חיו באותו זמן, אולי חנוך נלקח לפני שנח נולד. אבל עושים חשבון פשוט, לפי מה שכתוב בתורה, ורואים שכאשר הסתלק חנוך למעלה, "ואיננו כי לקח אתו אלהים", נח היה בן 131 שנים[26]. כשמתושלח הסתלק נח היה בן 600 שנה, זה בשעת המבול עצמו[27]. כנראה שאחרי שהרבי המובהק שלו, חנוך, הסתלק, הוא התקשר למתושלח – הבן הממשיך שלו, הרבי הבא. אבל הרבי האמתי והמקורי של נח – פשיטא שהוא חנוך.

17.         חנוך ונח – התהלכו את האלקים

מה הרמז העוד יותר מובהק, חוץ מהאותיות של חנוךחן הוי', "ונח מצא חן בעיני הוי'"? שאצל שניהם כתוב אותו לשון, אצל חנוך אפילו פעמיים – "פי שנים" – "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח... ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו"[28] ובנח "את האלהים התהלך נח". אצל אברהם כתוב משהו אחר, בברית המילה כתוב "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים".

אומר בעל הקדושת לוי, בעל ההילולא של כ"ה בתשרי, שגם חנוך וגם נח הולכים "את האלהים" – עם האלקים, עם מדת הדין – אבל לא מסוגלים עדיין להפוך את מדת הדין למדת הרחמים (שעל כן היה צריך חנוך להסתלק מן העולם הזה לפני זמנו כו' – "כי לקח אתו אלהים", מדת הדין לקחה אותו). מה שאין כן בברית המילה שנתנה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, בסוף פרשת לך לך – הפרשה השמחה, כמו שכתוב בחסידות – כתוב "התהלך לפני והיה תמים". "התהלך לפני" פירושו אתה תוליך ותוביל אותי כביכול – צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל – והצדיק מעמיד כביכול את הקב"ה מכסא דין ומושיב אותו על כסא רחמים (כמו בראש השנה, בסוד "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר").

כמו במעשה בראשית, הספור השני מתחיל "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – אותיות באברהם, שזכה לברית המילה, ובמקום אחד כתוב שבזכות המילה ה' ברא את העולם – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", פעם ראשונה מופיע כאן שם הוי', "שתף עמה מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימה". מי עושה זאת? אברהם אבינו. איפה? קודם כל בארץ. לכן כתוב "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – ארץ לפני שמים, כדעת בית הלל ש"ארץ קדמה".

אצל שניהם כתוב שהתהלכו את האלקים, אצל חנוך פעמיים ואצל נח פעם אחת. אם כבר מדברים על להתהלך, הליכה בבנין התפעל, יש ספר של אדמו"ר הזקן שנקרא "אתהלך לאזניא" – הקובץ המקורי של מאמרי אדמו"ר הזקן, שנקרא על שם המאמר הראשון הקצר שמופיע בכתב יד, ד"ה "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". איך הוא מפרש להתהלך? כתנועה של רצוא ושוב. הליכה היא רק בכיוון אחד, אבל התהלכות היא רצוא ושוב. החידוש הוא שהצדיק, כמו דוד המלך שאומר "אתהלך לפני הוי'", גם כאשר הוא ברצוא הוא "לפני הוי'" וגם כשהוא בשוב, בנסיגה מסוימת, בהרגשה של ריחוק מפני ה', הוא עדיין "לפני הוי'" – זה החידוש של "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים".

זו העבודה והענין של ארץ ישראל – שגם כאשר האדם עוסק ברוחניות הוא לפני ה', וגם כשפורש לגשמיות, חורש וזורע בארצנו הקדושה, הוא נשאר תמיד לפני ה'. כך כל פעם שכתוב להתהלך הפירוש הוא רצוא ושוב. דוד אומר על עצמו "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" ועל אברהם כתוב "התהלך לפני והיה תמים".

המשותף בין אברהם לנח הוא המלה "תמים" – פי שנים. גם אצל אברהם כתוב "אברהם אברהם". תיכף נעבור על כל אלה ששמם נכפל, שהראשון בהם הוא נח.

18.         מקור ההתהלכות – "קול הוי' אלהים מתהלך בגן"

"הכל הולך אחר הפתיחה", מתי כתובה לראשונה התופעה של התהלכות? מיד לאחר חטא אדם הראשון, פסוק מאד-מאד חשוב – מי שמכיר את המאמר, ד"ה "באתי לגני" של הרבי הריי"צ, זה פסוק המפתח בו – "וישמעו [אדם וחוה] את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום". חז"ל מפרשים שם "מתהלך" ש"אזיל וקפיץ" – בתחלה השכינה היתה בתחתונים, על ידי החטא הסתלקה לרקיע הראשון, ובכל דור שהיו חטאים נוספים השכינה המשיכה להסתלק מעלה-מעלה, עד שבא אברהם והתחיל להורידה (מהרקיע השביעי לרקיע הששי). שוב, מה המילה של ההסתלקות? "מתהלך", קופץ למעלה. זו ההתהלכות הראשונה – "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום".

גם לשון מאד מיוחד, תשע מילים, רבוע של שלש, לו אותיות, רבוע של 6, וכל הביטוי עולה רבוע של מד – רבוע בקבלה הוא ביטוי של שלמות. יש גם תופעה מאד חשובה שם, שזו פעם ראשונה שיש סמיכות של משהו לשם הוי'. כתוב שהפירוש הכי עמוק של המושג חמשים שערי בינה הוא סמיכות לשם הוי'. יש כמה וכמה פירושים למושג חמשים שערי בינה ומקורו בתורה, והפירוש העמוק ביותר הוא שיש חמשים פעמים סמיכות של דבר מה – כעין האנשה, מה שהרמב"ם שולל לחלוטין מהקב"ה, כמו "עיני הוי'", "אזני הוי'", "יד הוי'" – לה'. כתוב "סומך הוי' לכל הנופלים" – כל דימוי, כל נסמך, הוא דבר נפול בעולם הזה, אבל ה' סומך ומרים אותו. יש חמשים כאלה בתורה. להתעמק ולהתבונן בחמשים השערים האלה זו התעמקות בחמשים שערי בינה.

הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא "קול הוי' אלהים" – הדבר הראשון בתורה שנסמך לשם הוי'. קול הוא משהו אנושי, משהו ששייך למעשה בראשית, וכאן יש "קול הוי' אלהים". "קול הוי' אלהים" שוה אברהם. ידוע שאברהם בגימטריא "בצלם אלהים" – "קול הוי'" בגימטריא "בצלם". מי הנברא "בצלם אלהים"? אברהם, רמח אברים (אברהם אותיות אבר מה כנודע). אם כן, מה הם ארבעת המתהלכים הראשונים בתורה? הראשון הוא "קול הוי' אלהים", השני הוא חנוך, השלישי הוא נח והרביעי הוא אברהם. אלה ארבעת המתהלכים הראשונים.

"נעוץ סופן בתחלתן", כי אברהם הוא עצמו "קול הוי' אלהים". החשבון של כולם יחד – קול הוי' אלהים, חנוך, נח, אברהם – יוצא אברהם-יצחק-יעקב, גימטריא פלאית. יעקב אומר "אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק". כל האבות התהלכו לפני ה', אך נאמר בפירוש רק על אברהם אבינו. ארבעת המתהלכים עד אברהם עולים אברהם-יצחק-יעקב, שלשת האבות.

19.       ב. פרצוף השמות הכפולים

20.         שני סוגים של כפל השם – ארבעה כנגד ארבעה

יש לנו כמה דברים להשלים – נסיים שיחה זו, נשמע כמה ניגונים, ונמשיך בע"ה עוד משהו. קודם כל, אצל כמה אנשים נכפל השם בתנ"ך (סימן לצדיק בשני עולמות לפי חז"ל)? היות שהראשון הוא "נח נח", סימן שכל התופעה של כפל השם היא תופעה של שתי רוחות, "שתי רוחות מספרות" יש ביטוי בגמרא. גם בקבלה כתוב ש"רוח רוח" שוה שם קדוש, חתך, שם של פרנסה (יוצא מהס"ת של "פותח את ידך ומשביע [ומשביע = חתך] לכל חי רצון"), שם הרומז לסוד הנסירה על מנת להחזיר את המלכות פנים בפנים עם ז"א בעלה, לעשות יחוד שלם של קוב"ה ושכינתיה, תכלית כוונת מעשה בראשית.

אצל מי נכפל שמו בתנ"ך? אמרנו שכתוב "אברהם אברהם" בעקדה. רש"י אומר שאם קוראים לאדם בשם כפול, פעמיים, זו לשון חבה. אצל נח, מציינים ומדגישים את כפל השם, אבל לא שה' קרא לו "נח נח". שם זה סגנון התורה, "אלה תולדות נח [הפסק בטעמי המקרא] נח איש צדיק". אצל אברהם זה אחרת, קוראים לו "אברהם אברהם"[29], אבל אף על פי כן חז"ל משוים בין התופעות. ליעקב קוראים "יעקב יעקב", בנבואת שמואל קוראים לו "שמואל שמואל", וגם אצל משה רבינו בסנה – בחנוך הנבואה שלו – קוראים לו "משה משה". אצל משה תופעה מיוחדת, שבכל אלה שנקראים בלשון חבה בשם כפול יש פסיק טעמא בין שני השמות, ואצל משה "לא פסיק טעמא בגווייהו". נמצא שיש ארבעה ששמם נכפל בקריאה, לשון חבה – אברהם, יעקב, משה, שמואל. יש ארבעה כנגדם ששמם נכפל כמו אצל נח, תוך כדי סיפור דברים, ותמיד יחד עם המלה תולדות.

21.         אלה תולדות – התכלית האמתית

אם צטטנו את הקדושת לוי כמה פעמים, נצטט עוד משהו. הוא אומר שכל פעם שכתוב "תולדות" של מישהו הכוונה תכל'ס – מה התכלית שלו. כתוב "אלה תולדות נח", התכלית שלו היא "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח". יש ודאי תכלית שיש לו ילדים, ממשיך את הדורות, מגלה את כח האין סוף להוליד, אבל התכלית האמתית שלו היא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח".

אצל מי עוד כתוב כך? אצל שם בן נח – "אלה תולדת שם, שם בן מאת שנה וגו'". אצל מי עוד? יש "נח נח", יש "שם שם", ויש "תרח תרח" – "ואלה תולדת תרח, תרח הוליד את אברם וגו'".

חז"ל שואלים בפירוש באותו מקום במדרש שאומר שכל מקום שנכפל שמו של אדם סימן שהוא צדיק – מה לגבי תרח? הרי איני מכיר את תרח כצדיק, אז למה כתוב "אלה תולדת תרח תרח"?! חז"ל מתרצים שבסוף ימיו חזר בתשובה, והוא צדיק על שם סופו – לכן מגיע לו כפל השם, "תרח תרח"[30].

מי עוד? הרביעי – יש נח, שם, תרח, הכל בפרשת השבוע, אבל אחרון אחרון חביב הוא בסיום המשיחי של מגלת רות, הפעם השניה היחידה בתנ"ך שכתוב "תולדות" מלא דמלא (כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם") – "ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון... וישי הוליד את דוד [דא מלכא משיחא]"[31] (כל שאר התולדות חסר, בגלל החטא). כל תולדות דוד-משיח מתחיל מפרץ, "ואלה תולדות פרץ פרץ[32] הוליד את חצרון". אם כן, בסגנון של "אלה תולדות..." ואז מיד נכפל השם יש גם ארבעה – נח, שם, תרח, פרץ.

22.         "הוי' הוי'"

חוץ משמונת אלה, ארבעה וארבעה, יש עוד אחד – כבר לא בן אדם, אלא ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו – "ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'". גם קריאה, שה' קורא לעצמו, "הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וגו'". לפני הגילוי הכי עצום ועמוק בתורה, הכח האדיר להפוך את הדין לרחמים, שלכן קוראים לגילוי הזה יג מדות הרחמים, לפני הגילוי של "אל רחום וחנון" כתוב "הוי' הוי'" פעמיים. בספרי החסידות כתוב שאם מתבוננים בכל אלה שנכפל שמם – גם זה אחד מהם, ודאי הכי גבוה מכולם. קודם כל יש "הוי' הוי'" – רק חידוש שגם ב"הוי' הוי'" יש פסיק טעמא בגווייהו (סוד הצמצום).

מצד אחד משה הוא לא הוי', למטה מהוי', אבל מצד שני יש מעלה ב"משה משה" ש"לא פסיק טעמא בגווייהו" – אותו משה ממש, ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" הוא הוא משה בעצמו. כמו שאמרנו, משה הוא התיקון והגלגול השלם של נח. מצד אחד כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר", ואצל יעקב כתוב "יעקב יעקב" עם פסיק טעמא, כמו בכל השאר – משה הוא הנשמה הפנימית שלו. אבל המקור של משה עצמו, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" שכתוב לפני המבול, הוא נח והמבול של פרשת שבוע. "בשגם הוא בשר" – בשגם בגימטריא משה – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

23.         כפילת השם – הכח של "פי שנים ברוחך"

נקח רק את הווארט הזה, המבנה של אלה שנכפל שמם. "המעשה הוא העיקר", כמו שהרבי אומר. מוסר ההשכל שרוצים להתבונן בו כעת הוא שכל אחד צריך לזכות לכפל השם, ל"פי שנים" – לקבל פי שנים מהרבי (ובכך להיות תמים – "התהלך לפני והיה תמים"), שהפירוש הוא היכולת ליישם בפועל פי שנים מהרבי עצמו, כמו אלישע לגבי אליהו, אך ורק מכחו של הרבי. לכן זה "פי שנים ברוחך", ברוח שלך. כשאצל הרבי מתגלה ה"פי שנים" נפעלת הסתלקות מהעולם הזה, אבל התלמיד הנאמן, שדבוק בו כענף באילן ממש, זוכה ליישם את ה"פי שנים", לממש את זה למטה.

24.         הקבלת אלה שנכפל שמם כנגד הספירות – חכמה עד הוד

איך נסדר את אלה שנכפל שמם? יש כאלה שמאד פשוט: למשל, "אברהם אברהם" בחסד ו"יעקב יעקב" בתפארת. על שמואל כתוב שתקן את מדת הנצח וגם את מדת ההוד, כי שקול כנגד משה ואהרן שבמדות הלב הם נצח והוד. היות שנצח והוד הם "תרין פלגי גופא" הרבה פעמים בקבלה הם נחשבים רק כספירה אחת – כאן ה"שמואל שמואל". איפה נשים את "משה משה"? בחכמה, "כי מן המים משיתהו", מי החכמה. במדות הוא נצח – ענף החכמה. מהנצח דז"א נעשית חכמת הנוקבא, חכמת המלכות, אבל שרש משה רבינו הוא החכמה – "והחכמה מאין תמצא", "ונחנו מה", החכמה היא כח-מה.

אם כן, יש לנו "משה משה" – לא פסיק טעמא בגווייהו – בחכמה. "אברהם אברהם" – כן פסיק טעמא בגווייהו, יש צמצום והפסק בין רוחו למעלה לרוחו למטה – בחסד, "יעקב יעקב" בתפארת, "שמואל שמואל" בנצח והוד. צריך להשלים?

איפה נשים "פרץ פרץ"? הוא "פרצת", "הפורץ" – נשים אותו בגבורה, שהיא הכח לפרוץ. "עלה הפֹרץ לפניהם", שם של מלך המשיח, שהוא מתגבר. דברנו לא מזמן על המלה הראשונה של השו"ע, המלה הראשונה של היהודי – "יתגבר". צריך להתגבר לפרוץ – עיקר ההתגברות – לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

איפה נשים את תרח? תרח לא מתחיל להיות צדיק, אבל חז"ל אומרים שזוכה לכפל השם בזכות שעשה תשובה – אז נשים אותו בבינה דווקא, מקום התשובה. היינו יכולים לחשוב אולי לשים אותו בהוד, שענינו וידוי – מצות התשובה לא שלמה (המצוה המעשית של התשובה, בבחינת "רוח ממללא" שלה) בלי וידוי – אבל שרש התשובה בבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". לכן בכל ספר הזהר הקדוש תשובה היא בינה.

איך יודעים שתרח קשור לבינה? הוא המקור של אברהם אבינו. על תרח ואברהם כתוב "מי יתן טהור מטמא" – אברהם הטהור נולד מתרח כשעוד היה טמא. כלומר, אברהם הוא החסד ותרח הוא הטמא – טומאת לידה – מקור החסד באמא, בינה. אבל אותו טמא, בזכות שזכה להוליד את "אחד היה אברהם" – "מי יתן טהור מטמא לא אחד", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" – הוא חוזר בתשובה. זה גם מוסר השכל, כל האבות שזוכים לבן צדיק, בעל תשובה, בסוף האבא חוזר בתשובה וזוכה לכפל השם. איך עוד יודעים שמדובר באמא? כתוב בפירוש בקבלה ש"מי [יתן טהור מטמא]" היא אמא "דקיימא לשאלה" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". מכל הטעמים האלה "תרח תרח" הוא במקום הבינה.

מה נשאר? נח ושם, אבא ובן, שם בן נח. כתוב בכל ספרי הקבלה, בזהר, בכתבי האריז"ל, בחסידות, שנח הוא ספירת היסוד. אמנם השרש האמתי שלו הוא ביסוד אבא – עוד קשר בינו לבין משה רבינו, שהוא האבא-החכמה – אבל הוא מה ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" ויש הארה מיסוד אבא ש"יסד ברתא".

25.         "מה שדי כי נעבדנו?!" – הפגם בלימוד מדע בצורה לא מתוקנת

לכן כתוב שהשם הקדוש שקשור לנח, התיקון של נח, הוא שם ש-די. איך יודעים? חז"ל אומרים, מביאים פסוק מספר איוב, מה היה הפגם של דור המבול וממילא מה נח תקן. כתוב שהפגם של דור המבול שאמרו לה' "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" – פסוק מאיוב, שאומר איוב על הרשעים. חז"ל אומרים שאת הפסוק הזה אמרו אנשי דור המבול של פרשת שבוע – "מה ש-ד-י כי נעבדנו", מה פתאום שנעבוד את ה' (דווקא בשם ש-די), "ומה נועיל", איזו תועלת נקבל, "כי נפגע בו", כשנתפלל אליו (כמו "ויפגע במקום", מכאן שיעקב אבינו תקן תפלת ערבית). חז"ל אומרים במדרש שזה הפגם, זו הבעיה של דור המבול. בשיחה השניה בע"ה ננסה להסביר מה הוא היום דור המבול, ועוד כמה דורות מענינים.

בכל אופן, הבעיה העיקרית של דור המבול – לפעמים כתוב שהיא עריות[33], לפעמים כתוב שנחתם גזר דינם על הגזל – היא סוג של כפירה, של בעיטה ומיאוס בקב"ה, זה השרש, והפסוק הוא "מה שדי כי נעבדנו". דור שאומר לקב"ה – מה פתאום שנעבוד את ה'?! מה נרויח מזה? "ומה נועיל כי נפגע בו" – מה תועלת תהיה לנו בתפלה לה'? לא יוצא מזה שום דבר. חז"ל כותבים במדרש שזה הפסוק של דור המבול.

איך רש"י מפרש אותו? אומר שדור המבול הסתכלו על הטבע וראו שבטבע "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" – פסוק במעשה בראשית, לפני "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – ומה הבינו והסיקו מתוך הפסוק הזה? שהגשם הוא טבעי, בטבע, ואין שום סבה ושום תועלת להתפלל. מה עיקר התפלה בכלל? היא כעת, שמתחילים לומר "מוריד הגשם". "משיב הרוח" כפירוש הבעל שם טוב – צריך להשיב את הרוח-הרוחניות ולהוריד את הגשם-הגשמיות – "ומוריד הגשם". לפני כן כתוב "ואדם אין לעבֹד את האדמה" – לא היה אדם שיבין בטיב גשמים ויתפלל.

על מה מתפללים? על גשם. דור המבול עסקו, כמו בכל הדורות, במדע, בחכמת הטבע, והבינו טוב טוב – מה למדו את הילדים בבית הספר? על מחזור המים. לכן גם, להבדיל, אצלנו, פרשת נח היא הפרשה הכי ראויה בתורה ללמוד על מחזור המים. זה בדיוק מה שרש"י כותב, שלמדו על מחזור המים, אבל למה הביא אותם? מסוכן ללמוד מדע, על מחזור המים, כי מתוך שהבינו טוב-טוב איך הטבע עובד, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", אמרו שאין צורך להתפלל – "ומה נועיל כי נפגע בו" (במי? בשם ש-די).

למה עיקר התפלה היא על גשם (ששייך לזמן שלנו)? כי כל מה שקשור לגשם, לממד הזה של הטבע, שייך למה שנקרא היום תיאורית הכאוס במדע. אין לזה כללים מוצקים כמו במדעים אחרים – אי אפשר לנבא את הגשם, לכן באמת צריך להתפלל. אבל הם התיימרו גם להבין את תיאורית הכאוס, של הגשם – להבין כל כך טוב את מחזור המים, שהסיקו מסקנה (מוטעית כמובן, של כפירה ממש) שלא צריך להתפלל.

כלומר, שהגשם, וכל מה שקשור ל"מוריד הגשם" – קשור להמשכת אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, שזו הנוסחה המשיחית, הנוסחה של נח. להוריד גשם בא מעולם התהו. באיזה שם? שם שקשור לטבע – "שאמר לעולמו די" – שם ש-די, ששייך לספירת היסוד. הם באו לידי כפירה מתוך התבוננות בגשם ועל כך בא להם עונש, מדה כנגד מדה – ריבוי גשם, מי המבול[34].

מי תקן זאת? מי תקן במבול את שם ש-די? נח, שבנה לפי צווי הקב"ה את התבה בדיוק לפי המדות שה' אמר לו (עם הרבה סודות). נשים לב שיש במדות גם ל, גם נ וגם ש. כתוב שהתבה – תבה היא מלה – היא תיקון הלשון. יש שמירת הלשון, כי המדות שלה הן ל ו-נ (שתי האותיות של היום) ו-ש (= לנ במספר קדמי) – הכל יחד לשון. נשים לב שהאות ש היא לא מ-יב הפשוטות, אין לה חדש – יש לה עונה, עונת החום. זו תבת נח, על ידי נח ה"איש צדיק תמים" ועל ידי התבה שלו הוא תקן את שם שדי, הוא תקן את היסוד[35].

26.         שם ש-די – עבודת נח – הכח לייחד את אחדות המשפיע עם ריבוי המקבל

נאמר רק בקצור מה שכתוב בחסידות באריכות ובעומק, שהוא תקן את היכולת לייחד בין האחדות הפשוטה של המשפיע לבין ההתחלקות והריבוי של המקבל, העולם שלנו. כל המבול הוא שבירה – כפי שנסביר בשיחה השניה – שבירת כלים. כל שבירה היא מכיון שאין קשר בין המקבל-הריבוי לבין המשפיע-האחדות, שהריבוי של המציאות נפרד מהאחדות של הבורא. אבל שם ש-די, שם היסוד, שהוא התיקון של נח, הוא היכולת לחבר – לגלות את האחדות הפשוטה בתוך הריבוי הנברא שנראה לעין לגבי דידן. זה התיקון של נח.

27.         סיום וסיכום הפרצוף

שוב, נח הוא היסוד, הוא הצדיק. לכן זו גם פעם ראשונה בתורה שכתובה המלה צדיק, "נח איש צדיק". "הכל הולך אחר הפתיחה" – נח הוא הצדיק המקורי של התורה, לכן הוא ביסוד. "נח נח" ביסוד. מה לגבי מלכות? הבן שלו, שם – "ברוך שם כבוד מלכותו". סתם שם הוא במלכות. אם כן, יש לנו את כל הספירות. מי בכתר? "הוי' הוי'"[36]. יש לנו "הוי' הוי'" בכתר, "משה משה" בחכמה – יש משהו בחכמה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", לכן דווקא בחכמה "לא פסיק טעמא בגווייהו" – "תרח תרח" בבינה, "אברהם אברהם" בחסד, "פרץ פרץ" בגבורה, "יעקב יעקב" בתפארת, "שמואל שמואל" בנצח והוד יחד, "נח נח" ביסוד ו"שם שם" במלכות. כך עשינו פרצוף מכוון:

 

כתר

הוי' הוי'

 

חכמה

משה משה

בינה

תרח תרח

 

 

חסד

אברהם אברהם

גבורה

פרץ פרץ

 

תפארת

יעקב יעקב

 

 

 

 

 

נצח והוד

שמואל שמואל

 

 

 

 

 

יסוד

נח נח

 

 

 

 

 

מלכות

שם שם

 

28.         כפל השם – מפגש חלקיק ואנטי-חלקיק

רק נסיים את הווארט הזה: מהו בכלל הענין של כפל השם? חוץ מכל הרעיון של רוח למעלה ורוח למטה. היות שדברנו על מדע, שצריך ללמוד מדע דווקא בפרשת נח – נח היה מדען, שתקן את הלימוד הקלוקל של בתי הספר של אותו דור שלמדו את מחזור המים והביא אותם לכפירה, למסקנה שאין צורך להתפלל לה'. הוא המציא את המחרשה – היה מדען גדול. שוב, נח הוא דמות משיחית, הוא דור העשירי ודור העשירי הוא משיח – יש שיחה של הרבי על זה.

נאמר לכבוד הנח המתוקן, המשיח המתוקן, שהוא המדע המתוקן, עוד ווארט על כפל השם. נאמר, שוב, בתכלית הקיצור: כל העולם שלנו, העולם הגשמי-הפיזי, כפי שהיום מדובר, מורכב מחלקיקים קטנטנים – כל מיני סוגי חלקיקים. ידוע הרמז שחלקיק – לכאורה מלה חדשה (אכן הוא כבר מופיע בספר אמונות ודעות לרבינו סעדיה גאון), אבל עם גימטריא יפה – שוה אברהם (בצלם אלהים, קול הוי' אלהים כנ"ל). כל חלקיק הוא אברהם אחד קטן. יש ריבוי מופלא של חלקיקים. היום המדע אומר משהו מאד מענין, שלכל חלקיק יש אנטי-חלקיק. אם יש אלקטרון יש פוזיטרון, ואוי ואבוי אם החלקיק נפגש עם האנטי-חלקיק שלו – כי אז אחד מבטל את השני, והכל חוזר לתהו ובהו. כל פעם שיש כפל שם, "אברהם אברהם", אפשר לרמוז – צריך להתבונן בעומק, וכעת נאמר רק בנקודה, קיצור – שהצדיק גם מודע לאנטי-עצמו, שהוא בעצם הבן/בת זוג של עצמו. אם חלקיק שוה אברהם, יש אברהם החלקיק ויש עוד אברהם, האנטי-אברהם, האנטי-חלקיק שלו. מי שמחבבים אותו מאד מאד קוראים לו "אברהם אברהם".

29.         חלקיק ואנטי-חלקיק – צדיק ובעל תשובה שבכל אחד

מה זה? קצת תחושה. האלקטרון נוסע בממד הזמן מהעבר לעתיד, אבל האנטי-חלקיק שלו – הפוזיטרון – נוסע הפוך, מהעתיד לעבר. מאד טוב שיהיה לך אנטי-חלקיק, כי אז אתה יכול להשלים את העבר, לעשות תשובה – שזדונות של העבר נעשים זכויות ממש. כדי לחזור לעבר צריך את האנטי-חלקיק שלך. כלומר, אצל כל אחד החלקיק שלו הוא הצדיק שלו והאנטי-חלקיק שלו הוא בעל התשובה שלו.

כתוב שמשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, כלומר לגלות את האנטי של כל אחד. כל אחד הוא צדיק, אבל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – כי באמת אם יעמוד באותו מקום יתפוצץ העסק... – ולכן לא די להיות צדיק. אם יש "אברהם אברהם" – הראשון הוא צדיק והשני בעל תשובה, וכך לגבי כולם.

אפילו ב"הוי' הוי'" ככה. למה כתוב "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים? רש"י מפרש (בשם חז"ל) "'הוי' הוי''. מדת רחמים היא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב". "הוי'" הראשון מתיחס אלינו לפני שחוטאים, כשאנחנו צדיקים, ו"הוי'" השני הוא מדת הרחמים של הקב"ה כלפינו לאחר שחוטאים ועושים תשובה. משהו מפורש.

אבל נשאלת שאלה אחת, מה קורה למשה רבינו? מסכן, אין לו פסיק טעמא בגווייהו, להפריד בין החלקיק שלו לאנטי חלקיק שלו. מה צריך לומר? שבאמת משה רבינו מתאפס (כמו הסנה שהוא רואה[37], המשקף את המתרחש בקרבו, הוא בוער באש – על ידי מפגש החלקיק והאנטי-חלקיק של עצמו – ולמרות זאת הסנה איננו אוכל), זה נקרא "ונחנו מה", כי כל הזמן פוגש את האנטי-חלקיק שלו, לכן הוא בתכלית הבטול, לכן הוא לא קיים (בחינת בטול במציאות ממש). זה הסוד של כח-מה, "והחכמה מאין תמצא", הוא הוא משה רבינו, ובזכות זה גופא "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (על ה"אין" נאמר "אני הוי' לא שניתי", הוא עובר חפשי, ללא שום מניעה ועיכוב כו', מדור לדור כו'). עד כאן כפל השם.

30.       ג. חתונת נח ונעמה

31.         נח ונעמה יסוד התיקון (על דרך הדר ומהיטבאל)

נסיים חלק זה בעוד ווארט קצר: פתחנו בכך שהערב אנחנו מחברים את ה-ל של תשרי וה-נ של חשון. נ הוא ראש התיבה נח, לכן חשון כולו חדש של נח, חדש של המבול – המבול התחיל בי"ז חשון ונפסק בז"ך חשון. לכן חדש חשון נקרא בתנ"ך "ירח בול" – חדש של מבול, כך הפירוש הפשוט. לכן כל החדש נפתח בפרשת נח, ושייך לנח.

מי היה האבא של נח? (הבן של מתושלח). קודם אמרנו שנח היה תלמיד של העלטר-זיידע, חנוך. המשיך להיות חסיד של הזיידע, סבא מתושלח. מן הסתם הוא לא היה כל כך חסיד של אבא שלו. איך קראו לאבא שלו? למך. מה הר"ת של האבא והבן? לנ, שתי האותיות שאנחנו מחפשים.

חז"ל מגלים לנו בתורה מי היתה אשתו של נח. נח הוא צדיק, וכתוב בחסידות שנח הוא כמו הדר, שמתחיל לתקן את המלכים שמתו – עולם התהו שנשבר. למה עולם התהו נשבר? כי אף אחד מהמלכים לא היו נשוי לאשה. הראשון שהיה נשוי לאשה הוא הדר, "ושם אשתו מהיטבאל", זה עולם התיקון. כתוב שהתיקון הזה הוא גם נח ואשתו, ואם כן מאד חשוב לדעת מי היא אשתו של נח – היא בחינת מהיטבאל, סוד עולם התיקון. רק כשיש מתקלא יש תיקון – מתקלא פירושו נישואין, ש"אשגחן אפין באפין" לאחר החתך שנעשה על ידי שתי הרוחות, ואז חוזרים פנים בפנים, יש נישואין ותיקון. יש הדר, בחינת נח, ויש מהיטבאל. מי המהיטבאל של נח? "ואחות תובל קין נעמה". חז"ל אומרים במדרש שנעמה היא האשה של נח.

גם שם חם ויפת היו נשואים, אבל לא יודעים – לפחות בתורה – מה שמות הנשים שלהם. על אדם הראשון יודעים, יש לו חוה, אבל כל שאר הדורות לא יודעים – לא יודעים מי אשתו של חנוך. אבל בנח, מאד חשוב לדעת מי אשתו, ולאשתו קוראים נעמה[38]. אז נח ונעמה הם כנגד הדר ומהיטבאל, בחינת הדר ומהיטבאל.

נעשה חשבון לראות אם באמת משלים: נח נעמה הדר מהיטבאל. רק הדר מהיטבאל עולה שו, פנימיות חשון. יוצא לנו שמן הסתם יום הנישואין של נח ונעמה היה כעת. אם כן, אנחנו בעיצומה של שמחת הנישואין של נח הצדיק ונעמה הצדיקה, שמתחתנים הערב, ר"ח חשון, שהוא עדיין יום השלשים של תשרי – ל תשרי. לכן זה החדש שלהם, חדש בול.

נדרוש לחתן ולכלה, לחתן קוראים נח ולכלה נעמה – נעשה להם חשבון, תשורה לחתונה, דרשה געשענק. מה יוצא? אין עוד מלבדו. יפה, רמז נחמד, שישמחו עם הרמז הזה. נחבר אותם להדר ומהיטבאל, כי הם בחינת הדר ומהיטבאל, נראה שיוצא תענוג – מלה מאד חשובה, וגם מספר מאד חשוב, חדוה (או חיה) ברבוע. סימן ממש מובהק שיש פה שלמות, תענוג אחד גדול – "מה יפית ומה נעמת [בחינת נעמה] אהבה בתענוגים" של נח ונעמה, הדר ומהיטבאל.

32.         המחותנים – שני למכים

מי האבא של הכלה? את אבא של החתן אני מכיר, קוראים לו למך. יש פה שני מחותנים, גם להם מגיע מזל טוב. כאן החתן והכלה, החתן נח והכלה נעמה, אבל מה עם המחותנים? לאבא של החתן קוראים למך, אבל איך קוראים לאבא של הכלה? גם למך! אוי ואבוי, לשני המחותנים יש אותו שם, מה עם צוואת רבי יהודה החסיד? מה עושים?! אלה שני מחותנים עם אותו שם בדיוק – לא אותו אחד, שני אנשים שונים. למך אבי נעמה הוא צאצא של קין ולמך אבי נח הוא צאצא של שת. שתי משפחות שונות, אבל אותו שם.

מה אומר רבי יהודה החסיד? שאוי ואבוי. הוא אומר שאם יוסיפו שם לאחד מהם "אולי יש תקוה". באמת לגבי הצוואה הזו – יש הרבה צוואות של רבי יהודה החסיד – כתוב שספק אם אמר זאת רק לצאצאים שלו או לכולם. בכל אופן, עדיין יש מקום לאיזה חשש. השאלה באמת מה עשו בחתונה הזו של נח ונעמה.

בכל אופן, הרי זו חתונה של צדיקים – אנשים טובים – אבל כנראה יש פה איזו סבה למה יצאו חם ויפת מהשידוך הזה. אם יש פה שני למך, שני מחותנים, כנראה שלכן יצא חם אחד ויפת אחד. בכל אופן, זה תיקון של הערב. שניהם לנלמך-נח ולמך-נעמה. שני עדים שהחתונה שלהם ודאי היום, יום של לנלנ מצד החתן ו-לנ מצד הכלה.

33.         לנ – האותיות הנפוצות בעשרת הדורות הראשונים של האנושות

אם כן, מה שמתבקש, לעבור על כל עשרת הדורות – כל האנושות עד משיח מקופלת בעשרת הדורות – מאדם עד נח, ולספור כמה למדים וכמה נונים יש מאדם עד נח. נראה משהו די פלאי, ששתי האותיות הכי נפוצות בעשרת הדורות הראשונים של האנושות הן דווקא שתי האותיות ל ו-נ – כל אות חוזרת חמש פעמים, חמש כנגד חמש (סימן של השנה הזו – תשע"ג), כמו עשרת הדברות. איך הדורות הולכים? אדם שת אנוש קינן מהללאל (כבר שלשה נונים ושלשה למדים) ירד חנוך מתושלח למך נח. ה-ל של למך משלים את חמשת ה-ל וה-נ של נח את חמשת ה-נ. אין עוד אות שיש חמש – הכי הרבה ה-מ, שיש ארבע.

כמה אותיות יש בכלל בעשרת הדורות? הבל אותיות. כל הדורות עולים הוי' כפול אדם-נח – רמז מופלא. כמה מבין ה-לז אותיות הן חדשות וכמה חוזרות? יש בקבלה כמה חלוקות של המספר החשוב לז (יחידה), ואחת העיקריות שבהן היא ל-יה ו-כב. כך גם כאן, יש יה אותיות חדשות ו-כב אותיות חוזרות. הרבה פעמים בתורה לז מחולק ל-יה ו-כב, והכי חשוב בעשרת הדברות – מצות כיבוד אב ואם, המצוה הכללית של עשרת הדברות – שבפרשת יתרו יש בה יה מילים ובפעם השניה, בפרשת ואתחנן, יש כב מילים, סה"כ הבל מלים (לפי מדרש חז"ל הבל כבד את אביו ועקבות כך נרצח על ידי קין אחיו).

במה כבוד אב ואם קשור לדורות? פשוט מאד, כל סדר הדורות הוא המשך הדורות, נצחיות הדורות – "נצח ישראל לא ישקר" – שייך לכבוד הורים.

בכך סיימנו את החלק הראשון, מזל טוב מזל טוב לנח ונעמה, שמתחתנים כעת (ביחד עם הדר ומהיטבאל) בשעה טובה ומוצלחת, שיזכו לבנות בית (תבה) נאמן בישראל, לחיים.

34.       ד. ארבע תופעות כלליות של שבירה ותיקון[39]

35.         נח נח – שתי שבתות

אמרנו שנח הוא בחינת שבת מנוחה – "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה", כך רש"י מביא ב"ויכלו השמים והארץ". "נח נח" פעמיים, שתי שבתות, רומז למאחז"ל "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין". כדי להגאל על ידי משיח צדקנו צריך פעמיים נח, "נח נח", שתי שבתות. שבת היא ענג, תענוג. אמרנו שנח-נעמה-הדר-מהיטבאל בגימטריא תענוג.

אומר הקדושת לוי – בכמה מקומות בספר שלו – שעיקר התענוג של היהודי צריך להיות התענוג של ה', כלומר שאני מתענג מהתענוג של ה', כמבואר באריכות ובעומק בהמשך תרס"ו של הרבי הרש"ב, בעל יום ההולדת של כ' חשון. שם כתוב שהעבד הנאמן – קודם דברנו על התלמיד הנאמן, שהוא העבד הנאמן – כל הענג שלו הוא בעצם חויה ממש של ענג האדון. כך הוא מסביר כאן "אלה תולדות נח נח" – שהנח-התענוג שלו (ה"נח" הראשון) הוא הנח-התענוג של הבורא (ה"נח" השני).

כך "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות" – השבת הראשונה היא העבודה שלנו, הענג שלו, אבל השבת השניה היא שהענג שלנו הוא אך ורק הענג של הקב"ה ואז "מיד נגאלין".

36.         שלשת הפסוקים הראשונים בתורה כנגד שלש הפרשיות הראשונות

קודם דברנו על שבירה ותיקון. כתוב שהמבול הוא שבירה ונח הוא התיקון. יש בתולדות העולם הרבה דוגמאות של שבירה ותיקון. על פי הקבלה שבירה ותיקון התחילו עוד לפני מעשה בראשית שכתוב בתורה, לפי פירוש אחד באר"י שמה שנאמר בפסוק השני "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" הוא תוצאת השבירה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו התיקון שלאחר "והארץ היתה תהו ובהו" ושלמות התיקון הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

ידוע ששלשת הפסוקים הראשונים בתורה הם כנגד שלש הפרשיות הראשונות בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" כנגד פרשת בראשית, מעשה בראשית, בריאת העולם; "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" היינו פרשת נח והמבול, התהו והתיקון של נח; "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" היינו "אברהם התחיל להאיר", "מי העיר-האיר ממזרח", לכן הוא כנגד פרשת לך לך, הפרשה שכולה מוקדשת לאברהם אבינו, היהודי הראשון, המאמין הראשון, "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים.

37.         נח והמבול – הדוגמה השניה בתורה לשבירה ותיקון

בחמשה חומשי תורה יש ארבע דוגמאות עיקריות של שבירה ותיקון – כך מובא בחסידות. השבירה והתיקון הראשונים הם חטא אדם הראשון והתיקון אחרי שהוא גורש מגן עדן מקדם, כשהוא באמת הולך לעבוד את האדמה, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ומוליד את שת – "זה ספר תולדות אדם", מכח האין סוף שבו הוא מקיים את העולם, ההמשך, לאחר השבירה הנוראה של החטא והגירושין מגן עדן מקדם. אם כן, הסדר הראשון של השבירה והתיקון קשור כולו לאדם הראשון – החטא שלו ומה שהמשיך לתקן בחייו מחוץ לגן עדן.

הסדר הבא של שבירה ותיקון הוא בפרשת נח – המבול, דור המבול, הוא השבירה ונח הוא התיקון. אצל אדם הראשון הוא השבירה והוא התיקון, אבל אצל נח השבירה היא הדור שלו והוא התיקון – הוא ואשתו נעמה והבנים שלהם ונשותיהם, כל שמונה הנפשות שנכנסו לתבה בזכות נח ונעמה הם התיקון. אחרי שיצאו מהתבה הם הקימו את העולם מחדש.

38.         שלש פעמים נח בפסוק הראשון

ידוע שבפסוק הראשון כתוב שלש פעמים נח – "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח". יש שלש פעמים נח בפסוק אחד, פסוק שיש בו יג מילים כנגד יג מדות הרחמים. אם נספור את המיקום של ג"פ נח הן המלה השלישית, הרביעית ("שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", שלשה וארבעה הולכים יחד), והמלה האחרונה, ה-יג. שלש וארבע יחד עולים ז ובסוף יג, יחד עשרים.

יש פירוש שמה שכתוב "היה בדרתיו" – היה בגימטריא כ, כולל את כל עשרים הדורות מאדם עד אברהם, שבכולם נח הוא "איש צדיק תמים" עד אברהם. תלוי במחלוקת חז"ל אם "עד ועד בכלל" (לפי מי שדורש לשבח) או "עד ולא עד בכלל" (לפי מי שדורש לגנאי). כך דורשים "היה", בכל אותם דורות.

נעשה תרגיל יפה בשביל הילדים בחיידר: אם נח מופיע שלש פעמים, במלה ה-3 – כבר רמז שיהיו שלש הופעות של נח – ה-4 וה-13, נעשה את המיקומים ברבוע: 3 ברבוע – 9; 4 ברבוע – 16 (יחד עולים 5 ברבוע, כידוע), 13 ברבוע – 169. יחד עולה 194, צדק. נוציא את השרשים, 3-4-13, אז ישאר 174, וכשמחלקים ל-3 מקבלים נח. כלומר, המיקום עצמו משקף נח-נח-נח במקומות 3-4-13.

39.         טעמים ל"נח נח... נח"

בעל הטורים מביא שיש שלשה שכל אחד הציל שלשה, רמוז בכך שנח כתוב כאן שלש פעמים. זה פסוק בנביא, שיש נח דניאל ואיוב – שלשה אנשים צדיקים שמוזכרים יחד, שמצילים את עצמם, והחידוש שכל אחד מהשלשה עצמו מציל שלשה. את כל הדור הוא לא מציל. את מי הציל נח? שלשת בניו – "ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת", ובזכותו הם נצלו. הם לא היו נצלים בלי הזכות של נח.

מה לגבי דניאל? כתוב שדניאל פתר לנבוכדנצר את החלום וכך הציל את שלשת חבריו, חנניה מישאל ועזריה. באמת נבוכדנצר הרג את כל חרטומי-חכמי בבל, והם היו בכלל, ובזכות פתרון החלום הפלאי הוא הציל את שלשת חבריו.

מה לגבי איוב? בזכות שהתווכח נגד שלשת רעיו – אליפז, אלדד וצופר – שבאו לנחם-להתווכח איתו, ובעצם להרשיע אותו שהוא לא בסדר, אך הוא התווכח אתם ולא הצליחו לשכנע אותו (גם הוא לא הצליח לשכנע אותם, אבל כל הדעות נשמעו), ובסוף זכו שיופיע אליהוא בן ברכאל ויסדר לכולם את הראש – כתוב שבוויכוח וביסורים שלו איוב הציל את שלשת רעיו מגזר דין מות (וכך נאמר לשלשת רעיו בסוף הספר: "ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב"). אז כל אחד משלשת אלה הציל שלשה.

יש עוד פירוש למה נח נכפל שלש פעמים – שראה שלשה עולמות (קשור למה שנסביר תיכף). הוא ראה את העולם שלפני המבול, הוא ראה עולם תהו – המבול היה שנת תהו, שהמזלות לא שמשו (כמו שיש שנת תהו לפני הבריאה, מושג של מולד תהו) – ואת העולם שאחרי המבול. העולם שלפני המבול הוא ישוב (כל ישוב עולם הוא בחינת תיקון, כמו שנאמר "לא תהו בראה לשבת יצרה"), שהשחית את דרכו ונתחייב כליה. המבול הוא עולם של תהו, ואחריו ראה שוב עולם של ישוב.

הוא ראה שלשה עולמות, שבלשון החסידות הם יש-אין-יש – בין יש ליש יש אין באמצע. הוא ראה יש אחד, אבל היש הראשון לא היה ראוי להתקיים, לכן היש-העולם הראשון היה צריך לחזור לתהו, לאין, ואחר כך הוא נולד וצמח מחדש, ואז הוא ראה עולם שלישי. היות שהוא ראה שלשה עולמות כתוב בפסוק הראשון ג"פ נח.

40.         סוד הסודות של התורה – סוד השבירה והתיקון ב"נורא עלילה על בני אדם"

כעת נגיע לנקודה השניה של הערב, שהיא בכלל הסוד לפיו מוסבר בחסידות סוד השבירה והתיקון, הכל לפי דברי רבי שמעון בר יוחאי, מארי דרזין דאורייתא. הוא אומר שבמה שכתוב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" בעצם כתוב בתורה שאדם הראשון מוכרח לחטוא, ועל כך הוא דורש את הפסוק בתהלים "נורא עלילה על בני אדם" – שה' בא בעלילה עם אדם, שהגם שיש בחירה באיזה ממד פנימי אין מנוס, מקרה אבוד, אדם יחטא.

ידוע הרמז שס"ת "נורא עלילה על בני אדם" אלהים – השם בו נברא העולם (בסיפור הראשון של הבריאה, בו לא מופיע כלל שם הוי'). בסיפור השני יש חידוש, תוספת שם הוי', "ביום עשות הוי' אלהים" – ודווקא בסיפור השני הולך להיות החטא – קדימה של שם הוי', "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", שהוא היכולת של היהודי לבחור בטוב, להפריד בין הטוב והרע ולהשאיר רק "ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב, ורע לא תאכל ממנו" כמבואר במי השילוח.

בכל אופן, סוד הסודות של התורה הוא "נורא עלילה על בני אדם" – חייבת להיות שבירה. גם בחיי הכלל, הצבור, וגם בחיי הפרט – משום מה, כך ה' ברא את העולם – חייבת להיות שבירה ואחריה תיקון. חייב להיות תהו ואחריו תיקון.

41.         השבירה הכרחית כדי להוות תחתונים

למה? הכלל, הנקודה היא, שבזכות השבירה – שהיא מה שהמקבל נופל ומתרחק עוד ועוד מהמשפיע, היות שלכתחילה הם לא היו ב"מתקלא", בנישואין. המשפיע הוא האחדות והמקבל הוא הריבוי הנראה, והיות שבקו – "קו תהו" – הספירות היו זו תחת זו, התחתון היה רק תחת העליון ולא היה שום איזון, שום מתקלא, ועל כן התחתון לא קבל את הפנימיות מהעליון, לכן הוא נשבר ונפל עוד יותר (ומי שנופל מדרגתו נקרא מת).

ידוע שבחטא אדם הראשון כל העולם נפל יד מדרגות – זה הביטוי בכתבי האריז"ל – לשם מה? כדי להוות את העולמות התחתונים בי"ע, עולמות של "יש ודבר נפרד בפני עצמו", שיש בהם מודעות עצמית. כדי להוות בי"ע חייבת להיות שבירה – זה הווארט בחסידות. גם בחיי הפרט, למה אדם צריך לעבור איזו התמוטטות, איזו נפילה ושבירה בחיים שלו? כדי להוות את העולמות התחתונים של עצמו. כל אחד כולל הכל, כל סדר השתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין.

לפני שהוא נשבר – בהכרח, "נורא עלילה על בני אדם" – מה שגלוי אצלו הוא יחסית האצילות שלו. כיף, הוא מרגיש טוב, הוא אציל. אין בחויה שלו, בעולם הפנימי שלו, מציאות של עולמות תחתונים. היות שאין לו מציאות של עולמות תחתונים הוא לא יכול לקיים את היעוד של הבריאה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כי אין בו מספיק תחתונים. לכן הוא חייב לעבור שבירה, שהאצילות נשברת, ומה שמתהווה הוא מציאות של עולמות תחתונים.

כעת העבודה שלו במשך כל החיים – השיקום שלו, אדם שהתמוטט צריך לשקם, על ידי תורה ומצוות – היא להמשיך את האחדות, גילוי ה' אחד, ה"אין עוד מלבדו", ה"אפס בלתו", לתוך התחתונים ממש. זה התיקון שלו לאחר השבירה, אבל בלי השבירה אין בכלל מציאות של תחתונים.

42.         השבירה הראשונה (בהיסטוריה האנושית) – חטא אדם הראשון

שוב, בתולדות העולם כולו, זה קורה בתורה ארבע פעמים – עד משה רבינו. היות שבחמשה חומשי תורה התהליך הזה חוזר ארבע פעמים, סימן שכל מה שקורה בהמשך ההסטוריה – גם של עם ישראל, גם של כללות האנושות, גם של כל פרט – נכלל בארבע הפעמים האלה.

הפעם הראשונה היא אדם הראשון. היה גן עדן, והוא חטא וגורש מגן עדן. אפשר לחשוב שהחוץ לגן עדן תמיד היה קיים, רק שאדם לא היה שם – הוא היה בתוך החממה של גן עדן – ואחרי שהוא חטא גרשו אותו משם. אבל האמת הפנימית, כמו שהסברנו כעת, שהחוצה לא בדיוק היה לפני החטא. החטא, הנפילה והשבירה, בעצם הוו את החוץ – ששם התיקון שלו מהיום והלאה, עד ביאת משיח. שוב, השבירה מהווה את המציאות החיצונית.

בכלל שואלים שאלה – מה הנחש עשה בתוך גן עדן? זה המקום שלו? לפי מה שהסברנו כעת, אחד התירוצים הוא שבאמת לא היה משהו מחוץ לגן עדן. אם כבר היה משהו – הוא היה בגן עדן. החוץ היה בכח, באיזה מצב של "טרם", כמו שכתוב בתורה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח" – עומד על פתח הקרקע, בפוטנציאל לצמוח ולהופיע, ולמה? כי "אדם אין" מחוץ לגן עדן. אם "אדם אין" מחוץ לגן עדן, אז גם החוץ לגן עדן הוא טרם, כי אין שם אדם. ברגע שאדם חוטא ומגורש החוץ לגן עדן מתגלה החוץ במציאות, וכעת שם תיקונו. קודם ה' שם אותו בפנים וכעת שם אותו בחוץ, והתפקיד שלו הוא לתקן את החוץ. זו הדוגמה הראשונה של שבירה ותיקון.

43.         השבירה השניה – המבול

הדוגמה השניה היא המבול. שוב, היה ישוב וה' החזיר אותו לתהו ובהו, לשנת תהו, לאין. הכל נשבר, הכל נחרב. מה ההבדל בפנימיות בין הגירושין מגן עדן לבין המבול? אם נשאל את אדם הראשון – 'מה קרה לך?' הוא יאמר שהייתי באיזה מקום אידיאלי, באיזו אוטופיה, וגרשו אותי משם – כעת אני בחוץ, צריך להתמודד עם החוץ.

מה נח יאמר כשנשאל 'מה קרה לך נח?'. הוא לא יאמר ככה, אלא משפט אחר – עולמי חרב עלי. היה איזה עולם והעולם נחרב. תיכף נסביר קצת יותר, זה כמו אדם שמרגיש שהיה לו עולם והעולם חרב עליו. זו הרגשה אחרת לגמרי. יש ארבע דוגמאות של שבירה ותיקון, וכל דוגמה היא משהו אחר, לכן צריך את כל הארבע – "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה" וצריך את כולן, שאדם יבין אותן, גם בחיי בפרט ובעיקר בחיי הכלל, כפי שננסה להסביר מה כל זה אומר לנו היום.

44.         השבירה השלישית – דור הפלגה

מה הפעם השלישית? סוף פרשת שבוע – דור הפלגה. האנושות התפזרה. היו יחד, ניסו לבנות עיר ומגדל, ובסוף נגזר עליהם פיזור, כמו במגלת אסתר – "עם... מפוזר ומפורד". כולם מתפלגים, פלגים-פלגים, מפלגות. האנושות נשברה, התרבות נשברה, החברה נשברה. שוב, זה סוג אחר של שבירה. היתה חברה, היתה תרבות – לא נגזר על החברה כליון כמו בדור המבול, רק שיתפזרו כולם. כשמשהו מתפזר ומתחלק זו גם שבירה, כמו שברים בחשבון – לוקחים משהו שלם ומחלקים אותו לשברים. כך קרה בדור הפלגה – הכל נשבר לשברים, הכל התפזר בארבע קצוות תבל.

מי התיקון? ברור שהתיקון של דור הפלגה הוא כח מרכז – כנגד כח מפזר יש כח מרכז. מי התיקון? מתחיל מאברהם אבינו, וכתוב בחסידות שהתיקון כולל את כל שלשת האבות – מאברהם ועד יעקב הבחיר שבאבות. כלומר, כל סיפור האבות – כל חומש בראשית עד הסוף – הוא התיקון של דור הפלגה על ידי שלשת היהודים הראשונים, אברהם יצחק ויעקב.

45.         השבירה הרביעית – גלות מצרים

מה השבירה הרביעית והאחרונה בחמשה חומשי תורה (השבירה הגדולה)? גלות מצרים. שעם ישראל יורד – יעקב וצאצאיו יורדים – למצרים, ושם משתעבדים ועובדים עבודת פרך. מהי עבודת פרך? היא שוברת אותם. כאן השבירה היא שהיהודים עצמם נשברים פיזית ורוחנית, נשברים על ידי עבודת פרך.

מי התיקון של השבירה הזאת? משה רבינו, שהוא הגואל הראשון והוא יהיה הגואל האחרון (לכן מספיקות לנו ארבע השבירות ומספיקים ארבעת התיקונים האלה – כולל את כל דורות עולם). משה מוציא אותנו ממצרים. כדי להוציא מהשעבוד והשבירה של הגוף והרוח צריך נס – על פי טבע עבד לא יכול לברוח ממצרים, צריך נס גדול מאד כדי לצאת משם – וגם צריך לראות לכתחילה את היעוד של "תעבדון את האלהים על ההר הזה" כעבור מט יום.

אחר כך יש גם את הישום של מתן תורה, לעשות משכן ומקדש וכו' וכו'. התורה היא תיקון, "תעבדון את האלהים על ההר הזה". השעבוד, השבירה, של 210 שנים, ובעיקר פו השנים האחרונות – כנגד שם אלהים, מלידת מרים כידוע – הם השבירה, ומשה רבינו הוא התיקון.

46.         השבירה הראשונה – התנפצות החלום

יש ארבע שבירות וארבעה תיקונים, כאשר כל אחד הוא חידוש – לא ראי זה כראי זה. כל אחד יכול לנסות להתבונן ולהבין על עצמו. מה שנעשה כעת, בקיצור, הוא להתבונן איך ניתן להבין זאת על הכלל בהקשר לכל מה שעבר עלינו בדורות האחרונים.

נלך לפי הסדר של התורה: נקדים, גן עדן מקדם הוא ארבע עשרה מדרגות יותר גבוה מהמציאות של העולם שלנו כיום. אחרי שאדם הראשון גורש משם לא מוצאים את המקום הזה יותר – "גן עדן הארץ" – הרבה חפשו ואף אחד לא מצא. תעלומה, עם כל המדע היום בעולם, איך אף אחד לא מצא? יש מי שאומר שהוא בקו המשוה, אבל אף אחד לא מצא אותו. כנראה שגן עדן הוא באמת באיזה ממד אחר, לא בדיוק כאן.

לכן יש הרבה שמפרשים שהחויה, המציאות של אדם הראשון בגן עדן מקדם, יחסית למציאות שלנו היום כאן, פה בחדר, היא בעצם חלום. חלום הוא לא משהו שקרי דווקא, אבל הוא חלום – חלום של אוטופיה (מלה בלועזית שהשתמשנו בה קודם). יש לכל אדם בנפש, בשרש, עוד לפני שהוא יורד לעולם הזה – ציור שנקרא חלום של אוטופיה. החלום של האוטופיה הוא גן עדן. אז מה קרה כשהוא חטא וגורש משם? בעצם החלום שלו התנפץ. חבל על החלום. עוד פעם, כך אצל אדם וגם אצל כללות האומה – יש חלום של אוטופיה ופתאום, אני אשם, בגללי, החלום מתנפץ. אין יותר חלום. זו בעצם השבירה הראשונה – ניפוץ החלום.

התיקון הוא איך אני ממשיך לחיות בעולם הזה, לפעול ולעשות מה שעלי לעשות, לאחר ניפוץ החלום שלי. זו משימה כבדה, נסיון. כל תיקון שבא לאחר שבירה הוא נסיון, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" כמבואר בחסידות, שהנסיון הוא להגיע לדעת אמתית של ה' – קודם לא היתה דעת (אלא רק חכמה ובינה). קודם כל החלום צריך להתנפץ, "נורא עלילה על בני אדם". הקטליזטור – זרז קוראים לזה – לניפוץ החלום נקרא הנחש הקדמוני. הוא נכנס לתמונה על מנת לנפץ את החלום ומצליח כי "נורא עלילה על בני אדם".

47.         השבירה השניה – שואה

אחר כך, מה המלה המבטאת את הדבר השני? אם המלה לשבירה הראשונה היא נפוץ חלום של אוטופיה, מהו המבול של תחלת פרשת נח? למבול יש מלה הכי קשה – שואה. כמו שאמרנו קודם, העולם חרב. אם מחפשים את המבול השלילי של ההסטוריה האחרונה, של הדורות האחרונים, המבול שמשחית את הכל הוא השואה. ככה באמת בנביא נקרא המבול – המלה שואה הולכת על המבול.

מה התיקון? השיקום של העם אחרי השואה, אחרי התהו. השואה בהסטוריה האחרונה שלנו היתה יותר משנה, לקחה כמה שנים. השיקום אחרי זה הוא התיקון. מי ששרד את השואה הוא נח (בפרט הרבי ששרד את השואה), ואותו אחד ששרד עכשיו עליו לבנות עולם חדש לגמרי. העולם הישן חרב, היה תהו ומבול. מישהו שרד את השואה, בהשגחת ה', ועליו כעת לבנות עולם חדש לגמרי. זה הסיפור של המבול.

48.         השבירה השלישית – פיזור

אחר כך, מה השבירה השלישית? דור הפלגה. מגיעים לאיזה מקום – דווקא אלה ששרדו את השואה – והוא מקום אידיאלי. לא בדיוק גן עדן, לא החלום שהתנפץ – עם החלום גמרנו, כבר שכחנו ממנו – אבל לאור המציאות לאחר השואה, של מי ששרד, בא נלך יחד לאיזה מקום, אולי אוגנדה, אולי פלשתינה, ובאותו מקום נבנה לעצמנו עיר ומגדל ונעשה לנו שם בעולם. ככה נשמור על עצמנו.

מה קורה? ה' בעצמו מפזר אותם, פיזור פנימי ופיזור החוצה. זו תופעה מאד מענינת, הקב"ה מלמעלה – אם הוא לא בודק מקרוב – לא בדיוק יודע מה קורה כאן. לכן הוא צריך בכבודו ובעצמו לרדת ולבדוק מה בדיוק קורה בסיפור הזה. אז הוא רואה בדיוק מה שיזמו לעשות, לא מוצא חן בעיניו, ואז באה שבירה. מה השבירה כאן? פיזור. פיזור הוא כמו מליון או יותר 'ישראלים' שיורדים ומתפזרים בכל העולם. יש עדיין ברוך ה' ישוב כאן (בזכות אברהם אבינו וכו', הנשיא של הדור סמוך לקום המדינה), שה' יעזור שיצמח – מקוים שמשיח יגיע כל רגע – אבל כל התופעה של מגדל בבל, שקורית סמוך לשרידת השואה, אנחנו כבר אחריה.

49.         השבירה הרביעית – שעבוד השובר את הגוף ואת הרוח

אנחנו כבר בשלב הרביעי. השבירה הרביעית היא שעבוד ועבודת פרך של כל העם – העם שמרוכז כאן, וגם בכל מקום בתפוצות. מהו השעבוד למצרים – מי שמיצר לעם ישראל נקרא מצרים, כל הגלויות נקראות מצרים – השעבוד לתרבות הזרה, השעבוד למנטליות של אמריקה (לתרבות העולם המערבי) ושל כל מקום, השעבוד ל"מה יאמרו הגוים". מה התיקון של השבירה הזו, של השעבוד? יכול להיות שהאדם אפילו לא מרגיש כמה השעבוד שובר אותו, שובר את הגוף שלו ואת הרוח שלו, בדיוק כמו במצרים. זה עכשיו המצב.

את מי צריך כדי לתקן את המצב? את משה רבינו, שהוא גואל אחרון. משה הראשון הוא גואל ראשון, וכאן צריך גואל אחרון. "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – יוצאים ממצרים ביד רמה, "בריש גלי". צריך מישהו שיוביל אותנו ביד רמה לצאת מהשעבוד, להשתחרר – שעבוד כל כך קשה שעל דרך הטבע עבד לא יכול לצאת ממנו. אבל משה רבינו כן יכול להוציא אותנו משם ביד רמה, ואחר כך לתת לנו תורה חדשה. על הפרק הזה אנחנו עומדים כרגע.

50.         ניפוץ גן העדן בדורות האחרונים – שבירת מציאות השטעטל בדור ההשכלה

נחזור להתחלה: מהו גן העדן שהתנפץ? החלום הראשון. יש את הווארט המפורסם של אדמו"ר הזקן, שאנחנו אוהבים לחזור, שהמשיח שהעולם רוצה ומצפה לו אף פעם לא יבוא, ואת המשיח שיבוא אף אחד לא רוצה. יש איזה ציור ראשון של משיח, חלום שחייב להתאפס.

אפשר לומר זאת גם היום, לא רק לפני השואה. הסברנו שהמבול הוא השואה, ודור הפלגה הוא קום המדינה, וגלות מצרים היא עכשיו. מה היה גן עדן, עם החלום שלו שהתנפץ, ואז העולם נפל ארבע עשרה מדרגות ואדם הראשון – אנחנו, עם ישראל – היה צריך להכנס למציאות האמתית, בי"ע האמתי? אפשר לקבל תחושה מה החלום כשקוראים את לקוטי דיבורים של הרבי הקודם – שם רואים את גן העדן של השטעטל החסידי שהיה לפני מאה וחמישים שנה. אותו גן עדן של שטעטל יהודי תמים ספוג אוירה טהורה. מי הנחש, הזרז לניפוץ החלום? ההשכלה הרעה, "הנחש היה ערום", היה 'משכיל' (של הסט"א) – כך הוא פתה את חוה וכו'.

מה הוא גרם? לניפוץ גן העדן של היהדות שכבר השתרשה במשך מאות שנים ובנתה לעצמה ממש מעין גן עדן (קדוש בקדושת ארץ ישראל ואוירא דארץ ישראל שמחכים, כמו שמבואר בלקוטי מוהר"ן סא, ד"ה חדי רבי שמעון, אותה תורה שלמדנו בסוכות). לא גן עדן בגשמיות, כמו הגן עדן של אדם הראשון, אבל מי שקורה את התיאורים של הרבי הקודם יכול להריח שם ריח של גן עדן.

ריח גן העדן של השטעטל שמתואר בלקוטי דיבורים ממש חבל עליו. כל מי שקורא זאת יכול לבכות, שהדבר הזה הוא ממש כמו חלום אידישקייט של פעם חיי קהילה שלא קיים יותר. ירדנו לתוך מציאות אחרת, נפלנו ארבע עשרה מדרגות. הניפוץ והנפילה האלה הן טרום-השואה. אדרבה, זה עשה את הרקע לשואה, שהיא המבול.

51.         ארבע השבירות בדורות האחרונים – מחכים שמשה-משיח יגאל אותנו

לא נאריך יותר מדי, תן לחכם ויחכם עוד, שיש בתורה ארבע שבירות וארבעה תיקונים – ומה שהכי מענין אותנו הוא כמובן עכשיו. בעצם הבעיה עכשיו היא לא המדינה – לא מגדל בבל, קום המדינה, שעברנו – אלא רק רוצים את משה רבינו, רוצים את משיח. כעת כל עם ישראל משועבד, וכל יום הוא נשבר – בגוף וברוח, בעבודת הפרך שלו – וצריך משה רבינו לבוא ולהוציא אותנו מזה, לשחרר אותנו.

לחיים לחיים, שתיכף ומיד ממש משה רבינו בא ומופיע, משיח בא, "הנה הנה משיח [כבר] בא", כך הרבי אומר. לחיים לחיים, שיהיה חדש חשון שמח, שהוא בכלל החדש של משיח כידוע – חוש הריח, החדש שאין לו עדיין שום חג. החג האמתי של חדש חשון יהיה החג של בנין בית המקדש השלישי, האמתי והנצחי, על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.



[1]. ריש לקו"ת לאריז"ל לפרשת בראשית.

[2]. "אשת חן תתמך כבוד" (1651 = 13 פעמים 127, יש בביטוי 13 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 127, חיי שרה, מספר השבת ה-7; "חן תתמך כבוד" = 950 – חיי נח; "תתמך" = תבת נח) = י"פ נעמה ע"ה.

[3]. ד"ה "עוד יבואר ונח מצא חן".

[4]. תשרי = ה פעמים יעקב, חשון = ב פעמים יעקב, חלוקת ז-הב ביחס ליעקב אבינו, הבחיר שבאבות, ששמו עולה ז פעמים הוי' ב"ה. נמצא שתשרי חשון = מט, ז ברבוע, פעמים הוי' (הרוס"ת = חי פעמים הוי' והאמ"ת = אל פעמים הוי', סוד "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", סוד "מועט מחזיק את המרובה" = 949). תשרי חשון בהכאה פרטית – ת פעמים ח, ש פעמים ש, ר פעמים ו, י פעמים ן – עולה 94900 = 26, הוי', פעמים 3650 (50, שערי בינה, פעמים 73, חכמה – עשר שנים שבכל שנה יש 365 ימים כנגד שסה מצות לא-תעשה ו-שסה גידים). והוא עולה 100 פעמים אהבת ישראל וכו'. ביחד, 1274 ועוד 94900 = 96174 = 137, קבלה וכו' פעמים שבת (זך פעמים הוי')!

    מצאנו את המספר 137 בתחלת פרשת נח (נח מצא חן בעיני ה' ועי"ז זכה לחכמת הקבלה, כידוע שחן הוא ר"ת חכמה נבואה = קבלה): "אלה תולדת נח נח איש צדיק" = 11 פעמים 137. "ויולד נח שלשה בנים" (הר"ת = משיח, הס"ת – חמדה), תחלת הפסוק השני של הפרשה, עולה 851 = 23 פעמים 37, הבן-זוג של 137. הר"ת של "אלה תולדת נח נח איש צדיק" = 592 = 16 פעמים 37, ודוק. יחד יש כאן 34 אותיות – 137 הוא המספר הראשוני ה-34.

[5]. במילוי, למד נון = 180 = ו פעמים ל, הערך הממוצע של כל אות (ללמד שחשון נכלל בתשרי). במילוי המילוי, למד מם דלת נון וו נון = 812 = יד (דוד) פעמים נח! יחד, 180 ועוד 812 = 992 = "אלה תולדת נח נח" = ד פעמים אברהם, הערך הממוצע של כל תבה (תבת נח)! במספר קדמי, לנ = ש, סוד מדות תבת נח, כמו שיתבאר, כאשר ש = "רוח אלהים", שביחד עם נח = משיח. הכל יחד, הפשוט (80), המילוי (180), מילוי המילוי (812) והקדמי (300) = 1372 = 4 פעמים 343, הערך הממוצע של ארבעת המספרים, שעולה 7 בחזקת 3 (סוד שבעתים כאור שבעת הימים – "כצאת השמש בגבורתו" לע"ל) בגימטריא גשם ("גשם נדבות תניף אלהים"). היינו סוד המבול – "ויהי הגשם על הארץ". והנה, לנ כל אות במשולש = 1740 = ל פעמים נח!

[6]. לפי סדר האלף-בית, בין ה-ל ל-נ באה האות ממים, רמז ל"מי המבול". לפי ספר יצירה, ב-מ (של אותיות אמ"ש, ג אמות) ברא ה' את ימות הגשמים, החורף (וב-ש, של אמ"ש, ה' ברא את ימות חמה, הקיץ. ש = לנ במספר קדמי כנ"ל).

[7]. רש"י עה"פ.

[8]. בראשית רבה ל, ד ובריבוי מקומות.

[9]. כידוע הרמז: "ויקרא את שמם אדם [כללות אדם וחוה] ביום [= נח] הבראם [אותיות אברהם]". "אדם ביום הבראם" – אדם נח אברהם = 351, 26, הוי' ב"ה במשולש (אמ"ת "אדם ביום הבראם" = נח נעמה). "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" = 1449 = 7 פעמים אור, "אור שבעת הימים".

[10]. "נשמת חיים" "נפש חיה" = 1311 = 3 פעמים חוה פעמים חיה (השם המקורי של חוה, לפני החטא). 1311 = נח במשולש פרטי! "לנפש חיה" = אהיה פעמים חיה.

[11]. הר"ת של "עפר מן האדמה" ע"ה = נח נח. ר"ת "עפר מן האדמה... נשמת חיים... [ל]נפש חיה" (סוד חש מל מל, כמבואר במ"א) = 231, אהיה במשולש, סוד רלא שערים של לשון הקדש = נח-חן במספר קדמי! הס"ת = 1000, סוד אלף האורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה. הרוס"ת = 1231 = עשרת הדברים (שבהם כתר אותיות – תרך עמודי אור) = כתר תורה = עשרים וששה (כידוע מר"א אבולעפיא ז"ל). הכל = 1806 = אהיה פעמים אלהים, וביחד עם ה-ל של "לנפש" = 1836 = ג פעמים ברית וכו' ("עפר... נשמת... לנפש" = 1600 = 40 ברבוע).

[12]. ראה תו"א בראשית ד"ה "להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם" (ג, ד ואילך).

[13]. "וייצר הוי' אלהים" = רוח רוח, סוד שם חתך כמו שיתבאר. כל רוח הוא "רוח חן", סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'". רוח אחת היא כנגד "נשמת חיים" ורוח אחת כנגד "נפש חיה".

[14]. ראה תו"א ויגש (מג, ג ואילך).

[15]. רש"י עה"פ.

[16]. ח"א נט, ב ואילך (בתוספתא).

[17]. "אתי" = אלישע = תהו = 3 פעמים 137 וכו'.

[18]. השאלה "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" והתשובה "אם תראה אתי לקח מאתך" = 2506 = 7 פעמים משיח.

[19]. "אף על פי כן" – הרוח ממללא בפה הוא בחינת כן ("כן דברת"), אך ה"אף" הוא בחינת לא – ביטול החרון אף. והיינו סוד "לא כן עבדי משה" – "לא" באף, ברוחא דלעילא (שלא יכול להתגלות בתוך הגוף ממש, משה עצמו אומר "יגרתי מפני האף"), ו"כן" בפה, ברוחא דלתתא (הפסוק הבא: "פה אל פה אדבר בו"). במספר קדמי, אף על פי כן = זך פעמים נח. חלק הקדמי = 1225 = לה ("חן חן לה") ברבוע שעולה מט במשולש. במילוי, אף על פי כן = 703 = 37 במשולש. וביחד עם הפשוט = חי פעמים נח. הערך הממוצע של הפשוט ומילוי המילוי = 1369 = 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

    "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", נאמן הוא סוד האות נ, כמפורש בחז"ל, וכדלקמן בפנים. הפסוק מתחיל מ-ל – "לא". "לא כן" – מתחיל ב-ל ונגמר ב-ן, יחוד שתי האותיות של חדשי תשרי וחשון.

[20]. א חיות דבור – ר"ת אחד = אחד פעמים מט, ז ברבוע, סוד "יראת [תורה] הוי'". דילוג אותיות – א חיות דבור – אותיות בראתי (סוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", כנודע פירוש מורנו הבעל שם טוב על פסוק זה) = תריג.

[21]. שבת קד, א.

[22]. תלמיד = 22 ברבוע. תלמיד נאמן = 25 ברבוע שהוא 5 בחזקת 4 (והוא אדם במילוי, וכן "אמת למד פיך").

[23]. נח אלישע = 469, מספר השבת ה-13, ז פעמים זין (הערך הממוצע של כל אות = זין), מספר התבות של ז ימי בראשית.

[24]. קשור לרמז הנ"ל שארבע תבות "אלה תולדת נח נח" = אברהם אברהם אברהם אברהם.

[25]. "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו" = 1170 = מה פעמים הוי' = 10 פעמים איננו!

[26]. חנוך ונח היו בעולם יחד ענוה שנים (קשר למשה רבינו, "הענו מכל אדם"), הכל = 273 = 3 (יש כאן 3 תבות) פעמים אמן (משולש 13 = 7 פעמים 13).

[27]. נח חי יחד עם חנוך 131 שנים, וביחד עם מתושלח 600 שנים (עוד 469 שנים, סוד נח אלישע כנ"ל), ובפני עצמו 950 שנים – הכל יחד = 1681 = 41 ברבוע, סוד השם הקדוש של כב אותיות שיוצא מ-כב האותיות הראשונות של ברכת כהנים ושמכוונים לפני תקיעת שופר בראש השנה.

[28]. הביטוי המשותף הוא "ויתהלך חנוך את האלהים". אם נוסיף לכל אחד משני הלשונות את התבה הבאה: "ויתהלך חנוך את האהלים אחרי" "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו" = 2436 = נח פעמים מב (יחד – שלמות של 100), שהם זוג מובהק של מספרים, כמבואר במ"א.

[29]. יש גם "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", ודוק. נמצא שיש פעמיים בתורה "אברהם אברהם" (פעם כקריאה, לשון חבה, עם פסיק טעמא בגווייהו, ופעם בסיפור דברים, נפסק מעצמו על ידי האתנחתא שתחת ה"אברהם" הראשון) – ד פעמים אברהם = "אלה תולדת נח נח" כנ"ל.

[30]. תרח = משיח צדקנו = "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך [ע"כ = משיח] לעלם ועד [= צדקנו]".

[31]. "ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון... וישי הוליד את דוד" = 3234 = דוד פעמים רלא (משולש אהיה) = ז ברבוע פעמים בן דוד (משולש יא). השמות: פרץ פרץ חצרון ישי דוד = 1428 = דוד פעמים אמונה (השאר = דוד פעמים "הוי' הוא האלהים"), הר"ת = יעקב = דוד פעמים אחד (השאר = דוד פעמים גוף). יש כאן כח-יד (שלם וחצי) = "ואלה" (מב = דוד דוד דוד) אותיות.

[32]. פרץ = 370, שע נהורין (גילוי "אור הפנים" בתיקון "ואמת" – "תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא דחדאן תדירא") = י"פ יחידה כו'. "ואלה תולדות" = 888 = 24 פעמים יחידה (= "אני הוי' לא שניתי" = "קץ שם לחשך" וכו'). "ואלה תולדות פרץ פרץ" = 1628 = 44 פעמים יחידה וכו'.

[33]. "אלה תולדת נח נח" ר"ת אתנן – "אתנן זונה". על ידי שנח מצא חן בעיני הוי', בבחינת "אשת חן תתמך כבוד" כנ"ל, הוא העלה ותקן את האתנן של דור המבול, וד"ל. הס"ת של "אלה תולדת נח נח" = "ונח מצא חן בעיני הוי'" (מספר ההשראה ה-יה, סוד "שכינה ביניהם")! ב"אלה תולדת נח נח" יש שתי אותיות אמצעיות: ל ל – סוד הלב היהודי (כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא ז"ל), סוד מציאת חן אחד בעיני השני – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". שאר האותיות של "אלה תולדת נח נח" רומזות לתיקון "עץ הדעת טוב ורע" (שעולה ארבע פעמים "עץ החיים" כנודע).

[34]. "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" = ג"פ גשם (ז בחזקת ג), ודוק.

[35]. נח שדי = עקרב, המזל של חדש חשון, חדש בול על שם המבול.

[36]. הוי' הראשון בגלגלתא והוי' השני במוחא סתימאה. הפסיק טעמא בגווייהו היינו סוד האוירא והקרומא דאוירא שבין הגלגלתא למוחא סתימאה. הגלגלתא ומו"ס הם שני המקורות של יג תיקוני דיקנא, סוד יג מדות הרחמים (המתחילות "אל רחום וחנון", לאחר ב השמות "הוי' הוי'"), כמבואר בכתבי האריז"ל.

[37]. משה = סנה סנה סנה, הערך הממוצע של ג אותיותיו = סנה.

[38]. חוה חטאה והחטיאה את אדם בעלה. ראשית תיקונה בנעמה אשת נח. "ונח מצא חן בעיני הוי'" ר"ת חוה נעמה. חוה נעמה = ח (ר"ת חוה וגם חיה) פעמים חיה, תיקון חוה, בסוד "ויהי האדם לנפש חיה", כמבואר במ"א, וד"ל.

[39]. ראה הממד הפנימי פרשת נח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com